מורה נבוכים חלק ב פרק יג

מיפוי הדעות בבריאה: חידוש או קדמות
פתיחה
1 דעותיהם של בני האדם לגבי קדמות העולם או חידושו, מקרב המאמינים בקיום אלוה, שלוש דעות הן.

AMONG those who believe in the existence of God, there are found three different theories as regards the question whether the Universe is eternal or not.

דעת התורה: חידוש העולם
2 הדעה הראשונה והיא דעת כל המאמין בתורת משה, היא שהעולם בכללותו, כוונתי לכל מצוי חוץ מהאל יתעלה – האל הביאו למציאות לאחר ההעדר המוחלט והגמור; ושהאל יתעלה לבדו היה מצוי ולא דבר מלבדו: לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ולאחר מכן הביא למציאות את כל המצויים האלה כפי שהם ברצונו ובחפצו, לא מדָבָר; ושהזמן עצמו גם הוא מכלל הנבראים, כי הזמן הולך אחר התנועה, והתנועה היא מקרה בנע, והנע הזה עצמו, שהזמן הולך אחר תנועתו, מחודש, והתהווה לאחר שלא היה.
ניתוח המושג זמן
3 ומה שאומרים "האל היה לפני שנברא העולם", כשהמילה "היה" מורה על זמן, וכן כל מה שעולה על הדעת כאילו שמציאותו לפני בריאת העולם ממשיכה עד אינסוף – כל זה זמן משוער או זמן מדומיין, ולא זמן לאמיתו. כי הזמן הוא בלי ספק מקרה, והוא לדעתנו מכלל המקרים הנבראים כמו השחרות והלובן, אף על פי שאין הוא ממין האיכות, אלא הוא בכללותו מקרה הנלווה לתנועה, כמבואר למי שמבין את דברי אריסטו בנוגע לביאור הזמן ולמהותו האמיתית של קיומו.

First Theory.—Those who follow the Law of Moses, our Teacher, hold that the whole Universe, i.e., everything except God, has been brought by Him into existence out of non-existence. In the beginning God alone existed, and nothing else; neither angels, nor spheres, nor the things that are contained within the spheres existed. He then produced from nothing all existing things such as they are, by His will and desire. Even time itself is among the things created; for time depends on motion, i.e., on an accident in things which move, and the things upon whose motion time depends are themselves created beings, which have passed from non-existence into existence. We say that God existed before the creation of the Universe, although the verb existed appears to imply the notion of time; we also believe that He existed an infinite space of time before the Universe was created; but in these cases we do not mean time in its true sense. We only use the term to signify something analogous or similar to time. For time is undoubtedly an accident, and, according to our opinion, one of the created accidents, like blackness and whiteness; it is not a quality, but an accident connected with motion. This must be clear to all who understand what Aristotle has said on time and its real existence.

4 נבאר כאן דבר, שאף על פי שאין הוא מכלל מטרתנו כאן, יש בו תועלת לגביה. מה שהביא לכך שעניין הזמן נעלם מרוב אנשי החכמה, כמו גלנוס ואחרים, עד שגרם להם למבוכה ולתהייה אם יש לו קיום אמיתי במציאות או אין לו –
קושי ראשון) הוא היותו מקרה בתוך מקרה. כי המקרים המצויים בגופים באופן ראשוני, כמו הצבעים והטעמים, מובנים במבט ראשון ומשמעותם ניתנת להשגה. אך המקרים שהנושאים שלהם הם מקרים אחרים, כמו הבוהק בצבע והעקמומיות והעיגוליות בקו, עניינם עלום מאוד,
קושי שני) ובפרט אם מצורף לכך שמצבו של המקרה הנושא אינו קבוע אלא הוא עובר ממצב למצב, שאז העניין נעלם עוד יותר. והנה חברו בזמן שני העניינים יחד,
א) כי הוא מקרה החל על התנועה והתנועה היא מקרה בנע,
ב) והתנועה אינה כמו השחרות והלובן, שהם מצבים קבועים, אלא מהותה האמיתית ועצמה של התנועה , שאין היא נותרת יציבה במצב כלשהו ולו להרף עין. זהו אם כן מה שהביא לכך שעניין הזמן יהיה עלום.

The following remark does not form an essential part of our present research; it will nevertheless be found useful in the course of this discussion. Many scholars do not know what time really is, and men like Galen were so perplexed about it that they asked whether time has a real existence or not; the reason for this uncertainty is to be found in the circumstance that time is an accident of an accident. Accidents which are directly connected with material bodies, e.g., colour and taste, are easily understood, and correct notions are formed of them. There are, however, accidents which are connected with other accidents, e.g., the splendour of colour, or the inclination and the curvature of a line: of these it is very difficult to form a correct notion, especially when the accident which forms the substratum for the other accident is not constant but variable. Both difficulties are present in the notion of time: it is an accident of motion, which is itself an accident of a moving object; besides, it is not a fixed property; on the contrary, its true and essential condition is, not to remain in the same state for two consecutive moments. This is the source of ignorance about the nature of time.

חשיבות הנחת היסוד שהזמן הוא דבר נברא
5 הכוונה היא שהזמן לדעתנו הוא דבר נברא ומתהווה כמו שאר המקרים והעצמים הנושאים את המקרים האלה. ולכן הבאתו של האל את העולם למציאות לא היתה בראשית של זמן, כי הזמן הוא מכלל הנבראים.

We consider time a thing created: it comes into existence in the same manner as other accidents, and the substances which form the substratum for the accidents. For this reason, viz., because time belongs to the things created, it cannot be said that God produced the Universe in the beginning.

התבונן היטב בעניין זה, כדי שלא יחייבו אותך טיעוני הנגד, שמי שאינו יודע זאת אינו יכול להימלט מהם. כי אם אתה קובע את קיום הזמן לפני העולם אתה מתחייב להאמין בקדמות, מפני שהזמן הוא מקרה, והכרחי שיהיה לו נושא, ואם כן מתחייב קיומו של דבר לפני קיומו של העולם המצוי כעת. מכך אנחנו מבקשים להימנע.

Consider this well; for he who does not understand it is unable to refute forcible objections raised against the theory of Creatio ex nihilo. If you admit the existence of time before the Creation, you will be compelled to accept the theory of the Eternity of the Universe. For time is an accident and requires a substratum. You will therefore have to assume that something [beside God] existed before this Universe was created, an assumption which it is our duty to oppose.

חשיבות הדעה בדבר חידוש העולם
6 זוהי אפוא אחת הדעות, והיא בלי ספק יסוד בתורת משה רבינו, והוא שני ליסוד הייחוד. אל יעלה על דעתך אחרת. אברהם אבינו התחיל לפרסם את הדעה הזאת שהעיון הוביל אותו אליה, ולכן היה קורא "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא,לג). הוא הביע דעה זו במפורש בדבריו: "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם יד,כב).

This is the first theory, and it is undoubtedly a fundamental principle of the Law of our teacher Moses; it is next in importance to the principle of God’s unity. Do not follow any other theory. Abraham, our father, was the first that taught it, after he had established it by philosophical research. He proclaimed, therefore, “the name of the Lord the God of the Universe” (Gen. 21:33); and he had previously expressed this theory in the words, “The Possessor of heaven and earth” (ibid. 14:22).

דעת אפלטון: בריאה מחומר קדמון
7 הדעה השנייה היא דעתם של כל הפילוסופים ששמענו את שמעם וראינו את דבריהם. והיא, שהם אומרים שבלתי אפשרי שהאל יביא למציאות דבר מן האין, וכן לא ייתכן לדעתם שדבר יכלה אל האין. כלומר לא ייתכן שיתהווה מצוי כלשהו בעל חומר וצורה מתוך העדר מוחלט של החומר הזה, ולא יכלה אל העדר מוחלט של החומר הזה. לדעתם לתאר את האל כבעל יכולת לגבי זה הוא כמו לתאר אותו כבעל יכולת לקבץ שני הפכים בזמן אחד, או לברוא (אלוה) כמותו יתעלה, או להפוך לגוף, או לברוא מרובע שאלכסונו שווה לצלעו, ונמנעות כיוצא באלה.
ניתוח קטגוריית הנמנעוּת
8 מה שמובן מדבריהם הוא, שלשיטתם כמו שאין לייחס לו אין־אונים משום שאין הוא מביא למציאות את הנמנעות – כי לנמנע יש טבע יציב שאינו מפעולת פועֵל ולכן לא ייתכן לשנותו – כך אין לייחס לו אין־אונים כשאין הוא יכול להביא למציאות דבר מן האין, כי זה מסוג כל הנמנעות.
9 לכן הם מאמינים שיש חומר מסוים מצוי קדום כקדמות האלוה, שאין האלוה נמצא בלעדיו ולא הוא נמצא מבלעדי האלוה. אין הם מאמינים שהחומר הוא בדרגתו של האלוה יתעלה במציאות, אלא האלוה הוא סיבת מציאותו, והיחס של החומר אל האלוה הוא כמו יחס החומר ליוצר או הברזל לנפח, למשל, והוא אשר בורא בו מה שהוא רוצה: לעתים הוא יוצר ממנו שמים וארץ, ולעתים הוא יוצר ממנו דברים אחרים. המחזיקים בדעה זו מאמינים שהשמים גם הם מתהווים וכלים, אבל אין הם מתהווים מן האין ולא כלים אל האין. אלא כמו שכל פרט מבעלי החיים מתהווה וכלה מחומר מצוי ואל חומר מצוי, כך השמים מתהווים וכלים, והתהוותם וכיליונם הם כשאר המצויים תחתיהם.

Second Theory.—The theory of all Philosophers whose opinions and works are known to us is this: It is impossible to assume that God produced anything from nothing, or that He reduces anything to nothing; that is to say, it is impossible that an object consisting of matter and form should be produced when that matter is absolutely absent, or that it should be destroyed in such a manner that that matter be absolutely no longer in existence. To say of God that He can produce a thing from nothing or reduce a thing to nothing is, according to the opinion of these philosophers, the same as if we were to say that He could cause one substance to have at the same time two opposite properties, or produce another being like Himself, or change Himself into a body, or produce a square the diagonal of which be equal to its side, or similar impossibilities. The philosophers thus believe that it is no defect in the Supreme Being that He does not produce impossibilities, for the nature of that which is impossible is constant—it does not depend on the action of an agent, and for this reason it cannot be changed, Similarly there is, according to them, no defect in the greatness of God, when He is unable to produce a thing from nothing, because they consider this as one of the impossibilities. They therefore assume that a certain substance has coexisted with God from eternity in such a manner that neither God existed without that substance nor the latter without God. But they do not hold that the existence of that substance equals in rank that of God: for God is the cause of that existence, and the substance is in the same relation to God as the clay is to the potter, or the iron to the smith: God can do with it what He pleases; at one time He forms of it heaven and earth, at another time He forms some other thing. Those who hold this view also assume that the heavens are transient, that they came into existence, though not from nothing, and may cease to exist, although they cannot be reduced to nothing. They are transient in the same manner as the individuals among living beings which are produced from some existing substance, and are again reduced to some substance that remains in existence. The process of genesis and destruction is, in the case of the heavens, the same as in that of earthly beings.

10 אנשי קבוצה זו מתחלקים לקבוצות, שאותן ואת דעותיהן אין תועלת להזכיר בחיבור זה, אבל העיקר המשותף של הקבוצה הזאת הוא מה שציינתי לך. כך מאמין גם אפלטון: תמצא שאריסטו מספר עליו ב"פיזיקה" (ח,1) שהוא, כלומר אפלטון, מאמין שהשמים מתהווים וכלים. וכך תמצא את שיטתו מפורשת בספרו לטימאוס (28; 38). אך אין הוא מאמין במה שאנחנו מאמינים, כמו שחושב מי שאינו בוחן את הדעות ואינו מדקדק בעיון ומדמיין שדעתנו ודעתו שוות. אין הדבר כן, כי אנחנו מאמינים שהשמים התהוו לא מדָבר אלא אחַר העדר מוחלט, והוא מאמין שהם הובאו למציאות והתהוו מדָבר. זוהי אם כן הדעה השנייה.

The followers of this theory are divided into different schools, whose opinions and principles it is useless to discuss here: but what I have mentioned is common to all of them. Plato holds the same opinion. Aristotle says in his Physics, that according to Plato the heavens are transient. This view is also stated in Plato’s Timaeus. His opinion, however, does not agree with our belief: only superficial and careless persons wrongly assume that Plato has the same belief as we have. For whilst we hold that the heavens have been created from absolutely nothing, Plato believes that they have been formed out of something.—This is the second theory.

דעת אריסטו: נצחיות המציאות כפי שהיא עתה
11 הדעה השלישית היא דעת אריסטו וההולכים בדרכו ומפרשי ספריו. והיא זו: הוא טוען מה שטענו אנשי הקבוצה שנזכרה לעיל, דהיינו שדבר חומרי אינו יכול כלל ועיקר לבוא למציאות מִלֹא־חומר. על כך הוא מוסיף ואומר שהשמים אינם בשום אופן בני התהוות וכיליון. זו תמצית דעתו בנושא: הוא טוען שהמצוי הזה כולו כפי שהוא, היה כך מעולם ויהיה כך לעד; ושהדבר היציב שאינו בן התהוות וכיליון, שהוא השמים, גם הוא אינו חדל; ושהזמן והתנועה תמידיים ונצחיים, אינם מתהווים ולא כלים; ושהדבר המתהווה והכלה, שהוא מה שתחת גלגל הירח, גם הוא אינו חדל – כוונתי שהחומר הראשוני הזה אינו מתהווה ולא כלה בעצמותו, אלא הצורות באות עליו בזו אחר זו, והוא פושט צורה ולובש צורה; ושהסדר הזה כולו, העליון והתחתון (=מעל לגלגל הירח ומתחתיו) לא ישתבש ולא ייבטל, ולא יתחדש בו מחודש שאינו בטבעו, ולא יקרה בו בשום אופן מקרה היוצא מן הכלל.

Third Theory.—viz., that of Aristotle, his followers, and commentators. Aristotle maintains, like the adherents of the second theory, that a corporeal object cannot be produced without a corporeal substance. He goes, however, farther, and contends that the heavens are indestructible. For he holds that the Universe in its totality has never been different, nor will it ever change: the heavens, which form the permanent element in the Universe, and are not subject to genesis and destruction, have always been so; time and motion are eternal, permanent, and have neither beginning nor end; the sublunary world, which includes the transient elements, has always been the same, because the materia prima is itself eternal, and merely combines successively with different forms; when one form is removed, another is assumed. This whole arrangement, therefore, both above and here below, is never disturbed or interrupted, and nothing is produced contrary to the laws or the ordinary course of Nature.

הוא אמר – אמנם לא בלשון זה, אך כך עולה מדבריו: לדעתו, מן הנמנע הוא שישתנה חפצו של האל או שיתחדש לו רצון, והאל ברצונו הביא למציאות את כל המציאות הזאת כפי שהיא, אלא שלא כפעולה לאחר העדר. וכמו שמן הנמנע הוא שיעדר האלוה או תשתנה עצמותו, כך הוא סבור שמן הנמנע הוא שישתנה אצלו רצון או יתחדש אצלו חפץ. מכך מתחייב אם כן שהמצוי הזה כולו כפי שהוא כעת, כך היה מאז ומקדם, וכך יהיה לעולמי עולמים.

He further says—though not in the same terms—that he considers it impossible for God to change His will or conceive a new desire; that God produced this Universe in its totality by His will, but not from nothing. Aristotle finds it as impossible to assume that God changes His will or conceives a new desire, as to believe that He is non-existing, or that His essence is changeable. Hence it follows that this Universe has always been the same in the past, and will be the same eternally.

סיכום הצגת הדעות והבחנה ביניהן
12 זוהי אם כן תמצית הדעות הללו ואמיתתן, והן דעותיו של מי שהוכח לו קיום האלוה לעולם הזה. אך מי שלא ידע את קיומו של האלוה יתהדר ויתרומם, אלא חשב שהדברים מתהווים וכלים בהתקבצות והתפרדות באקראי, ושאין מנהיג ולא מסדר מציאות, והוא אֶפִּיקוּרוֹס וסיעתו ודומיו, כדברי אלכסנדר (מאפרודיסיאס) – אין לנו תועלת להזכיר את הקבוצות האלה, כי קיומו של האלוה כבר הוכח, ואין תועלת בהזכרת דעותיהם של אלה שבנו את דבריהם על יסוד שהופרך.
13 כמו כן אין לנו תועלת לנסות לאמת את דברי בעלי הדעה השנייה, דהיינו שהשמים מתהווים וכלים. כי הם מאמינים בקדמות, ואין הבדל לדעתנו בין מי שמאמין שהשמים מתהווים בהכרח מדָבָר וכלים אל דבר לבין מה שמאמין אריסטו, שאין הם מתהווים ולא כלים. כי מטרת כל ההולך אחר תורת משה ואברהם אבינו או כיוצא בהם היא רק ההאמנה שאין בשום אופן דבר קדום עם האל, ושלגבי האל הבאה למציאות של המצוי מהעדר אינה מכלל הנמנע, ואף הכרחית לטענת חלק מאנשי העיון.

This is a full account of the opinions of those who consider that the existence of God, the First Cause of the Universe, has been established by proof. But it would be quite useless to mention the opinions of those who do not recognize the existence of God, but believe that the existing state of things is the result of accidental combination and separation of the elements, and that the Universe has no Ruler or Governor. Such is the theory of Epicurus and his school, and similar philosophers, as stated by Alexander [Aphrodisiensis]; it would be superfluous to repeat their views, since the existence of God has been demonstrated whilst their theory is built upon a basis proved to be untenable. It is likewise useless to prove the correctness of the followers of the second theory in asserting that the heavens are transient, because they at the same time believe in the Eternity of the Universe, and so long as this theory is adopted, it makes no difference to us whether it is believed that the heavens are transient, and that only their substance is eternal, or the heavens are held to be indestructible, in accordance with the view of Aristotle. All who follow the Law of Moses, our Teacher, and Abraham, our Father, and all who adopt similar theories, assume that nothing is eternal except God, and that the theory of Creatio ex nihilo includes nothing that is impossible, whilst some thinkers even regard it as an established truth.

הקדמה לפרק הבא
14 אחרי שערכנו את הדעות, אחל לבאר ולסכם את ראיות אריסטו לדעתו, ומה הביא אותו לכך.

After having described the different theories, I will now proceed to show how Aristotle proved his theory, and what induced him to adopt it.