מורה נבוכים חלק ב פרק א

ואם תנועה זו היא תמידית ונצחית, כמו שאמר יריבנו (=אריסטו) – ודבר זה אפשרי, כמו שצוין בהנחה השלוש עשרה – מתחייב בהכרח לפי דעה זו שהסיבה הראשונה לתנועת הגלגל היא על פי האפשרות השנייה, כלומר נבדלת מן הגלגל, כמו שמחייבת החלוקה.

If the motor of the sphere were of this kind the sphere could not move ad infinitum. Our opponent, however, holds that the spheres move continually ad infinitum: if this were the case, and it is in fact possible (Prop. XIII.), the efficient cause of the motion of the sphere must, according to the above division, be of the second kind, viz., something incorporeal and separate from the sphere.

סיכום ההוכחה
8 הוכח אפוא שהמניע הראשון של הגלגל, אם תנועתו נצחית ותמידית – מתחייב שאיננו כלל לא גוף ולא כוח בגוף, כך שלמניע אותו אין תנועה לא בעצם ולא במקרה. ועל כן אין הוא מתחלק ולא משתנה, כמו שצוין בהנחה השביעית ובהנחה החמישית. וזה הוא האלוה, יתהדר שמו, כלומר הוא הסיבה הראשונה המניעה את הגלגל.

It may thus be considered as proved that the efficient cause of the motion of the sphere, if that motion be eternal, is neither itself corporeal nor does it reside in a corporeal object; it must move neither of its own accord nor accidentally; it must be indivisible and unchangeable (Prop. VII. and Prop. V.). This Prime Motor of the sphere is God, praised be His name!

ובלתי אפשרי שהוא שניים או יותר, משום שלא ייתכן ריבוי דברים נבדלים שאינם גוף אלא אם כן אחד מהם הוא עילה והשני עלול, כמו שצוין בהנחה השש עשרה. והתבאר שגם אין הוא נמצא בזמן, כי התנועה נמנעת לגביו, כמו שצוין בהנחה החמש עשרה.

The hypothesis that there exist two Gods is inadmissible, because absolutely incorporeal beings cannot be counted (Prop. XVI.), except as cause and effect; the relation of time is not applicable to God (Prop. XV.), because motion cannot be predicated of Him.

העיון הזה הוכיח אם כן שבלתי אפשרי שהגלגל יניע את עצמותו תנועה נצחית, ושהסיבה הראשונה להנעתו אינו גוף ולא כוח בגוף, ושהוא אחד, שאינו משתנה, כי מציאותו אינה קשורה לזמן. אלו הם שלושת מושאי החקירה שהוכיחו גדולי הפילוסופים.

The result of the above argument is consequently this: the sphere cannot move ad infinitum of its own accord; the Prime Motor is not corporeal, nor a force residing within a body; it is One, unchangeable, and in its existence independent of time. Three of our postulates are thus proved by the principal philosophers.

עיון ב: ראיה ממורכבות התנועה
9 עיון שני שלהם אריסטו (פיזיקה ח,ה; מטפיזיקה יב,ז) הקדים הנחה כדלהלן: אם נמצא דבר המורכב משני דברים, ואחד מן הדברים נמצא בנפרד, מחוץ לדבר המורכב – מתחייבת בהכרח גם מציאותו של האחר מחוץ לדבר המורכב. זאת משום שאילו מציאות שניהם היתה מחייבת שהם לא יימצאו אלא יחד, כמו החומר והצורה הטבעית – כי אז בשום אופן לא היה נמצא אחד מהם מבלי האחר. הרי שמציאות אחד מהם לבדו היא ראיה להעדר זיקה הדדית הכרחית, ואם כן בהכרח יימצא האחר (לבדו). כך למשל: אם הסכנג'בין (=אוקסימל, תערובת דבש וחומץ) מצוי, ונמצא גם הדבש לבדו, מתחייבת בהכרח גם מציאות החומץ לבדו.
10אחרי שהבהיר הנחה זו, אמר: אנו מוצאים דברים רבים המורכבים ממניע ומנע; כוונתי שהם מניעים אחרים, וכאשר הם מניעים הם מוּנעים על ידי אחרים. זה ברור לגבי כל גורמי הביניים המניעים. ואנו מוצאים נע אשר אינו מניע כלל, והוא הנע האחרון. אם כן מתחייב בהכרח שנמצא מניע שאינו נע כלל, וזה הוא המניע הראשון. ומכיוון שלא תיתכן בו תנועה – הרי אין הוא לא מתחלק, ולא גוף, ולא נמצא בזמן, כמו שהתבאר בהוכחה לעיל.

The philosophers employ besides another argument, based on the following proposition of Aristotle. If there be a thing composed of two elements, and the one of them is known to exist also by itself, apart from that thing, then the other element is likewise found in existence by itself separate from that compound. For if the nature of the two elements were such that they could only exist together—as, e.g., matter and form—then neither of them could in any way exist separate from the other. The fact that the one component is found also in a separate existence proves that the two elements are not indissolubly connected, and that the same must therefore be the case with the other component. Thus we infer from the existence of honey-vinegar and of honey by itself, that there exists also vinegar by itself. After having explained this proposition Aristotle continues thus: We notice many objects consisting of a motor and a motum, i.e., objects which set other things in motion, and whilst doing so are themselves set in motion by other things; such is clearly the case as regards all the middle members of a series of things in motion. We also see a thing that is moved, but does not itself move anything, viz., the last member of the series: consequently a motor must exist without being at the same time a motum, and that is the Prime Motor, which, not being subject to motion, is indivisible, incorporeal, and independent of time, as has been shown in the preceding argument.

עיון ג: ראיה מן המציאות
11 עיון שלישי פילוסופי בעניין הזה לקוח מדברי אריסטו, אף על פי שהוא הביא אותו למטרה אחרת. וכך הוא היצע הדברים: אין ספק שיש דברים מצויים, והם המצויים שאצלנו, המושגים בחושים. בדבר זה אין מנוס מאחת משלוש אפשרויות, וזו חלוקה הכרחית:
א) או שכולם אינם מתהווים ולא כלים;
ב) או שכולם מתהווים וכלים;
ג) או שחלקם מתהווים וכלים, וחלקם אינם מתהווים ולא כלים.
דחיית א) אשר לאפשרות הראשונה – היא בלתי אפשרית בבירור, כי אנו רואים מצויים רבים המתהווים וכלים.
דחיית ב) אשר לאפשרות השנייה – גם היא בלתי אפשרית. ביאור הדבר: אילו כל מצוי היה נתון להתהוות וכיליון, הרי כל המצויים – כל אחד ואחד מהם – היו בעלי אפשרות לכיליון. ודבר שהוא אפשרי במין, הכרח שיקרה, כידוע לך. אם כן מתחייב בהכרח שכל הנמצאים יכלו. ואם כולם יכלו – בלתי אפשרי שיימצא דבר, כי לא ייוותר מה שייצור שום דבר. מכאן נובע שלא יהיה שום דבר מצוי בכלל. והרי אנו רואים דברים מצויים, והלוא אנחנו בעצמנו מצויים. מסקנה: קיום ג) אם כן נובע בהכרח מעיון זה, שאם יש מצויים המתהווים וכלים, כמו שאנו רואים – יש גם מצוי מסוים שאינו מתהווה ולא כלה. והמצוי הזה שאינו מתהווה ולא כלה – אין בו שום אפשרות של כיליון, אלא הוא מחויב המציאות ולא אפשרי המציאות.

Third Philosophical Argument.—This is taken from the words of Aristotle, though he gives it in a different form. It runs as follows: There is no doubt that many things actually exist, as, e.g., things perceived with the senses. Now there are only three cases conceivable, viz., either all these things are without beginning and without end, or all of them have beginning and end, or some are with and some without beginning and end. The first of these three cases is altogether inadmissible, since we clearly perceive objects which come into existence and are subsequently destroyed. The second case is likewise inadmissible, for if everything had but a temporary existence all things might be destroyed, and that which is enunciated of a whole class of things as possible is necessarily actual. All things must therefore come to an end, and then nothing would ever be in existence, for there would not exist any being to produce anything. Consequently nothing whatever would exist [if all things were transient]; but as we see things existing, and find ourselves in existence we conclude as follows:—Since there are undoubtedly beings of a temporary existence, there must also be an eternal being that is not subject to destruction, and whose existence is real, not merely possible.

האל מחויב המציאות מבחינת עצמו
12 עוד אמר: הכרח שהיותו מחויב המציאות הוא או מבחינת עצמו, או מבחינת סיבתו – כך שקיומו והעדרו אפשריים מבחינת עצמו ומחויבים מבחינת סיבתו – אך אז סיבתו היא מחויבת המציאות, כמו שצוין בהנחה התשע עשרה. הרי שהוכח שאין מנוס בהכרח מקיומו של מצוי מחויב המציאות מבחינת עצמו, שאלמלא הוא – לא היה שום מצוי, לא מתהווה וכלה ולא מה שאינו מתהווה ולא כלה, אם יש דבר מצוי כך כמו שאמר אריסטו, כוונתי שאינו מתהווה ולא כלה, משום שהוא עלול של עילה מחויבת המציאות. זו היא הוכחה שאין בה ספק ולא מקום לטיעון נגד ולא לוויכוח, מלבד מי שאינו יודע את דרך ההוכחה.

It has been further argued that the existence of this being is necessary, either on account of itself alone or on account of some external force. In the latter case its existence and non-existence would be equally possible, because of its own properties, but its existence would be necessary on account of the external force. That force would then be the being that possesses absolute existence (Prop. XIX). It is therefore certain that there must be a being which has absolutely independent existence, and is the source of the existence of all things, whether transient or permanent, if, as Aristotle assumes. there is in existence such a thing, which is the effect of an eternal cause, and must therefore itself be eternal. This is a proof the correctness of which is not doubted, disputed, or rejected, except by those who have no knowledge of the method of proof.

מסקנה: האל – אחד ואינו גוף
13 אחר הדברים האלה נֹאמר: כל מחויב המציאות מבחינת עצמו – מחויב בהכרח שאין למציאותו סיבה, כמו שצוין בהנחה העשרים; ואין בו שום ריבוי של דברים, כמו שצוין בהנחה העשרים ואחת. מכאן נובע שאין הוא גוף ולא כוח בגוף, כמו שצוין בהנחה העשרים ושתיים. 14הוכח אם כן לפי העיון הזה, שיש בהכרח מצוי מחויב המציאות מבחינת עצמו, והוא אשר אין סיבה למציאותו ואין בו הרכבה, ועל כן אין הוא גוף ולא כוח בגוף – וזה הוא האלוה יתהדר שמו.

We further say that the existence of anything that has independent existence is not due to any cause (Prop. X.), and that such a being does not include any plurality whatever (Prop. XXI.); consequently it cannot be a body, nor a force residing in a body (Prop. XXII.). It is now clear that there must be a being with absolutely independent existence, a being whose existence cannot be attributed to any external cause, and which does not include different elements; it cannot therefore be corporeal, or a force residing in a corporeal object; this being is God.

וכך יוכח בקלות שבלתי אפשרי שיהיה לשניים חיוב המציאות מבחינת עצמם. כי מין חיוב המציאות יהיה עניין נוסף על עצמותו של כל אחד מהם; ואם כן לא יהיה אף אחד מהם מחויב המציאות בעצמו בלבד, אלא מחויב בעניין הזה שהוא מין חיוב המציאות, שיש לו ולשני. ניתן להראות בכמה אופנים שלא תיתכן בשום אופן שניוּת במחויב המציאות: לא מקביל ולא נגדי. עילת כל זה היא הפשטות המוחלטת והשלמות המוחלטת, שאין עודף עליו דבר ממינו מחוץ לעצמותו, והעדר עילה וסיבה מכל בחינה. אם כן אין שום שיתוף.

It can easily be proved that absolutely independent existence cannot be attributed to two beings. For, if that were the case, absolutely independent existence would be a property added to the substance of both; neither of them would be absolutely independent on account of their essence, but only through a certain property, viz., that of this independent existence, which is common to both. It can besides be shown in many ways that independent existence cannot be reconciled with the principle of dualism by any means. It would make no difference, whether we imagine two beings of similar or of different properties. The reason for all this is to be sought in the absolute simplicity and in the utmost perfection of the essence of this being, which is the only member of its species, and does not depend on any cause whatever this being has therefore nothing in common with other beings.

עיון ד: הוכחה ממימוש הכוח הגלום15
עיון רביעי, פילוסופי גם הוא ידוע שאנו רואים כל הזמן דברים שהם בכוח ויוצאים אל הפועל. וכל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל יש לו מוציא מחוצה לו, כמו שצוין בהנחה השמונה עשרה. וברור גם כן שהמוציא הזה היה מוציא בכוח ואז נעשה מוציא בפועל. והעילה להיותו בכוח היא או בגלל מוֹנע מחמת עצמו, או בגלל יחס כלשהו שהיה חסר לפני כן בינו ובין מה שהוציא, וכיוון שהתממש היחס הזה – הוציא אל הפועל. כל אחד משני אלה מחייב בהכרח מוציא או מסיר מונע. וכך מתחייב לומר על המוציא השני או מסיר המונע – ודבר זה אינו נמשך עד אינסוף. אין מנוס אם כן מלהגיע בסופו של דבר למוציא מן הכוח אל הפועל המצוי תמיד במצב אחד, שאין בו "כוח" כלל, כלומר שאין בו בעצמותו שום דבר בכוח. כי אילו היתה בעצמותו אפשרות – ייתכן שייעדר, כמו שצוין בהנחה העשרים ושלוש; ובלתי אפשרי שהוא יהיה בעל חומר, אלא הוא נבדל, כמו שצוין בהנחה העשרים וארבע. והנבדל שאין בו כלל אפשרות אלא הוא מצוי בעצמותו הוא האלוה. והתבאר כבר שאין הוא גוף, ואם כן הוא אחד, כמו שצוין בהנחה השש עשרה.

Fourth Argument.—This is likewise a well-known philosophical argument. We constantly see things passing from a state of potentiality to that of actuality, but in every such case there is for that transition of a thing an agent separate from it (Prop. XVIII). It is likewise clear that the agent has also passed from potentiality to actuality. It has at first been potential, because it could not be actual, owing to some obstacle contained in itself, or on account of the absence of a certain relation between itself and the object of its action: it became an actual agent as soon as that relation was present. Whichever cause be assumed, an agent is again necessary to remove the obstacle or to create the relation. The same can be argued respecting this last-mentioned agent that creates the relation or removes the obstacle. This series of causes cannot go on ad infinitum; we must at last arrive at a cause of the transition of an object from the state of potentiality to that of actuality, which is constant, and admits of no potentiality whatever. In the essence of this cause nothing exists potentially, for if its essence included any possibility of existence it would not exist at all (Prop. XXIII.); it cannot be corporeal, but it must be spiritual (Prop. XXIV.); and the immaterial being that includes no possibility whatever, but exists actually by its own essence, is God. Since He is incorporeal, as has been demonstrated, it follows that He is One (Prop. XVI).

16כל אלה הן דרכי הוכחה על מציאות אלוה אחד, לא גוף ולא כוח בגוף, בהינתן האמנה בקדמות העולם.

Even if we were to admit the Eternity of the Universe, we could by any of these methods prove the existence of God; that He is One and incorporeal, and that He does not reside as a force in a corporeal object.

בהינתן מציאות האל, עיון א: הוכחת הייחוד ואי הגשמות מן השונות
17 יש עוד דרך הוכחה על שלילת הגשמות וקביעת האחדות: אילו היו שני אלוהוֹת, היה מתחייב בהכרח שהיה להם
א) עניין אחד שהם שותפים בו, והוא העניין שבו ראוי כל אחד מהם להיות אלוה; והיה להם בהכרח
ב) עניין אחר שבו נעשתה ההבדלה והם נעשו שניים:
ב1) או שיש בכל אחד משניהם עניין שאינו העניין הנמצא בשני, ואז כל אחד מהם מורכב משני עניינים, ואם כן אף לא אחד מהם הוא סיבה ראשונה ולא מחויב המציאות בבחינת עצמו, אלא לכל אחד מהם יש סיבות, כמו שהתבאר בהנחה התשע עשרה;
ב2) ואם העניין המבדיל ביניהם נמצא רק באחד מהם – הרי זה שיש בו שני העניינים אינו מחויב המציאות בעצמו.

The following is likewise a correct method to prove the Incorporeality and the Unity of God: If there were two Gods, they would necessarily have one element in common by virtue of which they were Gods, and another element by which they were distinguished from each other and existed as two Gods; the distinguishing element would either be in both different from the property common to both-in that case both of them would consist of different elements, and neither of them would be the First Cause, or have absolutely independent existence; but their existence would depend on certain causes (Prop. XIX.)—or the distinguishing element would only in one of them be different from the element common to both: then that being could not have absolute independence.

עיון ב: הוכחת הייחוד מאחדות העולם
18 דרך אחרת לגבי הייחוד כבר התאמֵּת בהוכחה (א,עב) שהמצוי כולו הוא כפרט אחד שחלקיו קשורים זה בזה, ושכוחות הגלגל מתפשטים בחומר התחתון שאצלנו ומכינים אותו. אם כן לאור מה שהתאמת, בלתי אפשרי
א) שאלוה אחד יעסוק בבלעדיות באחד מחלקי המצוי הזה (=העולם) והאלוה השני יעסוק בבלעדיות בחלק אחר, כי חלק זה קשור בחלק זה. לפיכך לא נותר לנו בחלוקת האפשרויות אלא
ב) או שלעתים פועל האחד ולעתים השני,
ג) או ששניהם פועלים יחד תמיד כך שכל פעולה צריכה להתבצע על ידי שניהם יחד.
19 ניתוח אפשרות ב: בלתי אפשרי מכמה פנים שלעתים יפעל האחד ולעתים השני:
1) כי אם בזמן שאחד מהם פועל יכול השני לפעול – מהי אפוא הסיבה המחייבת שיפעל האחד וישבות השני? 2) ואם השני איננו יכול לפעול בזמן שהראשון פועל בו – נמצא שיש סיבה אחרת המחייבת שאחד יוכל לפעול והשני לא, בהינתן שאין שוני בזמן כולו ושהמצע לעשייה הוא מצע אחד שחלקיו קשורים זה בזה כמו שביארנו. 3) ועוד: שהרי אז כל אחד מהם נתון תחת הזמן, מכיוון שמעשיו קשורים בזמן. 4) ועוד: שכל אחד מהם יֵצא מן הכוח אל הפועַל כאשר הוא פועֵל את פעולתו, ואם כן כל אחד מהם נזקק למוציא מן הכוח אל הפועל. 5) ועוד: שתהיה אפשרות בעצמותו של כל אחד מהם.
20 ניתוח אפשרות ב: בלתי אפשרי גם ששניהם יפעלו יחד תמיד כל מה שבמציאות כך שלא יפעל אחד מהם מבלעדי השני, כמו שאתאר.
1) כי כל מכלול שפעולה כלשהי אינה יכולה להתבצע אלא על ידי כולו – אף אחד מחלקיו איננו פועל בבחינת עצמו, ואף אחד מהם גם איננו סיבה ראשונה לפעולה הזו, אלא הסיבה הראשונה היא צירוף המכלול. וכבר הוכח (הנחה 20) שבהכרח אין למחויב המציאות סיבה.
2) ועוד, שצירוף המכלול הוא פעולה בפני עצמה, ואם כן הוא נזקק לסיבה אחרת, דהיינו מצרף המכלול. אם מצרפו של המכלול הזה שהפעולה אינה יכולה להתבצע אלא על ידיו (של המכלול) הוא אחד – הרי הוא בלי ספק האלוה. ואם גם המצרף של המכלול הזה הוא מכלול אחר, מתחייב לגבי המכלול השני מה שהתחייב לגבי המכלול הראשון, ואם כן אין מנוס מלהגיע בסופו של דבר לאחד שהוא הסיבה למציאותו של המצוי האחד הזה, מכל בחינה שתהיה – או מצד חידושו לאחר ההעדר, או מצד החיוב. הרי התבאר לך גם בדרך זו שהיותו של המצוי כולו אחד מורה לנו על כך שהמביאו למציאות אחד הוא.

Another proof of the Unity of God.—It has been demonstrated by proof that the whole existing world is one organic body, all parts of which are connected together; also, that the influences of the spheres above pervade the earthly substance and prepare it for its forms. Hence it is impossible to assume that one deity be engaged in forming one part, and another deity in forming another part of that organic body of which all parts are closely connected together. A duality could only be imagined in this way, either that at one time the one deity is active, the other at another time, or that both act simultaneously, nothing being done except by both together. The first alternative is certainly absurd for many reasons: if at the time the one deity be active the other could also be active, there is no reason why the one deity should then act and the other not; if, on the other hand, it be impossible for the one deity to act when the other is at work, there must be some other cause [besides these deities] which [at a certain time] enables the one to act and disables the other. [Such difference would not be caused by time], since time is without change, and the object of the action likewise remains one and the same organic whole. Besides, if two deities existed in this way, both would be subject to the relations of time, since their actions would depend on time; they would also in the moment of acting pass from potentiality to actuality, and require an agent for such transition: their essence would besides include possibility [of existence]. It is equally absurd to assume that both together produce everything in existence, and that neither of them does anything alone; for when a number of forces must be united for a certain result, none of these forces acts of its own accord, and none is by itself the immediate cause of that result, but their union is the immediate cause. It has, furthermore, been proved that the action of the absolute cannot be due to an [external] cause. The union is also an act which presupposes a cause effecting that union, and if that cause be one, it is undoubtedly God: but if it also consists of a number of separate forces, a cause is required for the combination of these forces, as in the first case. Finally, one simple being must be arrived at, that is the cause of the existence of the Universe, which is one whole; it would make no difference whether we assumed that the First Cause had produced the Universe by creatio ex nihilo, or whether the Universe co-existed with the First Cause. It is thus clear how we can prove the Unity of God from the fact that this Universe is one whole.

עיון ג: הוכחת אי הגשמות מן הריבוי שבגוף
21 דרך אחרת לשלילת הגשמות כל גוף – מורכב הוא, כמו שצוין בהנחה העשרים ושתיים. ולכל מורכב הכרח שיהיה פועֵל שהוא הסיבה לקיום צורתו בחומרו. וברור מאוד שכל גוף ניתן לחלוקה ויש לו ממדים, ואם כן הוא בלי ספק מצע למקרים. אם כן הגוף אינו אחד, לא מצד יכולתו להתחלק ולא מצד היותו מורכב, כלומר היותו שניים בהגדרה. כי כל גוף הוא גוף מסוים רק מפני עניין הנוסף בו על היותו גוף, ואם כן הוא בהכרח בעל שני עניינים. והרי כבר הוכח שבמחויב המציאות אין הרכבה בשום פנים ואופן.

Another argument concerning the Incorporeality of God.—Every corporeal object is composed of matter and form (Prop. XXII.); every compound of these two elements requires an agent for effecting their combination. Besides, it is evident that a body is divisible and has dimensions: a body is thus undoubtedly subject to accidents. Consequently nothing corporeal can be a unity, either because everything corporeal is divisible or because it is a compound; that is to say, it can logically be analysed into two elements; because a body can only be said to be a certain body when the distinguishing element is added to the corporeal substratum, and must therefore include two elements: but it has been proved that the Absolute admits of no dualism whatever.

22 לאחר שהקדמנו את ההוכחות האלה, אחל לערוך את דרכנו־שלנו, כמו שהבטחנו (א,עא19).

Now that we have discussed these proofs, we will expound our own method in accordance with our promise.