מורה נבוכים חלק ב פרק לג

מעמד הר סיני ונבואה ציבורית
פרשנות ראשונה: העם שומע "קול", משה מתנבא ומעביר לעם
1 ברור לי שבמעמד הר סיני לא כל מה שהגיע למשה הוא שהגיע כולו לכל ישראל. אלא הדיבור היה למשה לבדו, ולכן כל הדיבור בעשר הדברות הוא פנייה ליחיד. והוא, עליו השלום, ירד לתחתית ההר והודיע לעם מה שהוא שמע.
משה מתווך) לשון התורה: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם [בָּעֵת הַהִוא] לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'" (דברים ה,ה). וכן נאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט,יט). ובפירוש במכילתא (מסכתא דבחודש, פרשה ד) שהיה חוזר עבורם על כל דבור ודבור כמו ששמע.
ה' פונה רק למשה) וכן לשון התורה: "בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ [וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה']" (שמות יט,ט) – ראיה לכך שהדיבור היה אליו בעוד הם שמעו את הקול הגדול ולא את פירוט הדברים.
העם שומע משהו) על שמיעת הקול הגדול נאמר: "[וַיְהִי] כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל [מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם]" (דברים ה,יט), ונאמר: "[וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ] קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (שם ד,יב), ולא נאמר 'דברים אתם שומעים'. כל מה שנאמר בלשון של שמיעת הדיבור, הכוונה בו היא רק שמיעת הקול, ומשה הוא ששמע את הדברים ומסר אותם להם. זה מה שנראה מלשון התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל.

IT is clear to me that what Moses experienced at the revelation on Mount Sinai was different from that which was experienced by all the other Israelites, for Moses alone was addressed by God, and for this reason the second person singular is used in the Ten Commandments; Moses then went down to the foot of the mount and told his fellow-men what he had heard. Comp., “I stood between the Lord and you at that time to tell you the word of the Lord” (Deut. 5:5). Again, “Moses spake, and God answered him with a loud voice” (Exod. 19:19). In the Mechilta our Sages say distinctly that he brought to them every word as he had heard it. Furthermore, the words, “In order that the people hear when I speak with thee” (Exod. 19:9), show that God spoke to Moses, and the people only heard the mighty sound, not distinct words. It is to the perception of this mighty sound that Scripture refers in the passage, “When ye hear the sound” (Deut. 5:20); again it is stated, “You heard a sound of words” (ibid. 4:12), and it is not said “You heard words”; and even where the hearing of the words is mentioned, only the perception of the sound is meant. It was only Moses that heard the words, and he reported them to the people. This is apparent from Scripture, and from the utterances of our Sages in general.

פרשנות שנייה: ה"קול" שהעם שמע – שני הדיברות הראשונים
2 אלא שיש להם גם מימרה מפורשת בכמה מקומות במדרשות, והיא נמצאת גם בתלמוד, והיא דבריהם: "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום" (בבלי מכות כד,א; הוריות ח,א; שיר השירים רבה א,ב). כוונתם היא שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו, ולא משה רבינו העביר אותם אליהם. כי שני העיקרים האלה – קיום האלוה והיותו אחד – ניתנים להשגה בעיון אנושי; וכל מה שנלמד בהוכחה – דין הנביא לגביו הוא כדין כל מי שלמד אותו, ואין בו יתרון לאחד על האחר. ושני העיקרים האלה אינם נודעים מצד הנבואה בלבד. לשון התורה: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ]" (דברים ד,לה). ואילו שאר הדברות הן ממין המפורסמות והמקובלות, לא ממין המושכלות.

There is, however, an opinion of our Sages frequently expressed in the Midrashim, and found also in the Talmud, to this effect: The Israelites heard the first and the second commandments from God, i.e., they learnt the truth of the principles contained in these two commandments in the same manner as Moses, and not through Moses. For these two principles, the existence of God and His Unity, can be arrived at by means of reasoning, and whatever can be established by proof is known by the prophet in the same way as by any other person; he has no advantage in this respect. These two principles were not known through prophecy alone. Comp., “Thou hast been shown to know that,” etc. (Deut. 4:34). But the rest of the commandments are of an ethical and authoritative character, and do not contain [truths] perceived by the intellect.

3 יחד עם הדברים האלה שאמרו, הנה מה שמתבררים בו הפסוקים ודברי החכמים: כל ישראל לא שמעו במעמד הזה אלא קול אחד בלבד פעם אחת, והוא הקול שמשה וכל ישראל השיגו ממנו את "אנכי" ו"לא יהיה לך", ומשה השמיע להם זאת בהגיים נבדלים הניתנים לשמיעה. החכמים כבר אמרו זאת, והסמיכו זאת למה שנאמר: "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְנוּ" (תהילים סב,יב; ושם: שָׁמָעְתִּי).
ראיות לפרשנות הרמב"ם והקולות השונים במעמד
4 א) וביארו בתחילת "מדרש חָזִיתָ", שהם לא שמעו ממנו יתעלה דיבור אחר (שיר השירים רבה א,ב).
ב) ולשון התורה: "[אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל] קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה,יח).
ג) ואחר שמיעת הדיבור (או: הקול) הראשון הזה היה מה שהזכיר, שהם חרדו ופחדו מאוד, ומה שסיפר על דבריהם: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' [אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי.] וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת [כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי.] קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע [אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ]" (דברים ה,כ-כג).
ד) ואז הוא, הנכבד מכל ילוד אישה, ניגש שנית וקיבל את שאר הדברות אחת אחת, וירד לתחתית ההר והשמיע להם אותן במחזה הגדול ההוא, כשהם רואים את האש ושומעים את הקולות, כוונתי לקולות האלה שהם "קֹלֹת וּבְרָקִים" כרעם, ו"קֹל שֹׁפָר חָזָק" (שמות יט,טז). כל מה שתמצא שנאמר על שמיעת קולות רבים, כמו שנאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת [וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק]" (שם כ,יד), אין זה אלא קול שופר ורעמים וכיוצא בהם. ואילו את קול ה', כלומר הקול הנברא שממנו הובן הדבור, הם לא שמעו מלבד פעם אחת בלבד, כמו שאמרה התורה וכמו שביארו החכמים במקום שהערתי לך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתן בשמעו (בבלי שבת פח,ב ומקבילות) והשיגו בו את שתי הדברות הראשונות.

Notwithstanding all that has been said by our Sages on this subject, we infer from Scripture as well as from the words of our Sages, that the Israelites heard on that occasion a certain sound which Moses understood to proclaim the first two commandments, and through Moses all other Israelites learnt them when he in intelligible sounds repeated them to the people. Our Sages mention this view, and support it by the verse, “God hath spoken once; twice have I heard this” (Ps. 62:11). They state distinctly, in the beginning of Midrash Ḥazita, that the Israelites did not hear any other command directly from God; comp. “A loud voice, and it was not heard again” (Deut. 5:19). It was after this first sound was heard that the people were seized with the fear and terror described in Scripture, and that they said, “Behold the Lord our God has shown us, etc., and now why shall we die, etc. Come thou near,” etc. Then Moses, the most distinguished of all mankind, came the second time, received successively the other commandments, and came down to the foot of the mountain to proclaim them to the people, whilst the mighty phenomena continued; they saw the fire, they heard the sounds, which were those of thunder and lightning during a storm, and the loud sound of the shofar: and all that is said of the many sounds heard at that time, e.g., in the verse, “and all the people perceived the sounds,” etc., refers to the sound of the shofar, thunder, and similar sounds. But the voice of the Lord, that is, the voice created for that purpose, which was understood to include the diverse commandments, was only heard once, as is declared in the Law, and has been clearly stated by our Sages in the places which I have indicated to you. When the people heard this voice their soul left them; and in this voice they perceived the first two commandments.

פירוש הרמב"ם – הוא מן המסורת
5 ודע, שגם בקול הזה אין דרגתם שווה לדרגת משה רבינו. אני אעיר לך על הסוד הזה ואלמדך שהוא דבר מקובל במסורת באומה, וידוע אצל חכמיה. והוא שכל מקום שתמצא בו "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", מתרגם אנקלוס: "וּמַלֵּיל ה'". וכן דבריו "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים" (שמות כ,א) – "וּמַלֵּיל ה' יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא". ואילו את דברי ישראל למשה "[דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה] וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים [פֶּן נָמוּת]" (שם,טז), הוא תרגם "וְלָא יִתְמַלַּל עִמָּנָא מִן קֳדָם ה'". הרי ביאר לך הוא עליו השלום את הכלל שפירטנוהו. והעניינים המופלאים והנכבדים האלה, וידוע לך שאנקלוס קיבלם מפי ר' אליעזר ור' יהושע (בבלי מגילה ג,א), שהם "חכמי ישראל" סתם כמו שביארו (ירושלמי סנהדרין ז,יג).

It must, however, be noticed that the people did not understand the voice in the same degree as Moses did. I will point out to you this important fact, and show you that it was a matter of tradition with the nation, and well known by our Sages. For, as a rule, Onkelos renders the word va-yedabber by u-mallel (“and God spake”); this is also the case with this word in the beginning of the twentieth chapter of Exodus, but the words ve-al yedabber immanu elohim, “let not God speak to us” (Exod. 20:19), addressed by the people to Moses, is rendered vela yitmallel immanu min kodam adonai (“Let not aught be spoken to us by the Lord”). Onkelos makes thus the same distinction which we made. You know that according to the Talmud Onkelos received all these excellent interpretations directly from R. Eliezer and R. Joshua, the wisest men in Israel.

מעמד הר סיני – סתרי תורה
6 דע זאת אם כן וזכרהו. כי אין אפשרות להתעמק במעמד הר סיני יותר מן המידה הזאת שהם הזכירו, כי הוא מכלל סתרי תורה; ואמיתת ההשגה הזאת והאופן שלה נסתרים מאתנו מאוד, כי לא היתה לפניה כמוה ולא תהיה אחריה. דע זאת אם כן.

Note it, and remember it, for it is impossible for any person to expound the revelation on Mount Sinai more fully than our Sages have done, since it is one of the secrets of the Law. It is very difficult to have a true conception of the events, for there has never been before, nor will there ever be again, anything like it. Note it.