תוארי טעם, מישוש ודמיון
הנביאים בחרו תיאורים הנראים להמון כשלמות
1 כבר אמרנו כמה פעמים (א,כו; א,מו) שכל מה שההמון מדמיין כחסרון, או שאי אפשר להעלות אותו על הדעת ביחס לה' – ספרי הנבואה אינם משאילים לו יתעלה, אף שדינו כדין הדברים שהושאלו לו; כי אלה שתואר בהם מביאים למחשבה של שלמויות כלשהן, או שניתן לדמיין אותם (כשלמויות ביחס לה').

WE have already stated several times that the prophetic books never attribute to God anything which ordinary men consider a defect, or which they cannot in their imagination combine with the idea of the Almighty, although such terms may not otherwise be different from those which were employed as metaphors in relation to Goa. Indeed all things which are attributed to God are considered in some way to be perfection, or can at least be imagined [as appertaining to Him].

שאלה: מדוע יש הבדל בשימוש בתוארי החושים
2 לפי הנחה זו ראוי אם כן שנבאר מדוע הושאלו לו יתעלה השמיעה והראייה והריח ולא הושאלו לו הטעם והמישוש, והרי הוא יתעלה נעלה על (כל אחד מ)חמשת החושים באותה מידה, וכל החושים הם חסרון מבחינת ההשגה, אפילו למי שאינו משיג אלא באמצעותם, משום שהם נפעלים ומושפעים ונפסקים וסובלים כאב כמו שאר האברים; וכשאנו אומרים שהוא יתעלה רואה, המשמעות היא שהוא משיג את הדברים הנראים, ושומע – שהוא משיג את הנשמעים. כך ניתן היה לתאר אותו כטועם וכממשש והדבר היה מתפרש שהוא משיג את הנטעמים ואת הממוששים. כי דין כל השגתם אחד הוא, ואם נשללת ממנו השגת אחד מהם מתחייבת שלילת השגת כולם, כלומר חמשת החושים; ואם מחייבים לו השגת אחד מהם, כלומר השגת מה שמשיג אחד מהם, מתחייב שישיג את כל חמשת המושגים שלהם. אך אנו מוצאים שכתבי הקודש שלנו אומרים: "וַיַּרְא ה'" (בראשית ו,ה ועוד), "וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר יא,א ועוד), "וַיָּרַח ה'" (בראשית ח,כא), אבל לא "ויטעם ה'" ולא "וימשש ה'".
שתי תשובות
3 הסיבה לכך היא מה שהתקבע בדמיונו של כל אחד, שה' אינו נוגע בגופים כנגיעת גוף בגוף, שהרי הם אינם רואים אותו. ושני החושים האלה, הטעם והמישוש, מוחשיהם אינם מושגים עד שיגעו בהם. ואילו חושי הראייה והשמיעה והריח, מוחשיהם מושגים כאשר הגופים הנושאים את האיכויות האלה מרוחקים מהם, ולפיכך היה זה מתקבל בדמיון ההמון.
4 בנוסף, המטרה והכוונה של השאלת החושים האלה לו (יתעלה) היא כדי להורות שהוא משיג את מעשינו. והשמיעה והראייה מספיקות לכך, כלומר שכך מושג כל מה שעושה או אומר הזולת, כמו שאמרו על דרך הגערה וההרתעה בתור תוכחה: "ודע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת" (אבות ב,א).

We must now show why, according to this principle, the senses of hearing, sight and smell, are attributed to God, but not those of taste and touch. He is equally elevated above the use of all the five senses: they are all defective as regards perception, even for those who have no other source of knowledge: because they are passive, receive impressions from without, and are subject to interruptions and sufferings, as much as the other organs of the body. By saying that God sees, we mean to state that He perceives visible things; “He hears” is identical with saying “He perceives audible things”; in the same way we might say, “He tastes and He touches,” in the sense of “He perceives objects which man perceives by means of taste and touch.” For, as regards perception, the senses are identical: if we deny the existence of one sensation in God, we must deny that of all other sensations, i.e., the perceptions of the five senses: and if we attribute the existence of one sensation to Him, i.e., the perception appertaining to one of the senses, we must attribute all the five sensations. Nevertheless, we find in Holy Writ, “And God saw” (Gen. 6:5); “And God heard” (Num. 11:1); “And God smelt” (Gen. 8:21); but we do not meet with the expressions, “And God tasted,” “And God touched.” According to our opinion the reason of this is to be found in the idea, which has a firm hold in the minds of all men, that God does not come into contact with a body in the same manner as one body comes into contact with another, since He is not even seen by the eye. While these two senses, namely, taste and touch, only act when in close contact with the object, by sight, hearing, and smell, even distant objects are perceived. These, therefore, were considered by the multitude appropriate expressions [to be figuratively applied to God]. Besides, the object in figuratively applying the sensations to Him, could only have been to express that He perceives our actions: but hearing and sight are sufficient for that, namely, for the perception of what a man does or says. Thus our Sages, among other admonitions, gave the following advice and warning: “Know what is above thee, a seeing eye, and a hearing ear.” (Mishnah Abot, 2:1.)

המחשבה מיוחסת לה', אך לא הדמיון
5 ואתה יודע באמת שדין הכול דין אחד, ושבאופן שבו נשללה ממנו השגת המישוש והטעם – באותו אופן עצמו נשללות ממנו הראייה והשמיעה וההרחה. כי הכול השגות גשמיות והיפעלויות ומצבים משתנים, אלא שהחסרון של חלקם ניכר ואילו לחלקם מייחסים בטעות שלמות. זאת כפי שגלוי חסרונו של הדמיון ואילו חסרונן של החשיבה וההבנה אינו גלוי, ולכן לא יוחס לו רעיון, שהוא הדמיון, ויוחסו לו מחשבה ותבונה שהם החשיבה וההבנה, ונאמר "אֲשֶׁר חָשַׁב ה'" (ראו ירמיהו מט,כ), "וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם" (ירמיהו י,יב). הרי שאירע גם בהשגות הפנימיות בדומה למה שאירע בהשגות החושיות הגלויות, שחלקן מושאלות וחלקן אינן מושאלות, וכל זה כלשון בני אדם: מה שייחסו לו שלמות – תואר בו, ומה שחסרונו ניכר – לא תואר בו. ומצד האמת אין לו תואר עצמי אמיתי נוסף על עצמותו, כפי שיוכח (א,נ-ס).

You, however, know that, strictly speaking, the condition of all the sensations is the same, that the same argument which is employed against the existence of touch and taste in God, may be used against sight, hearing, and smell; for they all are material perceptions and impressions which are subject to change. There is only this difference, that the former, touch and taste, are at once recognized as deficiencies, while the others are considered as perfections. In a similar manner the defect of the imagination is easily seen, less easily that of thinking and reasoning. Imagination (ra‘ayon) therefore, was never employed as a figure in speaking of God, while thought and reason are figuratively ascribed to Him. Comp. “The thoughts which the Lord thought” (Jer. 49:20); “And with his understanding he stretched out the heavens” (ib. 10:12). The inner senses were thus treated in the same way as the external; some are figuratively applied to God, some not. All this is according to the language of man; he ascribes to God what he considers a perfection, and does not ascribe to Him what he considers a defect. In truth, however, no real attribute, implying an addition to His essence, can be applied to Him, as will be proved.