מורה נבוכים חלק א פרק נד

תוארי הפעולה בטבע, האמת והדרך אליה
שתי בקשותיו של משה
1 דע שאדון החכמים, משה רבינו, ביקש שתי בקשות, וקיבל תשובה על שתיהן.
א) הבקשה האחת, שביקש ממנו יתעלה שיודיע לו את עצמותו ואמיתתו (=מהותו האמיתית),
ב) והבקשה השנייה, והיא שביקש בתחילה, היא שיודיע לו יתעלה את תאריו. והשיבו ה' יתעלה על שתי השאלות, בכך
ב) שהבטיח לו להודיע לו את כל תאריו, ושהם פעולותיו,
א) והודיע לו שעצמותו לא תושג כפי שהיא, אך הסב את תשומת לבו למקום עיון (=נקודת מבט) שממנו יושג המֵרב של מה שיכול האדם להשיג. ומה שהשיג הוא עליו השלום, לא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו.

THE wisest man, our Teacher Moses, asked two things of God, and received a reply respecting both. The one thing he asked was, that God should let him know His true essence: the other, which in fact he asked first, that God should let him know His attributes. In answer to both these petitions God promised that He would let him know all His attributes, and that these were nothing but His actions. He also told him that His true essence could not be perceived, and pointed out a method by which he could obtain the utmost knowledge of God possible for man to acquire. The knowledge obtained by Moses has not been possessed by any human being before him or after him.

ידיעת ה' באמצעות הכרת דרכיו בעולם
2 בקשתו לדעת את תאריו, היא בדבריו: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג,יג). התבונן בדברים המופלאים שכוללת אותה אמירה: דבריו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" מורים על כך שה' יתעלה נודע באמצעות תאריו, כי כשיֵדע (האדם) את הדרכים, ידע אותו. ודבריו "לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם) מורים על כך שהיודע את ה' – הוא אשר ימצא חן בעיניו, ולא מי שצם ומתפלל בלבד. אלא כל מי שיודע אותו – הרי הוא הרצוי והמקורב, ומי שאינו יודע אותו – הרי הוא השנוא והמרוחק. ולפי שיעור הידיעה והאי ידיעה יהיה (שיעור) הריצוי והשנאה והקרבה והריחוק (לפני ה'). וכבר חרגנו ממטרת הפרק, ואשוב אליה.

His petition to know the attributes of God is contained in the following words: “Show me now thy way, that I may know thee, that I may find grace in thy sight” (Exod. 33:13). Consider how many excellent ideas found expression in the words, “Show me thy way, that I may know thee.” We learn from them that God is known by His attributes, for Moses believed that he knew Him, when he was shown the way of God. The words “That I may find grace in thy sight,” imply that he who knows God finds grace in His eyes. Not only is he acceptable and welcome to God who fasts and prays, but everyone who knows Him. He who has no knowledge of God is the object of His wrath and displeasure. The pleasure and the displeasure of God, the approach to Him and the withdrawal from Him are proportional to the amount of man’s knowledge or ignorance concerning the Creator. We have already gone too far away from our subject, let us now return to it.

המענה לשתי השאלות
3 כאשר ביקש לדעת את התארים וביקש מחילה לאומה, ונענה שיימחל להם, ולאחר מכן ביקש להשיג את עצמותו יתעלה, באומרו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח) – נענה על הבקשה הראשונה, שהיא "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שם,יט). ובתשובה על השאלה השנייה נאמר לו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי]" (שם,כ).
4 דבריו (של ה') "כָּל טוּבִי" רומזים לכך שיציג בפניו את כל הנמצאים (=הדברים במציאות), שעליהם נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ב"הצגה בפניו" כוונתי היא שישיג את טבעם ואת מערכת הקשרים שביניהם, וידע כיצד הוא מנהיג אותם בכלל ובפרט. לעניין הזה רמז בדבריו "[עַבְדִּי מֹשֶׁה] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), כלומר: הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית ויציבה; כי ההשקפות שאינן נכונות אינן יציבות. הנה כי כן, השגת הפעולות הללו היא תאריו יתעלה, שהוא נודע דרכם. הראיה לכך שמה שהובטח לו שישיג הוא פעולותיו יתעלה, היא שהדבר שנודע בו (ה' למשה) הוא תוארי פעולה גמורים: "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם [וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת...]" (שמות לד,ו-ז).
5 הנה התבאר שהדרכים שביקש לדעת ושה' הודיע לו אותם, הם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה. החכמים קוראים להם "מדות" ואומרים "שלש עשרה מדות", והם משתמשים במונח הזה כדי לציין את מידות האופי: "ארבע מדות בנותני צדקה" (משנה אבות ה,יג), "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש" (שם ה,יד), וזה נפוץ. המשמעות כאן אינה שה' בעל מידות אופי, אלא שהוא עושה פעולות הדומות לפעולות שיוצאות מאתנו יוצאות בעקבות מידות האופי, כלומר מתכונות נפשיות; לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות.

Moses prayed to God to grant him knowledge of His attributes, and also pardon for His people; when the latter had been granted, he continued to pray for the knowledge of God’s essence in the words, “Show me thy glory” (ib. 18), and then received, respecting his first request, “Show me thy way,” the following favourable reply, “I will make all my goodness to pass before thee” (ib. 19); as regards the second request, however, he was told, “Thou canst not see my face” (ib. 20). The words “all my goodness” imply that God promised to show him the whole creation, concerning which it has been stated, “And God saw everything that he had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1:31); when I say “to show him the whole creation,” I mean to imply that God promised to make him comprehend the nature of all things, their relation to each other, and the way they are governed by God both in reference to the universe as a whole and to each creature in particular. This knowledge is referred to when we are told of Moses,” he is firmly established in all mine house” (Num. 12:7); that is, “his knowledge of all the creatures in My universe is correct and firmly established”; for false opinions are not firmly established. Consequently the knowledge of the works of God is the knowledge of His attributes, by which He can be known. The fact that God promised Moses to give him a knowledge of His works, may be inferred from the circumstance that God taught him such attributes as refer exclusively to His works, viz., “merciful and gracious, longsuffering and abundant in goodness,” etc., (Exod. 34:6). It is therefore clear that the ways which Moses wished to know, and which God taught him, are the actions emanating from God. Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man; comp. “there are four different middoth (characters) among those who go to the house of learning”; “There are four different middoth (characters) among those who give charity” (Mishnah Abot, 5:13, 14). They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions.

6 די היה לו בהזכרת אותן שלש עשרה מדות – אף שכבר השיג את כל טובו, כלומר כל פעולותיו – משום שאלה הן הפעולות היוצאות ממנו יתעלה ביצירת בני האדם ובהנהגתם. וזו היתה המטרה הסופית בשאלתו, משום שסיום דבריו הוא: "וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (שמות לג,יג), שאני צריך להנהיגם בפעולות שאחקה בהן את פעולותיך בהנהגתם.

Although Moses was shown “all His goodness,” i.e., all His works, only the thirteen middot are mentioned, because they include those acts of God which refer to the creation and the government of mankind, and to know these acts was the principal object of the prayer of Moses. This is shown by the conclusion of his prayer, “that I may know thee, that I may find grace in thy sight, and consider that this nation is thy people” (Exod. 33:16), that is to say, the people whom I have to rule by certain acts in the performance of which I must be guided by Thy own acts in governing them.

תארים הנובעים מהכרת פעולות ה'
7 הנה התבאר לך שה"דרכים" וה"מדות" אחד הם, והם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה בעולם.

We have thus shown that “the ways” used in the Bible, and “middot” used in the Mishnah, are identical, denoting the acts emanating from God in reference to the universe.

ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו, יתואר הוא יתעלה בתואר שאותה פעולה יוצאת ממנו, וייקרא בשם הנגזר מאותה פעולה. לדוגמה: כשמושגת עדינות הנהגתו בהתהוות העובר, ויצירת כוחות בו ובמי שמגדל אותו לאחר לידתו, המונעים אותו מן המוות והאובדן ושומרים אותו מכל פגע, ומועילים לו בהתנהלותו ההכרחית – ופעולה כגון זו אצלנו לא תצא אלא לאחר היפעלות ורוך, והוא עניין הרחמים – נאמר עליו יתעלה 'רחום', כמו שנאמר "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים [רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו]" (תהילים קג,יג), ונאמר "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ" (מלאכי ג,יז). לא שהוא יתעלה נפעל ורך, אלא כדוגמת אותה פעולה שיצאה מן האב על הילד, שהיא תוצאה של רוך וחמלה והיפעלות בלבד, יצא ממנו יתעלה כלפי הקרובים לו לא כתוצאה מהיפעלות או שינוי. וכמו שכאשר אנו מעניקים משהו למי שאיננו חייבים לו, נקרא זה בלשוננו "חנינה", כמו שנאמר "חָנּוּנוּ אוֹתָם" (שופטים כא,כב), "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים" (בראשית לג,ה), "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (שם שם,יא) וכיוצא באלו הרבה. והוא יתעלה יוצר ומנהיג את מי שאינו חייב ליצור ולהנהיג אותו, ולכן נקרא 'חנון'.
8 וכן נמצא בפעולותיו היוצאות על בני האדם פגעים גדולים הנוחתים על אי אלו אנשים ומשמידים אותם, או פגע מקיף (מילולית: "עניין כללי") המכלה שבטים ואף אזורים שלמים, ונספים הבנים והנכדים ולא נשארים להם צאצאים, כמו שקיעות הקרקעות ורעידות האדמה והברקים הקטלניים, וכמו יציאת עם אחד כנגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את זכרם, ופעולות רבות כאלה שאינן יוצאות ממישהו מתוכנו אלא כתוצאה מכעס גדול או טינה עצומה או בקשת נקמת דם. ונקרא לפי פעולות אלו 'קנוא' ו'נוקם' ו'נוטר' ו'בעל חמה'. כלומר הפעולות שדוגמתן יוצאות מתוכנו כתוצאה מתכונה נפשית כמו קנאה או שאיפה לנקמת דם או שנאה או כעס, יוצאות ממנו יתעלה לפי מה שהתחייבו אלה שנענשו, ובשום אופן לא מהיפעלות שלו, יתעלה מכל חסרון. וכך הפעולות כולן הן פעולות הדומות לפעולות היוצאות מבני האדם כתוצאה מהיפעלות ותכונה נפשית, והן יוצאות ממנו יתעלה, ולא משום דבר נוסף על עצמותו.

Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., “Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him” (Ps. 103:13); “And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him” (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change—[produced in God].—When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., “Grant them graciously unto us” (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] “which God hath graciously given” (Gen. 33:5); “Because God hath dealt graciously with me” (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)—His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, “jealous,” “revengeful,” “wrathful,” and “keeping anger” (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence.

מנהיג המדינה ההולך בעקבות דרכי ה'
9 וראוי למנהיג המדינה, אם הוא נביא, שיידמה באותם תארים, ויצאו ממנו אותן פעולות בשיקול וכפי הדין, לא מתוך היפעלות בלבד. ולא יתיר את רצועת הכעס ולא יאפשר את ההיפעלויות אצלו, משום שכל היפעלות היא רעה. אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם, ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים רחום וחנון, לא מרוך וחמלה בלבד אלא כפי הראוי; ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים נוקם ונוטר ובעל חמה כפי הראוי להם ולא רק מתוך כעס, עד שיצווה לשרוף אדם מבלי שהוא כועס עליו ולא רוגז עליו ולא שונא אותו, אלא כפי מה שייראה לו מן הדין. ויכוון לתועלת הגדולה שתיגרם מן הפעולה הזו בציבור הרחב.

The governor of a country, if he is a prophet, should conform to these attributes. Acts [of punishment] must be performed by him moderately and in accordance with justice, not merely as an outlet of his passion. He must not let loose his anger, nor allow his passion to overcome him: for all passions are bad, and they must be guarded against as far as it lies in man’s power. At times and towards some persons he must be merciful and gracious, not only from motives of mercy and compassion, but according to their merits: at other times and towards other persons he must evince anger, revenge, and wrath in proportion to their guilt, but not from motives of passion. He must be able to condemn a person to death by fire without anger, passion, or loathing against him, and must exclusively be guided by what he perceives of the guilt of the person, and by a sense of the great benefit which a large number will derive from such a sentence.

התבונן נא בפסוקי התורה, כשציווה להכרית את שבעה עממים ואמר: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז), מיד לאחר מכן אמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם,יח), כלומר: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא הוא דבר שהסברה האנושית מחייבת, שיֹאבד כל מי שמסיר (או: סר) מדרך האמת, ושיסולקו כל המכשולים המונעים את השלמות שהיא השגתו יתעלה.

You have, no doubt, noticed in the Torah how the commandment to annihilate the seven nations, and “to save alive nothing that breatheth” (Deut. 20:16) is followed immediately by the words, “That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods: so should you sin against the Lord your God” (ib. 18); that is to say, you shall not think that this commandment implies an act of cruelty or of retaliation; it is an act demanded by the tendency of man to remove everything that might turn him away from the right path, and to clear away all obstacles in the road to perfection, that is, to the knowledge of God.

10 ועם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמים והמחילה והחמלה והחנינה היוצאות ממנהיג המדינה מרובות הרבה יותר מפעולות העונש, משום שאותן שלש עשרה מדות כולן מדות רחמים הן מלבד אחת, והיא "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" (שמות לד,ז). כי דבריו "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה" (שם) פירושם 'וְשָׁרֵשׁ לא ישרש' (=לא ישמיד לגמרי), כדבריו "[מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה. וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ] וְנִקָּתָה, לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ישעיהו ג,כה-כו).

Nevertheless, acts of mercy, pardon, pity, and grace should more frequently be performed by the governor of a country than acts of punishment; seeing that all the thirteen middoth of God are attributes of mercy with only one exception, namely, “visiting the iniquity of the fathers upon the children” (Exod. 34:7); for the meaning of the preceding attribute (in the original ve-nakkeh lo yenakkeh) is “and he will not utterly destroy”; (and not “He will by no means clear the guilty”); comp. “And she will be utterly destroyed (ve-nikketah), she shall sit upon the ground” (Isa. 3:26).

עונש קבוצתי בין־דורי חריג בעבודה זרה
11 ודע שדבריו "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" אינם אלא על חטא עבודה זרה בלבד, ולא על חטא אחר. יורו על כך דבריו בעשר הדברות: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ,ה), ולא נקרא 'שונא' אלא עובד עבודה זרה: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (דברים יב,לא). ועצר ברִבֵּעִים משום שהמֵרב שהאדם יכול לראות מזרעו הוא דור רביעי, ואם ייהרגו אנשי עיר עובדי עבודה זרה, הרי ייהרג הזקן העובד וזרע זרע זרעו שהוא הדור הרביעי. וכאילו תיאר שמכלל ציווייו יתעלה, שהם מכלל פעולותיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, אפילו הם קטנים, בכלל הוריהם וסביהם.
12 את הציווי הזה מצאנו חוזר בתורה בכל מקום, כמו שציווה לגבי עיר הנדחת: "[הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב] הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ" (דברים יג,טז). כל זאת כדי למחות את הרושם הזה הגורם לקלקול הגדול כמו שביארנו.

When it is said that God is visiting the iniquity of the fathers upon the children, this refers exclusively to the sin of idolatry, and to no other sin. That this is the case may be inferred from what is said in the ten commandments, “upon the third and fourth generation of my enemies” (Exod. 20:5), none except idolaters being called “enemy”; comp. also “every abomination to the Lord, which he hateth” (Deut. 12:31). It was, however, considered sufficient to extend the punishment to the fourth generation, because the fourth generation is the utmost a man can see of his posterity; and when, therefore, the idolaters of a place are destroyed, the old man worshipping idols is killed, his son, his grandson, and his great-grandson, that is, the fourth generation. By the mention of this attribute we are, as it were, told that His commandments, undoubtedly in harmony with His acts, include the death even of the little children of idolaters because of the sin of their fathers and grandfathers. This principle we find frequently applied in the Law, as, e.g., we read concerning the city that has been led astray to idolatry, “destroy it utterly, and all that is therein” (Deut. 13:15). All this has been ordained in order that every vestige of that which would lead to great injury should he blotted out, as we have explained.

חתימה
13 חרגנו ממטרת הפרק, אבל ביארנו מדוע הצטמצם כאן בהזכרת פעולותיו אלו בלבד, משום שיש בהן צורך בהנהגת המדינות. כי תכלית מעלת האדם היא ההידמות אליו יתעלה כפי היכולת, כלומר שנדמה את פעולותינו לפעולותיו, כמו שביארו (חז"ל) בפירוש ל"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ [כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי]" (ויקרא יט,ב), ואמרו: "מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום" (ראו ספרי דברים מט).

We have gone too far away from the subject of this chapter, but we have shown why it has been considered sufficient to mention only these (thirteen) out of all His acts: namely, because they are required for the good government of a country; for the chief aim of man should be to make himself, as far as possible, similar to God: that is to say, to make his acts similar to the acts of God, or as our Sages expressed it in explaining the verse, “Ye shall be holy” (Lev. 21:2): “He is gracious, so be you also gracious: He is merciful, so be you also merciful.”

והמטרה (של הפרק) כולה היא שהתארים המיוחסים לה' הם תוארי פעולותיו, לא שהוא יתעלה בעל איכות.

The principal object of this chapter was to show that all attributes ascribed to God are attributes of His acts, and do not imply that God has any qualities.