מורה נבוכים חלק א פרק נח

תוארי השלילה
עמוק יותר מן האמור עד כה

This chapter is even more recondite than the preceding.

הצגת תורת תוארי השלילה
1 דע שתיאור האל יתהדר ויתרומם בשלילוֹת (=היגדים שליליים) הוא התיאור הנכון שאין נלווה אליו שום אי דיוק, ושאין בו חסרון ביחס לאל כלל ועיקר. ואילו בתיאורו בחיובים (=היגדים חיוביים) יש, כמו שביארנו (א,נא-נז), שיתוף וחסרון.

Know that the negative attributes of God are the true attributes: they do not include any incorrect notions or any deficiency whatever in reference to God, while positive attributes imply polytheism, and are inadequate, as we have already shown.

עליי לבאר לך
א) ראשית, כיצד השלילות הן תארים במובן מסוים (פסקאות 2-3),
ב) ובמה הן שונות מתוארי החיוב (4),
ג) ולאחר מכן אבאר לך כיצד אין לנו דרך לתארו אלא בשלילות בלבד (5 ואילך).

It is now necessary to explain how negative expressions can in a certain sense be employed as attributes, and how they are distinguished from positive attributes. Then I shall show that we cannot describe the Creator by any means except by negative attributes.

השלילה היא תיאור מסוים
2 אומַר כך: התואר אינו מה שמייחד את המתואר בלבד כך שאין הוא משותף בתואר הזה עם אחר. אלא שהתואר יכול גם לתאר את המתואר, אף שהוא משותף בו עם זולתו ואי אפשר להשיג באמצעותו ייחוד.
דוגמה א, להיגד חיובי) דוגמה לכך: אם ראית אדם מרחוק, ושאלת ואמרת: מהו זה הנראה? ונֶאמר לך: בעל חיים – הרי זה בלי ספק תואר לאותו נראה, אף שאין הוא מייחד אותו מכל מה שזולתו, אלא שהושג בכך ייחוד מסוים, והוא שאותו נראה אינו גוף ממין הצומח ולא ממין המחצב (=דומם טבעי).
דוגמה ב, להיגד שלילי) כיוצא בזה אם היה בבית הזה אדם, וידעת שיש בו גוף כלשהו אלא שאינך יודע מה הוא, ושאלת ואמרת: מה יש בבית הזה? ואמר לך העונה: אין בו מחצב ולא גוף של צומח – הרי הושג ייחוד מסוים ואתה יודע שיש בו בעל חיים, גם אם אינך יודע איזה בעל חיים הוא.
3 מן הפן הזה יש אם כן שיתוף בין תוארי השלילה לתוארי החיוב, כי הם בהכרח מייחדים ייחוד כלשהו, אף אם הייחוד שבהם אינו אלא סילוק מה שנשלל מכלל מה שהיינו חושבים שלא נשלל.
יתרון ההיגדים השליליים מן ההיגדים החיוביים
4 ואילו הפן שבו נבדלים תוארי השלילה מתוארי החיוב, הוא שתוארי החיוב, אף שאינם מייחדים, הרי הם מורים על חלק מכלל הדבר שידיעתו מבוקשת – יהא זה חלק מעצמו (=ממהותו) או אחד ממקריו. ואילו תוארי השלילה אינם מודיעים לנו כלל על דבר מן העצמות שאנו מבקשים לדעת מה היא, אלא אם היה זה במקרה כפי שהדגמנו (ראו פסקה 2, דוגמה ב).

An attribute does not exclusively belong to the one object to which it is related; while qualifying one thing, it can also be employed to qualify other things, and is in that case not peculiar to that one thing. E.g., if you see an object from a distance, and on enquiring what it is, are told that it is a living being, you have certainly learnt an attribute of the object seen, and although that attribute does not exclusively belong to the object perceived, it expresses that the object is not a plant or a mineral. Again, if a man is in a certain house, and you know that something is in the house, but not exactly what, you ask what is in that house, and you are told, not a plant nor a mineral. You have thereby obtained some special knowledge of the thing; you have learnt that it is a living being, although you do not yet know what kind of a living being it is. The negative attributes have this in common with the positive, that they necessarily circumscribe the object to some extent, although such circumscription consists only in the exclusion of what otherwise would not be excluded. In the following point, however, the negative attributes are distinguished from the positive. The positive attributes, although not peculiar to one thing, describe a portion of what we desire to know, either some part of its essence or some of its accidents: the negative attributes, on the other hand, do not, as regards the essence of the thing which we desire to know, in any way tell us what it is, except it be indirectly, as has been shown in the instance given by us.

ראוי לתאר את האל רק באמצעות היגדים שליליים
5 אחרי ההקדמה הזו אומר: כבר הוכח שהאל יתרומם ויתהדר הוא מחויב המציאות שאין בו מורכבות כמו שנוכיח (ב,א). ואיננו משיגים אלא את היותו בלבד, לא את מהותו. על כן מן הנמנע שיהיה לו תואר חיוב, כי אין לו היוֹת המובחן ממהותו כך שהתואר יורה על אחד משניהם, כל שכן שאין מהותו מורכבת כך שהתואר יורה על חלקיה, כל שכן שאין לו מקרים כך שהתואר יורה גם עליהם. אם כן אין תואר חיוב כלל.

After this introduction, I would observe that,—as has already been shown—God’s existence is absolute, that it includes no composition, as will be proved, and that we comprehend only the fact that He exists, not His essence. Consequently it is a false assumption to hold that He has any positive attribute: for He does not possess existence in addition to His essence: it therefore cannot be said that the one may be described as an attribute [of the other]; much less has He [in addition to His existence] a compound essence, consisting of two constituent elements to which the attribute could refer: still less has He accidents, which could be described by an attribute. Hence it is clear that He has no positive attribute whatever.

ואילו תוארי השלילה – הם אשר ראוי להשתמש בהם כדי להנחות את הדעת למה שראוי להאמין לגביו יתעלה. כי אין חל מצדם ריבוי בשום אופן, והם מנחים את הדעת למֵרב מה שיכול האדם להשיג ממנו יתעלה.
הדגמות
6 א, נמצא) למשל: הוכח לנו שמחויב קיומו של דבר־מה מלבד אותן עצמויות המושגות בחושים והידועות בשכל, ולכן אמרנו עליו שהוא "נמצא" – במובן זה שהעדרו לא ייתכן.
ב, חי) אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות היסודות, למשל, שהם גופים מתים (=דוממים), ועל כן אמרנו שהוא "חי" – במובן זה שהוא יתעלה אינו מת.
ג, אינו גוף) אחר כך השגנו שהמצוי הזה גם איננו כמציאות השמים, שהם גוף חי, ועל כן אמרנו שאין הוא גוף.
ד, קדום) אחר כך השגנו שהמצוי הזה אינו כמציאות השכל, שאין הוא גוף ואין הוא מת אך הוא מסוֹבָב, ועל כן אמרנו שהוא יתעלה קדום – המשמעות היא שאין לו סיבה (=גורם) שהביאה אותו לידי מציאות.
ה, יכול, יודע ורוצה) אחר כך השגנו שהמצוי הזה – אין מציאותו, שהיא עצמותו, מספיקה רק לעצם מציאותו, אלא שופעות ממנו מציאויות רבות. ואין זה כשפיעת החום מן האש ולא כנביעת האור מן השמש, אלא שפע הממשיך להם תמיד קיום וסדירות בהנהגה מחוכמת כפי שנבאר (א,סט; ב,יב; ב,כ). מפני העניינים האלה אמרנו עליו שהוא "יכול" ו"יודע" ו"רוצה" – הכוונה בתארים האלה היא שאין הוא
יכול) חסר אונים
יודע) ולא סכל
רוצה) ולא מסיח דעת או מזניח.
יכול) משמעות אומרנו "אינו חסר אונים" היא שדי במציאותו להבאתם לידי מציאות של דברים אחרים זולתו.
חכם) ומשמעות אומרנו "לא סכל" היא שהוא משיג, כלומר חי, כי כל משיג הוא חי.
רוצה) ומשמעות אומרנו"לא מסיח דעת ולא מזניח" היא שכל הנמצאים הללו מתנהלים בסדירות ובהנהגה ואינם ננטשים ומתהווים כפי המקרה אלא כהתהוותו של כל מה שמנהיג אותו הרוצה, בכוונה וברצון.
ו, אחד) עוד השגנו שהמצוי הזה אין אחר כמוהו, ועל כן אמרנו: "הוא אחד" – במובן של שלילת הריבוי.

The negative attributes, however, are those which are necessary to direct the mind to the truths which we must believe concerning God; for, on the one hand, they do not imply any plurality, and, on the other, they convey to man the highest possible knowledge of God; e.g., it has been established by proof that some being must exist besides those things which can be perceived by the senses, or apprehended by the mind; when we say of this being, that it exists, we mean that its non-existence is impossible. We then perceive that such a being is not, for instance, like the four elements, which are inanimate, and we therefore say that it is living, expressing thereby that it is not dead. We call such a being incorporeal, because we notice that it is unlike the heavens, which are living, but material. Seeing that it is also different from the intellect, which, though incorporeal and living, owes its existence to some cause, we say it is the first, expressing thereby that its existence is not due to any cause. We further notice, that the existence, that is the essence, of this being is not limited to its own existence: many existences emanate from it, and its influence is not like that of the fire in producing heat, or that of the sun in sending forth light, but consists in constantly giving them stability and order by well-established rule, as we shall show: we say, on that account, it has power, wisdom, and will, i.e., it is not feeble or ignorant, or hasty, and does not abandon its creatures: when we say that it is not feeble, we mean that its existence is capable of producing the existence of many other things: by saying that it is not ignorant, we mean “it perceives” or “it lives,”—for everything that perceives is living—by saying “it is not hasty, and does not abandon its creatures,” we mean that all these creatures preserve a certain order and arrangement: they are not left to themselves; they are not produced aimlessly, but whatever condition they receive from that being is given with design and intention. We thus learn that there is no other being like unto God, and we say that He is One, i.e., there are not more Gods than one.

סיכום ומהות השלילה המושגית
7 התבאר לך אם כן כי כל תואר שאנו מתארים באמצעותו את האל הרי הוא או תואר פעולה, או שמשמעותו היא שלילת העדרו, אם הכוונה בו היא השגת עצמותו ולא פעולתו. וגם בשלילות האלה אין להשתמש ולכנות בהן אותו יתעלה אלא באופן הידוע לך, שלעתים שוללים ממשהו מה שאין דרכו שיימצא לו, כמו שאנו אומרים על הקיר שאיננו רואה.

It has thus been shown that every attribute predicated of God either denotes the quality of an action, or—when the attribute is intended to convey some idea of the Divine Being itself, and not of His actions—the negation of the opposite. Even these negative attributes must not be formed and applied to God, except in the way in which, as you know, sometimes an attribute is negatived in reference to a thing, although that attribute can naturally never be applied to it in the same sense, as, e.g., we say, “This wall does not see.”

8 ואתה, המעיין בחיבור זה, יודע שהשמים הללו, שהם גוף נע שכבר מדדנוהו בטפחים ובאמות, ואנו יודעים מידות של חלקים ממנו ורוב תנועותיהם – שכלנו חסר אונים בתכלית מלהשיג את מהותו, אף שאנחנו יודעים שהוא בהכרח בעל חומר, אלא שאינו החומר הזה שבנו. ולכן איננו יכולים לתאר אותו אלא במונחים שאינם מובנים, לא בהיגד חיובי מובן. וכך אנו אומרים שהשמים אינם קלים ואינם כבדים ואינם נפעלים ולכן אינם מושפעים, ואין הם בעלי טעם ולא בעלי ריח, ושלילות כיוצא בכך – כל זאת משום שאיננו יודעים את החומר ההוא.
השלילה המושגית והמוחלטת בזיקה לאל
9 קל וחומר לגבי מצב שכלינו אם ינסו להשיג את החף מן החומר, הפשוט בתכלית הפשטות, מחויב המציאות שאין לו עילה (=אין גורם לקיומו) ושלא חל עליו עניין נוסף על עצמותו השלמה, שמשמעות שלמותה היא שלילת החסרונות ממנה כפי שביארנו (בפרק זה). כי איננו משיגים אלא את היותו בלבד, ושיש מצוי שדבר מכל הנמצאים שהביא לידי מציאות אינו דומה לו, ואין הוא שותף עמהם בשום עניין, ואין בו ריבוי, ולא חוסר אונים מלהביא לידי מציאות את מה שזולתו, ושיחסו לעולם הוא כיחס רב החובל לספינה. וגם זה אינו יחס אמיתי ולא דימוי נכון, אלא מטרתו להנחות את הדעת לכך שהוא יתעלה מנהיג את הנמצאים, כלומר שהוא מתמיד אותם ומסדיר אותם כראוי. ועניין זה עוד יבואר באופן הולם יותר (ב,יב; ג,יז-יט).

Those who read the present work are aware that, notwithstanding all the efforts of the mind, we can obtain no knowledge of the essence of the heavens—a revolving substance which has been measured by us in spans and cubits, and examined even as regards the proportions of the several spheres to each other and respecting most of their motions—although we know that they must consist of matter and form; but the matter not being the same as sublunary matter, we can only describe the heavens in terms expressing negative properties, but not in terms denoting positive qualities. Thus we say that the heavens are not light, not heavy, not passive and therefore not subject to impressions, and that they do not possess the sensations of taste and smell; or we use similar negative attributes. All this we do, because we do not know their substance. What, then, can be the result of our efforts, when we try to obtain a knowledge of a Being that is free from substance, that is most simple, whose existence is absolute, and not due to any cause, to whose perfect essence nothing can be superadded, and whose perfection consists, as we have shown, in the absence of all defects. All we understand is the fact that He exists, that He is a Being to whom none of His creatures is similar, who has nothing in common with them, who does not include plurality, who is never too feeble to produce other beings, and whose relation to the universe is that of a steersman to a boat; and even this is not a real relation, a real simile, but serves only to convey to us the idea that God rules the universe; that is, that He gives it duration, and preserves its necessary arrangement. This subject will be treated more fully.

סיום פיוטי לשלילת המאמצים להבנת האל
10 ישתבח מי שכאשר השכלים מתבוננים בעצמותו – הופכת השגתם לחוסר אונים; וכשהם מתבוננים בנביעת פעולותיו מרצונו – הופכת ידיעתם לבורות; וכאשר מנסות הלשונות לרוממו בתארים – הופכת כל מליצה לגמגום ולרפיון כוח.

Praised be He! In the contemplation of His essence, our comprehension and knowledge prove insufficient; in the examination of His works, how they necessarily result from His will, our knowledge proves to be ignorance, and in the endeavour to extol Him in words, all our efforts in speech are mere weakness and failure!