מורה נבוכים חלק ב פרק כז

עתידו של העולם
האמונה בכיליון העולם אינה מיסודות התורה
1 כבר הבהרתי לך (ב,כה6,3) שההאמנה בחידוש העולם היא בהכרח יסוד התורה כולה. אמנם כיליונו לאחר שחודש והתהווה – אין זה בשום אופן יסוד תורה לדעתנו, ושום דבר מהאמנותינו לא ייפגע אם נאמין בהתמדתו.
ייחודיותה של הבריאה מאפשרת קיום נצחי לעולם
2 שמא תאמר: האם לא הוכח כבר שכל מתהווה כלה? נמצא שאם התהווה – הוא יכלה! דע לך שאין זה מחייב אותנו. כי לא טענּו שהוא התהווה כמשפט התהוות הדברים הטבעיים המתחייבים על פי סדר טבעי. כי המתהווה על פי הנוהג הטבעי, כיליונו מחויב בהכרח על פי הנוהג הטבעי. כי כמו שטבעו גזר שלא היה מצוי כך ואז היה מצוי כך – כן בהכרח הוא גוזר שלא יהיה מצוי כך לנצח, מאחר שכבר התאַמת שההוויה הזאת אינה מתחייבת תמידית על פי טבעה. אך לפי טענתנו התורנית, שהדברים נמצאים ואובדים לפי רצונו יתעלה ולא על דרך החיוב – הרי שדעה זו אינה מחייבת אותנו לומר שכשהוא יתעלה הביא למציאות דבר שלא היה מצוי, שהמצוי הזה יכלה בהכרח. אלא הדבר תלוי ברצונו – אם יחפוץ יכלה אותו ואם יחפוץ ישאיר אותו – או בגזירת חכמתו. אם כן ייתכן שהוא ישאיר אותו לנצח נצחים ויתמיד אותו כמו שהוא יתעלה מתמיד.

WE have already stated that the belief in the Creation is a fundamental principle of our religion: but we do not consider it a principle of our faith that the Universe will again be reduced to nothing. It is not contrary to the tenets of our religion to assume that the Universe will continue to exist for ever. It might be objected that everything produced is subject to destruction, as has been shown; consequently the Universe, having had a beginning, must come to an end. This axiom cannot be applied according to our views. We do not hold that the Universe came into existence, like all things in Nature, as the result of the laws of Nature. For whatever owes its existence to the action of physical laws is, according to the same laws, subject to destruction: the same law which caused the existence of a thing after a period of non-existence, is also the cause that the thing is not permanent: since the previous non-existence proves that the nature of that thing does not necessitate its permanent existence. According to our theory, taught in Scripture, the existence or non-existence of things depends solely on the will of God and not on fixed laws, and, therefore, it does not follow that God must destroy the Universe after having created it from nothing. It depends on His will. He may, according to His desire, or according to the decree of His wisdom, either destroy it, or allow it to exist, and it is therefore possible that He will preserve the Universe for ever, and let it exist permanently as He Himself exists.

המסורת תומכת בנצחיות העולם
3 ידוע לך כבר (ב,כו3) שכסא הכבוד שהחכמים אמרו במפורש שהוא נברא – הם לא אמרו מעולם שהוא ייעדר, ולא נשמע מעולם לא בדברי נביא ולא בדברי חכם שכסא הכבוד יכלה או ייעדר. אדרבה: הכתובים אומרים שהוא נצחי. וכן נפשות הצדיקים – הן לדעתנו נבראות ולא תיעדרנה לנצח. ולפי חלק מהדעות של ההולכים אחר פשטי ("חיצוניות") המדרשות, גם גופם יהיה בעונג תמידי לנצח נצחים, כאמונתם המפורסמת של המאמינים באנשי גן עדן.

It is well known that our Sages never said that the throne of glory will perish, although they assumed that it has been created. No prophet or sage ever maintained that the throne of glory will be destroyed or annihilated: but, on the contrary, the Scriptural passages speak of its permanent existence. We are of opinion that the souls of the pious have been created, and at the same time we believe that they are immortal. Some hold, in accordance with the literal meaning of the Midrashim, that the bodies of the pious will also enjoy everlasting happiness. Their notion is like the well-known belief of certain people, that there are bodily enjoyments in Paradise.

האמונה בכיליון העולם אינה מעיקרי התורה
4 כללו של דבר: העיון מחייב שכיליונו של העולם אינו הכרחי. ולא נותר אלא צד הודעת הנביאים והחכמים, האם הודיעו שהעולם הזה יכלה בהכרח או לא. רוב המון עמנו מאמינים שהם הודיעו על כך ושכל העולם הזה יכלה. עוד אבאר לך (ב,כח-כט) שהדבר אינו כך, ואדרבה לשונות רבים (במקרא ובחז"ל) נאמרו על נצחיותו, וכל מה שנראה מפשוטו ("חיצוניותו") שהוא יכלה – הדבר ברור מאוד שהוא משל, כמו שאבאר (ב,כח). אם אחד מן ההולכים אחר חיצוניות הכתובים יסרב לקבל זאת ויאמר שהוא מוכרח להאמין בכיליונו – אין להקפיד עליו, אבל צריך להודיע לו שהיותו מחודש אינו מחייב את כיליונו. אלא יאמין בכך, לשיטתו, מתוך קבלה כאמת של מה שנמסר באותו המשל שהוא הבין כחיצוניותו, ואין נזק בכך מבחינת התורה בשום פנים ואופן.

In short, reasoning leads to the conclusion that the destruction of the Universe is not a certain fact. There remains only the question as to what the prophets and our Sages say on this point; whether they affirm that the world will certainly come to an end, or not. Most people amongst us believe that such statements have been made, and that the world will at one time be destroyed. I will show you that this is not the case; and that, on the contrary, many passages in the Bible speak of the permanent existence of the Universe. Those passages which, in the literal sense, would indicate the destruction of the Universe, are undoubtedly to be understood in a figurative sense, as will be shown. If, however, those who follow the literal sense of the Scriptural texts reject our view, and assume that the ultimate certain destruction of the Universe is part of their faith, they are at liberty to do so. But we must tell them that the belief in the destruction is not necessarily implied in the belief in the Creation; they believe it because they trust the writer, who used a figurative expression, which they take literally. Their faith, however, does not suffer by it.