מורה נבוכים חלק ב פרק מח

ייחוס מעשי הטבע והאדם לה'
הקדמה: האל הוא ראשית שרשרת הסיבות
1 ברור מאוד שלכל דבר מחודש יש בהכרח סיבה קרובה שחידשה אותו, ולסיבה הזאת יש סיבה, וכך הלאה עד שמגיעים בסופו של דבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר חפץ ה' ובחירתו. לכן לעתים מושמטות בדברי הנביאים כל הסיבות הממצעות האלה ואותה פעולה מסוימת המתחדשת מיוחסת לה', ואומרים שהוא יתעלה עשה אותה. כל זה ידוע, וכבר דיברנו עליו אנחנו (א,סו1; סט5) ודורשי אמת אחרים, והיא דעת כל אנשי תורתנו.

IT is clear that everything produced must have an immediate cause which produced it; that cause again a cause, and so on, till the First Cause, viz., the will and decree of God is reached. The prophets therefore omit sometimes the intermediate causes, and ascribe the production of an individual thing directly to God, saying that God has made it. This method is well known, and we, as well as others of those who seek the truth, have explained it; it is the belief of our co-religionists.

העיקרון: ייחוס פעולות לה'
2 אחר ההקדמה הזאת שמע מה שאבאר בפרק הזה, והתבונן בו היטב, יותר מהתבוננותך בשאר פרקי החיבור הזה. הדבר שאבאר לך הוא זה:

After having heard this remark, listen to what I will explain in this chapter; direct your special attention to it more than you have done to the other chapters of this part. It is this:

דע שכל הסיבות הקרובות שמהן הדברים קורים , בלי הבדל בין אם הן עצמיות וטבעיות או בחיריות או מקריות ואקראיות – וב"בחיריות" אני מתכוון שסיבתו של המאורע הזה היא בחירה של אדם, ואפילו היתה הסיבה רצון של אחד משאר בעלי החיים – כל זה מיוחס בספרי הנביאים לה', והם מתבטאים לגבי הפעולה הזאת שהאל עשה אותה או ציווה עליה או אמר אותה. בכל הדברים האלה נאמרו לשון אמירה ולשון דבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה.
3 זהו העניין שרציתי להסב אליו את תשומת הלב בפרק זה. כי כיוון שהאלוה, כמו שקבענו,
דוגמאות
ג) הוא אשר עורר את הרצון ההוא של החי שאינו הוגה,
ב) והוא שחִייב את הבחירה ההיא לחי ההוגה,
א) והוא שהנהיג את ענייני הטבע כמנהגם,
ד) והאקראיות היא ממותר העניין הטבעי, כמו שהתבאר (אריסטו, פיזיקה ב, פרקים 6-5), כשרובה משותפת בין הטבע והבחירה והרצון – מכל זה מתחייב שייאמר על מה שנובע מן הסיבות הללו שה' ציווה שייעשה כן, או שאמר: יהי כן.

As regards the immediate causes of things produced, it makes no difference whether these causes consist in substances, physical properties, freewill, or chance—by freewill I mean that of man—or even in the will of another living being. The prophets [omit them and] ascribe the production directly to God and use such phrases as, God has done it, commanded it, or said it: in all such cases the verbs “to say,” “to speak,” “to command,” “to call,” and “to send” are employed. What I desired to state in this chapter is this: According to the hypothesis and theory accepted, it is God that gave will to dumb animals, freewill to the human being, and natural properties to everything; and as accidents originate in the redundancy of some natural force, as has been explained [by Aristotle] and are mostly the result of the combined action of nature, desire, and freewill: it can consequently be said of everything which is produced by any of these causes, that God commanded that it should be made, or said that it should be so.

לכל אלה אביא לך דוגמאות, ומהן תקיש על כל מה שלא אומר.
דוגמאות א: מטבע המציאות
4 על ענייני הטבע הנוהגים תמידית,
א) כמו התמוססות השלג כשהאוויר מתחמם, וגעישת מי הים כשהרוח סוערת, נאמר: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם" (תהילים קמז,יח), "וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו" (שם קז,כה).
ב) ועל ירידת הגשם נאמר: "וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר [עָלָיו מָטָר]" (ישעיהו ה,ו).

I will give you instances, and they will guide you in the interpretation of passages which I do not mention. As regards phenomena produced regularly by natural causes, such as the melting of the snow when the atmosphere becomes warm, the roaring of the sea when a storm rages [I quote the following passages], “He sendeth his word and melteth them” (Ps. 147:18); “And he saith, and a storm-wind riseth, and lifteth up its waves” (ibid. 107:25) In reference to the rain we read: “I will command the clouds that they shall not rain,” etc. (Isa. 5:6).

דוגמאות ב: בחירת בני אדם
5 וכן נאמר על מה שסיבתו היא בחירוֹת אנושיות, כמו מלחמה של עם המשתלט על עם, או אדם שקם להזיק לאדם אחר, אפילו רק גידף אותו.
א) על השתלטות נבוכדנצר הרשע וצבאותיו נאמר: "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי" (שם יג,ג), ונאמר: "בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ" (שם י,ו).
ב) ובמעשה שמעי בן גרא נאמר: "כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד" (שמואל-ב טז,י).
ג) ועל היחלצות יוסף הצדיק מן הכלא נאמר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ" (תהילים קה,כ).
ד) ועל ניצחונם של פרס ומדי על הכשדים נאמר: "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ" (ירמיהו נא,ב).
ה) ובמעשה אליהו ז"ל, כאשר ה' סיבב לו אישה לכלכלו נאמר לו: "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ" (מלכים-א יז,יט).
ו) ויוסף הצדיק אמר: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (בראשית מה,ח).

Events caused by man’s freewill, such as war, the dominion of one nation over another, the attempt of one person to hurt another, or to insult him, [are ascribed to God, as] e.g., in reference to the dominion of Nebuchadnezzar and his host, “I have commended my holy ones, also I have called my heroes for my anger” (Isa. 13:3); and “I will send him against a hypocrite nation” (ibid. 10:6) in reference to Shimei, son of Gera, “For God said to him, Curse David” (2 Sam. 16:10); in reference to the deliverance of Joseph, the righteous, from prison, “He sent an angel and loosed him” (Ps. 105:20); in reference to the victory of the Persians over the Chaldees, “I will send to Babylon scatterers, and they shall scatter it” (Jer. 51:2); in reference to the providing of food to Eliah, “I have commanded there a woman, a widow, to maintain thee” (1 Kings 17:9); and Joseph, the righteous, says: “Not ye have sent me hither,” etc. (Gen. 45:8).

דוגמאות ג: רצון בעלי חיים
6 על מה שסיבתו רצון בעל חיים ותנועתו לצרכיו החייתיים
א) נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג [וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה]" (יונה ב,יא), כי ה' הוא שעורר בו את הרצון הזה, לא שהוא הפכו לנביא והשרה עליו התגלות.
ב) וכן נאמר על הארבה שבא בימי יואל בן פתואל: "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ" (יואל ב,יא).
ג) וכן נאמר גם על השתלטות חיות הפרא על ארץ אדום כשנחרבה בימי סנחריב: "[וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ...] וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו" (ישעיהו לד,יא-יז). ואף על פי שלא הוזכר כאן לשון אמירה ולא צווי ולא שליחה, הרי משמעות הדבר ברורה ודומה. מכאן תקיש לכל מה שמנוסח באופן דומה.

The case that the will of an animal or its desire for some of its natural wants is the cause of some event, may be illustrated by the following instance: “And God spake unto the fish, and it vomited out Jonah” (ii. 11). The act is ascribed to God, because He gave the fish the will, and not because He made it a prophet or endowed it with a prophetical spirit. Similarly it is said of the locusts that appeared in the days of Joel, son of Pethuel, “Mighty is he that accomplishes his word” (Joel 2:11); or of the beasts that took possession of the land of Edom when destroyed in the days of Sennacherib, “He cast lot for them, and his hand divided it unto them by a line” (Isa. 34:27). Although here the verbs “to say,” “to command,” “to send,” are not used, the meaning is evidently the same, and you must explain all passages that are analogous to it in a similar manner.

דוגמאות ד: מאורעות אקראיים
7 וכן נאמר גם בדברים האקראיים לגמרי.
א) נאמר במעשה רבקה: "[הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ] וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כד,נא).
ב) ובמעשה דוד ויהונתן נאמר: "[וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה] לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'" (שמואל-א כ,כב).
ג) ובמעשה יוסף: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם [לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה]" (בראשית מה,ז).
סיכום הפרק
8 התבאר לך אם כן כיצד מתבטאים על הכנת הסיבות – בין אם היו הסיבות
א) בעצם או
ד) במקרה או
ב) בבחירה או
ג) ברצון – בחמשת הביטויים הללו: צְוָיָה, אמירה, דבור, שליחה, קריאה. דע זאת ושקול זאת בכל מקום לפי הקשרו וכך יסתלקו לך זרויות רבות, ותתבאר לך מהותו האמיתית של הדבר באותו מקום שנראה לכאורה שהוא רחוק מן האמת.

Events evidently due to chance are ascribed to God: e.g., in reference to Rebecca, “Let her be a wife to the son of thy master, as the Lord spake” (Gen. 24:51); in reference to David and Jonathan, “Go, for the Lord has sent thee.” (1 Sam. 20:22); in reference to Joseph, “God sent me before you” (Gen. 45:7). You see clearly that the providing of a cause, in whatever manner this may take place, by substance, accident, freewill, or win, is always expressed by one of the five terms, commanding, saying, speaking, sending, or calling. Note this, and apply it everywhere according to the context. Many difficulties will thereby be removed, and passages apparently containing things far from truth will prove to be true.

חתימת חלק ב
9 עד כאן מה שהגעתי אליו בדיון על עניין הנבואה ומשליה וביטוייה. וזה כל מה שאציין לך בנושא זה בחיבור זה. נחל־נא לעסוק בעניינים אחרים, בעזרת שדי.

This is the conclusion of the treatise on Prophecy, its allegories and language. It is all I intend to say on this subject in this treatise. We will now commence to treat of other subjects, with the help of the Most High.

נשלם חלק זה השני, ואחריו תבוא בחלק השלישי הקדמה.

FIN DE LA DEUXIÈME PARTIE
DU GUIDE DES ÉGARÉS.