מורה נבוכים חלק א פרק נז

האל "מחויב המציאות" – סוף תוארי החיוב
על התארים, עמוק יותר מן האמור עד כה

ON attributes; remarks more recondite than the preceding.

בין מהות לבין מציאות
1 ידוע שהמציאות היא דבר שקרה למצוי, ולפיכך היא עניין הנוסף על מהות המצוי. זהו דבר ברור ומחויב: בכל מה שיש סיבה למציאותו, הרי שמציאותו היא עניין נוסף על מהותו.
האל "מחויב המציאות" – לאל אין זיקה למושגי מציאות
2 אך מה שאין סיבה למציאותו, והוא האל יתהדר ויתרומם לבדו – כי זו משמעות אומרנו עליו יתעלה שהוא "מחויב המציאות" – מציאותו היא עצמותו ומהותו האמיתית, ועצמותו היא מציאותו, ואין היא עצמות שמציאותה קרתה לה כדי שתהיה מציאותה עניין נוסף עליה. כי הוא מחויב המציאות תמיד, ודבר לא מתרחש בו ולא קורה לו. אם כן הוא מצוי – לא על ידי מציאות; וכן חי – לא על ידי חיים; ויכול – לא על ידי יכולת; ויודע – לא על ידי ידיעה. אלא הכול חוזר אל עניין אחד שאין בו ריבוי, כמו שיתבאר (בפרק הבא).

It is known that existence is an accident appertaining to all things, and therefore an element superadded to their essence. This must evidently be the case as regards everything the existence of which is due to some cause: its existence is an element superadded to its essence. But as regards a being whose existence is not due to any cause—God alone is that being, for His existence, as we have said, is absolute—existence and essence are perfectly identical; He is not a substance to which existence is joined as an accident, as an additional element. His existence is always absolute, and has never been a new element or an accident in Him. Consequently God exists without possessing the attribute of existence. Similarly He lives, without possessing the attribute of life; knows, without possessing the attribute of knowledge; is omnipotent without possessing the attribute of omnipotence; is wise, without possessing the attribute of wisdom: all this reduces itself to one and the same entity; there is no plurality in Him, as will be shown.

לאל אין זיקה למושגי כמות
3 מה שעוד צריך לדעת הוא שהאחדות והריבוי הם דברים שקרו למצוי באשר הוא רב או אחד. דבר זה התבאר ב"מטפיזיקה" (ראו ספר י פרק 2). וכפי שהמספר אינו עצמם של הנספרים, כך אין האחדות עצמו של הדבר היחיד, כי כל אלה מקרים מסוג הכמות הניתנת לחלוקה, החלים על המצויים המוכנים לקבל מקרים כגון אלה.

It is further necessary to consider that unity and plurality are accidents supervening to an object according as it consists of many elements or of one. This is fully explained in the book called Metaphysics. In the same way as number is not the substance of the things numbered, so is unity not the substance of the thing which has the attribute of unity, for unity and plurality are accidents belonging to the category of discrete quantity, and supervening to such objects as are capable of receiving them.

ואילו מחויב המציאות, הפשוט באמת, שאין חלה בו מורכבות כלל – הרי כפי שמקרה הריבוי בלתי אפשרי בו כך מקרה האחדות בלתי אפשרי בו; כוונתי שאין האחדות עניין נוסף על עצמותו, אלא הוא אחד ולא על ידי אחדות.

To that being, however, which has truly simple, absolute existence, and in which composition is inconceivable, the accident of unity is as inadmissible as the accident of plurality; that is to say, God’s unity is not an element superadded, but He is One without possessing the attribute of unity.

4 בעניינים הדקים האלה, שכמעט חומקים מן הדעת, אין להתבונן באמצעות הביטויים השגורים, שהם הסיבה הגדולה ביותר להטעיה, כי קשה מאוד מאוד להביע זאת בכל שפה, כך שאיננו מציירים (=ממשיגים) את העניין אלא בחוסר דיוק בהבעה. על כן כשאנו רוצים להורות על כך שהאלוה אינו רבים, לא יוכל האומר לומר אלא "אחד", אף שהאחד והרבים נכללים בקטגוריית הכמות.

The investigation of this subject, which is almost too subtle for our understanding, must not be based on current expressions employed in describing it, for these are the great source of error. It would be extremely difficult for us to find, in any language whatsoever, words adequate to this subject, and we can only employ inadequate language. In our endeavour to show that God does not include a plurality, we can only say “He is one,” although “one” and “many” are both terms which serve to distinguish quantity. We therefore make the subject clearer, and show to the understanding the way of truth by saying He is one but does not possess the attribute of unity.

לאל אין זיקה למושגי זמן
5 לכן אנחנו מתמצתים את העניין ומדריכים את הדעת לאמיתת הדבר באומרנו "אחד – לא על ידי אחדות", כפי שאנחנו אומרים "קדום" כדי להורות על כך שאין הוא מחודש, אף כי באומרנו "קדום" יש אי דיוק ברור וגלוי, כי "קדום" לא נאמר אלא על מי שחל בו הזמן, שהוא מקרה של התנועה השייכת לגוף. ועוד, שהוא שייך לקטגוריית היחס ההדדי, כי לומר "קדום" ביחס למקרה הזמן הוא כמו לומר "ארוך" ו"קצר" ביחס למקרה הקו. וכל מה שמקרה הזמן אינו חל עליו אין אומרים עליו באמת לא "קדום" ולא "מחודש", כמו שאין אומרים על המתיקות לא "עקומה" ולא "ישרה", ואין אומרים על הקול לא "מלוח" ולא "תפל".

The same is the case when we say God is the First (Kadmon), to express that He has not been created; the term “First” is decidedly inaccurate, for it can in its true sense only be applied to a being that is subject to the relation of time; the latter, however, is an accident to motion which again is connected with a body. Besides the attribute “first” is a relative term, being in regard to time the same as the terms “long” and “short” are in regard to a line. Both expressions, “first” and “created,” are equally inadmissible in reference to any being to which the attribute of time is not applicable, just as we do not say “crooked” or “straight” in reference to taste, “salted” or “insipid” in reference to the voice.

אלה דברים שאינם נעלמים ממי שהתאמן בהבנת העניינים לאמיתם. התבונן בהם בהשגת השכל ובהפשטתו אותם, לא בהכללה שהביטויים מורים עליה.
6 על כן כל תיאור שלו יתעלה כ"רִאשׁוֹן" ו"אַחֲרוֹן" שאתה מוצא בכתבי הקודש (ישעיהו מד,ו; מח,יב) הוא בדומה לכך שהוא יתעלה מתואר כבעל עין ואוזן. הכוונה בכך היא שאין חל בו יתעלה שינוי ולא מתחדש לו שום עניין; לא שהוא יתעלה נמצא בזמן, כך שתחול השוואה כלשהי בינו ובין זולתו הנמצא בזמן ויהיה כך ראשון ואחרון. וכל הביטויים האלה אינם אלא כלשון בני אדם.

These subjects are not unknown to those who have accustomed themselves to seek a true understanding of the things, and to establish their properties in accordance with the abstract notions which the mind has formed of them, and who are I not misled by the inaccuracy of the words employed. All attributes, such as “the First,” “the Last,” occurring in the Scriptures in reference to God, are as metaphorical as the expressions “ear” and “eye.” They simply signify that God is not subject to any change or innovation whatever; they do not imply that God can be described by time, or that there is any comparison between Him and any other being as regards time, and that He is called on that account “the first” and “the last.” In short, all similar expressions are borrowed from the language commonly used among the people.

באותו אופן כשאנו אומרים "אחד", הכוונה היא שאין עוד כמוהו, לא שעניין האחדות חל על עצמותו.

In the same way we use “One” in reference to God, to express that there is nothing similar to Him, but we do not mean to say that an attribute of unity is added to His essence.