מורה נבוכים חלק א פרק כג

המונחים יציאה ושיבה
יציאה – שתי משמעויות
1 ה"יציאה" היא כנגד ה"ביאה". מונח זה
א) משמש ליציאת גוף ממקום שהיה נח בו למקום אחר, בין אם הגוף הוא בעל חיים ובין אם לאו: "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר" (בראשית מד,ד), "כִּי תֵצֵא אֵשׁ" (שמות כב,ה).
ב) והושאל להופעת דבר שאינו גוף כלל: "הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז,ח), "כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה" (שם א,יז), כלומר התפשטות הדבר. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב,ג). וכיוצא בזה "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ" (בראשית יט,כג), כלומר הופעת האור.

Yaẓa (“he came out”) is the opposite of ba (“he came in”). The term yaẓa is applied to the motion of a body from a place in which it had previously rested, to another place (whether the body be a living being or not), e.g., “And when they were gone out (yaẓeü) if the city” (Gen. 44:4); “If fire break out (teẓe)” (Exod. xxii. .5). It was then figuratively employed to denote the appearance of something incorporeal, as, “The word went out (yaẓa) of the king’s mouth” (Esth. 7:8); “When this deed of the queen shall come abroad (yeẓe) unto all women” (Esth. 1:17), that is to say, “the report will spread.” Again, “For out of Zion shall go forth (teẓe) the Law” (Isa. 2:3); further, “The sun had risen (yaẓa) upon the earth” (Gen. 19:23), i.e., its light became visible.

הופעת מעשה ה' מכונה יציאה
2 לפי השאלה זו הוא כל לשון יציאה שנאמר ביחס אליו יתעלה: "הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ" (ישעיהו כו,כא; מיכה א,ג) – יופיע דברו המוסתר כעת מאתנו, כלומר יצירת מה שנוצר לאחר שלא היה. כי כל היווצרות על ידיו יתעלה מיוחסת לדברו: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהילים לג,ו) – בדימוי לפעולות היוצאות מן המלכים, שהכלי שלהם לביצוע רצונם הוא הדיבור. והוא יתעלה אינו נזקק לכלי לפעול באמצעותו, אלא פעולתו היא רק ברצונו בלבד. וגם אין דיבור כלל, כמו שיתבאר (א,סה).

In this figurative sense we must take every expression of coming out when applied to the Almighty, e.g., “Behold, the Lord cometh out (yoẓe) of his place” (Isa. 26:21), i.e., “The word of God, which until now has been in secret, cometh out, and will become manifest,” i.e., something will come into being which had not existed before: for everything new emanating from God is ascribed to His word. Comp. “By the word of the Lord were the heavens made, and all the host of them by the breath of his mouth” (Ps. 33:6). This is a simile taken from the conduct of kings, who employ the word as the means of carrying their will into effect. God, however, requires no instrument wherewith to operate in order to perform anything; the effect is produced solely by His will alone. He does not employ any kind of speech, as will be explained further on (chap. Iv.).

העדר השגחת ה' מכונה שיבה
3 וכיוון ש"יציאה" הושאלה להופעת פעולה מפעולותיו כמו שביארנו ונאמר "הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ" (בפסקה הקודמת), הושאלה גם "שיבה" להסתלקות אותה פעולה בהתאם לרצון (האלוהי), וכך נאמר: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי" (שילוב פסוקים: הושע ב,ט; ה,טו) – המשמעות היא ההסתלקות מאתנו של השכינה שהיתה בינינו, המובילה להעדר ההשגחה עלינו, כמו שאמר באיומו: "[וַעֲזַבְתִּים] וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל [וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת]" (דברים לא,יז). משום שאם תיעדר ההשגחה יופקר (מי שנעדרת ממנו ההשגחה) וייעשה מטרה לכל מה שעלול לקרות ולהתארע, והטוב והרע שיבואו עליו יהיו כפי המקרה. כמה קשה איום זה! על כך כינה בדבריו: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי".

The verb “to come out” is thus employed to designate the manifestation of a certain work of God, as we noticed in our interpretation of the phrase, “Behold, the Lord cometh out of his place.” In a similar manner the term shub, “to return,” has been figuratively employed to denote the discontinuance of a certain act according to the will of God, as in “I will go and return to my place” (Hosea 5:15); that is to say, the Divine presence (Shechinah) which had been in our midst departed from us, the consequence of which has been the absence of Divine protection from amongst us. Thus the Prophet foretelling misfortune says, “And I will hide my face from them, and they shall be devoured” (Deut. 31:17); for, when man is deprived of Divine protection he is exposed to all dangers, and becomes the butt of all fortuitous circumstances: his fortune and misfortune then depend on chance. Alas! how terrible a threat!—This is the idea contained in the words,” I will go and return to my place” (Hos. 5:15).