מורה נבוכים חלק ב פרק לב

מיפוי הגישות בנבואה
פתיחה
1 דעות בני האדם על הנבואה הן כדעותיהם על קדמות העולם וחידושו. כוונתי בכך: כמו שבקרב אלה שהִתְאַמֵּת להם קיום האלוה יש שלוש דעות על קדמות העולם וחידושו, כמו שביארנו (ב,יג), כך גם הדעות על הנבואה שלוש הן. לא אתייחס לדעתו של אֶפִּיקוּרוֹס, שהרי אין הוא מאמין בקיומו של אלוה, לא כל שכן בנבואה; ואילו מטרתי כאן היא רק לציין את דעות המאמינים באלוה.

THERE are as many different opinions concerning Prophecy as concerning the Eternity or Non-Eternity of the Universe. For we have shown that those who assume the existence of God as proved may be divided into three classes, according to the view they take of the question, whether the Universe is eternal or not. Similarly there are three different opinions on Prophecy. I will not notice the view of the Atheist; he does not believe in the Existence of God, much less in Prophecy; but I will content myself with discussing the various opinions [on Prophecy] held by those who believe in God.

דעת ההמון: נבואה כחפץ האל, גם לבורים
2 הדעה הראשונה והיא דעת המון הבורים מבין אלה המקבלים את הנבואה כאמיתית, וגם חלק מעמי הארצות מדתנו מאמינים בה, היא שהאל יתעלה בוחר במי שיחפוץ מבני האדם, ומנבא אותו ושולח אותו. אין לדעתם הבדל בין אם האיש הזה מלומד או בור, מבוגר או צעיר. אבל גם הם מתנים שיהיו בו טוּב מסוים ומידות מתוקנות, כי האנשים לא הגיעו עד כדי כך שיאמרו שהאל ינבא אדם רע, אלא אם כן יחזירהו למוטב תחילה, לפי דעה זו.

1. Among those who believe in Prophecy, and even among our coreligionists, there are some ignorant people who think as follows: God selects any person He pleases, inspires him with the spirit of Prophecy, and entrusts him with a mission. It makes no difference whether that person be wise or stupid, old or young; provided he be, to some extent, morally good. For these people have not yet gone so far as to maintain that God might also inspire a wicked person with His spirit. They admit that this is impossible, unless God has previously caused him to improve his ways.

דעת הפילוסופים: נבואה כחוק טבע לשלמים לאחר הכנות מתאימות
3 הדעה השנייה והיא דעת הפילוסופים, היא שהנבואה היא שלמות מסוימת בטבע האדם, והשלמות הזאת אינה מושגת לאף אדם אלא לאחר אימון, המוציא מה שבכוח המין אל הפועל, אם אין מכך מניעה מזגית או סיבה חיצונית כלשהי; כדין כל שלמות שתיתכן במין כלשהו, שאין מנוס מכך ששלמות זו לא תהיה עד תכליתה וסופה בכל אחד מפרטי המין הזה אלא רק בפרטים מסוימים. ואם בשביל להשיג את השלמות הזאת יש צורך במוציא לפועל, הרי יש הכרח במוציא לפועל. לפי דעה זו לא ייתכן שבוּר יתנבא, ואדם לא ילך לישון בערב כשאינו נביא ויקום בבוקר כשהוא נביא, כמי שמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך: האיש הנעלה והשלם במעלותיו השכליות והמידותיות, כשהכוח המדמה שלו בשיא שלמותו, והכין את עצמו כפי שעוד תשמע (ב,לו11-6) – הכרח שיתנבא, כי זו שלמות טבעית שיש לנו. לפי דעה זו לא ייתכן שאדם יהיה ראוי לנבואה ויכין עצמו אליה ולא יתנבא, כמו שלא ייתכן שאדם בעל מזג תקין ייזון ממזון מעולה ולא ייווצר מן המזון הזה דם טוב, וכיוצא בזה.

2. The philosophers hold that prophecy is a certain faculty of man in a state of perfection, which can only be obtained by study. Although the faculty is common to the whole race, yet it is not fully developed in each individual, either on account of the individual’s defective constitution, or on account of some other external cause. This is the case with every faculty common to a class. It is only brought to a state of perfection in some individuals, and not in all; but it is impossible that it should not be perfect in some individual of the class; and if the perfection is of such a nature that it can only be produced by an agent, such an agent must exist. Accordingly, it is impossible that an ignorant person should be a prophet; or that a person being no prophet in the evening, should, unexpectedly on the following morning, find himself a prophet, as if prophecy were a thing that could be found unintentionally. But if a person, perfect in his intellectual and moral faculties, and also perfect, as far as possible, in his imaginative faculty, prepares himself in the manner which will be described, he must become a prophet; for prophecy is a natural faculty of man. It is impossible that a man who has the capacity for prophecy should prepare himself for it without attaining it, just as it is impossible that a person with a healthy constitution should be fed well, and yet not properly assimilate his food; and the like.

דעת התורה: נבואה כחוק טבע לשלמים, העשוי להישלל בחפץ האל
4 הדעה השלישית והיא דעת תורתנו ויסוד דתנו, היא בדיוק כמו הדעה הפילוסופית מלבד דבר אחד: אנו מאמינים שהראוי לנבואה שהכין עצמו לה, יש שאינו מתנבא, וזאת לפי חפץ אלוהי. זה דומה לדעתי לכל הניסים ונוהג כמותם. כי הדבר הטבעי הוא שכל מי שראוי מצד טבעו המולד, והתאמן מצד חינוכו ולימודו – הוא יתנבא; והמנוע מכך הוא כמי שנמנע מלהניע את ידו, כירבעם, או נמנע מלראות, כצבא מלך ארם כשחיפש את אלישע.

3. The third view is that which is taught in Scripture, and which forms one of the principles of our religion. It coincides with the opinion of the philosophers in all points except one. For we believe that, even if one has the capacity for prophecy, and has duly prepared himself, it may yet happen that he does not actually prophesy. It is in that case the will of God [that withholds from him the use of the faculty]. According to my opinion, this fact is as exceptional as any other miracle, and acts in the same way. For the laws of Nature demand that every one should be a prophet, who has a proper physical constitution, and has been duly prepared as regards education and training. If such a person is not a prophet, he is in the same position as a person who, like Jeroboam (1 Kings xiii.), is deprived of the use of his hand, or of his eyes, as was the case with the army of Syria, in the history of Elisha (2 Kings 6:18).

5 יסודנו שיש הכרח בהכנה ובשלמות במעלות המידות ובמעלות השכליות, עולה מדבריהם (של חז"ל): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר" (בבלי שבת צב,א). וכבר ביארנו זאת בפירוש המשנה (הקדמה, עמ' ה; שמונה פרקים, ז) ובחיבור הגדול (משנה תורה, יסודי התורה ז,א), והראינו שבני הנביאים היו מתעסקים תמיד בהתכוננות.
ראיות לאפשרות שלילת הנבואה
6 את זה שיש שהמכין את עצמו נמנע ואינו מתנבא, תלמד מסיפורו של ברוך בן נריה. כי הוא הלך אחר ירמיה, והוא אימן אותו ולימד אותו והכין אותו, והוא שאף לנבואה אבל נמנע מכך, כמו שאמר: "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי" (ירמיהו מה,ג), ונאמר לו על ידי ירמיה: "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' [הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא.] וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת? אַל תְּבַקֵּשׁ!" (שם,ד-ה). אמנם אפשר לטעון שנאמר כאן במפורש שהנבואה היא "גדולות" בשביל ברוך. וכן ניתן לומר שמה שנאמר "גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב,ט) הוא מפני היותם בגלות, כמו שנבאר (ב,לו). אבל אנחנו מוצאים לשונות רבים, מהם במקרא ומהם דברי חכמים, שכולם הולכים לפי היסוד הזה, שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כשהוא חפץ, אבל (רק) את השלם המעולה בתכלית. אך את הבורים מעמי הארצות – זה בלתי אפשרי לדעתנו, כוונתי לכך שיינבא אחד מהם, כמו שבלתי אפשרי שיינבא חמור או צפרדע. זהו יסודנו, שיש הכרח באימון ובשלמות ורק אז תהיה האפשרות, שהיכולת האלוהית דבקה בה.

As for the principle which I laid down, that preparation and perfection of moral and rational faculties are the sine quâ non, our Sages say exactly the same: “The spirit of prophecy only rests upon persons who are wise, strong, and rich.” We have explained these words in our Commentary on the Mishnah, and in our large work. We stated there that the Sons of the Prophets were constantly engaged in preparation. That those who have prepared themselves may still be prevented from being prophets, may be inferred from the history of Baruch, the son of Nerijah; for he followed Jeremiah, who prepared and instructed him; and yet he hoped in vain for prophecy; comp., “I am weary with my sighing, and rest have I not found.” He was then told through Jeremiah, “Thus saith the Lord, Thus shalt thou say to him, Thou seekest for thee great things, do not seek” (Jer. 45:5). It may perhaps be assumed that prophecy is here described as a thing “too great” for Baruch. So also the fact that “her prophets did not find visions from the Lord” (Lam. 2:4), may be considered as the result of the exile of her prophets, as will be explained (chap. xxxvi.). There are, however, numerous passages in Scripture as well as in the writings of our Sages, which support the principle that it depends chiefly on the will of God who is to prophesy, and at what time; and that He only selects the best and the wisest. We hold that fools and ignorant people are unfit for this distinction. It is as impossible for any one of these to prophesy as it is for an ass or a frog; for prophecy is impossible without study and training; when these have created the possibility, then it depends on the will of God whether the possibility is to be turned into reality.

טיפול בפסוקים המקשים על דעת הרמב"ם
7 א) אל יטעה אותך הכתוב "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ" (ירמיהו א,ה). כי זה מצבו של כל נביא, שיש לו הכרח בהכנה טבעית מעיקר ברייתו, כמו שיתבאר (ב,לו).
ב) אשר לדבריו "נַעַר אָנֹכִי" (ירמיהו א,ו) – הרי ידוע לך שיוסף הצדיק נקרא בעברית "נַעַר" (בראשית מא,יב) בהיותו בן שלושים שנה (שם,מו). ויהושע נקרא "נַעַר" בהיותו קרוב לגיל שישים, כמו שנאמר בעת מעשה העגל: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר [לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל]" (שמות לג,יא). משה רבינו היה אז בן שמונים ואחת, וסך חייו היה מאה ועשרים, ויהושע חי אחריו ארבע עשרה שנה, ושנות חיי יהושע מאה ועשר. נמצא שיהושע היה אז לפחות בן חמישים ושבע, ונקרא "נער".

We must not be misled by the words of Jeremiah (i. 5), “Before I formed thee in the womb I knew thee, and before thou camest forth from the womb I have sanctified thee”; for this is the case with all prophets; there must be a physical preparation from the beginning of their existence, as will be explained. As to the words, “For I am young” (ibid. ver. 6), it is well known that the pious Joseph, when he was thirty years old, is called by the Hebrew “young” (na‘ar); also Joshua, when he was nearly sixty years old. For the statement, “and his minister Joshua, the son of Nun, was young,” occurs in the account of the Golden Calf (Exod. 33:11). Moses was then eighty-one years old, he lived one hundred and twenty years; Joshua, who survived him fourteen years, lived one hundred and ten years and must consequently have been at least fifty-seven years old at the time when the Golden Calf was made, and yet he is called na‘ar, “young.”

ג) אל יטעה אותך גם מה שנאמר בהבטחות הנבואיות: "[וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן] אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (יואל ג,א), כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה הנבואה הזאת, באומרו: "זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (שם). כי כל מי שמודיע נסתרות, בין בדרך של ניחוש ואינטואיציה בין בדרך של חלום אמת, נקרא גם הוא "נביא", ולכן "נְבִיאֵי הַבַּעַל" ו"נְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה" (מלכים-א יח,יט) נקראו "נביאים". הלא תראה את דבריו יתעלה: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם" (דברים יג,ב).

Nor must we be misled by prophecies like the following: “I will pour out my spirit over an flesh, and your sons and your daughters shall prophesy”; since it is distinctly stated what is meant by “prophesy” in this place, viz., “Your old men will dream dreams, your young men shall see visions.” For we call also prophets all those who reveal something unknown by surmises, or conjectures, or correct inferences. Thus “prophets of Baal” and “of Asherah” are mentioned in Scripture. And God says, “If there arise among you a prophet or a dreamer of dreams,” etc. (Deut. 13:1).

מעמד הר סיני והקדמה לפרק הבא
8 אשר למעמד הר סיני – אף על פי שכולם היו עדים לאש הגדולה ושמעו את הקולות הנוראים והמבהילים על דרך הנס, הרי לא הגיעו לדרגת הנבואה אלא מי שהיו ראויים לכך, וגם זאת בדרגות שונות. הלא תראה את דבריו: "[וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר] עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד,א). הוא עליו השלום בדרגה הגבוהה ביותר, כמו שנאמר: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שם,ב), ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים איש למטה מנדב ואביהוא, ושאר האנשים למטה מהם, בהתאם לשלמויותיהם. ולשון החכמים: "משה מחִצה בפני עצמה ואהרן מחִצה בפני עצמה" (מכילתא דרשב"י יט,כד).

As to the revelation on Mount Sinai, all saw the great fire, and heard the fearful thunderings, that caused such an extraordinary terror; but only those of them who were duly qualified were prophetically inspired, each one according to his capacities. Therefore it is said, “Come up unto the Lord, thou and Aaron, Nadab and Abihu.” Moses rose to the highest degree of prophecy, according to the words, “And Moses alone shall come near the Lord.” Aaron was below him, Nadab and Abihu below Aaron, and the seventy elders below Nadab and Abihu, and the rest below the latter, each one according to his degree of perfection. Similarly our Sages wrote: Moses had his own place and Aaron his own.

9 כיוון שהזדמן לנו להזכיר את מעמד הר סיני, נעיר בפרק נפרד (ב,לג) על מה שמובן מן הפסוקים בהתבוננות נאותה, כמו גם מדברי החכמים, כיצד היה המעמד הזה.

Since we have touched upon the revelation on Mount Sinai, we will point out in a separate chapter what may be inferred as regards the nature of that event, both from the Scriptural text, in accordance with reasonable interpretation, and from the words of our Sages.