מורה נבוכים חלק א פרק ה

גישה זהירה בחקירת הסוד
גישה זהירה למעשה בראשית ומעשה מרכבה
1 כאשר החל ראש הפילוסופים (=אריסטו) לחקור ולהביא ראיות על דברים נסתרים מאוד (על השמים ב, 12), התנצל ואמר דברים שעניינם הוא שאין ראוי שהמעיין בספריו ייחס לו באשר למה שחקר חוצפה או העזה והתפרצות לדבֵּר על מה שאין לו ידיעה בו, אלא ראוי שייחס זאת לשקידה ולהשתדלות ליצור ולהשיג אמונות נכונות כפי יכולת האדם.

WHEN the chief of philosophers (Aristotle) was about to inquire into some very profound subjects, and to establish his theory by proofs, he commenced his treatise with an apology, and requested the reader to attribute the author’s inquiries not to presumption, vanity, egotism, or arrogance, as though he were interfering with things of which he had no knowledge, but rather to his zeal and his desire to discover and establish true doctrines, as far as lay in human power.

2 בדומה לכך נאמר אנחנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ אל הדבר הגדול והנכבד הזה בעיון ראשון מבלי שיאמן את עצמו במדעים ובידיעות, ויתקן את מידותיו היטב, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. רק כאשר ישיג הקדמות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את דרכי הסקת המסקנות והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מתעתועי הדעת – אז ייגש לחקירה בעניין זה. אל־לו לעצור בדעה הראשונה שתעלה בדעתו, ולא לשַלֵּח את מחשבותיו תחילה ולהשליט אותן על השגת האלוה, אלא יבוש ויעצור ויעמוד עד שיתקדם בהדרגה.

We take the same position, and think that a man, when he commences to speculate, ought not to embark at once on a subject so vast and important; he should previously adapt himself to the study of the several branches of science and knowledge, should most thoroughly refine his moral character and subdue his passions and desires, the offspring of his imagination; when, in addition, he has obtained a knowledge of the true fundamental propositions, a comprehension of the several methods of inference and proof, and the capacity of guarding against fallacies, then he may approach the investigation of this subject. He must, however, not decide any question by the first idea that suggests itself to his mind, or at once direct his thoughts and force them to obtain a knowledge of the Creator, but he must wait modestly and patiently, and advance step by step.

הצלחת משה וכישלון אצילי בני ישראל
3 על עניין זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג,ו), נוסף על מה שעולה מחיצוניות הדברים, שהוא התיירא מהביט אל האור המתגלה; לא שהעיניים יכולות להשיג את האלוה, יתעלה מאוד מאוד על כל חסרון. ה' יתעלה שיבח אותו עליו השלום על כך, והאציל עליו מנעמו וטובו מה שחייב לומר עליו לבסוף: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), והחכמים ז"ל (בבלי ברכות ז,א) אמרו שזהו שכר על כך שהוא הסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים.

In this sense we must understand the words “And Moses hid his face, for he was afraid to look upon God” (Exod. 3:6), though retaining also the literal meaning of the passage, that Moses was afraid to gaze at the light which appeared to his eye; but it must on no account be assumed that the Being which is exalted far above every imperfection can be perceived by the eye. This act of Moses was highly commended by God, who bestowed on him a well deserved portion of His goodness, as it is said: “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8). This, say our Sages, was the reward for having previously hidden his face, lest he should gaze at the Eternal. (Talm. B. Berakot Fa.)

4 ואילו אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד,יא) התפרצו ושילחו את מחשבותיהם; הם השיגו, אך השגה שאינה שלמה, ולכן נאמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו [כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"] (שם,י). לא נאמר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ותו לא, כי מטרת הדברים אינה אלא למתוח ביקורת על ראייתם, לא לתאר כיצד ראו. ומכיוון שאכן ביקר את צורת השגתם, שהיתה בה הגשמה, כמחויב מכך שהתפרצו לפני שהיו שלמים – הם התחייבו כליה. (משה רבנו) עליו השלום לימד עליהם זכות, ונעזבו עד שנשרפו בתבערה, ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד כמו שנאמר במסורת הנכונה.

But “the nobles of the Children of Israel” were impetuous, and allowed their thoughts to go unrestrained: what they perceived was but imperfect. Therefore it is said of them, “And they saw the God of Israel, and there was under his feet,” etc. (Exod. 24:10); and not merely, “and they saw the God of Israel”; the purpose of the whole passage is to criticize their act of seeing and not to describe it. They are blamed for the nature of their perception, which was to a certain extent corporeal—a result which necessarily followed, from the fact that they ventured too far before being perfectly prepared. They deserved to perish, but at the intercession of Moses this fate was averted by God for the time. They were afterwards burnt at Taberah, except Nadab and Abihu, who were burnt in the Tabernacle of the congregation, according to what is stated by authentic tradition. (Midr. Rabba ad locum.)

מסקנות ותוצאות
5 ואם כך היה לגביהם, כל שכן לגבינו אנחנו הנחותים ומי שלמטה מאתנו, שראוי לו שיכוון (עצמו) ויתעסק
א) בהשלמת הלימודים המכינים,
ב) ורכישת ההקדמות המטהרות את ההשגה מטומאתה, שהיא הטעויות, ואז ייגש להתבונן בכבוד הקודש האלוהי, "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (שמות יט,כב). וכבר ציווה שלמה להישמר מאוד כאשר ישאף האדם להגיע לדרגה הזאת, ואמר במשל ובאזהרה: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד,יז).

If such was the case with them, how much more is it incumbent on us who are inferior, and on those who are below us, to persevere in perfecting our knowledge of the elements, and in rightly understanding the preliminaries which purify the mind from the defilement of error: then we may enter the holy and divine camp in order to gaze: as the Bible says, “And let the priests also, which come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them” (Exod. 19:22). Solomon, also, has cautioned all who endeavour to attain this high degree of knowledge in the following figurative terms, “Keep thy foot when thou goest to the house of God” (Eccles. 4:17).

6 אחזור להשלים את מה שהתחלנו לבאר, ואומר שיחד עם התקלות שחלו בהשגתם של אצילי בני ישראל, גם מעשיהם התבלבלו בשל כך, והם נטו אל הדברים הגופניים בשל השתבשות ההשגה, ולכן נאמר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד,יא). אשר לסוף הפסוק (לעיל פסקה 4) "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר [וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר]" (שם,י) – דבר זה עוד יתבאר בכמה מפרקי חיבור זה (א,כח; ב,כו; ג,ד).

I will now return to complete what I commenced to explain. The nobles of the Children of Israel, besides erring in their perception, were, through this cause, also misled in their actions: for in consequence of their confused perception, they gave way to bodily cravings. This is meant by the words, “Also they saw God and did eat and drink” (Exod. 24:11). The principal part of that passage, viz., “And there was under his feet as it were a paved work of a sapphire stone” (Exod. 24:10), will be further explained in the course of the present treatise (ch. xxviii.).

סיכום ואפשרות למשמעות כפולה
7 כל המטרה שכיוַנּו אליה היא שכל "ראיה" או "חזיה" או "הבטה" שנאמרה בעניין הזה היא השגה שכלית ולא ראיית עין, משום שאין הוא יתעלה מצוי שחוש הראות יכול להשיג אותו.

All we here intend to say is, that wherever in a similar connection any one of the three verbs mentioned above occurs, it has reference to intellectual perception, not to the sensation of sight by the eye: for God is not a being to be perceived by the eye.

ואם ירצה אחד מהמתרשלים שלא להגיע לאותה דרגה שאנו שואפים להעלותו אליה, ויבין את כל הביטויים האלה שנאמרו בעניין הזה כמורים על השגות חושיות של אורות נבראים, מלאכים או אחרים, אין בזה נזק.

It will do no harm, however, if those who are unable to comprehend what we here endeavour to explain should refer all the words in question to sensuous perception, to seeing lights created [for the purpose], angels, or similar beings.