מורה נבוכים חלק א פרק לו

חומרת ההגשמה
פתיחה
1 בדִיוני על התארים (א,נד8-7) אבאר לך באיזה מובן נאמר שה' מרוצה מדבר־מה, או שהוא מרגיז ומכעיס אותו, שבמשמעות הזו נאמר לגבי פרטים מבני האדם שה' היה מרוצה מהם או כעס עליהם או רגז. עניין זה אינו מטרתו של פרק זה, אלא מטרתו היא מה שאומר:

I SHALL explain to you, when speaking on the attributes of God, in what sense we can say that a particular thing pleases Him, or excites His anger and His wrath, and in reference to certain persons that God was pleased with them, was angry with them, or was in wrath against them. This is not the subject of the present chapter; I intend to explain in it what I am now going to say.

כעס ה' – בעבודה זרה בלבד
2 דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בעבודה זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא "אויב ה'" או "צר" או "שונא" אלא עובד עבודה זרה דווקא. נאמר:
לשונות של כעס) "[הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם] וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים [וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.] וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם" (דברים יא,טז-יז); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ] פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' [אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו); "[כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'] לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (שם, לא,כט); "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (שם, לב,כא); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] כִּי אֵל קַנָּא [ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו). "מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם" (ירמיהו ח,יט); "[יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ... וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ] מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב,יז-יט); "[הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל...] כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי"(שם, שם,כא-כב);
לשונות אויב, צר, שונא) "נֹקֵם הוּא לְצָרָיו, וּמְשַׁלֵּם הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א,ב; ושם: נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו); "[כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו [אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ]"(דברים ז,ד,י); "[וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'] עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו [מִפָּנָיו]" (במדבר לב,כא); "[וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה] אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,כב); "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (שם, יב,לא). ואלה רבים מספור, אך אם תתחקה אחריהם בכל ספרי הקודש, תמצאם.

You must know, that in examining the Law and the books of the Prophets, you will not find the expressions “burning anger,” “provocation,” or “jealousy” applied to God except in reference to idolatry; and that none but the idolater called “enemy,” “adversary,” or “hater of the Lord.” Comp. “And ye serve other gods, . . . and then the Lord’s wrath will be kindled against you” (Deut. 11:16, 17); “Lest the anger of the Lord thy God be kindled against thee.” etc. (ib. 6:15); “To provoke him to anger through the work of your hands” (ib. 31:29); “They have moved me to jealousy with that which is not God; they have provoked me to anger with their vanities” (ib. 32:21); “For the Lord thy God is a jealous God” (ib. 6:15); “Why have they provoked me to anger with their graven images, and with strange vanities?” (Jer. 8:19); “Because of the provoking of his sons and of his daughters” (Deut. 32:19); “For a fire is kindled in mine anger” (ib. 22); “The Lord will take vengeance on His adversaries, and he reserveth wrath for his enemies” (Nah. 1:2); “And repayeth them that hate Him” (Deut. 7:10); “Until He hath driven out His enemies from before Him” (Num. 32:2 1); “Which the Lord thy God hateth” (Deut. 16:22); “For every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods” (ib. 12:31). Instances like these are innumerable; and if you examine all the examples met with in the holy writings, you will find that they confirm our view.

מדרג הטעויות
3 ספרי הנבואה הדגישו זאת כל כך רק משום שאותה דעה שקרית, כלומר פולחן עבודה זרה, קשורה אליו יתעלה.
א) מי שמאמין שראובן עומד, בזמן שהוא באמת יושב, אינו נוטה מן האמת
ב) כמי שמאמין שהאש נמצאת מתחת לאוויר, או שהמים מתחת לארץ, או שהארץ שטוחה, וכיוצא בזה. וזה השני אינו נוטה מן האמת
ג) כמי שמאמין שהשמש עשויה מאש, או שהגלגל (הסובב את העולם) הוא חצי כדור, וכיוצא בזה. וזה השלישי אינו נוטה מן האמת
ד) כמי שמאמין שהמלאכים אוכלים ושותים וכיוצא בזה. וזה הרביעי אינו נוטה מן האמת
ה) כמי שמאמין שחובה לעבוד דבר זולת ה'. משום שככל שהאי ידיעה והכפירה קשורות לדבר רם מעלה, כלומר למה שיש לו מדרגה איתנה במציאות, הן גדולות יותר מאלה הקשורות לדבר בעל מדרגה נמוכה יותר. ב"כפירה" כוונתי להַאֲמנה במשהו בניגוד למה שהוא; וב"אי ידיעה" כוונתי היא לאי ידיעה של מה שניתן לדעת. האי ידיעה של מי שאינו יודע את מידת החרוט של גליל, או שאינו יודע שהשמש כדורית, אינה כאי ידיעה של מי שאינו יודע אם האלוה קיים או שמא אין לעולם אלוה. וכפירתו של מי שחושב שמידת חרוט הגליל היא חציו, או שהשמש היא עיגול, אינה ככפירתו של מי שחושב שהאלוה הוא יותר מאחד.

The Prophets in their writings laid special stress on this, because it concerns errors in reference to God, i.e., it concerns idolatry. For if any one believes that, e.g., Zaid is standing, while in fact he is sitting, he does not deviate from truth so much as one who believes that fire is under the air, or that water is under the earth, or that the earth is a plane, or things similar to these. The latter does not deviate so much from truth as one who believes that the sun consists of fire, or that the heavens form a hemisphere, and similar things: in the third instance the deviation from truth is less than the deviation of a man who believes that angels eat and drink, and the like. The latter again deviates less from truth than one who believes that something besides God is to be worshipped; for ignorance and error concerning a great thing, i.e., a thing which has a high position in the universe, are of greater importance than those which refer to a thing which occupies a lower place:—by “error” I mean the belief that a thing is different from what it really is: by “ignorance,” the want of knowledge respecting things the knowledge of which can be obtained. If a person does not know the measure of the cone, or the sphericity of the sun, it is not so important as not to know whether God exists, or whether the world exists without a God; and if a man assumes that the cone is half (of the cylinder), or that the sun is a circle, it is not so injurious as to believe that God is more than One.

עובדי עבודה זרה אינם כופרים באל
4 אתה יודע שכל מי שעובד עבודה זרה אינו עובד אותה כאילו אין אלוה זולתה. אף אדם, לא מאלה שהיו ולא מאלה שיהיו, לא דימה ולא ידמה שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים – שצורה זו בראה את השמים ואת הארץ והיא מנהיגה אותם. אלא היא נעבדת רק כייצוג לדבר שהוא מתווך בינינו לבין האל, כמו שביאר ואמר: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם [כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ]" (ירמיהו י,ז), ואמר: "וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי [וּמִנְחָה טְהוֹרָה, כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת]" (מלאכי א,יא), ברמז אל הסיבה הראשונה לדעתם. וכבר ביארנו זאת בחיבורנו הגדול (משנה תורה, עבודה זרה א,ב), וזהו דבר שאיש מאנשי דתנו אינו חולק לגביו.

You must know that idolaters when worshipping idols do not believe that there is no God besides them: and no idolater ever did assume that any image made of metal, stone, or wood has created the heavens and the earth, and still governs them. Idolatry is founded on the idea that a particular form represents the agent between God and His creatures. This is plainly said in passages like the following: “Who would not fear thee, O king of nations?” (Jer. 10:7); “And in every place incense is offered unto my name” (Mal. 1:11); by “my name” allusion is made to the Being which is called by them [i.e., the idolaters] “the First Cause.” We have already explained this in our larger work (Mishneh Torah, I. On Idolatry, chap. i.), and none of our co-religionists can doubt it.

עובדי עבודה זרה נענשים אף על פי שלא כפרו באל
5 אבל אף על פי שהכופרים הללו מאמינים במציאות האלוה, מכל מקום כיוון שכפירתם עוסקת בחובה שהיא כלפיו יתעלה בלבד, כלומר בעבודה ובהערצה, כמו שנאמר "[לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם...] וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' [אֱלֹהֵיכֶם...]" (שמות כג,כד-כה), כדי שתתבסס מציאותו בהאמנת ההמון; והם ייחסו את החובה הזו לזולתו, ודבר זה מביא להיעדר מציאותו יתעלה מהאמנת ההמון, כי ההמון אינו משיג אלא את מעשי הפולחן, לא את משמעויותיהם ולא את מהותו האמיתית של הנעבד על ידיהן – הביא דבר זה לחייבם בדין מוות, כמו שאמר הכתוב: "[רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה] לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ,טז). הסיבה לכך, שהיא סילוק אותה דעה כוזבת כדי שלא יתקלקלו על ידה אחרים, התבארה בפסוק: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת [כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם]" (שם יח), והם כונו "אויבים" ו"שונאים" ו"צרים", ונאמר שהעושה זאת מקנא ומכעיס ומעלה חמה.

The infidels, however, though believing in the existence of the Creator, attack the exclusive prerogative of God, namely, the service and worship which was commanded, in order that the belief of the people in His existence should be firmly established, in the words, “And you shall serve the Lord,” etc. (Exod. 23:25). By transferring that prerogative to other beings, they cause the people, who only notice the rites, without comprehending their meaning or the true character of the being which is worshipped, to renounce their belief in the existence of God. They were therefore punished with death: comp. “Thou shalt save alive nothing that breatheth” (Deut. 20:16). The object of this commandment, as is distinctly stated, is to extirpate that false opinion, in order that other men should not be corrupted by it any more: in the words of the Bible “that they teach you not,” etc. (ib. is). They are called “enemies,” “foes,” “adversaries”; by worshipping idols they are said to provoke God to jealousy, anger, and wrath.

המאמין בגשמות גרוע יותר מעובד עבודה זרה
6 קל וחומר למי שכפירתו קשורה לעצמותו יתעלה והאמנתו בניגוד למה שהוא, כלומר שאינו מאמין במציאותו, או שהוא מאמין שהוא שניים, או שהוא מאמין שהוא גוף, או שהוא מאמין שיש לו היפעלויות, או שהוא מייחס לו חסרון כלשהו – הוא בלי ספק חמור יותר ממי שעובד עבודה זרה בתור מתווכת או מטיבה או מרעה לפי סברתו.

How great, then, must be the offence of him who has a wrong opinion of God Himself, and believes Him to be different from what He truly is, i.e., assumes that He does not exist, that He consists of two elements, that He is corporeal, that He is subject to external influence, or ascribes to Him any defect whatever. Such a person is undoubtedly worse than he who worships idols in the belief that they, as agents, can do good or evil.

דע לך אם כן, שכשאתה מאמין בגשמות או ב(כך שיש לאל) מצב ממצבי הגוף, אתה מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר הרבה יותר מעובד עבודה זרה.
אין תירוץ למאמין בגשמות
7 ואם יעלה בדעתך שאפשר להתייחס בסלחנות למאמין בגשמות משום שהוא התחנך על כך, או בשל בורותו וקוצר השגתו, הרי כך ראוי לך להאמין לגבי עובד עבודה זרה, כי הוא לא עובד אלא או מבורות או מחינוך, "מנהג אבותיהם בידיהם" (בבלי חולין יג,ב). ואם תאמר שפשטי המקראות גורמים להם לבלבול הזה, באותה מידה עליך לדעת שרק דמיונות ותפיסות פגומות הביאו את עובד עבודה זרה לפולחנה. אם כן אין מקום להצטדקות למי שאינו מקבל כנתון (את שלילת הגשמות) מאנשי האמת בעלי העיון, אם קצרה דעתו מלעיין. כי איני מחשיב ככופר את מי ששלילת הגשמות לא הוכחה לו, אלא את מי שאינו מאמין בשלילתה, בפרט כאשר קיימים תרגום אנקלוס ותרגום יונתן בן עזיאל עליהם השלום, המרחיקים את הגשמות תכלית הריחוק. זו היתה מטרת הפרק.

Therefore bear in mind that by the belief in the corporeality or in anything connected with corporeality, you would provoke God to jealousy and wrath, kindle His fire and anger, become His foe, His enemy, and His adversary in a higher degree than by the worship of idols. If you think that there is an excuse for those who believe in the corporeality of God on the ground of their training, their ignorance or their defective comprehension, you must make the same concession to the worshippers of idols: their worship is due to ignorance, or to early training, “they continue in the custom of their fathers.” (TḄ. Ḥullin, 13a) You will perhaps say that the literal interpretation of the Bible causes men to fall into that doubt, but you must know that idolaters were likewise brought to their belief by false imaginations and ideas. There is no excuse whatever for those who, being unable to think for themselves, do not accept [the doctrine of the incorporeality of God] from the true philosophers. I do not consider those men as infidels who are unable to prove the incorporeality, but I hold those to be so Who do not believe it, especially when they see that Onkelos and Jonathan avoid [in reference to God] expressions implying corporeality as much as possible. This is all I intended to say in this chapter.