מורה נבוכים חלק ב פרק כ

האם לדעת אריסטו העולם נוצר בכוונה?
אריסטו מוכיח שהעולם לא נוצר במקרה
1 אריסטו מוכיח שכל הדברים הטבעיים אינם קורים במקרה. הוכחתו לכך היא כמו שציין (פיזיקה ב,5 196ב):
הוכחה) דברים מקריים אינם תמידיים ואינם על דרך הרוב; ואילו כל הדברים (הטבעיים) האלה – הם תמידיים, או קורים על דרך הרוב.
פירוט) השמים וכל אשר בהם – הם תמידיים במצבים שאינם משתנים, כמו שביארנו (א,עב7), לא בעצמותם ולא בשינוי מקומותיהם. ואילו הדברים הטבעיים שמתחת לגלגל הירח – חלקם תמידיים וחלקם על דרך הרוב. התמידיים – כמו חימום האש וירידת האבן כלפי מטה. ועל דרך הרוב – כמו צורתם החיצונית של פרטי כל מין ופעולותיו. כל זה ברור.
מסקנה) אם חלקיו אינם במקרה, איך יהיה כולו במקרה? זוהי הוכחה שהמצויים האלה אינם מקריים.

ACCORDING to Aristotle, none of the products of Nature are due to chance. His proof is this: That which is due to chance does not reappear constantly nor frequently, but all products of Nature reappear either constantly or at least frequently. The heavens, with all that they contain, are constant; they never change, as has been explained, neither as regards their essence nor as regards their place. But in the sublunary world we find both things which are constant and things which reappear frequently [though not constantly]. Thus, e.g., the heat of fire and the downward tendency of a stone are constant properties, whilst the form and life of the individuals in each species are the same in most cases. All this is clear. If the parts of the Universe are not accidental, how can the whole Universe be considered as the result of chance? Therefore the existence of the Universe is not due to chance.

2 זה לשון דברי אריסטו במענה למי מן הראשונים שטען שהעולם הזה הופיע במקרה, ושהוא היה מעצמו (=ספונטנית) בלי סיבה. הוא אמר: "אנשים אחרים טענו שסיבת השמים והעולמות כולם היא מעצמם. הם אמרו שהסיבוב והתנועה שהבדילו ושהעמידו את הכול בסדר הזה היו מעצמם. אכן זה עצמו מקום פלא עצום. כוונתי למה שהם אומרים לגבי בעלי החיים והצמחים, שאין הם מתהווים ולא מתחדשים באקראי אלא יש להם סיבה: בין אם טבע, או שכל, או דברים אחרים הדומים לכך. כי לא כל דבר שמזדמן נולד מכל זרע או כל זרעון, אלא מזרע מסוים מתהווה עץ זית, ומזרעון מסוים מתהווה אדם. אך הם אומרים על השמים ועל הגופים אשר רק הם אלוהיים מכל שאר הגופים הנראים, שדווקא הם היו מעצמם, ושאין להם שום סיבה כמו שיש לבעלי החיים והצמחים". זה לשונו, ואז החל להבהיר בהרחבה רבה יותר כמה שגוי דמיון השווא הזה שהם העלו על דעתם.

The following is, in short, the objection which Aristotle raises against one of the earlier philosophers who assumed that the Universe is the result of chance, and that it came into existence by itself, without any cause. Some assume that the heavens and the whole Universe came into existence spontaneously, as well as the rotation and motion [of the spheres], which has produced the variety of things and established their present order. This opinion implies a great absurdity. They admit that animals and plants do not owe their existence or production to chance, but to a certain cause, be that cause Nature, or reason, or the like: e.g., they do not assume that everything might be formed by chance of a certain seed or semen, but that of a certain seed only an olive-tree is produced, and of a certain semen only a human being is developed. And yet they think that the heavens, and those bodies which appear divine among the rest of bodies, came into existence spontaneously, without the action of any such cause as produces plants and animals. Having thus examined this theory, Aristotle then proceeds to refute it at greater length.

התברר לך אם כן שאריסטו מאמין ומוכיח שכל הנמצאים האלה אינם מצויים במקרה. ומה שסותר את היותם במקרה הוא שהווייתם היא בעצם, כלומר שיש להם סיבה מחייבת בהכרח שיהיו כך, ובשל הסיבה הזאת הם נמצאו כפי שהם. זה מה שהוכח וזה מה שאריסטו מאמין בו.
סיבתיות הכרחית אין משמעותה כוונה
3 אך לא התברר לי אם אריסטו מאמין שמשום שאין הם מעצמם, מחויב שהווייתם היא בכוונת מכוון ורצון רוצה. כי הצירוף בין מציאות על דרך החיוב לחידוש על דרך הכוונה והרצון עד שיהיו שניהם אחד – קרוב בעיניי לצירוף בין הפכים. כי משמעות החיוב שאריסטו מאמין בו, היא שכל דבר מן המצויים האלה שאינם מלאכותיים – הכרח לו בסיבה המחייבת את הדבר הזה שהיווה אותו כפי שהוא, ולסיבה הזאת סיבה שנייה, ולסיבה השנייה – שלישית, וכן הלאה עד שמגיעים בסופו של דבר לסיבה ראשונה שממנה התחייב הכול, משום שהשתלשלות אינסופית אינה אפשרית (ב,הנחות3).
לדעת אריסטו, הסיבתיות מודעת ומתקיימת, בלא כוונה
4 אבל יחד עם זאת אין הוא מאמין שחיוב מציאות העולם מן הבורא, כלומר מן הסיבה הראשונה, הוא כחיוב הצל מן הגוף או כחיוב החום מן האש או כחיוב האור מן השמש, כמו שאומר בשמו מי שאינו מבין את דבריו. אלא הוא מאמין שהחיוב הזה הוא כמו חיוב המושכל מן השכל, כי השכל הוא הפועֵל של המושכל מבחינת היותו מושכל. כי הסיבה הראשונה הזאת, אף לדעתו, היא שׂכל בדרגת המציאות העליונה ביותר והשלמה ביותר. ואפילו אמר שהוא רוצה במה שהתחייב ממנו ושמח בו ומתענג ולא ייתכן שירצה אחרת – אין קוראים לכך "כוונה" ואין בו עניין הכוונה. כי האדם רוצה להיות בעל עיניים וידיים והוא שמח בכך ומתענג על כך ולא ייתכן שירצה אחרת. אבל האדם הזה אינו בעל עיניים וידיים מתוך כוונה שלו וכייחוד של התבנית הזאת והפעולות הללו. לעולם אין משמעות הכוונה והייחוד אלא לדבר שאינו מצוי, שאפשר שיימצא כמו שכֻּוון ויוחד ואפשר שלא יימצא כך.

It is therefore clear that Aristotle believes and proves that things in real existence are not accidental; they cannot be accidental, because they are essential, i.e., there is a cause which necessitates that they should be in their actual condition, and on account of that cause they are just as they in reality are. This has been proved, and it is the opinion of Aristotle. But I do not think that, according to Aristotle, the rejection of the spontaneous origin of things implies the admission of Design and Will. For as it is impossible to reconcile two opposites, so it is impossible to reconcile the two theories, that of necessary existence by causality, and that of Creation by the desire and will of a Creator. For the necessary existence assumed by Aristotle must be understood in this sense, that for everything that is not the product of work there must be a certain cause that produces it with its properties; for this cause there is another cause, and for the second a third, and so on. The series of causes ends with the Prime Cause, from which everything derives existence, since it is impossible that the series should continue ad infinitum. He nevertheless does not mean to say that the existence of the Universe is the necessary product of the Creator, i.e., the Prime Cause, in the same manner as the shadow is caused by a body, or heat by fire, or light by the sun. Only those who do not comprehend his words attribute such ideas to him. He uses here the term necessary in the same sense as we use the term when we say that the existence of the intellectus necessarily implies that of the intellectum, for the former is the efficient cause of the latter in so far as intellectum. Even Aristotle holds that the Prime Cause is the highest and most perfect Intellect; he therefore says that the First Cause is pleased, satisfied, and delighted with that which necessarily derives existence from Him, and it is impossible that He should wish it to be different. But we do not call this “design,” and it has nothing in common with design. E.g., man is pleased, satisfied, and delighted that he is endowed with eyes and hands, and it is impossible that he should desire it to be otherwise, and yet the eyes and hands which a man has are not the result of his design, and it is not by his own determination that he has certain properties and is able to perform certain actions. The notion of design and determination applies only to things not yet in existence, when there is still the possibility of their being in accordance with the design or not.

דעת פרשני אריסטו המאוחרים והקדמה לפרק הבא
5 איני יודע אם האחרונים (=פרשני אריסטו) האלה הבינו מדברי אריסטו ומאמירתו שבהכרח יש לדברים האלה סיבה, שמשמעות הדבר היא הכוונה והייחוד, או שהם חלקו עליו בכך ובחרו בדעת הכוונה והייחוד וחשבו שאין זה שולל את הקדמות.

I do not know whether the modern Aristotelians understood his words to imply that the existence of the Universe presupposes some cause in the sense of design and determination, or whether, in opposition to him, they assumed design and determination, in the belief that this does not conflict with the theory of the Eternity of the Universe.

6 לאחר מה שהקדמנו, אחל בדעת האחרונים האלה.

Having explained this, I will now proceed to examine the opinions of the modern philosophers.