מדרש

דרבי יצחק

על חנוכה

כל דברי רבותינו התנאים והאמוראים זכרונם לברכה על נס חנוכה ועל קריאות החג, ערוכים כסדר המדרשים

ספר ראשון · הלכות ומנהגי חנוכהספר שני · מעשי חנוכה ובית חשמונאיספר שלישי · קריאות חנוכה

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

ספר ראשון · הלכות ומנהגי חנוכה

ספר שני · מעשי חנוכה ובית חשמונאי

גזירה נגד נישואים

  1. כזבראשונה גזרו שמד ביהודה

ספר שלישי · קריאות חנוכה

יום ראשון (במדבר ז, א–יז)

הלכה

  1. מבהלכה: המתרגם והקורא בתורהבמדבר ז, א
  2. מגהלכה: כמה דברים קדמו למעשה בראשיתבמדבר ז, א

פתיחתות על ׳ויהי ביום כלות משה׳

  1. מדפתיחתא א: באתי לגני אחתי כלה(שיר השירים ה, א)
  2. מהפתיחתא ב: אפריון עשה לו המלך שלמה(שיר השירים ג, ט–י)
  3. מופתיחתא ג: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה(שיר השירים ג, יא)
  4. מזפתיחתא ד: מי עלה שמים וירד(משלי ל, ד)
  5. מחפתיחתא ה: נצר תאנה יאכל פריה(משלי כז, יח)
  6. מטפתיחתא ו: מה טבו אהליך יעקב(במדבר כד, ה)
  7. נפתיחתא ז: היטיבה ברצונך את ציון(תהלים נא, כ–כא)
  8. נאפתיחתא ח: נחית בחסדך עם זו גאלת(שמות טו, יג)
  9. נבפתיחתא ט: עורי צפון ובואי תימן(שיר השירים ד, טז)
  10. נגפתיחתא י: כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון(קהלת ב, כא)
  11. נדפתיחתא יא: אשמעה מה ידבר האל יי(תהלים פה, ט–י)
  12. נהפתיחתא יב: האנוש מאלוה יצדק(איוב ד, יז)
  13. נופתיחתא יג: ישב בסתר עליון(תהלים צא, א–י)

מה כתיב למעלה מן העניין

  1. נזמה כתיב למעלה: כה תברכובמדבר ז, א

דרשות הפסוקים · במדבר ז, א–יא

במדבר ז, אוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ…

  1. נחויהי
  2. נטכלת כתיב
  3. סביום כלות משה להקים את המשכן
  4. סאויביאו את המשכן אל משה
  5. סבאת המשכן
  6. סגוימשח אתו ויקדש אתו

במדבר ז, בוַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי…

  1. סדויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם

במדבר ז, גוַיָּבִיאוּ אֶת־קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר…

  1. סהויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב

במדבר ז, הקַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה…

  1. סוקח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד

במדבר ז, ווַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם

  1. סזויקח משה את העגלת ואת הבקר

במדבר ז, טוְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף…

  1. סחולבני קהת לא נתן

במדבר ז, יוַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ…

  1. סטויקריבו הנשאים את חנכת המזבח

במדבר ז, יאוַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד…

  1. ענשיא אחד ליום

הלכה ופתיחתות על ׳ויהי המקריב ביום הראשון׳

  1. עאהלכה: העולה למזבח לאיכן הוא הופך פניובמדבר ז, יב
  2. עבפתיחתא א: גאות אדם תשפילנו(משלי כט, כג)
  3. עגפתיחתא ב: כלך יפה רעיתי ומום אין בך(שיר השירים ד, ז)
  4. עדפתיחתא ג: נודע ביהודה אלהים(תהלים עו, ב)

דרשות הפסוקים · במדבר ז, יב–יז

במדבר ז, יבוַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה…

  1. עהביום הראשון
  2. עונחשון בן עמינדב למטה יהודה
  3. עזוקרבנו

במדבר ז, יגוְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד…

  1. עחקערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה
  2. עטשניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה

במדבר ז, ידכַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת

  1. פכף אחת עשרה זהב מלאה קטרת

במדבר ז, טופַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה

  1. פאפר אחד בן בקר איל אחד

במדבר ז, טזשְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת

  1. פבשעיר עזים אחד לחטאת

במדבר ז, יזוּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה…

  1. פגזה קרבן נחשון בן עמינדב

חתימה

  1. פדחתימה: לעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם

יום שני (במדבר ז, יח–כג)

הלכה

  1. פההלכה: בחנוכה בנשיאיםבמדבר ז, יח

דרשות הפסוקים · במדבר ז, יח–כג

במדבר ז, יחבַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר

  1. פוביום השני הקריב נתנאל בן צוער

חתימה

  1. פזחתימה: ועלו מושיעים בהר ציון

יום שלישי (במדבר ז, כד–כט)

הלכה

  1. פחהלכה: אין מלאים אלא שלמיםבמדבר ז, כה

דרשות הפסוקים · במדבר ז, כד–כט

במדבר ז, כדבַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן

  1. פטביום השלישי נשיא לבני זבולן

חתימה

  1. צחתימה: שאת או ספחת או בהרת

יום רביעי (במדבר ז, ל–לה)

הלכה

  1. צאהלכה: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדשבמדבר ז, לב

דרשות הפסוקים · במדבר ז, ל–לה

במדבר ז, לבַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר

  1. צבביום הרביעי נשיא לבני ראובן

חתימה

  1. צגחתימה: ויעט כמעיל קנאה

יום חמישי (במדבר ז, לו–מא)

הלכה

  1. צדהלכה: בית דינו של חשמונאי גזרובמדבר ז, לו

דרשות הפסוקים · במדבר ז, לו–מא

במדבר ז, לובַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי

  1. צהביום החמישי נשיא לבני שמעון

חתימה

  1. צוחתימה: שבע חנוכות הן

יום שישי (במדבר ז, מב–מז)

הלכה

  1. צזהלכה: ראש חודש שחל להיות בחנוכהבמדבר ז, מב

דרשות הפסוקים · במדבר ז, מב–מז

במדבר ז, מבבַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל

  1. צחביום הששי נשיא לבני גד

חתימה

  1. צטחתימה: לא מאסתים ולא געלתים

יום שביעי (במדבר ז, מח–נג)

הלכה

  1. קהלכה: נר של חנוכה שהותיר שמןבמדבר ז, מח

פתיחתות על ׳ביום השביעי נשיא לבני אפרים׳

  1. קאפתיחתא א: לי גלעד ולי מנשה(תהלים קח, ט)
  2. קבפתיחתא ב: באשר דבר מלך שלטון(קהלת ח, ד–ה)
  3. קגפתיחתא ג: דברי חכמים כדרבנות(קהלת יב, יא–יב)
  4. קדפתיחתא ד: מי הקדימני ואשלם(איוב מא, ג)
  5. קהפתיחתא ה: שאו שערים ראשיכם(תהלים כד, ז–י)

דרשות הפסוקים · במדבר ז, מח–נג

במדבר ז, מחבַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד

  1. קוביום השביעי נשיא לבני אפרים
  2. קזאלישמע בן עמיהוד
  3. קחתן חלק לשבעה וגם לשמונה

חתימה

  1. קטחתימה: בכל דבר אפרים קודם למנשה

יום שמיני — זאת חנוכה (במדבר ז, נד – ח, ד)

פתיחתא על ׳ביום השמיני נשיא לבני מנשה׳

  1. קיפתיחתא: אני פי מלך שמרבמדבר ז, נד

דרשות הפסוקים · במדבר ז, נד–פג

במדבר ז, סבַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי

  1. קיאביום התשיעי נשיא לבני בנימן

במדבר ז, סובַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי

  1. קיבביום העשירי נשיא לבני דן

במדבר ז, עבבְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל…

  1. קיגביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר

במדבר ז, עחבְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע…

  1. קידביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי

הלכה ופתיחתות על ׳זאת חנכת המזבח׳

  1. קטוהלכה: הזכרת חנוכה במוסף של ראש חדשבמדבר ז, פד
  2. קטזפתיחתא א: ובנביא נשמר(הושע יב, יד)
  3. קיזפתיחתא ב: השמים כסאי והארץ הדם רגלי(ישעיה סו, א–ב)

דרשות הפסוקים · במדבר ז, פד–פט

במדבר ז, פדזֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי…

  1. קיחזאת חנכת המזבח ביום המשח אתו
  2. קיטקערת כסף שתים עשרה

במדבר ז, פהשְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד…

  1. קכשלשים ומאה הקערה האחת כסף

במדבר ז, פזכׇּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים…

  1. קכאכל הבקר לעלה שנים עשר פרים

במדבר ז, פחוְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם…

  1. קכבוכל בקר זבח השלמים

במדבר ז, פטוּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל…

  1. קכגובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו
  2. קכדוישמע את הקול מדבר אליו
  3. קכהמעל הכפרת אשר על ארן העדת

מן הנשיאים אל הנרות: הלכה ופתיחתות על ׳בהעלתך את הנרת׳

  1. קכוהלכה: מהו להדליק בשמן שריפהבמדבר ח, ב
  2. קכזפתיחתא א: יי חפץ למען צדקו(ישעיה מב, כא)
  3. קכחפתיחתא ב: כי אתה תאיר נרי(תהלים יח, כט)
  4. קכטפתיחתא ג: גם חשך לא יחשיך ממך(תהלים קלט, יב)

מה כתיב למעלה מן העניין

  1. קלמה כתיב למעלה: ויהי ביום כלות משהבמדבר ח, ב

דרשות הפסוקים · במדבר ח, א–ד

במדבר ח, בדַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי…

  1. קלאדבר אל אהרן ואמרת אליו
  2. קלבבהעלתך את הנרת
  3. קלגאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות
  4. קלדשלח אורך ואמתך
  5. קלהבאור פני מלך חיים

במדבר ח, גוַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ…

  1. קלוויעש כן אהרן

במדבר ח, דוְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה…

  1. קלזהלכה: מנורה באה מן העשת
  2. קלחוזה מעשה המנרה מקשה זהב

חתימה

  1. קלטחתימה: מנורה טהורה ירדה מן השמים

שבת חנוכה — הפטרת נרות זכריה (זכריה ב, יד – ד, ז)

הלכה

  1. קמהלכה: מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מנר של חנוכהזכריה ד, ב

פתיחתא על ׳רני ושמחי בת ציון׳

  1. קמאפתיחתא: אם חומה היא נבנה עליהזכריה ב, יד

מה כתיב למעלה מן העניין

  1. קמבמה כתיב למעלה: ואני אהיה לה נאם יי חומת אש סביבזכריה ב, יד

דרשות הפסוקים · זכריה ב, יד – ד, ז

זכריה ב, ידרׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְיָ

  1. קמגרני ושמחי בת ציון

זכריה ב, טווְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל־יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי…

  1. קמדונלוו גוים רבים אל יי

זכריה ב, יזהַס כׇּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי יְיָ כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ

  1. קמההס כל בשר מפני יי

זכריה ג, אוַיַּרְאֵנִי אֶת־יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ…

  1. קמוויראני את יהושע הכהן הגדול

זכריה ג, בוַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר…

  1. קמזויאמר יי אל השטן יגער יי בך השטן
  2. קמחהלוא זה אוד מצל מאש

זכריה ג, גוִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ

  1. קמטויהושע היה לבש בגדים צואים

זכריה ג, חשְׁמַע־נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ…

  1. קנהלכה: כהן גדול קודם לנביא
  2. קנאכי אנשי מופת המה

זכריה ג, טכִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל־אֶבֶן…

  1. קנבעל אבן אחת שבעה עינים

זכריה ד, אוַיָּשׇׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר־יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ

  1. קנגוישב המלאך הדבר בי

זכריה ד, בוַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר וָאֹמַר רָאִיתִי…

  1. קנדאחפש את ירושלם בנרות
  2. קנהראיתי והנה מנורת זהב כלה
  3. קנושבע שמחות את פניך

זכריה ד, גוּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל־שְׂמֹאלָהּ

  1. קנזושנים זיתים עליה

זכריה ד, זמִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה…

  1. קנחמי אתה הר הגדול לפני זרבבל

שבת שנייה של חנוכה — נרות שלמה (מלכים א ז, מ–נ)

הלכה

  1. קנטהלכה: נר של חנוכה שהותיר שמן — שלש חנוכותמלכים א ז, מ

פתיחתות על ׳ויכל חירם לעשות את כל המלאכה׳

  1. קספתיחתא א: חזית איש מהיר במלאכתו(משלי כב, כט)
  2. קסאפתיחתא ב: מה גדלו מעשיך יי(תהלים צב, ו)

דרשות הפסוקים · מלכים א ז, מ–נ

מלכים א ז, מוַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת־הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת…

  1. קסבויכל חירם לעשות את כל המלאכה

מלכים א ז, מהוְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כׇּל־הַכֵּלִים האהל הָאֵלֶּה אֲשֶׁר…

  1. קסגנחשת ממרט

מלכים א ז, מובְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת…

  1. קסדבככר הירדן יצקם המלך

מלכים א ז, מחוַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כׇּל־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְיָ אֵת…

  1. קסהואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב

מלכים א ז, נוְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת…

  1. קסווהספות והמזמרות והמזרקות
  2. קסזוהפתות לדלתות הבית

מזמור שיר חנכת הבית לדוד (תהלים ל)

הלכה

  1. קסחהלכה: נר של חנוכה מאימתי היא מצותותהלים ל, א
  2. קסטהלכה: בחנוכה ארוממךתהלים ל, א

פתיחתות על ׳מזמור שיר חנכת הבית לדוד׳

  1. קעפתיחתא א: יעלזו חסידים בכבוד(תהלים קמט, ה)
  2. קעאפתיחתא ב: ולך יי חסד(תהלים סב, יג)

דרשות הפסוקים · תהלים ל

תהלים ל, אמִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד

  1. קעבמזמור שיר חנכת הבית לדוד
  2. קעגאז ישיר משה

תהלים ל, באֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי

  1. קעדארוממך יי כי דליתני
  2. קעהוירא פרעה כי חדל המטר

תהלים ל, דיְיָ הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיׇּרְדִי־בוֹר

  1. קעויי העלית מן שאול נפשי

תהלים ל, וכִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי…

  1. קעזכי רגע באפו חיים ברצונו

תהלים ל, ימַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ

  1. קעחמה בצע בדמי ברדתי אל שחת

תהלים ל, יאשְׁמַע־יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה־עֹזֵר לִי

  1. קעטשמע יי וחנני

תהלים ל, יבהָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה

  1. קפהפכת מספדי למחול לי

תהלים ל, יגלְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם…

  1. קפאלמען יזמרך כבוד ולא ידם
§§01§§

נר חנוכה — הסוגיא העיקרית במסכת שבת

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · א: הלכה: פתילות ושמנים לנר חנוכה

פתילות ושמנים לנר חנוכה — שמן שריפה, זית שנטעו להדליק בו, ומה שאין מדליקין בו בשבת (כבתה אין זקוק לה); וזמן ההדלקה: משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

פתילות ושמנים

אמהו להדליק שמן שריפה בחנוכה

ירושלמי תרומות יא, ה · הלכה · סוגיא · מדליקין שמן שריפה בחנוכה (דבי רבי ינאי); רבי ניסא בשם אביו: מי שאין לו שמן של חולין

בהלכה על המשנה ״מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות…״ (משנה תרומות יא, י; בדפוס ונציה הלכה ה), סוף המסכת.

אחר ״בחנוכה״ בדפוס ונציה: ״הדרן עלך אין נותנין דבילה וסליקא לה מסכת תרומות״ (סיום הפרק והמסכת), לא נדפס כאן.

מהו להדליק שמן שריפהשמן שריפה — שמן של תרומה שנטמאה, שמצותו בשריפה בחנוכה?

אמרין דבי רבי ינאיאמרין דבי רבי ינאי — אמרו (חכמי) בית רבי ינאי: מדליקין שמן שריפה בחנוכה.

אמר רבי ניסא: אנא לא אנא חכים לאבא, אימא הוה אמרה לי: אבוך הוה אמר: מי שאין לו שמן של חולין — מדליק שמן שריפה בחנוכה.אמר רבי ניסא:… — אמר רבי ניסא: אני לא הכרתי את אבא; אמא היתה אומרת לי: אביך היה אומר: מי שאין לו שמן של חולין — מדליק שמן שריפה בחנוכה.

אמר רבי ניסא: אני לא הכרתי את אבא; אמא היתה אומרת לי: אביך היה אומר: מי שאין לו שמן של חולין — מדליק שמן שריפה בחנוכה.

תרגום לעבריתאמרין דבי רבי ינאי אמרו (חכמי) בית רבי ינאי

בזית שנטעו להדליק בו בחנוכה

ירושלמי ערלה א, א · הלכה · סוגיא · אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה (רב חונה); ״מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה?״ — רבי יוסי בר בון: זה דבר תורה וזה מדבריהם; כזית שנטעו להדליק בו את המנורה

רב חונה שאל: אתרוג שנטעו למצוותו, מהו שיהא חייב בערלה?

חזר רב חונא ואמר: אתרוג שנטעו למצותו, חייב בערלה.

ולא כן תנינןולא כן תנינן — והלא שנינו: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ) — ולא מן המצוה?

תמן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם — בדמים, לא מן המצוה.

ברם הכאברם הכא — אבל כאן כמה דתימר גבי שופרכמה דתימר גבי שופר — כמו שאתה אומר לגבי שופר: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, א) — מכל מקום.

וכאוכא — וכאן, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם ערילים לֹא יֵאָכֵל(ויקרא יט, כג) — מכל מקום.

מה בינו למשמר פירותיו לעצים?

כשם שהוא רוצה בפריו, כך הוא רוצה בעצו.

ברם הכא, רוצה הוא בפריו ואין רוצה בעצו.

ועוד מן הדאועוד מן הדא — ועוד מזו (ראיה) דאמר רבי חנינה: פרי, אם אומר: עצו, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג.

מה דמי להמה דמי לה — למה היא דומה??

זית שנטעו להדליק בו בחנוכה.

אמר רבי יוסי בר בון:

זה דבר תורה וזה מדבריהם, ואת אמר הכיןואת אמר הכין — ואתה אומר כך??

מה דמי לה?

זית שנטעו להדליק בו את המנורה.

זה דבר תורה וזה דבר תורה.

תרגום לעבריתולא כן תנינן והלא שנינו ברם הכא אבל כאן כמה דתימר גבי שופר כמו שאתה אומר לגבי שופר וכא וכאן ועוד מן הדא ועוד מזו (ראיה) מה דמי לה למה היא דומה? ואת אמר הכין ואתה אומר כך?

גפתילות ושמנים בחנוכה

בבלי שבת פרק ב, כא ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת — בחנוכה: רב הונא אוסר, רב מתיר; כבתה אין זקוק לה; משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק

הברייתא ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״ גם להלן.

לפני הסוגיא: ״בגדי כהונה שבלו — מפקיעין אותן, ומהן היו עושין פתילות למקדש״ (על משנת ״במה מדליקין״, שבת ב, א); אחריה: ״תנו רבנן: מצות חנוכה — נר איש וביתו״.

״אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבה״.

״אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר זירא אמ׳ רב ירמיה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב, ואמרי לה אמ׳ ר׳ ירמיה אמ׳ רב״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ ר׳ זירא אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב, ואמרי לה אמ׳ רב זעיר׳ אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בכ״י וטיקן 127: ״אמ׳ ר׳ חייא אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״.

״ולא קבלה… וקבלה״ — כן בכ״י. בדפוס וילנא: ״קיבלה״, ״וקיבלה״.

״אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר יוחנן״ בלבד.

אמר רב הונא:

פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול.

אמר רבא:

מאי טעמא דרב הונאמאי טעמא דרב הונא — מה טעמו של רב הונא??

קסברקסבר — סובר הוא: כבתה — זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.

רש״י כבתה — נר חנוכה.

רש״י זקוק לה — לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה.

רש״י ומותר להשתמש לאורה — הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש.

ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת.

קסבר: כבתה — אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.

אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי להואמרי לה — ויש אומרים אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.

אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרבמאי טעמא דרב — מה טעמו של רב??

קסבר: כבתה — אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה.

רש״י ואסור להשתמש לאורה — שיהא ניכר שהוא נר מצוה וליכא למיחש להטייה.

רש״י אין זקוק לה — הלכך בחול שרי.

אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קבלה.אמרוה רבנן קמיה… — אמרו אותה החכמים לפני אביי משמו של רבי ירמיה — ולא קיבלה. כשבא רבין (מארץ ישראל), אמרו אותה החכמים לפני אביי משמו של רבי יוחנן — וקיבלה. אמר: אילו זכיתי — הייתי לומד את השמועה הזאת מתחילה. והרי למדה!? הנפקא מינה היא ללימוד הילדות (שמתקיים יותר).

אמרו אותה החכמים לפני אביי משמו של רבי ירמיה — ולא קיבלה.

רש״י ולא קבלה — שלא חשבו לסמוך על דבריו.

כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן וקבלה.

כשבא רבין (מארץ ישראל), אמרו אותה החכמים לפני אביי משמו של רבי יוחנן — וקיבלה.

אמר: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה (כ״י מינכן 95: קבילתה) מעיקרא.

אמר: אילו זכיתי — הייתי לומד את השמועה הזאת מתחילה.

רש״י אי זכאי — אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון.

והא גמרה!?

והרי למדה!?

נפקא מינה לגירסא דינקותא.

הנפקא מינה היא ללימוד הילדות (שמתקיים יותר).

רש״י גירסא דינקותא — מתקיים יותר משל זקנה.

וכבתה — אין זקוק לה?

ורמינהו: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״!?ורמינהו: ״מצותה משתשקע… — ומקשים זו כנגד זו: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״!? האם לא (פירושו) שאם כבתה — חוזר ומדליקה? לא; שאם לא הדליק (עדיין) — מדליק. או גם (בא) לשיעורה:

ומקשים זו כנגד זו: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״!?

מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה?

האם לא (פירושו) שאם כבתה — חוזר ומדליקה?

לא, דאי לא אדליק — מדליק.

לא; שאם לא הדליק (עדיין) — מדליק.

ואי נמי לשיעורה:

או גם (בא) לשיעורה:

רש״י לשיעורה — שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה.

״עד שתכלה רגל מן השוק״ — ועד כמה?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

עד דכליא ריגלא דתרמודאיעד דכליא ריגלא דתרמודאי — עד שתכלה רגלם של התרמודאים (בני תדמור, מלקטי עצים המאחרים בשוק):

רש״י רגלא דתרמודאי — שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן.

תרגום לעבריתמאי טעמא דרב הונא מה טעמו של רב הונא? קסבר סובר הוא ואמרי לה ויש אומרים מאי טעמא דרב מה טעמו של רב? עד דכליא ריגלא דתרמודאי עד שתכלה רגלם של התרמודאים (בני תדמור, מלקטי עצים המאחרים בשוק)

דכל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר

בבלי שבת פרק ב, כג ע״א · הלכה · סוגיא · כל השמנים יפין לנר, ושמן זית מן המובחר; כל השמנים יפין לדיו

לפני הסוגיא: סוגיית ״אכסנאי״ (כג ע״א), שנסתיימה ״…צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי״; אחריה: סוגיית ״ברכה״: ״אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך״. ״ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לדיו״ (כג ע״א:5) — בתוך הסוגיא, כחלוקתו של יצחק לאווי (״איזה שמן״) וכמנחם כ״ץ (״שמן זית מן המובחר — כולל הדיו״).

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר.

אמר אביי:

מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי, אמר: האי משך נהורי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: נפיש נהוריה) טפי.מריש הוה מהדר… — בתחילה היה מר (רבה) מחזר אחר שמן שומשמין; אמר: זה נמשך אורו יותר. כיון ששמע את זו של רבי יהושע בן לוי, היה מחזר אחר שמן זית; אמר: זה צלול אורו יותר.

בתחילה היה מר (רבה) מחזר אחר שמן שומשמין; אמר: זה נמשך אורו יותר.

רש״י משוך נהוריה — אינו ממהר לכלות כשמן זית.

כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי, מהדר אמשחא דזיתא, אמר: האי צליל נהוריה טפי.

כיון ששמע את זו של רבי יהושע בן לוי, היה מחזר אחר שמן זית; אמר: זה צלול אורו יותר.

רש״י צליל נהוריה — צלול ומאיר.

ואמר רבי יהושע בן לוי:

כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר.

איבעיא להו: לגבל או לעשן?

תא שמע: דתני רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר, בין לגבל בין לעשן.

רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר.

אמר רב הונא:

כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם:

רש״י קטף — פרוניי״ל של יער כמו שאנו עושים משל שרף.

רש״י שרף — גומ״א.

רש״י לגבל — מצאתי בתשוב׳ הגאוני׳ שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרורי׳ ונותן בו שמן קימעא ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו.

רש״י לעשן — נמי כדפרישית.

זמן ההדלקה

המצות הדלקתו משתשקע החמה

מסכת סופרים, פרק כ, ב · הלכה · משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, זכר לדבר ״לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה״; הדליקו ביום — אין ניאותין ממנו ואין מברכין עליו; ואין חוששין לפתילתו

לפני הדברים: ״בעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה״ (מסכת סופרים כ, א), בפרשה הלכה: נר איש וביתו. ״לא ימיש עמוד הענן״ — כך דרש רב יוסף בבבלי שבת פרק ב, כג ע״ב (בפרשה הלכה: נר ביתו ונר חנוכה): ״מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש״.

מצות הדלקתו — משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק.

ואף על פי שאין ראייה לדבר — זכר לדבר:

לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם(שמות יג, כב).

ואם הדליקו ביום — אין ניאותין ממנו, ואין מברכין עליו,

שכך אמרו: אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.

ואין חוששין לפתילתו להחליפו עד שיכלה.

ומצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק

ברייתא, בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · הלכה · ברייתא · מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק — עד דכליא ריגלא דתרמודאי

הברייתא בסוגיא ״פתילות ושמנים״ (לעיל), שם בלשון ״ורמינהו״. ופסיקתא רבתי ב, א (בפרשה הלכה: נר איש וביתו): ״שנו רבותינו: משתשקע החמה עד שתסלק רוב הרגל מן השוק״.

מצותה — משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.

זאין מדליקין בהן במקדש

בבלי שבת פרק ב, כא ע״א · הלכה · סוגיא · פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהן במקדש, שתהא שלהבת עולה מאליה

לפני ״אמר רב הונא: פתילות ושמנים… אין מדליקין בהן בחנוכה״ — בסעיף ג. ״מבלאי מכנסי כהנים״ — משנה סוכה ה, ג.

״׳להעלות נר תמיד׳״ — בנוסח על־התורה בגרשיים, בדפוס וילנא בלעדיהם.

תני רמי בר חמא:

״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהן במקדש,

משום שנאמר: לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ).״

הוא תני לה, והוא אמר לה:

רש״י והוא אמר לה — מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא.

כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

רש״י ולא שתהא עולה כו׳ — ולא שתהא צריכה תיקון והטייה.

תנן:

״מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעין, ומהן מדליקין״(משנה סוכה ה, ג)!?

רש״י מבלאי מכנסי הכהנים — ממכנסי הכהנים הבלואים.

רש״י ומהמיניהם — של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקיימא לן תכלת עמרא הוא ותני׳ לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש.

רש״י היו מפקיעין — קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים.

שמחת בית השואבה שאני.

רש״י שמחת בית השואבה שאני — דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית׳ היא.

תא שמע:

דתני רבה בר מתנה:

״בגדי כהונה שבלו — מפקיעין אותן, ומהן היו עושין פתילות למקדש.״

מאי לאו דכלאים!?

רש״י מאי לאו דכלאים — כגון אבנט.

לא, דבוץ.

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גקבלהקיבלה
גוקבלהוקיבלה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
§§02§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ב: הלכה: נר איש וביתו

בכ״ה בכסליו מדליקין; אסור להדליק בנר ישן אלא אם כן מלבנו באור; אין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה; נר איש וביתו; המהדרין נר לכל אחד; המהדרין מן המהדרין — בית שמאי פוחת והולך, בית הלל מוסיף והולך; נר איש וביתו, והמהדרין מן המהדרין — בית שמאי פוחת והולך, בית הלל מוסיף והולך; שני זקנים בצידן

בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אבעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה

מסכת סופרים, פרק כ, א · הלכה · בכ״ה בכסליו מדליקין; אסור להדליק בנר ישן אלא אם כן מלבנו באור; אין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה

המשך הדברים — ״מצות הדלקתו משתשקע החמה״ — בפרשה הלכה: פתילות ושמנים לנר חנוכה.

אמרו:

בעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה.

ואסור להדליק בנר ישן;

ואם אין לו אלא ישן — מלבנו באור יפה יפה, ומותר.

ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה.

במצות חנוכה נר איש וביתו

ברייתא, בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · הלכה · ברייתא · נר איש וביתו; המהדרין נר לכל אחד; המהדרין מן המהדרין — בית שמאי פוחת והולך, בית הלל מוסיף והולך

הברייתא בסוגיא שלהלן, עם טעמי בית שמאי ובית הלל. וכן בפירוש מגילת תענית לכ״ה בכסלו, בנוסח הארוך (בפרשה חנכתא תמניא יומין, כא), עם ״שני זקנים היו בצידן״.

״מצות חנוכה — נר איש וביתו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״מצות חנוכה נר איש וביתו. איש וביתו סלקא דעתך? אלא אימא: נר איש בביתו״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״מצות נר חנוכה איש וביתו״.

תנו רבנן:

מצות חנוכה — נר איש וביתו.

והמהדרין — נר לכל אחד ואחד.

והמהדרין מן המהדרין —

בית שמאי אומרים:

יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך.

ובית הלל אומרים:

יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

גטעמא דבית שמאי וטעמא דבית הלל

בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · הלכה · סוגיא · נר איש וביתו, והמהדרין מן המהדרין — בית שמאי פוחת והולך, בית הלל מוסיף והולך; שני זקנים בצידן

לפני הסוגיא: ״׳עד שתכלה רגל מן השוק׳ — ועד כמה?… עד דכליא ריגלא דתרמודאי״; אחריה: סוגיית ״מקום ההנחה״: ״תנו רבנן: נר חנוכה — מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ…״.

הברייתא ״מצות חנוכה נר איש וביתו״ גם לעיל. המשך הסוגיא — ״נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ״ ו״צריך נר אחרת״ — בפרשה הלכה: מקום נר חנוכה, ג.

״מצות חנוכה — נר איש וביתו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״מצות חנוכה נר איש וביתו. איש וביתו סלקא דעתך? אלא אימא: נר איש בביתו״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״מצות נר חנוכה איש וביתו״.

״אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״אמ׳ רבה בר בר חנה״, בלי ״אמר רבי יוחנן״.

תנו רבנן:

״מצות חנוכה — נר איש וביתו, והמהדרין — נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין — בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך.

רש״י נר איש וביתו — נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד.

ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.״

רש״י והמהדרין — אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית.

אמר עולא:

פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא:פליגי בה תרי… — נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא: אחד אמר: טעמם של בית שמאי — כנגד הימים הנכנסים, וטעמם של בית הלל — כנגד הימים היוצאים; ואחד אמר: טעמם של בית שמאי — כנגד פרי החג (פרי החג שפוחתים והולכים), וטעמם של בית הלל — שמעלין בקודש ואין מורידין.

נחלקו בדבר שני אמוראים בארץ ישראל, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא:

חד אמר: טעמא דבית שמאי — כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל — כנגד ימים היוצאין;

אחד אמר: טעמם של בית שמאי — כנגד הימים הנכנסים, וטעמם של בית הלל — כנגד הימים היוצאים;

רש״י כנגד ימים הנכנסים — העתידים לבא.

רש״י ימים היוצאין — שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין.

וחד אמר: טעמא דבית שמאי — כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל — דמעלין בקדש ואין מורידין.

ואחד אמר: טעמם של בית שמאי — כנגד פרי החג (פרי החג שפוחתים והולכים), וטעמם של בית הלל — שמעלין בקודש ואין מורידין.

רש״י פרי החג — מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס.

רש״י מעלין בקדש ואין מורידין — מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.).

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל;

זה נותן טעם לדבריו — כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו — דמעלין בקדש ואין מורידין.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§03§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ג: הלכה: מקום נר חנוכה

בפתח הסמוך לרשות הרבים, מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל — ״מה יפית ומה נעמת״; והנרות כבית הלל, מעלין בקדש; על פתח ביתו מבחוץ; הדר בעלייה — בחלון הסמוכה לרשות הרבים; בשעת הסכנה — על שלחנו; נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, בעלייה בחלון, ובשעת הסכנה על שלחנו; נר אחרת להשתמש לאורו; נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח, משמאל — כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין; אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה — שלא יהו מצות בזויות עליו;

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

על פתח ביתו מבחוץ

אמה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה

מסכת סופרים, פרק כ, ג · הלכה · בפתח הסמוך לרשות הרבים, מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל — ״מה יפית ומה נעמת״; והנרות כבית הלל, מעלין בקדש

״ונרות כבית הילל… כעין ימים היוצאים״ — כבבלי שבת פרק ב, כא ע״ב (בפרשה הלכה: נר איש וביתו).

נר חנוכה — מצוה להניחו בפתח הסמוך לרשות הרבים,

שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל,

לקיים מה שנאמר: מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ(שיר השירים ז, ז) —

מַה יָּפִית — במזוזה,

וּמַה נָּעַמְתְּ — בנר חנוכה.

ונרות — כבית הילל, משום מעלין בקודש ולא מורידין, כעין ימים היוצאים.

בנר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ

ברייתא, בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · הלכה · ברייתא · על פתח ביתו מבחוץ; הדר בעלייה — בחלון הסמוכה לרשות הרבים; בשעת הסכנה — על שלחנו

הברייתא בסוגיא שלהלן (ג), המשך הסוגיא ״מצות חנוכה נר איש וביתו״ (בפרשה הלכה: נר איש וביתו, ג); וכן בפירוש מגילת תענית לכ״ה בכסלו, בנוסח הארוך (בפרשה חנכתא תמניא יומין, כא). ופסיקתא רבתי ב, א (שם): ״היה דר בעלייה ובה חלון נוטה לרשות הרבים — מדליק; בשעת הסכנה — מדליק בתוך ביתו״.

תנו רבנן:

נר חנוכה — מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

אם היה דר בעלייה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

ובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו ודיו.

גנר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו — ונר אחרת

בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · הלכה · סוגיא · נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, בעלייה בחלון, ובשעת הסכנה על שלחנו; נר אחרת להשתמש לאורו

לפני הסוגיא: סוגיית ״נר איש וביתו״ (כא ע״ב), שנסתיימה ״…לדבריו — דמעלין בקדש ואין מורידין״; אחריה: ״מאי חנוכה?״ (הברייתא על הנס).

״[ו]צריך״ — כן בכ״י (עם האות ו׳). בדפוסים רק: ״צריך״. ובכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבה וצריך״.

תנו רבנן:

״נר חנוכה — מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

רש״י מבחוץ — משום פרסומי ניסא ולא ברה״ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר.

אם היה דר בעלייה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

רש״י ואם היה דר בעלייה — שאין לו מקום בחצרו להניחה שם.

רש״י מניחה — מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה״ר.

ובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו ודיו.״

רש״י הסכנה — שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע״ז שלהם כדאמרינן בגיטין (פ״ב דף יז:).

נר אחרת להשתמש לאורו

אמר רבא:

[ו]צריך נר אחרת להשתמש לאורה.

רש״י נר אחרת — לעשות היכר לדבר.

ואי איכא מדורה — לא צריך.ואי איכא מדורה… — ואם יש מדורה (אש דולקת בבית) — אינו צריך. ואם אדם חשוב הוא — אף על פי שיש מדורה, צריך נר אחר.

ואם יש מדורה (אש דולקת בבית) — אינו צריך.

רש״י ואי איכא מדורה — אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש לאור המדורה ויש היכרא שהנר של מצוה היא.

ואי אדם חשוב הוא — אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת:

ואם אדם חשוב הוא — אף על פי שיש מדורה, צריך נר אחר.

רש״י ואי אדם חשוב הוא — שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה.

רש״י צריך נר אחרת — דאי לא לא הוי היכר.

דנר חנוכה בטפח הסמוך לפתח

בבלי שבת פרק ב, כב ע״א · הלכה · סוגיא · נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח, משמאל — כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין

לפני הסוגיא: ״נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה… והבור רק אין בו מים״; אחריה: סוגיית ״הרצאת מעות״: ״אמר רב יהודה אמר רב אסי…״.

״אמר רבא״ — כן בכ״י. בדפוסים: ״רבה״. ״הסמוך״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127, דפוס שונצינו. בדפוס וילנא: ״הסמוכה״. ״רב ירמיה מדפתי״ — כן בכ״י וברי״ף. בדפוסים: ״שמואל״.

אמר רבא:

נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח.

רש״י מצוה להניחה — בחצר או ברה״ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה״ב הניחו שם.

והיכא מנח ליהוהיכא מנח ליה — והיכן מניחו??

רב אחא בריה דרבאבריה דרבא — בנו של רבא אמר: מימין;

רש״י מימין — בכניסתו לביתו לימין.

רב ירמיה מדפתי אמר: משמאל.

והילכתאוהילכתא — והלכה: משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין:

רש״י מזוזה — קיימא לן דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא.

תרגום לעבריתוהיכא מנח ליה והיכן מניחו? בריה דרבא בנו של רבא והילכתא והלכה

האסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה

בבלי שבת פרק ב, כב ע״א · הלכה · סוגיא · אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה — שלא יהו מצות בזויות עליו; נויי סוכה; אבוהון דכולהו דם

לפני הסוגיא: סוגיית ״מקום בדלת״ (כב ע״א), שנסתיימה ״…שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין״; אחריה: ״איתמר: רב אמר: אין מדליקין מנר לנר״.

״אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״אמר רב יהודה אמר רב אשי אמר רב״; בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 127: ״אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב אסי״ בלבד.

״יינות, (של) שמנים״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י ובדפוס ונציה: ״יינות שמנים״, בלי ״של״.

״סוכה תניא, חנוכה לא תניא; דתניא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״סוכה תניא, נר חנוכה לא תניא. סוכה מאי היא? דתניא״.

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב):

אסור להרצות מעותלהרצות מעות — למנות מעות (לספור ולבדוק אותן) כנגד נר חנוכה.

רש״י להרצות — למנות.

כי אמריתה קמיה דשמואלכי אמריתה קמיה דשמואל — כשאמרתי אותה (את השמועה) לפני שמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?

מתקיף להמתקיף לה — מקשה עליה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו?

דתניא:

וְשָׁפַךְ(ויקרא יז, יג) וכסה — במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו.

רש״י במה ששפך — בידו ששפך בה ולא ברגלו.

הכא נמיהכא נמי — כאן גם כן: שלא יהו מצות בזויות עליו:

בעו מיניהבעו מיניה — שאלו ממנו מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכהמנויי סוכה — מקישוטי הסוכה (התלויים בה) כל שבעה?

רש״י נויי סוכה — פירות שתולין בה לנוי.

אמר ליה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 127: אמ׳ להו): הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

אמר רב יוסף:

מריה דאברהםמריה דאברהם — אדון אברהם! (לשון תמיהה)!

רש״י מריה דאברהם — לשון תמיה הוא.

תלי תניא בדלא תניאתלי תניא בדלא תניא — תולה את השנוי (בברייתא) במה שאינו שנוי; סוכה תניא, חנוכה לא תניאסוכה תניא, חנוכה לא תניא — בסוכה — שנויה ברייתא, בחנוכה — לא נשנתה.

רש״י תלי — סוכה דתניא בברייתא בהדיא כדמפרש ואזיל.

רש״י בדלא תניא — בנר חנוכה דמימרא דרב אסי הוא ואינו ברייתא.

דתניא:

״סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמיםבקרמים — ביריעות צבעוניות ארוגות ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, אפרסקין, שקדים, ורמונים, ופרכילי ענביםופרכילי ענבים — ואשכולות ענבים, ועטרות של שבלים, יינות, (של) שמנים וסלתות — אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג.

רש״י ועטרה בקרמים — פארה ביריעות של צבעים שקורין אובריי״ץ.

ואם התנה עליהן — הכל לפי תנאו.״

רש״י התנה עליהן — במס׳ ביצה (דף ל:) אוקימנא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות של קידוש יום טוב ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל אבל תנאי אחר אינו מועיל.

אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהואבוהון דכולהו — אביהם של כולם (המקור שממנו כולם נלמדים) דם:

רש״י אבוהון דכולהו — שילמדו כולן ממנו.

רש״י דם — כיסוי הדם דנפקא לן מקרא ושפך וכסה ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצות בזויות עליו.

תרגום לעבריתלהרצות מעות למנות מעות (לספור ולבדוק אותן) כי אמריתה קמיה דשמואל כשאמרתי אותה (את השמועה) לפני שמואל מתקיף לה מקשה עליה הכא נמי כאן גם כן בעו מיניה שאלו ממנו מנויי סוכה מקישוטי הסוכה (התלויים בה) מריה דאברהם אדון אברהם! (לשון תמיהה) תלי תניא בדלא תניא תולה את השנוי (בברייתא) במה שאינו שנוי סוכה תניא, חנוכה לא תניא בסוכה — שנויה ברייתא, בחנוכה — לא נשנתה בקרמים ביריעות צבעוניות ארוגות ופרכילי ענבים ואשכולות ענבים אבוהון דכולהו אביהם של כולם (המקור שממנו כולם נלמדים)

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ג[ו]צריךצריך
דרבארבה
דהסמוךהסמוכה
דירמיהשמואל

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§04§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ד: הלכה: מדליקין מנר לנר

מדליקין מנר לנר — רב ושמואל, ביזוי מצוה או אכחושי מצוה; הדלקה עושה מצוה; נשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמדליקין מנר לנר

בבלי שבת פרק ב, כב ע״א – כג ע״א · הלכה · סוגיא · מדליקין מנר לנר — רב ושמואל, ביזוי מצוה או אכחושי מצוה; הדלקה עושה מצוה; נשים חייבות, שאף הן היו באותו הנס

מקבילות: ״רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין״ ודברי אביי ״כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת״ — בבלי מנחות פרק ד, מא ע״ב; דברי אביי גם בבלי פסחים פרק י, קא ע״א.

לפני הסוגיא: ״אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה… אבוהון דכולהו דם״; אחריה: ״אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה״.

״רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד״ — בכ״י מינכן 95: ״אין מטילין מבגד לבגד… מטילין״ (וכן בדפוס ונציה בדברי אביי: ״ומטילין מבגד לבגד״); בכ״י אוקספורד 366 המחלוקת על רבי שמעון בגרירה קודמת לזו של הציצית.

״אמר רבה: גזירה שמא לא יכוין משקלותיו״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״אמר רבא״.

״אמר רב: זו נר מערבי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבא״.

״תרגמה רב פפא״ — כן בדפוס ונציה. בדפוס וילנא: ״תרגמא״.

איתמראיתמר — נאמר (בבית המדרש):

רב אמר: אין מדליקין מנר לנר;

רש״י מנר לנר — דחנוכה כדמפרש טעמא לקמיה.

ושמואל אמר: מדליקין.

רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד;

ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד.

רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה;

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה.

רש״י מתירין — להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר.

רש״י הלכ׳ כר״ש — דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואף על גב דקעביד חריץ והוי תולדה דחורש או בונה ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה הש״ס בר מהני תלת נקטינהו גבי הדדי.

אמר אביי:

כל מילי דמר עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה.כל מילי דמר… — כל דבריו של מר (רבה רבו) — עושה כרב, חוץ משלשה אלו שעושה כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה.

כל דבריו של מר (רבה רבו) — עושה כרב, חוץ משלשה אלו שעושה כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה.

רש״י כל מילי דמר — רבה בר נחמני. לעשות חריץ גרסינן.

דתניא:

רבי שמעון אומר:

גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב משום ביזוי מצוה.יתיב ההוא מרבנן… — ישב אחד מן החכמים לפני רב אדא בר אהבה, וישב ואמר: טעמו של רב — מפני ביזוי מצוה. אמר להם: אל תשמעו לו; טעמו של רב — מפני שהוא מכחיש (מחליש) את המצוה. מה ביניהם? יש ביניהם — כשמדליק מנר לנר (בלא נר אחר בינתיים): מי שאמר מפני ביזוי מצוה — מנר לנר מדליק; מי שאמר מפני הכחשת מצוה — מנר לנר גם אסור.

ישב אחד מן החכמים לפני רב אדא בר אהבה, וישב ואמר: טעמו של רב — מפני ביזוי מצוה.

רש״י טעמא דרב — מנר לנר משום ביזוי מצוה שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר.

אמר להו: לא תציתו ליה; טעמיה דרב משום דקא מכחיש מצוה.

אמר להם: אל תשמעו לו; טעמו של רב — מפני שהוא מכחיש (מחליש) את המצוה.

מאי בינייהו?

מה ביניהם?

איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא:

יש ביניהם — כשמדליק מנר לנר (בלא נר אחר בינתיים):

מאן דאמר משום ביזוי מצוה — משרגא לשרגא מדליק;

מי שאמר מפני ביזוי מצוה — מנר לנר מדליק;

מאן דאמר משום אכחושי מצוה — משרגא לשרגא נמי אסור.

מי שאמר מפני הכחשת מצוה — מנר לנר גם אסור.

רש״י אכחושי — דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו.

רש״י משרגא לשרגא — מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם.

מתיבמתיב — מקשה רב אויא:

סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהבדנרי זהב — דינרי זהב, ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר (כ״י מינכן 95: ואפי׳ לחלל עליו מעשר שני אחר, והא הכא דמשום בזויי מצוה איכא, משום אכחושי מצוה ליכא).

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר, אבל בקינסא אסר שמואל, הא לא תהוי תיובתא.אי אמרת בשלמא… — מובן אם תאמר: כשנחלקו רב ושמואל — מנר לנר, אבל בקיסם אסר שמואל — לא תהיה זו קושיה (עליו). אלא אם תאמר: בקיסם גם מותר — הרי תהיה זו קושיה!

מובן אם תאמר: כשנחלקו רב ושמואל — מנר לנר, אבל בקיסם אסר שמואל — לא תהיה זו קושיה (עליו).

רש״י אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר — ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואף על גב דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואף על גב דצורך מצוה.

אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי, הא תהוי תיובתא!

אלא אם תאמר: בקיסם גם מותר — הרי תהיה זו קושיה!

אמר רבה:

גזירה שמא לא יכוין משקלותיו, וקא מפיק להו לחוליןוקא מפיק להו לחולין — ונמצא מוציא אותם לחולין.

רש״י לא יכוין משקלותיו — שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך.

רש״י ומפיק להו לחולין — כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן.

רש״י מעשר שני — דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים.

מתיב רב ששת:

מִחוּץ לְפָרֹוכֶת הָעֵדֻות(ויקרא כד, ג) יערוך — וכי לאורה הוא צריך?

והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו!?

אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.

מאי ״עדות״?

אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

רש״י נר מערבי — למ״ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו׳ של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון. נרות צוצ״ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה.

רש״י כמדת חברותיה — חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר.

רש״י וממנה היה מדליק — הנרות בין הערבים.

רש״י ובה היה מסיים — הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת״כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש״מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד פרקים ה–ו, לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני יי צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני יי והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני יי מכלל דכולהו לאו לפני יי כו׳ ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה׳ נרות קודם להטבת ב׳ נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי׳ הנס מתקיים והי׳ מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה.

והא הכא, כיון דקביעי נרות, לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי!?והא הכא, כיון… — והרי כאן, כיון שהנרות קבועים — אי אפשר בלי שיטול (נר) וידליק!? קשה, בין למי שאמר מפני ביזוי מצוה ובין למי שאמר מפני הכחשת מצוה! פירשה רב פפא: בפתילות ארוכות (שמגיעות מנר לנר). סוף סוף, למי שאמר מפני הכחשת מצוה — קשה!? קשה.

והרי כאן, כיון שהנרות קבועים — אי אפשר בלי שיטול (נר) וידליק!?

רש״י והא הכא כיון דקביעי נרות — במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי׳ מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא.

רש״י ואדלוקי — לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר.

קשיא בין למאן דאמר משום בזויי מצוה, ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה!

קשה, בין למי שאמר מפני ביזוי מצוה ובין למי שאמר מפני הכחשת מצוה!

תרגמה רב פפא: בפתילות ארוכות.

פירשה רב פפא: בפתילות ארוכות (שמגיעות מנר לנר).

רש״י בפתילות ארוכות — כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו.

סוף סוף, למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא!?

סוף סוף, למי שאמר מפני הכחשת מצוה — קשה!?

רש״י סוף סוף למ״ד כו׳ — דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור.

קשיא.

קשה.

הדלקה עושה מצוה

מאי הוי עלה?מאי הוי עלה?… — מה היה עליה (מה המסקנה)? אמר רב הונא בנו של רב יהושע: רואה אני — אם ההדלקה עושה מצוה, מדליקין מנר לנר; ואם ההנחה עושה מצוה — אין מדליקין מנר לנר.

מה היה עליה (מה המסקנה)?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה — מדליקין מנר לנר;

אמר רב הונא בנו של רב יהושע: רואה אני — אם ההדלקה עושה מצוה, מדליקין מנר לנר;

רש״י אי הדלקה עושה מצוה — אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה.

ואי הנחה עושה מצוה — אין מדליקין מנר לנר.

ואם ההנחה עושה מצוה — אין מדליקין מנר לנר.

רש״י ואי הנחה עושה מצוה — ועיקר מצותה תליא בהנחה.

רש״י אין מדליקין מנר לנר — דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי.

דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה?דאיבעיא להו: הדלקה… — שנשאלה להם: ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה? בוא ושמע, שאמר רבא: היה תופס נר חנוכה ועומד — לא עשה ולא כלום. למד מכאן: ההנחה עושה מצוה! שם — הרואה אומר: לצרכו הוא שאוחז אותו.

שנשאלה להם: ההדלקה עושה מצוה או ההנחה עושה מצוה?

רש״י דאיבעיא להו גרסי׳ — כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך.

תא שמע דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד — לא עשה ולא כלום.

בוא ושמע, שאמר רבא: היה תופס נר חנוכה ועומד — לא עשה ולא כלום.

רש״י היה תפוש נר חנוכה — בידו משהדליקה עד שכבתה.

רש״י ועומד — לאו דוקא אלא כן לשון הש״ס.

שמע מינה הנחה עושה מצוה!

למד מכאן: ההנחה עושה מצוה!

התם, הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה.

שם — הרואה אומר: לצרכו הוא שאוחז אותו.

רש״י לצרכו — להשתמש וליכא היכר ניסא.

תא שמע דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה — לא עשה כלום.תא שמע דאמר… — בוא ושמע, שאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה — לא עשה כלום. מובן אם תאמר: ההדלקה עושה מצוה — הדלקה במקומה צריכים אנו, ולכן לא עשה כלום. אלא אם תאמר: ההנחה עושה מצוה — מדוע לא עשה ולא כלום? שם גם כן — הרואה אומר: לצרכו הוא שהדליקה.

בוא ושמע, שאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה — לא עשה כלום.

רש״י בפנים — בבית.

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה — הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום.

מובן אם תאמר: ההדלקה עושה מצוה — הדלקה במקומה צריכים אנו, ולכן לא עשה כלום.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, אמאי לא עשה ולא כלום?

אלא אם תאמר: ההנחה עושה מצוה — מדוע לא עשה ולא כלום?

התם נמי, הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה.

שם גם כן — הרואה אומר: לצרכו הוא שהדליקה.

רש״י והוציאה לחוץ — כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

רש״י אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום — דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא.

תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה.תא שמע דאמר… — בוא ושמע, שאמר רבי יהושע בן לוי: עששית (מנורת זכוכית) שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו — למוצאי שבת מכבה ומדליקה. מובן אם תאמר: ההדלקה עושה מצוה — יפה. אלא אם תאמר: ההנחה עושה מצוה — וכי זו (דרך), מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה — היה צריך לו (לעשות). ועוד, ממה שאנו מברכים: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״ — למד מכאן: ההדלקה עושה מצוה. למד מכאן.

בוא ושמע, שאמר רבי יהושע בן לוי: עששית (מנורת זכוכית) שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו — למוצאי שבת מכבה ומדליקה.

רש״י עששית — כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ״א.

רש״י דולקת — שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת.

אי אמרת בשלמא: הדלקה עושה מצוה — שפיר.

מובן אם תאמר: ההדלקה עושה מצוה — יפה.

אלא אי אמרת: הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה?

אלא אם תאמר: ההנחה עושה מצוה — וכי זו (דרך), מכבה ומדליקה?

מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה.

מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה — היה צריך לו (לעשות).

ועוד מדקא מברכינן: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״, שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה.

ועוד, ממה שאנו מברכים: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״ — למד מכאן: ההדלקה עושה מצוה. למד מכאן.

רש״י ומדליקה — למצות הלילה.

הכשרים להדלקה

והשתא דאמרינן: הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש, שוטה, וקטן לא עשה ולא כלום.והשתא דאמרינן: הדלקה… — ועכשיו שאנו אומרים: ההדלקה עושה מצוה — הדליקה חרש, שוטה וקטן, לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, שאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.

ועכשיו שאנו אומרים: ההדלקה עושה מצוה — הדליקה חרש, שוטה וקטן, לא עשה ולא כלום.

אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס:

אשה ודאי מדליקה, שאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס.

רש״י היו באותו הנס — שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס.

תרגום לעבריתאיתמר נאמר (בבית המדרש) מתיב מקשה דנרי זהב דינרי זהב וקא מפיק להו לחולין ונמצא מוציא אותם לחולין

חילופי נוסח והשלמות

בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתרגמהתרגמא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§05§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ה: הלכה: נר ביתו ונר חנוכה

אכסנאי חייב בנר חנוכה ומשתתף בפריטי; כל השמנים יפין ושמן זית מן המובחר; חצר שיש לה שני פתחים משום חשדא; נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ונר חנוכה עדיף מקידוש היום משום פרסומי ניסא; הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אאכסנאי חייב בנר חנוכה

בבלי שבת פרק ב, כג ע״א · הלכה · סוגיא · אכסנאי חייב בנר חנוכה — משתתף בפריטי, ומי שאשתו מדליקה עליו אינו צריך

לפני הסוגיא: ״נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס״; אחריה: סוגיית ״איזה שמן״: ״אמר רבי יהושע בן לוי: כל…״.

המשך הסוגיא — ״כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר״ ו״כל השמנים יפין לדיו״ — בפרשה הלכה: פתילות ושמנים לנר חנוכה, ד.

אמר רב ששת:

אכסנאיאכסנאי — אורח, המתאכסן בבית אחרים חייב בנר חנוכה.

רש״י אכסנאי — אורח.

אמר רבי זירא:

מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא.מריש כי הוינא… — בתחילה, כשהייתי בבית רב (בבית המדרש), הייתי משתתף בפרוטות עם בעל האכסניה. אחר שנשאתי אשה אמרתי: עכשיו ודאי אינני צריך, שהרי מדליקים עלי בתוך ביתי.

בתחילה, כשהייתי בבית רב (בבית המדרש), הייתי משתתף בפרוטות עם בעל האכסניה.

בתר דנסיבי איתתא, אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי:

אחר שנשאתי אשה אמרתי: עכשיו ודאי אינני צריך, שהרי מדליקים עלי בתוך ביתי.

רש״י בתר דנסיבי — ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה.

רש״י עלי — בשבילי.

רש״י בגו ביתאי — בביתי.

תרגום לעבריתאכסנאי אורח, המתאכסן בבית אחרים

בחצר שיש לה שני פתחים

בבלי שבת פרק ב, כג ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות — משום חשדא; פאה מפני החשד

לפני הסוגיא: ״ודאי דדבריהם — בעי ברכה… רוב עמי הארץ מעשרין הן״; אחריה: סוגיית ״נר של שתי פיות״: ״אמר רב יצחק בר רדיפה אמר…״.

״אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבא״. ״(ו)אמר רבא״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ואמ׳ רבא״, ובכ״י: ״אמ׳ רבא״.

״משתי רוחות״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס וילנא: ״משני״.

״אמר רבא: מפני הרמאין״ — בכ״י מינכן 95: ״אלא אמ׳ רב פפא״. ״אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב יצחק בר פפא אמ׳ רב״.

אמר רב הונא:

חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות.

רש״י חצר שיש לה ב׳ פתחים — שיש לבית ב׳ פתחים פתוחים לחצר צריכ׳ שתי נרות נר לכל פתח כדמפ׳ טעמא משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם ויאמרו האחד אינו מקיים מצות נר.

(ו)אמר רבא:

לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת — לא צריך.לא אמרן אלא… — לא אמרנו אלא (כשהפתחים) משתי רוחות, אבל מרוח אחת — אינו צריך. מה הטעם? אם תאמר מפני החשד — חשד של מי? אם תאמר חשד של העולם (העוברים ברחוב) — אפילו ברוח אחת גם יצטרך!? ואם חשד של בני העיר — אפילו משתי רוחות גם לא יצטרך!? באמת — מפני חשד בני העיר; ופעמים שעוברים בזה ואינם עוברים בזה, ואומרים: כשם שבפתח זה לא הדליק, בפתח ההוא גם לא הדליק. ומניין תאמר שחוששים אנו לחשד?

לא אמרנו אלא (כשהפתחים) משתי רוחות, אבל מרוח אחת — אינו צריך.

רש״י מב׳ רוחות — אחד בצפון ואחד במזרח.

מאי טעמא?

מה הטעם?

אילימא משום חשדא, חשדא דמאן?

אם תאמר מפני החשד — חשד של מי?

אילימא חשדא דעלמא, אפילו ברוח אחת נמי ליבעי!?

אם תאמר חשד של העולם (העוברים ברחוב) — אפילו ברוח אחת גם יצטרך!?

רש״י חשדא דעלמא — בני עיר אחרת העוברין משם בשוק.

רש״י אפי׳ מרוח אחת נמי — סבורין הן שהבית חלוק מתוכו.

אי חשדא דבני מתא, אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי!?

ואם חשד של בני העיר — אפילו משתי רוחות גם לא יצטרך!?

רש״י ואי חשדא דבני מתא — שיודעים שאין חלוק.

לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי: כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק.

באמת — מפני חשד בני העיר; ופעמים שעוברים בזה ואינם עוברים בזה, ואומרים: כשם שבפתח זה לא הדליק, בפתח ההוא גם לא הדליק.

ומנא תימרא דחיישינן לחשד?

ומניין תאמר שחוששים אנו לחשד?

דתניא:

״אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום ״בל תכלה״.

רש״י לסוף שדהו — בגמר קצירו כדכתי׳ לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכן.

רש״י מפני בטול עניים — וכולהו מפרש להו.

מפני גזל עניים — שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני: ״הרי זו פאה״.

רש״י שעה פנויה — שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השד׳ העניים רואין ובאין.

ומפני ביטול עניים — שלא יהו עניים יושבין ומשמרין, ״עכשיו מניח בעל הבית פאה״.

רש״י ומפני בטול עניים — שלא היו יודעים מתי יקצור אותם.

ומפני חשד — שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: ״תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו״.

רש״י מפני החשד — שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר.

ומשום ״בל תכלה״.

אטו כולהו לאו משום ״בל תכלה״ נינהו!?אטו כולהו לאו… — וכי כולם אינם מפני ״בל תכלה״!?

וכי כולם אינם מפני ״בל תכלה״!?

רש״י אטו כולהו — הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי.

אמר רבא:

מפני הרמאין:

רש״י אמר רבא מפני הרמאין — העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה.

רש״י ומשום לא תכלה — דמשמע שעת כילוי.

גנר שיש לה שני פיות

בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב · הלכה · סוגיא · נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם; קערה מלאה שמן והקיפה פתילות

לפני הסוגיא: סוגיית ״חשד״ (כג ע״א–ע״ב), שנסתיימה ״…תכלה״ נינהו!? אמר רבא: מפני הרמאין״; אחריה: סוגיית ״העדפות חנוכה ושבת״: ״אמר רבא: פשיטא לי: נר ביתו…״.

אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא:

נר שיש לה שני פיות — עולה לשני בני אדם.

אמר רבא:

מילא קערה שמן והקיפה פתילות: כפה עליה כלי — עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי — עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה:

רש״י שתי פיות — שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד.

רש״י עשאה כמדורה — שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר.

דנר ביתו ונר חנוכה

בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב · הלכה · סוגיא · נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ונר חנוכה מקידוש היום משום פרסומי ניסא

לפני הסוגיא: סוגיית ״נר של שתי פיות״ (כג ע״ב), שנסתיימה ״…מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה״; אחריה: סוגיית ״שכר הרגיל בנר״: ״אמר רב הונא: הרגיל בנר —…״.

אמר רבא:

פשיטא ליפשיטא לי — פשוט לי: נר ביתו ונר חנוכה — נר ביתו עדיף משום שלום ביתו (כ״י אוקספורד 366: משום שלום ביתו, שנאמר: ״וידעת כי שלום אהלך״);

רש״י נר ביתו ונר חנוכה — נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות.

נר ביתו וקידוש היום — נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.

בעי רבאבעי רבא — שאל רבא: נר חנוכה וקידוש היום — מהו?

קידוש היום עדיף דתדירעדיף דתדיר — עדיף, משום שהוא תדיר, או דילמאאו דילמא — או שמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסאפרסומי ניסא — פרסום הנס?

בתר דאבעיא הדר פשטהבתר דאבעיא הדר פשטה — אחר ששאלה — חזר ופשט אותה (השיב עליה בעצמו): נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא:

רש״י שלום ביתו — והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך.

תרגום לעבריתפשיטא לי פשוט לי בעי רבא שאל רבא עדיף דתדיר עדיף, משום שהוא תדיר או דילמא או שמא פרסומי ניסא פרסום הנס בתר דאבעיא הדר פשטה אחר ששאלה — חזר ופשט אותה (השיב עליה בעצמו)

ההרגיל בנר

בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב · הלכה · סוגיא · הרגיל בנר — הויין ליה בנים תלמידי חכמים; אשת רב יוסף; דרחים רבנן

לפני הסוגיא: סוגיית ״העדפות חנוכה ושבת״ (כג ע״ב), שנסתיימה ״…נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא״; אחריה הגמרא חוזרת למשנה: ״ולא בשמן שריפה וכו׳ — מאי שמן שריפה?״.

״אפתחא דרבי אבין נגרא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אפיתחא דאבין נגרא״. ״רב חסדא הוה רגיל״ — בכ״י מינכן 95: ״רב חייא״.

״ומדלקה״ — כן בכ״י אוקספורד 23. בדפוס וילנא: ״ומדלקת לה״. ״לאקדומי״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס וילנא: ״לאקדומה״.

״אמר רבא: דרחים רבנן״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבה״.

אמר רב הונא:

הרגיל בנר (כ״י אוקספורד 366: הרגיל בנר חנוכה) — הויין ליההויין ליה — יהיו לו בנים תלמידי חכמים;

רש״י בנים תלמידי חכמים — דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה.

הזהיר במזוזה — זוכה לדירה נאה;

הזהיר בציצית — זוכה לטלית נאה;

הזהיר בקידוש היום — זוכה וממלא גרבי ייןגרבי יין — כדי יין.

רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא.רב הונא הוה… — רב הונא היה רגיל לעבור ולשנות (בדרכו) על פתח ביתו של רבי אבין הנגר; ראה שהיה רגיל בנרות הרבה. אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן. יצאו מהם רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. רב חסדא היה רגיל לעבור ולשנות על פתח בית משפחתו של רב שיזבי; ראה שהיה רגיל בנרות הרבה. אמר: אדם גדול יצא מכאן. יצא מהם רב שיזבי. אשתו של רב יוסף היתה מאחרת ומדליקה (סמוך לחשכה).

רב הונא היה רגיל לעבור ולשנות (בדרכו) על פתח ביתו של רבי אבין הנגר; ראה שהיה רגיל בנרות הרבה.

רש״י דרבי אבין נגרא — חרש עצים.

אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן.

נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין.

יצאו מהם רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין.

רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא.

רב חסדא היה רגיל לעבור ולשנות על פתח בית משפחתו של רב שיזבי; ראה שהיה רגיל בנרות הרבה.

רש״י חליף ותני — עובר ושונה כלומר עובר תמיד.

רש״י דבי נשא — אביו ואיכא דאמרי חמיו.

אמר: גברא רבא נפק מהכא.

אמר: אדם גדול יצא מכאן.

נפק מינייהו רב שיזבי.

יצא מהם רב שיזבי.

רש״י נפק מינייהו — דחתנו כבנו.

רש״י בשרגא — דשבת.

דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקה.

אשתו של רב יוסף היתה מאחרת ומדליקה (סמוך לחשכה).

רש״י מאחרה ומדלקת — נר של שבת סמוך לחשכה.

אמר לה רב יוסף:

תניא (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: תנינא): ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה(שמות יג, כב) — מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן״.

רש״י לא ימיש — קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב ויי הולך לפניהם יומם.

רש״י עמוד הענן — של יום משלים אורו לעמוד האש שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי.

סברה לאקדומי.סברה לאקדומי.… — חשבה (מכאן) להקדים. אמר לה אותו זקן: שנינו: ״ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר״.

חשבה (מכאן) להקדים.

רש״י לאקדומי — בעוד היום גדול.

אמר לה ההוא סבא: תנינא: ״ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר״:

אמר לה אותו זקן: שנינו: ״ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר״.

רש״י תנינא — שונה אני.

רש״י שלא יקדים — דלא מינכרא שהיא של שבת.

אמר רבא:

דרחים רבנן — הוו ליה בנין רבנן;דרחים רבנן —… — מי שאוהב חכמים — יהיו לו בנים חכמים; מי שמכבד חכמים — יהיו לו חתנים חכמים; מי שירא מפני החכמים — הוא עצמו יהיה תלמיד חכם; ואם אינו ראוי לכך — יהיו דבריו נשמעים כדברי תלמיד חכם.

מי שאוהב חכמים — יהיו לו בנים חכמים;

רש״י דרחים — אוהב.

רש״י הוו ליה בנין רבנן — ואהבתו עליהם כאב על בן.

דמוקיר רבנן — הוו ליה חתנוותא רבנן;

מי שמכבד חכמים — יהיו לו חתנים חכמים;

דדחיל מרבנן — הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא — משתמען מיליה כצורבא מרבנן:

מי שירא מפני החכמים — הוא עצמו יהיה תלמיד חכם; ואם אינו ראוי לכך — יהיו דבריו נשמעים כדברי תלמיד חכם.

רש״י ואי לאו בר הכי — שאינו רגיל לעסוק בתורה.

תרגום לעבריתהויין ליה יהיו לו גרבי יין כדי יין

חילופי נוסח והשלמות

בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
במשתימשני
הומדלקהומדלקת לה
הלאקדומילאקדומה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§06§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ו: הלכה: המדליק נר של חנוכה צריך לברך

ברכות נר חנוכה: ״על מצות הדלקת נר חנוכה״ ו״על מצות זקנים״, המדליק מברך שלש והרואה שתים, ״וצונו״ — והיכן צונו? מ״לא תסור״ ומ״שאל אביך ויגדך״; ״הנירות האילו״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכיצד מברכין — הנירות האילו

מסכת סופרים, פרק כ, ד · הלכה · ביום הראשון המדליק מברך שלש והרואה שתים; ״להדליק נר של חנוכה״, ״הנירות האילו… על ידי כהניך הקדושים״, ״שהחיינו״, ״שעשה נסים״; מכאן ואילך המדליק ״להדליק״ והרואה ״שעשה נסים״

״ביום הראשון המדליק מברך שלש והרואה שתים״ — כדברי רב יהודה בבבלי שבת פרק ב, כג ע״א וסוכה מו ע״א (לעיל); ושם מכאן ואילך ״מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת״.

כיצד מברכין?

ביום הראשון — המדליק מברך שלש, והרואה שתים.

המדליק אומר:

״ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה.״

ומתנה ואומר:

״הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות, אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים.

וכל שמונת ימי חנוכה הנירות האילו קודש,

ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד,

כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל ניסיך ועל ישועתיך.״

ואומר: ״ברוך אתה שהחיינו״;

ואומר: ״ברוך אתה שעשה נסים״.

אילו — למדליק.

אבל לרואה — אינו אומר ביום ראשון אלא שתים: ״שהחיינו״ ו״שעשה״.

מיכאן ואילך — המדליק מברך ״להדליק״, ומתנה;

והרואה אומר: ״שעשה נסים״.

בברכת הלולב ונר חנוכה

ירושלמי סוכה ג, ד · הלכה · סוגיא · ברכות הלולב; כיצד מברכין על נר חנוכה — רב: ״על מצות הדלקת נר חנוכה״, רבי יהושע בן לוי: ״על מצות זקנים״, קל וחומר בין חנוכה שהיא מדבריהן ללולב שהוא דבר תורה

בהלכה על המשנה ״רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד…״ (משנה סוכה ג, ד).

״אשר קידשנו במצותיו וציונו״ — בכ״י ליידן בפעם הראשונה ״קידש׳ במצות׳ וציונו״, ואחר כך ״א׳ק׳ב׳ו׳״; בדפוס ונציה ״קידשנו במצותיו וציונו״ ואחר כך ״אקב״ו״.

״על מצות {הדלקת} נר חנוכה״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה, וכן בדפוס. וראו אהבת ציון וירושלים מה שציין בזה.

העושה לולב לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר — לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו מהו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב.

נתפלל בו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו.

כיצד מברכין על נר חנוכה?

רב אמר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות {הדלקת} נר חנוכה.

הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר: על נטילת לולב.

מה פליגיןמה פליגין — במה הם חולקים?? בשאר כל הימים.

רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב;

רבי יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים.

מה אמר רב בלולב?

מה אם חנוכה שהיא מדבריהן הוא אומר על מצות נר חנוכה, לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן.

מה אמר רבי יהושע בן לוי בחנוכה?

מה אם לולב שהוא דבר תורה אומר על מצות זקינים, חנוכה שהיא מדבריהן לא כל שכן.

לא צורכא דילא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה.לא צורכא דילא… — לא נצרכה (השאלה) אלא: מה אמר רבי יוחנן בחנוכה?

לא נצרכה (השאלה) אלא: מה אמר רבי יוחנן בחנוכה?

חייה בריה דרבחייה בריה דרב — חייא בנו של רב מברך על כל פעם ופעם;

רב חונה לא מברך אלא פעם אחת בלבד.

רבי חונה בשם רב יוסף: טעמיה דרב חונהטעמיה דרב חונה — טעמו של רב חונה, דמאי מדבריהן ושאר כל הימים מדבריהן, מה דמיי אין מברכין עליו — אף שאר כל הימים אין מברכין עליו.

תרגום לעבריתמה פליגין במה הם חולקים? חייה בריה דרב חייא בנו של רב טעמיה דרב חונה טעמו של רב חונה

גהמדליק נר של חנוכה צריך לברך

בבלי שבת פרק ב, כג ע״א · הלכה · סוגיא · המדליק והרואה מברכין; ״וצונו להדליק נר של חנוכה״ — והיכן צונו? מ״לא תסור״; ספק דדבריהם לא בעי ברכה

לפני הסוגיא: ״כל השמנים כולן יפין לנר… כל השמנים יפין לדיו״; אחריה: ״אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות״.

״ורב ירמיה אמר״ — בכ״י מינכן 95: ״ורב ירמיה בר אבא אמ׳״; בכ״י אוקספורד 366: ״ורב ירמיה בר אבא דידיה אמ׳״, כבסוכה. ״אמר רב יהודה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב״.

״רב נחמיה אמר״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״רב נחמן בר יצחק אמ׳״, כבסוכה.

סוגיא מקבילה: בבלי סוכה פרק ד, מו ע״א — דברי רב חייא בר אשי ורב ירמיה, ברכות המדליק והרואה, ״והיכן צונו״, שם ראיה לדברי רב ש״כל שבעה מצות לולב״, בלי קושיית רב עמרם מן הדמאי; שתי סוגיות הן, ושתיהן נדפסות.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב:

המדליק נר של חנוכה צריך לברך.

ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך.

אמר רב יהודה:

יום ראשון — הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש;

רש״י הרואה מברך שתים — שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהא לא אדליק איהו.

מכאן ואילך — מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת.

מאי ממעטמאי ממעט — מה ממעט (מן הברכות, אחר היום הראשון)??

רש״י מאי ממעט — המדליק בשאר ימים איזו מן השלש ממעט.

ממעט זמן.

ונימעוט נסונימעוט נס — ושימעט (את ברכת) הנס!!?

נס כל יומי איתיהנס כל יומי איתיה — הנס — בכל הימים ישנו.

רש״י כל יומי איתיה — שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו.

רש״י הרואה — העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ׳.

מאי מברךמאי מברך — מה מברך??

מברך: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״.

והיכן צונו

והיכן צונו?

רש״י היכן צונו — הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם.

רב אויא אמר: מלֹא תָסוּר(דברים יז, יא);

רש״י מלא תסור — מן הדבר אשר יגידו לך וגו׳.

רב נחמיה אמר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ(דברים לב, ז).

מתיבמתיב — מקשה רב עמרם:

הדמאי — מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום ובין השמשות.

רש״י מערבין בו — עירובי חצרות ותחומין.

רש״י משתתפין בו — במבוי דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי הלכך חשוב דידיה.

רש״י ומברכין עליו — המוציא.

רש״י ומזמנין עליו — ברכת הזימון.

רש״י ומפריש אותו — אדם שהוא ערום כלומר דלא צריך לברוכי עליה בהפרשתו.

ואי אמרת: כל מדרבנן בעי ברכה, הכא כי קאי ערום, היכי מברך?ואי אמרת: כל… — ואם תאמר: כל (מצוה) שמדברי חכמים צריכה ברכה — כאן, כשהוא עומד ערום, כיצד יברך? והרי צריכים אנו ״והיה מחניך קדוש״ — ואין!

ואם תאמר: כל (מצוה) שמדברי חכמים צריכה ברכה — כאן, כשהוא עומד ערום, כיצד יברך?

והא בעינן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ(דברים כג, טו), וליכא!

והרי צריכים אנו ״והיה מחניך קדוש״ — ואין!

רש״י והיה מחניך קדוש — ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר.

אמר אביי:

ודאי דדבריהם — בעי ברכה, ספק דדבריהם — לא בעי ברכה.ודאי דדבריהם —… — ודאי של דבריהם — צריך ברכה; ספק של דבריהם — אינו צריך ברכה. והרי יום טוב שני, שהוא ספק של דבריהם — וצריך ברכה? שם — כדי שלא יזלזלו בו.

ודאי של דבריהם — צריך ברכה; ספק של דבריהם — אינו צריך ברכה.

רש״י ודאי דדבריהם — כגון נר חנוכה.

רש״י ספק דדבריהם — כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק.

והא יום טוב שני, דספק דבריהם הוא, ובעי ברכה?

והרי יום טוב שני, שהוא ספק של דבריהם — וצריך ברכה?

רש״י ובעי ברכה — קדוש היום.

התם, כי היכי דלא לזילזולי בה.

שם — כדי שלא יזלזלו בו.

רבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן:

רש״י רבא אמר — ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין.

תרגום לעבריתמאי ממעט מה ממעט (מן הברכות, אחר היום הראשון)? ונימעוט נס ושימעט (את ברכת) הנס! נס כל יומי איתיה הנס — בכל הימים ישנו מאי מברך מה מברך? מתיב מקשה

דמצות לולב כל שבעה

בבלי סוכה פרק ד, מו ע״א · הלכה · סוגיא · לולב כל שבעה מצוה — אף רב סבר כן: המדליק נר חנוכה מברך, ״וצונו״ — והיכן צונו? מ״לא תסור״

לפני הסוגיא: ״אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפילין מברך״; אחריה: ״תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר ׳ברוך שהחיינו׳״.

״דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב״ — כן בדפוסים; בכ״י אוקספורד 366: ״דאמ׳ ר׳ חייא בר אשי״; בכ״י מינכן 95: ״דאמ׳ רב בר אשי״; בכ״י וטיקן 134: ״דא״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן״. ובשבת כג ע״א: ״אמר רב חייא בר אשי אמר רב״ (בכ״י ובדפוס ונציה כתוב במלואו).

״רבי ירמיה אמר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״ורב ירמיה בר אבא דידיה אמ׳״; בכ״י אוקספורד 366: ״רב ירמיה בר אדא דידיה״; בדפוס ונציה: ״רבי ירמיה דידיה״.

״נר (של) חנוכה״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״נר של חנוכה״, ובכ״י מינכן 95: ״נר חנוכה״.

״(מאי ממעט? זמן. אימא ממעט נס? נס כל יומא איתיה)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134 הוא בפנים (״מאי ממעיט? זמן. ולימעיט נס נמי? נס כל יומא איתיה״).

סוגיא מקבילה: בבלי שבת פרק ב, כג ע״א — ״המדליק נר של חנוכה צריך לברך״ וכו׳, שם עם קושיית רב עמרם מן הדמאי (״ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה״), וכאן ראיה לדברי רב ״כל שבעה מצות לולב״; שתי סוגיות הן, ושתיהן נדפסות.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מצות לולב כל שבעה.

רש״י מצות לולב שבעה — לברכה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: יום ראשון מצות לולב, מכאן ואילך מצות זקנים.

רש״י יום ראשון מצות לולב — דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה.

רש״י מכאן ואילך מצות זקנים — רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה.

ורבי יצחק אמר: כל יומאכל יומא — כל יום מצות זקנים, ואפילו יום ראשון.

והא קיימא לן דיום ראשון דאורייתא!והא קיימא לן… — והרי קבוע בידינו שיום ראשון — מן התורה! אמור: חוץ מיום ראשון. אם כך — זהו (דברי) רבי יהושע בן לוי! אמור: וכן אמר רבי יצחק.

והרי קבוע בידינו שיום ראשון — מן התורה!

אימא: בר מיום ראשון.

אמור: חוץ מיום ראשון.

אי הכי, היינו דרבי יהושע בן לוי!

אם כך — זהו (דברי) רבי יהושע בן לוי!

אימא: וכן אמר רבי יצחק.

אמור: וכן אמר רבי יצחק.

ואף רב סברסבר — סובר כל שבעה מצות לולב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך.

רש״י ואף רב סבר לה כל שבעה — בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה.

רש״י דאמר רב — בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא.

רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך.

רש״י הרואה נר חנוכה — קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה.

מאי מברךמאי מברך — מה מברך??

אמר רב יהודה:

יום ראשון — המדליק מברך שלש, הרואה מברך שתים;

רש״י המדליק מברך — להדליק נר ושעשה נסים.

רש״י והרואה — שעשה נסים לחודיה.

רש״י מברך שתים — שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר.

מכאן ואילך — מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת.

רש״י מכאן ואילך — זמן ליכא.

ומאי מברך?

״ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר (של) חנוכה״.

והיכן צונו?

רש״י והיכן צונו — הואיל והוא מדבריהם.

מלֹא תָסוּר(דברים יז, יא).

ורב נחמן בר יצחק אמר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ(דברים לב, ז).

(מאי ממעטמאי ממעט — מה ממעט??

זמן.

אימא ממעט נסאימא ממעט נס — אמור: ממעט (את ברכת) הנס!?

נס כל יומא איתיהנס כל יומא איתיה — הנס — בכל יום ישנו).

רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיאמתני לה בהדיא — שונה אותה במפורש: אמר רב, כל שבעה מצות לולב.

רש״י מתני לה בהדיא — להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה.

תרגום לעבריתמאי מברך מה מברך? כל יומא כל יום סבר סובר מאי ממעט מה ממעט? אימא ממעט נס אמור: ממעט (את ברכת) הנס! נס כל יומא איתיה הנס — בכל יום ישנו מתני לה בהדיא שונה אותה במפורש

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§07§§

זמן חנוכה וחגיגתו

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ז: הלכה: מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

חנוכה כגבול זמן בשנה: הבאת ביכורים מן החג ועד חנוכה בלא קריאה, ״יכול בחנוכה״ בזמן הביעור — ואינו רגל; הבל שעמד מן החג ועד החנוכה, ומן החג ועד החנוכה אין מפליגין בים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, בבלי, ספרי דברים, בראשית רבה, קהלת רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

משנה ביכורים א, ו · הלכה · הביכורים — מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

סוף המשנה; לפניה ״הקונה שתי אילנות בתוך של חברו… יבש המעין, נקצץ האילן, מביא ואינו קורא״.

המשנה נשנית בספרי דברים פסקא רצז — בסעיף הבא, ובבבלי פסחים פרק ב, לו ע״ב — בסעיף ה.

מעצרת ועד החג, מביא וקורא.

מן החג ועד חנכה, מביא ואינו קורא.

רבי יהודה בן בתירא אומר:

מביא וקורא.

בוְשָׂמַחְתָּ — אין קריאה אלא בשעת שמחה

ספרי דברים, פסקא רצז · דרשת הפסוק · ״אשר תביא מארצך״ · משנה · מביאים כל זמן שהפירות מצויים, וקורים רק בשעת שמחה — עד החג

״כשתימצי״ — קיצור ״כשתמצא אומר״ (כך בפינקלשטיין). משנה ביכורים א, ו; בכתב היד ״רבי יהודה בן בתי׳״, ובמשנה ״רבי יהודה בן בתירא״.

יכול שאת מביא — כל זמן שאת קורא?

תלמוד לומר: אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ(דברים כו, ב) — כל זמן שהן מצוין על פני ארצך.

יכול את קורא — כל זמן שאת מביא?

תלמוד לומר: וְאָמַרְתָּ(דברים כו, ג), וְשָׂמַחְתָּ(דברים כו, יא) — אין קריאה אלא בשעת שמחה.

כשתימצי:

מעצרת ועד החג — מביא וקורא;(משנה ביכורים א, ו)

מן החג ועד חנוכה — מביא ואינו קורא.(משנה ביכורים א, ו)

רבי יהודה בן בתירה אומר: מביא וקורא(משנה ביכורים א, ו).

גכִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר — יכול בחנוכה

ספרי דברים, פסקא קט · דרשת הפסוק · ״מקצה״ · משנה · הביעור ברגל שהמעשרות כלין בו — לא בחג ולא בחנוכה, אלא ערב יום טוב של פסח

״כי תכלה לעשר״ — דברים כו, יב. ״קץ״ שלהלן — ״מקץ שבע שנים… בחג הסכות״ (דברים לא, י). חנוכה אינה רגל, ולכן אין ״קץ״ נדרש עליה.

״שלרביעית״ — בכתב היד ״שלרביבית״, ותוקן במאגרים. משנה מעשר שני ה, ו — ושם ״ערב יום טוב הראשון של פסח״; בכתב היד ובפינקלשטיין ״האחרון״.

מִקְצֵה(דברים יד, כח) —

יכול בחג?

תלמוד לומר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר(דברים כו, יב).

או כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר — יכל בחנוכה?

תלמוד לומר: קץ.

ולהלן נאמר קֵץ(דברים לא, י):

מה קֵץ האמור להלן — רגל, אף קץ האמור כן — רגל.

או מה קֵץ האמור להלן — חג הסוכות, אף קץ האמור כן — חג הסוכות?

תלמוד לומר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר —

רגל שהמעשרות כלין בו. הוי אומר: זה הפסח.

מיכן אמרו:

ערב יום טוב האחרון שלפסח, שלרביעית ושלשביעית — היה ביעור(משנה מעשר שני ה, ו).

ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית;

בשביעית — מפני מעשר עני שבששית.

דהרי את דן: רגל שהמעשרות כלין בו

ספרי דברים, פסקא שב · דרשת הפסוק · ״כי תכלה לעשר״ · משנה · נוסח אחר · זמן הביעור — לא בחנוכה, אלא ברגל שהמעשרות כלין בו: ערב הפסח

״קץ… להלן״ — ״מקץ שבע שנים… בחג הסכות״ (דברים לא, י), ו״קץ״ כאן — ״מקצה שלש שנים״ (דברים יד, כח). ״רגל״ (שהמעשרות כלין בו) הושלם במאגרים.

משנה מעשר שני ה, ו (״ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור״). כך גם בכתב היד; בפינקלשטיין ״האחרון״.

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר(דברים כו, יב) —

יכול בחנוכה?

הרי את דן:

נאמר כן ״קץ״, ונאמר להלן ״קץ״:

מה ״קץ״ האמור להלן — רגל, אף ״קץ״ האמור כן — רגל.

או מה ״קץ״ האמור להלן — חג הסוכות, אף ״קץ״ האמור כן — חג הסוכות?

תלמוד לומר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר —

רגל שהמעשרות כלין בו.

הוי אומר: זה פסח.

מיכן אמרו:

ערב יום טוב הראשון שלפסח, שלרביעית ושלשביעית — היה הביעור(משנה מעשר שני ה, ו).

הההוא לזמן שמחה הוא דאתא

בבלי פסחים פרק ב, לו ע״ב · הלכה · סוגיא · ביכורים לאונן — רבי שמעון מתיר; ״ושמחת״ לזמן שמחה הוא דאתא: מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

על ״לחם עוני — מי שנאכל באוני״ (לו ע״ב); המשנה (ביכורים א, ו) — בסעיף א, ובספרי — בסעיף ב.

ורבי יוסי הגלילי — תיפוק ליה מלֶחֶם עֹנִי(דברים טז, ג): מי שנאכל באוני, יצא זה שאין נאכל אלא בשמחה!

רש״י ור׳ יוסי — למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר׳ עקיבא לא פירש אוני.

סבר ליה כרבי שמעון,

דתניא:

ביכורים אסורין לאונן, ורבי שמעון מתיר.

מאי טעמא דרבנן?

דכתיב: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹול בִּשְׁעָרֶיךָ(דברים יב, יז),

ואמר מר:

רש״י ואמר מר — במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ״ו:ד׳).

וּתְרוּמַת יָדֶךָ — אלו ביכורים;

דאיתקש ביכורים למעשר: מה מעשר אסור לאונן, אף ביכורים אסור לאונן.

ורבי שמעון — תרומה קרינהו רחמנא: כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן, אף ביכורים מותר לאונן.

רש״י תרומה מותרת לאונן — ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות.

ורבי שמעון, נהי דהיקיש לית ליה — שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו, דכתיב: וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב(דברים כו, יא)!

ההוא לזמן שמחה הוא דאתא,

רש״י זמן שמחה — בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי.

דתנן:

מעצרת ועד החג — מביא וקורא;(משנה ביכורים א, ו)

רש״י מעצרת — דתנן במנחות (דף סח:) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין דביכורים איקרו דכתיב וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו׳.

רש״י ועד החג — שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו.

מהחג ועד חנוכה — מביא ואינו קורא.(משנה ביכורים א, ו)

רש״י מהחג ועד חנוכה — אינו זמן שמחה ואינו קורא ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה.

רש״י ה״ג: שמחה כתיב בהו ושמחת בכל הטוב.

ובגרוגרות עד החנוכה

בבלי פסחים פרק ד, נג ע״א · הלכה · סוגיא · עד מתי אוכלים פירות שביעית — ״בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים״

על המשנה ״אוכלין על הכבוש עד שיכלו פירות שביעית״ (פסחים ד, ב–ג; נב ע״ב – נג ע״א). ״(דתנן)״ — הסוגריים בנוסח על־התורה.

תנו רבנן:

אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל;

רש״י דליות — טריילי״ש.

רש״י אוכל — מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים.

אם יש מאוחרות מהן — אוכלין עליהן.

אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע.

רבי אליעזר אומר:

עד שיכלה אחרון של גוש חלב,

רש״י גוש חלב — נמי איכא זיתים טובא והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות (שם).

כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע.

רש״י כדי שיהא עני יוצא כו׳ — מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו׳.

אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני.

רש״י גרוגרות — תאנים יבשים.

רש״י פגי בית היני — תאנים של אותו מקום.

רש״י תקוע — מקום זיתים כדתנן במנחות (דף פה:) תקועה אלפא לשמן ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן כדכתיב וישלח יואב תקועה וגו׳ (שמואל ב י״ד:ב׳).

אמר רבי יהודה:

לא הוזכרו פגי בית היני אלא לענין מעשר,

רש״י לא הוזכרו — בבית המדרש להחשב פירי אלא למעשר.

(דתנן): פגי בית היני ואהיני דטובינא — חייבין במעשר.

רש״י אהיני — תמרים.

רש״י דטובינא — מקום ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים.

אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אוכלין על של בין הכיפין, ואין אוכלין על של בין השיצין.

ורמינהי:

אוכלין בענבים עד הפסח,

בזיתים עד העצרת,

בגרוגרות עד החנוכה,

בתמרים עד הפורים!?

ואמר רב ביבי: רבי יוחנן תרתי בתרייתא מחליף.

רש״י ואמר רב ביבי — גרסינן. ולא תירוצא הוא.

רש״י תרתי בתרייתא מחליף — בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה.

אידי ואידי חד שיעורא הוא.

ואי בעית אימא: הא קתני בהדיא: אם יש מאוחרות מהן — אוכלין עליהן.

חלק ב

דברי האמוראים

זוַיְהִי מִקֵּץ יָמִים — עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה

בראשית רבה, פרשה כב, ד · דרשת הפסוק · ״ויהי מקץ ימים״ · בתשרי או בניסן נברא העולם; הבל עמד בעולם מן החג ועד החנוכה, ולא יותר מחמשים יום

בתיאודור–אלבק ״ר׳ אליעזר ור׳ יהושע״; בכתב היד ״ר׳ אלע׳… ר׳ אלעז׳״, ונפתח ״רבי אלעזר״.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים(בראשית ד, ג).

רבי אלעזר ורבי יהושע:

רבי אלעזר אמר: בתשרי נברא העולם.

רבי יהושע אמר: בניסן נברא העולם.

מאן דאמר בתשרי נברא העולם — עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה;

מאן דאמר בניסן נברא העולם — עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת.

בין כדברי זה ובין כדברי זה — הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יתיר מחמשים יום.

חוּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה — מן החג ועד החנוכה

בראשית רבה, פרשה ו, ה · דרשת הפסוק · ״ויתן אתם אלהים ברקיע השמים״ · הפרשת הים הגדול מתנה לעולם: מעצרת ועד החג דרך בים, מן החג ועד החנוכה — במים עזים; ומעשה במפליג בימות החורף

״ובמים״ — בכתב היד ״במים״, והושלם במאגרים כבמסורה. ״רבי כוהן אחוי דרבי חייא בר בה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ כהן אחוי דר׳ חייא בר אבא״; ״דכפר אגין״ — שם ״דכפר חגין״.

״מטרונה״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״המטרונה״). ״ברי, דלא קבורה — לא היתה לו״ — בתיאודור–אלבק ״ברי בלא קבורה, גם קבורה לא היתה לו״. ״למילוי דדן ולא למילוי דדן״ — בכתב היד ״למיל דדן ולא למיל וידדן״, ותוקן במאגרים.

רבי יצחק בר מריון אמר:

אף הפרשת הים הגדול, שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה(ישעיה מג, טז).

רבנן אמרין:

כֹּה אָמַר יְיָ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ — מעצרת ועד החג;

וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה — מן החג ועד החנוכה.

מעשה ברבי כוהן שפרש בימא

רבי כוהן אחוי דרבי חייא בר בה הווה פרש בימאהווה פרש בימא — היה מפליג בים.

אמר ליה לאחוי: צלי עליצלי עלי — התפלל עלי.

אמר ליה: מה נצלי עלךמה נצלי עלך — מה אתפלל עליך?

הן דאת קטר לולבךהן דאת קטר לולבך — כשאתה אוגד את לולבך — קטור ריגלךקטור ריגלך — קשור רגליך;

אין עללת לכנישתא ושמעתון מצליי דמטראאין עללת לכנישתא ושמעתון מצליי דמטרא — אם נכנסת לבית הכנסת ושמעת אותם מתפללים על הגשם — לא תסמוך על צלותילא תסמוך על צלותי — אל תסמוך על תפלתי.

מעשה ברבי יהושע באסייה

רבי יהושע בריה דרבי תנחום בירבי חייה דכפר אגין הווה באסייה, בעה דיפרושבעה דיפרוש — ביקש להפליג.

אמרת ליה מטרונה: באילין יומיא פרשיןבאילין יומיא פרשין — בימים האלה מפליגים? אתמהא!

אתחזי ליה אבוי בחילמאאתחזי ליה אבוי בחילמא — נראה לו אביו בחלום.

אמר ליה: ברי, דלא קבורה — לֹא הָיְתָה לּוֹ(קהלת ו, ג), אתמהא!

ולא שמע לא למילוי דדן ולא למילוי דדן,

וכן הוות ליהוכן הוות ליה — וכך היה לו.

תרגום לעבריתהווה פרש בימא היה מפליג בים צלי עלי התפלל עלי מה נצלי עלך מה אתפלל עליך הן דאת קטר לולבך כשאתה אוגד את לולבך קטור ריגלך קשור רגליך אין עללת לכנישתא ושמעתון מצליי דמטרא אם נכנסת לבית הכנסת ושמעת אותם מתפללים על הגשם לא תסמוך על צלותי אל תסמוך על תפלתי בעה דיפרוש ביקש להפליג באילין יומיא פרשין בימים האלה מפליגים אתחזי ליה אבוי בחילמא נראה לו אביו בחלום וכן הוות ליה וכך היה לו

טבעי דיפרוש בין חגא לחנוכה

קהלת רבה, פרשה ג, ב · מעשה · נוסח אחר · המפליג בים בין החג לחנוכה, ונענש

״רבי כהן בר אחוי דרבי חיא בר אבא״ — בדפוס ״ר׳ נתן כהן אחוי דר׳ חייא בר אבא״. ״רבי תנחום בריה דרבי יהושע בר חיא דכפר אגין הוה אסיא״ — בדפוס ״ר׳ יהושע בריה דר׳ תנחום בר׳ חייא דכפר אגון הוה באסיא״.

רבי כהן בר אחוי דרבי חיא בר אבא הוה מפרש בימאהוה מפרש בימא — היה מפליג בים.

אמר לאחוי: צלי עלי.

אמר ליה: ומה נצלי עלךומה נצלי עלך — ומה אתפלל עליך?

הן את קטר לולבךהן את קטר לולבך — כשאתה אוגד את לולבך — קטר אולפך;

ואין עללת לבי כנשתא ושמעת קלא דצבורא מצליין למטרא — לא תסתמך על צלותילא תסתמך על צלותי — אל תסמוך על תפלתי.

רבי תנחום בריה דרבי יהושע בר חיא דכפר אגין הוה אסיא.

בעי דיפרוש בין חגא לחנוכהבעי דיפרוש בין חגא לחנוכה — ביקש להפליג בין חג הסוכות לחנוכה.

אמרה ליה חדא מטרוניתא: באלין יומיא פרשיןבאלין יומיא פרשין — בימים האלה מפליגים?

ולא שמע למלתה.

ואתחמי ליה אבוי בחלמאואתחמי ליה אבוי בחלמא — ונראה לו אביו בחלום, אמר ליה: ברי, בלא קבורה —

וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ(קהלת ו, ג).

ולא שמע לא למילתא דדין ולא למלתא דדין,

וכן הות ליהוכן הות ליה — וכך היה לו.

תרגום לעבריתהוה מפרש בימא היה מפליג בים ומה נצלי עלך ומה אתפלל עליך הן את קטר לולבך כשאתה אוגד את לולבך לא תסתמך על צלותי אל תסמוך על תפלתי בעי דיפרוש בין חגא לחנוכה ביקש להפליג בין חג הסוכות לחנוכה באלין יומיא פרשין בימים האלה מפליגים ואתחמי ליה אבוי בחלמא ונראה לו אביו בחלום וכן הות ליה וכך היה לו

חילופי נוסח והשלמות

משנה, בבלי, ספרי דברים, בראשית רבה, קהלת רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גלהלןלהן
גשלרביעיתשלרביבית
דרגל— (הוספה)
חובמיםבמים
חמטרונה— (הוספה)
חלמילוילמיל
חלמילוילמיל
חדדןוידדן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32 (יד שלישית)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהפרשה כב: כתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בפרשה זו); פרשה ו: כתב יד וטיקן 30, עם השלמות מכתב יד וטיקן 60
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
§§08§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ח: הלכה: על כסליו מפני חנוכה

על ששה חדשים השלוחין יוצאין — ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים; ואם נתעברה השנה, אף על אדר השני (רבי)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אעל כסליו מפני חנוכה

משנה ראש השנה א, ג · הלכה · על ששה חדשים השלוחין יוצאין — ובהן כסליו מפני חנוכה ואדר מפני הפורים

המשנה לבדה; לפניה סוף הגמרא על משנת ״בארבעה פרקים העולם נידון״ (״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״); אחריה הגמרא: ״וליפקו נמי אתמוז וטבת״ (צום הרביעי וצום העשירי, ומגילת תענית — יח ע״ב).

משנה ראש השנה א, ג

על ששה חדשים השלוחיןהשלוחין — שליחי בית הדין, המודיעים לגולה מתי נקבע ראש החודש יוצאין,

רש״י מתני׳ על ששה חדשים שלוחים יוצאים — שקדשו ב״ד החדש על פי עדים כשראו את החדש ומודיעים השלוחין לגולה יום שקדשוהו אם ביום שלשים וחדש שעבר חסר או ביום ל״א וחדש שעבר מלא.

על ניסן מפני הפסח,

רש״י מפני הפסח — והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות.

על אב מפני התענית,

רש״י ועל אב מפני התענית — והולכין כל שמונת הימים חוץ מן השבת.

על אלול מפני ראש השנה,

רש״י על אלול מפני ר״ה — מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר״ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואף על פי שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב״ד אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו.

על תשרי מפני תקנת המועדות,

רש״י ועל תשרי מפני תקנת המועדות — לאחר שקדשוהו ב״ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עיברו ב״ד את אלול ואם לאו כדי שלא יהא לבם נוקפן ביוה״כ וסוכות.

על כסלו מפני חנכה,

ועל אדר מפני הפורים.

וכשהיה בית המקדש קים, יוצאין אף על איר מפני פסח קטןפסח קטן — פסח שני (י״ד באייר).

תרגום לעבריתהשלוחין שליחי בית הדין, המודיעים לגולה מתי נקבע ראש החודש פסח קטן פסח שני (י״ד באייר)

בעל ששה חדשים השלוחין יוצאין — ועל כסליו מפני חנוכה

ירושלמי ראש השנה א, ד · הלכה · סוגיא

המשנה כולה (משנה ראש השנה א, ג; בכ״י ליידן הלכה ד). ההלכה שאחריה דנה בעצרת ובאלול, לא בכסליו.

״ששה חדשים השלוחין״ — בכ״י ליידן נכתב: ״שלוחין״, ונוספה ה״א מעל לשורה.

משנה ראש השנה א, ג

על ששה חדשים השלוחין יוצאין:

על ניסן מפני הפסח,

ועל אב מפני התענית,

ועל אלול מפני ראש השנה,

ועל תשרי מפני תקנת המועדות,

ועל כסליו מפני חנוכה,

ועל אדר מפני הפורים.

וכשבית המקדש קיים, יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

געיבור השנה ושני אדרים

בבלי ראש השנה פרק א, יט ע״ב – כ ע״א · הלכה · סוגיא · ״ועל כסליו מפני חנוכה״ — עיבור השנה ואדר השני; שני אדרים מלאים או חסרים; מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי

ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים(משנה ראש השנה א, ג)

ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני?ואילו נתעברה השנה… — ואילו ״נתעברה השנה — יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים״ אינו שונה? משנתנו שלא כרבי, ששנינו: רבי אומר: אם נתעברה השנה, יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים. האם נאמר שבזה נחלקו: שזה סובר — כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון, וזה סובר — כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון? לא — לדברי הכל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון, וכאן בעיבור השנה נחלקו, ששנינו: כמה עיבור השנה? שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש. מה שונה ״שלשים״ — שיודעים (מתי יחול אדר השני)? ״חודש״ גם כן יודעים! אמר רב פפא: מי שאומר ״חודש״ — רצה חודש (חסר), רצה שלשים. העיד רבי יהושע בן לוי משום הקהל הקדוש שבירושלים על שני אדרים, שמקדשים אותם (את החודש שאחריהם) ביום עיבורם (ביום השלשים). כלומר: חסרים עושים, מלאים אין עושים? להוציא ממה שדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשותם שניהם מלאים — עושים, שניהם חסרים — עושים, אחד מלא ואחד חסר — עושים. וכך היו נוהגים בגולה, ומשום רבינו אמרו: לעולם אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך שנקבע ראש חודש בזמנו.

ואילו ״נתעברה השנה — יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים״ אינו שונה?

מתניתין דלא כרבי, דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה, יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

משנתנו שלא כרבי, ששנינו: רבי אומר: אם נתעברה השנה, יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

רש״י ואלו אם נתעברה השנה — לאחר שנכנס אדר הראשון והלכו השלוחים ישבו ב״ד ועיינו ועיברוה לעשות אדר השני אחר זה.

לימא בהא קמיפלגי, דמר סבר כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון, ומר סבר כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון?

האם נאמר שבזה נחלקו: שזה סובר — כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון, וזה סובר — כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון?

רש״י נוהגות בראשון — ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון.

לא, דכולי עלמא מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון, והכא בעיבור שנה קמיפלגי, דתניא: כמה עיבור שנה?

לא — לדברי הכל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון, וכאן בעיבור השנה נחלקו, ששנינו: כמה עיבור השנה?

רש״י כמה עיבור השנה — ימי אדר הראשון שאותו עושין עיבור לשנה.

שלשים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.

רש״י חדש — קא סלקא דעתך כ״ט ימים.

מאי שנא שלשים דידעי?

מה שונה ״שלשים״ — שיודעים (מתי יחול אדר השני)?

רש״י מאי שנא — למאן דאמר שלשים דאין צריך לחזור ולשלוח שלוחים על יום קידוש אדר השני.

רש״י דידעי — בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום ל״א נתקדש.

חדש נמי ידעי!

״חודש״ גם כן יודעים!

אמר רב פפא: מאן דאמר ״חדש״ — רצה חדש, רצה שלשים.

אמר רב פפא: מי שאומר ״חודש״ — רצה חודש (חסר), רצה שלשים.

רש״י למאן דאמר חדש נמי — אין צריך להודיע דהא ידעי דלעולם חסר וביום שלשים נתקדש.

רש״י רצו חדש רצו שלשים — לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר.

העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן.

העיד רבי יהושע בן לוי משום הקהל הקדוש שבירושלים על שני אדרים, שמקדשים אותם (את החודש שאחריהם) ביום עיבורם (ביום השלשים).

רש״י שמקדשין אותן ביום עיבוריהן — יום שלשים קרי יום עיבור שאותו עושין עיבור לחדש כשמעברין אותו שמקדשין יום שלשים של שניהם לר״ח הנכנס יום ל׳ לאדר הראשון הוא ר״ח לאדר השני ויום ל׳ של אדר השני הוא ר״ח ניסן.

למימרא דחסרין עבדינן, מלאין לא עבדינן?

כלומר: חסרים עושים, מלאים אין עושים?

רש״י למימרא דחסירין עבדינן כו׳ — בניחותא.

לאפוקי מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשותן שניהן מלאין עושין, שניהן חסרין עושין, אחד מלא ואחד חסר עושין.

להוציא ממה שדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשותם שניהם מלאים — עושים, שניהם חסרים — עושים, אחד מלא ואחד חסר — עושים.

רש״י אחד מלא ואחד חסר — דוקא קאמר ראשון מלא ושני חסר.

וכך היו נוהגין בגולה, ומשום רבינו אמרו: לעולם אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך שהוקבע ראש חדש בזמנו.

וכך היו נוהגים בגולה, ומשום רבינו אמרו: לעולם אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך שנקבע ראש חודש בזמנו.

רש״י משום רבינו — רב.

רש״י שהוקבע ר״ח בזמנו — עד שאמרו לך הבאים מארץ ישראל קדשו ב״ד ר״ח אדר השני ביום ל׳ לאדר הראשון ועשו את הראשון חסר.

שלחו ליה למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר.שלחו ליה למר… — שלחו למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן — לעולם חסר. מקשה רב נחמן: על שני חדשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי. מובן אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — משום כך מחללים; אלא אם תאמר: לעולם חסר — מדוע מחללים? משום שמצוה לקדש על הראייה. יש אומרים: אמר רב נחמן: אף אנו גם כן שנינו: ״על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי״. מובן אם תאמר: לעולם חסר — משום כך מחללים, שמצוה לקדש על הראייה. אלא אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — מדוע מחללים? נעבר אותו היום ונקדשנו למחר! אם חל יום שלשים בשבת — כך גם כן (אין מחללים)! כאן במה אנו עוסקים? כשחל יום שלשים ואחד בשבת — שמצוה לקדש על הראייה. מקשה רב כהנא: כשהמקדש קיים, מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן! מכיון שכולם — לא משום שמצוה לקדש על הראייה, אף ניסן ותשרי — לא משום שמצוה לקדש על הראייה. מובן אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — משום כך מחללים; אלא אם תאמר: לעולם חסר — מדוע מחללים? תשובה (קושיה שאין עליה תשובה)!

שלחו למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן — לעולם חסר.

מתיב רב נחמן:

מקשה רב נחמן:

על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי.

רש״י מחללין את השבת — עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין את השבת לצאת חוץ לתחום לבא לבית דין להעיד לפניהן לפי שהמועדין כולן תלויין בשני חדשים הללו וקס״ד חילולא דשרא רחמנא משום דקביעת ירחא לפי ראיית הלבנה הוא אם מלא מלא אם חסר חסר.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר, משום הכי מחללינן אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?

מובן אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — משום כך מחללים; אלא אם תאמר: לעולם חסר — מדוע מחללים?

רש״י משום הכי מחללין — אם ראוהו ביום ל׳ שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב״ד עד מחר ויעשו את החסר מלא.

רש״י אלא אי אמרת לעולם חסר — ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא למה להן לחלל.

משום דמצוה לקדש על הראייה.

משום שמצוה לקדש על הראייה.

רש״י על הראיה — על פי עדים דכתיב (שמות יב) החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא: ״על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי״.

יש אומרים: אמר רב נחמן: אף אנו גם כן שנינו: ״על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי״.

רש״י איכא דאמרי כו׳ — קא סלקא דעתיה חילול משום מצוה לקדש על הראייה הוא.

אי אמרת בשלמא לעולם חסר, משום הכי מחללינן, דמצוה לקדש על הראייה.

מובן אם תאמר: לעולם חסר — משום כך מחללים, שמצוה לקדש על הראייה.

רש״י משום הכי מחללינן — שאם לא יחללו נמצא שיתקדש החדש בלא עדים.

אלא אי אמרת זמנין מלא זמנין חסר, אמאי מחללינן?

אלא אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — מדוע מחללים?

רש״י אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר — מכדי בב״ד תליא כדאמרינן לקמן (דף כה.) אתם אפילו מזידים.

רש״י אמאי מחללינן — ליתקנו ב״ד שימתינו עד יום שלשים ואחד שלא לחלל עליו את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו על פיהם.

נעבריה האידנא ונקדשיה למחר!

נעבר אותו היום ונקדשנו למחר!

רש״י נעבריה האידנא — מיום ל׳ זה יעברו את אדר.

אי דאקלע יום שלשים בשבת, הכי נמי!

אם חל יום שלשים בשבת — כך גם כן (אין מחללים)!

רש״י אי דאקלע יום שלשים בשבת — וראו בו את הלבנה.

רש״י ה״נ — דמעברינן ולא מחללינן.

הכא במאי עסקינן?

כאן במה אנו עוסקים?

רש״י הכא — דקתני מחללין כגון דאקלע יום שלשים ואחד בשבת ולא נראה החדש אתמול אלא היום דאי נמי לא אזלי מקדשי ליה בית דין האידנא דאין לך חדש יותר על שלשים ומקדשי ליה שלא על פי עדים הלכך מחללין לקדש על הראייה.

דאקלע יום שלשים ואחד בשבת, דמצוה לקדש על הראייה.

כשחל יום שלשים ואחד בשבת — שמצוה לקדש על הראייה.

מתיב רב כהנא:

מקשה רב כהנא:

כשהמקדש קיים, מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן!

רש״י מפני תקנת קרבן — מוספי ר״ח שיקרבו בזמנן.

מדכולהו לאו משום דמצוה לקדש על הראייה, ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה.

מכיון שכולם — לא משום שמצוה לקדש על הראייה, אף ניסן ותשרי — לא משום שמצוה לקדש על הראייה.

רש״י ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה — הוי חילול שבת דידהו אלא שיהו המועדות בזמנן לפי תולדות הלבנה.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, משום הכי מחללינן, אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?

מובן אם תאמר: פעמים מלא ופעמים חסר — משום כך מחללים; אלא אם תאמר: לעולם חסר — מדוע מחללים?

רש״י אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן — בלאו דידהו נמי האידנא מקדשינן ליה.

תיובתא!

תשובה (קושיה שאין עליה תשובה)!

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§09§§

הספד ותענית בחנוכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ט: הלכה: אין גוזרין תענית בחנוכה

אין גוזרין תענית על הצבור בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין; המעשה בלוד — ״צאו והתענו על מה שהתעניתם״; ימי מגילת תענית ויום ניקנור, ״בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו״, ״שאני חנוכה דמיפרסם ניסא״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אאין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים

משנה תענית ב, י · הלכה · אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים; אם התחילו — אין מפסיקין, ואין משלימין

המשנה (תענית ב, י), סוף המתניתין שבבבלי טו ע״ב; לפניה ״אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי״ (ב, ט). הגמרא עליה בבבלי תענית פרקים ב–ג, יח ע״ב: ״וכמה הויא התחלה? רב אחא אמר: שלש; רבי אסי אמר: אחת… דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים״.

״ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל״ — בכ״י מינכן 95: ״ואם התחילו מפסיקין, דברי ר׳; ר״ג אומר: אין מפסיקין״; ושם ״וכן תשעה באב שחל להיות בשבת״.

משנה תענית ב, י

אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש, בחנכה ובפורים,

ואם התחילו, אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר:

אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין.

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת.

בכל הכתוב במגלת תענית דלא למספד

משנה תענית ב, ח · הלכה · ימי מגילת תענית: שלא להספיד — לפניו אסור ולאחריו מותר; שלא להתענות — לפניו ולאחריו מותר

המשנה שלפני ״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חודש, בחנוכה ובפורים״ (ב, י; בסעיף א); עליה בבבלי תענית פרק ב, יז ע״ב – יח ע״א ״תנו רבנן: אלין יומיא דלא להתענאה בהון…״, ויום ניקנור — בפרשה יום ניקנור.

כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד, לפניו אסור, לאחריו מתר.

רבי יוסי אומר:

לפניו ולאחריו אסור.

דלא להתענאה בהון, לפניו ולאחריו מתר.

רבי יוסי אומר:

לפניו אסור, לאחריו מתר.

גמעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד

תוספתא תענית ב, ה · הלכה · מעשה · תענית בחנוכה בלוד — רבי ליעזר סיפר ורבי יהושע רחץ; ״בתר רישא גופא אזיל״ — נקבעה הלכה כרבן גמליאל

המעשה בלוד — גם בירושלמי תענית ב, יב, מגילה א, ד ונדרים ח, א (להלן ה–ז): ״אמר רבי יוחנן: אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד… על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ״; ובבבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב (להלן ח) בהיפך: ״וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו״.

דברי רבי יוחנן בן נורי — גם בבבלי עירובין פרק ג, מא ע״א: ״לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו… כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו… יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל״; וכאן ״אמר רבי יהושע: אנו שומעין לך״.

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד,

אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר,

לרבי יהושע, ורחץ.

אמר להם רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו,

לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש רבי יהושע לבטל את דבריו,

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר,

חזי אנא, בתר רישא גופא אזילחזי אנא, בתר רישא גופא אזיל — רואה אני שהגוף הולך אחר הראש,

כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו,

עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו.

אמר רבי יהושע:

אנו שומעין לך,

נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל, ולא עירער אדם על דבריו.

תרגום לעבריתחזי אנא, בתר רישא גופא אזיל רואה אני שהגוף הולך אחר הראש

דאין גוזרין תענית בראשי חדשים

ירושלמי תענית ב, יד · הלכה · סוגיא

המשנה היא משנה תענית ב, י (בכ״י ליידן משנה ט״ז, והלכה ט״ו בסדר הגמרא); ההלכה דנה ברישה — ״ואם התחילו״ ובקריאה בתענית שחלה בראש חודש; ״וכן תשעה באב…״ נדון בהלכה שאחריה (ב, יד, ג).

״ובמה קורים… קורין ברכות וקללות״ — כמוה בירושלמי תענית ד, א (״במה קורין״).

משנה תענית ב, י

אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה הוא שאין משלימין.

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת.

כמה היא התחלה?

רבי בא אמר: אחת.

רבי יוסה אמר: שתים.

וכן נפק עובדאנפק עובדא — יצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדאכהדא — כזו, כדברי דרבי בא.

ובמה קורים?

רבי יוסה אמר: קורין ברכות וקללות.

אמר ליה רבי מנא:אמר ליה רבי… — אמר לו רבי מנא: כדי להודיעם שהוא יום תענית? (והרי) שוכבים הם על בטנם (ברעב)! וכי אינם יודעים שהוא יום תענית? אמר לו: להודיעך שקורין ברכות וקללות. רבי יודן קפודקיא אמר לפני רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי: קורין (בתענית שחלה בראש חודש) בראש חודש. פגש רבי יוסה את רבי יודה בר פזי, אמר לו: אתה שמעת מאביך את הדבר הזה? אמר לו: אבא לא אמר כן אלא בעין טב — לפי שהם יודעים שהוא ראש חודש, הם קורין בראש חודש; ושאר כל המקומות קורין ברכות וקללות.

אמר לו רבי מנא:

בגין מודעתין דהוא תעניתא רביעין על מעיהון.

כדי להודיעם שהוא יום תענית? (והרי) שוכבים הם על בטנם (ברעב)!

ולא ידעין דהיא תעניתא?

וכי אינם יודעים שהוא יום תענית?

אמר ליה: להודיעך שקורין ברכות וקללות.

אמר לו: להודיעך שקורין ברכות וקללות.

רבי יודן קפודקייא אמר קומי רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי: קורין בראש חודש.

רבי יודן קפודקיא אמר לפני רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי: קורין (בתענית שחלה בראש חודש) בראש חודש.

קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי, אמר ליה: אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא.

פגש רבי יוסה את רבי יודה בר פזי, אמר לו: אתה שמעת מאביך את הדבר הזה?

אמר ליה: אבא לא אמר כן אלא בעייני טב, על ידי דאינון ידעין דהיא ריש ירחא הן קורין בראש חודש, ושאר כל המקומות קורין ברכות וקללות.

אמר לו: אבא לא אמר כן אלא בעין טב — לפי שהם יודעים שהוא ראש חודש, הם קורין בראש חודש; ושאר כל המקומות קורין ברכות וקללות.

תרגום לעבריתנפק עובדא יצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדא כזו, כדברי

הימי מגילת תענית — יום ניקנור, ובטלה מגילת תענית

ירושלמי תענית ב, יב · הלכה · סוגיא

המשנה (משנה תענית ב, ח) והלכתה כולה. בכ״י ליידן המשנה היא משנה י״ד במשניות הבאות ברצף בתחילת הפרק, והגמרא הלכה י״ג; וכן בדפוס ונציה (״י״ד״, ״הלכה י״ג״).

סוגיא תאומה — ירושלמי מגילה א, ד (א, ד, ט–יב), על המשנה ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין, מותרין בהספד ובתענית״ (משנה מגילה א, ג), כמעט מלה במלה, מ״מתניתא דרבי מאיר״ עד ״וחנוכה ופורים״; שם בלא המשנה, ״רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי… רבי בא ורבי סימון… רבי יונתן״ (כאן ״רבי חנינה ורבי יונתן… רבי בא ורבי סימון… רבי יהושע בן לוי״), ״רבי אבון״ קודם ל״רבי יונתן״, ״עלוהי אסר בצלו״, ״לאסור שלפניו״, ובלא החזרה שבסוגריים; ודברי רבי יונה שם בהיפך: ״אילין יומיא דילא להתענאה בהון, ומקצתהון דילא למיספד בהון״ — לכן נדפסו שתיהן, זו בצד זו (להלן ה). חלקה האחרון (״הדא דת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״) גם בירושלמי נדרים ח, א (ח, א, ז), על הנודר להתענות.

״ואתייא כיי דאמר״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה; ״אומרה כלילי שבת וכיומו״ — בדפוס ונציה ״בלילי שבת וביומו״.

״שלמלכות יוון [היה]״ — כן הוא בסוגיא המקבילה בירושלמי מגילה א, ד ובשרידי ירושלמי; בדפוס ונציה ״משל מלכות יוון עובר״. ״לקרוכין״ (פעמיים) — בדפוס ונציה ״לקרובין״.

״(לוסר) [לאסר]״ (שלוש פעמים) — בכ״י ליידן נכתב: ״לוסר״, ואות ו׳ שונתה; בדפוס ונציה ״לאסר״.

״(ואפילו על דעתיה דרבי מאיר… לוליינוס ופפוס)״ — חזרה בכ״י ליידן, וכן בדפוס ונציה; ״בו״ שבה אינו בכ״י ליידן, ונוסף בגליון בטעות (קרבן העדה ופני משה), ואף בסוגיא המקבילה במגילה א, ד אינו.

״במדינת כולקיס״ — בדפוס ונציה ״בולקיס״.

״{לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור}״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה. ובסוגיא המקבילה במגילה א, ד אינו.

משנה תענית ב, ח

כל הכתוב במגילה די לא למיספדדי לא למיספד — שלא לספוד (בהם), לפניו אסור, לאחריו מותר.

רבי יוסי אומר:

לפניו ולאחריו אסור.

די לא להתענאהדי לא להתענאה — שלא להתענות (בהם), לפניו ולאחריו מותר.

רבי יוסי אומר:

לפניו אסור ולאחריו מותר.

מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר:מתניתא דרבי מאיר,… — משנתנו כדברי רבי מאיר, שרבי מאיר אמר: ״שלא לספוד״ — אסור להתענות; ו״שלא להתענות״ — מותר בהספד; ו״די לא״ סתם — כ״שלא להתענות״. אמר רבי יונה: ״אלו הימים שאין סופדים בהם — מקצתם שאין מתענים בהם״. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר ״בהם״ ״בהם״ שני פעמים? אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור, כזו ששנינו: ״אלא אדם שיהיה עליו (נדר) — יאסור (עצמו) בתפלה״. אמר רבי יוסי בנו של רבי בון: שהוא צריך להזכירן מבערב. ובאה כזו שאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרה (את הזכרת היום) כבשבת — בלילו וביומו.

משנתנו כדברי רבי מאיר, שרבי מאיר אמר:

די לא למיספד — אסור להתענות;

״שלא לספוד״ — אסור להתענות;

ודלא להתענות — מותר בהספד;

ו״שלא להתענות״ — מותר בהספד;

ודי לא סתם כדי לא להתענייא.

ו״די לא״ סתם — כ״שלא להתענות״.

אמר רבי יונה:

אילין יומיא די לא למיספד בהון, מקצתן די לא להתענייא בהון.

״אלו הימים שאין סופדים בהם — מקצתם שאין מתענים בהם״.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

מה תלמוד לומר בהון בהון שני פעמים, אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור, כהדא דתני: להן אינש דיהוי עלוהי ייסר בצלו.

מה תלמוד לומר ״בהם״ ״בהם״ שני פעמים? אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור, כזו ששנינו: ״אלא אדם שיהיה עליו (נדר) — יאסור (עצמו) בתפלה״.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

אמר רבי יוסי בנו של רבי בון:

שהוא צריך להזכירן מבערב.

ואתייא כיי דאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרה כלילי שבת וכיומו.

ובאה כזו שאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרה (את הזכרת היום) כבשבת — בלילו וביומו.

מתניתא, או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.מתניתא, או באחד… — משנתנו — או (שהיא) באחד עשר (באדר) כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר. וקשה על (דברי) רבי מאיר: והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״? ואמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס. ״יום שלשה עשר בו — יום ניקנור״.

משנתנו — או (שהיא) באחד עשר (באדר) כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.

וקשיא על דרבי מאיר, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

וקשה על (דברי) רבי מאיר: והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״?

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופופוס.

בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס.

יום תלת עשר ביה יום ניקנור.

״יום שלשה עשר בו — יום ניקנור״.

מהו יום ניקנור?

שלטון שלמלכות יוון [היה] עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם וחירף וגידף וניאץ ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה.

ויצא אליו אחד משלבית חשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכיןלקרוכין — למרכבה שלו, וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע את ידו וחתך את ראשו ותחבן בעץ וכתב מלמטן: הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה, ותליין בקונטסבקונטס — ברומח, בכלונס נגד ירושלם.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא (לוסר) [לאסר] לפניו.על דעתיה דרבי… — לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור? לאסור את שלפניו — אין לו (צורך); עצמו — אסור מפני ארבעה עשר. בא להודיעך שהוא אסור בהספד. ואפילו על (דברי) רבי מאיר אינה קשה; והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״? ואמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס. ״בארבעה עשר ובחמשה עשר — יומי פורים, שלא לספוד״. ״בששה עשר בו — התחילו לבנות חומת ירושלים, שלא לספוד״. לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור? לאסור את שלפניו — אין לו (צורך); עצמו — אסור מפני חמשה עשר. בא להודיעך שהוא אסור בהספד. (ואפילו לדעת רבי מאיר אינה קשה; והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״? ואמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו בו לוליאנוס ופפוס).

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא (לוסר) [לאסר]?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור?

(לוסר) [לאסר] לפניו לית ליה, עצמו אסור מפני ארבעה עשר.

לאסור את שלפניו — אין לו (צורך); עצמו — אסור מפני ארבעה עשר.

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

ואפילו על דרבי מאיר לית היא מקשייא, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?

ואפילו על (דברי) רבי מאיר אינה קשה; והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״?

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס.

בארבעת עשר ובחמשת עשר פורייא די לא למיספד.

״בארבעה עשר ובחמשה עשר — יומי פורים, שלא לספוד״.

בשית עשר ביה שרייו למבני שור ירושלם די לא למיספד.

״בששה עשר בו — התחילו לבנות חומת ירושלים, שלא לספוד״.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לוסר?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור?

לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור מפני חמשה עשר.

לאסור את שלפניו — אין לו (צורך); עצמו — אסור מפני חמשה עשר.

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

(ואפילו על דעתיה דרבי מאיר לית הוא מקשייא, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?

(ואפילו לדעת רבי מאיר אינה קשה; והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״?

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון.

בטל יום טוריינוס,

יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס).

יום שנהרגו בו לוליאנוס ופפוס).

בשבעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספריא במדינת כולקיס ובית זבדין והוה פרקן.בשבעת עשר ביה… — ״בשבעה עשר בו — קמו העמים על פליטת הסופרים במדינת כלקיס ובית זבדין, והיתה הצלה״. לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את עצמו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור? (לאסור את שלפניו — אין לו צורך; עצמו — אסור). אמר רבי יוסה: כל הדברים האלה אינם מסייעים ואינם סותרים — לא את דברי רבי מאיר ולא את דברי רבי יוסה; לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל. תדע לך שהוא כן, ששנינו: ״מראש חודש ניסן — שהוקם (קרבן) התמיד — שלא לספוד״. בלא כך אינו אסור מחמת ראש חודש? אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן. מה ראית להקל באלו ולהחמיר באלו? שאלו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק; ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק. זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית; אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו. רבי חנינה ורבי יונתן, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי בא ורבי סימון, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית. אמר רבי יוחנן: אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ, אמר להם רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם. ואתה אומר: בטלה מגילת תענית? אמר רבי בא: ואפילו תאמר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו.

״בשבעה עשר בו — קמו העמים על פליטת הסופרים במדינת כלקיס ובית זבדין, והיתה הצלה״.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר עצמו.

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את עצמו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לוסר?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור?

{לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור}.

(לאסור את שלפניו — אין לו צורך; עצמו — אסור).

אמר רבי יוסה:

כל אילין מילייא לא מסייען ולא תברן לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסה, לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל.

כל הדברים האלה אינם מסייעים ואינם סותרים — לא את דברי רבי מאיר ולא את דברי רבי יוסה; לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל.

תדע לך שהוא כן, דתנינן: בריש ירחא דניסן דיתקן תמידא דילא למיספד.

תדע לך שהוא כן, ששנינו: ״מראש חודש ניסן — שהוקם (קרבן) התמיד — שלא לספוד״.

בלא כך אינו אסור מחמת ראש חודש?

אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן.

מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו?

מה ראית להקל באלו ולהחמיר באלו?

שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק, ואילו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק.

שאלו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק; ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

הדא דת אמר, עד שלא בטלה מגילת תענית, אבל משבטלה מגילת תענית בטלו כל אילו.

זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית; אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו.

רבי חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי חנינה ורבי יונתן, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ, אמר להם רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית?

ואתה אומר: בטלה מגילת תענית?

אמר רבי בא: ואפילו תימר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

אמר רבי בא: ואפילו תאמר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנן אמרי: בטלה מגילת תענית.מיליהון דרבנן אמרי:… — מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה. רבי אבון היה מתענה כל ערב שבת. רבי זעורה התענה שלש מאות תעניות, ויש אומרים: תשע מאות, ולא חשש למגילת תענית. רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא.

רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה.

רבי אבון ציים כל ערובת שובא.

רבי אבון היה מתענה כל ערב שבת.

רבי זעורה צם תלת מאוון צומין, ואית דאמרי: תשע מאוון, ולא חש למגילת תענית.

רבי זעורה התענה שלש מאות תעניות, ויש אומרים: תשע מאות, ולא חשש למגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא: אין אתת איתא מישאלינכון, אומרון לה: בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

תרגום לעבריתדי לא להתענאה שלא להתענות (בהם) לקרוכין למרכבה בקונטס ברומח, בכלונס

ובטלה מגילת תענית

ירושלמי מגילה א, ד · הלכה · סוגיא · נוסח אחר

על המשנה ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין, מותרין בהספד ובתענית״ (משנה מגילה א, ג; בכ״י ליידן א, ד): ימי מגילת תענית — ״מתניתא דרבי מאיר״, יום ניקנור, ״לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל״, ״בטלה מגילת תענית… חנוכה ופורים לא בטלו״; אחריה ״שמעון בר בא אמר״ (א, ד, יג) עניין אחר.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ב, יב (ב, יב, ב–ה), על המשנה ״כל הכתוב במגילה די לא למיספד״ (משנה תענית ב, ח), כמעט מלה במלה; שם ״רבי חנינה ורבי יונתן… רבי בא ורבי סימון… רבי יהושע בן לוי״, ״רבי יונתן״ קודם ל״רבי אבון״, ודברי רבי יונה שם בהיפך: ״אילין יומיא די לא למיספד בהון, מקצתן די לא להתענייא בהון״ — לכן נדפסו שתיהן, זו בצד זו (לעיל ד). וחלקה האחרון (״הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״) גם בירושלמי נדרים ח, א (ח, א, ז), על הנודר להתענות.

״רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא״ — בדפוס ונציה ״רבי יוחנן״; ״לקרוכין״ — בדפוס ונציה ״לקרובין״ (פעמיים).

״דאמר רבי מאיר״ — המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ליידן והושלמו שם בגיליון.

״דרבי יוסה מה״ — המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״מה״.

״טיריון ואמר רבי״ — בכ״י ליידן נוספה כאן בטעות מלת: ״אחא״ והועבר עליה קולמוס.

מתניתא דרבי מאיר.מתניתא דרבי מאיר.… — משנתנו כדברי רבי מאיר. [שאמר רבי מאיר:] ״שלא לספוד״ — אסור להתענות; ו״שלא להתענות״ — מותר בהספד. ו״די לא״ סתם — כ״שלא להתענות״. אמר רבי יונה: ״אלו הימים שאין מתענים בהם, ומקצתם שאין סופדים בהם״. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר ״בהם״ ״בהם״ שני פעמים? אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור. כזו ששנינו: ״אלא אדם שיהיה עליו (נדר) — יאסור (עצמו) בתפלה״. אמר רבי יוסי בנו של רבי בון: שהוא צריך להזכיר מבערב. ובאה כזו שאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרו כבשבת — בלילו וביומו.

משנתנו כדברי רבי מאיר.

[דאמר רבי מאיר:] דילא למיספד — אסור להתענות, ודילא להתענות — מותר בהספד.

[שאמר רבי מאיר:] ״שלא לספוד״ — אסור להתענות; ו״שלא להתענות״ — מותר בהספד.

ודי לא סתם כדילא להתענייה.

ו״די לא״ סתם — כ״שלא להתענות״.

אמר רבי יונה:

אילין יומיא דילא להתענאה בהון, ומקצתהון דילא למיספד בהון.

״אלו הימים שאין מתענים בהם, ומקצתם שאין סופדים בהם״.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר: בהון בהון שני פעמים?

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר ״בהם״ ״בהם״ שני פעמים?

אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור.

כהדא דתני: להן אינש דיהוי עלוהי אסר בצלו.

כזו ששנינו: ״אלא אדם שיהיה עליו (נדר) — יאסור (עצמו) בתפלה״.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

אמר רבי יוסי בנו של רבי בון:

שהוא צריך להזכיר מבערב.

ואתיא כהיא דאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרו כלילי שבת וכיומו.

ובאה כזו שאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרו כבשבת — בלילו וביומו.

מתניתא או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.מתניתא או באחד… — משנתנו — או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר. וקשה על רבי מאיר: והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״. ואמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס. ״בשלשה עשר בו — יום ניקנור״. מהו יום ניקנור? שלטון ממלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלים, וחירף וניאץ וגידף ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה. ויצא אחד מבית חשמונאי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע למרכבתו. וכיון שהגיע למרכבתו, קטע את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ. וכתב מלמטה: הפה שדיבר באשמה, והיד שפשטה בגאוה. ותלאן ברומח כנגד ירושלים. לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור את שלפניו? והלא אין לו (צורך)? עצמו אסור מפני ארבעה עשר! בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

משנתנו — או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.

וקשיא על דרבי מאיר: לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

וקשה על רבי מאיר: והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״.

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס.

בתלת עשר ביה יום ניקנור.

״בשלשה עשר בו — יום ניקנור״.

מהו יום ניקנור?

שלטון משלמלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם, וחירף וניאץ וגידף ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה.

שלטון ממלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלים, וחירף וניאץ וגידף ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה.

ויצא אחד משלחשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכין שלו.

ויצא אחד מבית חשמונאי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע למרכבתו.

וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ.

וכיון שהגיע למרכבתו, קטע את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ.

וכתב מלמטן: הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה.

וכתב מלמטה: הפה שדיבר באשמה, והיד שפשטה בגאוה.

ותליין בקונטס נגד ירושלם.

ותלאן ברומח כנגד ירושלים.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו.

על דעתיה דרבי יוסה [מה] בא לוסר לפניו?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור את שלפניו?

לית ליה: עצמו אסור מפני ארבעה עשר?

והלא אין לו (צורך)? עצמו אסור מפני ארבעה עשר!

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

ואפילו על דרבי מאיר לית הוא מקשייא.ואפילו על דרבי… — ואפילו על (דברי) רבי מאיר אינה קשה, והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״. ואמר רבי יעקב בר אחא: בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס. ״בארבעה עשר ובחמשה עשר — יומי פורים, שלא לספוד״. ״בששה עשר בו — התחילו לבנות חומת ירושלים, שלא לספוד״. לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור, לאסור את שלפניו!? והלא אין לו (צורך)? עצמו אסור מפני חמשה עשר! בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

ואפילו על (דברי) רבי מאיר אינה קשה,

לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

והלא כך שנינו: ״בשנים עשר בו — יום טוריינוס״.

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בטל יום טוריינוס, יום שנהרגו לוליאנוס ופפוס.

בארבעת עשר ובחמשת עשר פורייא דילא למיספד.

״בארבעה עשר ובחמשה עשר — יומי פורים, שלא לספוד״.

בשית עשר ביה שרון למיבנא שור ירושלם דילא למיספד.

״בששה עשר בו — התחילו לבנות חומת ירושלים, שלא לספוד״.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את שלפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לאסר, לאסור שלפניו!?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור, לאסור את שלפניו!?

לית ליה: עצמו אסור מפני חמשה עשר?

והלא אין לו (צורך)? עצמו אסור מפני חמשה עשר!

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

בשובעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספרייא במדינת כלקיס ובית זבדין והוה פרקן.בשובעת עשר ביה… — ״בשבעה עשר בו — קמו העמים על פליטת הסופרים במדינת כלקיס ובית זבדין, והיתה הצלה״. לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את עצמו. לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור? אמר רבי יוסי: כל הדברים האלה אינם מסייעים ואינם סותרים — לא את דברי רבי מאיר ולא את דברי רבי יוסי; לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל. תדע לך שהוא כן, ששנינו: ״מראש חודש ניסן — שהוקם התמיד — שלא לספוד״; בלא כך אינו אסור משום ראש חודש!? אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן. מה ראית להקל באלו ולהחמיר באלו? שאלו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק; ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק. זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית; אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו. רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי בא ורבי סימון אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יונתן אמר: בטלה מגילת תענית. אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ. אמר להן רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם. ואתה אומר: בטלה מגילת תענית! אמר רבי בא: אף על פי שאתה אומר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו.

״בשבעה עשר בו — קמו העמים על פליטת הסופרים במדינת כלקיס ובית זבדין, והיתה הצלה״.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לאסור עצמו.

לדעת רבי מאיר — מובן: בא לאסור את עצמו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לאסור?

לדעת רבי יוסה — מה בא לאסור?

אמר רבי יוסי:

כל אילין מיליא לא מסייען ולא תברן.

כל הדברים האלה אינם מסייעים ואינם סותרים —

לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסי.

לא את דברי רבי מאיר ולא את דברי רבי יוסי;

לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל.

לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל.

תדע לך שהוא כן, דתנינן: בריש ירחא דניסן דיתקם תמידא די לא למיספד, בלא כך אינו אסור משום ראש חודש!?

תדע לך שהוא כן, ששנינו: ״מראש חודש ניסן — שהוקם התמיד — שלא לספוד״; בלא כך אינו אסור משום ראש חודש!?

אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן.

מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו?

מה ראית להקל באלו ולהחמיר באלו?

שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק.

שאלו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק;

ואילו דברי סופרים ודברי סופרין צריכין חיזוק.

ואלו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

הדא דאת אמר: עד שלא בטלה מגילת תענית.

זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית;

אבל משבטלה מגילת תענית בטלו כל אילו.

אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו.

רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד.

ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ.

אמר להן רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית.

ואתה אומר: בטלה מגילת תענית!

אמר רבי בא: אף על גב דאת אמר: בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

אמר רבי בא: אף על פי שאתה אומר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנן אמרין: בטלה מגילת תענית.מיליהון דרבנן אמרין:… — מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי אבון היה מתענה כל ערב שבת. רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה. רבי זעורה התענה שלש מאות תעניות. ויש אומרים: תשע מאות. ולא חשש למגילת תענית. רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי אבון ציים כל ערובת שובא.

רבי אבון היה מתענה כל ערב שבת.

רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא.

רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה.

רבי זעורה צם תלת מאוון דצומין.

רבי זעורה התענה שלש מאות תעניות.

ואית דאמרין: תשע מאוון.

ויש אומרים: תשע מאות.

ולא חש על מגילת תענית.

ולא חשש למגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספרייה: אין אתת איתא מישאלנכון, אימרין לה: בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

זנדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית

ירושלמי נדרים ח, א · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״קונם יין שאני טועם היום… שבת זו… חודש זה״ (משנה נדרים ח, א), בעניין הנודר להתענות; לפניה ״מתענין שעות״, ואחריה משנה ח, ב.

״הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״ — כמוה בירושלמי תענית ב, יב (ב, יב, ד–ה) ובירושלמי מגילה א, ד (א, ד, יא–יב), בשינויים: שם ״רבי חנינה״ (ועמו רבי יונתן או רבי יהושע בן לוי), ״רבי בא… חנוכה ופורים לא בטלו״, ״ערובת ריש שתא… ערובת שובא״ — וכאן ״ערובת ראש השנה… ערובת סוכות״; הפתיחה כאן (״נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית״) אינה שם, ולכן נדפסה לעצמה.

יחיד שגזר עליו תענית, אוכל ושותה משחשיכה.

ואם אמר: בתענית ציבור, אוכל ושותה מבעוד יום.

נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות — לוקה ואינו צריך היתר חכם.

נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית — רבי חזקיה רבי יודן רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא: חד אמר: מתענה ואינו משלים, וחרנהוחרנה — והאחר אמר: לוקה ואינו צריך היתר חכם.

הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית.הדא דאת אמר… — זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית; אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו. רבי חנניה ורבי יוחנן, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית. אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה: מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ונכנס רבי אליעזר וסיפר, ורבי יהושע ורחץ. אמר להן רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם. ואתה אומר: בטלה מגילת תענית!? אמר רבי אבא: אף על פי שאתה אומר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו. מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית. רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה. רבי אבין היה מתענה כל ערב סוכות. רבי זעורא התענה שלש מאות תעניות, ויש אומרים: תשע מאות תעניות, ולא חשש למגילת תענית. רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

זו שאתה אומר — עד שלא בטלה מגילת תענית;

אבל משבטלה מגילת תענית, בטלו כל אילו.

אבל משבטלה מגילת תענית — בטלו כל אלו.

רבי חנניה ורבי יוחנן תריהון אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי חנניה ורבי יוחנן, שניהם אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה: מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ועאל רבי אליעזר וסיפר ורבי יהושע ורחץ.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה: מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ונכנס רבי אליעזר וסיפר, ורבי יהושע ורחץ.

אמר להן רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית!?

ואתה אומר: בטלה מגילת תענית!?

אמר רבי אבא: אף על גב דתמר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

אמר רבי אבא: אף על פי שאתה אומר בטלה מגילת תענית — חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנין אמרין: בטלה מגילת תענית.

מעשיהם של חכמים אומרים: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן ציים כל ערובת ראש השנה.

רבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה.

רבי אבין ציים כל ערובת סוכות.

רבי אבין היה מתענה כל ערב סוכות.

רבי זעורא ציים תלת מאוון דצומין, ואית דאמרי: תשעת מאוון דצומין, ולא חש על מגילת תענית.

רבי זעורא התענה שלש מאות תעניות, ויש אומרים: תשע מאות תעניות, ולא חשש למגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספרייא: אין אתת איתא מישאלינכון, אימרון לה: בכל מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

רבי יעקב בר אחא מצוה לסופרים: אם תבוא אשה לשאול אתכם — אמרו לה: בכל (הימים) מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים.

תרגום לעבריתוחרנה והאחר

חשאני חנוכה דמיפרסם ניסא

בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב – יט ע״ב · הלכה · סוגיא · בטלה מגילת תענית או לא בטלה — תענית בחנוכה בלוד, בטילת אדכרתא מן שטרייא; כאן בחנוכה ופורים, כאן בשאר יומי

מ״איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית״ ועד ״לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים, כאן בשאר יומי״; לפניה הברייתא על ארבעת הצומות (״ונראין דברי מדבריו״), ואחריה ״על אלול מפני ראש השנה ועל תשרי מפני תקנת המועדות״ — דיבור המשנה הבא (משנה ראש השנה א, ג).

״ואמרו להם: צאו והתענו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר להן ר׳ יהושע: צאו והתענו״, וכן בכ״י מינכן 95 (״אמ׳ להם ר׳ יהושע״).

״שגזרה מלכות יון גזרה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״מלכות הרשעה שמד״ (בדפוס ונציה: ״מלכות יון שמד״); ״ליוחנן כהן גדול לאל עליון״ — שם: ״ליוחנן כהן גדול שהוא כהן לאל עליון״.

״אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבא״.

״בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא״ — נוסח אחר בפירוש מגילת תענית לג׳ בתשרי (בפרשה חנכתא תמניא יומין): בנוסח הארוך ״מפני שגזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל, ואמר להם: כפרו במלכות שמים… וכך היו כותבין: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. אמרו חכמים… אפשר שיכתב שם שמים בשטרות? נמנו עליהם וגנזום״; בנוסח הקצר ״כשראו בית דין שאדם נוטל שטרו כשהוא פרוע וזורקו לאור או לאשפה — תקנו שלא יכתב שם בשטרות״.

״מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״המלכות״.

״בתלתא בתשרי אתנטלת אדכרתא מן שטרא״ בפירוש מגילת תענית — בפרשה חנכתא תמניא יומין, סעיפים טו–טז.

איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית.איתמר, רב ורבי… — נאמר (נחלקו בדבר): רב ורבי חנינא אומרים: בטלה מגילת תענית; רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אומרים: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא, שאומרים בטלה מגילת תענית — כך אמר (הכתוב): בזמן שיש שלום — יהיו לששון ולשמחה; אין שלום — צום. ואלו (ימי מגילת תענית) גם כן כאלו (ארבעת הצומות). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שאומרים לא בטלה מגילת תענית — אלו (הצומות) הם שתלאם הכתוב בבנין בית המקדש, אבל אלו (ימי מגילת תענית) — כמו שעומדים, עומדים.

נאמר (נחלקו בדבר): רב ורבי חנינא אומרים: בטלה מגילת תענית;

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אומרים: לא בטלה מגילת תענית.

רש״י בטלה מגילת תענית — ימים טובים שקבעו חכמים ע״י נסים שאירעו בהם ואסרום בתענית ויש מהן אף בהספד וכתבום במגילה אחת אלין יומיא דלא להתענאה בהו כו׳ עכשיו שחרב הבית בטלו ומותרין בהספד ובתענית.

רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום — יהיו לששון ולשמחה, אין שלום — צום.

רב ורבי חנינא, שאומרים בטלה מגילת תענית — כך אמר (הכתוב): בזמן שיש שלום — יהיו לששון ולשמחה; אין שלום — צום.

רש״י אין שלום צום — ואף על גב דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים.

והנך נמי כי הני.

ואלו (ימי מגילת תענית) גם כן כאלו (ארבעת הצומות).

רש״י והנך נמי — דמגילת תענית כי הני משוינן להו כי היכי דהני בטלי הני נמי בטלי.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש, אבל הנך כדקיימי קיימי.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שאומרים לא בטלה מגילת תענית — אלו (הצומות) הם שתלאם הכתוב בבנין בית המקדש, אבל אלו (ימי מגילת תענית) — כמו שעומדים, עומדים.

רש״י דתלינהו בבנין — דע״י החורבן הוקבעו לצום ועל ידי הבנין הוקבעו ליום טוב שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים מיום החורבן כמו שנאמר שם (זכריה ז) שהשיבם הקדוש ברוך הוא כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה וגו׳ ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

מתיב רב כהנא:מתיב רב כהנא:… — מקשה רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! אמר רב יוסף: שונה חנוכה, שיש בה מצוה. אמר לו אביי: ותיבטל היא, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שונה חנוכה, שמפורסם בה הנס.

מקשה רב כהנא:

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם!

רש״י וירד ר׳ אליעזר כו׳ — ורבי אליעזר ורבי יהושע אחר חורבן הבית הוו דבימי רבן יוחנן בן זכאי רבם חרב הבית.

רש״י התענו — כלומר עשו תשובה.

אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה.

אמר רב יוסף: שונה חנוכה, שיש בה מצוה.

אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה?

אמר לו אביי: ותיבטל היא, ותיבטל מצותה!

אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא.

אלא אמר רב יוסף: שונה חנוכה, שמפורסם בה הנס.

רש״י דמפרסם ניסא — כבר הוא גלוי לכל ישראל ע״י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו.

מותיבמותיב — מקשה רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייאבתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא — בשלשה בתשרי בטלה ההזכרה (של שם שמים) מן השטרות, שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים: ״בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון״.

רש״י בתלתא בתשרי כו׳ — כך כתוב במגילה לשון ארמי בטילת אדכרתא ביטלו אזכרת שם שמים מן השטרות ובקושי יכלו לבטל שכבר נהגו העם וכששמעו חכמי׳ ובטלום הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב להם לנס ועשאוהו י״ט.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?ואי סלקא דעתך… — ואם עולה על דעתך שבטלה מגילת תענית — הראשונים בטלו, ואחרונים מוסיפים? כאן במה אנו עוסקים? בזמן שבית המקדש קיים. ויצא לו (האיסור), שהרי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם? אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו. שלפניו גם כן — יצא לו, שהרי הוא יום שלאחר ראש חודש; ראש חודש מן התורה הוא, ושל תורה אינו צריך חיזוק? ששנינו (בברייתא):

ואם עולה על דעתך שבטלה מגילת תענית — הראשונים בטלו, ואחרונים מוסיפים?

הכא במאי עסקינן?

כאן במה אנו עוסקים?

בזמן שבית המקדש קיים.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?

ויצא לו (האיסור), שהרי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?

רש״י ותיפוק ליה כו׳ — אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית.

אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו.

רש״י לא נצרכה — הא דהדר קבעוה במגילת תענית על דבר זה אלא לאסור אתמול גם הוא בתענית כדאמרינן לקמיה הימים האלה הכתובים במגילה הם ולפניהם ולאחריהם אסורין.

שלפניו נמי, תיפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש, ראש חדש דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק?

שלפניו גם כן — יצא לו, שהרי הוא יום שלאחר ראש חודש; ראש חודש מן התורה הוא, ושל תורה אינו צריך חיזוק?

רש״י ודאורייתא לא בעי חיזוק — לאסור לפניו ולאחריו אבל ימי מגילת תענית דרבנן וצריכין חיזוק כי היכי דלא ליתי להתענות בי״ט עצמו.

רש״י ראש חדש — מועד דאורייתא.

דתניא:

ששנינו (בברייתא):

הימים האלה הכתובין במגילת תענית, אסורין בין לפניהם בין לאחריהם.

שבתות וימים טובים, הם אסורים, לפניהן ולאחריהן מותרין.

מה הפרש בין זה לזה?

הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק, הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?ותיפוק ליה דהוה… — ויצא לו, שהרי הוא יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם? אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם — דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה הם.

ויצא לו, שהרי הוא יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?

רש״י יום שלפני כו׳ — וההוא לאו דאורייתא הוא ובעי חיזוק.

אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו.

אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם — דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה הם.

מתיב רב טובי בר מתנה:מתיב רב טובי… — מקשה רב טובי בר מתנה: ״בעשרים ושמונה בו באה בשורה טובה ליהודים, שלא יסורו מן התורה״ — שגזרה מלכות הרשעה גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות.

מקשה רב טובי בר מתנה:

בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא, שגזרה מלכות הרשעה גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות.

״בעשרים ושמונה בו באה בשורה טובה ליהודים, שלא יסורו מן התורה״ — שגזרה מלכות הרשעה גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות.

רש״י בעשרין ותמניא ביה — באדר קאי במגילת תענית.

רש״י דלא יעידון מן אורייתא — שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.

אמרה להם: בואו והפגינו בלילה.

הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים, לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?

רש״י אי שמים — כלומר למען הקדוש ברוך הוא.

וביטלום.וביטלום.… — וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ואם עולה על דעתך שבטלה מגילת תענית — הראשונים בטלו, ואחרונים מוסיפים? ואם תאמר: כאן גם כן בזמן שבית המקדש קיים — והרי יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר היה, ורבי מאיר אחרי כן היה (אחר החורבן), ששנינו: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר — אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר, וחכמים מטהרין.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?

ואם עולה על דעתך שבטלה מגילת תענית — הראשונים בטלו, ואחרונים מוסיפים?

רש״י הפגינו — צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם.

וכי תימא הכא נמי בזמן שבית המקדש קיים, והא יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר, ורבי מאיר בתר הכי הוה, דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר וחכמים מטהרין.

ואם תאמר: כאן גם כן בזמן שבית המקדש קיים — והרי יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר היה, ורבי מאיר אחרי כן היה (אחר החורבן), ששנינו: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר — אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר, וחכמים מטהרין.

רש״י ורבי מאיר בתר חורבן הוה — כמה דורות דהא בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית ור׳ אליעזר תלמידו היה ור׳ עקיבא תלמידו של ר׳ אליעזר כדאמרינן בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) ור׳ מאיר תלמידו של ר״ע כדאמרי׳ בפרק קמא דעירובין (דף יג.) כל מקום שאתה מוצא משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר׳ עקיבא אינו אלא ר׳ מאיר.

רש״י דתנן כו׳ — ר׳ יהודה בן שמוע תלמידו של ר׳ מאיר הוה.

רש״י כלי זכוכית שנקבו — שנטמאו ונקבן לטהרן מטומאתן.

רש״י אבר — עופרת לסתום את הנקב.

רש״י יהודה בן שמוע מטמא — לומר שחזרו לטומאתן ישנה ואף על פי שלא נגעו שוב בטומאה ואף על פי שאין כלי זכוכית חוזרין לטומאתן ישנה כדאמר בפ״ק דשבת (דף טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד.

רש״י וחכמים מטהרין — דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלי בתר המעמיד. ע״א כלי זכוכית טהורין שניקבו והטילו לתוכן אבר יהודה בן שמוע מטמאן טומאת כלי מתכות דאורייתא אם נגע בהן טומאה דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה (במדבר לא) הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו׳.

תנאי היאתנאי היא — (מחלוקת) תנאים היא, דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסורין, דברי רבי מאיר.

רש״י תנאי היא — אי בטלה מגילת תענית.

רבי יוסי אומר:

בזמן שבית המקדש קיים אסורין, מפני ששמחה היא להם, אין בית המקדש קיים מותרין, מפני שאבל הוא להם.

והלכתא בטלו, והלכתא לא בטלו, קשיא הלכתא אהלכתא?והלכתא בטלו, והלכתא… — והלכה (שמגילת תענית) בטלה, והלכה לא בטלה — הלכה סותרת הלכה? אינה קשה: כאן — בחנוכה ופורים, כאן — בשאר הימים.

והלכה (שמגילת תענית) בטלה, והלכה לא בטלה — הלכה סותרת הלכה?

לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים,

אינה קשה: כאן — בחנוכה ופורים,

כאן בשאר יומי:

כאן — בשאר הימים.

תרגום לעבריתמותיב מקשה בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא בשלשה בתשרי בטלה ההזכרה (של שם שמים) מן השטרות תנאי היא (מחלוקת) תנאים היא

טבר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא

בבלי עירובין פרק ג, מ ע״ב – פרקים ג–ד, מא ע״ב · הלכה · סוגיא · בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי; אין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין

ואמר רבה:ואמר רבה:… — ואמר רבה: כשהיינו בבית רב הונא נשאלה לנו שאלה: תלמיד (בן ישיבה) שיושב בתענית בערב שבת — מהו להשלים (את התענית)? לא היה (הדבר) בידו. באתי לפני רב יהודה — ולא היה בידו. אמר רבא: נעיין בה אנחנו, ששנינו:

כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי?

כשהיינו בבית רב הונא נשאלה לנו שאלה: תלמיד (בן ישיבה) שיושב בתענית בערב שבת — מהו להשלים (את התענית)?

לא הוה בידיה.

לא היה (הדבר) בידו.

אתאי לקמיה דרב יהודה — ולא הוה בידיה.

באתי לפני רב יהודה — ולא היה בידו.

אמר רבא:

נחזייה אנן,

נעיין בה אנחנו,

דתניא:

ששנינו:

״תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת — אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

רש״י וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת — אף על פי שאם חל להיות בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין עכשיו שהוא שבת אוכל כל צרכו.

רש״י בשעתו — שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו דמלך והדיוט הוה.

חל להיות תשעה באב בערב שבת — מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.״

תניא:

״אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח;

רש״י מגולגלת — צלויה רכה.

ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה.

רש״י להראות הלכה — שאין משלימין תענית ערב שבת.

ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים.

אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום?

רש״י מבעוד יום — שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואף על פי שהוא שבת.

אמרו לו: אבל.

רש״י אבל — באמת.

אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה?

רש״י ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה — שמתחיל תעניתו מבעוד יום.

רש״י שהוא מפסיק — סעודה.

רש״י ומה לי ליכנס כשהוא מעונה — כגון שהשלים בערב שבת תעניתו.

אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה — שהרי אכל ושתה כל היום כולו;

תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה — שלא אכל ושתה כל היום כולו?״

ואמר עולא:ואמר עולא:… — ואמר עולא: הלכה כרבי יוסי. וכי עושים אנו כרבי יוסי? והרי יש סתירה ממשנה אחרת:

הלכה כרבי יוסי.

ומי עבדינן כרבי יוסי?

וכי עושים אנו כרבי יוסי?

ורמינהי:

והרי יש סתירה ממשנה אחרת:

״אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים; ואם התחילו — אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

מיוחס לרש״י בראשי חדשים — דאיקרי מועד.

מיוחס לרש״י ואם התחילו — שקיבלו תענית מקודם לכן ונכנס בהן ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב ביה יום משתה ושמחה.

רש״י ואם התחילו — שהתחילו להתענות כ׳ או ל׳ יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין — מודה היה שאין משלימין;

מיוחס לרש״י שאין משלימין — להתענות כל היום אלא אוכלין סמוך לערב מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא.

רש״י שאין משלימין — תענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום.

וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת.״

רש״י וכן בתשעה באב שחל בע״ש — נמי אין משלימין.

ותניא:

״לאחר פטירתו של (רבן שמעון בן גמליאל) נכנס רבי יהושע להפר את דבריו.

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזילחזי אנא דבתר רישא גופא אזיל — רואה אני שהגוף הולך אחר הראש!

רש״י חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל — רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים.

כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו?

יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל.

ולא היה אדם שערער בדבר כלום.״

רש״י ולא היה אדם כו׳ — אלמא אין משלימין.

רש״י לבטל את דבריו — ולומר משלימין.

בדורו של רבן גמליאל — עבוד כרבן גמליאל;בדורו של רבן… — בדורו של רבן גמליאל — עשו כרבן גמליאל; בדורו של רבי יוסי — עשו כרבי יוסי. ובדורו של רבן גמליאל עשו כרבן גמליאל? והרי שנינו:

בדורו של רבן גמליאל — עשו כרבן גמליאל;

בדורו של רבי יוסי — עבוד כרבי יוסי.

בדורו של רבי יוסי — עשו כרבי יוסי.

רש״י בדורו של רבי יוסי — דהוה בתר הכי שבקוה לדר״ג וקבעו הלכה כרבי יוסי דמותר.

ובדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל?

ובדורו של רבן גמליאל עשו כרבן גמליאל?

והתניא:

והרי שנינו:

״אמר רבי אלעזר (בן) צדוק: אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין;

רש״י מבני סנאב בן בנימין — משפחה היא משבט בנימין שנפל להן גורל לקרבן עצים בי׳ באב בימי עזרא ויו״ט היה להם לעולם כדתנן בפרק בתרא דתענית.

פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה.״

רש״י לאחר השבת — שהוא עשרה באב והוי יום טוב שלנו.

טעמא דיום טוב — הא ערב יום טוב משלימין!טעמא דיום טוב… — הטעם משום יום טוב — הא ערב יום טוב משלימין! אמר רבינא: שונה יום טוב של דבריהם (מדרבנן): מתוך שמתענין בו שעות — משלימין בו; ערבי שבתות, הואיל ואין מתענין בהם שעות — אין משלימין בערבים.

הטעם משום יום טוב — הא ערב יום טוב משלימין!

רש״י טעמא דיו״ט — הא בשאר ט׳ באב היו משלימין אף על פי שכל ט׳ באב הוי ערב יום טוב שלהם ורבי אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה כדתניא בביצה (דף כב:) א״ר אלעזר בר׳ צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר״ג.

אמר רבינא:

שאני יום טוב של דבריהם: מתוך שמתענין בו שעות — משלימין בו;

שונה יום טוב של דבריהם (מדרבנן): מתוך שמתענין בו שעות — משלימין בו;

רש״י שאני יום טוב דרבנן — כגון האי קרבן עצים הואיל וקל הוא שמתענין בו לשעות כדקתני והתענינו בו לפיכך משלימין בו ערביות כלומר מותר להשלים ערב אותו יום טוב וליכנס לתוכו כשהוא מעונה דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית אסור נמי להשלים בו ערביות שהמשלים ע״ש מתענה במקצת שבת.

ערביות שבת, הואיל ואין מתענין בה שעות — אין משלימין בה ערביות.

ערבי שבתות, הואיל ואין מתענין בהם שעות — אין משלימין בערבים.

אמר רב יוסף:אמר רב יוסף:… — אמר רב יוסף: לא שמעתי את השמועה הזאת. אמר לו אביי: אתה אמרת אותה לנו, ועל זו אמרת אותה לנו: ״אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים וכו׳״, ואמרנו עליה: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים. האם לא על כולם (נאמר)? לא — על חנוכה ופורים. כך גם מסתבר, שאם עולה על דעתך — על כולם, הרי שאל אותה רבה מרב יהודה ולא פשט לו! ולטעמך — זו שדרש מר זוטרא משמו של רב הונא: ״הלכה מתענה ומשלים״ — הרי שאל אותה רבה מרב הונא ולא פשט לו! אלא: זו קודם ששמעה, וזו לאחר ששמעה; כאן גם כן: זו קודם ששמעה, וזו לאחר ששמעה.

לא שמיע לי הא שמעתא.

לא שמעתי את השמועה הזאת.

רש״י לא שמיע לי הא שמעתא — דקבע עולא לעיל הלכה כרבי יוסי.

אמר ליה אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן:

אמר לו אביי: אתה אמרת אותה לנו, ועל זו אמרת אותה לנו:

רש״י את אמרת ניהלן — רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו.

״אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים וכו׳״,

ואמרינן עלה: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים.

ואמרנו עליה: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים.

רש״י זו דברי ר׳ מאיר — דאמר לעיל משום ר״ג מודה היה שאין משלימין וכן ט׳ באב שחל להיות ערב שבת אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים.

מאי לאו אכולהו?

האם לא על כולם (נאמר)?

רש״י מאי לאו — חכמים אכולהו קיימי בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת ומדאגמר׳ רב לר׳ יוסי בלשון חכמים ש״מ הלכה כרבי יוסי.

לא, אחנוכה ופורים.

לא — על חנוכה ופורים.

הכי נמי מסתברא,

כך גם מסתבר,

דאי סלקא דעתך אכולהו — הא בעי מיניה רבה מרב יהודה ולא פשט ליה!

שאם עולה על דעתך — על כולם, הרי שאל אותה רבה מרב יהודה ולא פשט לו!

רש״י דאי סלקא דעתך אכולהו — אמרה רב יהודה.

רש״י הא בעי מיניה רבה מרב יהודה — כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה.

ולטעמיך, הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים — הא בעא מיניה רבה מרב הונא ולא פשט ליה!

ולטעמך — זו שדרש מר זוטרא משמו של רב הונא: ״הלכה מתענה ומשלים״ — הרי שאל אותה רבה מרב הונא ולא פשט לו!

רש״י מתענה ומשלים — בערב שבת.

רש״י הא בעי רבה מרב הונא — לעיל ולא פשט ליה.

אלא: הא מקמי דשמעה, והא לבתר דשמעה;

אלא: זו קודם ששמעה, וזו לאחר ששמעה;

רש״י לבתר דשמעה — רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה.

הכא נמי: הא מקמי דשמעה, הא לבתר דשמעה.

כאן גם כן: זו קודם ששמעה, וזו לאחר ששמעה.

רש״י הכא נמי — דרב יהודה לא תיקשי.

רש״י הא מקמי דשמעה — מרב.

רש״י הא לבתר דשמעה — רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו.

תרגום לעבריתחזי אנא דבתר רישא גופא אזיל רואה אני שהגוף הולך אחר הראש

יאלין יומיא דלא להתענאה בהון

בבלי תענית פרק ב, יז ע״ב – יח ע״א · הלכה · סוגיא · על המשנה ״כל הכתוב במגילת תענית״: ימי ניסן, ״הימים האלה… לפניהם ולאחריהם אסורין״, ועשרים ושמונה באדר

על המשנה תענית ב, ח — בסעיף ב; אחריה ״איתמר: הלכה כרבי יוסי… יום ניקנור״ (יח ע״א–ע״ב) — בפרשה יום ניקנור.

״גזרה מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״נגזרה״.

״שמד״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזירה״.

כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד — לפניו אסור, לאחריו מותר.(משנה תענית ב, ח)

תנו רבנן:

אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למיספד בהון:

מיוחס לרש״י דלא להתענאה בהון — שכולן אסורין בתענית ומקצתהון שיש בהן קצת חמורין כ״כ שבהספד נמי אסורין.

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה — איתוקם תמידא, דלא למיספד בהון;

מיוחס לרש״י מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה — דכל שמונה ימים נשאו ונתנו בדבר עד שנצחו את הצדוקין ועשו אותם יום טוב ודבר זה מפורש במנחות בפרק רבי ישמעאל ובמגילת תענית המצויה אצלנו.

מיוחס לרש״י מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד — שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לשון רבים הוא שיהו כולן באין מתרומת הלשכה.

מיוחס לרש״י איתוקם תמידא דלא למיספד — גרסינן. ולא גרסינן להתענאה כדמוכח בסמוך דקתני לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ואי גרסינן להתענאה א״כ היינו רבי יוסי דאמר לפניו אסור והא ליכא למימר דרבי יוסי היא דקא פריך כמאן כרבי יוסי בתמיהה מכלל דכרבנן פסיקא ליה.

מתמניא ביה עד סוף מועדא — איתותב חגא דשבועיא, דלא למיספד בהון.

מיוחס לרש״י מתמניא ביה כו׳ עד דלא למיספד — שהיו בייתוסים אומרים עצרת אחר השבת הוא שהעומר מתחיל אחד בשבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת ניטפל להן רבן יוחנן בן זכאי וא״ל שוטים מניין לכם ולא היה אדם שהחזירו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותיקנה אחר שבת כדי שיהיו מתענגים שני ימים וכו׳ ודחו אותן והלכו להן בייתוסים מכח הפסוקין על כרחן וחזרו בהן (ע״כ הג׳).

מיוחס לרש״י עד סוף מועדא — פסח.

מיוחס לרש״י חגא דשבועיא דלא למיספד — במגילת תענית [פ״א] מפרש מאי איתוקם.

מיוחס לרש״י איתוקם תמידא ואיתותב חגא דשבועיא — בענינים רבים חלקו בייתוסין עם חכמים ומפורשין במנחות ובמגילת תענית [פ״א] וה״ג התם בפ׳ ר׳ ישמעאל [ס״ה.] ת״ר אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למיספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד ומתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד.

אמר מר:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד —

למה לי מריש ירחא? לימא מתרי בניסן, וראש חודש גופיה יום טוב הוא ואסור!

אמר רב:

לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו.

מיוחס לרש״י ור״ח יו״ט הוא — דכתיב קרא עלי מועד והוי ראש חודש אב בהאי מסכתא לקמן (כט.).

ושלפניו נמי — תיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ראש חדש!

ראש חדש דאורייתא הוא, ודאורייתא לא בעי חיזוק.

דתניא:

הימים האלה הכתובין במגילת תענית — לפניהם ולאחריהם אסורין;

שבתות וימים טובים — הן אסורין, לפניהן ולאחריהן מותרין.

ומה הפרש בין זה לזה?

הללו — דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חיזוק;

הללו — דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

אמר מר:

מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד —

למה לי עד סוף מועד? לימא עד המועד, ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור!

אמר רב פפא:

כדאמר רב: לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו — הכא נמי: לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו.

כמאן? כרבי יוסי, דאמר: בין לפניו בין לאחריו אסור.

מיוחס לרש״י כמאן כר׳ יוסי — דמתניתין דאמר אף לאחריו בתמיהה ושבקת רבנן אי הכי דאליבא דרבי יוסי מוקמת לה למגילת תענית כ״ט באדר נמי דקתרצת לעיל דאדהכי נקט ריש ירחא דניסן דהיינו יום שלשים דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר מכ״ט יום הוא משום דקא בעי למיסר יום כ״ט תיפוק ליה דבלאו הכי הוי אסור יום כ״ט דה״ל יום דבתר כ״ח שהוא י״ט כו׳ ואסור יום שלאחריו כרבי יוסי ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו.

אי הכי, בעשרים ותשעה נמי — מאי איריא דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא? תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה!

מיוחס לרש״י לאסור את שלפניו — להכי נקט מריש ירחא דניסן לאסור את יום שלפני ר״ח בתענית כדתניא בסמוך לפניהן אסורין דאי משום ר״ח לא היה נאסר כדמפרש דדברי תורה אין צריכין חיזוק.

דתניא:

בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי, דלא יעידון מן אורייתא.

מיוחס לרש״י דלא יעידון — שלא יהו צריכין ליבטל מתלמוד תורה שנגזר עליהן שלא יעסקו בתורה.

שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.

אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה.

הלכו והפגינו בלילה, אמרו:

אי שמים! לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו?

מיוחס לרש״י אי שמים — גרסינן. אהה ה׳ להקדוש ברוך הוא היו צועקים על אותם שגזרו עליהם גזרות קשות והיו אומרים להם לפני הקדוש ברוך הוא וכי לא אחיכם וכו׳.

מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות?

ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב.

מיוחס לרש״י הפגינו — צעקו כך מתרגמינן בתהלים כל לשון שועה וצעקה לשון פגינה.

אמר אביי:

לא נצרכה אלא לחדש מעובר.

מיוחס לרש״י לא נצרכה אלא לחדש מעובר — בשנה מעוברת שיש בה שני אדר והאחד חסר דהשתא כי הוה אדר שני מלא הוה יום שלשים לפני ר״ח ניסן א״נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל׳ דמשום יום טוב דכ״ח לא מיתסר אלא כ״ט.

רב אשי אמר:

אפילו תימא לחדש חסר:

מיוחס לרש״י רבא אמר אפילו תימא חדש חסר — ואהכי נקט מריש ירחא דאי הוה אסר ליה ליום כ״ט משום בתר כ״ח לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה.

כל שלאחריו בתענית — אסור, בהספד — מותר;

וזה, הואיל ומוטל בין שני ימים טובים — עשאוהו כיום טוב עצמו, ואפילו בהספד נמי אסור.

מיוחס לרש״י דכל שלאחריו כו׳ — כלומר כל שאסור משום אחר י״ט בתענית הוא דאסור הא בהספד מותר ואהכי נקט מריש ירחא דלהוי האי כ״ט דנקט מוטל בין שני ימים משום דאי מיתסר משום דלפני יום טוב אימור לא איתסר בהספד דהאי דנקט כל שלאחריו כו׳ לאו משום דלפניו נמי אסור בהספד אלא איידי דפריך דליתסר יום כ״ט משום בתר כ״ח הוא דמיהדר ליה כל שלאחריו כו׳.

אמר מר:

מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד —

למה לי למימר מתמניא ביה? לימא מתשעה ביה, ותמניא גופיה אסור, דהוה ליה יומא דאיתוקם ביה תמידא!

מיוחס לרש״י לימא מתשעה ותמניא גופיה — י״ט הוא דהא הוה ליה מהנך ימים טובים דאיתוקם בהו תמידא כדכתיב ביה מריש ירחא עד תמניא.

כיון דאילו מקלע (ליה) מילתא ובטליניה לשבעה — תמניא גופיה אסור, דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא.

מיוחס לרש״י ה״ג: דאי איקלע מילתא ובטליני׳ לשבעה תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא דאיתותב חגי דשבועיא — דאי איקלע מילתא שאם נגזר גזירה וצריכין להתענות תוך אלו ימים טובים דתמיד ובטלו אותן להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין.

מיוחס לרש״י אכתי יומא תמניא אסור משום חגא דשבועיא — ואי קשיא אכתי לימא תשעה ואפילו אם אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסור תמניא גופיה משום קמא יומא דחג שבועיא דהוה יום שלפניו לאו פירכא הוא דהא יום טוב גופיה בטיל ואנא ליקום וליגזור קמיה יומא דאיתותב חגא דשבועיא וכה״ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס.

השתא דאתית להכי, עשרים ותשעה נמי — כיון דאילו מיקלע מילתא ובטליניה לעשרים ותמניא, עשרין ותשעה גופיה אסור, דהוה ליה יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא.

מיוחס לרש״י כ״ט נמי — דתרצת לה לעיל לא נצרכה כו׳ להכי נקט בריש ירחא דאי מיקלע כו׳.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
חמלכות הרשעההמלכות
יגזרה מלכות הרשעהנגזרה
ישמדגזירה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§10§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · י: הלכה: בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים נשים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות; מי שמת בחנוכה — ״עבדין ליה איברייא״; ״אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אנשים במועד מענות — בחנוכה ובפורים

משנה מועד קטן ג, ח–ט · הלכה · נשים במועד מענות ולא מטפחות; בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות ולא מקוננות; ״בלע המות לנצח״

המשנה (מועד קטן ג, ח, סופה, ו־ג, ט), סוף המסכת; הגמרא עליה אחריה: ״מאי אמרן? אמר רב: ויי לאזלא, ויי לחבילא״ ושאר קינות נשי דשכנציב (כח ע״ב). ״נשים במועד… בזה ובזה אבל לא מקוננות״ — מובאת גם בבבלי מגילה פרק א, ג ע״ב (״ודיחיד קל? והתנן״).

״איזהו עינוי — שכולן עונות כאחת; קינה — שאחת מדברת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״איזהו עינוי ואיזהו קינה? עינוי — שכולן עונות כאחת, קינה — אחת אומרת וכולן עונות אחריה״; ו״אבל לעתיד לבא כולן עונות כאחת, שנאמר: בלע המות לנצח״.

משנה מועד קטן ג, ח–ט

נשים במועד מענות, אבל לא מטפחותמטפחות — מכות כף אל כף (או על הלב) לאות אבל.

רבי ישמעאל אומר:

הסמוכות למטההסמוכות למטה — הקרובות למטת המת, מטפחות.

מיוחס לרש״י מתניתין בלא פירוש.

בראשי חדשים, בחנכה ובפורים,

מענות, ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות.

נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות.

איזהו ענוי, שכלן עונות כאחת.

קינה, שאחת מדברת וכלן עונות אחריה, שנאמר:

וְלַמֵּדְנָה בְנתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה(ירמיה ט, יט).

אבל לעתיד לבא הוא אומר:

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וגו׳(ישעיה כה, ח).

תרגום לעבריתמטפחות מכות כף אל כף (או על הלב) לאות אבל הסמוכות למטה הקרובות למטת המת

בבראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות

ירושלמי מועד קטן ג, ט · הלכה · סוגיא

המשנה היא משנה מועד קטן ג, ט, סוף המסכת; ההלכה דנה ברישה — מי שמת בחנוכה ובראש חודש (״עבדין ליה איברייא״) ובהספד; ״תני: אין מוליכין חלילין לבית האבל״ שאחריה עניין אחר.

משנה מועד קטן ג, ט

ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות.

נקבר המת לא מענות ולא מטפחות.

אי זה הוא העינוי?

שכולן עונות כאחת.

וקינה, שאחת מדברת וכולם עונות אחריה, שנאמר: וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה(ירמיה ט, יט).

אבל לעתיד לבוא מהו אומר?

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יי אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וגו׳(ישעיה כה, ח).

רבי תנחום בר עיליי דמך בחנוכתא, רבי דוסא דמך בריש ירחא דניסן, עבדין ליה איברייא.רבי תנחום בר… — רבי תנחום בר עיליי מת בחנוכה, רבי דוסא מת בראש חודש ניסן — עשו להם הבראה. סברו לומר שמדעתם של החכמים (נעשה), ובדקו ומצאו שלא מדעתם של החכמים. רבי קרוספי מת במועד ועשו לו הבראה; סברו לומר שמדעתו של רבי אמי, ובדקו ומצאו שלא מדעתו של רבי אמי. רבי חלבו, רבי בא בר זבדא בשם רב: אפילו לשעה (מיד) — מן זו: ״ותמת שם מרים ותקבר שם״. ואנו רואים חכמים עונים (מענות) בדיבור?

רבי תנחום בר עיליי מת בחנוכה, רבי דוסא מת בראש חודש ניסן — עשו להם הבראה.

סברין מימר מן דעתון דרבנן, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתון דרבנן.

סברו לומר שמדעתם של החכמים (נעשה), ובדקו ומצאו שלא מדעתם של החכמים.

רבי קרוספי דמך במועדא ועבדון ליה איברייא, סברין מימר מן דעתיה דרבי אמי, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתיה דרבי אמי.

רבי קרוספי מת במועד ועשו לו הבראה; סברו לומר שמדעתו של רבי אמי, ובדקו ומצאו שלא מדעתו של רבי אמי.

רבי חלבו רבי בא בר זבדא בשם רב: אפילו לשעה, מן הדא: וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם(במדבר כ, א).

רבי חלבו, רבי בא בר זבדא בשם רב: אפילו לשעה (מיד) — מן זו: ״ותמת שם מרים ותקבר שם״.

ואנן חמיי רבנן עניין בדיבורא?

ואנו רואים חכמים עונים (מענות) בדיבור?

אמר רבי ירמיה: חבירים זריזין הן ואינן באין לידי הספד.

גמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה

בבלי מגילה פרק א, ג ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · כהנים בעבודתן מבטלין לשמוע מקרא מגילה; גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין; אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים

מ״והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה״ ועד ״כבוד תורה דיחיד חמור, תלמוד תורה דיחיד קל״; לפניה ״מאן נינהו אנשים״ (דניאל י, ז) ו״מזלייהו חזו״, ואחריה ״אמר רבא: פשיטא לי, עבודה ומקרא מגילה — מקרא מגילה עדיף״ — סדר הקדימות של רבא, עניין לעצמו.

״ודלמא משקרי? גמירי״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״אמר אביי: גמירי״.

״מיד וילן יהושע״ — כן ברוב עדי הנוסח של הבבלי; בנוסח המקרא: ״וילך״. בכ״י מינכן 140: ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם, וכתיב בתוך העמק״ (יהושע ח, ט; ח, יג).

״מלמד שלן בעומקה של הלכה״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140 נוסף: ״וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה״; ושם ״רב שמואל בר אוניא משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״רב שמואל בר איקא משמיה דרב גידל״).

״לא קשיא: הא דרבים והא דיחיד״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140 נוסף: ״דרבים חמור, דיחיד קל, מעבודה ופורים״.

״ואמר רבה בר הונא״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״; בכ״י מינכן 95: ״אמר רבה בר רב הונא״.

״[וגו׳] וישתחו (לאפיו)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״וישתחו לאפיו״, ובכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 הפסוקים עד ״עתה באתי״.

״והתנן: נשים במועד מענות…״ — משנה מועד קטן ג, ח–ט (בבלי מועד קטן פרק ג, כח ע״ב).

והשתא דאמרת מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר(אסתר ט, כח) לדרשה, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה למאי אתאלמאי אתא — לְמה בא?

אמר רבי יוסי בר חנינא:

להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

דאמר רב יהודה אמר רב:

כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

רש״י וישראל במעמדן — עומדין על תמידי צבור בשעת הקרבן כדתנן במסכת תענית (דף כו.) תשמרו להקריב לי במועדו היאך שומר אם אינו עומד על גביו תיקנו נביאים הראשונים כ״ד משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד כו׳.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה (ברייתא) גם כך:

כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה.

קל וחומר מעבודה — ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינןמבטלינן — מבטלים אנו, תלמוד תורה לא כל שכן?

ועבודה חמורה מתלמוד תורה?

והכתיב: וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹומֵד לְנֶגְדּוֹ(יהושע ה, יג) [וגו׳] וַיִּשְׁתָּחוּ(יהושע ה, יד) (לאפיו).

והיכי עביד הכי?והיכי עביד הכי?… — והיאך עשה כך (שהשתחוה לו בלילה)? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה — חוששים אנו שמא שד הוא! שונה שם, שאמר לו: ״כי אני שר צבא יי״. ושמא משקרים (השדים)? מקובל בידינו שאין מוציאים שם שמים לבטלה.

והיאך עשה כך (שהשתחוה לו בלילה)?

רש״י והיכי עביד הכי — שהשתחוה לו דכתיב ויפול על פניו וישתחו.

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא!

והרי אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה — חוששים אנו שמא שד הוא!

שאני התם, דאמר ליה: כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ.

שונה שם, שאמר לו: ״כי אני שר צבא יי״.

ודלמא משקרי?

ושמא משקרים (השדים)?

גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה.

מקובל בידינו שאין מוציאים שם שמים לבטלה.

אמר לו: ״אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה״.

רש״י אמש ביטלתם כו׳ — בתשובה שהשיבו עתה באתי אנו למדין תחלת דברי המלאך האשימן בשני דברים אמש כלומר כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה [משתחשך].

רש״י ועכשיו — שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה.

אמר לו: ״על איזה מהן באת?״

אמר לו: עַתָּה בָאתִי.

רש״י עתה באתי — על של עכשיו.

מיד וילן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק(יהושע ח, יג).

רש״י מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק — לא באותו הלילה כתיב אלא בלילה שצר על העי והכי קאמר מיד חזר יהושע מדבריו וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה.

אמר רבי יוחנן:

מלמד שלן בעומקה של הלכה.

ואמר רב שמואל בר אוניא:

גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר: עַתָּה בָאתִי.

לא קשיא: הא דרבים והא דיחיד.לא קשיא: הא… — אינה קשה: זו — של רבים, וזו — של יחיד. ושל יחיד קל? והרי שנינו: נשים במועד מענות אבל לא מטפחות.

אינה קשה: זו — של רבים, וזו — של יחיד.

רש״י הא דרבים — דהתם כל ישראל הוו.

ודיחיד קל?

ושל יחיד קל?

והתנן: נשים במועד מענות אבל לא מטפחות.

והרי שנינו: נשים במועד מענות אבל לא מטפחות.

רש״י מענות — הספד על המת.

רש״י ולא מטפחות — על לבן.

רבי ישמעאל אומר:

אם היו סמוכות למטה מטפחות.

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות.

רש״י אבל לא מקוננות — והתם מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה עינוי — שכולן עונות כאחת, קינה — אחת אומרת וכולן עונות אחריה.

ואמר רבה בר הונא:

אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים.

כבוד תורה קאמרת?כבוד תורה קאמרת?… — כבוד תורה אתה אומר? כבוד תורה של יחיד — חמור; תלמוד תורה של יחיד — קל.

כבוד תורה אתה אומר?

כבוד תורה דיחיד חמור, תלמוד תורה דיחיד קל.

כבוד תורה של יחיד — חמור; תלמוד תורה של יחיד — קל.

רש״י ת״ת דיחיד — ביטול מלמודו קל מעבודה ופורים.

תרגום לעבריתלמאי אתא לְמה בא תניא נמי הכי שנויה (ברייתא) גם כך מבטלינן מבטלים אנו

דאין מועד בפני תלמיד חכם

בבלי מועד קטן פרק ג, כז ע״ב · הלכה · סוגיא · הספד תלמיד חכם במועד, וכל שכן בחנוכה ופורים — בפניו, ויום שמועה כבפניו

על משנה מועד קטן ג, ח (״אין מניחין את המטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד״); לפניה ״בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו… נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא״, ואחריה ״אמר עולא: הספד — על לב״ — עניין אחר. מאמר ״אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים״ — גם בבבלי מגילה פרק א, ג ע״ב (״ואמר רבה בר הונא״), בסוגיא אחרת.

״אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י מינכן 140 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבה בר רב הונא״, כבמגילה ג ע״ב; ״אמר רב פפי: יום שמועה הוה״ — שם: ״אמר רב פפא״, ושם ״יום שמועה דהתם כבפניו דמי״.

אין מניחין את המטה ברחוב(משנה מועד קטן ג, ח)

אמר רב פפא:

אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים.

מיוחס לרש״י אין מועד לפני חכמים — שיכולין להספידו.

והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו — לא.והני מילי בפניו,… — ודברים אלו — בפניו (כשהמת לפנינו), אבל שלא בפניו — לא. האמנם? והרי רב כהנא הספיד את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא! אמר רב פפי: יום שמועה היה, וכבפניו הוא.

ודברים אלו — בפניו (כשהמת לפנינו), אבל שלא בפניו — לא.

איני? והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא!

האמנם? והרי רב כהנא הספיד את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא!

אמר רב פפי: יום שמועה הוה, וכבפניו דמי.

אמר רב פפי: יום שמועה היה, וכבפניו הוא.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§11§§

תורה ותפלה בחנוכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יא: הלכה: הזכרת חנוכה בתפלה ובברכת המזון

יום שאין בו מוסף — מעין המאורע, ואם לא אמר אין מחזירין; יום שיש בו מוסף — קדושת היום בעבודה, ואם לא אמר מחזירין; קדושה בשמונה עשרה של חנוכה, אף על פי שאין בו מוסף — מפני שיש בו הלל; ויש אומרים אף בפורים, מפני המגילה; ״על הנסים״ בהודאה — ״בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו״; ניסי מרדכי ואסתר; ושניהם בברכת הארץ; של חנוכה בברכת המזון — אם בא להזכיר מזכיר בהודאה; ראש חודש בברכת המזון; חנוכה במ

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים

תוספתא ברכות ג, י · הלכה · יום שאין בו מוסף — מעין המאורע, ואם לא אמר אין מחזירין; יום שיש בו מוסף — קדושת היום בעבודה, ואם לא אמר מחזירין

״מעין המורע״ — כן בכתב היד, כלומר: המאורע. ״(תפלה קצרה)״ — המלים בסוגריים כבמקור, ואינן בדבר שיש בו מוסף.

כעין הברייתא בירושלמי ברכות ז, ד (״אשכח תני ופליג: כל יום שיש בו קרבן מוסף… וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים״, להלן ו), שם בברכת המזון; ובבבלי שבת פרק ב, כד ע״א (״דתני רבי אושעיא: ימים שיש בהן קרבן מוסף…״, להלן ח), ושם ימים שאין בהן מוסף ״שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות״, לא חנוכה.

כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה, ופורים,

בשחרית ובמנחה מתפלל (תפלה קצרה) שמנה עשרה, ואומר מעין המורע.

אם לא אמר אין מחזירין אותו.

וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חדש, וחולו של מועד,

בשחרית ובמנחה מתפלל שמנה עשרה, ואומר קדושת היום בעבודה.

רבי ליעזר אומר:

בהודייה.

אם לא אמר מחזירין אותו.

ובמוספין מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע.

בוהחזן צריך לומר קדוש בשמנה עשרה של חנוכה

מסכת סופרים, פרק כ, ה · הלכה · קדושה בשמונה עשרה של חנוכה, אף על פי שאין בו מוסף — מפני שיש בו הלל; ויש אומרים אף בפורים, מפני המגילה

בדפוס (מסכת סופרים כ, ז): ״החזן צריך לומר אתה קדוש״, ו״כל יום שאין בו מוסף אין בו קדוש, חוץ מן החנוכה, שאף על פי שאין בה מוסף יש בה קדוש״.

והחזן צריך לומר קדוש בשמנה עשרה של חנוכה,

וכן בראשי חדשים,

וכן בחולו של מועד,

מפני שכתוב בהן עולת תמיד.

ותני רבי חייא:

כל יום שיש בו מוסף — יש בו קדושה;

אין בו מוסף — אין בו קדושה;

חוץ מן החנוכה, שאף על פי שאין בו מוסף — יש בו קדושה.

מפני מה?

מפני שיש בו הלל.

ויש אומרים: אף בפורים, מפני שיש בו מגילה.

גואומרים בהודייה

מסכת סופרים, פרק כ, ו · הלכה · ״על הנסים״ בהודאה — ״בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו״; ניסי מרדכי ואסתר; ושניהם בברכת הארץ

בדפוס (מסכת סופרים כ, ח): ״והודאת פלאות ותשועת כהנים אשר עשית בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו, וכן עשה עמנו…״, ובסופה ״בברכת המזון״.

הזכרת חנוכה בברכת הארץ — בירושלמי ברכות ז, ה (״הזכיר של חנוכה בארץ וקילסו אותו״, להלן ז); ובהודאה — בבבלי שבת פרק ב, כד ע״א (להלן ח).

ואומרים בהודייה:

וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו,

כן עשה עמנו יי אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות,

ונודה לשמך לנצח,

ברוך אתה יי הטוב.

וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה.

ושניהם נזכרין בברכת הארץ.

דשבת שחלה להיות בחנוכה

ירושלמי ברכות ד, א · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״תפילת השחר עד חצות… ושל מוספין כל היום״ (משנה ברכות ד, א), בעניין תפילת הנעילה.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ד, א (ד, א, י), באותם הדברים בסדר אחר: שם ״שבת שחלה להיות בחנוכה״ קודם ל״ראש חודש שחל להיות בתענית״, ואין שם ״אוספון עלה ראש חדש שחל להיות בתוכה״; ״ראש חודש ותענית איכן הוא מזכיר״, ״רבי אבונה״ (כאן ״רבי אבינא״); לכן נדפסו שתיהן, זו בצד זו (להלן ה).

״אף על פי שאין מוסף בחנוכה…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן; וכן בפנים בדפוס ונציה.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת — מזכיר של שבת בנעילה.

אוספון עליהאוספון עליה — הוסיפו עליה ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, אף על פי שאין נעילה בראש חודש — מזכיר של ראש חודש בנעילה.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, [אף על פי שאין מוסף בחנוכה — מזכיר של חנוכה במוסף.

אוספון עלהאוספון עלה — הוסיפו עליה ראש חדש שחל להיות בתוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה —] מזכיר של חנוכה במוסף.

ראש חדש שחל להיות בתענית, היאך מזכיר הוא של ראש חודש?

רבי זעורא אמר: בהודיה;

רבי אבא בר ממל אמר: בעבודה;

רבי אבינא אמר: אומר ברכה רביעית.

אמר רבי אבא: מה מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה ברכה רביעית.

וכן נפק עבדאנפק עבדא — יצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדאכהדא — כזו, כדברי דרבי אבא.

תרגום לעבריתאוספון עליה הוסיפו עליה אוספון עלה הוסיפו עליה נפק עבדא יצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדא כזו, כדברי

השבת שחלה להיות בחנוכה — מזכיר של חנוכה במוסף

ירושלמי תענית ד, א · הלכה · סוגיא · נוסח אחר

בהלכה על המשנה ״בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן… ובנעילת שערים״ (משנה תענית ד, א), בעניין תפילת הנעילה; לפניה ״נעילה מהו שתפטור את שלערב״, ואחריה ״במה קורין״.

״הוא מזכיר של״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה על ידי הסופר.

סוגיא תאומה — ירושלמי ברכות ד, א (ד, א, כו–כז), באותם הדברים בסדר אחר: שם ״ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור״ קודם ל״שבת שחלה להיות בחנוכה״, ונוסף בגליון ״אוספון עלה ראש חדש שחל להיות בתוכה״; לכן נדפסו שתיהן, זו בצד זו (לעיל ד).

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת, מזכיר שלשבת בנעילה.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, מזכיר שלחנוכה במוסף.

אוספון עלהאוספון עלה — הוסיפו עליה ראש חודש שחל להיות בתענית, אף על פי שאין נעילה בראש חודש, מזכיר שלראש חודש בנעילה.

ראש חודש ותענית איכן הוא מזכיר {של} ראש חודש?

רבי זעורה אמר: בהודייה.

רבי בא בר ממל אמר: בעבודה.

רבי אבונה אמר: אומרה ברכה רביעית.

אמר רבי בא: מה מצאנו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן ברכה רביעית.

ונפק עובדאונפק עובדא — ויצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדאכהדא — כזו, כדברי דרבי בא.

תרגום לעבריתאוספון עלה הוסיפו עליה ונפק עובדא ויצא מעשה, נפסקה הלכה למעשה כהדא כזו, כדברי

ושכח ולא הזכיר מעין המאורע בברכת המזון

ירושלמי ברכות ז, ד · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק״ (משנה ברכות ז, ד).

״בחולו של מועד״ — כן במקור בכ״י ליידן, וכן בשרידי ירושלמי. בכ״י וטיקן: ״של ראש חדש״. מגיה בכ״י ליידן העביר קולמוס על ״בחולו של מועד״ והחליפו בגיליון ב: ״של ראש חודש״; וכן בדפוס ונציה: ״ספק הזכיר של ראש חדש״.

״מעין המאורע. אם לא הזכיר״ (פעמיים) — כן בכ״י ליידן. בכ״י וטיקן: ״ואם״.

״אשר נתן מנוחה לעמו ישראל״ — לשון הברכה (על פי מלכים א ח, נו), לא מובאה מן הכתוב.

תני:

היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת —

רב אמר: חוזר;

ושמואל אמר: אינו חוזר.

שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: ספק הזכיר בחולו של מועד ספק לא הזכיר — אין מחזירין אותו.

אשכח תני ופליגאשכח תני ופליג — נמצא (תנא) ששונה וחולק: כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד — צריך להזכיר מעין המאורע.

אם לא הזכיר — מחזירין אותו.

וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים — צריך להזכיר מעין המאורע.

אם לא הזכיר — אין מחזירין אותו.

חנן בר אבא וחברייא הוו יתבין אכלין בשבתא.חנן בר אבא… — חנן בר אבא והחברים היו יושבים ואוכלים בשבת. משאכלו וברכו, קם והלך לו. חזר אצלם, ומצאם מברכים. אמר: והלא כבר ברכנו? אמרו לו: מברכים וחוזרים ומברכים, שמצאנו (ששכחנו) הזכרה של שבת. והלא כך אמר רבי בא בשם רבי חונא, ורבי ירמיה הגיעו בה (אמרוה) בשם רב: שכח ולא הזכיר של שבת — אומר ״אשר נתן מנוחה לעמו ישראל״ (ואינו חוזר)? כאן — כשהסיח דעתו (מן הסעודה), וכאן — כשלא הסיח דעתו.

חנן בר אבא והחברים היו יושבים ואוכלים בשבת.

מן דאכלין וברכין, קם אזל ליה.

משאכלו וברכו, קם והלך לו.

חזר לגבן, אשכחנון מברכין.

חזר אצלם, ומצאם מברכים.

אמר: ולא כבר בירכנו?

אמר: והלא כבר ברכנו?

אמרין ליה: מברכין וחוזרין ומברכין, דאשכחן מדכרא דשבתא.

אמרו לו: מברכים וחוזרים ומברכים, שמצאנו (ששכחנו) הזכרה של שבת.

לא אמר כן רבי בא בשם רבי חונא ורבי ירמיה מטו בה בשם רב: שכח ולא הזכיר של שבת אומר: אשר נתן מנוחה לעמו ישראל?

והלא כך אמר רבי בא בשם רבי חונא, ורבי ירמיה הגיעו בה (אמרוה) בשם רב: שכח ולא הזכיר של שבת — אומר ״אשר נתן מנוחה לעמו ישראל״ (ואינו חוזר)?

כן בשהסיע דעתו, וכן בשלא הסיע דעתו.

כאן — כשהסיח דעתו (מן הסעודה), וכאן — כשלא הסיח דעתו.

תרגום לעבריתאשכח תני ופליג נמצא (תנא) ששונה וחולק

זהזכיר של חנוכה בברכת הארץ

ירושלמי ברכות ז, ה · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד… ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים״ (משנה ברכות ז, ה), בעניין ברכת המזון.

״והמטיב״ — בדפוס ונציה ״ומטיב״.

רבי זריקן בר חמוי דרבי זריקן הזכיר של חנוכה בארץבארץ — בברכת הארץ (״נודה לך״), הברכה השנייה שבברכת המזון, וקילסו אותו.

רבי בא בריהבריה — בנו דרבי חייא בר בא הזכיר דיין אמת בהטוב והמטיבבהטוב והמטיב — בברכה הרביעית שבברכת המזון, וקלסו אותו.

תרגום לעבריתבארץ בברכת הארץ (״נודה לך״), הברכה השנייה שבברכת המזון בריה בנו בהטוב והמטיב בברכה הרביעית שבברכת המזון

חלהזכיר של חנוכה בברכת המזון

בבלי שבת פרק ב, כד ע״א · הלכה · סוגיא · של חנוכה בברכת המזון — אם בא להזכיר מזכיר בהודאה; ראש חודש בברכת המזון

לפני הסוגיא המשנה ״אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב״ (שבת ב, ב) וגמרתה: ״…לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב״; אחריה: סוגיית ״הזכרה במוספין״: ״איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?״.

״רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא… אמר להו רב ששת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 שני מעשים: ״רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים; אמר ליה רבא: כתפלה…״, ו״רבי יצחק נפחא איקלע לבי ריש גלותא (בכ״י מינכן 95: לבי רבא), סבר לאדכורי בבונה ירושלים; אמר ליה רב ששת: כתפלה…״.

״אסיר… מדכרינן״ — כן בנוסח הראשי (״אסיר״ גם בדפוס ונציה ובכ״י אוקספורד 366); בדפוס וילנא: ״אסור… מזכרינן״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״לא צריך״ במקום ״לא מדכרינן״.

״כגון שני וחמישי (ושני)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ושני״, ובכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 אינו. ״(ואין בהן קדושה על הכוס)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ובדפוס ונציה הוא בפנים.

איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון?איבעיא להו: מהו… — נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון שמדברי חכמים הוא — אין אנו מזכירים, או שמא משום פרסום הנס — מזכירים אנו? אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר — מזכיר בהודאה. רב הונא בר יהודה נזדמן לבית רבא, וסבר להזכיר (של חנוכה) ב״בונה ירושלים״. אמר להם רב ששת: כתפלה — מה תפלה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה. נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון? אם תמצא לומר: בחנוכה, שהיא מדברי חכמים — אינו צריך; ראש חודש, שהוא מן התורה — צריך; או שמא, כיון שאינו אסור בעשיית מלאכה — אין אנו מזכירים? רב אמר: מזכיר; רבי חנינא אמר: אינו מזכיר. אמר רב זריקא: אחוז בדברי רב בידך, שעומד רבי אושעיא בשיטתו.

נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון?

רש״י בברכת המזון — בתפלה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל.

כיון דמדרבנן הוא — לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא — מדכרינן?

כיון שמדברי חכמים הוא — אין אנו מזכירים, או שמא משום פרסום הנס — מזכירים אנו?

רש״י לא מזכרינן — לא חייבו להזכיר.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא:

אינו מזכיר, ואם בא להזכיר — מזכיר בהודאה.

רש״י אינו מזכיר — אינו צריך להזכיר.

רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי ״בבונה ירושלים״.

רב הונא בר יהודה נזדמן לבית רבא, וסבר להזכיר (של חנוכה) ב״בונה ירושלים״.

אמר להו רב ששת:

אמר להם רב ששת:

כתפלה — מה תפלה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה:

רש״י מה תפלה בברכת הודאה — דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה.

רש״י בהודאה — בברכת הארץ.

איבעיא להו: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון?

נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון?

אם תימצי לומר בחנוכה דרבנן — לא צריך, ראש חודש דאורייתא — צריך;

אם תמצא לומר: בחנוכה, שהיא מדברי חכמים — אינו צריך; ראש חודש, שהוא מן התורה — צריך;

או דילמא כיון דלא אסיר בעשיית מלאכה — לא מדכרינן?

או שמא, כיון שאינו אסור בעשיית מלאכה — אין אנו מזכירים?

רב אמר: מזכיר;

רבי חנינא אמר: אינו מזכיר.

אמר רב זריקא:

נקוט דרב בידך, דקאי רבי אושעיא כוותיה.

אחוז בדברי רב בידך, שעומד רבי אושעיא בשיטתו.

דתני רבי אושעיא: ״ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד — ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר — מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון.

רש״י ואומר מעין המאורע בעבודה — לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום.

ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי (ושני) ותעניות ומעמדות.״

רש״י שני וחמישי — משמע של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו לזוכרם ולחלקם משאר ימות השנה.

רש״י ושל מעמדות — כלומר לימים של מעמדות שהיו מתענין ארבעה תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי ומעין המאורע דידהו תפלת תענית.

״שני וחמישי״ מאי עבידתייהומאי עבידתייהו — מה עניינם (כאן)?

אלא: ״שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות — ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר — אין מחזירין אותו, (ואין בהן קדושה על הכוס), ואין בהן הזכרה בברכת המזון:״

רש״י של תעניות — שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי [ושני] במס׳ תענית (דף י.).

רש״י ערבית — לילי כניסתן ואף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית (דף יא:) יחיד שקבל עליו תענית אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשו׳ הגאונים מצאתי ברייתא שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אף על פי שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו.

רש״י אין מחזירין אותו — דלאו דאורייתא נינהו.

רש״י בברכת המזון — של ערבית בכניסתו וכל שכן ביציאתו שכבר עבר היום.

תרגום לעבריתמאי עבידתייהו מה עניינם (כאן)

טמהו להזכיר של חנוכה במוספין

בבלי שבת פרק ב, כד ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · חנוכה במוספין — אינו מזכיר, או מזכיר: יום הוא שנתחייב בארבע תפלות

לפני הסוגיא: סוגיית ״הזכרה בברכת המזון״ (כד ע״א), שנסתיימה ״…ואין בהן הזכרה בברכת המזון״; אחריה הגמרא חוזרת למשנה: ״ולא באליה כו׳ — חכמים היינו תנא קמא?״.

״דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב״ — בכ״י מינכן 95: ״רב אחדבוי בר רב מתנה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בכ״י אוקספורד 366: ״רב אחא בר רב מתנה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בדפוס ונציה: ״רב אחדבוי בר בר מתנה אמ׳ רב״.

״יום הוא שנתחייב בארבע תפלות״ — בכ״י אוקספורד 366, ביום הכפורים: ״בחמש תפלות״.

איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?איבעיא להו: מהו… — נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר של חנוכה במוספין? כיון שאין בו מוסף משלו — אין אנו מזכירים, או שמא יום הוא שחייב בארבע תפלות (ומזכיר)? רב הונא ורב יהודה, ששניהם אומרים: אינו מזכיר; רב נחמן ורבי יוחנן, ששניהם אומרים: מזכיר. אמר אביי לרב יוסף: זו של רב הונא ורב יהודה — של רב היא, שאמר רב גידל אמר רב:

נשאלה להם שאלה: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?

רש״י של חנוכה במוספין — בתפלת מוספין דשבת ור״ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הניסים בהודאה.

כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן, או דילמא יום הוא שחייב בארבע תפלות?

כיון שאין בו מוסף משלו — אין אנו מזכירים, או שמא יום הוא שחייב בארבע תפלות (ומזכיר)?

רש״י בד׳ תפילות — ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום אינה פחותה משאר תפלות של יום.

רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר;

רב הונא ורב יהודה, ששניהם אומרים: אינו מזכיר;

רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר.

רב נחמן ורבי יוחנן, ששניהם אומרים: מזכיר.

אמר אביי לרב יוסף:

הא דרב הונא ורב יהודה — דרב הוא.

זו של רב הונא ורב יהודה — של רב היא,

דאמר רב גידל אמר רב:

שאמר רב גידל אמר רב:

ראש חדש שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש.

רש״י אין נביא בר״ח — הכא נמי הואיל אלמלא ר״ח אין מוספין בחנוכה לא בעי לאזכורי.

מי דמי?מי דמי?… — וכי דומה? שם — הפטרה בנביא של ראש חודש אינה כלל; כאן — ישנה (הזכרת חנוכה) בערבית ושחרית ומנחה. אלא לזה דומה: שאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב: יום טוב שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב. ואין הלכה ככל השמועות האלה, אלא כזו שאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכפורים שחל להיות בשבת — המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

וכי דומה?

התם — נביא בדראש חדש ליכא כלל, הכא — איתיה בערבית ושחרית ומנחה.

שם — הפטרה בנביא של ראש חודש אינה כלל; כאן — ישנה (הזכרת חנוכה) בערבית ושחרית ומנחה.

רש״י הכא איתיה (בשחרית וערבית) ומנחה — וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות כזו כן זו.

אלא להא דמיא: דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב: יום טוב שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב.

אלא לזה דומה: שאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב: יום טוב שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב.

רש״י המפטיר בנביא במנחה בשבת — מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו.

רש״י אין נביא במנחה ביום טוב — ואף על גב דאיתיה שחרית הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי לא מזכרינן.

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכפורים שחל להיות בשבת — המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

ואין הלכה ככל השמועות האלה, אלא כזו שאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכפורים שחל להיות בשבת — המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

רש״י ככל הני שמעתתא — רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר.

רש״י צריך להזכיר של שבת — לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה״כ ואף על פי שאין תפלת נעילה בשבת.

רש״י יום הוא שנתחייב בד׳ תפלות — לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה.

קשיא הילכתא אהילכתא!?קשיא הילכתא אהילכתא!?… — הלכה סותרת הלכה!? אמרת: הלכה כרבי יהושע בן לוי, ומקובל בידינו: הלכה כרבא, שאמר רבא: יום טוב שחל להיות בשבת — שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ערבית ביום טוב. וכי כך הוא (הנדון דומה)? שם — מן הדין אפילו בשבת גם כן אינו צריך, וחכמים הם שתקנו (את ברכת מעין שבע) משום סכנה (למאחרים בבית הכנסת); אבל כאן — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

הלכה סותרת הלכה!?

אמרת: הילכתא כרבי יהושע בן לוי, וקיימא לן: הילכתא כרבא, דאמר רבא: יום טוב שחל להיות בשבת — שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב.

אמרת: הלכה כרבי יהושע בן לוי, ומקובל בידינו: הלכה כרבא, שאמר רבא: יום טוב שחל להיות בשבת — שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ערבית ביום טוב.

רש״י שליח ציבור היורד ערבית — המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו.

הכי השתא?

וכי כך הוא (הנדון דומה)?

התם — בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה.

שם — מן הדין אפילו בשבת גם כן אינו צריך, וחכמים הם שתקנו (את ברכת מעין שבע) משום סכנה (למאחרים בבית הכנסת);

רש״י משום סכנת — מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור.⁠

אבל הכא — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות:

אבל כאן — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
חאסיראסור
חמדכרינןמזכרינן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§12§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יב: הלכה: גומרין את ההלל

גומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה: שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל (רבי שמעון בן יהוצדק), ובגולה עשרים ואחד; חנוכה, שאינו מועד ואינו מקודש במלאכה — ״משום ניסא״; ההפסקה בפרקי ההלל והברכה עליו; ״מי אמרו״ — מדרש הלל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אשמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל

תוספתא סוכה ג, ב · הלכה · שמונה עשר יום ולילה אחד של הלל: שמונת ימי החג, שמונת ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח ולילו, ועצרת

כמוה בברייתא בירושלמי סוכה ד, ה (״תני: שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה״), ושם ״יום טוב של עצרת״ קודם ל״יום טוב הראשון של פסח ולילו״. בבבלי תענית פרק ד, כח ע״ב ובבבלי ערכין פרק ב, י ע״א (להלן ד, ה) — דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, בלא ״ולילה אחד״, ו״בגולה עשרים ואחד יום״; במסכת סופרים כ, ז (להלן ב) — ״ימים שמונה עשר ולילה אחד״ משום רבי שמעון בן יהוצדק.

שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל. ואילו הן,

שמונת ימי החג,

ושמונת ימי חנוכה,

ויום טוב הראשון של פסח ולילו,

ויום טוב של עצרת.

בוגומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה

מסכת סופרים, פרק כ, ז · הלכה · גומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה; ההפסקה בפרקיו, הברכה עליו והנעימה; שמונה עשר יום ולילה אחד

בדפוס (מסכת סופרים כ, ט): ״שואלין מפני היראה [ומשיבין] מפני השלום ומפני הכבוד״; ובמנין הימים אין ״ושמונת ימי החג״.

דברי רבי שמעון בן יהוצדק — גם בתוספתא סוכה ג, ב (לעיל א), בבבלי תענית פרק ד, כח ע״ב ובבבלי ערכין פרק ב, י ע״א (להלן ד, ה).

וגומרין את ההלל כל שמונת ימי חנוכה.

בשלשה פרקים הראשונים — אין משיבין, ואין צריך לומר לשאול;

בשנים האחרונים — שואלין מפני היראה ומפני הכבוד.

ואילו הן שלשה ראשונים:

הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ(תהלים קיג, א),

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל(תהלים קיד, א),

אָהַבְתִּי(תהלים קטז, א);

שנים האחרונים:

הַלְלוּ אֶת יְיָ(תהלים קיז, א),

הוֹדוּ לַיְיָ(תהלים קיח, א).

וצריך לברך בתחילתו ולקרותו בנעימה.

דתניא, רבי שמעון בן יהוצדק אומר:

ימים שמונה עשר ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל, ואילו הן:

שמונת ימי חנוכה,

ושמונת ימי החג,

ויום טוב של עצרת,

ויום טוב הראשון של פסח ולילו;

ובגולה — אחד ועשרים יום ושני לילות.

ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה,

לקיים מה שנאמר: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יחדיו(תהלים לד, ד).

וכשהוא קורא אותו בביתו — אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים.

גההלל והשמחה שמונה

ירושלמי סוכה ד, ה · הלכה · סוגיא · שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל — ושמונת ימי החנוכה בכללם

במשניות שבכ״י ליידן, הבאות ברצף בתחילת הפרק, מתחילה כאן משנה ו׳.

משנה סוכה ד, ח

ההלל והשמחה שמונה — כיצד?

מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

סוכה שבעה — כיצד?

גמר מלוכל — לא יתיר סוכתו,

אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלןמן המנחה ולמעלן — מזמן המנחה והלאה, בשביל כבוד יום טוב האחרון.

תני:

שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה:

שמונת ימי החג,

ושמונת ימי החנוכה,

ויום טוב שלעצרת,

ויום טוב הראשון שלפסח ולילו.

תרגום לעבריתמן המנחה ולמעלן מזמן המנחה והלאה

דהלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא

בבלי תענית פרק ד, כח ע״ב · הלכה · סוגיא · שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל — ובהן שמונת ימי חנוכה; ראש חודש — מנהג אבותיהם בידיהם

הקושיה ״וליתני נמי באחד בניסן״ על משנה תענית ד, ה (״באחד בטבת לא היה בו מעמד כל עיקר, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים״; בכ״י מינכן 95 דיבור המשנה בראשה: ״באחד בטבת וכו׳״), עד ״יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר״; לפניה ״לאו דנעילה… דידיה דחי, דלאו דידיה לא דחי״, ואחריה ״חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז״ — המשנה הבאה (ד, ו).

״ויום טוב (ראשון) של עצרת״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובדפוס ונציה: ״ויום טוב (ה)ראשון של עצרת״.

״אמר רבא: זאת אומרת״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״אמ׳ רבה״; בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אשי״.

״דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום…״ — גם בבבלי ערכין פרק ב, י ע״א, ושם הגמרא על המנין (״והא חנוכה דלא… משום ניסא״).

וליתני נמי: באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים?וליתני נמי: באחד… — ויש לשנות גם כן: באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים? אמר רבא: זאת אומרת: ההלל שבראש חודש אינו מן התורה.

ויש לשנות גם כן: באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים?

מיוחס לרש״י באחד בניסן — דאית ביה הלל דראש חדש.

מיוחס לרש״י קרבן עצים — (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה.

אמר רבא: זאת אומרת: הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא.

אמר רבא: זאת אומרת: ההלל שבראש חודש אינו מן התורה.

מיוחס לרש״י זאת אומרת — מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן:

מיוחס לרש״י יחיד — כלומר אפילו יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי.

שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת;

ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן:

מיוחס לרש״י ובגולה — שעושין שני ימים טובים משום ספיקא.

תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא, סבר לאפסוקינהו.רב איקלע לבבל,… — רב נזדמן לבבל, ראה אותם שקוראים את ההלל בראש חודש, וסבר להפסיקם. כיון שראה שמדלגים בו דילוגים, אמר: למד מכאן — מנהג אבותיהם בידיהם. שנה (התנא): יחיד לא יתחיל, ואם התחיל — גומר.

רב נזדמן לבבל, ראה אותם שקוראים את ההלל בראש חודש, וסבר להפסיקם.

כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם.

כיון שראה שמדלגים בו דילוגים, אמר: למד מכאן — מנהג אבותיהם בידיהם.

מיוחס לרש״י דמדלגי דלוגי — כגון אנן דמדלגין לא לנו יי לא לנו ונתחיל מן יי זכרנו יברך.

מיוחס לרש״י מנהג אבותיהם בידיהן — אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי.

תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומר:

שנה (התנא): יחיד לא יתחיל, ואם התחיל — גומר.

מיוחס לרש״י לא יתחיל — אינו צריך להתחיל בראש חדש.

הימים שהיחיד גומר בהן את ההלל

בבלי ערכין פרק ב, י ע״א – ע״ב · הלכה · סוגיא · שמונה עשר ימים שגומרין בהן את ההלל; חנוכה — ״משום ניסא״; פורים — ״קרייתה זו היא הלילא״

הסוגיא מן לשון המשנה ״שנים עשר יום בשנה מכה בחליל״ (ערכין ב, ג) עד ״כיון שגלו — חזרו להיתירן הראשון״; לפניה ״אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום״, ואחריה לשון המשנה ״לא היה מכה באבוב של נחושת״.

״הואיל ויחיד גומר בהן״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121: ״הואיל וגומרין בהן״; ״שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן״ — בכ״י מינכן 95: ״שמנה עשר יום בשנה גומרין את ההלל, ואלו הן״.

״ויום טוב (הראשון) של עצרת״ — כמו שנדפס בדפוס וילנא בסוגריים; ״הראשון״ בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה, ואינו בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121.

״מתקיף לה רב נחמן בר יצחק״ — בכ״י מינכן 95: ״רב נחמן״.

דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק ״שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל״ שנויים גם בבבלי תענית פרק ד, כח ע״ב, ושם ״ובגולה עשרים ואחד״.

שנים עשר יום בשנה מכה בחליל וכו׳(משנה ערכין ב, ג)

מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121: וגומרין) בהן את ההלל;מאי שנא הני?… — מה נשתנו אלה (שמכה בהם בחליל)? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל; שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

מה נשתנו אלה (שמכה בהם בחליל)? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל;

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת;

ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

רש״י שמונה ימי חנוכה לא חשיב במתניתין משום דליכא קרבן.

מאי שנא בחג, דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח, דלא אמרינן כל יומא?מאי שנא בחג,… — מה שונה החג, שאומרים אנו (הלל שלם) בכל יום, ומה שונה הפסח, שאין אנו אומרים בכל יום? החג — ימיו חלוקים בקרבנותיהם; הפסח — אין ימיו חלוקים בקרבנותיהם. שבת, שחלוקה בקרבנותיה — יאמרו בה (הלל)? — אינה נקראת מועד. ראש חודש, שנקרא מועד — יאמרו בו? — אינו מקודש בעשיית מלאכה, שכתוב: ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״ — לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ראש השנה ויום הכפורים, שנקראו מועד ונתקדשו בעשיית מלאכה — יאמרו בהם? (אין אומרים) משום דברי רבי אבהו; שאמר רבי אבהו:

מה שונה החג, שאומרים אנו (הלל שלם) בכל יום, ומה שונה הפסח, שאין אנו אומרים בכל יום?

דחג — חלוקין בקרבנותיהן, דפסח — אין חלוקין בקרבנותיהן.

החג — ימיו חלוקים בקרבנותיהם; הפסח — אין ימיו חלוקים בקרבנותיהם.

רש״י ימי החג חלוקין בקרבנותיהם — דפרי החג מתמעטין והולכין.

שבת, דחלוקה בקרבנותיה, לימא — לא איקרי מועד?

שבת, שחלוקה בקרבנותיה — יאמרו בה (הלל)? — אינה נקראת מועד.

ראש חודש, דאיקרי מועד, לימא — לא איקדיש בעשיית מלאכה?

ראש חודש, שנקרא מועד — יאמרו בו? — אינו מקודש בעשיית מלאכה,

רש״י ראש חדש איקרי מועד — דכתיב קרא עלי מועד (איכה א׳:ט״ו) ובפ״ד דמסכת תענית (דף כט.) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד.

דכתיב הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט) — לילה המקודש לחג, טעון שירה; ושאין מקודש לחג, אין טעון שירה.

שכתוב: ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״ — לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאינו מקודש לחג אינו טעון שירה.

רש״י השיר — הלל.

רש״י מקודש — בעשיית מלאכה.

ראש השנה ויום הכיפורים, דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה — לימא?

ראש השנה ויום הכפורים, שנקראו מועד ונתקדשו בעשיית מלאכה — יאמרו בהם?

משום דרבי אבהו;

(אין אומרים) משום דברי רבי אבהו;

דאמר רבי אבהו:

שאמר רבי אבהו:

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים?

אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?!

והא חנוכה, דלא הכי ולא הכי, וקאמר — משום ניסא!והא חנוכה, דלא… — והרי חנוכה, שאינה לא כך ולא כך, ואומרים בה (הלל) — משום הנס! פורים, שיש בו נס — יאמרו בו? אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. הקשה על כך רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, שנס שבחוצה לארץ הוא, ואומרים אנו הלל! כמו ששנינו (בברייתא): עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קריאתה (של המגילה) — זו היא ההלל. רבא אמר: מובן שם — ״הללו עבדי יי״, ולא עבדי פרעה; כאן — ״הללו עבדי יי״, ולא עבדי אחשורוש? עדיין עבדי אחשורוש אנו! ולרב נחמן, שאמר: קריאתה זו היא ההלל — והרי שנינו: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה! כיון שגלו — חזרו להיתרן הראשון.

והרי חנוכה, שאינה לא כך ולא כך, ואומרים בה (הלל) — משום הנס!

פורים, דאיכא ניסא — לימא?

פורים, שיש בו נס — יאמרו בו?

אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל!

הקשה על כך רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, שנס שבחוצה לארץ הוא, ואומרים אנו הלל!

כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו כל הארצות לומר שירה;

כמו ששנינו (בברייתא): עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו כל הארצות לומר שירה;

משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה.

משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

רב נחמן אמר: קרייתה זו היא הלילא.

רב נחמן אמר: קריאתה (של המגילה) — זו היא ההלל.

רש״י קרייתה — קריאת המגילה.

רבא אמר: בשלמא התם — הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ(תהלים קיג, א) ולא עבדי פרעה;

רבא אמר: מובן שם — ״הללו עבדי יי״, ולא עבדי פרעה;

הכא — הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!

כאן — ״הללו עבדי יי״, ולא עבדי אחשורוש? עדיין עבדי אחשורוש אנו!

ולרב נחמן, דאמר קרייתה זו היא הלילא — התניא: משנכנסו לארץ, לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה!

ולרב נחמן, שאמר: קריאתה זו היא ההלל — והרי שנינו: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה!

כיון שגלו — חזרו להיתירן הראשון.

כיון שגלו — חזרו להיתרן הראשון.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ובעשר לשונות של שבח נאמר הספר הזה

אוצר מדרשים, מדרש הלל · דרשה · עשר לשונות של שבח ועשרה נביאים; ההלל חמשה חומשין — לשעבר ולעתיד; שמונה עשר יום ולילה אחד; משה אמרו ביציאת מצרים

״נאמר הספר הזה״ — במקור נוסף בסוגריים: (תהלים). ״[אומרים הלל שלם]״ — הושלם במקור. ״הא כדאת מבקש״ — במקור ״כדעמי״, ותוקן שם: [כדאת]. ״ולימות גוג ומגוג״ — במקור ״גוג המגוג״, כמו שנאמר למעלה ״ולימות גוג ומגוג״.

״מי אמרו… אפשר שהיו אוכלין פסחיהן בלא הלל״ — כעין זה בבבלי פסחים פרק י, קיז ע״א (״הלל זה מי אמרו… וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו… אפשר ישראל שחטו את פסחיהן… ולא אמרו שירה״), ושם משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים.

בעשר לשונות של שבח נאמר הספר הזה:

בניצוח,

בניגון,

בשיר,

בהלל,

במזמור,

בהשכיל,

בתהלה,

בתפלה,

ברנה,

ובהודאה.

ועשרה נביאים אמרוהו:

אדם, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסא, הימן, ידותון, אביאסף, ודניאל;

ויש אומרים: אף שלשה בני קרח.

התורה — חמשה חומשין,

והספר הזה — חמשה חומשין,

וההלל — חמשה חומשין.

ומה ראה ההלל להתברך בכולם?

מפני שהוא שבחם, והוא תוספת על כל העולם,

ויש בו לשעבר ולעתיד לבא:

ליציאת מצרים,

ולדורות הללו,

ולימות גוג ומגוג.

תחלה — לשעבר: הללויה,

ובסוף — לעתיד: הללויה.

ליציאת מצרים — בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל(תהלים קיד, א);

לֹא לָנוּ יְיָ(תהלים קטו, א) — לדורות הללו;

ואָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ(תהלים קטז, א), הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב(תהלים קיח, א) — לימות המשיח ולימות גוג ומגוג.

שמונה עשר ימים ולילה אחד אומרים הלל שלם, ואלו הם:

שמונת ימי חג הסוכות,

ושמונת ימי חנוכה,

ויום טוב הראשון של פסח ולילו,

ויום טוב של עצרת.

מי אמרו?

אמר רבי נחמיה:

דוד אמרו.

ומה היו ישראל עושין משיצאו ממצרים עד שעמד דוד? אפשר שהיו אוכלין פסחיהן בלא הלל?

אמרו: משה אמרו, בשעה שיצאו ישראל ממצרים,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי(שמות י, כח),

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ(שמות י, כט) — ובזמנו דברת — לֹא אוסיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ;

הא כדאת מבקש ממני, שנאמר: וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וגו׳(שמות יא, ח).

וכשהגיע הזמן, מהו אומר? וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה(שמות יב, לא).

אמר להם משה:

אמש היינו עבדים לפרעה, ועכשיו אנו עבדים להקדוש ברוך הוא.

עמדו אז וקילסו להקדוש ברוך הוא שהוציאן מעבדות לחירות,

ונאמר לפניו: הללויה.

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, מסכת סופרים, ירושלמי, בבלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
וומגוגהמגוג
ואומרים הלל שלם— (הוספה)
וכדאתכדעמי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§13§§

הלכות נוספות

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יג: הלכה: בנר חנוכה פטור

״בנר חנוכה פטור״ — גמל טעון פשתן שדלק בנרו של חנוני: משנה, תוספתא, ירושלמי ובבלי; מצוה להניחה בתוך עשרה; ונר חנוכה בשבת — לראות מטבע לאורו, וטלטולו מקמי חברי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

בנר חנוכה פטור

אהניח חנוני נרו מבחוץ — החנוני חייב

משנה בבא קמא ו, ו · הלכה · משנה · גמל טעון פשתן שנדלק בנרו של חנוני — הניח נרו מבחוץ, החנוני חייב; רבי יהודה: בנר חנוכה פטור

המשנה נדונה בירושלמי בבא קמא ו, ח ובבבלי שבת פרק ב, כא ע״ב ובבא קמא סב ע״ב (להלן); בבבלי בבא קמא פרק ב, כב ע״א–ע״ב (״אשו משום חציו״) היא מובאת לראיה על הרישא והסיפא, ואין שם דבר על נר חנוכה. ומשנה זו מובאת כטעם הדין בבבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב ובבא קמא ל ע״א (להלן).

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חיב.

הניח חנוני נרו מבחוץ, החנוני חיב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנכה פטור.

בוכן היה רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור

תוספתא בבא קמא ו, כח · הלכה · גמל טעון פשתן — איצטבה לפני החנות; רבי יהודה: בנר חנוכה פטור מפני שהניח ברשות; וחכמים: חייב, כמסככין על פתחי חנויותיהן בחג

״[מן האגף ולפנים בעל גמל חייב]״ — השלמת המהדיר. ״מפני שהניח ברשות״ — בבבלי בבא קמא פרק ג, ל ע״א (להלן) ברייתא: ״מפני שהוא רשות מצוה״; בירושלמי בבא קמא ו, ח (להלן): ״מפני שהוא רשות״.

גמל שטעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנס בפשתנו לתוך החנות ודלקה בנירו של חנוני, והדליק את הבירה,

[מן האגף ולפנים, בעל גמל חייב],

מן האגוף ולחוץ, חנוני חייב,

רבי יהודה אומר:

אם היתה לפניו איצטבהאיצטבה — ספסל, דוכן (לפני החנות) והדליק, פטור.

וחכמים אומרים:

אף על פי שהיתה לפניו איצטווה והדליק, חייב.

וכן היה רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות.

וחכמים אומרים:

בין זה ובין זה חייב.

כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג,

אף על פי שיש להן רשות, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.

תרגום לעבריתאיצטבה ספסל, דוכן (לפני החנות)

גתני רבי יודן בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות

ירושלמי בבא קמא ו, ח · הלכה · סוגיא · על המשנה ״גץ היוצא מתחת הפטיש״ — רבי יודן: בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות; וחכמים: חייב, כעושין סוכות בפתחי חנויותיהם בחג

״ודלקה בנרו של״ — מלת ״שֶׁל״ מנוקדת בכתב יד ליידן.

משנה בבא קמא ו, ו

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק — חייב.

גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני והדליק את הבירה — בעל הגמל חייב.

הניח החנווני את נרו מבחוץ — החנווני חייב.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור.

גץ היוצא מתחת הפטיש כול׳.(משנה בבא קמא ו, ו)

תני רבי יודן: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות.

וחכמים אומרין: בין כך ובין כך חייב.

כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות, ובא אחר והוזק בהן — חייב.

דרבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור

בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב – כב ע״א · הלכה · סוגיא · גמל טעון פשתן שדלקה בנרו של חנוני — ״בנר חנוכה פטור״: מצוה להניחה בתוך עשרה; למעלה מעשרים אמה פסולה

לפני הסוגיא: ״מאי חנוכה?״ (הברייתא על הנס); אחריה: ״אמר רבא: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח״. בסוף כב ע״א ״ואמר רב כהנא… מאי דכתיב והבור רק אין בו מים״ — מימרא אחרת באותה שלשלת מסירה (רב כהנא בשם רב נתן בר מניומי בשם רב תנחום), שהגמרא סמכה כאן; נדפסה עמה. מקבילה: בבלי בבא קמא פרק ו, סב ע״ב.

״אמר רבינא (משום דרבה)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״משום דרבה״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבינא משמיה דרבא״; בכ״י וטיקן 127: ״משמ׳ דעולא״; ובכ״י מינכן 95 בסדר אחר: ״תני רב כהנא משמיה דרבא: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. אמ׳ רבינא: זאת אומרת…״, ובלי ״אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי״ לפניו.

״רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ר׳ יהודה אומ׳: אם הניח נר חנוכה — פטור חנוני, מפני שהניחה ברשות״.

״משמיה דרבי תנחום… משמיה דרב תנחום״ — כן בדפוס וילנא (בדפוס ונציה: ״דרב תנחום״ בשתיהן); בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127 הראשונה: ״משמיה דרבא״; בכ״י אוקספורד 366: ״דר׳ תנחום״ בשתיהן.

תנן התםתנן התם — שנינו שם (במשנה):

משנה בבא קמא ו, ו

גץ היוצא מתחת הפטיש, ויצא והזיק — חייב.

רש״י גץ — ניצוץ אישטינציל״ש.

רש״י פטיש — קורנס גדול של נפחים.

גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה — בעל הגמל חייב.

רש״י בעל גמל חייב — שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס לחנות.

הניח חנוני את נרו מבחוץ — חנוני חייב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה — פטור.

רש״י בנר חנוכה פטור — חנוני שברשות פירסום מצוה הניחה שם.

נר חנוכה בתוך עשרה

אמר רבינא (משום דרבה):

זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה.

רש״י זאת אומרת — הא דקתני בנר חנוכה פטור.

דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו.דאי סלקא דעתך… — שאם תעלה על דעתך (שמניחה) למעלה מעשרה — יאמר לו: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! ושמא, אם יטריח עליו הרבה — יבוא להימנע מן המצוה.

שאם תעלה על דעתך (שמניחה) למעלה מעשרה — יאמר לו: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו!

ודילמא אי מיטרחא ליה טובא, אתי לאימנועי ממצוה:

ושמא, אם יטריח עליו הרבה — יבוא להימנע מן המצוה.

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחוםמשמיה דרבי תנחום — משמו של רבי תנחום:

נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כסוכה וכמבוי:

רש״י פסולה — דלא שלטא בה עינא למעלה מכ׳ אמה וליכא פרסומי ניסא.

רש״י כסוכה וכמבוי — דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי.

ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום:

מאי דכתיב: וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז, כד)?

ממשמע שנאמר: וְהַבּוֹר רֵק, איני יודע שאין בו מים?

אלא מה תלמוד לומר אֵין בּוֹ מָיִם — מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו:

תרגום לעבריתתנן התם שנינו שם (במשנה) משמיה דרבי תנחום משמו של רבי תנחום

הבנר חנוכה פטור — מצוה להניחה בתוך עשרה

בבלי בבא קמא פרק ו, סב ע״ב · הלכה · סוגיא · גמל טעון פשתן שדלק בנרו של חנוני — רבי יהודה: בנר חנוכה פטור; מצוה להניחה בתוך עשרה, או במצוה עסיק

המשנה (בבא קמא ו, ו), סוף הפרק, והגמרא עליה עד סוף הפרק; אחריה המשנה ״מרובה מדת תשלומי כפל״ — פרק ז.

״אמר רבינא משמיה דרבא״ — בכ״י וטיקן 116: ״משמיה דרב״. ״משמיה דרבי תנחום״ — בכ״י וטיקן 116: ״משמיה דרבא״; בכ״י המבורג 165: ״משמא דר׳ תנחומא״.

מקבילה: בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב – כב ע״א (״רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור… זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה״, ודברי רב כהנא ״למעלה מעשרים אמה פסולה״).

משנה בבא קמא ו, ו

גץ שיצא (כ״י מינכן 95: שהיה יוצא) מתחת הפטיש והזיק — חייב.

רש״י מתני׳ גץ — אשטנציי״ל.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה — בעל גמל חייב.

הניח חנוני נרו מבחוץ — החנוני חייב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור.

נר חנוכה — בתוך עשרה

אמר רבינא משמיה דרבאמשמיה דרבא — משמו של רבא:

שמע מינה מדרבי יהודהשמע מינה מדרבי יהודה — למד ממנה, מדברי רבי יהודה נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה,

דאי סלקא דעתך (כ״י מינכן 95: ואי אמרת אפי׳) למעלה מעשרה — אמאי אמר רבי יהודה נר חנוכה פטור?דאי סלקא דעתך… — שאם תעלה על דעתך (שמניחה) למעלה מעשרה — מדוע אמר רבי יהודה נר חנוכה פטור? יאמר לו: היה לו להניחה למעלה מגמל ורוכבו! אלא, האם לא נלמד מכאן — מצוה להניחה בתוך עשרה? אומרים: לא; באמת אומר לך — אפילו למעלה מעשרה; ומה שאמרת: היה לו להניחה למעלה מגמל ורוכבו? כיון שבמצוה הוא עוסק — כל כך לא הטריחוהו חכמים.

שאם תעלה על דעתך (שמניחה) למעלה מעשרה — מדוע אמר רבי יהודה נר חנוכה פטור?

לימא ליה: הוה ליה לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו!

יאמר לו: היה לו להניחה למעלה מגמל ורוכבו!

אלא לאו שמע מינה מצוה להניחה בתוך עשרה.

אלא, האם לא נלמד מכאן — מצוה להניחה בתוך עשרה?

אמרי: לא, לעולם אימא לך אפילו למעלה מעשרה;

אומרים: לא; באמת אומר לך — אפילו למעלה מעשרה;

מאי אמרת — אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו?

ומה שאמרת: היה לו להניחה למעלה מגמל ורוכבו?

כיון דבמצוה קא עסיק, כולי האי לא אטרחוה רבנן.

כיון שבמצוה הוא עוסק — כל כך לא הטריחוהו חכמים.

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום:

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כסוכה וכמבוי:

רש״י גמ׳ למעלה מעשרים אמה — לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן.

תרגום לעבריתמשמיה דרבא משמו של רבא שמע מינה מדרבי יהודה למד ממנה, מדברי רבי יהודה

ובנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה

בבלי בבא קמא פרק ג, ל ע״א – ע״ב · הלכה · סוגיא · מתניתין דלא כרבי יהודה — ״בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות״: רשות מצוה, ״דתניא: מפני שהוא רשות מצוה״; רב נחמן: שלא בשעת הוצאת זבלים; רב אשי: תבנו וקשו

סוגיא תאומה: בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב, על המשנה ״המוציא זבל לרשות הרבים… ואם הזיק — משלם מה שהזיק; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום״ (משנה בבא מציעא י, ה); חילופיה בפנים.

״דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות מצוה״ — ליתא בבבא מציעא.

במקום ״אמר רב נחמן… משום דמשרקי״ בבבא מציעא: ״אלא מחוורתא: מתניתין דלא כרבי יהודה. אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון — כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק — פטור. רבי יהודה — הא דאמרן; רבן שמעון בן גמליאל — דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום; רבי שמעון — דתנן: היה מעמידו בעלייה — צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח; ואם הזיק — משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק — פטור מלשלם״.

משנה בבא קמא ג, ג

המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה.

רש״י מתני׳ לזבלים — שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.

רש״י כל המקלקלין ברה״ר — רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת״ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפילו עושין ברשות.

ההופך את הגלל ברשות הרבים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו.

רשות מצוה

לימא מתניתין דלא כרבי יהודהלימא מתניתין דלא כרבי יהודה — האם נאמר שמשנתנו שלא כרבי יהודה??

דתניא, רבי יהודה אומר:

בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוףנישוף — נשחק, נדרס ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: לישראל) את הארץ.

רש״י גמ׳ כל שלשים יום — רשאי להניחן שם.

רש״י שעל מנת כן כו׳ — שלא יהו מקפידין על כך.

אפילו תימאאפילו תימא — אפילו תאמר (שהיא כשיטת) רבי יהודה: מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: חייב לשלם).

והתנןוהתנן — והרי שנינו, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא ברשות (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות)!

רש״י בנר חנוכה פטור — בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן.

מאי לאומאי לאו — האם לא (פירושו) משום רשות בית דין (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: רשות דבית דין)?

רש״י מאי לאו משום דברשות ב״ד — הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה״ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.

לא, משום רשות מצוה (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: רשות דמצוה).

דתניא, רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות מצוה.

רש״י מפני שהוא רשות מצוה — כלומר משום רשות ב״ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב״ד דלאו מצוה חייב.

תא שמעתא שמע — בוא ושמע (ראיה) (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: והתניא): כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו חייבין לשלם (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: אם הזיק חייב לשלם), ורבי יהודה פוטר!

רש״י מותרין לקלקל — כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות.

אמר רב נחמן:

מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים, ורבי יהודה היאורבי יהודה היא — והיא כשיטת רבי יהודה.

רב אשי אמר:

״תבנו וקשו״ תנן, משום דמשרקימשום דמשרקי — מפני שהם מחליקים (ומפילים את העוברים).

רש״י תבנו וקשו תנן — דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך.

רש״י משרקי — מחליקין.

תרגום לעבריתנישוף נשחק, נדרס לימא מתניתין דלא כרבי יהודה האם נאמר שמשנתנו שלא כרבי יהודה? אפילו תימא אפילו תאמר (שהיא כשיטת) והתנן והרי שנינו מאי לאו האם לא (פירושו) תא שמע בוא ושמע (ראיה) ורבי יהודה היא והיא כשיטת רבי יהודה משום דמשרקי מפני שהם מחליקים (ומפילים את העוברים)

זגמל טעון פשתן — בנר חנוכה פטור

בבלי בבא קמא פרק ב, כב ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · משנת הגמל הטעון פשתן ו״בנר חנוכה פטור״ — ראיה בשאלה אשו משום חציו או משום ממונו

המשנה (בבא קמא ו, ו) — בסעיף ד; כאן מובאת לראיה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ״אשו משום חציו… משום ממונו״ (כב ע״א).

תא שמע:

גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה — בעל גמל חייב.(משנה בבא קמא ו, ו)

רש״י בירה — בית גדול.

הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב.(משנה בבא קמא ו, ו)

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור.(משנה בבא קמא ו, ו)

רש״י בנר חנוכה פטור — שמצוה להניחה ברה״ר לפרסומי ניסא.

בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו — חציו דגמל הוא;

אלא למאן דאמר משום ממונו — האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא!

רש״י לאו ממונו דבעל גמל הוא — אלא דחנווני.

אמר לך ריש לקיש:

הכא במאי עסקינן — במסכסכת כל הבירה כולה.

רש״י במסכסכת את כל הבירה — שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן.

אי הכי, אימא סיפא: אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב.

ואי במסכסכת, אמאי חייב?

רש״י מסכסכת — מדלקת.

בשעמדה.

עמדה וסכסכה, כל שכן דחנווני פטור ובעל גמל חייב!

רש״י כל שכן — שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא:

הכא במאי עסקינן — כגון שעמדה להטיל מימיה.

רש״י בשעמדה — עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה.

רש״י בעמדה להטיל מימיה — דאנוס הוא וסכסכה.

רישא — בעל גמל חייב, דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה;

רש״י לאפושי — גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות.

סיפא — חנווני חייב, דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי.

נר חנוכה בשבת

חמפני שהאור ממשך לאחוריו — לראות מטבע לאור החנוכה

ירושלמי שבת ב, א · הלכה · סוגיא · טעם הפתילות שאין מדליקין בהן — שהאור ממשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה, או שלא הוצת האור ברוב הדלק; ״שבת שחלה להיות בחנוכה — אסור לראות מטבע לאור החנוכה״

על המשנה ״במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן… ולא בזפת ולא בשעוה״ (משנה שבת ב, א), טעם הפתילות שאין מדליקין בהן.

״פתילה צריכה הצאתה״ — בכ״י ליידן תיבה זו נכתבה: ״הוצאתה״, והועבר קולמוס על אות ו׳, ונוסף ניקוד: ״הַצָאֲתָה״ להדגיש את התיקון. אך גם בהוספת המגיה בגליון שבסמוך כתב: ״הוצאתה״; ובדפוס ונציה בשני המקומות ״הצאתה״.

״אתא רבי שמואל… ברוב הדלק״, ״מדורת החלב״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה.

״הרי אינו שכיח״ — בכ״י ליידן אות כ׳ נקודה בצירי.

רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מפני שהאור ממשך לאחוריו, והוא שוכח ומוציא את הפתילה, ועוד שלא הוצת האור ברוב הדלק.

רבי זעירה בעיבעי — שאל: מעתה פתילה צריכה הצאתה ברוב הדלק.

{אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן: פתילה צריכה הוצאתה ברוב הדלק}.

התיבון חברייאהתיבון חברייא — השיבו (הקשו) החברים: והא קורהוהא קורה — והרי קורה הא לא הוצת האור ברוב הדלק!

התיבהתיב — השיב (הקשה) רבי בא בר ממל: והא ששיתאששיתא — מין נר או כלי שמן הרי לא הוצת האור ברוב הדלק!

אמר רבי שמי: לא כן אמר רבי זעירא רב יהודה בשם רב: ארבע מדורות כל שהן, מדורת הגפת, מדורת הזבל, {מדורת החלב}, מדורת גלעינים כל שהן.

ועוד מן הדאועוד מן הדא — ועוד מזו (ראיה): דרבי תחליפא שאל לרב חסדא.

ולא כן אלפן רביולא כן אלפן רבי — והלא כך לימדנו רבי, שבת שחלה להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור החנוכה.

הרי אינו שכיח ומוציא את הפתילה.

הוי לית טעמא דלא משוםהוי לית טעמא דלא משום — הוה אומר: אין הטעם אלא מפני שלא הוצת האור ברוב הדלק.

תרגום לעבריתבעי שאל התיבון חברייא השיבו (הקשו) החברים והא קורה והרי קורה התיב השיב (הקשה) ששיתא מין נר או כלי שמן ועוד מן הדא ועוד מזו (ראיה) ולא כן אלפן רבי והלא כך לימדנו רבי הוי לית טעמא דלא משום הוה אומר: אין הטעם אלא מפני

טמהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא

בבלי שבת פרק ג, מד ע״א – מה ע״א · הלכה · סוגיא · רב כרבי יהודה במוקצה — ״מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא? שפיר דמי״: שעת הדחק שאני, כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק

אמר רב יהודה אמר רב:

מטה שיחדה למעות — אסור לטלטלה.

רש״י שיחדה למעות — מיתסרא בהזמנה בעלמא ואף על פי שלא הניח עליה מעולם.

מיתיבימיתיבי — מקשה׳ רב נחמן בר יצחק: ״מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן״;

רש״י מטלטלין נר חדש — והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך.

ומה נר דלהכי עבידא — כי לא הדליק בה שרי לטלטולה;ומה נר דלהכי… — ומה נר, שלכך (להדלקה) הוא עשוי — כשלא הדליק בו מותר לטלטלו; מטה, שאינה עשויה לכך — לא כל שכן? אלא, אם נאמרה — כך נאמרה:

ומה נר, שלכך (להדלקה) הוא עשוי — כשלא הדליק בו מותר לטלטלו;

מטה דלאו להכי עבידא — לא כל שכן?

מטה, שאינה עשויה לכך — לא כל שכן?

אלא אי איתמר הכי איתמר:

אלא, אם נאמרה — כך נאמרה:

אמר רב יהודה אמר רב:

מטה שיחדה למעות —

הניח עליה מעות — אסור לטלטלה;

לא הניח עליה מעות — מותר לטלטלה.

לא יחדה למעות —

רש״י לא יחדה למעות — אין עליה מעות בשבת.

יש עליה מעות — אסור לטלטלה;

אין עליה מעות — מותר לטלטלה.

רש״י מותר לטלטלה — ואף על גב דהניח עליה מעות בחול.

והוא שלא היו עליה בין השמשות.

רש״י והוא — שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא.

רש״י הניח עליה מעות — אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו.

אמר עולא:

מתיבמתיב — מקשה רבי אליעזר: ״מוכנימוכני — בסיס נע על גלגלים (שהמטה עומדת עליו) שלה, בזמן שהיא נשמטת — אין חיבור לה, ואין נמדדת עמה, ואין מצלת עמה באהל המת, ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות״.

רש״י מוכני שלה — גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים. מוכני — אופן.

רש״י בזמן שהיא נשמטת — כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה.

רש״י ואינה נמדדת עמה — לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ׳ סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי׳ בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ׳ דמנחות השידה ב״ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ׳ סאה טהורה השידה ואף על פי שהיא אינה מחזקת מ׳ סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואחר כך תנתן השידה לתוך הכלי.

רש״י ואינה מצלת עמה באהל המת — דאם השידה מחזקת מ׳ [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דאם כן אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר׳ יהודה אומר אף בבה״ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן.

רש״י אינו חיבור לה — דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ׳ סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול.

הא אין עליה מעות — שריא, אף על גב דהוו עליה בין השמשות!הא אין עליה… — הא — כשאין עליה מעות, מותרת, אף על פי שהיו עליה בין השמשות! ההיא (המשנה) — רבי שמעון היא, שאין לו (דין) מוקצה; ורב כרבי יהודה סובר. כך גם מסתבר, שרב כרבי יהודה סובר, שאמר רב: מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. מובן אם תאמר שרב כרבי יהודה סובר — זהו שמחלק בין שבת ליום טוב; אלא אם תאמר שכרבי שמעון הוא סובר — מה לי שבת ומה לי יום טוב? ורב כרבי יהודה סובר? והרי שאלו מרב: מהו לטלטל נר של חנוכה מפני החברים (כוהני הפרסים) בשבת? ואמר להם: מותר (יפה הדבר)! שעת הדחק שונה, שהרי אמרו לו רב כהנא ורב אשי לרב: כך הלכה? אמר להם: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

הא — כשאין עליה מעות, מותרת, אף על פי שהיו עליה בין השמשות!

ההיא רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה;

ההיא (המשנה) — רבי שמעון היא, שאין לו (דין) מוקצה;

רש״י ההיא ר׳ שמעון היא — ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור.

ורב כרבי יהודה סבירא ליה.

ורב כרבי יהודה סובר.

הכי נמי מיסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה,

כך גם מסתבר, שרב כרבי יהודה סובר,

דאמר רב: מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב.

שאמר רב: מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב.

רש״י מניחין נר — מבעוד יום.

רש״י ע״ג דקל — וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא.

רש״י ואין מניחין כו׳ בי״ט — דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן.

אי אמרת בשלמא דרב כרבי יהודה סבירא ליה — היינו דשני בין שבת ליום טוב;

מובן אם תאמר שרב כרבי יהודה סובר — זהו שמחלק בין שבת ליום טוב;

אלא אי אמרת כרבי שמעון סבירא ליה — מה לי שבת ומה לי יום טוב?

אלא אם תאמר שכרבי שמעון הוא סובר — מה לי שבת ומה לי יום טוב?

רש״י מה לי שבת כו׳ — בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה.

ורב כרבי יהודה סבירא ליה?

ורב כרבי יהודה סובר?

והא בעו מיניה דרב: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא?

והרי שאלו מרב: מהו לטלטל נר של חנוכה מפני החברים (כוהני הפרסים) בשבת?

רש״י שרגא דחנוכתא — אחר שכבה.

רש״י מקמי חברי — שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע״ז.

רש״י חברי — שם אומה שהיתה עם פרסיים.

ואמר להו: שפיר דמי!

ואמר להם: מותר (יפה הדבר)!

שעת הדחק שאני,

שעת הדחק שונה,

דהא אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הכי הלכתא?

שהרי אמרו לו רב כהנא ורב אשי לרב: כך הלכה?

רש״י הכי הילכתא — בתמיה.

אמר להו: כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

אמר להם: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

רש״י בשעת הדחק — סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור.

תרגום לעבריתמיתיבי מקשה מתיב מקשה מוכני בסיס נע על גלגלים (שהמטה עומדת עליו)

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח פרויקט השו״ת
תוספתאמהדורת ליברמן
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§14§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יד: הלכה: לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורה

לא יעשה אדם בית תבנית היכל ומנורה כנגד מנורה, אף לא של עץ — ״כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי: שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו העשירו עשאום של זהב״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ברייתא, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אלא יעשה אדם בית תבנית היכל

ברייתא, בבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב · הלכה · ברייתא · אין עושין כדמות כלי המקדש; מנורה של שבעה קנים, אף של עץ — כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי

הברייתא גם בתוך הסוגיא (להלן ב), ובבבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א ובבבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב (להלן ג). בעבודה זרה: ״חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, אבל הוא עושה״, ״שפודין של ברזל היו וחופין בבעץ״.

לא יעשה אדם בית תבנית היכל,

אכסדרהאכסדרה — מבנה מקורה ופתוח בצדו, מרפסת עמודים תבנית (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: כנגד) אולם,

חצר כנגד עזרה,

שלחן כנגד שלחן,

מנורה כנגד מנורה.

אבל עושה (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: הוא) של חמשה, ושל ששה, ושל שמונה;

ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: ואפילו משאר) מיני מתכות.

רבי יוסי בר יהודה (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: רבי יוסי בר רבי יהודה) אומר:

אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי.

אמרו לו: משם ראייה?

שפודיןשפודין — שפודים, מוטות (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: שפודים) של ברזל היו וחיפום בבעץבבעץ — בבדיל;

העשירו — עשאום של כסף;

חזרו העשירו (בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב: חזרו והעשירו) — עשאום של זהב.

תרגום לעבריתאכסדרה מבנה מקורה ופתוח בצדו, מרפסת עמודים שפודין שפודים, מוטות בבעץ בבדיל

בדמות צורות לבנה — לא תעשון אתי

בבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · צורות הלבנה של רבן גמליאל ו״לא תעשון אתי״ — שמשין שאפשר לעשות כמותן; מנורה של שפודין של מלכי בית חשמונאי; להתלמד

המשנה (ראש השנה ב, ח, ראשה) והגמרא עליה, מ״ומי שרי? והכתיב לא תעשון אתי״ ועד ״להתלמד עבד… אבל אתה למד להבין ולהורות״; לפניה ״מעובר איצטריכא ליה״ — סוף הסוגיא על המשנה הקודמת, ואחריה ״מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח״ — המשך המשנה ועניין אחר.

הסוגיא כולה — גם בבבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א – ע״ב (״תנן התם: דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל…״ עד ״ואיבעית אימא: להתלמד שאני, דתניא: לא תלמד לעשות״), כמעט מילה במילה; כאן נדפסה פעם אחת, במקומה על המשנה. שם: ״חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, אבל הוא עושה״, ״שפודין של ברזל היו וחופין בבעץ״, ״לא תעשון אותי, אבל שאר שמשין שרי״, ״אין הכי נמי, ומסיפיה דקרא נפקא״, ״דאוקמי ביה אנדרטא, והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי״.

״אמר רב הונא בריה דרב אידי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״בריה דרב אשי״.

״והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 בלא ״רב ושמואל״: ״והוו עיילי בה אבוה דשמואל ולוי״.

״ואיבעית אימא: להתלמד עבד״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ולא אחרים עשו לו? אלא רבן גמליאל להתלמד עבד״.

הברייתא ״לא יעשה אדם בית תבנית היכל… כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי… שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ״ שנויה גם בבבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב.

דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה?(משנה ראש השנה ב, ח)

רש״י מתני׳ דמות צורות לבנה — .

ומי שרי?ומי שרי?… — וכי מותר? והרי כתוב: ״לא תעשון אתי״? לא תעשון כדמות שמשי.

וכי מותר?

והכתיב לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי(שמות כ, כ)?

והרי כתוב: ״לא תעשון אתי״?

רש״י גמ׳ לא תעשון אתי — צורות העומדים אתי.

לא תעשון כדמות שמשיי.

לא תעשון כדמות שמשי.

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן, כדתניאכדתניא — כמו ששנינו (בברייתא): לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה.

אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות.

רש״י של חמשה — נרות.

רש״י ושל ששה — נרות.

רש״י ואפילו של שאר מיני מתכות — לפי שכיוצא בהן כשירה לפנים כדתניא (מנחות דף כח:) ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת.

רבי יוסי בר יהודה אומר:

אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי (בבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א: בית חשמונאי).

רש״י אף של עץ לא יעשה — שכיוצא בה כשירה לפנים דרבי יוסי בר׳ יהודה דריש ליה לקרא ברבוי ומעוטי מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט חרס והכי מפרש לה במנחות (שם).

רש״י כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי — כשגברה ידם על היונים והוציאום מירושלים וטיהרו את המקדש והיו עניים ולא יכלו לעשותה של זהב.

אמרו לו: משם ראייה?

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץבבעץ — בבדיל, העשירו עשאום של כסף, חזרו העשירו עשאום של זהב.

רש״י בבעץ — שטיינ״ו בלעז.

ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי?ושמשין שאי אפשר… — ושמשים שאי אפשר לעשות כמותם — וכי מותרים? והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום! אמר אביי: לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים יחד. אלא מעתה, פרצוף אדם לבדו יהיה מותר? מדוע (אם כן) שנינו: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם! אמר רב הונא בנו של רב אידי: מפרקו (משיעורו) של אביי שמעתי: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון אותי.

ושמשים שאי אפשר לעשות כמותם — וכי מותרים?

והתניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום!

והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום!

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי.

לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים יחד.

רש״י דמות ארבעה פנים — לגוף אחד כעין חיות הקדש דהיינו אתי שכסא כבוד רכוב עליהן.

אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי?

אלא מעתה, פרצוף אדם לבדו יהיה מותר?

רש״י פרצוף אדם לחודיה תשתרי — שהרי הוא אחד מהן בחיות ואפ״ה אמר עד דאיכא כולהו בהדי הדדי.

אלמה תניא: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם!

מדוע (אם כן) שנינו: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם!

אמר רב הונא בריה דרב אידי: מפרקיה דאביי (בבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״ב: אמר רב יהודה בריה דרב יהושע: מפרקיה דרבי יהושע) שמיעא לי, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון אותי.

אמר רב הונא בנו של רב אידי: מפרקו (משיעורו) של אביי שמעתי: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון אותי.

ושאר שמשין מי שרי?ושאר שמשין מי… — ושאר שמשים — וכי מותרים? והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת! אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשים שבמדור העליון. ושבמדור התחתון — וכי מותרים? והרי שנינו: ״אשר בשמים״ — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; ״ממעל״ — לרבות מלאכי השרת? כששנויה זו — (לאסור) לעבדם. אם לעבדם — אפילו שלשול קטן גם כן? כן, כך הוא, ששנינו: ״אשר בארץ״ — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות; ״מתחת״ — לרבות שלשול קטן. ועשייה בלבד — וכי מותרת? והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. שונה רבן גמליאל, שאחרים עשו לו? והרי רב יהודה, שאחרים עשו לו, ואמר לו שמואל לרב יהודה: שנון, סמא את עיניו של זה! שם — חותמו בולט היה, ומשום חשד; כמו ששנינו: טבעת שחותמה בולט — אסור להניחה ומותר לחתום בה; חותמה שוקע — מותר להניחה ואסור לחתום בה. וכי חוששים אנו לחשד? והרי אותו בית הכנסת ״שף ויתיב״ שבנהרדעא, שהיה בו פסל, והיו נכנסים רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי ומתפללים שם, ולא חששו לחשד? רבים — שונה. והרי רבן גמליאל יחיד הוא? כיון שנשיא הוא — מצויים רבים אצלו. ואם תרצה אמור: (צורות) של פרקים היו (מפורקות). ואם תרצה אמור: ללמוד (את הדבר) עשה, וכתוב ״לא תלמד לעשות״ — אבל אתה למד להבין ולהורות.

ושאר שמשים — וכי מותרים?

והא תניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת!

והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת!

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון.

לא אסרה תורה אלא שמשים שבמדור העליון.

רש״י שבמדור העליון — ברקיע שביעי דדייקינן אתי אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות במדור התחתון הן ברקיע השני כדאמרינן במסכת חגיגה (דף יב:).

ושבמדור התחתון מי שרי?

ושבמדור התחתון — וכי מותרים?

והתניא: אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם(שמות כ, ד) — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, מִמַּעַל — לרבות מלאכי השרת?

והרי שנינו: ״אשר בשמים״ — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; ״ממעל״ — לרבות מלאכי השרת?

כי תניא ההיא לעבדם.

כששנויה זו — (לאסור) לעבדם.

אי לעבדם, אפילו שלשול קטן נמי?

אם לעבדם — אפילו שלשול קטן גם כן?

רש״י שלשול — תולעת.

אין, הכי נמי, דתניא: אֲשֶׁר בָּאָרֶץ — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות, מִתַָּחַת — לרבות שלשול קטן.

כן, כך הוא, ששנינו: ״אשר בארץ״ — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות; ״מתחת״ — לרבות שלשול קטן.

רש״י אפיקים — מוצאי מים ביברי״ש בלעז.

ועשייה גרידתא מי שרי?

ועשייה בלבד — וכי מותרת?

והתניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

והרי שנינו: ״לא תעשון אתי״ — לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו?

שונה רבן גמליאל, שאחרים עשו לו?

רש״י אחרים — נכרים.

והא רב יהודה דאחרים עשו לו, ואמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, סמי עיניה דדין!

והרי רב יהודה, שאחרים עשו לו, ואמר לו שמואל לרב יהודה: שנון, סמא את עיניו של זה!

רש״י והא רב יהודה — שהיתה לו צורה בטבעתו ואחרים עשאוה וא״ל שמואל דנישקליה מיניה.

רש״י סמי עיניה — כלומר השחת צורתו.

התם חותמו בולט הוה, ומשום חשדא, כדתניא: טבעת חותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה.

שם — חותמו בולט היה, ומשום חשד; כמו ששנינו: טבעת שחותמה בולט — אסור להניחה ומותר לחתום בה;

רש״י ומשום חשדא — שלא יאמרו ע״ז היא לו.

רש״י אסור להניחה — באצבעו.

רש״י ומותר לחתום בה — שחתימתה שוקעת.

חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה.

חותמה שוקע — מותר להניחה ואסור לחתום בה.

רש״י וכשחותמה שקוע — חתימה בולטת חותמה בולט המתכת חרות סביב סביב והצורה עומדת כמות שהיא חותמה שוקעת שהצורה חקוקה וחרותה במתכת.

ומי חיישינן לחשדא?

וכי חוששים אנו לחשד?

והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא, והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם, ולא חיישי לחשדא?

והרי אותו בית הכנסת ״שף ויתיב״ שבנהרדעא, שהיה בו פסל, והיו נכנסים רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי ומתפללים שם, ולא חששו לחשד?

רש״י דשף ויתיב בנהרדעא — מקום הוא ויש פותרין שחרב וחזר ונבנה ותמיד היתה שכינה מצויה שם ויכניה וגלותו בנאוהו שנשאו עמהם מאבני ירושלים ועליהם נאמר (תהלים קב) כי רצו עבדיך את אבניה.

רש״י אנדרטא — צלם דמות המלך.

רבים שאני.

רבים — שונה.

והא רבן גמליאל יחיד הוא?

והרי רבן גמליאל יחיד הוא?

כיון דנשיא הוא שכיחי רבים גביה.

כיון שנשיא הוא — מצויים רבים אצלו.

איבעית אימא: דפרקים הוה.

ואם תרצה אמור: (צורות) של פרקים היו (מפורקות).

רש״י והא ר״ג יחיד הוה — וניחוש נמי לחשדא.

ואיבעית אימא: להתלמד עבד, וכתיב לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת(דברים יח, ט) — אבל אתה למד להבין ולהורות:

ואם תרצה אמור: ללמוד (את הדבר) עשה, וכתוב ״לא תלמד לעשות״ — אבל אתה למד להבין ולהורות.

תרגום לעבריתבבעץ בבדיל

גמנורה של כסף ושל עץ — כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי

בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב · הלכה · סוגיא · מנורה של כסף ושל עץ; ״כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי״

הסוגיא מן הברייתא ״תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף״ על חומר המנורה (בגמרא על משנה מנחות ג, ז, ״שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה״) עד ״חזרו והעשירו עשאום של זהב״; לפניה ״כל הכלים שעשה משה… חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות״, ואחריה ״אמר שמואל משמיה דסבא: גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים״ — ענין אחר.

״תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121 נוסף: ״ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב חנין״.

הברייתא ״לא יעשה אדם בית תבנית היכל״ שנויה גם בבבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב ובבבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א.

תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף: מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב; עשאה של כסף — כשרה; של בעץ ושל אבר ושל גיסטרון — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר; של עץ ושל עצם ושל זכוכית — דברי הכל פסולה.תני רב פפא… — שנה רב פפא בנו של רב חנין לפני רב יוסף: מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב; עשאה של כסף — כשרה; של בדיל ושל עופרת ושל גיסטרון — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר; של עץ ושל עצם ושל זכוכית — דברי הכל פסולה. אמר לו: מה דעתך? אמר לו: בין זה ובין זה כללים ופרטים דורשים; אלא שזה סובר: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת; וזה סובר: מה הפרט מפורש דבר חשוב — אף כל דבר חשוב. אמר לו: סלק את שלך מפני שלי (שנה כפי ששונה אני)! ששנינו: כלי שרת שעשאן של עץ — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר. במה נחלקו? רבי דורש כללים ופרטים, ורבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבויים ומיעוטים. רבי דורש כללים ופרטים: ״ועשית מנורת״ — כלל, ״זהב טהור״ — פרט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וכלל; כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת. רבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבויים ומיעוטים: ״ועשית מנורת״ — ריבה, ״זהב טהור״ — מיעט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וריבה; ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל. ומה ריבה? ריבה כל דבר. ומה מיעט? מיעט של חרס. אדרבה, סלק את שלך מפני שלי! לא תעלה על דעתך; ששנינו: אין לו זהב — מביא אף של כסף, של נחושת, של ברזל ושל בדיל ושל עופרת; רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

שנה רב פפא בנו של רב חנין לפני רב יוסף: מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב; עשאה של כסף — כשרה; של בדיל ושל עופרת ושל גיסטרון — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר; של עץ ושל עצם ושל זכוכית — דברי הכל פסולה.

רש״י בעץ — בדיל דמתרגמינן אבצא.

רש״י גסטרון — לייטו״ן ל״א מיט״ל.

אמר ליה: מאי דעתך?

אמר לו: מה דעתך?

רש״י מאי דעתך — דקאמרת דרבי יוסי ברבי יהודה מכשיר בשל בעץ ופסל בשל עץ.

אמר ליה: בין מר ובין מר כללי ופרטי דרשי;

אמר לו: בין זה ובין זה כללים ופרטים דורשים;

רש״י א״ל — רב פפא לרב יוסף בין למר ובין למר רבי ורבי יוסי בר״י כללי ופרטי דרשי כדאמרינן לקמן ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה מכל מקום חזר וכלל.

מיהו מר סבר: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת;

אלא שזה סובר: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת;

ומר סבר: מה הפרט מפורש דבר חשוב — אף כל דבר חשוב.

וזה סובר: מה הפרט מפורש דבר חשוב — אף כל דבר חשוב.

אמר ליה: סמי דידך מקמי דידי!

אמר לו: סלק את שלך מפני שלי (שנה כפי ששונה אני)!

רש״י א״ל — רב יוסף לרב פפא סמי דידך הסר משנתך שאתה שונה דרבי יוסי פוסל בשל עץ ורבי נמי מכשיר בשל אבר ובעץ.

רש״י מה הפרט מפורש — זהב [שהוא חשוב] אף כל דבר חשוב כגון כסף אבל אבר ובעץ לא.

דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר.

ששנינו: כלי שרת שעשאן של עץ — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר.

במאי קא מיפלגי? רבי דריש כללי ופרטי, ורבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי.

במה נחלקו? רבי דורש כללים ופרטים, ורבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבויים ומיעוטים.

רבי דריש כללי ופרטי: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת(שמות כה, לא) — כלל, זָהָב טָהוֹר — פרט, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — חזר וכלל;

רבי דורש כללים ופרטים: ״ועשית מנורת״ — כלל, ״זהב טהור״ — פרט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וכלל;

רש״י ועשית מנורת כלל — דמשמע מכל דבר.

כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת.

רבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת — ריבה, זָהָב טָהוֹר — מיעט, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — חזר וריבה;

רבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבויים ומיעוטים: ״ועשית מנורת״ — ריבה, ״זהב טהור״ — מיעט, ״מקשה תיעשה המנורה״ — חזר וריבה;

ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

ומאי רבי? רבי כל מילי.

ומה ריבה? ריבה כל דבר.

ומאי מיעט? מיעט של חרס.

ומה מיעט? מיעט של חרס.

רש״י של חרס — שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם.

אדרבה, סמי דידך מקמי דידי!

אדרבה, סלק את שלך מפני שלי!

לא סלקא דעתך; דתניא: אין לו זהב — מביא אף של כסף, של נחשת, של ברזל ושל בדיל ושל עופרת; רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

לא תעלה על דעתך; ששנינו: אין לו זהב — מביא אף של כסף, של נחושת, של ברזל ושל בדיל ושל עופרת; רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

רש״י לא ס״ד — דהוי דידך מתרצא דאמר ר׳ יוסי פוסל בשל עץ.

רש״י אין לו זהב — למנורה.

ותניא אידךותניא אידך — ושנויה (ברייתא) אחרת: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה; אבל עושה הוא של חמשה ושל ששה ושל שמנה, ושל שבעה לא יעשה — ואפילו משאר מיני מתכות.

רש״י תבנית היכל — למדת אורך ורוחב וקומה שתהא דומה לו בשלשתן.

רש״י אכסדרה — אין לה מחיצה רביעית וכן אולם.

רש״י כנגד אולם — שהיה רוחבו [עשרים וגובהו ארבעים] כדאמרינן בשמעתא קמייתא דעירובין (דף ב.).

רש״י אבל עושה — המנורה של חמשה או של ששה קנים או של שמנה דאינו דומה למנורת מקדש ששם היה שבעה קנים.

רש״י ושל שבעה קנים לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות — שאינו זהב משום דדומה לשל מקדש שאף הוא כשר בשאר מיני מתכות.

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי (כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121: בית חשמונאי).

רש״י אף של עץ לא יעשה — שהרי הוא כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי.

אמרו לו: משם ראיה? שפודים של ברזל היו (כ״י מינכן 95: שפודין של ברזל היו שם) וחיפום בבעץבבעץ — בבדיל; העשירו — עשאום של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב.

רש״י בבעץ — בדיל אשטיי״ן.

תרגום לעבריתותניא אידך ושנויה (ברייתא) אחרת בבעץ בבדיל

חילופי נוסח והשלמות

ברייתא, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§15§§

נס חנוכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · טו: מאי חנוכה

מאי חנוכה: ימי חנוכה במגילת תענית, ונס פך השמן — כשגברה מלכות בית חשמונאי מצאו פך אחד בחותמו של כהן גדול והדליקו ממנו שמונה ימים, ולשנה אחרת קבעום בהלל והודאה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מגילת תענית, בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאלין יומיא דלא לאתענאה בהון

מגילת תענית, המגילה · רשימת הימים · הימים שנקבעו בימי מלכות יון ובית חשמונאי, חודש בחודש; בכ״ה בכסלו ״חנכת יומין תמניא״, בכ״ח בשבט ״נטל אנטיוכוס מן ירושלם״, בי״ג באדר ״ניקנור״

הרשימה כנוסח המגילה של כ״י פרמה (מהדורת נעם), מועד מועד. ״[כ״ז באייר] איתנטילת כלילא…״ — המועד חסר בכ״י פרמה, והושלם מכ״י אוקספורד; ״יומא טבא״ (ז׳ בכסלו) — חסר בכ״י פרמה, והושלם מכ״י אוקספורד; ״יום טוריינוס״ (י״ב באדר) — אינו בכ״י פרמה ובכ״י אוקספורד, והושלם מנוסח הכלאיים. ״נטלו״ (כ״ה בסיון) — בכתב היד ״נמלו״, ותוקן על פי שאר העדים; ״בי״ שלפני ״כנשתא״ (כ״ח בטבת) — כך בכ״י פרמה, ואינו בשאר העדים.

״בעשרים וחמשה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד״ — הבבלי (שבת פרק ב, כא ע״ב, להלן) מביא את היום הזה בלשון ״בכ״ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון״, ושם ״דתנו רבנן״.

מן המגילה נדפסו כאן רק הימים שפירושם מספר את מעשה חנוכה — ימי מלכות יון ובית חשמונאי; המגילה כולה, ל״ו ימיה, ופירושה — במהדורת הבסיס של מגילת תענית.

אלין יומיא דלא לאתענאה בהון,אלין יומיא… — אלה הימים שאין מתענים בהם, ומקצתם — שאין מספידים בהם.

אלה הימים שאין מתענים בהם,

ומקצתהון דלא למספד בהון.

ומקצתם — שאין מספידים בהם.

בשבעה לאיירבשבעה לאייר… — בשבעה באייר חנוכת חומת ירושלם — ואין מספידים בו.

בשבעה באייר

חנכת שור ירושלם —

חנוכת חומת ירושלם —

ודלא למספד.

ואין מספידים בו.

בעשרים ותלתא ביהבעשרים ותלתא ביה… — בעשרים ושלשה בו יצאו אנשי החקרא (המצודה) מירושלם.

בעשרים ושלשה בו

נפקו בני חקרא מן ירושלם.

יצאו אנשי החקרא (המצודה) מירושלם.

בעשרים ושבעה ביהבעשרים ושבעה ביה… — בעשרים ושבעה בו ניטל הכליל מירושלם ומיהודה — אין מספידים בו.

בעשרים ושבעה בו

איתנטילת כלילא מירושלם ומיהודה —

ניטל הכליל מירושלם ומיהודה —

דלא למספד.

אין מספידים בו.

בארבעה עשר לסיוןבארבעה עשר לסיון… — בארבעה עשר בסיון נכבש מגדל צור (מגדל סטראטון, היא קיסריה).

בארבעה עשר בסיון

אחידת מגדל צר.

נכבש מגדל צור (מגדל סטראטון, היא קיסריה).

בחמשת עשר ביה ובשיתא עשר ביהבחמשת עשר ביה… — בחמשה עשר בו ובששה עשר בו גלו אנשי בית שאן והבקעה.

בחמשה עשר בו ובששה עשר בו

גלו אנשי בית שאן ובקעתא.

גלו אנשי בית שאן והבקעה.

בחמשה עשר באבבחמשה עשר באב… — בחמשה עשר באב זמן עצי הכהנים — ואין מספידים בהם.

זמן אעי כהניא —

זמן עצי הכהנים —

ודלא למספד בהון.

ואין מספידים בהם.

בעשרים וארבעה ביהבעשרים וארבעה ביה… — בעשרים וארבעה בו שבנו לדיננו.

בעשרים וארבעה בו

תיבנא לדיננא.

שבנו לדיננו.

בשבעה עשר ביה באלולבשבעה עשר ביה… — בשבעה עשר בו יצאו הרומאים מירושלם.

בשבעה עשר בו

נפקו רומאי מן ירושלם.

יצאו הרומאים מירושלם.

בתלתא בתשריבתלתא בתשרי… — בשלשה בתשרי נוטלה ההזכרה מן השטרות.

בשלשה בתשרי

אתנטלת אדכרתא מן שטרא.

נוטלה ההזכרה מן השטרות.

בעשרים ותלתא למרחשוןבעשרים ותלתא למרחשון… — בעשרים ושלשה במרחשון נסתר הסורג מן העזרה.

בעשרים ושלשה במרחשון

סתור סורגיא מן עזרתא.

נסתר הסורג מן העזרה.

בתלתא בכסלובתלתא בכסלו… — בשלשה בכסלו נוטלו הסמלים מן החצר (העזרה).

בשלשה בכסלו

אתנטלו סמואתא מן דרתא.

נוטלו הסמלים מן החצר (העזרה).

בעשרים וחמשה בובעשרים וחמשה בו… — בעשרים וחמשה בו חנוכה, שמונה ימים — ואין מספידים בהם.

חנכת יומין תמניא —

חנוכה, שמונה ימים —

ודלא למספד.

ואין מספידים בהם.

בעשרים ותמניה ביה בשבטבעשרים ותמניה ביה… — בעשרים ושמונה בו סר אנטיוכוס מירושלם.

בעשרים ושמונה בו

נטל אנטיוכוס מן ירושלם.

סר אנטיוכוס מירושלם.

בתלת עשר ביה באדרבתלת עשר ביה… — בשלשה עשר בו (יום) ניקנור.

בשלשה עשר בו

ניקנור.

(יום) ניקנור.

בעשרים ותמניה ביה

אתת בשורתא טבא ליהודאי

דלא יעידון מן אוריתא —

ולא למספד.

בבכ״ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון

ברייתא, בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · ברייתא · שמונת ימי חנוכה — פך אחד של שמן בחותמו של כהן גדול, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים; לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל והודאה

הברייתא בסוגיא ״מאי חנוכה״ שלהלן, בדברי האמוראים. חלקה הראשון — לשון מגילת תענית (לעיל): ״בעשרים וחמשה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד״. נוסח אחר בפירוש מגילת תענית לכ״ה בכסלו (בפרשה חנכתא תמניא יומין), בנוסח הקצר: ״שכשנכנסו יונים להיכל — טמאו כל הכלים, ולא היה שמן במה להדליק; וכשגברו מלכות בית חשמונאי — מצאו פך אחד בחותמו של כהן גדול, ונעשה נס, והדליקו ממנה עד שמונה ימים״; ובנוסח הארוך ״בדקוהו ומצאו בו שמן טהור״, ״מה ראו לעשות זו שמונה״, ההלל ומצות נר חנכה (כברייתא ״מצות חנוכה נר איש וביתו״, בפרשה הלכה: נר איש וביתו).

״בעשרים וחמשה בכסליו״ — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366; בדפוסים: ״בכ״ה״. ״דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״דלא למספד בהון״ בלבד.

פירוש מגילת תענית לכ״ה בכסלו — השמן הטהור, ״מה ראו לעשות זו שמונה״, ההלל ומצות נר חנכה בנוסח הארוך, ונס פך השמן בנוסח הקצר: בפרשה חנכתא תמניא יומין, סעיפים כא–כב.

דתנו רבנן:

״בעשרים וחמשה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינוןיומי דחנוכה תמניא אינון — ימי חנוכה שמונה הם דלא למספד בהוןדלא למספד בהון — שלא להספיד בהם ודלא להתענות בהוןודלא להתענות בהון — ושלא להתענות בהם.

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: כל שמן) שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.

נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בהלל ובהודאה).״

תרגום לעבריתיומי דחנוכה תמניא אינון ימי חנוכה שמונה הם דלא למספד בהון שלא להספיד בהם ודלא להתענות בהון ושלא להתענות בהם

חלק ב

דברי האמוראים

גמאי חנוכה

בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב · סוגיא · מאי חנוכה — פך אחד של שמן בחותמו של כהן גדול, ונעשה בו נס שמונה ימים; קבעום ימים טובים בהלל והודאה

הברייתא גם לעיל, בדברי התנאים.

לפני הסוגיא: ״נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ… צריך נר אחרת״; אחריה: ״תנן התם: גץ היוצא מתחת הפטיש… רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור״.

״בעשרים וחמשה בכסליו״ — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 (בכ״י וטיקן 127: ״בעש׳ וחמ׳״); בדפוסים: ״בכ״ה״. ״דתנו רבנן״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 127: ״דתניא״.

״דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״דלא למספד בהון״ בלבד.

מאי חנוכה?

רש״י מאי חנוכה — על איזה נס קבעוה.

דתנו רבנן:

״בעשרים וחמשה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינוןיומי דחנוכה תמניא אינון — ימי חנוכה שמונה הם דלא למספד בהוןדלא למספד בהון — שלא להספיד בהם ודלא להתענות בהוןודלא להתענות בהון — ושלא להתענות בהם.

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: כל שמן) שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.

רש״י בחותמו — בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו. ה״ג: ועשאום ימים טובים בהלל והודאה — לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה.

נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בהלל ובהודאה).״

תרגום לעבריתיומי דחנוכה תמניא אינון ימי חנוכה שמונה הם דלא למספד בהון שלא להספיד בהם ודלא להתענות בהון ושלא להתענות בהם

דמי כתב מגילת תענית

בבלי שבת פרק א, יג ע״ב · סוגיא · חנניה בן חזקיה וסיעתו כתבו מגילת תענית, שהיו מחבבין את הצרות

ברייתא בפני עצמה, אחרי ״ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון״ (יג ע״ב). המגילה עצמה — בסעיף א.

תנו רבנן:

״מי כתב מגילת תענית?

רש״י מגילת תענית — לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר.

אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות.

רש״י מחבבין את הצרות — שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקדוש ברוך הוא הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו׳.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

אף אנו מחבבין את הצרות,

אבל מה נעשה — שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין.״

רש״י אין אנו מספיקין — לפי שהן תדירות. ל״א אין אנו מספיקין מלעשות י״ט בכל יום.

דבר אחר: אין שוטה נפגע.

רש״י אין שוטה נפגע — אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן.

דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל.

איני!?

והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל(איוב יד, כב)!?

אימא: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.

רש״י בשר מת שבחי — הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו.

חילופי נוסח והשלמות

מגילת תענית, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבעשרים ושבעה ביה— (הוספה)
אאיתנטילת כלילא מירושלם ומיהודה —— (הוספה)
אדלא למספד.— (הוספה)
אבאלול— (הוספה)
אבשבט— (הוספה)
אבאדר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מגילת תעניתהמגילה — כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 2298 (מהדורת ורד נעם); הפירוש, נוסח ארוך — כתב יד פרמה 2298, ובחסרונו כתב יד קמברידג׳ Add. 648; נוסח קצר — כתב יד אוקספורד 867
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§16§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · טז: אסתר סוף כל הנסים

אסתר נמשלה לשחר — מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים; ״והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן״: נס חנוכה אחרי נס אסתר, אלא שלא נכתב במקרא

בבלי יומא, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלמה נמשלה אסתר לשחר

בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב – כט ע״א · סוגיא · תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן — ״למנצח על אילת השחר״: אסתר לאילה ולשחר, סוף כל הנסים; ״והא איכא חנוכה — ניתנה לכתוב קא אמרינן״

מקבילה: מדרש תהלים כב, י (להלן, ב, נוסח אחר) — ״אמר רבי בנימן בר יפת אמר רבי אלעזר: מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף לכל הניסים. והאיכא חנוכה? ניתנה ליכתב קאמרינן״; הלשון כבבבלי, השינוי בשם האומר: בבבלי דברי רב אסי, ודברי רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר שם על ״תפלתן של צדיקים כאילת״. במדרש תהלים הדרשה בשרשרת ״דבר אחר״ על ״עורה כבודי״ ועל השחר שהכוכבים שוקעים בו, ולכן היא עומדת שם שלמה.

ולמה הוצרכו לכך וכו׳(משנה יומא ג, ב)

ומי מיחליף?ומי מיחליף?… — וכי מתחלף (אור הלבנה באור השחר)?

וכי מתחלף (אור הלבנה באור השחר)?

רש״י ומי מיחלף — צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה.

והתניא:

״רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה:

תימור של לבנה — מתמר ועולה כמקל;

תימור של חמה — מפציע לכאן ולכאן.״

רש״י תימור של חמה — עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג) על שם שזוקף ועולה.

תנא דבי רבי ישמעאל:

יום המעונן היה, ומפציע לכאן ולכאן.

רש״י יום המעונן — הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב.

אמר רב פפא:

שמע מינה: יומא דעיבא כוליה שמשא.שמע מינה: יומא… — למד מכאן: יום המעונן — כולו שמש (אור השמש מפוזר בכל הרקיע). לאיזה דבר יש הבדל מזה (למעשה)? לשטיחת עורות (לייבשם, שאף ביום המעונן השמש מייבשת); או גם לכמו שדרש רבא: אשה לא תלוש (את העיסה) לא בחמה ולא במים שחוממו בחמה.

למד מכאן: יום המעונן — כולו שמש (אור השמש מפוזר בכל הרקיע).

רש״י שמע מינה — מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה.

רש״י יומא דעיבא כוליה שימשא — אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט׳ עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן.

למאי נפקא מינה?

לאיזה דבר יש הבדל מזה (למעשה)?

לשטוחי עורות;

לשטיחת עורות (לייבשם, שאף ביום המעונן השמש מייבשת);

רש״י לשטוח עורות — לייבש.

אי נמי לכדדרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה.

או גם לכמו שדרש רבא: אשה לא תלוש (את העיסה) לא בחמה ולא במים שחוממו בחמה.

רש״י לא תלוש — בפסח.

אמר רב נחמן:

זוהמא דשימשא קשי משימשא — וסימניך: דנא דחלא;זוהמא דשימשא קשי… — חום השמש מבעד לעננים קשה מן השמש (הגלויה) — וסימן לדבר: כד של חומץ (שאדיו חריפים מן החומץ; משוער); קרני השמש המבצבצות (מבין העננים) קשות מן השמש — וסימן לדבר: דלף (הטיפות הדולפות קשות מן הגשם; משוער); הרהורי עבירה קשים מן העבירה — וסימן לדבר: ריח הבשר (המגרה יותר מן האכילה; משוער); סוף הקיץ קשה מן הקיץ — וסימן לדבר: תנור מוסק (שחומו קשה אף כשאין בו אש; משוער); קדחת של חורף קשה מזו של קיץ — וסימן לדבר: תנור קר (שקשה לחממו; משוער); לחזור וללמוד תלמוד ישן (שנשכח) קשה מללמוד חדש — וסימן לדבר: טיט בן טיט (קשה לגבל טיט שכבר נשתמשו בו; משוער).

חום השמש מבעד לעננים קשה מן השמש (הגלויה) — וסימן לדבר: כד של חומץ (שאדיו חריפים מן החומץ; משוער);

רש״י זוהמא דשמשא — אותו חום של יום המעונן.

רש״י דנא דחלא — שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים.

שברירי דשימשא קשו משימשא — וסימניך: דילפא;

קרני השמש המבצבצות (מבין העננים) קשות מן השמש — וסימן לדבר: דלף (הטיפות הדולפות קשות מן הגשם; משוער);

רש״י שברירי דשמשא — סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר.

רש״י וסימניך דילפא — קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים.

הרהורי עבירה קשו מעבירה — וסימניך: ריחא דבישרא;

הרהורי עבירה קשים מן העבירה — וסימן לדבר: ריח הבשר (המגרה יותר מן האכילה; משוער);

רש״י הרהורי עבירה — תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה.

רש״י ריחא דבישרא — המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו.

שילהי דקייטא קשיא מקייטא — וסימניך: תנורא שגירא;

סוף הקיץ קשה מן הקיץ — וסימן לדבר: תנור מוסק (שחומו קשה אף כשאין בו אש; משוער);

רש״י שילהי דקייטא — אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו.

רש״י וסימניך תנורא שגירא — תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים.

אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא — וסימניך: תנורא קרירא;

קדחת של חורף קשה מזו של קיץ — וסימן לדבר: תנור קר (שקשה לחממו; משוער);

רש״י אישתא דסיתווא — קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ.

רש״י וסימניך תנורא קרירא — צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה.

מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא — וסימניך: טינא בר טינא.

לחזור וללמוד תלמוד ישן (שנשכח) קשה מללמוד חדש — וסימן לדבר: טיט בן טיט (קשה לגבל טיט שכבר נשתמשו בו; משוער).

רש״י מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא — מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד.

רש״י וסימניך טינא בר טינא — טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש.

אמר רבי אבהו:

מאי טעמא דרבי?

רש״י מאי טעמא דרבי — דאמר תימור של חמה מפצע.

דכתיב: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר(תהלים כב, א) —

מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן.

רש״י אילה זו — לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה.

אמר רבי זירא:

למה נמשלה אסתר לאילה?

לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה,

אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

אמר רבי אסי:

למה נמשלה אסתר לשחר?

לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים.

רש״י למה נמשלה אסתר כאילת — במס׳ מגילה (דף טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני.

והא איכא חנוכה!והא איכא חנוכה!… — והרי יש חנוכה (שהיה אחרי אסתר)! (נס) שניתן להיכתב (בכתבי הקדש) אנו אומרים. מיושב הדבר לדעת מי שאומר: (מגילת) אסתר ניתנה להיכתב; אלא לדעת מי שאומר: אסתר לא ניתנה להיכתב — מה יש לומר? מעמיד אותה (את ״אילת השחר״) כדברי רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, שאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

והרי יש חנוכה (שהיה אחרי אסתר)!

ניתנה לכתוב קא אמרינן.

(נס) שניתן להיכתב (בכתבי הקדש) אנו אומרים.

הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה לכתוב;

מיושב הדבר לדעת מי שאומר: (מגילת) אסתר ניתנה להיכתב;

רש״י הניחא למ״ד — פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ״ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא.

אלא למאן דאמר אסתר לא ניתנה לכתוב — מאי איכא למימר?

אלא לדעת מי שאומר: אסתר לא ניתנה להיכתב — מה יש לומר?

מוקים לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר,

מעמיד אותה (את ״אילת השחר״) כדברי רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר,

רש״י מוקים לה כרבי בנימין בר יפת — כלומר דריש להאי שחר כר׳ בנימין בר יפת.

דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

שאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת?

רש״י למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו׳ — דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיהו כו) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ״ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד.

לומר לך: מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות,

אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה — תפלתן נשמעת.

בעוּרָה כְבוֹדִי — כאותן הימים של אסתר

מדרש תהלים, מזמור כב, י · דרשת הפסוק · נוסח אחר · אסתר נמשלה לשחר: עולה והכוכבים שוקעים, סוף כל הלילה — סוף כל הנסים, והאיכא חנוכה

״כאותן״ — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״בביתו של אחשורוש היא״ — תיקון בכתב היד, במקום ״בבית ראשון״ שמחקו הסופר.

בדפוס (מדרש תהלים, שוחר טוב): ״אף אסתר היתה סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתן ליכתב קא אמרינן״.

מקבילה: בבלי יומא פרק ג, כט ע״א (לעיל, א), בשם רב אסי.

דבר אחר:

עוּרָה כְבוֹדִי(תהלים נז, ט) —

אמרה כנסת ישראל:

רבונו של עולם, עורה כאותן הימים של אסתר, שנמשלה בשחר,

ועלינו להיות מזמרים לפניך בנבלים וכינורות.

דבר אחר:

למה נמשלה אסתר בשחר?

מה השחר עולה והכוכבים שוקעים —

אף אסתר בביתו של אחשורוש היא היתה מאירה, והמן ובניו שוקעין.

דבר אחר:

אמר רבי בנימן בר יפת אמר רבי אלעזר:

מה שחר זה סוף כל הלילה — אף אסתר סוף לכל הניסים.

והאיכא חנוכה?והאיכא חנוכה?… — והרי יש חנוכה (שהיה אחרי אסתר)? (נס) שניתן להיכתב (בכתבי הקדש) אנו אומרים.

והרי יש חנוכה (שהיה אחרי אסתר)?

ניתנה ליכתב קאמרינן.

(נס) שניתן להיכתב (בכתבי הקדש) אנו אומרים.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי יומא, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§17§§

מגילת תענית

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יז: חנכתא תמניא יומין

פירוש מגילת תענית, בנוסח הארוך ובנוסח הקצר, על הימים שנקבעו בימי מלכות יון ובית חשמונאי, כסדר החדשים: חנכת השור, בני חקרא, הכלילא, מגדל צר, בית שאן, עצי הכהנים, דיני ישראל, הכלות, האדכרתא, הסורגיא, הסמואתא, השמן הטהור ופך השמן, אנטיוכוס, ניקנור והבשורה הטובה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מגילת תענית §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אשבעה באייר: חנכת שור ירושלם

מגילת תענית, פרק ב, א · פירוש, נוסח ארוך · גוים סתרו את החומה; שתי חנוכות: בשיבת ציון ובימי החשמונאים

נוסח ארוך: עד ״עשאוהו יום טוב״ — כ״י פרמה; מ״בשני מקומות״ ועד סופו — כ״י קמברידג׳ (נוסח הכלאיים), שאינו בפרמה. לדברי נעם הפסקה הזאת לקוחה בנוסח הכלאיים מן הנוסח הקצר, והפסוק ״גם עד העת ההיא״ אף הוא כנראה ממקורו.

״וחמשה לאלול״ — קרוע בכתב היד; הושלם כנעם ועל פי הפסוק (נחמיה ו, טו). ״ויפקדו המשוררים והשוערים ועושי המלאכה״ — כך בכתב היד; בפסוק (נחמיה ז, א): ״ויפקדו השוערים והמשוררים והלוים״.

בשבעה לאייר חנכת שור ירושלםשור ירושלם — חומת ירושלים ודלא למספדודלא למספד — ואין מספידים(מגילת תענית ב, א)

מפני שבאו גוים ונלחמו על ירושלם,

ולא יכלו לה,

וסתרו מחומתה.

יום שהתחילו לבנותו — עשאוהו יום טוב.

בשני מקומות כתוב במגלה הזאת: ״חנוכת שירחנוכת שיר — חנוכת החומה ירושלם דלא למספד״ —

אחד — כשעלו ישראל מן הגולה,

ואחד — כשפרצוהו מלכי יון, וגדרוהו בית חשמונאי.

שנאמר: וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל וגו׳(נחמיה ו, טו).

ואף על פי שנבנתה החומה — עדיין השערים לא עמדו,

שכן הוא אומר: גַּם עַד הָעֵת הַהִיא דְּלָתוֹת לֹא הֶעֱמַדְתִּי בַשְּׁעָרִים(נחמיה ו, א),

ואומר: הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּויטללנו — ויקרה אותו (יעשה לו גג) וְיַעֲמִיד דַּלְתֹותָיו מַנְעֻולָיו וּבְרִיחָיו(נחמיה ג, טו),

ואומר: וַיִּפָּקְדוּ המשוררים והַשּׁוֹעֲרִים(נחמיה ז, א) ועושי המלאכה.

וכשגמרו למנותם — אותו היום עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתשור ירושלם חומת ירושלים ודלא למספד ואין מספידים חנוכת שיר חנוכת החומה ויטללנו ויקרה אותו (יעשה לו גג)

בשבעה באייר: חנכת שור ירושלם — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ב, א · פירוש, נוסח קצר · שתי חנוכות לחומה; השערים לא נבנו עד ימי נחמיה

בראש החודש בכתב היד הכותרת ״פרק ב׳״. ״ופעמים באייר״ — כך בכתב היד, ונעם מעירה שהלשון תמוהה. ״כשפרצוהו״ — בכתב היד ״כשצוהו״; תוקן כנעם וכנוסח הכלאיים (״כשפרצוהו מלכי יון״), והוא לשון המשנה במדות ב, ג: ״שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום״.

״ותשלם כל מלאכת החומה… באלול״ — בפסוק (נחמיה ו, טו): ״ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול״. ״העיר״ — האותיות ״הע״ קרועות בכתב היד והושלמו כמאגרים, ו״יר״ מסופקות.

בשבעה באייר חנוכת העיר ירושלם, דלא למספדדלא למספד — שאין מספידים(מגילת תענית ב, א)

ופעמים באייר:

אחד — כשעלו בני הגולה,

ואחד — כשפרצוהו מלכי יון, וחזרו וגדרוהווגדרוהו — וסגרו את פרצותיו,

שנאמר: וַתִּשְׁלַם כל מלאכת הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה באלול(נחמיה ו, טו).

ואף על פי שנבנית — לא נבנו השערים,

שנאמר: יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ(נחמיה ג, טו),

ואומר: וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁורְרִים וְהַלְוִיִּים(נחמיה ז, א),

ויעשו את חנוכת העיר.

תרגום לעבריתדלא למספד שאין מספידים וגדרוהו וסגרו את פרצותיו

געשרים ושלשה באייר: נפקו בני חקרא

מגילת תענית, פרק ב, ג · פירוש, נוסח ארוך · הם שהיו מצרים לבני ירושלם, שלא יצאו אלא בלילה

״מצרים״ — הסופר מחק ״מצילין״ וכתב ״מצרים״ (בנעם: ״מצירין״). נעם מביאה את פשר המועד ממקבים א יג, מט–נב: שמעון גירש את אנשי המצודה (החקרא) בירושלם בכ״ג לחודש השני.

בעשרים ותלתאבעשרים ותלתא — בעשרים ושלשה ביה נפקו בני חקראנפקו בני חקרא — יצאו אנשי החקרא מן ירושלם(מגילת תענית ב, ג)

מפני שהיו מצריםמצרים — מְצֵרים — מציקים להם לבני ירושלם,

ולא יכלו לצאת ולבא מפניהם ביום, אלא בלילה.

יום שיצאו משם — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתבעשרים ותלתא בעשרים ושלשה נפקו בני חקרא יצאו אנשי החקרא מצרים מְצֵרים — מציקים

דעשרים ושלשה באייר: נפקו בני חקרא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ב, ג · פירוש, נוסח קצר · מצודת ציון היא עיר דוד, ובית חשמונאי הגלו את יושביה

״הקראים״, ״הקראין״ — כך בכתב היד, במקום ״בני חקרא״ שבמגילה; לדברי נעם שינוי של סופר מאוחר, ובנוסח הכלאיים: ״זהו מקום הקראים עכשו״.

בעשרין ותלתאבעשרין ותלתא — בעשרים ושלשה ביה נפקו ביה הקראיםנפקו ביה הקראים — יצאו בו הקראים מירושלם(מגילת תענית ב, ג)

שנאמר: וַיִּלְכֹּוד דָּוִד אֵת מְצֻודַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד(שמואל ב ה, ז) —

זהו מקום הקראין.

וכשגברה מלכות בית חשמונאי — הגלו אותן.

תרגום לעבריתבעשרין ותלתא בעשרים ושלשה נפקו ביה הקראים יצאו בו הקראים

העשרים ושבעה באייר: איתנטילת כלילא

מגילת תענית, פרק ב, ד · פירוש, נוסח ארוך · עטרות של ורד על פתחי עבודה זרה, והכתיבה על מצח השור והחמור

נוסח ארוך: כ״י קמברידג׳ (נוסח הכלאיים), שהמועד חסר בפרמה. לדברי נעם הפירוש ״עטרות״ הוא פשר מאוחר של ״כלילא״; רוב החוקרים מפרשים מס הכלילא (מס הכתר) שהוסר מעל היהודים בימי שמעון (מקבים א יג, לט).

הכתיבה על השור — גם בבראשית רבה, פרשה מד, כ ובמקבילותיה (בפרשה וחשך זו יון), ובמעשה חנוכה (בפרשה כה אמר יי צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה, ג).

בעשרים ושבעה ביה איתנטילו כלילאיאיתנטילו כלילאי — ניטלו (הוסרו) הכלילים מיהודה ומירושלם(מגילת תענית ב, ד)

שבימי מלכות יון היו מביאין עטרות של ורדעטרות של ורד — זרי ורדים,

ותולין אותן על פתחי בתי עבודה זרה שלהם,

ועל פתחי החנויות,

ועל פתחי החצרות,

ושרין בשיר לעבודה זרה;

וכותבין על מצחו של שור ועל מצחו של חמור

שאין לבעליהם חלק באלהי ישראל —

כמו שהיו פלשתים עושין,

כמו שנאמר: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא וגו׳(שמואל א יג, יט),

וְהָיְתָה וגו׳(שמואל א יג, כא).

וכשגברה יד בני חשמונאי — בטלום,

ויום שבטלום — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתאיתנטילו כלילאי ניטלו (הוסרו) הכלילים עטרות של ורד זרי ורדים

ועשרים ושבעה באייר: איתנטילת כלילא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ב, ד · פירוש, נוסח קצר · עטרות בפתחי החנויות; ״אין לבעליו חלק בעליון״ כמעשה הפלשתים

בעשרים ושבעה ביה איתנטילת כלילאאיתנטילת כלילא — ניטל (הוסר) הכליל מירושלם ומיהודה, דלא למספדדלא למספד — שאין מספידים(מגילת תענית ב, ד)

שבימי מלכות יון היו עושין עטרות בפתחי חנויות וחצרות,

ושרים בשיר לעבודה זרה,

וכותבין על קרניו של שור ועל מצחי חמורים:

אין לבעליו חלק בעליון —

כשם שהיו הפלשתים עושים,

שנאמר: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא וגו׳(שמואל א יג, יט),

וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁות וְלָאֵתִים(שמואל א יג, כא).

וכשגברה בית חשמונאי — ובטלום.

תרגום לעבריתאיתנטילת כלילא ניטל (הוסר) הכליל דלא למספד שאין מספידים

זארבעה עשר בסיון: אחידת מגדל צר

מגילת תענית, פרק ג, א · פירוש, נוסח ארוך · מגדל צר היא קסרי, שלא יכלו לכבשה מפני גבוריה

לדברי נעם מגדל צר (מגדל שר) הוא מגדל סטראטון, היא קיסריה, שעל מקומה בנה הורדוס את העיר. מקבילה: בבלי מגילה פרק א, ו ע״א (דרשת רבי אבהו: ״היו קורין אותה אחידת מגדל שר״).

דרשת ״אחידת מגדל שר״ בבבלי מגילה פרק א, ו ע״א — בפרשה ועקרון תעקר.

בארבעה עשר לסיון אחידת מגדל צראחידת מגדל צר — נאחז (נכבש) מגדל צור(מגילת תענית ג, א)

היא קסריקסרי — קיסריה.

מפני שלא היו יכולים לכבשה,

מה שהיו בה גבורים.

יום שכבשוהו — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתאחידת מגדל צר נאחז (נכבש) מגדל צור קסרי קיסריה

חארבעה עשר בסיון: אחידת מגדל צר — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ג, א · פירוש, נוסח קצר · קסרי בת אדום היתה יתד תקועה לישראל, ובית חשמונאי הושיבו בה ישראל

בראש החודש בכתב היד הכותרת ״פרק ג׳״.

בארביסרבארביסר — בארבעה עשר בסיון אחידת מגדל צוראחידת מגדל צור — נאחז (נכבש) מגדל צור(מגילת תענית ג, א)

היא קסרי בת אדום, היושבת בין החולות,

והיא היתה יתד תקועהיתד תקועה — מעוז נטוע (של האויב) בתוך הארץ לישראל בימי יון.

וכשגברה יד חשמונאי — הוציאום משם,

והושיבו בה ישראל.

תרגום לעבריתבארביסר בארבעה עשר אחידת מגדל צור נאחז (נכבש) מגדל צור יתד תקועה מעוז נטוע (של האויב) בתוך הארץ

טחמשה עשר וששה עשר בסיון: גלו אנשי בית שאן ובקעתא

מגילת תענית, פרק ג, ב · פירוש, נוסח ארוך · כשנתחייבו לגלות, תקפה יד בני חשמונאי והגלו אותם

לדברי נעם המועד הוא כיבוש בית שאן ועמק יזרעאל בידי בני יוחנן הורקנוס.

בחמשת עשר ביה ובשיתא עשרובשיתא עשר — ובששה עשר ביה גלו אנשי בית שאן ובקעתאובקעתא — והבקעה(מגילת תענית ג, ב)

מפני שלא נתחייבו בראשונה לגלות;

אבל באחרונה, שנתחייבו לגלות —

תקפה יד בני חשמונאי עליהם, והגלו אותם.

יום שהגלו אותם — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתובשיתא עשר ובששה עשר ובקעתא והבקעה

יחמשה עשר וששה עשר בסיון: גלו אנשי בית שאן ובקעתא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ג, ב · פירוש, נוסח קצר · הבקעה היתה תקועה לישראל; שמחה לפני המקום כשמלכות הרשעה מסתלקת

״שגם היא היתה לישראל תקועה״ — כך בכתב היד; בנוסח הכלאיים ״ואף הם היו יתד רעה״, ונעם סבורה שזו לשון הנוסח הקצר שנשתבשה כאן.

בחמיסרבחמיסר — בחמשה עשר ביה ובשיתסרובשיתסר — ובששה עשר ביה גלו בית בקעתאבית בקעתא — בית הבקעה(מגילת תענית ג, ב)

שגם היא היתה לישראל תקועה בימי יון,

וכשגברה בית חשמונאי — הגלו אותן.

ששמחה לפני המקום

שמלכות הרשעה מסתלקת מן העולם,

שנאמר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּוט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה(עובדיה א, כא).

תרגום לעבריתבחמיסר בחמשה עשר ובשיתסר ובששה עשר בית בקעתא בית הבקעה

יאחמשה עשר באב: זמן אעי כהניא

מגילת תענית, פרק ה, א · פירוש, נוסח ארוך · קרבן העצים; גונבי עלי, קוצעי קציעות ובני סלמי; נדבת בני זתואל

נוסח ארוך: עד ״או בכורין״ — כ״י פרמה; מ״ומה הוא זמן אעי כהניא״ ועד סופו — כ״י קמברידג׳ (נוסח הכלאיים), שבפרמה חסר.

״יהן אף הן צריכין״ — כך בכתב היד (!). ״אעין״ — נוסף בין השיטין. ״הסלים״ (ונוטלים הסלים) — השלמת מאגרים.

״והכהנים והלוים… ולבית אבותינו בעתים מזומנים״ — כך בכתב היד; בפסוק (נחמיה י, לה): ״הכהנים הלוים… לבית אבתינו לעתים מזמנים״. ״לבבו לדרוש בתורת יי״ — כך בכתב היד, ולפני ״לבבו״ כתב הסופר ״את״ ומחקה; בפסוק (עזרא ז, י): ״לדרש את תורת יהוה״.

מקבילות: משנה תענית ד, ה (״בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות״); תוספתא תענית ג (מהדורת ליברמן: ״מה ראו זמן עצי כהנים והעם לימנות…״, ״אותן ימים אסורין בהספד ובתענית…״ — שם ״מבני סנואה בן בנימן״, ״מהו בני גונבי עלי…״, ״מהו בני סלמאי הנטופתי…״); בבלי תענית פרק ד, כח ע״א (״פרוזדאות על הדרכים״, ״שני עגולי דבילה״; שם בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות הם בני סלמאי הנתופתי).

התוספתא, תענית ג, ז–ח — בפרשה בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות.

בחמשה עשר באב זמן אעי כהניאזמן אעי כהניא — זמן עצי הכהנים ודלא למספד בהוןודלא למספד בהון — ואין מספידים בהם(מגילת תענית ה, א)

מפני שכשעלתה גולה בראשונה,

התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים.

אמרו חכמים:

כשיעלו למחר הגליות — יהן אף הן צריכין.

התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים.

וכל המתנדב קרבן למקדש, אפילו עצים — פטור מן ההספד באותו יום.

לכך הוא אומר:

״ואנש דילהוין עלוהי אעין או בכורין״.״ואנש דילהוין… — ״ואדם שיהיו עליו (חובת) עצים או ביכורים״.

״ואדם שיהיו עליו (חובת) עצים או ביכורים״.

ומה הוא ״זמן אעי כהניא״?

זה הוא שאתה אומר:

בחמשה עשר בו —

בני זתואל בן יהודה,

ועמהם כהנים ולוים וישראלים,

גרים ועבדים ונתינים וממזרים,

וכל מי שטעה בשבטו,

בני גונבי עליגונבי עלי — גונבי העלי — שם משפחה,

ובני קוצעי קציעותקוצעי קציעות — מייבשי תאנים — שם משפחה,

ובני סלמי הנטופתי.

בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות

ומה הן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות?

אלא פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמדשמד — גזרה לעקור את הדת על ישראל שלא יעלו בכורים לירושלם,

והושיבו מלכי יון פרדסיאותפרדסיאות — משמרות על הדרכים על הדרכים,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלם;

ולא היה אדם מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלם.

מה עשו הכשרים שבאותו הדור ויראי חטא שבאותו הדור?

הביאו בכורים ונתנום בסלים,

וחפווחפו — וכיסו אותם בקציעותבקציעות — בתאנים מיובשות,

ונוטלים הסלים והעלום על כתיפם.

כיון שהגיעו למשמר, אמרו להם: לירושלם אתם עולים?

אמרו להם: לאו;

אלא לעשות שני פלחי דבלהפלחי דבלה — עיגולי תאנים דחוסות במכתשת זו שלפנינו,

ובעליובעלי — ובעלי — בוכנת המכתשת הלז שעל כתפנו.

וכיון שעברו מהם — עטרום בסלים, והעלום לירושלם.

בני סלמי הנטופתי

ומה הן בני סלמי הנטופתי?

אלא פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד שלא יביאו עצים למערכה,

והושיבו מלכי יון פרדסיאות על הדרכים,

כדרך שעשה ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלם;

ולא היה אדם אחד מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלם.

מה עשו הכשרים ויראי חטא שבאותו הדור?

היו מביאין שני גיזריןגיזרין — גזירי עץ, קורות,

ועושין אותן כמין סולמות,

ומניחין אותם על כתפם ועולין.

כיון שבאו לאותו משמר, אמרו להם: לירושלם אתם עולין?

אמרו להם: לאו;

אלא להביא גוזלות מן השובך הזה שלפנינו,

בסולם הזה שעל כתפנו.

וכיון שעברו מהם —

התירו השלביםהשלבים — חווקי הסולם ופירקום,

והשליכום מעל כתפם,

ונטלו הגיזרים ועלו לירושלם.

ולפי שמסרו עצמם על המצות —

לכך נכתב להם שם טוב במגלה הזאת, וזכר טוב לדורות.

ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל ירבעם בן נבט וחביריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

בני זתואל בן יהודה

ומה ראו בני זתואל בן יהודה ליטול להם שם טוב וזכר טוב לדורות?

אלא שכל הרוצה ליטול את השם — יטול.

וכשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה;

עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם,

ומסרו אותם לצבור,

וקרבו מהם קרבנות צבור.

וכך התנו עמהם הנביאים שביניהם:

שאפילו הלשכה מלאה עצים, ואפילו משל צבור —

יהו אלו מתנדבים עצים זמן הזה, ומביאין כל זמן שירצו,

ולא יהיה קרבן מתקרב אלא משלהם תחלה.

שנאמר: וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים והכהנים והלוים וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ ולבית אֲבֹותֵינוּ בעתים מְזֻומָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה(נחמיה י, לה),

ואומר: כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹושׁ בתורת יְיָ וְלַעֲשֹׂות וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט(עזרא ז, י).

דבר אחר:

שהסכימו עליהם הרבים, ועשו אותם יום טוב.

ואותן הימים אסורים בהספד ובתענית,

בין משחרב הבית, בין שלא חרב.

רבי יוסי אומר:

משחרב הבית — מותרין, מפני שאבל הוא להם.

אמר רבי אלעזר בר צדוק:

אני הייתי מבני בניו של סנואה בן בנימן,

ואירע תשעה באב להיות בשבת,

ודחינוהו עד לאחר השבת,

והתענינו בו ולא השלמנוהו —

מפני שיום טוב שלנו היה.

תרגום לעבריתפרדסיאות משמרות על הדרכים שמד גזרה לעקור את הדת זמן אעי כהניא זמן עצי הכהנים ודלא למספד בהון ואין מספידים בהם גונבי עלי גונבי העלי — שם משפחה קוצעי קציעות מייבשי תאנים — שם משפחה וחפו וכיסו בקציעות בתאנים מיובשות פלחי דבלה עיגולי תאנים דחוסות ובעלי ובעלי — בוכנת המכתשת גיזרין גזירי עץ, קורות השלבים חווקי הסולם

יבעשרים וארבעה באב: תיבנא לדיננא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ה, ב · פירוש, נוסח קצר · בימי יון דנו בדיני גוים, ובית חשמונאי החזירו את דיני ישראל

בעשרים וארבעה ביה תבנא דיננאתבנא דיננא — שבנו לדיננו(מגילת תענית ה, ב)

בימי מלכות יון, שהיו דנין בדיני גוים;

וכשגברה מלכות בית חשמונאי — חזרו לדון בדיני ישראל.

תרגום לעבריתתבנא דיננא שבנו לדיננו

יגשבעה עשר באלול: נפקו רומאי מן ירושלם

מגילת תענית, פרק ו, ב · פירוש, נוסח ארוך · קסטריאות של מלכי יון לענות את הכלות; קול ריחים בבורני; בת מתתיה

נוסח ארוך: הלמה ומשפט הפתיחה, ו״יום שיצאו משם״ — כ״י פרמה; מ״ובמה היו מצרים״ עד ״והרגום״ — כ״י קמברידג׳ (נוסח הכלאיים), שאינו בפרמה.

״והשבתי מהם קול ששון…״ — כך בכתב היד (!); בפסוק (ירמיה כה, י): ״והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחים ואור נר״. ״בידן״ — בכתב היד ״בידו״; תוקן כמאגרים.

מקבילות: ירושלמי כתובות א, ה (״גזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה… מה סימן היה להן? קול מגרוס בעיר — משתה שם משתה שם; אור הנר בברור חיל — שבוע בן שבוע בן״); בבלי סנהדרין פרק ד, לב ע״ב (״קול ריחים בבורני — שבוע הבן שבוע הבן; אור הנר בברור חיל — משתה שם משתה שם״).

מעשה בת מתתיה — גם במעשה חנוכה (בפרשה כה אמר יי צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה, ו), במדרש לחנוכה (בפרשה ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, טז) ובמעשה חנוכה נוסח ב (בפרשה והוה ביומי אנטיוכס מלכא, כח).

בשבעה עשר ביה נפקו רומאינפקו רומאי — יצאו הרומאים מן ירושלם(מגילת תענית ו, ב)

מפני שהיו מצרין לבני ירושלם,

ולא יכלו לצאת ולבא מפניהם ביום, אלא בלילה.

ובמה היו מצרים להם מלכי יון?

מושיבין קסטריאותקסטריאות — חיילות, משמרות של אנשי צבא בעיירות,

להיות מענים את הכלות,

ואחר כך היו נשואות לבעליהן;

ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם,

לקיים מה שנאמר: אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה(דברים כח, ל).

ולא היה אדם מבקש לישא אשה, מפני הקסטרואות.

חזרו מכניסין אותן בחשאי,

שנאמר: והשבתי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן קול שִׂמְחָה קוֹל חָתָן קול כַּלָּה קוֹל רֵיחַיִם וְאוֹר נֵר(ירמיה כה, י).

וכשהיו שומעים קול ריחים בבורניבבורני — בבורני (שם מקום) — היו אומרין: שבוע הבןשבוע הבן — משתה הבן, שבוע הבן;

וכשהיו רואים אור נר בברור חילבברור חיל — בברור חיל (שם מקום) — היו אומרין: משתה שם, משתה שם.

ובת אחת היתה למתתיה בן יוחנן הכהן הגדול.

וכשהגיע זמנה להנשא — בא הקסטריןהקסטרין — איש הצבא (הממונה) לטמאה,

ולא הניחו אותו.

וקנאו מתתיה ובניו,

וגברה ידם על מלכות יון,

ונמסרו בידן, והרגום.

יום שיצאו משם — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתקסטריאות חיילות, משמרות של אנשי צבא הקסטרין איש הצבא (הממונה) נפקו רומאי יצאו הרומאים בבורני בבורני (שם מקום) שבוע הבן משתה הבן בברור חיל בברור חיל (שם מקום)

ידשבעה עשר באלול: נפקו רומאי מן ירושלם — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ו, ב · פירוש, נוסח קצר · קופסאות לענות הבתולות; הכניסו בחשאי; סימני המשתה ושבוע הבן

״חומאי ביהודאי״ — כך בכתב היד (!), במקום ״רומאי״; לדברי נעם המילים ״ביה חומאי ביהודאי״ משובשות. ״מושיבין קסטראות״ — בכתב היד ״קופסאות״ (!), והסמ״ך מסופקת, ו״מושיבין״ אינו; ״לקיים״ — בכתב היד ״לענות״ (חוזר על הקודם). שלושתם תוקנו כנעם וכלשון הנוסח הארוך (״מושיבין קסטריאות בעיירות״, ״לקיים מה שנאמר״). ״מלכות״ — הכ״ף מסופקת. ״קול מגרסת בבורני [שם]״ — ״שם״ הזאת בכתב היד נמחקה כאן כנעם: היא כפולה לפני ״משתה שם״.

בשיבסרבשיבסר — בשבעה עשר ביה איתנטילואיתנטילו — ניטלו (הוסרו) ביה חומאי ביהודאי מיהודה ומירושלם(מגילת תענית ו, ב)

בימי מלכות יון — מושיבין קסטראותקסטראות — חיילות מצב בעיירות לענות הבתולות,

לקיים מה שנאמר: אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה(דברים כח, ל).

חזרו להיות מכניסין בחשאי,

לקיים מה שנאמר: וְהִשְׁבַּתִּי כׇּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חׇדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ(הושע ב, יג).

קול מגרסתמגרסת — ריחיים של גריסה בבורני — משתה שם, משתה שם;

אור הנר בברור חיל — שבוע הבן, שבוע הבן.

ויש אומרים: ישוע הבןישוע הבן — שמחת הבן.

נוטלו בימי יון, והיו מתאוין, ואומרים:

לשבת — פת,

למועד ושבת — יין.

תרגום לעבריתבשיבסר בשבעה עשר איתנטילו ניטלו (הוסרו) קסטראות חיילות מצב מגרסת ריחיים של גריסה ישוע הבן שמחת הבן

טושלשה בתשרי: אתנטלת אדכרתא מן שטרא

מגילת תענית, פרק ז, א · פירוש, נוסח ארוך · מלכות יון גזרה לכפור בשמים; בית חשמונאי כתבו את השם בשטרות, והחכמים גנזום

״מלכות״ — בכתב היד ״מלכון״; בנוסח הכלאיים ״גזרה מלכות הרשעה״. ״באלינו״ — כך בכתב היד (כנראה ״באלהינו״ חסר); בנוסח הכלאיים ״אין לכם חלק באלהי ישראל״.

מקבילה: בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב (״בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא… וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום״) — כנימוק הנוסח הקצר כאן.

הברייתא בבבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב — בפרשה הלכה: אין גוזרין תענית בחנוכה.

בתלתא בתשרי אתנטלתאתנטלת — ניטלה, בוטלה אדכרתאאדכרתא — ההזכרה — הזכרת שם שמים מן שטראשטרא — השטר, השטרות(מגילת תענית ז, א)

מפני שגזרה מלכות יון הרשעה שמדשמד — גזרה לעקור את הדת על ישראל,

ואמר להם:

כפרו במלכות שמים,

ואמרו: אין לנו חלק באלינובאלינו — באלהינו שבשמים.

וכשתקפה יד בית חשמונאי —

נטלוהו מהן,

והיו כותבין שם שמים בשטרות.

וכך היו כותבין:

״בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליוןלאל עליון — כהן לאל עליון — כלשון בראשית יד, יח״.

אמרו חכמים זכרונם לברכה:

אפשר שיכתב שם שמים בשטרות?

נמנונמנו — נמנו ברוב דעות, הצביעו והחליטו עליהם וגנזום.

יום שגנזום — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתאתנטלת ניטלה, בוטלה אדכרתא ההזכרה — הזכרת שם שמים שטרא השטר, השטרות שמד גזרה לעקור את הדת באלינו באלהינו לאל עליון כהן לאל עליון — כלשון בראשית יד, יח נמנו נמנו ברוב דעות, הצביעו והחליטו

טזשלשה בתשרי: אתנטלת אדכרתא מן שטרא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ז, א · פירוש, נוסח קצר · בימי יון כתבו בשטרות; בית חשמונאי כתבו שם כהן לאל עליון, ובית דין ביטלו

״אדרכתא״ — כך בכתב היד (חילוף אותיות של ״אדכרתא״). ״וכשגברה עליהן מלכות בית חשמונאי כותבין״ — כך בכתב היד, בלא ״היו״.

בתלתא בתשרי איתבטילתאיתבטילת — בוטלה אדרכתאאדרכתא — ההזכרה מן שטריאשטריא — השטרות(מגילת תענית ז, א)

בימי מלכות יון היו כותבין בשטרות

שלא יהיה חלק לשונאי ישראללשונאי ישראל — לישראל — לשון נקייה בעולם הבא.

וכשגברה עליהן מלכות בית חשמונאי — כותבין:

״בשנת כך וכך לכהן גדול דהואדהוא — שהוא כהן לאל עליון״.

כשראו בית דין

שאדם נוטל שטרו כשהוא פרועפרוע — שכבר נפרע החוב שבו,

וזורקו לאורלאור — לאש או לאשפה —

תקנו שלא יכתב שם בשטרות.

תרגום לעבריתאיתבטילת בוטלה אדרכתא ההזכרה שטריא השטרות לשונאי ישראל לישראל — לשון נקייה דהוא שהוא פרוע שכבר נפרע החוב שבו לאור לאש

יזעשרים ושלשה במרחשון: סתור סורגיא מן עזרתא

מגילת תענית, פרק ח, א · פירוש, נוסח ארוך · הגוים בנו מקום בעזרה והעמידו בו זונות; בית חשמונאי סתרוהו, והאבנים גנוזות עד אליהו

השווה: משנה מדות א, ו (״בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון״), והובאה בבבלי יומא פרק א, טז ע״א.

וכעין זה באבני המזבח ששקצום מלכי יון — בפרשה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח.

בעשרים ותלתא למרחשון סתורסתור — נסתר סורגיאסורגיא — הסורג — גדר הסבכה בהר הבית מן עזרתאעזרתא — העזרה(מגילת תענית ח, א)

מפני שבנו שם גוים מקום,

והעמידו עליו את הזונותהזונות — הזונות — מקום זנות (או עבודה זרה).

וכשתקפה יד בית חשמונאי —

נטלוהו מהן וסתרוהו.

ומצאו שם אבנים טובות,

והן מונחות עד היום הזה,

עד שיבא אליהו ויעיד עליהן

אם טמאות הן,

אם טהורות.

יום שסתרוהו — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתסתור נסתר סורגיא הסורג — גדר הסבכה בהר הבית עזרתא העזרה הזונות הזונות — מקום זנות (או עבודה זרה)

יחעשרים ושלשה במרחשון: סתור סורגיא מן עזרתא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ח, א · פירוש, נוסח קצר · בית חשמונאי הוציאו מן העזרה את הגוים שישבו בה

הלמה של אוקספורד שונה מלשון המגילה: ״סיתרו ית טירתא דעזרתא ואותיב ענא״ (״סתרו את הטירה שבעזרה והושיבו צאן״?); הפירוש קצר מאוד ואינו מפרש את מי הוציאו.

בעשרים ותלתא במרחשון סיתרו ית טירתא דעזרתאסיתרו ית טירתא דעזרתא — סתרו את הטירה (המצודה) שבעזרה ואותיב ענאואותיב ענא — והושיב צאן(מגילת תענית ח, א)

וכשגברו בית חשמונאי —

הוציאום משם.

תרגום לעבריתסיתרו ית טירתא דעזרתא סתרו את הטירה (המצודה) שבעזרה ואותיב ענא והושיב צאן

יטשלשה בכסלו: אתנטלו סמואתא מן דרתא

מגילת תענית, פרק ט, א · פירוש, נוסח ארוך · הגוים בנו סמלים בעזרה, ובית חשמונאי ביטלום

״וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם״ — אין בכ״י פרמה, והושלם מנוסח הכלאיים, כ״י קמברידג׳.

בתלתא בכסלו אתנטלו סמואתאסמואתא — סמלים — נסי צבא שעליהם צלמי הקיסר מן דרתאדרתא — החצר — העזרה(מגילת תענית ט, א)

מפני שבנו שם גוים סמואתא.

וכשגברה יד בית חשמונאי —

בטלום והוציאום משם.

יום שנטלוהו — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתסמואתא סמלים — נסי צבא שעליהם צלמי הקיסר דרתא החצר — העזרה

כשלשה בכסלו: אתנטלו סמואתא מן דרתא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ט, א · פירוש, נוסח קצר · מלכות יון עשתה סמלים בעזרה, ובית חשמונאי הוציאום

הפסוק כלשון מלכים ב טז, יח, ושם: ״ואת מיסך השבת״.

בתלתא בכסלו עדועדו — הוסרו סמותאסמותא — הסמלים (נסי הצבא) מן דרתא(מגילת תענית ט, א)

בימי מלכות יון עשו סמותא בעזרה.

וכשגברה בית חשמונאי — הוציאום.

וכן הוא אומר: וְאֶת מסד הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת(מלכים ב טז, יח).

תרגום לעבריתעדו הוסרו סמותא הסמלים (נסי הצבא)

כאעשרים וחמשה בכסלו: חנכת יומין תמניא

מגילת תענית, פרק ט, ד · פירוש, נוסח ארוך · השמן הטהור; למה שמונה ימים ולא שבעה; ההלל; נר איש וביתו ומחלוקת בית שמאי ובית הלל

נוסח ארוך: כ״י פרמה. בסופו הפנה הסופר ״והמהדרין מן המהדרין וכו׳, כדאיתא בבמה מדליקין״ (בבלי שבת, פרק ב); דבריו נשארו, והמשך הדין הושלם מנוסח הכלאיים, כ״י קמברידג׳, מ״בית שמאי אומרים״ ועד ״ודיו״.

״וחברום בבעץ״ — כך בכתב היד; בבבלי ״וחיפום בבעץ״ (בעץ = בדיל), ובנוסח הכלאיים ״וחפום בעץ״. בפסוק עזרא ג, יא כתב הסופר אחרי ״ויענו״ ״כל העם״ ומחקו.

מקבילות שנבדקו: ״כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים… פך אחד״ ו״מצות חנוכה נר איש וביתו… בית שמאי אומרים… ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו״ — בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב; ״שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ״ (מנורת בית חשמונאי) — בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב, ראש השנה פרק ב, כד ע״ב; הנימוק ״כפרי החג… מעלין בקדש ואין מורידין״ ושני הזקנים בצידן — בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב.

בכרך: בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב (בפרשה מאי חנוכה, ודין הנר — בפרשיות הלכה: נר איש וביתו, הלכה: מקום נר חנוכה); בבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״ב (בפרשה הלכה: לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורה).

בעשרים וחמשה בו חנכת יומין תמניאחנכת יומין תמניא — חנוכה, שמונה ימים ודלא למספד(מגילת תענית ט, ד)

מפני שטמאו גוים את בית המקדש.

וכשתקפה מלכות בית חשמונאי —

בדקוהו ומצאו בו שמן טהור,

והדליקו בו את הנרות.

כל אותן ימים שהדליקו בהם את הנרות —

עשאום יום טוב.

למה שמונה ימים

והלא חנכה שעשה משה אינה אלא שבעה,

שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יב),

ובשביעי בשבת הקריב אפרים.

והלא חנכה שעשה שלמה אינה אלא שבעה,

שנאמר: כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).

מה ראו לעשות זו שמונה?

אלא בימי יון נכנסו בני חשמונאי להר הבית,

ושבעה שפודיןשפודין — שיפודים, מוטות של ברזל היו בידיהם,

וחברום בבעץבבעץ — בבדיל,

והיו מתעסקין בהם כל שמנה.

גמר ההלל

ומה ראו לגמור בהם את ההלל?

ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל —

הן מקדימין לפניו בהלל ובשבח.

וכן הוא אומר בספר עזרא:

וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹות לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל(עזרא ג, יא),

וְכׇל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיְיָ עַל הוּסַד בֵּית יְיָ.

ואומר: לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט).

להקדוש ברוך הוא — לעשות לנו נסים ונפלאות,

ולנו — להללו ולברכו,

שנאמר: עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.

נר חנוכה

מצות נר חנכה — נר אחד לכל בית;

והמהדרין — נר אחד לכל נפש;

והמהדרין מן המהדריןהמהדרין — המהדרים, המחמירים במצוה — וכו׳, כדאיתאכדאיתא — כמו שנמצא (כתוב) בבמה מדליקיןבבמה מדליקין — בפרק ״במה מדליקין״ — מסכת שבת, פרק ב.

בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך;

ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך.

שני זקנים היו בצידןבצידן — בעיר צידון:

אחד עושה כדברי בית שמאי,

ואחד עושה כדברי בית הלל.

זה נותן טעם לדבריו, וזה נותן טעם לדבריו:

זה אומר: כפרי החגכפרי החג — כפרי החג — כקרבנות סוכות, שמספרם פוחת והולך;

וזה אומר: מעלין בקדשמעלין בקדש — מוסיפים בקדושה ואין מורידין.

מצות הדלקתה — משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.

ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ;

ואם היה דר בעליה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים;

ואם מתירא מן הגוים — מניחה על פתח ביתו מבפנים;

ובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו, ודיו.

תרגום לעבריתבבעץ בבדיל חנכת יומין תמניא חנוכה, שמונה ימים שפודין שיפודים, מוטות המהדרין המהדרים, המחמירים במצוה כדאיתא כמו שנמצא (כתוב) בבמה מדליקין בפרק ״במה מדליקין״ — מסכת שבת, פרק ב בצידן בעיר צידון כפרי החג כפרי החג — כקרבנות סוכות, שמספרם פוחת והולך מעלין בקדש מוסיפים בקדושה

כבעשרים וחמשה בכסלו: חנכת יומין תמניא — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק ט, ד · פירוש, נוסח קצר · חנוכת משה, חנוכת שלמה וחנוכת בית חשמונאי; פך השמן ונס שמונה הימים

״זאת״ — הזי״ן מסופקת בכתב היד. ״לדורות״ (בשאלה) — התי״ו מסופקת, ונעם מסמנת אותה כקרועה; ״שעשאום״ — השי״ן מסופקת.

״משנטל בית הלבנון״ — הוא המקדש. הפסוק ״כי חנוכת המזבח… שבעת ימים״ — כלשון דברי הימים ב ז, ט, ושם: ״כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים״.

״והיתה חנכת המזבח״ — המילה האחרונה נקטעה בכתב היד (״המזב[ח]״), וכאן נפסק הפירוש בכ״י אוקספורד; נעם: ״מכאן ואילך אינו מצטט״.

פך השמן בחותמו של כהן גדול — כבבלי שבת פרק ב, כא ע״ב (בפרשה מאי חנוכה).

בעשרים וחמשה ביה יומי חנוכה, דלא למספד(מגילת תענית ט, ד)

בימים הראשונים — חנוכת משה:

זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

משלמה ואילך — חנוכת משה וחנוכתו,

שנאמר: כִּי חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).

ושמונה משנטל בית הלבנוןבית הלבנון — המקדש —

חנוכת בית חשמונאי לדורות.

ולמה נוהגת לדורות?

שעשאום בצאתם מצרה לרוחה,

ואמרו בה הלל,

והדליקו בה נרות בטהרה.

שכשנכנסו יונים להיכל —

טמאו כל הכלים,

ולא היה שמן במה להדליק.

וכשגברו מלכות בית חשמונאי —

מצאו פךפך — כד קטן אחד בחותמו של כהן גדול,

ונעשה נס, והדליקו ממנה עד שמונה ימים.

ומצאו מזבח סתור,

ותקנוהו כל שמנה, וכלי שרת.

ולכך נוהגת שמונה.

והיתה חנכת המזבח.

תרגום לעבריתבית הלבנון המקדש פך כד קטן

כגעשרים ושמונה בשבט: נטל אנטיוכוס מן ירושלם

מגילת תענית, פרק יא, ג · פירוש, נוסח ארוך · אנשי אנטיוכוס בירושלם הצרו לישראל, ולא יצאו אלא בלילה

״ירושלם״ — בכתב היד ״ירוש׳״. מאגרים מסמנים את המשפט ״שהיו בירושלם… אלא בלילה״ כמשובש. ״שיצא״ — בכתב היד ״שיצאו״, והוי״ו מחוקה.

בדפוס מנטובה רע״ד (נוסח הכלאיים): ״בעשרין ותמניא ביה אתנטיל אנטיוכס מלכא מירושלם — מפני שהיה מיצר לבני ירושלם, ובא להחריב את ירושלם ולהשמיד את כל היהודים, ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבא ביום אלא בלילה; ושמע שמועות רעות והלך לו ונפל במקומו. ואותו היום שנטלוהו משם עשאוהו יום טוב״.

בעשרים ותמניה ביה נטל אנטיוכוס מן ירושלם(מגילת תענית יא, ג)

שהיו בירושלם,

והיו מצריןמצרין — מציקים להם לישראל,

ולא יכלו לצאת ולבא מפניהם ביום אלא בלילה.

יום שיצא משם — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתמצרין מציקים

כדעשרים ושמונה בשבט: נטל אנטיוכוס מן ירושלם — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק יא, ג · פירוש, נוסח קצר · אנטיוכוס יצא להחריב את ירושלם, ושמועות רעות הבהילוהו ונפל במקומו

״ירושלם״ — היו״ד קרועה בכתב היד. לפני ״עמד״ קרועות אותיות (״[..]ל״). לשון ״להשמיד… ויבהילוהו שמועות״ — השווה דניאל יא, מד.

בעשרים ותמניא נטל אנטיוכוס בירושלם(מגילת תענית יא, ג)

שיצא להשמיד ולהרוג ולהחריב ירושלם.

[..]ל עמד,

ויבהילוהו שמועות רעות מארצו,

ונפל במקומו.

כהשלשה עשר באדר: ניקנור

מגילת תענית, פרק יב, ג · פירוש, נוסח ארוך · ניקנור שר צבא יון חירף כנגד המקדש; בית חשמונאי חתכו ראשו ותלוהו

״בתלת״ בלמה — התי״ו השלמת מאגרים (בכתב היד נוספה בין השיטין). ״ירושלם״ — בכתב היד ״ירוש׳״. ״פולמורדוס״ — כך בכתב היד; נעם מגיהה ״פולימרכוס״ (שר צבא) ומוחקת ״אמר על״.

מקבילה: בבלי תענית פרק ב, יח ע״ב (״ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה… קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות…״).

בכרך: בבלי תענית פרק ב, יח ע״ב (בפרשה יום ניקנור); ירושלמי תענית ב, יב (בפרשה הלכה: אין גוזרין תענית בחנוכה).

בתלת עשר ביה ניקנור(מגילת תענית יב, ג)

אמר על ניקנור:

פולמורדוספולמורדוס — שר צבא של מלכי יון היה,

והיה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש,

ומחרף ומגדף:

מתי תפול בידי ואהרסנה?

וכשתקפה יד בית חשמונאי —

ירדו לתוך חילותיו,

וחתכו את ראשו,

וקצצו את איבריו,

ותלאום כנגד בית המקדש.

אמרו:

פה שדבר בגאיותבגאיות — בגאוה,

ויד שהניפה כנגד בית המקדש —

נקמות יעשה בהן.

יום שעשו כן — עשאוהו יום טוב.

תרגום לעבריתפולמורדוס שר צבא בגאיות בגאוה

כושלשה עשר באדר: ניקנור — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק יב, ג · פירוש, נוסח קצר · מלכות יון הניפה ידה על ירושלם; אחד מבית חשמונאי פסק ראשו

״וקבע״ — כך בכתב היד (אולי ״ובקע״). ״תקצצנה״ — האותיות ״תקצ״ מסופקות.

בתליסר ביה ניקנור(מגילת תענית יב, ג)

ומלכותא דיונאיומלכותא דיונאי — ומלכות היוונים —

שהן מניפין ידיהן על ירושלם והר ציון.

וקבעוקבע — ובקע (?) אחד מבית חשמונאי,

ופסק ראשו,

ותלאום בשער ירושלם.

ואמר:

פה שדבר בגאוה — תעשה בו נקמה,

וידים המניפות על ירושלם — תקצצנה.

תרגום לעבריתומלכותא דיונאי ומלכות היוונים וקבע ובקע (?)

כזעשרים ושמונה באדר: אתת בשורתא טבא ליהודאי — נוסח קצר

מגילת תענית, פרק יב, ח · פירוש, נוסח קצר · מלכות יון גזרה שלא יקרא אדם בתורה, וברית כרותה לתורה

״בשורתא״ בלמה — ״בש״ קרועות בכתב היד; ״הזה״ בפסוק — הה״א קרועה.

בעשרין ותמניא אתת בשורתא טבתאבשורתא טבתא — בשורה טובה ליהודאי, דלא למספד(מגילת תענית יב, ח)

שבימי מלכות יון הרשעה גזרו שמד

שלא יקרא אדם בתורה.

וברית כרותה,

שנאמר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ(ישעיה נט, כא),

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ(יהושע א, ח).

תרגום לעבריתבשורתא טבתא בשורה טובה

חילופי נוסח והשלמות

מגילת תענית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל— (הוספה)
בכשפרצוהוכשצוהו
בהע— (הוספה)
יאהסלים— (הוספה)
יגבידןבידו
ידמושיבין— (הוספה)
ידקסטראותקופסאות
ידלקייםלענות
ידשם
טומלכותמלכון
יטוכשגברה יד בית חשמונאי —— (הוספה)
יטבטלום והוציאום משם.— (הוספה)
כאבית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך;— (הוספה)
כאובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך.— (הוספה)
כאשני זקנים היו בצידן:— (הוספה)
כאאחד עושה כדברי בית שמאי,— (הוספה)
כאואחד עושה כדברי בית הלל.— (הוספה)
כאזה נותן טעם לדבריו, וזה נותן טעם לדבריו:— (הוספה)
כאזה אומר: כפרי החג;— (הוספה)
כאוזה אומר: מעלין בקדש ואין מורידין.— (הוספה)
כאמצות הדלקתה — משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.— (הוספה)
כאומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ;— (הוספה)
כאואם היה דר בעליה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים;— (הוספה)
כאואם מתירא מן הגוים — מניחה על פתח ביתו מבפנים;— (הוספה)
כאובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו, ודיו.— (הוספה)
כבח— (הוספה)
כדי— (הוספה)
כזהַ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מגילת תעניתהמגילה — כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 2298 (מהדורת ורד נעם); הפירוש, נוסח ארוך — כתב יד פרמה 2298, ובחסרונו כתב יד קמברידג׳ Add. 648; נוסח קצר — כתב יד אוקספורד 867
§§18§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יח: יום ניקנור

י״ג באדר יום ניקנור, אחד מאפרכי יוונים שהיה מניף ידו על ירושלים — מותר או אסור בהספד ובתענית, ומפניו נהגו בארץ ישראל להתענות אחר הפורים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, בבלי תענית §§cover-end§§

חלק א

הלכה: ימים הכתובים במגילת תענית

אמפני ניקנור וחביריו

מסכת סופרים, פרק יז, ג · הלכה · שלשת ימי הצום — פרודין; בארץ ישראל מתענין אחר הפורים מפני ניקנור וחביריו

״מפני ניקנור וחביריו״ — שיום ניקנור, שלשה עשר באדר, יום טוב הוא במגילת תענית (״בתלת עשר ביה ניקנור״; הפירוש — בפרשה חנכתא תמניא יומין, כה–כו), ובו אין מתענין; וראה הסוגיא בבבלי תענית פרק ב, יח ע״א–פרקים ב–ג, ע״ב שלהלן.

שלשת ימי הצום — אין מתענין אותן רצופין, אלא פרודיןפרודין — מופרדים, שלא ברציפות: שני וחמישי ושני.

ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו;

ועוד — שמאחרין בפורענות, ואין מקדימין.

תרגום לעבריתפרודין מופרדים, שלא ברציפות

ביום ניקנור הוא

בבלי תענית פרק ב, יח ע״א–פרקים ב–ג, ע״ב · סוגיא · הלכה כרבי יוסי או כרבי מאיר בימי מגילת תענית; יום ניקנור ויום טוריינוס

איתמראיתמר — נאמר (במחלוקת אמוראים):

רב חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי;

מיוחס לרש״י כרבי יוסי — דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור.

ושמואל אמר: הלכה כרבי מאיר.

מיוחס לרש״י כר״מ — סתם מתניתין דקתני לאחריו מותר.

ומי אמר שמואל הכיומי אמר שמואל הכי — וכי אמר שמואל כך??

והתניא:

״רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר בהון בהוןבהון בהון — ״בהם״, ״בהם״ (בלשון מגילת תענית) שתי פעמים? לומר לך שהן אסורין, לפניהן ולאחריהן מותרין.״

מיוחס לרש״י מה ת״ל בהון בהון — דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון וקא דריש לה כדדייק לקמן בהון משמע מיעוט. ואמר שמואל גרס.

ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

מיוחס לרש״י הלכה כרבן שמעון — דמדרבנן נינהו ולא מחמרינן כולי האי.

מעיקרא סברמעיקרא סבר — בתחילה סבר: כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאירכיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר — כיון שאין תנא שמקל כרבי מאיר — אמר הלכה כרבי מאיר;

כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפיכיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי — כיון ששמע את רבן שמעון שמקל יותר — אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

וכן אמר באלי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.

מיוחס לרש״י באלי — שם חכם. ה״ג: כי אמר רבי יוחנן הלכה אדלא להתענאה — דימים הכתובים במגילת תענית דלא להתענאה לפניהן אסורים ולאחריו מותרין כרבי יוסי ולא כר״מ דאמר אף לפניהם מותר אבל אדלא למספד דאין הלכה כרבי יוסי [דאמר] לפניו ולאחריו אסור אלא כר״מ דאמר לפניו אסור ולאחריו מותר.

אמר ליה רבי חייא לבאלי: אסברא לךאסברא לך — אסביר לך: כי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי — אדלא להתענאהאדלא להתענאה — (רק) לענין הימים שלא להתענות בהם.

ומי אמר רבי יוחנן הכיומי אמר רבי יוחנן הכי — וכי אמר רבי יוחנן כך??

מיוחס לרש״י ומי א״ר יוחנן הכי — דלפניו מיהא אסור כרבי יוסי.

והאמרוהאמר — והרי אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה,

ותנןותנן — והרי שנינו (במשנה): ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין — מותרין בהספד ותענית״.

מיוחס לרש״י מקדימין — שקראו קודם זמנה.

מיוחס לרש״י מותרין בהספד ובתענית — בני ט״ו קריאת המגילה דכרכין קודם זמנה כדמפרש התם בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מותרין אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ותענית.

אימתאימת — מתי??

אילימא בני חמיסר, וקא קרו ליה בארביסראילימא בני חמיסר, וקא קרו ליה בארביסר — אם תאמר: בני (עיר הקוראים ב)חמשה עשר, והם קוראים אותה (את המגילה) בארבעה עשר — ומי שריומי שרי — וכי מותר??

מיוחס לרש״י בני חמיסר — דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר כגון שהלך לכפר וקרא עמהן דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה (דף יט.).

מיוחס לרש״י מי שרי — י״ד אפילו לבני ט״ו בהספד ותענית.

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב במגילת תענית: ״יום ארבעה עשר בו ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון, דלא למיספד בהוןיומי פוריא אינון, דלא למיספד בהון — ימי פורים הם, שלא לספוד בהם״,

ואמר רבא: לא נצרכא אלאלא נצרכא אלא — לא נצרכה (ההלכה) אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה!

מיוחס לרש״י ואמר רבא לא נצרכה — לכתוב במגילת תענית לגזור ההספד ותענית לבני י״ד בי״ד ולבני ט״ו בט״ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים את ימי הפורים האלה וגו׳.

מיוחס לרש״י אלא לאסור את של זה בזה — כגון בני ט״ו (דקרו) בי״ד ובני י״ד בט״ו.

ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתליסרואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתליסר — ואלא: בני ארבעה עשר, והוא קורא אותה בשלשה עשר — יום ניקנור הוא!

מיוחס לרש״י בני ארביסר — נינהו כפרים ועיירות.

מיוחס לרש״י יום ניקנור הוא — לקמן מפרש ואסור בהספד ותענית.

ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתריסרואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתריסר — ואלא: בני ארבעה עשר, והוא קורא אותה בשנים עשר — יום טוריינוסטוריינוס — טריאנוס, קיסר רומי הוא!

מיוחס לרש״י טוריינוס — בסמוך מפרשה.

מיוחס לרש״י וקא קרי בי״ג — כגון שחל י״ד בג׳ בשבת ומקדימין ליום הכניסה.

מיוחס לרש״י אלא בני י״ד וקרו בי״ב — שחל י״ד ברביעי בשבת והקדימו ליום הכניסה דהיינו י״ב.

אלא לאו דקא קרו ליה בחדיסראלא לאו דקא קרו ליה בחדיסר — אלא בהכרח — שהם קוראים אותה באחד עשר, וקתניוקתני — ושונה (התנא): מותר בהספד ובתענית!

מיוחס לרש״י בחדיסר — שחל להיות י״ד באחד בשבת וכפרים מקדימין ליום הכניסה דהוו י״א ושמע מינה דאף על גב שהוא יום שלפני טוריינוס שרי בהספד ותענית.

לא, בני ארבעה עשר וקא קרו ליה בתריסרוקא קרו ליה בתריסר — והם קוראים אותה בשנים עשר.

ודקאמרתודקאמרת — ומה שאמרת יום טריינוס הוא — יום טריינוס גופיה בטולי בטלוהויום טריינוס גופיה בטולי בטלוהו — יום טריאנוס עצמו — ביטלו אותו לגמרי, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

כי הא דרב נחמן גזר תעניתא בתריסרכי הא דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר — כמו (המעשה) שרב נחמן גזר תענית בשנים עשר,

אמרו ליה רבנןרבנן — חכמים: יום טוריינוס הוא!

אמר להואמר להו — אמר להם: יום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהויום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהו — יום טריאנוס עצמו — ביטלו אותו לגמרי, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

מיוחס לרש״י שמעיה ואחיה — חסידים היו ולא פירש מי הם דאותו שאכלו האריה עידו היה ולא שמעיה.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנורותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור — ותצא לו (ההלכה, שאסור) מפני שהוא יום שלפני (יום) ניקנור!

אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטלוהוהשתא איהו גופיה בטלוהו — עכשיו, (אם) הוא עצמו — ביטלוהו — משום יום ניקנור ניקום ונגזרמשום יום ניקנור ניקום ונגזר — משום יום ניקנור נעמוד ונגזור (עליו)??

תרגום לעבריתאיתמר נאמר (במחלוקת אמוראים) ומי אמר שמואל הכי וכי אמר שמואל כך? בהון בהון ״בהם״, ״בהם״ (בלשון מגילת תענית) מעיקרא סבר בתחילה סבר כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר כיון שאין תנא שמקל כרבי מאיר כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי כיון ששמע את רבן שמעון שמקל יותר אסברא לך אסביר לך אדלא להתענאה (רק) לענין הימים שלא להתענות בהם ומי אמר רבי יוחנן הכי וכי אמר רבי יוחנן כך? והאמר והרי אמר ותנן והרי שנינו (במשנה) אימת מתי? אילימא בני חמיסר, וקא קרו ליה בארביסר אם תאמר: בני (עיר הקוראים ב)חמשה עשר, והם קוראים אותה (את המגילה) בארבעה עשר ומי שרי וכי מותר? והכתיב והרי כתוב יומי פוריא אינון, דלא למיספד בהון ימי פורים הם, שלא לספוד בהם לא נצרכא אלא לא נצרכה (ההלכה) אלא ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתליסר ואלא: בני ארבעה עשר, והוא קורא אותה בשלשה עשר ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתריסר ואלא: בני ארבעה עשר, והוא קורא אותה בשנים עשר טוריינוס טריאנוס, קיסר רומי אלא לאו דקא קרו ליה בחדיסר אלא בהכרח — שהם קוראים אותה באחד עשר וקתני ושונה (התנא) וקא קרו ליה בתריסר והם קוראים אותה בשנים עשר ודקאמרת ומה שאמרת יום טריינוס גופיה בטולי בטלוהו יום טריאנוס עצמו — ביטלו אותו לגמרי כי הא דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר כמו (המעשה) שרב נחמן גזר תענית בשנים עשר רבנן חכמים אמר להו אמר להם יום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהו יום טריאנוס עצמו — ביטלו אותו לגמרי ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור ותצא לו (ההלכה, שאסור) מפני שהוא יום שלפני (יום) ניקנור השתא איהו גופיה בטלוהו עכשיו, (אם) הוא עצמו — ביטלוהו משום יום ניקנור ניקום ונגזר משום יום ניקנור נעמוד ונגזור (עליו)?

חלק ב

דברי התנאים

גניקנור אחד מאפרכי יוונים היה

ברייתא, בבלי תענית פרק ב, יח ע״ב · ברייתא · ניקנור מניף ידו על ירושלים; קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים

הברייתא בסוגיא ״מאי ניקנור ומאי טוריינוס״ שלהלן, בדברי האמוראים. מקבילה: מגילת תענית, הפירוש לי״ג באדר (״ניקנור… פולמורדוס של מלכי יון היה״) — בפרשה חנכתא תמניא יומין, כה–כו.

״מאי ניקנור ומאי טוריינוס? דתניא״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״מאי ניקנור? דתניא״; ושם ״וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נכנסו לחיילות שלו וקיצצו בהונות ידיו ורגליו״, ו״וידים שהיו מניפות על יהודה וירושלם״.

״אימתי תפול בידי וארמסנה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ואעשה בה מה שלבי חפץ״; בכ״י וטיקן 134: ״אימתי יפלו בידי ואהרגם״.

״ניקנור… פולמורדוס של מלכי יון היה״ בפירוש מגילת תענית לי״ג באדר — בפרשה חנכתא תמניא יומין, סעיפים כה–כו; ונוסח הירושלמי, ״שלטון שלמלכות יוון״ — בפרשה הלכה: אין גוזרין תענית בחנוכה, סעיפים ה–ו.

דתניא:

ניקנור אחד מאפרכימאפרכי — מן המושלים יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה?

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים — תעשה בהם נקמה.

תרגום לעבריתמאפרכי מן המושלים

חלק ג

דברי האמוראים

דיום ניקנור ויום טוריינוס

בבלי תענית פרק ב, יח ע״ב · סוגיא · ניקנור — בהונות ידיו ורגליו בשערי ירושלים; טוריינוס — לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא

השאלה ״מאי ניקנור ומאי טוריינוס?״ ושתי הברייתות שעונות עליה, עד ״ופצעו את מוחו בגיזרין״; לפניה הדיון ביום טוריינוס וביום ניקנור שבמגילת תענית (על משנה תענית ב, ח, ״כל הכתוב במגילת תענית״), ואחריה ״אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי״ — הגמרא על המשנה הבאה.

״מאי ניקנור ומאי טוריינוס? דתניא״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״מאי ניקנור? דתניא״; ושם ״וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נכנסו לחיילות שלו וקיצצו בהונות ידיו ורגליו״, ו״וידים שהיו מניפות על יהודה וירושלם״.

״אימתי תפול בידי וארמסנה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ואעשה בה מה שלבי חפץ״; בכ״י וטיקן 134: ״אימתי יפלו בידי ואהרגם״.

מאי ניקנור ומאי טוריינוסטוריינוס — טריאנוס, קיסר רומי?

דתניא:

ניקנור אחד מאפרכימאפרכי — מן המושלים יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה?

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים — תעשה בהם נקמה.

מיוחס לרש״י איפרכי — דוכוס.

מאי טוריינוס?

אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיאבלודקיא — בלאודיקיאה, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכד נצר!

מיוחס לרש״י לוליינוס ופפוס אחיו — צדיקים גמורים היו.

אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכד נצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו;

מיוחס לרש״י בלודקי׳ — היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב״ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד. אם מעמו כו׳.

ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו.

ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו;

אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך.

מיוחס לרש״י נתחייבנו הריגה — על חטא חייבי מיתות בית דין.

אף על פי כן הרגן מיד.

אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלידיופלי — שני פקידי שלטון מרומי ופצעו את מוחו בגיזריןבגיזרין — בגזרי עצים, במקלות:

מיוחס לרש״י בגזירין — מקלות כמו גזירי עצים.

מיוחס לרש״י דיופלין — שני שרים וכן מטרופולין של מלכים לשון שרים.

תרגום לעבריתמאפרכי מן המושלים טוריינוס טריאנוס, קיסר רומי בלודקיא בלאודיקיאה דיופלי שני פקידי שלטון בגיזרין בגזרי עצים, במקלות

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, בבלי תענית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§19§§

גזירות היוונים וחידוש המקדש

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · יט: גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח

בלשכה מזרחית צפונית שבבית המוקד גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון — ואם כלים ששימשו לעבודה זרה מותרים להדיוט

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה: ארבע לשכות היו בבית המוקד

אארבע לשכות היו בבית המוקד

משנה מדות א, ו · משנה · ארבע לשכות בבית המוקד, ובמזרחית צפונית גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח

המשנה גם בבבלי יומא פרק א, טו ע״ב, להלן סעיף ב (שם: ״בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח״), ובבבלי עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב, סעיף ג (״ששקצו אנשי יון״).

וארבע לשכות היו בבית המוקדבבית המוקד — באולם הגדול שבו הסיקו מדורות, להתחמם בהן הכהנים, כקיטונותכקיטונות — כחדרים קטנים פתוחות לטרקליןלטרקלין — לאולם הגדול, שתים בקדש ושתים בחל, וראשי פספסיןפספסין — פסים, סימני גבול מבדילין בין קדש לחל.

ומה היו משמשות.

מערבית דרומית, היא היתה לשכת טלאי קרבן.

דרומית מזרחית, היא היתה לשכת עושי לחם הפנים.

מזרחית צפונית, בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצוםששקצום — שטימאום (בעבודה זרה) מלכי יון.

צפונית מערבית, בה יורדים לבית הטבילה.

תרגום לעבריתבבית המוקד באולם הגדול שבו הסיקו מדורות, להתחמם בהן הכהנים כקיטונות כחדרים קטנים לטרקלין לאולם הגדול פספסין פסים, סימני גבול ששקצום שטימאום (בעבודה זרה)

חלק ב

דברי האמוראים

בבה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח

בבלי יומא פרק א, טו ע״ב – טז ע״א · סוגיא · לשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית — ורמינהו: בית המוקד, בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון; מאן תנא מדות

המשנה ״ארבע לשכות היו לבית המוקד״ גם לעיל, בהלכה, סעיף א.

״יון״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״ (בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״יון״; בכ״י וטיקן 134: ״יוון״).

לפני הסוגיא: ״מידי דחטאת שדי אעולה״ (סדר נתינת הדם בקרנות); אחריה הגמרא מביאה ראיה שמדות רבי אליעזר בן יעקב היא: ״דתנן: עזרת נשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש… אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת״, ״הכי נמי מסתברא… רב אדא בר אהבה אמר: הא מני — רבי יהודה היא״ (טז ע״א–ע״ב), שקלא וטריא על מדות העזרה; לא נדפסה כאן. מקבילה: בבלי עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב (אבני המזבח ששקצום מלכי יון).

״צאו והביאו טלה״ — בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134: ״והביאו לי טלה״, וכן במשנה. ״לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״לשכת עושי לחם הפנים״.

תנן התםתנן התם — שנינו שם (במשנה):

רש״י תנן התם — במסכת תמיד ולא שייך למיקבעיה בגמרא דיומא אלא משום דמיירי לעיל בשינוי כהאי גוונא מאן תנא סדר יומא ר״ש איש המצפה היא לא שמעינן ליה דאמר הכי אלא משום דשמעינן ליה דפליג אסדר תמיד מוקמי לסתמיה דפליגי אתמיד אליביה ואין שיטה כזאת מצויה בגמרא קבעה נמי להך גביה דמתוקמא נמי בהך שיטתא.

משנה תמיד ג, ג

אמר להם הממונה: צאו והביאו טלה מלשכת בית הטלאים.

רש״י הממונה — הוא הסגן.

רש״י והביאו כו׳ — לתמיד.

והלא לשכת הטלאים היתה במקצועבמקצוע — בפינה צפונית מערבית,

רש״י והלא — כמו והרי היא במקום פלוני.

רש״י במקצוע צפונית מערבית — של בית המוקד שהיה טרקלין גדול והיו מסיקין בו מדורות גדולות להתחמם שם הכהנים שהולכים יחפים על רצפת עזרה שהיא של שיש והיו במקצעותיה לשכות פתוחות כקטוניות פתוחות לטרקלין כדקתני לקמן וארבע לשכות היו שם בד׳ המקצועות אחת לשכת הטלאים וכו׳.

וארבע לשכות היו שם: אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמותלשכת החותמות — הלשכה שבה נתנו חותמות (סימני תשלום) למבקשי נסכים, ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שעושין בה לחם הפנים.

רש״י לשכת החותמות — שמניחין שם חותמות של לוקח סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים כדתנן במסכת שקלים (דף ז:) ד׳ חותמות היו במקדש והיה כתוב עליהן עגל גדי זכר חוטא והן סימני כבש ואיל ופר ושלש בהמות של מצורע כל מי שמבקש נסכים בא לו אצל הממונה על החותמות ונותן לו מעות כפי נסכים שהוא צריך ומקבל ממנו חותם של אותם נסכים ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה לו החותם ומקבל ממנו נסכים וכו׳ כדמפרש התם.

רש״י לשכת בית המוקד — לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול.

רש״י שעושים בה לחם הפנים — של בית גרמו עושין שם מעשה לחם הפנים שהיו שם.

רש״י מלשכת הטלאים — שהיו הטלאים שם מבוקרין כדתנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים.

ורמינהוורמינהו — ומקשים עליה (ממשנה אחרת):

משנה מדות א, ו

ארבע לשכות היו לבית המוקד, כקטוניותכקטוניות — כחדרים קטנים הפתוחות לטרקליןלטרקלין — לאולם הגדול, שתים בקודש ושתים בחול, וראשי פספסיןפספסין — פסים, סימני גבול מבדילין בין קודש לחול.

רש״י לבית המוקד — פתוחות לה.

רש״י שתים בקודש ושתים בחול — של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול.

רש״י וראשי פספסין — חתיכות עצים מבדילין לסימן במקום המפסיק בין קודש לחול.

ומה היו משמשות?

מערבית דרומית — היא היתה לשכת טלי קרבן;

דרומית מזרחית — היא לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים;

מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון;

צפונית מערבית — בה יורדין לבית הטבילה.

מאן תנא מדות

אמר רב הונא:

מאן תנאמאן תנא — מי שנה (את) מדות? רבי אליעזר בן יעקב היא.

רש״י מאן תנא מדות — הא מתניתין דמסכת מדות היא.

רש״י ר״א בן יעקב היא — דסתמיה דמתניתין דמדות קיימי כוותיה.

רש״י ששיקצום מלכי עובדי כוכבים — שהקטירו עליה לעבודת כוכבים במקדש קתני בלשכת הטלאים שהוא במערבית דרומית.

תרגום לעבריתתנן התם שנינו שם (במשנה) במקצוע בפינה לשכת החותמות הלשכה שבה נתנו חותמות (סימני תשלום) למבקשי נסכים כקטוניות כחדרים קטנים לטרקלין לאולם הגדול פספסין פסים, סימני גבול ורמינהו ומקשים עליה (ממשנה אחרת) מאן תנא מי שנה (את)

גאבני המזבח ששקצו אנשי יון — בה גנזו בית חשמונאי

בבלי עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב · סוגיא · כלים ששימשו בבית חוניו; אבני המזבח ששקצו אנשי יון — ״ובאו בה פריצים וחללוה״; ניתברינהו? ננסרינהו? כיון דאשתמש בהו לגבוה

שאלת רבי יוסי בן שאול מרבי על כלים ששימשו בבית חוניו, עד ״לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא״, לפני המשנה ״מבטל שלו ושל חבירו״; לפניה ״תקרובת של אוכלין מאי… תיקו״ — ענין אחר. ״גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח״ — גם בבבלי יומא פרק א, טז ע״א ובמשנה מדות א, ו.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״לעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״לעבודת כוכבים״.

״בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון״ — בכ״י פריז 1337: ״בה גנזו מלכי בית חשמונאי אבני מזבח ששיקצום מלכי יון״.

בעא מיניהבעא מיניה — שאל ממנו רבי יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש?

רש״י בית חוניו — מפרש בשמעתין בתרייתא דמנחות חוניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח ופליגי התם איכא למ״ד לשם עבודת כוכבים ואיכא למ״ד לש״ש וקמיבעיא ליה לר׳ יוסי בן שאול אליבא דמ״ד לאו בית עבודת כוכבים היא דאליבא דמ״ד דעבודת כוכבים היא לא קמיבעיא ליה דהשתא להדיוט אסורין כדאמר לעיל בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר לגבוה מיבעיא.

וקא מיבעיא ליהוקא מיבעיא ליה — והוא שואל זאת אליבא דמאן דאמראליבא דמאן דאמר — לשיטת מי שאומר בית חוניובית חוניו — המקדש שבנה חוניו במצרים לאו ביתלאו בית — אינו בית עבודה זרה היא,

דתנן: כהנים ששימשו בבית חוניו — לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחרלדבר אחר — לעבודה זרה (בלשון נקייה).

רש״י ואין צ״ל לדבר אחר — כהנים ששימשו לעבודת כוכבים אין צ״ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתיב ביחזקאל (מד) יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו׳ וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ומדקאמר אין צ״ל לדבר אחר מכלל דבית חוניו לאו דבר אחר הוא ואפ״ה קתני דכהנים אסירי וקמיבעיא ליה לר׳ יוסי כלים מאי.

כהנים הוא דקנסינהו רבנןהוא דקנסינהו רבנן — הם שקנסו אותם חכמים, משום דבני דעה נינהומשום דבני דעה נינהו — מפני שהם בני דעת (ויודעים שחטאו), אבל כלים לא;

רש״י כהנים דבני דעה נינהו — וידעי שנאסרו הבמות אף לשם גבוה והלכו ועבדו בבמה הוא דקנוס רבנן.

רש״י אבל כלים לא — קנסי או דלמא לא שנא.

או דלמא לא שנאאו דלמא לא שנא — או שמא אין הבדל??

אמר ליה: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו.

רש״י מקרא היה בידינו — בהנך דעבודת כוכבים דהיכא דמדאורייתא הוה בהו טעמא להתירא קנסוהו רבנן אף על גב דלאו בני דעה נינהו ה״נ אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי מדאורייתא קנסוהו רבנן בכלים ככהנים.

איתיביהאיתיביה — הקשה לו: כׇּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ(דברי הימים ב כט, יט) —

רש״י כל הכלים — כהנים שבימי חזקיהו היו מגידין לו כל הכלים של בית המקדש אשר הזניח אחז במלכותו במעלו לעבודת כוכבים.

מאי לאומאי לאו — האם אין פירושו ״הכנו״ — דאטבלינהודאטבלינהו — שהטבלנו אותם, ״הקדשנו״ — דאקדישננהודאקדישננהו — שהקדשנו אותם (מחדש)?

רש״י הכנו והקדשנו מאי לאו הכנו דאטבלינ׳ — מטומאת עבודת כוכבים.

רש״י והקדשנום דאקדישננהו — שחזרו ומשחום בשמן המשחה. אלמא כיון דמדאורייתא לא מתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואיל ולאו בני דעה נינהו.

אמר ליה: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי!

רש״י שהחזרת לי אבדתי — זהו המקרא ששכחתי.

״הכנו״ — שגנזנום, ״והקדשנו״ — שהקדשנו אחרים תחתיהם.

רש״י שהקדשנו אחרים תחתיהן — אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום.

לימא מסייע ליהלימא מסייע ליה — האם נאמר שמסייעת לו (המשנה)?:

מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון.

רש״י מזרחית צפונית — שימוש ארבע לשכות שהיו במקצעות העזרה קא חשיב במס׳ מדות (משנה מדות א׳:ו׳).

ואמר רב ששת: ששקצו לעבודה זרה.

רש״י ואמר רב ששת ששיקצו׳ לעבודת כוכבים — אלמא אף על גב דלהדיוט לא מיתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזור בהו רבנן לגבי גבוה ואף על גב דלאו בני דעה נינהו. ובבית חוניו נמי אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי כלים דידיה מדאורייתא גזור בהו רבנן.

אמר רב פפא:

התם קרא אשכח ודרשהתם קרא אשכח ודרש — שם — מקרא מצאו ודרשו, דכתיב: וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ(יחזקאל ז, כב).

רש״י התם קרא אשכח ודרוש — דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט.

רש״י דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה — מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו.

אמריאמרי — אומרים (בבית המדרש): היכי נעבידהיכי נעביד — כיצד נעשה??

רש״י אמרי — הנך דבית חשמונאי כשנצחום היכי נעביד.

ניתברינהוניתברינהו — נשבור אותם? — אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת(דברים כז, ו) אמר רחמנאאמר רחמנא — אמרה התורה;

רש״י ניתברינהו — על יד עובד כוכבים כדי לבטלן.

רש״י אבנים שלימות — שאין בהם פגימות ואפילו בפגימות סכין שתחגור בה צפורן פוסלת בהן כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין פרק א, יח.).

ננסרינהוננסרינהו — ננסור אותם? — לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל(דברים כז, ה) אמר רחמנא.

רש״י ננסרינהו — לאחר שבירתן להשוות פגימתן לא תניף עליהם ברזל כתיב ועמדו וגנזום.

ואמאיואמאי — ולמה?? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהוליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו — שישברו אותם ויקחו אותם לעצמם!

רש״י ונשקלינהו לנפשייהו — שהרי חולין הן וכדקאמרת ובאו בה פריצים וחללוה.

מי לא אמרמי לא אמר — והרי אמר רב אושעיא: בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבאכספא ודהבא — הכסף והזהב של ירושלים,

רש״י משום כספה וזהבה של ירושלים — שרובה הקדש.

והוינן בהוהוינן בה — והקשינו בה: ירושלים הויא רובא דעלמאהויא רובא דעלמא — היא רוב העולם??

רש״י ונתברינהו — כדי לבטלן מעבודת כוכבים.

אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפאדינרא הדרייאנא טוריינא שיפא — הדינר של אדריאנוס, של טריאנוס, השחוק מפני טבעה של ירושלים,

רש״י שיפא — ישן ביותר שנישוף מחמת יושנו ואין הצורה ניכרת.

עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר: וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ.

רש״י טריינא הדריינא שיפא — מטבעות של ירושלים. טיריינא הדריינא על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם טוריינוס אדריינוס.

התם — לא אשתמשו בהו לגבוהלא אשתמשו בהו לגבוה — לא השתמשו בהם לגבוה (לקודש);

הכאהכא — כאן — כיון דאשתמש בהו לגבוהכיון דאשתמש בהו לגבוה — כיון שהשתמשו בהם לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטאלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא — אין זה דרך ארץ להשתמש בהם (לצורך) הדיוט:

תרגום לעבריתבעא מיניה שאל ממנו בית חוניו המקדש שבנה חוניו במצרים וקא מיבעיא ליה והוא שואל זאת אליבא דמאן דאמר לשיטת מי שאומר לאו בית אינו בית לדבר אחר לעבודה זרה (בלשון נקייה) הוא דקנסינהו רבנן הם שקנסו אותם חכמים משום דבני דעה נינהו מפני שהם בני דעת (ויודעים שחטאו) או דלמא לא שנא או שמא אין הבדל? איתיביה הקשה לו מאי לאו האם אין פירושו דאטבלינהו שהטבלנו אותם דאקדישננהו שהקדשנו אותם (מחדש) לימא מסייע ליה האם נאמר שמסייעת לו (המשנה)? התם קרא אשכח ודרש שם — מקרא מצאו ודרשו אמרי אומרים (בבית המדרש) היכי נעביד כיצד נעשה? ניתברינהו נשבור אותם? ננסרינהו ננסור אותם? אמר רחמנא אמרה התורה ואמאי ולמה? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו שישברו אותם ויקחו אותם לעצמם מי לא אמר והרי אמר כספא ודהבא הכסף והזהב והוינן בה והקשינו בה הויא רובא דעלמא היא רוב העולם? דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא הדינר של אדריאנוס, של טריאנוס, השחוק לא אשתמשו בהו לגבוה לא השתמשו בהם לגבוה (לקודש) הכא כאן כיון דאשתמש בהו לגבוה כיון שהשתמשו בהם לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא אין זה דרך ארץ להשתמש בהם (לצורך) הדיוט

חילופי נוסח והשלמות

משנה, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ביוןעובדי כוכבים
געבודה זרהעבודת כוכבים
גלעבודה זרהלעבודת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§20§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כ: שלש עשרה פרצות

שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בסורג, חזרו וגדרום וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ירושלמי §§cover-end§§

חלק א

הלכה: שלש עשרה השתחויות כנגד הפרצות

אלפנים ממנו סורג

משנה מדות ב, ג · משנה · הסורג שבהר הבית — שלש עשרה פרצות שפרצום מלכי יון, ושלש עשרה השתחויות כנגדן

המשנה נדפסה כאן עד ״שלש עשרה השתחויות״; המשך המשנה (החיל, שתים עשרה המעלות, הפתחים והשערים) — ענין אחר. היא נשנית בירושלמי שקלים ו, ב (להלן, סעיף ב): ״כהיא דתנינן תמן: שלשה עשר פרצות היו בו…״.

לפנים ממנו, סורגסורג — גדר נמוכה של עץ סרוג סביב הר הבית, גבוה עשרה טפחים.

ושלש עשרה פרצות היו שם, שפרצום מלכי יון.

חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות.

תרגום לעבריתסורג גדר נמוכה של עץ סרוג סביב הר הבית

חלק ב

דברי האמוראים

באיכן היו השתחויות הללו

ירושלמי שקלים ו, ב · סוגיא · מתניתין כאבא יוסה בן חנין; לדעת רבנן — ההשתחויות כנגד שלש עשרה הפרצות שפרצום מלכי יון

דאבא יוסה בן חניןדאבא יוסה בן חנין — (כשיטתו) של אבא יוסי בן חנין.

דאבא יוסה בן חנין אמר: כנגד שלשה עשר שערים.

ברם כרבנןברם כרבנן — אבל לשיטת חכמים — שבעה שערים היו בעזרה.

על דעתון דרבנןעל דעתון דרבנן — לדעתם של חכמים, איכןאיכן — היכן היו השתחויות הללו?

כהיאכהיא — כאותה (משנה) דתנינן תמן: שלשה עשר פרצות היו בו שפרצום מלכי יוון,

חזרו וגדרום, וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות.

תרגום לעבריתדאבא יוסה בן חנין (כשיטתו) של אבא יוסי בן חנין ברם כרבנן אבל לשיטת חכמים על דעתון דרבנן לדעתם של חכמים איכן היכן כהיא כאותה (משנה)

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ירושלמי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§21§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כא: בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות

כשהושיבו מלכי יון פרדסדאות על הדרכים: בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות העלו בכורים, ובני סלמאי הנטופתי עצים למערכה, בתחבולה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי תענית, בבלי תענית §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות

תוספתא תענית ג, ז · ברייתא · מלכי יון הושיבו פרדסדאות על הדרכים; הבכורים חופו בקציעות והועלו בעלי ובמכתש

על המשנה ״בחמשה עשר בו… ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות״ (משנה תענית ד, ה, בזמני עצי כהנים והעם).

מקבילות: בבלי תענית פרק ד, כח ע״א (״פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה ושלא יביאו בכורים לירושלים״, בלא שם יון); ירושלמי תענית ד, ד (״בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות על הדרכים״) — שניהם להלן; ונוסח אחר בפירוש מגילת תענית לט״ו באב, בנוסח הארוך (בפרשה חנכתא תמניא יומין, יא): ״פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעלו בכורים לירושלם, והושיבו מלכי יון פרדסיאות על הדרכים… לאו, אלא לעשות שני פלחי דבלה במכתשת זו שלפנינו, ובעלי הלז שעל כתפנו״.

״פרדדיאות״ — כך כאן; בברייתא שאחריה ״פרסדדיאות״.

״בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות״ ו״בני שלמי הנטופתי״ בפירוש מגילת תענית לט״ו באב — בפרשה חנכתא תמניא יומין, סעיף יא.

מהו בני גונבי עליגונבי עלי — מסתירי (מגניבי) העלי ובני קוצעי קציעותקוצעי קציעות — חותכי תאנים מיובשות,

שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדדיאותפרדדיאות — משמרות, חיל מצב על הדרכים שלא לעלות לירושלם,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט,

כל מי שהוא כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה,

הוא מביא את הבכורים, ועושין כמין סלים ומחפןומחפן — ומכסה אותם בקציעות,

ונוטל את הסל ואת הבכורים ומחפן כמין קציעות, ומניחן בסלים,

ונוטל את הסל ואת העלי על כתיפו ועולה,

כשהגיע לאותו משמר, אמרו לו לאן אתה הולך,

אמר להם לעשות שתי קציעות הללו, שני כפין של דבילהכפין של דבילה — עיגולים של דבילה (תאנים יבשות דחוסות), במכתש הלז שבפניו, בעלי זה שעל כתפי,

כיון שעבר מאותו משמר, מעטרןמעטרן — מעטר אותם (כדרך הבכורים) ומעלן לירושלם.

תרגום לעבריתגונבי עלי מסתירי (מגניבי) העלי קוצעי קציעות חותכי תאנים מיובשות פרדדיאות משמרות, חיל מצב ומחפן ומכסה אותם כפין של דבילה עיגולים של דבילה (תאנים יבשות דחוסות) מעטרן מעטר אותם (כדרך הבכורים)

בבני סלמאי הנטופתי

תוספתא תענית ג, ח · ברייתא · שני גזירי עצים כמין סולם — ״ליטול שני גוזלות״; ״זכר צדיק לברכה״

מקבילות: בבלי תענית פרק ד, כח ע״א (״תנא: הן הן בני סלמאי הנתופתי״); ירושלמי תענית ד, ד (״בני סלמיי הנתיצתי״) — להלן; ובפירוש מגילת תענית לט״ו באב, בנוסח הארוך (בפרשה חנכתא תמניא יומין, יא): ״ומה הן בני סלמי הנטופתי?… לאו, אלא להביא גוזלות מן השובך הזה שלפנינו, בסולם הזה שעל כתפנו״.

מהו אומר בני סלמאי הנטופתי,

שבשעה שהושיבו מלכי יון פרסדדיאותפרסדדיאות — משמרות, חיל מצב על הדרכים שלא לעלות לירושלם,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט,

כל מי שהוא ירא חטא וכשר באותו הדור היה נוטל שני גזירי עציםגזירי עצים — בולי עץ חתוכים ועושה אותן כמין סולם, ומניחן על כתיפו ועולה,

כשהגיע לאותו משמר, אמרו לו לאן אתה הולך,

ליטול שני גוזלות משובך הלז שבפני, בסולם זה שעל כתפי,

כיון שעבר מאותו משמר, מפרקן ומעלן לירושלם.

לפי שמסרו עצמן על התורה ועל המצות, לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם,

ועליהם הוא אומר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל ירבעם בן נבט וחביריו הוא אומר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

תרגום לעבריתפרסדדיאות משמרות, חיל מצב גזירי עצים בולי עץ חתוכים

חלק ב

דברי האמוראים

גמהו בני גונבי עלי — בימי ירבעם

ירושלמי תענית ד, ד · סוגיא · בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, בני סלמיי הנתיצתי — העלו בכורים ועצים בימי ירבעם

בכ״י ליידן בסוגיית הגמרא סומנה כאן הלכה ז׳.

״אותן כמין שלבין״ — בכ״י ליידן נוקד: ״שְלַבִין״.

״סולם ונותנן על״ — בכ״י ליידן ניכר שאות ע׳ נכתבה מעל אות אחרת.

מהו בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות?

אלא בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאותפרסדאות — משמרות, חיל מצב על הדרכים, לא היו מניחין את ישראל לעלות לירושלם.

כל מי שהיה כשר וירא חט באותו הדור היה מביא את בכוריו ונותנן לתוך הסל ומחפה אותן קציעות ונוטל את העלי ונותן את הסל על כתיפו ונוטל את העלי בידו, וכיון שהיה מגיע באותו המשמר היו אומרים לו: לאיכןלאיכן — לאן אתה הולך?

והוא אומר לו: איני הולך אלא לעשות מעט קציעות הללו, כפות אחד שלדבילהכפות אחד שלדבילה — עיגול אחד של דבילה בעלי הזה שבידי.

וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מעטרן ומעלה אותן לירושלם.

מהו אומר בני סלמיי הנתיצתי?

אלא כל מי שהיה מתנדב עצים וגיזיריםוגיזירים — וגזרי עצים למערכה, היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלביןשלבין — שלבים (של סולם) ועושה אותן כמין סולם ונותנן על כתיפיו, וכיון שהיה מגיע לאותו המשמר היה אומר לו: לאיכן אתה הולך?

והוא אומר לו: איני הולך אלא להביא שני גוזלות הללו מן השובך זה שלפניי בסולם הזה שעל כתיפיי.

וכיון שהיה עובר את אותו המשמר, היה מפרקן ומעלה אותן לירושלם.

על ידי שנתנו את נפשם למצות — זכו לקנות שם טוב בעולם, ועליהם הוא אומר: זֵיכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז).

תרגום לעבריתפרסדאות משמרות, חיל מצב לאיכן לאן כפות אחד שלדבילה עיגול אחד של דבילה וגיזירים וגזרי עצים שלבין שלבים (של סולם)

דמה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות

בבלי תענית פרק ד, כח ע״א · סוגיא · בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, בני סלמאי הנתופתי — הביאו בכורים ועצים בשעת הגזירה

״מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״המלכות״.

״שמד״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזירה״.

״מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״המלכות״.

״שמד״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזירה״.

ועמהם כהנים ולוים וכל מי כו׳(משנה תענית ד, ה)

תנו רבנןתנו רבנן — שנו חכמים (בברייתא):

מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות?

אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל,

שלא יביאו עצים למערכה,

ושלא יביאו בכורים לירושלים,

מיוחס לרש״י בכורים — אדם נכנס לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה קושר עליה גמי ועושה אותה בכורים.

והושיבו פרוזדאותפרוזדאות — משמרות, חיל מצב על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל.

מיוחס לרש״י פרוזדאות — שומרים.

מה עשו כשרין (שבאותו הדור ויראי חטא)?

הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות, ונטלום ועלי על כתפיהן.

מיוחס לרש״י בקציעות — תאנים יבשים כותשין אותן ועושין מהן עגולין. ה״ג: והעלי על כתפיהן — (בוכיא).

וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם: להיכן אתם הולכין?

אומרין להם: לעשות שני עיגולי דבילהעיגולי דבילה — עיגולים של תאנים יבשות דחוסות במכתשת שלפנינו, ובעלי שעל כתפינו.

מיוחס לרש״י במכתשת שלפנינו — שהוא במקום אחר לפני בסמוך וזהו גונבי עלי על שם שמתגנבין מן הפרוזדאות על עסקי עלי.

כיון שעברו מהן — עיטרום בסלים והביאום לירושלים.

תנא:

הן הן בני סלמאי הנתופתי.

מיוחס לרש״י הן הן בני סלמאי הנתופתי — כעין מעשה זה עשו.

תנו רבנן:

מה הן בני סלמאי הנתופתי?

אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה,

והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור?

הביאו גזיריהן ועשו סולמות, והניחו על כתפיהם והלכו להם.

כיון שהגיעו אצלן, אמרו להם: להיכן אתם הולכין?

אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו, ובסולמות שעל כתפינו.

כיון שעברו מהן — פירקום והביאום והעלום לירושלים.

ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז);

ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

תרגום לעבריתתנו רבנן שנו חכמים (בברייתא) פרוזדאות משמרות, חיל מצב עיגולי דבילה עיגולים של תאנים יבשות דחוסות

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי תענית, בבלי תענית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דמלכות הרשעההמלכות
דשמדגזירה
דמלכות הרשעההמלכות
דשמדגזירה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§22§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כב: מרים בת בלגה

מרים בת בלגה שנשתמדה ונישאת לסרדיוט ממלכי יון, וכשנכנסו גוים להיכל טפחה על גגו של מזבח — ומשמרתה נקנסה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה: בלגה לעולם חולקת בדרום

אבלגה לעולם חולקת בדרום

תוספתא סוכה ד, כח · הלכה · בלגה חולקת בדרום מפני מרים בת בלגה שטפחה על המזבח ״לוקס לוקס״; ישבאב שכינה קיבל שכר

הברייתא גם בבבלי סוכה פרק ה, נו ע״ב, להלן סעיף ג (״מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה… לסרדיוט אחד ממלכי יוונים… היתה מבעטת בסנדלה״), ובירושלמי סוכה ה, ח, סעיף ב (״ממלכות בית יון… על ידי שהגיע זמנה לעלות ולא עלת״).

בלגה לעולם חולקתחולקת — מחלקת (לחם הפנים בין המשמר היוצא למשמר הנכנס) בדרום, וטבעתה קבועהוטבעתה קבועה — וטבעת השחיטה שלה (בעזרה) קבועה ואינה נפתחת, וחלונה סתומה,

מפני מרים בת בלגה שנשתמדה, הלכה ונשאת לסרדיוטלסרדיוט — לחייל, לאיש צבא אחד ממלכי יון,

וכשנכנסו גוים להיכל באתה וטפחה על גגו של מזבח,

אמרה לו, לוקס, לוקסלוקס, לוקס — זאב, זאב, אתה החרבת ממונן של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם.

ויש אומרים:

מפני עיכוב משמרות, נכנס ישבאב ושימש תחתיה,

לפיכך בלגה נראית יוצא לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם.

כל השכנים הרעים לא קבלו שכר,

חוץ מישבאב שהיה שהי שכינה של בלגה וקבל שכר.

תרגום לעבריתחולקת מחלקת (לחם הפנים בין המשמר היוצא למשמר הנכנס) וטבעתה קבועה וטבעת השחיטה שלה (בעזרה) קבועה ואינה נפתחת לסרדיוט לחייל, לאיש צבא לוקס, לוקס זאב, זאב

חלק ב

דברי האמוראים

בבלגה לעולם חולקת בדרום מפני מרים בת בלגה

ירושלמי סוכה ה, ח · סוגיא · מרים בת בלגה שנשתמדה וטפחה על גגו של מזבח; למה לא נעקרה המשמרת ממקומה; וטבעתה קבועה וחלונה סתומה

״אחד משל מלכות״ — בכ״י ליידן נכתב: ״משלמלכות״, בתיבה אחת, וסומנו נקודות מעל ומתחת לתיבה לסימן חלוקתה לשתי מילים.

״משל מלכות בית״ — בכ״י ליידן נראה שנכתב: ״בין״, ושונתה ן׳ להיות ת׳.

״לית יכיל דכתיב״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״רבי אבהו הישבתים״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה. ובדפוס וילנה: ״חישבתים״, בח׳.

בלגה לעולם חולקת בדרום(משנה סוכה ה, ח)

מפני מרים בת בלגה שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוטלסרדיוט — לחייל, לאיש צבא אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה על גגו שלמזבח.

אמרה לו: לוקוס לוקוסלוקוס לוקוס — זאב, זאב, אתה החרבתה נכסיהן שלישראל ולא עמדת להן בשעת דוחקן.

ויש אומרים: על ידי שהגיע זמנה לעלות ולא עלת, ונכנס ישבאב ושימש תחתיה בכהונה גדולה, לפיכך בלגה לעולם ביוצא וישבאב בנכנס.

ויעקרו אותה ממקומה?

לית יכיללית יכיל — אי אפשר, דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומן.

ויעשו אותן עשרים ושלש?

לית יכיל, {דכתיב:} הֵמָּה יִסַּד דָּוִד וּשְׁמוּאֵל הָרֹואֶה בֶּאֱמוּנָתָם(דברי הימים א ט, כב) — באומנותם, אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.

אמר רבי אבהו: הישבתים שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.

וטבעתה קבועה(משנה סוכה ה, ח)

רבי בא בשם רב יהודה: טבעות עשו להן רחובות מלמעלן וצרות מלמטן.

וחלונה סתומה(משנה סוכה ה, ח)

שלא העמידו אותה על סכיניהן.

כהיא דתנינן תמן: הוא היה נקרא בית החילפותבית החילפות — לשכת הסכינים במקדש, ששם היו גונזין את הסכינין.

תרגום לעבריתלסרדיוט לחייל, לאיש צבא לוקוס לוקוס זאב, זאב לית יכיל אי אפשר בית החילפות לשכת הסכינים במקדש

גמרים בת בילגה

בבלי סוכה פרק ה, נו ע״ב · סוגיא · בילגה חולקת בדרום — מרים בת בילגה שנשאת לסרדיוט ממלכי יוונים ובעטה בסנדלה על גבי המזבח; אוי לרשע, אוי לשכינו

הברייתא ״מעשה במרים בת בילגה״ גם לעיל, בהלכה, סעיף א (תוספתא סוכה ד, כח).

לפני הסוגיא: ״הנכנסין חולקין בצפון… והיוצאין חולקין בדרום״; בה נחתמת המסכת.

״שהמירה דתה״ (פעמיים) — בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, אוקספורד 2677 ווטיקן 134: ״שנשתמדה״.

״לוקוס, לוקוס״ — בכ״י אוקספורד 2677 ובדפוס ונציה: ״לוקום״, ובכ״י אוקספורד 2677 בגליון: ״פירוש זאב בלשון יון״.

״ששכיני הרשעים לא נשתכרו״ — בדפוס ונציה ובכ״י אוקספורד 366: ״ששכיני הרעים״.

״[שנאמר: אמרו צדיק כי טוב…]״ — הסוגריים בדפוס וילנא; אינו בדפוס ונציה ולא בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, אוקספורד 2677 ווטיקן 134.

בילגה לעולם חולקת בדרום(משנה סוכה ה, ח):

תנו רבנן:

מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוטלסרדיוט — לחייל, לאיש צבא אחד ממלכי יוונים.

רש״י מרים בת בילגא — ממשמר בילגה היתה וכן שמה.

כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: ״לוקוס, לוקוסלוקוס, לוקוס — זאב, זאב, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק״!

רש״י כשנכנסו יוונים להיכל — בימי מתתיהו בן יוחנן.

וכששמעו חכמים בדבר — קבעו (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שלחו וקבעו) את טבעתה וסתמו את חלונה.

רש״י וכששמעו חכמים בדבר — לאחר שגברה יד בית חשמונאי.

רש״י סתמו חלונה — של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה.

רש״י לוקוס — הוא זאב בלשון יווני.

ויש אומרים: משמרתו שוהה לבא, ונכנס ישבב אחיו עמו ושימש תחתיו.

רש״י משמרתו של בילגה שוהה לבא — כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה.

רש״י ונכנס ישבב אחיו — סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה.

אף על פי ששכיני הרשעים לא נשתכרו, שכיני בילגה נשתכרו, שבילגה לעולם חולקת בדרום וישבב אחיו בצפון.

רש״י שכיני בילגה נשתכרו — היינו ישבב.

רש״י שבילגה לעולם חולקת בדרום — ואפילו בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון.

רש״י ואע״פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו — דאוי לרשע אוי לשכינו.

בשלמא למאן דאמר משמרתו שוהה לבא, היינו דקנסינן לכולה משמר;בשלמא למאן דאמר… — מובן למי שאומר: משמרתו שוהה לבוא — זהו שקונסים אנו את כל המשמר; אלא למי שאומר: מרים בת בילגה שהמירה דתה — משום בתו קונסים אנו אותו? אמר אביי: כן, כמו שאומרים הבריות: שיחת התינוק בשוק — או של אביו או של אמו. ומשום אביה ואמה קונסים אנו את כל המשמר?

מובן למי שאומר: משמרתו שוהה לבוא — זהו שקונסים אנו את כל המשמר;

אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה?

אלא למי שאומר: מרים בת בילגה שהמירה דתה — משום בתו קונסים אנו אותו?

רש״י משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה — כלומר אפילו לאבוה מי הוה לן למיקנסיה.

אמר אביי:

אין, כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה.

כן, כמו שאומרים הבריות: שיחת התינוק בשוק — או של אביו או של אמו.

רש״י שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה — משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב״ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא.

ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה?

ומשום אביה ואמה קונסים אנו את כל המשמר?

אמר אביי:

אוי לרשע, אוי לשכינו; טוב לצדיק, טוב לשכינו, [שנאמר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ(ישעיה ג, י)]:

רש״י אוי לרשע ואוי לשכינו — בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואף על פי שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה.

תרגום לעבריתלסרדיוט לחייל, לאיש צבא לוקוס, לוקוס זאב, זאב

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§23§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כג: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא

יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים: ״נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא״, וכתבו את השעה וכיוונו; שמעון הצדיק שמע ״בטילת עבידתא״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי סוטה, בבלי סוטה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

איוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים

תוספתא סוטה יג, ה–ו · ברייתא · בת קול מבית קדש הקדשים: ניצחון הנערים באנטוכיא, וביטול גזרת גסקלגס על ההיכל — בלשון ארמי

בתוספתא אחרי ״משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משמיעין להן על בת קול״ (יג, ג–ד: הלל הזקן ושמואל הקטן).

״נצחון (מרא) טליא״ — המלה ״מרא״ בסוגריים בנוסח הבסיס.

מקבילות: שיר השירים רבה ח, יד (״אחות לנו קטנה״), בדרשה על הבת קול אחרי עולי הגולה — הקריאות שבפנים; ירושלמי סוטה ט, יג (״מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא… נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא״, ושם שמעון הצדיק קודם); בבלי סוטה פרק ז, לג ע״א (״והתניא: יוחנן כהן גדול שמע בת קול… נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא״) — שניהם להלן.

יוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים, (שיר השירים רבה ח, יד: מעשה ששמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מקדש הקדשים ואמרה):

נצחון (מרא) טליא דאזלון (שיר השירים רבה: נצחו טליא דאזלא) לאגחא קרבא באנטכיא, (שיר השירים רבה: באנטוכיא).נצחון (מרא) טליא… — ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה.

ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה.

וכתבו אותה שעה ואותו היום, (שיר השירים רבה: אותו היום ואותה שעה), וכיונו (שיר השירים רבה: והיה כן) ואותה שעה היתה שנצחו. (שיר השירים רבה: ובאותו היום נצחו).

שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים, (שיר השירים רבה: מעשה ששמע שמעון הצדיק בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואמרה):

בטילת עבידתא די אמר סנאה לאיתאה להיכלא, (שיר השירים רבה: בטילת עבידתה די סנאה למחרבה היכלא).בטילת עבידתא די… — בטלה העבודה (הגזירה) שאמר השונא להביא אל ההיכל.

בטלה העבודה (הגזירה) שאמר השונא להביא אל ההיכל.

ונהרג גסקלגסגסקלגס — גאיוס קליגולה, קיסר רומי (שיר השירים רבה: גיוסולוקים), ובטלו גזרותיו,

ובלשון ארמי שמע. (שיר השירים רבה: שמען).

תרגום לעבריתגסקלגס גאיוס קליגולה, קיסר רומי

חלק ב

דברי האמוראים

במשמתו נביאים האחרונים — בת קול

ירושלמי סוטה ט, יג · סוגיא · משמתו נביאים האחרונים משתמשין בבת קול — ״נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא״; הלל הזקן ושמואל הקטן

משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה מהן רוח הקודש.

אף על פי כן משתמשין היו בבת קול.

מעשה ששמע שמעון הצדיק בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר: נהרג גייס גוליקסגייס גוליקס — גאיוס קליגולה, קיסר רומי ובטלו גזירותיו.

מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא ושמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת: נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיאנצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא — ניצחו הנערים שערכו מלחמה באנטיוכיה.

וכתבו אותה העת ונתנו בו זמן, וכיוונו שבאותה שעה היתה.

מעשה שנכנסו זקינים אצל בית גדיא ביריחו, ויצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדייכדיי — כדאי, ראוי לכך.

ונתנו עיניהן בהילל הזקן.

וכשמת היו אומרים עליו: הויהוי — אהה! (קריאת הספד) עניו חסיד, תלמידו של עזרא.

ושוב נכנסו זקינים לעלייה ביבנה ויצאת בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדיי.

ונתנו עיניהם בשמואל הקטן.

ולמה נקרא שמו קטן?

לפי שהוא מקטין עצמו.

ויש אומרים: לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי.

וכשמת היו אומרים עליו: הוי עניו חסיד, תלמידו של הלל הזקן.

ובשעת מיתתו אמר: שמעון וישמעאל לחרבא, ושאר כל עמא לביזה, ועקן סגיאין יהוייןשמעון וישמעאל לחרבא, ושאר כל עמא לביזה, ועקן סגיאין יהויין — שמעון וישמעאל לחרב, ושאר כל העם לביזה, וצרות רבות יהיו.

ובלשון ארמית אמרן, ולא ידעו מה אמר.

ועל רבי יהודה בן בבא התקינו שיהו אומרים: הוי עניו חסיד, אלא שנטרפה השעה.

תרגום לעבריתגייס גוליקס גאיוס קליגולה, קיסר רומי נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא ניצחו הנערים שערכו מלחמה באנטיוכיה כדיי כדאי, ראוי לכך הוי אהה! (קריאת הספד) שמעון וישמעאל לחרבא, ושאר כל עמא לביזה, ועקן סגיאין יהויין שמעון וישמעאל לחרב, ושאר כל העם לביזה, וצרות רבות יהיו

גואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי

בבלי סוטה פרק ז, לג ע״א · סוגיא · תפלה בכל לשון — והלא אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי; בת קול שאמרה ״נצחו טליא״ בלשון ארמי

תפלה(משנה סוטה ז, א)

רש״י תפלה — דקתני מתניתין בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי.

רחמי היארחמי היא — בקשת רחמים היא, כל היכי דבעי מצליכל היכי דבעי מצלי — בכל דרך (בכל לשון) שרוצה — מתפלל.

ותפלה בכל לשון?

והאמרוהאמר — והרי אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית,

דאמר רבי יוחנן:

כל השואל צרכיו בלשון ארמי — אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!

לא קשיאלא קשיא — אין זה קשה (אין סתירה): הא ביחידהא ביחיד — זו — ביחיד,

רש״י יחיד — צריך שיסייעוהו מלאכי השרת ציבור לא צריכי להו דכתיב הן אל כביר לא ימאס (איוב ל״ו:ה׳) אינו מואס בתפלתן של רבים.

הא בצבורהא בצבור — וזו — בציבור.

ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי?

והתניאוהתניא — והרי שנינו (בברייתא):

״יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיאנצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא — ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה.

רש״י נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא — שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים.

ושוב מעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלאבטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא — בטלה העבודה (הגזירה) שאמר השונא להביא על ההיכל.

רש״י עבידתא — חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט).

ונהרג גסקלגסגסקלגס — גאיוס קליגולה, קיסר רומי ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה, וכיוונו.

רש״י גסקלגס — שם מלך יון.

ובלשון ארמי היה אומר.״

אי בעית אימאאי בעית אימא — אם תרצה, אמור: בת קול שאניבת קול שאני — בת קול שונה, דלאשמועי עבידאדלאשמועי עבידא — שנעשתה כדי להשמיע (לבני אדם);

ואי בעית אימאואי בעית אימא — ואם תרצה, אמור: גבריאל הוהגבריאל הוה — גבריאל היה (המדבר), דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון.

רש״י דאמר מר — לקמן בפרקא (דף לו:).

רש״י ולמדו — ליוסף שבעים לשונות.

רש״י שאני בת קול — אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה.

תרגום לעבריתרחמי היא בקשת רחמים היא כל היכי דבעי מצלי בכל דרך (בכל לשון) שרוצה — מתפלל והאמר והרי אמר לא קשיא אין זה קשה (אין סתירה) הא ביחיד זו — ביחיד הא בצבור וזו — בציבור והתניא והרי שנינו (בברייתא) נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא בטלה העבודה (הגזירה) שאמר השונא להביא על ההיכל גסקלגס גאיוס קליגולה, קיסר רומי אי בעית אימא אם תרצה, אמור בת קול שאני בת קול שונה דלאשמועי עבידא שנעשתה כדי להשמיע (לבני אדם) ואי בעית אימא ואם תרצה, אמור גבריאל הוה גבריאל היה (המדבר) דאמר מר שאמר החכם

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי סוטה, בבלי סוטה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§24§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כד: שלשלו שתי קופות של זהב

בימי מלכות יון שלשלו שתי קופות של זהב והעלו שני גדיים, והאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם ומצאו שני טלאים בלשכת הטלאים — והתמיד קרב בארבע שעות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי ברכות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אמהו כחום היום

ירושלמי ברכות ד, א · סוגיא · תפילת השחר עד ארבע שעות: מדברי תורה למד רבי יהודה — ״וחם השמש ונמס״ בארבע שעות, ״כחום היום״ בשש; או מעדות התמיד בימי מלכות יוון; ״שנים ליום״

על המשנה ״תפילת השחר עד חצות; רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות״ (משנה ברכות ד, א).

״[מבוקרים]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.

סוגיא תאומה, כמעט מלה במלה: ירושלמי תענית ד, ה, על המשנה ״ובטל התמיד״ (משנה תענית ד, ו) — נדפסת כאן אחת, חילופי תענית בתוכה. שם ״רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי״ (בלי ״אי מעדות למד רבי יודה, דמר״); ״העיד רבי יהודה בן אבא״; ״אף בימי מלכות הרשעה הזאת״; ״עד שנעץ החזיר, וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה״ (בלי ״בחומה, ונזדעזעה החומה״); אין שם ״[מבוקרים]״, ולא ״מה טעמון דרבנן״ ואילך.

המעשה בימי מלכי בית חשמונאי שצרו זה על זה, ״היו משלשלין להן בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין״ — בבבלי, בפרשה כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה.

מדברי תורה למד רבי יהודה.

דתני רבי ישמעאל:

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס(שמות טז, כא) — בארבע שעות.

אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר: כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א) — הרי שש אמור.

הא מה אני מקיים: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס?

בארבע שעות.

ואת דרש בבוקר בבוקר: מה בבוקר שנאמר להלן — בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן — בארבע שעות.

בארבע שעיןשעין — שעות — שמשא חמין וטולא קרירשמשא חמין וטולא קריר — השמש חמה והצל קר;

בשית שעיןבשית שעין — בשש שעות — שמשא חמין וטולא חמיןוטולא חמין — והצל חם.

אמר רבי תנחומא:

מהו כְּחֹום הַיּוֹם?

בשעה שאין צל לכל ברייה.

רבי יסא מצלימצלי — מתפלל בתלת שעיןבתלת שעין — בשלש שעות.

רבי חייא בר ווא מצלי בתלת שעין.

רבי ברכיה חמוניהחמוניה — ראו אותו קריקרי — קורא קרית שמע ומצלי בתרבתר — אחר, לאחר תלת שעין.

והא תנינןוהא תנינן — והרי שנינו (במשנה): הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה(משנה ברכות א, ב)?

נימרנימר — נאמר, נשיב: כבר קיבל מלכות שמים בעונתה.

אי מעדותאי מעדות — אם מן העדות למד רבי יודה,

דמרדמר — שאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

בימי מלכות יוון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני טליים (ירושלמי תענית ד, ה: כבשים).

פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין (ירושלמי תענית ד, ה: והעלו) להן שני גדיים.

באותה שעה (ירושלמי תענית ד, ה: באותה השעה) האיר הקדוש ברוך הוא (ירושלמי תענית ד, ה: את) עיניהם, ומצאו שני טליים (ירושלמי תענית ד, ה: טלאים) [מבוקרים] בלשכת הטלאים.

על אותה שעה העיד רבי יודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

אמר רבי לוי:

אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני כבשים (ירושלמי תענית ד, ה: גדיים).

ובסוף שילשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להן שני חזירין (ירושלמי תענית ד, ה: חזירים).

לא הספיקו להגיע לחצי חומה (ירושלמי תענית ד, ה: למחצית החומה), עד שנעץ החזיר בחומה, ונזדעזעה החומה, וקפץ ארבעים פרסה מארץ ישראל.

באותה שעה גרמו העוונות, ובטל התמיד, וחרב הבית.

מה טעמון דרבנןמה טעמון דרבנן — מה טעמם של חכמים?

שנים ליום — חלוק את היום.

טעמא דרבי יודהטעמא דרבי יודה — טעמו של רבי יהודה:

שנים ליום — חובה ליום.

שני פרקליטיןפרקליטין — סניגורים, מליצי יושר ליום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן לשם היום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן כנגד היום.

הדא היא דתנינן תמן: תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית על טבעת שנייה כנגד היום, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה כנגד היום.(משנה תמיד ד, א)

והוא שיהא יודע אי זה מהן נשחט בשחרית ואי זה מהן נשחט בערבית.

תרגום לעבריתשעין שעות שמשא חמין וטולא קריר השמש חמה והצל קר וטולא חמין והצל חם מצלי מתפלל בתלת שעין בשלש שעות קרי קורא בתר אחר, לאחר חמוניה ראו אותו והא תנינן והרי שנינו (במשנה) נימר נאמר, נשיב אי מעדות אם מן העדות דמר שאמר מה טעמון דרבנן מה טעמם של חכמים טעמא דרבי יודה טעמו של רבי יהודה פרקליטין סניגורים, מליצי יושר בשית שעין בשש שעות

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי ברכות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§25§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כה: וחשך זו יון

ארבע מלכויות, רוחו של משיח, ובן זומא המסתכל במעשה בראשית; מתחילת בריית עולם נולד מלך המשיח; ארבע מלכיות בבראשית א, ב ובתהלים עא, כ — ״וחשך״ זה יוון; כוס התרעלה של האומות, וארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות; ארבע מלכיות באימה, בחשיכה, בגדולה ובנופלת; אברהם נרדם בתפלתו, וארבע המלכיות בפסוק: אימה, חשכה, גדולה, נופלת; הנגעים באים על הזנות; שאת, ספחת, בהרת ונגע צרעת — ארבע מלכיות; דינה של מלכות הרשעה לעתי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, אסתר רבה, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, מדרש משלי, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ — פתר קרייה במלכיות

בראשית רבה, פרשה ב, ד · דרשת הפסוק · ״והארץ היתה תהו… ורוח אלהים מרחפת״ · ארבע מלכויות, רוחו של משיח, ובן זומא המסתכל במעשה בראשית

״המן״ — בכתב היד ״ממן״, ותוקן במאגרים. ״שלשונאיהם שלישראל״ — בכתב היד ״שלישר׳איהם״, ותוקן במאגרים (כינוי לישראל); בתיאודור–אלבק ״עיני ישראל״. ״הזו״ — בכתב היד ״הזי״; בתיאודור–אלבק ״מלכות הרשעה הזו״.

״אם ממשמשת ובאה״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״באי זו זכות משמשת ובאה״.

״מנשפת״ — בתיאודור–אלבק ״מנשבת״; ״והלך לו בן זומא״ — שם ״הלך לו״. מקבילות: תוספתא חגיגה ב, ו (מהד׳ ליברמן); ירושלמי חגיגה ב, א (עז ע״א–ע״ב); חגיגה פרק ב, טו ע״א. בשלושתן ״הרי (כבר, עדיין) בן זומא מבחוץ״ במקום ״הלך לו בן זומא״, ובמקום ״כשתים וכשלוש אצבעות״ — ״אפילו טפח״ (תוספתא), ״כמלא פותח טפח״ (ירושלמי), ״שלש אצבעות בלבד״ (בבלי); הריחוף נלמד שם מ״כנשר יעיר קנו… ירחף״ (תוספתא, ירושלמי) או ״כיונה שמרחפת על בניה״ (בבלי). בבבלי ״רבי יהושע בן חנניה״, ובן זומא ״לא עמד מלפניו״.

נוסח אחר: פסיקתא רבתי לג (להלן, סעיף ב) — ״והארץ היתה תוהו — זה מלכות בבל… וחשך — זה יוון… על פני תהום — זה אדום הרשעה״ ו״מהו ורוח אלהים? זה מלך המשיח… מרחפת על פני המים — כשתשפכו כמים לבבכם״, בפתיחתא מ״אשר הראיתנו צרות רבות ורעות״.

ארבע מלכויות

ריש לקיש פתר קרייה במלכייות:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ(בראשית א, ב) — זו בבל:

רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ(ירמיה ד, כג).

וָבֹהוּ — זה מדי:

וַיַּבְהִילוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן(אסתר ו, יד).

וְחֹשֶׁךְ — זה יוון,

שהחשיכה עיניהם שלשונאיהם שלישראל בגזירותיה,

שהיתה אומרת להן לישראל: כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל.

עַל פְּנֵי תְהוֹם — זו מלכות הרשעה הזו:

מה תהום הזה אין לו חקר, כך מלכות הרשעה אין לה חקר.

רוחו של משיח

וְרוּחַ אֱלֹהִים — זה רוחו שלמשיח המלך.

הא כמה דאת אמר:

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ, רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵיצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ(ישעיה יא, ב).

באי זו זכות אם ממשמשת ובאה?

מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם — בזכות התשובה, שנמשלה במים:

שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹוכַח פְּנֵי(איכה ב, יט) יי.

אמר רבי חגיי בשם רבי פדת:

ברית כרותה למים: אפילו בשעת שרב — רוחה שייפהרוחה שייפה — הרוח מנשבת.

מעשה בבן זומא

כבר היה שמעון בן זומא עומד ותוהא.

עבר רבי יהושע, שאל בשלומו פעם ושתים — ולא השיבו;

בשלישית השיבו בבהילות.

אמר לו: מה זו, בן זומא? מאיין הרגליים?

אמר לו: לא מאיין, רבי.

אמר לו: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שאיני זז מיכן עד שתודיעני מאיין הרגליים.

אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית,

וכילו לא היה בין המים העליונים לתחתונים כשתים וכשלוש אצבעות.

ורוח אלהים מנשפת אין כתיב כן, אלא מְרַחֶפֶת —

כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות.

נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידים: והלך לו בן זומא.

ולא שהו ימים קלים — ובן זומא בעולם.

תרגום לעבריתרוחה שייפה הרוח מנשבת

באֲשֶׁר הִרְאִיתַנִו צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת — שיעבוד מלכיות בבריית עולם

פסיקתא רבתי, פסקא לג · פתיחתא · נוסח אחר · מתחילת בריית עולם נולד מלך המשיח; ארבע מלכיות בבראשית א, ב ובתהלים עא, כ — ״וחשך״ זה יוון

אֲשֶׁר הראיתנו הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תחינו תְּחַיֵּנִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי(תהלים עא, כ)

״מדי״ — בכתב היד ״יון״, ומסומן במאגרים כשיבוש (״להרג להשמיד ולאבד״ — גזירת המן, ויוון נדרשת להלן ב״וחשך״); בדפוס: ״ובהו — זו מלכות מדי, שנאמר: ויבהילו להביא את המן… שאין לכם חלק באלהי ישראל״. ״השלישית״ — בכתב היד ״השל[י]שים״, ומסומן כשיבוש. ״(דואח י)״ לפני ״דוד רואה״ — מחוק במאגרים. ״ורבות… שתים״ — אחריו בכתב היד ״צרות״, מחוק; ״תשוב תחיינו״ — לפניו ״תחיינו תשוב״ שמחקו הסופר.

מקבילה: בראשית רבה ב, ד (לעיל, סעיף א; ריש לקיש) — ״ובהו — זה מדי… וחשך — זה יוון״, ושם ״על פני תהום — זו מלכות הרשעה״ ו״ורוח אלהים — זה רוחו שלמשיח״. המדרש קורא ״הראית״, ״ומתהומות״, ״תעלינו״ (במסורה: הראיתנו, ומתהמות, תעלני).

דבר אחר:

אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(ישעיה נא, טו) —

זה שאמר הכתוב:

אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִו צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת(תהלים עא, כ).

אתה מוצא: מתחילת בריית עולם נולד מלך המשיח, שעלה במחשבה עד שלא נברא העולם.

כן הוא אומר: וְיָצָא חוטר מִגֵּזַע יִשָׁי(ישעיה יא, א) —

אינו אומר כן אלא וְיָצָא: כבר יצא חטר מגזע ישי.

היאך?

את מוצא כתוב בבריית עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכיות ושל גואל של המשיח:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א);

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹוהוּ(בראשית א, ב) — זה מלכות בבל;

רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ(ירמיה ד, כג) — זה מלכות מדי, שהיו גזירותיה מתחדשות על ישראל להרג להשמיד ולאבד;

וְחֹשֶׁךְ — זה יוון, שהיו גזירותיה קשות: כתבו על קרן השור שאין לו חלק באלהי ישראל;

עַל פְּנֵי תְהוֹם — זה אדום הרשעה.

דוד רואה היאך הן באות בכח ומשתעבדות לישראל,

התחיל תמיה עליהם ואומר: אֲשֶׁר הראית צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת.

ורַבּוֹת — שתים: מלכות מדי ומלכות אדום.

תָּשׁוּב תְּחַיֵּינו ומתהומות הָאָרֶץ תָּשׁוּב תעלינו.

אלא אמר לו:

תחיינו — מן הראשונה, משיעבודו של בבל;

תָּשׁוּב תְּחַיֵּינו — מן השנייה;

תעלינו — מן השלישית, משעבודו של יוון;

ומתהומות הָאָרֶץ תָּשׁוּב תעלינו — זה אדום הרשעה.

ומניין את אומר שמתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח?

רוּחַ יי אלהים עָלָי(ישעיה סא, א) — מהו וְרוּחַ אֱלֹהִים? זה מלך המשיח.

וכן הוא אומר: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ(ישעיה יא, ב).

ואימתי? מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם — כשתשפכו כמים לבבכם נוכח פני יי.

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם(ישעיה נא, יב).

גוְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן — ארבע מלכויות

בראשית רבה, פרשה טז, ה · דרשת הפסוק · ״ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים״ · כוס התרעלה של האומות, וארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות

״פרת — שאני עתיד להפר לה בסוף״ — מכתב יד לונדון 340.

מקבילה: ויקרא רבה יג, ה (מרגליות) — ״ר׳ תנחומא אמר לה ר׳ מנחמא בשם ר׳ יהושע בן לוי״ (הבדל ייחוס בלבד), וכל דרשת ארבעת הנהרות כנגד ארבע מלכויות; שם ״כל המלכיות… נינוה… מצרים״ בשם ״ר׳ יוסי בר׳ חנינא״ (כאן רבי יוסי ברבי יהודה ורבי יוסי ברבי חלפתא), ״שהעמידה המן הרשע ששך עיסה כנחש״, ופרת ״שאני עתיד ליפרע ממנה בסוף״ — כנוסח לונדון כאן.

״מתנואות״ — בכתב היד ״מתגאות״, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״מתנאות״), לדרוש ״נינוה״. ״שף עימה״ — בתיאודור–אלבק ״שף עינים״. ״לעולמי״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״שהיפירה והיצירה לעולמו״, בלא ״לבניו״.

המדרש קורא ״ופשו פרשו״ (במסורה: ופשו פרשיו) ו״נחמדים״ (במסורה: הנחמדים).

אמר לה רבי תנחומא ורבי מנחמא בשם רבי יהושע בן לוי:

עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס תרעלה לאומות העולם ממקום שהדין יוצא.

מה טעם?

וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וגו׳(בראשית ב, י) —

אילו ארבע מלכייות, כנגד ארבעה ראשים.

פישון — זו בבל

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן(בראשית ב, יא) — זו בבל,

על שום וּפָשׁוּ פָּרָשָׁו(חבקוק א, ח),

על ננסא קורטא קטוע פושכאעל ננסא קורטא קטוע פושכא — על שם הננס, הקצר, שקומתו כזרת.

הוּא הַסֹּובֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה — שעלה והקיף את ארץ ישראל,

דכתיב בה: הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ(תהלים מב, ו).

שָׁם הַזָּהָב — אילו דברי תורה,

שהן נחמדים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב) —

מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל.

שָׁם הַבְּדֹולַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם —

מקרא, ומשנה, ותלמוד, ותוספתא, ואגדה.

גיחון — זו מדי

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן(בראשית ב, יג) — זו מדי,

שהיה המן שף עימה כנחש,

על שם עַל גְּחֹונְךָ תֵלֵךְ(בראשית ג, יד).

הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ —

על שם הַמֹּולֵךְ מֵהֹודּוּ וְעַד כּוּשׁ(אסתר א, א).

חדקל — זו יוון

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל(בראשית ב, יד) — זו יוון,

שהייתה חדה וקלה בגזירותיה,

שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל.

אמר רבי חונא:

בשלשה דברים היתה מלכות יוון קודמת למלכות הרשעה הזאת:

בנאווסים, ובפנוקטין, ובלשוןבנאווסים, ובפנוקטין, ובלשון — בחוקים, ברשומות ובלשון.

רבי חונא בשם רבי אחא:

כל המלכיות נקראו לשום אשור — על שם אשור, על שם שהן מתעשרת מישראל.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה:

כל המלכיות נקראו לשם נינוה — על שם שהן מתנואות מישראל.

אמר רבי יוסי ברבי חלפתא:

כל מלכיות נקראו לשם מצרים — על שם שהן מצירות לישראל.

פרת — זו אדום

וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת — זו אדום,

שהיפירה והיצירה לבניו.

פְרָת — שהיפירה והיצירה לעולמי (ויקרא רבה יג, ה ותיאודור–אלבק: לעולמו);

פְרָת — שפרת ורבת מבירכתו שלזקן;

פרת — שאני עתיד להפר לה בסוף;

פְרָת — לשם סופה:

פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וגו׳(ישעיה סג, ג).

תרגום לעבריתעל ננסא קורטא קטוע פושכא על שם הננס, הקצר, שקומתו כזרת בנאווסים, ובפנוקטין, ובלשון בחוקים, ברשומות ובלשון

דוְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁיכָה גְדֹולָה

בראשית רבה, פרשה מד, כ · דרשת הפסוק · ״והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו״ · ארבע מלכיות באימה, בחשיכה, בגדולה ובנופלת

מקבילה: ויקרא רבה יג, ה (בפרשה חתימה: ועלו מושיעים בהר ציון, א) — ״אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן… ויש שמחליפין״; שם ״חשיכה — זו מדי, שהחשיכה בגזירותיה את ישראל״, ובשם רבי נחמיה ״מאה ועשרים ושבעה איפרכין, מאה ועשרים ושבעה איסטרטילין״. נוסח אחר: פרקי דרבי אליעזר כח (להלן, סעיף ה).

״(ב..) בבל״ — אותיות שנמחקו במאגרים.

המדרש קורא ״איתמלי חמה״ (במסורה: התמלי חמא), ״מקול נפלה״ (במסורה: נפלם), ״דחילא״ (במסורה: דחילה); בדברי ״ויש מחליפין״ ״נפלה — זו בבל״ (בפסוק: נפלת), כלשון ״נפלה נפלה בבל״. בתיאודור–אלבק ״ק״כ איסטרטלטין״, ״רבנין אמ׳ מס׳ ס׳… כך העמידה מלכות יוון מס׳ ס׳״, ״ויש שמחליפין: נופלת זו בבל״, ״שהחשיכה עיני ישראל״; שם אין ״שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור״.

וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁיכָה גְדֹולָה(בראשית טו, יב) —

אֵימָה — זו בבל: בֵּאדַיִןבאדין — אז (לשון הפסוק בדניאל) נְבוּכַדְנֶצַּר(דניאל ג, יט) איתמלי חמהאיתמלי חמה — התמלא חמה.

חֲשֵׁיכָה — זו מדי, שהחשיכה עיניהם שלישראל בצום ובתענית.

גְדֹולָה — זו יוון.

רבי סימון ורבנין:

רבי סימון אמר:

מלכות יוון מעמדת היתה מאה ועשרים דוכסיןדוכסין — שרי צבא, דוכסים,

מאה ועשרים איפרכיןאיפרכין — מושלי מחוזות,

מאה ועשרים איסטרטוליןאיסטרטולין — מפקדי צבא.

רבנן אמרין:

מששים — נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב(דברים ח, טו):

מה עקרב יולדת ששים — אף יוון יולדת ששים.

נֹופֶלֶת עָלָיו — זו אדום: מִקּוֹל נפלה רָעֲשָׁה הָאָרֶץ(ירמיה מט, כא).

ויש מחליפין

ויש מחליפין:

נפלה — זו בבל: נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל(ישעיה כא, ט).

גְדֹולָה — זו מדיי: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר ג, א).

חֲשֵׁיכָה — זו יוון, שהחשיכה עיניהם שלישראל בגזירותיה,

שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן השור, אין להם חלק באלהי ישראל.

אֵימָה — זו אדום: דחילאדחילא — מפחידה, נוראה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא(דניאל ז, ז).

תרגום לעבריתאיתמלי חמה התמלא חמה באדין אז (לשון הפסוק בדניאל) דוכסין שרי צבא, דוכסים איפרכין מושלי מחוזות איסטרטולין מפקדי צבא דחילא מפחידה, נוראה

ההיה אבינו אברהם עומד ומתפלל

פרקי דרבי אליעזר, פרק כח, ז · דרשת הפסוק · ״והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו״ · נוסח אחר · אברהם נרדם בתפלתו, וארבע המלכיות בפסוק: אימה, חשכה, גדולה, נופלת

״והפיל״ — הושלם במאגרים. ״מצו׳״ נפתח ״מצות״; ״כתו׳״ — ״כתוב״.

״מלכות יון… גדולה — זו״ — הושלם במאגרים: כתב היד קפץ מ״זו״ ל״זו״ וכתב ״חשיכה — זו מלכות מדי ופרס״ (״מל״ שבסוף ההשלמה נמחק שם). ״יון״ — מסופק.

״שבידה נפלה עטרת ישראל… מה כתוב בה? נפלה בבל״ — בדפוס ״שבידם נפלה עטרת ישראל״, בלא הפסוקים. ״ואויביו״ — כך בכתב היד (במסורה ״אויביו״).

מקבילות: בראשית רבה מד, כ (לעיל, סעיף ד) וויקרא רבה יג, ה (בפרשה חתימה: ועלו מושיעים בהר ציון, א) — שם ״חשיכה״ בגזירותיה (״כתבו על קרן השור״); כאן ״שהחשיכה עיניהם שלישראל מכל מצות שבתורה״, וסדר המלכיות אחר.

היה אבינו אברהם עומד ומתפלל, שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות האלו.

והפיל עליו שינת תרדמה, וישן,

שנאמר: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וגו׳(בראשית טו, יב).

ואברהם שוכב וישן בתפלה, עד שיעברו ארבע מלכיות על בניו,

שנאמר: וְהִנֵּה אֵימָה.

אֵימָה — זו מלכות אדום, שהפילה אימה על ישראל,

שנאמר: דחילאדחילא — מפחידה, נוראה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא(דניאל ז, ז).

חֲשֵׁיכָה — זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם שלישראל מכל מצות שבתורה.

גְדֹולָה — זו מלכות מדי ופרס, שגדלה למכור ישראל חנם.

נֹופֶלֶת — זו מלכות בבל, שבידה נפלה עטרת ישראל,

שנאמר: נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ(איכה ה, טז).

מה כתוב בה? נָפְלָה בָּבֶל(ישעיה כא, ט).

עָלָיו — אלו בני ישמעאל, שעליהן בן דוד יצמח,

שנאמר ואויביו אַלְבִּישׁ בֹּושֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ(תהלים קלב, יח).

תרגום לעבריתדחילא מפחידה, נוראה

ועל ידי מה הנגעים באים

תנחומא, תזריע יא · דרשת הפסוק · נוסח אחר · הנגעים באים על הזנות; שאת, ספחת, בהרת ונגע צרעת — ארבע מלכיות; דינה של מלכות הרשעה לעתיד לבוא

מקבילות: תנחומא (ורשא), תזריע יא — בנוסח קרוב, ושם על ״בהרת״ התוספת ״שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת: כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלהי ישראל, ואם לאו גוזרין עליו הריגה״ (נקראת כאן), ובמקום ״מלכות הרשעה״ — ״מלכות אדום״; תנחומא בובר, תזריע טז — כנוסח כתב היד, ״בהרת זו מלכות יון״ בלבד, ושם עוד ״הוא קורא לאדום בת בבל… תאומתה דבבל״. ״בהרת… מבהרת בגזירותיה… כתבו על קרן השור״ — ויקרא רבה טו, ט (בפרשה חתימה: שאת או ספחת או בהרת, א).

״מה גבהו״ — כך בכתב היד (בפסוק, ישעיה ג, טז: ״יען כי גבהו״). ״ורדי עד עפר״ — כך בכתב היד (בפסוק, ישעיה מז, א: ״רדי ושבי על עפר״), ו״שבי על הארץ״ (בפסוק: ״שבי לארץ״). ״הנך יפה רעיתי״ — שיר השירים א, טו; ד, א; בתנחומא (ורשא) ״יפה את רעיתי ומום אין בך״ (ד, ז), ובבובר ״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״.

אָדָם כִּי יִהְיֶה(ויקרא יג, ב) —

על ידי מה הנגעים באים? על ידי הזנות.

וכן את מוצא בירושלם: על ידי שהיו שטופין בזנות, לפיכך לקו בצרעת.

מה כתיב שם?

וַיֹּאמֶר יְיָ מה גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וגו׳(ישעיה ג, טז).

מה עשה להם הקדוש ברוך הוא? הלקה אותן בצרעת,

שנאמר: וְשִׂפַּח(ישעיה ג, יז) יי,

ואין וְשִׂפַּח אלא צרעת, שנאמר: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת(ויקרא יד, נו).

וכן הוא אומר: אָדָם כִּי יִהְיֶה — מדבר כנגד ארבע מלכיות.

שְׂאֵת — זו בבל,

שנאמר: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וגו׳(ישעיה יד, ד).

סַפַּחַת — זו מלכות מדי, שהיה המן מספח עם אחשורוש לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).

בַהֶרֶת — זו מלכות יון (תנחומא (ורשא): שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת: כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלהי ישראל, ואם לאו גוזרין עליו הריגה).

וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת — זו מלכות הרשעה (תנחומא (ורשא): מלכות אדום), שהקדוש ברוך הוא מלקה אותה בצרעת, ואת השר שלה,

שכך כתוב: מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ וגו׳(ירמיה מו, טו).

לעולם הבא הקדוש ברוך הוא יושב בדין על מלכות הרשעה זו.

הוא אומר לה: למה היית משעבדת בבני?

והיא אומרת לו: לא אתה שמסרת בידי?

והקדוש ברוך הוא אומר: שמסרתי אותם ליך — לא שמת להם רחמים!

עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד(ישעיה מז, ו) — זה רבי עקיבא, ששיעבדה המלכות מאד, מה שאין סוף.

דבר אחר:

עַל זָקֵן — שהיתה מכבדת עולה על זקן כבחור.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך, שאני יושב עליך במשפט, ודן אותך ומחריבך (תנחומא (ורשא): ומחייבך),

שנאמר: ורְדִי עד עָפָר בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל וגו׳(ישעיה מז, א).

על שהיית יושבת על כסא — שבי על הארץ אין כסא, כִּי לֹא תוֹסִיפִי.

ומה אני עושה ליך?

אני פורע מן השר שליך ומלקה אותו בצרעת, ואחר כך אני פורע ממך.

ולא תאמר במלכות הזו, אלא אפילו בגוג, שהוא מתגאה בעולם ועולה — כך אני מלקה אותו בצרעת.

מניין? שכך כתוב: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, הָמֵק בְּשָׂרוֹ(זכריה יד, יב).

על ידי מה? על ידי שנתגרו בישראל.

וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה — על ידי מה? על ידי אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם.

ואל תתמה, שהרי בעולם הזה פרע הקדוש ברוך הוא משונאיהן, והכה אותם בצרעת.

ומי היה זה? זה נעמן,

שנאמר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ וגו׳(מלכים ב ה, א).

בשביל מה היה נצטרע? בשביל ששבה מארץ ישראל נערה קטנה.

בעולם הזה הלקה לאומות העולם בצרעת; אף לעולם הבא כך ילקה אותן בצרעת,

שנאמר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וגו׳.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: לפי שהייתם קורין לבני טמאין — אני מטמא אתכם בטומאה גדולה, אב הטומאות.

ומניין שהן קראו לישראל טמאין? שנאמר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ(איכה ד, טו).

אבל ישראל — אני מקדש אותם ומטהרן וגואלם מביניכם:

וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְיָ וגו׳(ישעיה סב, יב).

לפיכך אמר שלמה:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳(שיר השירים ד, א).

זכַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי האריה

אסתר רבה, פתיחתא ה · פתיחתא שלישית · ארבע המלכויות כארי, דוב, זאב ונמר; המן ובנו, וביטול בנין הבית

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ(עמוס ה, יט)

״לגרמיה״ — בגליון, תיקון ל״לגרר״ שבשיטה. ״בצר לי יי אקרא״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״ (במסורה: בצר לי אקרא יי). ״לבטלא בית אלהא״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״ (במסורה: לבטלא גבריא אלך; ״בית אלהא״ מעזרא ד, כד). ״מקריבין בו ישראל״ — ״ישראל״ השני מחוק במאגרים.

בכתב היד ״על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם — זאב, זו בבל; ערבות ישדדם, זו מדי״; בדפוס ״הכם אריה מיער — זו בבל, זאב ערבות ישדדם — זו מדי״, ואחרי ״זו אדום״ עוד: ״ובא הבית — זה יון… ונשכו הנחש — זו אדום… פתחי לי אחותי — זו בבל, רעיתי — זו מדי, יונתי — ביון, תמתי — באדום״, ורק אחר כך ״שכל ימי יון היה בית המקדש קיים״.

המדרש קורא בדניאל ״וארו חיויא תנינא דמיא לדוב״ (במסורה: וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב), ובעזרא ״טעים״, ״מנדא״, ״מלכין תהנזיק״. בדפוס: ״רחום… זה בנו של המן״ (בכתב היד ״זה המן״); ״שהיה נושף עמא כנחש״; ״בלו — זה פרוגינון״; ״רבי הונא ורבי פנחס״, בדעה אחת בלבד (״אפילו דברים שהמלכות מתפתה בהן״).

ארי ודוב

רבי יודה ברבי סימון פתח:

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי האריה(עמוס ה, יט).

רבי חונא ורבי אחא בשם רבי חמא ברבי חנינא:

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי האריה — זה בבל,

על שם: קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה(דניאל ז, ד).

וּפְגָעוֹ הַדֹּוב — זה מדי,

על שם שנאמר: וַאֲרוּ(דניאל ז, ה) חיויא תנינא דמיא לדובחיויא תנינא דמיא לדוב — חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב.

רבי יוחנן אמר: לדבלדב — ״לדב״ חסר וי״ו — דב, זאב (דיבא) כתיב — דב.

דעתיה דרבי יוחנן

היא דעתיה דרבי יוחנןהיא דעתיה דרבי יוחנן — היא דעתו של רבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:

עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשׇׁדְדֵם(ירמיה ה, ו).

זְאֵב — זו בבל;

עֲרָבוֹת יְשׇׁדְדֵם — זו מדי;

נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם — זו יון;

כׇּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף — זו אדום.

שכל ימי יון היה בית המקדש קיים, ויהיו ישראל מקריבין בו תורים ובני יונה על גבי המזבח.

בצר לי

רבי פנחס ורבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינה פתריןפתרין — פותרים:

כתיב: בַּצַּר לִי יי אֶקְרָא, וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ(תהלים יח, ז).

בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְיָ — בבבל;

וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ — במדי;

יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי — ביון,

דאמר רבי חונא לגרמיהלגרמיה — לעצמו, בשם עצמו: יוֹנָתִי(שיר השירים ה, ב) — במלכות יון;

שכל ימי יון היה ההיכל קיים, והיו מקריבין על המזבח.

הוי: יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבא בְאׇזְנָיו — במלכות אדום.

ונשכו הנחש — זה המן

דבר אחר:

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי אריה — זה נבוכד נצר;

וּפְגָעוֹ הַדֹּוב — זה בלשצאר;

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ — זה המן, שהיה שף עמה כנחש.

הדא הוא דכתיב:

רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא(עזרא ד, ח) — זה המן;רחום בעל טעם… — ״רחום בעל הטעם (בעל הדבר) ושמשי הסופר״ — זה המן; ״כתבו אגרת אחת לארתחשסתא המלך כך״. ומה כתוב בה? ״עתה שימו טעם (צוו) לבטל״ — בית האלהים. ״מנדה״ — זו מדת הארץ (מס הקרקע); ״בלו״ — זו סרוגינון (מין מס); ״והלך״ — זו אנגריא (עבודת כפייה). ״ואפתם מלכים תהנזק״ (ואוצר המלכים יוזק). רבי חמא ורבי פנחס, שניהם אומרים: אפילו פתם של מלכים היא מזקת. ורבנן אומרים:

״רחום בעל הטעם (בעל הדבר) ושמשי הסופר״ — זה המן;

כְּתַבוּ אגרא חדא, לארתחשתא מַלְכָּא כְּנֵמָא.

״כתבו אגרת אחת לארתחשסתא המלך כך״.

ומה הוא כתוב בה?

ומה כתוב בה?

כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵים לְבַטָּלָא(עזרא ד, כא) בית אלהא.

״עתה שימו טעם (צוו) לבטל״ — בית האלהים.

מנדא — זו מדת הארץ;

״מנדה״ — זו מדת הארץ (מס הקרקע);

בְלוֹ(עזרא ד, יג) — זו סרוגינון;

״בלו״ — זו סרוגינון (מין מס);

וַהֲלָךְ — זו אינגריא.

״והלך״ — זו אנגריא (עבודת כפייה).

וְאַפְּתֹם מלכין תְּהַנְזִיק.

״ואפתם מלכים תהנזק״ (ואוצר המלכים יוזק).

רבי חמא ורבי פנחס תרויהון אמרין:

רבי חמא ורבי פנחס, שניהם אומרים:

אפילו פתן של מלכים היא מזיקת.

אפילו פתם של מלכים היא מזקת.

ורבנין אמרין:

ורבנן אומרים:

אפילו דברים שהמלכות מתפתה בהן, כגון בתי תיאטראותתיאטראות — בתי חזיון ומשחקים ובתי קרקסאותקרקסאות — זירות מרוצי סוסים ומשחקים — היא מזיקת.

כיון ששמע — שלח וביטל מלאכת בית המקדש.

וכיון שראו כך, התחילו הכל צווחין:

ווי, וויווי, ווי — אוי, אוי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).

תרגום לעבריתחיויא תנינא דמיא לדוב חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב לדב ״לדב״ חסר וי״ו — דב, זאב (דיבא) היא דעתיה דרבי יוחנן היא דעתו של רבי יוחנן פתרין פותרים לגרמיה לעצמו, בשם עצמו תיאטראות בתי חזיון ומשחקים קרקסאות זירות מרוצי סוסים ומשחקים ווי, ווי אוי, אוי

חוַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם — עמהם בכל גלות

שמות רבה, פרשה טו, טז · דרשת הפסוק · הקדוש ברוך הוא עם ישראל במצרים, בבבל, במדי וביון, ונמצאו שלמים; ולעתיד ידרוך באדום

״(והלך לו)״ אחרי ״נתנה בפילקי״ — מחוק במאגרים. ״במנעל״ — בגליון, תיקון ל״בה נעל״ שבשיטה. ״ואמר״ אחרי ״לישראל עכשיו״ — מחוק בכתב היד.

״כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל״ — כלשון בראשית רבה ב, ד; טז, ה; מד, כ וויקרא רבה יג, ה (לעיל); כאן ״לא כתבו״: שנמצאו שלמים ביון.

דבר אחר:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות יב, א) —

היה הקדוש ברוך הוא עושה במצרים בשביל ישראל.

אמר רבי יצחק נפחא:

למטרונהלמטרונה — לגבירה, לאשת שררה שהיתה מקטרגת למלך, נתנה בפילקיבפילקי — בבית הסוהר, והיה המלך עמה בפילקי.

אמרו לו: מה איכפת לך?

אמר להם: כל הימים שאני עמה — אינה נוטלת שם רע.

כך נשתעבדו ישראל במצרים, ונגלה הקדוש ברוך הוא עמהם,

שנאמר: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי(שיר השירים ח, א),

וכן: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד).

ואף הקדוש ברוך הוא היה עמהם בבבל,

שנאמר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וגו׳(ישעיה מג, יד).

ואף במדי היה עמהם,

שנאמר: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם(ירמיה מט, לח) —

ואין ׳עילם׳ אלא מדי, שנאמר: עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי(ישעיה כא, ב).

ואף ביון היה הקדוש ברוך הוא עמהם,

שנאמר: וַיְיָ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וגו׳(זכריה ט, יד).

אמרו להקדוש ברוך הוא: כל כך למה?

אמר להם: כל הימים שאני עמהם — אינן נוטלים שם רע.

במצרים הייתי עמהם, ונמצאת כניסתם שלימה,

שנאמר: גַּן נָעוּל אֲחֹותִי כַלָּה וגו׳(שיר השירים ד, יב).

בבבל הייתי עמהם,

שנאמר: הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִיל לְשֵׁזָבוּתַנָא(דניאל ג, יז).

במדי —

וּמׇרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה(אסתר ג, ב).

ביון —

לא כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל.

באדום —

אם הקדוש ברוך הוא אומר: הן — מי יאמר: לאו?

שנאמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה וגו׳(ישעיה סג, א).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

משל לעשיר שיצא בשעת הקיץ.

היו אנשים אומרים: בגורן הוא.

מה עשה? נכנס, והפרכילוהפרכיל — ואשכול בידו של ענבים, כדי שידעו הכל שהוא בא מן הכרם.

כך האומות אומרים לישראל עכשיו: אֵי אֱלֹהֵימוֹ(דברים לב, לז).

וְעַתָּה שִׁמְעִי נא זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח(ישעיה מז, ח) —

מה הקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לה? אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם(דברים לב, מב).

ולא זו בלבד, אלא שעתיד לדרכן,

שנאמר: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי(ישעיה סג, ג) —

שהוא עתיד לדרוך במנעל לכל גדולי אדום,

שנאמר: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי(תהלים ס, י).

תרגום לעבריתלמטרונה לגבירה, לאשת שררה בפילקי בבית הסוהר והפרכיל ואשכול

טיַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ — המחשבים מחשבות רעות

אגדת בראשית, פרק ב, ב · דרשת הפסוק · דבר אחר · עשו, נבוכדנצר, המן ויון שחשבו רעה, מזימת עשו, עצת גוג על אלוהם של ישראל, ומפלתו וקבורתו

״ולא נתקיימו בידו״ (עשו) — אחריו בכתב היד ״בא מלכות יון הרשעה״, ונמחק במאגרים (מקומו להלן). ״לעולם אהיה גברת… ועתה שמעי… ותבאנה לך שתי אלה״ (ישעיה מז, ז–ט) — נאמר על בבל, וכתב היד מסב אותו על מלכות יון; בבובר ״ומלכות סדום״. המדרש קורא ״במותי״, ״שמעי נא עדינה״ (במסורה: במתי, שמעי זאת עדינה); ״עדינה״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״עדינא״).

״היאך אעשה״ — בכתב היד ״איאך״, ותוקן במאגרים. ״יקומו בניו״ — המ״ם מסופקת בכתב היד. ״ואחר כך אהרוג יעקב אחי״ — לפניו ״ואחר״ שמחקו הסופר. מזימת עשו בבובר אחרת: ״הלך לו אצל ישמעאל… אלא את הורגו מפני שהוא אחיך, ואני אהרוג את יעקב… ובלבו היה אומר: משישמעאל הורג לאבא ואני ליעקב, אני בא לישמעאל והורגו״. בבראשית רבה סז, ט (״רבנן אמרי״) עשו מתחתן לישמעאל, ״והוא בא ועורר עמו לבכורה — והורגו, ואני עומד עליו בגואל הדם — והורגו, וירש שתי משפחות״ — כלומר ישמעאל הורג את יעקב, לא את יצחק.

״אעלה על ארץ פרזות״ — בכתב היד ״פרזדור״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״כי נועץ לב יחדיו״, ״לא יזכר״, ״יגוף״, ״תמקנה בחוריהם״, ״המונו״ — כך בכתב היד (במסורה: נועצו לב יחדו, ולא יזכר, יגף, ועיניו תמקנה בחריהן, המונה). ״תמק בפיהם״ — בכתב היד ״ביניהם״, ומאגרים סימנו ״כך״; במסורה ובבובר ״בפיהם״. ״בישראל״ (קבר) — בכתב היד ״לישראל״, ותוקן במאגרים.

״ומה אמרו בניהם״ — כך בכתב היד (בניהם = ביניהם, בכתיב החסר). ״באותה שעה פתח ואמר״ — הקדוש ברוך הוא, בדברי הנבואה (יחזקאל לט, יז), ואין זו פתיחתא.

מקבילות: ויקרא רבה כז, יא (״אמר רבי לוי: אף גוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן: שוטים היו הראשנים… ולא היו יודעין שיש להן פטרון בשמים. אני איני עושה כן, אלא בתחילה אני מזדויג לפטרונן, ואחרכך אני מזדויג להן. הדא הוא דכתיב: יתיצבו מלכי ארץ״), ואסתר רבה ז; בראשית רבה סז, ט (״ויאמר עשו בלבו״) ו־פב, יד (״כי אני חשפתי את עשו״ — על ממזרי עשו). שכר יפת — קבורה לגוג: בראשית רבה לו, ו (״אמר הקדוש ברוך הוא ליפת: את כסית עריתה דאבוך — חייך, אני פורעה לך: ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל״) ותנחומא נח טו.

דבר אחר:

יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבֶךָ(יחזקאל לח, י) —

לא על לבבך לבדך יעלו דברים, אלא רבים לפניך חשבו מחשבות רעות, ואני ידעתי.

עשו, נבוכדנצר, המן ויון

בא וראה מעשו, שחשב מחשבות רעות ולא נתקיימו בידו.

שנאמר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ וגו׳(בראשית כז, מא).

בא נבוכדנצאר ואמר בלבו: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב וגו׳(ישעיה יד, יד),

ואמרתי לו: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ וגו׳(ישעיה יד, יג).

בא המן וחשב בלבו מחשבות רעות, ולא נתקיימו בידו.

בא מלכות יון הרשעה וחשבה בלבה, ואמרה: לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת(ישעיה מז, ז);

אמרתי לה: וְעַתָּה שִׁמְעִי נא עֲדִינָה וגו׳(ישעיה מז, ח),

וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה וגו׳(ישעיה מז, ט).

מזימתו של עשו

וכל מי שמחשב בלבו מחשבה רעה — הקדוש ברוך הוא מפרסמו,

כמו שעשה לכל אלו, ולעשו, שחשב מחשבה רעה, ואמר:

היאך אעשה שיהיו בני יורשים כל העולם?

אם אהרוג אבי — יחייבני מיתה;

ואם אהרוג ישמעאל — יקומו בניו, שהם גבורים ורבים, וינקמו נקמת אביהם.

אלא מה אעשה?

אלך ואקח בתו לאשה, ואפתהו, ואומר לו שאהרוג אבי, ונחלוק אני והוא כל העולם כלו;

ואחר כך אחייבו מיתה ואהרגהו;

ואחר כך אהרוג יעקב אחי, ואירש כל העולם כלו.

והקדוש ברוך הוא פרסמו ברבים.

שנאמר: כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו(ירמיה מט, י).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חייך, יודע אני מה שחשבת בלבך.

שנאמר: יַעַן אֲמׇרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וגו׳(יחזקאל לה, י).

מחשבתו של גוג

ואף בגוג ומגוג — כך מחשב בלבו, ואומר:

אֶעֱלֶה עַל אֶרֶץ פְּרָזוֹת(יחזקאל לח, יא).

ומה דבריו ומחשבותיו של גוג?

אמר בלבו:

פרעה ועמלק וסיסרא, וכל אותם שבאים על ישראל — שוטים היו בהם, ולא היה בהם דעת,

שלא הלכו קודם על אלוה שלהם, ואחר כך עליהם.

ואני — תחלה אשלח יד באלוה שלהם, ואחר כך במשיח.

יתיצבו מלכי ארץ

וזהו שאמר דוד ברוח הקדש:

יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וגו׳(תהלים ב, ב) —

ומתכנשיןומתכנשין — ומתכנסים ומתיעצים כלם כאחד.

כמו שכתוב:

כִּי נועץ לֵב יַחְדָּיו וגו׳(תהלים פג, ו),

ועוד כתיב:

גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם(תהלים פג, ט).

ומה אמרו בניהם?

אמרו: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי(תהלים פג, ה) — מהיות זה הגוי בינינו;

לֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.

מהו שֵׁם יִשְׂרָאֵל?

זה הקדוש ברוך הוא, שישראל אותו מברכין שמו בכל יום.

שנאמר: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם(תהלים מא, יד).

המק בשרו

והקדוש ברוך הוא עצמו פורע מהם.

שנאמר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּוף יְיָ(זכריה יד, יב).

אומר הקדוש ברוך הוא:

אותם הרגלים שרצו לעמוד כנגדי —

הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹומֵד עַל רַגְלָיו וגו׳;

ואותם העינים שהם מסתכלות כנגדי למעלה —

תִּמַּקְנָה בחוריהם;

ואותם הלשונות שאמרו עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ —

תִּמַּק בְּפִיהֶם.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

מתחלה לא היה לכם שלום, אלא עתה עשיתם שלום כדי לבא עליו?

חייכם — אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים(ישעיה מח, כב).

אמור לצפור

באותה שעה פתח ואמר:

בֶן אָדָם אֱמֹור לְצִפּוֹר וגו׳(יחזקאל לט, יז),

בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ וגו׳(יחזקאל לט, יח).

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

כשם שעשיתם עלי ועל בני —

כך אני קורא כל החיות והעופות, שיבואו ושיאכלו את בשרכם ואת חלביכם, וישתו את דמכם.

שנאמר: וַאֲכַלְתֶּם חֵלֶב לְשׇׂבְעָה וגו׳(יחזקאל לט, יט).

שם קבר בישראל

בשביל הכבוד שעשה יפת אביכם לנח אביו, שכסה ערותו —

כמו שכתוב: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וגו׳(בראשית ט, כג),

ואומר: וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וגו׳ —

על אותו שכר אֶתֵּן לְגוֹג שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל(יחזקאל לט, יא).

וכתיב: וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כׇּל הֲמוֹנֹו וגו׳.

וכל זאת בשביל שם טוב.

שנאמר: וְקָבְרוּ כׇּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם(יחזקאל לט, יג).

תרגום לעבריתומתכנשין ומתכנסים

יעַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים — המלכיות שיברחו

אגדת בראשית, פרק לו, א · פתיחתא · המלכיות נמשלו לצללים שינוסו, ובזכות אברהם ויצחק — עזרי מעם יי

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל־הַר הַמּוֹר וְאֶל־גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה(שיר השירים ד, ו)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ואברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד, א; פרקים לד–לה).

״עד אנא אשית עצות [בנפשי]״ — בכתב היד ״לנפשי״, ותוקן במאגרים כלשון הפסוק (תהלים יג, ג: ״עד אנה אשית עצות בנפשי״); ״עד אנא״ — לשון המדרש, מחוץ לציטוט. ״יפוח יומא ואינון ערקין… ומאי נינהו… ואינון אמרין״ — ארמית. ״כי נטו צללי ערב״ — בפסוק (ירמיה ו, ד) ״כי ינטו״; ״נטו״ מחוץ לציטוט.

״ששעבדו בנו״ — בכתב היד ״ששעבדנו״, והנו״ן מחוקה בידי הסופר. ״[לבך] יהג[ה] אימה״ — בכתב היד ״לבן יהגא״: הנו״ן הסופית מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה, והאל״ף תוקנה במאגרים לה״א; תוקן כלשון הפסוק (ישעיה לג, יח), וכן בבובר. ״וארו חיוא רביעאה דחילא ואימתני ותקיפא יתירא״ — דניאל ז, ז (״וארו חיוה רביעיה דחילה ואימתני ותקיפא יתירה״), בכתיב המדרש; ״חיוא רביעאה דחילא״ ו״יתירא״ מחוץ לציטוט.

״על ידי״ — בכתב היד ״ע״י״. ״[בתחלת מלכותו וגו׳. איה שוקל — זה המן שאמר]״ — חסר בכתב היד, והושלם במאגרים: הסופר דילג מ״ובמלכות אחשורוש״ אל ״ועשרת אלפים״ (וכתב ״ועשרת״ פעמיים). ״[עם] נועז״ — בכתב היד ״עז״, והזי״ן מסומנת במאגרים כקריאה תמוהה; תוקן כלשון הפסוק (ישעיה לג, יט). ״לא [ת]ראה״ — האות בכתב היד מסופקת, ה״א או תי״ו; כלשון הפסוק. ״ולעג לשון״ — בפסוק ״נלעג לשון״; ״ולעג״ מחוץ לציטוט. ״מלכות אדום״ — לפני ״אדום״ בכתב היד ״ב״, שנמחקה במאגרים.

״ונשא אברהם את עיניו וראו״ — לפניו בכתב היד ״שנא׳״, מחוק בידי הסופר. ״איל אחד״ — בפסוק (בראשית כב, יג) ״איל אחר״; ״אחד״ מחוץ לציטוט. ״וגו׳״ (בסוף הפסוק) — בכתב היד ״גו׳״.

בבובר: ״לפי שישראל משתעבדים במלכיות, הם אומרים: רבון כל העולמים, עד מתי משתעבדים בנו״; ״והקדוש ברוך הוא אומר להן: עד שיפוח היום — יפוח יומא ואינון ערקין, שנאמר ונסו הצללים — אלו המלכיות״; ״וכן משה אומר״.

בבובר: ״באותה שעה ישראל יושבין בשלוה ואומרים לבך יהגה אימה — אימה זו מלכות בבל, וארו חיוא רביעאה דחילא אימתני ותקיפא. איה סופר — איה הן הנמקין שלה; איה שוקל — היכן הן גולגליאות שהיו שוקלין להן המס; והקדוש ברוך הוא אומר להן: אל תתירא, את עם נועז לא תראה״, ואין שם מדי ופרס, המן ויון, ולא ארבע המלכיות של ישעיה לג, יט.

בבובר: ״ונסו הצללים — חסרין שני דברים וחוזרין שני דברים, שנאמר ופדויי יי ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם… הרי שנים; ונסו יגון ואנחה — הרי שנים״; ״זה יצחק שקרב במזבח כלבונה… אמר לו אל תשלח ידך אל הנער. התחיל יצחק צווח: אשא עיני אל ההרים וגו׳ — לא עשה, אלא וירא והנה איל וגו׳; אותה שעה אמר: עזרי מעם יי״.

מקבילות: שיר השירים רבה, על ״עד שיפוח היום ונסו הצללים״ (ב, יז) — ״רבי יודן אמר: עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות… ונסו הצללים — לא כבר העברתי מהן שני צללים קשים, צל טיט ולבנים״ — דרשה אחרת על המלכיות. תנחומא בובר, וירא ד, ותנחומא (ורשא), וירא ב — ״אלך לי אל הר המור — זה אברהם״ (על דם המילה, ״מור ואהלות קציעות״) — דרשה אחרת.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים(שיר השירים ד, ו).

אמר דוד:

כשהאומות משתעבדין בישראל — הן אומרין:

רבון העולמים, עד אימתי משתעבדין בנו אומות העולם?

שנאמר: עד אנא אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי וגו׳(תהלים יג, ג).

והקדוש ברוך הוא אמר לו:

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם.

מהו שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם?

יפוח יומא ואינון ערקין,יפוח יומא ואינון… — יפוח היום, והם בורחים,

יפוח היום, והם בורחים,

שנאמר: וְנָסוּ הַצְּלָלִים.

ומאי נינהו?ומאי נינהו… — ומי הם?

ומי הם?

אלו מלכיות.

ואינון אמרין:ואינון אמרין… — והם אומרים:

והם אומרים:

אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי נטו צִלְלֵי עָרֶב(ירמיה ו, ד).

ואף משה קרא אותם צל,

שנאמר: סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיְיָ אִתָּנוּ וגו׳(במדבר יד, ט).

איה סופר איה שוקל

באותה שעה יהיו ישראל יושבים בהשקט ובשלוה, ואומרין:

איה פלוני ופלוני ששעבדו בנו?

ומנין?

שכך אמר הנביא: לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה וגו׳(ישעיה לג, יח).

אֵימָה — זו בבל,

שנאמר: וַאֲרוּ(דניאל ז, ז) חיוא רביעאה דחילא וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתירא וגו׳.שנאמר: וארו חיוא… — שנאמר: והנה חיה רביעית, אימתנית ונוראה וחזקה ביותר וגו׳.

שנאמר: והנה חיה רביעית, אימתנית ונוראה וחזקה ביותר וגו׳.

אַיֵּה סֹופֵר — זו מלכות מדי ופרס, שרצו לאבד את ישראל בימי אחשורוש,

כמו שכתוב: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹושֵׂי הַמְּלָאכָה(אסתר ג, ט) —

שהיה סופר לפני המלך מספר הכסף ביהודים לאבדם.

וכן הוא אומר: וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ(עזרא ד, ו) וגו׳.

אַיֵּה שֹׁוקֵל — זה המן שאמר: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וגו׳.

אַיֵּה סֹופֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים — זו מלכות יון,

שהיו מונין בירושלם ובכל ערי יהודה בתיהם של ישראל, ולוקחין מהם מס.

והקדוש ברוך הוא אומר להם:

אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה(ישעיה לג, יט) — זו מלכות בבל;

עַם עִמְקֵי שָׂפָה — זו מדי ופרס;

ולעג לָשׁוֹן — זו מלכות יון;

אֵין בִּינָה — זו מלכות אדום.

בזכות מי

באותה שעה בורחין שני דברים ונבראים שני דברים:

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ(ישעיה לה, י);

ובורחין שני דברים:

וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

לכך נאמר: וְנָסוּ הַצְּלָלִים.

בזכות מי?

בזכות מי שאמר: אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר — זה אברהם:

מה המור הזה הוא ראש לבשמים — כך היה אברהם ראש לצדיקים.

אֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה — זה יצחק, שנקרב על גבי המזבח כמו לבונה,

שנאמר: וַיָּשֶׂם אֹותוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים(בראשית כב, ט).

וקרא לו, ואמר לו: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר(בראשית כב, יב).

ויצחק לוחש ואומר: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.

מיד נזדמן לו האיל.

ונשא אברהם את עיניו וראו,

שנאמר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל(בראשית כב, יג) אחד וגו׳.

ופתח יצחק ואמר: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

יאוִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה — רבנין פתרין קרייה בגליות

במדבר רבה, פרשה ז, י · דרשת הפסוק · ״צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה״ · שלוח המצורע, הזב וטמא הנפש כנגד הגליות; ״ולא יטמאו את מחניהם״ — שעבוד יון שטמאו את ההיכל

״עבודה זרה״ (במשנה) — בכתב היד ״עובדי זרה״, ומסומן במאגרים כשיבוש. ״במצרים״ — בכתב היד ״ממצרים״, ו״מדי״ — בכתב היד ״מרי״, שניהם מסומנים כשיבוש. ״תני רבי נתן… שכינה עמהם״ — תוספת בכתב היד. ״שכשם שכבר חרב״ — במאגרים נמחק ״שבבל שגלות״ שבכתב היד.

מקבילות: ״רבי יוחנן בן תורתא… ירושלם בניין הראשון מפני מה חרבה? מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים״ — תוספתא מנחות יג, כב; ״רבי נתן אומר: חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… בהיותם במצרים״ — ספרי במדבר, פסקא קסא (על ״אשר אני שוכן בתוכה״).

דבר אחר:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ה, ב) —

רבנין פתרין קרייה בגליות.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — על שעברו ישראל על המצוות, נתחייבו שילוח — זה גלות.

הדא הוא דכתיב:

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה.

אין וִישַׁלְּחוּ אלא לשון גלות, כמא דתימאכמא דתימא — כמו שאתה אומר: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ(ירמיה טו, א).

מִן הַמַּחֲנֶה — זו ארץ ישראל, ששם השכינה חונה.

כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ —

רמז להם שאם יעברו ישראל על שלש עבירות הללו — עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים — יתחייבו גלות.

צָרוּעַ — זו עבודה זרה: מה מצורע מטמא בביאה, אף עבודה זרה מטמאה בביאה.

זָב — זו גילוי עריות, שאלו ואלו טמאים על ידי שכבת זרע.

טָמֵא לָנָפֶשׁ — אלו שופכי דמים, שהן מטמאין עצמן ומטמאין הארץ בשפיכות דמים.

ותנינן כן:

גלות בא לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמטת הארץ(משנה אבות ה, ט).

על עבודה זרה כאיצד?

הרי הוא אומר: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹותֵיכֶם וגו׳(ויקרא כו, ל),

וכתיב: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וגו׳(ויקרא כו, לג).

אמר להם המקום לישראל: הואיל ואתם רוצים בעבודה זרה, אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודה זרה.

לכך: וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹותֵיכֶם.

ועל גילוי עריות כאיצד?

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:

כל זמן שישראל פרוצין בעריות — שכינה מסתלקת מהם,

שנאמר: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ(דברים כג, טו).

ועל שפיכות דמים כאיצד?

שנאמר: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וגו׳(במדבר לה, לג).

מגיד הכתוב ששפיכות הדמים מטמא את הארץ ומסתלקת את השכינה;

ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש, וגלו ישראל מארצם.

והדברים הללו היו במקדש ראשון; לכך גלו וחרב בית המקדש.

דאמר רבי יוחנן בן תורתא:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בה ג׳ דברים: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים.

עבודה זרה — דכתיב: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס(ישעיה כח, כ).

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

קָצַר הַמַּצָּע — מלהשתרר עליו שני רעים כאחד.

וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס —

אמר רבי שמואל בר נחמני:

כי מטי רבי יונתן להאי קרא, בכי. אמר: מאן דכתיב ביה כֹּונֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם(תהלים לג, ז) — תעשה לו מסכה צרה?כי מטי רבי… — כשהיה מגיע רבי יונתן לפסוק הזה, היה בוכה. אמר: מי שכתוב בו ״כונס כנד מי הים״ — תהיה לו מסכה צרה?

כשהיה מגיע רבי יונתן לפסוק הזה, היה בוכה. אמר: מי שכתוב בו ״כונס כנד מי הים״ — תהיה לו מסכה צרה?

גלוי עריות — דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וגו׳(ישעיה ג, טז).

שפיכות דמים — דכתיב: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד(מלכים ב כא, טז).

ולפיכך הביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם,

שנאמר: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עיים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר(מיכה ג, יב).

והשילוח הזה אמור בגלות בבל.

מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ(במדבר ה, ג) — הרי זה אמור כנגד גלות מדי, שהלכו מבבל למדי.

ולפי שלא יצאו מארץ ישראל כשגלו למדי, לכך לא נאמר כאן ׳מחנה׳.

ולמה כתוב בגלות מדי מִזָּכָר עַד נְקֵבָה?

רמז רמז להם שעתידה מלכות מדי לגזור עליהם גזירת מות מזכר ועד נקבה,

שנאמר: וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כׇּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ וגו׳(אסתר ג, יג).

אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם — הרי זה אמור כנגד גלות אדום, שהחריבו בית המקדש והגלו ישראל מארצם.

ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל?

לפי שכשם שכבר חרב מקדש והגלה ישראל — כך עשו אדומים.

וכן הוא אומר: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה(תהלים קלז, ח) — הכתוב קרא לאדום ׳בת בבל׳.

ואף על פי שגלות מדי מבדיל ביניהם במקרא, לא עשה הכתוב כן,

אלא שגלות מדי לא בא אלא מכח גלות בבל, שכשגלו למדי — מבבל יצאו.

וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם — הרי זה אמור כנגד שעבוד יון.

ולכך לא נאמר בזה שילוח — שלא הגלום מארצם;

ולכך נאמר בזה טומאה — שטמאו את ההיכל יוונים בעבודה זרה שלהם.

אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם — רמז להם שבכל מקום שיגלו, שכינה עמהם.

תני רבי נתן:

חביבין ישראל, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם:

גלו למצרים — שכינה עמהם, שנאמר: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה(שמואל א ב, כז);

גלו לבבל — שכינה עמהם, שנאמר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה(ישעיה מג, יד);

גלו לעילם, זו מדי — שכינה עמהם, שנאמר: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם(ירמיה מט, לח);

גלו לאדום — שכינה עמהם, שנאמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם(ישעיה סג, א).

וכשהן חוזרין — שכינה עמהם,

שנאמר: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וגו׳(דברים ל, ג).

׳והשיב׳ לא נאמר, אלא וְשָׁב.

ואומר: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וגו׳(שיר השירים ד, ח).

וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה(במדבר ה, ד) — כיון שחטאו, גלו.

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל —

מה דבר הקדוש ברוך הוא אל משה? שאם יעשו ישראל תשובה במלכיות שיהיו שם — הקדוש ברוך הוא מקבצם,

שנאמר: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וגו׳(דברים ל, א),

וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים ל, ב),

וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וגו׳,

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וגו׳(דברים ל, ד),

וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים ל, ה),

וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וגו׳(דברים ל, ו).

כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — שעתידים ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים, והן נגאלים,

שנאמר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן(ישעיה ל, טו).

וכשם שמצורע וזב וטמא נפש לא יטהרו לעולם עד שיבואו במים טהורים,

כך עתיד הקדוש ברוך הוא לזרוק עליהם מים טהורים ולטהרם,

שנאמר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים(יחזקאל לו, כה).

תרגום לעבריתכמא דתימא כמו שאתה אומר

יבאִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא — זה יון

מדרש משלי, ל, לב · דרשת הפסוק · יון שגזרו לבטל נשותיהן של ישראל

הדרשה בנוסח הדפוס, בשרשרת המלכיות שבמשלי ל, כד–לג (״חמשה פעמים ראה שלמה את המלכיות״); בכתב היד שבמאגרים על הפסוק: ״אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה סופו מהתנשא״.

גזירות יון בנוסח מדרש עשר גליות, פרשה ה — ״ויטמאו שמן המשחה ושמן המאור… וגם גזרו על עם הקדוש ליטמא בנותיהן״, בני חשמונאי והורדוס — בפרשה הורדוס עבדא דבית חשמונאי, סעיף ד.

אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא(משלי ל, לב) — זה יון, שגזרו לבטל נשותיהן של ישראל,

כמה דאת אמר: כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל(בראשית לד, ז).

יגוָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת — סוסים לבנים זו מלכות יון

ילקוט שמעוני, זכריה ו · מאוחר — מקורו לא נמצא · ארבע המרכבות כנגד ארבעה דגלים וכנגד ארבע מלכיות — ״סוסים לבנים זו מלכות יון שהלבינו פניהם של ישראל״

לא נמצא במדרש קדום מן הנמצאים בידינו; בבתי מדרשות (ב) ״במרכבה הראשונה סוסים אדומים… ברביעית סוסים ברודים אמוצים מעורבים״ — דרשה אחרת.

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת(זכריה ו, א).

מרכבה ראשונה — סוּסִים אֲדֻומִּים(זכריה ו, ב), כנגד מחנה יהודה, שנאמר בו: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן(בראשית מט, יב);

דוד, שבא מיהודה, נאמר בו: אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם(שמואל א טז, יב).

וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹורִים — כנגד מחנה ראובן ושמעון, שעשו מעשה שחרות:

ראובן — וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו וגו׳(דברי הימים א ה, א), ואומר: אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה(בראשית מט, ד);

שמעון — בְּסֹודָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי(בראשית מט, ו), במעשה זמרי.

וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִישִׁית סוּסִים לְבָנִים(זכריה ו, ג) — כנגד אפרים ובנימין ומנשה, שנתברכו במגדים,

שנאמר: מִמֶּגֶד תְּבוּאֹות שָׁמֶשׁ(דברים לג, יד), ורוב מגדים לבנים;

ואומר: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ(תהלים פ, ג).

וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִיעִית סוּסִים בְּרֻודִּים אֲמֻוצִּים — כנגד מחנה דן, שהיו גבורים ואמוצים,

שנאמר: דָּן גּוּר אַרְיֵה(דברים לג, כב), וכתיב: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז).

והם ארבע מרכבות שבארבע מלכיות, כנגד ארבע מחנות דגלים;

שבשעה שעשו מעשים לא טובים, נפלו אלו ביד אלו:

גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה(קהלת ז, יד), וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁייִּרְאוּ מִלְּפָנָיו(קהלת ג, יד).

סוּסִים אֲדֻומִּים — זו מלכות בבל, ששפכה כמה דמים בישראל: אנת הוּא רֵאשָׁה ד דַהֲבָא(דניאל ב, לח);

סוּסִים שְׁחֹורִים — זו מלכות פרס ומדי: תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹובתנינה דמיה לדוב — השנייה דומה לדוב(דניאל ז, ה), שהושחרו פניהם של ישראל בגזרת המן;

סוּסִים לְבָנִים — זו מלכות יון, שהלבינו פניהם של ישראל בחרופין ובגדופין;

סוּסִים בְּרֻודִּים ואמוצים — זו מלכות הרביעית, שגזרו גזרות כמה גוונים, משונים זו מזו.

ומחנות הכהנים והלוים — גם כנגדם ראה זכריה,

שנאמר: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹוכֵב עַל סוּס אָדֹום(זכריה א, ח).

איש מלחמה;

אדום — שהיתה שכינה שרויה בין שני הכרובים, וכן הוא אומר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י).

בֵּין הַהֲדַסִּים — אלו הצדיקים, שנאמר: וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס(ישעיה נה, יג).

והמלאך שהיה מתרגם בין שכינה לנביא — כנגד משה ואהרן, שהיו מתרגמין את התורה לישראל,

שנאמר: ואומר אל הַמַּלְאָךְ הדובר בִּי(זכריה א, ט).

ומשה נקרא מלאך, שנאמר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּוצִיאֵנוּ מִמִּצְרָיִם(במדבר כ, טז);

וכן אהרן: כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא(מלאכי ב, ז).

וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻומִּים שְׂרֻוקִּים לְבָנִים —

אדומים — כנגד בני קהת, כי משמרתם היו כלים מוזהבים אדומים, ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות;

שרוקים — כמה דאת אמר: עֹובְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת(ישעיה יט, ט), אלו בני גרשון, שרוב משאם כלי פשתן: המשכן והאהל ומכסהו, וקלעי החצר והמסך;

ולבנים — כנגד בני מררי, כי רוב משמרתם לבנים: קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו.

ומנין שארבע מלכיות היו שלוחים של הקדוש ברוך הוא?

שנאמר: לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ(זכריה ו, ז), ואומר: וַתִּתְהַלַּכְנָה בָּאָרֶץ —

ועשו את שליחותם, שהגלו את ישראל מעל אדמתם, ושלטו מרכבות בארבע מחנות.

ואַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹוצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים — מבין מלכות יהודה וישראל, היושבים בין שני הארצות, עבר הירדן וארץ ישראל;

ויצאו בניהם והגלום.

וכן הוא אומר: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם(תהלים סח, יד) —

אם תאבו לקיים מצות עשה ומצות לא תעשה — תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, יהודה ועבר הירדן;

ואם לא — תתהלכו מגוי אל גוי.

וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת — זו מלכות ישראל ויהודה, שהם חזקים כנחשת שלא לשמוע דברי הנביאים.

דבר אחר:

מלכותם חזקה כנחשת, שנאמר: בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ(דברים לג, כה).

תרגום לעבריתתנינה דמיה לדוב השנייה דומה לדוב

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, אסתר רבה, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, אגדת בראשית, פרקי דרבי אליעזר, במדבר רבה, מדרש משלי, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהמןממן
אשלשונאיהםשלישר׳איהם
אהזוהזי
במדייון
בהשלישיתהשלשים
גנוג
הה— (הוספה)
המלכות יון, שהחשיכה עיניהם שלישראל מכל מצות שבתורה.— (הוספה)
הגְדֹולָה — זו— (הוספה)
טפרזותפרזדור
טבפיהםביניהם
טבישראללישראל
יבנפשילנפשי
ילבךלבן
ייהגהיהגא
יבִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ— (הוספה)
יוגו׳.— (הוספה)
יאַיֵּה שֹׁוקֵל — זה המן שאמר:— (הוספה)
יעםעז
יתִ— (הוספה)
יו— (הוספה)
יאעבודה זרהעובדי זרה
יאש— (הוספה)
יאבמצריםממצרים
יאמדימרי
יאכ— (הוספה)
יאוֹתָ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהפרשה ב: כתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בתחילתו); פרשה טז: כתב יד וטיקן 60, עם השלמה מכתב יד לונדון 340 (כתב יד וטיקן 30 חסר כאן); פרשה מד: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 וכתב יד לונדון 340
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
מדרש משלימהדורת בובר
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§26§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כו: ועקרון תעקר

״ועקרון תעקר״ — קסרי בת אדום, יתד תקועה לישראל בימי יוונים; כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קראוה ״אחידת מגדל שיר״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אועקרון תעקר — זו קסרי

בבלי מגילה פרק א, ו ע״א · סוגיא · ״ועקרון תעקר״ — קסרי בת אדום, יתד תקועה לישראל בימי יוונים; אחידת מגדל שיר

מאמרו של רבי אבהו, אחד ממאמרי זיהוי המקומות שבסוגיא (מגילה פרק א, ה ע״ב – ו ע״א); לפניו ״אפילו הכי שדות וכרמים עדיפא ליה… ונפתלי על מרומי שדה״, ואחריו ״אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב והסירותי דמיו מפיו״ — מאמר אחר. ״לשם זו פמייס, עקרון תעקר זו קסרי בת אדום״ — עוד בדברי רבי יצחק שם (ו ע״א), ו״קסרי וירושלים״ אחריהם.

״כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״לכדוה״, בכ״י מינכן 95: ״ולכדוה ונצחום״; ״מגדל שיר״ — שם: ״מגדל צר״ (בכ״י מינכן 95: ״צור״). בכ״י מינכן 95 הפסוק מראשו: ״אשקלון שממה ועקרון תעקר״.

״אחידת מגדל צור — היא קסרי בת אדום, היושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יון״ — פירוש מגילת תענית לי״ד בסיון, בנוסח הקצר: בפרשה חנכתא תמניא יומין, ח.

אמר רבי אבהו:

וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר(צפניה ב, ד) — זו קסריקסרי — קיסריה, העיר שעל חוף הים בת אדום, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוונים;

רש״י יתד תקועה — לרעה.

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, היו קורין אותה אחידת מגדל שיראחידת מגדל שיר — כבושת מגדל שיר.

רש״י אחידת מגדל שיר — כבושת מגדל שיר.

תרגום לעבריתקסרי קיסריה, העיר שעל חוף הים אחידת מגדל שיר כבושת מגדל שיר

חילופי נוסח והשלמות

בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§27§§

גזירה נגד נישואים

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כז: בראשונה גזרו שמד ביהודה

גזירת השמד על הנישואין — ״שיהא איסטרטיוס בועל תחילה״, והתקנה שכנגדה; סימני השמחות בימי הגזירה: ״אור הנר בברור חיל״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבראשונה גזרו שמד ביהודה

ירושלמי כתובות א, ה · סוגיא · האוכל אצל חמיו ביהודה; בראשונה גזרו שמד ביהודה, שיהא איסטרטיוס בועל תחילה — והתקינו שיבוא עליה בעלה בבית אביה

הגזירה בלא שם המלכות; במגילת תענית ובמדרשים המאוחרים לחנוכה מסופרת גזירה כזו על הבתולות בימי מלכות יון. ״כולה״ — בכתב היד ״כול׳״, כלומר: המשנה כולה.

משנה כתובות א, ה

האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים — אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עמה.

אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים — כתובתן מנה.

בית דין שלכהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים.

״האוכל אצל חמיו״ כולה.

בראשונה גזרו שמד ביהודה,

שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו,

דכתיב: יָדְךָ בְּעֹורֶף אֹויְבֶיךָ(בראשית מט, ח).

והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן,

וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה.

התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה,

שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה, עוד היא נגררת.

מכל מקום אין סופה להיבעל מאיסטרטיוס!?

אנוסה היא, ואנוסה מותרת לביתה.

כהנות מה היו עושות?

מטמינות היו.

ויטמינו אף בנות ישראל!?

קול יוצא, ומלכותא שמעהומלכותא שמעה — והמלכות שומעת, ואילין ואילין מתערבביןואילין ואילין מתערבבין — ואלו ואלו מתערבבים.

מה סימן היה להן?

קול מגרוס בעיר — משתה שם, משתה שם;

אור הנר בברור חיל — שבוע בן, שבוע בן.

אף על פי שבטל השמד — המנהג לא בטל.

כלתו שלרבי הושעיה נכנסה מעוברת.

תרגום לעבריתומלכותא שמעה והמלכות שומעת ואילין ואילין מתערבבין ואלו ואלו מתערבבים

באור הנר בברור חיל

בבלי סנהדרין פרק ד, לב ע״ב · סוגיא · ״קול ריחים בבורני — שבוע הבן; אור הנר בברור חיל — משתה שם״

הסימנים שבימי השמד, כבירושלמי בסעיף הקודם (״אור הנר בברור חיל — שבוע בן״); הברייתא באה כאן על ״צדק צדק תרדף — הלך אחר בית דין יפה״.

תנו רבנן:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף(דברים טז, כ) — הלך אחר בית דין יפה:

אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.

תנא:

קול ריחים בבורני — שבוע הבן, שבוע הבן;

רש״י קול ריחים — שנשמעין.

רש״י בבורני — מקום.

רש״י שבוע הבן שבוע הבן — סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה.

אור הנר בברור חיל — משתה שם, משתה שם.

רש״י אור הנר בברור חיל — ביום או נרות נראים הרבה בלילה סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע.

תנו רבנן:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף — הלך אחר חכמים לישיבה:

רש״י אחר חכמים לישיבה — בית הוועד ששם בית דין קבוע כגון אחר ר׳ אליעזר בלוד וכן כולם כל אחד למקומו.

אחר רבי אליעזר ללוד,

אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל,

אחר רבי יהושע לפקיעין,

אחר רבן גמליאל ליבנא,

אחר רבי עקיבא לבני ברק,

אחר רבי מתיא לרומי,

אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני,

אחר רבי יוסי לציפורי,

אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין,

אחר רבי יהושע לגולה,

רש״י לגולה — לפומבדיתא כדתנן בר״ה (דף כב:) עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש ואמרינן (שם דף כג.) מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה.

אחר רבי לבית שערים,

אחר חכמים ללשכת הגזית.

רש״י אחר חכמים — סנהדרי גדולה.

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§28§§

ישועת בית חשמונאי

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כח: ברך יי חילו

לוי כנגד מלכות יון — שבט שלישי ומלכות שלישית, שלש אותיות; ביד בני חשמונאי שמלוי היא נופלת, מברכת משה ״ברך יי חילו… מחץ מתנים קמיו״; ״מי פורע לכם מיון — בני חשמונאי״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים — ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות

בראשית רבה, פרשה צט, ב · פתיחתא שנייה · קצרה · ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות, וביד מי כל מלכות נופלת

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱיִ דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז)

פתיחתא סתמית שאינה חוזרת לפסוק הפרשה. מקבילות: תנחומא ויחי יד ותנחומא בובר ויחי יג (להלן) — ״משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון — בני חשמונאי, שהם מלוי״.

״יעקב זיווג שנים כנגד שתים״ — בתיאודור–אלבק ״יעקב זיוג שנים כנגד שנים, ומשה זיוג שנים כנגד שנים״. ״אמר רבי יוחנן: לדוב כתוב״ — שם ״רבי חנינה אמר: לדב כתיב, דב היה שמה; היא דעתיה דרבי יוחנן״.

״מיער״ — בכתב היד ״ער״, והושלם במאגרים. ״אותיותיו… אותיותיה״ — בכתב היד ״אותותיו… אותותיה״. ״סלפידס״, ״קסידס״, ״פינמלייה״ — בתיאודור–אלבק ״סולפירים״, ״קיסים״, ״פמלליא״; ״קטניהן שלשבטים״ — שם ״צעיריהן של שבטים״.

המדרש קורא ״כי לא יעשה יי אלהים״ (במסורה: אדני יהוה), ״קדמייתה כארייה״, ״וארו חיווה… לדוב״, ״ועל קרנייא עשר״.

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז).

יעקב זיווג שנים כנגד שתים.

ארי כנגד ארי

יהודה כנגד מלכות בבל:

זה שנמשל בארי, וזו שנמשלה בארי.

זה נמשל בארי — שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);

וזו שנמשלה באריה — שנאמר קדמייתהקדמייתה — הראשונה כְאַרְיֵיה(דניאל ז, ד).

ביד מי מלכות בבל נופלת? ביד דניאל, שהוא בא מיהודה.

זאב כנגד זאב

בנימן כנגד מלכות מדי:

זה נמשל בזאב, וזו נמשלה בזאב.

זה נמשל בזאב — שנאמר: בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף וגו׳(בראשית מט, כז);

וזו נמשלה בזאב — שנאמר: וַאֲרוּ חיווהחיווה — חיה אׇחֳרִי תניינא דמייהתניינא דמייה — שנייה, דומה לְדֹוב וגו׳(דניאל ז, ה).

אמר רבי יוחנן: לדוב כתוב.

היא דעתיה דרבי יוחנןהיא דעתיה דרבי יוחנן — זו דעתו של רבי יוחנן,

דמרדמר — שאמר רבי יוחנן:

עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר(ירמיה ה, ו) — זו בבל;

זְאֵב עֲרָבוֹת יְשׇׁדְדֵם — זו מדי.

ביד מי מלכות מדי נופלת? ביד מרדכי, שהוא בא מבנימן.

שלישי כנגד שלישית

לוי כנגד מלכות יוון:

זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישית;

זה אותיותיו משולשין, וזו אותיותיה משולשין.

אילו תוקעי קרנים, ואילו תוקעי סלפידססלפידס — חצוצרות;

אילו לובשי כובעים, ואילו לובשי קסידסקסידס — קסדות;

אילו לובשי מכנסים, ואילו לובשי פינמלייהפינמלייה — מכנסיים, כיסויי ירכיים;

אילו מרובים באוכלסיםבאוכלסים — בהמון אנשים, ואילו מעטין באוכלסין.

באו מרובים ונפלו ביד מעטים.

באיזו זכות? מברכתו שלמשה, שאמר:

מְחַץ מׇתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן(דברים לג, יא).

ביד מי מלכות יוון נופלת? ביד בני חשמניי, שהן באין מלוי.

קרניים כנגד קרניים

יוסף כנגד מלכות אדום:

זה בעל קרניים, וזו בעלת קרניים.

זה בעל קרניים — דכתיב: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו(דברים לג, יז);

וזו בעלת קרניים — דכתיב: וְעַל קַרְנַיָּיא עֲשַׂר וגו׳(דניאל ז, כ).

זה פרש מן הערייה, וזה נידבק בערייה;

זה חס על כבודו שלאביו, וזה ביזה כבודו שלאביו;

זה כתוב בו: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח),

וזה כתוב בו: וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים(דברים כה, יח).

ביד מי מלכות אדום נופלת? ביד משוח מלחמהמשוח מלחמה — הכהן המשוח לצאת בראש הצבא למלחמה, שהוא בא מיוסף.

רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן:

מסורת היא, שאין בני עשו נופל אלא ביד בני בניה שלרחל.

הדה היא דכתיב:

אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).

ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהן קטניהן שלשבטים.

תרגום לעבריתקדמייתה הראשונה חיווה חיה תניינא דמייה שנייה, דומה היא דעתיה דרבי יוחנן זו דעתו של רבי יוחנן דמר שאמר סלפידס חצוצרות קסידס קסדות פינמלייה מכנסיים, כיסויי ירכיים באוכלסים בהמון אנשים משוח מלחמה הכהן המשוח לצאת בראש הצבא למלחמה

בבִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף — משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון

תנחומא, ויחי יד · פתיחתא · ״בנימן זאב יטרף בבקר יאכל עד״ · נוסח אחר · הסוד ליראים, לישרים ולנביאים; ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות; בנימין החוטף כזאב — בנות שילו, אהוד, שאול, אסתר, הקרבנות והמזבח

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱיִ דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז)

״ברוח הקדש הן עושין״, ״לה״ (״מזדווגין לה״) ו״וליוסף מזדווגין״ — בגליון כתב היד. ״[ש]לישי״ — הושלם במאגרים; ״שנמשל״ — בכתב היד ״בנמשל״, ותוקן במאגרים; ״ולע[ר]ב״ — הושלם במאגרים. ״שתי פיות״ — מסומן במאגרים ״כך כתוב״ (במקרא, שופטים ג, טז: שני פיות). ״מדבר בארצו״ — כך בכתב היד גם בסוף דברי אהוד, לפני ״בנימין זאב יטרף — מדבר בארצו״.

המדרש קורא ״כי לא יעשה יי אלהים״ (עמוס ג, ז: אדני יהוה), ״ליריאיו״ (תהלים כה, יד: ליראיו), ״קרמיתא כאריה וגפין דינשר לה״ (דניאל ז, ד: קדמיתא… די נשר), ״וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב״ (דניאל ז, ה: חיוה… תנינה דמיה), ״מבנות שילה״ (שופטים כא, כא: שילו), ״חרב פפיות״ (תהלים קמט, ו: וחרב פיפיות).

מקבילות: ״בתחלה היה הסוד ליריאיו… לישרים… לנביאים״ — בראשית רבה מט, ב ותנחומא, וירא ט. ״כי אם גלה סודו״ — ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות, ״מסורת היא שאין בני עשו נופל אלא ביד בני בניה שלרחל״ (רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן) — בראשית רבה צט, ב (לעיל); ״בנימן זאב יטרף״ — אהוד, שאול, אסתר, ארצו של בנימין והמזבח — בראשית רבה צט, ג. נוסח אחר — תנחומא בובר, ויחי יג (להלן).

בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד(בראשית מט, כז).

זה שאמר הכתוב:

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז).

בתחלה היה הסוד ליריאיו,

שנאמר: סוֹד יְיָ לִירֵיאָיו(תהלים כה, יד);

חזר נתנו לישרים,

שנאמר: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ(משלי ג, לב);

חזר נתנו לנביאים:

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

כל מה שהיו הצדיקים עושין — ברוח הקדש הן עושין.

ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות

יעקב שבירך יהודה — המשילו באריה,

שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);

ומזווגו כנגד מלכות בבל, שכתוב בה: קַדְמָיְתָאקדמיתא — הראשונה כְאַרְיֵה וְגַפִּין דינשרדינשר — של נשר לַהּ(דניאל ז, ד);

ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה מזדווגין לה.

וליוסף מזדווגין כנגד מלכות הרשעה.

אמר רבי שמואל בר נחמיה:

מסורת אגדה היא, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל,

שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).

משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון — בני חשמונאי, שהם מלוי:

לוי שבט שלישי, וזו מלכות שלישית;

לוי שלש אותיות, יון שלש אותיות;

זה מקריב פרים, וזו כותבת בקרן השור: אין לכם חלק באלהי ישראל;

אלו מרובים, ואלו מעוטים.

משה ראה אותם ובירכם: בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ(דברים לג, יא).

מקיש לבנימין כנגד מלכות מדי, שמרדכי פורע ממנה, שהוא משבט בנימן;

וכתיב במלכות מדי: וַאֲרוּ חיואחיוא — חיה אׇחֳרִי תנינא דמיאתנינא דמיא — שנייה, דומה לְדֹוב(דניאל ז, ה) —

שהקיש כנגד שבט בנימין, שנמשל בזאב.

כשם שהזאב חוטף

בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף —

מה זאב חוטף, כך שבטו של בנימן;

שכן הוא אומר: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹולוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת(שופטים כא, כא) שילה.

הרי, כשם שהזאב חוטף — כך בנימין.

אהוד

וכן בשופטים, באהוד:

וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שתי פֵיוֹת(שופטים ג, טז) —

שהיא אוכלת בשני עולמות;

שהיה עוסק בתורה, שכתוב בה: חֶרֶב פִּפִיּוֹת(תהלים קמט, ו) —

שזוכה בעולם הזה ולעולם הבא.

נכנס אצל עגלון, אמר לו: דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא(שופטים ג, כ).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מעל הכסא —

חייך, אני מעמיד מביתך בן שישב על כסאי.

ואי זו? זו רות המואביה.

כיון שעמד שלמה — וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).

מה כתיב באהוד?

וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ(שופטים ג, כא).

וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ — בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד;

וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ — וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.

מדבר בארצו.

ארצו של בנימין

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף — מדבר בארצו, שהיא מבכרתמבכרת — מבשילה ראשונה פירותיה;

לפיכך בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד;

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — זו בית אל, המלקשתהמלקשת — המאחרת (שפירותיה מבשילים באחרונה) פירותיה.

שאול

בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף — מדבר במלכים, בשאול.

יֹאכַל עַד —

וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכׇל אֹויְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ(שמואל א יד, מז),

וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁוסֵהוּ(שמואל א יד, מח).

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל —

וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹושֵׂא כֵלָיו(שמואל א לא, ו) וְכׇל בֵּיתוֹ יַחְדָּיו מֵתוּ(דברי הימים א י, ו).

הוי: וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.

אסתר

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — מדבר באסתר המלכה.

בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה(אסתר ז, א);

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י).

מה כתיב אחריו? בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וגו׳(אסתר ח, א).

הקרבנות והמזבח

בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף — מדבר בקרבנות:

בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד);

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

מדבר במזבח:

אמה אחת היה מן המזבח בתוך חלקו של בנימן,

ואף על פי כן לא היתה האש זזה מתוך חלקו,

לקיים מה שנאמר: חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).

תרגום לעבריתדינשר של נשר חיוא חיה תנינא דמיא שנייה, דומה המלקשת המאחרת (שפירותיה מבשילים באחרונה) קדמיתא הראשונה מבכרת מבשילה ראשונה

גבנימן זְאֵב יִטְרָף — בני חשמונאי שהיה מלוי

תנחומא בובר, ויחי יג · פתיחתא · נוסח אחר · הסוד ליראים, לישרים ולנביאים; יהודה כנגד בבל, יוסף כנגד רומי, לוי כנגד יון, בנימין כנגד מדי

נוסח אחר של תנחומא ויחי יד (לעיל), עד ״בנות שילה… וחטפתם לכם״, בלא שאר דרשות בנימין (אהוד, שאול, אסתר, הקרבנות והמזבח); כאן ״רבי שמואל בר נחמן״ (שם: בר נחמיה), ״כנגד מלכות רומי הרשעה הזו״ (שם: ״כנגד מלכות הרשעה״), ״ויעקב זיווג לבנימן כנגד מלכות מדי״ בלא מרדכי.

״שנאמר: אם לא יסחבום צעירי הצאן״ ו״והנה אם יצאו״ — הוספת המהדיר; ״חיוה״, ״תנינה דמיה״ — תיקוני המהדיר, ובנוסח ״חיווא״, ״תיניינה דמייא״.

בנימן זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).

זה שאמר הכתוב:

כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז).

בתחלה היה הסוד ליראי יי,

שנאמר: סוֹד יְיָ לִירֵאָיו(תהלים כה, יד);

חזר ונתן אותו לישרים,

שנאמר: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ(משלי ג, לב);

חזר ונתן אותו לנביאים,

שנאמר: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

כל מה שהצדיקים עושים — ברוח הקודש עושין.

יעקב כשבירך את יהודה — בירכו באריה,

שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט) —

כנגד מלכות בבל, שכתיב בו: קדמייתאקדמייתא — הראשונה כְאַרְיֵה(דניאל ז, ד);

וחנניה מישאל ועזריה מזדווגין לה.

ליוסף — זיווגו כנגד מלכות רומי הרשעה הזו.

אמר רבי שמואל בר נחמן:

מסורת של אגדה היא, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל,

שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).

ומשה זיוג שבטו של לוי כנגד מלכות יון — בני חשמונאי, שהיה מלוי:

ולוי שבט שלישי הוא, וזו מלכות יון שלישית;

לוי שלש אותיות, ויון שלש אותיות;

זה מקריב פרים, וזה כותב על קרן השור: אין להן חלק באלהי ישראל;

אלו מרובין, ואלו מועטין.

ראה אותן משה ובירכן,

שנאמר: בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וגו׳(דברים לג, יא).

ויעקב זיווג לבנימן כנגד מלכות מדי,

וכתיב במלכות מדי: וַאֲרוּוארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב — והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב(דניאל ז, ה) חיוה אׇחֳרִי תנינה דמיה לדוב —

שהרי הקישה כנגד שבט בנימן, שנמשל בו,

שנאמר: בנימן זְאֵב יִטְרָף.

מה הזאב הזה חוטף — כך היה שבטו של בנימן חוטף,

שנאמר: וּרְאִיתֶם(שופטים כא, כא) והנה אם יצאו בְנוֹת שילה וגו׳ וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם.

תרגום לעבריתוארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב קדמייתא הראשונה

דהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן — ראש וראשון

פסיקתא דרב כהנא, פסקא החדש הזה, יח · דרשת הפסוק · ״ראש״ ו״ראשון״ · ״חדשו מעשיכם״ — מלכויות שעדיין לבוא, ועשו ״קטן״ בפי הקדוש ברוך הוא

נוסח אחר — פסיקתא רבתי טו (להלן): ״מי פורע לכם מיון — בני חשמנאי שהם מקריבים שני תמידין בכל יום״.

חדשו מעשיכם, שעדיין ראש (נבוכדנצר) וראשון (עשו) לבוא; מי פורע מבבל, ממדי, מיוון ומאדום; עשו ״גדול״ בפי אביו ואמו — ״קטן״ בפי הקדוש ברוך הוא, לפום תורא טבחא.

רבי ברכיה בשם רבי יצחק:

הַחֹדֶשׁ(שמות יב, ב) — חדשו מעשיכם, שעדיין ראש וראשון לבוא.

רֹאשׁ — זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביהביה — בו אַנְתְּ הוּאאנת הוא — אתה הוא רישיהרישיה — ראשו דִּי דַהֲבָאדי דהבא — של זהב(דניאל ב, לח);

רִאשׁוֹן — זה עשו הרשע, דכתיב ביה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).

מי פורע לכם מן הראש? ראשון — אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא(ישעיה מא, ד).

מי פורע לכם ממדי? בֶּעָשֹׂור(שמות יב, ג). אמר רבי אבין: בא עשור — כיד יתיכיד יתי — כשיבוא (משוער) המן ועשרת בניו.

מי פורע לכם מהם? שני כלקטריןכלקטרין — מענישים, פורעים (משוער): מרדכי ואסתר — מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים.

מי פורע לכם מיוון? בני חשמוניי, שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום.

מי פורע לכם מאדום? נטרונהנטרונה — שמירה, משמרת — וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וגו׳(שמות יב, ו).

אמר הקדוש ברוך הוא:

אביו קורא אותו גדול — וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א);

ואמו קראה אותו גדול — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול(בראשית כז, טו);

ואני קורא אותו קטן — הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם וגו׳(עובדיה א, ב).

הואיל והן קורין אותו גדול — לפום תורא טבחאלפום תורא טבחא — לפי (גודל) השור — הטבח: כִּי זֶבַח לַיְיָ בְּבׇוצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם(ישעיה לד, ו).

אמר רבי ברכיה:

טֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

תרגום לעבריתביה בו רישיה ראשו כיד יתי כשיבוא (משוער) כלקטרין מענישים, פורעים (משוער) נטרונה שמירה, משמרת אנת הוא אתה הוא די דהבא של זהב לפום תורא טבחא לפי (גודל) השור — הטבח

המי פורע לכם מיון

פסיקתא רבתי, פסקא טו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״חדשו מעשיכם״ — ראש וראשון; ״מי פורע לכם מיון — בני חשמנאי״; ״כי לא בחפזון תצאו״

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא, החדש הזה, יח (לעיל): כאן ״בעשור — ככרי כסף, עשרת אלפים ככר כסף״ (אסתר ג, ט), ״אמר רבי אבהו״ (שם: רבי אבין), ״מי פורע לכם מיון — בני חשמנאי שהם מקריבים״; ונוספו דרשות ״אל תאכלו ממנו נא״ (רבי ברכיה), ״הונך ועזבונך״ ו״כי לא בחפזון תצאו״ (רבי שמואל בר נחמן).

״החודש הזה… הוא לכם״ (הכותרת) ו״עתידין״ — הוספת המהדיר. ״ועשרת בניו״, ״מאדום״, ״לפום״, ״תבעוניה״, ״לפניכם״ — תיקוני המהדיר; בנוסח הדפוס: ״ועשרתו בנוי״, ״מעכו״ם״ (מחמת הצנזורה), ״נפול״, ״תבעירם״, ״לפניהם״. ״עד ארבעה עשר״ — המהדיר הקיפו בסוגריים.

״רבי בר׳ יצחק״ — כך; שם החכם חסר.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם(שמות יב, ב).

רבי ברכיה בשם רבי יצחק:

החודש הַזֶּה — חדשו מעשיכם, שעדיין ראש וראשון עתידין לבא.

רֹאשׁ — זה נבוכדנצר הרשע, דכתב ביהדכתב ביה — שכתוב בו: אנתאנת — אתה הוּא(דניאל ב, לח) רישא דדהבארישא דדהבא — ראש של זהב;

רִאשׁוֹן — זה עשו הרשע, דכתב ביה: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן וגו׳(בראשית כה, כה).

מי יפרע לכם? רִאשׁוֹן — אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת אחרונים אֲנִי הוּא(ישעיה מא, ד).

מי פורע לכם ממדי? בֶּעָשֹׂור(שמות יב, ג) — ככרי כסף: עשרת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וגו׳(אסתר ג, ט).

אמר רבי אבהו:

בא עשור של המן ועשרת בניו.

מי פורע לכם? שני בלקטיריםבלקטירים — פורעים, מענישים — מרדכי ואסתר: מרדכי מבחוץ, ואסתר מבפנים.

מי פורע לכם מיון? בני חשמנאי, שהם מקריבים שני תמידין בכל יום.

מי פורע לכם מאדום? נטרונאנטרונא — שמירה, משמרת: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר(שמות יב, ו).

אמר הקדוש ברוך הוא:

אביו קורא אותו גדול — וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הגדול(בראשית כז, א);

ואמו קראה אותו גדול — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הגדול(בראשית כז, טו);

ואני קורא אותו קטן — הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם(עובדיה א, ב).

הואיל והם קוראים אותו גדול — לפום תורא טבחאתורא טבחא — (לפי) השור — הטבח:

כִּי זֶבַח לַיְיָ בְּבׇצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם(ישעיה לד, ו).

אמר רבי ברכיה:

וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם —

אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא(שמות יב, ט) — לא תבעוניהתבעוניה — תבקשו אותו מהבהבהמהבהבה — מהובהב, חרוך למחצה;

וּבָשֵׁל מבושל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ וגו׳ — היא ודוכסיה ואפרכוסיה ואיסטרטיליהודוכסיה ואפרכוסיה ואיסטרטיליה — ושרי צבאה, ומושליה, ומפקדי חילותיה:

הוֹנֵךְ(יחזקאל כז, כז) ועזבונך וגו׳.

אמר רבי בר׳ יצחק:

אפילו אותם שהם מקהלי, ובאו ונדבקו בקהלך — אף הם יפלו ביום מפלתך.

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אותו מׇתְנֵיכֶם חגורים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אותו בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיְיָ(שמות יב, יא).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

לפי שבעולם הזה אכלתם אותו בחפזון;

אבל לעתיד לבא מה כתיב?

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי(ישעיה נב, יב) הולך לפניכם יְיָ ומאסיפכם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתדכתב ביה שכתוב בו אנת אתה רישא דדהבא ראש של זהב בלקטירים פורעים, מענישים נטרונא שמירה, משמרת תורא טבחא (לפי) השור — הטבח תבעוניה תבקשו אותו מהבהבה מהובהב, חרוך למחצה ודוכסיה ואפרכוסיה ואיסטרטיליה ושרי צבאה, ומושליה, ומפקדי חילותיה

ואֱלֹהִים יְחׇנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ — כשראה משה מלכות יון

מדרש תהלים, מזמור סז, א · פתיחתא · ״אלהים יחננו ויברכנו״ · ״חסדי יי כי לא תמנו״; ״חדשים לבקרים״ — במלכיות; כשראה משה מלכות יון התפלל ״ברך יי חילו״, וכנגדו ״יברכך״

״האמונה״ — בכתב היד ״האומ׳״, מסומן כספק; על ״רבה אמונתך״. ״חסדי״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. לפני ״ואף את ברכם״ — ״(ואת)״, מחוק בכתב היד.

מקבילות: ״לוי כנגד מלכות יוון… ביד בני חשמניי, שהן באין מלוי… מברכתו שלמשה: מחץ מתנים קמיו״ — בראשית רבה צט, ב (לעיל); ״משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון… ברך יי חילו״ — תנחומא ויחי יד (לעיל).

לַמְנַצֵּחַ בנגינות(תהלים סז, א); אֱלֹהִים(תהלים סז, ב) יחונינו ויברכינו.

זה שאמר הכתוב:

חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ(איכה ג, כב).

יודעין אנו שרחמיו של הקדוש ברוך הוא קיימים, שלא תמו;

שאמרו אומות העולם: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי(תהלים פג, ה) — ולא תמו רחמיו עלינו.

לכך נאמר: חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ.

ולא עוד, אלא שאת מחדשינו ומעמידנו חדשים בכל בקר ובקר של מלכיות,

שנאמר: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה(איכה ג, כג) —

האמונה שדיברת עם אבותינו.

באתי בבבל — עמדתנו חדשים, והלכה לה.

כשראה משה רבינו מלכות יון — התחיל להתפלל.

למה? שהיא נופלת ביד שבטו של לוי,

שנאמר: בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ(דברים לג, יא).

לכך נאמר בָּרֵךְ — בברכה שמברכין בניך בדוכןבדוכן — במקום עמידת הכהנים לברכת כהנים: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

ואף את ברכם כך,

שנאמר: אֱלֹהִים יחונינו וִיבָרְכֵנוּ.

ואם עשית כן — הודעת בארץ דרכיך,

שנאמר: לָדַעַת בָּאָרֶץ דרכיך בְּכׇל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ(תהלים סז, ג).

אין הקדוש ברוך הוא מושיע לישראל במעשיהן, אלא להודיע גבורתו ולהודיע שמו.

וכן אסף אומר: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ(תהלים עו, ב);

ואומר: אַתָּה הָאֵל עושה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ(תהלים עז, טו) בעוזך —

מה העוז? שהודעת גבורתך בעולם, לגאלם בעוזך ובזרועך.

ואומר: וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ(תהלים קו, ח).

למה? להודיע גבורתו.

כשהקדוש ברוך הוא מושיע את ישראל — יכול שיאמרו הגוים: נשא להם פנים?

אלא מודים לו,

שנאמר: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כולם(תהלים סז, ד).

למה? שהקדוש ברוך הוא מוציא צדקתו של ישראל לאורה,

שנאמר: והוצא כָאוֹר צִדְקֶךָ(תהלים לז, ו);

וכתיב: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ(ישעיה סב, ב);

וכתיב: כֵּן יי אלהים יַצְמִיחַ צְדָקָה ותהילה נֶגֶד כׇּל הַגּוֹיִם(ישעיה סא, יא).

תרגום לעבריתבדוכן במקום עמידת הכהנים לברכת כהנים

חלק ב

מדרשים מאוחרים

זבִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף — שבני חשמונאי היו משבטו של לוי

אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו · דרשה · נוסח אחר · בנימין בין יהודה ליוסף; הסוד לנביאים; ארבעה שבטים כנגד ארבע מלכויות; ״בבקר יאכל עד״ — הקרבנות

נוסח מאוחר של תנחומא ויחי יד ושל תנחומא בובר ויחי יג (לעיל); כאן ״יוסף מזווגו כנגד מלכות רומי, ומסורת היא שאין עמלק נופל…״, ״שמרדכי נפרש ממנו״. הדרשות על בנימין סוף ״ברכת יעקב״, ואחריהן ״ויכל יעקב לצות את בניו״; ״בבקר יאכל עד — אלו הקרבנות״ נפסק בלא ״ולערב יחלק שלל״.

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז) — שבט גדול וחזק.

ענין אחר:

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף וגו׳ — פירוש: בנימין חלקו בין בני יהודה ובין בני יוסף.

כשהולך לטרוף ועבר בארץ יהודה בבקר — לא ישוב עד הערב;

וכשהולך לטרוף ועבר בארץ בני יוסף בערב — לא ישוב עד הבקר.

כדכתיב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — שטורף; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — ששולל.

ומניין שבנימין בין אלו השבטים?

דכתיב: וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי בנימין למשפחותם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף(יהושע יח, יא).

כתיב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ וגו׳(עמוס ג, ז).

בראשונה היה הסוד ליראי יי,

שנאמר: סוֹד יְיָ לִירֵאָיו(תהלים כה, יד);

חזר ונתן אותו לישרים,

שנאמר: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ(משלי ג, לב);

חזר ונתן אותו לנביאים,

שנאמר: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

כל מה שהצדיקים עושים — ברוח הקודש עושים.

יעקב כשבירך שבט יהודה — הוא מברכו באריה,

שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ(בראשית מט, ט) —

ומזווגו כנגד מלכות בבל, ודניאל חנניה מישאל ועזריה מזדווגין לה.

יוסף — מזווגו כנגד מלכות רומי;

ומסורת היא, שאין עמלק נופל אלא ביד בני בניה של רחל.

ומשה זיווג שבטו של לוי כנגד מלכות יון, שבני חשמונאי היו משבטו של לוי.

ומזווג לבנימין כנגד מלכות מדי, שמרדכי נפרש ממנו, שהוא משבטו של בנימין;

וכתיב במלכות מדי: וַאֲרוּ חֵיוָה אׇחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לדובוארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב — והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב(דניאל ז, ה) —

שהוקשה כנגד שבט בנימין, שנמשל כזאב.

זְאֵב יִטְרָף — מה הזאב הזה חוטף, כך היה שבטו של בנימין חוטף,

שנאמר: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת(שופטים כא, כא) שילה —

מלמד שהיו חוטפים נשים לבניהם, משום שבועה שנשבעו ישראל עליהם שלא ישאו נשיהם.

בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — אלו הקרבנות שמקריבין בבית המקדש,

דכתיב: אֶת הַכֶּבֶשׂ האחד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).

תרגום לעבריתוארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמיערער
אאותיותיואותותיו
אאותיותיהאותותיה
אדכתיב— (הוספה)
בקדמיתאקרמיתא
בש— (הוספה)
בשנמשלבנמשל
ברֶ— (הוספה)
גשנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ)— (הוספה)
גחיוהחיווא
גתנינה דמיהתיניינה דמייא
גוהנה אם יצאואת
ההַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם(שמות יב, ב)— (הוספה)
העתידין— (הוספה)
הועשרת בניוועשרתו בנוי
המאדוםמעכו״ם
הלפוםנפול
התבעוניהתבעירם
הלפניכםלפניהם
והאמונההאומ׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
מדרש תהליםמהדורת בובר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§29§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · כט: באורך נראה אור

הקדוש ברוך הוא פורע מן המלכויות ומעמיד גואלים בכל מלכות — ביון מתתיהו הכהן, חשמונאי ובניו; ״באורך נראה אור״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, שמות רבה, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אחֲזוֹן עֹובַדְיָה — ביון על ידי מתתיה ובניו

תנחומא בובר, וישלח ח · דרשה · ״חזון עובדיה״ · ילמדנו · סימני בן דוד; פורענות אדום בידי הקדוש ברוך הוא; אליפז לאיוב: אינך כאברהם, אלא כדור הפלגה

״רבי יוסי בן קיסמא״ — בכתב היד ״ר׳ יוסי בן קיסמא״, ובהמשך ״ר׳ יוסי״. ״ויצא מלאך יי ויך במחנה אשור״ — מלכים ב יט, לה. ״ורוח הקודש אומרת״ — לפניו בכתב היד ״(ומ)״, מחוק. ״כדור הפלגה״, ״הלבנה״ — בכתב היד ״ה(?מ?)[פ]לגה״, ״הל()[ב]נה״, ותוקנו במאגרים. ״היה ממחה בידך״ — ה״א מסופקת בכתב היד. ״ואיבד המצריים״ — בכתב היד ״ואיבד{ן}״, ו״המצריים״ הושלם במאגרים.

אליפז קורא את דברי איוב (איוב ל, יט: ״הורני לחמר ואתמשל כעפר ואפר״) כאילו השוה עצמו לאברהם שאמר ״ואנכי עפר ואפר״; ״סרס המקרא״ — ״ואתמשל כעפר ואפר — הורני לחמר״. כך בפסיקתא רבתי יב — ״כאותו אברהם שמשל עצמו באפר… כדור המבול וכאותם שכתוב בהם והחמר היה להם לחמר״.

״כאשר חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו״ — במסורה (איוב ד, ח) ״כאשר ראיתי חרשי און וזרעי עמל יקצרהו״. ״בסעיפים מחזיונות לילה״ — במסורה (ד, יג) ״בשעפים מחזינות לילה״. ״דאמר רבי שמואל בר נחמני״ — מסומן בכתב היד כפתיחת דבר.

ילמדינו רבינו:

מה סימן נתן רבי יוסי בן קיסמא לתלמידיו, שהיו מטיילין בטבריא?

אמרו לו לרבי יוסי:

רבי, אימתי בן דוד בא?

אמר להם רבי יוסי:

אם אני אומר לכם — אתם תבקשו ממני אות.

אמרו לו: לאו.

אמר להם:

הרי השער הזה יבנה ויפול, יבנה ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא.

אמרו לו רבותינו לרבי יוסי: מבקשים אנו אות ממך.

אמר להם: הרי מערת פמייסמערת פמייס — מערת פניאס (בניאס), שממנה יוצא הירדן תהפך לדם.

ונהפכה לדם כדבריו.

אני אפרע

אוי למלכותו של עשו, כשיראה הקדוש ברוך הוא מעשיה ויקום ויפרע ממנה.

מצינו במצרים — כשהקדוש ברוך הוא פרע מהם, בהשכמה פרע מהם,

שנאמר: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר וגו׳(שמות יד, כד);

ובאשור מה כתיב? וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳(מלכים ב יט, לה);

במדי — על ידי מרדכי ואסתר;

ביון — על ידי מתתיה ובניו.

אבל באדום אמר הקדוש ברוך הוא: אין בריא שפורעת ממנה — אני אפרע.

מנין?

שנאמר: חֲזוֹן עֹובַדְיָה כֹּה אָמַר יי אלהים לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְיָ וגו׳(עובדיה א, א).

אמר רבי ברכיה:

מה ראה עבדיה לפרוע מאדום?

ראה שהקדוש ברוך הוא משלם גמול לאהביו — לשנאיו על אחת כמה וכמה.

הנסה דבר אליך תלאה

ורוח הקודש אומרת על ידי אליפז התימני:

וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר(איוב ד, א) הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה(איוב ד, ב).

אמר לו אליפז לאיוב:

הרי אתה אומר: למה איני כאברהם?

כך אמרת: הֹורָנִי לַחֹומֶר וגו׳(איוב ל, יט) —

סבור אתה שהוא משוה אותך לו?

אמר רבי ברכיה:

סרס המקרא ודורשהו:

וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר — והוא דן אותך כדור הפלגה,

שכתוב בהם: וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וגו׳(בראשית יא, ג) —

הֹורָנִי לַחֹומֶר.

אמר לו אליפז:

וכי מעשיך כאברהם הם?

הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וגו׳ —

אברהם נתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכולן,

ואתה — בנסיון אחד:

הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה.

הנה יסרת רבים

הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים(איוב ד, ג) —

אתה הייתה מנחם כל בעלי ייסורין.

כשהיה סומא בא אצלך, והייתה אומר לו:

כבר היה יודע הקדוש ברוך הוא מה עתיד לעשות, שסימא לאותו האיש;

והיית מנחמו ואומר לו:

אם היית בונה בית ולא היית רוצה לפתוח חלונים — מי היה ממחה בידךממחה בידך — מוחה בידך, מעכב אותך?

כך הקדוש ברוך הוא עתיד להשתבח בך:

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים(ישעיה לה, ה).

כשהיה חרש בא אצלך:

אם היית רוצה לעשות קיתוןקיתון — כד ולא היית רוצה לעשות לו אזנים — מי ממחה בידך?

כך הקדוש ברוך הוא עתיד להשתבח בך,

שנאמר: וְאׇזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה.

לפסח היית אומר: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);

והיית מנחמו: כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ(איוב ד, ד).

ועכשיו שנגע בך — נבהלתה:

כִּי עַתָּה תָּבא אֵלֶיךָ(איוב ד, ה) ותלאה וגו׳.

הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ(איוב ד, ו) — על שאמרת: אדם צדיק אני, ולמה מייסרני?

וכי ראית צדיק אובד מימיו?

זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וגו׳(איוב ד, ז):

נח, שהיה צדיק — נמלט מן דורו;

אברהם — נמלט מן הכבשן;

יצחק — נמלט מן המאכלת;

יעקב — נמלט מן המלאך;

משה — נמלט מחרב פרעה.

זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וגו׳.

ולישראל הציל ממצרים, ואיבד המצריים:

כַּאֲשֶׁר חורשי אָוֶן וזורעי עָמָל יקצרוהו(איוב ד, ח).

ומה היה להם? מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וגו׳(איוב ד, ט),

שנאמר: נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם(שמות טו, י).

אף כל הרשעים שעתידין לעמוד.

שאגת אריה

שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וגו׳(איוב ד, י) —

אמר לו איוב: הסתכל נא באביך עשו.

אמר לו: אין לי עסק עמו,

שנאמר: הבן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֺן הָאָב וגו׳(יחזקאל יח, כ).

לַיִשׁ אֹובֵד מִבְּלִי טָרֶף וגו׳(איוב ד, יא) — זה עשו, שהוא אובד מבלי מעשים;

וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ — אילו אלופיו.

אמר לו איוב: ואתה, מה אתה לך?

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב(איוב ד, יב) — אני נביא אני;

אין לי עסק עמו, אלא להוכיחך.

בסעיפים מֵחֶזְיֹונוֹת לָיְלָה וגו׳(איוב ד, יג) —

אמר הקדוש ברוך הוא: לאיוב עבדי בחזון הוכחתה —

אני מעמיד ממך נביא שיפרע מבית אביך בחזון.

חזון עובדיה

דאמר רבי שמואל בר נחמני:

מה ראה עובדיה שלא נתנבא אלא על אדום?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא:

עשו גדל בין שני צדיקים, ולא למד ממעשיהם;

ועובדיה דר בין שני רשעים, ולא למד ממעשיהם —

יבא עובדיה ויפרע מעשו.

לכך: חֲזוֹן עֹובַדְיָה.

ומה כתוב בנבואתו?

וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וגו׳(עובדיה א, יח).

תרגום לעבריתמערת פמייס מערת פניאס (בניאס), שממנה יוצא הירדן קיתון כד ממחה בידך מוחה בידך, מעכב אותך

במִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר — ברה כחמה במלכות יון

שמות רבה, פרשה טו, ו · דרשה · ״מי זאת הנשקפה״ · ארבעה דברים של שבח כנגד ארבע מלכויות: שחר — בבל, לבנה — מדי, חמה — יון, שמתתיהו ובניו עמדו בה; איומה כנדגלות — אדום

״בבל״ — בכתב היד ״בכל״. ״משתקעין״ — כך בכתב יד אחר; בכתב היד ״משתעי׳״, מחוק. ״גד״ד״ — בכתב היד ״גר״ד״. אותיות מסופקות בכתב היד: ״שחר״ (בפסוק הראשון), ״כנגד״, ״וכן״, ״וישראל״, ״חוזרין״, ״ומחדש״.

״באדין מתכנשין״ — לשון דניאל ג, ג; ההצלה מן הכבשן — דניאל ג, כז (״ומתכנשין… די לא שלט נורא בגשמהון״).

דבר אחר:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב).

הדא הוא דכתיב:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר וגו׳(שיר השירים ו, י).

ארבעה דברים של שבח אמר לישראל כאן, כנגד ארבע מלכיות —

שבארבע מלכיות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקדוש ברוך הוא.

במלכות בבל מנין?

שנאמר: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר וגו׳.

נבוכדנאצר היה משתחוה לשמש,

שנאמר: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר(ישעיה יד, יב);

ודניאל היה שוחר ומתפלל לפני המקום,

שנאמר: וְכַוִּין פְּתִיחָן(דניאל ו, יא) ליה בעילתיה וגו׳,

עֶרֶב וָבֹקֶר וגו׳(תהלים נה, יח).

ולמה שוחר ומתפלל? כדי שירחם הקדוש ברוך הוא על ישראל.

ועליו אמר שלמה עליו השלום: שוחר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן(משלי יא, כז).

ונמצא להם האלהים בעת צרתם,

שנאמר: אֲנִי אוהבי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי ימצאונני(משלי ח, יז).

וכן מצינו: כשהלך דניאל לגוב האריות — לא ניזוק,

שנאמר: אֱלָהִי שְׁלַח מלאכיה וּסְגַר פום אַרְיָוָתָא וגו׳(דניאל ו, כג);

וחנניה וחביריו ירדו לתוך כבשן האש — ולא ניזוקו,

שנאמר: בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין וגו׳(דניאל ג, ג).

אלא אלו האירו לעולם כשחר, שהוא מאיר לעולם;

לפיכך: הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר.

ועשו לגוים להכיר להקדוש ברוך הוא ולקלסו.

שכן נבוכדנאצר אומר, כשיצאו חנניה מישאל ועזריה וחביריו מן הכבשן:

בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ(דניאל ג, כח) ועביד נגו;

וכן דריוש אומר, כשנפל דניאל לגוב אריות:

דִּי להוון זָאעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אלהיה דִּי דָנִיֵּאל וגו׳(דניאל ו, כז).

לכך: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר.

יפה כלבנה

יָפָה כַלְּבָנָה — במלכות מדי.

את מוצא: בלילה, אם אין הלבנה נראית ברקיע — החשך בעולם, ואין אדם יכול להלך אפילו בתוך המדינה;

וכיון שהלבנה נראית ברקיע — הכל שמחין והולכין בדרכים.

כך בימי אחשורוש, שגזרו על ישראל להשמיד ולהרוג ולאבד —

ובאה אסתר והאירה לישראל,

שנאמר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה(אסתר ח, טז).

לפיכך: יָפָה כַלְּבָנָה — במלכות מדי.

ורצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה?

שהלבנה נולדה לשלשים, ואסתר אומרת: וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שלשים יוֹם(אסתר ד, יא).

לפיכך: יָפָה כַלְּבָנָה — במלכות מדי.

ברה כחמה

בָּרָה כַּחַמָּה — במלכות יון.

סנדריאות אם אוליאוסאוליאוס — הליוס — השמש — חמה שמה.

והשמש נקרא גבור,

שנאמר: יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אורח(תהלים יט, ו).

ובתקופת תמוז אין מי שיכול לעמוד כנגד השמש, והכל בורחין ממנו,

שנאמר: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ(תהלים יט, ז).

כך במלכות יון — הכל ברחו ממנו;

ומתתיהו הכהן ובניו עמדו בשמו של הקדוש ברוך הוא, וברחו מהן האוכלוסיןהאוכלוסין — ההמונים, חיל הצבא של אנטיוכס, ונהרגו כלם.

וכן הקדוש ברוך הוא אומר להם: כֹּתּוּ אתכם לַחֲרָבוֹת ומזמרותיכם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי(יואל ד, י);

ואומר: כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ יְיָ ואוהביו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בגבורתו(שופטים ה, לא).

לקיים: בָּרָה כַּחַמָּה.

איומה כנדגלות

אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת — באדום.

למה נקרא שמה איומה? לפי שהוא עומדת במלכות שיש לה אימה,

שנאמר: וַאֲרוּ חֵיוָה רביעאה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתירא(דניאל ז, ז).

מהו אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת?

את מוצא: שנים עשר מזלות שברקיע — טש״ת סא״ב מע״ק גד״דטש״ת סא״ב מע״ק גד״ד — טלה שור תאומים, סרטן אריה בתולה, מאזנים עקרב קשת, גדי דלי דגים.

כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ משנים עשר מזלות — כך הארץ אינה יכולה לעמוד חוץ משנים עשר שבטים.

אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת — אין דגלים אלא צבאות,

שנאמר: דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה(במדבר ב, ג), וּצְבָאוֹ ופקודיהם(במדבר ב, ד) — וכן כולם.

דגלי השמים — מלאכים, ודגלי הארץ — ישראל.

צבאי השמים — מלאכים, שנאמר: וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עומדים עָלָיו(מלכים א כב, יט);

וצבאי הארץ — ישראל, שנאמר: יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת יְיָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות יב, מא).

ואדון לשניהם — הקדוש ברוך הוא.

וכשם שהכל יראים מן הקדוש ברוך הוא ומן המלאכים — כן הגוים יראים מישראל,

שנאמר: וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ(דברים כח, י).

לכך נאמר: אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת — שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל למלאכים:

במלאכים נאמר: שְׂרָפִים עומדים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב);

ובישראל: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם וגו׳(דברים כט, ט).

המלאכים אומרים בכל יום: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ(ישעיה ו, ג);

וישראל אומרים: אלהי יצחק, אלהי אברהם ואלהי יעקב.

המלאכים נקראו: אֵשׁ לוהט(תהלים קד, ד);

וישראל נקראו: אש, שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ(עובדיה א, יח).

המלאכים מתחדשים בכל יום ומקלסין להקדוש ברוך הוא, והן חוזרין לנהר אש שנבראו ממנו, ושוב מחדשן ומחזירן כשם שהיו,

שנאמר: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים(איכה ג, כג);

כך ישראל משתקעין בעונות יצר הרע שיש בגופן, וחוזרין בתשובה,

והאלהים בכל שנה סולח לעונותיהם, ומחדש לבם ליראתו,

שנאמר: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ(יחזקאל לו, כו).

לכך נאמר: אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.

תרגום לעבריתאוליאוס הליוס — השמש האוכלוסין ההמונים, חיל הצבא טש״ת סא״ב מע״ק גד״ד טלה שור תאומים, סרטן אריה בתולה, מאזנים עקרב קשת, גדי דלי דגים

גוְתָסֵךְ עָלֵימוֹ — שמסרתה אותם ביד חשמונאי ובניו

מדרש תהלים, מזמור ה, יא · דרשה · ״וישמחו כל חוסי בך״ בארבע מלכויות: בבל, מדי ופרס, יון — ביד חשמונאי ובניו, אדום

״בך״ — בכתב היד ״בו״ (מסומן); ״עלינו״ — כך בכתב היד, ובמקרא ״עלימו״. אחר הדרשה בסימן: ״רבי זבדי בר לוי ורבי יהושע בן לוי ורבי יוסי בר פנחס קראו שלשה פסוקים הללו בשעת סילוקן מן העולם״, ו״כי אתה תברך צדיק״ — דרשות אחרות.

וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי(תהלים ה, יב) בך — שעשיתה נקמה בבבל;

לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ — כשעשית נקמה בהמן ובניו במדי ופרס;

וְתָסֵךְ עלינו — בימי יונים, שמסרתה אותם ביד חשמונאי ובניו;

וְיַעְלְצוּ בְךָ אוהבי שְׁמֶךָ — כשתעשה דין באדום ובגוג ומגוג.

דעוּרָה כְבוֹדִי — בארבע מלכיות

מדרש תהלים, מזמור כב, ט · דרשה · ״עורה״ בבבל, במדי, ביון — שעומדין להן בית חשמונאי, ובאדום; בחורבן בית ראשון ובית שני

דבר אחר:

עוּרָה כְבוֹדִי(תהלים נז, ט) — בארבע מלכיות:

עוּרָה — בבבל, שעתידין לעמוד להן דניאל חנניה מישאל ועזריה;

עוּרָה — במדי, שעומדין להן מרדכי ואסתר;

עוּרָה — ביון, שעומדין להן בית חשמונאי;

עוּרָה — באדום, שהוא עתיד להעמיד לנו מלך המשיח.

עוּרָה — בחורבן בית ראשון, שעמדו עזרא וסיעתן מבבל ובנו אותו;

עוּרָה — בחורבן בית שיני, שעתיד להיבנות ביניין שלם על ידך.

הדא הוא דכתיב:

בּוֹנֵה ירושלים יְיָ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס(תהלים קמז, ב).

הכִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר — משועבדים ונגאלים

מדרש תהלים, מזמור לו, ו · דרשה · משל הנר הכבה; ישראל נשתעבדו ונגאלו — ביון ומוקדון גאלום חשמונאי ובניו; ״אל יי ויאר לנו״

״ומוקדון״ — בכתב היד ״ומוקדן״; ״נתייגענו״ — בכתב היד ״נתגיגענו״. ״לנהורא״, ״בבבל״ — אות מסופקת בכתב היד. אחר הדרשה בסימן — דרשות ריש לקיש (״אל תט לבי לדבר רע״), רבי שמואל בר נחמני (״והיה לך יי לאור עולם״) ורבי פנחס בשם רבי ראובן (סיני, תבור וכרמל) על הפסוק.

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י).

אמר רבי יוחנן:

עובדא הוה בחד דהוה מדליקעובדא הוה בחד דהוה מדליק — מעשה היה באחד שהיה מדליק שרגאשרגא — נר, והוה טאפיטאפי — כבה;

הדר אדלקההדר אדלקה — חזר והדליקה, והוה טאפי.

אמר: עד אימת אנא משתלהיעד אימת אנא משתלהי — עד מתי אני מתייגע בהא שרגא?

מוריכאנאמוריכאנא — אמתין (אאריך זמן) לנהורא דשימשאלנהורא דשימשא — לאור השמש, ואנא אזיל לנהוריהואנא אזיל לנהוריה — ואני הולך לאורו.

כך ישראל:

נשתעבדו במצרים — ועמד משה וגאלן;

וחזרו ונשתעבדו בבבל — ועמדו חנניה מישאל ועזריה וגאלום;

חזרו ונשתעבדו בעילם ומדי ופרס — עמדו מרדכי ואסתר וגאלום;

חזרו ונשתעבדו ביון ומוקדון — ועמדו חשמונאי ובניו וגאלום;

חזרו ונשתעבדו באדום הרשעה — שתעקר במהרה בימינו.

אומרים ישראל:

עכשיו הרי נתייגענו מהיותינו משתעבדין ונגאלין, משתעבדין ונגאלין, וחזרנו ונשתעבדנו.

עכשיו אין אנו מבקשין מאתה שיאיר לנו בשר ודם,

אלא הקדוש ברוך הוא אנו מקוים שיאיר לנו,

שנאמר: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר;

וכתיב: אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ(תהלים קיח, כז).

תרגום לעבריתשרגא נר טאפי כבה לנהורא דשימשא לאור השמש עובדא הוה בחד דהוה מדליק מעשה היה באחד שהיה מדליק הדר אדלקה חזר והדליקה עד אימת אנא משתלהי עד מתי אני מתייגע מוריכאנא אמתין (אאריך זמן) ואנא אזיל לנהוריה ואני הולך לאורו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ווַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים — ארבעה צדיקים בכל מלכות

משנת רבי אליעזר, פרשה ה · דרשה · ארבעה חרשים — משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליהו וכהן צדק; ארבעה צדיקים בכל מלכות — ביון ארבעה בני חשמנאי

דבר אחר:

כנגד ארבעה צדיקים שנתן הקדוש ברוך הוא, שהן באין להפרע מהן,

שנאמר: וַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים(זכריה ב, ג).

אין חרשים אלא חכמים,

שנאמר: וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ(ישעיה ג, ג).

ואלו הן: משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק.

ואומר: מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת(זכריה ב, ד).

דבר אחר:

כנגד ארבעה צדיקים שנתן הקדוש ברוך הוא בכל מלכות ומלכות, להושיען ולרבץ תורה בתוכן. ואלו הן:

בבבל — דניאל, חנניה, מישאל ועזריה;

בפרס — חגי, זכריה, מלאכי ונחמיה;

ביון — ארבעה בני חשמנאי, שכבר נהרג מהן יהודה הבכור;

באדום — רבן גמליאל, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבה.

אף אחריהן אין הקדוש ברוך הוא שוכחן,

שנאמר: כִּי לֹא יטוש יְיָ אֶת עַמּוֹ(שמואל א יב, כב).

זמִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ — עד שיבה אני אסבול

אוצר מדרשים, מדרש יי בחכמה יסד ארץ · דרשה · ״אני יי ראשון״ — שנגלה לאבות ולמשה; ״ועד שיבה״ — מרדכי במדי, ובמלכות יון מתתיהו בן יוחנן הכהן חשמונאי ובניו; ״אסבול ואמלט״ — באדום

״שכינה״ — הוספת המהדיר. ״תם״ — סוף המדרש.

מִי פָעַל וְעָשָׂה קורא הדורות מֵרֹאשׁ וגו׳(ישעיה מא, ד) —

פסוק זה — לא ראשו סופו, ולא סופו ראשו.

היה ראוי לכתוב ולומר: אני יי ראשון ואני אחרון.

אני ראשון — שנגליתי לאברהם ראשון;

אני ראשון — שנגליתי ליצחק ראשון;

אני יי ראשון — שנגליתי ליעקב ראשון;

אני יי ראשון — שנגליתי למשה: במאמר ראשון אמרתי אני יי;

ראשון — שנגליתי בסיני באות ראשון.

וְאֶת אחרונים אֲנִי הוּא —

אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהכעיסוני בהבליהם והפשיעו את הארץ — אני עמם,

שנאמר: וְאַף גַּם זֹאת וגו׳(ויקרא כו, מד).

ואמר: עד זִקְנָה אֲנִי הוּא(ישעיה מו, ד) — זו מלכות בבל, שוררת שכינה ירדה לבבל בשבילם;

עַד שֵׂיבָה — שהעמדתי להם מרדכי במלכות מדי;

במלכות יון — העמדתי להם מתתיהו בן יוחנן הכהן חשמונאי ובניו;

במלכות אדום — אֲנִי אסבול דופיהם וגדופיהם;

ואני שעתיד ליפרע מהם ולמלט ישראל מידם,

שנאמר: אסבול וַאֲמַלֵּט.

אמן, בקרוב בימינו. תם.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, שמות רבה, מדרש תהלים, משנת רבי אליעזר, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אפ— (הוספה)
אבֵ— (הוספה)
אהמצריים— (הוספה)
בבבלבכל
בגד״דגר״ד
במשתקעיןמשתעי׳
גבךבו
הומוקדוןומוקדן
הנתייגענונתגיגענו
זשכינה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§30§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ל: הפיל פור הוא הגורל

גורלות המן — בימים, בחדשים ובמזלות, ולכל אחד זכות: כסליו — זכות חנוכה; רק באדר ומזל דגים לא מצא זכות, ונהפך הוא — כדג הבולע ונבלע

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אסתר רבה, מדרש אבא גוריון, מדרש פנים אחרים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן — הפיל פור

אסתר רבה, פרשה ז, יא · דרשת הפסוק · ״בחדש הראשון… הפיל פור הוא הגורל״ · המן מפיל גורלות בימים, בחדשים ובמזלות, ולכולם זכות — כסליו זכות חנוכה — חוץ מאדר

״אני״ (שולט בהן), ״רשע״ (אותו רשע), ״אדר״ (עלה חדש אדר) ו״וזרח״ — בגליון כתב היד.

״ביום אחד בשבת״ — בכתב היד ״ב..״, והשלים המהדיר ״ביום״. ״פור״ ביום השני — בכתב היד ״פוור״, והוי״ו השנייה מסופקת. ״קיימין״ (ביום השלישי) — היו״ד נוספה בכתב היד. ״מי מקריב קרבן לפניך״ — הושלם במאגרים. ״לפני הקדוש ברוך הוא״ — ״לפני״ כפול, ומחקו הסופר. אחרי ״מעשר בהמה״ מלה מסופקת (״עם״), שנמחקה במאגרים. ״כסליו״ — היו״ד מסופקת. לפני ״אריה״ כתוב ״סרטן״, ונמחק במאגרים (אין לו זכות לא בכתב היד ולא בדפוס).

אחרי ״בתמוז שלשה ובאב חמשה״ כתב הסופר בין סימני $: ״כדתנינן במסכת תענית״ — הפניה למשנה תענית ד, ו (חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב). בכתב היד ״בתמוז ג׳״, ובמשנה ובדפוס חמשה.

״ואמרת: אם ימדו שמים… מהיות גוי״ — צירוף של ירמיה לא, לז ולא, לו (ו״גם בריתי״ כלשון ירמיה לג, כא). המדרש קורא ״ויבדילם עזרא הכהן״ (במסורה: ויבדלו) ו״לדריוש הדבר״ (במסורה: לדרוש הדבר); ״ואתנה צאני״ (במסורה: ואתן); ״לא ימוש ספר התורה מפיך״ (במסורה: ספר התורה הזה).

בדפוס: ״בתחלה הפיל פור בימים, שנאמר: מיום ליום״, ולכל יום ״הפיל פור… עמד שרו״; ״באייר זכות פסח קטן, וזכות המן שניתן להם לישראל בחמשה עשר בו״; ״בתשרי זכות שופר וכפור ורגלים״; ״שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה״; ״ולא דבר יי למחות את ישראל״.

מקבילות: מדרש אבא גוריון ג, ז (להלן, ב) — הימים, החדשים (״לכסליו וטבת זכות חנוכה״) והמזלות; מדרש פנים אחרים (להלן, ג) — ״כסלו — חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן״.

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן — הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל(אסתר ג, ז).

תני:

כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל, אמר:

היאך אני שולט בהן? הריני מפיל גורלות.

ורוח הקדש צווחת ואומרת:

וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל(יואל ד, ג).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

רשע בן רשע, גורלך עולה להצלב!

הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל — עליו נפל הגורל.

למה? כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים(תהלים קכה, ג).

הגורל בימי השבוע

בתחלה הפיל פור בימים.

הפיל פור ביום אחד בשבת.

עמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר:

רבונו של עולם, בי נבראו שמים וארץ, ואמרת:

אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם(ירמיה לג, כה).

יש ברית בבשרם — וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם(בראשית יז, יג);

ויש ברית בפיהם, דכתיב:

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה מִפִּיךָ(יהושע א, ח).

ואמרת: אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם(ירמיה לא, לז) גם בריתי עם לבל יכרתו מִהְיוֹת גּוֹי(ירמיה לא, לו).

ורשע זה מבקש לאבדם?

עקור שמים וארץ תחלה, ואחר כך אתה מכלה אותן!

הפיל פור ביום שני.

עמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא, אמר:

רבונו של עולם, ביום שני הבדלת בין מים עליונים לתחתונים,

וכן ישראל מובדלין מן האומות, דכתיב:

וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים(ויקרא כ, כו).

ורשע זה רוצה לאבדן?

הפוך עליונים לתחתונים, ואתה מכלה אותן!

יום שלישי — נבראו בו זרעים, וישראל מפרישין מהן תרומות ומעשרות;

ובו נבראו אילנות, וישראל מקלסין בהם לפניך.

הדא הוא דכתיב:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ(ויקרא כג, מ).

ובו נקוו המים לים, ולישראל נגזר שנים עשר גזרים בים.

ועכשו, אם ישראל בטלין — היאך אנו קיימין?

יום רביעי — בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל.

הדא הוא דכתיב:

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ(ישעיה ס, ג).

ובו נבראו כוכבים, ובניך נמשלו לככבים.

אם תאבדם — היאך אנו קיימין?

יום חמישי — בו נבראו עופות ובהמות,

ומהם צוית להקריב קרבנות, ובהם אתה מכפר להם ומתרצה לבריות.

אם הם בטלין — מי מקריב קרבן לפניך? היאך אנחנו קיימין?

יום ששי — בו נברא אדם הראשון, וקראת לבניך בשמו:

ואתנה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).

ואם אתה מבקש לעקור ישראל — עקור כל האדם!

יום שבת — בו נגמרו כל מעשיך ונשתכללו.

הדא הוא דכתיב:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(בראשית ב, ב).

וכתבת: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹולָם(שמות לא, יז).

ואם אתה מבקש לעקור אותם — עקור שבת ובטל אותו, ואחר כך אתה מכלה אותן!

הגורל בחדשים

כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל לו בימים — חזר לחדשים.

התחיל בחדש ניסן — ועלה בו זכות פסח;

אייר — זכות פסח שיני, וזכות מן שירד לישראל בחמשה עשר בו;

בסיון עלה — זכות התורה;

בתמוז — זכות הארץ.

ועוד, לא עלה הגורל בתמוז ואב, שאמרו לפני הקדוש ברוך הוא:

דיינו פורענות שארעו להם — בתמוז שלשה, ובאב חמשה.

עלה באלול — זכות השלמת החומה של ירושלים.

הדא הוא דכתיב:

וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה באלול(נחמיה ו, טו).

וגם זכות מעשר בהמה, כדתנינן:

באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה(משנה ראש השנה א, א).

בתשרי — זכות ראש השנה וכפור ורגלים;

מרחשון — זכות שרה אמנו, שבו מתה;

כסליו — זכות חנוכה;

טבת — זכות עזרא.

הדא הוא דכתיב:

ויבדילם עֶזְרָא הַכֹּהֵן — וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לדריוש הַדָּבָר(עזרא י, טז).

שבט — זכות אנשי כנסת הגדולה:

בעשרים ושלשה בו נתקבצו כל ישראל על פלגש בגבעה ועל פסל מיכה.

עלה חדש אדר — ולא מצא בו שום זכות.

התחיל רשע לשמוח.

הגורל במזלות

חזר ובדק במזלות.

טלה — זכות פסח.

הדא הוא דכתיב:

שֶׂה לְבֵית(שמות יב, ג).

שור — זכות יוסף, שנקרא שור, שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ(דברים לג, יז);

וזכות קרבן, שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).

תאמים — זכות פרץ וזרח, שנקראו תאומים, שנאמר: וְהִנֵּה תְאמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית לח, כז).

אריה — בזכות דניאל, שהיה משבט יהודה, שנקרא גור אריה.

בתולה — זכות חנניה משאל ועזריה, שדומין לבתולה שלא ידעה איש:

כך הם החזיקו באלההןבאלההן — באלוהיהם.

מאזנים — זה איוב, שנאמר: לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כעסי(איוב ו, ב);

עקרב — יחזקאל, שנאמר בו: וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב(יחזקאל ב, ו);

קשת — זה יוסף, שנאמר: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ(בראשית מט, כד);

גדי — זה יעקב, שנאמר בו: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז);

דלי — זה משה, שנאמר: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט).

דגים בולעים ונבלעים

בא לו אצל מזל דגים, שמושל בחדש אדר, ולא מצא לו זכות, ושמח.

אמר:

אדר אין לו זכות, ומזלו אין לו זכות;

ולא עוד, אלא שבאדר מת משה רבן!

והוא לא ידע שבאדר נולד.

אמר:

כשם שהדגים בולעים — כך אני בולע אותן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

רשע, דגים — פעמים נבלעים, פעמים בולעים;

ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעים.

אמר רבי חנן:

הדא הוא דכתיב:

וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א).

אמר רבי תנחומא:

לֹא דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת שֵׁם יִשְׂרָאֵל(מלכים ב יד, כז);

אלא כך דבר: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק(שמות יז, יד).

תרגום לעבריתבאלההן באלוהיהם

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בעלה יום ראשון לפני הקדוש ברוך הוא

מדרש אבא גוריון, ג, ז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · הימים עולים לפני הקדוש ברוך הוא בזכות ישראל; לכסליו וטבת זכות חנוכה; דגים — בולעים ונבלעים

״התחיל להפיל גורלות״, ״מאורות״ ו״בטל כל בני אדם ואחר כך כלה אותם״ — בסוגריים מרובעים בדפוס (השלמות המהדיר). ״שונא ישראל נבלעים״ — כך בדפוס.

המדרש קורא ״ממעלה״ (במסורה: מלמעלה), ״ואתנה צאני״ (במסורה: ואתן), ״ומחודש לחודש״ ו״עורות״ מלא.

מקבילה: אסתר רבה ז, יא (לעיל, א) — שם השרים של הימים עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ובחדשים ״טבת — זכות עזרא״ ו״כסליו — זכות חנוכה״.

מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹודֶשׁ לְחֹודֶשׁ(אסתר ג, ז) —

אמרו רבותינו זכרונם לברכה:

כשאמר המן להפיל גורלות, התחיל להפיל גורלות לימים,

שנאמר: מִיּוֹם לְיוֹם.

עלה יום ראשון לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו:

רבונו של עולם, בי נבראו שמים וארץ, ואמרת:

אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם ממעלה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכׇל זֶרַע יִשְׂרָאֵל(ירמיה לא, לז),

ורשע זה מבקש לאבדן?

עקור שמים וארץ, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום שני לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר:

רבונו של עולם, בי נברא רקיע, והבדלת בין מים העליונים למים התחתונים,

ובניך הבדלת מבין האומות;

עקור רקיע, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום שלישי, עלה לרקיע, אמר לפניו:

רבונו של עולם, בי נבראו אילנות, ובניך מקלסין אותך בהן,

שנאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו׳(ויקרא כג, מ);

עקור אילנות, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום רביעי, עלה לרקיע, ואמר לפניו:

רבונו של עולם, בי נבראו מאורות — שמש וירח וכוכבים ומזלות, וישראל נמשלו בהם,

שנאמר: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וגו׳(בראשית לז, ט);

עקור מאורות, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום חמישי, עלה לרקיע, אמר לפניו:

רבונו של עולם, בי נבראו בהמות ועופות, ומקריבין לפניך קרבן;

עקור בהמה ועוף, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום ששי, עלה לרקיע, אמר:

בי נבראו אדם וחוה, וישראל קרויין אדם,

שנאמר: ואתנה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא);

בטל כל בני אדם, ואחר כך כלה אותם!

בא לו יום שביעי, עלה לרקיע, אמר:

כתיב: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹולָם(שמות לא, יז) —

עקור אותו, ואחר כך כלה אותם!

כיון שראה שלא היה יכול לימים — בא לו לחדשים,

שנאמר: וּמֵחֹודֶשׁ לְחֹודֶשׁ.

ועלה לניסן — זכות הפסח;

לאייר — זכות המן;

לסיון — זכות מתן תורה;

לתמוז — זכות הארץ;

לאב — וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן(ירמיה לא, יג);

לאלול — זכות החומה, דכתיב: וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל(נחמיה ו, טו);

לתשרי — זכות הרגלים;

לחשוון — זכות שרה;

לכסליו וטבת — זכות חנוכה;

לשבט — זכות אנשי כנסת הגדולה;

באדר — שמח.

אמר: אבדוק המזלות.

טלה — וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה(שמות יב, ג);

שור — שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז);

תאומים — פרץ וזרח, שנאמר: וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית לח, כז);

סרטן — זכות יונה;

אריה — זכות דניאל;

בתולה — זכות חנניה מישאל ועזריה;

מאזנים — זכות איוב, שנאמר: יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק(איוב לא, ו);

עקרב — זכות יחזקאל, שנאמר: וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב(יחזקאל ב, ו);

קשת — זכות יוסף, שנאמר: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ(בראשית מט, כד);

גדי — זכות יעקב, שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים(בראשית כז, טז);

דלי — זכות משה, שנאמר: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט);

דגים — לא מצא להם זכות.

אמר: כשם שהדגים נבלעים — כך שונא ישראל נבלעים;

תפושים הם בידי כהדא נונא.תפושים הם בידי… — תפוסים הם בידי כדג הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אינם בידך — אלא אתה בידיהם;

תפוסים הם בידי כדג הזה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

לית אינון בידך — אלא את בידיהון;

אינם בידך — אלא אתה בידיהם;

מה הדג הזה פעמים בולע ופעמים נבלע — אף את נבלע בידיהן.

גטבת מזלו גדי

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ג · דרשת הפסוק · נוסח אחר · גורלות המן: אתה גורלן של בני; הימים, החדשים — טבת מזלו גדי, זכות יעקב — ודגים

מ״הפיל פור הוא הגורל״ השני ועד הסוף — בסוגריים מרובעים בדפוס (השלמת המהדיר), ובתוכם ״כזהר הרקיע״ בסוגריים נוספים. המדרש קורא ״המשכילים יזהירו״ (במסורה: והמשכלים יזהרו).

המדרש קורא ״ואת עורות גדי העזים״ (במסורה: גדיי).

מקבילות: אסתר רבה ז, יא (לעיל, א) — הימים, החדשים (ושם טבת — ״זכות עזרא״) והמזלות, ו״גדי — זה יעקב״ במזלות; מדרש אבא גוריון (לעיל, ב) — הימים, החדשים (״לכסליו וטבת זכות חנוכה״) והמזלות (״גדי זכות יעקב״), והדגים כלשון שכאן.

וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, ו) —

התחיל מפיל גורלות,

שנאמר: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל(אסתר ג, ז).

הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל.

אמר רבי חמא בר חנינא:

אתה הוא גורלן של בני.

הפיל גורלות — ולא עלתה בידו;

והפיל מזלות — ועלתה בידו מזל דגים.

אמר: תפושים הם בידי כהדין נונאכהדין נונא — כדג הזה.

אמר לו: רשע, הם אינם בידיך — אתה בידיהם;

מה הדג הזה פעם הוא בולע, פעם נבלע — כך אתה נבלע בידיהם:

וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א).

הפיל פור ביום ראשון — ולא עלה בידו, דכתיב:

אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה);

ביום שני — הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג);

בשלישי — נברא גן עדן;

ברביעי — שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב);

בחמישי — נברא זִיז שָׂדַי(תהלים פ, יד);

בששי — בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף(תהלים נ, י);

בשבת — ישראל שומרי שבת.

ונסה לחדשים:

בניסן — טלה, לפסח;

באייר — ירד המן;

בסיון — נתנה תורה;

בתמוז — לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה(נחום א, ט), וכן אב;

באלול — מעשר בהמה;

תשרי — חגים;

מרחשון — נבנה הבית, בְּיֶרַח בּוּל(מלכים א ו, לח);

כסלו — חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן;

טבת — מזלו גדי, ונזכר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵ הָעִזִּים(בראשית כז, טז);

שבט — מזל דלי, זכות משה: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט);

אדר — דגים, לבלעם כדגים.

תרגום לעבריתכהדין נונא כדג הזה

חילופי נוסח והשלמות

אסתר רבה, מדרש אבא גוריון, מדרש פנים אחרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אביוםב…
אפורפוור
אמי מקריב קרבן לפניך— (הוספה)
בהתחיל להפיל גורלות— (הוספה)
במאורות— (הוספה)
בבטל כל בני אדם, ואחר כך כלה אותם!— (הוספה)
גהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל.— (הוספה)
גאמר רבי חמא בר חנינא:— (הוספה)
גאתה הוא גורלן של בני.— (הוספה)
גהפיל גורלות — ולא עלתה בידו;— (הוספה)
גוהפיל מזלות — ועלתה בידו מזל דגים.— (הוספה)
גאמר: תפושים הם בידי כהדין נונא.— (הוספה)
גאמר לו: רשע, הם אינם בידיך — אתה בידיהם;— (הוספה)
גמה הדג הזה פעם הוא בולע, פעם נבלע — כך אתה נבלע בידיהם:— (הוספה)
גוְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂונְאֵיהֶם(אסתר ט, א).— (הוספה)
גהפיל פור ביום ראשון — ולא עלה בידו, דכתיב:— (הוספה)
גאִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה);— (הוספה)
גביום שני — הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג);— (הוספה)
גבשלישי — נברא גן עדן;— (הוספה)
גברביעי — שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב);— (הוספה)
גבחמישי — נברא זִיז שָׂדַי(תהלים פ, יד);— (הוספה)
גבששי — בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף(תהלים נ, י);— (הוספה)
גבשבת — ישראל שומרי שבת.— (הוספה)
גונסה לחדשים:— (הוספה)
גבניסן — טלה, לפסח;— (הוספה)
גבאייר — ירד המן;— (הוספה)
גבסיון — נתנה תורה;— (הוספה)
גבתמוז — לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה(נחום א, ט), וכן אב;— (הוספה)
גבאלול — מעשר בהמה;— (הוספה)
גתשרי — חגים;— (הוספה)
גמרחשון — נבנה הבית, בְּיֶרַח בּוּל(מלכים א ו, לח);— (הוספה)
גכסלו — חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן;— (הוספה)
גטבת — מזלו גדי, ונזכר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵ הָעִזִּים(בראשית כז, טז);— (הוספה)
גשבט — מזל דלי, זכות משה: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט);— (הוספה)
גאדר — דגים, לבלעם כדגים.— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
מדרש אבא גוריוןמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
§§31§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לא: מעשה בטרכיניס

בנו של טרכיניס נולד בתשעה באב ומת בחנוכה — ישראל ״נדליק או לא נדליק?״, הדליקו נרות, והלשינו עליהם; ״אנא הוא נשרא״ — הקיפן לגיונותיו והרגן: השלישית משלש הפעמים שחזרו ישראל למצרים ונפלו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי סוכה, איכה רבה, אוצר מדרשים, אסתר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אכִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יד, יג · דרשת הפסוק · ״לא תספו לראתם עוד״ · שלוש אזהרות שלא לחזור למצרים, ושלוש פעמים חזרו ונפלו — השלישית בימי טרוגינוס

״כי כאשר ראיתם״ — כך במדרש (במסורה ״כי אשר״). ״לא תוסיף״ — בכתב היד בקיצור ״תוס׳״; ״בדרך אשר אמרתי לא תוסיף״ — חסר ״לך״ שבמסורה (דברים כח, סח). ״הוי היורדים״ — בכתב היד ״היו יורדים״, ותוקן במאגרים ובאפשטיין–מלמד. ״לא כי ארץ נלך״ — כך במדרש, על ירמיהו מב, יד (״לא כי ארץ מצרים נבוא״).

״בימי טרוגינוס״ — מרד התפוצות בימי טריאנוס. מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח פרשה ב (״והשלישי בימי טרגיאנוס״).

הברייתא גם בירושלמי סוכה ה, א (להלן, ב), ״תני רבי שמעון בן יוחי״, ושם אחריה מעשה טרוגיינוס; ובאסתר רבה, פתיחתא ג (להלן, ה), ״אמר רבי שמעון בן יוחאי״, ושם ״והשלישי — בימי טרגינוס… ומת בלילי חנוכה״.

בשלשה מקומות הזהיר המקום את ישראל שלא לחזור למצרים:

כִּי כאשר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם וגו׳(שמות יד, יג).

ואומר:

וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן וגו׳(דברים יז, טז).

ואומר:

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לֹא תֹוסִיף עוֹד לִרְאֹותָהּ(דברים כח, סח).

בשלשתן חזרו, ובשלשתן נפלו.

ראשונה — בימי סנחריב:

הוֹי הַיֹּורְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וגו׳(ישעיה לא, א);

מה נאמר בהן?

וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וגו׳(ישעיה לא, ג).

שנייה — בימי יוחנן בן קרח:

לֹא כִּי אֶרֶץ(ירמיה מב, יד) נלך וגו׳,

וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה(ירמיה מב, טז).

שלישית — בימי טרוגינוס.

בשלשתן חזרו, ובשלשתן נפלו.

חלק ב

דברי האמוראים

בכל שלא ראה דיפלי איסטבה של אלכסנדריאה — ומי החריבה? טרוגיינוס

ירושלמי סוכה ה, א · סוגיא · בית הכנסת הגדול שבאלכסנדריאה; שלש אזהרות שלא לשוב למצרים; טרוגיינוס — בנו נולד בתשעה באב ובתו מתה בחנוכה, והדליקו נרות; ״ישא עליך גוי מרחוק״, ונגדעה קרן ישראל

ברייתת רבי שמעון בן יוחי — גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (לעיל, א); מעשה טרכיניס גם באיכה רבה א, מה (להלן, ג) ובאסתר רבה, פתיחתא ג (להלן, ה). ברייתת ״דיפלי איסטבה של אלכסנדריאה״ — תוספתא סוכה ד, ו, ובבלי סוכה פרק ה, נא ע״ב.

״ארץ מצרים שנאמר״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״מלך אשור שנאמר״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״עסיקין באורייתא בפסוקא״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון.

תני:

אמר רבי יודה: כל שלא ראה דיפלי איסטבהדיפלי איסטבה — הסטיו הכפול (בית הכנסת הגדול שבאלכסנדריאה) שלאכסנדריאה לא ראה כבוד ישראל מימיו.

כמין בסיליקיבסיליקי — בזיליקה, אולם גדול מוקף עמודים גדולה היה ואסטיו לפנים מסטיוואסטיו לפנים מסטיו — ואכסדרה (שורת עמודים) לפנים מאכסדרה היתה.

פעמים היו בה כפליים כיוצאי מצרים.

ושבעים קתידראותקתידראות — כסאות, מושבי כבוד שלזהב היו שם מקובעות אבנים טובות ומרגליות כנגד שבעים זקינים, וכל אחת ואחת היתה עומדת בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב.

ובימה שלעץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה.

עמד אחד מהן לקראות בתורה, היה הממונה מניף בסודריןבסודרין — במטפחות והן עונין אחריו אמן.

על כל ברכה וברכה שהיה מברך היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן.

אף על פי כן לא היו יושבין מעורבבין, אלא יושבין כל אומנות ואומנות בפני עצמה, שאם יבוא אכסנאיאכסנאי — אורח, בא מארץ אחרת יהא מידבק בבני אומנתו, ומשם היתה פרנסתו יוצאה.

ומי החריבה?

טרוגיינוס הרשע.

תני רבי שמעון בן יוחי: בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים,{ שנאמר:} כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹוסִיפוּ לִרְאֹותָם עוֹד עַד עוֹלָם(שמות יד, יג), וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד(דברים יז, טז), וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת(דברים כח, סח).

ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו: אחת במי סנחריב מלך אשור,{ שנאמר:} הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה(ישעיה לא, א), מה כתיב בתריהבתריה — אחריו: וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וגו׳(ישעיה לא, ג).

ואחת בימי יוחנן בן קרח: וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵיאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם וגו׳(ירמיה מב, טז).

ואחת בימי טרוגיינוס הרשע.

נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין.

מת בתו בחנוכה והדליקו נירות.

שלחה אשתו ואמרה לו: עד שאת מכבש את הברברייםהברבריים — העמים הנכריים שמחוץ לממלכה, בוא וכביש את היהודים שמרדו בך.

חשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה.חשב מיתי לעשרה… — חשב לבוא לעשרה ימים, ובא לחמשה. בא ומצאם עוסקים בתורה, בפסוק: ״ישא יי עליך גוי מרחק מקצה הארץ״ וגו׳. אמר להם: במה הייתם עוסקים? אמרו לו: כך וכך. אמר להם: אותו האיש (אני) הוא שחשב לבוא לעשרה ימים, ובא לחמשה.

חשב לבוא לעשרה ימים, ובא לחמשה.

אתא ואשכחון עסיקין {באורייתא בפסוקא}: יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ וגו׳(דברים כח, מט).

בא ומצאם עוסקים בתורה, בפסוק: ״ישא יי עליך גוי מרחק מקצה הארץ״ וגו׳.

אמר לון: מה הויתון עסיקין.

אמר להם: במה הייתם עוסקים?

אמרון ליה: הכין וכן.

אמרו לו: כך וכך.

אמר לון: ההוא גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה.

אמר להם: אותו האיש (אני) הוא שחשב לבוא לעשרה ימים, ובא לחמשה.

והקיפן ליגיונותליגיונות — גדודי חיילים והרגן.

אמר לנשיהן: נשמעות אתם לליגיונותיי ואין אני הורג אתכם.

אמרון ליה: מה דעבדת בארעייא עביד בעילייא.אמרון ליה: מה… — אמרו לו: מה שעשית בתחתונים — עשה בעליונים (כלומר: עשה בנו כמו שעשית באנשינו; משוער).

אמרו לו: מה שעשית בתחתונים — עשה בעליונים (כלומר: עשה בנו כמו שעשית באנשינו; משוער).

ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס.

באותה שעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.

תרגום לעבריתדיפלי איסטבה הסטיו הכפול (בית הכנסת הגדול שבאלכסנדריאה) בסיליקי בזיליקה, אולם גדול מוקף עמודים ואסטיו לפנים מסטיו ואכסדרה (שורת עמודים) לפנים מאכסדרה קתידראות כסאות, מושבי כבוד בסודרין במטפחות אכסנאי אורח, בא מארץ אחרת בתריה אחריו הברבריים העמים הנכריים שמחוץ לממלכה ליגיונות גדודי חיילים

געַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה — טרכיניס והנשר

איכה רבה, פרשה א, מה · דרשת הפסוק · ״על אלה אני בוכיה״ · ישראל מדליקין בחנוכה בבכי בנו של טרכיניס; ״אנא הוא נישרא״ — הורג אנשים ונשים, והדם מגיע לקפרוס

״ואייתיתיה״ — בכתב היד ״ואייתי יתיה״, ותוקן במאגרים. ״[נתע]רבו״ — הושלם במאגרים. ״לקיפרוס״ — כך בכתב היד. ״ברבריין״ — בכתב היד במקף.

״וכד מיית ודלא אדליקו״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״); בווילנא ״וכד מייתי ולדא״, ובבובר ״וכד מית״.

איכה רבה מביאה את המעשה פעם שנייה, על ״קלים היו רודפינו מנשרי שמים״ (פרשה א, כב), כמעט באותן מלים; חילופיו כאן כנוסח, ושם אחריו דרשת ״על ההרים דלקונו״. בבובר (איכה א, טז) המעשה בלשון ארמית יותר, וחילופיו כאן כנוסח (ושם ״וטעניה רוחא ואייתיתיה בחמשא יומין״); ובבובר על איכה ד בקיצור, ״וכו׳ כדכתיב לעיל״.

מקבילות: ירושלמי סוכה ה, א (לעיל, ב) — בתו מתה בחנוכה, ״עד שאת מכבש את הברבריים בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך״; מדרש עשרת מלכים (להלן, ד, נוסח אחר); אסתר רבה, פתיחתא ג (להלן, ה; ובדפוס המעשה שם במלואו).

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה(איכה א, טז).

טרכיניס והנשר

טרכיניס שחיק עצמות — ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל (איכה רבה (בובר): יהודאין) אבלים;

נשתחק הולד (איכה רבה (בובר): ומית) בחנוכה.

אמרו ישראל (איכה רבה (בובר): אמרין אילין לאילין: מה נעביד?): נדליק או לא נדליק?

אמרו: נדליק, וכל מה דבעי לימטי עלן — ימטא (איכה רבה (בובר): ומה דהיא היא).אמרו: נדליק, וכל… — אמרו: נדליק, וכל מה שעתיד לבוא עלינו — יבוא.

אמרו: נדליק, וכל מה שעתיד לבוא עלינו — יבוא.

אדליקו.

ואמרון (איכה רבה ד, כב: אזלון ואמרון) לישן ביש לאשתו של טרכיניס:ואמרון לישן ביש… — ואמרו לשון הרע (הלשינו) לאשתו של טרכיניס: היהודים האלה — כשילדת היו מתאבלים, וכשמת הוולד — הדליקו נרות! שלחה וכתבה לבעלה: עד שאתה כובש את הברברים — בוא וכבוש את היהודים האלה שמרדו בך! עלה לספינה, וחשב לבוא בעשרה ימים, והביאתו הרוח בחמשה ימים. בא ומצאם שהיו עוסקים בפסוק הזה:

ואמרו לשון הרע (הלשינו) לאשתו של טרכיניס:

אילין יהודאין — כד ילידת הוון מתאבלין (איכה רבה (בובר): כד יליד בנך הוו אילין יהודאין אבלין), וכד מיית ודלא (איכה רבה ד, כב: מיית ולדא) — אדליקו בוצינייא (איכה רבה (בובר): בוצינין)!

היהודים האלה — כשילדת היו מתאבלים, וכשמת הוולד — הדליקו נרות!

שלחה וכתבה (איכה רבה (בובר): ואמרת) לבעלה:

עד דאת מכבש ברבריין — בא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך (איכה רבה (בובר): אתי וכבוש ביהודאין הללו שמרדו בך)!

עד שאתה כובש את הברברים — בוא וכבוש את היהודים האלה שמרדו בך!

סליק לאילפא, וחשיב למיתי בעשרא יומין (איכה רבה (בובר): שיער גרמיה דהוא אתי בעשרה יומין),

עלה לספינה, וחשב לבוא בעשרה ימים,

ואייתיתיה רוחא בחמשא יומין.

והביאתו הרוח בחמשה ימים.

אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (איכה רבה (בובר): ועל לכנישתא ואשכח יתהון דעסקין בהדין קרייא):

בא ומצאם שהיו עוסקים בפסוק הזה:

יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹוק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר(דברים כח, מט).

אמר להו: אנא הוא נישרא, דחשיבית למיתי בעשרא יומין, ואייתיתניה רוחא בחמשא יומין (איכה רבה (בובר): אנא הוא, דהוינא סבור מייתי לגביכון בעשרה יומין ואתאי בחמשה יומין)!אמר להו: אנא… — אמר להם: אני הוא הנשר, שחשבתי לבוא בעשרה ימים, והביאתני הרוח בחמשה ימים!

אמר להם: אני הוא הנשר, שחשבתי לבוא בעשרה ימים, והביאתני הרוח בחמשה ימים!

הקיפן לגיונותיו (איכה רבה (בובר): הוא ולגיונותיו) והרגן.

הנשים

אמר לנשים: השמיעו ללגיונותיללגיונותי — לגדודי חיילי; ואם לאו — אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים (איכה רבה (בובר): כאשר עשיתי לבעליכם).

אמרו לו: עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי (איכה רבה (בובר): היך מה דעבדת בגברייא עביד בנשייא)!אמרו לו: עביד… — אמרו לו: עשה בתחתונים מה שעשית בעליונים (כלומר: עשה בנו כמו שעשית באנשינו; משוער)!

אמרו לו: עשה בתחתונים מה שעשית בעליונים (כלומר: עשה בנו כמו שעשית באנשינו; משוער)!

מיד הקיפן לגיונותיו והרגן,

ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו,

והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקיפרוס נהר.

ורוח הקדש צווחת ואומרת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.

תרגום לעבריתללגיונותי לגדודי חיילי

דפֹּוקֵד עֲוֺן אָבֹות עַל בָּנִים

אוצר מדרשים, מדרש עשרת מלכים · פתיחתא · מעשה · נוסח אחר · ישראל ירדו למצרים בניגוד לדבר ירמיהו — ובימי החורבן מלך אלכסנדרי: בנו נולד בתשעה באב ומת בחנוכה; ״ישא יי עליך גוי מרחוק״; ואחריו אספסיינוס ורבן יוחנן בן זכאי, טיטוס והיתוש

הסוגריים העגולים שבדפוס — ״(אחר החורבן)״, ״(בימי חרבן בית שני)״, ״(ט׳ באב)״, ״(קיפרוס)״, ״(לדעת אם הוא מת)״, ״(אספסיינוס)״ — הערות המהדיר; כאן בסוגריים כפולים.

נוסח אחר של מעשה טרכיניס שבאיכה רבה א, מה (לעיל, ג), בלשון עברית ובלי שם המלך (״אותו מלך אלכסנדרי״), ובנו — לא בתו כבירושלמי סוכה ה, א (לעיל, ב) — מת בחנוכה. מקבילות: יציאת רבן יוחנן בן זכאי בארון ויבנה — בבלי גיטין פרק ה, נו ע״א – ע״ב, איכה רבה א, לא, אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ד; טיטוס והיתוש — בבלי גיטין פרק ה, נו ע״ב.

רבי ישמעאל פתח:

פֹּוקֵד עֲוֺן אָבֹות עַל בָּנִים(שמות כ, ה).

כיון שבקשו ישראל לירד למצרים אחר החורבן,

אמרו ישראל לירמיהו: שאל נא מאלהיך — אם נרד למצרים ואם לאו.

אמר להון: ומה נוח לכון דאנא שאיל ליה — דאתון ליתכון עבדין רעותיה?אמר להון: ומה… — אמר להם: ומה נוח לכם שאשאל אותו — ואתם אינכם עושים רצונו?

אמר להם: ומה נוח לכם שאשאל אותו — ואתם אינכם עושים רצונו?

נשבעו לו: שכל מה שהוא אומר להן — הן עושין.

הלך ושאל להקדוש ברוך הוא.

אמר לו: אמור נא להם: שבו נא בארץ, ועבדוני, ועבדו את מלך בבל, וייטב לכם.

וכשבקש הקדוש ברוך הוא להעמיד עליהם את הדבר הרע בימי חרבן בית שני —

הלך אותו מלך אלכסנדרי להלחם עם ברבריים,

וילדה אשתו הרשעה בן — בזמן שישראל בכל מקום הולכים יחפים, ובוכים על חרבן בית האלהים ט׳ באב.

וכיון שהגיע אותו תינוק לחנוכה — נפטר,

בזמן שישראל שמחים וששים ומדליקין נרות,

ושמחה ומשתה ויום טוב בכל מקום שישראל שם.

שלחה המלכה ואמרה לבעלה:

עד שאתה נלחם בברבריים — בוא והלחם במדינתך, שישראל עשו כך וכך!

נתן לבו לבוא לעשרה ימים — נשאו הרוח, ובא לחמשה.

ובא ומצאן קורין פסוק זה:

יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹוק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר(דברים כח, מט).

אמר להון: אנא דהוינא סבור למיתי לעשרה — ואתית לחמשה!אמר להון: אנא… — אמר להם: אני הוא שהייתי סבור לבוא לעשרה (ימים) — ובאתי לחמשה!

אמר להם: אני הוא שהייתי סבור לבוא לעשרה (ימים) — ובאתי לחמשה!

התחיל להרוג בהם, עד שהיה הדם מגלגל אבן של משא ארבעים סאה, והורידה לים מהלך שמונה עשר מיל;

ויש אומרים: עד שראה מי קיפוס קיפרוס.

וכשעלה אספסיינוס שחיק עצמות והקיף את חומות ירושלם,

אמר לאנשי ירושלם: שברו קשת אחת וחץ אחד, ואלך מעליכם.

אמר להם שתים שלש פעמים — ולא קבלו.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: גורמין אתם למדינה זו שתחרב, ולבית שישרף!

אמרו לו: כשם שיצאנו על שרים הראשונים והרגנום — כך נצא על זה ונהרגהו.

וכיון שלא שמעו לדברי רבן יוחנן בן זכאי, אמר לתלמידיו:

בני, עמדו והוציאוני מן המדינה הזאת, כי אני יודע שסופה להחרב והבית לישרף.

כיון ששמעו תלמידיו כך — נתנו אותו בארון;

נטלו רבי אליעזר בראשו, ורבי יהושע ברגליו,

והיו הולכין עד שהגיעו לשער המדינה.

אמרו: פתחו השער, ונצא ונקבור מת זה.

אמרו להם: עד שנדקרנו אותו תחלה לדעת אם הוא מת.

אמרו להם רבי אליעזר ורבי יהושע: תוציאו שם רע על מדינתכם, שיאמרו: את רבם דקרו!

כששמעו כן — עמדו ופתחו להם.

וכל אותו הזמן שהיה רבן יוחנן בן זכאי במדינה, היה לוקח אגרות וכותבן, וכורכן על החצים, וזורקן חוץ למדינה,

וכתוב בהן: רבן יוחנן בן זכאי נאמן הוא למלך.

וכשיצא חוץ למדינה, הלך לשאול בשלומו של מלך.

אמר לו: אתה הוא בן זכאי?

אמר לו: הן.

אמר לו: הרגזתני, שעכבת לבוא עד עתה;

ואף על פי שאין המדינה חזקה — איני יכול לה, ואנשיה גבורים, והורגים בחיילותי תילי תילים בכל יום, וחיילותי מתמעטים.

אמר לו: אל תירא, שכתוב בידינו שאין הבית חרב אלא ביד מלך, שנאמר:

וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל(ישעיה י, לד).

אמר לו: אני אינני מלך!

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: בקרוב תהא מלך.

לאחר שלשה ימים בא לו שליחות מרומי לאמר: מת נירון קיסר, והמליכוך בני רומי.

מיד שלח וקרא לרבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: שאל לך שאלה מה שתרצה — ואתן לך.

אמר לו: שואל אני את יבנה, שנשב בה ונלמוד בה, ומצות ציצית ושאר כל המצות שבתורה.

אמר לו: הרי אני נותנה לך במתנה.

וגזר שלא תחרב יבנה לעולם.

מה עשו הסיקריקיןהסיקריקין — הקנאים, בעלי הפגיונות שבירושלם?

עמדו ושרפו כל האוצרות שבהן המזונות, עד שלא השאירו מחיה בעיר.

התחיל הרעב להתחזק במדינה, עד שהיו שולקין התבן ושותין מימיו,

ויוצאין ועושין בחיילות נקמות גדולות, וחוזרין.

כיון שראה אספסיינוס צואתן של אותן היוצאין — כי אין בה מין דגן,

שלח וקרא לכל חיילותיו, ואמר להם:

בואו וראו: בני ישראל רעבים וצמאים, ויוצאין והורגין בכם;

אילו היו אוכלין ושותין — על אחת כמה וכמה!

קרא לכל חיילותיו ואמר להם: הביאו לי נסרים של ארז.

והביאו לו, ועשאן כמין מסבך בשתי פגישות,

והיו זורקין בהם אבנים לחומה, עד שנפרצה.

ועשה קלע, ונתן לתוכו ראש חזיר, והיו משליכין מעל הבירה שעל המזבח,

והיו אומרים:

כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק(משלי ז, יט).

והיו הורגין והולכין, עד שהגיעו להיכל.

אמרו זה לזה: מי יכנס תחלה אצל ארי?

אמר להם טיטוס בן אספסיינוס —

עליו אמר הכתוב: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו(משלי כא, כט).

ולא עוד, אלא שנטל את הסייף וגדר את הפרכת,

ותפש זונה אחת והכניסה לקדשי הקדשים, ופרש ספר תורה ועבר בה עבירה,

והתחיל מגדף ומחרף ומנאץ ומרקק כלפי שמיאכלפי שמיא — כלפי שמים (כלפי הקדוש ברוך הוא), ואומר:

זה הוא סנחריב אספסיינוס וחיילותיו?

הריני בביתו וברשותו — אם יש בו כח, יעמוד כנגדי!

אבא חנן אומר:

מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ(תהלים פט, ט) —

שאתה שומע חירופיו וגידופיו של אותו רשע, ושותק!

למחר, כשתתמלא סאה שלו — תביא עליו הפורעניות, שנאמר:

בִּמְלֹאת ספקו יֵצֶר לוֹ(איוב כ, כב).

נטל את הפרכת ועשאוהו גרגותניגרגותני — כמין סל גדול, וגודר את כלי בית יי, ונתן בספינה לילך ולהשתבח ברומי.

עמד עליו נחשול של ים לטבעו.

התחיל מחרף ומגדף כלפי שמיא, ואמר:

כשהייתי בביתו ובירושלם — לא היה בו כח כנגדי, ועכשיו קדמני בים?

כמדומה שאין כחו של אלוה זה אלא במים:

שכן עשה לאנשי דור המבול, ולפרעה, ולסיסרא.

אם יש בו כח — יצא עמי ליבשה, ויעשה עמי מלחמה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

רשע, וכי עמך אני עושה מלחמה?

והלא בריה קלה שבראתי בעולם — אותה אני שולח שתעשה עמך מלחמה!

באותה שעה רמז הקדוש ברוך הוא לים, ועמד מזעפו, עד שיצא משם.

כיון שיצא ליבשה, יצאו בני רומי לקראתו, והיו מקלסין אותו ואומרים לו:

נצחת, נצחת! נאה אתה למלוך!

נכנס למרחץ ויצא; הביאו לפניו פייליפיילי — כוס, קערה של יין מבושם לשתות.

וכשהוא שותה — נכנס יתוש לתוך חוטמו, והיה חופר ואוכל, עד שהגיע למוחו.

וכשמת טיטוס, פרעו את מוחו, ומצאו שם היתוש כמו גוזל בר יונה, משקל תרין ליטריןתרין ליטרין — שתי ליטראות (משקל).

וכד פרחה נפשיה דטיטוס — פרחה נפשיה דדין.וכד פרחה נפשיה… — וכשפרחה נשמתו של טיטוס — פרחה נשמתו של זה (היתוש).

וכשפרחה נשמתו של טיטוס — פרחה נשמתו של זה (היתוש).

תרגום לעבריתהסיקריקין הקנאים, בעלי הפגיונות כלפי שמיא כלפי שמים (כלפי הקדוש ברוך הוא) גרגותני כמין סל גדול פיילי כוס, קערה תרין ליטרין שתי ליטראות (משקל)

הוֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת — שלש אזהרות ושלש פורעניות

אסתר רבה, פתיחתא ג · פתיחתא ראשונה · בשלשה מקומות הזהיר את ישראל שלא יחזרו למצרים; בשלשתן כפרו ולקו — השלישית בימי טרגינוס, שמת בנו בלילי חנוכה

וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא־תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה(דברים כח, סח)

אחרי ״ומת בלילי חנוכה״ כתב הסופר בין סימני $: ״כדכתיב במגלת איכה בפסוק ׳על אלה אני בוכיה׳״ — קיצר והפנה אל איכה רבה (על איכה א, טז; לעיל, ג), ששם המעשה בטרכינוס במלואו. בדפוס אסתר רבה המעשה כתוב כאן במלואו (״נשחק הולד בחנוכה, אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק… ואייתיה רוחא בחמשה יומין… הקיפון לגיונותיו והרגן״).

״הוי היורדים״ — בכתב היד ״היו״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״והיתה [החרב]״ — בכתב היד שני קטעי פסוק, ״והיתה״ ״אשר אתם יראים ממנו״; ״החרב״ הושלם מן הפסוק ומן הדפוס.

הדרשה כאן בשם רבי שמעון בן יוחאי, כברייתא שבמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (לעיל, א) ובירושלמי (לעיל, ב); כאן ״בשלשתן כפרו ובשלשתן לקו״, ושם ״חזרו… נפלו״.

שלש אזהרות ושלש פורעניות

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

בשלשה מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל שלא יחזרו למצרים.

הדא הוא דכתיב, בראשונה:

כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם(שמות יד, יג);

והשני, כתיב:

וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה(דברים יז, טז);

והדיןוהדין — וזה (השלישי), דכתיב:

וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת(דברים כח, סח).

בשלשתן כפרו, ובשלשתן לקו.

הראשונה — בימי סנחריב, שנאמר:

הוֹי הַיֹּורְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה(ישעיה לא, א);

מה כתוב בתריהבתריה — אחריו? וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל(ישעיה לא, ג).

שניה — בימי יוחנן בן קרח, שנאמר:

וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים ממנו(ירמיה מב, טז).

והשלישי — בימי טרגינוס.

טרגינוס שחיק טמיאשחיק טמיא — שחוק עצמות — ילדה אשתו בליל תשעה באב, ומת בלילי חנוכה.

תרגום לעבריתוהדין וזה (השלישי) בתריה אחריו שחיק טמיא שחוק עצמות

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ירושלמי סוכה, איכה רבה, אוצר מדרשים, אסתר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהויהיו
אהיורדיםיורדים
גואייתיתיהואייתי יתיה
גנתע— (הוספה)
דאחר החורבן— (הוספה)
דבימי חרבן בית שני— (הוספה)
דט׳ באב— (הוספה)
דקיפרוס— (הוספה)
דלדעת אם הוא מת— (הוספה)
דאספסיינוס— (הוספה)
ההויהיו
ההחרב— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי וקטעי גניזה מניו יורק ומקיימברידג׳
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
איכה רבהכתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
§§32§§

החשמונאים

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לב: מלכות בית חשמונאי מאה ושלש שנים

חשבון המלכויות בפני הבית: פרס שלשים וארבע, יון מאה ושמונים, בית חשמונאי מאה ושלש, בית הורדוס מאה ושלש — ומלכות יון אלכסנדרוס מקדון ושמונה מלכיה; רומי תפסה מלכות בימי יונים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

סדר עולם רבה, בבלי עבודה זרה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן — מלכות פרס, יון, בית חשמונאי ובית הורדוס

סדר עולם רבה, פרק ל · דרשה · סדר המלכויות · אלכסנדרוס מקדון — וכאן פסקה הנבואה; רבי יוסי: שנות פרס, יון, בית חשמונאי ובית הורדוס בפני הבית; שמונה מלכי יון ומלחמות רומי

״(י״ו) [כ״ו]״ ו״(כ״ב) [נ״ב]״ — תיקוני המהדיר בדפוס, כאן בסוגריים כפולים.

המדרש קורא ״והשעיר״ (במסורה: השעיר) ו״שלשים״ (במסורה: שלשום, ובקרי: שלישים).

הברייתא גם בבבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א (להלן, ב), ״והתני רבי יוסי ברבי״, ושם השנים ״בפני הבית״ לכל מלכות, וחילופיה כאן כנוסח; אחריה בבבלי ״מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית״, ולא שמונה מלכי יון והמלחמות.

וְהַצָּפִיר והשעיר מֶלֶךְ יָוָן וגו׳ הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן(דניאל ח, כא);

וְעָמַד מֶלֶךְ גִּבּוֹר וגו׳(דניאל יא, ג), וּכְעׇמְדוֹ תִּשָּׁבֵר וגו׳(דניאל יא, ד) —

הוא אלכסנדרוס מקדון, שמלך שתים עשרה שנה.

עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש;

מכאן ואילך — הַט אׇזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים(משלי כב, יז),

שנאמר: כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וגו׳(משלי כב, יח), לִהְיוֹת בַּיְיָ מִבְטַחֶךָ(משלי כב, יט);

ונאמר: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ(משלי כב, כ) שלשים וגו׳, לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ וגו׳(משלי כב, כא).

וכן הוא אומר:

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ(דברים לב, ז).

יכול זקני השוק?

תלמוד לומר: וְיֹאמְרוּ לָךְ —

הא למדת: שזקן זה — שקנה חכמה.

רבי יוסי אומר:

מלכות פרס בפני הבית — שלשים וארבע שנה;

מלכות יון — מאה ושמונים (בבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א: בפני הבית מאה ושמונים שנה);

מלכות בית חשמונאי (בבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א: מלכות חשמונאי בפני הבית) — מאה ושלש;

מלכות הורודוס (בבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א: מלכות בית הורדוס) — מאה ושלש;

מכאן ואילך — צא וחשוב לחרבן הבית (בבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א: צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית).

ובגולה כותבין בשטרות למנין יוונים אלפא.

ואלו הן שמונה מלכי יון:

אלכסנדרוס מקדון, פירטון, שלימון, סליקס, סנטרוק, אנטיוך, אנטיוכס, גסקלגס.

מפולמוס של אסוירוס פול עד פולמוספולמוס — מלחמה של אספסינוס — שמונים שנה, אלו בפני הבית;

מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוס — עשרים וארבע;

ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא — עשרים ושש שנה;

ומלחמת בן כוזיבא — שתי שנים ומחצה, חמשים ושתים שנה אחר חרבן הבית.

תרגום לעבריתפולמוס מלחמה

חלק ב

דברי האמוראים

בשתי תפיסות תפסה רומי — אחת בימי יונים

בבלי עבודה זרה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א · סוגיא · קרטסים — יום שתפסה רומי מלכות, בימי יונים; עשרים ושש שנים קמו בהימנותייהו בהדי ישראל; רבי יוסי ברבי: מלכות יון ק״פ, חשמונאי ק״ג, הורדוס ק״ג

הברייתא של רבי יוסי ברבי — סדר עולם רבה, פרק ל (לעיל, א), ״רבי יוסי אומר״.

״שמד על ישראל״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזרה״.

וקרטסים וכו׳(משנה עבודה זרה א, ג)

מאי קרטסיםקרטסים — יום תפיסת השלטון (חג לרומאים)?

אמר רב יהודה אמר שמואל:

יום שתפסה בו רומי מלכות.

רש״י יום שתפסה בו רומי מלכות — שנלחמו עם יונים ונצחום ומלכו בכל העולם.

והתניא: ״קרטסים, ויום שתפסה בו רומי מלכות״!

אמר רב יוסף:

שתי תפיסות תפסה רומי: אחת בימי קלפטרא מלכתאקלפטרא מלכתא — קליאופטרה המלכה, ואחת שתפסה בימי יונים.

רש״י בימי קלפטרא מלכתא — של אלכסנדריא כדאמר בהמפלת במסכת נדה (דף ל:) ונלחמו רומיים עמה ונצחוה ותפסו הם המלוכה.

דכי אתא רב דימי אמר:דכי אתא רב… — שכאשר בא רב דימי (מארץ ישראל) אמר: שלושים ושתיים מלחמות עשו הרומאים עם היוונים, ולא יכלו להם, עד ששיתפו את ישראל עמהם. וכך התנו עמהם: אם ממנו המלכים — מכם המושלים (על המחוזות); אם מכם המלכים — ממנו המושלים. ושלחו הרומאים ליוונים: עד עכשיו התנצחנו במלחמה, עכשיו נתנצח בדין:

שכאשר בא רב דימי (מארץ ישראל) אמר:

תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי, ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו.

שלושים ושתיים מלחמות עשו הרומאים עם היוונים, ולא יכלו להם, עד ששיתפו את ישראל עמהם.

רש״י עד דשתפינהו — רומאי לישראל בהדייהו.

והכי אתנו בהדייהו: אי מינן מלכי — מנייכו הפרכי;

וכך התנו עמהם: אם ממנו המלכים — מכם המושלים (על המחוזות);

רש״י והכי אתנו — רומאי לישראל אי מינן מלכי כו׳.

אי מנייכו מלכי — מינן הפרכי.

אם מכם המלכים — ממנו המושלים.

ושלחו להו רומאי ליונאי: עד האידנא עבידנא בקרבא, השתא נעביד בדינא:

ושלחו הרומאים ליוונים: עד עכשיו התנצחנו במלחמה, עכשיו נתנצח בדין:

מרגלית ואבן טובה — איזו מהן יעשה בסיסבסיס — מושב, מסגרת (שהאחר נקבע בה) לחבירו?

רש״י מרגלית — אינה חשובה כאבן טוב.

רש״י בסיס — כן תרגום כנו בסיסיה. למושב חברתה להושיבה עליה.

שלחו להו: מרגלית לאבן טובה.

אבן טובה (ואינך) — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אבן טובה לאינךלאינך — לאחר ההוא.

אינך וספר תורה — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אינך לספר תורה.

רש״י אינך — הוא נופך קרבונקל״א.

שלחו להו [אם כן]: אנן — ספר תורה גבן, וישראל בהדן!שלחו להו [אם… — שלחו להם: אם כן, אנחנו — ספר תורה אצלנו, וישראל עמנו! כפו אותם (נצחום). עשרים ושש שנים עמדו (הרומאים) בנאמנותם עם ישראל; מכאן ואילך שעבדו אותם. בתחילה מה דרשו, ולבסוף מה דרשו? בתחילה דרשו: ״נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״; ולבסוף דרשו: ״יעבר נא אדני לפני עבדו״.

שלחו להם: אם כן, אנחנו — ספר תורה אצלנו, וישראל עמנו!

כפו להו.

כפו אותם (נצחום).

רש״י כפו להו — רומאי ליונאי.

עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל; מכאן ואילך אישתעבדו בהו.

עשרים ושש שנים עמדו (הרומאים) בנאמנותם עם ישראל; מכאן ואילך שעבדו אותם.

רש״י עשרין ושית שנין קמו — רומאי בהימנותייהו לישראל.

מעיקרא מאי דרוש, ולבסוף מאי דרוש?

בתחילה מה דרשו, ולבסוף מה דרשו?

מעיקרא דרוש: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ(בראשית לג, יב);

בתחילה דרשו: ״נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״;

רש״י ואלכה לנגדך — יעקב ועשו שוין בגדולה.

ולבסוף דרוש: יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד).

ולבסוף דרשו: ״יעבר נא אדני לפני עבדו״.

רש״י לפני עבדו — דרך השר להלך לפנים.

רש״י מעיקרא — כי קמו רומאי בהימנותייהו.

רש״י מאי דרוש — רומיים.

עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל — מנא לן?עשרין ושית שנין… — עשרים ושש השנים שעמדו בנאמנותם עם ישראל — מנין לנו?

עשרים ושש השנים שעמדו בנאמנותם עם ישראל — מנין לנו?

דאמר רב כהנא:

כשחלה רבי ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה: רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.

אמר להו:

מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית — פשטה מלכות הרשעה על ישראל;

רש״י פשטה — שלטה.

רש״י מלכות — רומי.

שמונים שנה עד לא חרב הבית — גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית;

ארבעים שנה עד לא חרב הבית — גלתה סנהדרין וישבה לה בחנותבחנות — בחנויות שעל הר הבית.

רש״י בחנות — מקום בהר הבית וחנות שמו.

למאי הלכתא?למאי הלכתא?… — לאיזו הלכה (נאמר הדבר)?

לאיזו הלכה (נאמר הדבר)?

אמר רבי יצחק בר אבדימי:

לומר שלא דנו דיני קנסות.

דיני קנסות סלקא דעתך?דיני קנסות סלקא… — דיני קנסות עולה על דעתך?

דיני קנסות עולה על דעתך?

והאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל!

נשתכחו? לגרסינהו!נשתכחו? לגרסינהו!… — נשתכחו? שילמדו אותם (מחדש)!

נשתכחו? שילמדו אותם (מחדש)!

רש״י דיני קנסות — אונס ומפתה ושלשים של עבד שנתנה תורה קצבה אחת ליקר ולזולל. ומאחר שלא ישבו בלשכת הגזית לא דנו ובטלו דיני קנסות דכתיב בתשלומי כפל שהוא קנס אשר ירשיעון אלהים דהיינו מומחין וסמוכין בשם רבי כדאמרינן בסנהדרין ומי שאינו סמוך אינו דן דיני קנסות.

אלא: בטלו דיני קנסות מישראל,

שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל:

כל הסומך — יהרג,

וכל הנסמך — יהרג,

ועיר שסומכין בה — תחרב,

ותחום שסומכין בו — יעקר.

רש״י תחום — אלפים אמה סביבות העיר.

מה עשה רבי יהודה בן בבא?

הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם,

וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע.

רש״י וסמך שם כו׳ — והני רבנן בתר חורבן הבית הוו טובא.

ורב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.

כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו!

אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך?

אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין.

אמרו: לא זזו משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאותלולניאות — חניתות, רמחים של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה.

רש״י לולניאות — חניתות.

אמר רב נחמן בר יצחק:

לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות.לא תימא דיני… — אל תאמר: דיני קנסות, אלא: שלא דנו דיני נפשות. מה הטעם? כיון שראו שרבו להם הרוצחים ואינם יכולים לדון (אותם), אמרו: מוטב שנגלה ממקום למקום, כדי שלא יתחייבו (על שאינם דנים).

אל תאמר: דיני קנסות, אלא: שלא דנו דיני נפשות.

מאי טעמא?

מה הטעם?

כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו.

כיון שראו שרבו להם הרוצחים ואינם יכולים לדון (אותם), אמרו: מוטב שנגלה ממקום למקום, כדי שלא יתחייבו (על שאינם דנים).

רש״י כי היכי דלא ליחייבו — רוצחים קטלא דאין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית.

דכתיב: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא(דברים יז, י) — מלמד שהמקום גורם.

רש״י המקום גורם — לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו. והאי קרא בדיני נפשות קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא.

מאה ושמנים ותו לא?מאה ושמנים ותו… — מאה ושמונים ולא יותר?

מאה ושמונים ולא יותר?

והתני רבי יוסי ברבי:

״מלכות פרס בפני הבית — שלשים וארבע שנה;

רש״י מלכות פרס בפני הבית — בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי״ד ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק״ג והורדוס אחריהם ק״ג הרי ד׳ מאות וכ׳ שנה שהיה בית שני בישובו.

מלכות יון בפני הבית — מאה ושמונים שנה;

מלכות חשמונאי בפני הבית — מאה ושלש;

מלכות בית הורדוס — מאה ושלש.

מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית.״

רש״י מכאן ואילך — ממלכות הורדוס ואילך חרב הבית ובטלה מלכותן.

רש״י צא וחשוב — והבא למנות סדר חכמים וחייהם או שני שטר חוב או שום מעשה המאורע ימנה לחורבן מעכשיו כך וכך שנים לחורבן הבית.

אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת מאה ושמונים הוו!אלמא מאתן ושית… — מכאן שמאתיים ושש (שנים) היו, ואתה אמרת: מאה ושמונים היו! אלא: עשרים ושש שנים עמדו בנאמנותם עם ישראל ולא שעבדו אותם, ומשום כך אינו מונה אותן (בשנים) שפשטה בהן מלכות הרשעה על ישראל.

מכאן שמאתיים ושש (שנים) היו, ואתה אמרת: מאה ושמונים היו!

רש״י אלמא מאתן ושית — קודם חורבן הבית, פשטה דהא אמרן לעיל דרומיים וישראל נטלו יחד המלכות מיונים וקתני הכא דישראל מלכו קודם חורבן מאתן ושית.

אלא: עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו, ואמטו להכי לא קא חשיב להו כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.

אלא: עשרים ושש שנים עמדו בנאמנותם עם ישראל ולא שעבדו אותם, ומשום כך אינו מונה אותן (בשנים) שפשטה בהן מלכות הרשעה על ישראל.

רש״י אמטו להכי לא חשיב להו — ר׳ ישמעאל לעיל בהדי הנך דפשטה על ישראל דהא בהנהו לא שלטה עליהן דשותפי הוו.

אמר רב פפא:

אי טעי האי תנא ולא ידע פרטי כמה הוה — לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;אי טעי האי… — אם טועה התנא הזה ואינו יודע כמה הן השנים שמעבר לאלפים — ישאל את הסופר כמה כתוב (בידו), ויוסיף עליהן עשרים שנה, וימצא את החסר שלו; וסימן לדבר: ״זה לי עשרים שנה בביתך״. אם טועה הסופר — ישאל את התנא כמה הוא מונה, ויגרע מהן עשרים שנה, וימצא את החסר שלו; וסימן לדבר: הסופר — חסר, התנא — מוסיף.

אם טועה התנא הזה ואינו יודע כמה הן השנים שמעבר לאלפים — ישאל את הסופר כמה כתוב (בידו), ויוסיף עליהן עשרים שנה, וימצא את החסר שלו;

רש״י אמר רב פפא אי טעי האי תנא — דתנייה להך מתניתין דצא וחשוב אחר חורבן.

רש״י ולא ידע — במנין שנים שאחר חורבן הבית כמה שנים טעה בשנה שהוא עומד בה לא ידע אי שנת כ׳ היא על המאות או שנת כ״א או שתים.

רש״י נשייליה לספרא כמה — לסופר הכותב גטין ושטרות שהוא מונה למלכות יון כדאמר לקמן (דף י.) בגולה אין מונין אלא למלכות יון ואין מונין לתחלת מלכותן שהיו שש שנים מקוטעות שלא מלכו אלא בעילם ומשש שנים ואילך פשטה מלכותן ומשם והלאה מונין להן כדאמר לקמן נישייליה האי תנא לספרא כמה פרט השנים יש לו על הכלל שלו.

רש״י ונטפי עלייהו — תנא עשרין שנין אם יש לו לסופר פרט ט״ו על כללו למנין יונים יש לו לתנא ל״ה פרט על כללו למנין שני חורבן.

רש״י לחומריה — קשר כלומר סכום חשבונו ימצא כהוגן שהרי מנין הסופר מתחיל ש״פ שנים קודם החורבן כדתניא לעיל דיון נטלו מלכות לסוף ל״ד לבנין הבית הוסף עליהם שש שנים שאין מונין להן הרי תחלת מניינם לסוף מ׳ לבניינו דהיינו ש״פ קודם חורבן נמצא כשהתחיל תנא למנות לחורבן ומנה כבר כ׳ שנה נשלם כלל הסופר להיות ד׳ מאות וכשהיה לסופר אחת פרט הי׳ ליה לתנא כ׳ ואחת כשהיה לסופר עשר שנים פרט היה לו לתנא ל׳ כשהגיע הסופר לת״ק ואחת יש לו לתנא קכ״א דהוי פרטי כ״א. וה״ה דמצי למיתני נבצר מנייהו תמנן ואידי ואידי חד חושבנא ודרך קצרה נקט למלתיה.

וסימניך: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה(בראשית לא, מא) (אנכי) בְּבֵיתֶךָ.

וסימן לדבר: ״זה לי עשרים שנה בביתך״.

רש״י פרטי כמה הוו — אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוו כללי.

אי טעי ספרא — נשייליה לתנא כמה חשיב, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;

אם טועה הסופר — ישאל את התנא כמה הוא מונה, ויגרע מהן עשרים שנה, וימצא את החסר שלו;

רש״י ואי טעי ספרא — בפרטא דידיה נשייליה לתנא כמה פרטא דיליה ונבצר מינייהו עשרין וטעמא כדפרישית ואם יהיו לו לתנא מאתים ול׳ יהיו לו לסופר שש מאות ועשר ואם יש לתנא מאתים ועשר יהיו לו לסופר חמש מאות ותשעים. וה״ה דמצי למיתני ניטפי עלייהו תמנן אלא משום דרך קצרה נקט ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא ותוספתא אתנא משום סימנא דספרא בצירא ותנא תוספאה.

וסימניך: ספרא בצירא, תנא תוספאה.

וסימן לדבר: הסופר — חסר, התנא — מוסיף.

רש״י וסימנך — שלא תתחלף הי מבצר והי מטפי.

רש״י ספרא בצירא — מדקדק בתיבות וכותבן במסורה בחסרון אותיות.

רש״י תנא תוספאה — תני תוספתא.

תרגום לעבריתקרטסים יום תפיסת השלטון (חג לרומאים) קלפטרא מלכתא קליאופטרה המלכה בסיס מושב, מסגרת (שהאחר נקבע בה) לאינך לאחר ההוא בחנות בחנויות שעל הר הבית לולניאות חניתות, רמחים

חילופי נוסח והשלמות

סדר עולם רבה, בבלי עבודה זרה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעשרים ושששש עשרה
אחמשים ושתיםעשרים ושתים
בשמד על ישראלגזרה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
סדר עולם רבהנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§33§§

חלק א

דברי התנאים

אבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה

ברייתא, בבלי סנהדרין פרק ו, מו ע״א · ברייתא · רבי אליעזר בן יעקב: סייג לתורה — הרוכב על סוס בשבת בימי יונים נסקל, והמטיח את אשתו תחת התאנה לוקה, שהשעה צריכה לכך

הברייתא בשתי הסוגיות שבבבלי — יבמות פרק י, פט ע״א – צ ע״ב (להלן, ב), ושם ״אמר רבי אלעזר בן יעקב״ ו״אלא לעשות סייג לתורה״ (בלי ״כדי״), וסנהדרין מו ע״א (להלן, ג).

וכן בתנחומא, משפטים ו, בתוך השאילתא על הדיינים (״תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר״), וחילופיה כאן כנוסח.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה,

ולא לעבור על דברי תורה — אלא כדי לעשות סייג לתורה.

ומעשה באחד (בבלי יבמות פרק י, צ ע״ב: ומעשה באדם אחד; תנחומא, משפטים ו: מעשה באדם אחד בשעת השמד) שרכב על סוס (תנחומא, משפטים ו: הסוס) בשבת בימי יונים,

והביאוהו לבית דין וסקלוהו —

לא מפני שראוי (תנחומא, משפטים ו: שהוא ראוי) לכך, אלא שהשעה (תנחומא, משפטים ו: מפני שהשעה) צריכה לכך.

שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו (בבלי יבמות פרק י, צ ע״ב: ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו; תנחומא, משפטים ו: ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו) תחת התאנה,

והביאוהו לבית דין והלקוהו (תנחומא, משפטים ו: וסקלוהו) —

לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה (תנחומא, משפטים ו: מפני שהשעה) צריכה לכך.

חלק ב

דברי האמוראים

בוכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה?

בבלי יבמות פרק י, פט ע״א – צ ע״ב · סוגיא · אין תורמין מן הטמא על הטהור — כח בית דין לעקור דבר מן התורה: הפקר בית דין הפקר, שב ואל תעשה, מיגדר מילתא; ״מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים״

הברייתא של רבי אליעזר בן יעקב — גם לעיל, בדברי התנאים (א), ובסנהדרין מו ע״א (להלן, ג).

״אליעזר בן יעקב״ — כן בכ״י של הבבלי. בדפוסים: ״אלעזר״.

הולד ממזר(משנה יבמות י, א)

תנן התם:תנן התם:… — שנינו שם (במשנה): ״אין תורמין מן הטמא על הטהור; ואם תרם — בשוגג, תרומתו תרומה; במזיד — לא עשה ולא כלום.״ מהו ״לא עשה ולא כלום״? אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, שאפילו אותה סאה (שתרם) חוזרת לטבלה. רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה היא. רב חסדא לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא — שאם תאמר תרומה היא, פעמים שיפשע ולא יפריש (שנית). מה שונה מזה ששנינו: ״התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח — תרומה, ויחזור ויתרום״? שוגג על מזיד אתה מקשה? שוגג — לא עשה איסור; מזיד — עשה איסור. ומקשה שוגג על שוגג: כאן שנה: בשוגג תרומתו תרומה; שם שנה: תרומה, ויחזור ויתרום! שם — שוגג הקרוב למזיד הוא, שהיה לו לטעום אותו. ומקשה מזיד על מזיד: כאן שנה: במזיד לא עשה כלום; שם שנינו: ״התורם משאין נקוב על נקוב — תרומה, ויחזור ויתרום״! בשני כלים — שומע (לחכמים, ויחזור ויתרום); בכלי אחד — אינו שומע. ולרב נתן ברבי אושעיא, שאמר: לא עשה ולא כלום לתקן שירים, אבל תרומה היא — מה שונה מזה ששנינו: ״מן הנקוב על שאין נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר״? שונה כאן, שמן התורה תרומה מעולה היא, כדברי רבי אלעאי, שאמר רבי אלעאי:

שנינו שם (במשנה):

״אין תורמין מן הטמא על הטהור; ואם תרם — בשוגג, תרומתו תרומה; במזיד — לא עשה ולא כלום.״

רש״י אין תורמין מן הטמא כו׳ — משום הפסד כהן.

רש״י בשוגג תרומתו תרומה — כדרבי אלעאי לקמן.

מאי ״לא עשה ולא כלום״?

מהו ״לא עשה ולא כלום״?

אמר רב חסדא:

לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה.

לא עשה ולא כלום כל עיקר, שאפילו אותה סאה (שתרם) חוזרת לטבלה.

רש״י ההיא גריוא — דתרומה.

רב נתן ברבי אושעיא אמר:

לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה הוי.

לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה היא.

רש״י את השירים — את הטהור שזה היה עושה אותו שירים.

רש״י אבל תרומה הוי — וקדשה ויחזור ויתרום מן הטהור.

רב חסדא לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא — דאי אמרת הוי תרומה, זימנין דפשע ולא מפריש.

רב חסדא לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא — שאם תאמר תרומה היא, פעמים שיפשע ולא יפריש (שנית).

רש״י דלמא פשע — ולא הדר מפריש מן הטהור. ולקמן פריך כיון דמדאורייתא תרומה היא מדקתני בשוגג תרומתו תרומה היכי מפקעינן לה מקדושתה משום דלמא פשע.

מאי שנא מהא דתנן: ״התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח — תרומה, ויחזור ויתרום״?

מה שונה מזה ששנינו: ״התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח — תרומה, ויחזור ויתרום״?

רש״י ונמצאת מרה — שוגג הוא מדקתני נמצאת מכלל דמעיקרא לא הוה ידע.

שוגג אמזיד קרמית?

שוגג על מזיד אתה מקשה?

שוגג — לא עבד איסורא;

שוגג — לא עשה איסור;

מזיד — קעבד איסורא.

מזיד — עשה איסור.

ורמי שוגג אשוגג:

ומקשה שוגג על שוגג:

הכא קתני: בשוגג תרומתו תרומה;

כאן שנה: בשוגג תרומתו תרומה;

התם קתני: תרומה, ויחזור ויתרום!

שם שנה: תרומה, ויחזור ויתרום!

התם — שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה.

שם — שוגג הקרוב למזיד הוא, שהיה לו לטעום אותו.

ורמי מזיד אמזיד:

ומקשה מזיד על מזיד:

הכא קתני: במזיד לא עשה כלום;

כאן שנה: במזיד לא עשה כלום;

התם תנן: ״התורם משאין נקוב על נקוב — תרומה, ויחזור ויתרום״!

שם שנינו: ״התורם משאין נקוב על נקוב — תרומה, ויחזור ויתרום״!

בתרי מאני — ציית;

בשני כלים — שומע (לחכמים, ויחזור ויתרום);

רש״י בתרי מאני ציית — כלומר התם כיון דמתרי מאני כי אמרת ליה הדר תרום מאידך ציית לך וליכא למגזר דלמא פשע אבל מטמא על הטהור דתרוייהו בחד מנא רבו בעציץ נקוב כי אמרת ליה תן זו וחזור והפרש אחרת אינו שומע לך ונותן את הטמאה לכהן ומוטב תחזור זו לטיבלה ויתן טהורה לכהן.

בחד מנא — לא ציית.

בכלי אחד — אינו שומע.

ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר: לא עשה ולא כלום לתקן שירים, אבל תרומה הוי —

ולרב נתן ברבי אושעיא, שאמר: לא עשה ולא כלום לתקן שירים, אבל תרומה היא —

רש״י אבל תרומה הוי — והכהן מדליקה מיד.

מאי שנא מהא דתנן: ״מן הנקוב על שאין נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר״?

מה שונה מזה ששנינו: ״מן הנקוב על שאין נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר״?

רש״י מאי שנא מהא דתנן — לא תאכל לכהן עד שיתן על סאה זו תרומה ומעשר ממקום אחר דמחזקינן ליה בטבל גמור [וכאן כמו כן לא היה ליתן לכהן שמא ישרוף טבל טמא ואסור להדליקו כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת פרק ב, כו.) ].].

שאני הכא, דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא, כדרבי אלעאי,

שונה כאן, שמן התורה תרומה מעולה היא, כדברי רבי אלעאי,

רש״י שאני הכא — בטמא וטהור דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא. אבל מן הנקוב על שאין נקוב הוה ליה מהחיוב על הפטור וכיון דאפטור קא מפריש לא חייל עלה שם תרומה הלכך טבל הוא ואסור אף לכהן ורבנן הוא דגזרי למתבה לכהן הואיל וקרא עליה שם תרומה וישראל זה שנתנה צריך להפריש עלה תרומה ומעשר ואין צריך לחזור ולהפריש ממה שאין נקוב דתרומה דיליה מדרבנן היא והא אפריש עליה. ומן שאין נקוב על הנקוב דאמרינן לעיל תרומה היא ומותר לכהן דהוה ליה מן הפטור על החיוב הלכך אף על גב דהא דאפריש עלה לא מיפטר בהך תרומה ולא חייל עליה שם תרומה אפילו הכי לא אמרי׳ לא תאכל כו׳ דהא לא איכפת לן אי אכל לה כהן בטבל דאין עליה דין טבל ותרומה כו׳.

דאמר רבי אלעאי:

שאמר רבי אלעאי:

מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה?

דכתיב: וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ(במדבר יח, לב) —

רש״י ולא תשאו — הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה.

ואם אין קדוש — נשיאות חטא למה?

מיכן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

אמר ליה רבה לרב חסדא:אמר ליה רבה… — אמר לו רבה לרב חסדא: לדבריך, שאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר, שאפילו אותה סאה חוזרת לטבלה — מה הטעם? גזירה שמא יפשע ולא יפריש. וכי יש דבר שמן התורה תרומה הוא, ומפני שמא יפשע הוציאוהו חכמים לחולין? וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה? אמר לו: ואתה אינך סובר כן? והרי שנינו: ״הולד ממזר מזה ומזה״! מובן — מן השני ממזר; אלא מן הראשון למה? אשתו היא, וישראל כשר הוא — ואנו מתירים אותו בממזרת! אמר לו: כך אמר שמואל: אסור בממזרת. וכן כשבא רבין אמר רבי יוחנן: אסור בממזרת. ולמה קורא אותו ממזר? לאסרו בבת ישראל. שלח לו רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא:

אמר לו רבה לרב חסדא:

לדידך, דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה — מאי טעמא? גזירה דלמא פשע ולא מפריש.

לדבריך, שאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר, שאפילו אותה סאה חוזרת לטבלה — מה הטעם? גזירה שמא יפשע ולא יפריש.

מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה, ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין?

וכי יש דבר שמן התורה תרומה הוא, ומפני שמא יפשע הוציאוהו חכמים לחולין?

וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה?

אמר ליה: ואת לא תסברא?

אמר לו: ואתה אינך סובר כן?

והתנן: ״הולד ממזר מזה ומזה״!

והרי שנינו: ״הולד ממזר מזה ומזה״!

בשלמא משני — ממזר;

מובן — מן השני ממזר;

אלא מראשון אמאי? אשתו היא, וישראל מעליא הוא — וקא שרינן ליה בממזרת!

אלא מן הראשון למה? אשתו היא, וישראל כשר הוא — ואנו מתירים אותו בממזרת!

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אסור בממזרת.

אמר לו: כך אמר שמואל: אסור בממזרת.

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אסור בממזרת.

וכן כשבא רבין אמר רבי יוחנן: אסור בממזרת.

ואמאי קרי ליה ממזר? לאוסרו בבת ישראל.

ולמה קורא אותו ממזר? לאסרו בבת ישראל.

רש״י לאוסרו בבת ישראל — וקנסא בעלמא הוא ולהחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה אבל להקל על דברי תורה עקירה היא.

שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא:

שלח לו רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא:

ואין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה?

והתניא:והתניא:… — והרי שנינו (בברייתא): ״מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה? בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה; ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה; רבי אליעזר אומר: משתבעל. ויורשה, ומיטמא לה, ואוכלת בגינו תרומה.״ בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה — אף על פי שלא נכנסה לחופה? אמור: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה. וכך אמרו לו בית שמאי לבית הלל: מה שאתם אומרים ״משתכנס לחופה״ — אם עמדה בקומתה, מועילה לה חופה; ואם לא, אין מועילה לה חופה. רבי אליעזר אומר: משתבעל. והרי אמר רבי אליעזר: אין מעשה קטנה כלום! אמור: משתגדיל ותבעל. על כל פנים שנה ״יורשה״ — והרי כאן, שמן התורה אביה יורש אותה, ומדברי חכמים יורש אותה הבעל!

והרי שנינו (בברייתא):

״מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה?

רש״י את אשתו קטנה — אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו הואי וביתומה עסקינן.

בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה;

רש״י משתעמוד בקומתה — כשתגיע לפרקה בשנים ובהבאת שער.

ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה;

רבי אליעזר אומר: משתבעל.

ויורשה, ומיטמא לה, ואוכלת בגינו תרומה.״

בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה — אף על גב דלא נכנסה לחופה?

בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה — אף על פי שלא נכנסה לחופה?

רש״י ואע״ג דלא נכנסה לחופה — והא קיימא לן (לעיל דף כט:) אפילו בגדולה אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אין יורשה.

אימא: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה.

אמור: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה.

והכי קאמרו ליה בית שמאי לבית הלל: דקאמריתו משתכנס לחופה — אי עמדה בקומתה, מהניא לה חופה; ואי לא, לא מהניא לה חופה.

וכך אמרו לו בית שמאי לבית הלל: מה שאתם אומרים ״משתכנס לחופה״ — אם עמדה בקומתה, מועילה לה חופה; ואם לא, אין מועילה לה חופה.

רבי אליעזר אומר: משתבעל.

והאמר רבי אליעזר: אין מעשה קטנה כלום!

והרי אמר רבי אליעזר: אין מעשה קטנה כלום!

רש״י והאמר ר׳ אליעזר אין מעשה קטנה כלום — בפרק ב״ש (לקמן קח.).

אימא: משתגדיל ותבעל.

אמור: משתגדיל ותבעל.

קתני מיהת ״יורשה״ —

על כל פנים שנה ״יורשה״ —

והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה, ומדרבנן ירית לה בעל!

והרי כאן, שמן התורה אביה יורש אותה, ומדברי חכמים יורש אותה הבעל!

רש״י מדאורייתא אבוה ירית לה — כלומר קרובי האב ירתי לה דנישואי קטנה מדרבנן נינהו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר בחרש שנשא פקחת (לקמן קיב:) אבל תורה לא זיכתה לקדש את הבת לא לאמה ולא לאחיה.

הפקר בית דין היה הפקר,הפקר בית דין… — הפקר בית דין היה הפקר, שאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין היה הפקר? שנאמר: כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. רבי אלעזר אמר: מכאן: אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל — וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. ״ומיטמא לה״ — והרי כאן, שמן התורה אביה מיטמא לה, ומדברי חכמים מיטמא לה הבעל! מפני שהיא לו מת מצוה. וכי מת מצוה היא? והרי שנינו (בברייתא): ״אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו — אין זה מת מצוה״! כאן גם כן, כיון שאינם יורשים אותה — קוראת ואין עונים לה. ״ואוכלת בגינו תרומה״ — בתרומה של דברי חכמים. בוא ושמע:

רש״י הפקר ב״ד היה הפקר — וכל מידי דממונא לאו עקירה היא.

דאמר רבי יצחק:

שאמר רבי יצחק:

מנין שהפקר בית דין היה הפקר?

שנאמר: כֹל אֲשֶׁר לֹא יָבא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בעצת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה(עזרא י, ח).

רש״י כל אשר לא יבא וגו׳ — בספר עזרא.

רבי אלעזר אמר:

מהכא: אֵלֶּה הַנְּחָלֹות אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע יט, נא) —

מכאן: אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל —

רש״י וראשי האבות למטות — הוי ליה למכתב וראשי מטות בני ישראל.

וכי מה ענין ראשים אצל אבות?

אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו.

״ומיטמא לה״ —

והא הכא דמדאורייתא אביה מיטמא לה, ומדרבנן מיטמא לה בעל!

והרי כאן, שמן התורה אביה מיטמא לה, ומדברי חכמים מיטמא לה הבעל!

משום דהויא לה מת מצוה.

מפני שהיא לו מת מצוה.

ומי הוי מת מצוה?

וכי מת מצוה היא?

והתניא: ״אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו — אין זה מת מצוה״!

והרי שנינו (בברייתא): ״אי זהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו — אין זה מת מצוה״!

הכא נמי, כיון דלא ירתי לה — קריא ולא ענו לה.

כאן גם כן, כיון שאינם יורשים אותה — קוראת ואין עונים לה.

״ואוכלת בגינו תרומה״ — בתרומה דרבנן.

״ואוכלת בגינו תרומה״ — בתרומה של דברי חכמים.

תא שמע:

בוא ושמע:

״אכל תרומה טמאה — משלם חולין טהורים;

רש״י אכל תרומה — בשוגג.

רש״י משלם חולין טהורים — דכתיב ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ״ב:י״ד) דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים פרק ב, לב.).

שילם חולין טמאים —

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג — תשלומיו תשלומין; במזיד — אין תשלומיו תשלומין;

רש״י בשוגג תשלומיו תשלומין — אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם.

רש״י במזיד אין תשלומיו תשלומין — דקנסינן ליה.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.״

והוינן בה: במזיד אין תשלומיו תשלומין? תבא עליו ברכה, דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו, וקא משלם מידי דקחזי ליה בימי טומאתו!והוינן בה: במזיד… — ודנו בה: במזיד אין תשלומיו תשלומין? תבוא עליו ברכה, שאכל ממנו דבר שאינו ראוי לו בימי טומאתו, ומשלם דבר שראוי לו בימי טומאתו! ואמר רבא, ויש אומרים: סתם (בלי שם אומר): חסורי מחסרא (חסר יש במשנה), וכך הוא שונה:

ודנו בה: במזיד אין תשלומיו תשלומין? תבוא עליו ברכה, שאכל ממנו דבר שאינו ראוי לו בימי טומאתו, ומשלם דבר שראוי לו בימי טומאתו!

רש״י תבא עליו ברכה כו׳ — אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אף על פי שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים.

רש״י דאכל מיניה וכו׳ — ואף על גב דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון.

רש״י תרומה טמאה לא חזיא לאכילה — כהן טהור קאי עלה בעשה בפ׳ הערל (לעיל עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים.

ואמר רבא, ואמרי לה כדי:

ואמר רבא, ויש אומרים: סתם (בלי שם אומר):

חסורי מיחסרא, והכי קתני:

חסורי מחסרא (חסר יש במשנה), וכך הוא שונה:

״אכל תרומה טמאה — משלם כל דהו;

רש״י כל דהו — ואפילו חולין טמאים.

אכל תרומה טהורה — משלם חולין טהורין;

שילם חולין טמאים —

סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג — תשלומיו תשלומין; במזיד — אין תשלומיו תשלומין;

וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.״

והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי — דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושי — ואמור רבנן: אין תשלומיו תשלומין, וקשרינן אשת איש לעלמא!והא הכא דמדאורייתא… — והרי כאן, שמן התורה תשלומים מעולים הם — שאם קידש בהם כהן אשה, תופסים בה קידושין — ואמרו חכמים: אין תשלומיו תשלומין, ומתירים אנו אשת איש לכל העולם! מהו ״אין תשלומיו תשלומין״ שאמר רבי מאיר? שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין. אם כן, סומכוס הוא כדברי חכמים! אמר רב אחא בריה דרב איקא: קנסו שוגג משום מזיד — יש ביניהם (זה ההבדל ביניהם). בוא ושמע: ״דם שנטמא וזרקו — בשוגג, הורצה; במזיד, לא הורצה״. והרי כאן, שמן התורה מרצה הוא, שהרי שנינו (בברייתא): ״על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור״; ואמרו חכמים: לא הורצה — והרי הוא חוזר ומכניס חולין לעזרה! אמר רבי יוסי בר חנינא: מהו ״לא הורצה״ שאמר? להתיר בשר באכילה, אבל הבעלים נתכפרו בו. סוף סוף נעקרת אכילת הבשר, וכתוב: ואכלו אתם אשר כפר בהם — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים!

והרי כאן, שמן התורה תשלומים מעולים הם — שאם קידש בהם כהן אשה, תופסים בה קידושין — ואמרו חכמים: אין תשלומיו תשלומין, ומתירים אנו אשת איש לכל העולם!

רש״י והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו — דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף פט:).

רש״י ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו׳ — מדר׳ מאיר קמותיב.

מאי ״אין תשלומיו תשלומין״ דקאמר רבי מאיר? דבעי למיהדר שלומי חולין טהורין.

מהו ״אין תשלומיו תשלומין״ שאמר רבי מאיר? שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין.

אי הכי, סומכוס היינו רבנן!

אם כן, סומכוס הוא כדברי חכמים!

אמר רב אחא בריה דרב איקא:

קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו.

קנסו שוגג משום מזיד — יש ביניהם (זה ההבדל ביניהם).

רש״י קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו — לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין.

תא שמע: ״דם שנטמא וזרקו — בשוגג, הורצה; במזיד, לא הורצה״.

בוא ושמע: ״דם שנטמא וזרקו — בשוגג, הורצה; במזיד, לא הורצה״.

והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה,

והרי כאן, שמן התורה מרצה הוא,

דתניא: ״על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור״;

שהרי שנינו (בברייתא): ״על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור״;

ואמרי רבנן: לא הורצה — וקא הדר מעייל חולין לעזרה!

ואמרו חכמים: לא הורצה — והרי הוא חוזר ומכניס חולין לעזרה!

אמר רבי יוסי בר חנינא:

מאי ״לא הורצה״ דקאמר? להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו.

מהו ״לא הורצה״ שאמר? להתיר בשר באכילה, אבל הבעלים נתכפרו בו.

רש״י אבל בעלים נתכפרו — ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא.

סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר,

סוף סוף נעקרת אכילת הבשר,

וכתיב: וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם(שמות כט, לג) — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים!

וכתוב: ואכלו אתם אשר כפר בהם — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים!

אמר ליה: שב ואל תעשה שאני.אמר ליה: שב… — אמר לו: שב ואל תעשה שונה (אינו עקירה). אמר לו: רציתי להשיב לך (להקשות עליך): ערל הזאה, ואזמל, סדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב; עכשיו ששנית לנו ששב ואל תעשה אינו עקירה — כולם גם כן שב ואל תעשה הם. בוא ושמע: ״אליו תשמעון — אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל — הכל לפי שעה, שמע לו״. שונה שם, שכתוב: אליו תשמעון. ונלמד ממנו (לשאר הדברים)! גדירת הדבר (סייג לשעתו) שונה.

אמר לו: שב ואל תעשה שונה (אינו עקירה).

רש״י שב ואל תעשה — לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא.

אמר ליה: בעאי לאותובך: ערל הזאה,

אמר לו: רציתי להשיב לך (להקשות עליך): ערל הזאה,

רש״י אמר ליה — רב חסדא לרבא.

רש״י ערל — דאמר בפסחים (דף צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו׳ בפרק האשה. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח.

רש״י בעאי לאותובך ערל והזאה וכו׳ — דכל הני עוקרין בית דין דבר מן התורה.

רש״י הזאה — שבות ולית עלה בשבת אלא איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח ומבטלתו דאמרינן הזאה שבות ואינה דוחה שבת.

ואזמל, סדין בציצית,

רש״י ואזמל — לגבי מילה אמור רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה.

רש״י וסדין בציצית — דמדאורייתא שרי דכתיב לא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א) אבל גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום כסות לילה שפטור מן הציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה במסכת מנחות בהתכלת (דף מ.).

וכבשי עצרת, ושופר,

רש״י וכבשי עצרת — לא קבלתי מרבותי ומ״מ כך נראה בעיני וכשר הדבר ששנו בתוספתא ומייתי לה במסכת ביצה בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם היתה שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם זרק הורצה כו׳. והא הכא דזריקה בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן התם שאני שבות דשבת כו׳ וקתני לא יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג׳ עשה דזריקת דם ודהקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה שאני.

רש״י שופר ולולב — מצות עשה ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום גזירה שמא יטלנו בידו כו׳.

ולולב;

השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא — כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו.

עכשיו ששנית לנו ששב ואל תעשה אינו עקירה — כולם גם כן שב ואל תעשה הם.

תא שמע: ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן(דברים יח, טו) — אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל — הכל לפי שעה, שמע לו״.

בוא ושמע: ״אליו תשמעון — אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל — הכל לפי שעה, שמע לו״.

רש״י אליו תשמעון — בנביא אמת כתיב.

רש״י כגון אליהו בהר הכרמל — שהקריב בבמה ושעת איסור הבמות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה.

שאני התם, דכתיב: אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

שונה שם, שכתוב: אליו תשמעון.

וליגמר מיניה!

ונלמד ממנו (לשאר הדברים)!

מיגדר מילתא שאני.

גדירת הדבר (סייג לשעתו) שונה.

רש״י מיגדר מילתא — לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים.

תא שמע: ״בטלו — מבוטל, דברי רבי;תא שמע: ״בטלו… — בוא ושמע: ״בטלו — מבוטל, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו; אם כן מה כח בית דין יפה״. והרי כאן, שמן התורה בטל הגט, ומפני ״מה כח בית דין יפה״ מתירים אנו אשת איש לכל העולם! כל המקדש — על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו. אמר לו רבינא לרב אשי: יפה, כשקידש בכסף; קידש בביאה — מה יש לומר? עשו חכמים את בעילתו בעילת זנות. בוא ושמע: ״אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.״ גדירת הדבר (סייג לשעתו) שונה.

בוא ושמע: ״בטלו — מבוטל, דברי רבי;

רש״י ביטלו — בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו; אם כן מה כח בית דין יפה״.

רש״י מה כח ב״ד יפה — שהתקינו שלא לעשות כן.

והא הכא דמדאורייתא בטל גט, ומשום ״מה כח בית דין״ קא שרינן אשת איש לעלמא!

והרי כאן, שמן התורה בטל הגט, ומפני ״מה כח בית דין יפה״ מתירים אנו אשת איש לכל העולם!

רש״י והא הכא דמדאורייתא מצי מבטל ליה — עד דמטי לידה דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ועד דמטי לידה לאו גיטא הוא.

מאן דמקדש — אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין.

כל המקדש — על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו.

רש״י אדעתא דרבנן — תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר.

רש״י ואפקעינהו רבנן — על ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה למפרע דהפקר ב״ד הפקר.

אמר ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא; קדיש בביאה — מאי איכא למימר?

אמר לו רבינא לרב אשי: יפה, כשקידש בכסף; קידש בביאה — מה יש לומר?

רש״י א״ל — כיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות. ואית דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי כסף דאורייתא נינהו ומג״ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה במסכת קידושין (דף ב.) וג״ש בסיני נאמרה וכל י״ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי שינויא דשני שויוה רבנן כו׳ הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא.

רש״י התינח קדיש בכספא — איכא למימר אפקעתא דשוינהו למעות מתנה.

רש״י קדיש בביאה — מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה.

שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

עשו חכמים את בעילתו בעילת זנות.

תא שמע:

בוא ושמע:

״אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה.

ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

רש״י וסקלוהו — כמחלל שבת גמור.

רש״י צריכה לכך — היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה.

רש״י שהיה רוכב על סוס — ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע״ג בהמה (ביצה דף לו:).

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.״

רש״י שהטיח — בעל.

מיגדר מילתא שאני.

גדירת הדבר (סייג לשעתו) שונה.

גוהלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון

בבלי סנהדרין פרק ו, מו ע״א · סוגיא · אין דנין שנים ביום אחד — מעשה דשמעון בן שטח; ״בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה״ — סקלו את הרוכב על סוס בשבת בימי יונים, שהשעה צריכה לכך

הברייתא של רבי אליעזר בן יעקב — גם לעיל, בדברי התנאים (א), וביבמות צ ע״ב (לעיל, ב).

״אמר להן רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים כו׳״:

אמר רב חסדא:

לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת — דנין.

רש״י מיתה אחת דנין — דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא.

והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי, וקא אמרו ליה דאין דנין!והא מעשה דשמעון… — והרי מעשה של שמעון בן שטח — מיתה אחת היתה, ואמרו לו שאין דנין! אלא אם נאמר — כך נאמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות. והיאך הוא? כגון שתי עבירות. אבל במיתה אחת ועבירה אחת — דנין. מקשה רב אדא בר אהבה: ״אין דנין שנים ביום אחד, ואפילו בנואף ונואפת״! פירשה רב חסדא: בבת כהן ובועלה, או בבת כהן וזוממי זוממיה.

והרי מעשה של שמעון בן שטח — מיתה אחת היתה, ואמרו לו שאין דנין!

אלא אי איתמר הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות.

אלא אם נאמר — כך נאמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות.

רש״י מיתה אחת כעין שתי מיתות — כגון שתי עבירות שאין דומות והן מיתה אחת כגון שבת וע״ז וכל שכן שתי מיתות ממש.

והיכי דמי? כגון שתי עבירות.

והיאך הוא? כגון שתי עבירות.

אבל במיתה אחת ועבירה אחת — דנין.

רש״י אבל מיתה אחת ועבירה אחת — כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה דנין ושמונים נשים לאו עבירה אחת היו דאיכא באוב ואיכא בידעוני והכתוב חלקן בשתים ושמעון בן שטח לצורך שעה עשה.

מתיב רב אדא בר אהבה: ״אין דנין שנים ביום אחד, ואפילו בנואף ונואפת״!

מקשה רב אדא בר אהבה: ״אין דנין שנים ביום אחד, ואפילו בנואף ונואפת״!

רש״י ואפי׳ נואף ונואפת — דמיתה ועבירה אחת.

תרגמא רב חסדא: בבת כהן ובועלה,

פירשה רב חסדא: בבת כהן ובועלה,

רש״י תרגמא רב חסדא — להא דרב אדא.

רש״י בבת כהן — ארוסה או נשואה.

רש״י ובועלה — דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק דכתיב (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה.

או בבת כהן וזוממי זוממיה.

רש״י או בבת כהן וזוממי זוממיה — שהיא והן נהרגין ולא במיתה אחת דהיא בשריפה והן במיתת הבועל כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים י״ט:י״ט) ולא לאחותו כדאמר באלו הן הנחנקין (לקמן דף צ.) ובאו שנים אחרים והזימו המזימים נמצאת היא חייבת שריפה על פי הראשונים והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבן בה והיינו מיתת הבועל.

תניא:

״רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה.

רש״י שמעתי — מרבותי.

רש״י שב״ד — מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה.

רש״י ולא — שיתכוונו לעבור על ד״ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב אלא מפני צורך השעה.

רש״י לעשות סייג — גדר.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

רש״י אלא שהשעה צריכה לכך — מפני שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם.

שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו — לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.״

רש״י הטיח — בא עליה.

רש״י תחת התאנה — מקום גלוי.

רש״י לא שראוי לכך — דשבות בעלמא הוא מדרבנן.

חילופי נוסח והשלמות

ברייתא, בבלי יבמות, בבלי סנהדרין. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באליעזראלעזר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§34§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לד: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה

הורקנוס ואריסטובלוס במצור: קופת דינרין ותמידין, הזקן שלעז בחכמת יוונית — והעלו חזיר, ונזדעזעה ארץ ישראל; ארור המגדל חזירים והמלמד בנו חכמת יוונית; ועל אותה שעה — העומר מגגות צריפין

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ברייתא, בבלי בבא קמא, בבלי מנחות §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית

ברייתא, בבלי מנחות פרק ו, סד ע״ב · ברייתא · בימי המצור היו משלשלין דינרין בקופה ומעלין תמידין; זקן שהכיר בחכמת יוונית — והעלו חזיר; העומר מגגות צריפין

הברייתא בשלוש סוגיות שבבבלי — בבא קמא פרק ז, פב ע״ב (להלן, ב), סוטה פרק ט, מט ע״ב (תאומתה, מקופלת שם) ומנחות סד ע״ב (להלן, ג); חילופיהן כאן כנוסח. בבבא קמא ״כשצרו בית חשמונאי״ (בלי ״מלכי״) ובלי ״לעז להם בחכמת יוונית״; בסוטה ״נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה״ (בלי ״בחומה״ ו״על ארבע מאות פרסה״).

מעשה דומה, ״בימי מלכות יון… היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני כבשים״ — ירושלמי ברכות ד, א ותענית ד, ה.

תנו רבנן:

כשצרו מלכי בית חשמונאי (בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב: בית חשמונאי) זה על זה,

והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים (בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב: היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ),

בכל יום ויום (בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב: ובכל יום) היו משלשלין להן דינרין בקופה, ומעלין להן תמידין.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית,

לעז להםלעז להם — רמז להם, דיבר אליהם בלשון שאינם מבינים בחכמת יוונית,

אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה — אין נמסרין בידכם.

למחר שלשלו להן דינרין בקופה, והעלו להן חזיר.

כיון שהגיע לחצי חומה — נעץ צפרניו בחומה,

ונזדעזעהונזדעזעה — ורעדה, הזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסהפרסה — מידת מרחק, ארבעה מילין על ארבע מאות פרסה.

באותה שעה אמרו:

ארור שיגדל חזיר (בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב: האיש שיגדל חזירים; בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב: אדם שיגדל חזירים),

וארור שילמד בנו (בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב: האדם שילמד את בנו; בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב: אדם שילמד לבנו) חכמת יוונית.

ועל אותה שעה (בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב: שנה) שנינו:

מעשה שבא עומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר(משנה מנחות י, ב).

תרגום לעבריתונזדעזעה ורעדה, הזדעזעה פרסה מידת מרחק, ארבעה מילין לעז להם רמז להם, דיבר אליהם בלשון שאינם מבינים

חלק ב

דברי האמוראים

באין מגדלין חזירים בכל מקום

בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב – פג ע״א · סוגיא · ״אין מגדלין חזירים בכל מקום״ — כשצרו בית חשמונאי זה על זה, ״ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית״; לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד, ושל בית רבן גמליאל — שקרובין למלכות

סוגיא תאומה, כמעט מלה במלה: בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב, על המשנה ״ושלא ילמד את בנו יוונית״ (סוטה ט, יד) — נדפסת כאן אחת, חילופי סוטה בתוכה. בסוטה ״כשצרו מלכי בית חשמונאי״, ״הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים״, ״בכל יום ויום״; נוסף שם ״לעז להם בחכמת יוונית״; ״נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה״ (בלי ״בחומה״ ו״על ארבע מאות פרסה״); ״ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו״; ״ועל אותה שנה״; אין שם השאלה הראשונה ״וחכמת יוונית מי אסירא״ אלא ״איני, והאמר רבי״; ״ואמר רב יוסף״ (בבבא קמא ״וא״ר יוסי״); ״מאי דכתיב״ לפני הפסוק; ״שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו, דתניא: מספר קומי״; ״אבטולוס בן ראובן״; ״התירו להן חכמת יוונית״. הברייתא גם לעיל, בדברי התנאים (א).

סוגיא תאומה, כמעט מלה במלה: בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב, על המשנה ״ושלא ילמד את בנו יוונית״ (סוטה ט, יד) — נדפסת כאן אחת, חילופי סוטה בתוכה. בסוטה ״כשצרו מלכי בית חשמונאי״, ״הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים״, ״בכל יום ויום״; נוסף שם ״לעז להם בחכמת יוונית״; ״נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה״ (בלי ״בחומה״ ו״על ארבע מאות פרסה״); ״ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו״; ״ועל אותה שנה״; אין שם השאלה הראשונה ״וחכמת יוונית מי אסירא״ אלא ״איני, והאמר רבי״; ״ואמר רב יוסף״ (בבבא קמא ״וא״ר יוסי״); ״מאי דכתיב״ לפני הפסוק; ״שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו, דתניא: מספר קומי״; ״אבטולוס בן ראובן״; ״התירו להן חכמת יוונית״.

אין מגדלין חזירים בכל מקום(משנה בבא קמא ז, ז)

תנו רבנן:

כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ,

ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים.

רש״י היו משלשין — אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין.

רש״י הורקנוס ואריסטובלוס — אחים היו ומריבין על דבר המלוכה.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית,

אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה — אין נמסרים בידכם.

למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר.

כיון שהגיע לחצי החומה — נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

רש״י נעץ צפרניו — תקע שכן דרך חזיר כשגוררין אותו.

באותה שעה אמרו:

ארור האיש שיגדל חזירים,

וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

רש״י ועל אותה שעה שנינו — במנחות (דף סד:) מעשה שבא העומר שהיה רגיל לבא מן הקרוב לירושלים אותה שעה בא מגנות צריפין רחוק מירושלים לפי שהחריבו בני המצור את תבואות השדה.

רש״י מבקעת עין סוכר — שם מקום.

וחכמת יוונית מי אסירא?וחכמת יוונית מי… — וחכמת יוונית — האם אסורה היא? והרי שנינו (בברייתא): אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית! ואמר רבי יוסי: בבל, לשון ארמי למה? או לשון הקדש או לשון פרסי! אומרים: לשון יוונית לבד, וחכמת יוונית לבד. וחכמת יוונית — האם אסורה היא? והרי אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל: עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי — אלף ילדים היו בבית אבא: חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא! אומרים: שונה בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות. וכמו ששנינו (בברייתא): ״המספר קומי — הרי זה מדרכי האמורי;

וחכמת יוונית — האם אסורה היא?

והתניא: אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית!

והרי שנינו (בברייתא): אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית!

ואמר רבי יוסי: בבל, לשון ארמי למה? או לשון הקדש או לשון פרסי!

רש״י פרסי — לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי.

אמרי: לשון יוני לחוד, חכמת יונית לחוד.

אומרים: לשון יוונית לבד, וחכמת יוונית לבד.

רש״י חכמת יונית — בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה.

רש״י לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני — הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא.

וחכמת יונית מי אסירא?

וחכמת יוונית — האם אסורה היא?

והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:

והרי אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:

עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי(איכה ג, נא) —

רש״י עיני עוללה לנפשי — לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר.

אלף ילדים היו בבית אבא:

רש״י ילדים — בחורים.

חמש מאות מהם למדו תורה,

חמש מאות למדו חכמת יונית,

ולא נשתייר מהם אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא!

אמרי: שאני בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות.

אומרים: שונה בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות.

וכדתניא: ״המספר קומי — הרי זה מדרכי האמורי;

וכמו ששנינו (בברייתא): ״המספר קומי — הרי זה מדרכי האמורי;

רש״י המספר קומי — לפנים במצח.

רש״י מדרכי האמורי — שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן ל״א דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן בתשובת הגאונים.

אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומילספר קומי — לגדל בלורית (תספורת הנכרים), מפני שהוא קרוב למלכות.

של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.״

רש״י לספר — מרקא בין ישראל לעובדי כוכבי׳ וצריכה שימור.

תרגום לעבריתלספר קומי לגדל בלורית (תספורת הנכרים)

גמעשה שבא העומר מגגות צריפין

בבלי מנחות פרק ו, סד ע״ב – סה ע״א · סוגיא · כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה — ״ועל אותה שעה שנינו״: העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר; מרדכי — פתחיה ובלשן

הברייתא גם לעיל, בדברי התנאים (א), ובבבא קמא פב ע״ב ובתאומתה סוטה פרק ט, מט ע״ב (לעיל, ב).

מעשה שבא [העומר] מגגות צריפין:

תנו רבנן:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין.

רש״י הורקנוס ואריסטובלוס — שני אחים היו.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להםלעז להם — רמז להם, דיבר אליהם בלשון שאינם מבינים בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם.

רש״י והיה שם זקן אחד — מבפנים.

למחר שלשלו להן דינרין בקופה, והעלו להן חזיר.

כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

רש״י חכמת יוונית — רמיזות.

באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

רש״י על אותה שעה כו׳ — שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים.

כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר.כי מטא עומר,… — כשהגיע (זמן) העומר, לא היו יודעים מהיכן להביא עומר. הכריזו; בא חרש אחד (שאינו מדבר), הניח יד אחת על הגג ויד אחת על הצריף. אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות? בדקו ומצאוהו. כשרצו להביא שתי הלחם, לא היו יודעים מהיכן להביא. הכריזו; בא אדם חרש אחד, הניח ידו על עינו ויד אחת על הבריח (של הדלת). אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין? בדקו ומצאו. אותן שלש נשים שהביאו שלש קינים — אחת אמרה ״לזיבתי״, ואחת אמרה ״לימתי״, ואחת אמרה ״לעונתי״. סברו מכך: ״זיבתי״ — זבה ממש; ״לימתי״ — ימי (נידתה) ממש (משוער); ״לעונתי״ — לעונתה; ובכולן — אחת חטאת ואחת עולה. אמר להם מרדכי: שמא בזוב נסתכנה, שמא בים נסתכנה, שמא בעינה נסתכנה — שכולן עולות הן. בדקו ומצאו (כן). וזהו ששנינו: פתחיה על הקינין — זה מרדכי. למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון. כל הסנהדרין גם כן יודעים שבעים לשון, שאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. אלא שהיה בולל (מערב) לשונות ודורש. וזהו שכתוב במרדכי ״בלשן״:

כשהגיע (זמן) העומר, לא היו יודעים מהיכן להביא עומר.

רש״י מטא עומר — זמן עומר.

אכרזו, אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא, אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות?

הכריזו; בא חרש אחד (שאינו מדבר), הניח יד אחת על הגג ויד אחת על הצריף. אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו גגות צריפין או צריפין גגות?

רש״י ההוא חרשא — חרש שומע ואינו מדבר.

רש״י אאיגרא — גג.

רש״י מרדכי — שהיה בימי אחשורוש.

בדקו ואשכחוה.

בדקו ומצאוהו.

רש״י אכרוז — הכריזו כל מי שיודע תבואה שיודיענה.

רש״י צריפא — בורזי״ל שאין לו גג אלא חד מלמעלה ומן ערבה הוא.

כי בעי לאתוי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא לאתויי.

כשרצו להביא שתי הלחם, לא היו יודעים מהיכן להביא.

רש״י שתי הלחם — של חטין.

אכרזו, אתא ההוא גברא חרשא, אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא, אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה עין סוכר או סוכר עין?

הכריזו; בא אדם חרש אחד, הניח ידו על עינו ויד אחת על הבריח (של הדלת). אמר להם מרדכי: האם יש מקום ששמו עין סוכר או סוכר עין?

רש״י אעינא — בעינו.

בדקו ואשכחו.

בדקו ומצאו.

רש״י סיכרא — חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול.

הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין, חדא אמרה לזיבתי, וחדא אמרה לימתי, וחדא אמרה לעונתי.

אותן שלש נשים שהביאו שלש קינים — אחת אמרה ״לזיבתי״, ואחת אמרה ״לימתי״, ואחת אמרה ״לעונתי״.

רש״י לזיבתי — אני מביא הקן זה [וכן] לימתי [וכן] לעונתי.

רש״י קן — שני עופות.

סבור מינה: זיבתי — זבה ממש, לימתי — לימתי ממש, לעונתי — לעונתה דכולהו, חדא חטאת וחדא עולה.

סברו מכך: ״זיבתי״ — זבה ממש; ״לימתי״ — ימי (נידתה) ממש (משוער); ״לעונתי״ — לעונתה; ובכולן — אחת חטאת ואחת עולה.

רש״י לימתי ממש — היינו זבה ששופעת כים.

רש״י דכולהו — תלתא קינין חדא פרידה חטאת וחדא עולה דקן יולדת וזבה אחד חטאת ואחד עולה.

רש״י לזיבתה ממש — דזבה מביאה לאחר ימי ספירה קן א׳.

רש״י לעונתה ממש — היינו נמי לעונת קרבן זיבתה ליום שמיני שלה.

אמר להו מרדכי: שמא בזוב סיכנה, שמא בים סיכנה, שמא בעינה סיכנה, דכולהו עולות נינהו.

אמר להם מרדכי: שמא בזוב נסתכנה, שמא בים נסתכנה, שמא בעינה נסתכנה — שכולן עולות הן.

רש״י בזוב סיכנה — שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנה למות ונדבה לקינה להביא דהויין תרוייהו עולת נדבה וזו שאמרה לימתי בים סיכנה וזו שאמרה לעונתי בעינה סיכנה.

בדוק ואשכח.

בדקו ומצאו (כן).

והיינו דתנן: פתחיה על הקינין — זה מרדכי.

וזהו ששנינו: פתחיה על הקינין — זה מרדכי.

רש״י והיינו דתנן — במסכת שקלים.

רש״י פתחיה על הקינין — על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די״ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים.

למה נקרא שמו פתחיה?

שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון.

רש״י שפותח דברים ודורשן — כגון לימתי לעונתי.

רש״י ודורשן — כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן.

כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון, דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

כל הסנהדרין גם כן יודעים שבעים לשון, שאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

רש״י בעלי קומה — שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו.

רש״י בעלי כשפים — שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו.

רש״י התורגמן — שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו.

אלא דהוה בייל לישני ודריש.

אלא שהיה בולל (מערב) לשונות ודורש.

רש״י דהוה בייל לישני — בולל ומערבב הלשונות.

והיינו דכתיב במרדכי בִּלְשָׁן(נחמיה ז, ז):

וזהו שכתוב במרדכי ״בלשן״:

תרגום לעבריתלעז להם רמז להם, דיבר אליהם בלשון שאינם מבינים

חילופי נוסח והשלמות

ברייתא, בבלי בבא קמא, בבלי מנחות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§35§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לה: הורדוס עבדא דבית חשמונאי

סוף מלכות בית חשמונאי: הורדוס עבדם הרג את אדוניו, התינוקת שנפלה מן הגג, ״כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא — עבדא הוא״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי בבא בתרא, בבלי קידושין, מדרש עשר גליות §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס

בבלי בבא בתרא פרק א, ג ע״ב – ד ע״א · סוגיא · הורדוס עבד בית חשמונאי הרג את מרותיו ושייר תינוקת שנפלה מן הגג; הרג את החכמים וניקר עיני בבא בן בוטא, ובנה את בית המקדש

הסוגיא שלמה, משאלת ״ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש״ עד ״דשדיוהו לגובא דארייוותא״, לפני ״הכל כמנהג המדינה״.

מקבילה לדברי התינוקת — בבלי קידושין פרק ד, ע ע״ב (להלן): ״כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא״.

ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש?ובבא בן בוטא… — ובבא בן בוטא — כיצד נתן עצה להורדוס לסתור את בית המקדש? והרי אמר רב חסדא: לא יסתור אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר! אם תרצה אמור: סדק ראה בו; ואם תרצה אמור: מלכות שונה, שאינה חוזרת בה; שאמר שמואל: אם אמרה המלכות ״אעקור הרים״ — עוקרת הרים ואינה חוזרת בה. הורדוס עבד של בית חשמונאי היה, נתן עיניו באותה תינוקת. יום אחד שמע אותו האיש בת קול שאומרת: כל עבד שימרוד עכשיו — יצליח. עמד והרג את כל אדוניו, והשאיר את אותה תינוקת. כשראתה אותה תינוקת שהוא רוצה לישאנה, עלתה לגג והרימה קולה, אמרה: כל מי שיבוא ויאמר ״מבית חשמונאי אני בא״ — עבד הוא, שלא נשתיירה מהם אלא אותה תינוקת; ואותה תינוקת נפלה מן הגג לארץ. הטמינה שבע שנים בדבש. יש אומרים בא עליה, ויש אומרים לא בא עליה. לאלו האומרים בא עליה — זה שהטמינה, כדי ליישב את יצרו; ולאלו האומרים לא בא עליה — זה שהטמינה, כדי שיאמרו: בת מלך נשא.

ובבא בן בוטא — כיצד נתן עצה להורדוס לסתור את בית המקדש?

רש״י היכי אסביה עצה להורדוס — כדאמרי׳ לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון.

והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא!

והרי אמר רב חסדא: לא יסתור אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר!

אי בעית אימא תיוהא חזא ביה, איבעית אימא מלכותא שאני דלא הדרא ביה; דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי — עקר טורי ולא הדר ביה.

אם תרצה אמור: סדק ראה בו; ואם תרצה אמור: מלכות שונה, שאינה חוזרת בה; שאמר שמואל: אם אמרה המלכות ״אעקור הרים״ — עוקרת הרים ואינה חוזרת בה.

הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת.

הורדוס עבד של בית חשמונאי היה, נתן עיניו באותה תינוקת.

יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא — מצלח.

יום אחד שמע אותו האיש בת קול שאומרת: כל עבד שימרוד עכשיו — יצליח.

קם קטלינהו לכולהו מרותיה, ושיירה לההיא ינוקתא.

עמד והרג את כל אדוניו, והשאיר את אותה תינוקת.

כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר ״מבית חשמונאי קאתינא״ — עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא.

כשראתה אותה תינוקת שהוא רוצה לישאנה, עלתה לגג והרימה קולה, אמרה: כל מי שיבוא ויאמר ״מבית חשמונאי אני בא״ — עבד הוא, שלא נשתיירה מהם אלא אותה תינוקת; ואותה תינוקת נפלה מן הגג לארץ.

טמנה שבע שנין בדובשא.

הטמינה שבע שנים בדבש.

איכא דאמרי בא עליה, איכא דאמרי לא בא עליה.

יש אומרים בא עליה, ויש אומרים לא בא עליה.

דאמרי לה בא עליה — הא דטמנה, ליתוביה ליצריה;

לאלו האומרים בא עליה — זה שהטמינה, כדי ליישב את יצרו;

ודאמרי לה לא בא עליה — האי דטמנה, כי היכי דנאמרו בת מלך נסב.

ולאלו האומרים לא בא עליה — זה שהטמינה, כדי שיאמרו: בת מלך נשא.

אמר: מאן דריש מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו)?אמר: מאן דריש… — אמר: מי דורש ״מקרב אחיך תשים עליך מלך״? החכמים! עמד והרג את כל החכמים, והשאיר את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה. הקיף (את ראשו) בכליל של קיפודים, וניקר את עיניו. יום אחד בא וישב לפניו, אמר: ראה, אדוני, עבד רע זה מה הוא עושה! אמר לו: מה אעשה לו? אמר לו: יקללנו אדוני! אמר לו: [כתוב] גם במדעך מלך אל תקלל. אמר לו: זה אינו מלך. אמר לו: ויהיה עשיר בלבד — וכתוב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר. ולא יהא אלא נשיא — וכתוב: ונשיא בעמך לא תאור. אמר לו: ״בעושה מעשה עמך״ (נאמר), וזה אינו עושה מעשה עמך. אמר לו: מתירא אני ממנו. אמר לו: אין אדם שילך ויאמר לו, שהרי אני ואתה יושבים (לבדנו). אמר לו: כתוב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. אמר לו: אני הוא (הורדוס). אילו הייתי יודע שזהירים החכמים כל כך, לא הייתי הורגם. עכשיו — מה תקנתו של אותו האיש (שלי)? אמר לו: הוא כיבה אורו של עולם, שכתוב: כי נר מצוה ותורה אור — ילך ויעסוק באורו של עולם, שכתוב: ונהרו אליו כל הגוים. יש אומרים כך אמר לו: הוא סימא עינו של עולם, שכתוב: והיה אם מעיני העדה — ילך ויתעסק בעינו של עולם, שכתוב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם. אמר לו: מתירא אני מן המלכות (של רומי). אמר לו: שלח שליח, וילך שנה, ויתעכב שנה, ויחזור שנה; בין כך ובין כך תסתור [אותו] ותבנה [אותו].

אמר: מי דורש ״מקרב אחיך תשים עליך מלך״?

רבנן!

החכמים!

קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה.

עמד והרג את כל החכמים, והשאיר את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה.

אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה.

הקיף (את ראשו) בכליל של קיפודים, וניקר את עיניו.

רש״י אהדר ליה כלילא דיילי — האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא) והוא שרץ שקורין הרצו״ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו.

יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד!

יום אחד בא וישב לפניו, אמר: ראה, אדוני, עבד רע זה מה הוא עושה!

אמר ליה: מאי אעביד ליה?

אמר לו: מה אעשה לו?

אמר ליה: נלטייה מר!

אמר לו: יקללנו אדוני!

אמר ליה: [כתיב] גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל(קהלת י, כ).

אמר לו: [כתוב] גם במדעך מלך אל תקלל.

אמר ליה: האי לאו מלך הוא.

אמר לו: זה אינו מלך.

אמר ליה: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר.

אמר לו: ויהיה עשיר בלבד — וכתוב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר.

ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹור(שמות כב, כז).

ולא יהא אלא נשיא — וכתוב: ונשיא בעמך לא תאור.

אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך.

אמר לו: ״בעושה מעשה עמך״ (נאמר), וזה אינו עושה מעשה עמך.

אמר ליה: מסתפינא מיניה.

אמר לו: מתירא אני ממנו.

אמר ליה: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא.

אמר לו: אין אדם שילך ויאמר לו, שהרי אני ואתה יושבים (לבדנו).

אמר ליה: כתיב: כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר.

אמר לו: כתוב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

רש״י השתא מיהא [דאנא ואת] — אנא ואת שנינו כאן ואין שומע.

אמר ליה: אנא הוא.

אמר לו: אני הוא (הורדוס).

אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי, לא הוה קטילנא להו.

אילו הייתי יודע שזהירים החכמים כל כך, לא הייתי הורגם.

השתא מאי תקנתיה דההוא גברא?

עכשיו — מה תקנתו של אותו האיש (שלי)?

אמר ליה: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג) — ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם(ישעיה ב, ב).

אמר לו: הוא כיבה אורו של עולם, שכתוב: כי נר מצוה ותורה אור — ילך ויעסוק באורו של עולם, שכתוב: ונהרו אליו כל הגוים.

איכא דאמרי הכי אמר ליה: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה(במדבר טו, כד) — ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻוזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם(יחזקאל כד, כא).

יש אומרים כך אמר לו: הוא סימא עינו של עולם, שכתוב: והיה אם מעיני העדה — ילך ויתעסק בעינו של עולם, שכתוב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם.

רש״י הנני מחלל את מקדשי — סיפיה דקרא מחמד עיניכם.

אמר ליה: מסתפינא ממלכותא.

אמר לו: מתירא אני מן המלכות (של רומי).

רש״י מסתפינא ממלכותא — כפופים היו למלכות רומיים.

אמר ליה: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא; אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה].

אמר לו: שלח שליח, וילך שנה, ויתעכב שנה, ויחזור שנה; בין כך ובין כך תסתור [אותו] ותבנה [אותו].

עבד הכי.עבד הכי.… — עשה כך. שלחו לו: אם לא סתרת — אל תסתור; ואם סתרת — אל תבנה; ואם סתרת ובנית — עבדים רעים, אחרי שעושים הם נמלכים! אם כלי זינך עליך (ובהם אתה מתגאה) — ספר (יחוסך) כאן (לפנינו). לא מלך ולא בן מלך — הורדוס [העבד] נעשה בן חורין (משוער). מהו ״רכא״? מלכות, שכתוב: אנכי היום רך ומשוח מלך. ואם תרצה אמור — מכאן: ויקראו לפניו אברך. אומרים: מי שלא ראה בנין הורדוס — לא ראה בנין נאה [מימיו]. במה בנה אותו? אמר רבה: באבני שיש ומרמר. יש אומרים: באבני כוחלא (שיש כחלחל), שיש ומרמר. הוציא שורה והכניס שורה, כדי שיקבל (שיחזיק) את הסיד. חשב לצפותו בזהב; אמרו לו החכמים: הניחהו, שכך יפה יותר, שנראה כגלי הים.

עשה כך.

שלחו ליה: אם לא סתרתה — אל תסתור, ואם סתרתה — אל תבני, ואם סתרתה ובנית — עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין!

שלחו לו: אם לא סתרת — אל תסתור; ואם סתרת — אל תבנה; ואם סתרת ובנית — עבדים רעים, אחרי שעושים הם נמלכים!

רש״י מתמלכין — נוטלין רשות.

אם זיינך עלך, ספרך כאן.

אם כלי זינך עליך (ובהם אתה מתגאה) — ספר (יחוסך) כאן (לפנינו).

רש״י אי זיינך עלך ספרך כאן — אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד.

לא רכא ולא בר רכא — הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד.

לא מלך ולא בן מלך — הורדוס [העבד] נעשה בן חורין (משוער).

רש״י לא רכא כו׳ — לא מלך ולא בן מלך.

רש״י קלניא מתעביד — נעשה בן חורין מאליו.

מאי רכא?

מהו ״רכא״?

מלכותא, דכתיב: אָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ(שמואל ב ג, לט).

מלכות, שכתוב: אנכי היום רך ומשוח מלך.

ואי בעית אימא מהכא: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ(בראשית מא, מג).

ואם תרצה אמור — מכאן: ויקראו לפניו אברך.

אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס — לא ראה בנין נאה [מימיו].

אומרים: מי שלא ראה בנין הורדוס — לא ראה בנין נאה [מימיו].

במאי בנייה?

במה בנה אותו?

אמר רבה:

באבני שישא ומרמרא.

באבני שיש ומרמר.

רש״י שישא — שיש ירוק שקורין ביי״ש.

רש״י ומרמרא — שיש לבן.

איכא דאמרי: באבני כוחלא שישא ומרמרא.

יש אומרים: באבני כוחלא (שיש כחלחל), שיש ומרמר.

רש״י כוחלא — שיש צבוע כעין כחול.

אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא.

הוציא שורה והכניס שורה, כדי שיקבל (שיחזיק) את הסיד.

סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.

חשב לצפותו בזהב; אמרו לו החכמים: הניחהו, שכך יפה יותר, שנראה כגלי הים.

רש״י אידוותא דימא — גלי הים [שהם נעים ונדים והעין מתעששת בראייתן].

ובבא בר בוטא היכי עבד הכי?ובבא בר בוטא… — ובבא בן בוטא — כיצד עשה כך? והרי אמר רב יהודה אמר רב, ויש אומרים רבי יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך וגו׳, וכתיב: כולא מטא על נבוכדנצר מלכא, וכתיב: ולקצת ירחין תרי עשר וגו׳. אם תרצה אמור: שונה עבד, שהוא חייב במצות; ואם תרצה אמור: שונה בית המקדש, שאם לא (על ידי) המלכות — אינו נבנה. ודניאל — מנין לנו שנענש? אם תאמר מפני שכתוב: ותקרא אסתר להתך, ואמר רב: התך זה דניאל — מובן לדברי האומר שחתכוהו מגדולתו; אלא לדברי האומר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו — מה יש לומר? שהשליכוהו לגוב האריות:

ובבא בן בוטא — כיצד עשה כך?

והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל?

והרי אמר רב יהודה אמר רב, ויש אומרים רבי יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל?

רש״י נענש דניאל — לקמיה מפרש עונשו.

מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָיךְ בְּצִדְקָה פְרֻוק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִיחַן עֲנָיִין הֵן(דניאל ד, כד) תהוי ארכא לשלותך וגו׳, וכתיב: כֹּולָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא(דניאל ד, כה), וכתיב: ולִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר וגו׳(דניאל ד, כו).

רש״י מלכי ישפר עלך — עצתי תיטב בעיניך.

רש״י במיחן עניין — בחנינת עניים.

רש״י כולא מטא — כל החלום של פורענות בא עליו.

רש״י לקצת ירחין תרי עשר — בשביל עצתו של דניאל תלה לו שנים עשר חדש.

רש״י בכן תהא ארכא לשלותך — [יהא אורך] לשלומך.

איבעית אימא שאני עבדא דאיחייב במצות, ואיבעית אימא שאני בית המקדש דאי לא מלכות — לא מתבני.

אם תרצה אמור: שונה עבד, שהוא חייב במצות; ואם תרצה אמור: שונה בית המקדש, שאם לא (על ידי) המלכות — אינו נבנה.

ודניאל מנלן דאיענש?

ודניאל — מנין לנו שנענש?

אילימא משום דכתיב: וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ(אסתר ד, ה), ואמר רב: התך זה דניאל — הניחא למאן דאמר שחתכוהו מגדולתו, אלא למאן דאמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר?

אם תאמר מפני שכתוב: ותקרא אסתר להתך, ואמר רב: התך זה דניאל — מובן לדברי האומר שחתכוהו מגדולתו; אלא לדברי האומר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו — מה יש לומר?

דשדיוהו לגובא דארייוותא:

שהשליכוהו לגוב האריות:

בההוא גברא דמנהרדעא

בבלי קידושין פרק ד, ע ע״א–ע״ב · סוגיא · רב יהודה קרא עבד לאיש מנהרדעא שאמר ״מבית חשמונאי מלכא קאתינא״; שמואל: לא נשתייר מהם אלא רביתא שנפלה מאיגרא

הסוגיא שלמה, מ״ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא״ עד ״תרתי זרעייתא איכא בנהרדעא״.

מקבילה: בבלי בבא בתרא פרק א, ג ע״ב (לעיל) — מעשה התינוקת שעלתה לאיגרא ואמרה ״כל דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא — עבדא הוא״.

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא,ההוא גברא דמנהרדעא… — אדם אחד מנהרדעא נכנס לבית המטבחיים בפומבדיתא, אמר להם: תנו לי בשר! אמרו לו: המתן עד שייטול שמשו של רב יהודה בר יחזקאל, ואחר כך ניתן לך. אמר: מי הוא יהודה בר שויסקאל (שינוי השם לגנאי) שיקדים לי ויטול לפני? הלכו ואמרו לרב יהודה — נידהו. אמרו: רגיל הוא לקרוא לבני אדם ״עבדים״ — הכריז עליו שעבד הוא. הלך אותו האיש והזמינו לדין לפני רב נחמן, הביא (שליח בית הדין) פתק של הזמנה. הלך רב יהודה לפני רב הונא, אמר לו: אלך או לא אלך? אמר לו: ללכת — אינך צריך ללכת, מפני שאדם גדול אתה; אלא משום כבוד בית הנשיא — קום לך. בא, מצאו שהוא עושה מעקה. אמר לו: אין אדוני סובר את זה שאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור — אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה? אמר לו: מעט מן הגזוזטרא (מעקה קטן) הוא שאני עושה. אמר לו: וכי שנואה ״מעקה״ שכתוב בתורה, או ״מחיצה״ שאמרו חכמים?

אדם אחד מנהרדעא נכנס לבית המטבחיים בפומבדיתא,

אמר להו: הבו לי בישרא!

אמר להם: תנו לי בשר!

אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך.

אמרו לו: המתן עד שייטול שמשו של רב יהודה בר יחזקאל, ואחר כך ניתן לך.

רש״י נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה — המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול.

אמר: מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי?

אמר: מי הוא יהודה בר שויסקאל (שינוי השם לגנאי) שיקדים לי ויטול לפני?

רש״י בר שויסקל — לשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי.

אזלו אמרו ליה לרב יהודה — שמתיה.

הלכו ואמרו לרב יהודה — נידהו.

רש״י שמתיה — כדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.).

אמרו: רגיל דקרי אינשי עבדי — אכריז עליה דעבדא הוא.

אמרו: רגיל הוא לקרוא לבני אדם ״עבדים״ — הכריז עליו שעבד הוא.

רש״י אמרו ליה — לרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי.

אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן,

הלך אותו האיש והזמינו לדין לפני רב נחמן,

אייתי פיתקא דהזמנא.

הביא (שליח בית הדין) פתק של הזמנה.

אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא,

הלך רב יהודה לפני רב הונא,

רש״י לקמיה דרב הונא — לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן.

אמר ליה: איזיל או לא איזיל?

אמר לו: אלך או לא אלך?

אמר ליה: מיזל לא מיבעי לך למיזל, משום דגברא רבה את; אלא משום יקרא דבי נשיאה — קום זיל.

אמר לו: ללכת — אינך צריך ללכת, מפני שאדם גדול אתה; אלא משום כבוד בית הנשיא — קום לך.

רש״י לא מיבעי לך למיזל — לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני׳ דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דרבי יוחנן.

רש״י יקרא דבי נשיאה — שהוא חתן הנשיא.

אתא, אשכחיה דקעביד מעקה.

בא, מצאו שהוא עושה מעקה.

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור — אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה?

אמר לו: אין אדוני סובר את זה שאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור — אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה?

רש״י אסור לעשות מלאכה בפני שלשה — שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו.

אמר ליה: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא.

אמר לו: מעט מן הגזוזטרא (מעקה קטן) הוא שאני עושה.

רש״י דגונדריתא — היינו מעקה באחד הלשונות.

אמר ליה: מי סניא ״מעקה״ דכתיב באורייתא, או ״מחיצה״ דאמור רבנן?

אמר לו: וכי שנואה ״מעקה״ שכתוב בתורה, או ״מחיצה״ שאמרו חכמים?

אמר ליה: יתיב מר אקרפיטא.אמר ליה: יתיב… — אמר לו: ישב אדוני על הקרפיטא (הספסל). אמר לו: וכי שנוא ״ספסל״ שאמרו חכמים, או ״איצטבא״ שאומרים בני אדם? אמר לו: יאכל אדוני אתרונגא (אתרוג). אמר לו: כך אמר שמואל: כל האומר ״אתרונגא״ — שליש (ממנו) בגסות רוח; או ״אתרוג״ כמו שקראוהו חכמים, או ״אתרוגא״ כמו שאומרים בני אדם. אמר לו: ישתה אדוני אנבגא (כוס יין). אמר לו: וכי שנוא ״איספרגוס״ שקראוהו חכמים, או ״אנפק״ שאומרים בני אדם? אמר לו: תבוא דונג (בתי) ותשקנו. אמר לו: כך אמר שמואל: אין משתמשים באשה. קטנה היא! בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה. ישלח לו אדוני שלום לילתא (אשתו). אמר לו: כך אמר שמואל: קול באשה ערוה. אפשר על ידי שליח! אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה! אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

אמר לו: ישב אדוני על הקרפיטא (הספסל).

רש״י אקרפיטא — ספסל.

אמר ליה: ומי סני ״ספסל״ דאמור רבנן, או ״איצטבא״ דאמרי אינשי?

אמר לו: וכי שנוא ״ספסל״ שאמרו חכמים, או ״איצטבא״ שאומרים בני אדם?

אמר ליה: ליכול מר אתרונגא.

אמר לו: יאכל אדוני אתרונגא (אתרוג).

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל האומר ״אתרונגא״ — תילתא ברמות רוחא; או ״אתרוג״ כדקריוה רבנן, או ״אתרוגא״ דאמרי אינשי.

אמר לו: כך אמר שמואל: כל האומר ״אתרונגא״ — שליש (ממנו) בגסות רוח; או ״אתרוג״ כמו שקראוהו חכמים, או ״אתרוגא״ כמו שאומרים בני אדם.

רש״י תילתא ברמות רוחא — מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו.

אמר ליה: לישתי מר אנבגא.

אמר לו: ישתה אדוני אנבגא (כוס יין).

רש״י אנבגא — כוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.).

אמר ליה: מי סני ״איספרגוס״ דקריוה רבנן, או ״אנפק״ דאמרי אינשי?

אמר לו: וכי שנוא ״איספרגוס״ שקראוהו חכמים, או ״אנפק״ שאומרים בני אדם?

רש״י מי סני — כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו.

רש״י אנפק — כוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם.

אמר ליה: תיתי דונג תשקינן.

אמר לו: תבוא דונג (בתי) ותשקנו.

רש״י תיתי דונג — תבא בתי שכך שמה.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה.

אמר לו: כך אמר שמואל: אין משתמשים באשה.

רש״י אין משתמשין באשה — שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים.

קטנה היא!

רש״י קטנה היא — רב נחמן קאמר לה.

בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

נשדר ליה מר שלמא לילתא.

ישלח לו אדוני שלום לילתא (אשתו).

רש״י לילתא — שם אשתו.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה.

אמר לו: כך אמר שמואל: קול באשה ערוה.

רש״י קול באשה ערוה — שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני.

אפשר על ידי שליח!

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

רש״י אמר ליה רב נחמן — אפשר לשלוח לה שאילת שלום ע״י שליח.

על ידי בעלה!

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

רש״י אין שואלין בשלום אשה כלל — שמרגיל לבה ודעתה אצלו.

שלחה ליה דביתהו: שרי ליה תגריה, דלא נישוויך כשאר עם הארץ.שלחה ליה דביתהו:… — שלחה לו אשתו: התר לו את עסקו (גמור את עניינו), שלא ישווך (רב יהודה) כשאר עם הארץ. אמר לו: מה ענין (בואו של) אדוני כאן? אמר לו: כתב של הזמנה שלח אדוני אחרי. אמר לו: עכשיו את שיחת אדוני לא למדתי — כתב של הזמנה אשלח לאדוני? הוציא את כתב ההזמנה מחיקו והראה לו. אמר לו: הרי האיש, והרי הכתב! אמר לו: הואיל ובא אדוני לכאן — נדבר בדבריו, כדי שלא יאמרו: מחניפים החכמים זה לזה. אמר לו: מה הטעם נידה אדוני את אותו האיש? ציער שליח של חכמים. וילקהו אדוני, שרב מלקה את מי שמצער שליח של חכמים! שיותר מזה עשיתי לו. מה הטעם הכריז אדוני עליו שעבד הוא? אמר לו: שרגיל לקרוא לבני אדם ״עבדים״, ושנינו: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבח לעולם; ואמר שמואל: במומו פוסל. נאמר שאמר שמואל — לחשוש לו; להכריז עליו — האם אמר?

שלחה לו אשתו: התר לו את עסקו (גמור את עניינו), שלא ישווך (רב יהודה) כשאר עם הארץ.

רש״י שלחה ליה — ילתא לרב נחמן.

רש״י שרי ליה תיגריה — פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר מישרי ליה תיגריה כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו.

רש״י אמר ליה רב נחמן ע״י בעלה — אהיה אני שליח לדבר.

רש״י אין שואלין בשלום אשה — שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע״י שלוחם ויבואו לידי חיבה.

אמר ליה: מאי שיאטיה דמר הכא?

אמר לו: מה ענין (בואו של) אדוני כאן?

רש״י מאי שיאטיה דמר הכא — מה דרכו של אדוני לשוט הלום כלומר למה בא אדוני הנה.

אמר ליה: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי.

אמר לו: כתב של הזמנה שלח אדוני אחרי.

אמר ליה: השתא שותא דמר לא גמירנא — טסקא דהזמנותא משדרנא למר?

אמר לו: עכשיו את שיחת אדוני לא למדתי — כתב של הזמנה אשלח לאדוני?

רש״י שותא דמר לא ידענא — שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו.

אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדיה ואחזי ליה.

הוציא את כתב ההזמנה מחיקו והראה לו.

רש״י אפיק דיסקא דאזמנותא — הוציא שטר הזמנה מחיקו ששלח לו רב נחמן שיבא לפניו.

רש״י מבי חדיה — מתוך חיקו.

אמר ליה: הא גברא, והא דסקא!

אמר לו: הרי האיש, והרי הכתב!

אמר ליה: הואיל ואתא מר להכא — לישתעי מיליה, כי היכי דלא לימרו: מחנפי רבנן אהדדי.

אמר לו: הואיל ובא אדוני לכאן — נדבר בדבריו, כדי שלא יאמרו: מחניפים החכמים זה לזה.

רש״י לדינא מזמינא ליה — בתמיה.

רש״י לימא מר מיליה — ידבר דבר זכותו על ריבו של אותו האיש.

אמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא?

אמר לו: מה הטעם נידה אדוני את אותו האיש?

ציער שליחא דרבנן.

ציער שליח של חכמים.

רש״י ציער שליחא דרבנן — ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות.

ונגדיה מר, דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן!

וילקהו אדוני, שרב מלקה את מי שמצער שליח של חכמים!

רש״י דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן — כדאמר בפ׳ קמא (לעיל דף יב:).

דעדיף מיניה עבדי ליה.

שיותר מזה עשיתי לו.

רש״י דעדיפא מיניה — חמורה ממנה עשיתי לו לקנסו.

מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא?

מה הטעם הכריז אדוני עליו שעבד הוא?

אמר ליה: דרגיל דקרי אינשי עבדי,

אמר לו: שרגיל לקרוא לבני אדם ״עבדים״,

ותני: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם;

ושנינו: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבח לעולם;

ואמר שמואל: במומו פוסל.

אימר דאמר שמואל — למיחש ליה; לאכרוזי עליה מי אמר?

נאמר שאמר שמואל — לחשוש לו; להכריז עליו — האם אמר?

אדהכי והכי (אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי).אדהכי והכי (אתא… — בין כך ובין כך (בא אותו בעל דינו מנהרדעא). אמר לו אותו בעל דינו לרב יהודה: לי קראת עבד — אני, שבא מבית חשמונאי המלך? אמר לו: כך אמר שמואל: כל שאומר ״מבית חשמונאי אני בא״ — עבד הוא. אמר לו: אין אדוני סובר את זה שאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה — שומעין לו, ואם לאו — אין שומעין לו? אמר לו: הרי רב מתנה, שעומד כמותי. רב מתנה לא ראה את נהרדעא שלש עשרה שנים; באותו היום בא. אמר לו: זוכר אדוני מה אמר שמואל כשעמד רגל אחת על הגדה ורגל אחת במעבורת? אמר לו: כך אמר שמואל: כל שאומר ״מבית חשמונאי המלך אני בא״ — עבד הוא, שלא נשתיירה מהם אלא אותה ריבה שעלתה לגג והרימה קולה ואמרה: כל שאומר ״מבית חשמונאי אני״ — עבד הוא. נפלה מן הגג ומתה. הכריזו עליו שעבד הוא. באותו היום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא. כשיצא (רב יהודה) — יצאו אחריו לרגמו. אמר להם: אם תשתקו — שתקו; ואם לא — אגלה עליכם את זה שאמר שמואל: שני זרעים (משפחות) יש בנהרדעא, אחד נקרא ״של בית יונה״ ואחד נקרא ״של בית עורבתי״, וסימנך: טמא — טמא, טהור — טהור. השליכו את אותן האבנים מידיהם, ועמד סכר בנהר מלכא.

בין כך ובין כך (בא אותו בעל דינו מנהרדעא).

אמר ליה ההוא בר דיניה לרב יהודה: לדידי קרית לי עבדא, דאתינא מבית חשמונאי מלכא?

אמר לו אותו בעל דינו לרב יהודה: לי קראת עבד — אני, שבא מבית חשמונאי המלך?

רש״י אדהכי אמר ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי — דאתינא מבית חשמונאי קרית לי עבד.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא — עבדא הוא.

אמר לו: כך אמר שמואל: כל שאומר ״מבית חשמונאי אני בא״ — עבד הוא.

רש״י כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא — שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים.

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה — שומעין לו, ואם לאו — אין שומעין לו?

אמר לו: אין אדוני סובר את זה שאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה — שומעין לו, ואם לאו — אין שומעין לו?

רש״י אם קודם שבא מעשה לידו אמרה — להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשה ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו הוא אמר כן.

אמר ליה: הא איכא רב מתנה דקאי כוותי.

אמר לו: הרי רב מתנה, שעומד כמותי.

רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני; ההוא יומא אתא.

רב מתנה לא ראה את נהרדעא שלש עשרה שנים; באותו היום בא.

אמר ליה: דכיר מר מאי אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא?

אמר לו: זוכר אדוני מה אמר שמואל כשעמד רגל אחת על הגדה ורגל אחת במעבורת?

רש״י אגודא — שפת הנהר.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא — עבדא הוא,

אמר לו: כך אמר שמואל: כל שאומר ״מבית חשמונאי המלך אני בא״ — עבד הוא,

דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה: כל דאמר מבית חשמונאי אנא — עבדא הוא.

שלא נשתיירה מהם אלא אותה ריבה שעלתה לגג והרימה קולה ואמרה: כל שאומר ״מבית חשמונאי אני״ — עבד הוא.

רש״י אמברא — על הגשר אי נמי בתוך הספינה לעבור הנהר.

נפלה מאיגרא ומיתה.

נפלה מן הגג ומתה.

אכרוז עליה דעבדא הוא.

הכריזו עליו שעבד הוא.

ההוא יומא אקרען כמה כתובתא בנהרדעא.

באותו היום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא.

כי קא נפיק — נפקי אבתריה למירגמיה.

כשיצא (רב יהודה) — יצאו אחריו לרגמו.

רש״י כי קא נפיק — רב יהודה.

רש״י למירגמיה — לפי שגילה את פסולם.

אמר להו: אי שתיקו — שתיקו;

אמר להם: אם תשתקו — שתקו;

ואי לא — מגלינא עלייכו הא דאמר שמואל:

ואם לא — אגלה עליכם את זה שאמר שמואל:

תרתי זרעייתא איכא בנהרדעא, חדא מיקריא דבי יונה וחדא מיקריא דבי עורבתי, וסימניך: טמא — טמא, טהור — טהור.

שני זרעים (משפחות) יש בנהרדעא, אחד נקרא ״של בית יונה״ ואחד נקרא ״של בית עורבתי״, וסימנך: טמא — טמא, טהור — טהור.

רש״י זרעייתא — משפחות.

שדיוה לההוא ריגמא מידייהו, וקם אטמא בנהר מלכא.

השליכו את אותן האבנים מידיהם, ועמד סכר בנהר מלכא.

רש״י אטמא — סתימה כדמתרגם סתמום טמונון (בראשית כו).

רש״י וקם אטמא בנהר מלכא — באותן האבנים שהשליכום בנהר עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים.

רש״י איקרע׳ כמה כתובתא — מנשי אותה המשפחה.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גועמד הורדוס עבד חשמונאי והרג את אדוניו

מדרש עשר גליות, נוסח א · סיפור · מאלכסנדריא ועד בית שני: ארבעה ממזרים קס״ח שנה, בני חשמונאי ק״ג שנה, הורדוס ובית הורדוס ק״ג שנה; הגלות התשיעית והעשירית

סוף מדרש עשר גליות (אוצר מדרשים, מספר הלקוטים על פי גירסת הראב״ד), מ״וישראל שנשארו במצרים״ עד סופו; תחילתו — הגליות הראשונות שעל ידי סנחריב ונבוכדנצר — אינה בעניין.

נוסח אחר: מדרש עשר גליות, פרשה ה (להלן, סעיף ד) — ״אחר כך עלה הורדוס עבד החשמונאי, והרג אחיו וכל זרעו, חוץ מנערה אחת שנתן בה עיניו… ומלך הורדוס ואגריפוס בנו ק״ג שנה״.

״הנערה… והפילה עצמה מן הגג… והטמינה הורדוס שבע שנים בדבש, ויש אומרים שבא עליה לאחר מיתתה״ — כבבלי בבא בתרא פרק א, ג ע״ב (לעיל).

״וגלות החיל הזה אשר כנענים עד צרפת״ — במקור שלש נקודות אחרי ״הזה״, במקום ״לבני ישראל״ שבפסוק (עובדיה א, כ).

וישראל שנשארו במצרים הלכו לאלכסנדריא,

והיו בה עד שפרו ורבו, והעמידו בה אלפים ורבבות,

וכל מי שלא ראה בכבודם — לא ראה כבוד מימיו.

והיה בה מקדש ומזבח, ומפטמי הקטרת, ומערכת לחם הפנים,

ובתי מדרשות לאין מספר, ובעלי ממון ובעלי כח.

ועלה עליהם טרוגיאנוס הרשע, והרג מהם כפלים כיוצאי מצרים.

אחרי כן עלה עליהם אלכסנדרוס, והרג מהם כפלים כיוצאי מצרים.

אלו שמונה גליות שהיו בבית ראשון.

ולאחר חרבן בית ראשון, שבעים שנה, עמד כורש בן אסתר,

ושלח לנחמיה ולזרובבל ולברוך ולכל חבורתו, ובנו בית שני.

ואחר ד׳ שנים למלכות כורש, אחר שנבנה הבית, עלה עזרא מבבל, ועלו עמו ארבעה רבוא.

והיו ישראל משועבדים לכורש ל״ג שנה.

ובא אלכסנדרוס מלך מוקדון, והרג לכורש, ומלך י״ב שנה ומת.

ועמדו אחריו ד׳ ממזרים, שהיו משעבדים את ישראל קס״ח שנים,

עד שבאו בני חשמונאי, והרגו לממזרים, ונטלו המלכות מהם, ומלכו ק״ג שנה.

ועמד הורדוס עבד חשמונאי, והרג את אדוניו ואת כל ביתו,

חוץ מנערה אחת שנתן עיניו בה.

ועלתה נערה זו על הגג, ואמרה:

לא נשתייר מבית חשמונאי אלא אני לבדי.

והפילה עצמה מן הגג ומתה.

והטמינה הורדוס שבע שנים בדבש,

ויש אומרים: שבא עליה לאחר מיתתה.

ומלך הורדוס, ואגריפס בנו, ומונבז בן בנו — ק״ג שנה.

הרי ד׳ מאות ועשרים שנה של בית שני.

ועלה אספסיינוס קיסר וטיטוס בן אשתו, והחריבו בית שני, והגלו את ישראל לרומי —

זו גלות תשיעית.

ועמדה ביתר אחר חרבן הבית נ״ב שנה,

ועלה אדריינוס והגלה את ישראל ממנה, והחריבה, והגלה אותם לאספמייא —

זו גלות עשירית.

ועליהם הכתוב אומר:

וְגָלֻות הַחֵיל הַזֶּה אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻות יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד וגו׳(עובדיה א, כ).

וכשם שגזר הקדוש ברוך הוא עלינו גלות — כך עתיד להחזירנו,

שנאמר: וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(ירמיה כג, ז) כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת וגו׳(ירמיה כג, ח).

כן יקבצנו יי בקבוץ גליות כאיש אחד חברים, אמן.

דגלות יון ובני חשמונאי

מדרש עשר גליות, פרשה ה · סיפור · נוסח אחר · מכורש עד אלכסנדרוס ושמעון הצדיק; גזירות יון — טמאו את השמנים וגזרו על הבנות; בני חשמונאי, הורדוס וחרבן הבית

״בדבש שבע שנים״ — בסוגריים בנוסח הדפוס (אוצר מדרשים). מלכות בית חשמונאי ק״ג שנה, ומלכות הורדוס וביתו ק״ג שנה — כבבלי עבודה זרה פרק א, ט ע״א; ״הורדוס עבדא דבית חשמונאי״ ומעשה הנערה — בבלי בבא בתרא פרק א, ג ע״ב (לעיל, סעיף א; ״כדאיתא בסנהדרין״ — כך בנוסח). מקבילה: מדרש עשר גליות, פרשה א (״לכלותם — בימי יונים, שהעמדתי להם יוחנן ובניו החשמונאים״).

נוסח אחר של סוף המדרש — מדרש עשר גליות, נוסח א (לעיל, סעיף ג): ״ועמד הורדוס עבד חשמונאי, והרג את אדוניו ואת כל ביתו… ומלך הורדוס, ואגריפס בנו, ומונבז בן בנו — ק״ג שנה״; כאן גזירות יון על השמנים ועל הבנות, ומעשה הורדוס שחלה וחבש את החכמים.

כשנשלמו שבעים שנה לחרבן הבית ולגלות נבוזראדן,

עמד כורש בן אחשורוש ואסתר בת אביחיל,

ושלח כורש לנחמיה ולזרובבל ולברוך ולהשרים, וצוה עליהם לבנות את בית יי.

ובנוהו בשנת ד׳ למלכותו;

ובשנת ז׳ למלכותו עלה עזרא מבבל, ועלו עמו ד׳ רבוא,

ובנו ירושלם וכל מגדליה וחומותיה הגבוהים והחזקים, וכל הבתים אשר בה — יותר ממה שהיו בתחלה.

ובא אלכסנדר על כורש והרגו, ושלט על ירושלם כ״ד שנה.

ובקשו הכותיים ממנו להחריב את הבית.

מה עשה שמעון הצדיק? הלך אליו בראש יקירי ירושלם, מלובש בבגדי כהונה.

כיון שראה אלכסנדר את הכהן הגדול, ירד מכסאו והשתחוה לו.

אמרו לו שריו: אלכסנדר, אלכסנדר! מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי?

אמר להם: כשאני יורד למלחמה, דמות דיוקנו של זה היהודי אני רואה, ונוצח.

מיד בטל הגזרה, וגזר על הכותיים גזרות קשות.

גם המצריים בקשו מאלכסנדר להחריב את הבית, ולהוציא משם הכסף והזהב שלקחו בני ישראל בצאתם ממצרים.

מה עשו חכמי ישראל? שלחו לפני אלכסנדר את גביהה בן פסיסא, ובטל הגזרה.

וכשגברה מלכות אלכסנדר מוקדון, עלה מיון, ויצר על אמון מצרים וילכדה,

ויהרוג את כל העם לפי חרב, וכל היהודים שברחו ממדינות נבוכדנצר.

ואחר כך עמדו על אלכסנדר אחרים והרגוהו, ושלטו על ישראל ק״פ שנה,

וגזרו גזרות על עמינו:

ובטלו התמיד מבית יי,

ושמו שומרים בעיר הקדש,

ויטמאו שמן המשחה ושמן המאור, ומנעו הכהנים מלהדליק בבית המקדש;

וגם גזרו על עם הקדוש ליטמא בנותיהן הנאות והצנועות.

לכך נתגדרו עם בני חשמונאי והרגום, ובטלה מידם המלכות ק״ג שנה.

אחר כך עלה הורדוס עבד החשמונאי, והרג אחיו וכל זרעו, חוץ מנערה אחת שנתן בה עיניו;

ואף היא עלתה לגג, והשליכה עצמה לארץ, ומתה.

וציוה הורדוס ושמוה בחדר בדבש שבע שנים.

ויש אומרים: שבא עליה לאחר מיתתה, כדאיתאכדאיתא — כמו שמובא, כמו שנמצא בסנהדרין.

ומלך הורדוס ואגריפוס בנו ק״ג שנה, ונשלמו ארבע מאות שנה.

מעשה כשחלה הורדוס, ששנא את החכמים:

צוה ליתפוס כל תלמידי חכמים ולחבשן בבית האסורין.

אמר לו לשומר בית האסורין: אם אמות — הרוג את תלמידי חכמים; ועד שהיהודים שמחים עלי, ידוו על רבותיהם.

כיון ששמעו זאת גדולי ירושלם, היו הולכין ומתחננין לשומר האסורין.

וכשמת הורדוס, התירן לתלמידי חכמים ושלחם לבתיהם לשלום; ובו ביום עשאוהו יום טוב.

ובימי מונבז המלך היו ימים טובים לתלמידי חכמים, ונצחו לכותים וצדוקים ובייתוסים.

ואחר כך גרמו עונותינו, ועלו אספסיינוס וטיטוס בן אשתו, והחריבו בית שני והעיר,

והגלו את אבותינו לרומי — זו גלות תשיעית.

תרגום לעבריתכדאיתא כמו שמובא, כמו שנמצא

חילופי נוסח והשלמות

בבלי בבא בתרא, בבלי קידושין, מדרש עשר גליות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דבדבש שבע שנים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש עשר גליותאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
§§36§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לו: לא תכיר פנים

מלך מבית חשמונאי שעמד בדין לפני שמעון בן שטח: ״עמוד על רגליך… לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי סנהדרין, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

הלכה: מלך לא דן ולא דנין אותו

אמלך לא דן ולא דנין אותו — משום מעשה שהיה

בבלי סנהדרין פרק ב, יט ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · מלכי ישראל אין דנין אותם — משום מעשה עבדיה דינאי המלך ששמעון בן שטח הזמינו לדין, וגבריאל חבט את הדיינים בקרקע

על המשנה ״המלך לא דן ולא דנין אותו״ (משנה סנהדרין ב, ב). הסוגיא שלמה, מ״אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל״ עד ״באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו״.

מקבילה: תנחומא, שופטים ז (להלן) — המעשה בלא שם המלך (״מלך [אחד] ממלכי [בית חשמונאי]״), בלא הריגת הנפש ובלא דברי שמעון בן שטח ״בעלי מחשבות אתם״; שם ״בא המלאך וחבטן בקרקע״, וכאן ״בא גבריאל״; ושם המלך עומד ונותן את הדין, וכאן הלכה למעשה: ״מלך לא דן ולא דנין אותו״.

״מלך לא דן כו׳״:

אמר רב יוסף:

לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד — דן ודנין אותן,

דכתיב: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְיָ דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט(ירמיה כא, יב).דכתיב: בית דוד… — שכתוב: בית דוד כה אמר יי דינו לבקר משפט. ואם לא דנים אותו — הם (מלכי בית דוד) כיצד דנים (אחרים)? והרי כתוב: התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. אלא מלכי ישראל — מה הטעם לא (דנים אותם)? מפני מעשה שהיה: שעבדו של ינאי המלך הרג נפש. אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו לו (לינאי): עבדך הרג נפש. שלח אותו אליהם. שלחו לו: בוא אתה גם כן לכאן, ״והועד בבעליו״ — אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. בא וישב.

שכתוב: בית דוד כה אמר יי דינו לבקר משפט.

ואי לא דיינינן ליה — אינהו היכי דייני?

ואם לא דנים אותו — הם (מלכי בית דוד) כיצד דנים (אחרים)?

והכתיב: הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ(צפניה ב, א),

והרי כתוב: התקוששו וקושו,

ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.

אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא?

אלא מלכי ישראל — מה הטעם לא (דנים אותם)?

משום מעשה שהיה:

מפני מעשה שהיה:

דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא.

שעבדו של ינאי המלך הרג נפש.

אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו.

רש״י תנו עיניכם — לדונו בדין ולא תחניפו ולא תשאו פניו.

שלחו ליה: עבדך קטל נפשא.

שלחו לו (לינאי): עבדך הרג נפש.

שדריה להו.

שלח אותו אליהם.

שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו(שמות כא, כט) — אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

שלחו לו: בוא אתה גם כן לכאן, ״והועד בבעליו״ — אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

אתא ויתיב.

בא וישב.

אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך!

רש״י ויעידו בך — שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו.

ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד,

שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב וגו׳(דברים יט, יז).

אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך.

נפנה לימינו — כבשו פניהם בקרקע;

רש״י נפנה — שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו.

רש״י כבשו פניהם — שהיו יראין ממנו.

נפנה לשמאלו — וכבשו פניהם בקרקע.

אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם! יבא בעל מחשבות ויפרע מכם!

רש״י בעל מחשבות — הקדוש ברוך הוא.

מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו.

באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.

חלק ב

דברי האמוראים

במעשה באחד שהיה לו דין עם מלך ממלכי בית חשמונאי

תנחומא, שופטים ז · דרשת הפסוק · שלש דרשות על ״לא תטה משפט״ — לנשיא, לחכם ולדיינים; מעשה במלך מבית חשמונאי שעמד בדין לפני שמעון בן שטח; ״אילמלא מקרא כתוב… בשר ודם דן לבוראו״

״דבר אחר: ׳לא תטה׳ — בממון… שלא יהא העני עומד ועשיר יושב״ — תוספת בכתב היד (מסומנת במאגרים כהוספה).

״מלך [אחד] ממלכי [בית חשמונאי]״ — בכתב היד חסר מחמת בלאי (״ממלכי… לם״), והשלמה בסוגריים במאגרים; בתנחומא בובר ״מלך ממלכי בית חשמונאי״.

״כי לא לאדם תשפטו כי לאלהים״ — כך בכתב היד; בפסוק (דברי הימים ב יט, ו) ״כי ליי״, וכן בתנחומא בובר.

מקבילה: תנחומא בובר, שופטים ו — כאן מלה במלה, והבדליו בקריאות; שם הסדר: ״דבר אחר: שלא יהא עני עומד ועשיר יושב. דבר אחר: לא תטה משפט — לעולם יהיו הדיינין רואין כאילו שכינה ביניהם… דבר אחר: לא תטה משפט — אזהרה לחכם״, ושם בלא ״אצלו״ (״ואם הושיב כאילו נטע אשרה״), בלא ״שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי״, בלא ״והדיינין יהו נוהגין אימה בעצמן״ ובלא ״אלא״ שלפני ״אמר הקדוש ברוך הוא לדיינין״.

מקבילה: בבלי סנהדרין פרק ב, יט ע״א–ע״ב (לעיל) — עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, ובסופו ״מלך לא דן ולא דנין אותו״.

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים(דברים טז, יט) —

אזהרה לנשיא, שלא יוציא (תנחומא בובר: יושיב את) הראוי למעלה למטה, ואת הראוי למטה למעלה (תנחומא בובר: למטה למעלה, והראוי למעלה למטה).

דבר אחר:

לֹא תַטֶּה — בממון,

ולֹא תַכִּיר — בכבוד.

דבר אחר:

שלא יהא העני (תנחומא בובר: עני) עומד ועשיר יושב.

דבר אחר:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט —

אזהרה לחכם, שלא יושיב אצלו מי שאינו ראוי לדין;

ואם הושיב אצלו — כאילו נטע אשרה,

דסמיך ליה: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה(דברים טז, כא) (תנחומא בובר: כל עץ).

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט —

(תנחומא בובר: לעולם) יהיו הדיינין רואין כאילו שכינה ביניהם,

שנאמר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּוט(תהלים פב, א) (תנחומא בובר: וגו׳).

מיכאן לבעלי דינין שינהגו אימה בעצמן.

מעשה בשמעון בן שטח

מעשה באחד שהיה לו דין עם מלך אחד ממלכי בית חשמונאי.

בא ועמד לפני שמעון בן שטח,

אמר לו: דין (תנחומא בובר: יש לי) אצל המלך.

אמר להן שמעון בן שטח לאותן הדיינין שדנין (תנחומא בובר: שהיו דנין) עמו:

אם אני משגר (תנחומא בובר: משגר אני) בשביל המלך — אתם מוכיחין אותו?

אמרו לו: היןהין — כן (תנחומא בובר: הן).

שיגר בשבילו, ובא וישב על כסאו בצד (תנחומא בובר: נתנו את הכסא אצל) שמעון בן שטח.

אמר לו שמעון בן שטח:

עמוד על רגליך ותן את הדין.

אמר לו:

וכי דנין את המלך?

פנה לימינו — כבשו הדיינין פניהם בקרקע;

פנה לשמאלו — כבשו פניהם בקרקע.

בא המלאך וחבטן בקרקע, עד שיצתה נשמתן.

מיד נזדעזע המלך.

אמר לו שמעון בן שטח:

עמוד על רגליך ותן את הדין,

שלא לפניי (תנחומא בובר: כי לא לפנינו) אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם,

שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְיָ(דברים יט, יז).

מיד עמד על רגליו ונתן את הדין.

וצריך (תנחומא בובר: מכאן) שיהו בעלי דינין נוהגין אימה בעצמן,

והדיינין יהו נוהגין אימה בעצמן,

כביכול להקדוש ברוך הוא הן דנין (תנחומא בובר: דנין),

שכך אמר יהושפט לדיינין: (תנחומא בובר: דעו [מה אתם עושים])

כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ(דברי הימים ב יט, ו) כי לאלהים (תנחומא בובר: כי ליי).

אמר רבי חמא בר חנינא:

בא וראה:

אילמלא מקרא כתוב (תנחומא בובר: כתיב) — אי איפשר לאומרו:

(תנחומא בובר: ש)בשר ודם דן לבוראו.

אלא אמר הקדוש ברוך הוא לדיינין:

היו נוהגין אימה בעצמיכם, כאילו אותי אתם דנין (תנחומא בובר: דנין אותי).

כיצד?

אדם עושה מצוה לפני — גזרתי עליו ליתן לו מאה שדות;

אם אתה מעביר עליו את הדין באחד ממה (תנחומא בובר: באחת מה) שגזרתי עליו —

אני נותן לו (תנחומא בובר: אחרים) משלי, ומעלה אני עליך כאילו ממני נטלת.

תרגום לעבריתהין כן

חילופי נוסח והשלמות

בבלי סנהדרין, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
באחד— (הוספה)
בבית חשמונאי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§37§§

מגילת בני חשמונאי ומדרשי חנוכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לז: והוה ביומי אנטיוכס מלכא

מגילת אנטיוכוס: גזרת ״שבתא ירחא ומהילותא״, יוחנן בן מתתיה הורג את נקנור, בגריס והאשה ובנה, המערה בשבת, ברכת מתתיה לבניו, צלוחית השמן ושמונת ימי החנוכה; ובמעשה חנוכה נוסח ב: בת מתתיהו, בגריס ושבעים השרים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מגילת אנטיוכוס, בתי מדרשות, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

מגילת אנטיוכוס — הנוסח הארמי

אאנטיוכוס מלך יון

מגילת אנטיוכוס, פסוקים א–ה · סיפור · גדולת אנטיוכוס מלך יון וכיבושיו; המדינות שבנו הוא ובגריס משנהו

מספרי הפסוקים כמספור הנוסח שלפנינו (ובאוצר מדרשים לאייזנשטיין); בנוסח התימני (בתי מדרשות לורטהיימר, ומהדורת קדרי שבפרויקט הסידור הפתוח) החלוקה אחרת, ופסוק ג (״מיומי אלכסנדרוס מלכא״) חסר בו — בפרויקט הסידור הפתוח הוא מובא בסוגריים.

״הוא כבש מדינן סגיאין״ — כך גם בקטע גניזת קמברידג׳ T-S AS 50.178 (״]ש מדינן״); בורטהיימר ״הוא פתח מדינן סגיאן ומלכין תקיפין אסר״. ״וקרא לה מדינת אנטיוכס על שמיה״ — בורטהיימר ובפרויקט הסידור הפתוח ״אנטכיא / אנטוכיא״, ובתרגום העברי ״מדינת אנטוכיא״. ״וכן שמהתהון עד יומא דנא״ — בורטהיימר ״על דנא״.

מקבילות למעשה: מגילת תענית, הפירוש (בפרשה חנכתא תמניא יומין) — השמן הטהור ופך השמן בחותמו של כהן גדול (כא–כב), ״נטל אנטיוכוס מן ירושלם״ (כג–כד) ויום ניקנור (כה–כו); מעשה חנוכה (בפרשה כה אמר יי צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה); מעשה חנוכה נוסח ב (להלן, כח).

והוה ביומי אנטיוכס מלכא דיון —והוה ביומי אנטיוכס… — ויהי בימי אנטיוכוס מלך יון — מלך גדול וחזק היה, ותקיף בשלטונו, וכל המלכים נשמעים לו. הוא כבש מדינות רבות ומלכים חזקים, והחריב את מבצריהם, ואת היכליהם שרף באש, ואת גיבוריהם אסר באסורים. מימי אלכסנדרוס המלך לא קם מלך כמוהו בכל עבר הנהר. הוא בנה עיר גדולה על שפת הים, להיות לו לבית מלכות, וקרא לה ״עיר אנטיוכוס״ על שמו. וגם בגריס משנהו בנה עיר אחרת כנגדה, וקרא לה ״בגריס״ על שמו, וכן שמותיהן עד היום הזה.

ויהי בימי אנטיוכוס מלך יון —

מלך רב ותקיף הוה וחסין בשלטניה,

מלך גדול וחזק היה, ותקיף בשלטונו,

וכל מלכיא ישתמעון ליה.

וכל המלכים נשמעים לו.

הוא כבש מדינן סגיאין ומלכין תקיפין,

הוא כבש מדינות רבות ומלכים חזקים,

ואצדי בירניותיהון,

והחריב את מבצריהם,

והיכליהון אוקיד בנורא,

ואת היכליהם שרף באש,

וגובריהון באסר אסר.

ואת גיבוריהם אסר באסורים.

מיומי אלכסנדרוס מלכא

מימי אלכסנדרוס המלך

לא קם מלך כותיה בכל עבר נהרא.

לא קם מלך כמוהו בכל עבר הנהר.

הוא בנה מדינתא רבתא על ספר ימא, למהוי ליה לבית מלכו,

הוא בנה עיר גדולה על שפת הים, להיות לו לבית מלכות,

וקרא לה מדינת אנטיוכס על שמיה.

וקרא לה ״עיר אנטיוכוס״ על שמו.

ואף בגריס תניניה בנה מדינתא אחרנתא לקיבלת,

וגם בגריס משנהו בנה עיר אחרת כנגדה,

וקרא לה בגריס על שמיה,

וקרא לה ״בגריס״ על שמו,

וכן שמהתהון עד יומא דנא.

וכן שמותיהן עד היום הזה.

בעצת אנטיוכוס על היהודים

מגילת אנטיוכוס, פסוקים ו–יא · סיפור · אנטיוכוס אומר לשריו לעלות על ירושלים ולבטל מן היהודים שבת, ראש חודש ומילה

״ענא ואמר להדברוהי״ — לשון דניאל ג, כד. ״ליום תבר מלכיא ושולטניא דאמרין״ — באוצר מדרשים כך; בורטהיימר ״ואמרין אמתי יקום מלכאנא״.

״קימא דאתגזר בהון״ — בורטהיימר ״קימא דגזיר עליהון״. ״ובעיני גברוהי״ — באוצר מדרשים כך; בורטהיימר ״ובעיני כל חיילותיה״, בפרויקט הסידור הפתוח ״ובעיני כל חילותיה״, ובתרגום העברי ״ובעיני כל חילו״.

בשנת עשרין ותלת שנין למלכותיה,בשנת עשרין ותלת… — בשנת עשרים ושלוש שנים למלכותו, היא שנת מאתיים ושלוש עשרה שנים לבניין בית האלהים הזה, שם פניו לעלות לירושלים. ענה ואמר לשריו: הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר ביהודה בינינו? אל יראתנו (אלהינו) אינם מתקרבים, ובחוקינו אינם עושים, ואת דתי המלך עוזבים לעשות את דתיהם. וגם הם מקווים ליום שבר המלכים והשלטונות, שאומרים: מתי ימלוך עלינו מלך, ונשלוט בים וביבשה, וכל העולם יימסר בידינו? אין זה כבוד המלכות להניח אלה על פני הארץ. עתה בואו ונעלה ונגזור עליהם, ונבטל מהם את הברית שנגזרה (נכרתה) בהם: שבת, ראש חודש ומילה. וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני גיבוריו.

בשנת עשרים ושלוש שנים למלכותו,

היא שנת מאתן ותלת עשר שנין לבנין בית אלהא דך,

היא שנת מאתיים ושלוש עשרה שנים לבניין בית האלהים הזה,

שוי אפוהי למיסק לירושלם.

שם פניו לעלות לירושלים.

ענא ואמר להדברוהי:

ענה ואמר לשריו:

הלא ידעתון די איתאי עמא יהודאי די ביהוד ביננא?

הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר ביהודה בינינו?

לדחלתנא לית אנון מתקרבין,

אל יראתנו (אלהינו) אינם מתקרבים,

ובנימוסנא לא עבדין,

ובחוקינו אינם עושים,

ודתי מלכא שבקין למעבד דתיהון.

ואת דתי המלך עוזבים לעשות את דתיהם.

ואף אנון מסברין ליום תבר מלכיא ושולטניא,

וגם הם מקווים ליום שבר המלכים והשלטונות,

דאמרין: אימתי ימלוך עלנא מלכא,

שאומרים: מתי ימלוך עלינו מלך,

ונשלוט בימא וביבשתא,

ונשלוט בים וביבשה,

וכל עלמא בידנא יתמסר?

וכל העולם יימסר בידינו?

לית רבות מלכותא למשבק אלין על אפי ארעא.

אין זה כבוד המלכות להניח אלה על פני הארץ.

כען איתו ונסק ונגזר עליהון,

עתה בואו ונעלה ונגזור עליהם,

ונבטל מנהון קימא דאתגזר בהון:

ונבטל מהם את הברית שנגזרה (נכרתה) בהם:

שבתא, ירחא ומהילותא.

שבת, ראש חודש ומילה.

ושפר פתגמא בעיני רברבנוהי ובעיני גברוהי.

וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני גיבוריו.

גנקנור בירושלים

מגילת אנטיוכוס, פסוקים יב–יג · סיפור · נקנור משנה המלך הורג בירושלים, בונה במה במקדש ושוחט עליה חזיר

״ובנא פרכא בבית מקדשא״ — כך גם בקטע הגניזה T-S A 45.10 (״ובנא כרכא״, בתעתיק האוטומטי) ובקטע Or. 2116.19.12 (״ובנה פרכא״); בנוסח התימני (ורטהיימר ופרויקט הסידור הפתוח) ״ונצב צלמא בביתא דמקדשא״. ״פרכא״ היא במה לעבודה זרה (קגן, לשוננו פו), ובתרגום העברי ״ויבן במה״.

״תמן אשרי שכינתא לעלמא״ — כך בנוסח שלפנינו; באוצר מדרשים ״שכינתאי״, בורטהיימר, בקטעי הגניזה ובתרגום העברי ״שכינתי / שכנתי״ (= שכינתי). ״ביה באתרא נכסו בי חזירא״ — בורטהיימר ״ביה זמנא נכסו חזירא ואובילו מדמיה״.

בה שעתא קם אנטיוכס,בה שעתא קם… — באותה שעה קם אנטיוכוס, ושלח את נקנור משנהו בחיל ובעם רב, ובא לעיר יהודה, לירושלים. הרג בה הרג רב, ובנה במה (לעבודה זרה) בבית המקדש, במקום אשר אמר אלהי ישראל לעבדיו הנביאים: שם אשכין את השכינה לעולם. באותו מקום שחטו חזיר, והכניסו מדמו לעזרת הקודש.

באותה שעה קם אנטיוכוס,

ושלח נקנור תניניה בחיל ובעם שגיא,

ושלח את נקנור משנהו בחיל ובעם רב,

ואתא לקרתא דיהוד, לירושלם.

ובא לעיר יהודה, לירושלים.

קטל בה קטלא שגיא,

הרג בה הרג רב,

ובנא פרכא בבית מקדשא,

ובנה במה (לעבודה זרה) בבית המקדש,

באתרא די אמר אלהא דישראל לעבדוהי נבייא: תמן אשרי שכינתא לעלמא.

במקום אשר אמר אלהי ישראל לעבדיו הנביאים: שם אשכין את השכינה לעולם.

ביה באתרא נכסו בי חזירא,

באותו מקום שחטו חזיר,

ואעילו מן דמה לעזרתא דקודשא.

והכניסו מדמו לעזרת הקודש.

דיוחנן בן מתתיה ונקנור

מגילת אנטיוכוס, פסוקים יד–כה · סיפור · יוחנן הכהן הגדול נכנס אל נקנור בחרב טמונה, מתפלל והורג אותו בעזרה

״אתמלי רגז וחמא, וצלם אנפוהי אשתני״ — על פי דניאל ג, יג, יט. ״תחות לבושוהי עטפה״ — השווה שופטים ג, טז (חרב אהוד). ״וכנמא פתגמא התיביה״ — לשון עזרא ה, יא.

״דעבדית כן״ — בנוסח שלפנינו ״בעבדית״ (ד׳ שנתחלפה בב׳); כך תוקן על פי אוצר מדרשים (״דעבדית״), ובקטע הגניזה T-S A 45.10 ״מן עבדית כן״.

״סב חזירא ונכוס על פרכא״ — בנוסח התימני ״ונכסה לצלמא״ (ראה לעיל בסעיף ג). ״ולבוש לבושא דמלכא״ — בורטהיימר ״ואלבשינך לבושא דמלכותא וארכבינך על סוסא דמלכא״.

״וסדר צלותה קדם רבון עלמא יי״ — באוצר מדרשים ״צלותיה״; בקטע הגניזה T-S A 45.10 ובורטהיימר אין שם השם. ״לא תשוי עלי חובא דקטלתיה בקודשא״ — בורטהיימר ״בבית מקדשך״.

כל קבל דנא,כל קבל דנא… — כנגד זה, כאשר שמע יוחנן בן מתתיה הכהן הגדול כי זה נעשה — נתמלא רוגז וחמה, ותואר פניו נשתנה, ונמלך בלבו מה יוכל לעשות על זה. אז יוחנן בן מתתיה עשה לו חרב, שתי זרתות ארכה, רחבה זרת אחת, תחת בגדיו עטף אותה. ולירושלים בא, ועמד בשער העיר, וקרא לשוערים ואמר להם: אני יוחנן בן מתתיה, באתי להיכנס לפני נקנור. אז נכנסו השוערים והשומרים ואמרו לו: הכהן הגדול של היהודים עומד בשער. ענה נקנור ואמר להם: היכנס ייכנס. אז יוחנן הוכנס לפני נקנור. ענה נקנור ואמר ליוחנן: אתה הוא אחד מן המורדים שמרדו במלך, ואינם רוצים בשלום מלכותו. ענה יוחנן לפני נקנור ואמר: עתה באתי לפניך — מה שאתה רוצה אני עושה. ענה נקנור ואמר ליוחנן: אם כרצוני אתה עושה — קח חזיר ושחט על הבמה, ולבש את בגד המלך, ורכב על סוס המלך, וכאחד מאוהבי המלך תהיה. וכך השיב לו יוחנן דבר: אדוני, אני ירא מבני ישראל, שמא ישמעו שעשיתי כן, ויסקלוני באבנים. ייצאו כל איש מלפניך, שמא יודיעו. אז הוציא נקנור כל איש מלפניו. כנגד זה, באותה שעה, נשא יוחנן בן מתתיה את עיניו אל אלהי השמים, וערך תפילתו לפני ריבון העולם יי. ענה ואמר: אלהי ואלהי אבותי, אברהם יצחק ויעקב, אל תמסרני ביד הערל הזה; שאם יהרגני — ילך וישתבח בבית דגון אלילו, ויאמר: אלילי מסרו בידי. באותה שעה פסע אליו שלוש פסיעות, ותקע את החרב בלבו, והשליך אותו הרוג בעזרת הקודש לפני אלהי השמים. ענה ואמר יוחנן: אל תשים עלי חטא על שהרגתיו בקודש; עתה כן תמסור את כל העמים אשר באו עמו להצר ליהודה ולירושלים.

כנגד זה,

כדי שמע יוחנן בר מתתיה כהנא רבא דנא עבדא —

כאשר שמע יוחנן בן מתתיה הכהן הגדול כי זה נעשה —

אתמלי רגז וחמא, וצלם אנפוהי אשתני,

נתמלא רוגז וחמה, ותואר פניו נשתנה,

ואתמליך בלביה מה די יכיל למעבד על דנא.

ונמלך בלבו מה יוכל לעשות על זה.

באדין יוחנן בר מתתיה עבד ליה חרבא,

אז יוחנן בן מתתיה עשה לו חרב,

זרתין תרתין ארכא, פתיה זרתא חדא,

שתי זרתות ארכה, רחבה זרת אחת,

תחות לבושוהי עטפה.

תחת בגדיו עטף אותה.

ולירושלם אתא, וקם בתרע קרתא,

ולירושלים בא, ועמד בשער העיר,

וקרא לתרעיא ואמר להון:

וקרא לשוערים ואמר להם:

אנא יוחנן בר מתתיה, אתיתי למיעל קדם נקנור.

אני יוחנן בן מתתיה, באתי להיכנס לפני נקנור.

באדין עלין תרעיא ונטריא ואמרין ליה:

אז נכנסו השוערים והשומרים ואמרו לו:

כהנא רבא די יהוד קאים בתרעא.

הכהן הגדול של היהודים עומד בשער.

ענה נקנור ואמר להון:

ענה נקנור ואמר להם:

עול יעול.

היכנס ייכנס.

אדין יוחנן העל קדם נקנור.

אז יוחנן הוכנס לפני נקנור.

ענה נקנור ואמר ליוחנן:

אנת הוא חד מן מרודיא די מרדו במלכא, ולא בעיין שלם מלכותיה.

אתה הוא אחד מן המורדים שמרדו במלך, ואינם רוצים בשלום מלכותו.

ענה יוחנן קדם נקנור ואמר:

ענה יוחנן לפני נקנור ואמר:

כען אתיתי קדמך — די אנת צבי אנא עביד.

עתה באתי לפניך — מה שאתה רוצה אני עושה.

ענה נקנור ואמר ליוחנן:

הן כצבינאי את עביד —

אם כרצוני אתה עושה —

סב חזירא ונכוס על פרכא,

קח חזיר ושחט על הבמה,

ולבוש לבושא דמלכא,

ולבש את בגד המלך,

ורכוב על סוסיא דמלכא,

ורכב על סוס המלך,

וכאחד מן חברי מלכא תהוי.

וכאחד מאוהבי המלך תהיה.

וכנמא פתגמא התיביה יוחנן:

וכך השיב לו יוחנן דבר:

מרי, אנא דחיל מן בני ישראל,

אדוני, אני ירא מבני ישראל,

דילמא די ישמעון דעבדית כן, וירגמונני באבנא.

שמא ישמעו שעשיתי כן, ויסקלוני באבנים.

יפקון כל אנש מן קדמך, דילמא יהודעון.

ייצאו כל איש מלפניך, שמא יודיעו.

אדין נקנור הנפק כל אנש מן קדמוהי.

אז הוציא נקנור כל איש מלפניו.

כל קבל דנא ביה זמנא,

כנגד זה, באותה שעה,

זקף יוחנן בר מתתיה עינוהי לאלהא שמיא,

נשא יוחנן בן מתתיה את עיניו אל אלהי השמים,

וסדר צלותה קדם רבון עלמא יי.

וערך תפילתו לפני ריבון העולם יי.

ענה ואמר:

אלהי ואלהא אבהתי, אברהם יצחק ויעקב,

אלהי ואלהי אבותי, אברהם יצחק ויעקב,

לא תמסרינני ביד ערלא הדין;

אל תמסרני ביד הערל הזה;

די הן יקטלינני — יהך וישתבח בבית דגון טעותיה,

שאם יהרגני — ילך וישתבח בבית דגון אלילו,

ויימר: טעותי מסרתיה בידי.

ויאמר: אלילי מסרו בידי.

בה שעתא פסע עלוהי פסעין תלת,

באותה שעה פסע אליו שלוש פסיעות,

וקבע חרבא בלביה,

ותקע את החרב בלבו,

ורמא קטילא בעזרתא דקודשא קדם אלה שמיא.

והשליך אותו הרוג בעזרת הקודש לפני אלהי השמים.

ענה ואמר יוחנן:

לא תשוי עלי חובא דקטלתיה בקודשא;

אל תשים עלי חטא על שהרגתיו בקודש;

כען כן תמסר כל עממיא די אתו עמיה לאעקא ליהוד ולירושלם.

עתה כן תמסור את כל העמים אשר באו עמו להצר ליהודה ולירושלים.

הנצחון יוחנן

מגילת אנטיוכוס, פסוקים כו–כח · סיפור · יוחנן יוצא ונלחם בעמים, ובונה עמוד ״קטיל תקיפין״

״שבעה (מאתן אלפין ושבעין ותרין) אלפין״ — הסוגריים בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים. בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״שבע מאה ושבעין ותרין אלפין״, ובתרגום העברי ״שבע מאות אלף ושנים ושבעים אלף״; בורטהיימר ״שבעין ותרין אלפין ושבע מאה״.

״וקרא ליה קטיל תקיפין״ — בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״וקרא מקבי קטל תקיפין״, ובורטהיימר ובפרויקט הסידור הפתוח ״בנא מנרתא וקרא שמה מקבי קטלא תקיפין״; בתרגום העברי ״ממית החזקים״.

אדין נפק יוחנן בר מתתיה ביומא דנא,אדין נפק יוחנן… — אז יצא יוחנן בן מתתיה ביום ההוא, ועשה מלחמה בעמים, והרג בהם הרג רב. מספר ההרוגים שהרג בהם ביום ההוא — שבעה (מאתיים אלף ושבעים ושניים) אלפים, שהיו הורגים אלה את אלה. בשובו בנה עמוד על שמו, וקרא לו: ״הורג החזקים״.

אז יצא יוחנן בן מתתיה ביום ההוא,

ואגח קרבא בעממיא,

ועשה מלחמה בעמים,

וקטל בהון קטלא סגיא.

והרג בהם הרג רב.

מנין קטליא דקטל בהון ביומא דנן —

מספר ההרוגים שהרג בהם ביום ההוא —

שבעה (מאתן אלפין ושבעין ותרין) אלפין,

שבעה (מאתיים אלף ושבעים ושניים) אלפים,

דהוו קטלין אלין לאלין.

שהיו הורגים אלה את אלה.

במתיבותיה בנה עמודא על שמיה,

בשובו בנה עמוד על שמו,

וקרא ליה: קטיל תקיפין.

וקרא לו: ״הורג החזקים״.

ובגריס וגזירותיו

מגילת אנטיוכוס, פסוקים כט–לו · סיפור · בגריס בא לירושלים וגוזר על שבת, ראש חודש ומילה; האיש שמל את בנו, והאשה שקפצה מן החומה עם בנה

״איתי ונסק עליהון״ — כך בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים; בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״אתו״, כבפסוק יא. ״על נכסכון״ — באוצר מדרשים ״נסכון״, בקטע הגניזה ״נכסיהון״.

״מהחצפא [אשכחו] גבר״ — ״אשכחו״ בסוגריים מרובעים בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים (השלמת המהדיר); בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״מהחצפא גברא דיגזר בריה״, ובורטהיימר ״כל די יגזר בריה״. ״מן די מלת מלכא מהחצפא״ — לשון דניאל ב, טו.

״לבטלא מננא קימא״ — אחרי ״לא פסיק״ באוצר מדרשים נוסף ״מיננא״. ״ואפלת ברה לארעא״ — בורטהיימר ״ואפילת ית ברה לתחות שורא״.

וכדי שמע אנטיוכס מלכא דאיתקטיל נקנור תניניה,וכדי שמע אנטיוכס… — וכאשר שמע אנטיוכוס המלך שנהרג נקנור משנהו, צר לו מאוד, ושלח להביא לו את בגריס הרשע, מטעה עמו. ענה אנטיוכוס ואמר לבגריס: הלא ידעת? הלא שמעת מה עשו לי בני ישראל? הרגו את חילי, ובזזו את מחנותי ואת שרי! עתה — על נכסיכם אתם בוטחים, או בתיכם שלכם הם? בואו ונעלה עליהם, ונבטל מהם את הברית אשר גזר להם אלהי השמים: שבת, ראש חודש ומילה. אז בגריס הרשע וכל מחנהו בא עליהם לירושלים, והרג בה הרג רב, וגזר בה גזירה גמורה על השבת ועל ראש החודש ועל המילה. כנגד זה, מפני שדבר המלך נחוץ — מצאו איש שמל את בנו, הביאו את האיש וגם את אשתו, ותלו אותם כנגד התינוק. וגם אשה שילדה בן אחרי שמת בעלה, ומלה אותו לשמונה ימים, ועלתה על חומת ירושלים ובנה המהול בידה. ענתה ואמרה: לך אנו אומרים, בגריס הרשע: אתם חושבים לבטל מאתנו את הברית שנכרתה עמנו — ברית אבותינו לא תיפסק, ושבת, ראש חודש ומילה מבני בניהם לא יסורו. והפילה את בנה לארץ, ונפלה אחריו, ומתו שניהם יחד. ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן בימים ההם, ולא שינו את ברית אבותיהם.

וכאשר שמע אנטיוכוס המלך שנהרג נקנור משנהו,

עקת ליה לחדא,

צר לו מאוד,

ושלח להיתי ליה בגריס חיבא, מטעי עמיה.

ושלח להביא לו את בגריס הרשע, מטעה עמו.

ענה אנטיוכס ואמר לבגריס:

ענה אנטיוכוס ואמר לבגריס:

הלא ידעת? הלא שמעת בני ישראל מה עבדו לי?

הלא ידעת? הלא שמעת מה עשו לי בני ישראל?

קטלו חילי, ובזו משריתי ורברבני!

הרגו את חילי, ובזזו את מחנותי ואת שרי!

כען — על נכסכון אנתון רחיצין, או בתיכון דילכון אנון?

עתה — על נכסיכם אתם בוטחים, או בתיכם שלכם הם?

איתי ונסק עליהון,

בואו ונעלה עליהם,

ונבטל מנהון קימא די גזר להון אלה דשמיא:

ונבטל מהם את הברית אשר גזר להם אלהי השמים:

שבתא, ירחא ומהילותא.

שבת, ראש חודש ומילה.

אדין בגריס חיבא וכל משריתה אתא עליהון לירושלם,

אז בגריס הרשע וכל מחנהו בא עליהם לירושלים,

וקטל בה קטלא סגיא,

והרג בה הרג רב,

וגזר בה גזרתא גמירא על שבתא ועל ירחא ועל מהילותא.

וגזר בה גזירה גמורה על השבת ועל ראש החודש ועל המילה.

כל קבל דנא, מן די מלת מלכא מהחצפא —

כנגד זה, מפני שדבר המלך נחוץ —

אשכחו גבר די גזר בריה,

מצאו איש שמל את בנו,

אייתון גברא ואף אנתתיה,

הביאו את האיש וגם את אשתו,

וצליבינון לקבל ינקא.

ותלו אותם כנגד התינוק.

ואף אנתתא די ילידת בר בתר דמית בעלה,

וגם אשה שילדה בן אחרי שמת בעלה,

וגזרתיה לתמניא יומין,

ומלה אותו לשמונה ימים,

וסליקת על שורא די ירושלם וברה גזירה בידה.

ועלתה על חומת ירושלים ובנה המהול בידה.

ענת ואמרת:

ענתה ואמרה:

לך אמרין, בגריס חיבא:

לך אנו אומרים, בגריס הרשע:

אנתון מסברין לבטלא מננא קימא די גזיר עמנא —

אתם חושבים לבטל מאתנו את הברית שנכרתה עמנו —

קימא דאבהתנא לא פסיק,

ברית אבותינו לא תיפסק,

ושבתא, ירחא ומהילותא מבני בניהון לא יעידון.

ושבת, ראש חודש ומילה מבני בניהם לא יסורו.

ואפלת ברה לארעא, ונפלת בתריה,

והפילה את בנה לארץ, ונפלה אחריו,

ומיתו תרויהון כחדא.

ומתו שניהם יחד.

וסגיאין מן בני ישראל די הוו עבדין כן ביומיא האנון,

ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן בימים ההם,

ולא משניין קים אבהתהון.

ולא שינו את ברית אבותיהם.

זהמערה

מגילת אנטיוכוס, פסוקים לז–מ · סיפור · בני ישראל ששבתו במערה נשרפו בה ולא חיללו את השבת

״ואכלי קורציהון״ — לשון דניאל ג, ח (״ואכלו קרציהון די יהודיא״): הלשינו עליהם. בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״ואכלו קרציהון קדם בגריס חייבא״.

״שיתא יומין תעבדון עבדתיכון וביומא שביעאה תניחון״ — על פי שמות לד, כא (״ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת״), בתרגום חופשי. ״ואוקידו על פום מערתא״ — בורטהיימר ״איתיאו אעין רטיבין״.

ביה זמנא אמרין בני ישראל אלין לאלין:ביה זמנא אמרין… — באותו זמן אמרו בני ישראל אלה לאלה: בואו ונלך ונשבות במערה, ולמה נחלל את יום השבת? והלשינו עליהם לפני בגריס. אז שלח בגריס הרשע אנשי נשק, וישבו על פי המערה, ואמרו להם: יהודים, צאו אלינו! אכלו מלחמנו, ושתו מייננו, ומעשינו תהיו עושים. ענו בני ישראל ואמרו אלה לאלה: זוכרים אנחנו את אשר נצטווינו על הר סיני: ששה ימים תעשו מלאכתכם, וביום השביעי תנוחו. עתה טוב לנו שנמות במערה, משנחלל את יום השבת. כנגד זה, כאשר לא יצאו אליהם — הביאו עצים והבעירו על פי המערה, ונהרגו כאלף איש, איש ואשתו.

באותו זמן אמרו בני ישראל אלה לאלה:

איתו ונהך ונשבות במערתא,

בואו ונלך ונשבות במערה,

ולמה נחלל יומא דשבתא?

ולמה נחלל את יום השבת?

ואכלי קורציהון קדם בגריס.

והלשינו עליהם לפני בגריס.

באדין בגריס חיבא שלח גוברין די זיינא,

אז שלח בגריס הרשע אנשי נשק,

ויתיבו על פום מערתא,

וישבו על פי המערה,

ואמרין להון:

ואמרו להם:

יהודאי, פוקו לותנא!

יהודים, צאו אלינו!

אכלו מן לחמנא, ושתו מן חמרנא,

אכלו מלחמנו, ושתו מייננו,

ועובדנא תהוון עבדין.

ומעשינו תהיו עושים.

ענין בני ישראל ואמרין אלין לאלין:

ענו בני ישראל ואמרו אלה לאלה:

דכירין אנחנא מה דאתפקדנא על טורא דסיני:

זוכרים אנחנו את אשר נצטווינו על הר סיני:

שיתא יומין תעבדון עבדתיכון,

ששה ימים תעשו מלאכתכם,

וביומא שביעאה תניחון.

וביום השביעי תנוחו.

כען טב לנא דנמות במערתא, מן דנחלל יומא דשבתא.

עתה טוב לנו שנמות במערה, משנחלל את יום השבת.

כל קבל דנא, כדי לא נפקו לותהון —

כנגד זה, כאשר לא יצאו אליהם —

איתיאו אעין ואוקידו על פום מערתא,

הביאו עצים והבעירו על פי המערה,

ואתקטילו כאלף גברי, גבר ואנתתיה.

ונהרגו כאלף איש, איש ואשתו.

חבגריס בורח אל המלך

מגילת אנטיוכוס, פסוקים מא–מז · סיפור · חמשת בני מתתיה מכים בעמים; בגריס בורח ויועץ למלך לאסוף את כל צבאות מלכותו ואת הפילים

״ואשתדור רב ומרדי בגוה״ — באוצר מדרשים ״ואשתדור״; בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״ואשתרור רב וחרד ב[״ (בתעתיק האוטומטי), ובורטהיימר ״ואשתדרו רברבניה״; בתרגום העברי ״מרמה גדולה ומרד בתוכה״.

״מן אריון אנון תקיפין, מן נשרין אנון קלילין״ — על פי שמואל ב א, כג. ״להן כתוב ושלח אגרין״ — ״להן״ = אלא, כבארמית המקראית; בנוסח התימני ״לכן שלח אגרתא״, בהשפעת הערבית (קגן, לשוננו פו).

״די הן תגיח בהון בגוברין זעירן״ — בקטע הגניזה ״לא תגיח בהון בגברין זעירין דלמא תתבהית״. ״ואתו רברבני כל עממיא ומלכותא״ — בקטע הגניזה ״עם מעם ומאכו ממלכו״, ובתרגום העברי ״שרי עם ועם ומלכות ממלכות״.

בתר דנא נפקו חמשא בני מתתיה, יוחנן וארבע אחוהי,בתר דנא נפקו… — אחרי זה יצאו חמשת בני מתתיה, יוחנן וארבעת אחיו, ועשו מלחמה בעמים, הרג רב הרגו בהם, וגירשו אותם לאיי הים (לחופי הים), כי בטחו באלהי השמים. אז ישב בגריס הרשע בספינה, וברח אל המלך אנטיוכוס, ועמו אנשים פליטי חרב. ענה בגריס ואמר לאנטיוכוס המלך: אתה המלך שמת צו לבטל מן היהודים שבת, ראש חודש ומילה — ומרד גדול ומרידות בתוכו. שאם יבואו כל העמים, האומות והלשונות — לא יוכלו לחמשת בני מתתיה: מאריות הם חזקים, מנשרים הם קלים, ומדובים הם עזים. עתה המלך, ייטב עליך יעצי הטוב, ואל תלחם בהם במחנות האלה; שאם תלחם בהם באנשים מעטים — תבוש בפני כל המלכים. אלא כתוב ושלח אגרות בכל מדינות מלכותך, שיבואו שרי החיל ולא יישאר מהם אף אחד, וגם הפילים לבושי השריון יהיו עמהם. וייטב הדבר הזה בעיני אנטיוכוס המלך, ושלח אגרות לכל מדינות מלכותו, ובאו שרי כל העמים והממלכות, וגם הפילים לבושי השריון באו עמהם.

אחרי זה יצאו חמשת בני מתתיה, יוחנן וארבעת אחיו,

ואגיחו קרבא בעממיא,

ועשו מלחמה בעמים,

קטלא סגיא קטילו בהון,

הרג רב הרגו בהם,

ותרכינון להפרכי ימא,

וגירשו אותם לאיי הים (לחופי הים),

דאתרחיצו לאלה שמיא.

כי בטחו באלהי השמים.

באדין בגריס חיבא יתיב בספינתא,

אז ישב בגריס הרשע בספינה,

וערק לות מלכא אנטיוכס,

וברח אל המלך אנטיוכוס,

ועמיה גוברין משזבי חרבא.

ועמו אנשים פליטי חרב.

ענה בגריס ואמר לאנטיוכס מלכא:

ענה בגריס ואמר לאנטיוכוס המלך:

אנת מלכא שמת טעם לבטלא מן יהוד שבתא, ירחא ומהילותא —

אתה המלך שמת צו לבטל מן היהודים שבת, ראש חודש ומילה —

ואשתדור רב ומרדי בגוה.

ומרד גדול ומרידות בתוכו.

די אן עללין כל עממיא, אומיא ולשניא — לא כהלין לחמשא בני מתתיה:

שאם יבואו כל העמים, האומות והלשונות — לא יוכלו לחמשת בני מתתיה:

מן אריון אנון תקיפין,

מאריות הם חזקים,

מן נשרין אנון קלילין,

מנשרים הם קלים,

ומן דובבן אנון חציפין.

ומדובים הם עזים.

כען מלכא, ישפר עלך מלכי טבא,

עתה המלך, ייטב עליך יעצי הטוב,

ולא תגיח בהון במשריתא אלין;

ואל תלחם בהם במחנות האלה;

די הן תגיח בהון בגוברין זעירן — תתבהית באנפי כל מלכיא.

שאם תלחם בהם באנשים מעטים — תבוש בפני כל המלכים.

להן כתוב ושלח אגרין בכל מדינות מלכותך,

אלא כתוב ושלח אגרות בכל מדינות מלכותך,

דייתון רברבני חילא ולא ישתאר מנהון עד חד,

שיבואו שרי החיל ולא יישאר מהם אף אחד,

ואף פיליא מלובשי שירייתא יהון עמהון.

וגם הפילים לבושי השריון יהיו עמהם.

ושפר פתגמא הדין בעיני אנטיוכס מלכא,

וייטב הדבר הזה בעיני אנטיוכוס המלך,

ושלח אגרין לכל מדינות מלכותיה,

ושלח אגרות לכל מדינות מלכותו,

ואתו רברבני כל עממיא ומלכותא,

ובאו שרי כל העמים והממלכות,

ואף פיליא לובשי שירייתא עמהון אתו.

וגם הפילים לבושי השריון באו עמהם.

טברכת מתתיה לבניו

מגילת אנטיוכוס, פסוקים מח–נה · סיפור · בגריס פורץ את המקדש; בני מתתיה צמים במצפה, ואביהם מברך אותם ומשווה כל אחד לגיבור מישראל

״ופגר שורא ונתק אבולא״ — כך גם בקטע הגניזה T-S A 45.10 (״ונתק אבולה״); בנוסח התימני (ורטהיימר) ״תרע בה תלת עשר תרעין וסגר נהרא דמדינתא ושרף אבנה״. ״אבולא״ — שער העיר (קגן, לשוננו פו); בתרגום העברי ״בקע החומה וינתק המבוא״. ״ותרע במוקדשא תלת עשר תרעתיא״ — שלוש עשרה פרצות (השווה משנה מדות ב, ג; קגן, שם).

״יהודא בוכרא שמעון תנינא״ — באוצר מדרשים ״יהודה״. ״יוחנן ברי אודמינך כאבנר בר נר״ — באוצר מדרשים ״בן נר״.

״די קנאי קנאה ושזיב לישראל״ — על פי במדבר כה, יא–יג; בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״ושיזב לבית ישראל״.

תנינות קם בגריס חיבא ואתא לירושלם,תנינות קם בגריס… — שנית קם בגריס הרשע ובא לירושלים, והרס את החומה, ועקר את השער, ופרץ במקדש שלוש עשרה פרצות, וגם מאבניו הרס עד שהיו כעפר. חשב בלבו ואמר: הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי וחזקה ידי. ואלהי השמים לא חשב כך. וכאשר שמעו חמשת בני מתתיה, קמו ובאו למצפה גלעד, שהיתה שם הצלה לישראל בימי שמואל הנביא. צום גזרו, וישבו על האפר, לבקש רחמים מלפני אלהי השמים. אז נפלה בלבם עצה טובה: יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי. בירך אותם אביהם, וכך אמר להם: יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב, שנמשל לאריה. שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב, שהרג את כל יושבי שכם. יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר, שר צבא ישראל. יונתן בני, אדמה אותך ליונתן בן שאול, שהרג את הפלשתים. אלעזר בני, אדמה אותך לפנחס בן אלעזר, שקינא קנאה והושיע את ישראל.

שנית קם בגריס הרשע ובא לירושלים,

ופגר שורא, ונתק אבולא,

והרס את החומה, ועקר את השער,

ותרע במוקדשא תלת עשר תרעתיא,

ופרץ במקדש שלוש עשרה פרצות,

ואף מן אבנוהי פגר עד דהוו כעפרא.

וגם מאבניו הרס עד שהיו כעפר.

חשב בלביה ואמר:

חשב בלבו ואמר:

זמנא הדא לא יכלין לי, די רב חילי ותקיפת ידאי.

הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי וחזקה ידי.

ואלהא שמיא לא חשיב כך.

ואלהי השמים לא חשב כך.

וכדי שמעו חמשא בני מתתיה,

וכאשר שמעו חמשת בני מתתיה,

קמו ואתו למצפיא דגלעד,

קמו ובאו למצפה גלעד,

די הוות תמן שיזבא לישראל ביומי שמואל נביא.

שהיתה שם הצלה לישראל בימי שמואל הנביא.

צומא גזרו, ויתיבו על קטמא,

צום גזרו, וישבו על האפר,

למבעי רחמין מן קדם אלהא שמיא.

לבקש רחמים מלפני אלהי השמים.

באדין נפל בלבהון מלתא טבא:

אז נפלה בלבם עצה טובה:

יהודא בוכרא,

יהודה הבכור,

שמעון תנינא,

שמעון השני,

יוחנן תליתאה,

יוחנן השלישי,

יונתן רביעאה,

יונתן הרביעי,

אלעזר חמשאה.

אלעזר החמישי.

בריך יתהון אבוהון, וכדין אמר להון:

בירך אותם אביהם, וכך אמר להם:

יהודה ברי, אודמינך כיהודה בר יעקב, דהוה אמתיל לאריא.

יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב, שנמשל לאריה.

שמעון ברי, אודמינך כשמעון בר יעקב, דקטיל כל יתבי שכם.

שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב, שהרג את כל יושבי שכם.

יוחנן ברי, אודמינך כאבנר בר נר, רב חילא דישראל.

יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר, שר צבא ישראל.

יונתן ברי, אודמינך כיונתן בר שאול, דקטיל פלשתאי.

יונתן בני, אדמה אותך ליונתן בן שאול, שהרג את הפלשתים.

אלעזר ברי, אודמינך כפנחס בר אלעזר, די קנאי קנאה ושזיב לישראל.

אלעזר בני, אדמה אותך לפנחס בן אלעזר, שקינא קנאה והושיע את ישראל.

ימות יהודה

מגילת אנטיוכוס, פסוקים נו–ס · סיפור · יהודה נהרג בקרב; אחיו שבים אל אביהם, ומתתיה יוצא עמם למלחמה

״ואתון אתבריתון על אחוכון״ — כך בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים; בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״ואתנו אאתכריתין״ (= ואתון אתכריתון), וזה הנוסח הקדום לדעת קגן (לשוננו פו): ״התאבלתם״, ״אתבריתון״ שיבוש קל שלו; בנוסח התימני (ורטהיימר) ״ואתון תתנחמון על אחוכון״, ובתרגום העברי ״ואתם נבהלתם על אחיכם״.

״עני ואמרי דאתקטיל יהודה״ — בקטע הגניזה ״ענו ואמרין די אתקטל יהודה״. ״דהוה חשיב כוות כלנא״ — בקטע הגניזה ״די הווה חשיב ככולנא״.

על דנא נפקו חמשא בני מתתיה ביומא דנא,על דנא נפקו… — על זה יצאו חמשת בני מתתיה ביום ההוא, ועשו מלחמה בעמים, והרגו מהם הרג רב, ונהרג מהם יהודה. באותה שעה, כאשר ראו בני מתתיה שנהרג יהודה — שבו ובאו אל אביהם. ואמר להם: למה שבתם? ענו ואמרו: שנהרג יהודה אחינו, שהיה חשוב ככולנו. ענה מתתיה ואמר להם: אני אצא עמכם ואעשה מלחמה בעמים, שמא יאבדו בית ישראל; ואתם התאבלתם (נדכאתם) על אחיכם. ויצא מתתיה ביום ההוא עם בניו, ועשה מלחמה בעמים.

על זה יצאו חמשת בני מתתיה ביום ההוא,

ואגיחו קרבא בעממיא,

ועשו מלחמה בעמים,

וקטלו מנהון קטלא סגיא,

והרגו מהם הרג רב,

ואתקטיל מנהון יהודה.

ונהרג מהם יהודה.

בה שעתא, כדי חזו בני מתתיה דאתקטיל יהודה —

באותה שעה, כאשר ראו בני מתתיה שנהרג יהודה —

תבו ואתו לות אבוהון.

שבו ובאו אל אביהם.

ואמר להון:

ואמר להם:

למה תבתון?

למה שבתם?

עני ואמרי:

ענו ואמרו:

דאתקטיל יהודה אחונא, דהוה חשיב כוות כלנא.

שנהרג יהודה אחינו, שהיה חשוב ככולנו.

ענה מתתיה ואמר להון:

ענה מתתיה ואמר להם:

אנא אפוק עמכון ואגיח קרבא בעממיא,

אני אצא עמכם ואעשה מלחמה בעמים,

דילמא יובדון בית ישראל;

שמא יאבדו בית ישראל;

ואתון אתבריתון על אחוכון.

ואתם התאבלתם (נדכאתם) על אחיכם.

ונפק מתתיה ביומא דנא עם בנוהי,

ויצא מתתיה ביום ההוא עם בניו,

ואגח קרבא בעממיא.

ועשה מלחמה בעמים.

יאמפלת העמים

מגילת אנטיוכוס, פסוקים סא–סה · סיפור · העמים נמסרים ביד בני מתתיה; אלעזר טובע בין הפילים; בגריס נשרף ואנטיוכוס בורח

״וטמע בפרתא דפילין״ — ״פרתא״ הוא הפרש שבמעיים (בתרגום העברי ״ויטבע בפרש הפילים״); בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״וטבע בפרתא די כיליא״ (בתעתיק האוטומטי; = פיליא).

״וכדי תבו בעוהי״ — בנוסח שלפנינו ״תבי״; כך תוקן על פי אוצר מדרשים ובקטע הגניזה T-S A 45.10 (״וכדי תבו״), ובתרגום העברי ״וכאשר שבו בקשוהו״.

״וקרין ליה ערוקא״ — בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״ואמרין ליה ערוקא אנא עדוקא אנת״ (בתעתיק האוטומטי).

ואלה די שמיא מסר כל גברי עממיא בידיהון,ואלה די שמיא… — ואלהי השמים מסר את כל גיבורי העמים בידם, והרגו בהם הרג רב — כל אוחזי חרב, וכל מושכי קשת, ושרי החיל והסגנים; לא נשאר בהם פליט, וברחו שאר העם לאיי הים. ואלעזר היה עסוק להמית את הפילים, וטבע בפרש הפילים. וכאשר שבו, בקשוהו בין החיים ובין המתים — ולא מצאוהו; אחר כך מצאוהו בפרש הפילים. ושמחו בני ישראל שנמסרו בידם שונאיהם: מהם שרפו באש, ומהם דקרו בחרב, ומהם תלו על העץ. ובגריס הרשע, מטעה עמו — שרפוהו עם בית ישראל באש. אז אנטיוכוס המלך, כאשר שמע שנהרג בגריס הרשע וכל שרי החיל שעמו, ישב בספינה וברח לאיי הים. והיה כל מקום שהיה בא אליו — מורדים בו, וקוראים לו: ״הבורח״.

ואלהי השמים מסר את כל גיבורי העמים בידם,

וקטלו בהון קטלא סגיא —

והרגו בהם הרג רב —

כל אחודי סייפא, וכל נגודי קשתא, ורברבני חילא וסגניא;

כל אוחזי חרב, וכל מושכי קשת, ושרי החיל והסגנים;

לא אשתאר בהון משזיב,

לא נשאר בהם פליט,

וערקו שאר עמא להפרכי ימא.

וברחו שאר העם לאיי הים.

ואלעזר הוה מתעסק לקטלא פיליא,

ואלעזר היה עסוק להמית את הפילים,

וטמע בפרתא דפילין.

וטבע בפרש הפילים.

וכדי תבו בעוהי בין חייא ובין מתיא — ולא אשכחוהי;

וכאשר שבו, בקשוהו בין החיים ובין המתים — ולא מצאוהו;

בתר כן אשכחוהי בפרת פיליא.

אחר כך מצאוהו בפרש הפילים.

וחדו בני ישראל דאתמסרו בידיהון שנאיהון:

ושמחו בני ישראל שנמסרו בידם שונאיהם:

מנהון קלו בנורא,

מהם שרפו באש,

ומנהון דקרו בחרבא,

ומהם דקרו בחרב,

ומנהון צליבו על צליבא.

ומהם תלו על העץ.

ובגריס חיבא, מטעי עמיה —

ובגריס הרשע, מטעה עמו —

קלוהי עמא בית ישראל בנורא.

שרפוהו עם בית ישראל באש.

באדין אנטיוכס מלכא, כדי שמע דאתקטיל בגריס חיבא וכל רברבי חילא דעמיה,

אז אנטיוכוס המלך, כאשר שמע שנהרג בגריס הרשע וכל שרי החיל שעמו,

יתיב בספינתא וערק להפרכי ימא.

ישב בספינה וברח לאיי הים.

והוה כל אתר דהוה על — מרדין ביה,

והיה כל מקום שהיה בא אליו — מורדים בו,

וקרין ליה: ערוקא.

וקוראים לו: ״הבורח״.

יבפך השמן

מגילת אנטיוכוס, פסוקים סו–סח · סיפור · בני חשמונאי מטהרים את המקדש; פך שמן אחד חתום בחותם כהן גדול דולק שמונה ימים

על פך השמן החתום בטבעת כהן גדול שדלק שמונה ימים — בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב (״ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד״); שם גם ״דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון״, כבפסוק ע.

״ואלהא די שכין שמיה תמן״ — בנוסח שלפנינו ״שמיא״; כך תוקן על פי אוצר מדרשים ובקטע הגניזה T-S A 45.10 (״דישכין שמיה תמן״), ובתרגום העברי ״אשר שכן שמו שם״.

בתר דנא עלין בית חשמונאי לבית מקדשא,בתר דנא עלין… — אחרי זה נכנסו בית חשמונאי לבית המקדש, ובנו את השערים ההרוסים, וסגרו את הפרצות, וטיהרו את המקדש ואת העזרה מן ההרוגים ומן הטומאה. וביקשו שמן טהור להדליק את הנרות, ולא מצאו אלא צלוחית אחת שהיתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו שהיה טהור. כשיעור הדלקת יום אחד היה בה. ואלהים אשר השכין את שמו שם נתן בה ברכה, והדליקו ממנה שמונה ימים.

אחרי זה נכנסו בית חשמונאי לבית המקדש,

ובנו תרעין מפגרין, וסגרו תרעתא,

ובנו את השערים ההרוסים, וסגרו את הפרצות,

ודכיאו מקדשא ועזרתא מן קטיליא ומן סאבותא.

וטיהרו את המקדש ואת העזרה מן ההרוגים ומן הטומאה.

ובעו משחתא דכיא לאדלקות אנהרותא,

וביקשו שמן טהור להדליק את הנרות,

ולא אשכחו אלהין צלוחית חדא די הוות חתימא בעזקת כהנא רבא,

ולא מצאו אלא צלוחית אחת שהיתה חתומה בטבעת הכהן הגדול,

וידעו די הוה דכי.

וידעו שהיה טהור.

כאדלקות יומא חד הוה ביה.

כשיעור הדלקת יום אחד היה בה.

ואלהא די שכין שמיה תמן יהב ביה ברכתא,

ואלהים אשר השכין את שמו שם נתן בה ברכה,

ואדליקו מניה יומין תמניא.

והדליקו ממנה שמונה ימים.

יגימי החנוכה

מגילת אנטיוכוס, פסוקים סט–עד · סיפור · בני חשמונאי קובעים שמונה ימי שמחה והדלקת נרות; מלכות בני חשמונאי מאתיים ושש שנים

״על כן קימו בני חשמונאי קימא״ — בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים ״בידהם״, ואין לו מובן; כך תוקן על פי קטע הגניזה T-S A 45.10 (״על כן קיימו בני חשמתי קיימא״) והתרגום העברי (״על כן קימו בני חשמונאי קיום״). ״ותקיפו אסרא״ — לשון דניאל ו, ח.

״להן כל אנש די איתי עלוהי מן קדמת דנא ויצלי קדם אלהה״ — בקטע הגניזה T-S A 45.10 ״מן קדמת דנא יורה ויצלי״ (= יודה), וכן בקטע הגניזה העברי Or. 2116.16 ״יודה ויתפלל לפני אלהיו״; לשון דניאל ו, יא (״מודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה״).

״מאתן ושית שנין״ — כך גם בקטע הגניזה T-S A 45.10 (״מאתן ושת שנין״), ובתרגום העברי.

על כן קימו בני חשמונאי קימא,על כן קימו… — על כן קיימו בני חשמונאי קיום (תקנה), וחיזקו איסר ורשמו, ובני ישראל יחד עמהם, לעשות שמונה ימים אלה ימי שמחה, כימי שמחת המועדים הכתובים בספר התורה; ולהדליק בהם נרות, להודיע שעשה אלהי השמים ניצחונות בהם. לא לספוד, ולא לגזור צום ותענית; אלא כל איש שיש עליו (נדר או מנהג) מקודם לכן — יתפלל לפני אלהיו. אבל חשמונאי ובניו ואחיהם לא גזרו בהם לעזוב את עבודת המקדש. מן העת הזאת לא היה שם למלכות יון. וקיבלו את המלכות בני חשמונאי ובני בניהם, מן העת הזאת ועד חורבן בית האלהים הזה — מאתיים ושש שנים. עד הימים האלה בני ישראל בכל גלויותיהם שומרים את הימים האלה, וקוראים להם ימי שמחה, מעשרים וחמישה ימים לחודש כסלו, שמונה ימים. מן העת ההיא ועד עולם לא יסורו מהם בבית מקדשם. הכוהנים והלוויים וחכמיהם קיימו עליהם ועל בני בניהם עד עולם. כבודך יי.

על כן קיימו בני חשמונאי קיום (תקנה),

ותקיפו אסרא ורשמו, ובני ישראל כחדא עמהון,

וחיזקו איסר ורשמו, ובני ישראל יחד עמהם,

למעבד תמניא יומין אלין יומי חדותא,

לעשות שמונה ימים אלה ימי שמחה,

כיומי חדות מועדיא דכתיבין בספר אורייתא;

כימי שמחת המועדים הכתובים בספר התורה;

ולאדלקא בהון אנהרותא,

ולהדליק בהם נרות,

להודעא די עביד אלהא שמיא נצחנין בהון.

להודיע שעשה אלהי השמים ניצחונות בהם.

לא למספד, ולא למגזר צום ותענית;

לא לספוד, ולא לגזור צום ותענית;

להן כל אנש די איתי עלוהי מן קדמת דנא — ויצלי קדם אלהה.

אלא כל איש שיש עליו (נדר או מנהג) מקודם לכן — יתפלל לפני אלהיו.

ברם חשמונאי ובנוהי ואחוהון לא גזרו בהון למשבק עבידת פולחנא די מקדשא.

אבל חשמונאי ובניו ואחיהם לא גזרו בהם לעזוב את עבודת המקדש.

מן עדנא דנא לא הוה שם למלכות יון.

מן העת הזאת לא היה שם למלכות יון.

וקבלו מלכותא בני חשמונאי ובני בניהון,

וקיבלו את המלכות בני חשמונאי ובני בניהם,

מן עדנא דנא ועד חרבן בית אלהא דך —

מן העת הזאת ועד חורבן בית האלהים הזה —

מאתן ושית שנין.

מאתיים ושש שנים.

עד יומיא האלין בני ישראל בכל גלותהון נטרין יומיא אלין,

עד הימים האלה בני ישראל בכל גלויותיהם שומרים את הימים האלה,

וקרין להון ימי חדו,

וקוראים להם ימי שמחה,

מעשרים וחמשא יומין לירחא דכסלו, תמניא יומין.

מעשרים וחמישה ימים לחודש כסלו, שמונה ימים.

מן עידנא ההוא ועד עלמא לא עדון מנהון בבית מקדשהון.

מן העת ההיא ועד עולם לא יסורו מהם בבית מקדשם.

כהניא ולויא וחכימהון קימו עליהון ועל בני בניהון עד עלמא.

הכוהנים והלוויים וחכמיהם קיימו עליהם ועל בני בניהם עד עולם.

כבודך יי.

מגילת אנטיוכוס — נוסח בתי מדרשות

ידמגילת אנטיוכוס — בלשון ארמית, נוסח בתי מדרשות

בתי מדרשות, מגילת אנטיוכוס · סיפור · נוסח אחר · הנוסח הארמי בלשון אחרת ובקיצור: ניקנור מציב צלם בבית המקדש, יוחנן ״כהנא די יהוד״, ״מקבי קטלא תקיפין״, אנטיוכוס ״רמא בנפשיה לימא״; הצלוחית ״מיומי שמואל נבייא״

נוסח זה של המגילה שונה מן הנוסח שלעיל בלשונו ובסדרו לאורך כולו (״פתח מדינן״, ״ונצב צלמא בביתא דמקדשא״, ״ונכסה לצלמא״, ״אברהם יצחק וישראל״, ״מנרתא וקרא שמה מקבי״, ״אודי עובדך״, ״ורמא בנפשיה לימא״, ״וכל דיהי עלוהי נדרא ישלמיניה״), ונדפס כאן שלם, בצדו; הוא מסתיים בדיני הימים, בלא מניין שנות מלכות בית חשמונאי.

״[כיהונתן… עובדך]״ — השלמת המהדיר בסוגריים בדפוס. ״וקטן בהון״, ״נפל בלבהון מלכא טבא״ — כך בדפוס (בנוסח שלעיל ״וקטל בהון״, ״מלתא טבא״).

והוה ביומי אנטיוכס מלכא דיון מלך רב ותקיף הוא וחסין בשלטנותיה וכל מלכיא ישתמעון ליה.

הוא פתח מדינן סגיאן ומלכין תקיפין אסר ואצדי בירניתהון והיכליהון אוקד בנורא וגבריהון באיסר איסר.

הוא בנא מדינתא רבתא על ספר ימא למהוי ליה לבית מלכו וקרא לה אנטכיא על שמיה.

ואף בגרס תניניה בנא ליה מדינתא אוחרנתא לקבלה וקרא לה מדינת בגרס וכן שמהתהון על דנא.

בשנת עשרין ותלת שנין למימלכיה בשנת מאתן ותלת עשר שנין לבנין בית אלהא די שוי אנפוהי למיסק לירושלים.

ענה ואמר להדברוהי:

הלא ידעתון עמא יהודאי די ביהוד בינתנא לאילהנא לא פלחין ונמוסנא לא עבדין ודתי מלכא שבקין למעבד דתיהון.

ואף אנון מסברין ליום תבר מלכיא ושלטוניא ואמרין אמתי יקום מלכאנא ונשלוט בימא וביבשתא וכל עלמא יתמסר בידנא לית רבות מלכותא למשבק אלין על אפי ארעא.

כען איתו וניסק עליהון ונבטל מנהון קימא דגזיר עליהון שבתא וירחא ומהולתא.

ושפר פתגמא בעיני רברבנוהי ובעיני כל חיילותיה.

בה שעתא קם אנטיוכס מלכא שלח בניקנור תניניה בחיל רב ועם סגיא ואתא לירושלים וקטל בה קטול סגיא ונצב צלמא בביתא דמקדשא באתר די אמר אלהא ישראל לעבדוהי נבייא תמן אשרי שכינתי לעלמייא.

ביה זמנא נכסו חזירא ואובילו מדמיה לעזרתא דקודשא.

וכד שמע יוחנן בר מתתיה ית פתגמיא האלין אתמלי רגז וחימא וצלים אנפוהי אשתני ואתמליך בלביה מה למעבד על דנא.

באדיין יוחנן בר מתתיה עבד ליה חרבא זרתין אורכיה ופתייה זירת חדא תחות לבושוהי עטפה.

ולירושלם אתא וקם בתרע קרתא ואמר לתרעייא ונטוריא:

אנא יוחנן בר מתתיה כהנא די יהוד אתיתי למיעל קדם ניקנור.

אידין עלון נטורייא ותרעייא ואמרו ליה לניקנור:

כהנא רבא די יהוד קאים על תרעא.

ואמר להון:

עול יעול.

אדין הנעיל יוחנן קדם ניקנור.

ענה ניקנור ואמר ליוחנן:

אנתא הוא חד מן מרודייא די מרדו במלכא ולא בעיין שלם מלכותיה.

ענה יוחנן קדם ניקנור ואמר:

כען אתיתי קדמך למעבד מא די את בעי.

ענה ניקנור ואמר ליוחנן:

הא כמצביי את בעי סב חזירא ונכסה לצלמא ואלבשינך לבושא דמלכותא וארכבינך על סוסא דמלכא וכחד מן רחמי מלכא תהוי.

וכנימא פתגמא אתיביה יוחנן ואמר:

מרי, אנא דחיל מן בני ישראל, דלמא ידעון די עבדית כן ירגמונני באבניא;

וכען יפקון כל אינש מן קדמך דלמא יחוון בית ישראל.

אדין ניקנור הנפיק כל אינש מן קדמוהי.

ביה זמנא זקף יוחנן בר מתתיה עיניה לשמיא וסדר צלותיה קדם רבון עלמא ואמר:ביה זמנא זקף… — בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיה את עיניו לשמים, וסידר תפלתו לפני רבון העולם ואמר: אלהי ואלהי אבותי, אברהם יצחק וישראל. וכך אמר: אל תמסרני ביד הערל הזה, שמא יהרגני וילך וישתבח בבית דגון אלילו, ויאמר: אלילי מסרו בידי. באותה שעה פסע אליו שלש פסיעות, ודקר את החרב בלבו, והשליכו חלל בעזרת הקודש. ענה יוחנן לפני אלהי השמים ואמר: אדוני, אל תשים עלי עונות על שהרגתיו בבית מקדשך; עתה תמסור את כל העמים שבאו להתעות את בני ישראל אשר בירושלים. אז יצא יוחנן ביום ההוא, ונלחם בעמים האלה, והרג בהם הרג רב; וברחו העם שנמלטו מן החרב בספינה אל אנטיוכוס המלך. ומנין ההרוגים שהרג ביום ההוא — שבעים ושנים אלף ושבע מאות, שהיו הורגים איש את רעהו. בשובו בנה מנורה, וקרא שמה ״מקבי — ממית החזקים״.

בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיה את עיניו לשמים, וסידר תפלתו לפני רבון העולם ואמר:

אלהי ואלהא דאבהתי, אברהם יצחק וישראל.

אלהי ואלהי אבותי, אברהם יצחק וישראל.

וכן אמר:

וכך אמר:

לא תמסריני ביד ערלא הדין דלמא יקטלינני ויהך וישתבח בבית דגון טעותיה ויאמר טעותי מסרתיה בידי.

אל תמסרני ביד הערל הזה, שמא יהרגני וילך וישתבח בבית דגון אלילו, ויאמר: אלילי מסרו בידי.

בה שעתא פסע לותיה תלת פסעין ודקר חרבא בלביה ורמא יתיה קטילא בעזרתא דקודשא.

באותה שעה פסע אליו שלש פסיעות, ודקר את החרב בלבו, והשליכו חלל בעזרת הקודש.

ענה יוחנן קדם אלה שמיא ואמר:

ענה יוחנן לפני אלהי השמים ואמר:

מרי, לא תשוי עלי חובין די קטלתיה בבית מקדשך כען תמסר כל עממיא די אתאן למטעי בני ישראל די בירושלים.

אדוני, אל תשים עלי עונות על שהרגתיו בבית מקדשך; עתה תמסור את כל העמים שבאו להתעות את בני ישראל אשר בירושלים.

אדין נפק יוחנן ביומא ההוא ואגיח קרבא בעממיא האלין וקטן בהון קטלא סגיא וערקו עמא די אשתזיבו מן חרבא בספינתא לות מלכא אנטיוכס.

אז יצא יוחנן ביום ההוא, ונלחם בעמים האלה, והרג בהם הרג רב; וברחו העם שנמלטו מן החרב בספינה אל אנטיוכוס המלך.

ומנין קטיליא די קטל יומא ההוא שבעין ותרין אלפין ושבע מאה די הוו קטלין גבר חבריה.

ומנין ההרוגים שהרג ביום ההוא — שבעים ושנים אלף ושבע מאות, שהיו הורגים איש את רעהו.

במותבותיה בנא מנרתא וקרא שמה מקבי קטלא תקיפין.

בשובו בנה מנורה, וקרא שמה ״מקבי — ממית החזקים״.

וכדי שמע אנטיוכס מלכא די אתקטיל ניקנור תניניה עקת ליה לחדא ושלח וקרא לבגרס חייבא מטעי עמיה.

ענה אנטיוכס מלכא ואמר לבגרס:

הלא ידעתא, אם לא שמעתא, מא דעבדו לי בני ישראל — קטאלו חילי ובזו משריתי ורברבני?

כען על נכסיכון אתון רחיצין או על בתיכון דילכון?

כען איתו ונסק עליהון ונבטל מנהון קימא דגזיר עליהון שבתא וירחא ומהולתא.

אדין קם בגרס חייבא וכל משריתיה ואתא לירושלם.

קטל בה קטלא סגיא וגזר ביה גזירא גמירה על שבתא וירחא ומהולתא.

כל קביל דנא מן די מלת מלכא מהחצפא כל די יגזר בריה אותיאו גברא ואתתיה וצלבונין לקביל ינקא כחדא.

ואף אתתא ילידת בר בתר מיתת בעלה וגזרתיה לתמניא יומין וסליקת על שורא דמדינתא וברה דגזירת בידה.

ענת ואמרת:

לך אמרין בגרס חייבא: קימא דאבהתנא לא יפסוק מנאנא ולא מבני בנאנא.

ואפילת ית ברה לתחות שורא ונפלת מבתריה ומיתו תרויהון.

סגיאין מן בני ישראל הוו עבדין כדין ולא משנין קים אבהתהון.

ביה זמנא אמרין בני ישראל גבר לחבריה:

איתו ונשבות במערתא דלמא נחלל יומא דשבתא.

ואכלו קרציהון קדם בגרס.

אדין שלח בגבריא ואתו לפום מערתא ואמרו:

בני ישראל, פוקו לותנא איכולו מן לחמנא ושתו מן חמרנא ועובדנא אתון עבדין.

עניין ואמרין בני ישראל חד לחבריה:

דכירין אנחנא מה דאתפקדנא על טורא דסיני שיתא יומין תעבדון עיבידתכון וביומא דשבתא תנוחון;

כען טב לנא דנמות מדנחליל יומא דשבתא.

כל קביל דנא כד לא קבילו להון איתיאו אעין רטיבין ואוקידו על פום מערתא ואיתקטיל כאלף גבר ואתתא.

בתר דנא קמו חמשה בני מתתיה יוחנן וארבעה אחוהי ואגיחו קרבא בעממיא האילין.

קטלא סגיא קטאלו בהון וערקו די אשתארו לאפרכי ימא דאתרחיצו על אלה שמיא.

באדין יתיב בגרס חייבא בספינתא וערק לות מלכא אנטיוכס ועמיה גברין דאשתיזבו מן חרבא.

ענה בגרס ואמר לאנטיוכס מלכא:

אנתא מלכא שמת טעים לבטלה מן יהוד שבתא וירחא ומהולתא ואשתדרו רברבניה ולא אתו להון;אנתא מלכא שמת… — אתה, המלך, שמת טעם (ציווית) לבטל מיהודה שבת וראש חודש ומילה — ונתפזרו שריה (של מלכותך) ולא יכלו להם (משוער); כל העמים, האומות והלשונות לא יוכלו לחמשת בני מתתיה, שהם מאריות חזקים, ומנשרים קלים, ומדובים עזים. עתה, המלך, תיטב עליך עצתי, ואל תלחם עמהם במחנות האלה, פן תבוש בפני כל המלכים. לכן שלח אגרת לכל מדינות מלכותך, ויבואו שרי החילות, ועמהם כל העמים, וגם פילים לבושי שריונות. אז ייטבו דבריו בעיני אנטיוכוס, ושלח וקרא לשרי מלכותו, ובאו כל העמים, ועמהם פילים לבושי שריונות. שנית קם בגרס הרשע ובא לירושלים, פרץ בה שלש עשרה פרצות, וסכר את נהר העיר, ושרף את אבניה עד שהיו כעפר. חשב בלבו ואמר: בפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי וחזקה ידי. ואלהי השמים לא חשב כך. וכאשר שמעו חמשת בני מתתיה, קמו והלכו למצפה גלעד, במקום שהיתה להם הצלה בימי שמואל הנביא. צום גזרו, וישבו על אפר, לבקש רחמים מלפני אלהי השמים. אז נפלה בלבם עצה טובה (״מלכא״ — עצה), ואלה שמותיהם:

אתה, המלך, שמת טעם (ציווית) לבטל מיהודה שבת וראש חודש ומילה — ונתפזרו שריה (של מלכותך) ולא יכלו להם (משוער);

כל עממיא אומיא ולישניא לא כהלין לחמשה בני מתתיה די אינון מן אריון תקיפין ומן נשרין קלילין ומן דובין חציפין.

כל העמים, האומות והלשונות לא יוכלו לחמשת בני מתתיה, שהם מאריות חזקים, ומנשרים קלים, ומדובים עזים.

כען מלכא מלכו שפר עלך ולא תגיח קרבא עמהון במשריתא האילין דלמא תבהית באנפי כל מלכיא.

עתה, המלך, תיטב עליך עצתי, ואל תלחם עמהם במחנות האלה, פן תבוש בפני כל המלכים.

לכן שלח אגרתא לכל מדינת מלכותך ויתיו רברבי חילותא ועמהון כל עממיא ואף פיליא מלובשי שרינא.

לכן שלח אגרת לכל מדינות מלכותך, ויבואו שרי החילות, ועמהם כל העמים, וגם פילים לבושי שריונות.

אידין שפר פתגמוהי בעיני אנטיוכס ושלח וקרא לרברבני מלכותיה ואיתיו כל עממיא ועמהון פיליא מלובשי שריאנא.

אז ייטבו דבריו בעיני אנטיוכוס, ושלח וקרא לשרי מלכותו, ובאו כל העמים, ועמהם פילים לבושי שריונות.

תנינות קם בגרס חייבא ואתא לירושלם תרע בה תלת עשר תרעין וסגר נהרא דמדינתא ושרף אבנה עד דהוו כעפרא.

שנית קם בגרס הרשע ובא לירושלים, פרץ בה שלש עשרה פרצות, וסכר את נהר העיר, ושרף את אבניה עד שהיו כעפר.

חשיב בליביה ואמר:

חשב בלבו ואמר:

בזמנא הדא לא כהלין לי ארי רב חילי ותקיף ידי.

בפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי וחזקה ידי.

ואלהא שמיא לא חשיב כן.

ואלהי השמים לא חשב כך.

וכד שמעו חמשה בני מתתיה קמו ואזלו למצפיא דגלעד באתרא דהוה להון שיזבא ביומי שמואל נבייא.

וכאשר שמעו חמשת בני מתתיה, קמו והלכו למצפה גלעד, במקום שהיתה להם הצלה בימי שמואל הנביא.

צומא גזארו ויתיבו על קטמא למבעי רחמין מן קדם אלהא שמיא.

צום גזרו, וישבו על אפר, לבקש רחמים מלפני אלהי השמים.

באדיין נפל בלבהון מלכא טבא, והוו שמהתהון:

אז נפלה בלבם עצה טובה (״מלכא״ — עצה), ואלה שמותיהם:

יהודה בוכרא,יהודה בוכרא,… — יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי. בירך אותם אביהם לפני ששלחם למלחמה, ואמר: יהודה בני, אשבח את מעשיך כיהודה בן יעקב, שנמשל לאריה; ואתה שמעון בני, אשבח את מעשיך כשמעון בן יעקב, שהרג את יושבי שכם, שחטאו לדינה אחותו; ואתה יוחנן בני, אשבח את מעשיך כאבנר בן נר, שר צבא ישראל; ואתה יונתן בני, אשבח את מעשיך כיהונתן בן שאול, שהרג את הפלשתים; ואתה אלעזר בני, אשבח את מעשיך כפנחס בן אלעזר, שקנא לפני אלהיו והציל את בני ישראל מן החרון. על זה קמו חמשת בני מתתיה ביום ההוא, ונלחמו בעמים ההם, והרגו מהם הרג רב מאד, ונהרג מהם יהודה. בשעה ההיא, כאשר ראו שנהרג יהודה, שבו ובאו אל אביהם. אמר להם: למה שבתם? ענו ואמרו: יהודה אחינו נהרג, שהיה שקול כנגד כולנו. ענה מתתיה ואמר להם: אצא עמכם ואלחם עם העמים האלה, פן יאבדו בני ישראל; ואתם תתנחמו על אחיכם. ויצא מתתיה ביום ההוא עם בניו, ונלחם בעמים ההם. ואלהי השמים מסר את כל גבורי העמים האלה בידם, והרגו מהם הרג רב: כל שולף חרב וכל אוחז קשת, ושרי הפחות — ולא נשאר מהם פליט; ומי שנמלט מהם ברח לאיי הים.

יהודה הבכור,

שמעון תנינא,

שמעון השני,

יוחנן תליתאה,

יוחנן השלישי,

יונתן רביעאה,

יונתן הרביעי,

אלעזר חמישאה.

אלעזר החמישי.

בריך יתהון אבוהון קדם די שלח יתהון לקרבא, ואמר:

בירך אותם אביהם לפני ששלחם למלחמה, ואמר:

יהודה ברי, אודי עובדך כיהודה בר יעקב דמתיל כאריא;

יהודה בני, אשבח את מעשיך כיהודה בן יעקב, שנמשל לאריה;

ואת שמעון ברי, אודי עובדך כשמעון בר יעקב דקטל ית יתבי שכם דהוו חבו על דינה אחתיה;

ואתה שמעון בני, אשבח את מעשיך כשמעון בן יעקב, שהרג את יושבי שכם, שחטאו לדינה אחותו;

ואת יוחנן ברי, אודי עובדך כאבנר בר נר רב חילותא דישראל;

ואתה יוחנן בני, אשבח את מעשיך כאבנר בן נר, שר צבא ישראל;

ואת יונתן ברי, אודי עובדך כיהונתן בר שאול די קטל ית פלשתאי;

ואתה יונתן בני, אשבח את מעשיך כיהונתן בן שאול, שהרג את הפלשתים;

ואת אלעזר ברי, אודי עובדך כפנחס בר אלעזר די קני קדם אלהיה ושזיב ית בני ישראל מרוגזא.

ואתה אלעזר בני, אשבח את מעשיך כפנחס בן אלעזר, שקנא לפני אלהיו והציל את בני ישראל מן החרון.

על דנא קמו חמשה בני מתתיה ביומא ההוא ואגיחו קרבא בעממיא האינון וקטלו מנהון קטלא סגיא לחדא ואתקטיל מנהון יהודה.

על זה קמו חמשת בני מתתיה ביום ההוא, ונלחמו בעמים ההם, והרגו מהם הרג רב מאד, ונהרג מהם יהודה.

בה שעתא ההיא כד חזו דאתקטיל יהודה תבו ואתו לות אבוהון.

בשעה ההיא, כאשר ראו שנהרג יהודה, שבו ובאו אל אביהם.

אמר להון:

אמר להם:

למה תבתון?

למה שבתם?

ענו ואמרין:

ענו ואמרו:

יהודה אחונא אתקטיל די הוה מתחשיב כות כולנא.

יהודה אחינו נהרג, שהיה שקול כנגד כולנו.

ענה מתתיה ואמר להון:

ענה מתתיה ואמר להם:

אפוקי עמכון ואגיח קרבא עם עממיא האלין דלמא יובדון בני ישראל ואתון תתנחמון על אחוכון.

אצא עמכם ואלחם עם העמים האלה, פן יאבדו בני ישראל; ואתם תתנחמו על אחיכם.

ונפק מתתיה ביומא ההוא עם בנוהי ואגיח קרבא בעממיא האינון.

ויצא מתתיה ביום ההוא עם בניו, ונלחם בעמים ההם.

ואלהא שמיא מסר כל גיברי עממיא האילין בידיהון וקטלו מנהון קטלא סגיא כל שליף חרבא וכל אחד קשתא ורברבי פחואתא ולא אשתאר מנהון משיזיב וערק מן דאשתזיב מנהון לאפרכי ימא.

ואלהי השמים מסר את כל גבורי העמים האלה בידם, והרגו מהם הרג רב: כל שולף חרב וכל אוחז קשת, ושרי הפחות — ולא נשאר מהם פליט; ומי שנמלט מהם ברח לאיי הים.

ואלעזר הוה מתעסק בקטלא פיליא וטבע בפורתא דפיליא.

ובעוהי אחוהי בין חייא ובין מיתיא ולא אשכחו יתיה ובתר כן אשכחו יתיה טביע בפורתא דפילא.

וחדו בני ישראל די אתמסרו שנאיהון בידיהון מנהון קלו בנורא,

ומנהון צלבו על אילנא;

ובגרס חייבא מטעי עמיה קלוהי בנורא עמא בית ישראל.

ואנטיוכס מלכא כד שמע די אתקטיל בגרס תניניה וכל רברבוהי דעמיה יתיב בספינתא וערק לאפרכי ימא וכל אתר דייתי מרדין ביה ואמרין ליה:

עריקא, עריקא!

ורמא בנפשיה לימא.

בתר דנה עאלו בני ישראל לבית מקדשא ובנו תרעיא ודכיאו בית מקדשא מן קטיליא ומן סאובתא.

ובעו משחא דזיתא דכיא לאדלקא בוציניא ולא אשכחו אלא צלוחית חדא דהות חתימה בעזקת כהנא רבא מיומי שמואל נבייא וידעו דהיא דכיא.

באדלקות יומא חדא הוה ביה;

ואלהא שמיא די שכין שמיה תמן יהב בה ברכתא ואדליקו נר תמניא יומין.

על כן קיימו בני חשמונאי הדין קיימא ואסרו הדין אסרא אינון ובני ישראל כולהון.

להודעא לבני ישראל למעבד הדין תמניא יומין הדוא ויקר כיומי מועדייא דכתיבין באורייתא,

ולאדלקא בהון להודעא למאן דייתי מבתריהון ארי עבד להון אלההון פרקנא מן שמיא.

בהון לא למספד ולא למגזר צומא וכל דיהי עלוהי נדרא ישלמיניה.

מגילת אנטיוכוס — התרגום העברי

טואנטיוכוס מלך יון — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים א–ה · סיפור · גדולת אנטיוכוס מלך יון וכיבושיו; המדינות שבנו הוא ובגריס משנהו

התרגום הולך אחר הארמי פסוק בפסוק, ומספרי הפסוקים כמספרי הנוסח הארמי. ״ואנשיהם בבית האסורים אסר״ — בארמי ״וגובריהון באסר אסר״. ״ויקרא לה מדינת אנטוכיא״ — בארמי ״מדינת אנטיוכס״.

ויהי בימי אנטיוכס מלך יון —

מלך גדול וחזק היה ותקיף בממשלתו,

וכל המלכים ישמעו לו.

והוא כבש מדינות רבות ומלכים חזקים,

והחריב טירותםטירותם — מבצריהם,

והיכליהם שרף באש,

ואנשיהם בבית האסורים אסר.

מימי אלכסנדרוס המלך

לא קם מלך כמוהו בכל עבר הנהרעבר הנהר — הארצות שממערב לנהר פרת.

והוא בנה מדינה גדולה על חוף הים, להיות לו לבית מלכות,

ויקרא לה מדינת אנטוכיא על שמו.

וגם בגריסבגריס — שם משנהו של אנטיוכוס, וכן שם העיר שבנה משנהומשנהו — השני לו בשלטון בנה מדינה אחרת כנגדה,

ויקרא לה בגריס על שמו,

וכן שמותן עד היום הזה.

תרגום לעבריתטירותם מבצריהם עבר הנהר הארצות שממערב לנהר פרת משנהו השני לו בשלטון בגריס שם משנהו של אנטיוכוס, וכן שם העיר שבנה

טזעצת אנטיוכוס על היהודים — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים ו–יא · סיפור · אנטיוכוס אומר לשריו לעלות על ירושלים ולבטל מן היהודים שבת, ראש חודש ומילה

״עם היהודים אשר בירושלים״ — בארמי ״די ביהוד״. ״לאלהינו אינם מקריבין ודתנו אינם עושים״ — בארמי ״לדחלתנא… ובנימוסנא״. ״מתי ימלוך עלינו מלכנו״ — בארמי ״מלכא״.

״הברית אשר כרת להם אלהיהם״ — בארמי ״קימא דאתגזר בהון״. ״ובעיני כל חילו״ — בארמי ״ובעיני גברוהי״. באוצר מדרשים: ״את הברית״.

בשנת עשרים ושלש שנים למלכו,

הוא שנת מאתים ושלש עשרה לבנין בית אלהים,

שם פניו לעלות לירושלים.

ויען ויאמר לשריו:

הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו?

לאלהינו אינם מקריבין,

ודתנו אינם עושים,

ודתי המלך עוזבים לעשות דתם.

וגם הם מיחלים ליום שברון המלכים והשלטונים,

אומרים: מתי ימלוך עלינו מלכנו,

ונשלוט בים וביבשה,

וכל העולם ינתן בידינו?

אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה.

עתה באו ונעלה עליהם,

ונבטל מהם הברית אשר כרת להם אלהיהם:

שבת, ראש חדש ומילה.

וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו.

יזנקנור בירושלים — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים יב–יג · סיפור · נקנור משנה המלך הורג בירושלים, בונה במה במקדש ושוחט עליה חזיר

״ויבן במה בבית המקדש״ — בארמי ״ובנא פרכא״. ״שם אשכון שכינתי״ — באוצר מדרשים ״אשכין״.

באותה שעה קם אנטיוכס המלך,

וישלח את נקנור משנהו בחיל גדול ועם רב,

ויבא לעיר יהודה, לירושלים.

ויהרג בה הרג רב,

ויבן במהבמה — מזבח לעבודה זרה בבית המקדש,

במקום אשר אמר אלהי ישראל לעבדיו הנביאים: שם אשכון שכינתי לעולם.

במקום ההוא שחטו את החזיר,

ויביאו את דמו לעזרת הקדש.

תרגום לעבריתבמה מזבח לעבודה זרה

יחיוחנן בן מתתיה ונקנור — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים יד–כה · סיפור · יוחנן הכהן הגדול נכנס אל נקנור בחרב טמונה, מתפלל והורג אותו בעזרה

״ויעמד בשער המלך״ — בארמי ״וקם בתרע קרתא״ (בשער העיר). ״אדני, אני הוא; עתה באתי לפניך״ — ״אדני אני הוא״ אינו בארמי; באוצר מדרשים ״אדני עתה הנני באתי לפניך״.

״וכאשר שמע יוחנן השיבו דבר״ — בארמי ״וכנמא פתגמא התיביה יוחנן״ (וכך השיבו). ״ותקן תפלתו לפני אלהיו״ — בארמי ״קדם רבון עלמא יי״. ״בבית דגון אלהיו ויאמר אלהי נתנו בידי״ — בארמי ״טעותיה… טעותי״ (אלילו).

״ויען יוחנן ויאמר אלהי, לא תשים עלי חטא״ — ״אלהי״ אינו בארמי. ״להצר ליהודה ולירושלים״ — בארמי ״לאעקא ליהוד ולירושלם״.

ובהיות זה,

כאשר שמע יוחנן בן מתתיה כהן גדול כי זה המעשה נעשה —

נמלא קצף וחמה, וזיו פניו נשתנה,

ויועץ בלבו מה שיכול לעשות על זה.

ואז יוחנן בן מתתיה עשה לו חרב,

שתי זרתותזרתות — מידות של זרת ארכה, וזרת רחבה,

תחת בגדיו עטופה.

ויבא לירושלים, ויעמד בשער המלך,

ויקרא לשוערים ויאמר להם:

אני יוחנן בן מתתיה, באתי לבוא לפני נקנור.

ואז באו השוערים והשומרים ויאמרו לו:

הכהן הגדול מהיהודים עומד בפתח.

ויען נקנור ויאמר להם:

בא יבא.

ואז יוחנן הובא לפני נקנור.

ויען נקנור ויאמר ליוחנן:

אתה הוא אחד מן המורדים אשר מרדו במלך, ואינם רוצים בשלום מלכותו.

ויען יוחנן לפני נקנור ויאמר:

אדני, אני הוא; עתה באתי לפניך — אשר תרצה אעשה.

ויען נקנור ויאמר ליוחנן:

אם כרצוני אתה עושה —

קח חזיר ושחטהו על הבמה,

ותלבש בגדי מלכות,

ותרכב על סוס המלך,

וכאחד מאוהבי המלך תהיה.

וכאשר שמע יוחנן, השיבו דבר:

אדני, אני ירא מבני ישראל,

פן ישמעו כי עשיתי כן, ויסקלוני באבנים.

עתה יצא כל איש מלפניך, פן יודיעום.

אז נקנור הוציא מלפניו כל איש.

בעת ההיא נשא יוחנן בן מתתיה עיניו לאלהי שמים,

ותקן תפלתו לפני אלהיו.

ויאמר:

אלהי ואלהי אבותי, אברהם יצחק ויעקב,

אל תתנני נא ביד הערל הזה;

כי אם יהרגני — ילך וישתבח בבית דגוןדגון — אליל פלשתים אלהיו,

ויאמר: אלהי נתנו בידי.

באותה שעה פסע עליו שלש פסיעות,

ויתקע החרב בלבו,

וישלך אותו חלל בעזרת הקדש לפני אלהי השמים.

ענה יוחנן ויאמר:

אלהי, לא תשים עלי חטא כי הרגתיו בקדש;

עתה כן תתן את כל העמים אשר באו עמו להצר ליהודה ולירושלים.

תרגום לעבריתזרתות מידות של זרת דגון אליל פלשתים

יטנצחון יוחנן — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים כו–כח · סיפור · יוחנן יוצא ונלחם בעמים, ובונה עמוד ״ממית החזקים״

״שבע מאות אלף ושנים ושבעים אלף״ — בארמי ״שבעה (מאתן אלפין ושבעין ותרין) אלפין״; בקטע הגניזה העברי Or. 2116.16 (תרגום עברי אחר) ״שבע מאות… ושתים אלף״ (בתעתיק האוטומטי), ושם ״ויקרא לו מקוי קטל נקיפין״. ״ויקרא על שמו ממית החזקים״ — בארמי ״וקרא ליה קטיל תקיפין״; בפרויקט הסידור הפתוח ״ויקרא לו מכבי ממית החזקים״.

אז יצא יוחנן בן מתתיה ביום הזה,

וילחם בעמים,

ויהרג בהם הרג רב.

מספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא —

שבע מאות אלף ושנים ושבעים אלף,

אשר היו הורגים אלה לאלה.

בשובו בנה עמוד,

ויקרא על שמו: ממית החזקים.

כבגריס וגזירותיו — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים כט–לו · סיפור · בגריס בא לירושלים וגוזר על שבת, ראש חודש ומילה; האיש שמל את בנו, והאשה שקפצה מן החומה עם בנה

״עתה על ממוניכם אתם בוטחים״ — באוצר מדרשים ״על ממונכם אתם חוסים גם בתיכם״. ״בהיות זה כאשר היה דבר המלך נחפז״ — בארמי ״מן די מלת מלכא מהחצפא״.

״ברית אבותינו לא נבטל ממנו״ — בארמי ״קימא דאבהתנא לא פסיק״. ״ותפל בנה לארץ ותפל אחריו״ — באוצר מדרשים ״ותפיל… ותפול״.

ויהי כאשר שמע אנטיוכס המלך כי נהרג נקנור משנהו,

צר לו למאוד,

וישלח לו להביא את בגריס הרשע, המטעה את עמוהמטעה את עמו — כינויו של בגריס.

ויען אנטיוכס ויאמר לבגריס:

הלא ידעת, אם לא שמעת, אשר עשו לי בני ישראל?

הרגו חילי, ויבוזו מחנותי ושרי!

עתה — על ממוניכם אתם בוטחים, או בתיכם לכם הם?

באו ונעלה עליהם,

ונבטל מהם הברית אשר כרת להם אלהי השמים:

שבת, ראש חדש ומילה.

אז בגריס הרשע וכל מחנותיו בא לירושלים,

ויהרג בהם הרג רב,

ויגזר בה גזרה גמורה על שבת, ראש חדש ומילה.

בהיות זה, כאשר היה דבר המלך נחפזנחפז — נחוץ, דחוף —

מצאו איש אשר מל בנו,

ויביאו האיש ואשתו,

ויתלו אותם כנגד הילד.

וגם אשה אשר ילדה בן אחרי מות בעלה,

ותמל אותו לשמנה ימים,

ותעל חומת ירושלים, ובנה מהול בידה.

ותען ותאמר:

לך אומרים, בגריס הרשע:

אתם חושבים לבטל מאתנו הברית אשר כרת עמנו —

ברית אבותינו לא נבטל ממנו,

שבת, ראש חדש ומילה מבני בנינו לא יוסר.

ותפל בנה לארץ, ותפל אחריו,

וימותו שניהם כאחד.

ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן בימים ההם,

ולא שנו ברית אבותם.

תרגום לעבריתהמטעה את עמו כינויו של בגריס נחפז נחוץ, דחוף

כאהמערה — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים לז–מ · סיפור · בני ישראל ששבתו במערה נשרפו בה ולא חיללו את השבת

״וילשינו אותם לפני בגריס״ — בארמי ״ואכלי קורציהון״. ״ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות״ — בתרגום מובא הפסוק עצמו (שמות לד, כא), ובארמי בלשון תרגום ״שיתא יומין תעבדון עבדתיכון וביומא שביעאה תניחון״.

״כאשר [לא] יצאו אליהם היהודים״ — ״לא״ בסוגריים מרובעים בנוסח שלפנינו (השלמת המהדיר), וכך באוצר מדרשים ובארמי (״כדי לא נפקו לותהון״).

בזמן ההוא אמרו בני ישראל אלה לאלה:

באו ונלך ונשבות במערה,

פן נחלל את יום השבת.

וילשינו אותם לפני בגריס.

אז בגריס הרשע שלח אנשים חלוציםחלוצים — חמושים, אנשי צבא,

ויבאו וישבו על פי המערה,

ויאמרו אליהם:

יהודים, צאו אלינו!

ואכלו מלחמנו, ושתו מייננו,

ומעשנו תהיו עושים.

ויענו בני ישראל ויאמרו אלה לאלה:

זוכרים אנחנו אשר צונו יי על הר סיני:

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּות(שמות לד, כא).

עתה טוב לנו אשר נמות במערה, מאשר נחלל את יום השבת.

בהיות זה, כאשר לא יצאו אליהם היהודים —

ויביאו עצים וישרפו על פי המערה,

וימותו כאלף איש ואשה.

תרגום לעבריתחלוצים חמושים, אנשי צבא

כבבגריס בורח אל המלך — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים מא–מז · סיפור · חמשת בני מתתיה מכים בעמים; בגריס בורח ויועץ למלך לאסוף את כל צבאות מלכותו ואת הפילים

״וינס אל אנטוכיא אל המלך״ — ״אל אנטוכיא״ אינו בארמי. ״מרמה גדולה ומרד בתוכה״ — בארמי ״ואשתדור רב ומרדי בגוה״; באוצר מדרשים ״ומרד בזה״. ״ומדובים הם ממהרים״ — בארמי ״חציפין״.

״ולא תלחם באנשים מעט״ — בארמי ״ולא תגיח בהון במשריתא אלין, די הן תגיח בהון בגוברין זעירן״. ״ויבאו שרי עם ועם ומלכות ממלכות״ — בארמי ״רברבני כל עממיא ומלכותא״, ובקטע הגניזה הארמי T-S A 45.10 ״עם מעם… ממלכו״ כתרגום.

אחרי כן יצאו חמשה בני מתתיה, יוחנן וארבעה אחיו,

וילחמו בעמים,

ויהרגו בהם הרג רב,

ויגרשום לאיי הים,

כי בטחו ביי אלהי השמים.

אז בגריס הרשע נכנס בספינה אחת,

וינס אל אנטוכיא אל המלך,

ועמו אנשים פליטי חרב.

ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס המלך:

אתה המלך שמת צווי לבטל מן היהודים שבת, ראש חדש ומילה —

מרמה גדולה ומרד בתוכה.

אשר אם ילכו כל העמים והאומות וכל הלשונות — לא יוכלו לחמשה בני מתתיהו:

מאריות הם חזקים,

ומנשרים הם קלים,

ומדובים הם ממהרים.

עתה המלך, עצתי תיטב עליך,

ולא תלחם באנשים מעט;

כי אם תלחם בהם — ותבוש בעיני כל המלכים.

לכן כתוב ושלח ספריםספרים — אגרות, מכתבים בכל מדינות מלכותך,

ויבאו שרי החילות ולא ישאר מהם אחד,

וגם פילים מלובשים שריוניםשריונים — שריונים, לבוש ברזל יהיו בהם.

וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס המלך,

וישלח ספרים בכל מדינות מלכותו,

ויבאו שרי עם ועם ומלכות ממלכות,

ופילים מלובשים שריונים עמהם באו.

תרגום לעבריתספרים אגרות, מכתבים שריונים שריונים, לבוש ברזל

כגברכת מתתיה לבניו — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים מח–נה · סיפור · בגריס פורץ את המקדש; בני מתתיה צמים במצפה, ואביהם מברך אותם ומשווה כל אחד לגיבור מישראל

״בקע החומה וינתק המבוא וישבר במקדש שלש עשרה פרצות״ — כבארמי ״ופגר שורא ונתק אבולא ותרע במוקדשא תלת עשר תרעתיא״; השווה משנה מדות ב, ג.

״יהודה הבכור, שמעון השני, השלישי יוחנן״ — באוצר מדרשים ״יהודה הבכור השני שמעון השלישי יוחנן הרביעי יונתן החמישי אלעזר״. ״אודה ממך״ — בארמי ״אודמינך״ (אדמה אותך). ״אשר קנא לאלהיו״ — ״לאלהיו״ אינו בארמי.

שנית קם בגריס הרשע ויבא לירושלים,

בקע החומה, וינתק המבואהמבוא — השער,

וישבר במקדש שלש עשרה פרצות,

וגם מן האבנים שבר עד אשר היו כעפר.

ויחשב בלבו ויאמר:

הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי ועוז ידי.

ואלהי השמים לא חשב כן.

וכשמוע חמשה בני מתתיה,

קמו ויבאו למצפה גלעד,

אשר היה שם פליטה לבית ישראל בימי שמואל הנביא.

צום גזרו, וישבו על האפר,

לבקש רחמים מלפני אלהי השמים.

אז נפל בלבם עצה טובה:

יהודה הבכור,

שמעון השני,

השלישי יוחנן,

הרביעי יונתן,

חמישי אלעזר.

ויברך אותם אביהם, וכן אמר:

יהודה בני, אודה ממךאודה ממך — אדמה אותך, אשווה אותך כיהודה בן יעקב, אשר היה נמשל כאריה.

שמעון בני, אודה ממך כשמעון בן יעקב, אשר הרג יושבי שכם.

יוחנן בני, אודה ממך כאבנר בן נר, שר צבא ישראל.

יונתן בני, אודה ממך כיונתן בן שאול, אשר הרג עם פלשתים.

אלעזר בני, אודה ממך כפינחס בן אלעזר, אשר קנא לאלהיו, והציל את בני ישראל.

תרגום לעבריתהמבוא השער אודה ממך אדמה אותך, אשווה אותך

כדמות יהודה — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים נו–ס · סיפור · יהודה נהרג בקרב; אחיו שבים אל אביהם, ומתתיה יוצא עמם למלחמה

״ואתם נבהלתם על אחיכם״ — בארמי ״ואתון אתבריתון על אחוכון״, ופירושו התאבלתם (ראה בנוסח הארמי, סעיף י). ״ויען מתתיה אביהם״ — ״אביהם״ אינו בארמי.

על זה יצאו חמשה בני מתתיה ביום הזה,

וילחמו בעמים,

ויהרגו בהם הרג רב,

ויהרג מהם יהודה.

באותה שעה, כאשר ראו בני מתתיה כי נהרג יהודה —

שבו ויבאו אל אביהם.

ויאמר להם:

למה שבתם?

ויענו ויאמרו:

על אשר נהרג אחינו, אשר היה חשוב ככלנו.

ויען מתתיה אביהם ויאמר:

אני אצא עמכם ואלחם בעמים,

פן יאבדו בית ישראל;

ואתם נבהלתםנבהלתם — נבהלתם (בארמי: התאבלתם) על אחיכם.

ויצא מתתיה ביום הזה עם בניו,

וילחמו בעמים.

תרגום לעבריתנבהלתם נבהלתם (בארמי: התאבלתם)

כהמפלת העמים — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים סא–סה · סיפור · העמים נמסרים ביד בני מתתיה; אלעזר טובע בין הפילים; בגריס נשרף ואנטיוכוס בורח

״וכאשר שבו בקשוהו, ואחר כך מצאוהו״ — בארמי ״בעוהי בין חייא ובין מתיא ולא אשכחוהי״; באוצר מדרשים ״בקשוהו ולא מצאוהו, ואח״כ מצאוהו״. ״למדינות הים״ — בארמי ״להפרכי ימא״.

״וקורין אותו הבורח״ — בארמי ״וקרין ליה ערוקא״.

ואלהי השמים נתן כל גבורי העמים בידם,

ויהרגו בהם הרג רב —

כל אחזי חרב, וכל משכי קשת, שרי החיל והסגנים;

לא נותר בהם שריד,

וינוסו שאר העמים למדינות הים.

ואלעזר היה מתעסק להמית את הפילים,

ויטבע בפרשבפרש — בגללים, בצואה הפילים.

וכאשר שבו בקשוהו,

ואחר כך מצאוהו אשר טבע בפרש הפילים.

וישמחו בני ישראל כי נתנו בידיהם שנאיהם:

מהם שרפו באש,

ומהם דקרו בחרב,

ומהם תלו על העץ.

ובגריס הרשע, המטעה את עמו —

שרפו אותו בית ישראל באש.

ואז המלך אנטיוכוס, כאשר שמע אשר נהרגו בגריס הרשע וכל שרי החיל אשר עמו,

נכנס בספינה וינס למדינות הים.

ויהי כל מקום אשר היה בא שמה — מורדים בו,

וקורין אותו: הבורח.

תרגום לעבריתבפרש בגללים, בצואה

כופך השמן — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים סו–סח · סיפור · בני חשמונאי מטהרים את המקדש; פך שמן אחד חתום בחותם כהן גדול דולק שמונה ימים

״ויטהרו את העזרה״ — בארמי ״ודכיאו מקדשא ועזרתא״. ״ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה״ — בארמי ״משחתא דכיא לאדלקות אנהרותא״. ״וידעו כי היתה טהור״ — באוצר מדרשים ״טהורה״.

בקטע הגניזה העברי Or. 2116.16 (תרגום עברי אחר): ״ויבקשו שמן זית זך להעלות המאור ולא מצאו זולתי צלוחית אחת אשר היתה חתומה בטבעת הכהן הגדול״.

אחרי כן באו בני חשמונאי לבית המקדש,

ויבנו את השערים הנשברים, ויסגרו הפרצות,

ויטהרו את העזרה מן ההרוגים ומן הטומאות.

ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה,

ולא מצאו כי אם צלוחיתצלוחית — כלי קטן לשמן אחת אשר היתה חתומה בטבעת כהן גדול,

וידעו כי היתה טהור.

והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד.

ואלהי השמים אשר שכן שמו שם נתן ברכה,

והדליקו ממנה שמונה ימים.

תרגום לעבריתצלוחית כלי קטן לשמן

כזימי החנוכה — בלשון הקודש

מגילת אנטיוכוס, התרגום העברי, פסוקים סט–עד · סיפור · בני חשמונאי קובעים שמונה ימי שמחה והדלקת נרות; התפילה שבסוף המגילה

״ולכן אסור לספוד בהם ולא לגזור (בהם) צום ותענית״ — ״ולכן אסור״ אינו בארמי; ״(בהם)״ בסוגריים בנוסח שלפנינו ובאוצר מדרשים. ״לבטל עבודת מלאכה במקדש״ — בארמי ״למשבק עבידת פולחנא די מקדשא״.

״על כן בני ישראל מהיום ההוא״ — בארמי ״עד יומיא האלין״. ״ימי שמחה״ — באוצר מדרשים ״ימי משתה ושמחה״. ״אשר היו [עושין] בבית מקדשם״ — ״עושין״ הושלם מאוצר מדרשים.

״האל אשר עשה עמהם נס ופלא…״ — סיום התרגום, ואינו בארמי (שם ״כבודך יי״); בסופו מיכה ז, טו.

על כן קימו בני חשמונאי קיום,

וחזקו איסראיסר — גזירה מחייבת, ובני ישראל עמם כאחד,

לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה,

כימי מועדים הכתובים בתורה;

ולהדליק בהם נרות,

להודיע אשר עשה להם אלהי השמים נצוחיםנצוחים — ניצחונות.

ולכן אסור לספוד בהם, ולא לגזור (בהם) צום ותענית;

זולתי אשר מקובל עליו לפני זה — ויתפלל לפני אלהיו.

אך חשמונאי ובניו ואחיהם לא גזרו בהם לבטל עבודת מלאכה במקדש.

ומן העת ההיא לא היה שם למלכות יון.

ויקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם,

מהעת הזאת עד חרבן בית האלהים —

מאתים ושש שנים.

על כן בני ישראל מהיום ההוא בכל גלותם שומרים הימים האלה,

ויקראו להם ימי שמחה,

מחמשה ועשרים לחדש כסלו, שמנה ימים.

מן העת ההיא ועד העולם לא יסורו מהם אשר היו עושין בבית מקדשם,

הכהנים והלויים וחכמיהם,

אשר קימו עליהם ועל בני בניהם עד עולם.

האל אשר עשה עמהם נס ופלא,

הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות,

ויקויים בנו מקרא שכתוב:

כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת(מיכה ז, טו).

אמן.

תרגום לעבריתאיסר גזירה מחייבת נצוחים ניצחונות

מעשה חנוכה, נוסח ב

כחמעשה חנוכה, נוסח ב

אוצר מדרשים, מעשה חנוכה נוסח ב · סיפור · נוסח אחר · אנטיוכוס וניקנור, בת מתתיהו שנאנסה, יוחנן הורג את ניקנור בעזרה; האשה ובנה, המערה בשבת; בגריס, תפלת ישראל ומתתיהו וחשמונאי, שבעים השרים; הצלוחית שנמצאה מלאה כל לילה שמונה ימים

מעשה חנוכה נוסח ב, באוצר מדרשים על פי בית המדרש לילינק (חדר א, בשם ״מדרש לחנוכה״); ההוצאה מסיימת ״תם מדרש מעשה חנוכה״.

״ושחטו דבר אחר (חזיר)״ — הסוגריים בדפוס, וכן ״אפס (זולתי) בגריס״. ״עובדי כוכבים ומזלות״ — בדפוס בראשי תיבות, ״בעכו״ם״, ״עכו״ם פרסיים״.

חיבור אחר על המעשה שבמגילת אנטיוכוס (לעיל, א–כז), בלשונו ובתוספותיו (״אמר רבי שמעון בן יוחאי: בת היתה לו למתתיהו״, ״אמר רבי יצחק בר נחמני: אלף ושמונים ריבוא גייסות״, ״באותה שעה תפס הקדוש ברוך הוא שבעים שרים״, מתתיהו וחשמונאי ״ארור הגבר״), ונדפס כאן שלם, בצדה. מן התרגום העברי של המגילה (לעיל, טו–כז) — עלילת הסיפור כמעט כולה, ״בשנת עשרים ושלש שנים למלכו… שנת מאתים ושלש עשרה לבנין בית אלהים״, תפלת יוחנן ״אל תתנני… ילך וישתבח בבית דגון אלהיו״, העמוד ״ממית החזקים״ שאין כאן, ״מאריות הם חזקים ומנשרים הם קלים״, ״וקורין אותו הבורח״, הצלוחית ״חתומה בטבעת כהן גדול״; בת מתתיהו — מגילת תענית, הפירוש, י״ז באלול (בפרשה חנכתא תמניא יומין, יג) ומעשה חנוכה (בפרשה כה אמר יי צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה, ו).

תפלת יוחנן לשון תפלת חזקיהו (מלכים ב יט, טו–יט), ״את דברי אנטיוכס״ במקום ״את דברי סנחריב״.

בשנת כ״ג שנים למלך אנטיוכס, הוא שנת רי״ג לבנין בית שני,

רוח רעה נוססה בו, וחרב חדה לשונו, שלופה מתערה, להכות ארץ בשבט פיו.

ויען ויאמר לכל שריו ועבדיו הפרתמים, הַיֹּושְׁבִים רִאשֹׁונָה בַּמַּלְכוּת(אסתר א, יד):

הלא תדעו, הלא תשמעו,

כי הנה עם בני ישראל אשר בירושלם — גוי עז פנים, וְדָתֵיהֶם שֹׁונוֹת מִכׇּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹושִׂים(אסתר ג, ח),

אשר גאון וגובה להם, האומרים: ידינו רמה,

ותמיד כל הימים מקוים שברון המלכים, לאמר:

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻומִּים(ישעיה ס, ב),

וזָרַח בַּחֹושֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים(תהלים קיב, ד),

וּלְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יהיה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹותָם(שמות י, כג).

ולי אני המלך אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

ועתה קומו ונקומו עליהם למלחמה,

לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד(תהלים פג, ה);

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ(שמות א, י) לבטל מהם את יום השבת, ומילה, וראש חדש.

וייטב הדבר בעיני שריו ועבדיו לעשות כדבר המלך.

בעת ההיא שלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב, ויבא לירושלם ויצר עליה,

בקול ענות וחרופים, לחרף מערכות אלהים, ויהרוג בה הרג רב.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

בת היתה לו למתתיהו כהן גדול, שאין כיופיה בכל העולם, ומקודשת לאחד מבני חשמונאי.

ובא אחד מן היונים ותפסה בבלוריתה, והציע ספר תורה תחתיה, ובא אליה בפני ארוסה.

ולהעלות חמה ולנקום נקם — בנה במה בבית המקדש, ושחטו דבר אחר (חזיר), ויביאו את דמו אל עזרת הקדש.

ורוח יי לבשה את יוחנן בן מתתיהו,

ויקנא קנאת יי צבאות, ויחמול על עם הקדש, שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל(ירמיה נ, יז),

וַיִּלְבַּושׁ בִּגְדֵי נָקָם(ישעיה נט, יז) לנקום נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת(במדבר לא, ב) היונים.

ויועץ בלבו, ויעש לו חרב קטנה, ויחגור אותה תחת מעילו,

ויצא לרחוב העיר, ויבא עד לפני שער המלך, ויקרא לשוערים ויאמר אליהם:

אני יוחנן בן מתתיהו, הנני בא לבא לפני אדוניכם.

ויאמרו נערי המלך אל המלך:

הנה יוחנן הכהן הגדול עומד בחצר.

ויאמר המלך:

יבא.

ויבא יוחנן לפני המלך, ויאמר לו ניקנור:

מדוע אתה עובר את מצוות המלך, ואינך חפץ בשלום מלכותו?

הלא ידעת, אם לא שמעת, כי יש לאל ידי בכח גבורת חיילות לעשות עמכם רע עד בלתי השאיר לכם שריד ופליט,

כי עתה גם אותך הרגתי, ואותם שרפתים כקש לפני רוח;

ומִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְיָ אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי(מלכים ב יח, לה)?

ויען יוחנן למלך לאמר:

עתה באתי אליך — כל אשר תחפוץ אעשה, לא אסור ממצותיך ימין ושמאל.

ויאמר לו המלך:

במה יודע איפה כי אתה סר אל משמעתי?

הלא כאשר תקרב אל המזבח, ותעשה את חטאתך ואת עולתך בחלב ודם החזיר הזה,

ותלבש בגדי מלכות אשר לבש בו המלך, ותרכב על מרכבת המשנה אשר לו, ואשר ניתן כתר מלכות בראשך.

ויאמר יוחנן:

אנכי אעשה כדברך, כאשר אדוני מצוה;

רק אין דבר — כי יגורתי מפני האף והחמה עם בני ישראל:

הן אזבח תועבת יי על המזבח לעיניהם — ולא יסקלוני?

אך בזאת יאות לי לעשות בדברך: בהוציאך כל איש מלפניך, ואני ואתה ואין זולתך,

ואז אעשה כדבר המלך, פן יודיעון הדבר אל עם בני ישראל.

ויטב הדבר בעיני המלך, ויצו לאמר:

הוציאו כל איש מעלי.

ולא עמד איש אתו מכל הנצבים עליו.

ויהי בלכתם, ויתפלל יוחנן לפני יי ויאמר:

יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(מלכים ב יט, טו),

הַטֵּה אׇזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה אֵת דִּבְרֵי אנטיוכס אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף(מלכים ב יט, טז) מערכות אלהים חיים ומלך עולם.

אׇמְנָם יְיָ הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם(מלכים ב יט, יז),

וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם(מלכים ב יט, יח).

ואתה יְיָ אֱלֹהֵינוּ הושיעני נָא מִיָּדוֹ(מלכים ב יט, יט),

פן ילך וישתבח ויתפאר בבית דגון אלהיו לאמר:

אלהי נתנם בידי, וכֹּחִי וְעֹוצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה(דברים ח, יז).

וככלות עתרתו — חיזק ואמץ לבבו, ויאמר:

יי אלהים, זׇכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, וְאִנָּקְמָה(שופטים טז, כח) נקמת בני ישראל.

ויקרב יוחנן אליו, ויתקע החרב בלבו,

ויהי כאשר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד(שופטים ה, כז) את פני הקדש.

ויהי אך יצוא יצא יוחנן כהן גדול מאת פני הקדש, וירע תרועה גדולה,

ויערוך מלחמה בעמים, ויהרוג בהם הרג רב — שבעה אלף ושבע מאות ושנים ושבעים,

מבלעדי העם אשר נהרגו איש בחרב רעהו.

ויהי כאשר שמע אנטיוכס כי נהרג משנהו ניקנור — ויצר לו מאד,

וישלח ויקרא לכל שריו ועבדיו, וגם למשנהו הגדול, ויאמר אליהם:

האם בגוי הזה לא תתנקם נפשי, אשר השחיתו וחבלו חיילות, ויבוזו מחנותי ושריי?

ועתה מה אנו מחשים?

הבא נא נבוא אליהם למלחמה, לבטל מהם את השבת, וראש חדש, ומילה;

ומי האלהים אשר יציל אותם מידי?

וישלח את בגריס בחיל גדול ועם רב, ויבא לירושלם ויצר עליה,

וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן(תהלים עח, נו),

וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ(תהלים עח, נח)

במזבח אלהיהם.

ויעבירו קול במחנה מטעם המלך לאמר:

כל איש ואיש אשר ישמור שבתות יי, וראש חדש, ומילה — יומת.

ורבים מבני ישראל בימים ההם מסרו נפשם בעבור כבוד המקום ברוך הוא, ולא בטלו ברית אבותם.

האשה ובנה

ואשה אחת מבני הלוים מלתה את בנה לשמונה ימים בתופים ומחולות,

והיא עלתה על חומת ירושלים, ובנה חֲתַן דָּמִים(שמות ד, כה) מהול בידה,

ותען ותאמר לפני יי:

כׇּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ(תהלים מד, יח),

לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אשורנו מִנִּי ארחיך(תהלים מד, יט).

והשליכה עצמה עם בנה מעל החומה, וימותו שניהם.

וכמוה עשו רבים מבני ישראל, ולא הפרו את ברית אבותם, ואת קדוש ישראל יעריצו.

המערה

וקהל קדושים אמרו איש אל רעהו:

הנה דבר המלך בחמה שפוכה לבטל ממנו את השבת;

דברי הרב ודברי התלמיד — דברי מי שומעים?

וכתוב בתורתנו: שֵׁשֶׁת יָמִים תעבוד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תשבות(שמות לד, כא).

הלא טוב לחסות ביי ונשבות את שבתותינו;

אִם יְחַיֻּנוּ ונחיה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ(מלכים ב ז, ד).

ויועצו לשבות השבת במערה אחת, הם נשיהם וטפם.

ויוגד למלך לאמר:

הנה אנשים באו הנה במערה אחת לשבות את שבתותם.

וישלח המלך את חיילותיו חלוצים לצבא, וישבו על פי המערה,

ויקראו אותם אליהם בדבר המלך לאמר:

מדוע מריתם את דת המלך?

ועתה בא נא וסורו נא אל משמעתו של מלך, והצלתם את נפשותיכם ממות.

ויענו כל העם יחדיו לאמר:

אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז),

אשר ציונו על הר סיני: שֵׁשֶׁת יָמִים תעבוד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תשבות;

הלא טוב לנו מות ביד יי פה, ולא נחלל את יום השבת, חס ושלום.

וכאשר ראו כל אנשי הצבא כי לא אבו הלוך בדתי מלכיהם,

ויביאו עצים וישרפו על פי המערה, וימותו לפני יי כאלף איש ואשה.

בגריס

ויהי כשמוע יוחנן בן מתתיהו וארבעה אחיו את כל זאת,

אזרו חיל בגבורתם, ובעזרם ומגינם של אביהם שבשמים אשר בטחו בו,

וילחמו בעמים ויהרגו הרג רב, אין חקר ואין מספר,

לא נשאר בהם עד אחד,

אפס (זולתי) בגריס, אשר נס אל אנטיוכיא אל המלך, ועמו אנשים פליטי חרב, מוכים ומעונים.

ויעץ בגריס ויאמר לאנטיוכס:

הן אתה שמת טעם לבטל את השבת, וראש חדש, ומילה;

נָבֹול תִּבֹּול גַּם אַתָּה וכל הָעָם(שמות יח, יח) הזה אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ(שמות יא, ח);

כי אם ילכו כל העם וכל הלשונות האלה — לא יוכלון לעמוד לפני חמשת בני מתתיהו כהן גדול,

אשר מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ ומִנְּשָׁרִים קַלּוּ(שמואל ב א, כג).

ועתה המלך, עצתי תיטב עליך:

ולא תלחם במתי מעט, פן נהיה לבוז ולקלס לעיני כל העמים ומלכי ארץ וכל לאומים;

אם על המלך טוב — יכתב, ונשלוח ספרים בכל מדינות מלכותך, ויבואו כל שרי עם ועם, ולא ישאר מהם עד אחד.

ויעש המלך כדבר בגריס,

ויבואו מכל מדינות המלך שרי עם ועם, עם אלפים ורבבות חיילות חלוצי צבא.

וכאשר ראה בגריס כי כביר מצאו ידו, וחיילים יגבר, ורב מאד מחנהו אין חקר ואין מספר,

קם בגריס ויבא לירושלם ויצר עליה,

ויחל לחרף מערכות אלהים חיים ומלך עולם,

ויבקע החומה, וינתק, וישבר במקדש י״ג פרצות,

ויחשוב בלבו לאמר:

הפעם הזאת לא יוכלו לי, כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי(איוב לא, כה).

אמר רבי יצחק בר נחמני:

אלף ושמונים ריבוא גייסות באו עם בגריס הרשע, ואמר לישראל:

שוטים אתם, שתעשו מלחמה עם חיילים שאין להם שיעור!

אם תאמרו: אלהיכם יביא מבול — כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם;

ואם גבריאל יעמוד בנו לשרוף אותנו כמו שעשה לסנחריב —

הרי אנו סכים עצמנו בדם חזיר ובשכבת זרע של סוסים, ולא יגע בנו.

נשאו ישראל עיניהם למרום ויאמרו:

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד(תהלים קטו, א) —

שלא יתבזה בעובדי כוכבים ומזלות;

עכשיו יאמרו: אין לאלהיהם עצה אחרת.

וכך כתיב: גְּדֹול הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה(ירמיה לב, יט).

אמר הקדוש ברוך הוא:

חייכם, מחשבתי גדולה משלכם,

כִּי לֹא יִטֹּושׁ יְיָ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹוב(תהלים צד, יד).

באותה שעה היו ישראל מצפים להרי מזרח, אולי יבואו להם עובדי כוכבים ומזלות פרסיים לעזרתם.

אז חרה לו למתתיהו כהן גדול, ואמר לו לחשמונאי:

ולא כתיב: אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שם בָּשָׂר זְרֹועוֹ לו וּמִן יְיָ יסיר לִבּוֹ(ירמיה יז, ה),

ובָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שם יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז)?

אמר לו:

יפה אמרת.

אני ושבעה בני, ואתה ושלשה בנים — הם י״ב שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל(תהלים קכב, ד);

מובטח אני בהקדוש ברוך הוא שיעשה לנו נסים ונפלאות.

ויצומו וילבשו שקים ואפר, לבקש רחמים מלפני אלהי השמים, עזרם ומגינם של ישראל.

וככלותם להתפלל — קמו מכרוע על ברכיהם, ויעצמו עשתנותם;

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ ומֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ,

וילחמו בעמים ויהרגו בהם הרג רב.

אמר רבי יצחק בר נחמני:

באותה שעה תפס הקדוש ברוך הוא שבעים שרים של מעלה משרי אומות העולם,

ורצע אותם במרצע של אש, ויאמר להם:

הרגו איש את קרובו;

ואם ימלט אחד מהם — נפשיכם תחת נפשו.

וכשהיו היונים מורים חצים וחרבות — באו המלאכים ונעצו אותם בלבו של היונים,

הוי: חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).

והיו בני חשמונאי רואים הנסים ואומרים:

יְיָ יִלָּחֵם(שמות יד, יד) לנו.

וכל מלך ומלך מהמלכים שנהרג — היו באים המלאכים ומבזבזים ממנו, והטילו לבתיהם של ישראל,

שהם לא היו יכולים ליטול את השלל מפני החללים.

ואת חיילותיהם —

מהם שרפו בני ישראל,

מהם דקרו בחרב,

ומהם תלו על העץ;

ובגריס הרשע — שרפו אותו בית ישראל באש.

ואז אנטיוכס המלך, כאשר שמע אשר נהרגו בגריס וכל שרי החיל אשר עמו — וינס במדינות הים,

והיה כל מוצאו אותו במקום אשר היה שם, ששם באו המורדים בו, היו קוראין אותו: הבורח.

הצלוחית

ואחר כך באו בני חשמונאי לבית המקדש, ויבנו הערים, ויסגרו הפרצות, ויטהרו את העזרה מן ההרוגים ומהטומאות.

ויבקשו שמן זית זך להדליק את המנורה,

ולא מצאו כי אם צלוחית אחת אשר היתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו כי הוא שמן טהור,

והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד.

ואלהי השמים אשר שכן שמו שם הניח ברכה בשמן,

והיו מוצאים כל לילה ולילה, אחר עריכת הנרות, האסיך מלאה שמן,

והעלו הנרות ממנו שמונה ימים.

ועל הצלתם ונס האסיך ההוא — קבלו וקיימו הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם(אסתר ט, כז),

להיות עושים את שמונת ימי חנוכה בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה,

וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם(אסתר ט, כח).

ברוך הרב את ריבנו, והנוקם את נקמתנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשינו,

ברוך האל המושיע.

חילופי נוסח והשלמות

מגילת אנטיוכוס, בתי מדרשות, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דדעבדיתבעבדית
ואשכחו— (הוספה)
יאתבותבי
יבשמיהשמיא
יגבניבידהם
ידכיהונתן בר שאול די קטל ית פלשתאי;— (הוספה)
ידואת אלעזר ברי, אודי עובדך— (הוספה)
כאלא— (הוספה)
כזעושין— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מגילת אנטיוכוסנוסח פרויקט השו״ת, הנוסח המערבי שבסידורים
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§38§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לח: כה אמר יי צבאות עשוקים בני ישראל ובני יהודה

״עשוקים בני יהודה ובני ישראל״ בימי היונים: גזרת הבריח והדלת, הכתיבה על קרני השור, הטבילה והכלה להגמון; חנה בת מתתיה שנשאת לאחד מבני חשמונאי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מעשה חנוכה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אבימי יוונים נתקיים מקרא זה

מעשה חנוכה, א · פתיחה · בימי יוונים נתקיים ״עשוקים בני יהודה״: עצת יוונים לחדש גזירות על ישראל

״גואלם חזק… הוא יריב את ריבם למען ארגיעה את הארץ״ — כך בכתב היד; בפסוק ״ריב יריב… למען הרגיע״, ובפסוק הראשון ״עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו״.

הנוסח הנדפס (אוצר מדרשים, ״מדרש מעשה חנוכה״, מכתב יד זה): ״ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ״; ״בימי היונים נתחייב מקרא זה״.

כתיב:

כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים(ירמיה נ, לג) בני יהודה ובני ישראל וגו׳.

וכתיב:

גֹּואֲלָם חָזָק יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ הוא יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן ארגיעה אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹושְׁבֵי בָבֶל(ירמיה נ, לד).

אמרו:

בימי יוונים נתקיים מקרא זה, שהערימו סודשהערימו סוד — שחשבו מזימה בערמה על ישראל.

אמרו:

בואו ונחדש עליהם גזירות, עד שיבעטו באלהיהםשיבעטו באלהיהם — שימרדו באלהיהם ויכפרו בו ויאמינו בעבודה זרה שלנו.

תרגום לעבריתשהערימו סוד שחשבו מזימה בערמה שיבעטו באלהיהם שימרדו באלהיהם ויכפרו בו

בגזירת הבריח

מעשה חנוכה, ב · סיפור · יוונים גוזרים שלא יהיה בריח לפתח, וישראל יושבים שלש שנים בלא דלתות

״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבו׳ כמ׳ של עולם״, ו״כמ׳״ (כפל של ״כמה״ שאחריו) מחיקת מאגרים. ״כדלת״ — הכ״ף מסופקת.

הנדפס: ״ולא רשות (צניעות)״; ״ואין לך דבר מעביר רעות האשה מעל בעלה כדלת״; ״לך עמי בא בחדרים״.

עמדו וגזרו:

כל בן ישראל שעושה לו בריחבריח — מוט הנעילה של הדלת, או מסגירמסגיר — נועל, סוגר לפתחו — ידקר בחרב.

וכל כך למה?

כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות,

שכל בית שאין לו דלת — אין לו כבוד ולא צניעות,

וכל הרוצה ליכנס — נכנס, בין ביום ובין בלילה.

כיון שראו ישראל כך, עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם.

ולא היו יכולין לא לאכול, ולא לשתות, ולא לשמש מטותיהם,

בשביל גנבים וליסטיןוליסטין — ושודדים ופריצי יווניםופריצי יוונים — ובריוני יוונים, אנשי אלימות,

ולא רואין שינה בעיניהם, לא יום ולא לילה.

ונתקיים עליהם מקרא שכתוב:

וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם(דברים כח, סו).

אמרו לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, כמה אנו יכולים לסבול?

אמר להם:

בעון מזוזה.

אלא אף על פי כן, רווחהרווחה — הקלה, הצלה תמצאו בגזירה זו.

והיו ישראל שרויין בלא דלתות.

ואין לך דבר מעביר רעות מעל בעלה כדלת,

שנאמר:

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳(ישעיה כו, כ).

ועמדו בגזירה זו שלש שנים.

תרגום לעבריתבריח מוט הנעילה של הדלת מסגיר נועל, סוגר וליסטין ושודדים ופריצי יוונים ובריוני יוונים, אנשי אלימות רווחה הקלה, הצלה

גגזירת השור והשה

מעשה חנוכה, ג · סיפור · יוונים גוזרים לחקוק על קרני השור, ישראל מוכרים את בהמתם, והצבאים נכנסים לבתיהם

״והעבירו [קול|כול]״ — בכתב היד ״כול״, ומאגרים תיקנו ״קול״, כנדפס. ״[כדי]״, ״ברוך [הוא]״ — השלמות מאגרים, וכן בנדפס. ״היאך היתה כל צידה״ — ״כל״ כפול בכתב היד, והסופר מחק.

הנדפס: ״שאין יכולין לעמוד בגזירה זו״; ״מעלות בשלש רגלים לירושלם״; ״אף אני זמנתי לכם צידה״. מגילת תענית, כז באייר (פרק ב): ״וכותבין על קרניו של שור ועל מצחי חמורים: אין לבעליו חלק בעליון״.

הכתיבה על השור — גם בפירוש מגילת תענית לכ״ז באייר (בפרשה חנכתא תמניא יומין, ה–ו) ובבראשית רבה, פרשה מד, כ ובמקבילותיה (בפרשה וחשך זו יון).

כיון שראו יוונים שעמדו ישראל בגזירה, ולא נכשל אחד מהם בשום דבר רע,

עמדו וגזרו עליהם גזירה אחרת, והעבירו קול:

כל אדם מישראל שיש לו שור או שה — יחקק על קרניו שאין לו חלק באלהי ישראל.

וכל כך למה?

כדי שלא יאכלו ישראל בשר, ולא חלב, ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה.

אמרו:

יודעים אנו שאין יכולין לעמוד בגזירה.

כיון ששמע ישראל כך, נצטערו צער גדול.

אמרו:

חס ושלום שנכפור באלהינו!

עמדו ומכרו בהמתן, בין טהורה בין טמאה,

והיו ישראל מהלכין רגליםמהלכין רגלים — הולכים ברגל.

ועליהם נתקיים:

רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים(קהלת י, ז).

אמר להן הקדוש ברוך הוא:

בעון שמנעתם עצמכם מעלות שלש רגלים, ולהקריב קרבנות, וליתן מתנות כהונה —

לכך נתקיים עליכם:

שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ(דברים כח, לא).

אלא אף על פי כן, רווחהרווחה — הקלה, הצלה תמצאו בגזירה זו.

והיו הצביים ואיילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם של ישראל,

לפי שהיו ישראל בלא דלתות.

ובאין ישראל, תופסין אותן, ושוחטין, ואוכלים בשר,

ונותנין שבח להקדוש ברוך הוא, ואמרו:

ברוך הוא שהפך עצת אויבנו לטובה!

שאילו היו דלתות לבתים — היאך היתה כל צידהצידה — חיות ועופות שניצודים למאכל נכנסת אצלנו?

השיבם הקדוש ברוך הוא:

אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי — אף זימנתי לכם צידה.

תרגום לעבריתמהלכין רגלים הולכים ברגל רווחה הקלה, הצלה צידה חיות ועופות שניצודים למאכל

דגזירת הטבילה

מעשה חנוכה, ד · סיפור · יוונים גוזרים על הטבילה, והקדוש ברוך הוא פותח מעיין בכל בית

״[ידקר|ודקר]״ — בכתב היד ״ודקר״, ומאגרים סימנו ״!ו!״ כמשובש; ״ידקר״ כנדפס וכלשון הגזירה הראשונה (ב). ״אם רחץ יי״ — לפני ״אם רחץ״ חזר בכתב היד ״ושאבתם״, מחיקת מאגרים; בפסוק ״אם רחץ אדני״.

הנדפס: ״הרי היא לו לאשה״; ״משמשין מטותיהם״; ״ונתקיים עליהם עוד מקרא זה״.

וכיון שראו יוונים שעמדו ישראל בגזירה זו, עמדו וגזרו:

כל מי שאשתו הולכת לטבילה — ידקר בחרב,

וכל הרואה אותה — הרי לו לאשה, ובניה לעבדים.

כיון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש.

כיון ששמעו יוונים כך, אמרו:

הואיל ואין ישראל משתמשין מטותיהן — אנו נזקקיםנזקקים — באים עליהן (לשון נקייה) להם.

כיון שראו ישראל כך, חזרו על נשיהן בלא טבילה, בעל כרחן.

אמרו:

רבונו של עולם, בעל כרחינו, שלא בטובתינו,

שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתהעונתה — הזמן הראוי לה, אחרי טבילתה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא:

הואיל ועשיתם בלא כוונה — אני אטהר אתכם.

ופתח לכל אחד ואחד מהן הקדוש ברוך הוא מעיין בתוך ביתו,

והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם.

ונתקיים עליהם מקרא זו:

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְינֵי הַיְשׁוּעָה(ישעיה יב, ג).

ונתקיים עליהם מקרא זו:

אִם רָחַץ יי אֵת צֹואַת בְּנוֹת צִיּוֹן(ישעיה ד, ד).

תרגום לעבריתעונתה הזמן הראוי לה, אחרי טבילתה נזקקים באים עליהן (לשון נקייה)

הגזירת ההגמון

מעשה חנוכה, ה · סיפור · יוונים גוזרים שהכלה תיכנס תחילה להגמון, ובנות ישראל מזקינות בבתוליהן

״[כלה]״ — הושלם מן הנדפס (״שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא״); בכתב היד אין לפועל נושא. ״ועכורה״ — הכ״ף והרי״ש מסופקות. ״שמונה [חדשים|שנים]״ — בכתב היד ״שנים״, ומאגרים סימנו אותו כמשובש; ״חדשים״ כנדפס וכמדרש לחנוכה (״שלוש שנים ושמונה חדשים״).

בבלי כתובות פרק א, ג ע״ב: ״בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה״. הנדפס: ״והיו יונים מתעללות בבתולות ישראל״; ״שנשאת לבן חשמונאי״.

כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזרותיהם,

עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורהועכורה — ומעציבה, קשה:

שלא תכנס כלה לילה ראשון אלא אצל ההגמוןההגמון — המושל שבמקום.

כיון ששמעו ישראל — רפו ידיהם, ותשש כחם, ונמנעו מלארסמלארס — מלקדש נשים,

והיו בנות ישראל בוגרותבוגרות — נערות שעברו את גיל הנערות ומזקינות כשהן בתולות.

ונתקיים עליהם:

בְּתוּלֹותֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ(איכה א, ד).

והיו יוונים מתעלליםמתעללים — מתעמרים, מבזים בגופן בבתולות ישראל,

ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים,

עד שבא מעשה של בת מתתיה כהן גדול,

ונשאת לבן חשמונאי, ואלעזר היה שמו.

תרגום לעבריתועכורה ומעציבה, קשה ההגמון המושל מלארס מלקדש נשים בוגרות נערות שעברו את גיל הנערות מתעללים מתעמרים, מבזים בגופן

וחנה בת מתתיה

מעשה חנוכה, ו · סיפור · חנה עומדת מגולה לפני המסובים ומוכיחה את אחיה, והם נוטלים עצה; בת קול: נצחו טליה

״מתקנים״ — כך בכתב היד (פעמיים), כתיב של ״מתקנאים״; בנדפס ״מתקנאים בי… מתקנאים״. ״יש לכם ללמוד״ — לפניו כתב הסופר ״לאיש״ ומחקו; בנדפס ״הלא יש לכם ללמוד״. ״ובשר[יו]״ — בכתב היד ״ובשר״, והושלם כנדפס ״בעבדיו ובשריו״.

״ונטלו עצה וגו׳״ — כך כתב הסופר, וקיצר את סוף המעשה: אין כאן איך הוליכו את אחותם אל המלך ואיך הרגוהו. גם בנדפס ״נטלו עצה וכו׳״, ואין עד אחר שמשלים את המעשה בלשון הזאת; המעשה בדרך אחרת — במדרש לחנוכה (יהודה עושה חופות עד בית ההגמון).

״נצחו טליה באנטוכיה״ — בבלי סוטה פרק ז, לג ע״א: ״יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא״.

הנדפס: ״לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי״; ״לפני אביה ואמה וחותנה״; ״הרגו כרך כשכם ומסרו נפשם… ועזרם יי״; ״קדושת שמך הגדול״; ״ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח״כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו״; ״ועשה להם הקב״ה״; ״כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה״.

מקבילות: מדרש לחנוכה (בפרשה ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, טז–יז); מעשה חנוכה נוסח ב (בפרשה והוה ביומי אנטיוכס מלכא, כח) — בתו של מתתיהו המקודשת לאחד מבני חשמונאי. בת הקול ״נצחו טליה באנטוכיה״ — כמעשה יוחנן כהן גדול בבבלי סוטה פרק ז, לג ע״א ובמקבילותיו (בפרשה נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא).

הקסטריאות שהיו מענות את הכלות ובת מתתיה בפירוש מגילת תענית לי״ז באלול — בפרשה חנכתא תמניא יומין, יג.

כיון שהגיע יום שמחתה, הושיבוה באפיריוןבאפיריון — בכיסא נישא, אפריון של כלה.

וכשהגיע זמן הסעודה, נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיה וחשמונאי,

שלא היה באותו הדור גדולים מהם.

וכשישבו לסעוד, עמדה חנה בת מתתיה מעל אפיריון,

וספקה כפיהוספקה כפיה — והכתה כף אל כף (באבל ובבושה) זו על זו, וקרעה פורפירוןפורפירון — בגד ארגמן שלה,

ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה, לפני אביה ואחיה וחותנה.

כיון שראו אחיה כך — נתביישו, ונתנו פניהם בקרקע, וקרעו בגדיהם,

ועמדו עליה להורגה.

אמרה להם:

שמעוני, אחיי ודודיי!

ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה, בלא שום עבירה — הרי אתם מתקניםמתקנים — מתקנאים, מקנאים,

ואין אתם מתקנים למוסרני ביד ערל להתעולל בי?

יש לכם ללמוד משמעון ולוי, אחי דינה,

שלא היו אלא שנים, וקנאו לאחותם, והרגו כרךכרך — עיר מוקפת חומה משכם,

ומסרו עצמן על ייחוד של מקום — ועזרם, ולא הכלימם.

ואתם חמשה אחים — יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר —

פרחי כהונהפרחי כהונה — כהנים צעירים, יותר ממאתים בחור:

שימו בטחונכם על המקום, והוא יעזור אתכם,

שנאמר:

כִּי אֵין לַיְיָ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ וגו׳(שמואל א יד, ו).

פתחה פיה בבכייה, ואמרה:

רבונו של עולם, אם לא תחוס עלינו — חוס על קדושת שמך הגבור שנקרא עלינו,

ונקום היום נקמתינו.

באותה שעה נתקנאו אחיה, ואמרו:

בואו וניטול עצה, במה נעשה.

נטלו עצה זה מזה, ואמרו:

בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול, ונאמר לו:

אחותינו בת כהן גדול, ואין בכל ישראל גדול מאבינו,

וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך, שהוא גדול כמותינו.

ונכנסו עליו, ונהרגנוונהרגנו — ונהרוג אותו, ונצא,

ונתחיל בעבדו ובשריו,

והשם עוזרנו ומשגבינוומשגבינו — ומחסנו, מגננו.

ונטלו עצה וגו׳.

ועשה לה הקדוש ברוך הוא תשועה גדולה,

ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים כל ישראל:

נצחו טליה באנטוכיה.נצחו טליה… — ניצחו הנערים באנטיוכיה.

ניצחו הנערים באנטיוכיה.

כן יעשה המקום ישועה בימינו, אמן.

תרגום לעבריתפורפירון בגד ארגמן באפיריון בכיסא נישא, אפריון של כלה וספקה כפיה והכתה כף אל כף (באבל ובבושה) מתקנים מתקנאים, מקנאים כרך עיר מוקפת חומה פרחי כהונה כהנים צעירים ונהרגנו ונהרוג אותו ומשגבינו ומחסנו, מגננו

חילופי נוסח והשלמות

מעשה חנוכה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גקולכול
גכדי— (הוספה)
גהוא— (הוספה)
דידקרודקר
הכלה— (הוספה)
החדשיםשנים
ויו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מעשה חנוכהכתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית של בוואריה, Cod. hebr. 117
§§39§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · לט: ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא

מדרש לחנוכה: מקדים רפואה למכה — נבוכדנצר והצלם, המן מזרע הדוב; תתני בן פחת, נרות המקדש ופך השמן, ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״; חנה ואלעזר בן חשמונאי, קסקלגס ושרי שבעים אומות; גזרות יון ובת חשמונאי; יהודית וראש המלך; ובראש — פתיחת הנוסח הנדפס: שלש מאות ותשעים רקיעים, ״הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים תלמידי חכמים״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מדרש לחנוכה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא

אוצר מדרשים, מדרש לחנוכה · נוסח אחר · שבח המקום ושלש מאות ותשעים רקיעים; ״כי נר מצוה ותורה אור״, ״הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים תלמידי חכמים״

״דרש מרי בר מר: מאי דכתיב כי נר מצוה ותורה אור״ — בבבלי סוטה פרק ג, כא ע״א: ״דרש רבי מנחם בר יוסי״.

״אמר רבא: דרחים רבנן…״ ו״אמר רב הונא: הרגיל בנר חנוכה…״ — כבבלי שבת פרק ב, כג ע״ב; שם ״הרגיל בנר״ סתם, ובין המזוזה לקידוש: ״הזהיר בציצית — זוכה לטלית נאה״.

״רקיעים״ — הוספת המהדיר, בסוגריים מרובעים.

פתיחת מדרש לחנוכה בנוסח הדפוס (בית המדרש לילינק, ובאוצר מדרשים), שאינה בקטע הגניזה; המדרש עצמו — להלן, ב–כא, על פי הקטע.

ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא,

שהוא לבדו דר במרום, ושוכן על שלש מאות ותשעים רקיעים,

ובכל רקיע יש שם כסא כבוד עליו,

ובכל אחד ואחד יש לו משרתים — שרפים ואופנים וכרובים וגלגלים.

ואל תתמה בדבר זה,

שהרי מלך בשר ודם שיש לו כמה מקומות — יש לו בתים ועליות ותחתונים,

כל שכן הקדוש ברוך הוא, שהעולם שלו,

וכן השמים בנוים משלש מאות ותשעים רקיעים.

ובזמן שבית המקדש היה קיים, והיו ישראל עושים רצונו של מקום,

היה הקדוש ברוך הוא יושב על ערבות של רקיע שביעי, מרוב אהבה לישראל.

ולאחר שחטאו ישראל, עלה למעלה למעלה, עד ג׳ מאות ותשעים רקיעים,

שנאמר: אֵלֵךְ ואָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי(הושע ה, טו).

כי נר מצוה ותורה אור

דרש מרי בר מר:

מאי דכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג)?

תלה הכתוב המצוה בנר:

מה נר זה אינו עומד לאדם אלא לשעה,

אף המצוה אינה מגינה אלא לשעה.

והתורה תלה באור:

מה אור זה מאיר לעולם,

אף תורה מאירה בעולם הזה ובעולם הבא,

שנאמר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹותָךְ(משלי ו, כב) — בעולם הזה,

ובְּשׇׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹור עָלֶיךָ — בעולם הבא.

אמר רבא:

דרחים רבנן — הוי ליה בנין רבנן;דרחים רבנן… — מי שאוהב חכמים — יהיו לו בנים חכמים; מי שמכבד חכמים — יהיו לו חתנים חכמים; מי שירא מן החכמים — הוא עצמו יהיה תלמיד חכם; ואם אינו ראוי לכך — יהיו דבריו נשמעים כדברי תלמיד חכם.

מי שאוהב חכמים — יהיו לו בנים חכמים;

דמוקיר רבנן — הוי ליה חתנוותא רבנן;

מי שמכבד חכמים — יהיו לו חתנים חכמים;

דדחיל מרבנן — הוא גופיה הוי צורבא מרבנן,

מי שירא מן החכמים — הוא עצמו יהיה תלמיד חכם;

ואי לאו בר הכי הוא — משתמעון מילי כצורבא מרבנן.

ואם אינו ראוי לכך — יהיו דבריו נשמעים כדברי תלמיד חכם.

אמר רב הונא:

הרגיל בנר חנוכה — הויין ליההויין ליה — יהיו לו בנים תלמידי חכמים;

הזהיר במזוזה — זוכה לדירה נאה;

הזהיר בקידוש היום — זוכה וממלא גרבי ייןגרבי יין — כדי יין גדולים.

תרגום לעבריתהויין ליה יהיו לו גרבי יין כדי יין גדולים

מקדים רפואה למכה

בכִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי

מדרש לחנוכה, א · פתיחה · ישראל חביבין, שהקדוש ברוך הוא מקדים להם רפואה למכה ומעמיד להם מושיעים בכל דור

מאמר רבי אלעזר — בבלי מגילה פרק א, יג ע״ב בשם ריש לקיש: ״אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה… אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה״, באותם שני פסוקים.

בבית המדרש פותח החלק הזה ב״דור הולך ודור בא… עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו״, ואין בו פסוק מלאכי ולא הפסוק על אומות העולם.

כתיב:

כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם(מלאכי ג, ו).

וכתיב:

עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ(תהלים צא, טו).

אמר רבי אלעזר:

בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,

שקודם שמכה אותם — בורא להם רפואה,

שנאמר:

כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֺן אֶפְרַיִם(הושע ז, א).

אבל אומות העולם — מכה אותם תחלה, ואחר כך בורא להם רפואה,

שנאמר:

וְנָגַף יְיָ אֶת מִצְרַיִם נָגֹוף וְרָפוֹא(ישעיה יט, כב).

ישתבח שמו ויתעלה שבחו וזכרו,

שהכל גלוי וידוע לפניו שישראל עתידין לחטוא לפניו, ולהגלות, ולהפיצם בין אומות העולם —

והקדים רפואה, והעמיד להם מושיעים בכל דור ודור.

נבוכדנצר והצלם

גהצלם בבקעת דורא

מדרש לחנוכה, ב · סיפור · נבוכדנצר מעמיד צלם בבקעת דורא, על עצמות בני אפרים והכהנים שלא רצו לשיר

״של[א] יכרע״ — בכתב היד ״של״, והאל״ף השלמת מאגרים. ״יתרמי״ — כך בכתב היד, ובפסוק ״יתרמא״. ״איך נשיר את שיר יי״ — אחרי ״שיר״ כתב הסופר ״וג׳״ ומחקו.

בני אפרים שיצאו קודם לקץ ובקעת דורא — בבלי סנהדרין פרק יא, צב ע״ב (״אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו״; ״מתים שבבקעת דורא״). הלויים שקטעו את אצבעותיהם ולא שרו — פסיקתא רבתי, פסקא לא.

כתחילה, כשגלו לבבל, עמד נבוכדנצר הרשע.

ולא די לו מה שעשה, אלא העמיד את הצלם בבקעת דוראבבקעת דורא — במישור דורא שבבבל, מקום הצלם, וגזר:

כל מי שלא יכרע וישתחוה לצלם — יפול לתוך הכבשן שלאש,

שנאמר:

וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל(דניאל ג, ד)וכרוזא קרא בחיל… — והכרוז קורא בקול: בשעה שתשמעו קול הקרן, החליל וגו׳ — תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך; ומי שלא יפול וישתחוה — בו ברגע יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת.

והכרוז קורא בקול:

בְּעִידָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא וגו׳(דניאל ג, ה)

בשעה שתשמעו קול הקרן, החליל וגו׳ —

תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא

תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך;

וּמַן דִּי לָא יִפֵּול וְיִסְגֻּוד בַּהּ שַׁעֲתָא יתרמי לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא(דניאל ג, ו).

ומי שלא יפול וישתחוה — בו ברגע יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת.

ולמה העמיד אותו רשע את הצלם בבקעת דורא?

לפי שהיתה מליאה עצמות מבני אפרים,

שיצאו קודם לקץ — ויצאו מאתים ועשרים אלף בחורים —

ורדפו אחריהם המצריים, והרגום שם,

שנאמר:

בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת וגו׳(תהלים עח, ט).

ועוד עצמות שהיו שם — עצמות כוהנים, שלשמונים אלף,

שהביא מירושלים, תפושים כינורותתפושים כינורות — אוחזים בידיהם כינורות ונבלים וכלי שיר.

ואמר להם נבוכדנצר:

שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן(תהלים קלז, ג),

שנאמר:

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וגו׳.

ואמרו להם:

אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר(תהלים קלז, ד).

שמו אצבעותיהם בפיהם, ונשכום וחתכום, ולא רצו לומר שירה —

והרגם שם.

תרגום לעבריתבבקעת דורא במישור דורא שבבבל, מקום הצלם תפושים כינורות אוחזים בידיהם כינורות

דבני אריה יבואו ויהפכו לצלם

מדרש לחנוכה, ג · סיפור · ישראל משתחוים לצלם מפחד; חנניה מישאל ועזריה ודניאל משבט יהודה כנגד האריה

״והוציא את בלעו מפיו״ — לשון ירמיה נא, מד, על בל בבבל.

ואמר להם הרשע:

הרי עצמות אבותיכם;

ואם אין אתם משתחוים לצלמי — הרי אני נותן את פגריכם על פגרי אבותיכם.

ונתיראו, ונכנס פחד בלבם,

והלכו ישראל שבאותו הדור והשתחוו לצלם.

באותה שעה שמח אותו רשע שמחה גדולה, ואמר בלבו:

עכשו מקעקע ביצתןמקעקע ביצתן — עוקר אותם מן השורש, משמיד אותם כליל, הואיל והשתחוו לצלם.

אמר הקדוש ברוך הוא:

רשע, לא כשאתה סבור — שכבר הקדמתי להם רפואה.

אותו רשע נקרא אריה,

שנאמר:

עָלָה אַרְיֵה מִסֻּובְּכוֹ(ירמיה ד, ז).

והרי מישאל חנניה ועזריה כנגדך, שהן מזרעו שליהודה, שנקרא אריה,

שנאמר:

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט).

יבואו בני אריה, ויהפכו לצלם על פניו.

ובא דניאל משבט יהודה, והוציא אֶת בִּלְעוֹבלעו — מה שבלע (בל, אלילם של בבל) מִפִּיו(ירמיה נא, מד),

וידעו הכל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם(ירמיה י, יד).

תרגום לעבריתמקעקע ביצתן עוקר אותם מן השורש, משמיד אותם כליל בלעו מה שבלע (בל, אלילם של בבל)

אחשורוש והמן

הבני זאב מיד הדוב

מדרש לחנוכה, ד · דרשה · פרס שנמשלה לדוב, ומרדכי ואסתר מזרע בנימין שנקרא זאב

וכן כשבא אחשורוש הרשע, מזרע פרסייםפרסיים — אנשי פרס שנמשלו בדוב,

שנאמר:

וַאֲרוּ חויא אׇחֳרִי תנינא דמיא לְדֹוב(דניאל ז, ה),וארו חויא… — והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב,

והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב,

וביקש אף לקעקע ביצתן שלישראל בעצתו שלהמן הרשע —

והעמיד להן הקדוש ברוך הוא מושיעים, מרדכי ואסתר,

שהם מזרעו שלבנימין, שנקרא זאב,

שנאמר:

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).

אמר הקדוש ברוך הוא:

יבואו בני זאב, ויצילו את ישראל מיד הדוב.

תרגום לעבריתפרסיים אנשי פרס

יון ונרות המקדש

ועצת תתני בן פחת

מדרש לחנוכה, ה · סיפור · המשומד תתני בן פחת מלמד את יון לבטל את התמיד, את הכתובה ואת הדלקת המנורה

״לא?וי?בים״ — הו״ו והיו״ד מסופקות. ״ש[אל]היהם״ — בכתב היד ״שהיהם״, ו״אל״ השלמת מאגרים (בסימן ספק). ״הדלקת מנורה״ — לפני ״מנורה״ כתב הסופר ״נר״ ומחקו. ״שמונת ימי החג״ — בכתב היד ״שמונת ימי חנוכה החג״, ו״חנוכה״ מחיקת מאגרים: החג הוא סוכות ושמיני עצרת, כמו להלן ״וגם לשמונה — שמונת ימי החג״, וכן בבית המדרש ״וגם לשמונה ימי החג״.

בבית המדרש: ״והרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל תתני בן פחת שמו״; ״יקרעו אצבעותיו״; ״וזו הדלקת נר בבית המקדש… שכל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד… וגם לשמונה ימי החג אין בריה יכולה להם״; ושם אחרי הפך: ״ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים, ועמד הקדוש ברוך הוא וקבע להם שמונה ימי חנוכה״ — וזה אינו בקטע הגניזה.

״שכל מי שמזכיר שמו… ידקר בחרב״ — ראה מגילת תענית, ג בתשרי (״שגזרה מלכות יון… שלא להזכיר שם שמים על פיהם״, בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב). ״פך אחד קטן שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול״ — בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב ומגילת תענית, כה בכסליו.

באת יון הרשעה, והחשיכה עיניהן שלישראל בגזירותיה:

כל מי שמזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא — ידקר בחרב.

והיה בהם משומדמשומד — יהודי שהמיר את דתו ויצא לתרבות רעה אחד, אויב, רשע, בן בליעל — תתני בן פחתתתני בן פחת — שם המשומד; לקוח מ״תתני פחת עבר נהרה״ שמו, ומן הנתיניםהנתינים — צאצאי הגבעונים, חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש היה —

והיה מלמד עיצות רעות על ישראל.

ואמר לאויבים:

כל זמן שישראל מקריבין תמיד שלשחר ותמיד שלבין הערבים — אינן נופלים בידיכם.

מיד עמדו, וטמאו המזבח, וביטלו את הקרבן.

ועוד אמר להם:

כל זמן שאינן נפרצין בזנותנפרצין בזנות — פורקים גדר ונכשלים בזנות — אינן נופלים בידכם,

שאלהיהם שונא זמהזמה — זימה, פריצות הוא;

וכיון שיהיו פרוצין בעריות — מיד יפלו בידכם.

עמדו וגזרו עליהם:

כל מי שיכתוב כתובה לאשתו — יתקטעו אצבעותיו.

ושוב אמר להם:

מצוה אחת יש בידם, אם אתם מבטלין אותה — מיד הן נופלים בידכם.

ואיזו? זו הדלקת מנורה ונירותיה,

שכתוב בה:

לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ).

כל זמן שהן מדליקין אותה תמיד — הן קיימין תמיד,

שכן כתוב:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב) —

כל זמן שישראל נותנין חלק בביתם לשבעה נירות,

ושומרים שמונת ימי החג, ושמונה ימי מילה —

אינן נעקרין מן העולם.

מיד עמדו וטימאו כל שמנים שבהיכל,

ולא נשתייר אלא פךפך — כד קטן, צלוחית אחד קטן, שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול, תחת המזבח.

תרגום לעבריתמשומד יהודי שהמיר את דתו ויצא לתרבות רעה תתני בן פחת שם המשומד; לקוח מ״תתני פחת עבר נהרה״ הנתינים צאצאי הגבעונים, חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש נפרצין בזנות פורקים גדר ונכשלים בזנות זמה זימה, פריצות פך כד קטן, צלוחית

זתֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה

מדרש לחנוכה, ו · דרשה · שבעה בני חשמונאי כנגד שבעת הנרות, והלל שמונת ימי חנוכה

בבית המדרש: ״אמר הקדוש ברוך הוא: חשבתם לעקור שבעת הנרות ושמונה ימי החג — הנני מביא עליכם שמונה ימים ושבעה בני חשמונאי… אתם אמרתם שכל מי שיזכיר שמי ידקר בחרב — אני קובע הלל לשמי ח׳ ימי חנוכה״.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

רשעים, על עמי אתם מתיעצים?

אני כתבתי בתורתי:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב) —

לְשִׁבְעָה — אלו שבעה נירות;

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — שמונת ימי החג.

אתם רוצים לבטל אותם המצוות מתוך עמי?

הרי אני מעמיד שבעה שלבני חשמונאי כנגד נירות שאתם רוצים לבטל מביתי,

ואתן אתכם בידם, ויעשו בכם נקמה,

ויקבעו הלל לשמי שמונת ימי חנוכה, על מפלתן שלאותן רשעים —

שיהו אומרים הלל לשמי שמונת ימי חנוכה, שלא היו מימי עולם.

חלַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד

מדרש לחנוכה, ז · דרשה · דוד צופה בחנוכת בית חשמונאי, ושירת חנוכת הבית נקראת על שמו

״השיר?ה?״ — הה״א מסופקת. ״ש<י>רה״ — היו״ד בכתב היד בתוספת.

ועליהם אמר דוד:

לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים יב, א) —

על חנוכה, שהיא שמינית — מזמור לדוד.

וכיון שצפה דוד ברוח הקדש חנוכת בית חשמונאי, נתעצב בלבו.

אמר:

שמא על שמם תיאמר השירה בבית הזה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חייך, על כל נסיונותנסיונות — נסים שאני עושה לישראל בארץ — אין שירה נאמרת אלא על שמך,

שנאמר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).

תרגום לעבריתנסיונות נסים

מלחמת בית חשמונאי

טחַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם

מדרש לחנוכה, ח · דרשה · יוונים שנלחמו עם בית חשמונאי; מלכות שקצה בא מגרה במלכות הבאה

״?בל?בם״ — שתי האותיות הראשונות מסופקות. סדר המלים ״חרבם בלבם תבוא״ — כך בכתב היד כאן וכן להלן (יא); בפסוק ״חרבם תבוא בלבם״, וכך בבית המדרש.

כתוב:

חַרְבָּם בלבם תָּבוֹא וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אלו יוונים, שעשו מלחמה עם בית חשמונאי ובניו.

מהו דכתיב:

אַחַת לְאַחַת לִמְצֹוא חֶשְׁבּוֹן(קהלת ז, כז)?

כיון שמלכות בא קיצה ליבד מן העולם — מגרהמגרה — מסית ומעורר אותה למי שקצו בא לבוא לעולם.

תרגום לעבריתמגרה מסית ומעורר

יחנה בת יוחנן ואלעזר בן חשמונאי

מדרש לחנוכה, ט · סיפור · יווני מבקש לבוא על חנה בפני ארוסה; שנים עשר כנגד שבטי יה, ואלעזר הורג את היווני

״[ק]סקלגס״ — בכתב היד ״סקלגס״, והקו״ף השלמת מאגרים, כמו להלן ״קסקלגס״ (י).

בבית המדרש: ״והביא חנה בת יוחנן כ״ג… והיתה נישאת לאלעזר בן חשמונאי, ורצה אותו יוני לבוא עליה בפני בעלה ואביה. אמר יוחנן כ״ג [למתתיהו]: אני וג׳ בני ואתה וז׳ בניך הרי י״ב״ — שם יוחנן אומר את הדברים, וכאן חשמונאי.

בשעה שנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל ושבמקדש,

בת היתה לו ליוחנן כהן גדול, וחנה שמה, שלא היה כיפיה בעולם,

ומקודשת היתה לאלעזר בנו שלחשמנאי, ואביו סגן מלחמהסגן מלחמה — ממונה על המלחמה, ראש הלוחמים.

ובא אחד מגדולי יוונים, ותפש אותה בבלוריתהבבלוריתה — בשער ראשה, בציצית ראשה, והציעוהציע — ופרש (על הארץ, כמצע) ספר תורה,

וביקש לבוא עליה בפני אלעזר ארוסה.

והיו ישראל מצפין להרי רוח מזרח, אולי יבואו להם גייסותגייסות — גדודי צבא שלפרסיים,

ואמרו:

נשא עינינו אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹוא עזרינו(תהלים קכא, א).

אמר לו חשמונאי ליוחנן כהן גדול:

לא כך כתיב:

אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם(ירמיה יז, ה),

וכתיב:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז)?

אמר לו:

ומה תאמר כדי שנעשה?

אמר לו:

אני אומר לך:

הרי אני ושבעה בני, ואתה ושלושת בניך — הרי שנים עשר אנו,

כנגד שבטי יה, שהם שנים עשר.

מובטחים אנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידינו, למען שמו הגדול.

כיון ששמע אלעזר כך, מיד נתחזק,

ושלף הסיףהסיף — החרב שלו, והתיזוהתיז — והפיל בחבטה, כרת ראשו שליווני,

ואמר:

עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

כיון ששמע קסקלגס מלך יוונים — קיבץ גייסות ובא אליהם.

תרגום לעבריתגייסות גדודי צבא סגן מלחמה ממונה על המלחמה, ראש הלוחמים בבלוריתה בשער ראשה, בציצית ראשה והציע ופרש (על הארץ, כמצע) הסיף החרב והתיז והפיל בחבטה, כרת

יאקסקלגס וחילו

מדרש לחנוכה, י · סיפור · קסקלגס מחרף ובוטח בדם חזיר ובפילים, וישראל מתפללים על כבוד השם

״יש ל?כ?ם״, ״סי?ס?רא״, ״ושי?נ?יהם״ — אותיות מסופקות. ״[ו]כל אחד״ — הו״ו השלמת מאגרים.

בבית המדרש: ״א״ר יצחק: ששים ריבוא אלף גייסות הוו… שבאו עם גליסקס הרשע״; ״הרינו סכין עצמנו בדם חזיר ובש״ז של סוס״; ״ישלח נחשים ועקרבים ודובים כדרך שעשה בכותיים — הרי אנו רוכבין על פילין״. ״גבריאל… כדרך ששרף את מחנה סנחריב״ אינו שם.

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי יונתן:

ששים רבוא ראשי גייסות באו עמו,

וכל אחד ואחד היו עמו אלף תחתיו,

שבאו עם קסקלגסקסקלגס — גאיוס קליגולה, קיסר רומא, וחנו סביבות ירושלים.

אמר להם קסקלגס לבית חשמונאי:

שוטים שוטים, יש לכם שנים עשר אנשים, שהם יכולין לעשות מלחמה עם חיל שאין להם שיעור ולא מספר?

או שמא תאמרו:

אלהיכם יביא עליהן מבול,

או יוריד עליהם הכוכבים ממסילותםממסילותם — ממסלולם בשמים, ועושה עמהן כשם שעשה עם סיסרא ועם מחניהו?

או שמא תאמרו:

מבול יביא עלינו כדרך שהביא על דור המבול?

כבר נשבע בשמו שלא יביא מבול לעולם.

ואם תאמרו:

גבריאל ישלח בם, וישרוף אותם כדרך ששרף את מחנה סנחריב —

הרי הן סכיןסכין — סכים, מושחים את עצמן ואת מרכבותיהם בדם חזיר ובשכבת זרע שלסוסים,

ואין מלאכי השרת נוגעין בהן, ולא כוכב אחד.

ואם תאמרו:

נחשים ואריות ודובים ונמרים יגרה בהן, כדרך שגירה בכותים —

הרי הן רוכבין על הפילין, שאין מתלעותמתלעות — מלתעות, שיני החיות שלחיות ושיניהם שולטים בהן.

כיון ששמעו ישראל ניאוצין וגידופיןניאוצין וגידופין — דברי נאצה וחירופים מהן,

נשאו עיניהם למרום, ופשטו ידיהם, ואמרו:

רבונו שלעולם, גלוי וידוע לפניך

שאין אנו בוטחים לא בגבורותינו, ולא בחרבינו, ולא בקשתינו,

אלא על שמך הגדול, שלא יתבזה בגוים.

והללו רשעים מתגאים ברוב המוניהם להשמידינו,

שכל מלחמה שעשית — נתחכמו ונערמונתחכמו ונערמו — התחכמו וערמו עצה לך.

ואם אין אתה עושה לנו, אלא מוסר אותנו בידם — עתה יאמרו: שוב אין לנו עצה אחרת.

וכך כתיב:

גְּדֹול הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה(ירמיה לב, יט).

יי, עשה עמנו למען קדושת שמך.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בני, מחשבותי גדלו ממחשבותיכם —

בדבר שחישבו להלחם עמכם בו, אני מכה אותם.

תרגום לעבריתקסקלגס גאיוס קליגולה, קיסר רומא ממסילותם ממסלולם בשמים סכין סכים, מושחים מתלעות מלתעות, שיני החיות ניאוצין וגידופין דברי נאצה וחירופים נתחכמו ונערמו התחכמו וערמו עצה

יבשרי שבעים אומות

מדרש לחנוכה, יא · סיפור · הקדוש ברוך הוא כופת את שרי האומות, וחרבם וחציהם שבים בלבם

״?כ?צווי״ — הכ״ף מסופקת. ״וקשתותם תשברנה״ — בכתב היד ״תשבר׳״.

בבית המדרש: ״והביא כל השרים (שרי מעלה) של שבעים אומות ואמר להם: כל אחד מכם יהרוג את שלו… ואם ינוס אחד מהם הרי נפשו תחת נפשו״; ״והיו בני חשמונאי רואין זה את זה ואמרו: יי ילחם לכם ואתם תחרישון״. ״ועוד היו המלאכים נוטלין ממונם… מפני שהסריחו החללים״ אינו שם.

באותה שעה הביא הקדוש ברוך הוא שריהם שלשבעים אומות העולם וחיילותם,

וכפתום, ורצעום במרצע שלאשורצעום במרצע שלאש — נקבום במרצע של אש, ולא נמלט מהם איש —

כענין שנאמר:

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹוד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה.

ומיד ירדו כולם, ועשו כצוויכצווי — כמצוות בוראם.

וכשהיו אויבים שולפים חרבם על ישראל להכותם — היה מחזירו שרם ומביאו בלבם,

שנאמר:

חַרְבָּם בלבם תָּבוֹא וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).

וכשהיה אחד מן היוונים נותן חץ בקשתו לזרוק על ישראל —

מיד נשבר קשתו, ונתקע החץ בנפשו,

שנאמר:

וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.

וחוזר ותוקיעותוקיע — ותוקע, נועץ החץ בלבו,

שנאמר:

קֶשֶׁת גִּבֹּורִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל(שמואל א ב, ד).

אל תיקרי חַתִּים אלא חותיםחותים — נחתים, נתקעים (החץ בלבם).

וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל — אלו ישראל.

והיו בית חשמונאי וכל ישראל רואין נסין וגבורות שלהקדוש ברוך הוא,

ואומרים:

יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם(שמות יד, יד).

ועוד היו המלאכים נוטלין ממונם — וכסף וזהב ואבנים טובות — שלאותן שרים ומלכים,

ונותנין לישראל לתוך בית שלישראל,

מפני שהסריחו החללים, ואין ישראל יכולין לעבור מרוב ריח החללים,

שנאמר:

וְרַבּוּ חַלְלֵי יְיָ(ישעיה סו, טז).

תרגום לעבריתורצעום במרצע שלאש נקבום במרצע של אש כצווי כמצוות ותוקיע ותוקע, נועץ חותים נחתים, נתקעים (החץ בלבם)

יגשם רשעים ירקב

מדרש לחנוכה, יב · דרשה · שבע שנים בצרו כרמיהם מדמם ועשרים ושלוש שנים הסיקו מנשקם

״שבע שנים בצרו… מדמן בלא זבל״ — כלשון הברייתא על ביתר, בבלי גיטין פרק ה, נז ע״א (״שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל״). בבית המדרש: ״תניא: שלש שנים לא היה אדם יכול לעבור שם מפני ריחם, ושבע שנים זרעו ישראל שדותיהם וכרמיהם בלא זבל מדם שלהם, ועשרים ושלש שנים הסיקו ישראל מרומחיהם וקשתם״.

תנא:

שבע שנים בצרו ישראל כרמיהם מדמןמדמן — מדמם (של ההרוגים), בלא זבל,

ועשרים ושלוש שנים הסיקוהסיקו — הבעירו אש, הדליקו (בכלי הנשק) ישראל מרמחיהם, וחיציהם, וקשתותיהם, ומגיניהם,

ולא היה אדם יכול לעבור סביבותם מפני ריחם.

ועליהם נאמר:

שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז);

אבל על חשמונאי ועל כיוצא בו נאמר:

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.

תרגום לעבריתמדמן מדמם (של ההרוגים) הסיקו הבעירו אש, הדליקו (בכלי הנשק)

גזירות יון ובת חשמונאי

ידגזירות יון

מדרש לחנוכה, יג · סיפור · גזירות יון על התורה, השוורים, המילה, הטבילה, הבריחים והכלות

מגילת תענית, כז באייר (פרק ב): ״וכותבין על קרניו של שור ועל מצחי חמורים: אין לבעליו חלק בעליון״. בבית המדרש: ״שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלהי ישראל… ועוד גזרו שיהיו בועלין נשיהן נדות… ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה״. ״לא יעסקו בתורה״, ״המילה״ ו״צלוב״ על הבריח אינם שם. ובבלי כתובות פרק א, ג ע״ב: ״בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה״.

תנו רבנן:

בימי יוונים הרשעים גזרו על ישראל שלא יעסוקו בתורה.

ומה עשו? היו עושין בצנעה.

ועוד גזרו שכל מי שיש לו שור — יחקק על קרניו הריגה, שאין לו חלק באלהי ישראל.

ומה עשו? עמדו ומכרו כל שוריהם.

ועוד גזרו עליהם שלא ימולו את בניהם,

ושיבעלו את נשותיהן כשהן נדות.

ובעונות — ביטלו את המילה ואת הטבילה.

ועוד גזרו שיחקקו כל אחד בבריחבבריח — במוט הנעילה של הדלת ביתו צלובצלוב — צלב.

מה עשו? עקרו כל אחד ואחד בריח ביתו.

ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה — שיוליך אותה לפני המלך, ויבעול אותה קודם, ואחר תחזור לבעלה.

ונהגו בדבר זה שלוש שנים ושמונה חדשים.

תרגום לעבריתצלוב צלב בבריח במוט הנעילה של הדלת

טונרות למילה ומגרוסות לכלה

מדרש לחנוכה, יד · סיפור · נרות על פתח הבית סימן למילה, וקול המגרוסות סימן לחתונה

״ל?ה?ם״, ״ב?מג?רוסות״ — אותיות מסופקות. ״וכיון שהיו עוברין ורואין״ — אחרי ״עוברין״ בכתב היד ״וש״, מחיקת מאגרים.

השוו בבלי סנהדרין פרק ד, לב ע״ב: ״קול ריחים בבורני — שבוע הבן, שבוע הבן; אור הנר בברור חיל — משתה שם, משתה שם״ — שם הסימנים הפוכים.

וכיון שראו מלכי ישראל כך — מיעטו מפריה ורביה.

וכשראו כך, עמדו והתקינו להם שני סימנין.

התקינו:

כל מי שנולד לו בן — היה מדליק נירות חדשים ביום השמיני על פתח ביתו.

וכיון שהיו עוברין ורואין נירות דולקים — היו מבינים שיש שם מילה.

מיד היו נכנסין, ומולין אותו, ויוצאין,

ולא היה אדם מרגיש בדבר.

ועוד התקינו:

שכל מי שרוצה לכנוס אשתו — יהא טוחן במגרוסותבמגרוסות — ברחיים של יד לגריסת גריסין על הגג שלאותו חצר.

והיו עושין כן.

וכיון שהיו ישראל שומעין קול המגרוסות — היו יודעין שכלה יש שם,

והיו נכנסין בחשאיבחשאי — בסתר, בלי קול, ומברכין את החתן עם הכלה, ויוצאין.

והיו חסידים באותן הימים, ולא גילו את הסוד.

תרגום לעבריתבמגרוסות ברחיים של יד לגריסת גריסין בחשאי בסתר, בלי קול

טזבת חשמונאי

מדרש לחנוכה, טו · סיפור · בת חשמונאי לובשת סמרטוטין ומשקה את המסובים, ומוכיחה את הגדולים

״של?י?ין״ — היו״ד מסופקת.

בבית המדרש: ״עד שנשאת בתו של יוחנן כ״ג, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה… אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא״. כאן היא בת חשמונאי, ואביה ״כהן גדול״; לעיל (ט) חנה בת יוחנן כהן גדול, ארוסת אלעזר בן חשמונאי.

ועשה הקדוש ברוך הוא נס, ולא ניטמאת אחת מבנות ישראל,

עד שבאת בתו שלחשמונאי להינשא,

ולא יכלו להסתירה, מפני שהיה חשוב למלכות.

וכיון שהרגיש המלך — שלח הגמוןהגמון — מושל, שר צבא שלו לפגוםלפגום — לטמא, לבעול (לשון נקייה) אותה.

והיה אביה וכל זקני ישראל יושבין על השולחן.

וכיון ששמעה ששלח המלך בשבילה, הרהרה בדעתה, ואמרה:

אם אני הולכת עכשיו אצל אותו הערל, ויפגום אותי —

יאמרו בנות ישראל: וכי אנחנו טובות מבת כהן גדול, שפגם אותה הגמון?

ונמצא שם שמים מתחלל על ידי.

מה עשתה?

מסרה עצמה להריגה,

ועמדה והפשיטה תכשיטיה, ולבשה סמרטוטיןסמרטוטין — בגדים בלויים, סחבות,

ונטלה קיתוןקיתון — כד שליין בידה וכוס, והיתה משקה לכל בני חבורה.

וכשהיו ראוין אותה — היו מתביישין, וכובשין את פניהם בקרקע,

והיו אומרין:

בתו שלכהן גדול — מה תעשי?

והיה אביה ואמה מתביישין מבני המסיבה.

מיד הירימה קולה בבכייה:

אי צדיקים בני צדיקים, חסידים בני חסידים!

אתם מתביישין ממני, שלבשתי סמרטוטין,

ואין אתם מתביישין מהקדוש ברוך הוא, שאתם רוצים למסור אותי ביד ערל וטמא לטמאני?

תרגום לעבריתהגמון מושל, שר צבא לפגום לטמא, לבעול (לשון נקייה) סמרטוטין בגדים בלויים, סחבות קיתון כד

יזחופות מבית חשמונאי

מדרש לחנוכה, טז · סיפור · יהודה עושה חופות עד בית ההגמון, הורג אותו, ובת קול: נצחו טליא

״נצחו טליא״ — בכתב היד ״פוליא״, ומאגרים סימנו ״!פו!״ כמשובש; ״טליא״ כבבלי סוטה פרק ז, לג ע״א (״יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא״), כבית המדרש (״נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא״), וכמעשה חנוכה שבכ״י מינכן (״נצחו טליה באנטוכיה״).

״צוה המלך״ — ההגמון הוא שמצוה (וכן בבית המדרש: ״וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו״), וכן ״כי נפל מלכם״. בבית המדרש: ״מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכנור״; ״וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו״.

באותה שעה יעץ יהודה עיצות טובות.

מה עשו?

הביאו הדס וכל מיני בשמים,

ועשו חופות מביתו שלחשמונאי עד ביתו שלאותו רשע.

וכיון שראה אותו הגמון כל הכבוד שעשו, אמר לאנשיו:

הללו גדולי ישראל הם, וכבר נכנסו שמחים בדת שלי,

וראוי לי לעשות להם כבוד.

צוה המלך, והוציאו כל איש מעליו,

ולא נשתייר עמו אלא יהודה אחי הנערה וחביריו.

ושלף יהודה את חרבו, והתיז את ראשו,

והשליכוהו בתוך מחנה יוונים.

וכשראו כן, כי נפל מלכם — ברחו ויצאו,

ורדפו אחריהם, והרגו מהם תלי תליםתלי תלים — ערמות ערמות.

וישראל שבירושלים היו בצער גדול מפני יהודה וחביריו.

יצתה בת קול מבית קדש הקדשים, ואמרה:

נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא.נצחו טליא… — ניצחו הנערים שהלכו לעשות מלחמה באנטיוכיה.

ניצחו הנערים שהלכו לעשות מלחמה באנטיוכיה.

תרגום לעבריתתלי תלים ערמות ערמות

יהודית

יחאולפירנוס ועכיור

מדרש לחנוכה, יז · סיפור · מלך יוונים צר על ירושלים; עכיור מלמד זכות על ישראל ונתלה נגד השערים

״הגמון [זה]״ — ״זה״ השלמת מאגרים.

בבית המדרש עכיור אינו נקרא בשמו: ״והיה לו אחד מחכמיו שהיה רואה וחוזה בכוכבים, והיה אומר: רואה אני שישראל חוזרים בתשובה ואי אתה יכול להם, חזור למקומך״.

מעשה יהודית באריכות — בפרשות מעשה שבא מלך הגוים על ירושלם ויהי בימי אליפורני מלך יון (להלן).

כיון ששמע אולפירנוסאולפירנוס — הולופרנס, שר צבא נבוכדנצר בספר יהודית מלך יוונים שהרגו הגמון שלו ואנשיו,

קיבץ כל גייסות וחילות שלו, ובא וחנה על ירושלים.

והיו ישראל בפחד ואימה גדולה,

וחזרו כולם בתשובה שלימה לפני הקדוש ברוך הוא,

והיו רודפים אחר גמילות חסדים,

והיו עוסקים בתורה יומם ולילה.

והיה שם במחנה יוונים הגמון אחד, שמו עכיורעכיור — אחיור, שר בני עמון בספר יהודית.

אמר למלך:

עכשיו ישראל זהירין וזריזין הם בתורה ובמצוות, ואין אתה יכול להם.

מיד כעס עליו, וצוה, ואסרוהו, ותלו אותו כנגד שערי ירושלים,

ואמר:

לכשתפול ירושלים בידי — אהרוג הגמון זה תחלה.

והיו ישראל שואלין אותו מעל החומה, ואומרים לו:

מפני מה עשה לך המלך כך?

והוא אומר להם:

בשביל שלימדתי עליכם זכות.

תרגום לעבריתאולפירנוס הולופרנס, שר צבא נבוכדנצר בספר יהודית עכיור אחיור, שר בני עמון בספר יהודית

יטיהודית יוצאת אל המחנה

מדרש לחנוכה, יח · סיפור · יהודית יוצאת מן השער ובאה לפני המלך בדבר נבואה

״ובמצוו?ת?״, ״?כ?ל ישראל״ — אותיות מסופקות. ״אליפרנוס״ — כך כאן, ולעיל (יז) ״אולפירנוס״.

בבית המדרש: ״והיתה שם אשה אלמנה יהודית שמה, ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם״ — וכאן השפחה נזכרת רק להלן (יט); ״ואחי נביאים, ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תפול ירושלם בידך״.

והיתה בירושלים אשה אחת, יפה עד מאד, ושמה יהודית.

וכיון שראת את ישראל שהיו זריזין וזהירין בתורה ובמצוות,

מסרה נפשה לשמים, ואמרה:

אני אלך, אציל עצמי מיד אותו ערל;

אולי יעשה המקום לי נס ועם כל ישראל, ויציליני מיד זה הרשע.

עמדה וקישטה עצמה, והלכה אצל שומרי השער, ואמרה להם:

פתחו לי השער ואצא,

שמובטחת אני בהקדוש ברוך הוא שעל ידי תבוא תשועה לישראל.

אמרו לה:

אין את מתביישת מן הקדוש ברוך הוא? שמא נתת עיניך באותו ערל וטמא!

אמרה להם:

חוס ושלום, איני מתכוונת לשום דבר רע בעולם, אלא לשם שמים.

ופתחו לה השער, ויצאה והלכה לה.

כיון שהגיעה אצל מחנה יוונים, התחילה מקלסתמקלסת — משבחת ומריעה (למלך):

יחי המלך, יחי המלך!

אמרו לה:

מה טיבך בכאן?

אמרה להם:

דבר יש לי למלך, לכו והודיעוהו.

הלכו אצל המלך, ואמרו לו:

נערה יצאה מירושלים, שאין ביופי כמותה, והיא רוצה להכנס אצלך ולדבר עמך.

אמר המלך:

היביאו אותה לפני.

הלכו מיד, והביאו אותה לפניו.

אמר לה:

מה טיבך?

אמרה לו:

אדוני המלך, אבי ואחי כהנים היו ונביאים,

ושמעתי שהיו מתנבאים ואומרים:

אין נופלת המדינה אלא ביד מלך ששמו אליפרנוס.

ועכשו באתי כדי שתתן לי אמנהאמנה — הבטחת שלום וביטחון, ולכל ביתי, ואבי, ומשפחתי.

תרגום לעבריתמקלסת משבחת ומריעה (למלך) אמנה הבטחת שלום וביטחון

כראש המלך

מדרש לחנוכה, יט · סיפור · יהודית משכרת את המלך, כורתת את ראשו ושבה לירושלים

״אצל המע[ין]״ — בכתב היד ״המעש״, ומאגרים תיקנו ״המעין״ (היו״ד בספק) וסימנו אחריו חסר; אבל המשפט שלם, וכן להלן ״והלכו להן עד המעין… כאשר צוה המלך״. בבית המדרש: ״שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן, לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול״.

״בשבילנו״ — במאגרים המלה מסומנת בתוספת, ו״נו״ בסוגריים זוויתיים (נוסף בכתב היד). ״לא דייך שהלכתי וקלקלתי״ — כך בכתב היד, בלשון מדבר (כמו שאומרים בשמה); בבית המדרש ״לא דייך שזנית וקלקלת״.

מיד נתן לה אמנה, ואמר לה:

אם רצונך שתינשאי לי לאשה — ואתן ליך חצי מלכותי.

ענתה ואמרה:

זכיתי לינשא אפלו לאחד מעבדיך, כל שכן למלך!

אלא עכשו היא בנדתה, ולערב אני טובלת ואעשה רצון המלך.

אלא אם רצונך, אדוני, צוה ויעבירו כרוז בכל מחנותיך:

שכל מי שהוא רואה שתי נשים הללו הולכות אצל המעין —

אל ידבר עמהם מטוב עד רע.

מיד הלך והכריז.

וזימן כל גדוליו ושריו, ואכלו ושתו ונשתכרו,

ונשתכר המלך יותר מכולן, ונפלה עליו תרדימה, ונעשה כמת.

וכשראו אותו שריו המסובין עמו, אמרו זה לזה:

בואו ונצא מיכאן,

שכל זאת לא עשה המלך אלא בשבילנו, כדי שנצא מיכאן ויפגום הנערה.

מיד הלך כל אחד ואחד לאהלו,

ונשתייר המלך והנערה ושפחתה.

וכיון שראתה הנערה כן, ישן על המטה כמת —

נטלה הסייף שלו, וחתכה את ראשו, ונתנה אותו בשק ביד שפחתה.

והלכו להן עד המעין, ולא דבר להן אדם כלום מטוב עד רע, כאשר צוה המלך.

ומן המעין הלכו לשערי ירושלים,

ואמרה להם:

פתחו לי השער ואכנס, שכבר עשה הקדוש ברוך הוא נס.

אמרו לה:

אין את מתביישת?

לא דייך שהלכתי וקלקלתיוקלקלתי — וחטאתי (בזנות) עם אותו ערל וטמא,

אלא את רוצה עכשו להיכנס בעלילהבעלילה — בתחבולה, בערמה ולאבד אותנו?

אז נשבעה להם, והראית להם ראשו שלמלך,

ולא היו מאמינים, עד שהראו את הראש לעכיור שלמלך,

שהוא אסור נגד שערי ירושלים בשביל שלימד זכות על ישראל,

ואמר:

בודאי הוא ראשו שלמלך.

מיד פתחו לה השער, ונכנסה.

תרגום לעבריתוקלקלתי וחטאתי (בזנות) בעלילה בתחבולה, בערמה

כאשמע ישראל

מדרש לחנוכה, כ · סיפור · ישראל קוראים שמע ויוצאים, ומחנה יוונים נס מפניהם

בבית המדרש החתימה: ״כן יעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בשונאינו מהרה, ויחיש לנו ישועה, ככתוב: ובא לציון גואל״.

באותה שעה שמחו ישראל שמחה גדולה, ונתנו שבח להקדוש ברוך הוא.

כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו כל ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והתפללו,

ואחר התפלה יצאו עליהם,

ואמרו בקול גדול:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

וכששמעו מחנה יוונים — נבהלו ונזדעזעוונזדעזעו — ורעדו, נבהלו, ואמרו:

מה זה? שמא במלחמה באים עלינו?

הלכו אצל המלך להודיעו —

מצאו אותו פגר המלך מכוסה, בלא ראש.

באותה שעה רפו ידיהם, ולא עצרו כוח, ופנו לנוס איש לדרכו,

ורדפו ישראל אחריהם, והרגו מהם עד אין מספר.

ומי שעשה נסים לאבותינו — הוא יעשה נסים ונפלאות עמנו.

תרגום לעבריתונזדעזעו ורעדו, נבהלו

חילופי נוסח והשלמות

מדרש לחנוכה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארקיעים— (הוספה)
גא— (הוספה)
ואל— (הוספה)
והחגחנוכה החג
יק— (הוספה)
יאו— (הוספה)
יזטליאפוליא
יחזה— (הוספה)
כהמעיןהמעש

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
מדרש לחנוכהקטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954)
§§40§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מ: מעשה שבא מלך הגוים על ירושלם

מעשה יהודית: מלך הגוים צר על ירושלם בארבעים אלף; נערה מבנות הנביאים יוצאת עם שפחתה, אומרת שהיא נדה וצריכה לטבול, מרדימה אותו ביין וכורתת את ראשו; השר התלוי על השער מכיר את הראש, וישראל רודפים עד אנטוכיא

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מעשה יהודית §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אהנערה מבנות הנביאים

מעשה יהודית, מעשה א, א · סיפור · מלך הגוים צר על ירושלם; נערה מבנות הנביאים יוצאת מן העיר בשבועה

בבית המדרש: ״על ירושלים בארבעים אלף״ (אייזנשטיין: ״עם ארבעים אלף״); ״שמא אהבת א׳ מפרשי המלך״; ״ללוכדה״; ״שיעזרוני״; ״ויפתחו השערים״ (אייזנשטיין: ״השוערים״).

לפי ילינק (בית המדרש ח״א, מבוא עמ׳ XXII) הסיפור בא מחבור יפה מהישועה לרבנו נסים בן יעקב, ושם אין שם יהודית; השם בכתב יד וטיקן 285 (מעשיות) ובמדרש לחנוכה.

מעשה אחר על ״אשה אלמנה, יהודית שמה״, שיצאה אל המלך — במדרש לחנוכה (לעיל, פרשה לט, יח–כא); באריכות — במעשה היהודית (להלן, פרשה מא).

מעשה שבא מלך הגוים על ירושלם עם ארבעים אלף גבורי חיל,

ויצר עליה ימים רבים,

ויקוצוויקוצו — נפחדו, קצה נפשם בני ישראל מפניהם במצור ובמצוקבמצור ובמצוק — בסגר המצור ובדוחק שבא בעקבותיו,

ויהיו בצרה גדולה.

והיתה בירושלם נערה מבנות הנביאים,

וכראותה כי גדל השבר ועצם הצער — ותשם נפשה בכפהותשם נפשה בכפה — סיכנה את נפשה,

ותצא עם שפחתה ותגע עד שערי העיר.

ותאמר לשוערים:

פתחו השערים ואצא,

אולי יעשה לי הקדוש ברוך הוא אות ופלא,

ואהרוג את הכופרהכופר — הכופר באלהי ישראל — המלך הצר על העיר הזה, ויושעו ישראל על ידי.

ויאמרו לה:

לא נפתח, שאנו מפחדים

שמא אהבת אחד מפרשי המלך להנשא לו,

או שמא תעשי תחבולותתחבולות — תכסיסים, עצות של עורמה על העיר ללכדה.

ותאמר:

חס ושלום! אלא אני בוטחת ברחמי שמים שיעזרני על האויב הזה.

ותשבע להם ביי אלהי ישראל.

ויפתחו השוערים, ותצא עם שפחתה.

תרגום לעבריתתחבולות תכסיסים, עצות של עורמה ויקוצו נפחדו, קצה נפשם במצור ובמצוק בסגר המצור ובדוחק שבא בעקבותיו ותשם נפשה בכפה סיכנה את נפשה הכופר הכופר באלהי ישראל — המלך הצר על העיר

בלפני המלך

מעשה יהודית, מעשה א, ב · סיפור · הנערה מוצאת חן לפני המלך, מבקשת לצאת לטבילה, וכורתת את ראשו

בבית המדרש: ״ואמ׳ לה המלך״; ״הנני כאח׳ שפחותיך״; ״צוה את עבדיך״; ״וישת מן היין וישכר וירדם״ (אייזנשטיין: ״וישכב״); ״ותכון הנערה לבה לשמים״.

ותלך עד אהל המלך ותבא לפניו,

והנערה יפה עד מאד.

וכראות אותה המלך — מצאה חן בעיניו ותשא חסד לפניוותשא חסד לפניו — מצאה חן וחסד בעיניו.

ויאמר לה המלך:

מי את, בתי? ואי מזה באת, ואנה תלכי?

ותאמר לו:

מבנות הנביאים אנכי,

ושמעתי מאבי שתכבוש את העיר ותתפוש אותה,

ואבא לבקש על נפשי ונפש בית אבי, למלטם כשתקח העיר.

ויאמר לה המלך:

אני אעשה כדבריך,

ואני רוצה לקחתך לי לאשה.

ותאמר לו:

אדוני המלך, הנני כאחת שפחתיך, עשה הטוב בעיניך.

אבל אודיעך, אדוני המלך, שאנכי נדהנדה — אשה בימי טומאתה, האסורה לבעלה עד שתטבול, ובערב אנכי ראויה לטבילהלטבילה — לטבילת טהרה במים (מקוה או מעיין).

צוה את עבדך: בערב, כשיראו שתי נשים הולכות למעיין — שלא יפגעו בנו, ואל ידברו עמנו מטוב ועד רע;

ואלך ואטבול ואשוב אליך.

ויצו המלך להעשות כן,

וישמח שמחה גדולה בנערה ובבשורה שבשרה למלך.

ויאסוף כל שריו ועבדיו ויעש להם משתה,

ויאכל וישת מן היין, וישכב וירדםוירדם — נרדם, נפל בשינה כבדה.

וילכו כלם איש לאהליו,

ולא נשאר עם המלך זולתי הנערה והשפחה.

ותכוןותכון — וכיוונה (את לבה לשמים) הנערה את לבה לשמים,

ותקם ותשלוף את החרב ותכרות בה ראש המלך,

ותשא ראשו בין דדיהדדיה — חזה.

תרגום לעבריתותכון וכיוונה (את לבה לשמים) ותשא חסד לפניו מצאה חן וחסד בעיניו נדה אשה בימי טומאתה, האסורה לבעלה עד שתטבול לטבילה לטבילת טהרה במים (מקוה או מעיין) וירדם נרדם, נפל בשינה כבדה דדיה חזה

גהשר התלוי מכיר את הראש

מעשה יהודית, מעשה א, ג · סיפור · השר התלוי מכיר את ראש המלך; ישראל רודפים את המחנה ומודים

בבית המדרש: ״ותשא ראשו בדדיה״; ״ואין דובר להן דבר״; ״ותקרא לשוערי׳ ותאמ׳ להם״; ״ואהבם״; ״והיו הם קוראים״.

״והמושיעם [בעת צרתם תמיד… בהיותם] בארץ אויביהם [לא]״ — הושלם מבית המדרש (״והמושיעם בעת צרתם תמיד והמקיים דבריו בהם ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא וגו׳״); באוצר מדרשים נשמטו המילים, ו״לא וגו׳״ נעשה ״וכו׳״.

ותלכנה שתיהן ותעברנה במחנה, ואין דובר להם דבר,

עד שהגיעו לשערי ירושלם.

ותקרא לשוערים ותאמר להם:

פתחו השער, כי הקדוש ברוך הוא עזרני והרגתי את האויב.

ולא האמינו לדבריה.

ויהי למלך שר אחד משריו,

והיה אומר למלך:

חדל מאומה זו! אל תצורם, ואל תתגרתתגר — תתחיל, תעורר (מלחמה) בם מלחמה,

כי אלהיהם עמם ואוהבם, ולא יסגירם בידך.

ראה מה עשה לאשר היו מלפניך — למלכים הראשונים ולשרים שצרו על ישראל — מה היתה אחריתם.

והיה מרבה תוכחותתוכחות — דברי תוכחה ואזהרה למלך,

עד שקצף עליו המלך, ויצו לקשרו ולתלותו חי אצל שער העיר.

וכראות הנערה כי אינם רוצים לפתוח השער — אמרה להם:

אם לא תאמינו לי — הנה השר התלוי יכיר את ראשו.

והאמינו לדברי הנערה, ויפתחו השער,

ויראו את הראש לשר התלוי, ויכירהו השר,

ויאמר:

ברוך יי אשר הסגיר אותו בידכם והציל אתכם מידו.

וישמע הדבר בעיר,

ויתקבצו בחורי ישראל וגבוריו,

ויקחו את חרבותם בידם, ויבואו עד המחנה,

והיו קוראים בקול רם:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

ויראו אנשי המחנה אותם, וילכו לאהל המלך,

ויראו כי מת גבורם,

וינוסו, ויעזבו את אהליהם ואת סוסיהם וכל חילם, וימלטו את נפשם.

וירדפו ישראל אחריהם עד אנטוכיאאנטוכיא — אנטיוכיה — בירת מלכות בית סלווקוס בסוריה,

וישובו בשלום, ויבוזו בהם ביזה הרבה מאד.

ויתקבצו זקני ישראל והחכמים, ויבואו בית יי,

ויברכו ויהללו את יי

המניח להם מכל אויביהם,

והמושיעם בעת צרתם תמיד, והמקיים דבריו בהם:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹויְבֵיהֶם לֹא(ויקרא כו, מד) וכו׳.

הוא ברחמיו יעשה נסים ונפלאות עמנו בעת ובעונה הזאת, כאשר עשה עם אבותינו.

תם מעשה יהודית

תרגום לעבריתתוכחות דברי תוכחה ואזהרה אנטוכיא אנטיוכיה — בירת מלכות בית סלווקוס בסוריה תתגר תתחיל, תעורר (מלחמה)

חילופי נוסח והשלמות

מעשה יהודית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גאמרה להםא״ל
גבעת צרתם תמיד, והמקיים דבריו בהם:— (הוספה)
גלא— (הוספה)
גוְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מעשה יהודיתאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין, מוגה על פי בית המדרש לילינק
§§41§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מא: ויהי בימי אליפורני מלך יון

מעשה היהודית: אליפורני מלך יון צר על ירושלם; המלך שדיבר טוב על ישראל נמסר לעזיהו; סילוני המים נכרתים ועזיהו נותן חמשה ימים; יהודית בת בארי מוכיחה את הכהנים, מתפללת, יוצאת עם שפחתה ובידה נאד חלב וחמת יין, משקה את המלך וכורתת את ראשו; ישראל רודפים ושוללים, המלך החסיד מתגייר, ויהודית שרה שירה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מעשה יהודית §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אאליפורני מלך יון

מעשה יהודית, מעשה ב, א · סיפור · אליפורני עולה על ירושלם; מלך כבוש מזהיר אותו מאלהי ישראל

״[וירושלם]״ — בסוגריים באוצר מדרשים, הוספת אייזנשטיין, וכן ״בקרבה… מרחובה״ כלשון הפסוק; בבית המדרש: ״ואת דתי המלך אינם עושים הוות בקרבם ולא ימיש מרחובם תוך ומרמה״.

״מושל [ב]גבורתו עולם״ — הושלם מבית המדרש וכלשון הפסוק (תהלים סו, ז); באוצר מדרשים ״מושל גבורתו עולם״.

בבית המדרש: ״ומי יגש ויערב אל לבו״; ״בפני חיילי רבים כחול הים״.

לפי ילינק (בית המדרש ח״ב, מבוא עמ׳ XI) הסיפור נדפס לראשונה ״על פי כתב יד ישן״ בחמדת ימים (ליוורנו תקכ״ג), סדר חנוכה; תחילתו נשענת על מגילת אנטיוכוס, ואחיור של ספר יהודית החיצוני נעשה כאן ״מלך כבוש״ בלא שם.

מעשה קצר ממנו על יהודית — לעיל, פרשה לט (מדרש לחנוכה, יח–כא) ופרשה מ (מעשה יהודית).

ויהי בימי אליפורניאליפורני — הולופרנס, שר צבא נבוכדנצר בספר יהודית החיצוני; כאן ״מלך יון״ מלך יון — מלך גדול וחזק,

והוא כבש מדינות רבות ומלכים חזקים,

והחריב טירותםטירותם — ארמונותיהם ומבצריהם, והיכליהם שרף באש.

בשנת עשר שנים למלכותו שם פניו לעלות ולכבוש ירושלם עיר הקדש,

ויקבץ ק״ך אלפים שולפי חרב וצ״ב אלף בעלי חצים.

ויאמר המלך אליהם:

הנה עם בני ישראל אשר בירושלם משונים בדתיהם,

וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹושִׂים(אסתר ג, ח),

וירושלם — הַוּוֹתהוות — רעות, עוולות בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹובָהּ תֹּוךְ וּמִרְמָהתוך ומרמה — עושק ומרמה(תהלים נה, יב).

עתה קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה(עובדיה א, א),

וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד(תהלים פג, ה).

ויען מלך אחד אשר היה כבוש תחת ידו במלחמה, ויאמר לו:

חדל לך, המלך, מאלהי עולם, אלהי ישראל, אלהי האלהים!

יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה(תהלים כד, ח),

מֹושֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָהתצפינה — צופות, משגיחות הַסּוֹרְרִיםהסוררים — המורדים(תהלים סו, ז)

להלחם עם עמו, ונחלתו לא ימוט.

ולא עוד, אלא שכל אומות העולם נקראו נכרים, וישראל הם עם קרובו;

ומי יגש ויערב לבוויערב לבו — ויעז את לבו להלחם עמם!

לך התבונן במלכים הראשונים שעברו,

על שפשטו ידיהם בישראל — מה עלתה בהם, כמו פרעה וסנחריב ויתר המלכים.

נָבֹול תִּבֹּולנבול תבול — כלה תכלה, תיבול(שמות יח, יח) אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָברגליך — ההולך אחריך(שמות יא, ח),

ולא תוכל להלחם בישראל,

אשר מִנְּשָׁרִים קַלּוּ ומאריות גָּבֵרוּ(שמואל ב א, כג) —

הלא הֵמָּה הַגִּבֹּורִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי(בראשית ו, ד) שם.

תרגום לעבריתנבול תבול כלה תכלה, תיבול ברגליך ההולך אחריך אליפורני הולופרנס, שר צבא נבוכדנצר בספר יהודית החיצוני; כאן ״מלך יון״ טירותם ארמונותיהם ומבצריהם הוות רעות, עוולות תוך ומרמה עושק ומרמה תצפינה צופות, משגיחות הסוררים המורדים ויערב לבו ויעז את לבו

בהמלך הכבוש נמסר לישראל

מעשה יהודית, מעשה ב, ב · סיפור · אליפורני כועס ושולח את המלך אסור לירושלם; שרי ישראל שומעים ונבהלים

בבית המדרש: ״קום לך אתם ואם באבדי את ישראל תפול גם עתה כמוהם״; ״ויביאו אותו מחנה ישרא׳״; ״להמיתו בחרב בהריק חרבו בישראל״; ״וחירף מערכות אלהים חיים לאמר״; ״ויהי כשומעם״.

ויהי כשמוע אליפורני המלך את דברי המלך ההוא —

ויקצוף המלך מאד, וחמתו בערה בו, לאמר:

מִי הוּא זֶה ואיזה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ(אסתר ז, ה) לאמר

כי עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם ממני(שמות א, ט),

ואשר כח בהם לעמוד בפני חיילי הרבים כחול הים?

ומי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְיָ אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי(מלכים ב יח, לה)!

ויחר אפו מאד,

ויצו לייסר את המלך ההוא בשפטיםבשפטים — בעונשים גדולים,

כי דיבר סרה על עוצם חיילותיו, לאמר כי לא יעצרו כח בפני עם בני ישראל.

ויצו המלך לאנשי הצבא לאסרו בנחשתיםבנחשתים — בכבלי נחושת ולהוליכו אל מחנה העברים לירושלם,

באף ובחמה ובקצף גדול, לאמר:

ככה יעשה לאיש על אשר דיבר טוב על ישראל!

קום לך אתם,

והיה באבדי את ישראל — תפול גם אתה כמוהם, כנפול בני עולהבני עולה — רשעים.

ויקחו אותו עבדיו ויביאו אותו למחנה ישראל פתח שערי ירושלם,

וישובו אל אדוניהם.

והמלך בא ברחובות ירושלם אסור בכבלי ברזלבכבלי ברזל — באזיקי ברזל,

וימצא שם שרי צבאות ישראל, עזיהו בן מיכהעזיהו בן מיכה — עוזיהו, ראש העיר בתוליה בספר יהודית החיצוני וכרמיוכרמי — כרמיס, אחד מראשי העיר בספר יהודית החיצוני,

ויתמהו איש אל אחיו, וישאלו את פיו.

ויספר להם את כל אשר קרהו,

על כי דיבר טוב על יי ועל ישראל עמו,

ואשר צוה המלך למסור אותו ביד ישראל, להמיתו כהריק חרבו בישראל;

ואשר אמר: אֶרְדֹּוף אַשִּׂיג, אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹתורישמו — תשמידם, תכלה אותם יָדִי(שמות טו, ט);

וחירף מערכות אלהים, לאמר:

מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הציל את ארצו מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְיָ אֶת יְרוּשָׁלִַם.

ויהי כשמעם שרי ישראל את דברי המלך — רעדה אחזתם שם, חיל כיולדהחיל כיולדה — רעד כרעד היולדת.

תרגום לעבריתעזיהו בן מיכה עוזיהו, ראש העיר בתוליה בספר יהודית החיצוני וכרמי כרמיס, אחד מראשי העיר בספר יהודית החיצוני בשפטים בעונשים בנחשתים בכבלי נחושת בני עולה רשעים בכבלי ברזל באזיקי ברזל תורישמו תשמידם, תכלה אותם חיל כיולדה רעד כרעד היולדת

גתפלת שרי ישראל במקדש

מעשה יהודית, מעשה ב, ג · תפילה · שרי ישראל מתפללים בלשון חזקיהו; מנחמים את המלך, ועוזיהו מקבלו בביתו

״(יון)״ — בסוגריים באוצר מדרשים, הוספת אייזנשטיין; בבית המדרש: ״החריבו מלכי אשור את העכו״ם ואת ארצם״.

בבית המדרש: ״הגבר אשר הובטח באדם ובגבור׳ הסוס יבטח״; ״ובא עוזיהו וקבלו בביתו״; ״ויתפללו כל הלילה שואלי׳ עזר מאת יי״.

ויבואו אל מקדש יי אלהי ישראל,

וישתחוו ליי בבכי ובצעקה גדולה ומרה, לאמר:

יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹושֵׁב הַכְּרֻובִיםיושב הכרובים — השוכן בין הכרובים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(מלכים ב יט, טו).

הַטֵּה יְיָ אׇזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע(מלכים ב יט, טז)

דברי אליפורני, אשר חירף מערכות אלהים חיים ומלך עולם.

אׇמְנָם יְיָ הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר(מלכים ב יט, יז) (יון) אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם,

וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדםויאבדם — והשמידו אותם(מלכים ב יט, יח).

וְעַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ(מלכים ב יט, יט).

שְׁפֹוךְ חֲמָתְךָ על הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ(תהלים עט, ו)

ועל הממלכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ;

כי לא תעזוב הבוטחים בשמך,

וכי תשפיל הגבר הבוטח באדם ובגבורת הסוס יבטח.

ויהי ככלותם את תפלתם לפני יי —

נחמו את המלך ההוא, וידברו על לבו, לאמר:

יי אלהינו ואלהי אבותינו, אשר הודעת את שמו ואת גבורתו — יהיה מגן עזרך,

והוא יראך את מפלת האויב הרע הזה,

בנקום יי אלהינו נקם נקמת בני ישראל.

ויהי יי עמך, ואתנו תשב כטוב בעיניך.

ויבא עוזיהו ויקבלו בביתו, ויעש לו משתה גדול.

ואחר כך נתקבצו העם, ויתפללו כל הלילה, וישאלו עזר מאת יי.

תרגום לעבריתיושב הכרובים השוכן בין הכרובים ויאבדם והשמידו אותם

דמקורי המים

מעשה יהודית, מעשה ב, ד · סיפור · אליפורני שם שומרים על המים; העם צמא ותובע למסור את העיר

״[וישבו] בדרכים הצרים״ — כך בבית המדרש; באוצר מדרשים ״ויישנו״, והוא סותר את ״וישמרו אותו יומם ולילה״.

בבית המדרש: ״אנשי חיל היו ק״ך אלפים״; ״לעלות מים מהמה״; ״אז ימסרו לך״; ״ויהי לעשרים יום״; ״וצמא העם״; ״ומאנת לענות מפני המלך״; ״ברוב הצמאון״; ״כי תמסרו תכף ומיד את העיר ביד חיל האויב״ (אייזנשטיין: ״כי תמסור… ביד המלך״).

ויהי ממחרת היום ההוא — צוה אליפורני לעלות למלחמה עליהם.

והעם הרגלייםהרגליים — חיל הרגלים אנשי חיל, שהיו ק״ך אלפים איש, והפרשים י״ב אלפים,

נתקבצו יחדיו בכח גדול וביד חזקה נגד בני ישראל.

וכאשר ראו בני ישראל את הריבוייםהריבויים — ההמונים הרבים —

ישבו על הארץ, ויעלו עפר על ראשם,

ויצעקו בני ישראל אל יי להושיעם מיד אויביהם.

ויקחו את כלי זיינם, וישבו בדרכים הצרים אשר בהם נתיב ההר,

וישמרו אותו יומם ולילה.

ואליפורני, בלכתו סביב ההר, מצא סילוני המיםסילוני המים — צינורות המים, אמות המים אשר חוץ לעיר,

ויצו לנתוש ולנתוץלנתוש ולנתוץ — לעקור ולהרוס ולהאביד ולהרוס אותם.

ויבואו חיילי הצבא אל המלך, לאמר לו:

כי בני ישראל אינם בוטחים לא בחנית ולא בחיצים ולא בקשת,

אפס ההרים הרמים וכל הגבעות מחזיקים אותם.

ואתה, למען תוכל להם בלי מערכת מלחמה — שום תשים שומרים על מקורי המים,

לבלתי יוכלו להעלות מים מהם,

ותמית אותם בצמא מבלי חרב,

ואז ימסרו לך את העיר מפני הצמא.

וייטב הדבר בעיני המלך ולפני כל שלישיושלישיו — קציניו, אנשי סודו,

וישם שרי מאותשרי מאות — מפקדי מאה איש על מקורי המים מסביב.

ויהי כעשרים יום אחרי שימו משמרה זאת —

נתמעטו המים מהבורות ומהפלגיםמהבורות ומהפלגים — מן הבורות החצובים ומפלגי המים לכל יושבי ירושלם, ויצמא העם למים.

ויתאספו בני ישראל אל עוזיהו,

כל האנשים והנשים, בחורים ונערים יחד, כולם פה אחד, לאמר:

ישפוט אלהים בינינו ובינך,

כי הרעות לנו ומאנת להענותלהענות — להיכנע מפני המלך;

ועל כן ימסור אלהים אותנו בידיהם ואין עוזר,

ונפלנו לעיניהם מרוב הצמאון.

ועתה — נמסור עצמנו בלב שלם אל המלך.

הלא טוב לנו לעבוד ליי, והיינו עבדים לאליפורני,

ממותנו בצמא ומהיותנו דראוןדראון — בזיון, גועל לכל בשר, בראותנו בנינו ובנותינו מתים לפנינו.

מעידים אנחנו היום את השמים ואת הארץ ואת אלהי אבותינו, הפוקד עלינו כפי עונותינו,

כי תמסור תיכף ומיד את העיר ביד המלך,

ונמות מהרה לפי חרב.

תרגום לעבריתסילוני המים צינורות המים, אמות המים לנתוש ולנתוץ לעקור ולהרוס שלישיו קציניו, אנשי סודו שרי מאות מפקדי מאה איש הרגליים חיל הרגלים הריבויים ההמונים הרבים מהבורות ומהפלגים מן הבורות החצובים ומפלגי המים להענות להיכנע דראון בזיון, גועל

הצעקת שרי ישראל בהיכל

מעשה יהודית, מעשה ב, ה · תפילה · שרי ישראל צועקים בלשון ״אלהים אל דמי לך״; עוזיהו מבקש חמשה ימים

״[אולי ישוב… ואם אחרי חמשה ימים]״ — הושלם מבית המדרש (״עוד חמשה ימים אולי ישוב חרון אף יי ויתן כבוד לשמו ואם אחרי חמשה ימים לא יושיע יי לנו״ — ״חמשה״ בדפוס במספר); באוצר מדרשים דילגה העין מ״ימים״ אל ״ימים״.

בבית המדרש: ״חטאנו עם אבותנו העוינו הרשענו״.

ויהי כשמעם את צעקת בני ישראל —

כל שרי צבאות ישראל צעקו צעקה גדולה ומרה,

ויבכו בכי גדול תוך ההיכל,

ויצעקו אל יי קול אחד, לאמר:

חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ והִרְשָׁעְנוּ(תהלים קו, ו).

אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹוט אֵל(תהלים פג, ב).

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן, וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ(תהלים פג, ג).

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹדיערימו סוד — יעשו עצה בעורמה, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָצפוניך — הצפונים בצלך, עמך(תהלים פג, ד).

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵםונכחידם — ונשמידם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד(תהלים פג, ה).

אֲשֶׁר אָמְרוּ נִרְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִיםנאות אלהים — נווי אלהים, מקדשו וארצו(תהלים פג, יג).

כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּיו, עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹותוּ(תהלים פג, ו).

אנא, האל אב הרחמן, חמול על עמך ועל נחלתך,

ואל תמסור בני בריתך ביד העמים אשר לא ידעוך.

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם(תהלים עט, י),

וּבְרֹוב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹוס קָמֶיךָ(שמות טו, ז).

עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן, כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן(תהלים פג, י);

נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּארבעין דאר — עין דור, מקום מפלת סיסרא, הָיוּ דֹומֶןדומן — זבל לָאֲדָמָה(תהלים פג, יא);

שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹנדיבמו — נדיביהם כְּעֹורֵב וְכִזְאֵב, וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻונָּעוכזבח וכצלמונע — זבח וצלמונע, מלכי מדין שהרג גדעון כׇּל נְסִיכֵמוֹנסיכמו — נסיכיהם(תהלים פג, יב).

וכאשר כלו הצעקות והבכי —

קם עוזיהו ועיניו זולגותזולגות — נוזלות, שופעות דמעות, ויאמר אליהם:

חזקו ויאמץ לבבכם, אחי, ונקוה חסד מיי עוד חמשה ימים;

אולי ישוב חרון אף יי ויתן כבוד לשמו,

אם אחרי חמשה ימים לא יושיע יי לנו — נעשה כאשר דברתם.

תרגום לעבריתיערימו סוד יעשו עצה בעורמה צפוניך הצפונים בצלך, עמך ונכחידם ונשמידם נאות אלהים נווי אלהים, מקדשו וארצו בעין דאר עין דור, מקום מפלת סיסרא דומן זבל נדיבמו נדיביהם וכזבח וכצלמונע זבח וצלמונע, מלכי מדין שהרג גדעון נסיכמו נסיכיהם זולגות נוזלות, שופעות

ויהודית האלמנה

מעשה יהודית, מעשה ב, ו · סיפור · יהודית בת בארי מוכיחה את עוזיהו והכהנים: אין שמים גבול לחסדי המקום

״[לפני] יי״ — באוצר מדרשים ״לפנו״.

בבית המדרש: ״בעליות ביתה״; ״והיא היתה אשת יפת תואר מאד ותהי יהודית נושאת חן בעיני כל רואיה כי היתה יראת את יי״; ״את הכהנים חברי וכרמי״ (אייזנשטיין: ״ועוזיה וכרמי״; בספר יהודית החיצוני — חבריס וכרמיס); ״חסדי יי כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו״; ״ורחם״; ״ועת צרה הוא ליעקב״; ״זולתו אלהינו אין עוד מלבדו״; ״וכן יצחק ויעקב ומשה ושאר האבות״.

ויהי כשמוע את הדברים האלה יהודית האלמנה בת באריבת בארי — כך כאן; בספר יהודית החיצוני — בת מררי —

והיא היתה יראת יי מאד,

ותעש לה יהודית בעלית ביתה חדר מיוחד להתפלל בו,

ותשב שם עם נערותיה,

והיא היתה מענה בצום נפשהמענה בצום נפשה — מסגפת את עצמה בתעניות כל ימי חייה,

והיתה יפת תואר מאד,

ותהי יהודית נושאת חן בעיני כל רואיה.

וכאשר שמעה כי דבר עוזיהו למסור את העיר אחר חמשה ימים —

שלחה לקרוא את הכהנים ועוזיה וכרמי, ויבואו אליה.

ותאמר אליהם יהודית:

מה זה הדבר אשר חשב עוזיהו לעשות,

למסור את העיר ביד האויב אם לא תבוא ישועתנו תוך חמשה ימים?

ומי אתם כי נסיתם את יי!

לא זו הדרך לקבל חסד המקום ברוך הוא, רק להעיר חרון אף יי.

הֶאָפֵסהאפס — האם כלה לָנֶצַח חַסְדּוֹ(תהלים עז, ט),

כי שמתם גבול לחסדיו ולרחמיו, לשום לכם יום כפי בחירתכם?

חלילה לסור מאחרי יי!

כי חַסְדֵי יְיָ(איכה ג, כב) לא תמו ולא כָלוּ רַחֲמָיו;

טוֹב וְיָחִילויחיל — ויקווה, ימתין וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ(איכה ג, כו);

כִּי לֹא יִזְנַחיזנח — יעזוב, ידחה לְעוֹלָם(איכה ג, לא) יי,

כִּי אִם הוֹגָההוגה — מביא יגון וְרִיחַם כְּרֹוב חסדיו(איכה ג, לב);

רֶגַע ידבר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה(ירמיה יח, ז), וניחם על הרעה.

ועתה — לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְיָ(הושע ו, א), כי ארך אפים הוא,

ונשאלה ממנו סליחה וכפרה על זה העון בבכי ובצום,

וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ(ישעיה נה, ז);

כי עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ(ירמיה ל, ז).

וכאשר נבהלה נפשינו מפני זדונם — כן נגילה ונשמחה בישועתו.

כי לא הרשענו כאבותינו, אשר עזבוה ויקטרו לאלהים אחרים,

ועל כן נמסרו לחרב ולשבי ולחרפה ולכלימה ביד שונאיהם;

ואנחנו לא נדע אל אחר זולתי אלהינו, אשר אין עוד מלבדו,

והוא ידרוש דמינו מיד קמינו למען כבוד שמו.

ועתה, אחי, אתם הכהנים ליי, ונפש כל עמו ישראל תלויות בכם —

ואתם חזקו ויאמץ לבבכם ולב כל ישראל, לאמר אליהם:

כי אבותינו הובאו בנסיון, לנסות אותם אם באמת אהבו את יי אלהיהם.

ואתם תאמרו אליהם:

כי אברהם אבינו עמד בנסיונו של מקום, ויי אהבו;

וכן יצחק ויעקב ושאר האבות נמצאו נאמנים לפני יי ביסורין;

וכל מי שלא עמד בנסיון ביראת יי, והתלוננו לפני יי —

נגפו לפני המשחיתנגפו לפני המשחית — נהרגו בידי המלאך המשחית, וימותו במכת הנחשיםבמכת הנחשים — מכת הנחשים השרפים במדבר.

ועתה התבוננו וראו

כי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְיָ(דברים ח, ה) אלהינו מייסרנו,

ולמות לא נתננו, בעבור שמו הגדול והנורא.

תרגום לעבריתמענה בצום נפשה מסגפת את עצמה בתעניות בת בארי כך כאן; בספר יהודית החיצוני — בת מררי האפס האם כלה ויחיל ויקווה, ימתין יזנח יעזוב, ידחה הוגה מביא יגון נגפו לפני המשחית נהרגו בידי המלאך המשחית במכת הנחשים מכת הנחשים השרפים במדבר

זתפלת יהודית

מעשה יהודית, מעשה ב, ז · תפילה · עוזיהו והכהנים מודים לה; יהודית בשק ואפר מתפללת שתמסר אליפורני בידה

״וגם [אתם] העתירו״ — כך בבית המדרש; באוצר מדרשים ״וגם אתה העתירו״.

״ובידי כח [ואל] להשמידו״ — כך בבית המדרש (״אל״ = כח); באוצר מדרשים ״ואיל״.

בבית המדרש: ״ולכן העתר בעדינו״; ״יי אלהי שמעון אבי אשר שמת בידו חרב״ (אייזנשטיין: ״שמעון ולוי אבינו… בידם״; וכן בספר יהודית החיצוני ט, ב — שמעון אביה); ״ושפוך כאש גבורתך אל הגוים״; ״יפלו במכמוריו רשעי׳ יחד אנכי עד אעבו׳״ (תהלים קמא, י); ״כי תמכור אותו יי אלהי ביד אשה״.

ויאמרו אליה עוזיהו והכהנים:

צדק כׇּל אִמְרֵי(משלי ח, ח) פיך, אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁנפתל ועקש — מעוקם ומפותל;

אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּנואלנו — עשינו שטות וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ(במדבר יב, יא) לשום גבול לישועת יי.

ולכן העתיריהעתירי — התפללי בעדינו, כי ישרה את ויראת יי את.

ותאמר להם יהודית:

אנכי אתפלל לפני יי בעדכם,

וגם אתם העתירו אל יי בעדי,

להקים את עצתי אשר חשבתי לעשות, לנקום נקמת בני ישראל מאת היונים.

ולכן לעת ערב תעמדו בשערי העיר,

ואצא אני ושפחתי עמי בלילה,

ואתם אל תחקרו ממני אנה אני באה;

אפס כי תמיד תהיה תחינתכם בפיכם ליי אלהי ישראל, לפקוד את עמו בעבור כבוד שמו.

ויאמר אליה עוזיהו:

לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שאלתך אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ(שמואל א א, יז),

ויהי יי עמך לנקום אותנו מאויבינו, אמן.

ויהודית נכנסה בחדרה, ותלבש שק ואפר, ותעל עפר על ראשה,

ותשתחוה ליי, ותשפוך את נפשה בצום בבכי ותפלה לפני יי,

וכה אמרה בתפלתה:

יי אלהי שמעון ולוי אבינו,

אשר שמת בידם חרב להתנקם מהנכרים אשר טמאו וגילו את ערות דינה אחותם,

ונתת את נשיהם בשבי ואת בנותיהם, וכל שללם לבוז ביד עבדיך אשר קנאו את קנאתך —

פקדני נא, יי אלהי, כרוב חסדיך,

כי כל דרכיך צדק, ומשפטיך תהום רבהתהום רבה — עמוקים מאד.

והבט נא את מחנה האויב הרע הזה, אשר חירף מערכות אלהים,

כאשר ראית את מחנה מצרים ברדפם חמושים אחרי ישראל עמך ונחלתך,

אשר בטחו במרכבותיהם ובסוסיהם וברוב חילם,

והשקפת על מחניהם והבהלת אותם במחשכים —

תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּיכסיומו — כיסו אותם יָרְדוּ בִמְצוֹלֹותבמצולות — במעמקי הים כְּמוֹ אָבֶן(שמות טו, ה) בְּמַיִם אַדִּירִים(שמות טו, י).

כמוהם יהיו גם אלה, יי אלהי,

הבוטחים על חילם וברכב ובפרשים ובחצים ובקשת, המתהללים בחניתותיהם,

ולא ידעו ולא יבינו כי אתה יי אלהינו

איש מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַיצריח — יצעק בקול גדול, עַל אֹויְבָיו יִתְגַּבָּר(ישעיה מב, יג).

חשוף זרוע גבורתך כבראשונה,

ושפוך באש חמתך על הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ(תהלים עט, ו)

ועל הממלכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ,

אֲשֶׁר אָמְרוּ נִרְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים(תהלים פג, יג),

לבא במקדש ולטמא היכל קדשך, ולנתק קרן מזבחך.

אנא יי, עשה למענך אם לא למעננו:

חַרְבָּם תָּבא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).

ולצר הצורר הרע הזה, אליפורני המלך —

קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּקדמה פניו הכריעהו — צא לקראתו והפילהו(תהלים יז, יג),

וילכד בפח עיניו לאהוב אותי, ותחלהו בחולי החשק בי;

ותן בנפשי חוזק למאוסולמאוסו — לבזות אותו ולמאוס בו, ובידי כח ואל להשמידו.

יפול במכמוריובמכמוריו — ברשתותיו רשע,

ויהיה זה זכר לשמך הגדול כי תמסור אותו ביד אשה.

ואתה יי — לא בגבורת הסוס תחפוץ, ומלכות זדון לעולם שנאת;

שועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע.

חׇנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי(תהלים ד, ב),

וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ(תהלים לט, יג),

ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך,

למען ידעו כל הגוים כי אתה אלהים חיים ואין זולתך אלהים.

תרגום לעבריתנפתל ועקש מעוקם ומפותל נואלנו עשינו שטות העתירי התפללי תהום רבה עמוקים מאד יכסיומו כיסו אותם במצולות במעמקי הים יצריח יצעק בקול גדול קדמה פניו הכריעהו צא לקראתו והפילהו למאוסו לבזות אותו ולמאוס בו במכמוריו ברשתותיו

חיהודית יוצאת אל המחנה

מעשה יהודית, מעשה ב, ח · סיפור · יהודית מתקשטת ויוצאת עם שפחתה; שומרי אליפורני תופשים אותה

בבית המדרש: ״ביד אמתה שפחתה״; ״המקוין אותה שמה״; ״ויתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא״ (אייזנשטיין: ״ויתן לך כל משאלות לבך״); ״ותצא יהודית מן העיר ההיא ואמתה״; ״אלכה נא לי לפני שער אליפורני״.

ויהי ככלות יהודית להתפלל ליי את כל התפלה והתחינה הזאת —

ותקם מן המקום אשר השתחותה שמה ליי מכרועמכרוע — מכריעת ברכיה על ברכיה וכפיה פרושות השמים,

ותקרא את שפחתה, ותבא אל היכל ביתה,

ותסר בגדי אלמנותה והשק מעליה,

ותרחץ את גופה, ומשחה עצמה בשמן המור,

ותקלע את קלעות שערותיהקלעות שערותיה — מחלפות שערה הקלועות, ותשם כתר על ראשה,

ותלבש בגדים יקרים מוזהבים, ותכשיטים — חריטיםחריטים — ארנקים, כיסים ושהרוניםושהרונים — קישוטים בצורת סהר ועגילים וטבעות,

ותיפה את עצמה בכל תמרוקי הנשיםתמרוקי הנשים — בשמים ומשחות לייפוי וכ״ד קשוטיהוכ״ד קשוטיה — ועשרים וארבעה קישוטי הכלה;

ויי נתן לה זיו ויופי הרבה, למצוא חן בעיני כל רואיה.

ותתן יהודית ביד שפחתה נאדנאד — כלי עור למשקים חלב וחמתוחמת — נאד עור קטן יין וצלוחיתוצלוחית — בקבוק קטן שמן, וקמח ולחם וגבינה,

ותלך לה.

וכאשר באה אל שערי העיר —

מצאה את עוזיהו ואת הכהנים המקויםהמקוים — הממתינים עליה שמה,

ותעבור לפניהם, ויאמרו לה:

לכי לשלום, ואלהינו יתן לך חן וחסד בעיני כל רואי אותך,

ויתן לך כל משאלות לבך, וכל עצתך ימלא לטובה,

ותתהלל עליך ירושלם עיר הקדש,

ויהי שמך בכלל החסידים ובמספר הצדיקים.

ויענו כל העם אשר שם: אמן.

ותצא יהודית מן העיר, היא ואמתה.

ויהי כאשר ירדו מן ההר בעת עלות השחר —

פגעו בה משומרי המלך אליפורני, ויתפשוה, לאמר:

מאין באת ואנה תלכי?

ותאמר אליהם יהודית:

מבנות העברים אנכי, ואברח בהחבא מאתם,

כי ידעתי כי ימסרו בידכם;

ולכן חשבתי אצלי לאמר: אלכה נא לי לפני המלך אליפורני,

לגלות לו סודות עם היהודים,

ולהורות לאנשי הצבא את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון,

ללכוד את העיר ולתפשה, ולא יפול ממחנהו עד אחד.

וכאשר שמעו האנשים אשר תפשוה את דבריה, הביטו על תוארה ויפיה,

והמה ראו כן תמהו מנועם אמרותיה במועצות ודעת,

ויאמרו אליה:

ברוך טעמךברוך טעמך — ברוכה חכמתך, כי חלצת נפשך ממות, וחכמת בעצתך לבוא אל אדונינו;

ותדע באמת כי בעמדך לפניו — ייטב לך, ותמצא חן וחסד בעיניו.

תרגום לעבריתקלעות שערותיה מחלפות שערה הקלועות חריטים ארנקים, כיסים ושהרונים קישוטים בצורת סהר מכרוע מכריעת ברכיה תמרוקי הנשים בשמים ומשחות לייפוי וכ״ד קשוטיה ועשרים וארבעה קישוטי הכלה נאד כלי עור למשקים וחמת נאד עור קטן וצלוחית בקבוק קטן המקוים הממתינים ברוך טעמך ברוכה חכמתך

טיהודית לפני אליפורני

מעשה יהודית, מעשה ב, ט · סיפור · המלך חולה מאהבתה; יהודית מבטיחה למסור לו את העיר ויוצאת בלילות להתפלל

״אשר ציוה יי [אלהיהם]״ — כך בבית המדרש; באוצר מדרשים ״אלהיכם״, והדברים נאמרים לאליפורני.

״להתפלל לפני יי אלהים [שלשה ימים… לפני יי אלהיה]״ — הושלם מבית המדרש (״להתפלל ליי אלהיה ג׳ ימים ויצו את אנשיו להניחה ולעשות כל חפצה ולצאת ולבא להתפלל לפני יי אלהיה ותצא בכל לילה״); באוצר מדרשים דילגה העין מ״להתפלל״ אל ״להתפלל״.

בבית המדרש: ״תאמרי נא לי על מה נסת״; ״אשר על כן אנכי אצא״; ״ואבא ואגיד לך ואעבירך בכל חוצות ירושלים״; ״אם כה יעשה לי אלהיך. אלהיך אלהי ואת תהיה ראשונה״; ״ויהי שומעך״; ״ואם יחסר לך את אשר הבאת לך עמך״.

ויביאו אותה למלך.

ומיד כאשר באתה לפניו — נשא המלך את עיניו, וירא את יפיה וזיו הדרה,

ותבער בו אש החשק והתאוה אליה, ויחלה המלך מחולי החשק.

וכל שריו ועבדיו הפרתמיםהפרתמים — השרים והאצילים היושבים לפני המלך אמרו:

מי אשר ימאס עם העבריים אשר יש להם נשים יפות כאלה,

ומי לא ילחם עמהם בעבורן?

וכאשר ראתה יהודית את המלך יושב על כסא מלכותו — השתחותה לו אפים ארצה,

ויקימוה עבדי המלך, כי כן מצות אדוניהם.

אז אמר לה המלך:

תגילי ותשמחי בלבבך, ואל תיראי,

כי לא אחפוץ במות כל אשר יחפוץ לעבדני,

ולא הייתי מרים חרבי וחניתי על עמך אם לא מאסוני.

ועתה תאמרי נא לי: למה נסת וברחת מעמהם, ותבחרי לבא אלינו?

ותאמר לו יהודית:

אנחנו חטאנו לפני יי אלהינו,

ולכן דיבר ביד הנביאים אל העם, לייסר אותם על עונם.

ועל כן בני ישראל פחדו ממך, כי חטאו לפני יי אלהיהם,

וכבד הרעב בהם, והנה נחשבנו כמתים מפני הצמאון;

עד אשר הסכימו לשחוט את צאניהם ולשתות את דמם,

וחשבו להתיר את הקדשים אשר ציוה יי אלהיהם בשמירתם,

שלא יהנו מהם — בחטים ביין ובשמן.

ואם יעשו זה — הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹוד(תהלים קב, כז).

וכאשר ידעתי זה — אני אמתך נסתי מאתם, ושלחני אלהים להגיד לך.

ואולם אנכי יהודית אמתך עובדת את יי גם עתה בהיותי אצלך;

על כן אנכי אצא ג׳ פעמים ביום ואתפלל לפני יי אלהי,

ואתנפל לפני יי, והוא יגיד לי מתי ישלם להם כפעולתם וכרוע מעלליהם.

ואבוא ואגיד לך — כי תעבור בכל חוצות ירושלם,

ויהיו כל עדת בני ישראל כצאן אשר אין להם רועה,

ולא יחרץיחרץ — יניע, יחדד כלב לשונו נגדך.

כי כל זה נאמר לי במראות האלהיםבמראות האלהים — בחזון הנבואה,

ולמען חרות אף יי עליהם שולחתי להגיד לך כל זה.

וייטב הדבר בעיני המלך ובעיני עבדיו,

ויראו האנשים ויתמהו בראותם חכמתה כי רבה,

ויאמרו איש אל רעהו:

אין אשה משכלת כזאת בכל הארץ, ביופי בחן ובשכל.

ויאמר לה המלך:

הטיב אלהים עמך אשר שלחך לפני, למען תמסור את עמך בידינו.

ובעבור דבריך הטובים — אם כה יעשה לי אלהיך ואלהי,

את תהיה ראשונה במלכות, ויהי שמעך בכל הארץ.

ויצו המלך להביא אותה בבית נכותובבית נכותו — בבית אוצרותיו, ויצו להאכילה מעל שולחנו.

ותאמר לו יהודית:

לא תוכל אמתך לאכול מאשר צוית לתת לי, פן יקראני אסוןאסון — פגע, נזק;

אבל אוכל מאשר הבאתי עמי.

ויאמר אליה המלך:

ואם יחסר לך אשר הבאת עמך — מה נעשה לך?

ותאמר יהודית:

חי נפשך, אדוני, שלא יחסר לי מזה עד אשר יקים יי את דברי אשר חשבתי לעשות.

ותשאל עוד בעת בואה אל האוהל

רשות לצאת בלילה ובעת עלות עמוד השחר חוץ מן המחנה, להתפלל לפני יי אלהים

שלשה ימים. ויצו את אנשיו להניחה ולעשות כל חפצה, ולצאת ולבא להתפלל לפני יי אלהיה.

ותצא בכל לילה ולילה מחוץ למחנה לטבול את גופה תוך ברכת המיםברכת המים — בריכת המים,

ובעלותה מלטבול — שפכה את נפשה בבכי ואנקהואנקה — ואנחה לפני יי אלהי ישראל, לישר את דרכה בישועת עמה;

ובאה אל האוהל בטהרתה, ותאכל בסעודת הערב.

תרגום לעבריתבמראות האלהים בחזון הנבואה בבית נכותו בבית אוצרותיו הפרתמים השרים והאצילים יחרץ יניע, יחדד אסון פגע, נזק ברכת המים בריכת המים ואנקה ואנחה

יהמשתה

מעשה יהודית, מעשה ב, י · סיפור · אליפורני עורך משתה ומזמין את יהודית; היא משקה אותו חלב ויין

בבית המדרש: ״ויהי ביום הג׳״; ״ויאמר אליה אל תבושי״; ״כל ימי חיי״; ״ותקח ותלבש״; ״וישמח ויגל המלך עמה מאד וישתה יין הרבה מאד ממה ששתה כל ימי חייו״.

ויהי ביום השלישי —

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו,

ויאמר אל סריסו שומר הפלגשיםשומר הפלגשים — הסריס הממונה על הנשים, לאמר:

לך נא ראה אם תוכל לפתות ולרצותולרצות — ולפייס את יהודית הזאת שאבוא אליה.

ואז בא הסריס אל יהודית, ויאמר לה:

אל תבושי ואל תכלמי לבוא אל אדוני, ואולי ייטב לך לאכול ולשתות עמו?

ותאמר לו יהודית:

מי אנכי אשר אמנע מאדוני כל אשר ייטב לו?

וכל הישר בעיניו אעשה,

כי כל אשר יחפוץ אדוני המלך הוא טוב לי כל ימי.

ותקח יהודית ותלבש בגדי תפארתה, ותבא ותעמוד לפניו.

ויהי כראות המלך את יפיה — תיכף הוכה ונחלה מאהבתו אותה.

ויאמר לה המלך:

אכלי לחמך בשמחה, ושתי בלב טוב יינך, כי מצאת חן בעיני.

ותאמר לו יהודית:

אשתה, אדוני, כי שמח לבי ויגל כבודי היום שמחה רבה מכל ימי חיי.

ותשב ותאכל, ותפתח את נאד החלב ותשת, וגם את המלך השקתה,

וישמח המלך עמה מאד,

וישתה יין הרבה מאד מאשר שתה כל ימי חייו.

תרגום לעבריתשומר הפלגשים הסריס הממונה על הנשים ולרצות ולפייס

יאראש אליפורני

מעשה יהודית, מעשה ב, יא · סיפור · יהודית מתפללת, כורתת את ראש אליפורני וחוזרת לשערי העיר

בבית המדרש: ״ותאמר חזקני נא יי האלהים״ (אייזנשטיין בלי השם); ״והכתה פעמים צוארו ותחתכה את ראשו״; ״ותבא ותתן ראש אליפורני ביד שפחתה״.

ויהי אחרי כן — הלכו כל עבדי המלך איש איש אל מקומו,

ויסגור סריס המלך את דלתי האהל אשר שם יהודית עם המלך, וילך לו.

ויהודית לבדה באהל, ואליפורני המלך במטתו ישן כמת.

ותאמר יהודית אל אמתה לעמוד בחוץ לשמור לפני האהל,

ותעמוד יהודית לפני המטה ותתפלל בדמעות,

רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע,

וכה אמרה בתפלתה:

חזקני, יי אלהי ישראל, ואנקמה את נקמת עבדיך ישראל,

לחזק בריחי שערי ירושלם עיר מקדשך;

סׇמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי(תהלים קיט, קטז) בחוזק עוזיך.

וככלותה להתפלל —

קרבה אל העמוד אשר בראש מטתו,

ושלפה חרבו של אליפורני עצמו אשר היה תלוי בעמוד.

ובשלפה את החרב — תפשה אותו בשערי ראשו, ותאמר:

חזקני נא, האלהים!

והכתה פעמים על צוארו, וחתכה את ראשו.

ותשלח את אמתה ותקח את כלי מלחמתו אשר היו תלוים בעמודים,

והכתה את כל גופו, מכף רגל ועד ראש אין בו מתוםמתום — מקום שלם, פצע וחבורה ומכה טריהטריה — טרייה, פתוחה.

ותתן את ראש אליפורני ביד שפחתה לשום אותו באמתחתהבאמתחתה — בשקה,

ותצאנה שתיהן יחדיו כמנהגן להתפלל,

ותעבורנה את כל המחנות, ואין פוצה פה ומצפצףומצפצף — ומשמיע קול עליהן, כי כן צוה עליהן המלך.

ובסובבן את העמק באו בשערי העיר,

ותאמר יהודית לשומרי החומות מרחוק בקול ששון ובקול שמחה:

פתחו שערים, כי עמנו אל, אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל!

תרגום לעבריתומצפצף ומשמיע קול מתום מקום שלם טריה טרייה, פתוחה באמתחתה בשקה

יבשמחת ירושלם

מעשה יהודית, מעשה ב, יב · סיפור · ירושלם מדליקה נרות; יהודית מראה את הראש, ועוזיהו והמלך מברכים אותה

״[ואמתו למיחלים לחסדו ועשה חסד ביד שפחתו]״ — כך בבית המדרש (״אשר לא עזב חסדו ואמתו למיחלים לחסדו ועשה חסד ביד שפחתו וימכור יי ביד אשה שפחתו לשונא ועוכר ישראל״); באוצר מדרשים ״חסדו משפחתו״ — דילוג מ״חסדו״ אל ״שפחתו״.

בבית המדרש: ״ובהלל ובהודות ליי״; ״יצאו לקראתם״; ״ויהס העם עמדו לא ענו עוד״; ״הללו ירושלים את יי״; ״בירך בניך״; ״ולא נטמאתי״; ״ובשועו אליו שמע״ (כלשון הפסוק); ״ברוכה את ליי עליון״; ״כאשר נכה עם ישראל מוכה תפול ביניהם״; ״ויפול על רגל יהודית״; ״כי כל גוי ועם ועם… יהללו עליך את שם יי אלהי ישראל״.

״והדליקו נרות בכל חוצות ירושלם״ — הדלקת הנרות היא הקשר של הסיפור לחנוכה.

ויהי כאשר שמעו אנשי העיר את קולה —

ויקראו את כהני יי, ויאספו כלם מגדול ועד קטן,

ויצאו לקראתה בשמחה ובשירים ובהלל ובתודות ליי,

והדליקו נרות בכל חוצות ירושלם ובחצריהם ובטירותם,

ויעטרו כלם בבגדים חמודים וכלי יקר, אבנים טובות ומרגליות, לכבוד ולתפארת,

ויביאו את יהודית אל תוך העיר בשמחה גדולה,

כי חשבו לבלתי ראות פניה עוד.

ויסובבוה כל ישראל סביב,

ותעל יהודית במקום גבוה, ותהסותהס — ותשתיק את כל העם,

ויהס העם, ויעמדו ולא ענו עוד.

אז ענתה יהודית בקולה קול עוז, לאמר:

הללי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְיָ הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן(תהלים קמז, יב),

כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ ובירך בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ(תהלים קמז, יג).

הללו את יי אלהינו,

הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹותָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹוב גֻּדְלוֹ(תהלים קנ, ב),

אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ(בראשית כד, כז) ואמתו למיחלים לחסדו, ועשה חסד ביד שפחתו,

וימכור יי בידי אשה את שונאנו ועוכר ישראלועוכר ישראל — המביא צרה על ישראל בלילה הזה.

ותוציא מאמתחתה את ראש האויב צורר היהודים, אליפורני הרשע.

ועתה, אחי — חי יי,

כי שמרני מלאך יי בצאתי מכאן ובישבי שמה ובשובי הנה,

כי לא נטמאתי,

והביאני יי אלהיכם אליכם בשמחה ובישועה,

והמליט נפשי בישועתכם.

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א).

וכל ישראל השתחוו ליי אפים ארצה, ויאמרו אליה:

ברוך יי אשר בידו השפיל אויבינו, המחרף והמגדף מערכות אלהים.

כׇּל גּוֹיִם סבבונו(תהלים קיח, י), בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַםאמילם — אכרתם;

דַּחֹה דחיתנו לִנְפֹּול וַיְיָ(תהלים קיח, יג) עזרנו;

כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁיקַּץשיקץ — תיעב עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ(תהלים כב, כה),

ובשוענו אליו שמע אלינו.

ועוזיהו נשיא ישראל אמר אליה:

ברוכה את לאל עליון, מכל הנשים בָּאֹוהֶל תְּבֹורָךְ(שופטים ה, כד).

ברוך יי אשר ברא את השמים ואת הארץ,

ואשר הצליח את דרכיך, להביא ראש מלך אויבינו צורר היהודים;

והגדיל היום את שמך, ולא ימוש זכר תהלתך מפי כל האנשים אשר יזכרו את חסדי יי לעולם,

כי לא חמלת על נפשך בעת צרה ויגון עמך.

ויענו כל העם: אמן ואמן.

ויקראו אל המלך אשר היה עומד בבית עוזיהו, אשר דיבר טוב על ישראל,

ותאמר לו יהודית:

יי אלהי ישראל, אשר הודעת את שמו ואת גבורתו, ואמרת כי הוא יקום נקמתנו מאויבינו —

הנה הוא יתברך שבר ראש כל הרשעים בלילה הזה בידי.

ולמען תדע כי כן הוא — הנה זה ראש אליפורני,

אשר בזדונו ובעזות לבו מאס את אלהי ישראל,

וישטוםוישטום — וישנא אותך להרגך, לאמר: כאשר נכה עם ישראל — תפול ביניהם, וחרבי יעבור בך.

וכאשר ראה המלך החסיד ההוא את ראש אליפורני —

ויפול על פניו ארצה, ויאמר:

כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ יְיָ(שופטים ה, לא)!

ויפול על רגלי יהודית, וישתחוה לה, ויאמר אליה:

ברוכה את מאלהיך בכל אהלי יעקב,

כי כל גוי, עם ועם אשר ישמע את שמעך — יהללו לך, ויברכו את שם יי אלהי ישראל.

תרגום לעבריתותהס ותשתיק שיקץ תיעב ועוכר ישראל המביא צרה על ישראל אמילם אכרתם וישטום וישנא

יגמפלת מחנה אליפורני

מעשה יהודית, מעשה ב, יג · סיפור · הראש נתלה על החומה; המחנה בורח, ישראל שוללים, והמלך הכבוש מתגייר

בבית המדרש: ״את כלי זייניכם״; ״ובכן שומרי החומה וילכו אל שר חילם לעוררו למלחמה וכאשר יבאו השרים כאהל אליפורני וימצאו אותו מגולל בדמו תפיל עליהם אימתה ופחד״ (אייזנשטיין: ״וכאשר ישמעו את קול תרועת המלחמה ילכו אל שרי חילם… ובבוא השרים… ימצאו… תפול״); ״רדפו מהם אחריהם״; ״וכן עשו בני ישראל״; ״אשה א׳ עבריה עשתה רעה גדולה הזאת״; ״ויפול עליהם אימה וחשיכה גדולה״; ״כי נהרג ומת גבורם״.

״ובברחם מפני העכברים״ — בבית המדרש ״ובבורחם מלפני העברים״; ״העכברים״ של אייזנשטיין ממשיך את דברי השלישים ״יצאו העכברים מחוריהן״ (כעין שמואל א יד, יא: ״הנה עברים יצאים מן החרים״).

בבית המדרש: ״וכולם נתעשרו מגדול ועד קטן״; ״ובזמן ל׳ יום״; ״בראות הנס״; ״הודו ליי כי טוב כל״ח״.

ותאמר יהודית אל כל העם:

שמעו נא לי, אחי ועמי, ותלו את הראש הזה על ראש חומותינו.

והיה כאשר יזרח השמש —

ולקחתם כל אחד מכם את כלי זיינו, ותצאו בתרועת מלחמה;

ואל תרדו למטה, אפס כי תקעתם ותריעו.

וכאשר ישמעו את קול תרועת המלחמה — ילכו אל שרי חילם לעוררו למלחמה,

ובבוא השרים באהל אליפורני — ימצאו אותו מתגולל בדמו,

תִּפֹּול עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד(שמות טו, טז).

וכראותכם אותם בורחים — רדפו מהר אחריהם בחוזק,

כי יי יתן אותם תחת רגליכם.

ויעשו כן בני ישראל:

וכאשר האיר היום — תלו על ראש החומות את ראש האויב הצורר,

ויקח כל איש ואיש כלי מלחמתו בידו,

ויצאו ויתקעו ויריעו תרועה גדולה.

וכאשר ראו כן שומרי החומות — באו באהל מלכם אליפורני,

והשמיעו קול גדול בפתח האהל להעירו.

וכאשר באו השרים השלישיםהשלישים — הקצינים, אמרו לסריסים:

לא עת התמהמה! לכו ועוררו את המלך,

כי יצאו העכברים מחוריהןהעכברים מחוריהן — לעג לעברים היוצאים ממחבואיהם, ופיתו אותנו למלחמה.

אז דחק ונכנס סריס המלך שומר הפלגשים באהל אליפורני,

ויעמוד לפני קלעי מטתוקלעי מטתו — וילונות מטתו, ויספוק את כפיוויספוק את כפיו — ויכה כף אל כף — אולי ישן הוא ויקץ,

כי חשב כי עודנו ישן עם יהודית.

וכאשר לא הרגיש דבר — קרב אל המטה ויסר את הקלעים,

וירא גוף אליפורני מושלך ארצה ומתגולל בדמו, וראשו איננו.

ויצעק צעקה גדולה בבכי, ויקרע את בגדיו,

ויבא באהל יהודית — ולא מצאה.

ויצא החוצה אל העם, ויאמר אליהם:

אשה אחת עבריה עשתה הרעה הגדולה הזאת!

והנה אדונינו המלך מת ומושלך על הארץ ומתגולל בדמו, וראשו איננו.

וכאשר שמעו כן שרי החיל — קרעו כולם את בגדיהם,

ונפלה עליהם אימה חשכה גדולה,

ותהי צעקה גדולה ומרה במחנותם.

וכאשר שמעו כל החיל כי נהרג גבורם — יצאה מהם כל עצה,

ויברחו כולם מפני הפחד והיראה.

ובברחם מפני העכברים הרודפים אחריהם חמושים —

עזבו כל רכושם, וינוסו במשעול הכרמיםבמשעול הכרמים — בשביל הצר בין הכרמים ובנתיבות ההרים.

וכאשר ראו כן בני ישראל — ירדו מן ההרים, וירדפו אחריהם בתרועת חצוצרות ובקול שופר חזק מאד,

והיו מכים את כל הנמצאים מכה גדולה מכת חרב,

וירדפום עד החרמהעד החרמה — עד כלותם.

ויתר העם ירדו אל מחנה האויב, וישללו את כל שללם,

שלל הרבה מאד אין מספר:

בצאן ובקר, וברכב ובסוס, ובכל מטלטלימטלטלי — הכלים המטלטלים אהליהם.

וכולם נתעשרו משלליהם, מקטן ועד גדול,

ובזמן שלשים יום לא נשלם שללם אשר שללו בני ישראל.

רק כל עושר אליפורני וכל רכושו ניתן ליהודית —

זהב וכסף ומרגליות ואבני יקר אשר לו, הכל ניתן לה מאת העם.

ואז המלך אשר בבית עוזיהו, שדבר טוב על ישראל,

בראותו הנס אשר עשה יי אלהי ישראל —

עזב מעבוד האלילים, והאמין ביי, וימול את בשר ערלתו,

ויבא לחסות תחת כנפי השכינה, הוא וכל ילידי ביתו, עד היום הזה.

וכל עדת ישראל ששים ושמחים עם יהודית,

ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, והיו אומרות:

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א).

את יהודית — אם בישראל,

את תהלת ירושלם,

את שמחת ישראל,

את כבוד עמינו,

כי עשית בכח חזק ואמץ לבך, ויד יי היתה עמך לחזק אותך;

ומבורכת תהיה לעולם.

ויען כל העם: אמן ואמן.

וזקנים עם נערים ישמחו ויעלצו במצלתים ובנבליםבמצלתים ובנבלים — במצלתיים ובנבלים, כלי נגינה.

תרגום לעבריתהשלישים הקצינים במצלתים ובנבלים במצלתיים ובנבלים, כלי נגינה העכברים מחוריהן לעג לעברים היוצאים ממחבואיהם ויספוק את כפיו ויכה כף אל כף קלעי מטתו וילונות מטתו במשעול הכרמים בשביל הצר בין הכרמים עד החרמה עד כלותם מטלטלי הכלים המטלטלים

ידשירת יהודית

מעשה יהודית, מעשה ב, יד · שירה · שירת יהודית: הללו את יי בתוף, יי איש מלחמה

בבית המדרש: ״שירו לו שיר חדש״.

ותשר יהודית את השירה הזאת ליי, ותאמר:

הללו את יי בתוף,

שירו ליי במחול,

שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ(תהלים צו, א),

הודו וקראו בשמו.

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ(שמות טו, ג).

יי אלהים, גדול אתה ונורא בכח, ואין דומה לך;

כל הבריות יעבדוך,

ויוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַעֲשֶׂיךָ(תהלים קמה, י);

כי אמרת ותהי,

ושלחת את רוחך ונבראו.

ההרים והיסודות ירעשו,

וכדונגוכדונג — כשעווה נמסו מלפני גבורתך.

יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִינאדרי — האדיר בַּכֹּחַ(שמות טו, ו),

יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץתרעץ — תשבר, תנפץ אוֹיֵב.

מִי כמוך בָּאֵלִים יְיָ(שמות טו, יא),

מִי כמוך נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ,

נוֹרָא תְהִלֹּות עֹושֵׂה פֶלֶא.

תרגום לעבריתוכדונג כשעווה נאדרי האדיר תרעץ תשבר, תנפץ

טואחרי התשועה

מעשה יהודית, מעשה ב, טו · סיפור · קרבנות, שללה של יהודית לבית האלהים, ושלום בימיה

בבית המדרש: ״העלו כולם עולות וזבחי׳ ונדרים״ (בלי ״עולות״ הכפול); ״ג׳ חדשים״. לפי ילינק (מבוא עמ׳ XI) הסיפור תואם את ספר יהודית החיצוני חוץ מקיצורים, משמיטת שם אחיור, ומן הגבינה שהביאה יהודית.

ויהי אחר התשועה הגדולה הזאת,

כאשר נטהרו כל איש ישראל —

העלו עולות כלם, עולות וזבחים ונדרים.

ויהודית הקדישה את כל שללה לבית האלהים.

ויעשו עם יהודית שמחת זאת הישועה שלשה חדשים.

ובכל ימי חיי יהודית לא קם מזיקמזיק — אויב ומזיק על ישראל,

ותשקוט הארץ אחרי מותה שנים רבות,

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

תרגום לעבריתמזיק אויב ומזיק

חילופי נוסח והשלמות

מעשה יהודית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוירושלם— (הוספה)
אבִּ— (הוספה)
דוישבוויישנו
האולי ישוב חרון אף יי ויתן כבוד לשמו,— (הוספה)
האחרי חמשה ימים— (הוספה)
ולפנילפנו
זאתםאתה
זואלואיל
טאלהיהםאלהיכם
טשלשה ימים. ויצו את אנשיו להניחה ולעשות כל חפצה, ולצאת ולבא להתפלל לפני יי אלהיה.— (הוספה)
יבואמתו למיחלים לחסדו, ועשה חסד ביד שפחתומשפחתו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מעשה יהודיתאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין, מוגה על פי בית המדרש לילינק
§§42§§

ספר שלישי · קריאות חנוכה

בשמונת ימי חנוכה קורין בתורה בקרבנות הנשיאים, ״בחנוכה בנשיאים״ (משנה מגילה ג, ו): בכל יום נשיא אחד, וביום השמיני עד ״כן עשה את המנרה״. בשבת חנוכה מפטירין ״בנרות דזכריה״ ובשבת השנייה ״בנרות דשלמה״ (בבלי מגילה פרק ד, לא ע״א), ובחנוכה אומרים ״מזמור שיר חנכת הבית לדוד״ (סופרים יח, ג). כל קריאה נערכה כאן כמדרש אחד, כסדר מדרשי הקריאה: הלכה (ילמדנו), פתיחתות, ״מה כתיב למעלה״, דרשות הפסוקים כסדרם, וחתימה — מפסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, תנחומא ובמדבר רבה, ועמהם ספרי, התלמודים ושאר המדרשים.

  1. יום ראשון (במדבר ז, א–יז)
  2. יום שני (במדבר ז, יח–כג)
  3. יום שלישי (במדבר ז, כד–כט)
  4. יום רביעי (במדבר ז, ל–לה)
  5. יום חמישי (במדבר ז, לו–מא)
  6. יום שישי (במדבר ז, מב–מז)
  7. יום שביעי (במדבר ז, מח–נג)
  8. יום שמיני — זאת חנוכה (במדבר ז, נד – ח, ד)
  9. שבת חנוכה — הפטרת נרות זכריה (זכריה ב, יד – ד, ז)
  10. שבת שנייה של חנוכה — נרות שלמה (מלכים א ז, מ–נ)
  11. מזמור שיר חנכת הבית לדוד (תהלים ל)

יום ראשון (במדבר ז, א–יז)

קריאת היום: הקמת המשכן, העגלות וקרבן נחשון בן עמינדב. המדרש פותח בהלכות הילמדנו (פסיקתא רבתי ה, תנחומא נשא), ואחריהן הפתיחתות על ״ויהי ביום כלות משה״ ו״מה כתיב למעלה״, והדרשות על ז, א–יא; ופתיחה שנייה — ילמדנו ופתיחתות על ״ויהי המקריב ביום הראשון״ (פסיקתא רבתי ז, במדבר רבה יג) — לפני הדרשות על קרבן נחשון. חותם בחתימות פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתי.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מב: הלכה: המתרגם והקורא בתורה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

המתרגם אינו מסתכל בכתב — תורה שבכתב ותורה שבעל פה, המשנה מסטירין של הקדוש ברוך הוא, והמשכן שנתן משה נפשו עליו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אהמתרגם — דברים שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב

ירושלמי מגילה ד, א · הלכה · סוגיא · המתרגם אינו סומך לעמוד ואינו מושיט תרגום מתוך הספר; דברים שבפה בפה ושבכתב בכתב

מקבילה: פסיקתא רבתי ה, א (להלן) — ״המתרגם… אסור ליתן עיניו בתורה, שלא ניתנה תורה אלא בכתב״, ודרשת ״כי על פי הדברים האלה — הרי תרגום שניתן על פה״ (שם בשם רבי יהודה בר פזי; כאן ״רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן״, ו״אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית״ בשם רבי יוחנן ורבי יודן בי רבי שמעון, ובפסיקתא בשם רבי יהודה ברבי סימון).

״אנו יודעין אילו״ — במקור בכ״י ליידן נכתב ״אילו״, והמגיה העביר קולמוס ותיקן ל״איזה מהן״ בגליון.

״אילו חביבים אלא״ — המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״אלא״.

רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא.רבי שמואל בר… — רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת. (ראה) אדם אחד עומד ומתרגם כשהוא נסמך לעמוד. אמר לו: אסור לך. כשם שניתנה באימה ויראה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה. רבי חגי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת. ראה את חונה עומד ומתרגם, ואינו מעמיד אדם תחתיו (לקרוא, אלא קורא ומתרגם בעצמו). אמר לו: אסור לך. כשם שניתנה על ידי סרסור (משה), כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור (המתרגם). נכנס רבי יודה בר פזי ועשה אותה שאלה (מנין? — משוער). ״אנכי עומד בין יי וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי״ — רבי חגיי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת. ראה סופר אחד מושיט (קורא) את התרגום מתוך הספר. אמר לו: אסור לך. דברים שנאמרו בפה — בפה, ודברים שנאמרו בכתב — בכתב.

רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת.

חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא.

(ראה) אדם אחד עומד ומתרגם כשהוא נסמך לעמוד.

אמר ליה: אסור לך.

אמר לו: אסור לך.

כשם שניתנה באימה ויראה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה.

רבי חגי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא.

רבי חגי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת.

חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוי.

ראה את חונה עומד ומתרגם, ואינו מעמיד אדם תחתיו (לקרוא, אלא קורא ומתרגם בעצמו).

אמר ליה: אסיר לך.

אמר לו: אסור לך.

כשם שניתנה על ידי סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור.

כשם שניתנה על ידי סרסור (משה), כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור (המתרגם).

עאל רבי יודה בר פזי ועבדה שאילה.

נכנס רבי יודה בר פזי ועשה אותה שאלה (מנין? — משוער).

אָנֹכִי עֹומֵד בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְיָ(דברים ה, ה) — רבי חגיי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא.

״אנכי עומד בין יי וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי״ — רבי חגיי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק נכנס לבית הכנסת.

חמא חד ספר מושט תרגומא מן גו סיפרא.

ראה סופר אחד מושיט (קורא) את התרגום מתוך הספר.

אמר ליה: אסיר לך.

אמר לו: אסור לך.

דברים שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב.

רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב, ואין אנו יודעין אילו חביבים.

[אלא] מן מה דכתיב: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל(שמות לד, כז) — הדא אמרה: אותן שבפה חביבין.[אלא] מן מה… — [אלא] ממה שכתוב: ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ — זאת אומרת: אותן שבפה חביבין.

[אלא] ממה שכתוב: ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ — זאת אומרת: אותן שבפה חביבין.

רבי יוחנן ורבי יודן בירבי שמעון.

חד אמר: אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית, ואם לאו איני כורת אתך ברית.

וחורנה אמר: אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב את נוטל שכר, ואם לאו אין את נוטל שכר.וחורנה אמר… — והאחר אמר: אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב — אתה נוטל שכר, ואם לאו — אינך נוטל שכר.

והאחר אמר: אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב — אתה נוטל שכר, ואם לאו — אינך נוטל שכר.

אמר רבי יהושע בן לוי:

עליהם ועליהם דברים הדברים כל ככל: מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה, ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני.

הדא הוא דכתיב:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא(קהלת א, י), וחבירו משיבו: כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו.

בהמתרגם והקורא בתורה — שלשה דברים שנקראו על שמו של משה

פסיקתא רבתי, פסקא ה, א · הלכה · ילמדנו · תורה שבכתב ותורה שבעל פה; המשנה מסטירין של הקדוש ברוך הוא; משה נתן נפשו על המשכן

מקבילות: תנחומא (ורשא), וירא ה (המתרגם אסור לו להסתכל; רבי יהודה בן פזי ״מקרא מלא הוא״); תנחומא (ורשא), כי תשא לד (״אכתוב לו רובי תורתי״; ״המאזנים מעויין״; ״מי שמסטורין שלי אצלו״; ״והכל ממך לדרוש״).

״מי שמיסטרין של[י]״ — סוף המלה חסר בכתב היד, והושלם כבדפוס (״שלי״). ״והכל הימך לדרוש״ — בדפוס ״היאך״, בתנחומא ״ממך״.

״רבי חייא בר יוסי״ — בדפוס ״רבי חייא בן יוסף״. ״אמרו רבותינו״ — בכתב היד ״אמ׳ רבו׳״, ונפתח כבדפוס.

המדרש קורא ״רובי״ (בהושע: רבו, וקרי רֻבֵּי) ו״צדקת יי עשה משפטיו״ (במסורה: ומשפטיו).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

ילמדינו רבינו:

מהו שיהא המתרגם לקורא בתורה מתרגם ומסתכל בכתב?

כך שנו רבותינו:

המתרגם — לו אסור לו להסתכל;

ולקורא — לתת עיניו חוץ מן התורה,

שלא ניתנה תורה אלא בכתב,

שנאמר:

וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּוחֹות(שמות לד, א).

ואסור למתרגם ליתן עיניו בתורה.

אמר רבי יהודה בר פזי:

מקרא מלא הוא:

כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳(שמות לד, כז) —

הרי המקרא שניתן בכתב;

כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה —

הרי תרגום שניתן על פה.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וגו׳ — על ידי מה?

על ידי כְּתׇב לְךָ, ועל ידי עַל פִּי.

אם קיימת של כתב בכתב ושל פה על פה — כולו עמך כרתי ברית;

ואם שנית מה שעל הפה בכתב ומה שנכתב על פה — לא קיימתי עמך ברית.

המשנה — מסטירין של הקדוש ברוך הוא

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

בקש משה שתהא המשנה בכתב.

וצפה הקדוש ברוך הוא שהאומות עומדים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית,

ואומרים: אין הם ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

הא משה, עתידין האומות להיות אומר: אני הם ישראל, אני הם בניו של מקום;

וישראל אומרים: אנו הם בניו של מקום.

ועד עכשיו המאזנים מעוייניןמעויינין — שקולים, מעוינים — המאזנים עומדים באמצע.

אמר הקדוש ברוך הוא לאומות:

מה אתם אומרים שאתם בניי?

איני יודע אלא מי שמיסטרין שלי בידו — והוא בני.

אמרו לו: מהו מיסטריןמיסטרין — סוד, רז שלך?

אמר להם: זו המשנה.

והכל הימךהימך — ממך לדרוש.

אלא אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

מה את מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות?

מנין? כך הוא אומר:

אֶכְתׇּוב לוֹ רֻובֵּי תּוֹרָתִי(הושע ח, יב) — ואם כן, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ.

שלשה דברים שנתן משה נפשו עליהם

דבר אחר:

אכתוב לו רובי תורה — מהו תּוֹרָתִי?

זה אחד משלשה דברים שנתן משה נפשו עליהם, וקראן הקדוש ברוך הוא לשמו של משה:

הדינים, והתורה, והמשכן.

והתורה מניין? זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

והדינים מניין? שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה משפטיו(דברים לג, כא).

והמשכן מניין שנתן משה נפשו עליו?

רבי חייא בר יוסי אומר:

כל שבעת ימי המילואים היה משה מפרקומפרקו — מפרק אותו לחלקיו שני פעמים בכל יום, וקבעו.

רבי חנינא הגדול אומר:

שלשה פעמים בכל יום היה מפרקו וקובעו.

אם תאמר שהיה אחד משבטו של לוי נותן לו יד —

אמרו רבותינו:

הוא לעצמו היה מפרקו וקובעו, ולא סייעו אחד מישראל.

מניין? ממה שקראו בעניין:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וגו׳.

תרגום לעבריתמעויינין שקולים, מעוינים — המאזנים עומדים באמצע מיסטרין סוד, רז הימך ממך מפרקו מפרק אותו לחלקיו

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§43§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מג: הלכה: כמה דברים קדמו למעשה בראשית

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

שבעה דברים קדמו לעולם, והמקדש שלמעלה — ובשביל חיבתן של ישראל ירד ושכן במשכן; ״איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחם״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכמה דברים קדמו למעשה בראשית — איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחם

תנחומא, נשא יא · הלכה · ילמדנו · שבעה דברים שנבראו קודם לעולם; משה נרתע, והקדוש ברוך הוא מבקש לפי כוחם של ישראל

בדפוס סימן יא. ״מפעליו״ — בכתב היד ״מפע׳״. ״במדבר״ — האות ב׳ מסופקת בכתב היד. ״מצאתי אבותיכם״ — כך בכתב היד (מאגרים מסמן ״אבותיכם״ כשיבוש); בפסוק (הושע ט, י) ״מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם״, והדפוס מביא את כל הפסוק. ״ומעולם ועד עולם״ — בפסוק (תהלים צ, ב) ״ומעולם עד עולם״. ״מקדשינו״ (פעמיים) — בפסוק (ירמיה יז, יב) ״מקדשנו״. ״יי בהשמים כסאו״ — בפסוק (תהלים יא, ד) ״יי בשמים כסאו״. ״ואראה את יי״ — בפסוק (ישעיה ו, א) ״ואראה את אדני״. ״הרי [ה]שעה״ — השלמת מאגרים; בדפוס ״הרי הגיע השעה״.

בדפוס: ״ויש אומרים אף גן עדן וגיהנם״, ובראיות ״ויש אומרים אף גן עדן מנין״; ״ושם היכל כמו שנא׳ ויי בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, ושם כסא כבודו בנוי שנ׳ יי בשמים הכין כסאו״; ״ושכנתי בתוך בני ישראל, וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״; ״אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן״; ״והראה לו למשה ואמר ליה כזה יתנו״; ״ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״; ״מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב״ה ומכבודו״.

מקבילות: בבלי פסחים פרק ד, נד ע״א ונדרים לט ע״ב (״שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח״ — בלא האבות וישראל, וגן עדן וגיהנם בכלל השבעה). ״שלשה דברים ששמע משה… והרתיע לאחוריו״ — תנחומא בובר, נשא יט; במדבר רבה יב, ג (״ג׳ דברים שמע משה מן הקב״ה והרתיע לאחוריו״); מדרש תהלים צא, א. ״כמין מטבע של אש״ — גם ירושלמי שקלים א, ד (״א״ר מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב״ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה אמר לו זה יתנו כזה יתנו״) ופסיקתא דרב כהנא ב, י.

״שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם״ — הברייתא (בבלי פסחים פרק ד, נד ע״א; נדרים פרק ד, לט ע״ב) ושאר המדרשים על הדברים שקדמו לעולם — במדרש דרבי יצחק, פרשת בראשית, בפרשה ״יי קנני ראשית דרכו״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

ילמדינו רבינו: כמה דברים קדמו למעשה בראשית?

כך שנו רבותינו:

שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם, ואלו הן:

כסא כבוד,

והתורה,

ובית המקדש,

ואבות העולם,

וישראל,

ושמו של משיח,

והתשובה.

ויש אומרים: גן עדן וגהנם.

כסא כבוד מניין? — נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז(תהלים צג, ב); מֵאָז — עד שלא נברא העולם.

התורה מנין? — שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז(משלי ח, כב).

בית המקדש מניין? — שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מקדשינו(ירמיה יז, יב).

האבות מנין? — שנאמר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי אבותיכם כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה(הושע ט, י).

ישראל מנין? — שנאמר: זְכֹור עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם(תהלים עד, ב).

שמו של משיח מנין? — שנאמר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

התשובה מניין? — שנאמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם ועד עוֹלָם אַתָּה אֵל(תהלים צ, ב), תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

ויש אומרים: גן עדן וגהנם.

גן עדן מניין? — שנאמר: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גהנם מניין? — שנאמר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

בוא וראה:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן,

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

הרי מקדשי בנוי למעלה,

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מקדשינו;

ושם היכל כסאי בנוי,

שנאמר: יְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ, יְיָ בהשמים כִּסְאוֹ(תהלים יא, ד);

וכן ישעיה אומר: וָאֶרְאֶה אֶת יי יֹושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל(ישעיה ו, א).

ובשביל חיבתכם — אני מניח את המקדש העליון, שהוא מתוקןמתוקן — מוכן ועומד עד שלא נברא העולם, וארד ואשכון ביניכם,

שנאמר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

בשם רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן:

זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיעוהרתיע — ונרתע, נסוג לאחריו.

שאמר לו: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ(שמות ל, יב).

אמר משה: מי יוכל לתת כופר נפשו?

עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ(איוב ב, ד),

ועדיין אינו מגיע,

שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כׇּפְרוֹ(תהלים מט, ח),

וכתיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם(תהלים מט, ט).

אמר הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם —

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).

אמר רבי מאיר:

נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה:

זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.

ובשעה שאמר לו: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב),

אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות?

אם אנו מקריבין כל חיתו יער, ועורכים כל עצי לבנון — אינו כדאיכדאי — די, מספיק,

שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה(ישעיה מ, טז).

אמר לו: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחם —

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה(במדבר כח, ג);

ולא שניהם בבת אחת, אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).

ובשעה שאמר לו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ,

אמר משה: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),

ואומר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),

ואומר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי(ישעיה סו, א) —

ואנו יכולין לעשות לו מקדש?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחם —

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות(שמות כו, א).

כיון ששמעו ישראל כך — עמדו ונתנדבו ברצון, ועשו את המקדש.

כיון שעשו את המשכן — מיד נתמלא המשכן מכבודו,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן(שמות מ, לה).

אמרו הנשיאים: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרת השכינה בינותינו.

ומנין?

ממה שקראו בענין זה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

תרגום לעבריתוהרתיע ונרתע, נסוג מתוקן מוכן ועומד כדאי די, מספיק

בלא בשביל שאין לי איכן לדור

תנחומא בובר, נשא יט · ילמדנו · נוסח אחר · שבעה דברים שקדמו לעולם; המקדש שלמעלה; ״זה יתנו״ — לפי כחן

״וישראל״ (ברשימה), ״ישראל בבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי״ (״בבכורה״ — במסורה ״כבכורה״), ״ותאמר שובו בני אדם״, ״ועשו לי מקדש״, ״אמר רבי מאיר… זה יתנו כזה יתנו״, ״לפני הקדוש ברוך הוא״, ״לפי כחי״ — הוספות בובר. ״כענבים במדבר מצאתי… אבותיכם״ — בדפוס ״מצאתי (את) [ישראל… ראיתי] אבותיכם״: ״את״ של כתב היד נמחק, והשאר השלמת בובר כפסוק. ״שנאמר זכור עדתך״ — בדפוס ״[שנאמרו]״. ״ואראה את אדני״ — בדפוס ״(יי) [אדני]״, כמסורה. ״לא יתן״ — ״(ולא) [לא]״; ״הכבש אחד״ — ״(האחד) [אחד]״; ״ממה שקראו בענין״ — ״(שנאמר) [ממה שקראו בענין]״.

נוסח אחר של תנחומא, נשא יא (לעיל): כאן נוסף ״אמור להם לישראל: כביכול, לא בשביל שאין לי איכן לדור אני אומר לכם שתעשו לי משכן״; ההיכל בפסוק ״ויי בהיכל קדשו״ (חבקוק ב, כ), ושם ״יי בהיכל קדשו, יי בשמים כסאו״ (תהלים יא, ד); כאן ״אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן״, ושם ״בשם רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן״; ואין כאן ״ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

ילמדנו רבינו: כמה דברים קדמו למעשה בראשית?

כך שנו רבותינו:

שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן:

כסא הכבוד,

והתורה,

ובית המקדש,

ואבות העולם,

וישראל,

ושמו של משיח,

והתשובה.

ויש אומרים: אף גן עדן וגיהנם.

כסא הכבוד מנין?

שנאמר: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה(תהלים צג, ב).

והתורה מנין?

שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז(משלי ח, כב).

בית המקדש מנין?

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב).

האבות מנין?

שנאמר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל(הושע ט, י) בבכורה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם.

ישראל מנין?

שנאמר: זְכֹור עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם(תהלים עד, ב).

שמו של משיח מנין?

שנאמר: לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ(תהלים עב, יז).

תשובה מנין?

שנאמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב),

וכתיב: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם(תהלים צ, ג).

גן עדן מנין?

שנאמר: וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).

גיהנם מנין?

שנאמר: עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה(ישעיה ל, לג).

בא וראה:

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן,

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

אמור להם לישראל: כביכול, לא בשביל שאין לי איכן לדור אני אומר לכם שתעשו לי משכן;

עד שלא נברא העולם, הרי מקדשי בנוי למעלה,

שנאמר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן וגו׳,

ושם היכל כסאי בנוי,

שנאמר: וַיְיָ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ וגו׳(חבקוק ב, כ),

וכן ישעיה אמר: וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא(ישעיה ו, א).

ובשביל חיבתכם, אני מניח בית המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם,

וארד ואשכון בתוככם,

שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן:

זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה, והרתיעוהרתיע — ונרתע, נסוג מפחד לאחוריו.

בשעה שאמר לו: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ(שמות ל, יב),

אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו?

כתיב: עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ(איוב ב, ד),

ועדיין אינו מגיע,

שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כׇּפְרוֹ(תהלים מט, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן:

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).

אמר רבי מאיר:

נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה: זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.

ובשעה שאמר: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב),

אמר משה: מי יוכל להספיק לך קרבנות?

אם אנו מקריבים כל חיתו יער וכל עצי לבנון — אינן כדייכדיי — די, מספיקים,

שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה(ישעיה מ, טז).

אמר לו: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן,

שנאמר: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ(במדבר כח, ג) —

ולא שניהם בבת אחת, אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם(במדבר כח, ד).

ובשעה שאמר לו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ,

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),

ואומר: אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ(ירמיה כג, כד),

ואומר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי(ישעיה סו, א) —

ואנו יכולין לעשות לו מקדש?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן,

שנאמר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות(שמות כו, א).

כיון ששמעו ישראל כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן.

וכיון שעשו את המשכן, נתמלא מכבודו,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה).

אמרו הנשיאים: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה בינינו.

מנין? ממה שקראו בענין:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתוהרתיע ונרתע, נסוג מפחד כדיי די, מספיקים

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אה— (הוספה)
בוישראל— (הוספה)
בישראל— (הוספה)
בבבכורה— (הוספה)
בבִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי— (הוספה)
בשנאמר— (הוספה)
בוַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם— (הוספה)
באדנייי
בוְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ— (הוספה)
בלאולא
באמר רבי מאיר:— (הוספה)
בנטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה: זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.— (הוספה)
באחדהאחד
בלפני הקדוש ברוך הוא— (הוספה)
בלפי כחי— (הוספה)
בממה שקראו בעניןשנאמר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§44§§

פתיחתות על ׳ויהי ביום כלות משה׳

כסדר זמן המדרשים שהפתיחתא שלהם: פסיקתא דרב כהנא, תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה; ובכל מדרש — כסדרו.

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מד: פתיחתא א: באתי לגני אחתי כלה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״באתי לגני״ — השכינה שעיקרה בתחתונים נסתלקה בחטאי הדורות לשבעה רקיעים, ושבעה צדיקים הורידוה, עד שירדה ושרתה במשכן ביום שהוקם ״ויהי ביום כלות משה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, א · פתיחתא ראשונה · משל המטרונא, החתן והכלה, עיקר שכינה בתחתונים — שבעה סילוקים ושבע ירידות

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים(שיר השירים ה, א)

נוסח אחר: שיר השירים רבה ה, א (להלן, ב). מקבילות: תנחומא, נשא טז, ובו חילופי תנחומא בובר, נשא כד (להלן, ג); פסיקתא רבתי ה, ז (להלן, ד).

משל המטרונא

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א).

רבי עזריה בשם רבי סימון אמר:

למלך שכעס על מטרונאמטרונא — גבירה, אשה חשובה, וטרדה והוציאה מתוך פלטיןפלטין — ארמון שלו.

לאחר זמן ביקש להחזירה.

אמרה: יחדש לי דבר, ואחר כך הוא מחזירני.

כך, לשעבר הקדוש ברוך הוא מקבל קורבנות מלמעלה,

שנאמר וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא);

ועכשו הוא מקבל מלמטה — בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

החתן והכלה

אמר רבי חנינא:

לימדתך דרך ארץ, שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ(שיר השירים ד, טז) — ואחר כך בָּאתִי לְגַנִּי.

לגני — לגנוני

רבי תנחום חתניהחתניה — חתנו דרבי אלעזר בן אבינא בשם רבי שמעון בן יוסני:

באתי לגן אין כתיב כאן, אלא בָּאתִי לְגַנִּי — לגנונילגנוני — לחופתי, לבית חתונתי, במקום שהיא עיקרה מתחלה.

עיקר שכינה בתחתונים היה,

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ג, ח).

אמר רבי אבא בר כהנא:

מהלך אין כתיב כאן, אלא מִתְהַלֵּךְ — מקפץ וסליקמקפץ וסליק — קופץ ועולה.

ויתחבא האדם — גדעה קומתו

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ —

אמר רבי אייבו:

באותה שעה גדעה קומתו של אדם הראשון, ונעשית של מאה אמה.

וישכנו לעד עליה — ישכינו שכינה בארץ

אמר רבי יצחק:

כתיב צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וגו׳(תהלים לז, כט) — והרשעים היכן הן? פורחין באויר?

אלא מהו וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ? ישכינו שכינה בארץ.

סילוקי השכינה וירידותיה

עיקר שכינה מתחלה בתחתונים.

וכיון שחטא אדם הראשון — נסתלקה לרקיע ראשון.

עמד דור אנוש וחטא — נסתלקה מן הראשון לשני.

דור המבול וחטא — נסתלקה מן השני לשלישי.

דור הפלגה וחטא — משלישי לרביעי.

מצריים בימי אברהם אבינו וחטאו — נסתלקה מרביעי לחמשי.

הסדומיים וחטאו — מחמשי לששי.

מצרים בימי משה — מן הששי לשביעי.

וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידו אותה לארץ:

עמד אברהם אבינו, זכה — והורידה מן השביעי לששי.

עמד יצחק, זכה — והורידה מן הששי לחמשי.

עמד יעקב, זכה — והורידה מחמשי לרביעי.

עמד לוי, וזכה — והורידה מרביעי לשלישי.

עמד קהת, וזכה — והורידה משלישי לשני.

עמד עמרם, וזכה — והורידה מן השני לראשון.

עמד משה, וזכה — והורידה לארץ.

לכך נאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתמטרונא גבירה, אשה חשובה פלטין ארמון חתניה חתנו מקפץ וסליק קופץ ועולה לגנוני לחופתי, לבית חתונתי

בלגנוני — וצדיקים ירשו ארץ, וקרבנן של נשיאים

שיר השירים רבה, פרשה ה, א · דרשת הפסוק · נוסח אחר · השכינה שנסתלקה לשבעה רקיעים והורדה, קרבנות המשכן והנשיאים, ומשלי הסעודה

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא א, א (לעיל, א) — ״לגנוני״, סילוקי השכינה וירידתה, ״וישכנו לעד עליה — ישכינו שכינה בארץ״ ומשל המטרונה, בסדר אחר ובשינויים: שם ״רבי תנחום חתניה דרבי אלעזר בן אבינא בשם רבי שמעון בן יוסני״, וכאן ״רבי מנחם חתניה דרבי אליעזר בר אבונא בשם רבי שמעון ברבי יוסנה״; שם משל המטרונה ״רבי עזריה בשם רבי סימון״, וכאן ״בשם רבי יהודה ברבי סימון״. ״קרבנן של נשיאים״ ו״אכלו רעים״ ומשלי הסעודה — כאן בלבד.

״'באתי לגן' אין כתיב כאן״ — הסופר כתב ״לגני״, מחק ״ני״ וכתב בגליון ״ן״. ״מתחילה״ — בכתב היד ״מתחיל׳״; בוילנא ״מתחלה״. ״לארץ ישראל״ — בכתב היד ״לארץ-ישראל״; בוילנא ״לארץ״. מספרי הרקיעים (״מן ו׳ ל…״) נפתחו למלים.

״אי יד המלך״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה; בוילנא ״יעשה לי המלך דבר חדש ויבא אצלי״. ״הנסכים״ (אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים) — בכתב היד ״הנכסים״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן כבוילנא. ״להאהיבן״ — תוקן במאגרים מ״להאביבן״. ״אמר רבי אדי״ — בוילנא ״ר׳ אידי״.

״אמר רבי שמעון ברבי יוסי: בכל מקום [אין] היחיד מביא…״ — במאגרים סימן חסר (+) במקום ״אין״, והושלם על פי וילנא (״וא״ר שמעון בן יוסינא בכל מקום אין היחיד מביא קטרת בנדבה וכאן קטרת בנדבה…״); ״וכאן חטאת (חטאת) ונדבה״ — הכפל נמחק בידי הסופר. ״וכן קרבן יחיד דוחה״ — כך בכתב היד (כן = כאן); בוילנא ״וכאן״. ״בכל מקום אין היחיד מביא חטאתו על חטאו, וכאן… על חטאו״ — כך בכתב היד; בוילנא ״אלא על חטא… שלא על חטא״.

״הנסכים״ (שתו ושכרו דודים) — בכתב היד ״הנסוכים״, והוי״ו נמחקה במאגרים; בוילנא ״הנסיכים״. ״[משל]״ (פעמיים) — הושלם במאגרים. ״ונפל השרץ״ — בגליון, תחת ״ונתן״ שנמחק. ״יערב לכם״ — בוילנא נוסף ״ויבסם לכם״. המדרש קורא ״וצדיקים ירשו ארץ״ (במסורה: צדיקים יירשו ארץ), ״וישכנו עליה״ (במסורה: וישכנו לעד עליה).

בָּאתִי לְגַנִּי(שיר השירים ה, א).

אמר רבי מנחם חתניה דרבי אליעזר בר אבונא בשם רבי שמעון ברבי יוסנה:

באתי לגן אין כתיב כאן, אלא לְגַנִּי — לגנונילגנוני — לחופתי, לבית חתונתי,

למקום שהיה עיקרי מתחילה.

ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה?

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).

אמר רבי אבא:

מהלך אין כתיב כאן, אלא מִתְהַלֵּךְ — מקפץ וסליקמקפץ וסליק — קופץ ועולה, מקפץ וסליק.

שבעה רקיעים ושבעה צדיקים

חטא אדם הראשון — ונסתלק לרקיע הראשון;

חטא קין — נסתלקאנסתלקא — נסתלקה לשני;

חטא אנוש — נסתלקא לשלישי;

דור המבול — לרביעי;

דור המגדל — נסתלקא לחמישי;

אנשי סדום — נסתלק לששי;

המצריים — נסתלקא לשביעי.

כנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ ישראל. אלו הן:

זכה אברהם — הורידוה משביעי לששי;

עמד יצחק — והורידוה מן ששי לחמישי;

יעקב — מחמישי לרביעי;

לוי — מרביעי לשלישי;

קהת — משלישי לשני;

עמרם — משני לאחד, שהוא ראשון;

עמד משה — והורידה לארץ.

וצדיקים ירשו ארץ

אמר רבי יצחק:

וצַדִּיקִים ירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ(תהלים לז, כט).

הרשעים מה עשו? תלוין באויר, כי לא השכינו שכינה לארץ;

אבל צדיקים השכינו שכינה בארץ.

מה טעמא? וְיִשְׁכְּנוּ עָלֶיהָ — ישכינו שכינה עליה,

שֹׁוכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ(ישעיה נז, טו).

ואימתי שרתשרת — שרתה, שכנה השכינה עליה? ביום שהוקם המשכן,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

משל המטרונה

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:

למלך שכעס על מטרונהמטרונה — גבירה, אשה חשובה, והוציאה מתוך פלטיןפלטין — ארמון שלו.

לאחר זמן בקש להתרצות לה.

שלחה לו ואמרה: אי יד המלך — עשה לי דבר חדש, ובא אצלי.

כך לשעבר היה הקדוש ברוך הוא מקבל הקרבנות מלמעלה,

דכתיב: וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא);

עכשו מקבל מלמטה.

הדא הוא דכתיב:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זה קטרת הסמים וקומץ הלבונה;

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אלו איברי עולה ואמוריואמורי — והאימורים — החלקים המוקטרים על המזבח קדש קדשים;

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים;

אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו נדב ואביהוא, שנשתכרו בצרתן.

קרבנן של נשיאים

אמר רבי אדי:

בקש דוד להקריב קרבנו כקרבנן של נשיאים.

הדא הוא דכתיב:

עֹולוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ(תהלים סו, טו).

אי זה הוא קרבן שיש בו פרים ואלים ועתודים? הוי אומר: זה קרבנן של נשיאים.

הדא הוא דכתיב:

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז).

אמר רבי שמעון בן יוסינא:

למה הוא קורא אל הנשיאים רעים? אלא שכיון להאהיבןלהאהיבן — לחבבן ולקרבן.

אמר רבי שמעון ברבי יוסי:

בכל מקום אין היחיד מביא חטאת ונדבה — וכאן חטאת ונדבה;

בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה טומאה ושבת — וכן קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה;

בכל מקום אין היחיד מביא חטאתו על חטאו — וכאן היחיד מביא חטאת על חטאו.

אִכְלוּ רֵעִים — אלו הנשיאים;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו הנסכים.

משלי הסעודה

דבר אחר:

אִכְלוּ רֵעִים.

אמר רבי ברכיה:

משל למלך שעשה סעודה וזימן האורחים, ונפל השרץ לתוך התמחויהתמחוי — הקערה הגדולה.

שאלו משך את ידו — היו הכל מושכין את ידיהם;

אלא פשט המלך את ידו, ופשטו הכל את ידיהם.

אמר רבי ינאי:

למלך שעשה סעודה וזימן אורחים אצלו,

והיה מחזיר עליהן ואומר להם: יערב לכם.

אמר רבי אבהו:

משל למלך שעשה סעודה וזימן אורחין אצלו.

לכשאכלו ושתו, אמר: טלו מנה יפה ותנו לבעל הבית.

אף הכא כןאף הכא כן — אף כאן כך:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה — אָכַלְתִּי: אף אתון אכלוןאף אתון אכלון — אף אתם אכלו;

שָׁתִיתִי: אף אתם שתוןאף אתם שתון — אף אתם שתו —

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

תרגום לעבריתמקפץ וסליק קופץ ועולה נסתלקא נסתלקה מטרונה גבירה, אשה חשובה פלטין ארמון התמחוי הקערה הגדולה אף הכא כן אף כאן כך אף אתון אכלון אף אתם אכלו אף אתם שתון אף אתם שתו לגנוני לחופתי, לבית חתונתי שרת שרתה, שכנה ואמורי והאימורים — החלקים המוקטרים על המזבח להאהיבן לחבבן

גבָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה

תנחומא, נשא טז · פתיחתא רביעית · ״ויהי״ — דבר שפסק וחזר: השכינה שנסתלקה בחטאי הדורות וחזרה לארץ ביום שהוקם המשכן

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם־בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם־דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם־חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים(שיר השירים ה, א)

בדפוס סימן טז. ״לרקיע״ (״סילק שכינתו לרקיע הראשון״, השני) — הר׳ השלמת מאגרים. ״הסדומיים״ — האות ד׳ מסופקת בכתב היד. ״רבותינו אמרו״ — בדפוס ״רב אומר״; ״ורבי שמעון בן יוחי״ — בדפוס ״ורבי שמעון״. ״להרבות ימים״ — בדפוס ״להרבה ימים״. ״באתי לגני אחותי כלה״ (השני) — כתיב מלא בכתב היד.

בדפוס: ״כמו שיש בעליונים״; ״ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו״; ואחרי ״מיד סלק שכינתו לרקיע שני״ מקצר: ״כו׳ (כדאיתא לעיל סדר פקודי סי׳ ו׳)״, וכן אחרי ״ירד מששי לחמישי״ — ״כו׳ (שם)״; ״וירד יי על סיני״. סוף הסעיף (״ויהי ביום כלות משה — מיכאן אמר רבי שמעון בן יוחאי…״) אינו בדפוס.

נמזגו כאן חילופי תנחומא בובר, נשא כד, שהוא כמעט מלה במלה. שם בראשו ״דבר אחר״, ובמקום ״רבותינו אמרו״ — ״רבי אומר״; ״דבר חדש הוא״, ״ורבי שמעון בן יוחאי אומר״, ״כל מקום שהוא אומר ויהי״ (השני), ״וכיון שעברו את ציויו, סילק את שכינתו לרקיע הראשון״ ו״ליי מאד״ — שם השלמות המהדיר. חסרים שם: ״אמר רבי שמואל בר נחמן״, ״אחתי כלה״ (הראשון; שם ״וגו׳״), ״שנאמר״ שלפני ״ואנשי סדום״, ״ויש אומרים: מאד — זה שפיכות דמים״, ו״שנאמר: וירד יי על הר סיני, וכתיב: באתי לגני אחותי כלה״. ובמקום ״עמד אמרפל וחביריו והכעיסו״ — ״עמדו הפלשתים והכעיסו להקדוש ברוך הוא״ (וכן בפסיקתא רבתי ה, ז, להלן, ד).

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא א, א (לעיל, א: ״עיקר שכינה בתחתונים היה… וכיון שחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע ראשון״); שיר השירים רבה ה, א (לעיל, ב); פסיקתא רבתי ה, ז (להלן, ד); בראשית רבה יט, ח; במדבר רבה יג, ב.

(תנחומא בובר: דבר אחר:) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

רבותינו אמרו (תנחומא בובר: רבי אומר):

כל מקום שהוא אומר (תנחומא בובר: שנאמר) וַיְהִי — דבר חדש הוא.

ורבי שמעון בן יוחי (תנחומא בובר: יוחאי) אומר:

כל מקום שהוא אומר וַיְהִי — דבר שהיה, ופסק להרבות (תנחומא בובר: להרבה) ימים, וחזר (תנחומא בובר: להיות) לכמות שהיה.

זה שאמר הכתוב:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) (תנחומא בובר: בָּאתִי לְגַנִּי וגו׳).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם (תנחומא בובר: העולם) — נתאוה (תנחומא בובר: התאוה) שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים.

ברא (תנחומא בובר: קרא) את אדם, וצוה אותו (תנחומא בובר: וצוהו), ואמר לו:

מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל(בראשית ב, טז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ(בראשית ב, יז).

ועבר על ציוויו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך הייתי מתאוה, שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי דירה בעליונים (תנחומא בובר: כך נתאויתי: כשם שיש לי דירה בעליונים, כך יהא לי בתחתונים);

(תנחומא בובר: ודבר אחד) צויתי אותך, ולא שמרת אותו.

מיד סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו לרקיע הראשון (תנחומא בובר: לרקיע).

מנין?

דכתיב (תנחומא בובר: שנאמר): וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח) (תנחומא בובר: לְרוּחַ הַיּוֹם).

כיון שעברו על הציווי (תנחומא בובר: את ציויו) — סילק (תנחומא בובר: את) שכינתו לרקיע הראשון.

עמד קין והרג להבל (תנחומא בובר: את הבל) — מיד סילק שכינתו (תנחומא בובר: מרקיע הראשון) לרקיע השני.

עמד דורו של אנוש (תנחומא בובר: עמדו דור אנוש) והיו עובדים (תנחומא בובר: עובדי) עבודה זרה,

שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו) —

סילק שכינתו מן השני לשלישי.

עמד דור המבול והכעיסו — (תנחומא בובר: עמדו דורו של מבול, וכתיב בהם:) וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד) —

(תנחומא בובר: מיד) סילק (תנחומא בובר: שכינתו) מן (תנחומא בובר: הרקיע) השלישי לרביעי.

עמד דור הפלגה, ואמרו: לא כל הימנולא כל הימנו — אין זה בידו, אין הדבר תלוי בו לבדו לבורלבור — לברור, לבחור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים —

(תנחומא בובר: מה אמרו?) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד).

מה עשה להם (תנחומא בובר: הקדוש ברוך הוא)?

וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם מִשָּׁם(בראשית יא, ח) —

סילק שכינתו לרקיע החמישי (תנחומא בובר: עמד וסילק שכינתו מן הרקיע הרביעי לחמישי).

עמדו הסדומיים והכעיסו, (תנחומא בובר: — מה כתיב בהם?)

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

רָעִים — זה לזה;

וְחַטָּאִים — בגופן, בגילוי (תנחומא בובר: בגילוי) עריות;

לַיְיָ — שהיו עובדי עבודה (תנחומא בובר: בעבודה) זרה;

מְאֹד — שהיו מתכוונין וחוטאין (תנחומא בובר: בשפיכות דמים).

ויש אומרים: מְאֹד — זה שפיכות דמים —

סילק שכינתו לשישי (תנחומא בובר: מיד סילק שכינתו מן הרקיע החמישי לששי).

עמד אמרפל וחביריו והכעיסו — סילק לשביעי (תנחומא בובר: עמדו הפלשתים והכעיסו להקדוש ברוך הוא — מיד סילק שכינתו מרקיע הששי לשביעי).

אמר הקדוש ברוך הוא: שבעה רקיעים בראתי, ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה (תנחומא בובר: לרשעים לעמוד)?

מה עשה (תנחומא בובר: הקדוש ברוך הוא)?

קיפלקיפל — גלל, צירף יחד (את כל הדורות) כל הדורות הראשונים הרשעים (תנחומא בובר: דורות הרשעים), והעמיד לאברהם (תנחומא בובר: אבינו).

כיון שעמד אברהם וסיגלוסיגל — וקנה, אסף לעצמו (תנחומא בובר: אבינו ועשה) מעשים טובים — (תנחומא בובר: מיד) ירד הקדוש ברוך הוא מן (תנחומא בובר: מרקיע) השביעי לששי;

עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח — ירד לחמשי (תנחומא בובר: וירד מרקיע הששי לחמישי);

עמד יעקב — ירד לרביעי (תנחומא בובר: וירד מן החמישי לרביעי);

עמד לוי (תנחומא בובר: והיו מעשיו נאים) — ירד לשלישי (תנחומא בובר: וירד מן הרביעי לשלישי);

עמד קהת — ירד לשני (תנחומא בובר: וירד מן השלישי לשני);

עמד עמרם — ירד לראשון (תנחומא בובר: והורידו מן השני לרקיע הראשון);

עמד משה — והורידה לארץ (תנחומא בובר: והוריד את השכינה),

שנאמר: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ),

וכתיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

אימתי?

כשהוקם המשכן. (תנחומא בובר: אמר הקדוש ברוך הוא: בָּאתִי לְגַנִּי — לדבר שהייתי מתאוה לי.)

(תנחומא בובר: וזה הוא:) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

מיכאן אמר רבי שמעון בן יוחאי:

וַיְהִי — דבר (תנחומא בובר: אין ויהי אלא דבר) שהיה, ופסק הרבה (תנחומא בובר: ונפסק להרבה) ימים, וחזר להיות כמו (תנחומא בובר: לכמות) שהיה.

תרגום לעבריתקיפל גלל, צירף יחד (את כל הדורות) לבור לברור, לבחור לא כל הימנו אין זה בידו, אין הדבר תלוי בו לבדו וסיגל וקנה, אסף לעצמו

דדבר שהיה ופסק — סילוקי השכינה וירידתה

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · רב ורבי שמעון בן יוחי על ויהי; השכינה נסתלקה לשבעה רקיעים וירדה בשבעה צדיקים; משל המערה

מקבילות: תנחומא, נשא טז (לעיל, ג; ושם ״רבותינו אמרו״, ובדפוס ״רב אומר״, ורבי שמעון), ותנחומא בובר, נשא כד (נמזג שם; ובו ״עמדו הפלשתים״, כמו כאן); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא ראשונה (לעיל, א: סילוקי השכינה וירידותיה) ופתיחתא שנייה (משל המערה). ושם הסילוקים בסדר אחר: אדם, אנוש, המבול, הפלגה, המצרים בימי אברהם, הסדומיים, המצרים בימי משה.

״השכינה״ (היתה השכינה בתחתונים) — בכתב היד ״הש׳ב׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״וירדה השכינה מן הרקיע השביעי״ — הסופר מחק ״השביעי״ וכתב ״השכינ׳״. ״וירד השביעי מן הששי לחמשי״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״וירדה מן הששי לחמישי״.

״כי ישרים דרכי יי ישכנו בארץ״ — שני פסוקים מעורבים (הושע יד, י; משלי ב, כא); בדפוס ״כי ישרים ישכנו ארץ״. ״וכבוד מלא את המשכן״ — כך בכתב היד (בלי השם); בדפוס ״וכאן כתב וכבוד יי מלא את המשכן״. במשל המערה בדפוס: ״געש הים ונתמלא המערה״.

המדרש קורא ״וישמעו את קול״, ״לקרוא״, ״סדום״, ״יושב אוהלים״, ״וכבד יי״, ״הלא את השמים וארץ אני מלא נאם״ (במסורה: הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם יהוה).

דבר אחר:

רב אמר:

דבר שלא היה נברא בעולם אלא עכשיו:

משנברא העולם לא שרתשרת — שרתה, שכנה השכינה בתחתונים,

אלא משהוקם — שרת השכינה בתחתונים.

ורבי שמעון בן יוחי אומר:

מהו וַיְהִי(במדבר ז, א)? דבר שהיה, ופסק, וחזר להיות כמה שהיה.

סילוקי השכינה

שכן את מוצא: מתחלת ברייתו של עולם היתה השכינה בתחתונים,

כמה שכתב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).

חטא אדם הראשון — נסתלקה השכינה לרקיע הראשון.

עמד קין והרג לאחיו — נסתלקה לרקיע השיני.

עמדו דורו של אנוש וחטאו — אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו) — ונסתלקה לרקיע השלישי.

ועמד דור המבול וחטאו, כמה שכתב: וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה) —

ונסתלקה השכינה לרקיע הרביעי.

עמד דור הפלגה וחטאו, כמה שכתב: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) —

ונסתלקה השכינה לרקיע החמשי.

עמדו הסדומיים — ונסתלקה לרקיע השישי, שהיו חוטאים,

כמה שכתב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

באו פלשתים וחטאו, כמה שכתב: וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה(בראשית כ, ב) —

ונסתלקה לרקיע השביעי.

ירידת השכינה

בא אברהם וסיגלוסיגל — וצבר, אסף מעשים טובים — וירדה השכינה מן הרקיע השביעי לששי.

בא יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח — וירד השביעי מן הששי לחמשי.

בא יעקב ונטע אוהלים לתורה, כמה שכתב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹוהָלִים(בראשית כה, כז) —

וירד השכינה מן החמשי לרביעי.

בא לוי — וירדה השכינה מן הרביעי לשלישי.

בא קהת — וירדה מן השלשי לשני.

בא עמרם — וירדה מן השיני לראשון.

אשריהם הצדיקים שהם משכינים את השכינה בארץ,

שכן כתב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ(הושע יד, י) יִשְׁכְּנוּ בארץ(משלי ב, כא).

בא משה — וירדה למטה,

כמה שכתיב: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לד), וּכְבד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

משל המערה

כתב: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ(מלכים א ח, כז),

וכן כתב: וּכְבוֹד מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

למה הדבר דומה?

למערה פתוחה שהיתה על שפת הים:

ונתמלאת המערה — והים לא חסר.

כך, אף על פי שכתב וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן —

אלא העליונים והתחתונים לא חסרו מזיו כבודו של הקדוש ברוך הוא,

כשם שכתב: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וארץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם(ירמיה כג, כד).

לפיכך כתב כאן וַיְהִי:

שכשם שהיתה השכינה מתחילת ברייתו של עולם למטן, ונסתלקה למעלן —

אלא חזרה עכשיו למטן כשם שהיתה.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתשרת שרתה, שכנה וסיגל וצבר, אסף

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איירשו— (הוספה)
אפורחיןפורחין פורחין
בהנסכיםהנכסים
בלהאהיבןלהאביבן
באין— (הוספה)
במשל— (הוספה)
במשל— (הוספה)
גר— (הוספה)
דהשכינההש׳ב׳
דאִ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§45§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מה: פתיחתא ב: אפריון עשה לו המלך שלמה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

״אפריון עשה לו המלך שלמה״ — אהל מועד: המלך שעשה פפליון לבתו שגדלה, האפריון כעולם, ככסא הכבוד, כבית העולמים, כארון וכמשכן, והשכינה שמילאה את אהל מועד כים שמילא את המערה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ב · פתיחתא שנייה · אפריון זה אהל מועד; משל המלך ובתו; פרטי האפריון והמשכן; משל המערה

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם(שיר השירים ג, ט–י)

השלמות מבמדבר רבה יב.

נוסח אחר: שיר השירים רבה ג, ו–ז (להלן, ג–ד).

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ט).

אַפִּרְיוֹן — זה אהל מועד.

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.

משל המלך ובתו

אמר רבי יהודה בר אלעאי:

למלך שהיתה לו בת קטנה.

עד שלא הוגדלה ובאת לידי סימניןובאת לידי סימנין — והגיעה לבגרות — היה רואה אותה בשוק, מדבר עמה; במבואות, מדבר עמה.

כיון שהגדילה ובאת לידי סימנין, אמר: אין כבודה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, בפומבי,

אלא עשו לה פאפיליוןפאפיליון — אהל, ביתן, ואהא מדבר עמה בתוך פאפיליון.

כך מתחלה: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ(הושע יא, א) —

במצרים ראו אותי: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות יב, יב);

בים ראו אותי: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב);

בסיני ראו אותי: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם(דברים ה, ד).

וכיון שקיבלו את התורה ונעשו לי לאומה שלימה, אמר: אין כבודן של בני שאהא מדבר עמם בפרהסיא,

אלא עשו לי משכן, ואהא מדבר מתוך משכן.

הדא הוא דכתיב:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(במדבר ז, פט).

האפריון והמשכן

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) — וָוֵי הָעַמֻּודִים(שמות כז, י).

רְפִידָתוֹ זָהָב — וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב(שמות כו, כט).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כו, לא).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה —

רבי יודן אומר: זו זכות תורה וצדיקים.

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אומר: זו שכינה.

אין מקום פנוי מן השכינה

אמר רבי אחא בר כהנא:

כתיב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם(שמות כה, כב) — ללמדך שאפילו מה שאחורי הכפורת אינו פנוי מן השכינה.

### גוי ששאל את רבן גמליאל — למה בסנה

גוי אחד שאל את רבן גמליאל.

אמר ליה: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה?

אלו נגלה לו על חרוב אחד או על תאינה אחד — הייתי אומר!

אמר לו: שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה.

משל המערה

רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

למה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא נתונה על שפת הים:

עלה הים והציף המערה — נתמלאת מן הים, והים לא חסר.

כך אוהל מועד נתמלא מזיו השכינה.

לכך נאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתבפרהסיא בגלוי, בפומבי פאפיליון אהל, ביתן ובאת לידי סימנין והגיעה לבגרות דסכנין מסכנין (שם מקום בגליל)

באַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

במדבר רבה, פרשה יב, ד · פתיחתא רביעית · אפריון: העולם, כסא הכבוד, בית העולמים, הארון והמשכן; וברכת כהנים קודם למשכן

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם(שיר השירים ג, ז–י)

נוסח אחר של ״אפריון — זה המשכן״ ומשל המערה: שיר השירים רבה ג, ו–ז (להלן, ג–ד).

״תוכו רצוף אהבה — כדלעיל״ (באפריון שהוא המשכן): כתב היד מפנה לדרשה שלמעלה; היא הושלמה כאן מדפוס וילנא. ״דבר אחר: אפריון — כדלעיל״ — הפניה לפסוק שהובא לעיל; בדפוס ״אפריון וגו׳ מה כתיב למעלה״.

״ומפרנס לכל בריה״ — בכתב היד ״ומרפנסם״. ״טובוי דהוא בלוייתיה״ — בכתב היד ״בא לבייתיה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא. ״ויחפהו זהב טוב״ (דברי הימים ב ג, ה) — בכתב היד ״טהור״.

״בית ריש אמרין״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים כמשובש; בדפוס וילנא ״בית ר״ל אמר״. ״והן מקלסין ומניחין אותן לבדק הבית״ — ״מקלסין״ מסומן במאגרים כמשובש; ענינו שמלקטין אותן; המשפט אינו בדפוס.

״הבו ליי משפחות עמים״ — בכתב היד ״הבו ליי בני אלים״ (תהלים כט, א), ותיקן הסופר ״משפחות עמים״ (תהלים צו, ז). ״אמר רבי יהודה ברבי אלעאי״ — בדפוס וילנא חסר ״פתר קרייה בארון״ ו״מהו אפריון? פריומא״.

אפריון — זה העולם

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו׳(שיר השירים ג, ט).

אַפִּרְיוֹן — זה העולם, שהוא עשוי כמין כילהכילה — יריעה פרושה כאהל.

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא, ששם שלום בין אש למים, ופתכןופתכן — וערבן, ולשן זה בזה זה בזה ועשה מהן רקיע,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם(בראשית א, ח) — שהוא אש ומים.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שנבנה ממקום בית המקדש.

אמר רבי יוסה ברבי חלפתא:

למה קרי ליה אבן שתייהאבן שתייה — האבן שבקדש הקדשים, שממנה הושתת העולם? שממנה הושתת העולם.

הדא הוא דכתיב:

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) — זה הרקיע,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ(איוב כו, יא).

ולמה קרי ליה כסף? שהוא מכסףמכסף — מכסיף, עולה ביופיו על (?) עד כל מעשה בראשית, שהוא משובח שבכלם.

וכן הוא אומר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).

רְפִידָתוֹ זָהָב — זו הארץ, שהיא מעלה פירות הארץ ופירות האילן, שהן דומין לזהב:

מה הזהב יש בו מינין הרבה וגוונין הרבה — אף פירות הארץ, מהן ירוקין ומהן אדומין.

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — זה השמש, שהוא נתון למעלה, והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם,

כמה דתימר: וְהוּא כְּחָתָן יֹוצֵא מֵחֻופָּתוֹ וגו׳(תהלים יט, ו).

ומכח השמש הגשמים יורדין, ומכח השמש הארץ מעלה פירות;

ולכך קראו ארגמן — שיצרו הקדוש ברוך הוא לארוג מן לבריות.

ואין מן אלא מזונות,

כמה דתימר: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ(דניאל א, ה).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה למשול בכלם.

וכן הוא אומר: שָׁלְחָה נַעֲרֹותֶיהָ תִקְרָא(משלי ט, ג).

הוי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שיהיו כל הבריות יראים מהם ומושלמים להםומושלמים להם — ונשמעים להם, כפופים להם,

כמה דתימר: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וגו׳(בראשית ט, ב).

אפריון — לפריה ורביה

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — זה העולם.

למה קראו אפריון? שלא בראו אלא לפריה ורביה.

וכן הוא אומר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ(ישעיה מה, יח).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלא בראו הקדוש ברוך הוא אלא על מנת שיהא שלום בין הבריות,

שנאמר: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹושֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע(ישעיה מה, ז).

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שבעצת התורה, המלובנת בדבריה, ברא הקדוש ברוך הוא עולמו.

וכן הוא אומר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה(משלי ח, יד).

ומנין שהתורה מלובנת היא בדבריה?

שכן כתוב: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וגו׳(איוב כח, כז), וַיֹּאמֶר לָאָדָם וגו׳(איוב כח, כח).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — זה שלשלת יוחסין.

וכן הוא אומר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

ואין כֶסֶף אלא זיקוק יחוסזיקוק יחוס — יחוס מבורר וטהור,

כמה דתימר: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וגו׳(מלאכי ג, ג).

רְפִידָתוֹ זָהָב — זו התורה, שכתוב בה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).

ולא נתנה הקדוש ברוך הוא ללומדה אלא למי שמשמר יחוסו.

וכן הוא אומר: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻוקָּי וגו׳(תהלים נ, טז).

למה כך? אִם רָאִיתָ גַנָּב וגו׳(תהלים נ, יח).

ואומר: הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים וגו׳(תהלים צו, ז).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: רֹוכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ(דברים לג, כו).

והוא ארג העולם, שיצאו כלם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו,

כמה דתימר: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו׳(בראשית א, יא).

והוא אינו משרה שכינתו אלא על המיוחסין שבישראל.

וכן הוא אומר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) —

בזמן שזרעך ניכר אחריך — הקדוש ברוך הוא הווההווה — היה, הוא להם לאלהים;

ובזמן שאין זרעו ניכר אחריו, שהם מערבים זרעם בנשי חביריהם — אין הווה להם לאלהים.

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

רבי יודן אמר:

זו זכות התורה, שכתוב בה: אַייֶּלֶת אֲהָבִים(משלי ה, יט);

וזכות הצדיקים, שנאמר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב).

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר:

זו השכינה,

כמה דתימר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ו, ה).

אפריון — זה כסא הכבוד

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — זה כסא הכבוד.

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו,

והוא השלים בין הרקיע שהוא שלמים —

דכתיב: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא(יחזקאל א, כב) —

ובין החיות שהן שלאש, הסובלות את הכסא.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים שלמטה,

שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ(שמות טו, יז) — כנגד מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף,

כמה דתימר: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ(תהלים פט, טו),

ואומר: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא(ישעיה טז, ה).

ולשלשתן הקדוש ברוך הוא מכסף, שיהא אדם מתעסק בהן,

שנאמר: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹועַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹושֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ט, כג).

וכֶסֶף הוא לשון תאוה,

כמה דתימר: כִּי נִכְסֹף נכספת(בראשית לא, ל),

ואומר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג).

רְפִידָתוֹ זָהָב — זו התורה, שכתוב בה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב,

כמה דתימר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳(ירמיה לג, כה).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן,

כמה דתימר: לָרֹוכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם(תהלים סח, לד),

ואומר: כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה(יחזקאל א, כו).

ולמה כנה להקדוש ברוך הוא ארגמן? שהוא גוזר מעל כסא הכבוד מה יבא לעולם.

דבר אחר:

הוא זן ומפרנס לכל בריה.

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שקבע בכסאו נשר, שור, ארי, אדם.

רבי ברכיה רבי אבין בשם רבי אבהו:

ד׳ מיני גאיםגאים — החשובים והחזקים שבכל מין הם:

גאה שבבהמה — שור,

גאה שבחיות — ארי,

גאה שבעופות — נשר,

גאה שלכלן — אדם.

ונטלן הקדוש ברוך הוא וחקקן בכסא כבודו,

שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה(תהלים קג, יט) —

ממה שהכין הקדוש ברוך הוא כסאו על הגאים, דע שמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

הוי: תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — שריצפן הקדוש ברוך הוא לארבעת הגאים, ושם אהבה ביניהם, ועשאן פנים לחיה.

מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שכל הבריות אחרות מתיראות מהן ומושלמות מהן.

הוי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

אפריון — זה בית העולמים

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — זה בית העולמים.

למה נקרא שמו אפריון? שכל הצורות שלזהב, מין ממיני האילנות, היו מוציאות פירות.

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלמה ודאי.

ולמה נקרא שלמה? על שם שלום והשקט שהיה בימיו.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן,

כמה דתימר: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן לבנון(דברי הימים ב ב, טו).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּדִים עַל פְּנֵי הַהֵיכָל וגו׳(דברי הימים ב ג, יז).

וכי כסף היה? והלא נחשת היה!

אלא שהיה נחשת ממורטממורט — מלוטש, מצוחצח, שוה ככסף.

רְפִידָתוֹ זָהָב.

תני: שכל הבית היה בו זהב חוץ מאחר הדלתות(משנה מדות ד, א).

אמר רבי איבו:

מתניתיןמתניתין — המשנה שלנו — בבנין השני;

אבל בבנין הראשון — אפילו אחר הדלתות.

שבעה זהבים

שבעה זהבים היו:

זהב טוב,

זהב טהור,

זהב שחוט,

זהב סגור,

זהב מופז,

זהב מזוקק,

זהב פרוים.

זהב טוב — כמשמעו,

דכתיב: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב).

אמר רבי יצחק:

טובוי דהוא בביתיה, טובוי דהוא בלוייתיה.טובוי דהוא בביתיה… — אשרי מי שהוא (הזהב הזה) בביתו, אשרי מי שהוא בלווייתו.

אשרי מי שהוא (הזהב הזה) בביתו, אשרי מי שהוא בלווייתו.

זהב טהור — מכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום.

רבי יהודה בשם רבי אימי אמר:

אלף ככר הכניס שלמה אלף פעמים לכור, ולא עמדו אלא ככר אחת.

והא תניוהא תני — והרי שנינו (בברייתא):

אמר רבי יוסי ברבי יהודה:

מעשה במנורת בית המקדש, שהיתה יתרה על של מדבר משקל דינר גורדיינידינר גורדייני — מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס), והכניסוה לכור שמנים פעם עד שחסרה!

אלא מן קדמי הות חסרה סגין, מן כא ולהלן לא הות חסרה אלא ציבחר.אלא מן קדמי… — אלא בתחילה היתה חסרה הרבה, מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט.

אלא בתחילה היתה חסרה הרבה, מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט.

זהב שחוט — שנטוה כחוט; היה נמשך כשעוה.

אדרינוסאדרינוס — הקיסר אדריאנוס היה לו משקל ביצה;

דיקלטיירוסדיקלטיירוס — הקיסר דיוקלטיאנוס היה לו משקל דינר גורדייני;

הדא אומתא לית לה מיניה.הדא אומתא לית… — לאומה הזאת אין לה ממנו (אינו מצוי בידינו עוד).

לאומה הזאת אין לה ממנו (אינו מצוי בידינו עוד).

זהב סגור — סוגר בעד כל הזהבים.

כתיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כֶּסֶף מְזֻוקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הבית(דברי הימים א כט, ד) —

וכי כסף היה? והלא זהב היה,

דכתיב: וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב(דברי הימים ב ג, ה).

ולמה קרי ליה כסף? שהיה מכסף בעד כל הזהבים.

וכל הכלים היו נעשים ממנו:

הספות, והיעים, והמזרקות, והמזלגות, והכפות, והמחתות — זהב סגור.

תמן כתיב: וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת(מלכים א ז, נ).

מהו ״פותות״?

רבי יצחק מגדלאה אמר:

זה פותהפותה — החור שבו סובב ציר הדלת שתחת הציר.

רבי סימאי אמר:

אילו פותחות.

ללמדך שאפילו דבר קל לא היה חסר בית המקדש.

זהב מופז —

פטריקי אחוי דרבי דרוסאי בשם רבי אחא בר אבינא אמר:

דומה לגפרית מוצתת באש.

רבי אבין אמר:

לשם מקומו נקרא: זהב מאופז.

זהב מזוקק —

בית ריש אמרין:

מחתכין אותו כזתים ומאכילין אותו לנעמיותלנעמיות — ליענים (בנות יענה), והוא יוצא מזוקק.

ויש אומרין:

שטומנין אותו בזבל, והוא יוצא מזוקק.

זהב פרוים —

רבי שמעון בין לקיש אומר:

אדום, ודומה לדם הפר.

ויש אומרים:

שעשה פירות.

אמר רבי אחא:

בשעה שבנה שלמה בית המקדש, צר בו כל מיני אילנות;

ובשעה שהרוח נושבת, היו עושים פירות ומשליכין פירותיהן לארץ,

והן מקלסין ומניחין אותן לבדק הביתלבדק הבית — לתיקון המקדש ולצרכיו.

אמר רבי חננא בר יצחק:

יום שהכניס מנשה את הצלם להיכל — יבשו כל אותן הפירות.

הדא הוא דכתיב:

וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻומְלָל(נחום א, ד).

ולעתיד לבא הכל חוזר,

דכתיב: פָּרֹוחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳(ישעיה לה, ב).

״מרכבו ארגמן״ — הפרכת

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

ויעשו אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן כרמל וּבוּץ(דברי הימים ב ג, יד).

ולפי שארגמן חשוב שבכלן, שהוא לבוש מלכות,

כמה דתימר: וארגוונא יִלְבַּשׁ(דניאל ה, ז) —

לכך חשב ליה לידידיה.לכך חשב ליה… — לפיכך מנה אותו (את הארגמן) לבדו.

לפיכך מנה אותו (את הארגמן) לבדו.

ודכותיהודכותיה — ודומה לו: אֹוכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר הַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר(ישעיה סו, יז).

ומה איסור גדול יש לחזיר יותר משאר בהמות טמאות, ולעכבר משאר שרצים?

אלא חשב חזיר — והוא הדין לכל הבהמות וחיות טמאות;

ומנה לעכבר — והוא הדין לכל השרצים שבעולם.

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

רבי יודן אמר:

זו זכות התורה, וזו זכות הצדיקים.

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

זו זכות השכינה.

אפריון — זה הארון

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — זה הארון.

רבי יהודה ברבי אלעאי פתר קרייה בארון:

אַפִּרְיוֹן — זהו הארון.

מהו אַפִּרְיוֹן? פריומאפריומא — אפריון, כסא נישא בכבוד.

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי:

למלך שהיה לו בת נאה, משובחת וחסודהוחסודה — וצנועה.

אמר המלך: עשו לה פריום;

מוטב שתראה יפיה שלבתי מן אפריום.

כך התורה נאה ומשובחת וחסודה;

אמר הקדוש ברוך הוא: עשו לה ארון, שייראה נוייהנוייה — יופיה שלתורה מן הארון.

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, ועשה התורה כולה שלום,

שנאמר: וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם(משלי ג, יז).

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים(שמות כה, י).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — אלו שני עמודים שלכסף, שהיו עומדין לפניו כמין אצטווהאצטווה — סטיו, אכסדרה של עמודים.

רְפִידָתוֹ זָהָב — וְצִיפִּיתָ אֹותוֹ זָהָב טָהוֹר(שמות כה, יא).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

רבי תנחומא אמר:

זה הכפרת, שזהבה דומה לארגמן;

וכתוב בו: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹון מִלְמָעְלָה(שמות כה, כא).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

זו זכות התורה, זו זכות הצדיקים.

רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון אמר:

זו השכינה.

אמר רבי יודן בר כהנא:

כתיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת(שמות כה, כב).

אפריון — זה המשכן

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — זה המשכן.

אמר רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:

משל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שהיה לו בת אהובה יותר מדאי.

כל זמן שבתו קטנה — היה מדבר עמה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, בפומבי:

ראה אותה בחצר — היה מדבר עמה;

במבוי — היה מדבר עמה.

כיון שהגדילה ובאתה לידי סימניןובאתה לידי סימנין — והגיעה לבגרות, אמר המלך:

אין זו כבודה שלבתי שאהא מדבר עמה בפרהסיא;

אלא עשו לה פפליוןפפליון — אהל, ביתן;

לכשאני מבקש לדבר עם בתי — אהיה מדבר עמה מן הפפליון ולפנים.

כך כשראה הקדוש ברוך הוא את ישראל — במצרים היו נערים,

שנאמר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי(הושע יא, א).

ראוהו במצרים — וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(שמות יב, יב);

ראה אותם על הים — היה מדבר עמם,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי(שמות יד, טו), וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה וגו׳(שמות יד, לא);

ראה אותם בסיני — היה מדבר עמם,

שנאמר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם(דברים ה, ד).

וכיון שקבלו את התורה, ונעשו לו לאומה שלימה, ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) —

אמר הקדוש ברוך הוא: אין שבחן שלבני שאדבר עמם בפרהסיא;

אלא עשו לי משכן, וכשאני צריך לדבר עמהם — אני מדבר עמהם מן המשכן.

הדא הוא דכתיב:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(במדבר ז, פט).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, שעשה שלום עם ישראל מן התחרות שהיה לו עמהם מן מעשה העגל.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — וָוֵי הָעַמֻּודִים וַחֲשֻׁוקֵיהֶם כָּסֶף(שמות כז, י).

רְפִידָתוֹ זָהָב — וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב(שמות כו, כט).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כו, לא),

וכתוב: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת וגו׳(שמות כו, לד).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — כדלעיל.

רבי עזריא בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר: זו השכינה.

רבי יודן אמר: זה זכות התורה, וזה זכות הצדיקים.

אמר רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה).

משל, למה הדבר דומה?

למערה שהיא נתונה על שפת הים:

רעש הים, ונתמלאת המערה — והים לא חסר כלום.

כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה — והעולם לא חסר כלום.

הוי: תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — זו השכינה.

אמר רבי אבא בר כהנא:

כתיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת —

ללמדך שאפילו אחורי הכפרת אינו פנוי מן השכינה.

גוי ששאל את רבן גמליאל

גוי אחד שאל את רבן גמליאל.

אמר לו: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה?

אמר לו: אלו נגלה על חרוב אחד או על תאנה אחת — היית שואליני, הייתי משיבך;

ולהוציאך חלקולהוציאך חלק — ולשלחך בלא תשובה אי איפשר:

ללמדך שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה,

שאפילו מן הסנה מדבר היה עם משה.

ברכת כהנים קודם למשכן

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן — כדלעיל.

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ז) — זו ברכת כהנים.

ללמדך ששלמה לא בא אלא לפרש את התורה, וסמך דבריו על סדר התורה:

כשם שלמעלה מפרשת המשכן כתב פרשת ברכת כהנים — כך עשה שלמה:

כתחלה זכר ברכת כהנים — הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה;

ואחר כך דבר על המשכן — אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

למה כן?

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

למה הדבר דומה?

למלך שקדש את בתו, ועשה להם קדושיםקדושים — סעודת קידושין גדולים, ושלטה בהן עין רעה.

כשבא המלך להשיא את בתו, מה עשה?

נתן לה קמיעקמיע — קמע, כתב שמירה.

אמר לה: יהא הקמיע הזה עליך, שלא ישלוט בך עין רעה עוד.

כך עשה הקדוש ברוך הוא:

כשבא ליתן תורה לישראל, עשה להן פומפוןפומפון — תהלוכה, חגיגה גדולה גדולה,

כמה שכתוב: וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות(שמות כ, טו) —

ולא היו אלא קדושים,

כמו שכתוב: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם(שמות יט, י) —

ושלטה בהן עין רעה, ונשתברו הלוחות,

שנאמר: וַיְשַׁבֵּר אֹותָם תַּחַת הָהָר(שמות לב, יט).

לא עשה, אלא כיון שבאו ועשה את המשכן — נתן להם הקדוש ברוך הוא הברכות תחלה, כדי שלא תשלוט בהן עין רעה.

לפיכך כתיב תחלה: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן עין רעה;

ואחר כך: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳.

תרגום לעבריתכילה יריעה פרושה כאהל ופתכן וערבן, ולשן זה בזה אבן שתייה האבן שבקדש הקדשים, שממנה הושתת העולם כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) מכסף מכסיף, עולה ביופיו על (?) ומושלמים להם ונשמעים להם, כפופים להם זיקוק יחוס יחוס מבורר וטהור גאים החשובים והחזקים שבכל מין ממורט מלוטש, מצוחצח מתניתין המשנה שלנו והא תני והרי שנינו (בברייתא) דינר גורדייני מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס) אדרינוס הקיסר אדריאנוס דיקלטיירוס הקיסר דיוקלטיאנוס פותה החור שבו סובב ציר הדלת לנעמיות ליענים (בנות יענה) לבדק הבית לתיקון המקדש ולצרכיו ודכותיה ודומה לו פריומא אפריון, כסא נישא בכבוד וחסודה וצנועה נוייה יופיה אצטווה סטיו, אכסדרה של עמודים פפליון אהל, ביתן ובאתה לידי סימנין והגיעה לבגרות ולהוציאך חלק ולשלחך בלא תשובה קדושים סעודת קידושין קמיע קמע, כתב שמירה פומפון תהלוכה, חגיגה גדולה הווה היה, הוא דסכנין מסכנין (שם מקום בגליל) בפרהסיא בגלוי, בפומבי

גאפריון — זה משכן

שיר השירים רבה, פרשה ג, ו · דרשת הפסוק · נוסח אחר · המלך שעשה לבתו פפליון: המשכן שמתוכו דיבר עם ישראל

״בפרהסיא״ (במצרים) — הסמ״ך מסופקת; ״לנגף״ — הנו״ן מסופקת.

״רבי יהודה ברבי לעאי״ — בוילנא ״ברבי אלעאי״. ״נעשה לי אומה שלימה״ — שם ״נעשה לו״. ״המלך שהשלום עמו״ — שם ״שלו״, ושם נוסף ״מעצי הלבנון״ לפני הפסוק, והפסוק מסתיים ״עצי שטים עומדים״.

נוסח אחר של ״אפריון — זה המשכן״ שבבמדבר רבה יב, ד (לעיל, ב; שם בשם רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון, ״ראה אותה בחצר… במבוי״, ״וירא ישראל את היד הגדולה״, ״כל אשר דבר יי נעשה ונשמע״); כאן ראיות אחרות (״ועבר יי לנגף את מצרים״, ״ויאמר יי מסיני בא״) ו״והיו העוללים מראין אותו באצבען״.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא א, ב (לעיל, א) — משל המלך ובתו ״פאפיליון״ (שם ״רבי יהודה בר אלעאי״), ״במצרים ראו אותי… בים… בסיני״, ו״ובבא משה אל אהל מועד״; כאן ״רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא במשכן״ בראש הדרשה, ושם דבריו על ״תוכו רצוף אהבה — זו שכינה״.

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ(שיר השירים ג, ט).

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא במשכן:

אַפִּרְיוֹן — זה משכן.

משל הבת שגדלה

אמר רבי יהודה ברבי לעאי:

למלך שהיתה לו בת קטנה.

עד שלא הגדילה ובאת לידי סימניןובאת לידי סימנין — והגיעה לבגרות, היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, בפומבי, במבוי ובחצר.

כיון שהגדילה ובאת לידי סימנין, אמר המלך:

אין שבחה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסייא; אלא עשו לה פפליוןפפליון — אהל, ביתן,

וכשאהיה צריך לדבר עמה — אדבר עמה מתוך הפפליון.

כך כתיב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹוהֲבֵהוּ(הושע יא, א).

במצרים ראו אתו בפרהסיא,

שנאמר: וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם(שמות יב, כג).

בים ראו אתו בפרהסיא,

שנאמר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה(שמות יד, לא);

והיו העוללים מראין אותו באצבען, ואומרים: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).

בסיני ראו אתו פנים בפנים,

שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).

כיון שעמדו ישראל על הר סיני, וקבלו את התורה, ואמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) — נעשה לי אומה שלימה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אין שבחן של בני שאהא מדבר עמם בפרהסיא; אלא יעשו לי משכן,

וכשאני צריך לדבר עמהם — אהיה מדבר עמהם מתוך המשכן.

הדא הוא דכתיב:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט).

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום עמו,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים(שמות כו, טו).

תרגום לעבריתבפרהסיא בגלוי, בפומבי פפליון אהל, ביתן ובאת לידי סימנין והגיעה לבגרות היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

דעַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — השכינה באהל מועד

שיר השירים רבה, פרשה ג, ז · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כלי המשכן, והשכינה שמילאה את אהל מועד כים שמילא את המערה

המשך דרשת ה״אפריון״ במשכן (לעיל, ג).

בוילנא ״עמודיו עשה כסף — אלו העמודים״; ״זכות צדיקים שעוסקין בה״. ״כתוב אחד אומר ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת״ — מלכים א ח, יא (וכן דברי הימים ב ה, יד).

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא א, ב (לעיל, א), ובמדבר רבה יב, ד (לעיל, ב, ״אפריון — זה המשכן״) — ״עמודיו… רפידתו… מרכבו… תוכו רצוף אהבה״ ומשל המערה בשם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי; כאן נוספה שאלת שני הכתובים ״ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת״ ו״והחצר מלאה את נגה כבוד יי״, ו״אימתי שרת השכינה בעולם? ביום שהוקם המשכן״.

עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) —

שנאמר: וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁוקֵיהֶם כָּסֶף(שמות כז, י).

רְפִידָתוֹ זָהָב —

שנאמר: וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב(שמות כו, כט).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

שנאמר: וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כו, לא).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם —

רבי יודן אמר: זו זכות התורה וזכות צדיקים עוסקין בה.

רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה.

המערה שעל שפת הים

כתוב אחד אומר: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת(מלכים א ח, יא),

וכתוב אחד אומר: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יְיָ(יחזקאל י, ד) —

כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?

רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

למה היה אהל מועד דומה? למערה שהיתה סמוכה לים;

וגעש הים והציף את המערה — המערה נתמלאה, והים לא חסר כלום.

כך אהל מועד נתמלא מזיו שכינה, והעולם אינו חסר מן השכינה.

אימתי שרתשרת — שרתה, שכנה השכינה בעולם? ביום שהוקם המשכן,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתדסכנין מסכנין (שם מקום בגליל) שרת שרתה, שכנה

חלק ב

דברי האמוראים

האַפִּרְיוֹן — הארון

שיר השירים רבה, פרשה ג, ח · דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · הארון פריום לתורה, ואין מקום פנוי מן השכינה

״וחסידה״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״איפשר״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״רפידתו זהב״ — ״זהב״ חסר בכתב היד והושלמה מן הפסוק (וכך בוילנא). ״עשה לה המלך שלמה״ — כך בכתב היד (במסורה: עשה לו).

בוילנא בין ״עמודיו עשה כסף״ ל״רפידתו זהב״: ״אלו שני העמודים העומדים לפנים שהיו של כסף״. במקום ״הך כתיב קדמיה״ (״כמו שכתוב למעלה״ — הפניית הסופר שבגוף כתב היד, לדברי רבי עזריה שבפסקה הקודמת) יש שם ״רבי עזריה אמר בשם רבי יודה בשם רבי סימון: זו השכינה״.

״גוי אחד״ — בוילנא ״עובד כוכבים אחד״; ״למה נדבר עם משה״ — שם ״למה דבר הקב״ה״; ״שאפילו כן״ — שם ״שאפילו בתוך הסנה״.

מקבילה: במדבר רבה יב, ד (לעיל, בפתיחתות) — ״אפריון — זה הארון… פריומא״ ומשל הבת והפריום, ״ונועדתי לך שם״ ומעשה הגוי (שם ״שאל את רבן גמליאל״, וכאן ״לרבי יהושע בן קרחה״); וכן פסיקתא דרב כהנא א, ב (לעיל) — ״ונועדתי לך שם״ ומעשה הגוי ורבן גמליאל.

רבי יודה ברבי לעאי פתר קריא בארון:

אַפִּרְיוֹן(שיר השירים ג, ט) — זה הארון.

ומהו אַפִּרְיוֹן? פריומאפריומא — אפריון, כסא נישא בכבוד.

משל הבת והפריום

למלך שהיתה לו בת יחידה, נאה וחסידהוחסידה — וצנועה ומשובחת.

אמר להם המלך לעבדיו:

בתי נאה ומשובחת וחסידה, ואין אתם עושים לה פריוםפריום — אפריון, כסא נישא בכבוד?

עשו לה פריום, ומוטב שתראה יפיה של בתי מתוך הפריום.

כך אמר הקדוש ברוך הוא:

תורתי נאה וחסידה ומשובחת, ואין אתם עושים לה ארון?

מוטב שתראה יפיה של תורתי מתוך הארון.

עָשָׂה לה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן —

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹון עֲצֵי שִׁטִּים(שמות לז, א).

עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י);

רְפִידָתוֹ זָהָב — זה שנאמר: וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר(שמות לז, ב).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

רבי תנחומא אמר: זו פרוכת הסמוכה לה.

רבי ביבי אמר: זה הכפרת, שזהבה דומה לארגמן.

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם —

רבי יודן אמר: זו זכות התורה ולומדיה.

הך כתיב קדמיההך כתיב קדמיה — זה (הפסוק) כתוב לפניו — הדרשה כבר נאמרה לעיל.

אין מקום פנוי מן השכינה

אמר רבי אבא בר כהנא:

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם(שמות כה, כב) — ללמדך שאפילו מה שאחורי הכפרת לא היה פנוי מן השכינה.

גוי אחד שאל לרבי יהושע בן קרחה.

אמר לו: למה נדבר עם משה מתוך הסנה, ולא מאילן אחר?

אמר לו: אילו דבר עמו מתוך חירוב או מתוך שקמה — היית שואלני, והייתי משיבך;

עכשיו, להוציאך חלקלהוציאך חלק — לשלחך בלא תשובה אי איפשר —

ללמדך שאין מקום פנוי בארץ מהשכינה, שאפילו כן היה מדבר עמו מתוך הסנה.

תרגום לעבריתפריומא אפריון, כסא נישא בכבוד פריום אפריון, כסא נישא בכבוד וחסידה וצנועה היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) הך כתיב קדמיה זה (הפסוק) כתוב לפניו — הדרשה כבר נאמרה לעיל להוציאך חלק לשלחך בלא תשובה

ואפריון — בית המקדש

שיר השירים רבה, פרשה ג, ט · דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · דבר אחר · בית המקדש, ושבעה מיני זהב שהיו בו

״ומאכילין״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״מדינתו״ — הדל״ת מסופקת; ״וכרמ(י)ל״ — היו״ד נמחקה במאגרים.

בסוף הפסקה הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״כקדמיה״ — כלומר, המשך דרשת ״תוכו רצוף אהבה״ כמו למעלה; אינה בפנים. בוילנא שם דברי רבי יודן ורבי עזריה במלואם.

״חוץ מאחורי הדלת״ — במשנה ״וכל הבית היה מחופה זהב חוץ מאחורי הדלתות״; בוילנא ״נטוח… הדלתות״. בוילנא סדר המינים ״זהב טוב, זהב טהור״. ״במנורת המדבר שהיתה יתירה על מנורת המקדש״ — בוילנא להפך. ״הדא מלכותא רשיעתא״ — שם בלי ״רשיעתא״. ״אלו חפי פותחת״ — שם ״חפיפות״; ״רבי סימי״ — שם ״סימאי״; ״רבי אבא בר בונה״ — שם ״ברבי בונא״; ״שמצתת״ — שם ״שמוצצת״.

מקבילה: במדבר רבה יב, ד (לעיל, בפתיחתות) — ״אפריון — זה בית העולמים״ ו״שבעה זהבים היו״, בשינויים ובסדר אחר.

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן(שיר השירים ג, ט) — זה בית המקדש.

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלמה ודאי.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן —

שנאמר: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן(דברי הימים ב ב, טו).

עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) —

שנאמר: וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻולָם הַהֵיכָל(מלכים א ז, כא).

רְפִידָתוֹ זָהָב — כההוא דתנינןכההוא דתנינן — כאותה ששנינו (במשנה):

שכל הבית נטוהנטוה — מצופה, מחופה בזהב חוץ מאחורי הדלת(משנה מידות ד, א).

אמר רבי יצחק:

הדא מתניתא דתנינןהדא מתניתא דתנינן — משנה זו ששנינו — לבנין השני;

אבל בבנין הראשון, אפילו אחרי הדלתות היה מחופה זהב.

שבעה מיני זהב

תנינן: שבעה מיני זהבים הם שהיו בו:

זהב טהור, וזהב טוב, זהב סגור, זהב שחוט, זהב מופז, זהב מזוקק, זהב פרוים.

זהב טוב — כשמועו,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב).

אמר רבי יצחק: טובוי דהוה בביתא, טובוי דהוה ביה בלוייתא.אמר רבי יצחק:… — אמר רבי יצחק: אשרי מי שהיה (זהב זה) בביתו, אשרי מי שהיה לו בלווייתו.

אמר רבי יצחק: אשרי מי שהיה (זהב זה) בביתו, אשרי מי שהיה לו בלווייתו.

זהב טהור — שהיו מכניסין אותו לכור, ואינו חסר כלום.

רבי יודה בשם רבי אמי:

אלף ככרים זהב הכניס שלמה לאור אלף פעמים, עד שהעמידו על ככר אחד.

והא תניוהא תני — והרי שנינו (בברייתא) —

אמר רבי יוסי בר יהודה:

מעשה במנורת המדבר שהיתה יתירה על מנורת המקדש משקל דינר גורדיינוןדינר גורדיינון — מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס),

הכניסה לאור שמונים פעם עד שחסרה!

אלא מן קדמיי הות חסרה סגיא; ברם מן הכא ולהלן לא הות חסרה אלא צבחר צבחר.אלא מן קדמיי… — אלא בתחילה היתה חסרה הרבה; אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט.

אלא בתחילה היתה חסרה הרבה; אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט.

זהב שחוט — שנמשך כשעוה.

אדרינוסאדרינוס — הקיסר אדריאנוס היה לו משקל ביצה; דוקליטיאנוסדוקליטיאנוס — הקיסר דיוקלטיאנוס היה לו משקל דינר גורדיינידינר גורדייני — מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס);

הדא מלכותא רשיעתא — לית לה מיניה, ולא הוי לה מיניה.הדא מלכותא רשיעתא… — המלכות הרשעה הזאת — אין לה ממנו, ולא יהיה לה ממנו.

המלכות הרשעה הזאת — אין לה ממנו, ולא יהיה לה ממנו.

זהב סגור — שהיה סגור בעד כל בעלי זהבים.

והא כתיב: שִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻוקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים(דברי הימים א כט, ד) —

וכי כסף היה? והלא זהב היה! ולמה קורין אתו כסף? שהיה מכסיף בעד כל בעלי זהבים.

וממנו היו נעשים כל הספים והסירות והיעים והמזרקות והמזמרות והמזלגות והכפות והמחתות והפותות.

רבי יצחק מגדלאהמגדלאה — איש מגדל אמר: אלו חפי פותחתחפי פותחת — כיסויי המנעול.

רבי סימי אמר: זה פותהפותה — החור שבו סובב ציר הדלת שתחת הציר.

ללמדך שאפילו דבר קל לא היה המקדש חסר.

זהב מופז —

רבי פטריקי אחויאחוי — אחיו דרבי דרוסה בשם רבי אבא בר בונה אמר:

דומה לגפרית הזה שמצתתשמצתת — שמתלקחת באש.

רבי אבון אמר: על שם מדינתו נקרא מאופזמאופז — מאופז — על שם ארץ אופז (ירמיה י, ט).

זהב מזוקק —

דבי רבי ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון.

דבי רבי ינאי אמרידבי רבי ינאי אמרי — (חכמי) בית מדרשו של רבי ינאי אומרים:

שמחתכין אתו כזתים, ומאכילין אתו לנעמיותלנעמיות — ליענים (בנות יענה), והוא יוצא מזקק.

דבי רבי יודן אמרידבי רבי יודן אמרי — (חכמי) בית מדרשו של רבי יודן אומרים:

שמטמינין אתו בזבל שבע שנים, ויוצא מזוקק.

זהב פרוים

זהב פרוים —

ריש לקיש אמר: אדום, דומה לדם הפר.

ויש אומרים: שעושה פירות.

שכשבנה שלמה בית המקדש, צר בו כל מיני אילנות;

ובשעה שאלו בשדה עושין פירות — אלו שבבית עושין פירות;

והיו משיריןמשירין — משירים, מפילים פירותם, ומלקטין אתם, ומניחין אתם לבדק הביתלבדק הבית — לתיקון המקדש ולצרכיו.

ובשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל — יבשו כל אותן האילנות.

הדא הוא דכתיב:

וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל(נחום א, ד).

אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא חוזר.

הדא הוא דכתיב:

פָּרֹוחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן(ישעיה לה, ב).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

היך מה דאת אמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִל וּבוּץ(דברי הימים ב ג, יד).

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — זו זכות התורה.

תרגום לעבריתכההוא דתנינן כאותה ששנינו (במשנה) נטוה מצופה, מחופה הדא מתניתא דתנינן משנה זו ששנינו היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) והא תני והרי שנינו (בברייתא) דינר גורדיינון מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס) אדרינוס הקיסר אדריאנוס דוקליטיאנוס הקיסר דיוקלטיאנוס דינר גורדייני מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס) חפי פותחת כיסויי המנעול פותה החור שבו סובב ציר הדלת מגדלאה איש מגדל אחוי אחיו שמצתת שמתלקחת מאופז מאופז — על שם ארץ אופז (ירמיה י, ט) דבי רבי ינאי אמרי (חכמי) בית מדרשו של רבי ינאי אומרים דבי רבי יודן אמרי (חכמי) בית מדרשו של רבי יודן אומרים לנעמיות ליענים (בנות יענה) משירין משירים, מפילים לבדק הבית לתיקון המקדש ולצרכיו

זאפריון — העולם וכסא הכבוד

שיר השירים רבה, פרשה ג, י · דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · דבר אחר · העולם שהושתת מאבן השתיה, וכסא הכבוד והגאים החקוקים בו

״מימות״ — המ״ם מסופקת. אחרי ״תוכו רצוף״ הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״הך כקדמיה״ — כמו למעלה; אינה בפנים. בוילנא שם דברי רבי יודן ורבי עזריה במלואם. ״הכין (ס..) כסאו״ — אותיות מחוקות שאינן קריאות, נמחקו במאגרים.

״[עמודיו] עשה כסף״ — ״עמודיו״ חסר בכתב היד, והושלם מן הפסוק וכבוילנא. ״רבי בהו״ — בוילנא ״רבי אבהו״; ״שלשלת יחסים״ — שם ״יוחסין״; ״הנחמדים מזהב״ — שם נוסף ״ומפז רב״. ״מכון לשבתך״ — שמות טו, יז (וכן מלכים א ח, יג).

מקבילה: במדבר רבה יב, ד (לעיל, בפתיחתות) — ״אפריון — זה העולם״ (״למה קרי ליה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם״), ״אפריון — זה כסא הכבוד״ ו״ד׳ מיני גאים הם״, בשינויים.

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה(שיר השירים ג, ט) — זה העולם.

עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שנבנה מבית קדש הקדשים של מטה.

דתנינן:

משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים הראשנים, ושתיה היתה נקראת(משנה יומא ה, ב).

ולמה נקראת שתיה? שממנה הושתתהושתת — נוסד העולם.

הדא הוא דכתיב:

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי(תהלים נ, ב).

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) — זה שלשלת יחסיםשלשלת יחסים — שלשלת היוחסין.

רְפִידָתוֹ זָהָב — אלו פירות הארץ ופרי האילן שנמכרין בזהב.

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): רֹוכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ(דברים לג, כו).

תּוֹכוֹ רָצוּף.

כסא הכבוד

דבר אחר:

אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ — זה כסא הכבוד.

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.

מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — זה בית קדשי הקדשים של מעלה, שמכוון כנגד בית קדשי הקדשים של מטה.

הדא הוא דכתיב:

מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ(שמות טו, יז) — מכוון כנגד שבתך.

עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף —

היך מה דאת אמר: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ(איוב כו, יא).

רְפִידָתוֹ זָהָב — אלו דברי תורה,

שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב(תהלים יט, יא).

מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —

היך מה דאת אמר: לָרֹוכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם(תהלים סח, לד).

ארבעה גאים

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה —

רבי ברכיה ורבי בון בשם רבי בהו:

ארבעה גאיםגאים — החשובים והחזקים שבכל מין הם:

גאה שבעופות — נשר; גאה שבבהמות — שור; גאה שבחיות — אריה; גאה שבכולן — אדם.

וכולן נטלן הקדוש ברוך הוא וחקקן בכסא הכבוד,

שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ(תהלים קג, יט).

ממה שהכין כסאו על הגאים — דע שמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

תרגום לעבריתשלשלת יחסים שלשלת היוחסין הושתת נוסד היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) גאים החשובים והחזקים שבכל מין

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אזה— (הוספה)
אאלי— (הוספה)
אואנוהו— (הוספה)
אבסיני ראו אותי:— (הוספה)
אמעצי— (הוספה)
אהלבנון— (הוספה)
איהודה ברבי סימון— (הוספה)
בומפרנסומרפנסם
בבלוייתיהבא לבייתיה
בטובטהור
במיני— (הוספה)
בו— (הוספה)
בו— (הוספה)
בהקדוש ברוך הוא— (הוספה)
ברבי עזריא בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר: זו השכינה.— (הוספה)
ברבי יודן אמר: זה זכות התורה, וזה זכות הצדיקים.— (הוספה)
הוחסידהוחסדה
הזהב— (הוספה)
האיפשראפשר
וומאכיליןומאכלין
זעמודיו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§46§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מו: פתיחתא ג: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה״ — המלך שהשלום שלו, שעושה שלום בין אש למים; העטרה שעטרה לו אמו — אהל מועד; ״ביום חתונתו״ — היום שהוקם המשכן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אצְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ג · פתיחתא שלישית · המלך שהשלום שלו; אש וברד; העטרה — אהל מועד; בתי, אחותי, אמי; המשכן כנגד מעלה

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא)

השלמות מבמדבר רבה יב.

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) — בנים המצויינין לו במילה ובתגלחת ובציצית.

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלום שלו.

המלך שהשלים מעשיו עם בריותיו

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלים מעשיו עם בריותיו:

השלים אש לאברהם אבינו,

השלים חרב לאבינו יצחק,

השלים מלאך לאבינו יעקב.

המלך שעושה שלום בבריותיו

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהוא עושה שלום בבריותיו.

### עושה שלום במרומיו

אמר רבי יוחנן:

הַמְשֵׁל וָפַחַד(איוב כה, ב) —

אמר רבי יעקב דכפר חנן:

הַמְשֵׁל — זה מיכאל;

וָפַחַד — זה גבריאל;

עִמּוֹ — ואשלימים עמוואשלימים עמו — ומושלמים עמו, משלימים זה עם זה, ולא זה מזיק את זה.

ואמר רבי יוחנן:

מימיה לא ראתה חמה פגימתהפגימתה — חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) של לבנה,

ולא מזל קדים לחבריה, ולית מזל חמי מה דקדמוי.ולא מזל קדים… — ואין מזל קודם לחברו, ואין מזל רואה את מה שלפניו.

ואין מזל קודם לחברו, ואין מזל רואה את מה שלפניו.

אמר רבי: כולהון סלקין כהדין דסלקין בסולמא הפיך.אמר רבי: כולהון… — אמר רבי: כולם עולים כאלה שעולים בסולם הפוך (ופניהם לאחור).

אמר רבי: כולם עולים כאלה שעולים בסולם הפוך (ופניהם לאחור).

### המים והאש

כתיב הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו וגו׳(תהלים קד, ג).

תני רבי שמעון בן יוחאי:

הרקיע של מים והככבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה.

הרקיע של מים והמלאך של אש, והם דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה.

אמר רבי אבין:

סוף דבר בין מלאך למלאך? אפילו מלאך עצמו חציו אש וחציו מים, והוא עושה שלום בם.

ואית ביה חמשה אפין — וּגְוִיָּיתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וגו׳(דניאל י, ו).ואית ביה חמשה… — ויש בו חמש פנים — ״וגויתו כתרשיש״ וגו׳.

ויש בו חמש פנים — ״וגויתו כתרשיש״ וגו׳.

### אש וברד — עושין שלום זה עם זה

וכתיב וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ וגו׳(שמות ט, כד).

רבי יהודה אומר: צלוחיתצלוחית — כד, בקבוק של ברד מלאה אש.

רבי נחמיה אמר: אש וברד פתוכיןפתוכין — מעורבים, בלולים זה בזה זה בזה.

אמר רבי חנין:

טעמיה דרבי יודה — כהדא פרטתא דרמונא, דחרצנייתא מתחמיה מלגאו.טעמיה דרבי יודה… — טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון הזאת, שגרעיניה נראים (ומאדימים) מבפנים.

טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון הזאת, שגרעיניה נראים (ומאדימים) מבפנים.

אמר רבי חנין:

טעמיה דרבי נחמיה — כהדא שאשתא דקנדילא, דמיא ומשחא מערבין כחדא, דהיא דלקא מן גביהון.טעמיה דרבי נחמיה… — טעמו של רבי נחמיה — כעששית זו של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.

טעמו של רבי נחמיה — כעששית זו של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת — מהו מִתְלַקַּחַת?

אמר רבי יודה בר סימון: מיתא מתקדיא לעשות שליחותיה.אמר רבי יודה… — אמר רבי יודה בר סימון: (האש) באה ונדלקת לעשות שליחותה.

אמר רבי יודה בר סימון: (האש) באה ונדלקת לעשות שליחותה.

אמר רבי אדא:

למלך שהיו לו שני ליגיונותליגיונות — גדודי צבא קשים, והיו מריבין זה בזה.

וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך — עשו שלום זה עם זה, ועשו מלחמתו של מלך. כך אש וברד מריבין זה בזה,

וכיון שהגיעה מלחמתו של הקדוש ברוך הוא במצרים — וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת: נס בתוך נס.

העטרה — אהל מועד

בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ —

אמר רבי יצחק:

חיזרניחיזרני — חזרנו, עיינו על כל המקרא, ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה;

אלא זה אוהל מועד, שהוא מעוטר בתכלת וארגמן ותולעת שני.

בתי, אחותי, אמי

אמר רבי חוניא:

שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?

אמר לו: למלך שהיה לו בת, והיה אוהבה יותר מדאי.

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי; לא זז מחבבה עד שקראה אמי.

כך בתחלה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל וקראן בתי — שִׁמְעִי בַת וּרְאִי(תהלים מה, יא);

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי — שנאמר אֲחֹותִי רַעְיָיתִי(שיר השירים ה, ב);

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי — שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי וגו׳(ישעיה נא, ד), ולאמי כתיב.

עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.

אמר לו: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה — דיידיי — די לי.

אש של מעלה ומשכן של מטה

רבי שמעון דסיכניןדסיכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן, היה לו להביא ארבעה קונטיסיןקונטיסין — מוטות, עמודים ולמתוח את המשכן עליהן.

אלא מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה, ואמר לו: עשה לי משכן.

אמר לו משה להקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי מניין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה?

אמר לו: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

רבי ברכיה בשם רבי לוי:

למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש אולומרגליטוןאולומרגליטון — כולו מרגליות.

אמר לו: עשה לי כזה.

אמר לו: אדני המלך, וכי מניין יש לי לבוש אולומרגליטון?

אמר לו: אתה בסימננךבסימננך — בצבעיך ובחמריך, ואני בכבודי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אם אתה עושה מה שלמעלה למטה —

אני מניח סנקליטיןסנקליטין — מועצת השרים, הפמליה שלי של מעלן, ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן.

מה למעלה שְׂרָפִים עֹומְדִים(ישעיה ו, ב) — אף למטן עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו);

מה למעלה ככבים עומדים — אף למטה קרסים.

אמר רבי חייא בר אבא:

מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הקבועין ברקיע.

ביום חתונתו

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — חיתוניםחיתונים — חתונה, נישואין היו;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה אהל מועד.

דבר אחר:

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה אהל מועד;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה בניין בית העולמים.

לכך נאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתואשלימים עמו ומושלמים עמו, משלימים זה עם זה פגימתה חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) צלוחית כד, בקבוק פתוכין מעורבים, בלולים זה בזה ליגיונות גדודי צבא חיזרני חזרנו, עיינו דיי די לי דסיכנין מסכנין (שם מקום בגליל) קונטיסין מוטות, עמודים אולומרגליטון כולו מרגליות בסימננך בצבעיך ובחמריך סנקליטין מועצת השרים, הפמליה חיתונים חתונה, נישואין

בבנים המצויינין — המלך שהשלום שלו

שיר השירים רבה, פרשה ג, יא · דרשת הפסוק · נוסח אחר · המלך שברא בריותיו שלמות, והעושה שלום בין השלג והאש

״וחציו אש״ — ״אש״ בגליון. ״צלוחיות״ — החי״ת מסופקת. ״דרבי יודה״ — תוקן במאגרים מ״יודן״.

בוילנא ״מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש״ בא אחרי דברי החיות; ״רבי אבון״ — שם ״רבי אבין״, ״עושה שלום ביניהן״. ״גויתו כתרשיש ומראיהן כמראה ברד״ — כך בכתב היד (במסורה ובוילנא: ופניו כמראה ברק). ״רבי יעקב דכפר חנן״ — בוילנא ״יעקב דכפר חנין״. ״פירטתא דרימונא דחרצניתא מתחמרא מלגו״ — שם ״פיטרתא דרימונא דכל הדא פיטרתא מיתחמיא מלגו״; ״דלקא בגוויתא״ — שם ״דלקה ואזלה״; ״מיתא ומתקלהא״ — שם ״מיתא ומתקלחא״.

המדרש קורא ״מראיהן כגחלי אש״ (במסורה: מראיהם), ״כרסייה שביבין דינור״ (במסורה: די נור).

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא א, ג (לעיל) — ״בנים המצויינין״, ״במלך שהשלים מעשיו״, ״במלך שעושה שלום בבריותיו״ ו״ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד״, בשינויים; ובמדבר רבה יב, ח (להלן).

צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) — בנים המצוייניןהמצויינין — המסומנים, המובדלים לי בתגלחת, במילה ובציצית.

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שברא בריותיו שלמות:

ברא חמה ולבנה על מלאתןעל מלאתן — במלואן, בשלמותן, כוכבים ומזלת על מלאתן.

בר קפרא אמר: אדם וחוה כבן עשרים שנה נבראו.

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלום שלו.

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלים לבריותיו מעשיו.

כיצד? השלים האש לאבינו אברהם, השלים החרב ליצחק, השלים המלאך ליעקב.

עושה שלום בין בריותיו

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שעשה שלום בין בריותיו.

תני רבי שמעון בן יוחאי:

הרקיע של שלג, והחיות של אש.

הרקיע של שלג —

שנאמר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה(יחזקאל א, כב).

מיכאל של שלג, וגבריאל של אש — ולא זה מכבה זה, ולא זה מזיק זה.

והחיות של אש —

שנאמר: מראיהן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ(יחזקאל א, יג),

וכתיב: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק(יחזקאל א, יד) —

ולא זה מכבה זה, ולא זה מכבה זה.

אמר רבי אבון:

לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפלו בין מלאך שחציו שלג וחציו אש — והקדוש ברוך הוא עושה שלום בו.

ואית ליה חמש אפין, ואלו הן:ואית ליה חמש… — ויש לו חמש פנים, ואלו הן:

ויש לו חמש פנים, ואלו הן:

גְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ(דניאל י, ו) ומראיהן כמראה ברד —

ולא זה מזיק זה, ולא זה מזיק זה.

כתוב אחד אומר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, ג),

וכתוב אחד אומר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד),

וכתיב: כׇּרְסְיֵיהּ שְׁבִיבִין(דניאל ז, ט) דינור —

ולא זה מזיק זה, ולא זה מזיק זה.

אמר רבי יוחנן:

כתיב: עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב) —

הרקיע של מים והכוכבים של אש, ואינן מזיקין זה לזה.

מעולם לא ראה חמה פגימתהפגימתה — חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) של לבנה.

אמר רבי יעקב דכפר חנן:

כתיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ.

הַמְשֵׁל — זה מיכאל; וָפַחַד — זה גבריאל.

עִמּוֹ — מהו עִמּוֹ? מושלמין עמומושלמין עמו — משלימים עמו, שלום ביניהם.

אמר רבי לוי:

אין לך כל מזל ומזל שהוא קודם לחברו בעלייתן;

אין לך כל כוכב וכוכב שמביט מה למעלה ממנו, אלא מה שלמטה ממנו —

כהדין בר נשא דנחית בסולמא, ואינו חמי לאחוריו.כהדין בר נשא… — כאדם הזה שיורד בסולם, ואינו רואה לאחוריו.

כאדם הזה שיורד בסולם, ואינו רואה לאחוריו.

ברד ואש במכות מצרים

אף במכות פרעה עשה הקדוש ברוך הוא שלום,

שנאמר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד(שמות ט, כד).

רבי יודה ורבי נחמיה ורבנין.

רבי יודה אמר:

צלוחיותצלוחיות — כדים, בקבוקים של ברד מלאות אש — ולא זו מכבה זו, ולא זו מכבה זו.

אמר רבי חנין:

הדא דרבי יודה דמיא לההיא פירטתא דרימונא, דחרצניתא מתחמרא מלגו.הדא דרבי יודה… — זו (שיטתו) של רבי יודה דומה לאותה פרוסת רימון, שגרעיניה מאדימים מבפנים.

זו (שיטתו) של רבי יודה דומה לאותה פרוסת רימון, שגרעיניה מאדימים מבפנים.

ורבי נחמיה אמר:

אש וברד פתיכיןפתיכין — מעורבים, בלולים זה בזה זה בזה.

אמר רבי חנין:

הדא דרבי נחמיא דמיא להדא עשאשיתא דקנדילה — מיא ומשחה מערבין כחדא, והיא דלקא בגוויתא —הדא דרבי נחמיא… — זו (שיטתו) של רבי נחמיה דומה לעששית זו של המנורה — מים ושמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת בתוכם —

זו (שיטתו) של רבי נחמיה דומה לעששית זו של המנורה — מים ושמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת בתוכם —

ולא זה מכבה זה, ולא זה מכבה זה.

ורבנין אמריורבנין אמרי — והחכמים אומרים:

מיתא ומתקלהא, מיתא ומתלהקא — בשביל לעשות רצון בוראה.מיתא ומתקלהא… — באה ומתקהלת, באה ומתלהקת (מתקבצת) — כדי לעשות רצון בוראה.

באה ומתקהלת, באה ומתלהקת (מתקבצת) — כדי לעשות רצון בוראה.

משל שני הלגיונות

אמר רבי אחא:

למלך שהיו לו שני לגיוניןלגיונין — גדודי צבא קשין, והיו דבוביןדבובין — שונאים, מתגרים זה לזה.

כיון שראו שהוקשת מלחמתו של מלך — עשו שלום זה בזה, ועשו מלחמתו של מלך.

כך אש וברד דבובין זה עם זה;

כיון שראו מלחמתו שלמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במצרים — עשו שלום שניהם, ועשו מלחמת הקדוש ברוך הוא במצרים.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד — נס בתוך נס.

תרגום לעבריתהמצויינין המסומנים, המובדלים על מלאתן במלואן, בשלמותן מושלמין עמו משלימים עמו, שלום ביניהם פגימתה חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) צלוחיות כדים, בקבוקים פתיכין מעורבים, בלולים זה בזה ורבנין אמרי והחכמים אומרים לגיונין גדודי צבא דבובין שונאים, מתגרים

גבעטרה שעטרה לו אמו — בתי, אחותי, אמי

שיר השירים רבה, פרשה ג, יב · דרשת הפסוק · נוסח אחר · בתי, אחותי, אמי; אהל מועד כעטרה, ותבנית המשכן כשל מעלה

״כתבניתו״ — גרש מחוק בידי הסופר. ״קרסי הזהב״ — בכתב היד ״כרסי ה־זהב״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה, וה״א הידיעה נוספה); תוקן כבוילנא, כעניין ״ועשית קרסי זהב״.

״רבי חננא ברבי יצחק״ — בוילנא ״רבי חנינא בר יצחק״; ״עשה לי למשכן״ — שם ״עשה לי משכן״; ״קונטסין״ — שם ״קונדסין״; ״רבי בצלאה״ — שם ״רבי בצלאל״, ושם משל רבי ברכיה ארוך יותר (״כך אמר לו הקב״ה למשה עשה לי משכן…״). ״העמדתי״ — שם ״העמיד״; ״ביניהם״ — שם ״ביניכם״; ״חיתונים היו״ — שם ״כחתנים היו״.

המדרש קורא ״כתבניתם״ (במסורה: בתבניתם), ״ולאמי״ (במסורה: ולאומי; בוילנא ״ולאמי כתיב״).

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא א, ג (לעיל) — ״בתי, אחותי, אמי״, ״העטרה — אהל מועד״, ״אש של מעלה ומשכן של מטה״ ו״ביום חתונתו״, בשינויים; ובמדבר רבה יב, ח (להלן).

בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ(שיר השירים ג, יא) —

אמר רבי יוחנן:

שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי לעזר ברבי יוסי.

אמר לו: איפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?

אמר לו: הן.

אמר לו: היאך?

אמר לו: למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בתי;

ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי;

ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי.

כך בתחלה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, וקראן בתי.

הדא הוא דכתיב:

שִׁמְעִי בַת וּרְאִי(תהלים מה, יא).

ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי,

שנאמר: פִּתְחִי לִי אֲחֹותִי(שיר השירים ה, ב).

ולא זז מחבבן עד שקראן אימה,

שנאמר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאמִּי(ישעיה נא, ד) — אמי.

עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, ואמר:

אילו לא באתי אלא לשמע מפיך הטעם הזה — דיידיי — די לי.

אהל מועד כעטרה

אמר רבי חננא ברבי יצחק:

חזרנו על כל המקרא כולה, ולא מצינו שעשת בת שבע עטרה לשלמה בנה,

ואת אמרת בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?

אלא מה העטרה הזו מקובעת באבנים טובות ומרגליות —

כך היה אהל מועד מצוין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש.

אש אדומה, ירוקה, שחורה ולבנה

רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

את מוצא: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לי למשכן —

היה לו להעמיד ארבעה קונטסיןקונטסין — מוטות, עמודים ולמתח המשכן עליהם, והרי הוא משכן.

אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן,

אלא העלה אותו למעלה, והראהו אש אדומה, ירוקה, שחורה ולבנה, ואמר לו: עשה לי כזה.

אמר לפניו: רבונו של עולם, וכי מנין יש לי אש שחורה, אדומה, ירוקה ולבנה?

אמר לו: כתבניתם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

משל האותונין

אמר רבי אבון:

למלך שהיה לו אותוניןאותונין — בגד פשתן דק נאה.

אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה.

אמר לו: אדני המלך, וכי יכול אני לעשות כמותה?

אמר לו: את בסממניךבסממניך — בצבעיך ובחמריך, ואני בכבודי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה.

אמר לפניו: רבונו של עולם, אלוה אני שאעשה כמותו?

אמר לו: כתבניתם.

משל הלבוש של מרגליות

רבי ברכיה בשם רבי בצלאה:

למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגלינווןמרגלינוון — מרגליות, ואמר לו: עשה לי כמוהו.

אמר לו: אדני המלך, וכי יכול אני לעשות כמוהו?

אמר לו: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה.

אמר לו: יכול אני לעשות?

אמר לו: כתבניתו — כשם שאתה רואה למעלה, כך עשה למטה.

עצי שטים העמדתי אין כתוב כאן, אלא עֹומְדִים(שמות כו, טו) — כנתונים באיסטרטיאהבאיסטרטיאה — במחנה (צבא) של מעלן.

ואם את עושה לזה של מעלן למטן —

אני מניח סניקליטוןסניקליטון — מועצת השרים, הפמליה שלי של מעלה, ויורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה.

כיצד? מה למעלה שְׂרָפִים עֹומְדִים(ישעיה ו, ב), אף למטה עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים;

מה למעלה כוכבים, אף למטה כוכבים.

אמר רבי חייא בר בא:

מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככוכבים הנראין ברקיע.

ביום חתונתו

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה סיני; חיתוניםחיתונים — חתונה, נישואין היו.

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — אלו דברי תורה,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב(תהלים יט, ט).

דבר אחר:

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה אהל מועד;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה בית העולמים.

תרגום לעבריתדסכנין מסכנין (שם מקום בגליל) קונטסין מוטות, עמודים אותונין בגד פשתן דק בסממניך בצבעיך ובחמריך מרגלינוון מרגליות באיסטרטיאה במחנה (צבא) סניקליטון מועצת השרים, הפמליה היך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) חיתונים חתונה, נישואין דיי די לי

דצְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

פסיקתא רבתי, פסקא ה, טו · פתיחתא חמישית · קצרה · פותחין בצאינה וראינה, כדרשת שיר השירים

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא)

״ומפרסמו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(ומפרסמו) [ומפרנסו]״. ״כשם״ — בכתב היד ״כש׳״. הדברים כאן הם הפניה של בעל המדרש לדרשה שבשיר השירים, וכך גם בדפוס.

הפתיחתא ״צאינה וראינה״ על ״ויהי ביום כלות משה״ — לעיל, בפסיקתא דרב כהנא (פתיחתא שלישית); ודרשת שיר השירים רבה על הפסוק, ו״ביום חתונתו — זה אהל מועד״ — לעיל, בסמוך.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

פותח בו: צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, יא), ומפרסמוומפרסמו — ומפרש אותו, ודורש אותו כשם שהוא אומר בשיר השירים.

תרגום לעבריתומפרסמו ומפרש אותו, ודורש אותו

הביום חתונתו

במדבר רבה, פרשה יב, ח · דרשת הפסוק · ״ביום״ · נוסח אחר · המילה וגילוי השכינה, המלך שעושה שלום בין בריותיו, ואהל מועד שהוא העטרה

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא)

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא א, ג ושל שיר השירים רבה ג, יא–יב (לעיל): כאן הדרשה נפתחת ב״ביום כלות משה… מדבר בעת ששכנה השכינה במשכן״, ו״בנות ציון — בנים המצויינין לי במילה״ נדרש על גילוי השכינה (״וירא אליכם כבוד יי״) עם משל החנוני והכהן; ״במלך שברא בריותיו שלמים״ כבשיר השירים רבה; ״אמו — אומתו״; ״ביום חתונתו — זה סיני״ כבשיר השירים רבה, ו״וביום שמחת לבו — זה מתן תורה״ עם דרשת ״ככלתו״; ובסוף ״ומנין לאהל מועד שחיתונין היו״ — ״ביום כלות משה״, ״כלת״ כתוב. ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי״ ו״רבי ברכיה בשם רבי בצלה״ כבשיר השירים רבה (בפסיקתא: ״רבי שמעון דסיכנין בשם רבי לוי״, ״רבי ברכיה בשם רבי לוי״).

״הקשיבו לי עמי ולאמי״ — ״ולאמי״ בגליון כתב היד, תחת ״אמי ו״ שנמחק. ״ונשקו על ראשו״ — בגליון. ״מה העטרה הזאת מקובעת״ — בכתב היד סימן אחרי ״ומרגליות״, ואין שם חסרון: כך גם בדפוס וילנא ״כעטרה הזאת שמקובעת באבנים טובות ומרגליות ומעוטרת״.

״לא מזל חמי לחבריה… ולית מזל חמי״ — בכתב היד ״דומי״, ״דומה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא ״לית מזל חמי״. ״ככבים״ — בכתב היד ״ככבבים״. ״בתבניתם״ (שמות כה, מ) — בכתב היד ״כתבניתם״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״מכלה את זה״ — בשלושת המקומות נמחק ״מכבה״ ונכתב ״מכלה״ בגליון.

״אדם וחוה כבר עשרים שנה נבראו״ — בדפוס וילנא ״כבני כ׳ שנה״. ״אלוה אני לעשות כאלה״ — בדפוס ״אלהי, יכול אני לעשות כאלה״. ״כנתון באצטווה שלמעלה״ — בדפוס ״כנתון באסטרטיא של מעלה״.

בנות ציון — המצויינין במילה

דבר אחר:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) —

מדבר בעת ששכנה השכינה במשכן,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹונּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם(ויקרא ט, כד).

בְּנוֹת צִיּוֹן — בנים המצוייניןהמצויינין — המסומנים, המובדלים לי במילה.

שאילולי שהיו מהולין — לא היו יכולין להביט בשכינה, אלא נופלים היו, כשם שנפל אברהם,

שנאמר: וַיִּפֹּול אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים(בראשית יז, ג).

וכן בבלעם הוא אומר: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).

וכן הוא אומר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ(ויקרא ט, ו).

מהו זֶה הַדָּבָר? על המילה אמר להם,

כמה דתימר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ה, ד).

אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ — לעשות לאברהם.

משל החנוני והכהן

משל לחנונילחנוני — לבעל חנות אחד שהיה לו אוהב, והיה כהן.

והיה לו טומאה בתוך ביתו שלאוהבו, והיה מבקש להביאו בתוך ביתו.

אמר לו הכהן: אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך — שמע לי, והסר הטומאה מתוך ביתך.

וכיון שידע החנוני שאין שם טומאה — הלך והביא הכהן אל ביתו.

כך הקדוש ברוך הוא, כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו — היתה ערלה תלויה בו;

כיון שמל עצמו — מיד נגלה עליו,

שנאמר: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִימּוֹל אַבְרָהָם(בראשית יז, כו),

ואחר כך: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ(בראשית יח, א).

לפיכך אמר להם משה:

המילה צוה האלהים לעשות לאברהם אביכם, בעת שביקש להראות לו;

אף אתם, מי שיש בכם ערל — יצא וימול עצמו,

וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ.

לפיכך אמר שלמה: צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה —

במלך שהוא חפץ בשלימים,

כמה דתימר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א),

שהערלה מום הוא בגוף.

״במלך שלמה״

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שברא בריותיו שלמים:

ברא חמה וירח על מליאתןעל מליאתן — במלואן, בשלמותן,

כוכבים ומזלות על מליאתן,

וכל מעשה בראשית בקומתןבקומתן — בשיעור קומתן השלם נבראו,

שנאמר: הָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א).

בר קפרא אמר:

אדם וחוה כבר עשרים שנהכבר עשרים שנה — כבני עשרים שנה נבראו.

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלים מעשיו לאהביו:

השלים אש לאברהם,

חרב ליצחק,

מלאכים ליעקב.

דבר אחר:

בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שהוא עושה שלום בין בריותיו:

החיות שלאש, והרקיע שלשלג.

חיות שלאש — שנאמר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק(יחזקאל א, יד);

והרקיע שלשלג — שנאמר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא(יחזקאל א, כב);

לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.

אמר רבי יוחנן:

כתיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב).

הַמְשֵׁל — זה מיכאל, והוא שלשלג;

וָפַחַד — זה גבריאל, והוא שלאש.

מהו עִמּוֹ? מושלמים לומושלמים לו — נשמעים לו ומשלימים זה עם זה:

לא זה מזיק את זה, ולא זה מזיק את זה.

אמר רבי אבין:

לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו במלאך עצמו הוא עושה שלום.

ואית ביה חמש אפין.ואית ביה חמש… — ויש בו חמש פנים.

ויש בו חמש פנים.

הדא הוא דכתיב:

וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וגו׳(דניאל י, ו) —

לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.

כתיב: נְהַר דינור נָגֵיד וְנָפֵיק(דניאל ז, י),

והרקיע שלמים — שנאמר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, ג) —

לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.

אמר רבי יעקב דכפר חנין:

עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו — מעולם לא ראתה חמה פגימתהפגימתה — חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) שללבנה.

אמר רבי יוחנן:

לא מזל חמי לחבריה דיהא קדים ליה,לא מזל… — אין מזל רואה את חברו שקודם לו, ואין מזל רואה את מה שלמעלה ממנו, אלא את מה שלמטה ממנו, כאדם הזה שיורד בסולם הפוך לאחוריו.

אין מזל רואה את חברו שקודם לו,

ולית מזל חמי במה דילעיל מיניה, אלא במה דלרע מיניה,

ואין מזל רואה את מה שלמעלה ממנו, אלא את מה שלמטה ממנו,

כהדי בר נשא דהוה נחית בסולמא הפיך לאחורו.

כאדם הזה שיורד בסולם הפוך לאחוריו.

״ויהי ברד ואש מתלקחת״

תני:

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

הרקיע שלמים, והכוכבים שלאש,

והם דרים זה עם זה, ואינן מזיקין זה את זה.

ואפילו בין המכות הוא עושה שלום.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד(שמות ט, כד).

רבי יודה ורבי נחמיה.

רבי יודה אמר:

צלוחיתצלוחית — כד, בקבוק שלברד מלאות אש.

ורבי נחמיה אמר:

אש וברד פתוכיםפתוכים — מעורבים, בלולים זה בזה זה את זה.

אמר רבי חנין:

טעמיה דרבי יודה — כהדא פרטיתא דרומנא, דחרציניתיה מתחמיא מלגויו;טעמיה דרבי יודה… — טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון (?) הזאת, שגרעיניה נראים מבפנים; טעמו של רבי נחמיה — כעששית הזאת של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.

טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון (?) הזאת, שגרעיניה נראים מבפנים;

טעמיה דרבי נחמיה — כהדא עששיתא דקנדילא, דמיא ומשחא מתערבין כהדא, והיא דלקא מן גביהון.

טעמו של רבי נחמיה — כעששית הזאת של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.

אמר רבי יודא ברבי סימון:

מהו מִתְלַקַּחַת?

מיתא ומתקהלא לעשות שליחותא, בשביל לעשות רצון בוראה.מיתא ומתקהלא… — באה ומתקבצת (?) לעשות שליחותה, כדי לעשות רצון בוראה.

באה ומתקבצת (?) לעשות שליחותה, כדי לעשות רצון בוראה.

אמר רבי אדא:

למלך שהיו לו שני ליגיונותליגיונות — גדודי צבא קשים, והיו דבוביםדבובים — שונאים, מתגרים זה לזה;

וכיון שהגיע מלחמתו שלמלך — עשו שלום זה עם זה, ובאו ועשו מלחמתו שלמלך.

כך אש וברד דבובים זה לזה;

וכיון שראו מלחמתו שלהקדוש ברוך הוא במצרים — עשו שלום זה עם זה, ובאו ועשו מלחמתו שלהקדוש ברוך הוא במצרים,

שנאמר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד —

נס בתוך נס.

לכך נאמר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

״בעטרה שעטרה לו אמו״

בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ.

אמר רבי יצחק:

חזרנו בכל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה;

אלא עטרה — זה אהל מועד.

מה העטרה הזאת מקובעת באבנים טובות ומרגליות — ומעוטר בתכלת, וארגמן, ובתולעת השני, ובשש.

אמר רבי חוניא:

שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי.

אמר לו: איפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?

אמר לו: הן.

למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה אוהבה יותר מדאי.

לא זז מחבבה עד שקראה אותה: אחותי;

לא זז מחבבה עד שקראה אותה: אמי.

כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב את ישראל:

קראן: בתי,

שנאמר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אׇזְנֵךְ(תהלים מה, יא);

לא זז מחבבן עד שקראן: אחותי,

שנאמר: פִּתְחִי לִי אֲחֹותִי רַעְיָיתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ה, ב);

לא זז מחבבן עד שקראן: אמו,

שנאמר: הַקְשִׁיבוּ לי עַמִּי ולאמי אֵלַי הַאֲזִינוּ(ישעיה נא, ד) —

״ולאמי״ כתיב.

עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.

אמר לו: אילולי לא יצאתי לעולם אלא לשמוע טעם זה מפיך — דיידיי — די לי.

דבר אחר:

אִמּוֹ — אומתואומתו — האומה שלו.

״כתבניתם אשר אתה מראה בהר״

רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין בשם רבי לוי אמר:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לי משכן —

היה לו להעמיד ארבעה קנטיסיןקנטיסין — מוטות, עמודים ולמתוח את המשכן עליהם!

אלא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה למעלן: אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה.

אמר לו: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

רבי ברכיה בשם רבי בצלה:

למלך שהיה לו לבוש משובח, עשוי במרגליטוןבמרגליטון — במרגליות.

אמר לבן ביתו: עשה לי כזה.

אמר לו: אדני המלך, יכול אני לעשות כמותו?

אמר לו: אני בכבודי, ואתה בסממניךבסממניך — בצבעיך ובחמריך.

כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם, אלוה אני לעשות כאלה?

אמר לו: בְּתַבְנִיתָם — בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ(שמות לה, לה).

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

אם את עושה מה שלמעלה למטה — אני מניח סנקליטוןסנקליטון — מועצת השרים, הפמליה שלי שלמעלה, וארד ואצמצםואצמצם — ואכנס, ואצמצם שכינתי ביניהם למטה.

למעלה — שְׂרָפִים עֹומְדִים(ישעיה ו, ב);

אף למטה — עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו).

״העמד״ אין כתיב כאן, אלא עֹומְדִים — כנתון באצטווהבאצטווה — בסטיו, באכסדרה של עמודים שלמעלה,

היך דאת אמרהיך דאת אמר — כמו שאתה אומר: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ.

מה למעלה כוכבים — אף למטה ככבים.

אמר רבי חייא בר אבא:

מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככבים הקבועים ברקיע.

״ביום חתונתו״

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה סיני, חיתוניןחיתונין — חתונה, נישואין היו,

שנאמר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י).

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה מתן תורה,

שנאמר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ(שמות לא, יח) — ״ככלתו״ כתיב.

דבר אחר:

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה אהל מועד;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה בית העולמים.

ומנין לאהל מועד שחיתונין היו?

דכתיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ״כלת״ כתוב,

ביומא דעלת כלתא לגנתא.ביומא דעלת כלתא… — ביום שנכנסה הכלה לחופתה.

ביום שנכנסה הכלה לחופתה.

תרגום לעבריתכמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) המצויינין המסומנים, המובדלים לחנוני לבעל חנות על מליאתן במלואן, בשלמותן בקומתן בשיעור קומתן השלם כבר עשרים שנה כבני עשרים שנה מושלמים לו נשמעים לו ומשלימים זה עם זה פגימתה חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) צלוחית כד, בקבוק פתוכים מעורבים, בלולים זה בזה ליגיונות גדודי צבא דבובים שונאים, מתגרים דיי די לי אומתו האומה שלו קנטיסין מוטות, עמודים במרגליטון במרגליות בסממניך בצבעיך ובחמריך סנקליטון מועצת השרים, הפמליה ואצמצם ואכנס, ואצמצם באצטווה בסטיו, באכסדרה של עמודים היך דאת אמר כמו שאתה אומר חיתונין חתונה, נישואין דסכנין מסכנין

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אחמשה— (הוספה)
אאדא— (הוספה)
אמריביןרכובין
אוכיון שהגיעה מלחמתו של מלך — עשו שלום זה עם זה, ועשו מלחמתו של מלך. כך אש וברד מריבין זה בזה,— (הוספה)
אזזזו
אזזזו
אזזזו
אהקשיבו— (הוספה)
אזזזו
אלולי
אחייא— (הוספה)
ביודהיודן
גקרסיכרסי
העַל רָאשֵׁי— (הוספה)
החמידומי
החמידומה
הו— (הוספה)
הבתבניתםכתבניתם
הככביםככבבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§47§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מז: פתיחתא ד: מי עלה שמים וירד

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

״מי עלה שמים וירד… מי הקים כל אפסי ארץ״ — בהקדוש ברוך הוא, במחלק מעשרותיו, באליהו ובמשה, שהקים את המשכן והעולם הוקם עמו: עד שלא הוקם היה העולם רותת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אמִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ד · פתיחתא רביעית · נדרש בהקדוש ברוך הוא, במפריש מעשרות, באליהו ובמשה

מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)

השלמת דרשת המעשרות מבמדבר רבה יב, יא (להלן, ג).

נוסח אחר — פסיקתא רבתי ה, ב (להלן, ב: הלפידים והחצוצרות, ״יחיו מתיך״, ״אני יי הוא שמי״, פסוקים אחרים לאליהו ולמשה, ובסוף ״הדגלים״ ו״זה המשכן״ במקום ״הוקם המשכן — עולם הוקם עמו״); במדבר רבה יב, יא (להלן, ג: אליהו לפני המעשרות, דרשת המעשרות הארוכה באברהם וביצחק, ו״משכן אחר הקים עמו — זה העולם״).

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד).

בהקדוש ברוך הוא

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב בודכתיב בו — שכתוב בו עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו).

וַיֵּרַד — וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

מִי אָסַף רוּחַ — אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי וגו׳(איוב יב, י).

מִי צָרַר מַיִם — צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו).

ומַה שְּׁמוֹ — צור שמו, שדי שמו, יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ(ישעיה מז, ד).

וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב) שמו.

במפריש מעשרות

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים ומורידה גשמים?

זה שהוא מחלק מעשרותיו בחפניו. ומי הוא זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו — שהוא עוצר את השמים מהוריד טל ומטר לעולם.

באליהו

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

וַיֵּרַד — רֵד אתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו(מלכים א יז, א).

מִי צָרַר מַיִם — וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹום(מלכים ב ב, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אליה רְאִי חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).

במשה

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה, דכתיב ביה וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג).

וַיֵּרַד — וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר(שמות יט, יד).

מִי אָסַף רוּחַ — בצאתי אֶת הָעִיר(שמות ט, כט).

מִי צָרַר מַיִם — נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים(שמות טו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה אהל מועד, שנאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א), שהעולם הוקם עמו.

### הוקם המשכן — עולם הוקם עמו

רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי:

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן לא נאמר, אלא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז) — מה הוקם עמו? עולם הוקם עמו.

שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותתרותת — רועד; משהוקם המשכן — נתבסםנתבסם — נתבסס, עמד על בסיסו העולם.

לכך נאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתדכתיב ביה שכתוב בו דכתיב בו שכתוב בו רותת רועד נתבסם נתבסס, עמד על בסיסו

במִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ב · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · מי עלה שמים — הקדוש ברוך הוא, המחלק מעשרותיו, אליהו ומשה; מי הקים כל אפסי ארץ — המשכן

מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)

״מי עלה שמים וירד — מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים״ עד ״ויאמר אליה ראה חי בנך״ (שני הקטעים: המחלק מעשרותיו, ואליהו) — על פי דפוס פראג.

״מביאם הלפידים״ — בדפוס ״מביאין סלפירין״. אחרי ״ויקח״ (מלכים ב ב, ח) סימן חסר; גם בדפוס ״ויקח אדרתו״.

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כד (״כך פתח רבי תנחומא בר אבא מי עלה שמים וירד״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא רביעית (לעיל, א: ״מי הקים כל אפסי ארץ — זה אהל מועד״); במדבר רבה יב, יא (להלן, ג).

המדרש קורא ״מי עלה לשמים״, ״בחצוצרות בקול שופר״, ״כשלמה״ ו״כשמלה״ (במסורה: בשמלה), ״ויגלום״, ״ויאמר אליה ראה חי בנך״ (במסורה: ויאמר אליהו ראי), ״ומשה עלה אלהים״ (במסורה: אל האלהים), ״ויאמר יי אל משה לך רד״ (במסורה: וידבר), ״אפרוש כפי״ (במסורה: את כפי).

תנחומא (ורשא), נשא כד — הפתיחתא עד ״ומה שם בנו — ישראל, שנאמר כה אמר יי בני בכורי ישראל״ בלבד, בלא המחלק מעשרותיו, אליהו ומשה; קריאותיה בפנים. שם ״ויהי ביום כלות משה״ (בלא ״להקים״), ״מי עלה שמים וירד — זה הקדוש ברוך הוא״, ״שנאמר״ במקום ״כמה שכתב״, ״בחצוצרות וקול שופר״, ״ורוח כל בשר איש״, ״וכן כתיב יי ממית ומחיה״; ואין שם ״אמר״ (לפני ״מי צרר מים״) ו״אל שדי צבאות יה״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים(במדבר ז, א) —

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

מִי עָלָה לשמים(משלי ל, ד) — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו).

במלך בשר ודם (תנחומא (ורשא): כמו שעושין למלך בשר ודם), כשהוא עובר ממקום למקום — מה עושים (תנחומא (ורשא): הם עושין)?

מביאם הלפידיםהלפידים — האבוקות (תנחומא (ורשא): מביאין לפידין ואבוקות) ותוקעין לפניו (תנחומא (ורשא): בחצוצרות ובשופרות).

כך עשו לפני הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: בַּחֲצֹוצְרוֹת בקול שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ(תהלים צח, ו).

וַיֵּרַד — זה הקדוש ברוך הוא, שיורד על הר סיני במתן תורה (תנחומא (ורשא): שירד על הר סיני),

כמה שכתב: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי וְרוּחַ כׇּל בְּשַׂר(איוב יב, י).

אמר: מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — זה הקדוש ברוך הוא,

כמה שכתב: צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה הקדוש ברוך הוא, שהוא מחיה את המתים (תנחומא (ורשא): מתים),

כמה שכתב: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן וגו׳(ישעיה כו, יט),

וכן: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו).

וּמַה שֶּׁמו — אל שדי צבאות יה.

מה שמו? יי,

כמה שכתב: אֲנִי יְיָ הוּא שְׁמִי(ישעיה מב, ח).

וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — אילו ישראל (תנחומא (ורשא): ישראל),

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).

המחלק מעשרותיו

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד — מי הוא זה שתפילתו עולה לשמים ומוריד גשמים?

זה שמחלק מעשרותיו בחופניובחופניו — במלוא כפיו.

מִי צָרַר מַיִם כשלמה — שאינו מחלק מעשרותיו כראוי, עוצר הגשמים.

אליהו

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו,

שנאמר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ וגו׳(מלכים ב ב, יא).

וַיֵּרַד — רֵד אתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇופְנָיו — חַי יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו(מלכים א יח, טו).

מִי צָרַר מַיִם — וַיִּקַּח אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹום(מלכים ב ב, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אליה ראה חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).

משה

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה,

כמה שכתב: וּמֹשֶׁה עָלָה(שמות יט, ג) אלהים,

וכן: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ(שמות כד, א).

וַיֵּרַד — זה משה,

כמה שכתב: ויאמר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד(שמות לב, ז).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה משה,

שכתב: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹושׂ כַּפַּי(שמות ט, כט).

מִי צָרַר מַיִם כשמלה — זה משה,

כמה שכתב: וּבְרוּחַ אפך נֶעֶרְמוּ(שמות טו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה משה.

אמר רבי אבא בר כהנא: אילו הדגלים שהעמידם משה,

כמה שכתב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).

ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: זה המשכן —

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

תרגום לעבריתהלפידים האבוקות בחופניו במלוא כפיו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גלהקים את המשכן

במדבר רבה, פרשה יב, יא · דרשת הפסוק · ״להקים את המשכן״ · נוסח אחר · ״מי עלה שמים״: הקדוש ברוך הוא, אליהו, המעשר ומשה שהקים עם המשכן את העולם

מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)

״יי ממית ומחיה״ (שמואל א ב, ו) — בכתב היד ״מוריד ומחיה״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״והיא מורידה את הגשמים״ — בכתב היד ״והוא״ (מסומן כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא.

״כצאתי את העיר״ (שמות ט, כט) — בכתב היד ״בצאתי״ (מסומן כמשובש). ״נתבסס העולם״ — בכתב היד ״נתבסם״ (מסומן כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא.

מקבילה: מדרש משלי ל, ד (״דבר אחר: מי הקים כל אפסי ארץ — זה משה, שהקים אהל מועד, שהעולם הוקם עמו״), קריאותיו בפנים: שם בלא שם האומר (״רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי״), בלא ״כמה דתימר וימתחם כאהל לשבת״, ו״להקים המשכן לא נאמר״; ״ומשהוקם נתבסס העולם״ (בכתב היד ״נתכפר״, ותוקן במהדורה); ובסוף ״לכך נאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״. וכן פסיקתא דרב כהנא א, ד (לעיל, א): ״להקים את המשכן לא נאמר, אלא הוקם המשכן״. נוסח אחר של הפתיחתא: פסיקתא רבתי ה, ב (לעיל, ב), ושם בסוף ״הדגלים״ ו״זה המשכן״.

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו׳(משלי ל, ד) —

זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו);

וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי(איוב יב, י).

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).

מַה שְּׁמוֹ — צור שמו, שדי שמו, יי צבאות שמו.

וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע — בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).

״מי עלה שמים״ — זה אליהו

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו,

דכתיב ביה: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

וַיֵּרַד — רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם(מלכים ב ב, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).

״מי עלה שמים״ — המחלק מעשרותיו

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד —

מיהוא זה שתפלתו עולה לשמים, והיא מורידה את הגשמים?

זה שמחלק מעשרותיו.

וַיֵּרַד — שהוא מוריד טל ומטר לעולם,

ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל את העשבים.

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה שמחלק מעשרותיו בחפניו; הויהוי — הוה אומר, הרי: בְּחׇפְנָיו.

וכן הוא אומר: הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו׳ עַד בְּלִי דָי(מלאכי ג, י) —

עד שיבלו שפתותיהםשיבלו שפתותיהם — שתתייגענה שפתותיהם לומר: דיי.

ומנין שהרוחות צורך התבואה?

שכתוב: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וגו׳(דברים לב, ב).

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה —

מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו — אין תפלתו עולה לשמים, ואינה מורידה את הגשמים,

אלא צורר מים בעבים, ואינן יורדין לארץ.

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): יִתֵּן יְיָ אֶת מְטַר אַרְצְךָ וגו׳(דברים כח, כד).

מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.

מַה שְּׁמוֹ — אברהם הפריש מעשר תחלה,

שנאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ),

והקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ — לגשמים ורוחות, וארץ לפירות;

שכן כתיב שם: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט) —

ברכו שיקנה לו האלהים שמים וארץ לזריעותיו.

וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב) —

מלמד שמדדןשמדדן — שמדד אותם לעשרן.

כִּי תֵדָע —

וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שאם יעשרו תבואתם — יברכם בעושר,

שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) — עשר בשביל שתתעשר.

״מי עלה שמים״ — זה משה

דבר אחר:

מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה,

דכתוב ביהדכתוב ביה — שכתוב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג);

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם(שמות יט, יד).

מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי וגו׳(שמות ט, כט).

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה,

כמה דתימר: נִיצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים(שמות טו, ח).

מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ —

וכי משה הקים כל אפסי ארץ? (מדרש משלי: זה משה,)

אלא שהקים אהל מועד, שהעולם הוקם עמו.

רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי:

״להקים המשכן״ אין כתיב כאן, אלא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן —

משכן אחר הקים עמו: זה העולם, שנקרא אהל, כשם שהמשכן נקרא אהל מועד, (מדרש משלי: העולם הוקם עמו,)

כמה דתימר: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת(ישעיה מ, כב).

שעד שלא הוקם (מדרש משלי: שעד הוקם) המשכן — היה העולם רותתרותת — רועד;

משהוקם המשכן — נתבסס העולם.

לכך נאמר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

תרגום לעבריתדכתיב ביה שכתוב בו שיבלו שפתותיהם שתתייגענה שפתותיהם שמדדן שמדד אותם דכתוב ביה שכתוב בו רותת רועד הוי הוה אומר, הרי כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשהוא מחלק מעשרותיו בחפניו. ומי הוא זה— (הוספה)
אישראל— (הוספה)
אאליהו— (הוספה)
אאת— (הוספה)
גממיתמוריד
גוהיאוהוא
גכצאתיבצאתי
גנתבססנתבסם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§48§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מח: פתיחתא ה: נצר תאנה יאכל פריה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״נוצר תאנה יאכל פריה״ — הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר הנותן נפשו על הדבר: חנוכת הבית נכתבה על שם דוד, והמשכן על שם משה; יהושע ששמר את משה זכה לנבואה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אנֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד

תנחומא, נשא יב · פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר: חנוכת הבית נכתבה על שם דוד, והמשכן על שם משה

נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד(משלי כז, יח)

בדפוס סימן יג. ״[ה]קדוש ברוך הוא״ (השני) — השלמת מאגרים. ״שנתן״ (״ובשביל שנתן משה״) — האות ת׳ מסופקת בכתב היד. ״זכור יי דוד״ — בפסוק (תהלים קלב, א) ״זכור יי לדוד״. ״ומאי ברכה בירכן״ — בכתב היד ״ומאי״ בסימון הארמית של מאגרים. ״וירא משה את המלאכה״ — בפסוק (שמות לט, מג) ״וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה יי כן עשו ויברך אתם משה״.

בדפוס: ״אלא בכל מה שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר״; ״ויבן שלמה את בית יי״; ״וכי דוד חנכו והרי שלמה חנכו, אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו״ (תחת ״לשלמה אין כתיב כן אלא לדוד״); ״וכן אתה מוצא במשכן, שאע״פ שכל ישראל עשו אותו״; ״ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה, וכן ויעש בצלאל ואהליאב״; ״וראה ועשה כתבניתם״; ״אמר הקב״ה הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן״.

מקבילה: תנחומא בובר, נשא כ (״לשלמה אינו אומר אלא לדוד״ — בתוספת המהדיר; ״יפה אמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה״).

קריאות תנחומא בובר שבתוך הנוסח — תנחומא בובר, נשא כ (פתיחתא ראשונה; כתב יד אוקספורד 154), הפותח ״דבר אחר״ ואינו חותם ״הוי נצר תאנה יאכל פריה״. ״לשלמה אינו אומר, אלא לדוד״ ו״וגו׳״ שאחרי ״ערש יצועי״ — הוספות בובר; ״באהל ביתי״ — בדפוס בובר ״(אל אהל) [באהל]״, כמסורה; ״ועשה בצלאל״ — ״(עשו) [ועשה]״; ״בתבניתם״ — ״(כתבניתם) [בתבניתם]״. ״כאשר צוה יי את משה״ — בובר מציין שמות לט, א, ה, ז, כו, כט, לא, מב. בתנחומא בובר ״ומה ברכה ברכן״ ובלא ״ומאי״ הארמי.

(תנחומא בובר: דבר אחר:) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

זה שאמר הכתוב:

נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ(משלי כז, יח).

אין הקדוש ברוך הוא מקפחמקפח — מקפח, גוזל ומחסר שכר כל בריה;

אלא בכל שהוא אדם (תנחומא בובר: מה שאדם) יגע ונותן נפשו עליו (תנחומא בובר: על הדבר) — אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו עליו (תנחומא בובר: שכרו).

לכך נאמר: נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.

רצונך לידע?

הרי שלמה (תנחומא בובר: שלמה) בנה בית המקדש,

שנאמר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ(מלכים א ו, יד).

ובשביל שנתן דוד נפשו עליו שיבנה אותו (תנחומא בובר: על בית המקדש שיבנה),

שנאמר: זְכוֹר יְיָ דוד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ(תהלים קלב, א) (תנחומא בובר: זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ(תהלים קלב, ב) (תנחומא בובר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב),

אִם אָבֹוא בְּאֹהֶל בֵּיתִי(תהלים קלב, ג) (תנחומא בובר: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי וגו׳),

עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ(תהלים קלב, ה) —

לא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו (תנחומא בובר: את שכרו), אלא כתבו (תנחומא בובר: הכתיבו) על שמו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

״לשלמה״ אין כתיב כן (תנחומא בובר: אינו אומר), אלא לְדָוִד.

הרי יפה (תנחומא בובר: יפה) אמר שלמה: נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.

וכן אתה מוצא במשה (תנחומא בובר: במשכן):

שהכל נתנו נפשם (תנחומא בובר: את נפשם) ועשו את המשכן —

וכל ישראל נתנדבו,

והנשים טוו את העזים,

וכן וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב וגו׳(שמות לו, ח) (תנחומא בובר: וכן וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאׇהֳלִיאָב(שמות לו, א));

ובשביל שנתן משה את נפשו (תנחומא בובר: נפשו) עליו, שיעשה כשם שהראה אותו (תנחומא בובר: לו) הקדוש ברוך הוא בהר,

שנאמר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה(שמות כה, מ) (תנחומא בובר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וגו׳),

והלך משה ונתן את נפשו עליו (תנחומא בובר: נפשו) שלא יטעו בו (תנחומא בובר: יטעו) —

לכך כתיב על כל דבר ודבר: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות לט, א).

וכן הוא אומר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ(שמות לט, מג) (תנחומא בובר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳) וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה.

ומאיומאי — ומה ברכה בירכן (תנחומא בובר: ומה ברכה ברכן)?

אמר להן (תנחומא בובר: להם): תשרה שכינה במעשה ידיכם.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומשה נתן נפשו (תנחומא בובר: על המשכן) — איני כותבו אלא על שמו,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

הוי נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.

תרגום לעבריתמקפח מקפח, גוזל ומחסר ומאי ומה

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בנוצר תאנה

במדבר רבה, פרשה יב, ט · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · יהושע ששמר את משה זכה לנבואה; שכר הנותן נפשו על הדבר, ודברים שנקראו על שם משה

״ולפי ששמר אדניו״ — בכתב היד ״ולפי (לפי שכך) ששמר״, והמוקף נמחק במאגרים. ״בכל מקום שאדם יגע״ — בכתב היד נמחק ״אדם״ ונכתב ״מקום״ בגליון.

״וראה ועשה בתבניתם״ (שמות כה, מ) — בכתב היד ״כתבניתם״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״ויהי שם עם יי ארבעים יום״ — בדפוס וילנא ״ויהי משה בהר מ׳ יום״ (שמות כד, יח).

דבר אחר:

בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) —

״ביום הקים״ אין כתיב כאן, אלא בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה —

שכלו המזיקין מן העולם.

״נוצר תאנה יאכל פריה״

דבר אחר:

בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה.

הדא הוא דכתיב:

נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וגו׳(משלי כז, יח) —

מדבר ביהושע, שהוא שמששמש — משרת משה,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל(שמות לג, יא).

למה נמשלה התורה בתאנה?

שרוב האילנות — הזית, הגפן, התמרה — נלקטין כאחד, והתאנה נלקטת מעט מעט.

וכן התורה: היום לומד מעט, ולמחר הרבה,

לפי שאינה מתלמדתמתלמדת — נלמדת לא בשנה ולא בשנתים.

עליו נאמר: נֹוצֵר תְּאֵנָה.

מהו יֹאכַל פִּרְיָהּ?

פרי שלתורה — מלכות ושרותושרות — ושררה, שלטון,

שנאמר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו), בִּי שָׂרִים יָשֹׂורוּ(משלי ח, טז).

וכן אירע ליהושע, שלא ירשו בניו שלמשה מקומו, אלא יהושע ירש מקומו,

כמה דתימר: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר כז, יח).

וְשֹׁומֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד — זה יהושע, שהיה משמש את משה ביום ובלילה,

כמה דתימר: לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל,

ואומר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח).

לפיכך כבדו הקדוש ברוך הוא.

מה כבוד עשה לו הקדוש ברוך הוא?

לפי שאמר ליהושע: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים(במדבר כז, כא) —

ולפי ששמר אדניו זכה לרוח הקודש,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(יהושע א, א).

שאין תלמוד לומר מְשָׁרֵת מֹשֶׁה; למה נאמר?

לומר לך: לפי שהיה משרת משה — זכה לנבואה.

הוי: וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה

דבר אחר:

נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ —

אין הקדוש ברוך הוא מקפחמקפח — מחסר, מונע שכר בריה:

בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר — אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו.

רצונך לידע?

שלמה בנה בית המקדש,

שנאמר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ(מלכים א ו, יד);

ובשביל שנתן דוד את נפשו על בנין בית המקדש שיבנה,

שנאמר: זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ(תהלים קלב, א) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ וגו׳(תהלים קלב, ב), אִם אָבֹוא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳(תהלים קלב, ג), אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי וגו׳(תהלים קלב, ד), עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ וגו׳(תהלים קלב, ה) —

ולא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו, אלא הכתיבוהכתיבו — קבעו בכתב על שמו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א) —

״לשלמה״ אין כתוב כאן, אלא לְדָוִד.

הוי: נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.

שלשה דברים שנקראו על שם משה

וכן את מוצא במשה, שנתן נפשו על ג׳ דברים ונקראו על שמו:

דינים,

תורה,

ומשכן.

דינים מנין?

דכתיב: וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּוט אֶת הָעָם(שמות יח, יג);

ונקראו על שמו — דכתיב: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).

תורה מנין?

דכתיב: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח);

ונקראת על שמו — דכתיב: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

המשכן מנין?

שכן את מוצא, שהיה משה מחזיר על האומניןמחזיר על האומנין — סובב בין בעלי המלאכה בכל יום ובכל שעה, ללמדם כיצד יעשו המלאכה שלא יטעו בה,

לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

ולכך כתיב על כל דבר ודבר: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות לט, א) — שלא היה זז מעל גביהם.

וכן הוא אומר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ וגו׳(שמות לט, מג), וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה.

מה משה ברכם?

אמר: וִיהִי נֹועַם יי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו׳(תהלים צ, יז) —

אמר להם: תשרה השכינה במעשה ידיכם.

אמר רבי חייא בר יוסף:

כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו בכל יום שני פעמים.

ואם תאמר: היה אחד משבטו של לוי נותן לו ידנותן לו יד — מסייע לו?

לאולאו — לא (אין הדבר כן), אלא אמרו חכמים: הוא בעצמו היה קובעוקובעו — מקימו, מעמידו ומפרקו, ולא סייעו אחד מישראל,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

לכך נקרא על שמו,

שאינו אומר ״ביום הקים״, אלא בְּיוֹם כַּלּת — יום שכלו הקמותיו;

וזכר שמו שם.

לכך נאמר: כַּלּת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתשמש משרת מתלמדת נלמדת ושרות ושררה, שלטון מקפח מחסר, מונע הכתיבו קבעו בכתב מחזיר על האומנין סובב בין בעלי המלאכה נותן לו יד מסייע לו קובעו מקימו, מעמידו כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) לאו לא (אין הדבר כן)

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אה— (הוספה)
בבנין— (הוספה)
בבתבניתםכתבניתם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§49§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · מט: פתיחתא ו: מה טבו אהליך יעקב

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

״משכנותיך ישראל״ — ״משכונותיך״: המשכן נעשה משכון, שאם יחטאו ישראל יהא מתמשכן על ידיהם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אמַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

תנחומא, נשא יג · פתיחתא שנייה · ״משכנותיך״ — ״משכונותיך״: המשכן מתמשכן על ידי ישראל כשהם חוטאים

מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה)

בדפוס סימן יד, תחילתו. ״ויטש״ — בכתב היד ״ויעש״; בפסוק (תהלים עח, ס) ובדפוס ״ויטש״. ״לכן״, ״שילה״ — כך בכתב היד ובדפוס (״לכן שמע יי ויתעבר… ויטש משכן שילה״); בפסוק (תהלים עח, נט–ס) ״שמע אלהים ויתעבר… ויטש משכן שלו״.

קריאות: תנחומא בובר, נשא כא (פתיחתא שנייה). שם אין ״דבר אחר״, ו״ויהי ביום כלות משה״ בראש הסימן — הוספת בובר; אין ״לכן״, ומן הפסוק (תהלים עח, נט) רק ״שמע אלהים ויתעבר״. ״ויטש משכן שלו״ — בדפוס ״(שילה) [שלו]״, כמסורה. ״אל תהי קורא כן, אלא משכנותיך״ — כך שם (בלא ״משכונותיך״).

מקבילה: במדבר רבה יב, יד (להלן, ב; ״שיעשו לי משכן שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם״).

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) (תנחומא בובר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה).

זה שאמר הכתוב:

מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב(במדבר כד, ה) (תנחומא בובר: מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל).

אם אֹהָלֶיךָ — למה מִשְׁכְּנֹותֶיךָ?

ואם מִשְׁכְּנֹותֶיךָ — למה אֹהָלֶיךָ?

אלא מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ — אלו אהלים (תנחומא בובר: אהלי מִשְׁכְּנֹותֶיךָ);

ומִשְׁכְּנֹותֶיךָ — אל תיקרא אלא ״ומשכונותיך״ (תנחומא בובר: אל תהי קורא כן, אלא משכנותיך).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

אמור לישראל שיעשו לי משכן,

שאם חטאו — יהא (תנחומא בובר: יחטאו, שיהא) מתמשכןמתמשכן — נלקח כמשכון על ידיהם.

תדע לך שהוא כן,

שכיון שחטאו (תנחומא בובר: כשחטאו) — מה כתיב?

לכן שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל(תהלים עח, נט) (תנחומא בובר: מה כתיב אחריו?) ויטש מִשְׁכַּן(תהלים עח, ס) שילה (תנחומא בובר: מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁיכֵּן בָּאָדָם) —

זה המשכן, שלא נעשה אלא שאם חטאו יהא מתמשכן על ידיהם (תנחומא בובר: שיהא מתמשכן על ישראל).

תרגום לעבריתמתמשכן נלקח כמשכון

חלק ב

מדרשים מאוחרים

במשכן שנתמשכן

במדבר רבה, פרשה יב, יד · דרשת הפסוק · ״המשכן״ · אל תקרי ״משכנותיך״ אלא ״משכונותיך״: המשכן והמקדש נתמשכנו בחטא

מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה)

״משכנותיך ישראל — מה טובו אהליך — זה אוהל מועד״ ו״אל תהי קורא… משכונותיך״ — בגליון כתב היד.

הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה).

מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ — זה אוהל מועד שבמדבר, ושבגלגל, ושבשילה, ושבנוב וגבעון.

ומִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל — אל תהי קורא מִשְׁכְּנֹותֶיךָ אלא ״משכונותיךמשכונותיך — המשכונות שלך״,

שהמשכן והמקדש נתמשכנונתמשכנו — נלקחו כמשכון על ידי ישראל בעת שחטאו.

משכן מנין?

שנאמר: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שילה אֹהֶל שיכן בָּאָדָם(תהלים עח, ס) —

שנתמשכן על ידי ישראל, שנקראו אדם,

שנאמר: צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).

המקדש —

שנאמר: שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן(איכה ד, יא),

ואומר: חֲבֹול חָבַלְנוּ לָךְ(נחמיה א, ז) — זה מקדש ראשון ומקדש שני,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): אִם חָבֹול תַּחְבֹּול שַׂלְמַת רֵעֶךָ(שמות כב, כה).

למה נקרא משכן?

שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל שיעשו לי משכן,

שאם יחטאו — יהא מתמשכןמתמשכן — נלקח כמשכון, כערבון על ידיהם.

תרגום לעבריתמתמשכן נלקח כמשכון, כערבון משכונותיך המשכונות שלך נתמשכנו נלקחו כמשכון כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה— (הוספה)
אשלושילה
אויטשויעש

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§50§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נ: פתיחתא ז: היטיבה ברצונך את ציון

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״היטיבה ברצונך את ציון… אז יעלו על מזבחך פרים״ — משל המלך שבדרך: במדבר הקריבו הנשיאים קרבן מועט, ובבית המקדש — בימי שלמה ועזרא — פרים הרבה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אהֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם

תנחומא, נשא טו · פתיחתא שלישית · משל המלך בדרך ובפונדק: במדבר הקריבו מעט, ובבית המקדש פרים הרבה

הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים(תהלים נא, כ–כא)

בדפוס סימן טו. ״על כל ישראל״ — בכתב היד ״ל כל ישראל״, והע׳ השלמת מאגרים. ״דנא״, ״עזים״ — כך בכתב היד; בפסוק (עזרא ו, יז) ״דנה״, ״עזין״. ״הנשיאם״ — כך בכתב היד.

בדפוס: ״ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו… ולזבח השלמים בקר שנים אלים חמשה עתודים וגו׳״; ״מלה״ד הקרבן שהקריבו הנשיאים״; ״אני מלך ואני שולט בעולם״; ״אמרו לו אדוננו המלך, בדרך אנו נתונים״; ״אלא נכנס למדינה וכשתכנס לפלטרין שלך אתה רואה איך אנו מכבדין אותך״.

תנחומא בובר, נשא כג (פתיחתא שלישית) — אותה פתיחתא כמעט מלה במלה, ושינוייה בפנים (״תנחומא בובר״). בבובר: ״היטיבה״ (בי״ד); ״וגו׳, אז תחפוץ זבחי צדק וגו׳״ ו״כשבנה״ — הוספות בובר; ״בית אלהא דנה״ — בדפוס בובר ״(דנא) [דנה]״, כמסורה. משל המלך שם בשאלות: ״כך אתם מכבדין אותי? כך אתם נוהגים לי? ואיני מלך? ואיני שולט בעולם?״; ורשימת הקרבן שבנמשל (״כף אחת, פר אחד, איל אחד, כבש אחד, שעיר עזים אחד״) — בלא לשון הפסוק.

מקבילה: במדבר רבה יג, א (להלן, ב).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א). (תנחומא בובר: דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.)

זה שאמר הכתוב:

הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳(תהלים נא, כ),

אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל וגו׳(תהלים נא, כא). (תנחומא בובר: אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק וגו׳.)

לפי שבעולם הזה הקריבו קימעאקימעא — מעט:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב(במדבר ז, יב) — מה הקריב? (תנחומא בובר: שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ. מה הקריב את קרבנו?)

קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג),

כַּף אַחַת(במדבר ז, יד),

פַּר אֶחָד(במדבר ז, טו),

אַיִל אֶחָד, (תנחומא בובר: כֶּבֶשׂ אֶחָד,)

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד(במדבר ז, טז),

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים(במדבר ז, יז) (תנחומא בובר: בָּקָר שְׁנַיִם) —

הרי כל הקרבן.

משל המלך שיצא לדרך

למה הדבר דומה?

למלך שיצא לדרך, והיו מביאין לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפונדקהפונדק — בית המלון שבדרכים, האכסניה.

אמר להם המלך: כך אתם מכבדין אותי, וכך אתם נוהגים לי — ואני מלך, ואני שליט בעולם (תנחומא בובר: ואיני מלך? ואיני שולט בעולם)?

אמרו (תנחומא בובר: לו): אדונינו (תנחומא בובר: המלך), בדרך אנו (תנחומא בובר: נותנין) — לפי הדרך ולפי הפונדק הכנסנו לך;

(תנחומא בובר: אלא) נכנס למדינהלמדינה — לעיר (בירת המלך) — ותכנס (תנחומא בובר: וכשתכנס) לפלטריןלפלטרין — לארמון שלך — אתה רואה כמה (תנחומא בובר: במה אנו) מכבדין אותך.

כך כשהוקם המשכן, הקריבו כל (תנחומא בובר: לו) הנשיאם דורוןדורון — מנחה, שי:

כַּף אַחַת,

פַּר אֶחָד,

אַיִל אֶחָד,

כֶּבֶשׂ אֶחָד,

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך הוא כבודי?

אמרו לו: רבון העולמים, במדבר אנו (תנחומא בובר: נתונין), ולפי המדבר הקרבנו (תנחומא בובר: הקרבנות) לפניך;

אלא כשתכנס לפלטרין שלך — אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים (תנחומא בובר: כמה פרים) נקריב לפניך,

שנאמר: הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, (תנחומא בובר: הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ וגו׳)

אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים — (תנחומא בובר: אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ וגו׳ —)

לא פר אחד.

וכן אתה מוצא בשלמה:

כשבנה בית המקדש וביקש להקריב לחנוכת הבית (תנחומא בובר: לחנוכת בית המקדש) —

ראה מה כתיב שם:

וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(מלכים א ח, סג) בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְיָ. (תנחומא בובר: אֲשֶׁר זָבַח לַיְיָ בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.)

וכן בימי עזרא — מה כתיב שם?

וְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָאבית אלהא — בית האלהים(עזרא ו, יז) דנא (תנחומא בובר: דנה) תּוֹרִין מְאָה דִּיכְרִין מָאתַן אִימְּרִין אַרְבַּע מְאָהתורין מאה דיכרין מאתן אימרין ארבע מאה — פרים מאה, אילים מאתים, כבשים ארבע מאות וּצְפִירֵי עזים לְחַטָּאָה עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר. (תנחומא בובר: וגו׳.)

הוי הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ (תנחומא בובר: אֶת צִיּוֹן וגו׳).

תרגום לעבריתקימעא מעט הפונדק בית המלון שבדרכים, האכסניה לפלטרין לארמון דורון מנחה, שי למדינה לעיר (בירת המלך) תורין מאה דיכרין מאתן אימרין ארבע מאה פרים מאה, אילים מאתים, כבשים ארבע מאות בית אלהא בית האלהים

בבמדבר קרבן מועט, ובבית המקדש פרים הרבה

במדבר רבה, פרשה יג, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · הנשיאים הקריבו במדבר קרבן מועט, משל המלך בדרך ובפלטין; שלמה ועזרא הרבו בקרבנות

הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים(תהלים נא, כ–כא)

״כך אתם מכבדים לי״ — בכתב היד ״מה״, שהסופר מחקו, ו״כך״ בגליון. ״אמרו לו״ (פעמיים) — בכתב היד ״אמ׳ לו״; נפתח ״אמרו״ על פי הנושא (בני המדינה, ישראל), וכך בדפוס. ״אז תחפוץ זבחי צדק עולה אז יעלו על מזבחך פרים״ — כך בכתב היד, בלי ״וכליל״ שבפסוק. ״הקריבו לחנכת בית אלהא דנה״ — במסורה: והקריבו.

מקבילות: תנחומא, נשא טו (לעיל, א); תנחומא בובר, נשא כג (לעיל, א, בקריאותיו). כאן ״לפי שבמדבר, בהקמת המשכן, הקריבו לחנכת המזבח קמעא״ ו״הקריבו לו הנשיאים דורון וקרבן: קערה ומזרק, פר אחד וכף, ושעיר עזים״.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יב).

הדא הוא דכתיב:

הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳(תהלים נא, כ), אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק וגו׳(תהלים נא, כא).

לפי שבמדבר, בהקמת המשכן, הקריבו לחנכת המזבח קמעאקמעא — מעט, מועט,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר):

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וגו׳(במדבר ז, יג),

כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, יד),

פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, טו),

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו׳(במדבר ז, טז),

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) —

הרי כל הקרבן.

משל המלך שיצא לדרך

למה הדבר דומה?

למלך שיצא לדרך, והיו מביאים לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפנדקהפנדק — בית המלון שבדרך, האכסניה.

אמר להם המלך:

כך אתם מכבדים לי, וכך אתם נותנים לי? איני מלך, ואיני שולט במלכות?

אמרו לו: אדנינו המלך,

בדרך אנחנו, ולפי הדרך ולפי הפנדק הכנסנו לך;

כשתכנס למדינה ותכנס לפלטריןלפלטרין — לארמון המלך שלך — תראה במה אנו מכבדין אותך.

כך כשהקימו המשכן הקריבו לו הנשיאים דורוןדורון — מתנה, תשורה וקרבן:

קערה ומזרק, פר אחד וכף, ושעיר עזים, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך הוא כבודי?

אמרו לו: רבון העולמים,

במדבר אנו נותנים, ולפי המדבר הקרבנו לפניך;

כשתכנס לפלטרין שלך — אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך.

הדא הוא דכתיב:

הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳, אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים —

ולא פר אחד.

שלמה ועזרא

וכן את מוצא בשלמה, כשבנה בית המקדש ובקש להקריב לחנכת בית המקדש;

ראה מה כתיב שם:

וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם וגו׳(מלכים א ח, סג).

וכן בימי עזרא: הַקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָהבית אלהא דנה — בית האלהים הזה וגו׳(עזרא ו, יז).

הוי: הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳, אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק.

תרגום לעבריתהפנדק בית המלון שבדרך, האכסניה לפלטרין לארמון המלך דורון מתנה, תשורה קמעא מעט, מועט בית אלהא דנה בית האלהים הזה כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אדנהדנא
אעַ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§51§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נא: פתיחתא ח: נחית בחסדך עם זו גאלת

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

העולם עומד על שלשה דברים: עשרים וששה דורות בחסד, התורה, והמשכן — הרגל השלישי שבו עמד העולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אעל שלשה דברים העולם עומד — עשרים וששה דורות של חסד

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ג · פתיחתא שנייה · עשרים וששה דורות בחסד; העולם כטריסקל של שתי רגלים; ״את המשכן״ — את העולם

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יט (להלן, ב); במדבר רבה יב, יב (להלן, ג). ״רבי הונא הכהן בר אבון בשם רבי חייא״ — בדפוס ״רבי הונא הכהן בן אביו בשם רבי אחא״.

״ואתה מוצא״ — בכתב היד ״ואת׳ מוצא״ (״מוצא״ בגליון), ונפתח כבדפוס. ״כולה״ — בכתב היד ״כול׳״; אין בדפוס.

שנו רבותינו:

על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים(משנה אבות א, ב).

ואתה מוצא: עשרים וששה דורות שעמדה משנברא העולם עד שניתנה את התורה —

היה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסד.

וכנגדם דוד אומר עשרים וששה פעמים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א):

הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,

הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, ג) — כולה.

לך חפש אותם, ואת מוצא עשרים וששת.

אמר רבי הונא הכהן בר אבון בשם רבי חייא:

ברמז רמז אותם משה להם בים. מניין?

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ(שמות טו, יג) — אילו עשרים וששה דורות שעמדו משנברא העולם עד שניתנה התורה;

נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — זו התורה שנקראת עוז,

כמה שכתב: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

הטריסקל

למה היה העולם דומה באותה שעה?

לטריסקללטריסקל — לשרפרף בעל שלש רגלים של שתי רגלים, שאינו יכול לעמוד.

כיון שעמד המשכן — מה שכתב: אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — עמד העולם.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

משכן אין כתוב כאן, אלא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

מהו אֶת הַמִּשְׁכָּן? את העולם,

שכתב בבריאת שמים וארץ: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת(ישעיה מ, כב).

תרגום לעבריתלטריסקל לשרפרף בעל שלש רגלים

ב״עם זו״ שני פעמים — ״את המשכן״ לרבות בריאת העולם

תנחומא (ורשא), נשא יט · פתיחתא · נוסח אחר · עשרים וששה דורות בחסד, ומשה רמזן ב״עם זו״ שני פעמים; העולם כטרסקל של שתי רגלים; ״את המשכן״ — לרבות שמים וארץ

מקבילות: פסיקתא רבתי ה, ג (לעיל, א); במדבר רבה יב, יב (להלן, ג). שם ״אמר רבי הונא הכהן בר אבון בשם רבי חייא: ברמז רמז אותם משה להם בים״ (כאן ״אמר רבי אחא בשם רב הונא״), ושם ״את המשכן — את העולם, שכתב בבריאת שמים וארץ: וימתחם כאהל לשבת״; כאן ״עם זו״ שני פעמים (״עד יעבור עם זו קנית״) ו״לרבות בריאת העולם, שכתוב בו את השמים ואת הארץ״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

שנו רבותינו:

על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים(משנה אבות א, ב).

אתה מוצא: עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שנתנה תורה —

והיה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותן בחסד.

וכנגדן אמר דוד ששה ועשרים פעמים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א) בהלל הגדול.

אמר רבי אחא בשם רב הונא:

אף משה רמזן לישראל בים, שאמר עַם זוּ(שמות טו, יג) שני פעמים,

שנאמר: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ,

וכתיב: עַד יַעֲבֹור עַם זוּ קָנִיתָ(שמות טו, טז) —

אלו כ״ו דורות שהיו משנברא העולם ועד שנתנה התורה.

נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — זה התורה שנקרא עוז,

שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

משל: למה היה העולם דומה באותה שעה?

לטרסקללטרסקל — לשרפרף בעל שלש רגלים של שתי רגלים, שאינו יכול לעמוד.

כיון שעמד המשכן — עמד העולם ונתבסס,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

״להקים משכן״ אין כתיב כאן, אלא אֶת הַמִּשְׁכָּן —

לרבות בריאת העולם, שכתוב בו: אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א).

תרגום לעבריתלטרסקל לשרפרף בעל שלש רגלים

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גנָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ — רגל שלישי לעולם

במדבר רבה, פרשה יב, יב · דרשת הפסוק · ״להקים את המשכן״ · חסד, תורה ועבודה: המשכן רגל שלישי שבו נתבסס העולם, ומשכן הנער שלמעלה

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל־נְוֵה קׇדְשֶׁךָ(שמות טו, יג)

מקבילות: פסיקתא רבתי ה, ג (לעיל, א); תנחומא (ורשא), נשא יט (לעיל, ב). כאן שלשת הדברים שבמשנה נדרשים כולם ב״נחית בחסדך״ (חסד, תורה, ״אל נוה קדשך״ — עבודת המשכן והמקדש); כ״ו הדורות ״עד שיצאו ישראל ממצרים״, ״שלא היו מעשים טובים בידם״; ״את״ — ״העולם, שנקרא אהל, הוקם עמו״ (שם ״וימתחם כאהל לשבת״ / ״את השמים ואת הארץ״); דברי רבי סימון על משכן הנער אינם שם.

לפני ״תמן תנינן״ כתוב בכתב היד ״נהלת בעזך — זו תורה, כמה דתימא: יי עז לעמו יתן״, והוא כפל של מה שלהלן במקומו; במאגרים נמחק.

״נתבסס ועמד״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״נתבסם״ (מסומן כמשובש). ״אלו כ״ו דורות״ — בדפוס וילנא ״אלו הדורות״.

דבר אחר:

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ וגו׳(שמות טו, יג).

תמן תנינןתמן תנינן — שם (במשנה) שנינו: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים(משנה אבות א, ב).

ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ — זו החסד;

נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — זו תורה, כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא);

אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — זו עבודת המשכן והמקדש.

דבר אחר:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ — אלו כ״ו דורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, שקבלו התורה,

שהיה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסדו, שלא היו מעשים טובים בידם שיחיו בהם, וזנם הקדוש ברוך הוא בחסדו.

וכנגדן אמר דוד כ״ו פעמים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א).

ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים.

לכך אמר: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ — שבחסד גאלם.

נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — נהלת בזכות התורה, שקבלו עד הקמת המשכן.

למה היה עולם דומה באותה שעה?

לטרסקללטרסקל — לשרפרף, לכסא קטן שלשתי רגלים, שאינו יכול לעמוד, והוא רותתרותת — רועד;

כיון שעשו לו רגל שלישי — הוא נתבסס ועמד.

כיון שנעשה המשכן — כמה דתימר: אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — מיד נתבסס ועמד.

שמתחלה לא היו לעולם אלא שתי רגלים — חסד ותורה — והיה רותת;

נעשה לו רגל שלישי — זה המשכן — מיד עמד.

ולכך כתיב: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

מהו אֶת? העולם, שנקרא אהל, הוקם עמו.

הויהוי — הוה אומר, הרי: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

משכן הנער

דבר אחר:

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי סימון:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן — רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן.

ובעת שהוקם המשכן למטן — הוקם למעלן,

והוא משכן הנער ששמו מטטרוןמטטרון — שם מלאך, שבו מקריב נפשותיהם שלצדיקים, לכפר על ישראל בימי גלותן.

ולכך כתיב אֶת הַמִּשְׁכָּן — שמשכן אחר הוקם עמו.

וכן הוא אומר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז).

תרגום לעבריתתמן תנינן שם (במשנה) שנינו לטרסקל לשרפרף, לכסא קטן מטטרון שם מלאך כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) הוי הוה אומר, הרי רותת רועד

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גנתבססנתבסם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§52§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נב: פתיחתא ט: עורי צפון ובואי תימן

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״עורי צפון ובואי תימן״ — העולות והשלמים, הקטרת והקרבנות ביום הקמת המשכן; ״באתי לגני״ — השכינה שחזרה לתחתונים; ״לגנונו״ — ״כלת״ כתיב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

שיר השירים רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אעוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ד · פתיחתא שלישית · עולות ושלמים של בני נח; יבא דודי לגנו; משל הפלטין; שלשה דברים שעשו הנשיאים; לגנונו — כלת כתיב

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו(שיר השירים ד, טז)

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כ (להלן, ב; ״עורי צפון״ עד ״לגנונו״, ״כלת כתיב״); במדבר רבה יג, ב (להלן, ג; מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, משל הפלטר, ״באתי לגני — לגנוני״ ושלשה דברים שעשו הנשיאים, בנוסח אחר ובתוספות, ובלא ״לגנונו״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא ראשונה (״לימדתך דרך ארץ״, ״באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני״) ודרשת הפסוק ״ביום כלות משה״ (״כלת כתיב״).

״בשמיו״ — בכתב היד ״בשמים״, ותוקן במאגרים. ״כמי שאמר״ — בכתב היד ״במי שאמ׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״כמאן דאמר״. ״יוסי ברבי חנינה״ — בכתב היד ״יוס ר׳ חנינה״. ״על פי שעה״ — בכתב היד ״ע׳פ שנה״; בדפוס ״(אף על פי שנה) [על פי שעה]״. ״העולה״ (ויקרא ו, ב) — בכתב היד ״העולם״, ותוקן במאגרים. ״דרך ארץ״ — בכתב היד ״דרך א׳ר״.

אחרי ״אין כתב כאן אלא״ (זאת תורת המנחה) סימן חסר בכתב היד; בדפוס אין ״אלא״. ״מראש״ — בכתב היד ״מרא׳״, ונפתח כבדפוס. ״לגנונו״ — הסופר מחק ״לגנותו״ וכתב ״לגנונו״.

״אותו״ (ובנו אותו) — בכתב היד ״אות׳״; בדפוס ״אותו״. ״קטורת״ — בכתב היד ״קטור׳״.

המדרש קורא ״ובאי תימן״ (במסורה: ובואי), ״מבכורות צאנו״ (במסורה: מבכרות), ״זאת תורה האשם״, ״וישמעו קול יי״ (במסורה: את קול), ״אחיי וריעיי״ (במסורה: אחי ורעי), ״מזבח אדמה תעשה וזבחת״ (במסורה: תעשה לי).

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

עוּרִי צָפוֹן וּבאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו וגו׳(שיר השירים ד, טז).

עוּרִי צָפוֹן — אילו העולות, שהן נשחטות בצפון.

עולות ושלמים של בני נח

רבי אלעזר בן פדת אומר: הקריבו בני נח שלמים.

מניין? וְהֶבֶל הֵבִיא מִבְּכֹורוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן(בראשית ד, ד).

מהו מֵחֶלְבֵהֶן? מדבר שחלבו קרב לגבילגבי — אל, על (המזבח) מזבח.

רבי יוסי בן חנינא אומר: עולות הקריב.

ומה מקייםומה מקיים — וכיצד מפרש (את הכתוב) רבי יוסי ומחלביהן? משמניהם.

השיב רבי יוסי בן חנינא:

הרי כתב: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עולות וּזְבָחִים לֵאלֹהִים(שמות יח, יב).

אמר רבי יוסי ברבי חנינה: כמי שאמר: אחר מתן תורה בא.

רבי ינאי אומר: אחר מתן תורה בא.

ורבי חייא הגדול אומר: קודם מתן תורה בא.

אמר רבי אלעזר:

הרי כתב: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות(שמות כד, ה).

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

אין למידים מן התורה, שחידוש דבר היה על פי שעה.

חזקיה ברבי חייא:

וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ — שבעורותיהם הקריבו העולות, לא הפשיטום ולא ניתחום.

המקרא מסייע

אמר רבי יהושע דסיכניןדסיכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

המקרא מסיע את רבי יוסי בן חנינה. ראה מה כתב:

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה(ויקרא ו, ז) — הוא המנחה אין כתב כאן, אלא —

זֹאת תורה הָאָשָׁם(ויקרא ז, א) — הוא האשם אין כתב כאן, אלא זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם;

אבל כשהוא בא לעולה, מהו אומר?

זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה הִיא הָעֹולָה(ויקרא ו, ב).

מהו הִיא הָעֹולָה? כהיא העולה שהקריבו מראש.

אבל כשהוא מזכיר השלמים, מהו אומר?

זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(ויקרא ז, יא) —

אשר הקריב ליי אין כתב כאן, אלא אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיְיָ.

אף המקרא מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן —

אין אומר עוּרִי אלא לדבר שהיה ישן.

וּבאִי תֵימָן — אילו השלמים, שהן נשחטין בדרום.

אמר רבי סימון בשם רבי שמואל בן נחמן:

כתב: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה וְזָבַחְתָּ עָלָיו(שמות כ, כא).

רבי ראובן אמר: במקום כשר לעולות וכשר לשלמים:

מחציו לצפון — כשר לעולות;

מחציו לדרום — כשר לשלמים.

יבא דודי לגנו

הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה הקטרת.

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ —

אמר רבי נחוניא:

לימדה אותך התורה דרך ארץ: שלא יהא החתן נכנס עד שתהא הכלה נותנת לו רשות.

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אילו הקרבנות.

משל המלך והפלטין

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) — למה הדבר דומה?

למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטיןפלטין — ארמון, ובנו אותו.

והיו בני המדינה עומדת על פתח פלטין, ומצעקין ואומרים:

יכנס המלך לפלטין!

מה עשה? נכנס המלך בפשיפשבפשיפש — בפתח הקטן, בפשפש שבשער, ושילח את הכרוזהכרוז — המכריז, השליח הקורא ברבים, ואמר להם:

אל תצעקו, שכבר באתי לפלטין.

כך, שעמד המשכן היו אומרים: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? שילח ואומר להם:

מה אתם יריאיםיריאים — יראים, חוששים? כבר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

לגני — לאותה הגן שנסתלקתי הימנה

דבר אחר: בָּאתִי לְגַנִּי —

אמר רבי שמעון בר יוסינה:

באתי לגן אין כתב כאן, אלא בָּאתִי. מהו לְגַנִּי?

לאותה הגן שנסתלקתי הימנה,

כמה שכתב: וַיִּשְׁמְעוּ קוֹל יי אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן(בראשית ג, ח).

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אילו קדשי הקדשים וקדשים קלים.

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אילו החלבים והנסכים.

שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן

דבר אחר:

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי —

אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בר יוסינה:

אילו שלשה דברים שנעשו הנשיאים שלא כהוגן, וקיבלן הקדוש ברוך הוא. ואילו הן:

שהיחיד אינו מתנדב קטורת —

והביא כל נשיא קטרת, כמה שכתב: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד).

ושאין היחיד מביא חטאת אלא אם כן הודיע לו, כמה שכתב: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ(ויקרא ד, כג) —

והביא כל נשיא ונשיא שלא הודע לו, כמה שכתב: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז).

ושאין קרבנו של יחיד דוחה את השבת —

וקרבנו של נשיא דוחה את השבת, כמה שכתב: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ — אילו ישראל שנקראו רעים,

שנאמר: לְמַעַן אַחַיי וְרֵיעָיי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ(תהלים קכב, ח).

לגנונו — ביום שנכנסה כלה לחופה

דבר אחר:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — אל תהי קורא כן, אלא לגנונולגנונו — לחופתו, לחדר החתונה.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

ביום שנכנסה כלה לחופה —

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — כלת כתיב.

תרגום לעבריתפלטין ארמון בפשיפש בפתח הקטן, בפשפש שבשער הכרוז המכריז, השליח הקורא ברבים יריאים יראים, חוששים לגנונו לחופתו, לחדר החתונה ומה מקיים וכיצד מפרש (את הכתוב) לגבי אל, על (המזבח) דסיכנין מסכנין (שם מקום בגליל)

בעולות ושלמים, הקטרת והקרבנות — לגנונו

תנחומא (ורשא), נשא כ · פתיחתא · נוסח אחר · עולות בצפון ושלמים בדרום; ״יבא דודי לגנו״ — דרך ארץ; משל הפלטרין; שלשה דברים שעשו הנשיאים; ״לגנונו״ — ״כלת״ חסר

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו(שיר השירים ד, טז)

מקבילה: פסיקתא רבתי ה, ד (לעיל, א), ושם מחלוקת רבי אלעזר בן פדת ורבי יוסי בן חנינא על קרבנות בני נח, שאינה כאן. כאן ״כמו ששנו רבותינו: העולה קדשי קדשים, שחיטתה בצפון״; ״אמר רבי אבהו״ (שם ״רבי נחוניא״); ״רבי שמעון בן אסיני״ (שם ״רבי שמעון בר יוסינה״); ״שלשה דברים שעשו הנשיאים״ בלא שם אומרו (שם ״רבי לוי בשם רבי שמעון בר יוסינה״); ״עם החתן; לכך כתיב: ויהי ביום כלת חסר״ (שם ״כלת כתיב״).

״שיאמר״ — כך בדפוס, וצריך ״שנאמר״. המדרש קורא ״ובאי תימן״, ״שתיתי עם חלבי״ (במסורה: שתיתי ייני עם חלבי), ״אחי ורעי״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

זה שאמר הכתוב:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ(שיר השירים ד, טז).

עוּרִי צָפוֹן — אלו העולות, שנשחטות בצפון,

כמו ששנו רבותינו: העולה קדשי קדשים, שחיטתה בצפון(משנה זבחים ה, ד);

וּבאִי תֵימָן — אלו השלמים, שנשחטין בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זו הקטרת.

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ —

אמר רבי אבהו:

למדה אותן התורה דרך ארץ: שלא יהא חתן נכנס לחדר עד שתהא נותנת לו הכלה רשות.

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות.

משל המלך והפלטרין

דבר אחר:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א).

משל: למלך שאמר לבני המדינה שיבנו לו הפלטריןהפלטרין — הארמון, ובנו אותה.

והיו בני המדינה עומדין על פתח פלטריןפלטרין — ארמון, וצועקין ואומרין:

מתי יכנס המלך לפלטרין?

מה עשה המלך? נכנס בסתר, שלח הכרוז לפניו לאמר:

אל תצעקו, שכבר באתי לפלטרין.

כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרין: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? שלח ואמר להם:

מה אתם יראים? כבר בָּאתִי לְגַנִּי.

דבר אחר:

בָּאתִי לְגַנִּי —

אמר רבי שמעון בן אסיני:

״באתי לגן״ אין כתיב כאן, אלא בָּאתִי לְגַנִּי — לאותו גן שנסתלקתי ממנו,

שנאמר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן וגו׳(בראשית ג, ח).

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי וגו׳ —

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זה הקטרת;

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אלו קדשי קדשים וקדשים קלים;

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו הנסכים.

שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן

דבר אחר:

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי עִם חֲלָבִי —

אלו שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן, וקבל הקדוש ברוך הוא. ואלו הן:

שאין יחיד מתנדב קטרת —

והביאו כל אחד קטרת, שנאמר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד);

ושאין היחיד מביא חטאת אלא אם כן הודע לו —

והביא כל נשיא שלא הודע לו, שנאמר: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז);

ושאין קרבן יחיד דוחה שבת —

וקרבן של נשיא שבט אפרים דחה את השבת, שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו ישראל, שנקראו רעים,

שנאמר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ(תהלים קכב, ח).

לגנונו — ביום שנכנסה כלה לחופה

דבר אחר:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — אל תקרי לְגַנּוֹ אלא ״לגנונולגנונו — לחופתו, לחדר החתונה״.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

אמר רבי יהושע דסכניןדסכנין — מסכנין (שם מקום בגליל) בשם רבי לוי:

ביום שנכנסה כלה לחופה עם החתן.

לכך כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת — חסר.

תרגום לעבריתדסכנין מסכנין (שם מקום בגליל) פלטרין ארמון הפלטרין הארמון לגנונו לחופתו, לחדר החתונה

גהגן והקרבנות — יום שמיני למלואים

במדבר רבה, פרשה יג, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · יום שמיני למלואים; עולות ושלמים של בני נח; הגליות והרוחות; סעודת הצדיקים; השכינה שחזרה לתחתונים; הנשיאים רעים ודודים

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו(שיר השירים ד, טז)

״בו ביום הקריבו ישראל נדרים תמידים…״ — לפני ״נדרים״ ולפני ״תמידים״ סימני סדר בכתב היד (1, 2), והסדר כפי שנכתב.

״רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו בני נח״ — בגליון כתב היד. ״והבל הביא גם הוא״ — ״גם הוא״ חסר בכתב היד (מקום ריק), והושלם מן הפסוק. ״מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא״ (בפעם השלישית) — בכתב היד ״ר׳ אלעזר בר׳ יוסי לר׳ חנינא״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; תוקן כשתי הפעמים שלפניו וכנוסח הדפוס. ״ויקח יתרו חותן משה״ — בכתב היד ״ויקח משה״, ומאגרים תיקנו כפסוק. ״רב אמר: אתפלגון״ — בכתב היד ״ר׳ אמ׳״; נפתח כנוסח הדפוס (״רב אמר אתפלגות רבי אלעזר ור׳ יוסי בר חנינא״); בבראשית רבה לד, ט: ״אמר רבי הונא: איתפלגון״. ״אתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי״ — בכתב היד ״בר׳ יוסי״, ותוקן במאגרים. ״קודם למתן תורה״ (בדברי רבי חנינא) — ״קודם״ בגליון.

״לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון״ — לפני ״בצפון״ כתוב בכתב היד ״בדרום״, ונמחק. ״מלך המשיח״ — ״מלך״ כפול בכתב היד. ״העירותי מצפון״ — המ״ם חסרה בכתב היד.

״רבי הונא בשם ריש לקיש… אומר לצפון תני״ — הקטע מכתב יד ירושלים 24°5977; בכתב היד ״בשר׳ל״, ״שבעה׳ז״, ״ל׳ל״ (כך פתוחים בשיר השירים רבה ד, טז). ״והלבינו מעשיכם כחלב״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו את הכ״ף כמשובשת.

״מה עשה המלך? נכנס בפשפש״ — מקום ריק בכתב היד; ״נכנס ב־״ הושלם מן הדפוס (״מה עשה נכנס בפשפש ושלח להם הכרוז״). ״וישמעו את קול יי אלהים״ — ״אלהים״ חסר בכתב היד (מקום ריק), והושלם מן הפסוק. ״חטאו דור הפלגה״ — בכתב היד ״המבול״, שנמחק, ו״הפלגה״ בגליון; ״חטאו המצריים נסתלקה״ — בכתב היד ״חטאו״ שני, שנמחק, ו״נסתלקה״ בגליון; ״שרתה השכינה בארץ״ — ״בארץ״ בגליון.

״וצדיקים ישכנו ארץ״ (בדברי רבי יצחק בפעם השנייה) — כך בכתב היד, ומאגרים סימנוהו כמשובש (בפסוק ובדפוס: יירשו). ״אריתי מורי״ (בדבר אחר האחרון) — בכתב היד ״מוריתי״, ותוקן במאגרים. ״וצדיקים״ — במסורה: צדיקים.

מקבילות: מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא על קרבנות בני נח — בראשית רבה כב, ה ולד, ט; ויקרא רבה ט, ו; שיר השירים רבה ד, טז. ״רוח ארגסטיס״ — שיר השירים רבה ד, טז (בשם רבי יהושע בר בנימין בר לוי). ״באתי לגני — לגנוני״ ושבעת הרקיעים ושבעת הצדיקים — פסיקתא דרב כהנא א, א; בראשית רבה יט, ז; שיר השירים רבה ה, א.

נוסח אחר של הפתיחתא — פסיקתא רבתי ה, ד ותנחומא (ורשא), נשא כ (לעיל, א–ב): שם ״יבא דודי לגנו״ בשם ״רבי נחוניא״ / ״רבי אבהו״ (כאן ״רבי הונא״), ״באתי לגני״ בשם ״רבי שמעון בר יוסינה״ / ״רבי שמעון בן אסיני״ (כאן ״רבי ישמעאל ברבי יוסי״), ושם נחתמת ב״לגנונו — כלת כתיב״, שאינו כאן.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

הדא הוא דכתיב:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו׳(שיר השירים ד, טז).

יום שמיני למלואים

היה רבי יוסי אומר:

אימתי התחילו מלואיםמלואים — ימי המלואים, שבעת ימי חנוכת הכהונה והמשכן? בעשרים ושלשה באדר;

ובאחד בניסן שלמו ימי המלואים.

וכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו, ופרקו;

בשמיני העמידו ולא פרקו,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

ואותו יום שמיני — אחד בשבת היה, וראש חדש שלניסן היה.

בו ביום עמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור,

עבדו את עבודתם וסדרום על הסדר.

בו ביום הקריבו ישראל נדרים, תמידים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות.

על אותו היום אומר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן.

עוּרִי צָפוֹן — זו עולה שנשחטת בצפון;

וּבוֹאִי תֵימָן — אלו שלמים שנשחטים בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי — זה אהל מועד;

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה קטרת הסמים;

יָבֹוא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו שכינה;

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו קרבנות.

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) — זה יום שמיני;

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה;

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — זה איברי העולה ואימורי קדשי קדשים;

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים;

אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — זו כנסת ישראל.

עולות ושלמים הקריבו בני נח

רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא.

רבי אלעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו בני נח.

מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:מתיב רבי אלעזר… — הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: והרי כתוב: ״והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן״ — דבר שחלבו קרב (שלמים)! מה עשה לו (איך פירש) רבי יוסי ברבי חנינא? מן השמנים שבהן. הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: ״וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים ליי פרים״! מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? שלמים — בעורם, בלא הפשטה ובלא ניתוח. הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים״ — ״עולה״ — זו עולה; ״זבחים״ — אלו זבחי שלמים! מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? (פירש) כמי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו. רב אמר: נחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא: אחד אומר: קודם למתן תורה בא יתרו; והאחר אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו. אמר רבי חנינא: מי שאומר קודם למתן תורה בא יתרו — (שיטתו) כמי שאומר שלמים הקריבו (בני נח); ומי שאומר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמי שאומר עולות הקריבו.

הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:

והא כתיב: וְהֶבֶל הֵבִיא(בראשית ד, ד) גם הוא מִבְּכֹורוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן —

והרי כתוב: ״והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן״ —

דבר שחלבו קרב!

דבר שחלבו קרב (שלמים)!

מה עבד ליה רבי יוסי ברבי חנינא? מן שמיניהון.

מה עשה לו (איך פירש) רבי יוסי ברבי חנינא? מן השמנים שבהן.

מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:

הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ פָּרִים(שמות כד, ה)!

מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? שלימים — בעורן, בלא הפשט ובלא ניתוח.

מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? שלמים — בעורם, בלא הפשטה ובלא ניתוח.

מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:

הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:

וַיִּקַּח(שמות יח, יב) יתרו חותן משה עֹלָה וּזְבָחִים —

״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים״ —

עֹולָה — זו עולה;

זְבָחִים — אלו זבחי שלמים!

מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? כמאן דאמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.

מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? (פירש) כמי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו.

רב אמר:

אתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא:

נחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא:

חד אמר: קודם למתן תורה בא יתרו;

אחד אומר: קודם למתן תורה בא יתרו;

ואחרינא אמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.

והאחר אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו.

אמר רבי חנינא:

למאן דאמר קודם למתן תורה בא יתרו — כמאן דאמר שלמים הקריבו;

מי שאומר קודם למתן תורה בא יתרו — (שיטתו) כמי שאומר שלמים הקריבו (בני נח);

ומאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמאן דאמר עולות הקריבו.

ומי שאומר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמי שאומר עולות הקריבו.

הדא מסייעא לרבי יוסי בן חנינא:הדא מסייעא לרבי… — זה (הכתוב) מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

זה (הכתוב) מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

עוּרִי צָפוֹן — זו עולה שנשחטת בצפון.

מהו עוּרִי? דבר שהיה ישן ונתעורר.

וּבאִי תֵימָן — אלו שלמים שהן נשחטין בדרום.

מהו וּבאִי? דבר שהוא בא לחדש.

רבי אבא בריה דרבי פפי, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:רבי אבא בריה… — רבי אבא בנו של רבי פפי, (ו)רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: אף המקרא הזה מסייע לרבי יוסי בן חנינא: ״זאת תורת העולה היא העולה״ — שהקריבו בני נח. כשבא לשלמים: ״זאת תורת זבח השלמים״ — ״אשר הקריב״ אין כתוב כאן, אלא ״אשר יקריב״ — מכאן ולהבא.

רבי אבא בנו של רבי פפי, (ו)רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי:

אף הדין קרייה מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

אף המקרא הזה מסייע לרבי יוסי בן חנינא:

זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה היא הָעֹולָה(ויקרא ו, ב) — שהקריבו בני נח.

כדאתי לשלמים: זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(ויקרא ז, יא) —

כשבא לשלמים: ״זאת תורת זבח השלמים״ —

אשר הקריב אין כתיב כאן, אלא אֲשֶׁר יַקְרִיב — מכאן ולהבא.

״אשר הקריב״ אין כתוב כאן, אלא ״אשר יקריב״ — מכאן ולהבא.

הגליות והרוחות

מה מקיים רבי אלעזר קרייה דרבי יוסי בן חנינא, עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן?מה מקיים רבי… — כיצד מקיים (מפרש) רבי אלעזר את המקרא של רבי יוסי בן חנינא, ״עורי צפון ובואי תימן״? פירש אותו בגליות:

כיצד מקיים (מפרש) רבי אלעזר את המקרא של רבי יוסי בן חנינא, ״עורי צפון ובואי תימן״?

פתר ליה בגליות:

פירש אותו בגליות:

עוּרִי צָפוֹן —

לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון, יבאו ויחנו בדרום;

לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון, יבא ויפול בדרום,

שנאמר: וְשֹׁובַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן(יחזקאל לט, ב);

לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון, יבא ויבנה את בית המקדש שהוא נתון בדרום,

שנאמר: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת וגו׳(ישעיה מא, כה).

דבר אחר:

עוּרִי צָפוֹן — מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו.

רוח הדרום אומרת: אני מביאה גלות תימן, וגלות הגרה, וכל הדרום;

ורוח צפון אומרת: אני מביאה גלות צפון.

והמקום נותן שלום ביניהם, והן נכנסות בפתח אחד,

לקיים מה שנאמר: אֹומַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי(ישעיה מג, ו).

רבי הונא בשם ריש לקיש אמר:

לפי שבעולם הזה אם רוח צפונית מנשבת — אין רוח דרומית מנשבת;

אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אמר: אני אביא רוח ארגסטיסארגסטיס — רוח צפונית־מערבית, רוח שתי רוחות מנשבות בה לעולם, ושתי רוחות משמשות בו.

הדא הוא דכתיב:

אֹומַר לַצָּפוֹן תֵּנִי.

סעודת הצדיקים לעתיד לבא

דבר אחר:

עוּרִי צָפוֹן וּבאִי תֵימָן —

לעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן,

ואין צריכין לא בפלסמוןבפלסמון — בבושם, בשמן אפרסמון ולא בראשי בשמים,

אלא רוח צפון ורוח דרום מכבדות וזוחלותוזוחלות — ומזלפות, ומטיפות כל ביסמניביסמני — בשמי, צמחי הבושם של גן עדן, ונותנים ריחם.

הדא הוא דכתיב:

הָפִיחִי גַנִּי — זה כיבוד הגן;

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה זילוףזילוף — הזלפת מים (או בושם) להשקיט האבק.

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

וכי יש בעל הבית שיעשה סעודה לאורחים ולא יהיה מסב עמהם?

יש חתן שיעשה סעודה למקוראיםלמקוראים — למוזמנים, לקרואים ולא ישב עמהם?

אם רצונך — יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

אומר להם הקדוש ברוך הוא: הריני עושה כשם שאתם מבקשים.

באותה שעה בא הקדוש ברוך הוא לגן עדן.

הדא הוא דכתיב:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

אֲחֹותִי — שנתאחו לי בגלות;

כַלָּה — שנתכלו בגלות,

כמה דתימר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).

לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא לקראותם ״אחותי״ — שיהיו אחויים אצלי;

כַלָּה —

כמה דתימר: כְּלִילַת יֹפִי(איכה ב, טו),

וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ(ישעיה סא, י),

ואומר: וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה(ישעיה מט, יח).

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי —

תחת שנתמררו בגלות, והיו מבשמים עצמם בקידוש שם שמים,

עתיד הקדוש ברוך הוא לענגם בגן עדן, ולקטר לפניהם מכל הבשמים.

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי —

לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות,

כמה דתימר: תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ(ישעיה נג, יב),

והיו עוסקין בתורה ביניהם, המתוקה מדבש,

לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להאכילם כל מיני פירות שבגן עדן, ויהיו מתוקים לפניהם כדבש.

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי —

לפי שנשתכרו ישראל בגלות,

כמה דתימר: וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן(ישעיה נא, כא),

ועסקו בתורה המשולה ביין,

שנאמר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה),

והלבינו מעשיכם כחלב,

לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ולהרחיצם בנחלי חלב.

דבר אחר:

על שם וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב(יואל ד, יח).

אִכְלוּ רֵעִים — אלו ישראל, שעשו רצונו שלהקדוש ברוך הוא בגלות, ולא רצו להתערב באומות, אלא שמרו בריתו שלהקדוש ברוך הוא.

דבר אחר:

אִכְלוּ רֵעִים — אלו בעלי מצוות;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו חכמי תורה.

המשכן — הגן

ורבי יוסי בר חנינא דריש ליה להאי קרייה כוליה, עוּרִי צָפוֹן, במשכן:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן — אלו עולות ושלמים, שהעולות נשחטות בצפון והשלמים בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי — זה המשכן.

מהו גַנִּי? גנוניגנוני — חופתי, בית חתונתי:

מה הכילההכילה — החופה, האפריון הפרוש הזאת מצויירת במיני צבעונין, כך היה המשכן מצוייר במיני צבעונין —

תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה הקטרת.

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

אמר רבי הונא:

לימדתך התורה דרך ארץ, שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות.

הדא הוא דכתיב:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, ואחר כך בָּאתִי לְגַנִּי.

משל המטרונה

רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון:

למלך שכעס על מטרונהמטרונה — גבירה, אשת המלך, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו.

לאחר זמן בקש להחזירה.

אמרה: יחדש לי דבר, ואחר כך הוא מחזירני.

כך לשעבר היה אדם שרוי בגן עדן, במחנה השכינה;

כעס עליו הקדוש ברוך הוא וגרשו ממחיצתו.

כשיצאו ישראל ממצרים, בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר ישראל למחיצתו,

שאמר להם שיעשו לו משכן וישכן בתוכם,

כמה דתימר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

אמרו ישראל: יחדש לנו הקדוש ברוך הוא דבר אחד, שהוא חפץ להחזירנו אצלו.

מהו החידוש?

לשעבר היה הקדוש ברוך הוא מקבל עולות מלמעלן,

דכתיב: וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא);

ועכשיו יהא מקבל קרבנות מלמטה.

הדא הוא דכתיב:

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו השכינה;

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות.

משל הפלטר

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.

למה הדבר דומה?

למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטרפלטר — ארמון, ובנו אותו.

והיו בני המדינה עומדים על פתח פלטר ומצעקים ואומרים: יכנס המלך לפלטר!

מה עשה המלך? נכנס בפשפש, ושלח הכרוז להם: אל תצעקו, שכבר באתי לפלטר.

כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרים: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.

לפי שמלאכת המשכן נגמרה בכ״ה בכסליו, ועמד המשכן מקופל עד ראש חדש ניסן.

והיו ישראל אומרים: הרי עשינו המשכן, מתי תבא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו?

כשהגיע ראש חדש ניסן, וצוה הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן, שלח להם על ידי משה:

מה אתם יראים? כבר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה.

לגנוני — עיקר שכינה בתחתונים

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:

באתי לגן אין כתיב כאן, אלא בָּאתִי לְגַנִּי — לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה.

וכי עיקר שכינה לא בתחתונים היתה?

דכתיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ(בראשית ג, ח) אלהים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם.

אמר רבי אבא בר כהנא:

מהלך אין כתיב כאן, אלא מִתְהַלֵּךְ — מקפץמקפץ — קופץ, מדלג ועולה.

מהו וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ?

אמר רבי איבו:

באותה שעה גרעה קומתו שלאדם הראשון, ונעשית שלמאה אמה.

אמר רבי יצחק:

וצַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ(תהלים לז, כט) — והרשעים היכן הם? וכי פורחין באויר?

אלא מהו וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ? וישכינו שכינה עליה.

עיקר שכינה בתחתונים היתה.

וכיון שחטא אדם — נסתלקה השכינה לרקיע הראשון;

חטא קין — נסתלקה לרקיע השני;

חטאו דור אנוש — נסתלקה לרקיע השלישי;

חטאו דור המבול — נסתלקה לרקיע הרביעי;

חטאו דור הפלגה — נסתלקה לרקיע החמשי;

חטאו הסדומיים — נסתלקה לרקיע הששי;

חטאו המצריים — נסתלקה לרקיע השביעי.

וכנגדן עמדו ז׳ צדיקים, והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים, ואלו הן:

אברהם הורידה מן השביעי לששי;

יצחק הורידה מן הששי לחמשי;

יעקב הורידה מן החמשי לרביעי;

לוי הורידה מן הרביעי לשלישי;

קהת הורידה מן השלישי לשני;

עמרם הורידה מן השני לראשון;

משה הורידה מן העליונים לתחתונים.

אמר רבי יצחק:

וצַדִּיקִים ישכנו אָרֶץ — הרשעים מה ישכנו, באויר?

אלא הרשעים סלקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ.

אימתי שרתה השכינה בארץ? ביום שהוקם המשכן,

שנאמר: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לד).

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זו הלבונה והקטרת;

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אלו איברי עולה וחלבים;

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו המנחות והנסכים;

אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — זה נדב ואביהוא, שנתכפרו בצרתן.

אכלו רעים — אלו הנשיאים

דבר אחר:

אִכְלוּ רֵעִים — אלו הנשיאים.

אמר רבי שמעון בן יוסינייא:

למה קרא לנשיאים ״רעים״?

שמכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבנו, וקרבנו מתקבלת, היה עושה יום טוב לאוהביו, לרעיו ולקרוביו.

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו הנשיאים.

ולמה קרי להו ״דודים״? שהיו דודים אלו לאלו.

למה אמר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים?

אמר רבי ברכיה:

למלך שעשה סעודה והזמין אורחים;

כיון שאכלו ושתו, אמר להם: תנו את המנה הזה לבעל הבית.

אף הכאאף הכא — אף כאן: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה וגו׳,

ואף אתם — אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

אמר רבי ברכיה:

למלך שעשה סעודה והזמין אורחים, ונח השרץ לתוך התמחויהתמחוי — הקערה הגדולה שאוכלים ממנה המסובים;

ופשט המלך את ידו — ופשטו הכל את ידיהם;

שאלו משך המלך את ידו — משכו הכל את ידיהם.

אמר רבי ינאי:

משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים,

והיתה עינו יפה בארחים, והיה מחזר עליהם ואומר להם: יערב לכם, יבסם לכםיבסם לכם — ימתק לכם, ייטב לכם.

שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן

דבר אחר:

אריתי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי.

אמר רבי שמעון בן יוסינא:

שלשה דברים כתוב כאן:

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי,

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי,

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי —

כנגד שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן, וקבלם הקדוש ברוך הוא, ואלו הן:

בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטרת, והנשיאים הביאו כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד);

בכל המקום אין היחיד מביא חטאת אלא על ידיעת חטאו, ואלו הביאו שעיר שלא בחטא;

בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת.

הא למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש ברוך הוא.

תרגום לעבריתמלואים ימי המלואים, שבעת ימי חנוכת הכהונה והמשכן ארגסטיס רוח צפונית־מערבית, רוח שתי רוחות מנשבות בה בפלסמון בבושם, בשמן אפרסמון ביסמני בשמי, צמחי הבושם של וזוחלות ומזלפות, ומטיפות זילוף הזלפת מים (או בושם) להשקיט האבק למקוראים למוזמנים, לקרואים מטרונה גבירה, אשת המלך גנוני חופתי, בית חתונתי הכילה החופה, האפריון הפרוש פלטר ארמון התמחוי הקערה הגדולה שאוכלים ממנה המסובים מקפץ קופץ, מדלג אף הכא אף כאן יבסם לכם ימתק לכם, ייטב לכם

חלק ב

דברי האמוראים

דיִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ — היכן נאמרה

שיר השירים רבה, פרשה א, ח · דרשת הפסוק · ״ישקני מנשיקות פיהו״ · בים, בסיני, באהל מועד או בבית העולמים — ובקשת כל אחד מן השירה

״ישרים בסיני״ — האותיות ״ם ב״ מסופקות. ״מנשיקות״ (בדברי רבי יוחנן) — היו״ד הושלמה במאגרים.

בוילנא חסר ״שיר שאמרו ישרים בסיני… יצפון לישרים תושיה״ ודברי רבי יצחק מובאים בשם רבי יודא ברבי סימון (״שיר שאמרו אותו השירים השוררים״). ״פתחין ל׳ויהי ביום כלות משה׳״ — שם ״פתיחה״.

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ(שיר השירים א, ב) — איכן נאמרה?

רבי חנינא בר פפא אמר: בים נאמרה,

היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): לְסֻוסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה(שיר השירים א, ט).

רבי יודה ברבי סימון אמר: בסיני נאמרה,

שנאמר: שִׁיר הַשִּׁירִים(שיר השירים א, א) — שיר שאמרו ישרים בסיני,

היך מה דאת אמר: יִצְפֹּון לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה(משלי ב, ז).

רבי יצחק אמר: בים נאמרה.

שִׁיר הַשִּׁירִים — שיר שאמרו אותו השרים השוררים,

היך מה דאת אמר: קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹוגְנִים(תהלים סח, כו).

תני משום רבי נתן: הקדוש ברוך הוא בכבוד גדולתו אמרה,

שנאמר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.

רבן גמליאל אומר: מלאכי השרת אמרוהו.

שִׁיר הַשִּׁירִים — שיר השרים, שיר שאמרוהו שרים של מעלה.

רבי יוחנן אמר: בסיני נאמרה,

שנאמר: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

באהל מועד או בבית העולמים

רבי מאיר אומר: באהל מועד נאמרה.

ומיתי לה מן הדא קריאומיתי לה מן הדא קריא — ומביא לה (ראיה) מן המקרא הזה:

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן(שיר השירים ד, טז).

עוּרִי צָפוֹן — זו העולה הנשחטת בצפון;

וּבוֹאִי תֵימָן — אלו שלמים שנשחטין בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי — זה אהל מועד;

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זו קטרת הסמים;

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו השכינה;

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות.

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים: בבית העולמים נאמרה.

ומיתון לה רבנין אף אינון, מאי קרא? עוּרִי צָפוֹן:ומיתון לה רבנין… — ומביאים לה (ראיה) החכמים אף הם; מה המקרא? ״עורי צפון״:

ומביאים לה (ראיה) החכמים אף הם; מה המקרא? ״עורי צפון״:

עוּרִי צָפוֹן — זו העולה הנשחטת בצפון;

וּבוֹאִי תֵימָן — אלו השלמים הנשחטין בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי — זה בית העולמים;

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה קטרת הסמים;

יָבֹא דוֹדִי — זו השכינה;

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות.

ורבנין כולהון חוריורבנין כולהון חורי — ושאר החכמים כולם (אומרים): כולה בבית העולמים נאמרה.

אמר רבי אחא:

אַפִּרְיוֹן(שיר השירים ג, ט) ודבתריה — ורבנין עבדין יתהון פתחין לוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).אפריון ודבתריה… — ״אפריון״ ושלאחריו — והחכמים עושים אותם פתיחות ל״ויהי ביום כלות משה״.

״אפריון״ ושלאחריו — והחכמים עושים אותם פתיחות ל״ויהי ביום כלות משה״.

ובקשת כל אחד

על דעתיהעל דעתיה — לדעתו, לשיטתו דרבי חנינא בר פפא, דאמרדאמר — שאמר בים נאמרה —

ישריישרי — ישרה עלינו רוח הקדש, ונאמר לפניו שירות הרבה.

ועל דעתיהועל דעתיה — ולדעתו, ולשיטתו דרבן גמליאל, דאמר מלאכי השרת אמרוהו —

יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו.

על דעתיה דרבי מאיר, דאמר באהל מועד נאמרה —

יוריד לנו האש ויקבל קרבנותינו.

על דעתיה דרבי יוחנן, דאמר בסיני נאמרה —

יוציא לי נשיקות מתוך פיהו.

הדא הוא דכתיב:

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

תרגום לעבריתהיך מה דאת אמר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) ומיתי לה מן הדא קריא ומביא לה (ראיה) מן המקרא הזה רבנין אמרי החכמים אומרים ורבנין כולהון חורי ושאר החכמים כולם (אומרים) על דעתיה לדעתו, לשיטתו ועל דעתיה ולדעתו, ולשיטתו דאמר שאמר ישרי ישרה

חילופי נוסח והשלמות

שיר השירים רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבשמיובשמים
איוסי ברבייוס ר׳
אכמיבמי
אשעהשנה
אהעולההעולם
אוֹ— (הוספה)
אארץא׳ר
בשנאמרשיאמר
גגם הוא— (הוספה)
גלרבי יוסי ברביברבי יוסי לרבי
גיתרו חותן משהמשה
גמִ— (הוספה)
גנכנס ב— (הוספה)
גאלהים— (הוספה)
גאריתימוריתי
דמנשיקותמנשקות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§53§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נג: פתיחתא י: כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו״ — בצלאל עמל במשכן ומשה נקרא על שמו; ומשה שנתן עצמו על המשכן, שהיה מפרקו וקובעו לבדו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ה · פתיחתא רביעית · בצלאל עמל במשכן, ומשה שלא עמל בו נקרא על שמו

כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה(קהלת ב, כא)

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כא — כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים; שם בלא ״דבר אחר״ ו״וגו׳״, ״יש אדם שעמלו״ בלא ״כי״, ואחרי ״זה בצלאל שעשה את המשכן״ בלא ״בחכמה ובדעת״, ובפסוק ״ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת״; ״ביום כלות בצלאל אין כתיב כאן״ בלא ״ויהי״ ו״להקים את המשכן״. במדבר רבה יב, י (להלן, ב). בדפוס כאן ״ביום כלת משה״.

״בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה״ (שמות לא, ג) — בכתב היד ״ב׳ כ׳ ומ׳״, ונפתח מן הפסוק. ״ויהי ביום כלות בצלאל להקים את המשכן״ — בכתב היד ״בצל׳…״ בקיצור.

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת(קהלת ב, כא) — זה בצלאל, שעשה את המשכן בחכמה ובדעת,

כמה שכתב (תנחומא (ורשא): שכתוב בו): וָאֲמַלֵּא אֹותוֹ רוּחַ אֱלֹהִים(שמות לא, ג) בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ — זה משה, שלא עמל במשכן (תנחומא (ורשא): בו) ונקרא על שמו,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ויהי ביום כלות בצלאל להקים את המשכן אינו אומר (תנחומא (ורשא): אין כתיב כאן),

אלא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

הוי: וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ.

בבצלאל ומשה — ודכוותיה: שלמה ודוד

במדבר רבה, פרשה יב, י · דרשת הפסוק · ״ביום כלות משה״ · נוסח אחר · בצלאל עמל במשכן, והוא נקרא על שם משה

כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה(קהלת ב, כא)

״ובכשרון — זה בצלאל שעשה המשכן בחכמה בתבונה ובדעת ובכשרון״ — בגליון כתב היד.

מקבילה: פסיקתא רבתי ה, ה ותנחומא (ורשא), נשא כא (לעיל, א); כאן ״ובכשרון״ בפסוק ובדרשה, ובסופו ״ודכוותיה: שלמה ודוד״.

דבר אחר:

בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן(קהלת ב, כא) —

זה בצלאל, שעשה המשכן בחכמה, בתבונה, ובדעת, ובכשרון,

כמו שכתוב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה(שמות לא, ג) בתבונה בדעת.

וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ — זה משה, שלא עמל במשכן ונקרא על שמו.

הדא הוא דכתיב:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: שלמה ודוד.

תרגום לעבריתודכוותיה וכיוצא בו

חלק ב

דברי האמוראים

גיִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ — שלשה דברים שנתן משה נפשו עליהם

תנחומא, כי תשא לה · פתיחתא · ״כתב לך״ · הלוחות ניתנו למשה ונכתבה התורה על שמו; שלשה דברים שנתן משה עצמו עליהם; אף המשכן — היה מפרקו וקובעו לבדו, ונקרא על שמו

יִהְיוּ־לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ(משלי ה, יז)

קיצורי כתב היד נפתחו (״ד׳א״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״ע׳ז״, ״כתי׳״). ״איני מחזיר״ — בכתב היד ״אתי״ מחוק ו״איני״ מתוקן. ״כל שבעת ימי המלואים״ — ״על״ מחוק ו״כל״ מתוקן. ״ביום כלות ישראל את המשכן״ — ״ישר״ מחוק ו״כלות״ מתוקן. ״דאמר רבי חייא בר יוסף״ — כך בכתב היד, ושם אומרו כפול. ״ירדו כמה רבבות״ — האותיות ״כמ״ מסופקות בכתב היד.

״תקים״, ״הוקם״, ״ויקם״ — שמות מ, ב; מ, יז; מ, יח.

מקבילה: במדבר רבה יב, ט (פרשה מח, ג) — ״אמר רבי חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו בכל יום שני פעמים… ולא סייעו אחד מישראל״, ושם ״דינים, תורה ומשכן״.

דבר אחר:

כְּתׇב לְךָ(שמות לד, כז).

זה שאמר הכתוב:

יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ(משלי ה, יז).

מהו?

כשעשו אותו מעשה, נתפלל משה עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא.

אמר לו משה: רבוני, החזיר להם את התורה.

אמר דוד: הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ(תהלים נא, יד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: היאך אני מחזירה להם?

אתמול אמרו בסיני: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז),

ובמקום שתיקנו בו — קילקלו,

שנאמר: יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹורֵב(תהלים קו, יט).

אחר כל נסים ונפלאות שעשיתי להם במצרים ועל הים,

וראו כבודי בסיני, שירדו כמה רבבות מלאכים וקשרו להם עטרות,

שנאמר: וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ(יחזקאל טז, יב) —

ואחר כך עשו עגל בחורב! לשעה קלה שכחוני.

ולא עוד, אלא במדבר אני הולך לפניהם מיטטורמיטטור — מורה דרך, ההולך לפני המלך להכין את הדרך:

וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);

השפיל להם את הגבוהים, ומגביה את העמקים;

והמטרתי להם לחם מן השמים;

והיה מעלה להם שלוים,

שנאמר: וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם(במדבר יא, לא);

ולא חסרו דבר.

אחר כל זאת עשו עבודה זרה — איני מחזיר את הלוחות לעובדי עבודה זרה.

כיון שהטריח הרבה, אמר לו: זו —

כְּתׇב לְךָ — לך אני נותנה,

שנאמר: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים — עובדי עבודה זרה.

ומתוך עין טובה שהיה בו במשה — נתנה לישראל,

ולפיכך נכתבה על שמו,

שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

שלשה דברים שנתן משה עצמו עליהם

זו אחד משלשה דברים שנתן משה עצמו עליהם:

התורה,

והדינין,

וישראל.

רבי חייא בר יוסף אמר:

אף המשכן נתן משה עצמו עליו, ונקרא על שמו.

דאמרדאמר — שאמר רבי חייא בר יוסף:

כל שבעת ימי המלואים היה משה מפרקו בכל יום שני פעמים וקובעו.

רבי חייא הגדול אומר:

שלשה פעמים בכל יום,

שנאמר: תָּקִים(שמות מ, ב), הוּקַם(שמות מ, יז), וַיָּקֶם(שמות מ, יח).

ראה כמה היה יגע!

תאמר ששבטו של לוי היו מסייעין אתו? לא.

אמרו רבותינו:

משה בעצמו היה מפרקו וקובעו, ולא סייעו אחד מישראל,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

״ביום כלות ישראל את המשכן״ אין כתיב כאן, אלא בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ולפי שיגע בו — נקרא על שמו.

ואף התורה, לפי שיגע בה — נקראת על שמו,

שנאמר: כְּתׇב לְךָ.

תרגום לעבריתמיטטור מורה דרך, ההולך לפני המלך להכין את הדרך דאמר שאמר

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכהב׳ כ׳ ומ׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§54§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נד: פתיחתא יא: אשמעה מה ידבר האל יי

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

״אשמעה מה ידבר האל יי״ — משה מרכין אזנו במשכן ושומע ״כי ידבר שלום אל עמו״: מאיבה לאהבה בין הקדוש ברוך הוא לבניו ביום שהוקם המשכן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ

פסיקתא רבתי, פסקא ה, טז · פתיחתא שישית · אחר מעשה העגל: משה שומע במשכן, אהבה ואחוה בין הקדוש ברוך הוא לבניו; שלום בעולם

אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ(תהלים פה, ט–י)

מקבילות: במדבר רבה יב, א (להלן, ב); תנחומא, נשא יח (בדפוס כה), ותנחומא בובר, נשא כה (בפרשה נז (מה כתיב למעלה: כה תברכו), א; רבי יהודה בר סימון: ״אשמעה מה ידבר האל יי״, ״שלום אני מדבר להם שאין בלבי על בני כלום״).

״אשמעה מה ידבר האל יי כי ידבר״ — בכתב היד ״מי ידבר… מי ידבר״; תוקן כבמסורה וכבדפוס. ״שעשו ישראל״ — בכתב היד ״שעשה ישר׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״שעשו״. ״כי ידבר שלום״ (מניין) — בכתב היד ״כי ירבה״; תוקן כבמסורה וכבדפוס.

״הלך משה והיה מרכין אזנו במשכן. אמר: תומר״ — בכתב היד ״א׳״ ואחריו סימן חסר; בדפוס ״[כיון שנעשה המשכן א״ר יהודה בר סימון] הלך משה והיה מרבץ ראשו במשכן תאמר שיש בלבו״. ״תומר״ = תאמר. ״אלא אמר״ — בדפוס ״אלא יי אומר״. ״פניו״ — הוי״ו בגליון.

המדרש קורא ״ויחל משה את פני אלהיו למה יי יחרה אפך״ (במסורה: את פני יהוה אלהיו ויאמר למה), ״ואל חסדיו״, ״ליריאיו״, ״תילים״.

דבר אחר: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) —

זה שאמר הכתוב:

אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר(תהלים פה, ט).

את מוצא: בשעה שעשו ישראל אותו המעשה, וכעס הקדוש ברוך הוא עליהם,

כמה שכתב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹורֶף הוּא(שמות לב, ט).

מיד עמד משה ובקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא שיתרצה לישראל,

כמה שכתב: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא), שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם(שמות לב, יב).

מיד נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל,

כמה שכתב: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ(שמות לב, יד).

משה מרכין אזנו במשכן

הלך משה והיה מרכין אזנומרכין אזנו — מטה אזנו, מקשיב במשכן.

אמר: תומרתומר — תאמר — שמא שיש בלבו של הקדוש ברוך הוא על ישראל?

כמה שכתב: אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ.

אומר: תומר עד עכשיו והוא עומד בכעסו כנגדו?

אלא אמר: אלא במדת רחמים הוא נוהג עמהם — יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו).

מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל,

כמה שכתב: וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.

אמר רבי סימון:

למה כתב שני פעמים יְיָ יְיָ?

אלא שפייסו האלהים ואומר לו:

משה, מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו מעשה —

כך אף עכשיו אני נוהג עמהם במידת רחמים.

כמין סילון

והיה משה עומד, והיה הדבר בא לתוך אזנו כמין סילוןסילון — צינור;

והיה הדבר בא לתוך אזנו, ולא היה אחד מישראל שומע;

אבל כשהיו פניו של משה מאדימות — היו יודעין שהדיבור בא אצלו.

אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי יהודה ברבי סימון:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה,

לשעבר היתה איבה ביני ובין בני,

שנאה ביני לבניי,

תחרותתחרות — ריב, מחלוקת ביני לבין בניי;

אבל עכשיו אהבה ביני ובין בניי,

אחוה ביני ובין בניי,

ריעותריעות — רעות, ידידות ביני ובין בניי.

הויהוי — הוה אומר, הרי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִדָיו.

עד שלא הוקם המשכן היתה תחרות בעולם

דבר אחר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִדָיו —

אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה:

כך אמר רבי אלעזר:

עד שלא הוקם המשכן — היתה תחרות בעולם;

אבל משהוקם המשכן — נעשה שלום בעולם.

מניין? כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.

אימתי? אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ(תהלים פה, י).

אמר ריש לקיש:

מה לי ולספר תילים? דבר תורה הוא:

יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

תרגום לעבריתמרכין אזנו מטה אזנו, מקשיב תומר תאמר — שמא סילון צינור תחרות ריב, מחלוקת ריעות רעות, ידידות הוי הוה אומר, הרי

במשה מרכין אזנו במשכן — שלום ביני ובין בני

במדבר רבה, פרשה יב, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · משה מטה אזנו לשמוע אם נתרצה הקדוש ברוך הוא, ושלום ביני ובין בני

אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ(תהלים פה, ט–י)

מקבילות: פסיקתא רבתי ה, טז (לעיל, א); תנחומא, נשא יח, ותנחומא בובר, נשא כה (בפרשה נז (מה כתיב למעלה: כה תברכו), א). כאן בתוספת ״מהו האל יי״ (לשון חוזק / מדת רחמים) ו״ואל חסידיו — זה שבט לוי״.

״אנהוג עמהם״ — ״עד שלא עשו אותו המעשה כך עכשו במדת רחמים״ שלפניו בגליון כתב היד.

בדפוס וילנא חסר ״וקול הדר״, והמאמר ״אמר רבי ברכיה הכהן״ שם בלא ״ברבי״. ״אימתי היה שלום וישע קרוב לישראל״ — בדפוס ״אימתי היתה שלום לישראל״.

מהו ״האל יי״

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ וגו׳(תהלים פה, ט).

את מוצא, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וגו׳(שמות לב, ט), הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וגו׳(דברים ט, יד) —

מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיְחַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, יא).

ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).

אף על פי כן היה בלבו עליהם,

שנאמר: וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם(שמות לב, לד).

כיון שנעשה המשכן —

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

הלך משה והרכין אזנווהרכין אזנו — והטה את אזנו להקשיב במשכן.

אמר: תאמר שיש בלבו שלהקדוש ברוך הוא על ישראל?

הדא הוא דכתיב:

אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ.

מהו הָאֵל יְיָ?

אמר משה: תאמר שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם, והוא בקושיבקושי — בקשיות, בהקפדה (בכעס) עמהם —

ואין הָאֵל אלא לשון חוזק,

כמה דתימר: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ(יחזקאל יז, יג);

או הוא מתרצה להם, והוא נוהג במדת רחמים עמהם —

הדא הוא דכתיב:

יְיָ,

ואין יְיָ אלא מדת רחמים,

שנאמר: יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו).

מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום,

כמה דתימר: וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא —

שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם.

אמר רבי סימון:

למה כתוב שני פעמים יְיָ יְיָ?

אלא שפייסו הקדוש ברוך הוא ואמר לו למשה:

מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה —

כך עכשו במדת רחמים אנהוג עמהם.

״כי ידבר שלום אל עמו״

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

באותה שעה שמע משה קול נאה, וקול הדר, וקול משובח.

לשעבר היה משה עומד, והיה הדבור בא לתוך אזנו כמין סילוןסילון — צינור, ולא היה אחד מישראל שומע;

אבל כשהיו פניו מאדימותמאדימות — אדומות, בוערות — היו יודעים שהדבור בא אצלו.

וכיון שנעשה המשכן — שמע קול נאה.

מה שמע?

כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי בשם רבי יהודה ברבי סימון:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

לשעבר היתה איבה ביני לבין בני,

שנאה ביני ובין בני,

תחרותתחרות — מריבה, קטטה ביני ובין בני;

אבל עכשיו שנעשה המשכן —

אהבה ביני ובין בני,

שלום ביני ובין בני.

הויהוי — הוה אומר, הרי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ — אלו ישראל, על שעשו המשכן;

וְאֶל חֲסִידָיו — זה שבט לוי,

שכתוב בו: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּומֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ(דברים לג, ח).

ומנין אתה אומר שבמשכן הכתוב מדבר?

שכן כתוב אחריו: אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּון כָּבוֹד בְּאַרְצֵינוּ(תהלים פה, י).

אימתי היה שלום וישע קרוב לישראל?

בזמן ששכן הקדוש ברוך הוא כבודו במשכן,

כמה דתימר: וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לה).

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ללמד דבר זה מספר תילים?

דבר תורה הוא, אפילו במקומה אינה חסירה כלום.

ראה מה כתיב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

אימתי?

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתוהרכין אזנו והטה את אזנו להקשיב בקושי בקשיות, בהקפדה (בכעס) כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) סילון צינור מאדימות אדומות, בוערות תחרות מריבה, קטטה הוי הוה אומר, הרי

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמהמי
אכימי
אשעשושעשה
אאמרא׳
אידברירבה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§55§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נה: פתיחתא יב: האנוש מאלוה יצדק

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״האנוש מאלוה יצדק״ — כיעקב שבירך את פרעה, הקדוש ברוך הוא בא אל ישראל טעון ברכות: רמז בסיני ״אבוא אליך וברכתיך״, וברכם בברכת כהנים ביום שהוקם המשכן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אהַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק

במדבר רבה, פרשה יב, ב · פתיחתא שנייה · יעקב ברך את פרעה בביאתו, והקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בביאתו למשכן

הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר־גָּבֶר(איוב ד, יז)

״אימתי… יברכך יי וישמרך״ — בגליון כתב היד, בכתיבת יד אחרת.

״ויברך יעקב את פרעה״ — בראשית מז, י (״ויצא מלפני פרעה״); כך ציין גם דפוס וילנא. בדפוס ״לאו, אלא גם הקדוש ברוך הוא ברך ישראל״.

״אמר רבי יהושע בן לוי: ברמז אמר… ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ — מקבילה: פסיקתא רבתי ה, יז (להלן, ד), בלשון אחרת (״כשיעשו את המשכן — שהוא נותן להם את הברכות… לפיכך, כשעשו את המשכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות״).

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק וגו׳(איוב ד, יז).

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

יעקב, כשהלך אצל פרעה, לא יצא מאצלו עד שברכו,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, י).

מה ברכו? יעלה נילוסנילוס — נהר מצרים לרגלו.

אף אני, כשאבוא אצליכם — אני בא טעון ברכותטעון ברכות — נושא ברכות, עמוס ברכות.

והיכן רמזה להם? בסיני.

אמר רבי יהושע בן לוי:

ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיעשו את המשכן, שהוא נותן להם ברכות בביאתו,

שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וגו׳(שמות כ, כא), בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

וכן עשה: כשבא למשכן ברכן,

שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

הא למדנו שאין אדם צדיק יותר מהאלהים?

הוי: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק!

לאולאו — לא (אין הדבר כן), אלא הקדוש ברוך הוא ברך לישראל בביאתו אצלם.

לכך נאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ,

וסמך לו: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתנילוס נהר מצרים טעון ברכות נושא ברכות, עמוס ברכות לאו לא (אין הדבר כן)

חלק ב

דברי האמוראים

בטעון ברכות — ״כלת״ כתיב

תנחומא, נשא יט · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · בסיני רמז הקדוש ברוך הוא לישראל שיבוא אליהם טעון ברכות, וברכם ביום שהוקם המשכן

בדפוס סימן כו. ״לחופתה״ — בכתב היד ״לחופתח״, ומאגרים מתקן; בדפוס ״לחופה״. ״כשנבוא אליהן״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבובר ״כשאבוא אליכם״. ״ויברך יעקב את פרעה״ — הברכה ביציאה מלפני פרעה (בראשית מז, י), וכך בבובר; הדפוס מציין מז, ז.

בדפוס: ״עד שהיו ישראל בסיני רמזן הקב״ה שכשישרה שכינתו עמהם אז יברכם, אמר להן הקב״ה כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות״; ״א״ר ברכיה ברבי האנוש מאלוה יצדק״; ״ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס ברגלו״; ״אמר הקב״ה אף אני כשאבוא אליכם אבוא טעון ברכות ואברך אתכם״.

תנחומא בובר, נשא כו — נוסחו בפנים בסוגריים; ״ויהי ביום כלות. אמר רבי ברכיה הכהן ברבי״ בראשו — הוספת בובר; לפני ״האנוש מאלוה יצדק״ — ״אמר רבי ברכיה הכהן ברבי״ (כאן ״רבי ברכיה הכהן ברבי״), ואין שם ״הדא היא דכתיב״; ואין שם ״כלת כתיב, ביום שנכנסה כלה לחופתה״.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא כח (״ויהי ביום כלות משה, כלת כתיב, ביום שנכנסה כלה לחופה״); במדבר רבה יב, ב (לעיל, א).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) (תנחומא בובר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת).

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

עד שישראל בסיני (תנחומא בובר: שעד שלא הוקם המשכן, שעמדו ישראל לפני הר סיני) רמזןרמזן — רמז להם הקדוש ברוך הוא;

אמר להן: כשנבוא אליהן (תנחומא בובר: ואמר להם: כשאבוא אליכם) — אני בא טעוןטעון — נושא, עמוס ברכות.

רבי ברכיה הכהן ברבי:

הדא היא דכתיבהדא היא דכתיב — זו היא שכתוב:

הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹושֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר(איוב ד, יז) (תנחומא בובר: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק וגו׳).

יעקב, כשהלך אצל פרעה — לא יצא מאצלו עד שבירכו.

ומה ברכה בירכו (תנחומא בובר: ברכו)?

אמר לו: יעלה נילוסנילוס — נהר מצרים ברגלוברגלו — בבואו, לקראתו (תנחומא בובר: לרגלו).

מנין?

שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, י).

ואני, כשאבוא אליכם — טעון ברכות אני בא (תנחומא בובר: אבוא טעון ברכות).

והיכן (תנחומא בובר: ואיכן) רמזה להם?

בסיני,

שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא),

בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ (תנחומא בובר: וגו׳ אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ).

וכשבא עליהן (תנחומא בובר: אליהם) — ברכן:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) (תנחומא בובר: שנאמר: יְבָרֶכְךָ וגו׳).

אימתי?

ביום שהוקם המשכן:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה —

״כלת״ כתיב:

ביום שנכנסה כלה לחופתה.

תרגום לעבריתרמזן רמז להם טעון נושא, עמוס נילוס נהר מצרים ברגלו בבואו, לקראתו הדא היא דכתיב זו היא שכתוב

גוַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב — אתה סימן לבניך

תנחומא בובר, וישלח כח · דרשת הפסוק · ״וירא אלהים אל יעקב״ · בא אל יעקב טעון ברכות, ולאברהם — הוא עומד ואברהם יושב, סימן לבניו בבתי כנסיות; ולכן ברכת כהנים קודם להקמת המשכן

קיצורי כתב היד נפתחו (״כת׳״, ״שנ׳״, ״א׳ל הקב׳ה״, ״ברכו׳״). לפני ״אף בניך יושבים״ — ״שנאמר אלהים נצב בעדת אל״, שמחק הסופר. ״[כביכול]״, ״[הקדוש ברוך הוא ל]יעקב״, ״[סימן את לבניך]״, ״י[א]ר״ — השלמות מאגרים (״הק׳״ נפתח). ״ויהי ביום כלת משה״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה (במסורה: כלות).

״ישב… שב… אתה סימן לבניך… אלהים נצב בעדת אל״ — כבראשית רבה מח, ז, בלי שם אומרו. ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״ וברכת כהנים לפני ״ויהי ביום כלות משה״ — כפסיקתא רבתי ה, יז (להלן, ד) ותנחומא, נשא יט (לעיל, ב).

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב(בראשית לה, ט).

מה כתיב אחריו? אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה(בראשית לה, יא).

אתה סימן לבניך:

כשבאתי אצלך — באתי טעון ברכות;

וכשאבוא אצל בניך — אבא טעון ברכות,

שנאמר: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).

הוי: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב וגו׳.

ולא ליעקב בלבד, אלא אף לאבינו אברהם.

מה כתיב? וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ וגו׳(בראשית יח, א).

כביכול, הקדוש ברוך הוא עומד והוא יושב.

ביקש לעמוד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שב! חייך, אתה סימן לבניך:

מה אתה יושב ואני עומד —

אף בניך יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כביכול, ואני עומד,

שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל(תהלים פב, א).

אף כאן אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב: סימן את לבניך:

מה אתה — כשבאתי אני אצלך, באתי טעון ברכות;

אף בניך — כשאגלה עליהם, אהא טעון ברכות.

כיון שנעשה המשכן, מה כתיב? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

וכשנגמרה מלאכתו, אמר הקדוש ברוך הוא: התניתי עמהם — כשאגלה עליהם, אבא טעון ברכות.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? ברכן, ואחר כך נגלה עליהם.

מה כתיב בברכת כהנים?

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד),

יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ(במדבר ו, כה),

יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂים לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו);

ואחר כך: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

דברמז אמר הקדוש ברוך הוא — מזבח אדמה ואבוא אליך

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יז · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות״ · כשיעשו את המשכן — יבואו הברכות

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כו (רבי ברכיה הכהן: ״כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות״). ״כשיעשו״ — בכתב היד ״שכיעשו״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״כשיעשו״.

מקבילה: במדבר רבה יב, ב (לעיל, א), בתוך הפתיחתא ״האנוש מאלוה יצדק״, בלשון אחרת (״שיעשו את המשכן, שהוא נותן להם ברכות בביאתו… וכן עשה: כשבא למשכן ברכן״).

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) —

אמר רבי יהושע בן לוי:

ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

כשיעשו את המשכן — שהוא נותן להם את הברכות.

מניין? שכתב: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא) —

באותה שעה אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

לפיכך, כשעשו את המשכן, נתן להם הקדוש ברוך הוא את הברכות: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בוַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת— (הוספה)
בהח
גכביכול— (הוספה)
גהקדוש ברוך הוא ל— (הוספה)
גסימן את לבניך— (הוספה)
גאֵ— (הוספה)
דכשיעשושכיעשו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§56§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נו: פתיחתא יג: ישב בסתר עליון

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״יושב בסתר עליון״ — שיר של פגעים שאמר משה; עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מצויין בעולם, וביום שהוקם — ״ביום כלות״ — כלו המזיקין

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה, תנחומא, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

איֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן

במדבר רבה, פרשה יב, ג · פתיחתא שלישית · שיר של פגעים שאמר משה: שלשה דברים שהרתיע מהם, והמזיקין שכלו כשהוקם המשכן

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן אֹמַר לַיְיָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח־בּוֹ כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת־כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ לֹא־תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה כִּי־אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ לֹא־תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא־יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, א–י)

״אמר רבי שמעון בן יוחאי: אמתה של תורה זין היא לבעליה״ — חסר בכתב יד מינכן, והושלם במאגרים מכתב יד ירושלים 24°5977; כך גם בדפוס וילנא.

״עשר בדרום ועשר בצפון״ — בכתב היד ״עשר״, ותוקן כבדפוס וילנא ״עשרים״, כמניין הקרשים (שמות כו, יח–כב). ״לחמי״ (במדבר כח, ב) — בכתב היד ״ל[..]מי״.

״מצדתא דציידא״ — בכתב היד ״מצרתא דציירא״ (ד׳ שנתחלפה בר׳), ותוקן כבדפוס וילנא ״מצדתה דציידא״.

״ומרירי שולט״ — בכתב היד ״ומרירו שולטו״, ותוקן במאגרים ״שולט״; ״מרירי״ כבדפוס וילנא וכלעיל ״קטב מרירי״. ״כדור״ — בכתב היד נמחק ״כבר״ ונכתב ״כדור״ בגליון; בדפוס וילנא ״ככד״. ״ונכפה״ — בכתב היד ״ונכפל״.

״מדרדתא דקסרין״ — בדפוס וילנא ״מדוכתא דקסרין״. ״אמר רבי הונא בר אידי״ — בדפוס ״אמר רב הונא בשם רבי אידי״.

מי אמר המזמור הזה

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

הדא הוא דכתיב:

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א).

אמר רבי הונא בר אידי:

מי אמר המזמור הזה?

היינו סבורים שבא שלמה ואמרו,

ולא אמרו אלא משה.

הדא הוא דכתיב:

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן —

זה משה, שישב בסתר עליון, שנכנס בתוך הענן שהוא סתר עליון,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): עָבִים סֵתֶר לוֹ(איוב כב, יד),

וכן כתוב: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן(שמות כד, יח).

בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן — שלן לינות הרבה,

שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).

והוא אמר: אֹומַר לַיְיָ מַחְסִי וגו׳(תהלים צא, ב).

שלשה דברים שהרתיע מהם משה

דבר אחר:

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן:

שלשה דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא והרתיע לאחוריווהרתיע לאחוריו — ונרתע, נסוג לאחור.

כיון שאמר לו: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ(שמות ל, יב) —

אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו?

עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ(איוב ב, ד),

ועדין אינו מגיע,

שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ וגו׳(תהלים מט, ח), וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וגו׳(תהלים מט, ט).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן:

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).

אמר רבי מאיר:

נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע שלאש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה:

זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.

וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ להם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב) —

אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות?

אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי, ועורכין כל עצי לבנון — אינו מספיק לו,

שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה(ישעיה מ, טז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן,

שנאמר: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ וגו׳(במדבר כח, ג);

ולא שניהם בבת אחת, אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).

וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח) —

אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו?

הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ וגו׳(מלכים א ח, כז),

ואומר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),

ואומר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ וגו׳(ישעיה סו, א).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן.

כשאני מבקש — העולם כולו אינן יכולין להחזיק כבודי, ולא שמש אחד משלי;

אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום, ועשרים בצפון, ושמנה במערב.

לכך משה אמר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן —

הקדוש ברוך הוא, שהוא יושב בסתרו שלעולם, הוא רואה את הכל ואינו נראה —

הוא נתאוה ללון בצלנו.

אמר רבי פרוזדיקי בר נחשא בשם רבי יהודה ברבי סימון:

שדי יתלונן בצל שעשה לך בצלאל — זה המשכן.

הוי: בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.

שיר של פגעים

אֹומַר לַיְיָ מַחְסִי —

שיר זה שלפגעים אמר משה בשעה שהיה עולה להר, שהיה מתיירא מן המזיקין.

מהו מַחְסִי? אגנתיאגנתי — מגיני, מחסי (?).

וּמְצוּדָתִי — קסטרא דידיקסטרא דידי — המבצר שלי.

אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ — שבשמו אני מבריח את המזיקין ואת מלאכי חבלה.

כִּי הוּא יַצִּילְךָ(תהלים צא, ג) —

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בי בטחת — אני עומד לך:

כִּי הוּא יַצִּילְךָ.

מִפַּח יָקוּשׁ — מצדתא דציידאמצדתא דציידא — מצודת הצייד.

מִדֶּבֶר הַוּוֹת — מדבר שהוא מביא הוות בעולם.

בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ(תהלים צא, ד) — יסוכךיסוכך — יגן עליך, יסוכך עליך לך בזכות התורה שניתנה מימינו שלהקדוש ברוך הוא,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

תַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה — מי שבא לחסות תחת כנפיו שלהקדוש ברוך הוא, הוא לו צנה וסוחרה שלאמת.

מהו צִנָּה וְסֹוחֵרָה אֲמִתּוֹ?

אמר רבי שמעון בן לקיש:

אמר הקדוש ברוך הוא: זייןזיין — כלי נשק אני עושה לכל מי שהוא סוחר באמיתה שלתורה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אמתה של תורה זין היא לבעליה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

זיין נתן הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני, ושם המפורש כתוב עליו.

לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה(תהלים צא, ה) — מן אגרת בת מחלתאגרת בת מחלת — שם מלכת השדים ומרכבתה, ולא מכל המזיקים המושלים בלילה.

ומֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם —

אמר רבי ברכיה:

יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף, וקושט כחץוקושט כחץ — ומכוון ופוגע כחץ (?).

ומי יצילך ממנו? שלוח הקןשלוח הקן — מצות שילוח הקן,

שכן כתוב למעלה: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ —

אין פח אלא צפור,

כענין שנאמר: הֲתִפֹּול צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ(עמוס ג, ה),

וכתוב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר וגו׳(דברים כב, ו), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו׳(דברים כב, ז).

מִדֶּבֶר בָּאֹופֶל יַהֲלֹוךְ(תהלים צא, ו) — מי שמעשיו באפל, הדבר שולט בו.

וכן הוא אומר: לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו(חבקוק ג, ה) —

אף כאן הוא אומר.

קטב מרירי

מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם.

רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:

שד הוא.

ולמה קרי ליהולמה קרי ליה — ולמה קורא לו (נקרא שמו) קטב?

רבי אבא בר כהנא אמר:

דהוא בזיז סוגייה דיומא מן ראשיהון דארבע עד סופיהון דתשע.דהוא בזיז סוגייה… — שהוא שולט (משוער: בוזז) ברובו של היום, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית.

שהוא שולט (משוער: בוזז) ברובו של היום, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית.

רבי לוי אמר:

דהוא בזיז סוגייה דטיהרא מן סופיהון דארבע עד ראשיהון דתשע.דהוא בזיז סוגייה… — שהוא שולט ברובם של הצהרים, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית.

שהוא שולט ברובם של הצהרים, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית.

ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין הצל לחמה.

ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה בתוך מצחו, והוא מתגלגל כדור.

אמר רבי הונא בשם רבי יוסף:

קטב מריריקטב מרירי — שם השד ״קטב״, המר — עשוי קליפין קליפיןעשוי קליפין קליפין — עשוי שכבות שכבות, כקשקשים, שערות שערות, עינים עינים.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

ועין אחת קבועה לו בלבו,

וכל מי שהוא רואה אותה — אין לו חיים בעולם, בין אדם, בין בהמה, בין חיה;

וכל מי שהוא רואה אותה — הוא נופל ומת.

ומרירי שולט מי״ז בתמוז עד תשעה באב.

חזקיה ראה אותה, ונפל על פניו ומת.

אמר רבי פנחס הכהן:

מעשה באחד שראה אותה, ונכפה על פניו.

אמרו: יהודה בן שמואל ראה אותה ולא נפל;

אף על פי כן — ומת.

רבי אבהו והמזיק

רבי אבהו הוה יתיב פשיט בחדא כנישתא מדרדתא דקסרין.רבי אבהו הוה… — רבי אבהו היה יושב ודורש בבית כנסת אחד, (בית הכנסת) מדרדתא שבקיסרין. ראה אדם אחד רץ אחר חברו, ובידו מקל אחד, רוצה להכותו בו. ראה מזיק רץ אחריו, ובידו מקל אחד של ברזל. יצא רבי אבהו ורץ אחריו. אמר לו: אל תכה אותו, שמא ימות! אמר לו: רבי, מזו (ממכת מקל כזה) הוא מת? אמר לו: הרי מזיק רץ אחריך, ובידו מקל של ברזל; אתה מכה אותו בזו, והוא מכה אותו בההיא — והוא מת.

רבי אבהו היה יושב ודורש בבית כנסת אחד, (בית הכנסת) מדרדתא שבקיסרין.

חמא חד פרי בתר חבריה, ובידיה חד קטו, בעי דימחיניה בה.

ראה אדם אחד רץ אחר חברו, ובידו מקל אחד, רוצה להכותו בו.

חמא מזיקא פרי בתריה, ובידיה חד קטו דפרזלא.

ראה מזיק רץ אחריו, ובידו מקל אחד של ברזל.

נפק רבי אבהו פרי בתריה.

יצא רבי אבהו ורץ אחריו.

אמר ליה: לא תמחיניה, דילמא הוא מיית!

אמר לו: אל תכה אותו, שמא ימות!

אמר ליה: רבי, מן הדא הוא מיית?

אמר לו: רבי, מזו (ממכת מקל כזה) הוא מת?

אמר ליה: הא מזיקא פרי בתרך, ובידיה קטותא דפרזלא;

אמר לו: הרי מזיק רץ אחריך, ובידו מקל של ברזל;

את מחי לה בהדא, והוא מחי לי בההיא — והוא מיית.

אתה מכה אותו בזו, והוא מכה אותו בההיא — והוא מת.

רבי יוחנן הוה מפקד לספריא ולמתניא באילין יומייא דלא יהוון טענין ערקא על מינוקיא.רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה שלא יכו את התינוקות ברצועה. רבי שמואל בר רב יצחק היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה לפטור את הילדים בארבע שעות.

רבי יוחנן היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה שלא יכו את התינוקות ברצועה.

רבי שמואל בר רב יצחק הוה מפקד לספריא ולמתניא באילין יומייא דיהוון מפטרין טליא בארבעה שעין.

רבי שמואל בר רב יצחק היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה לפטור את הילדים בארבע שעות.

״יפול מצדך אלף״

יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף(תהלים צא, ז).

רבי יצחק אמר:

היד שהיא שולטת על מצוה אחת — זו מצות התפלין —

כתוב בה: יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף, שנמסרו לה אלף מלאכים לשמרו;

אבל הימין, שהיא שולטת במצוות הרבה — וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, רבבה שלמלאכים נמסרו לה.

אמר רבי חנינא ברבי אבהו:

אינו אומר ״ימסרו לך״, אלא יִפֹּול:

אם באים הם אלף מזיקין — הן נופלין לפני היד שהיא שולטת על אלף מצוות;

ואם באים הם רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים מזיקין — הם נופלין לפני היד שהיא שולטת במצות הרבה.

בנוהג שבעולם, אדם נמסר לאלף איש — עליו לזון אותם.

למה? שהן מסורין לו לשמרו.

והקדוש ברוך הוא מוסר לאדם הזה אלף מלאכים משמאלו ורבוא מימינו, לטובתו, לשמרו.

אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ — שתזון אותם.

רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט(תהלים צא, ח) — שלוותך;

וְשִׁלֻּומַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה — מה שישלם הקדוש ברוך הוא לרשעים במעשיהם תראה.

כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶיךָ(תהלים צא, ט) —

אמר רבי חנינא:

אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: נתתה את התורה בתחתונים אצלינו, ושכינתך תשרה בעליונים.

הדא הוא דכתיב:

כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי — שנתת לי תורתך;

ועֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶיךָ — ואתה שמת מעונך בעליון.

לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה(תהלים צא, י),

כמה דתימר: לֹא יְאֻונֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן(משלי יב, כא).

״ונגע לא יקרב באהליך״

וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ.

אמר רבי יוחנן:

עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין בעולם לבריות;

ומשהוקם המשכן, ששרתה השכינה למטה — כלו המזיקין מן העולם.

הדא הוא דכתיב:

וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ — זה אהל מועד.

אמר לו רבי שמעון בן לקיש:

מה לך אצל ספר תלים? והלא ממקומו אינו חסר:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן המזיקין.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

מהו בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה?

שכלו המזיקין מן העולם.

תרגום לעבריתוהרתיע לאחוריו ונרתע, נסוג לאחור כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) אגנתי מגיני, מחסי (?) קסטרא דידי המבצר שלי מצדתא דציידא מצודת הצייד יסוכך יגן עליך, יסוכך עליך זיין כלי נשק אגרת בת מחלת שם מלכת השדים וקושט כחץ ומכוון ופוגע כחץ (?) שלוח הקן מצות שילוח הקן רבנין אמרין החכמים אומרים ולמה קרי ליה ולמה קורא לו (נקרא שמו) קטב מרירי שם השד ״קטב״, המר עשוי קליפין קליפין עשוי שכבות שכבות, כקשקשים רבוא רבבה, עשרת אלפים

חלק ב

דברי האמוראים

ב״ביום כלות״ — שנתכלו המזיקין; ״יושב בסתר עליון״

תנחומא, נשא יז · דרשת הפסוק · ״ביום כלות משה״ · עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מצויין, ומשה אמר ״יושב בסתר עליון״; ביום שהוקם נתכלו

בדפוס סימן כג; סימנים יז–כב שבדפוס (״מה כתיב למעלה מן הענין — יברכך״, ״רמז למלאכים״, ״על שלשה דברים העולם עומד״, ״עורי צפון״, ״יש אדם שעמלו בחכמה״, ״תנאים עשה הקב״ה״) אינם בכתב היד, וכן סימן יב (״ווי ביום כלות משה״).

״לשון כלא״ — בגליון כתב היד; בדפוס ״לשון כלה, ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם״. ״ועשוי״ — הי׳ בתוספת בכתב היד. ״ברבי״ (״רבי ברכיה הכהן ברבי״) — בכתב היד ״בירושלם״; בדפוס ״ר׳ ברכיה הכהן ברבי״, וכך כתב היד עצמו בסעיפים יט, כב. ״כחץ״ — בגליון כתב היד, תחת ״בחוץ״ שמחק הסופר. ״ומרירי״ — בכתב היד ״ומריח״; בדפוס ״ומרירי״. ״משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב״ — בכתב היד ״מי׳ז בתמוז עד ט׳ באב״, וכך בדפוס. ״באהליך״ — בפסוק (תהלים צא, י) ״באהלך״. ״ביום״ (האחרון) — האותיות ״ם״ מסופקות בכתב היד.

בדפוס: ״שיושב בסתרו של הקב״ה שהוא עליון נורא״; ״שלן שם מאה ועשרים יום כמנין צל״; ״שהיה מחסי ונעשה לי כחומה״; ״מצודתו של דוד שנתפש ליהרג״; ״ארשב״ל צנה אני נעשה לו״ (בכתב היד ״אמר רבי שמעון״); ״מכאן שהיו מתיראין מן המזיקין״; ״וקושש כחץ״; ״בצהרים, לפיכך מקטב ישוד צהרים״; ״זה אהל מועד״; ״מכל דבר רע״.

קריאות תנחומא בובר שבתוך הנוסח — תנחומא בובר, נשא כז (דרשת הפסוק), הפותח ״דבר אחר״ וחותם ״ויהי ביום כלות משה״. ״חייך״, ״מהו מפח יקוש״, ״מכאן״, ״ברבי״ — הוספות בובר; ״מקטב ישוד צהרים״ — בדפוס בובר ״(ומקטב) [מקטב]״, כמסורה; ״רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס בובר ״(רשב״ג) [רשב״ל]״. בתנחומא בובר ״אמר ריש לקיש״ תחת ״אמר רבי שמעון״, ואין בו ״שנאמר: ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד״ ולא ״והוא עשוי אפסיין״; ״ומרירי שולט״ — בתנחומא בובר ״והוא שולט״.

מקבילות: במדבר רבה יב, ג (לעיל, א); פסיקתא רבתי ה, יד (להלן, ג); מדרש תהלים צא, ג; צא, ה (להלן, ד); פסיקתא דרב כהנא, פסקא א, ה (שם ״מה לי ללמד ממקום אחר, נלמד ממקומו״ בשם רבי יוחנן). ״קטב מרירי״ — בבלי פסחים פרק י, קיא ע״ב (״תרי קטבי הוו, חד מקמי טיהרא וחד מבתר טיהרא… מחד בתמוז עד שיתסר ביה ודאי שכיחי״).

(תנחומא בובר: דבר אחר:) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

אמר רבי יוחנן:

מהו בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה (תנחומא בובר: בְּיוֹם כַּלּוֹת)?

לשון כלאכלא — כליה, כלות (״כלות״ — מלשון כלה) (תנחומא בובר: כילוי):

(תנחומא בובר: ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם,) עד (תנחומא בובר: שעד) שלא הוקם (תנחומא בובר: את) המשכן — היו מזיקין מצויין בעולם.

כשהיה משה עולה להר (תנחומא בובר: בהר), היה אומר המזמור הזה:

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א) — שיושב בסתרו של עליון (תנחומא בובר: שישב בסתרו של הקדוש ברוך הוא);

בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן — שלן שם מאה ועשרים יום;

אֹמַר לַיְיָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי(תהלים צא, ב) (תנחומא בובר: אֹומַר לַיְיָ מַחְסִי) — שהוא מחסי, ועשוי (תנחומא בובר: ועשו) לי כחומה;

אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ —

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בי בטחת? (תנחומא בובר: חייך,) אני עומד לך.

כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ(תהלים צא, ג).

מהו ״פח יקוש״? (תנחומא בובר: מהו מִפַּח יָקוּשׁ?)

כמצודתו של דוד, שנתפש להרג (תנחומא בובר: ממצודתו של צייד),

שנאמר: וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹוטְרִים אֶל דָּוִד(שמואל א כג, כו).

וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ(תהלים צא, ד) —

אמר רבי שמעון (תנחומא בובר: ריש לקיש):

צנה אני נעשה לו, ולכל מי שחוסה בתורה (תנחומא בובר: צינה אני נעשה לכל מי שהוא סוחר בתורה).

לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה(תהלים צא, ה) — מיכאן שהיו מתיראין.

מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם —

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

יש מזיק שהוא פורח כעוף, וקושטוקושט — ויורה, כקשת (?) כחץ.

מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב(תהלים צא, ו) (תנחומא בובר: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹוךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם) —

זה קטב מרירימרירי — (שם מזיק) ״קטב מרירי״, שד הצהרים,

שכל מי שרואה אותו — אין לו חיים בעולם:

בין בהמה (תנחומא בובר: אדם),

בין אדם (תנחומא בובר: בהמה),

בין (תנחומא בובר: ובין) חיה.

כיצד עשוי?

ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה בין (תנחומא בובר: מתוך) מצחו, והוא עשוי אפסייןאפסיין — מכוסה קשקשים (?).

ומרירי (תנחומא בובר: והוא) שולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב;

לפיכך כתיב: מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם.

לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב(תהלים צא, י) באהליך (תנחומא בובר: לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ) — עד אהל מועד, עד יום שהוקם המשכן (תנחומא בובר: אהליך).

הוי: עד יום שהוקם המשכן — היו המזיקין (תנחומא בובר: המזיקים) מצויין;

וביום שהוקם המשכן — נתכלונתכלו — כלו, נשמדו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ללמד מספר תילים (תנחומא בובר: תהלים)?

נלמד ממקומו:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) (תנחומא בובר: יְבָרֶכְךָ יְיָ — מן המזיקין, וְיִשְׁמְרֶךָ) — מכל רע.

אימתי?

ביום שהוקם המשכן (תנחומא בובר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה).

תרגום לעבריתכלא כליה, כלות (״כלות״ — מלשון כלה) וקושט ויורה, כקשת (?) מרירי (שם מזיק) ״קטב מרירי״, שד הצהרים אפסיין מכוסה קשקשים (?) נתכלו כלו, נשמדו

גביום שכלו המזיקים

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יד · דרשת הפסוק · ״ביום כלות״ · נוסח אחר · כשהוקם המשכן כלו המזיקים מן העולם

מקבילות: תנחומא, נשא יז (לעיל, ב; רבי יוחנן: ״ביום שהוקם המשכן נתכלו המזיקין מן העולם״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, דרשת הפסוק ״ביום כלות משה״ (״ביום שכלו המזיקין מן העולם״).

״תשעה קבין״ — הסופר מחק ״תשועת״ וכתב ״תשע׳״; בדפוס ״אין רובע בארץ שאין בו תשעה קבין מזיקין״. ״ויהי ביום הקים משה״ — הסופר מחק ״כלות״ וכתב ״הקים משה״. המדרש קורא ״לא תאונה אליך ונגע״ (במסורה: אליך רעה ונגע), ״באהליך״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

אמר רבי יהודה ברבי שלום בשם רבי לוי:

אין בית רובעבית רובע — שטח של בית רובע (שטח זריעת רבע קב) בארץ שאין בו תשעה קביןתשעה קבין — תשעה קבים — לשון ריבוי מזיקים.

אמר רבי יוחנן:

כשהוקם המשכן — כלו המזיקים מן העולם.

מניין? שכתב: לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ וְנֶגַע לֹא יִקְרַב באהליך(תהלים צא, י) — כשהוקם המשכן.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ולספר תהלים? דברי תורה הוא:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן המזיקים.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

ביום כלות — ביום שכלו

דבר אחר:

ויהי ביום הקים משה אין כתב כאן, אלא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

מהו וַיְהִי בְּיוֹם? ביום שכלו המזיקים מן העולם.

תרגום לעבריתבית רובע שטח של בית רובע (שטח זריעת רבע קב) תשעה קבין תשעה קבים — לשון ריבוי

דלֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה — עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין

מדרש תהלים, מזמור צא, ה · דרשת הפסוק · ״כי אתה יי מחסי״, ״לא תאונה אליך רעה״ · נוסח אחר · נתת את התורה בתחתונים וכבודך בעליונים; משהוקם המשכן — ״ונגע לא יקרב באהליך״; ״יברכך יי וישמרך״ מן המזיקין

קיצורי כתב היד נפתחו (״א׳ר״, ״שמע׳״, ״וישמ׳״). ״זה ספר תילים״ — כך בכתב היד; בדפוס (מהדורת בובר) ״ולמה נלמד מספר תילים, והא כתיב: יברכך יי וישמרך״. ״נפשי מן דכלתא ועיינא לי מן קרחתא״ — בדפוס כך, ושם (צ, יט) גם בשם רבי הונא על ״ויהי נועם יי אלהינו עלינו״. המדרש קורא ״באהליך״ (במסורה: באהלך) ו״מעוניך״ (במסורה: מעונך).

מקבילות: במדבר רבה יב, ג (לעיל, א: ״נתתה את התורה בתחתונים אצלינו״; ״מה לך אצל ספר תלים״); תנחומא, נשא יז (לעיל, ב: ״אמר רבי יוחנן… עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מצויין״; ״אמר ריש לקיש: מה ללמוד מספר תלים״); פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, ה.

כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי(תהלים צא, ט).

אמר רבי חנינא:

נפשי מן דכלתא, ועיינא לי מן קרחתא:נפשי מן דכלתא… — משוער: נפשי (חפצה) בבעלת השיער, ועיני (נשואה) אל הקרחת — כלומר: מה שאני חפץ בו רחוק ממני:

משוער: נפשי (חפצה) בבעלת השיער, ועיני (נשואה) אל הקרחת — כלומר: מה שאני חפץ בו רחוק ממני:

נתתה את התורה בתחתונים אצלינו, ועֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶיךָ.

לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה(תהלים צא, י).

אמר רבי יוחנן:

עד שלא הוקם המשכן — היו המזיקין מתגרין לבריות;

משהוקם המשכן — וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

זה ספר תילים?

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן המזיקין;

וסמיך ליהוסמיך ליה — וסמוך לו: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתוסמיך ליה וסמוך לו

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה, תנחומא, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלחמילמי
אעשריםעשר
אעשריםעשר
אמצדתא דציידאמצרתא דציירא
אמרירימרירו
אשולטשולטו
אונכפהונכפל
בחייך,— (הוספה)
במהו מִפַּח יָקוּשׁ?— (הוספה)
בברביבירושלם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§57§§

מה כתיב למעלה מן העניין

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נז: מה כתיב למעלה: כה תברכו

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

ברכות כהנים נכתבו לפני ״ויהי ביום כלות משה״: משל הקמיע שנתן המלך לבתו מפני עין רעה, ואין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת מלך בשר ודם — הברכה קודם למשכן; ״אשמעה מה ידבר האל יי״ — ביום שהוקם המשכן נעשה שלום, ״ישא יי פניו אליך וישם לך שלום״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

אקול הדר — ״כי ידבר שלום אל עמו״

תנחומא, נשא יח · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · למעלה מן העניין · משה שמע קול נאה: הקדוש ברוך הוא מדבר שלום, ותחרות שבינו לבין ישראל נעשתה שלום

בדפוס סימן כה; סימן כד שבדפוס (״כך פתח רבי תנחומא בר אבא מי עלה שמים וירד״) אינו בכתב היד. ״חסידיו״ — האות ח׳ מסופקת בכתב היד. ״וביום״ — בכתב היד ״וכיום״; בדפוס ״וביום״. ״בארצינו״ — בפסוק (תהלים פה, י) ״בארצנו״.

בדפוס: ״א״ל הקב״ה למשה שלום אני מדבר להם״; ״ואל ישובו לכסלה, וכתיב בתריה אך קרוב ליראיו ישעו וגו׳״; ״אימתי ביום שהוקם המשכן, דא״ר יהושע הכהן בשם ר׳ אליעזר שעד שלא הוקם המשכן…״; ״אמר ליה רשב״ל מה לי ללמוד מספר תהלים, דבר תורה הוא, ואפילו במקומה אינה חסרה כלום״.

חילופי תנחומא בובר, נשא כה, שבו הדרשה כמעט מלה במלה. בכתב היד שבידי בובר הסימן נפסק אחר ״כי ידבר״; ״ויהי ביום כלות משה״ בראשו, ומן ״שלום אל עמו״ עד סופו — הוספות בובר מן הדפוס (בדפוס הסוגר המרובע נפתח לפני ״שלום״ ונסגר אחר ״ביום שהוקם המשכן״ האחרון), ובחילופים כאן הן בסוגריים מרובעים. ״רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס בובר ״רשב״ל״. ״כלום״ (״שאין בלבי על בני כלום״) — אינו בבובר. ״ישא יי פניו אליך וישם לך שלום״ — בבובר עד סוף הפסוק.

מקבילות: פסיקתא רבתי ה, טז, ובמדבר רבה יב, א — בפרשה נד (פתיחתא: אשמעה מה ידבר האל יי), א–ב.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

אמר רבי יהודה ברבי (תנחומא בובר: בר) סימון:

יום שהוקם המשכן — נכנס משה, והיה שומע קול הדר, קול נאה, קול משובח.

אמר משה: אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ(תהלים פה, ט). (תנחומא בובר: בקושי הוא מדבר? ברחמים הוא מדבר? אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ.)

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, שלום אני מדבר להם, שאין (תנחומא בובר: אין) בלבי על בני כלום,

שנאמר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו (תנחומא בובר: וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה),

(תנחומא בובר: וכתיב בתריה:) אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ(תהלים פה, י) לִשְׁכֹּון כָּבוֹד בארצינו (תנחומא בובר: וגו׳).

אימתי?

ביום שהוקם המשכן: (תנחומא בובר: דאמר רבי יהושע הכהן בשם רבי אליעזר:)

שעד שלא הוקם המשכן — היתה (תנחומא בובר: היה) תחרותתחרות — מריבה, קטטה בין הקדוש ברוך הוא לישראל,

וביום שהוקם המשכן — נעשה שלום:

(תנחומא בובר: שנאמר:) כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ (תנחומא בובר: וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה).

אמר (תנחומא בובר: ליה) רבי שמעון בן לקיש:

מה (תנחומא בובר: לי) ללמוד מספר תלים (תנחומא בובר: תהלים)?

אף (תנחומא בובר: דבר תורה הוא, ואפילו) במקומה אינה חסירה כלום:

מה כתיב למעלה מן הענין?

יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ(במדבר ו, כו). (תנחומא בובר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם)

אימתי?

ביום שהוקם המשכן.

תרגום לעבריתתחרות מריבה, קטטה

בברכות כהנים תחילה — משל הקמיע

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יג · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״כה תברכו״ עד ״ויהי ביום כלות״ · ברכות כהנים קודם המשכן: משל הקמיע; אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם

מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא יז — בקריאות; שם המשל בשם רבי יהושע דסכנין, ו״אמר רבי אבהו״ כאן; ואין שם ״בונה להם דימוסיאות״. בדפוס הפסיקתא ״רבי אבהו״ פותח ב״דבר אחר למה כתב תחילה יברכך ואחר כך ויהי״.

״כה תברכו״ — הסופר מחק אחריו ״כד״. ״ועשה את המשכן״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(ועשה) [ועשו]״. ״פימכי״ — בדפוס ״פומבה״. ״בונה להם דימוסיאות״ — בכתב היד ״בינה״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בונה להם דימוסיא״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) — מה כתב למעלה מן הענין? ברכות כהנים:

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג), יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ וגו׳(במדבר ו, כד).

משל הקמיע

למה הדבר דומה?

למלך שקידש את בתו, ועשה לה קידושים גדולים (תנחומא (ורשא): משל למלך שקידש ועשה לבתו קדושין), ושלטה בהם עין רעה.

עבר (תנחומא (ורשא): עמד) המלך להשיא את בתו. מה עשה? נתן לה קמיעקמיע — כתב שמירה, השמור מעין רעה.

אמר לה: יהא הקמיע הזה עליך, כדי שלא תשלוט ביך עין רעה עוד.

כך, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה לישראל בסיני (תנחומא (ורשא): כשנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל) — עשה להם פימכיפימכי — תהלוכה, חגיגה גדולה גדולה (תנחומא (ורשא): פומבי),

כמה שכתב: וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות וְאֶת הַלַּפִּידִים(שמות כ, טו).

ולא היו אלא קידושים,

כמה שכתב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י).

ושלטה בהם עין רעה, ונשתברו הלוחת,

כמה שכתב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לב, יט), וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו וגו׳.

ולא עשה אלא, כיון שבאו ועשה את המשכן (תנחומא (ורשא): ועשו להם משכן) — נתן להם את הברכות תחלה, כדי שלא תשלוט בהם עין רעה.

לפיכך כתב תחילה יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, ואחר כך (תנחומא (ורשא): ואחר ברכת כהנים) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם

אמר רבי אבהו:

אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.

מלך בשר ודם נכנס למדינה —

משבני המדינה מקלסיןמקלסין — משבחים, מקלסים אותו ומכבדין אותו, אחר כך עושה להן צרכיהם:

בונה להם דימוסיאותדימוסיאות — מרחצאות ציבוריים, בנייני ציבור, עושה נחת רוח להם במדינה.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן —

אלא עד שלא עשו ישראל את המשכן, נתן להם את הברכות תחילה,

כמה שכתב: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ,

ואחר כך וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. (תנחומא (ורשא): לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. לכך אמר דוד: אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו(תהלים פה, ט))

תרגום לעבריתקמיע כתב שמירה, השמור מעין רעה פימכי תהלוכה, חגיגה גדולה מקלסין משבחים, מקלסים דימוסיאות מרחצאות ציבוריים, בנייני ציבור

גיְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ — הברכה תחלה

במדבר רבה, פרשה יב, ה · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · למעלה מן העניין · נוסח אחר · לא כמדת מלך בשר ודם: הקדוש ברוך הוא נותן את הברכה תחלה

נוסח אחר של דברי רבי אבהו שבפסיקתא רבתי (לעיל, ב): כאן ״אמר רבי אבין״, ״עד שעשו ישראל את המשכן״, ״נתן להם את הברכה״, ובלי משל הקמיע.

״עד שעשו ישראל את המשכן״ — בדפוס וילנא ״עד שלא עשו״. ״מקלסין אותו ומברכין אותו״ — בדפוס ״ומכבדין אותו״.

אמר רבי אבין:

אין מדותיו שלהקדוש ברוך הוא כמדת מלך בשר ודם.

מלך בשר ודם נכנס למדינה —

משבני המדינה מקלסיןמקלסין — משבחים אותו ומברכין אותו, אחר כך הוא עושה להם צרכיהם:

בונה להם דימוסיאותדימוסיאות — בתי מרחץ ובניני ציבור,

עושה להם נחת רוח במדינה.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא עד שעשו ישראל את המשכן — נתן להם את הברכה תחלה,

כמה שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד),

ואחר כך: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

תרגום לעבריתמקלסין משבחים דימוסיאות בתי מרחץ ובניני ציבור

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה— (הוספה)
אוכתיב בתריה:— (הוספה)
אוגו׳— (הוספה)
אדאמר רבי יהושע הכהן בשם רבי אליעזר:— (הוספה)
אהיה— (הוספה)
אוביוםוכיום
אשנאמר:— (הוספה)
אוְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה— (הוספה)
אליה— (הוספה)
אלי— (הוספה)
אתהלים— (הוספה)
אדבר תורה הוא, ואפילו— (הוספה)
אוְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם— (הוספה)
בבונהבינה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§58§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, א–יא

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם(במדבר ז, א)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נח: ויהי

וַיְהִי(במדבר ז, א)

״ויהי״ ביום כלות משה: מה שאמר עשה — התנאים שבמצרים נתקיימו; ״ויהי״ צרה ו״והיה״ שמחה — ואף יום הקמת המשכן אינו שמחה, שנגנז בבניין הבית; ״ויהי״ — ווי: מי אמר ווי ביום כלות משה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

״ויהי״ — מה שאמר עשה

אמה שאמר עשה — התנאים שבמצרים

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ו · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · ויהי — מה שאמר עשה: תנאי השכינה שבמצרים נתקיימו

מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא כב — בקריאות; שם אין ״מהו ויהי — מה שאמר עשה״, הפסוק כבמסורה (״אלהיהם״), ובסוף ״לכך כתיב את המשכן — לקיים מה שהתנה, הקדוש ברוך הוא כן עשה״; וכן במדבר רבה יב, ו (להלן, יא). ״הת[נ]אים״ — הנו״ן הושלמה במאגרים.

המדרש קורא ״וידעו כי אני יי אלהים״ (במסורה: אלהיהם). אחרי ״מארץ״ סימן חסר בכתב היד, והושלם ״מצרים״ מן הפסוק (כבדפוס).

הדרשה בנוסח במדבר רבה, ועמה ״ויהי — דבר חדש״ (רב) ו״דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהיה״ (רבי שמעון בן יוחאי) — להלן, סעיף יא.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

מהו וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה? מהו וַיְהִי? מה שאמר עשה.

אמר רבי יהושע בן לוי:

תנאים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל עד שהם במצרים:

שאינו מוציאם משם (תנחומא (ורשא): שאינו מוציאן) אלא על מנת שיעשו לו משכן, וישרה שכינתו ביניהם (תנחומא (ורשא): ומשרה שכינתו עליהם),

כמה שכתב: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ אלהים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם(שמות כט, מו).

וכיון שהוקם המשכן, וירדה השכינה ושרת בתוכו (תנחומא (ורשא): ושרתה ביניהם) — באותה שעה נתקיימו כל אותן התנאים.

לפיכך הוא אומר וַיְהִי — שאמר עשה.

״ויהי״ — צרה, ״והיה״ — שמחה

ב״ויהי״ — צרה ושמחה

בראשית רבה, פרשה מב, ד · דרשת הפסוק · ״ויהי בימי אמרפל״ · רבי שמעון בר אבא: ״ויהי״ משמש צרה ושמחה; רבי שמואל בר נחמן: ״ויהי״ צרה, ״והיה״ שמחה — והקושיות, ובהן ״ויהי ביום כלות משה״

הובא מן ״רבי שמעון בר אבא משם רבי יוחנן״ ועד סוף הפסקה — מחלוקת ״ויהי״ ו״והיה״ שלמה. לפניה בפסקה: ״זה מדרש עלה בידינו מהגולה: בכל מקום שנאמר ויהי — צרה… וחמשה הם״, וחמשת ״ויהי בימי״ (אמרפל, אחז, יהויקים, שפוט השופטים, אחשורוש) — דרשות על פסוקים אחרים.

״רבי שמעון בר אבא״ — בכתב היד ״בר׳ אבא״; החכם הוא ר׳ שמעון בר אבא, כבשאר מקומותיו בכתב היד (פרשיות לח, עג, עח). ״ועד סופו״ — ״סו׳״ בגליון; ״גנזה״ כפול בכתב היד ונמחק; ״שנברא(ת)״ — התי״ו נמחקה במאגרים.

״עבדה פלגו״ — בכתב היד ״עברה״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק. ״היא אינה שמחה״ — בכתב היד ״הוא״, ומסומן ״כך״. ״ויאמר אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״. המדרש קורא ״ואור צדיקים״ (במסורה: וארח), ״יי שנית ידו״ (במסורה: אדני), ״רק אתה לא תבנה הבית לשמי״ (מלכים א ח, יט בקיצור).

בתיאודור–אלבק: ״ר׳ שמעון מש׳ ר׳ יוחנן״; ״כיון שצפה הקב״ה ברשעים״ (תחת ״בדור המבול ובדור הפלגה״); ״איפכי״ (תחת ״אפובי״), ״איפכי גדולה יטלו ישראל״.

מקבילה: בבלי מגילה פרק א, י ע״ב — ״כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער״; הקושיות ״ויהי ביום השמיני״ (״הא שכיב נדב ואביהוא״) ו״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, ותשובת רב אשי ״כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי; ויהי בימי אינו אלא לשון צער״. נוסחים אחרים של המחלוקת: ויקרא רבה יא, ז (להלן, ג; ובקריאותיו אסתר רבה ורות רבה), פסיקתא רבתי ה, ח (להלן, ד), במדבר רבה יג, ה (להלן, יב).

נוסחים אחרים של המחלוקת — להלן, סעיפים ג (ויקרא רבה), ד (פסיקתא רבתי) ויב (במדבר רבה).

רבי שמעון בר אבא משם רבי יוחנן:

כל מקום שנאמר וַיְהִי(בראשית יד, א) — משמש צרה ושמחה:

אם צרה — אין צרה כיוצא בה;

ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.

״ויהי״ צרה, ״והיה״ שמחה

אתאאתא — בא רבי שמואל בר נחמן עבדה פלגופלגו — חילק את הדבר:

בכל מקום שנאמר וַיְהִי — צרה;

וְהָיָה(זכריה יד, ח) — שמחה.

אתיבון ליהאתיבון ליה — השיבו לו, הקשו עליו: והכתיבוהכתיב — והרי כתוב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)!

אמר להן: עדיין היא אינה שמחה,

שלא זכה העולם להשתמש באותה האורה.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

אותה האורה שנבראת ביום ראשון — היה אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו.

כיון שצפה הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה — גנזה לצדיקים לעתיד לבוא.

הדא הוא דכתיב:

ואור צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם(משלי ד, יח).

אתיבון ליה: והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)!

אמר להן: עדיין היא אינה שמחה,

שכל מי שנברא ביום הראשון עתידין להתבלות:

כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).

אתיבון ליה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁינִי(בראשית א, ח), יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם חֲמִישִׁי(בראשית א, כג), יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)!

אמר להם: היא עוד אינה שמחה,

שכל מי שנברא לששת ימי בראשית צריכין עשייה:

כגון החרדל צריך למתק,

תורמוסיןתורמוסין — תורמוסים (קטנית מרה) צריכין למתק,

החטים צריכות להיטחן.

יוסף, אהרן, המשכן, יהושע ודוד

אתיבון ליה: וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב)!

אמר להם: עוד היא אינה שמחה, שנזדווגה לו אותה הדוב.

אתיבון ליה: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא ט, א)!

אמר להם: עדיין היא אינה שמחה, שבו ביום מת נדב ואביהוא.

אתיבון ליה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שנגנז בבניין בית המקדש.

אתיבון ליה: וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שׇׁמְעוֹ בְּכׇל הָאָרֶץ(יהושע ו, כז)!

אמר להם: עוד היא אינה שמחה, שצרך לקרוע את שמלותיו.

אתיבון ליה: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיְיָ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכׇּל אֹויְבָיו(שמואל ב ז, א)!

אמר להם: עוד היא אינה שמחה, שבא נתן ואמר לו:

רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת לִשְׁמִי(מלכים א ח, יט).

״והיה ביום ההוא״

אמרון ליה: אמרינן דידן, אמור דידך.אמרון ליה: אמרינן… — אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור אתה את שלך.

אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור אתה את שלך.

אמר להם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר(ישעיה ז, כא);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא);

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

אתיבון ליה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!

אמר להם: עוד היא שמחה היית,

שבו ביום נטלו ישראל אפוביאפובי — שובר, אישור על פירעון החוב עונותיהם;

דאמר רבי שמואל בן נחמן:

אפובי גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש:

תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ(איכה ד, כב).

תרגום לעבריתפלגו חילק את הדבר אתיבון ליה השיבו לו, הקשו עליו תורמוסין תורמוסים (קטנית מרה) אפובי שובר, אישור על פירעון החוב אתא בא והכתיב והרי כתוב

גאף היא אינה שמחה

ויקרא רבה, פרשה יא, ז · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השמיני״ · נוסח אחר · ״ויהי״ צרה ו״והיה״ שמחה — האור שנגנז מפני דור אנוש ודור המבול, מעשי ששת ימי בראשית, ו״ויהי ביום כלות משה״ — שנגנז בבניינו של בית

הובא מן ״שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן״ ועד סוף הפסקה — מחלוקת ״ויהי״ ו״והיה״ שלמה, בתשובותיה ובקושיותיה. לפניה בפסקה: ״המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה: כל מקום שנאמר ׳ויהי בימי׳ — צרה… וחמשה הן״, וחמשת ״ויהי בימי״ — דרשות על פסוקים אחרים. נוסח אחר, מלא מבראשית רבה (לעיל, ב): כאן גניזת האור מפני דור אנוש ודור המבול (״וימנע מרשעים אורם״), מיתת יאיר ו״ויהי שאול עויין את דוד״, ופסוקי ״והיה״ אחרים.

״משמש״ — בכתב היד ״משמח״, מסומן ״כך״; תוקן כבמרגליות. ״זכה״ — הזי״ן הושלמה במאגרים. ״עמד וגנזו״ — ״עמד״ תוספת בכתב היד. ״אותו הריב״ — במרגליות ״אותה הדוב״ (אשת פוטיפר). ״שבו ביום נגנז בניינו שלבית״ — במרגליות ״שבו ביום שנבנה בניינו שלבית נגנז״. ״אותיבון״ (שני המקומות) — תוספת בכתב היד. ״רק אתה״ — הושלם במאגרים, ו״לי״ נמחק בידי הסופר. ״אפכי״ — בכתב היד ״אפככאי״, ותוקן במאגרים; במרגליות ״איפכי״ (ἀποχή, שובר, קבלה על פירעון).

המדרש קורא ״בכל דרכיו״ (במסורה: לכל דרכו), ״ויהי שאול עויין את דוד כל הימים״ (במסורה: עון… מהיום ההוא והלאה; ״כל הימים״ — שמואל א יח, כט), ״והיה ביום אשר נלכדה״ (במסורה: והיה כאשר), ״יום שיני״. ״בית לשמי״ — לשון דברי הימים א כב, ח.

קריאות המקבילות שבתוך הנוסח, כולן אותה דרשה עצמה: אסתר רבה, פתיחתא יא; רות רבה, פתיחתא ז, כמהדורת לרנר (בכתב יד אוקספורד 164 קיצר הסופר אחרי המשפט הראשון והפנה לבראשית רבה — ראה להלן, ד); תנחומא (ורשא), שמיני ט.

השמות: ״שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן״ — באסתר רבה ״שמעון בר אבא אמר בשם רבי יונתן״; ברות רבה ״רבי שמעון [בר בא] אומר בשם רבי יוחנן״. ״אתא רבי ישמעאל ועבדה פלגא״ — כך בכתב היד (במרגליות ״רבי שמואל בר נחמן״); באסתר רבה ״רבי שמואל בר רב נחמן״, ברות רבה ״רבי שמואל בר נחמני״. ״רבי יודן בר מנשה: זה יאיר״ — באסתר רבה ובתנחומא סתם (״ואמר מר״); ושם ״יאיר בן מנשה״. בתנחומא אין ״אתא רבי שמואל ועבדה פלגא״: רבי שמעון בן אבא עצמו אומר ״אבל כל ׳והיה׳ — שמחה״, ו״השיבו חכמים״.

מה שאין בכל המקבילות: בתנחומא אין ״ויהי ביום השמיני״ ו״ויהי ביום כלות משה״; ברות רבה אין ״ויהי דוד בכל דרכיו משכיל״, וביהושע — קריעת שמלותיו (״שבו ביום קרע את בגדיו״) במקום מיתת יאיר; ברות רבה אין ״וימנע מרשעים אורם״, אלא ״וארח צדיקים כאור נוגה״ לבדו.

פסוקי ״והיה״: בויקרא רבה ישעיה ז, כא; זכריה יד, ח; תהלים א, ג; ירמיה יז, ח; מיכה ה, ו. באסתר רבה יואל ד, יח; זכריה יד, ח; ישעיה ז, כא; מיכה ה, ז (״בגוים״); ישעיה כז, יג; תהלים א, ג. ברות רבה ישעיה כז, יג; יואל ד, יח; זכריה יד, ח; ישעיה ד, ג. בתנחומא יואל ד, יח (״שיהא בימות המשיח, ויהא שמחה גדולה לישראל״); ישעיה ז, כא; זכריה יד, ח; תהלים א, ג; מיכה ה, ו.

שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן:

כל מקום שנאמר ויהי — משמש צרה ושמחה:

אם צרה — אין צרה כיוצא בה;

אם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.

אתאאתא — בא רבי ישמעאל ועבדה פלגאועבדה פלגא — ועשה אותה חציים:

כל מקום שנאמר ויהי — צרה;

כל מקום שנאמר והיה — שמחה.

אף היא אינה שמחה

איתיבון (אסתר רבה: אתיבון ליה: והא כתיב; תנחומא (ורשא): השיבו חכמים): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)! (תנחומא (ורשא): הרי שמחה!)

אמר להם: אף היא אינה שמחה (תנחומא (ורשא): של שמחה), לפי שלא זכה העולם להשתמש באותה האור (אסתר רבה: לאותה האורה).

דאמרדאמר — שאמר, כמו שאמר רבי יהודה ברבי סימון:

אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון (אסתר רבה: אורה שנבראת ביום הראשון; רות רבה: אותה האורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון) — (אסתר רבה, רות רבה: היה) אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול שהן מקולקלין (אסתר רבה: בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, שהן עתידין לחטוא לפניו; רות רבה: דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה), עמד וגנזו מהם (רות רבה: עמד וגינזה ותיקנה לצדיקים לעתיד לבא).

הדא הוא דכתיב (רות רבה: ומניין שגינזה? שנאמר):

וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו).

היכן גנזו? בגן עדן (רות רבה: ומניין שגינזה לצדיקים לעתיד לבא? שנאמר וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם(משלי ד, יח)):

אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה(תהלים צז, יא).

אתיבוןאתיבון — השיבו לו, הקשו עליו: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא ביום ראשון עתיד לכלות (אסתר רבה: הן עתידין לבלות; תנחומא (ורשא): שכל מעשה יום ראשון עתידין לבלות).

הדא הוא דכתיב:

כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וגו׳(ישעיה נא, ו). (אסתר רבה, רות רבה, תנחומא (ורשא): וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה)

אתיבון: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שיני(בראשית א, ח), יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם חֲמִישִׁי(בראשית א, כג), יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה (אסתר רבה: , שאינה עשייה שלמה; תנחומא (ורשא): אחרת):

החיטין צריכין לטחון, החרדל צריך למתק, והתורמוסין להמתיק.

אתיבון: וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שמתוך כן ניזדמנה לו אותו הריב (רות רבה: שנתגרה בו הדוב; תנחומא (ורשא): שמתוך כך נזדמנה לו אותו הדוב, שנאמר בפסוק אחר: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וגו׳(בראשית לט, ז)).

אתיבון: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבאותו היום מתו נדב ואביהוא. (אסתר רבה: ובכו להן כל ישראל, שנאמר: וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה(ויקרא י, ו))

אתיבון: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו ביום נגנז בניינו שלבית (אסתר רבה: נגנז המשכן בבניינו של בית; רות רבה: נגנז בית המקדש, שנאמר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה)).

אתיבון: וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שׇׁמְעוֹ בְּכׇל הָאָרֶץ(יהושע ו, כז)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו ביום נהרג יאיר, ששקול כרובה שלסנהדרין (רות רבה: קרע את בגדיו, שנאמר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו(יהושע ז, ו); תנחומא (ורשא): שבאותו הפרק נפל יאיר בן מנשה, ששקול כנגד רובן של סנהדרין).

הדא הוא דכתיב:

וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי(יהושע ז, ה).

שלשים וששה איש אין כתיב כאן, אלא כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ.

אמר רבי יודן בר מנשה:

זה יאיר, ששקול כרובה שלסנהדרין. (אסתר רבה: ומה כתיב שם? וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו)

אותיבוןאותיבון — השיבו לו, הקשו עליו: וַיְהִי דָוִד בכל דרכיו מַשְׂכִּיל וַיְיָ עִמּוֹ(שמואל א יח, יד)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה, שמתוך כן (תנחומא (ורשא): נפלה איבה בלב שאול, שנאמר) וַיְהִי שָׁאוּל עויין אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט) כל הימים.

אתיבון: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיְיָ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב(שמואל ב ז, א)!

אמר להן: אף היא אינה שמחה — באותו היום בא נתן הנביא ואמר לו:

רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה(מלכים א ח, יט) בַיִת לִשְׁמִי(דברי הימים א כב, ח).

והיה — שמחה

אמרין ליהאמרין ליה — אומרים לו: אמרנן דילןאמרנן דילן — אמרנו את שלנו — אמר דילךאמר דילך — אמור את שלך!

אמר להן:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן(ישעיה ז, כא);

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם(זכריה יד, ח);

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי(תהלים א, ג);

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם(ירמיה יז, ח);

וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים(מיכה ה, ו).

אותיבון: וְהָיָה ביום אֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!

אמר להן: אף היא אינה צרה (אסתר רבה: אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם; רות רבה: אף היא שמחה, שבו ביום נולד מנחם), שבו נטלו ישראל אפכיאפכי — שובר, קבלה על פירעון על עוונותיהם.

דאמר רבי ישמעאל בר נחמן:

אפכה שלמהאפכה שלמה — שובר שלם (קבלה על פירעון החוב כולו) נטלו ישראל על עוונותיהם ביום שחרב בית המקדש.

הדא הוא דכתיב:

תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ(איכה ד, כב).

תרגום לעבריתועבדה פלגא ועשה אותה חציים דאמר שאמר, כמו שאמר אמרנן דילן אמרנו את שלנו אמר דילך אמור את שלך אמרין ליה אומרים לו אפכי שובר, קבלה על פירעון אפכה שלמה שובר שלם (קבלה על פירעון החוב כולו) אתא בא אתיבון השיבו לו, הקשו עליו אותיבון השיבו לו, הקשו עליו

דהמדרש הזה עלה בידינו מבבל — ויהי צרה, והיה שמחה

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ח · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · נוסח אחר · כל מקום שנאמר ויהי — צרה או שמחה; רבי שמואל בן נחמן: ויהי צרה, והיה שמחה

נוסח אחר של המחלוקת שבבראשית רבה (לעיל, ב) ובויקרא רבה (לעיל, ג): כאן ״ויהי״ של שמחה — ״יהי אור״, ״ויהי ביום השמיני״, ״ויהי ביום כלות משה״ — ותשובות רבי שמואל בן נחמן על העתיד (״שאותו עתיד ליגנז מפני המאורות״, ״שנדב ואביהוא עתידין למות״, ״שעתיד ליגנז מפני בית המקדש״), ו״והיה כאשר נלכד ירושלם״ — ״שלא נתן נביא אפוכי לישראל אלא הוא״; אין כאן גניזת האור לצדיקים ולא שאר הקושיות. ועוד נוסח — במדבר רבה יג, ה (להלן, יב).

מקבילות: ויקרא רבה יא, ז (לעיל, ג; ״המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה״; ״ויהי ביום כלות משה״ — ״שבו ביום נגנז בניינו של בית״; ״והיה ביום אשר נלכדה ירושלם״ — ״שבו נטלו ישראל אפכי על עוונותיהם״).

רות רבה, פתיחתא ז — בקריאות: שם בשם רבי אלעזר (״זה מדרש עלה בידינו מן הגולה״), ובכתב היד קיצר הסופר אחרי המשפט הזה והפנה לבראשית רבה (״כלה כדאיתא בבראשית רבה פרשת מ״א״); ההמשך, כמהדורת לרנר, בקריאות לויקרא רבה (לעיל, ג).

״המדרש הזה״ — הסופר מחק ״המדינ׳״ וכתב ״המדרש״. ״[אין] שמחה כיוצא בה״ — בכתב היד מחיקה במקום הזה, והושלם כבדפוס (״ובכל מקום ויהי אין שמחה כיוצא בה״).

״וכל מקום שכתב והיה״ ו״והרי כתב והיה כאשר נלכד ירושלם״ — בכתב היד ״ויהי״ בשני המקומות, מסומן במאגרים כצורה חריגה; תוקן כבדפוס וכבמסורה (ירמיה לח, כח), שהרי לדברי רבי שמואל בן נחמן ״והיה״ — שמחה. אחרי ״ויהי״ הראשון מחק הסופר ״ובכל מקום שכת׳ כיוצא בה״.

״שאותו עתיד ליגנז״ — בדפוס ״שאורו״. ״אמרו לו״ (והרי כתב ויהי ביום כלות) — בכתב היד ״אמ׳ לו״. המדרש קורא ״שפוט השופטים״, ״השמני״, ״כאשר נלכד״ (במסורה: נלכדה), ״עוונך״.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

אמר רבי חייא בן אבא בשם רבי יוחנן:

המדרש הזה עלה בידינו מבבל (רות רבה, פתיחתא ז: מן הגולה): שכל מקום שכתב ויהי — אין צרה כיוצא בה (רות רבה, פתיחתא ז: הנה צרה).

אמר רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן:

משמש זו וזומשמש זו וזו — משמש (בא) לשתיהן — לצרה ולשמחה:

בכל מקום ויהי — אין צרה כיוצא בה:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — יש צרה גדולה מזו?

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — יש צרה גדולה מזו שלהם?

ובכל מקום שכתב ויהי — אין שמחה כיוצא בה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג) — יש שמחה גדולה מזו?

וכן וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א) — יש שמחה גדולה מזו, את מוצא?

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן — יש שמחה גדולה מזו, את מוצא?

אמר רבי שמואל בן נחמן:

בכל מקום שכתב ויהי — אין צרה כיוצא בה;

וכל מקום שכתב והיה — אין שמחה כיוצא בה.

השיבו את רבי שמואל בן נחמן, אמרו לו:

הרי כתב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר — מה צרה יש בזו?

אמר להם: שאותו עתיד ליגנזליגנז — להיגנז, להיטמן מפני המאורות.

אמרו לו: והרי כתב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי — מה צרה יש בזו?

אמר להם: והרי כתב שנדב ואביהוא עתידין למות.

אמרו לו: והרי כתב וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — מה צרה יש בזו?

אמר להם: מפני שעתיד ליגנז מפני בית המקדש.

אמרו לו: והרי כתב וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נלכד יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!

אין שמחה כיוצא בה,

שלא נתן נביא אפוכיאפוכי — שובר, קבלה על פירעון החוב לישראל אלא הוא,

כמה שכתב: תַּם עֲווֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב).

תרגום לעבריתמשמש זו וזו משמש (בא) לשתיהן — לצרה ולשמחה ליגנז להיגנז, להיטמן אפוכי שובר, קבלה על פירעון החוב

ה״ויהי״ — יש בו שמחה ויש בו צרה

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ה · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · שמחה למקום כיום שנברא העולם, וצרה — שעתידים ללכת עם קרח; משל בן פוליטומניין שגנב במרחץ

״רבי שמעון בן אבא״ — בדפוס ״רבי שמעון בר אבא״. ״והיה שמחה״ — לפניו מחיקה ״ויהיה״. ״רבי יהודה ברבי סימון בשם לוי בן פרטה״ — בדפוס ״רבי יהודה בי רבי סימא בשם רבי לוי בן פרטא״. ״פוליטומניין״ — בכתב היד ״פוליטו־מניין״; בדפוס ״פולטומין״. ״אף על פי כן״ — בכתב היד ״את־על־כן״ (מסומן במאגרים ״כך״); בדפוס ״אעפ״כ״. ״אלא פירסמם״ — הסופר כתב ״לא״, מחק, ובגליון ״אלא״.

בדפוס: ״כיום שנברא בו העולם, למה אומר ויהי״; ״לפני המקום״; ״והיה מתיירא הבלני לומר לו שמו״; ״לכך כתיב ויהי״.

דבר אחר:

וַיְהִי(במדבר ז, יב).

אמר רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן:

כל מקום שכתב וַיְהִי — יש בו שמחה, ויש בו צרה.

ויום חנוכת המזבח, אימתי שהקריבו הנשיאים — והיה שמחה למקום כיום שנברא העולם הוא;

וַיְהִי למה?

מפני שהיה צפויצפוי — גלוי וידוע מראש לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקותו;

לכך נאמר וַיְהִי.

משל בן פוליטומניין

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם לוי בן פרטה:

לבן פוליטומנייןפוליטומניין — שם אדם חשוב או משפחה מכובדת שגנב במרחץ,

והיה הבלניהבלני — השמש של בית המרחץ מתיירא לומר לו שמו;

אף על פי כן פירסמו: בחור אחד נאה לבוש לבנים.

כך, אף על פי שלא פירש שמותם של נשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו, אלא פירסמם ברמז:

נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם(במדבר טז, ב).

לכך וַיְהִי.

תרגום לעבריתפוליטומניין שם אדם חשוב או משפחה מכובדת הבלני השמש של בית המרחץ צפוי גלוי וידוע מראש

״ויהי״ — מי אמר ווי

ומי אמר ווי — כביכול הקדוש ברוך הוא

פסיקתא רבתי, פסקא ה, ט · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · ויהי — ווי: משל המטרונא והפורפירא; ישראל המרננים

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יב (להלן, ז; ״כלומר ווי ביום כלות משה, משל למלך שהיה לו אשה ראגניות״). ״רבי אבין״ — בדפוס ״רבי אבא״.

״עשי לה פורפירא״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״עשי לך״, ובתנחומא ״עשי ליך״. ״אמרה לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״; בדפוס ״אמרה ליה״. ״אמר להם״ (שלא תחזור) — כך בכתב היד; בדפוס ״אמר לה״. ״אמרו לו״ (רבונו של עולם) — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח כבדפוס.

המדרש קורא ״וילונו העם על משה ועל אהרן״ (שמות טו, כד: על משה לאמר), ״כל עדת בני ישראל״ (שמות טז, ב), ״ושכ[נ]תי״ (הנו״ן הושלמה במאגרים).

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

אמר רבי אבין:

כביכול, הקדוש ברוך הוא אמר ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

משל המטרונא והפורפירא

למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו מטרונאמטרונא — גבירה, אשה נכבדה רוטנניתרוטננית — רוטנת, מתלוננת תמיד.

ואמר לה המלך: עשי לה פורפיראפורפירא — בגד ארגמן, גלימת מלכות.

כל ימים שהיתה עוסקה באותה פורפירא — לא היתה מרטנתמרטנת — מתלוננת.

אחר ימים גמרה הפורפירה, ונתנה אותה לכבסונתנה אותה לכבס — ונתנה אותה לכובס (לגמר האריג), ועשאה, והביאה למלך.

כיון שראה אותה — התחיל צווחצווח — צועק ווי.

אמרה לו: מרי המלךמרי המלך — אדוני המלך, פורפירא שלך עשויה, ואתה צווח ווי?

אמר להם: שלא תחזור לרוטננאלרוטננא — לרטינתה, לתלונתה.

כך את מוצא שהיו ישראל בכל שעה מרנניםמרננים — מתלוננים,

כמה שכתב: וַיִּלֹּונוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה(שמות טו, כד) ועל אהרן,

וכן: כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות טז, ב),

וכן: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְיָ(במדבר יז, ו).

תבע הקדוש ברוך הוא בידם שיעשו את המשכן,

כמה שכתב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

ואת מוצא: כל ימים שהיו עוסקין במלאכת המשכן — לא היו מרננים.

לא עשה אלא, כיון שגמרו מלאכת המשכן — התחיל הקדוש ברוך הוא צווח ווי:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

אמרו לו: רבונו של עולם, המשכן עשוי, ואתה צווח ווי?

אמר להם: למה אני צווח ווי? שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים.

תרגום לעבריתמטרונא גבירה, אשה נכבדה רוטננית רוטנת, מתלוננת תמיד פורפירא בגד ארגמן, גלימת מלכות מרטנת מתלוננת ונתנה אותה לכבס ונתנה אותה לכובס (לגמר האריג) מרי המלך אדוני המלך לרוטננא לרטינתה, לתלונתה צווח צועק מרננים מתלוננים

זווי ביום כלות — משל האשה הראגנית

תנחומא (ורשא), נשא יב · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · נוסח אחר · ״ויהי״ — ווי: משל המלך ואשתו שעשתה לו פורפירה; ווי של מלאכי השרת, ותנחומין של הבל

נוסח אחר של משל הפורפירא שבפסיקתא רבתי ה, ט (לעיל, ו) ושל ״מלאכי השרת אמרו ווי״ שבפסיקתא רבתי ה, יא (להלן, ט): כאן המשל בלי שם אומרו, ״אשה ראגניות״ (שם ״מטרונא רוטננית״), והמלך ואשתו מדברים זה עם זה; ובמלאכי השרת — ״אשר תנה הודך על השמים״ ו״תנחומין של הבל נחמם״ (שם ״כסה שמים הודו״).

״עשי ליך פורפירה״ — כך בדפוס; בפסיקתא רבתי ״עשי לה פורפירא״.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — כלומר: ווי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

משל האשה הראגנית

משל למלך שהיה לו אשה ראגניותראגניות — רגזנית, כעסנית.

אמר המלך: עשי ליך פורפירהפורפירה — בגד ארגמן, גלימת מלכות.

התחילה לעסוק בה;

כל זמן שהיתה מתעסקת בה — אינה מריבה.

נשלמה המלאכה, והביאה למלך.

ראה אותה המלך וישרה בעיניו;

מיד התחיל המלך לומר: ווי, ווי!

אמרה לו אשתו: מה זה, אדוני? טרחתי את עצמי לעשות רצונך, ואתה אומר ווי, ווי?

אמר לה: המלאכה מאד ישרה בעיני;

אמנם כל זמן שהיית עוסקת במלאכה — לא היית כועסת ולא מקנטרתמקנטרת — מקניטה, מרגיזה אותי;

עתה שאת פנויה — מתירא אני שמא תכעיסי אותי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: כל זמן שהיו בני עסוקים במשכן — לא היו מלינים; עתה יתחילו.

לכך נאמר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ווי היה ביום כלות.

ווי למלאכי השרת

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ווי היה למלאכי השרת בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

אמרו: עתה יסיר שכינתו מאצלנו, ומשרה כבודו למטה עם בניו.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תשימו לב על זה, ששכינתי תמיד עמכם למעלה,

שנאמר: אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם(תהלים ח, ב).

ותנחומין של הבלותנחומין של הבל — וניחומי שווא נחמם, כביכול;

אדרבאאדרבא — להפך, עקר שכינתו למטה,

שנאמר: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ(תהלים קמח, יג) תחלה, והדרוהדר — ואחר כך על השמים.

תרגום לעבריתראגניות רגזנית, כעסנית פורפירה בגד ארגמן, גלימת מלכות מקנטרת מקניטה, מרגיזה ותנחומין של הבל וניחומי שווא אדרבא להפך והדר ואחר כך

חהבכורות אמרו ווי

פסיקתא רבתי, פסקא ה, י · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · הבכורות צווחו ווי, שניטלה מהם הכהונה

מקבילות: בדפוס כאן ״מי קרא ווי״. ״ורבי יהושע בן קרחה [ורבי]״ — בכתב היד סימן חסר אחרי ״קרחה״, והושלם כבדפוס.

״והכהנים והעם״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״והנ׳ והעם״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״הבכורות״ (אילו הבכורות) — בכתב היד ״הבכוכות״, מסומן במאגרים.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

הבכורות אמרו ווי, שניטלה מהם הכהונה.

שנו רבותינו:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרהבמות מותר — הבמות מותרות (להקריב עליהן), ועבודה הבכורות(משנה זבחים יד, ד).

וכן כתב: וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם(שמות יט, כד) —

ועד עכשיו לא ניתנה התורה ולא ניתנה הכהונה לאהרן,

והוא אומר: וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם.

ורבי יהושע בן קרחה ורבי:

אחד מהם אומר: הַכֹּהֲנִים — אילו הבכורות;

וחבירו אומר: זה נדב ואביהוא.

וכן: שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים(ישעיה יד, ה) —

אמר רבי אבא בן ממל: אילו הבכורות.

לפיכך, כשהוקם המשכן, צווחו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתהבמות מותר הבמות מותרות (להקריב עליהן)

טמלאכי השרת אמרו ווי

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יא · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · מלאכי השרת אמרו ווי; העיקר למעלן, ושחק עליהם הקדוש ברוך הוא

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא יב (לעיל, ז — מלאכי השרת, בנוסח אחר). ״ויורד ודר״ — הסופר מחק ״ירד״ וכתב ״ודר״. ״אף על פי כן״ — בכתב היד ״אע׳פ בן״, מסומן במאגרים כצורה חריגה.

המדרש קורא ״הודו על הארץ״ (במסורה: על ארץ).

״ווי היה למלאכי השרת״ בנוסח אחר, בתנחומא — לעיל, סעיף ז.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אומר ווי? מלאכי השרת.

אמרו: עכשיו הקדוש ברוך הוא מניח את העליונים, ויורד ודר בתחתונים.

אף על פי כן פייסם הקדוש ברוך הוא. אמר להם: חייכםחייכם — חי נפשכם — לשון שבועה, העיקר למעלן,

כמה שכתב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ(חבקוק ג, ג).

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בשם רבי יהושע בן לוי:

שחק עליהם הקדוש ברוך הוא על שאמר להם העיקר למעלן,

שכן כתב: הוֹדוֹ עַל הארץ(תהלים קמח, יג), ואחר כך שָׁמָיִם.

לפיכך אמרו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

תרגום לעבריתחייכם חי נפשכם — לשון שבועה

יאומות העולם אמרו ווי

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יב · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · אומות העולם אמרו ווי, שהקדוש ברוך הוא דר עם ישראל

מקבילות: בדפוס ״ועכשיו שעשו לו משכן ודר עמהם״. ״לו״ — בכתב היד ״לי״, מסומן במאגרים כצורה חריגה.

דבר אחר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — מי אמר ווי?

אומות העולם אמרו ווי.

למה? אלא אמרו: עד שלא היה הקדוש ברוך הוא דר עמהם — היה מתקיים עליהם ועושה מלחמותיהם;

ועכשיו שעשו לו משכן, והוא דר עמהם — על אחת כמה וכמה.

לפיכך אמרו לו ווי — וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

״ויהי״ — מה שאמר עשה

יאתנאים שנתקיימו

במדבר רבה, פרשה יב, ו · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · נוסח אחר · התנאי של יציאת מצרים נתקיים; דבר חדש, או דבר שפסק וחזר

נוסח אחר של פסיקתא רבתי ה, ו (לעיל, א): שם ״רבי יהושע בן לוי״, ״מהו ויהי — מה שאמר עשה״, ״שאינו מוציאם משם״, ״וכיון שהוקם המשכן״, ״כל אותן התנאים״, והפסוק ״אלהים״ (כאן ״אלהיהם״ כבמסורה, ו״על מנת לשכני בתוכם״); דברי רב ורבי שמעון בן יוחאי אינם שם. דברי רבי שמעון בן יוחאי — גם במדרש ילמדנו (פרשה נט, ״כלת כתיב״), בשם ״רבי שמעון״ ו״רבי שמואל״.

״וכיון שנעשה המשכן וירדה השכינה״ — בכתב היד נמחק ״ושרתה״ ונכתב ״וירדה״ בגליון.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

מהו?

אמר רבי יהושע:

תנאים עשה הקדוש ברוך הוא את ישראל עד שהם במצרים,

שלא הוציאם משם אלא על מנת שיעשו את המשכן וישרה שכינתו ביניהם,

כמו שכתוב: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות כט, מו) —

על מנת לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם.

וכיון שנעשה המשכן, וירדה השכינה ושרתה בתוכן — באותה שעה נתקיימו התנאים.

לפיכך אמר וַיְהִי — שמה שאמר עשה.

וַיְהִי —

רב אמר:

דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשיו, נעשה באותו היום;

שמנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים, אלא משהוקם המשכן ואילך.

לכך נאמר וַיְהִי — דבר חדש הוא.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

דבר שהיה ופסק, וחזר לכמות שהיה.

שכן את מוצא, מתחלת ברייתו שלעולם שרתה השכינה בתחתונים,

כמו שכתוב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם(בראשית ג, ח).

וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם — שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן.

לפיכך כתיב וַיְהִי — דבר שהיה ופסק לימים הרבה, וחזר לכמו שהיה.

״ויהי״ — צרה, ״והיה״ — שמחה

יבוַיְהִי — כל מקום שנאמר ״ויהי״

במדבר רבה, פרשה יג, ה · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · נוסח אחר · ״ויהי״ צרה ו״והיה״ שמחה; אף ״ויהי המקריב״ — שהיו נשיאים עתידים ללכת עם קרח

״וארח צדיקים״ — בכתב היד ״ואור״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״כך אף על פי שלא פרש״ — בכתב היד ״אפעפ׳כ״. ״אמרינן דידן״ — בכתב היד ״דידך״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״אמרינן דידן אמור את דידך״.

מקבילות: ״כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה״ ופלוגתא דרבי שמואל בר נחמן — בראשית רבה מב, ג (במהדורה זו מב, ד; לעיל, ב); ויקרא רבה יא, ז (לעיל, ג); רות רבה, פתיחתא ז; אסתר רבה, פתיחתא יא. פסיקתא רבתי ז, ה (לעיל, ה) מביאה בקצרה את דברי רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן, את ״ויהי״ של הנשיאים שהלכו עם קרח ואת משל ״בן פוליטומניין״; ופסיקתא רבתי ה, ח (לעיל, ד) — נוסח אחר של המחלוקת.

וַיְהִי(במדבר ז, יב).

שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן:

כל מקום שנאמר וַיְהִי משמש צרה ושמחה:

אם צרה — אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.

אתא רבי שמואל בר נחמן ועבדא פלגא:אתא רבי שמואל… — בא רבי שמואל בר נחמן ועשה אותה חצי (חילק):

בא רבי שמואל בר נחמן ועשה אותה חצי (חילק):

בכל מקום שנאמר ״ויהי״ — צרה; ״והיה״ — שמחה.

התיבון ליה

התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו ליה: והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שלא זכה העולם להשתמש באותה אורה,

דאמר רבי יהודה ברבי סימון:

אותה האורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון — היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו;

וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, עמד וגנזה, והתקינה לצדיקים לעתיד לבא,

שנאמר: וארח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ(משלי ד, יח).

התיבון ליה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא ביום הראשון עתיד להבלות,

שנאמר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).

התיבון ליה: כל ״ויהי״ מששת ימי בראשית!

אמר להם: אף הם אינה שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה:

כגון החרדל — צריכין למתק,

והתרמוסיןוהתרמוסין — והתורמוסים — צריכין למתק,

וחטים — צריכין ליטחן.

התיבון ליה: והכתיבוהכתיב — והרי כתוב וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שנתגרת בו אותה הדוב.

והא כתיב וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שנגנז בבנין הבית.

והא כתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה(ויקרא ט, א)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שבו ביום מתו נדב ואביהוא.

והא כתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז)!

אף היא אינה שמחה, שבו ביום קרע שמלותיו,

שנאמר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹותָיו(יהושע ז, ו).

והא כתיב וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א)!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, שבו ביום בא אליו נתן הנביא ואמר לו: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).

והא כתיב וַיְהִי הַמַּקְרִיב!

אמר להם: אף היא אינה שמחה, מפני שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקתו.

משל בן פוליטמנין

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי בן פרטא:

לבן פוליטמניןפוליטמנין — שר, אדם חשוב מן העיר שגנב במרחץ, והיה הבלניהבלני — השומר במרחץ, הבלן מתיירא לומר לו שמו;

אף על פי כן פרסמו: בחור אחד נאה, לבוש לבנים.

כך אף על פי שלא פרש שמותן שלנשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו, פרסמן ברמז:

נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם(במדבר טז, ב) —

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): אֵלֶּה קְריאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם(במדבר א, טז);

אַנְשֵׁי שֵׁם — שזכר שמותם בדגלים,

כמה דתימר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר(במדבר א, ה).

והיה — שמחה

אמרין ליה: אמרינן דידן, אמור את דידך.אמרין ליה: אמרינן… — אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור את שלך.

אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור את שלך.

אמר להם: כל מקום שנאמר ״והיה״ — שמחה:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח),

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא),

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ(ישעיה ז, כא),

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג),

וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן(ישעיה ד, ג).

והא כתיב וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!

אמר להם: אף היא אינה צרה אלא שמחה,

שבו ביום נולד מנחם, ובו ביום נטלו ישראל אפוכיאפוכי — שובר, קבלה על פרעון חוב על עוונותיהם,

דאמר רבי שמואל ברבי נחמן:

אפוכי שלימה נטלו ישראל על עוונותיהם ביום שחרב בית המקדש,

שנאמר: תַּם עֲווֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ(איכה ד, כב).

תרגום לעבריתהתיבון השיבו, הקשו והתרמוסין והתורמוסים פוליטמנין שר, אדם חשוב מן העיר הבלני השומר במרחץ, הבלן אפוכי שובר, קבלה על פרעון חוב והא כתיב והרי כתוב והכתיב והרי כתוב כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

״ויהי״ — מי אמר ווי

יגווי הוה

במדבר רבה, פרשה יב, ז · דרשת הפסוק · ״ויהי״ · מי אמר ״ווי״: הקדוש ברוך הוא, הבכורות, מלאכי השרת ואומות העולם

״וילונו כל עדת בני ישראל״ — שמות טז, ב (כתיב ״וילונו״); כך ציין גם דפוס וילנא. ״עכשיו שעשו לו המשכן״ — בכתב היד ״לי״, ותוקן כבדפוס וילנא ״לו״.

מקבילות: פסיקתא רבתי ה, ט–יב (לעיל, ו–י).

״רבי ורבי יהושע בן קרחה״ — בדפוס וילנא ״רבי יהושע בן קרחה ורבי״.

משל המטרונה הרוטננית

דבר אחר:

וַיְהִי(במדבר ז, א) — ווי הוהווי הוה — ״ווי״ (אוי) היה.

מי אמר ווי?

אמר רבי אבון:

כביכול הקדוש ברוך הוא אמר ווי.

למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו מטרונהמטרונה — גבירה, אשה נכבדה רוטנניתרוטננית — מתלוננת, רוטנת.

ואמר לה המלך: עשי לי פורפיראפורפירא — בגד ארגמן (של מלכות).

כל ימים שהיתה עסוקה באותה פורפירא — לא היתה מרטננת.

אחר ימים גמרה את הפורפירא, ונתנה אותה לכובסלכובס — לכובס הבגדים (לגמר הבגד) ועשאה, והביאה למלך.

כיון שראה אותה המלך, התחיל צווח: ווי, שלא תחזור לרוטנניתהלרוטנניתה — לרטינתה, לתלונותיה!

כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה,

כמו שכתוב: וַיִּלֹּונוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(שמות טו, כד),

וכן: וַיִּלּוֹנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות טז, ב),

וכן: אַתֶּם הֲמִיתֶּם אֶת עַם יְיָ(במדבר יז, ו).

תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו משכן,

כמו שכתוב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

את מוצא, כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן — לא היו מרננים.

לא עשו, אלא כיון שגמרו מלאכת המשכן — התחיל הקדוש ברוך הוא צווח: ווי, שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים!

הבכורות אמרו ווי

אמרו הבכורים: ווי, שניטלה מהם הכהונה!

שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וגו׳(שמות כד, ה).

וכן כתיב: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ(שמות יט, כד).

רבי ורבי יהושע בן קרחה.

אחד מהן אומר:

הַכֹּהֲנִים — אלו הבכורות;

וחברו אומר:

זה נדב ואביהוא.

וכן כתיב: שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים וגו׳(ישעיה יד, ה) —

אמר רבי אבא בר ממל:

אלו הבכורות, לפי שהקריבו לפני העגל — אבדו כהונה.

וכן את מוצא, שכל הכהנים שעבדו לעבודה זרה בבנין ראשון — פסלן הקדוש ברוך הוא במקדש שני,

שנאמר: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ וגו׳(יחזקאל מד, טו).

לפיכך, כשהוקם המשכן, צווחו הבכורים: ווי!

מלאכי השרת אמרו ווי

דבר אחר:

וַיְהִי — מי אמר ווי?

מלאכי השרת אמרו ווי.

אמרו: עכשיו הקדוש ברוך הוא מניח אותנו, ויורד ודר בארץ!

אף על פי כן פייסם הקדוש ברוך הוא, ואמר להם: חייכם, העיקר למעלה הוא,

שכן כתיב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ(חבקוק ג, ג), ואחר כך וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

שחק עליהם הקדוש ברוך הוא, כשאמר להן: העיקר למעלן.

מנין? שכן כתוב: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(תהלים קמח, יג) — תחלה ארץ, ואחר כך שמים.

לפיכך אמרו: ווי.

אומות העולם אמרו ווי

דבר אחר:

וַיְהִי — מי אמר ווי?

אומות העולם אמרו ווי.

למה? כך אמרו:

עד שלא היה הקדוש ברוך הוא שוכן ביניהם — היה מתקיים עליהם ועושה מלחמותיהם;

עכשיו שעשו לו המשכן, והוא דר ביניהם — על אחת כמה וכמה!

לפיכך אמרו: ווי —

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתווי הוה ״ווי״ (אוי) היה מטרונה גבירה, אשה נכבדה רוטננית מתלוננת, רוטנת פורפירא בגד ארגמן (של מלכות) לכובס לכובס הבגדים (לגמר הבגד) לרוטנניתה לרטינתה, לתלונותיה

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, ויקרא רבה, תנחומא (ורשא), פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמצרים— (הוספה)
אנ— (הוספה)
בעבדהעברה
בהיאהוא
בדכתיב— (הוספה)
גמשמשמשמח
גזכהכה
גרַק אַתָּה— (הוספה)
גאפכיאפככאי
דאין— (הוספה)
דוהיהויהי
דוהיהויהי
האף על פי כןאת על כן
ונְ— (הוספה)
חוהכהניםוהנ׳
חורבי— (הוספה)
חהבכורותהבכוכות
טכןבן
ילולי
יבוארחואור
יבאף על פיאפעפ״כ
יבדידןדידך
יגלולי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§59§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · נט: כלת כתיב

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)

״כלת״ כתיב — יום שנכנסה כלה לחופה; ביום הקמת המשכן כלו הקימותיו, כלו המזיקין וכלתה האיבה מן העולם, והעולם נתבסס

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכלו הקימותיו, כלו המזיקין, כלת איבה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ה · דרשת הפסוק · ״ביום כלות משה״ · כלת כתיב; כלו הקימותיו; כלו המזיקין; כלת איבה; העולם הוקם עם המשכן

הלמה חסרה בכתב היד והושלמה.

מקבילה: ילקוט תלמוד תורה מביא את הפסקה בשם ״פסיקאתא דרב הונא״, ושם ״עד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת, משהוקם המשכן נתבסס העולם״ לפני ״כלת כתיב״; ״אמר רבי לוי: ביומא דעלת כלתא לגננא״; ״ובשביעי העמידו ולא פרקו״; ״רבי שמואל אמר״; ״ניתנה אהבה וחיבה ורעות ושלום וצדק״; ואין שם ״ומאי טעמא״ והראיות, ולא ״מה לי ללמד ממקום אחר״.

נוסח אחר — מדרש ילמדנו לבמדבר ז, א (להלן, ב): ״כלת״ — כלו המזיקין, ושלום ביום שהוקם המשכן, בשמות אחרים ובלשון אחרת (שיר של פגעים, ״מה לי ללמוד מספר תילים״), ועמו ״מתמשכן״, ״ויהי״ ודברי רבי ברכיה.

״כלת״ כתיב — יום כניסת כלה לחופה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — כלת כתיב:

ביומא דעלת כלתא לגנונאביומא דעלת כלתא לגנונא — ביום שנכנסה הכלה לחופה.

ביום שכלו הקימותיו

רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמני.

רבי אלעזר אומר:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקימותיו.

תני:

בכל יום ויום היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו; ובשמיני העמידו ולא פרקו.

אמר רבי זעירא: מכאן שהקמת הלילה פסולה לעבודה ביום.

רבי שמואל בר נחמני אמר: אף בשמיני העמידו ופירקו.

מנין לפירוקין? דאמר רבי זעירא: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקימותיו.

ביום שכלו המזיקין

רבי אלעזר ורבי יוחנן.

רבי אלעזר אמר:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו המזיקיןהמזיקין — השדים והרוחות הרעות מן העולם.

ומאי טעמא? לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וגו׳(תהלים צא, י) — משעה שכלו המזיקין מן העולם.

אמר רבי יוחנן: מה לי ללמד ממקום אחר? נלמד ממקומו:

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — וישמרך מן המזיקין.

ביום שכלת איבה

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

רבי יוחנן אמר:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלת איבה מן העולם.

שעד שלא הוקם המשכן היתה איבה וקנאה ותחרות ומצותאומצותא — ומריבה ומחלוקת בעולם;

אבל משהוקם המשכן — ניתנה אהבה וחיבה וריעותוריעות — ורעות, ידידות וצדק ושלום בעולם.

ומאי טעמא? אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ וגו׳(תהלים פה, ט).

אמר ריש לקיש: מה לי ללמד ממקום אחר? נלמד ממקומו:

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

להקים את המשכן

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן —

רבי יהושע בשם רבי שמעון בן יוחאי:

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן אין כתיב כאן, אלא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז) — מה הוקם עמו?

שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותתרותת — רועד; משהוקם המשכן — נתבסםנתבסם — נתייצב, עמד על בסיסו העולם.

תרגום לעבריתביומא דעלת כלתא לגנונא ביום שנכנסה הכלה לחופה המזיקין השדים והרוחות הרעות ומצותא ומריבה וריעות ורעות, ידידות רותת רועד נתבסם נתייצב, עמד על בסיסו

בהכל נתנו נפשם על המשכן

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבמדבר ז, א · דרשת הפסוק · נוסח אחר · משה נתן נפשו על המשכן ונכתב על שמו; ״המשכן״ — מתמשכן; ״ויהי״ — דבר שפסק וחזר; ״כלת״ — כלו המזיקין; שלום וברכה ביום שהוקם המשכן

״וכו׳ — בפרשת הוקם המשכן״ — כך בילקוט תלמוד תורה: המלקט קיצר והפנה. ענין השכינה שנסתלקה כשחטא אדם ולא ירדה עד שהוקם המשכן — במדבר רבה יב, ו (פרשה נח, ״ויהי״), ובפסיקתא דרב כהנא א, א.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא א, ה (לעיל, א) — שם ״ביום שכלו המזיקין״ בשם רבי אלעזר, ״מה לי ללמד ממקום אחר… וישמרך מן המזיקין״ בשם רבי יוחנן, ״ביום שכלת איבה״ בשם רבי יוחנן ו״וישם לך שלום״ בשם ריש לקיש; ואין שם שיר של פגעים (תהלים צא) ולא דברי רבי ברכיה.

״אבא אליך״ — כך בילקוט (במסורה: אבוא). ״חסרה״ — בדפוס ״תסרה״, ותיקונו בצדו.

אתה מוצא שהכל נתנו נפשם על המשכן, ומשה יותר מכולם.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומשה נתן נפשו על המשכן — איני כותבו אלא על שמו.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, א).

מהו הַמִּשְׁכָּן?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אמור להם שיקימו אותו, שלא יחטאו;

שאם יחטאו — יהא מתמשכן על ידיהם.

הוי: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי שמעון:

כל מקום שנאמר וַיְהִי — דבר חדש הוא, דבר שנפסק וחזר לכמות שהיה.

אמר רבי שמואל:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה שיהיה לו דירה בתחתוניםדירה בתחתונים — מקום שכינה בעולם הזה, למטה כשם שיש לו בעליונים.

ברא אדם וצוהו, ועבר על צוויו — סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו, וכו׳ — בפרשת הוקם המשכן.

וכשהוקם המשכן — חזר לכמות שהיה,

שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

וַיְהִי — דבר שהיה נפסק הרבה ימים, וחזר לכמות שהיה.

אמר רבי יוחנן:

מהו בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה? אל תקרי כלות אלא כלת:

שעד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מצויין כל כך,

שכשהיה משה עולה למרום היה אומר שיר של פגעיםשיר של פגעים — המזמור (תהלים צא) הנאמר להגנה מפני מזיקים:

יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו׳(תהלים צא, א),

וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, י) — עד אהלך: אהל מועד.

הוי: עד יום שהוקם המשכן היו המזיקין; ביום שהוקם — נתכלונתכלו — כלו, נשמדו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ללמוד מספר תילים? נלמוד ממקומו,

דכתיב: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — ישמרך מן המזיקין.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳.

אמר רבי יהודה:

יום שהוקם המשכן נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ונעשה שלום בינו ובין ישראל,

שנאמר: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ(תהלים פה, ט).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

מה לי ללמוד מספר תלים? אפילו במקומה אינה חסרה כלום,

דכתיב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

אמר רבי ברכיה הכהן:

עד שישראל בסיני רמז להם הקדוש ברוך הוא: כשאבוא אצליכם — אני טעון ברכות.

והיכן רמוזה? אָבא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).

לכשבא אצלן — ברכן,

שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ.

אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתשיר של פגעים המזמור (תהלים צא) הנאמר להגנה מפני מזיקים נתכלו כלו, נשמדו דירה בתחתונים מקום שכינה בעולם הזה, למטה

גביום שנכנסה כלה לחופה

תנחומא בובר, נשא כח · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · ״כלת״ כתיב — יום שנכנסה כלה לחופה

מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כו (״כלת כתיב״); פסיקתא דרב כהנא, פסקא א, ה (״כלת כתי׳, ביומא דעלת כלתא לגנונא״).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

כַּלּת כתיב:

ביום שנכנסה כלה לחופה.

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אויהי— (הוספה)
אביום— (הוספה)
אכלות— (הוספה)
אמשה— (הוספה)
אמהמי
בחסרהתסרה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§60§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ס: ביום כלות משה להקים את המשכן

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

יום הקמת המשכן: שבעת ימי המלואים שבהם העמידו משה ופירקו, ומה אירע באותו יום; חמש עשרה פרשיות (או שמנה) שנאמרו בו; ו״ויהי ביום כלות משה״ שנכתב אחר ״במדבר סיני״ — אין מוקדם ומאוחר בתורה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, סדר עולם רבה, ירושלמי, קהלת רבה, בבלי, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

הלכה: פירוקי המשכן בשבעת ימי המילואים

אפירוקי המשכן בשבעת ימי המילואים

ירושלמי יומא א, א · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין״ (משנה יומא א, א), הלמדה מן המילואים.

״תמן תנינן: אילו מושכין ואילו מניחין… לפני תמיד״ — משנה מנחות יא, ז.

״כאן שאין כתוב תמיד״ — בדפוס ונציה ״שאין כתוב בו תמיד״.

תמן תנינן: אילו מושכין ואילו מניחין.

וטפחו שלזה בצד טפחו שלזה, שנאמר: לְפָנַי תָּמִיד(שמות כה, ל).

מתניתא דרבי מאירמתניתא דרבי מאיר — משנה זו כדעת רבי מאיר.

מדרבי יוחנןמדרבי יוחנן — לפי דברי רבי יוחנן, מודה רבי מאיר שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים, אף זו היתה תמיד.

רבי יוסי אומר:

אף אילו נוטלין ואילו מניחין, אף זו היתה תמיד.

אמר רבי יוחנן: מישיבת אהרן ובניו למד רבי יוסי.

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום, והכאוהכא — וכאן צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום.

רבי חייה בר יוסה אמר: מכיון שמסר יום ללילה דייו.

מה אמר רבי חייה בר יוסף, בישיבת אהרן ובניו.

מה אין תמן שכתוב בו תמיד את אמר: מכיון שמסר יום ללילה דייו, כאן שאין כתוב תמיד, לא כל שכן!?

אשכחת אמראשכחת אמר — נמצאת אומר: על דעתיהעל דעתיה — לדעת דרבי יוחנן היה שם שבע עמידותעמידות — הקמות (של המשכן) וששה פירוקיןפירוקין — פירוקים (של המשכן);

על דעתיה דרבי חייה בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין.

תני:

כל שבעת ימי המילואים היה משה מושח את המשכן ומעמידו ומפרקו וסודר עליו את העבודות, וביום השמיני העמידו ולא פירקו.

רבי יוסה בירבי יודה אמר: אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו.

אמר רבי זעורה: זאת אומרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום.

אשכחת אמר: על דעתיה דרבי יוחנן כרבי יוסה ברבי יודה היה שם ארבע עשרה עמידות ושלשה עשר פירוקין;

על דעתיה דרבי חייה בר יוסף כרבי יוסי בירבי יודה היה שם עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין.

מניין לפירוקין?

אמר רבי זעורה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) — ביום שכלו הקמותיו.

רבי שמעון בן לקיש אמר: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְיָ וגו׳(ויקרא ח, לד).

ולא כבר תניתהולא כבר תניתה — והלא כבר שנית אותה?

חדא בשם רבי יוחנן וחדא בשם רבי שמעון בן לקישחדא בשם רבי יוחנן וחדא בשם רבי שמעון בן לקיש — האחת (נאמרה) בשם רבי יוחנן והאחרת בשם רבי שמעון בן לקיש.

בשמיני.

אית תניי תניאית תניי תני — יש תנאים ששונים: נמשח.

ואית תניי תני: לא נמשח.

אית תניי תני: נתפרק.

אית תניי תני: לא נתפרק.

אמר רבי חנין:

פשט הוא לןפשט הוא לן — פשוט הוא לנו.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר: נמשח — נתפרק.

ומאן דאמר: לא נמשח — לא נתפרק.

מאן דאמר: נמשח — ניחאניחא — נוח, מובן, דכתיב: וַיִּמְשָׁחֵם.

ומאן דאמר: לא נמשח, מה מקייםמה מקיים — כיצד הוא מקיים (מפרש) וַיִּמְשָׁחֵם?

מעלה אני עליכם כאילו שהוא מחוסר משיחה ומשחתם אותו.

מאן דאמר: נתפרק — ניחא, דכתיב: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ(יחזקאל מג, כו).

מאן דאמר: לא נתפרק, מה מקיים שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ על הַמִּזְבֵּחַ?

כפרה שהיא בדם.

כהדא דתניכהדא דתני — כזו ששנינו: על זה ועל זה היו מזין עליו מכל החטאות שהיו שם כדי שיכנסו המים תחת הדם, דברי רבי יהודה.

רבי יוסה אומר:

תחת הדם ותחת שמן המשחה.

תרגום לעבריתמתניתא דרבי מאיר משנה זו כדעת רבי מאיר מדרבי יוחנן לפי דברי רבי יוחנן כמה דתימר כמו שאתה אומר והכא וכאן אשכחת אמר נמצאת אומר על דעתיה לדעת עמידות הקמות (של המשכן) פירוקין פירוקים (של המשכן) ולא כבר תניתה והלא כבר שנית אותה חדא בשם רבי יוחנן וחדא בשם רבי שמעון בן לקיש האחת (נאמרה) בשם רבי יוחנן והאחרת בשם רבי שמעון בן לקיש אית תניי תני יש תנאים ששונים פשט הוא לן פשוט הוא לנו מאן דאמר מי שאומר ניחא נוח, מובן מה מקיים כיצד הוא מקיים (מפרש) כהדא דתני כזו ששנינו

חלק ב

דברי התנאים

ביום הקמת המשכן

ספרי במדבר, פסקא מד · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה את המשכן״ · שבעת ימי המילואים, ומה אירע ביום שהוקם המשכן

הברייתא ״כל שבעת ימי המילואים…״ גם בירושלמי יומא א, א (לעיל, א, בהלכה) — בקריאות; וכן בסדר עולם רבה ז (להלן, ד).

״כלות משה את המשכן״ — כך המדרש (במסורה: כלות משה להקים את המשכן); בהורוויץ כלשון המקרא. ״בחדש הראשון באחד לחדש״ — המדרש מדלג ״בשנה השנית״ (שמות מ, יז), ובהורוויץ הפסוק במלואו.

״בשלישי היזה הימנו אחת, הזייה שנייה גילחו״ — כך בכתב היד; בהורוויץ ״בשלישי הזה ממנו, תחת הזאה שנייה גילחו הלוים״.

״ויקחו שני בני אהרן״ — כך המדרש (במסורה ויקרא י, א: ויקחו בני אהרן), כנראה בהשפעת ״אחרי מות שני בני אהרן״; בהורוויץ ״ויקחו בני אהרן״.

״מיתתן לפני יי״ — בכתב היד ״מי()[תת]ן״ (במקום השני), והאותיות הושלמו במאגרים. ״גררום״ — לפניו כתב הסופר וי״ו ומחקה. ״מאת פני הקודש״ — בכתב היד ״הקו׳״, ונפתח כלשון המקרא.

דרשת במדבר רבה יב, טו על הקמת המשכן ופירוקו בימי המילואים (״אי זה יום? זה ראש חדש ניסן״) ועל קידושם של משה, אהרן ובניו, ישראל, הלוים והמשכן — בפרשה וימשח אתו ויקדש אתו, במדרשים המאוחרים.

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) —

מגיד הכתוב שכל שבעת ימי מילואים היה משה מעמיד את המשכן,

ובכל בקר ובקר מושחו ומפרקו (ירושלמי יומא א, א: מושח את המשכן ומעמידו ומפרקו וסודר עליו את העבודות);

אותו היום — העמידו ומשחו ולא פירקו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

אף בשמיני העמידו ופירקו (ירושלמי יומא א, א: אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו),

שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

נמצינו למידין

נמצינו למידין:

שבעשרים ושלשה באדר התחילו אהרן ובניו משכן וכל הכלים למשח;

בראש חודש — הוקם המשכן;

בשיני — נשרפה פרה;

בשלישי — היזה הימנו אחת;

הזייה שנייה — גילחו.

בו ביום שרת שכינה בבית,

שנאמר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה).

בו ביום

בו ביום הקריבו נשיאים,

שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אין תלמוד לומר ״ראשון״;

ומה תלמוד לומר ״ראשון״? —

ראשון לכל ימות השנה.

בו ביום ירדה אש מן השמים ואכלה את הקורבנות,

שנאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, כד).

בו ביום הקריבו בני אהרן אש זרה,

שנאמר: וַיִּקְחוּ שני בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וגו׳(ויקרא י, א),

וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא י, ב).

מיתתן לפני יי

מיתתן לפני יי, ונפילתן בחוץ.

כיצד יצאו?

היה רבי יוסי אומר:

המלאך מדדן מתים עד שיצאו ונפלו להן בעזרה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּודֶשׁ(ויקרא י, ד).

״מאת פני יי״ לא נאמר, אלא מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ.

רבי ישמעל אומר:

דבר למד מעיניינו:

וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְיָ —

מיתתן לפנים, ונפילתן לפנים.

הא כיצד יצאו?

גררום בחכי ברזל.

גחמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד

ספרי זוטא, במדבר ז, יא · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי אל משה נשיא אחד ליום״ · ביום שהוקם המשכן נדבר עם משה חמש עשרה פעם: מ״אדם כי יקריב״ ועד ״פרה אדומה״

הפסקה בדפוס בלבד, ואינה בכתב היד שבמהדורת ספרי זוטא. מקבילה: משנת רבי אליעזר, פרשה ו — בקריאות; ושם לפניה ״אבל משה רבינו״, על שאר הנביאים. שמנה פרשיות שנאמרו ביום שהוקם המשכן — בבלי גיטין פרק ה, ס ע״א (להלן, ו).

המדרש קורא ״קדושים תהיו״, ״אמור אל הכהנים״, ״בהעלותך״ (במסורה: קדשים, אמר, בהעלתך).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה(במדבר ז, יא) —

חמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד (משנת רבי אליעזר: אבל משה רבינו, ביום אחד נידבר עמו חמש עשרה פעם).

ואיזה זה? יום הוקם (משנת רבי אליעזר: שהוקם בו) המשכן.

ואלו הן:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן(ויקרא א, ב),

צַו אֶת אַהֲרֹן(ויקרא ו, ב),

קַח לְךָ עֵגֶל(ויקרא ט, ב),

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ(ויקרא י, ט),

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט(ויקרא יז, ג) (משנת רבי אליעזר: שׁוֹר),

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם(ויקרא יח, ג),

קְדֹושִׁים תִּהְיוּ(ויקרא יט, ב),

אֱמֹור אֶל הַכֹּהֲנִים(ויקרא כא, א),

וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה(במדבר ה, ב),

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג),

קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה),

נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם,

בְּהַעֲלֹותְךָ(במדבר ח, ב),

קַח אֶת הַלְוִיִּם(במדבר ח, ו),

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה(במדבר יט, ב).

דימי המלואים ויום השמיני — עורי צפון ובואי תימן

סדר עולם רבה, פרק ז · סדר הדורות · המלואים מכ״ג באדר עד א׳ בניסן, משה מעמיד ומפרק; יום השמיני — ראשון לכמה דברים; ״עורי צפון״ על אותו יום; ארבע שמחות ואבל אחד של אלישבע

מקבילות: ספרי במדבר מד (לעיל, ב) — ימי המלואים ודברי רבי יוסי ברבי יהודה; ספרי זוטא במדבר ז, ה — ארבע שמחות ואבל אחד של אלישבע, ו״עורי צפון ובואי תימן״, ״באתי לגני״.

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(שמות מ, א):

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, ב),

וְשַׂמְתָּ שָׁם וגו׳(שמות מ, ג),

וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וגו׳(שמות מ, ד).

התחילו שבעת ימי המלואים בעשרים ושלשה באדר, ובאחד בניסן שלמו.

כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר, ומקריב עליו קרבנות, ומפרקו;

ובשמיני — העמידו ולא פרקו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

אף בשמיני העמידו ופירקו.

וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל(שמות כט, לב),

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וגו׳(ויקרא ח, לה),

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו וגו׳(ויקרא ח, לו),

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וגו׳(ויקרא ט, א) —

אחר שבעת ימי המלואים.

ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה.

ובו ביום עמדו אהרן ובניו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, ועבדו את כל העבודות, והסדירום על הסדר.

ובו ביום התחילו הנשיאים להקריב,

שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

ראשון למעשה בראשית,

ראשון לנשיאים,

ראשון לשכון שכינה בישראל, שנאמר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כט, מה),

ראשון לאיסור במה,

ראשון לכהונה,

ראשון לברכה,

ראשון לעבודה,

ראשון לחדשים,

ראשון לשחיטת צפון,

ראשון לאכילת קדשים,

ראשון לירידת האש, שנאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ וגו׳(ויקרא ט, כד).

בו ביום הקריבו ישראל תמידין, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות.

ועל אותו יום הוא אומר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו(שיר השירים ד, טז).

עוּרִי צָפוֹן — זו עולה הנשחטת בצפון;

וּבוֹאִי תֵימָן — אלו שלמים הנשחטין בדרום;

הָפִיחִי גַנִּי — זה אהל מועד;

יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה קטורת הסמים;

יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו השכינה;

וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות;

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) — זה יום שמיני;

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זו קטורת ולבונה והמנחות;

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אלו איברי העולה ואימורי קדשי קדשים;

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו הנסכים ואימורי קדשים קלים;

אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;

שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — זו כנסת ישראל.

בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד:

יבמה מלך,

ובעלה כהן גדול,

אחיה נשיא,

ובניה סגני כהונה;

ואבלה — בשני בניה, נדב ואביהוא.

ויש אומרים: אף בן בנה משוח מלחמה — זה פינחס.

בשני בניסן שרף אלעזר הכהן פרת חטאת, והזו כל ישראל ושנו.

בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה.

חלק ג

דברי האמוראים

האֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ — אין מוקדם ומאוחר

קהלת רבה, פרשה א, ח · דרשת הפסוק · ״אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם״ · פסוקים שראויים להיות בתחלת ספרם, ושלשה עולמות שראה שלמה

הובא עד ״אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה״ שבסוף הרשימה; אחריו בפסקה ״הוינא כד הוינא״ ו״שלשה עולמות ראה בימיו״ — דרשות אחרות על ״אני קהלת הייתי מלך״.

״ואני בער ולא אדע… תחלת הספר״ — ״תחלת הספר״ בגליון. ״היה ראוי״ (הלוך וקראת) — ההא מסופקת.

בדפוס ״ודכוותיה תני רבי ישמעאל״. הדוגמאות ״ונתתי נגע צרעת״, ״ויהי ביום כלות משה״ ו״גפן בוקק ישראל״ אינן בדפוס, ובדפוס נוספה ״בשנת מות המלך עוזיהו״. ״ויאמר יי אל יהושע״ — בדפוס ״ויאמר יי אל יהושע היום הזה אחל גדלך״ (יהושע ג, ז).

המדרש קורא ״ויאמר אלי חוד חידה״ (במסורה: בן אדם חוד חידה).

אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ(קהלת א, יב).

אמר רבי שמואל בר רב יצחק:

זה היה ראוי ליכתב ולהיות תחלת זה הספר;

אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה, אמר רבי ישמעאל:

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּוף אַשִּׂיג(שמות טו, ט) — זה היה ראוי להיות תחלת השירה; ולמה נכתב כאן?

אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א) — זה היה ראוי להיות תחלת הספר;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת(ויקרא יד, לד) — זה היה ראוי לכתוב תחלת נגעים;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — זה היה ראוי להיות תחלת הספר;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם(דברים כט, ט) — זה היה ראוי להיות תחלת הספר;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ג, ז) — זה היה ראוי להיות תחלת הספר;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹוזְנִים(שופטים ה, ג) — זה היה ראוי להיות תחלת שירה;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: הָלֹוךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלִַם(ירמיה ב, ב) — היה ראוי להיות תחלה;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: ויאמר אלי חוּד חִידָה(יחזקאל יז, ב) — זה היה ראוי להיות תחלה;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל(הושע י, א) — זה היה ראוי להיות תחלה;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע(תהלים עג, כב) — זה היה ראוי להיות תחלת הספר;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ודכותיה: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ — היה ראוי להיות תחלה;

אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ותורה מגילה מגילה ניתנה — שמנה פרשיות ביום שהוקם המשכן

בבלי גיטין פרק ה, ס ע״א–ע״ב · סוגיא · תורה מגילה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה; שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן — ובהן פרשת נרות

המחלוקת ״מגילה מגילה ניתנה / חתומה ניתנה״ עם שתי הקושיות ותירוציהן; לפניה ״כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה…״ — סוף הסוגיא על כתיבת מגילות, ואחריה ״אמר רבי אלעזר: תורה רוב בכתב ומיעוט על פה״ — מחלוקת אחרת.

״ופרשת נרות״ — בכ״י מינכן 95: ״ופר׳ נדות״; בכ״י וטיקן 130 ״נ(ד)[ר]ות״ (תוקן לנרות), ובין השיטין ״בהעלותך״.

״אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים…״ — בכ״י וטיקן 130 הוספות בין השיטין לכל פרשה (״אמור אל הכהנים״, ״בבהעלותך קח את הלוים״, ״ליטהר קודם פסח״…), ובראשן ״[באחד בניסן]״.

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה:

תורה מגילה מגילה ניתנה,

שנאמר: אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי(תהלים מ, ח).

רש״י אז אמרתי — כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז.).

רש״י הנה באתי — עכשיו באתי לכלל.

רש״י כתוב עלי — מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם מצאתי דוד עבדי (תהלים פ״ט:כ״א) אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי.

רבי שמעון בן לקיש אומר:

תורה חתומה ניתנה,

רש״י חתומה — גמורה ומסויימה ושלימה.

שנאמר: לָקֹוחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה(דברים לא, כו) הזאת (כ״י מינכן 95: הזה).

ואידך נמי, הכתיב: ״לקוח״!

ההוא — לבתר דאידבק.

ואידך נמי, הכתיב: בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי!

ההוא — דכל התורה כולה איקרי מגילה, דכתיב: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹואֶה וָאֹומַר אֲנִי רֹואֶה מְגִילָּה עָפָה(זכריה ה, ב).

אי נמי — לכדרבי לוי,

רש״י א״נ לכדרבי לוי — איקראי מגילה אותן ח׳ פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם.

דאמר רבי לוי:

שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן:

פרשת כהנים,

רש״י פרשת כהנים — אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם.

ופרשת לוים,

רש״י פרשת לוים — קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הל כות לוים וי״א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא.

רש״י פרשת לוים — הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר.

ופרשת טמאים,

רש״י פרשת טמאים — ויהי אנשים וגו׳ משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט״ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א״כ לא יטהרו.

ופרשת שילוח טמאים,

רש״י ופרשת שילוח טמאים — וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם.

ופרשת אחרי מות,

רש״י ופרשת אחרי מות — אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת.

ופרשת שתויי יין,

רש״י ופרשת שתויי יין — לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא.

ופרשת נרות,

רש״י ופרשת נרות — בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק.

ופרשת פרה אדומה.

רש״י ופרשת פרה אדומה — לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה.

חלק ד

מדרשים מאוחרים

זממוקדם ומאוחר שבפרשיות

משנת רבי אליעזר, פרשה ב, מדה לג · מדה · מוקדם ומאוחר בפרשיות: ברית בין הבתרים נאמרה חמש שנים קודם שיצא אברהם מחרן, ונכתבה אחר מלחמת המלכים

המדה כולה בסוגריים מרובעים במהדורה (השלמת המהדיר), ובתוכה ״[משבעים]״ בסוגריים. נוסחה בברייתא דל״ב מדות (אוצר מדרשים), מדה לב — בקריאות; שם אין ״מחרן״ אחרי ״קודם שיצא אברהם״, ובפסוק הראשון ״ויאמר יי אליו״. לפניה, בשני הספרים, ״מוקדם שהוא מאוחר בענין״ (״ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב״) — מדה אחרת.

מקבילה לחשבון: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יד (״שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים״).

ממוקדם ומאוחר שהוא בפרשיות (אוצר מדרשים: שבפרשיות) — כיצד?

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה משולשת(בראשית טו, ט).

אימתי נכתבה (אוצר מדרשים: נאמרה) פרשה זו? אחר מלחמת המלכים.

והמעשה הזה היה קודם שיצא אברהם מחרן חמש שנים,

שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(שמות יב, מא).

אמר רבי יוסי:

אין אתה מוצא חשבון זה אלא משבעים שנה לאברהם, שנגזרה גזרה של ענוי (אוצר מדרשים: גזירה על ענין בברית) בין הבתרים.

הא למדת: שגזירת עינוי (אוצר מדרשים: ענין בין הבתרים) היה חמש שנים קודם ליציאת אברהם מחרן, ונכתבה מאוחרת.

כיוצא בו:

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א) (אוצר מדרשים: וגו׳ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וגו׳),

ואחר כך כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וגו׳(במדבר ז, א).

והלא הקמת המשכן היה מוקדם, שהוקם (אוצר מדרשים: מקודם, שהוקם המשכן) באחד בניסן בשנה שנייה,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

אלא מכאן אתה למד שהמוקדם מאוחר הוא (אוצר מדרשים: שהמאוחר מוקדם) בפרשיות.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, סדר עולם רבה, ירושלמי, קהלת רבה, בבלי, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בתת— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
סדר עולם רבהנוסח פרויקט השו״ת
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§61§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סא: ויביאו את המשכן אל משה

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

הקמת המשכן: החכמים ובצלאל ואהליאב לא יכלו להקימו עד שהביאו הכל אל משה, והוקם מאליו על ידו; ליצני הדור ששחקו עליו, ומתן שכרן של צדיקים ליום אחרון

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אלֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו — לא יכלו להעמידו עד שבא משה

תנחומא, פקודי יא · פתיחתא · ״ויביאו את המשכן אל משה״ · אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק שלו; המשכן אינו עומד אלא על ידי משה

לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת־מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ(איוב לו, ז)

הפתיחתא הובאה שלמה, מ״ויביאו את המשכן אל משה״ ועד סוף הפרשה (סוף ספר שמות), ובתוכה ״דבר אחר: לא יגרע מצדיק עיניו״ — כך בכתב היד, וכן בתנחומא (ורשא), פקודי יא; שינויי הדפוס בתוכה.

״ויושיבם לבטח״ — כך בכתב היד; במקרא ובדפוס ״לנצח״. ״כאדם המבקש למכור פירות… הראה לי את העץ״ — אינו בדפוס. ״וכן הוא אומר: וישראל אהב את יוסף… כי בן זקנים״ — בדפוס ״וכן הוא אומר: כי בן זקונים הוא לו״.

״הלכו להם אצל אהליאב… הלכו להם אצל בצלאל״ — בדפוס בבת אחת: ״הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב, אמרו להם: בואו אתם והעמידו המשכן שאתם עשיתם אותו״.

״ראה הכל בעיניך״ — בכתב היד ״הה״ (ה״א ראשונה מסופקת), ותוקן במאגרים. ״לו, לא כך וכך אמרת לנו״ — בגליון. ״נצטערו״ — בכתב היד ״נצטרו״, ותוקן כדפוס. ״לא יכלו״ — בכתב היד ״יכלו״ פעמיים. ״אומר״ (״רבי מאיר אומר״) — בגליון. ״אמרו״ (״אמרו: דבר קל״) — בכתב היד ״ממרו״, ותוקן במאגרים.

״רבי חייא ברבי יוסי״ — בדפוס ״רבי חייא בר יוסף״; ״רבי חנינה הגדול״ — בדפוס ״רבי חנינא״.

״כמה שכתוב באלה פקודי״ — דרשת המשכן כנגד מעשה בראשית, תנחומא, פקודי ב (בפרשה ״את המשכן״, להלן); בדפוס ״כמו שכתוב לעיל״.

״ואמתי נאמר לו… ביום הכפורים״ — בדפוס בקיצור, בלא חשבון הימים (״מששה בסיון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי״), ונוספו שם ״וינחם יי על הרעה״ (שמות לב, יד), ״וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו״ (שמות לד, ט) ו״כי ביום הזה יכפר עליכם״ (ויקרא טז, ל). אחרי ״לערב שמחת המשכן בשמחת יצחק״ נוסף בדפוס: ״יום שנולד יצחק אבינו, ואותו היום נטל עשר עטרות, כדאיתא בסדר עולם״.

״בעולם הזה השריתי שכינתי בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש״ — בדפוס ״היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם, שנאמר ומראה כבוד יי וגו׳״. ״ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד״ — בדפוס נוסף ״כי שכן עליו הענן וכבוד יי מלא את המשכן״, ״וכתיב: כי ענן יי על המשכן וגו׳״ (שמות מ, לה; לח).

נוסחים אחרים: הקמת המשכן — תנחומא בובר, פקודי ח, ושמות רבה נב, ד (להלן); ליצני הדור ששחקו על משה — תנחומא בובר, פקודי ז, ושמות רבה נב, ג (להלן).

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה(שמות לט, לג).

זה שאמר הכתוב:

לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּושִׁיבֵם לבטח וַיִּגְבָּהוּ(איוב לו, ז).

מהו כן?

אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק דוגמטריןדוגמטרין — דוגמה, דמות (של הצדיק בבניו) שלו,

כאדם המבקש למכור פירות, והוא אומר לו: הראה לי את העץ.

הוי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.

תדע לך:

אברהם הוליד ליצחק דומה לו,

שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹות יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט);

ויעקב הוליד ליוסף דומה לו,

שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) —

ראובן שמעון לא אמר, אלא יוֹסֵף.

וכן הוא אומר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים(בראשית לז, ג) — איקונין הוא לו (תנחומא (ורשא): זיו איקונים הוא לו).

הוי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.

דבר אחר: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו

דבר אחר:

לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.

בשעה שבא משה ואמר לישראל: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ(שמות לה, ה) —

שמחו שמחה גדולה, והביאו את הנדבה בשמחה בזריזות.

ראה מה כתיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים(שמות לה, כב) —

שהיו דוחקין זה על זו, ובאין הנשים והאנשים בערבוביא ומביאין,

שנאמר: וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה וגו׳(שמות לה, כה);

וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר(שמות לו, ג) — לשני בקרים הביאו את הכל.

וכתיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכׇל הַמְּלָאכָה(שמות לו, ז),

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא וגו׳(שמות לו, ה) —

להודיעך כמה נזדרזו במלאכת המשכן.

לאחר שני ימים ביקשו חכמי לב להביא את נדבתם — לא יכלו,

שכבר וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לו, ו).

והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בנדבת המשכן.

אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן — נתן בבגדי כהן גדול (תנחומא (ורשא): אם כן ניתן בבגדי כהונה).

אמר הקדוש ברוך הוא:

בני שנזדרזו — יכתב שהביאו (תנחומא (ורשא): בני שטרחו ונזדרזו במשכן — יכתב שבחן במשכן בתורה, לפיכך כתיב) וְהוֹתֵר;

והנשיאים שנתעצלו — חיסר אות אחת משמם, שכן כתוב: וְהַנְּשִׂאִם(שמות לה, כז) — חסר יו״ד.

כיון שנתחזקו במלאכת המשכן —

אהליאב ובצלאל בעבודתן,

וחכמי לב בעבודתן,

שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לו, ח);

וכן הנשים טוו את התכלת ואת הארגמן,

שנאמר: וְכׇל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וגו׳(שמות לה, כו) —

כיון שגמרו כל מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין: אימתי תבוא שכינה ותשרה בתוכו? והיו מצטערין.

מה עשו?

הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להם: מה אתם יושבין? העמידו את המשכן ותשרה שכינה בינותינו!

היו מבקשים להעמידו, ולא היו יודעין.

הלכו להם אצל אהליאב, אמרו לו: בא אתה ותעמד את המשכן, שמא על ידך הוא ראוי לעמוד.

מיד התחיל להעמידו, ולא יכול.

הלכו להם אצל בצלאל — אף הוא ביקש להעמידו, ולא יכול.

התחילו משיחין ואומרים:

ראו מה עשה לנו בן עמרם, (תנחומא (ורשא): שהוציא את ממונינו במשכן הזה) שהכניס אותנו לכל הטורח הזה, ואמר שהקדוש ברוך הוא שורה שכינתו בינותינו — והרי לא ירדה שכינה!

והיינו אומרים שעל ידי בן עמרם הקדוש ברוך הוא יורד מן העליונים לתחתונים ושורה בתוך יריעות עזים!

ואף משה היה מיצר על שלא נשתתף עמהם במלאכת המשכן.

כיצד?

הנדבה ניתנת על ישראל,

והמלאכה נעשית על ידי בצלאל ואהליאב וחכמי לב.

ולפי שהיה מיצר משה — העלים הקדוש ברוך הוא מהם, ולא היו יכולים להעמידו.

כיון שהטיחו פניהם מכל מקום ולא יכלו להעמידו, נתכנסו כל ישראל אצל משה.

אמרו לו:

רבינו, כל מה שאמרת לנו לעשות — עשינו לפניך;

שמא חיסרנו או ויתרנו על מה שאמרת לנו?

ראה הכל בעיניך!

שנאמר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וגו׳,

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לט, מג).

אמרו לו: לא כך וכך אמרת לנו לעשות?

אמר להן: הן — על כל דבר ודבר.

ואם כן, למה אינו עומד? שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו, ולא עמד!

והיה משה מיצר על כך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

משה, לפי שהיית מיצר על זה — יש לך חלק במלאכת המשכן.

לפיכך לא יכלו להעמידו, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידיך אינו עומד — שוב אינו עומד לעולם;

ואיני כותב לו הקמה אלא על ידיך.

מנין?

שכן כתיב: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה(שמות מ, א), בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, ב).

אמר משה: רבונו של עולם, איני יודע להעמידו!

אמר לו: עסוק בידיך, ואתה נראה מעמידו (תנחומא (ורשא): ואתה מראה להעמידו), והוא עומד מאליו, ואני מכתיב שאתה הקמתו,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

ומי העמידו? משה,

שנאמר: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וגו׳(שמות מ, יח).

אמר רבי חייא ברבי יוסי:

כל שבעת ימי המלואים היה משה מפרקו ומעמידו שני פעמים בכל יום.

רבי חנינה הגדול אומר:

שלשה פעמים בכל יום,

שנאמר: תָּקִים, הוּקַם, וַיָּקֶם.

ומנין שהיו מראין לו כל דבר ודבר?

שנאמר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה.

הוי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו.

וקורא והולך: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה —

את כל מלאכת המשכן אינו אומר, אלא אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה,

שהיה הכל כמעשה בראשית, כמה שכתוב באלה פקודי.

מיד: וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה.

מה ברכה בירכן?

רבותינו אומרים:

יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם(דברים א, יא).

רבי מאיר אומר:

אמר להם: תשרה (תנחומא (ורשא): יהי רצון שתשרה) שכינה במעשה ידיכם. (תנחומא (ורשא): והם אמרו: ויהי נועם יי וגו׳)

למה כתוב כאן כמה פעמים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות מ, יט)?

לפי שהרהרו ישראל אחר משה בשעה שהיו מעמידין את המשכן ולא היה עומד.

אמרו: דבר קל אמר לו הקדוש ברוך הוא לעשות במשכן, ומשה בעצמו הכניסנו לכל הטורח הזה!

לפיכך אמר: הואיל והרהרתם אחריו — הריני מכתיב על כל דבר ודבר שאני צויתי אותו.

לכך כתיב: וַיָּקֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֶׂם, וַיַּעַל — כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות מ, כה).

אמר הקדוש ברוך הוא:

אם ביקש אדם להרהר אחר משה — יהרהר אחרי, שאני אמרתי לו שיעשו לי את המשכן.

ואמתי נאמר לו למשה שיעשה את המשכן?

ביום הכפורים;

לפי שעלה משה להר שלשה פעמים, ועשה שם מאה ועשרים יום.

את מוצא שעלה בששה בסיון, בעצרת, וירד בשבעה עשר בתמוז, וראה שעשו את העגל, ושבר את הלוחות, ורידה את הסרוחין שמנה עשר ותשעה עשר, ועלה בעשרים בתמוז,

שנאמר: וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם וגו׳(שמות לב, ל),

וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא וגו׳(שמות לב, לא).

עלה ועשה שם עד תשעה ועשרים באב;

שוב ירד לפסול לוחות שניים, ועלה בראש חדש אלול,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר(שמות לד, ד).

עשה שם אלול ועשרה מן תשרי.

וביום הכפורים נאמר לו: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ(במדבר יד, כ),

ובו ביום נאמר לו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח) —

וידעו הכל שנתרציתי להם; יתחזקו.

מיד נזדרזו במלאכת המשכן, ועשו אותו בשמחה.

ולכמה חדשים נגמרה מלאכת המשכן?

רבי שמואל בר נחמן אמר:

לשלשה חדשים — תשרי ומרחשון וכסליו;

והיה מונח טבת ושבט ואדר,

והעמידוהו באחד בניסן: בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן.

רבי חנינה אמר:

באדר נגמרה מלאכתו.

למה?

שהמלאכה הנעשה בקיץ ביום אחד — נעשית לשני ימים לימות החורף.

וכדברי רבי שמואל בר נחמן שאמר שעשה המשכן שלשה חדשים — למה לא עמד מיד?

מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת יצחק,

לפי שנולד יצחק באחד בניסן.

אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחת המשכן בשמחת יצחק.

והיו ליצני הדור משיחין: למה נגמרה מלאכת המשכן ולא עמד מיד? —

ולא היו יודעין מחשבתו של הקדוש ברוך הוא.

אמר דוד:

כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפׇעֳלֶךָ(תהלים צב, ה) — זה המשכן;

במעשה יָדֶיךָ אֲרַנֵּן — זה המקדש;

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ(תהלים צב, ו) — שהיה חושב לערב שמחת המשכן בשמחת יצחק;

אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע(תהלים צב, ז) — אילו ליצני הדור וטפשין, שלא היו יודעין מחשבתו של הקדוש ברוך הוא. (תנחומא (ורשא): וכסיל לא יבין את זאת — שלא היה יכול אחד מהם להקימו, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, כדי שיבא משה ויטול את שלו, לפי שהיה מצטער שלא עשה בו כלום; לפיכך ויקם משה את המשכן וגו׳, ולא בצלאל ולא אהליאב ולא החכמים העושים; וכתיב: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן)

כיון שהוקם המשכן — מיד ירדה שכינה ושרת בתוכו,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה);

לקיים מה שנאמר: אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ(תהלים פה, י).

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה השריתי שכינתי בתוככם (תנחומא (ורשא): היתה שכינתי ביניכם ולעיניכם),

שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וגו׳;

ולעתיד — שכינתי אינה זזה מכם לעולם,

שנאמר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹוב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל(מלכים א ו, יג).

אמן במהרה בימינו (תנחומא (ורשא): ברוך יי לעולם אמן סלה).

תרגום לעבריתדוגמטרין דוגמה, דמות (של הצדיק בבניו)

ברַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל — המשכן עמד מעצמו

תנחומא בובר, פקודי ח · דרשת הפסוק · ״להקים את המשכן״ · נוסח אחר · החכמים לא יכלו להקים, והמשכן עמד מעצמו; ״בעטרה שעטרה לו אמו״ — זה המשכן

נוסח אחר של תנחומא, פקודי יא (לעיל): כאן הביאו החכמים כל אחד מלאכתו אל משה (״הרי קרסי, הרי קרשיי, הרי בריחי״), ושרתה עליו רוח הקודש, והמשכן עמד מעצמו (״הוקם המשכן״) כבית עולמים, ״אם יי לא יבנה בית״; שם הלכו אצל חכמי לב ואצל אהליאב ובצלאל ולא יכלו, ומשה מיצר, ונאמר לו ״עסוק בידיך… והוא עומד מאליו״.

הפסקה הובאה שלמה, עם דרשות ״צאינה וראינה״ ו״יפה נוף משוש כל הארץ״ שבסופה.

״רבי שמעון בן יוחאי שאל לרבי אלעזר ברבי יוסי״ — משל ״עד שקרא אותה אמי״ גם בשיר השירים רבה ג, יא ובפסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה (בפרשה ״ויהי״, לעיל). ״אימה״ — בכתב היד ״(אחות) אימה״, ״אחות״ מחוקה. ״חיבב״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״עמים״ (״על לחיי עמים״) — עי״ן מסופקת. ״זמרה״ — זי״ן מסופקת.

״לארץ ישראל למכור פילפלין״ — בכתב היד ״לארץ ישראל (שה)״, ״שה״ מחוקה.

כמה חכמים היו שם, ולא היו יכולין להקים את המשכן.

אמר שלמה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל(משלי לא, כט).

למה?

שעשו את המשכן, ולא היו יודעין לישב אותו.

מה עשו?

נטלו כל אחד ואחד מלאכתו, והלכו להם אצל משה.

כל אחד ואחד היה אומר:

הרי קרסי,

הרי קרשיי,

הרי בריחי.

ושרת רוח הקודש על משה, והקים את המשכן.

ולא תאמר משה — אלא המשכן מעצמו עמד,

שנאמר: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

ולא תאמר המשכן — אלא אפילו בית עולמים:

אילולי שעזר הקדוש ברוך הוא — לא שלמה ולא כל ישראל היו בונין אותו.

מניין?

שכך אמר דוד: אִם יְיָ לֹא יִבְנֶה בַיִת(תהלים קכז, א).

לפיכך במעשה נסים הוקם המשכן.

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

כיון שהוקם את המשכן — התחילו כל ישראל שמחין,

שנאמר: צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, יא) —

במלך שהשלום שלו, זה מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ — והוא קורא למשכן עטרה:

מה העטרה הזו מצויירת — כך היה המשכן מצוייר, תכלת וארגמן.

שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ.

אמר רבי יצחק:

חזרתי על כל המקרא כולה, ולא מצאתי שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה,

והוא אומר: בָּעֲטָרָה!

רבי שמעון בן יוחי שאל לרבי אלעזר ברבי יוסי.

אמר לו: איפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?

אמר לו: כך אמר אבא:

משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה אהבה יותר מדאי;

לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחות;

לא זז מחבבה עד שקרא אותה אימה.

כך חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל:

וקרא אותם בתי, שנאמר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי(תהלים מה, יא);

ולא זז עד שקרא אותם אחותי, שנאמר: אֲחֹותִי רַעְיָיתִי(שיר השירים ה, ב);

לא זז עד שקרא אותם אמי: שמעו אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי(ישעיה נא, ד) — ולאמי כתיב.

עמד רבי שמעון בן יוחי ונשקו על ראשו, ואמר: אילולי לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה — דיי.

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — על הים;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — בירושלם.

דבר אחר:

בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — בסיני;

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — בירושלים.

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ

אמר דוד: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ וגו׳(תהלים מח, ג) —

כתאינה הזו, שהיא צרה מלמטה ורחבה מלמעלה,

שנאמר: וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה וגו׳(יחזקאל מא, ז).

יְפֵה נוֹף וגו׳.

רבי לוי אמר:

נאה היא לעצמה, שהיא מניפה לאומות העולם,

שנאמר: לַהֲנָפָה גוֹיִם בהנפת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים(ישעיה ל, כח).

דבר אחר:

מהו יְפֵה נוֹף? בהניפתה,

שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן וגו׳(במדבר ח, יא), וְהֵנִיף אֶת הָעֹומֶר(ויקרא כג, יא).

מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ.

אמר רבי יונתן בן אלעזר:

מעשה היה בפרגמט-רועה אחד שהלך לארץ ישראל למכור פילפלין;

הלך וישב לו, ולא מכר.

אמר: זו היא שאמרו מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ?

לשעה אחת מכר פרקמטיא שלו.

אמר: ודאי זו היא מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ.

הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב —

וכל השבח הזה בשל מה? בשביל שהיא קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.

כיון שחרבה ירושלים — עָרְבָה כׇּל שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ כל הָאָרֶץ(ישעיה כד, יא).

מהו עָרְבָה? חשכת קבלת, כמו שאומרים: וַיְהִי עֶרֶב(בראשית א, ה).

בעולם הזה שבת משוש כל הארץ;

כשישוב הקדוש ברוך הוא ויבנה את ירושלים — הוא מחזיר את השמחה,

שנאמר: כִּי נִיחַם יְיָ צִיּוֹן נִיחַם כׇּל חׇורְבֹותֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה(ישעיה נא, ג).

גולא תאמר משה העמידו — אלא נעשו בו נסים

שמות רבה, פרשה נב, ד · דרשת הפסוק · ״ויביאו״ · נוסח אחר · החכמים הביאו כל אחד מלאכתו אל משה; המשכן והמקדש נבנו מעצמם

נוסח אחר של תנחומא בובר, פקודי ח (לעיל): כאן ״ויעשו כל חכם לב… ומשה היה מעולה, שנאמר ואת עלית על כלנה״, ובסופו דברי רב הונא בשם רבי יוסי על ״והבית בהבנותו״, במקום ״אם יי לא יבנה בית״ ושאר הפסקה.

״חכמים״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״רבות״ — בכתב היד ״ר()ות״, ובי״ת הושלמה במאגרים. ״ולא תאמר״ — בכתב היד ״מאמ׳״, ותוקן במאגרים.

דבר אחר:

וַיָּבִיאוּ וגו׳(שמות לט, לג).

כמה חכמים היו שם, ובאו להם אצל משה, ולא היו יכולין להקים את המשכן.

אמר שלמה: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל(משלי לא, כט) —

שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב(שמות לו, ח);

ומשה היה מעולה,

שנאמר: וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.

למה?

שעשו את המשכן, ולא היו יודעים לישב אותו.

מה עשו?

נטלו כל אחד ואחד מלאכתו, ובאו להם אצל משה.

כל אחד ואחד אומר:

הרי קרסי זהב,

הרי קרשים,

הרי בריחים.

כיון שראה משה — מיד שרתה עליו רוח הקדש, והקים את המשכן.

ולא תאמר משה העמידו —

אלא המשכן נעשו בו נסים, ועמד המשכן מעצמו,

שנאמר: הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

אם תמה אתה — הרי שלמה, כשהיה בונה בית המקדש, הוא נבנה מעצמו.

אמר רב הונא בשם רבי יוסי:

הכל סייעו את שלמה כשבנה ביתו של אלהינו — הבריות והרוחות.

מנין?

דכתיב: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹותוֹ(מלכים א ו, ז) — הוא נבנה מעצמו.

לפיכך כשבנה בית המקדש — במעשה נסים נבנה;

אף כשהוקם המשכן — במעשה נסים הוקם.

דעֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן — ליצני ישראל שהיו מתלוצצים אחר משה

תנחומא בובר, פקודי ז · פתיחתא · ״להקים את המשכן״ · מתן שכרן של צדיקים לעתיד; ליצני ישראל ומשה שהקים את המשכן

עֹז־וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן(משלי לא, כה)

״הוד והדר״ — כך בכתב היד; במקרא ״עז והדר״, וכן להלן ״עוז והדר לבושה — זה משה״. ״זבדי בן לוי״ — בכתב היד ״דבהי״ (ד׳ מחוקה, ז׳ נוספה), ותוקן במאגרים. ״קראו״ — בגליון.

״י״ג נהרים״ — בכתב היד ״ג׳י נהרי׳״; בשמות רבה (להלן) ״והיה רואה כל הטוב המתוקן לו״. ״ולוי בן פייטם ורבי יהודה בן לוי״ — בשמות רבה ״ורבי יוסי בן פתרוס ורבי יהושע בן לוי״. ״וישמחו כל חוסי בך״ — בשמות רבה ״כי בו ישמח לבנו״.

המשך הדרשה, ״כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן״, בפסקה שאחריה בתנחומא בובר (פקודי ח, לעיל).

זה שאמר הכתוב:

הוד וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן(משלי לא, כה).

מעשה ברבי אבהו:

כשהיה מסתלק מן העולם, הראה לו הקדוש ברוך הוא מתן שכרו שמתוקן לו לעולם הבא,

והעביר לפניו י״ג נהרים של בלסמון, והיה רואה אותן ותמיה,

והיה אומר: כל אלה לאבהו?

והיה קורא לעצמו הפסוק הזה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי וגו׳(ישעיה מט, ד).

זבהי בן לוי, ולוי בן פייטם, ורבי יהודה בן לוי —

קראו כל אחד ואחד מהם פסוק בשעת סילוקן מן העולם:

אחד קרא: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל חָסִיד(תהלים לב, ו);

והאחד קרא: מָה רַב טוּבְךָ(תהלים לא, כ);

והאחד קרא: וְיִשְׂמְחוּ כׇל חוֹסֵי בָךְ(תהלים ה, יב).

הוי: בשעת סילוקן מן העולם הקדוש ברוך הוא מראה להם מתן שכרן.

אמר בן עזאי:

יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ(תהלים קטז, טו) —

אימתי הקדוש ברוך הוא מראה לצדיקים היוקר שהוא מתוקן להם? סמוך למיתתן.

הוי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן וגו׳.

מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון

מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון שיצא לחוצה לארץ, ובא עשיר.

והיו התלמידים רואין אותו, והיו רוצין לצאת לחוצה לארץ.

ידע רבי שמעון, והוציאם לבקעה שעל פני מרון עירו,

ונתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, ונתמלאת הבקעה דינרי זהב.

אמר להם: מי שמבקש ליטול — יטול!

אלא היו יודעים שכל מי שהוא נוטל עכשיו — מתוך חלקו של עולם הבא הוא נוטל,

שאין מתן שכרה בעולם הזה, אלא לעולם הבא.

הוי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שבא ערב שבת ולא היה לו מאין לאכול.

ערב שבת עם חשיכה יצא לו חוץ מן העיר ונתפלל לפני הקדוש ברוך הוא,

מיד נתנה לו אבן טובה מן השמים.

ונכנס ונתנה לשולחני, ופירנס את השבת, והיה יושב ואוכל בלילי שבת.

אמרה לו אשתו: מהיכאן אילו?

אמר לה: ממה שפירנס הקדוש ברוך הוא.

אמרה לו: אם אין אתה אומר לי — איני טועמת כלום עד שתאמר לי.

אמר לה: כך וכך היה מעשה, ונתפללתי, וניתנה לי אבן טובה מן השמים, ואילו ממנה.

אמרה לו: איני טועמת כלום עד שתאמר לי שאתה מחזירה למוצאי שבת.

אמר לה: למה?

אמרה לו: מחר אתה בא וחביריך עמך — והם נוטלים יותר, ואתה נוטל פחות מהן.

למה?

שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא,

שנאמר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

כיון שהלך השבת, עמד והחזירה; מיד ניטלה ממנו.

דבר אחר: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ — זה משה

דבר אחר:

עֹוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ — זה משה: וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע(שמות לד, כט).

וַתִּשְׂחַק — אילו ליצני ישראל, שהיו מתלוצצים אחר משה, לומר: איפשר שהשכינה שורה על מעשה ידיו של משה?

לא עשה אלא, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן — התחיל שוחק עליהם: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

אמר להם: הביאו, שנקים את המשכן!

התחיל כל אחד טוענים ובאים אצלו.

המתן שכרן של צדיקים מתוקן לעולם הבא

שמות רבה, פרשה נב, ג · דרשת הפסוק · ״ויביאו את המשכן״ · נוסח אחר · ״ותשחק ליום אחרון״ — מעשי רבי אבהו, תלמיד רבי שמעון ורבי שמעון בן חלפתא; ליצני הדור

נוסח אחר של תנחומא בובר, פקודי ז (לעיל), ובו ״אימתי התורה משחקת למי שעמל״, דברי רבי לרבי שמעון בן חלפתא ותשובת אשתו, ו״גדול הנס האחרון יותר מן הראשון״ — שאינם שם.

״לעולם הבא״ — בכתב היד ״לעה״ב(ה)״, וה״א אחרונה מחוקה. ״מדון״ (״לבקעה שלפני מדון״) — כך בכתב היד; בתנחומא בובר ״מרון״. ״אמרה לו״ (״אמרה לו: אמור לזה שלמדך תורה״) — בכתב היד ״אמרה לה״. ״עולמו״ (״כי הולך האדם לבית עולמו״) — בכתב היד בסוגריים; במקרא ״אל בית עולמו״.

דבר אחר:

וַיָּבִיאוּ אל הַמִּשְׁכָּן(שמות לט, לג).

הדא הוא דכתיב:

עֹוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן(משלי לא, כה).

מהו לְיוֹם אַחֲרוֹן?

שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן לעולם הבא.

לְיוֹם אַחֲרוֹן —

מעשה היה ברבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם,

והיה רואה כל הטוב המתוקן לו לעולם הבא.

התחיל שמח ואומר: כל אלה לאבהו? וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי(ישעיה מט, ד)!

הוי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

דבר אחר:

אימתי התורה משחקת למי שעמל? ליום אחרון.

הוי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

זבדי בן לוי, ורבי יוסי בן פתרוס, ורבי יהושע בן לוי —

קראו כל אחד ואחד מהם בשעת סילוקן:

אחד מהם קרא: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹוא(תהלים לב, ו);

והאחד קרא: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ(תהלים לא, כ);

והאחד קרא: כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ וגו׳(תהלים לג, כא).

הוי: בשעת סילוקן של צדיקים הקדוש ברוך הוא מראה להם מתן שכרן, ומשמחן.

אמר בן עזאי:

יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו(תהלים קטז, טו) —

אותה שעה היו רואין ושוחקין.

לפיכך: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי

מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר.

והתלמידים רואין אותו ומקנאים בו, והיו מבקשים אף הם לצאת חוצה לארץ.

וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה שלפני מדון,

והתפלל ואמר: המלאי, בקעה, דינרי זהב!

התחילה מושכת זהב לפניהם.

אמר להם: אם זהב אתם מבקשים — הרי זהב, טולו לכם!

אבל היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו — מתוך של עולם הבא הוא נוטל,

שאין מתן שכרה של תורה אלא לעתיד לבוא, שהוא לעולם הבא.

לפיכך: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שבא ערב שבת עם חשכה, ולא היה לו מנין לפרנס את השבת.

יצא חוץ לעיר והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא,

מיד נתן לו אבן טובה מן השמים.

נכנס ונתנה לשלחני, ופרנס את השבת, והיה יושב ואוכל ליל שבת.

אמרה לו אשתו: מהיכן?

אמר לה: מה שפרנס הקדוש ברוך הוא.

אמרה לו: אם אין אתה אומר לי — איני טועמת כלום עד שאתה מספר לי.

התחיל מספר לה.

אמר לה: כך התפללתי, וכך ניתן לי מן השמים.

אמרה לו: איני טועמת כלום עד שאתה מחזירה מוצאי שבת.

למה תבקש שיהא שולחנך חסר לעולם הבא, ושל חביריך מלא?

הלך רבי שמעון בן חלפתא והודיע מה עשה לרבי.

אמר ליה: לך אמור לה: אם יחסר שולחנך — אני ממלאו משלי.

הלך ואמר לה.

אמרה לו: אמור לזה שלמדך תורה:

רבי, וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא?

לא כל צדיק וצדיק הוי ליה עולם בפני עצמו?

שנאמר: כִּי הֹולֵךְ הָאָדָם לבית עוֹלָמוֹ(קהלת יב, ה) —

עולמים אין כתיב כאן, אלא עוֹלָמוֹ.

כיון ששמע כן, הלך והחזירה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה:

גדול הנס האחרון יותר מן הראשון:

כיון שפשט ידו להחזירה — ירד המלאך ונטלה הימנו.

ולמה?

שאין מתן שכרן של צדיקים העוסקים בתורה אלא לעולם הבא, ליום אחרון.

דבר אחר: עֹוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ — זה משה

דבר אחר:

עֹוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ — זה משה,

שנאמר: וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו(שמות לד, כט).

וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן — אלו ליצני הדור, שהיו מליצין אחר משה, ואומרים אלו לאלו: איפשר שהשכינה שורה על מעשה ידו של בן עמרם?

לא עשה אלא, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקים — התחיל שוחק עליהם,

שנאמר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

אמר להם: בואו, שנקים את המשכן!

התחילו טוענין ובאין אצלו,

שנאמר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אראההה
אנצטערונצטרו
אאמרוממרו
אש— (הוספה)
גבּ— (הוספה)
גתאמרמאמ׳
דזד
האמרה לואמרה לה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
§§62§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סב: את המשכן

אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

״את המשכן״ — משכן של מעלה שהוקם עם משכן של מטה, והמשכן שקול כנגד בריאת העולם יום ביום, ״ויכל״ כנגד ״ויהי ביום כלות״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

איְיָ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ — המשכן שקול כנגד בריאת עולם

תנחומא, פקודי ב · פתיחתא · ״אלה פקודי המשכן״ · ההיכל של מטה כנגד של מעלה; המשכן כנגד ששת ימי בראשית; משכן העדות

יְיָ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ(תהלים כו, ח)

הפתיחתא הובאה שלמה, עם ״ולמה משכן שני פעמים״ ו״דבר אחר: משכן העדות״ שבסופה.

״זאת אומרת״ — אל״ף מסופקת בכתב היד. ״שההיכל״ — בכתב היד ״שההיכן״. ״מנורת״ — בכתב היד ״מנורה״, ותוקן במאגרים. ״ישרצו״ — צד״י מסופקת.

מקבילות: במדבר רבה יב, יג (להלן), ושם בלא דברי רבי שמעון בן יוחאי ורבי יעקב ברבי יוסי; קטעי מדרשים מן הגניזה (להלן), ושם ״ביום שלישי — תדשא הארץ; ובמשכן — ועשית שלחן״.

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן(שמות לח, כא).

זה שאמר הכתוב:

יְיָ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ(תהלים כו, ח) — זה ההיכלההיכל — בית המקדש, שהוא מכוון במְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

זאת אומרת שההיכל של מטן מכוון כנגד היכל של מעלן,

שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז).

אמר רבי יעקב ברבי יוסי:

למה אָהַבְתִּי משכנך? שהוא שקול כנגד בריאת עולמך.

כיצד?

בראשון כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, א), וכתיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים(שמות כו, ז).

בשני: יְהִי רָקִיעַ, וִיהִי מַבְדִּיל(בראשית א, ו);

ובמשכן: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם(שמות כו, לג).

בשלישי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם(שמות ל, יח).

ברביעי: יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם(בראשית א, יד);

ובמשכן: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).

בחמישי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);

ובמשכן: וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּורְשֵׂי כְנָפַיִם(שמות כה, כ).

בשישי נברא אדם, שנאמר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם(בראשית א, כז);

ובמשכן: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ(שמות כח, א) — כהן גדול.

בשביעי כתיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א);

ובמשכן: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות לט, לב).

בבריאת עולם כתיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת(בראשית ב, ג);

ובמשכן כתיב: וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג).

בבריאת עולם כתיב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם(בראשית ב, ב);

ובמשכן כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

בבריאת עולם כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ;

ובמשכן כתיב: וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ.

ולמה משכן שקול כנגד שמים וארץ?

אלא מה שמים וארץ עדות לישראל, דכתיב: הַעִדֹותִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(דברים ל, יט) —

אף המשכן עדות לישראל: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻות.

לכך נאמר: אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶיךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.

ולמה משכן שני פעמים?

אמר רבי שמואל:

שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים — חרבן ראשון וחרבן שני.

דבר אחר:

מִשְׁכַּן הָעֵדֻות — עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל.

כיצד?

כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולימד עליהם סניגוריאה, עד שנתרצה להם.

אמר משה: ריבוני, ומי מודיע לאומות העולם שנתרציתה?

אמר לו: לך אמור להם: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).

לכך כתיב: מִשְׁכַּן הָעֵדֻות — שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל.

אמר רבי לוי:

יסכר פיהם של אומות העולם, שהיו אומרים שאין השכינה חוזרת עלינו לעולם,

שנאמר: רַבִּים אֹומְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה(תהלים ג, ג).

תרגום לעבריתההיכל בית המקדש

במשכן של מעלן

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יח · דרשת הפסוק · ״את המשכן״ · כשהוקם המשכן למטן — הוקם משכן למעלן

מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא יח — שינוייו בתוכו, ובסופו: ״אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה צויתי אהרן ובניו לברך אותם, ולעתיד לבא אני בכבודי אברך אותם, שנאמר: יברכך יי מציון עשה שמים וארץ״ (תהלים קלד, ג). ״להקים את המשכן״ — הסופר מחק ״המלאכים״ וכתב ״המשכן״. ״למעלן״ — בכתב היד ״למללן״, ותוקן במאגרים. ״להקים המשכן״ — הסופר מחק ״את״ וכתב ״המשכן״; ״את״ שאחריו — בגליון.

אמר רבי סימון:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן (תנחומא (ורשא): לעשות משכן) — רמז למלאכים שיעשו אף הם משכן למעלן.

לא עשה אלא, כיון שהוקם המשכן למטן — הוקם את המשכן (תנחומא (ורשא): וביום שהוקם למטה — הוקם) למעלן,

שנאמר: ויהי ביום כלות משה להקים המשכן אין כתב כן, אלא (תנחומא (ורשא): ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן — שאין צריך לומר ״את״, ומה תלמוד לומר ״את״? אלא) אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

מהו אֶת הַמִּשְׁכָּן? זה המשכן של מעלן.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גשקול כנגד העולם

במדבר רבה, פרשה יב, יג · דרשת הפסוק · ״את המשכן״ · מעשה המשכן כנגד ששת ימי בראשית והשביעי

מקבילה: תנחומא, פקודי ב (לעיל), ושם בשם רבי יעקב ברבי יוסי.

דבר אחר:

אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) — שהוא שקול כנגד העולם, שקרוי אהל, כשם שהמשכן קרוי אהל.

כי צדכי צד — כיצד, באיזה אופן?

כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א),

וכתיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן(שמות כו, ז).

כתיב בשני: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם(בראשית א, ו);

ובמשכן כתיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹוכֶת לָכֶם(שמות כו, לג).

בשלישי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה(שמות ל, יח).

ברביעי: יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם(בראשית א, יד);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).

בחמשי: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);

ובמשכן כתיב: וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּורְשֵׂי כְנָפַיִם(שמות כה, כ).

בששי נברא אדם;

ובמשכן כתוב: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ(שמות כח, א).

בשביעי כתיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א);

ובמשכן כתיב: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת מִשְׁכַּן(שמות לט, לב).

בבריאת עולם כתיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים(בראשית ב, ג);

ובמשכן כתיב: וַיְבָרֶךְ אֹותָם(שמות לט, מג).

בשביעי כתיב: וַיְכַל אֱלֹהִים(בראשית ב, ב);

ובמשכן כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

בשביעי כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ;

ובמשכן כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ.

הוי: אֶת הַמִּשְׁכָּן.

תרגום לעבריתכי צד כיצד, באיזה אופן

דרְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל — ורוח אלהים מרחפת, ובמשכן ואמלא אתו רוח אלהים

קטעי מדרשים מן הגניזה, יז · דרשה · ״ויהי ביום כלות״ · בצלאל על שם חכמתו; ״ויחל״; שבעת ימי בראשית כנגד המשכן; ממעל ומתחת

הדרשה הובאה שלמה, מ״ראה קראתי בשם בצלאל״ ועד ״תם עונך בת ציון״; ובאמצעה ״ויחל״ (שמות לב, יא–יג) וזכות חזקיה — כך היא בקטע.

״מקפיד״ — בקטע ״מפקיד״, ותוקן בהוצאה. ״חזקיה״ — הושלם בהוצאה. ״ביום שלישי״ — בקטע ״י׳״, ותוקן בהוצאה ״ג׳״. ״כסאו״ — בקטע ״חסדו״, ותוקן בהוצאה כבמקרא. ״מצאנו״, ״חיבב״ — בקטע ״מצאינו״, ״חביב״, ותוקנו בהוצאה. ״וגנותי על העיר בחסדי״ — כך בקטע; במקרא ״וגנותי על העיר הזאת להושיעה״. ״לפני בריתו שלעולם היה משכן״ — כך בקטע.

דרשת המשכן כנגד מעשה בראשית — גם בתנחומא, פקודי ב, ובבמדבר רבה יב, יג (לעיל).

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל(שמות לא, ב) —

על שם חכמתו נקרא: שעשה צל לארון — וְסַכֹּותָ עַל הָאָרֹון(שמות מ, ג);

שישכון ישראל בצלו, שנאמר: בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי(שיר השירים ב, ג).

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב(קהלת ז, א):

שמן טוב — ריחו נודף בבית;

שם טוב — הולך מסוף עולם ועד סופו,

שנאמר: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד וגו׳(דברי הימים א יד, יז).

בכמה דברים אמר וַיְחַל(שמות לב, יא)?

מלמד שעשה עצמו חולה, שכל מה שידבר — ואין אדם מקפיד עליו.

אמר לפני הקדוש ברוך הוא:

יש אדם שנשא אשה באלף דינרי זהב, והוציאה ששברה חבית של חומץ?

לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ;

עכשיו שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ(שמות לב, יב),

זְכֹור לְאַבְרָהָם(שמות לב, יג).

חזקיה — לא תלו לו בזכות עצמו,

שנאמר: אנא יְיָ זְכׇור(מלכים ב כ, ג),

ותלו לו בזכות אחרים,

שנאמר: וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר(מלכים ב כ, ו) בחסדי וגו׳.

משה — תלו לו בזכותו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ(במדבר יד, כ).

וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים(שמות לא, ג) —

מצאנו שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שהוא סובלה,

שנאמר: וּבְלֵב כׇּל חֲכַם לֵב(שמות לא, ו),

ולמי שהוא חכם,

שנאמר: יָהֵב חׇכְמְתָא לְחַכִּימִין(דניאל ב, כא).

שנאמר: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת(בראשית א, ב),

ובמשכן כתיב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ וגו׳ —

לפני בריתו שלעולם היה משכן.

ביום ראשון: בְּרֵאשִׁית וגו׳(בראשית א, א), וכתיב: הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם(ישעיה מ, כב);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים(שמות כו, ז).

ביום שני: יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו);

ובמשכן כתיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת(שמות כו, לג).

ביום שלישי: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ(בראשית א, יא);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן(שמות כה, כג) לחם הפנים.

ביום רביעי: יְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד);

ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב(שמות כה, לא) ושבעה נרות.

ביום חמישי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם(בראשית א, כ);

ובמשכן כתיב: קרבן חיה ועוף.

ביום ששי: נַעֲשֶׂה אָדָם(בראשית א, כו);

במשכן כתיב: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם(ויקרא א, ב).

שביעי: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית ב, א);

ובמשכן כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א).

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי(בראשית ב, ג);

ובמשכן כתיב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לט, מג).

וכן בשמים אש,

שנאמר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וגו׳(תהלים קד, ד),

נְהַר דינור נָגֵד וְנָפֵק וגו׳(דניאל ז, י);

ובמשכן כתיב: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד(ויקרא ו, ו).

וכן כסא למעלה,

שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין(תהלים קג, יט) כסאו;

כסא למטה,

שנאמר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).

ראה גבורה ושבח שהיה במשכן — וכלן נעשו על ידי בצלאל, וכל שבח זה היה לו;

והוא בא משבט יהודה, שנאמר: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי(שמות לח, כב) בן יהודה —

שבח לו לאביו ולשבטו שיצא ממנו.

מצאנו שהרבה חיבב הקדוש ברוך הוא לשבט יהודה,

שכל מי נטל שררה ומלכות עולם — משבט יהודה היה;

וכן לעתיד לבוא.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה היה מקדש ומשכן בנוי על ידי בשר ודם, ולפיכך חרב;

אבל לעתיד לבוא אני בונה אתה,

שנאמר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַים וגו׳(תהלים קמז, ב) —

כנוס שאין בו גלות,

שנאמר: תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן וגו׳(איכה ד, כב).

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשההיכלשההיכן
אמנורתמנורה
בלמעלןלמללן
דמקפידמפקיד
דחזקיה— (הוספה)
דשלישיי׳
דכסאוחסדו
דמצאנומצאינו
דחיבבחביב

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
§§63§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סג: וימשח אתו ויקדש אתו

וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם(במדבר ז, א)

משיחת המשכן וכליו: מאימתי קדושים כלי שרת, משיחה לדורות ועבודה, מדות הלח והיבש, משיחה של כולם ושל כל אחד, ומשה שנתקדש בענן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ירושלמי, בבלי, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: כלי שרת — משיחתן מקדשתן

אכלי שרת מאימתי הם קדישין

ירושלמי מגילה ג, א · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״בני העיר שמכרו רחובה של עיר…״ (משנה מגילה ג, א); לפניה, בסוף ג, א, ד, ״בנייה לשם חצר והקדישה — אימתי קדשה, מיד או בשעת התשמיש?״, וכאן אותה השאלה בכלי שרת; אחריה ״אבנים שחצבן לשם מת״ עניין אחר.

כלי שרת מאימתי הם קדישין, מיד או בשעת התשמיש?

אין תימר מיד — ניחא, אין תימר בשעת התשמיש — כאחת הם קדישים ומתקדשין.

ניחא של משה שנתקדשו בשמן המשחה ובדם.

ושל שלמה כאחת הם קדישים ומתקדשין.

בכניסתן לארץ היו מפנין מתוך שלמשה לתוך שלשלמה.

לא היה שם שלמשה — כאחת הם קדישים ומתקדשים.

בעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך שלשלמה לתוך שלהן.

לא היה שם שלשלמה — כאחת הם קדישים ומתקדשים.

בוכן תעשו לדורות — אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה

בבלי שבועות פרק ב, יד ע״ב – טו ע״א · הלכה · סוגיא · מנין שמוסיפין על העיר ועל העזרות — ״וכן תעשו״ לדורות; כלי משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן

הגמרא על ״אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות…״ (משנה שבועות ב, ב), עד ״אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה״; לפניה ״ונעלם ממנו מקום מקדש מהו… תיקו״, ואחריה ״ובשתי תודות״ — המשך המשנה.

סוגיא תאומה — בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב, על ״ואין מוסיפין על העיר״ (משנה סנהדרין א, ה), כמעט מלה במלה; נדפסה כאן אחת, ושינויי סנהדרין בתוכה. בסנהדרין אין ״ואת תבנית כל כליו״ ואין ״הני הוא דבמשיחה״, ובה ״לדורות הבאין״ (פעמיים).

״ואימא אותם במשיחה״ — בכ״י מינכן 95: ״ואימ׳ אות׳ במשיח׳ ולא בעבוד׳ ולדורו׳ או במשיח׳ או בעבוד׳״.

אחד הנכנס לעזרה וכו׳(משנה שבועות ב, ב) (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: ואין מוסיפין על העיר)

מנא הני מילימנא הני מילי — מנין הדברים האלה?

רש״י מה״מ — דבעינן כל הני לתוספת עזרה.

אמר רב שימי בר חייא:

דאמרדאמר קרא — שאמר הכתוב (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: אמר) קרא: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כׇּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ(שמות כה, ט) — לדורות (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: הבאין).

רש״י וכן תעשו — קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים.

מתיבמתיב — מקשה רבא: כל הכלים שעשה משה — משיחתן מקדשתן;

רש״י משיחתן — בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו.

מכאן ואילך — עבודתן מחנכתן.

רש״י מכאן ואילך — כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה.

ואמאיואמאי — ולמה? ונימאונימא — ונאמר: ״וכן תעשו״ — לדורות (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: הבאין)!

שאני התםשאני התם — שונה שם, דאמר קרא: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם(במדבר ז, א) — אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

אימאאימא — אמור, אולי נאמר (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: ואימא): אותם במשיחה, לדורות (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: ולדורות) או (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: אי) במשיחה או (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: אי) בעבודה!

רש״י אימא אותם במשיחה — ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה.

אמר רב פפא:

אמר קרא: אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ(במדבר ד, יב) — תלאן הכתוב (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: הכתוב תלאן) בשירות.

רש״י תלאן בשירות — מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע״י שירות.

השתא דכתב רחמנאהשתא דכתב רחמנא — עכשיו שכתבה התורה ״אשר ישרתו״ (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: אלא), ״אותם״ למה לילמה לי — לשם מה נצרך?

אי לא כתב רחמנאאי לא כתב רחמנא — אילו לא כתבה התורה (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: אי לאו) ״אותם״, הוה אמינאהוה אמינא — הייתי אומר: הני הוא דבמשיחההני הוא דבמשיחה — אלה (כלי משה) הם שבמשיחה, לדורות במשיחה ובעבודה, דהא כתבדהא כתב — שהרי כתוב (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: דהא כתיב) ״וכן תעשו״;

מיעטמיעט רחמנא — מיעטה התורה (בבלי סנהדרין פרק א, טז ע״ב: כתב) רחמנא ״אותם״ — אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה:

רש״י ה״ג: אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ״ל למעטינהו ממשיחה — דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו.

תרגום לעבריתמנא הני מילי מנין הדברים האלה מתיב מקשה ואמאי ולמה ונימא ונאמר שאני התם שונה שם דאמר קרא שאמר הכתוב אימא אמור, אולי נאמר השתא דכתב רחמנא עכשיו שכתבה התורה למה לי לשם מה נצרך אי לא כתב רחמנא אילו לא כתבה התורה הוה אמינא הייתי אומר הני הוא דבמשיחה אלה (כלי משה) הם שבמשיחה דהא כתב שהרי כתוב מיעט רחמנא מיעטה התורה

גיציקה ומשיחה — שכן אתה מוצא אצל כלי שרת

בבלי הוריות פרק ג, יב ע״א · הלכה · סוגיא · יציקה ומשיחה בכהן גדול — איזו קודמת: ״ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן״, או משיחה עדיפא, כבכלי שרת

שתי הברייתות על סדר היציקה והמשיחה בכהן גדול וטעמי שתי הדעות; לפניהן ״כיצד מושחין את המלכים — כמין נזר, ואת הכהנים — כמין כי״, ואחריהן ״כשמן הטוב… יורד על הזקן״ — ברייתא אחרת.

״שכן אתה מוצא אצל כלי שרת״ — בכ״י פריז 1337: ״שכן ישנה אצל כלי שרת״. ״הכי קאמר: מאי טעם ויצוק — משום דוימשח״ — בדפוס ונציה: ״הכי קאמר: ויצוק משמן המשחה וימשח אותו ויקדש אותו לקדשו״.

תני חדאתני חדא — שנויה ברייתא אחת: בתחלה מוצקין שמן על ראשו, ואחר כך נותנין לו שמן בין ריסי עיניו;

ותניא אחריתיותניא אחריתי — ושנויה ברייתא אחרת: בתחלה נותנין לו שמן בין ריסי עיניו, ואחר כך מוצקים לו שמן על ראשו.

תנאי היאתנאי היא — מחלוקת תנאים היא:

איכא דאמריאיכא דאמרי — יש אומרים: משיחה עדיפאעדיפא — עדיפה, קודמת;

ואיכא דאמרי: יציקה עדיפא.

מיוחס לרש״י נותנים לו שמן בין ריסי עיניו — ושם מושחים לכהן כמין כף יוני כדפרישנא.

מאי טעמא דמאן דאמרמאי טעמא דמאן דאמר — מה טעמו של האומר יציקה עדיפא?

דכתיב: וַיִּצֹוק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ לְקַדְּשׁוֹ(ויקרא ח, יב).

מיוחס לרש״י מאן דאמר יציקה עדיפא דכתיב ויצוק משמן המשחה — והדר וימשח.

ומאן דאמר משיחה עדיפא, מאי טעמא?

קסברקסבר — הוא סובר: שכן אתה מוצא (דפוס ונציה: נתרבת) אצל כלי שרת.

מיוחס לרש״י שכן אתה מוצא אצל כלי שרת — דהוה משיחה ולא יציקה.

והכתיבוהכתיב — והרי כתוב: ״ויצוק״, ובסוף ״וימשח״!

הכי קאמרהכי קאמר — כך הוא אומר (כך פירושו): מאי טעםמאי טעם — מה טעם, מפני מה ״ויצוק״? משום דוימשחמשום דוימשח — בשביל ״וימשח״ (היציקה נעשית לשם המשיחה).

מיוחס לרש״י מה טעם ויצוק משום דוימשח — כבר.

תרגום לעבריתתני חדא שנויה ברייתא אחת ותניא אחריתי ושנויה ברייתא אחרת תנאי היא מחלוקת תנאים היא איכא דאמרי יש אומרים עדיפא עדיפה, קודמת מאי טעמא דמאן דאמר מה טעמו של האומר קסבר הוא סובר והכתיב והרי כתוב הכי קאמר כך הוא אומר (כך פירושו) מאי טעם מה טעם, מפני מה משום דוימשח בשביל ״וימשח״ (היציקה נעשית לשם המשיחה)

ד״וימשחם ויקדש אותם״ — מדות הלח ומדות היבש

בבלי מנחות פרק ה, נז ע״א – ע״ב · הלכה · סוגיא · ״אשר תקריבו״ לרבות לחימוץ; ״וימשחם ויקדש אותם״ — משיחת מדות הלח והיבש

הסוגיא מן ״והשתא דנפקא ליה מכל המנחה — אשר תקריבו למה לי?״ (בגמרא על משנה מנחות ה, ב, ״כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ״) עד ״שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול״; לפניה בעיות רב פפא ורב מרי ״תיקו״, ואחריה ״מנין למעלה מבשר חטאת… שהוא בלא תעשה״ — ענין אחר.

״(ליי)״ — כמו שנדפס בדפוס וילנא בסוגריים; בכ״י מינכן 95 אין המלים ״(ליי) למה לי? מיבעי ליה לכדתניא: אשר תקריבו״.

״שלח (רבי ראובן)״ — כמו שנדפס בדפוס וילנא בסוגריים; ״רבי ראובן״ בכ״י מינכן 95 (״קמיה דרבי יוחנן״), בכ״י וטיקן 118–119 ובדפוס ונציה; בכ״י וטיקן 120–121: ״שלח רבין״.

והשתא דנפקא ליהוהשתא דנפקא ליה — ועכשיו שלמד אותו מכׇּל הַמִּנְחָה — אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ(ויקרא ב, יא) (ליי) למה לילמה לי — לשם מה נצרך?

רש״י והשתא דנפקא לן מכל המנחה — דאפילו כשהקומץ מעורבבת חייב עלי׳.

מיבעי ליה לכדתניאמיבעי ליה לכדתניא — נצרך לו לכמו ששנינו (בברייתא): אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ — לרבות מנחת נסכים לחימוץ, דברי רבי יוסי הגלילי;

רש״י לרבות מנחת נסכים לחימוץ — שאם חמצה חייב משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויינהו להני וה״נ תנינא לה בתורת כהנים אין לי בלא תעשה חמץ אלא במנחה ששיריה נאכלין מנחות שאין שיריה נאכלין מנין ת״ל כל המנחה וגו׳ להביא מנחת נסכים אבל לחם הפנים לא לקי עליה דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ומר מרבי לחם הפנים דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא שמהן קרב למזבח אבל האי דלא קרב מיניה לא קסבר מדת יבש נתקדשה אבל מנחת נסכים לא לקי.

רבי עקיבא אומר: לרבות לחם הפנים לחימוץ.

רש״י אשר תקריבו — משמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי.

מנחת נסכים — מי פירות הם, ומי פירות אין מחמיצין!

רש״י ומי פירות אין מחמיצין — ולית ליה מגבלה במים וכשרה ומנחת כהנים וכהן משיח נמי איתרבאי מיניה והני משום פלוגתייהו נקט.

אמר ריש לקיש: אומר היה רבי יוסי הגלילי: מנחת נסכים מגבלה במים, וכשרה.

רש״י מגבלה במים — הלכך אית בהו חימוץ.

רש״י וקפריך מנחת נסכים מי הויא חימוץ הא מי פירות הן — דבשמן נגבלה דהא יש לה ג׳ לוגין לעשרון דבשלמא שאר חימוץ מנחות שאין שמנן מרובה כו׳ נותנין בהן מים הלכך איתסר בהן חימוץ אבל בהא מאי חימוץ איכא.

לחם הפנים — מדת יבש היא, ושמענא ליה לרבי עקיבא דאמרושמענא ליה לרבי עקיבא דאמר — ושמענו את רבי עקיבא שאמר: מדת יבש לא נתקדשה!

רש״י מדת יבש היא — דלא היו נותנין בביסא שהיא כלי שרת אלא בעשרון כשמודדין ועשרון מדת יבש הוא.

רש״י ושמעינן לרבי עקיבא כו׳ — בפ׳ ב׳ מדות (לקמן דף צ.) וכיון דלאו קדושה היא עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עליה ולקמן פריך הא מדת לח היא (נמי שהרי נתנו) בביסא כשלשה ומשני ליה לקמן.

שלח (רבי ראובן) משמיה דרבי יוחנןמשמיה דרבי יוחנן — משמו של רבי יוחנן: כך היא הצעה של משנה, ואיפוךואיפוך — והפוך: אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ — לרבות לחם הפנים לחימוץ, דברי רבי יוסי הגלילי;

רבי עקיבא אומר: לרבות מנחת נסכים לחימוץ.

רש״י שלח רבין ודאי כך הצעת המשנה — כדאמרן.

רש״י אבל אפיך לה — משום דהאי פירכא.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיהואזדא רבי יוחנן לטעמיה — והולך רבי יוחנן לשיטתו, דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד, ומנוומנו — ומי הוא — רבי יאשיה;

רש״י ואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה — דמוקי הך דלחם כרבי יוסי אלמא לר׳ יוסי מדת יבש נתקדשה לטעמיה כו׳.

דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא): וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם(במדבר ז, א) —

רש״י וימשחם ויקדש אותם — אכלי מזבח קאי דלחים הם.

רבי יאשיה אומר: מדת הלח נמשח בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש נמשחו מבפנים ואין נמשחו מבחוץ;

רש״י מדת הלח — הין וחצי הין וכולהו אידך דמפרש בפ׳ ב׳ מדות (לקמן דף פז:).

רבי יונתן אומר: מדת הלח נמשחו מבפנים ואין נמשחו מבחוץ, מדות יבש לא נמשחו כל עיקר. תדע לך, שהרי אין מקדשות, דכתיב מִמּוֹשְׁבֹותֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹונִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיְיָ(ויקרא כג, יז) — אימתי הן ליי? לאחר שנאפו.

רש״י תדע לך — דלא נמשחה שהרי אינה מתקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו דתנור מקדשו דתנור היה בעזרה אבל מעיקרא לא קדשינהו עשרון שנמדדו בו ורבי יאשיה דריש בכורים ליי אקודם אפייה קאי.

במאי קא מיפלגיבמאי קא מיפלגי — במה הם חלוקים? באֹותָם;

רבי יאשיה סברסבר — סובר: אותם — למעוטילמעוטי — למעט מדת יבש בחוץ;

ורבי יונתן סבר: מדת יבש חול הוא, ולא אצטריך קראולא אצטריך קרא — ולא נצרך הכתוב למעוטי; כי איצטריך קראכי איצטריך קרא — כאשר נצרך הכתוב — למעוטי מדת לח מבחוץ.

רש״י אותם בפנים — של כלי משמע.

לימא נמילימא נמי — נאמר גם: רבי עקיבא ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד, ומנו — רבי יונתן!

משום דלא שוו במדת לח להדדימשום דלא שוו במדת לח להדדי — מפני שאינם שוים זה לזה במדת הלח.

רש״י משום דלא שוו — ר״ע ור׳ יונתן במדת לח כי הדדי דרבי יונתן אמר מדת לח בפנים ולא בחוץ ור״ע סבר בין מבפנים בין מבחוץ נתקדשה בפ׳ שתי מדות (לקמן דף צ.).

רש״י ונימא נמי ר׳ יוחנן ר״ע ור׳ יונתן אמרו דבר אחד — דהא תרוייהו אית להו מדת יבש לא נתקדשה.

אמר ליה רב פפא לאביי: והא איכא ביסאוהא איכא ביסא — והרי יש הביסא, דלח הוא!

אמר ליה: כגון שלש על גבי קטבליאקטבליא — עור (שפורשים ולשים עליו).

רש״י קטבליא — עור.

רש״י והאיכא ביסא — כלי שרת.

אי הכיאי הכי — אם כך, דקאמר ליהדקאמר ליה — שאמר לו רבי יונתן ״תדע לך, שהרי אינה מקדשת״ — לימא ליהלימא ליה — יאמר לו: כגון דכיילא בעשרון דחולכגון דכיילא בעשרון דחול — כגון שמדד אותה בעשרון של חול!

רש״י לימא ליה — רבי יאשיה הכי דלא נתקדשה עד אפייה.

רש״י עשרון — כתיב בתורה ועשרון סלת.

רש״י כגון דכיילא בעשרון דחול — כי היכי דנשתנית גבי לישה.

הכי השתאהכי השתא — וכי הדברים דומים?? בשלמאבשלמא — מובן הדבר ביסאביסא — קערה ללישת המנחה — לא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש ביהלא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש ביה — לא כתבה התורה שיעשה ביסא ללוש בה, כי לש להכי לש לה — כאשר לש אותה על גבי קטבליא — לית לן בהלית לן בה — אין לנו (חשש) בה;

אלא עשרון — כיון דאמר רחמנאכיון דאמר רחמנא — מכיון שאמרה התורה ״עביד עשרון וכייל ביהעביד עשרון וכייל ביה — עשה עשרון ומדוד בו״, שביקשביק — יניח, יעזוב עשרון דקודש וכייל בעשרון דחולוכייל בעשרון דחול — וימדוד בעשרון של חול?

תרגום לעבריתוהשתא דנפקא ליה ועכשיו שלמד אותו למה לי לשם מה נצרך מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכמו ששנינו (בברייתא) ושמענא ליה לרבי עקיבא דאמר ושמענו את רבי עקיבא שאמר משמיה דרבי יוחנן משמו של רבי יוחנן ואיפוך והפוך ואזדא רבי יוחנן לטעמיה והולך רבי יוחנן לשיטתו ומנו ומי הוא דתניא ששנינו (בברייתא) במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים סבר סובר למעוטי למעט ולא אצטריך קרא ולא נצרך הכתוב כי איצטריך קרא כאשר נצרך הכתוב לימא נמי נאמר גם משום דלא שוו במדת לח להדדי מפני שאינם שוים זה לזה במדת הלח והא איכא ביסא והרי יש הביסא ביסא קערה ללישת המנחה קטבליא עור (שפורשים ולשים עליו) אי הכי אם כך דקאמר ליה שאמר לו לימא ליה יאמר לו כגון דכיילא בעשרון דחול כגון שמדד אותה בעשרון של חול הכי השתא וכי הדברים דומים? בשלמא מובן הדבר לא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש ביה לא כתבה התורה שיעשה ביסא ללוש בה כי לש לה כאשר לש אותה לית לן בה אין לנו (חשש) בה כיון דאמר רחמנא מכיון שאמרה התורה עביד עשרון וכייל ביה עשה עשרון ומדוד בו שביק יניח, יעזוב וכייל בעשרון דחול וימדוד בעשרון של חול

חלק ב

דברי התנאים

הוּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד — אין הכלים מתקדשין אלא במשיחה

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ל, כו · דרשת הפסוק · ״וימשחם ויקדש אותם״ · הכלים מתקדשין במשיחה, ולדורות בשירות בלבד

״יהו״ — בדפוס ״יהוא״. כעין זה הברייתא ״כל הכלים שעשה משה — משיחתן מקדשתן; מכאן ואילך — עבודתן מחנכתן״ בסוגיית בבלי שבועות פרק ב, יד ע״ב – טו ע״א (לעיל, בהלכה), ושם ״אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה… אשר ישרתו בם בקדש — תלאן הכתוב בשירות״.

וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד(שמות ל, כו) —

מלמד שאין כל הכלים מתקדשין אלא במשיחה,

וכן הוא אומר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם(במדבר ז, א).

או יכול יהו כל הכלים טעונין משיחה לדורות?

תלמוד לומר: אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ(במדבר ד, יב) —

בשירות בלבד הן מתקדשין.

ואחר שנמשחו כולן

ספרי במדבר, פסקא מד · דרשת הפסוק · ״וימשח אותו ויקדש אותו״ · לא קודש כלי אחד עד שנמשחו כל הכלים

המדרש כותב ״אותו… אותם״ מלא (במסורה: אתו… אתם).

מקבילה: במדבר רבה יב, טו (להלן, יא), ושם ״שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש… מגיד שלא קדש אחד מהן עד שנמשחו כלן״.

וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ(במדבר ז, א) —

שומע אני: ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?

תלמוד לומר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם —

מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולן.

זמדות הלח ומדות היבש

ספרי במדבר, פסקא מד · דרשת הפסוק · ״וימשחם״ · משיחת הכלים מבפנים ומבחוץ, ומשיחתן לעתיד לבוא

״ונמשחו מבחוץ״, ״נמשחו מבפנים ולא נמשחו״ — בכתב היד ״נמש׳… מבפ׳״, ונפתחו. ״שאין מקדשות״ — לפניו כתב הסופר ״מקדש״ ומחקו.

״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה״ — בהורוויץ נוסף ״שתים שני עשרונים״. ״מגיד שמשיחתן שלאילו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא״ — בהורוויץ ״ומה תלמוד לומר וימשחם ויקדש אותם? מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו…״.

הברייתא בבבלי מנחות פרק ה, נז ע״ב (לעיל, בהלכה): ״וימשחם ויקדש אותם — רבי יאשיה אומר: מדת הלח נמשח בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש נמשחו מבפנים ואין נמשחו מבחוץ; רבי יונתן אומר: מדת הלח נמשחו מבפנים ואין נמשחו מבחוץ, מדות יבש לא נמשחו כל עיקר; תדע לך, שהרי אין מקדשות…״, ושם הפסוק כולו. ״רבי אומר… לעתיד לבוא״ — גם בבמדבר רבה יב, טו (להלן, יא), בשם ״וחד אמר״ שבמחלוקת רבי תחליפא דמן קסרי וריש לקיש.

לבירוצי מדות הלח והיבש השוו משנה מנחות ט, ה (״מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול״) ותוספתא מנחות פרק י (צוקרמנדל: ״מפני מה בלח קודש? מפני שנמשחות מבפנים; מפני מה ביבש חול? מפני שאין נמשחות״).

וַיִּמְשָׁחֵם(במדבר ז, א) — משיחתן מבחוץ ומבפנים.

רבי יאשיה אומר:

מדות הלח — נמשחו מבפנים, ונמשחו מבחוץ;

ומידות היבש — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ.

רבי יונתן אומר:

מידות הלח — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ;

מידות היבש — לא נמשחו לא מבחוץ ולא מבפנים (בבלי מנחות פרק ה, נז ע״ב: כל עיקר).

תדע לך שאין מקדשות,

שנאמר: מִמּוֹשְׁבֹותֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה(ויקרא כג, יז).

הא אמתי הן לַיְיָ?

לאחר שנאפו.

לעתיד לבוא

רבי אומר:

וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם — למה נאמר?

והלא כבר נאמר: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ!

מגיד שמשיחתן שלאילו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא.

חמשה נתקדש בענן, ואהרן ובניו בשמן ובדם

ספרי זוטא, במדבר ז, א · דרשת הפסוק · ״וימשח אתו ויקדש אתו״ · במה נתקדשו משה, אהרן ובניו, הלוים, ישראל והמשכן; משיחת המשכן בימי המלואים

כך בהורוביץ, ואחריו ״כשהיה משה מושח את המשכן…״ — להלן, כספרי זוטא במדבר שבכתב היד.

מקבילה: במדבר רבה יב, טו (להלן, יא) — ״משה נתקדש בענן כל שבעה… אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם… ישראל נתקדשו בפרת חטאת… הלוים נתקדשו בהזייה ובתגלחת בקרבן ובתנופה… המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובשמן המשחה״, ושם ״מעלה נטל אהרן יותר מבניו״, ובלא משיחת בניו ושמונה הבגדים; ״בעמידה — להקים את המשכן״. מחלוקת השמיני — שם (״רבי שמואל בר נחמני אמר: אף בשמיני העמידו ופרקו״).

וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ(במדבר ז, א) —

משה נתקדש בענן כל שבעה,

שנאמר: וַיִּשְׁכֹּון כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן(שמות כד, טז).

אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן וגו׳(ויקרא ח, ל).

משיחת אהרן כיצד?

כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את אהרן:

היה מפשיטו, ומרחיצו, וסך בין עיניו כמין כי, וחוזר ומלבישו;

ושמונה בגדים מעכבין זה את זה.

משיחת בניו כיצד?

כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את בניו:

היה מפשיטן, ומרחיצן, וסך בין עיניהם כמין כי, וחוזר ומלבישן;

ובני אהרן מעכבין זה את זה.

הלוים נתקדשו בהזייה, ובתגלחת, בקרבן, ובתנופה.

בהזייה מניין? הַזֵּה עליהן מֵי חַטָּאת(במדבר ח, ז);

בתגלחת מניין? וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם;

בקרבן מניין? וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר(במדבר ח, ח);

בתנופה מניין? וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ(במדבר ח, יא).

ישראל נתקדשו בפרת חטאת,

שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה(במדבר יט, ב).

המשכן נתקדש בעמידה, ובפירוק, ובשמן המשחה.

בעמידה מניין? וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז);

בפירוק מניין? וְלֹא יָבֹואוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ(במדבר ד, כ);

בשמן המשחה מניין? וַיִּקַּח מֹשֶׁה משמן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן(ויקרא ח, י).

משיחת המשכן כיצד?

כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את המשכן:

היה מושחו, ומעמידו, ומפרקו;

ובשמיני היה מושחו ומעמידו, ולא מפרקו.

רבי שמעון אומר:

אף בשמיני היה מושחו, ומעמידו, ומפרקו.

טמושחו מבחוץ ומפרקו מבפנים

ספרי זוטא, במדבר ז, א · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו״ · משיחת המשכן מבחוץ ופירוקו מבפנים

בהורוביץ לפני כן פסקה ארוכה (ביום שגמרו; משה נתקדש בענן, אהרן ובניו בשמן ובדם, הלוים, ישראל והמשכן; משיחת אהרן ובניו כמין כי; מחלוקת רבי שמעון בשמיני — לעיל), ואחר כך דרשה על ״ויקריבו נשיאי ישראל״ — אינן בכתב היד. בהורוביץ ״כשהיה משה מושח״, ״כשהיה משה מפרקו״.

כשהיה משה מושח את המשכן — היה מושחו מבחוץ, ונכנס;

כשהיה מפרקו — היה מפרקו מבפנים, ויוצא.

חלק ג

דברי האמוראים

ימושח כולם כאחת ומושח כל אחד ואחד

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ו · דרשת הפסוק · ״וימשח אותו ויקדש אותו״ · משיחה של כולם ומשיחה של כל אחד; משיחה לעולם הזה ולעולם הבא; ודכוותה בחיבור היריעות

מקבילה: במדבר רבה יב, טו (להלן, יא) — ״אמר רבי איבו: אמר רבי תחליפא דמן קסרי ורבי שמעון בן לקיש… מי שהיה מושח כל אחד ואחד חזר והיה מושח כלן כאחת״, ובחיבור היריעות ״ויחבר את היריעות… ויהי המשכן אחד״ (שמות לו, יג).

משיחה של כולם ומשיחה של כל אחד

וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ(במדבר ז, א).

מכיון דכתיב וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ — לא קרי? דכבר נאמר וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם.

רבי אייבו אמר: רבי תחליפא קיסריא וריש לקיש.

חד אמר:

משהיה מושח כולם כאחת, היה מושח כל אחד ואחד.

וחרינא אמר:

וַיִּמְשָׁחֵם — משיחה בעולם הזה ומשיחה לעולם הבא.

ודכוותה: חיבור האהל וחיבור היריעות

ודכותה: וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל(שמות כו, יא), וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹות(שמות כו, ו).

רבי יודן ורבי לוי ורבי תחליפא קיסריא וריש לקיש.

חד אמר:

משהיה מחבר כולם כאחת, היה מחבר כל אחד ואחד.

וחרינא אמר:

וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹות — וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד: אחד למדידה ואחת למשיחה.

חלק ד

מדרשים מאוחרים

יאראש חודש ניסן

במדבר רבה, פרשה יב, טו · דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו״ · הקמת המשכן ופירוקו בימי המילואים, וקידושם של משה, אהרן, ישראל, הלוים והמשכן

מקבילות: ספרי במדבר מד (בפרשה ביום כלות משה להקים את המשכן, ב; ולעיל, ו–ז); ירושלמי יומא א, א (שם, א; ״מניין לפירוקין? אמר רבי זעורה: ביום שכלו הקמותיו״); ספרי זוטא במדבר ז, א (לעיל, ח); פסיקתא דרב כהנא א, ה (פרשה נט, ״כלת כתיב״) וא, ו (לעיל, י).

״מה שלא עשה לבניו. משיחת אהרן כיצד״ — בכתב היד ״מה שלא עשה אהרן משיחת בניו כיצד״, וסימני סדר מעל המלים מורים להקדים ״בניו״ ל״משיחת אהרן״; ״ל״ הושלמה במאגרים; כך בדפוס וילנא. ״וסוכו בין עיניו״ — בכתב היד ״ובין״, והוי״ו נמחקה.

״ותחת הזייה שנייה שהיו צריכים הלוים להזות״ — בכתב היד ״לעשות להזות״, ו״לעשות״ נמחק במאגרים. ״רבי חייא ברבי יוסי״ — בדפוס וילנא ״רבי חייא בר יוסף״.

״מדות הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ״ (דברי רבי יאשיה) — כך בכתב היד, כלשון רבי יונתן שאחריו; בדפוס וילנא ״מדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ״. ״ומבפנים״ (״משחם מבחוץ ומבפנים״) ו״אחד למדידה״ — בגליון כתב היד.

״וימשח את המשכן ואת כל אשר בו״ — ויקרא ח, י; ״ויקדש אותו וימשח אותו״ — לשון במדבר ז, א בסדר אחר.

דבר אחר:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

אי זה יום? זה ראש חדש ניסן,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).

אמר רבי זעירא:

מהו בְּיוֹם? מיכן שהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום.

כל שבעת ימי המילואיםהמילואים — שבעת ימי חנוכת הכהנים והמשכן היה משה מעמיד את המשכן בכל בוקר ובוקר, ומושחו, ומקריב, ומפרקו;

אותו היום — העמידו, ומשחו, ולא פרקו.

רבי חייא ברבי יוסי אמר:

שני פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו: אחת בבקר, ואחת בערב.

רבי חנינא הגדול אומר:

ג׳ פעמים בכל יום,

שנאמר: הוּקַם, וַיָּקֶם(שמות מ, יח), לְהָקִים:

אחת לתמיד שלשחרית,

ואחת למלואים,

ואחת לתמיד שלערב.

נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו ימי המלואים — אהרן ובניו, ומשכן, וכל הכלים — לימשח.

מנין לפירוקיו?

אמר רבי זעירא:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקמותיו.

ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו;

בשמיני — העמידו ולא פרקו.

רבי שמואל בר נחמני אמר:

אף בשמיני העמידו ופרקו.

ומנין לפירוקיו?

דמר רבי זעיראדמר רבי זעירא — שאמר רבי זעירא:

בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקמותיו.

סדר הימים וקידושם

בראש חדש ניסן — הוקם המשכן;

בשני — נשרפה פרה אדומה;

בשלשי — הזה ממנו על הלוים,

כמה דתימר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת(במדבר ח, ז).

ותחת הזייה שנייה, שהיו צריכים הלוים להזות, מפני שהיו כלם טמאי מתים במה שהרגו בעובדי העגל —

כמה דתימר: הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ(שמות לב, כז), וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, כח) —

צוה המקום לגלחם, במקום הזייה שליום שביעי.

משה נתקדש בענן כל שבעה,

שנאמר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות כד, טז).

אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(ויקרא ח, ל).

מעלה נטל אהרן יותר מבניו:

ולפי שהיה כהן גדול, שיצק על ראשו משמן המשחה — מה שלא עשה לבניו.

משיחת אהרן כיצד?

כל שבעת ימי המלואים היה משה מפשיטמפשיט — מסיר את בגדיו את אהרן, ומרחיצו, וסוכווסוכו — וסך אותו, ומושחו בין עיניו כמין כיכמין כי — כצורת האות היוונית כי (X).

ישראל נתקדשו בפרת חטאת,

שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה תְּמִימָה(במדבר יט, ב).

הלוים נתקדשו בהזייה, ובתגלחת, ובקרבן, ובתנופה.

בהזייה מנין? שנאמר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת.

בתגלחת מנין? שנאמר: וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם.

בקרבן מנין? שנאמר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ח, ח).

ובתנופה מנין? שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה(במדבר ח, יא).

המשכן נתקדש בעמידה, ובפירוק, ובשמן המשחה.

בעמידה מנין? שנאמר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

בפירוק מנין? שנאמר: וְלֹא יָבֹואוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ(במדבר ד, כ).

בשמן המשחה מנין? שנאמר: וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ(ויקרא ח, י) ויקדש אותו וימשח אותו;

וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו.

שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?

תלמוד לומר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם —

מגיד שלא קדש אחד מהן עד שנמשחו כלן.

״וימשחם ויקדש אותם״

אמר רבי איבו:

מכיון דכתיב: וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ —

מאי זה דבר נאמר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם?

אמר רבי איבו:

אמר רבי תחליפא דמן קסרידמן קסרי — שמקיסרין ורבי שמעון בן לקיש.

חד אמר:

מי שהיה מושח כל אחד ואחד — חזר והיה מושח כלן כאחת.

וחד אמר:

וַיִּמְשַׁח, וַיִּמְשָׁחֵם — משיחה בעולם הזה, ומשיחה לעולם הבא;

מגיד שמשיחתן שלאלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא.

ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹות אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים(שמות לו, יג) —

מה תלמוד לומר וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד?

רבי איבו אמר:

רבי תחליפא דמן קסרי ורבי שמעון בן לקיש.

חד אמר:

משהיה מחבר כל אחת ואחת — היה מחבר כלן כאחד.

וחד אמר:

מהו וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד?

אחד למדידה, ואחד למשיחה.

וַיִּמְשָׁחֵם — משחם מבחוץ ומבפנים.

רבי יאשיה אומר:

מדות הלחמדות הלח — כלי המדה לנוזלים — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ;

מדות היבשמדות היבש — כלי המדה לתבואה — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ.

רבי יונתן אומר:

מדות הלח — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ;

ומדות היבש — לא נמשחו לא מבפנים ולא מבחוץ.

תדע לך שאינן מקדשות,

שנאמר: מִמּוֹשְׁבֹותֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וגו׳(ויקרא כג, יז) —

הא אימתי הן לַיְיָ? אחר שנאפו.

תרגום לעבריתהמילואים שבעת ימי חנוכת הכהנים והמשכן מפשיט מסיר את בגדיו וסוכו וסך אותו, ומושחו כמין כי כצורת האות היוונית כי (X) דמר רבי זעירא שאמר רבי זעירא דמן קסרי שמקיסרין ודכוותיה וכיוצא בו מדות הלח כלי המדה לנוזלים מדות היבש כלי המדה לתבואה

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ירושלמי, בבלי, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
היהויהוא
יאל— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי וקטעי גניזה מניו יורק ומקיימברידג׳
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§64§§

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים(במדבר ז, ב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סד: ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם(במדבר ז, ב)

הנשיאים לא היו הדיוטות שנתמנו, אלא נשיאים בני נשיאים; הם הם שהיו ממונים על ישראל במצרים; כשישראל בעצה אחת, וכשהנשיא מושיב זקנים — שמו הגדול משתבח; הנשיאים לא נתנו נדבה למשכן, ומשה ברך את העושים; ולעתיד הקדוש ברוך הוא מברך; הנשיאים שנתעצלו בנדבת המשכן והקדימו בחנוכתו, ועצת שבט יששכר

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ספרי דברים, תנחומא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אנשיאים בני נשיאים

ספרי במדבר, פסקא מה · דרשת הפסוק · ״ויקריבו נשיאי ישראל״ · הנשיאים לא היו הדיוטות שנתמנו, אלא נשיאים בני נשיאים

״[ר]אשי״ — הרי״ש הושלמה במאגרים.

״שמענו שהיו הדיוטות ונתמנו״ — כך בכתב היד; בהורוויץ ״שומע אני שהיו הדיוטות ונתמנו״. בהורוויץ ״ולא ראשי בית אבותם בלבד״.

מקבילה: במדבר רבה יב, טז (להלן, ה), בסוף הסימן — הדרשה הזאת ושל ״הם נשיאי המטות״ (להלן, ב) כמעט מלה במלה, ועמהן ״הם העומדים על הפקודים — על מנין הדגלים״.

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, ב) —

שמענו שהיו הדיוטות ונתמנו?

תלמוד לומר: רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם.

ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי השבטים — נשיאים בני נשיאים.

בהממונים במצרים

ספרי במדבר, פסקא מה · דרשת הפסוק · ״הם נשיאי המטות״ · הם הם שהיו ממונים על ישראל במצרים

בהורוויץ ״שנאמר״ לפני הפסוק.

הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות(במדבר ז, ב) — הן הן שהיו ממונין עליהן במצרים:

וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ה, יד).

גוַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ — שמו משתבח מלמעלה

ספרי דברים, פסקא שמו · דרשת הפסוק · ״ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם״ · כשישראל בעצה אחת, וכשהנשיא מושיב זקנים — שמו הגדול משתבח

״מושיב זקינים בישיבה מלמטה״ — בפינקלשטיין ״בישיבה של מטה״.

וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה) —

כשישראל שוין בעיצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח מלמעלה,

שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ.

אימתי? בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

ואין אסיפה אלא ראשי העם,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם(במדבר כה, ד).

דבר אחר: זקנים בישיבה

דבר אחר:

כשהנשיא מושיב זקינים בישיבה מלמטה, שמו הגדול משתבח מלמעלה,

שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ.

אימתי? בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם.

ואין אסיפה אלא זקינים,

שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז).

חלק ב

דברי האמוראים

דלשני בקרים הביאו כל נדבת המשכן

תנחומא, נשא כ · דרשת הפסוק · ״ויקריבו נשיאי ישראל״ · וחתימה · הנשיאים לא נתנו נדבה למשכן, ומשה ברך את העושים; ולעתיד הקדוש ברוך הוא מברך

בדפוס סימן כז. ״מה עשה״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבובר ״מה עשו״. ״שאינו צריך לכם״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבובר ״שאיני צריך לכם״.

בדפוס: ״לא היה משה יודע לומר לנו אלא שנעשה את המשכן״; ״ולנו הוא אומר שניתן נדבה״; ״חייכם שאני מודיע לכם שאיני צריך לכם״; ״מנין שכן כתיב והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותו והותר״; ״וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה ויברך אותם משה״; ״אבל לעה״ב הקב״ה בעצמו ובכבודו מברך אותם״.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא כט; במדבר רבה יב, טז (״לשני בקרים״).

תנחומא בובר, נשא כט — הדרשה כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים. בבובר אין ״להם״ (״אמר להם הקדוש ברוך הוא״), ״מנין?״, ״והנה עשו אותה כאשר צוה יי כן עשו״ ו״וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך״; ושם ״והמלאכה היתה דיים״, ״וירא משה את כל המלאכה וגו׳״.

״עוד״, ״לכל המלאכה לעשות אותה והותר״, ״וגו׳ ויברך אותם משה״, ״וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״ — הוספות בובר. ״יברכך יי מציון״ — אחריו בדפוס בסוגריים ״(עושה שמים וארץ)״, לשון תהלים קלד, ג, ובובר מחקו. מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא כז.

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, ב).

את מוצא, בשעה שהכריז משה ואמר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה(שמות לה, ה) —

מה עשו הנשיאים (תנחומא בובר: נשיאים)?

אמרו: לא היה משה יודע לומר לנו שנעשה את המשכן (תנחומא בובר: המשכן)?

מה עשה (תנחומא בובר: עשו)?

לא נתנו נדבה.

אמרו: אלו עושין את המשכן, ולנו היה (תנחומא בובר: הוא) אומר שניתן נדבה?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: חייכםחייכם — בחייכם (לשון שבועה), שיש לכם לידע שאינו (תנחומא בובר: שאיני) צריך לכם.

מה כתיב שם?

וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר(שמות לו, ג).

אמר רבי יוחנן:

לשני בקרים הביאו כל נדבת (תנחומא בובר: מלאכת) המשכן, והותירו (תנחומא בובר: ויותירו).

מנין?

שנאמר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וְהוֹתֵר(שמות לו, ז);

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג).

מה (תנחומא בובר: ומה) ברכה בירכן (תנחומא בובר: ברכן)?

אמר להם: תשרה שכינה במעשה ידיכם.

חתימה

בעולם הזה — בירכן (תנחומא בובר: ברכן) משה;

אבל לעולם הבא — הקדוש ברוך הוא מברך אותנו (תנחומא בובר: מברכן),

שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ(תהלים קכח, ה),

וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל(תהלים קכח, ו).

תרגום לעבריתחייכם בחייכם (לשון שבועה)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ההזריזות והעצלות

במדבר רבה, פרשה יב, טז · דרשת הפסוק · ״ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם״ · נוסח אחר · הנשיאים שנתעצלו בנדבת המשכן והקדימו בחנוכתו, ועצת שבט יששכר

נוסח אחר של תנחומא, נשא כ (לעיל, ד: הנשיאים שלא נתנו נדבה, ״לשני בקרים הביאו…״); עצת שבט יששכר — כתנחומא, נשא יד ופסיקתא דרב כהנא א, ח (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, י, ח); ״ראשי בית אבתם״ שבסופו — כספרי במדבר מה (לעיל, א–ב), ושם ״שמענו״ (כאן ״שומע אני״), ״נשיאי השבטים״ (כאן ״נשיאי שבט… הדא הוא דכתיב: הם נשיאי המטות״); ״הם העומדים על הפקודים — על מנין הדגלים״ אינו בספרי.

״וכתיב״ — בכתב היד ״כתיב וכתיב״, והראשון נמחק. ״שתהיו נושאים אותו בהם״ — אחרי ״התנדבו״ נמחק במאגרים ״תחלה״.

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר ז, ב).

למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו, שלא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?

לפי שבשעה שאמר משה: כל נדיב לב יביאו תרומת יי למלאכת המשכן —

ולא אמר לנשיאים — היה רע בעיניהם, על שלא אמר להם להביא.

אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר — נמלא אנחנו.

שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל הנדבה, ובזריזות.

ראה מה כתיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים(שמות לה, כב) —

שהיו דוחקים זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביאבערבוביא — בערבוביה, מעורבים.

ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,

שנאמר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר(שמות לו, ג),

וכתיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו׳(שמות לו, ז).

לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם — ולא יכלו,

שכבר נאמר: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לו, ו).

והיו הנשיאים מציריםמצירים — מצטערים על שלא זכו בנדבת המשכן.

אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן — ניתן בבגדי כהן גדול.

הדא הוא דכתיב:

וְהַנְּשִׂיאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו׳(שמות לה, כז).

אמר הקדוש ברוך הוא: בני שנזדרזו — יכתב שהביאו וְהוֹתֵר;

והנשיאים שנתעצלו — חיסר אות אחת משמם,

שכן כתיב: וְהַנְּשִׂיאִם — חסר יוד.

כיון שנגמר המשכן — הקדימו והביאו קרבן בזריזות.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.

אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו.

כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו: מה יש לנו להביא?

הלכו והביאו עגלות, שיהיו נושאים עליהם את המשכן.

עצת שבט יששכר

ומי נתן להם עצה הזאת? שבטו שלישכר.

הדא הוא דכתיב:

וּמִבְּנֵי ישכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג).

מהו לַעִתִּים?

רבי תנחומא אמר:

לקירסיןלקירסין — לזמנים, לקביעת המועדים.

רבי יוסי בר קיסרי אמר:

לעבוריןלעבורין — לעיבורי השנים והחדשים.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנדראותסנדראות — בתי דין, סנהדראות שהיה ישכר מעמיד.

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שהיו מסכימים הלכה על פיהם.

שכך אמר להם: משכן שעשיתם — פורח הוא באויר!

אלא התנדבו עגלות, שתהיו נושאים אותו בהם.

לכך כתיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל — שנתנחמו על מה שעשו כתחלה.

״ראשי בית אבתם״

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל —

שומע אני שהיו הדיוטותהדיוטות — פשוטי עם ונתמנו?

תלמוד לומר: רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹותָם —

ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי שבט.

הדא הוא דכתיב:

הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות — נשיאים בני נשיאים.

הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות — הם שהיו ממונים עליהם במצרים:

וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות ה, יד).

הֵם הָעֹומְדִים עַל הַפְּקֻודִים — על מנין הדגלים,

כמה דתימר: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו׳(במדבר א, ד).

תרגום לעבריתבערבוביא בערבוביה, מעורבים מצירים מצטערים לקירסין לזמנים, לקביעת המועדים לעבורין לעיבורי השנים והחדשים סנדראות בתי דין, סנהדראות הדיוטות פשוטי עם

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ספרי דברים, תנחומא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אר— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי דבריםכתב יד לונדון 341
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§65§§

וַיָּבִיאוּ אֶת־קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ־עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל־שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, ג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סה: ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב

וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב(במדבר ז, ג)

״שש עגלת צב ושני עשר בקר״ — העגלות למעלה מעשרה ברשות הרבים; פירושי ״צב״ ו״שש״; שני נשיאים לעגלה ושור לאחד; עצת שבט יששכר; העגלות הקיימות לעולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, ספרי במדבר, ספרי זוטא, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, מדרש תהלים, במדבר רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה: למעלה מעשרה רשות אחרת

אמניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת — הכפורת והעגלות

ירושלמי שבת א, א · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים…״ (משנה שבת א, א).

סוגיא תאומה: ירושלמי סוכה א, א (״מניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת… תרוטות היו״), כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי סוכה בפנים. שם חסר ״אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים״; ״תנה רבי חנינה בן שמואל״ (כאן ״תנא רבי חנניה בר שמואל״); ״ונלמדינה״; ״אף כאן טפח״ בפנים; ״פני, אין פני פחותים מטפח״; ״רבי יוסה בעי… שהוא עומד״; ״באמת ששה, ברם כמאן דאמר באמת״ בפנים; ״ולא ידעינן… מן העגלות״ ו״ארון תשעה״ נוספו שם בגליון כתב יד ליידן.

״אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים״ — בכתוב (שמות כה, כב): ״מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות״.

״אף כאן טפח״, ״כמאן דאמר באמת״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה ובירושלמי סוכה.

הברייתא ״תני רבי נחמיה: צב כמין קמרסטא היו״ — גם להלן, בדברי התנאים (ב).

מניין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת?

רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּורֶת(שמות כה, כב) אשר על ארון העדות מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.

וכתיב: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּיבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט).

מה דיבור שנאמר להלן — רשות אחרת, אף דיבור שנאמר כאן — רשות אחרת.

וארון לא תשעה טפחים הוא?

דבית רבי ינאי אמרי: וכפורת טפח.

רבי זעירא בעי: מניין לכפורת שהוא טפח?

תנא רבי חנניה בר שמואל: כל הכלים שהיו במקדש נתנה התורה מידת ארכו ורוחבו ונתנה שיעור קומתן, חוץ מן הכפורת שנתנה התורה מידת אורכה ורחבה ולא נתנה שיעור קומתה.

תלמדינה מכלי קטון שבמקדש: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב(שמות כה, כה), מה כאן טפח, {אף כאן טפח}.

או אינו אלא: וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב?

מה כאן כל שהוא, אף כאן כל שהוא?

מאי כדון?

רב אחא בר יעקב אומר:

פני, ואין פני פחות מטפח.

רבי יוסי בעי: אילו מגדל שהיה עומד בתוך הבית גבוה כמה, שמא אינו מותר להשתמש מתוכו לבית ומן הבית לתוכו?

אלא בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות אנן קיימין.

ניחא כמאן דאמר באמת {ששה. ברם כמאן דאמר באמת} חמשה, וארון לאו שבעה טפחים ומחצה הוא?

רבי יעקב בר אחא אמר: דבית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק:

חד יליף לה מן ארון;

וחורנה יליף לה מן העגלות,

ולא ידעין מאן יליף לה מן ארון ומאן יליף לה מן עגלות.

מסתברא דבית רבי ינאי יליפין לה מן ארון, דבית רבי ינאי אמרין: (ירושלמי סוכה א, א: ארון תשעה) וכפורת טפח.

רבי שמעון בן יוצדק יליף לה מן העגלות.

רבי זעירא בעי: מניין לעגלות שהן גבוהות עשרה?

אמר רבי יוסה:

ואפילו תאמר גבוהות עשרה, ולא כן תני (ירושלמי סוכה א, א: תני בשם) רבי נחמיה: צב כמין קמרסטא היו.

אילו חור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, שמא אינו אסור להשתמש מתוכו לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו?

אלא בשעה שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו תרוטות היו.

חלק ב

דברי התנאים

במטוקסין ומחופין

ספרי במדבר, פסקא מה · דרשת הפסוק · ״שש עגלות צב״ · פירוש ״צב״: עגלות מתוקנות או מחופות

״וכמנסקי פסקאות״ — הכ״ף מסופקת בקריאה (מאגרים: ״ו?כ?מנסקי-פסקאות״); בהורוויץ ״וכמנסקי פסקאות״.

הפסוק מישעיה מובא בקיצור (״מנחה ליי וגו׳״); בהורוויץ במלואו עד ״ובצבים״, שבו הראיה.

מקבילות: שיר השירים רבה ו, ט (להלן, ט) ובמדבר רבה יב, יז (להלן, ז) — ״מטוקסות, שלא היו מחוסרות כלום״ ו״רבי אומר: קמורות, וכמנסקי פסקאות היו מחופות… זכר לדבר״; ספרי זוטא ז, ב (להלן, ד) — ״קמורות״ בלא שם אומרו.

שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג) —

אין ״צב״ אלא מטוקסין, שלא היו מחוסרות כלום.

רבי אומר:

אין ״צב״ אלא מחופין, וכמנסקי פסקאות היו מחופין.

ואף על פי שאין ראיה לדבר — זכר לדבר:

וְהֵבִיאוּ אֶת כׇּל אֲחֵיכֶם מִנְחָה לַיְיָ וגו׳(ישעיה סו, כ).

גושור לאחד

ספרי במדבר, פסקא מה · דרשת הפסוק · ״שש עגלות צב״ · עגלה לכל שני נשיאים, ושור לכל אחד

מקבילות: ספרי זוטא ז, ב (להלן, ד), ושם ״מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות״; שיר השירים רבה ו, ט (להלן, ט) ובמדבר רבה יב, יז (להלן, ז, ״ושני עשר בקר״).

שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג) —

שומע אני: עגלה על כל אחד ואחד?

תלמוד לומר: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים.

שומע אני: שור על כל שני הנשיאים?

תלמוד לומר: וְשׁוֹר לְאֶחָד.

דקמורות, צמודות ומצויירות

ספרי זוטא, במדבר ז, ב · דרשת הפסוק · ״שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד״ · נוסח אחר · פירושי ״צב״, ולמה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות

״רבי שמעון אומר״ — בכתב היד ״ר׳ ישמע׳״, והיו״ד נמחקה במאגרים (״ר׳ שמע׳״); בהורוביץ ״ר׳ שמעון״. כך שני החכמים הראשונים אינם אחד.

״והביאו בניך בחוצן״ — בישעיה מט, כב ״בחצן״.

מקבילות: ספרי במדבר מה (לעיל, ג–ד); במדבר רבה יב, יז (להלן, ז) — שם ״רבי אומר: אין צב אלא קמורות״ ו״רבי נחמיה אומר: מצויירות היו, כצבעו שלרקיע״.

שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג) —

אין צָב אלא קמורות, שנאמר: בַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים(ישעיה סו, כ).

רבי שמעון אומר:

אין צָב אלא צמודות; וכן הוא אומר: וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹוצֶן(ישעיה מט, כב).

רבי ישמעאל אומר: אין צָב אלא מצויירות.

רבי נחמיה אומר: כצבעו של רקיע.

עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד — מפני מה לא הביאו חציין שוורים וחציין עגלות?

היה משה מתירא: שמא ימות שורו של אחד מהן, שמא תשבר עגלה של אחד מהן,

ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן.

הכמין קמרסטא היו

ברייתא, ירושלמי שבת א, א · ברייתא · העגלות — כמין קמרסטא היו

הברייתא בתוך סוגיית הירושלמי (לעיל, א), בדברי רבי יוסה על ״מניין לעגלות שהן גבוהות עשרה״; וכן בירושלמי סוכה א, א (״תני בשם רבי נחמיה״).

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא א, ח (להלן, ח: ״תני בשם רבי נחמיא: כמין קמיסתא היו״); שיר השירים רבה ו, ט (להלן, ט: ״תני בשם רבי נחמיה: כמין קרימסטן היו, שלא יהיו כלי שרת מבקעין״); במדבר רבה יב, יז (להלן, ז: ״תני בשם רבי נחמיה: כמין קמרוסא היו, כיפין היו עשויות״).

תני (ירושלמי סוכה א, א: תני בשם) רבי נחמיה:

צָב(במדבר ז, ג) — כמין קמרסטא היו.

חלק ג

דברי האמוראים

ווַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל — שש עגלות

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ז · דרשת הפסוק · ״שש עגלות״ · נשיאי המטות; שש — ימי בראשית, סדרי משנה, אמהות, מצוות המלך, מעלות הכסא, רקיעים

השלמה מבמדבר רבה יב.

מקבילה: במדבר רבה יב, יז (להלן, ז) — ״שש״ כנגד ימי בראשית, סדרי משנה, האמהות, מצוות המלך, מעלות הכסא והרקיעים, כמעט מלה במלה; שם ״ששה סדרי משנה״, ״אמר רבי הונא״ (כאן רבי יוחנן), ״בא לישב על כסאו״ (כאן ״על מעלה שביעית״), ״כהדא קתדרין דדרושה״ (כאן ״קתדרא דמשה״), ובמקום החסר כאן ״שרביט שלזהב נתון… ויושב תחתיה בשבת — נוגעת ואינה נוגעת״. ״הם נשיאי המטות… במצרים״ שבראש הסעיף — כספרי במדבר מה (בפרשה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם, ב).

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, ב) — הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות: הם שהיו ממונים עליהם במצרים.

והֵם הָעֹומְדִים עַל הַפְּקֻודִים — על הדגלים.

שש — ימי בראשית, ערכי המשנה, האמהות

וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ עֶגְלֹות וגו׳(במדבר ז, ג) — כנגד ששת ימי בראשית.

שֵׁשׁ — כנגד שש ערכי המשנה.

שֵׁשׁ — כנגד שש האימהות, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל ולאה, בלהה, זלפה.

רבי יוחנן: שש מצוות שהמלך מצווה עליהן

אמר רבי יוחנן:

שֵׁשׁ — כנגד מצות שש שהמלך מצוה עליהן, ואלו הן:

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז),

ולֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז),

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ,

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט(דברים טז, יט),

ולֹא תַכִּיר פָּנִים,

וְלֹא תִקַּח שֹׁוחַד.

שש מעלות לכסא

שֵׁשׁ — כנגד שש המעלות שהיו לכסא. כיצד?

עלה לישב על מעלה ראשונה — הכרוז יוצא ואומר: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים.

עלה לישב על מעלה שנייה — הכרוז יוצא ואומר: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים.

עלה לישב על מעלה שלישית — הכרוז יוצא ואומר: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד.

עלה לישב על מעלה רביעית — הכרוז אומר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט.

עלה לישב על מעלה חמשית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תַכִּיר פָּנִים.

עלה לישב על מעלה ששית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תִקַּח שֹׁוחַד.

בא לישב על מעלה שביעית — אומר לו: דע לפני מי אתה יושב.

### וראש עגל לכסא מאחריו

וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּא מֵאַחֲרָיו(מלכים א י, יט) — אמר רבי אחא: כהדא קתדרא דמשה.

וְיָדֹות מִזֶּה וּמִזֶּה לכסא, אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת — הא כיצד? שרביט של זהב נתון מאחוריו, ויונה בראשו, ועטרה של זהב בפי יונה, והוא יושב תחתיה בשבת, ונוגעת ואינה נוגעת.

שש — ששה רקיעים

שֵׁשׁ — כנגד ששה רקיעים. ולא שבעה הן?

אמר רבי אבין: הן דמלכא שרי — טימיקין.

זשש עגלות

במדבר רבה, פרשה יב, יז · דרשת הפסוק · ״ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלות צב ושני עשר בקר״ · נוסח אחר · ״שש״ כנגד ימי בראשית, סדרי משנה, האמהות, מצוות המלך ומעלות כסא שלמה; מהו ״צב״

״עלה לישב על מעלה רביעית… לא תטה משפט; … חמשית… לא תכיר פנים; … ששית״ — בכתב היד דילג הסופר מן ״הכרוז יוצא ואומר לו״ שבמעלה הרביעית אל ״לא תקח שחד״ שבמעלה הששית, וסימן מקום החסר; הושלם מדפוס וילנא. ״כנגד שש מעלות״ — ״כנגד שש״ בגליון כתב היד.

״בא לישב על כסאו — אומר לו: הוי יודע לפני מי אתה יושב״ — אינו בדפוס וילנא.

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא א, ז (לעיל, ו), ובו גם ״צב״ ו״ושני עשר בקר״: ״צב — דומות לקליינין״ — כפסיקתא דרב כהנא א, ח (להלן, ח); ״מטוקסות… רבי אומר… זכר לדבר״ ו״שומע אני עגלה על כל אחד ואחד… ושור לאחד״ — כספרי במדבר מה (לעיל, ג–ד); ״רבי שמעון… צמודות״, ״רבי נחמיה… כצבעו של רקיע״ ו״מפני מה לא הביאו חציין…״ — כספרי זוטא ז, ב (לעיל, ד); ״תני בשם רבי נחמיה: כמין קמרוסא היו״ — כברייתת הירושלמי (לעיל, ה).

וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג).

שֵׁשׁ — כנגד ששת ימי בראשית;

שֵׁשׁ — כנגד ששה סדרי משנה;

שֵׁשׁ — כנגד שש אמהות.

אלו הן: שרה, רבקה, רחל ולאה, בלהה וזלפה.

דבר אחר:

שֵׁשׁ —

אמר רבי הונא:

כנגד שש מצות שהמלך מצווה עליהם בכל יום.

אלו הן:

לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז),

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז),

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד,

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט(דברים טז, יט),

ולֹא תַכִּיר פָּנִים,

וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד.

שש מעלות לכסא

דבר אחר:

שֵׁשׁ — כנגד שש מעלות לכסא: וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא(דברי הימים ב ט, יח).

כאי זה צד?

עולה ויושב על מעלה הראשונה — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים;

עלה לישב על מעלה שנייה — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים;

עלה לישב על מעלה שלישית — הכרוז יוצא ואומר לו: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד;

עלה לישב על מעלה רביעית — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט;

עלה לישב על מעלה חמשית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תַכִּיר פָּנִים;

עלה לישב על מעלה ששית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תִקַּח שֹׁחַד.

בא לישב על כסאו — אומר לו: הוי יודע לפני מי אתה יושב.

וְרֹאשׁ עָגֹול לכסא מֵאַחֲרָיו(מלכים א י, יט) —

אמר רבי אחא:

כהדא קתדרין דדרושה.כהדא קתדרין דדרושה… — כקתדרה (כסא הדרשה) הזאת של הדרשן.

כקתדרה (כסא הדרשה) הזאת של הדרשן.

וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת.

על מקום השבת — כאי זה צד?

שרביט שלזהב נתון, נתלה מאחריו, ויונה בראשו, ועטרה שלזהב בפי יונה;

ויושב תחתיה בשבת — נוגעת ואינה נוגעת.

״שש עגלות צב״

שֵׁשׁ עֶגְלֹות — כנגד ששה רקיעים.

ולא שבעה הם?

אמר רבי אבין:

הן דמלכא שרי טומיקון.הן דמלכא שרי… — המקום שהמלך שורה בו — חדרו הפנימי (?), ואינו נמנה.

המקום שהמלך שורה בו — חדרו הפנימי (?), ואינו נמנה.

שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב — מהו צָב?

דומות לקלייניןלקליינין — למיטות, לאפריונים.

צָב —

רבי ישמעאל אומר:

אין צָב אלא מצויירות.

צָב — אין צָב אלא מטוקסותמטוקסות — מסודרות, מתוקנות (?), שלא היו מחוסרות כלום.

צָב —

רבי אומר:

אין צָב אלא קמורותקמורות — מקומרות, בעלות גג מקושת, וכמנסקי פסקאות היו מחופות;

ואף על פי שאין ראייה לדבר — זיכר לדבר: וְהֵבִיאוּ אֶת כׇּל אחיהם מִכׇּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיְיָ(ישעיה סו, כ).

רבי שמעון אומר:

אין צָב אלא צמודות,

שנאמר: וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹוצֶן(ישעיה מט, כב).

תני בשם רבי נחמיה:

כמין קמרוסאקמרוסא — כיפה, קמרון היו, כיפיןכיפין — כיפות היו עשויות.

רבי נחמיה אומר:

מצויירות היו, כצבעו שלרקיע.

״ושני עשר בקר״

וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר — כנגד שנים עשר שבטים, וכנגד שתים עשר מזלות.

שומע אני עגלה על כל אחד ואחד?

תלמוד לומר: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים — מלמד ששני נשיאים הביאו עגלה,

וכל שבט ושבט הביאו פר.

שומע אני שני שוורים לנשיא אחד?

תלמוד לומר: וְשׁוֹר לְאֶחָד.

מפני מה לא הביאו חציין עגלות וחציין שוורים?

מפני שהיו יראים: שמא ימות שורו שלאחד מהם, או שמא תשבר עגלה שלאחד מהם —

ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן.

תרגום לעבריתלקליינין למיטות, לאפריונים מטוקסות מסודרות, מתוקנות (?) קמורות מקומרות, בעלות גג מקושת קמרוסא כיפה, קמרון כיפין כיפות

חהנשיאים ועצת יששכר

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ח · דרשת הפסוק · ״עגלות צב״ · צב; שני נשיאים לעגלה; משה מתיירא; עצת יששכר; הוויה לעגלות

מקבילות: במדבר רבה יב, יז (לעיל, ז, ״צב״) ויב, יח (בפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ו: ״מלמד שעשאום דמים ומסרום לצבור״, ״לאמר״, ״קח מאתם״, ״נותן להם הוויה״); שיר השירים רבה ו, ט (להלן, ט); ״עצת שבט יששכר״ — תנחומא, נשא יד (להלן, י) ובמדבר רבה יב, טז (בפרשה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם, ה); משה לא קיבל מהם עד שנאמר לו ״קח מאתם״ — ספרי במדבר מה וספרי זוטא ז, ג–ד (בפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, א–ג). ״עד היכן היו קיימות״ — חתימת הפסקא, פסיקתא דרב כהנא א, ט (שם, ז).

צב — מצויינות ומטוכסות

צָב(במדבר ז, ג) — דומות לקילקילין.

צָב — מצויינת.

צָב — מטוכסות.

תני בשם רבי נחמיא: כמין קמיסתא היו.

עגלה על שני הנשיאים

וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים — מלמד ששני נשיאים הביאו עגלה אחת, וכל שבט ושבט הביא פר.

וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן — מלמד שעשאום דמים ומכרום לציבור.

לאמר

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ז, ד) — מה הוא לֵּאמֹר?

תני רבי הושעיא:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: צא ואמור להם לישראל דברי שבח, דברי נחמות.

והיה משה מתיירא ואומר: תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקודש ושרת על הנשיאים?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו קרבנם — לך הייתי אומר שתאמר להם;

אלא קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה) — מאיתם היה הדבר.

עצת יששכר

ומי נתן להם העיצה? שבטו של יששכר נתן להם את העיצה.

הדא היא דכתיב:

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִיתִּים(דברי הימים א יב, לג).

מה הוא לַעִיתִּים? רבי תנחומה אמר: לקיסרין.

ורבי יוסי: לעיבורים.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אילו מאתים ראשי סנהדריאות שהיה יששכר מעמיד.

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שהיו מסכימין הלכה מפיהם.

### עגלות לאהל מועד — נותן להם הוויה

אמרו להם: אהל מועד שאתם עושין — פורח הוא באויר? אלא עשו לו עגלות, ותהו טוענין אותו בהן.

והיה משה מתיירא ואומר: תאמר שמא אחת מן העגלות נשברת, או אחת מן הפרות מתה, ונמצא קרבנם של נשיאים פסול?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד — נותן להם הוויה, שיהו קיימות לעולם.

טיָפָה אַתְּ רַעְיָתִי — עגלות הנשיאים

שיר השירים רבה, פרשה ו, ט · דרשת הפסוק · ״יפה את רעיתי כתרצה״ · דבר אחר · נוסח אחר · הנשיאים הביאו עגלות מדעתם, שבחן של העגלות, עצת שבט יששכר, והפרות החיות לעולם

״כשאת רוצה״ — בכתב היד ״נשאת״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן כבוילנא. ״עומדים עליהם״ — בכתב היד ״על״ (מסומן כצורה חריגה); הושלם כבוילנא. ״תני בשם רבי נחמיה״ — ״בשם״ (״בש׳״) הוסף בין השיטין.

״צא ואמור״ — אחרי ״צא״ סימן הוספה במאגרים. ״או שמא״ — ״או״ בגליון, תחת ״אומ׳״ שנמחק. ״שהביאו״ — ההי״א הושלמה במאגרים. ״שבטו שליששכר״ — ״שבטו״ בגליון. ״הפרות״ (שמא תמות) — הרי״ש הושלמה במאגרים; ״הפרות״ (שנדבקו) — יו״ד מחוקה במאגרים (״הפ(י)רות״). ״על ידי אדם״ — ״אדם״ בגליון. ״וכתיב״ (את ארבע העגלות) — הכ״ף מסופקת. ״היום״ — ההי״א הושלמה במאגרים.

״והלא דברים קל וחומר״ — במאגרים ״וה!(לא)! דברים״: ״לא״ מסומן כצורה חריגה ונמחק; כאן נשאר, שבלעדיו אין מלה (בוילנא ״והרי דברים״). ״הוחמו״, ״הטליפו״ — מסומנים בכתב היד כצורות חריגות (בוילנא ״הוממו… הטריפו״).

בוילנא: ״לטעון המשכן״ (כאן ״ולעשות המשכן״); ״טמיקון״; ״כמין קמרוטין״; ״זה הביא שור וזה הביא שור, זה הביא עגלה וזה הביא עגלה״; ״כאילו כבר הייתי צריך״ (כאן ״כאלו דבר״); ״אילו להם הייתי אומר שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם״; ״רבי תנחומא״; ״לרפאות את הקורס״ (כאן ״הקודם״); ״רבי יודן ורבי הונא״ (כאן ״יודן ורבי חונא״).

המדרש קורא ״ויקריבו אותם לפני המזבח״ (במסורה: לפני המשכן), ״ויזבח שלמה את זבח ליי בקר״ (מלכים א ח, סג: ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח ליי בקר; בוילנא דברי הימים ב ז, ה: ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר).

מקבילות: ספרי במדבר מה (לעיל, ג–ד); ספרי זוטא ז, ב–ד (לעיל, ד; ובפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ב–ג); פסיקתא דרב כהנא א, ז–ט (לעיל, ו, ח; ובפרשה חתימה: לעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם, א); במדבר רבה יב, יז–יח (לעיל, ז; ובפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ו).

דבר אחר:

יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי(שיר השירים ו, ד) — כשאת רוצה;

כד את בעיאכד את בעיא — כשאת רוצה — לית את צריכה מילף מכלוםלית את צריכה מילף מכלום — אין את צריכה ללמוד מכלום.

מי אמר להם להביא עגלות בקר ולעשות המשכן?

לא מהן ובהן הביאו אותן?

הדא הוא דכתיב:

וַיָּבִיאוּ אֶת קרבנן לִפְנֵי יְיָ(במדבר ז, ג).

שש עגלות צב

שֵׁשׁ עֶגְלֹות — כנגד ששה רקיעים.

ולא שבעה הן?

אמר רבי אבון: הן דמלכא שריהן דמלכא שרי — המקום שהמלך שורה בו (אינו נמנה) — טימוקיןטימוקין — חדר פנימי, אוצר.

שֵׁשׁ — כנגד שש ארצות: ארץ, ארקאארקא — ארץ (בארמית), אדמה, גיא, ציה, נשיה, תבל,

וכתיב: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק(תהלים ט, ט).

שֵׁשׁ — כנגד שש ערכי משנהערכי משנה — סדרי משנה;

שֵׁשׁ — כנגד ששת ימי בראשית;

שֵׁשׁ — כנגד שש אמהות: שרה, רבקה, רחל, לאה, זלפה, בלהה.

צָב — דומות לקליינוןלקליינון — למיטות, לאפריונים;

צָב — מצויינות;

צָב — מטוכסותמטוכסות — מסודרות, מתוקנות (?);

צָב — של צבא הלוים עומדים עליהם.

תני בשם רבי נחמיה:

כמין קרימסטןקרימסטן — תלויות, מושעות (?) היו, שלא יהיו כלי שרת מבקעין.

וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר — כנגד שנים עשר נשיאים.

עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד —

מלמד שלא לקחום בדמים, אלא זה הביא שור, זה הביא עגלה, וזה הביא עגלה.

וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי המזבח —

מלמד שמסרום לציבור.

דברי שבח ונחמות

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ז, ד).

מהו לֵּאמֹר?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ואמור להם דברי שבח ונחמות.

אמר רבי הושעיא:

אמר הקדוש ברוך הוא:

מעלה אני עליכם כאלו דבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי, והבאתם לי.

באותה שעה נתירא משה. אמר בלבו:

תאמר — רוח הקדש נסתלק ממני ושרת על הנשיאים?

או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה,

אלו להן הייתי אומר שהביאו לך — הייתי אומר לך שתאמר לך;

אלא קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ(במדבר ז, ה).

מהו קַח? מאתם היו הדברים.

עצת שבט יששכר

ומי נתן להם את העצה?

אמר רבי סימון: שבטו של יששכר.

אמר להם: המשכן הזה שאתם עושין — פורח הוא באויר?

עשו לו עגלות, כדי שיהא נטען בהן.

הוא שהכתוב משבח שבט יששכר,

שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג).

מהו לַעִתִּים?

רבי תנחום אומר: לקירסיןלקירסין — לזמנים, לקביעת המועדים.

רבי יוסי בר קסרי אומר: לעיבוריןלעיבורין — לעיבורי השנים והחדשים.

לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל — שהיו יודעין לרפאות את הקודם.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנהדריות שהיה שבטו שליששכר מעמידו;

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שכל אחיהם היו מסכימיןמסכימין — מסכימים, נוהגים ההלכה על פיהם,

והלכה למשה מסיני.

הפרות חיות וקיימות

באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, שמא תמות אחת מכל הפרות, וישבר אחד מכל הגלגלים,

ונמצא קרבנן פסול, ונמצאת עבודת המשכן בטלה?

מיד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ —

נתן להם הוויההוויה — קיום, שיהו חיות וקיימות בעולם לעולמי עולמים.

עד איכן היו קיימות?

יודן ורבי חונא בשם בר קפרא: עד הגלגל.

הדא הוא דכתיב בהושע:

בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי(הושע יב, יב).

ואיכן הקריבו אותן?

רבי אבון אמר: בנוב הקריבו אותן.

רבי אבא אמר: בגבעון הקריבו אותן.

לוי אמר: בשילה הקריבום.

ורבנן אמריןורבנן אמרין — וחכמים אומרים: בבית עולמים הקריבום.

רבי חמא אמר טעמא דרבנןטעמא דרבנן — טעמם של חכמים:

דכתיב: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח לַיְיָ בָּקָר(מלכים א ח, סג).

אי זה בָּקָר?

הוי אומר: אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר(במדבר ז, ז),

וכתיב: אֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹות וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר(במדבר ז, ח).

רבי מאיר אומר:

עד עכשו הן קיימות — ולא הוחמוהוחמו — נעשו בעלי מום (?), ולא הוזקנו, ולא הטליפוהטליפו — נעשו טרפות, אלא הן חיות וקיימות.

והלא דברים קל וחומר:

ומה אם הפרות, שנדבקו על ידי אדם במלאכת המשכן —

נתן להם הוויה ושהיה, והן חיות וקיימות לעלמי עולמים;

ישראל, שדבקים בחי העולמים — על אחת כמה וכמה!

שנאמר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּיכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).

תרגום לעבריתכד את בעיא כשאת רוצה לית את צריכה מילף מכלום אין את צריכה ללמוד מכלום הן דמלכא שרי המקום שהמלך שורה בו (אינו נמנה) טימוקין חדר פנימי, אוצר ארקא ארץ (בארמית) ערכי משנה סדרי משנה לקליינון למיטות, לאפריונים מטוכסות מסודרות, מתוקנות (?) קרימסטן תלויות, מושעות (?) לקירסין לזמנים, לקביעת המועדים לעיבורין לעיבורי השנים והחדשים מסכימין מסכימים, נוהגים הוויה קיום ורבנן אמרין וחכמים אומרים טעמא דרבנן טעמם של חכמים הוחמו נעשו בעלי מום (?) הטליפו נעשו טרפות

יוימשח אותו — עצת שבט יששכר

תנחומא, נשא יד · דרשת הפסוק · ״ויקריבו נשיאי ישראל״ · נוסח אחר · הנשיאים הביאו עגלות בעצת יששכר, ויששכר הקריב ביום השני על פי הדיבר

בדפוס סימן יד, סופו. בדפוס: ״ולא היה חסר בו כלום״; ״ומי נתן את העצה הזו״; ״למה נאמר בכל הנשיאים קרבנו קערת כסף אחת וכאן נאמר הקריב את קרבנו״; ״שבקשו שאר השבטים להקריב תחלה לפי שהיו גדולים ממנו״; ״ונצטוה שבט יששכר להקריב קרבן המזבח״; ״ראשיהם מאתים — אלו ראשי סנהדראות״.

מקבילה: תנחומא בובר, נשא כב.

תנחומא בובר, נשא כב — הדרשה כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים. שם הפתיחה ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן… וימשחם וגו׳״, ובסוף ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו׳, וכל אחיהם על פיהם״ (כאן ״לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם״).

״חסר״, ״תחלה״, ״וגו׳״ (דברי הימים א יב, לג) — הוספות בובר. ״שיהו גדולים ממנו״ — בדפוס ״שיהו/ שהיו/״. מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא יד (״הלכו והביאו עגלות… שבטו של יששכר״).

מקבילות: שיר השירים רבה ו, ט (לעיל, ט, ״עצת שבט יששכר״); פסיקתא דרב כהנא א, ח (לעיל, ח); במדבר רבה יב, טז (בפרשה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם, ה).

(תנחומא בובר: דבר אחר:)

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, א) —

כשמשחו, חזר ומשח כל כלי וכלי (תנחומא בובר: את כליו).

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, ב).

אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרת שכינה בינותינו (תנחומא בובר: ששרתה השכינה בינינו).

כיון (תנחומא בובר: וכיון) שראו שנעשה המשכן ולא היה (תנחומא בובר: חסר להם) בו כלום, אמרו: מה יש לנו להביא?

הלכו והביאו עגלות, שיהו נושאים עליהם את המשכן.

ומי נתן להם את העצה (תנחומא בובר: הזאת)?

שבטו של יששכר, שהיו חכמים וגבורים בתורה,

שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג).

לפיכך זכו להקריב ביום השני,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר(במדבר ז, יח).

למה בכל הנשיאים נאמר קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה), וכאן נאמר הִקְרִיב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט)?

שעל פי הדיבר הקריב:

שביקשו שאר השבטים, שהיו (תנחומא בובר: שיהו) גדולים ממנו, להקריב (תנחומא בובר: תחלה),

והכריעווהכריעו — ודחו (את בקשתם), הכריעו נגדם אותן (תנחומא בובר: אותו) מן השמים,

ונצטוה שבט יששכר להתקרב לקרבן (תנחומא בובר: קרבן) המזבח ולהקריב קרבנו.

תדע לך שכן — כתיב הִקְרִב חסר (תנחומא בובר: יו״ד): שהיה רחוק, ונתקרב לבוא.

כל כך למה?

על שהיו יודעין (תנחומא בובר: יודעים) בתורה.

לכך נאמר (תנחומא בובר: שנאמר): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם —

ללמדך שכולם מסכימיןמסכימין — מסכימים, נוהגים (תנחומא בובר: מסכימים) הלכה על פיהם.

תרגום לעבריתוהכריעו ודחו (את בקשתם), הכריעו נגדם מסכימין מסכימים, נוהגים

יאדורונות למלך המשיח — הנשים והילדים בצבין בעגלות

מדרש תהלים, מזמור פז, ו · דרשת הפסוק · ״אזכיר רהב ובבל לידעי״ · האומות מביאות את ישראל דורון למלך המשיח, הנשים והילדים בעגלות צב

הפסקה פותחת ב״דבר אחר״ אחר על הפסוק: ״אמרה כנסת ישראל: אזכיר לאומות העולם מה שעשה הקדוש ברוך הוא לפרעה שנקרא רהב… ומה שעשה לנבוכדנצר מלך בבל״ — דרשה אחרת, ולא נדפסה כאן.

״ולציון יאמר איש איש״ — כך המדרש (במסורה: איש ואיש). ״הבו ליי משפחות עמים״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״הביאו״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), כדרשתו ״עמים, הביאו לי״. ״בכבוד״ — בכתב היד ״בכינור״, ותוקן במאגרים.

״שמנשא״, ״מהו״ (נכבדות), ״מהם״ (מסיים) — תיקוני מאגרים; בכתב היד ״שנמשא״, ״מהן״, ״מהן״. ״מספרין האומות אצל המשיח… של ישראל״ — כאן מסומן במאגרים מקום חסר בכתב היד.

״והביאו את אחיכם״ — במסורה ״את כל אחיכם״. ״וגם מהם אקח לכהנים וללוים״ — במסורה ״ללוים״.

אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל(תהלים פז, ד) —

אמר רבי יהודה בר סימון:

עתידין אומות העולם להביא דורונות למלך המשיח.

וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ איש יֻולַּד בָּהּ(תהלים פז, ה) —

אלו משיחי יי: משיח בן דוד ומשיח בן אפרים.

ואין יֻולַּד אלא לשון הרמת ראש,

כדאת אמר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻולָּדוּ(תהלים צ, ב).

והן עצמן למלך המשיח דורונות,

שנאמר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה(שיר השירים ד, ח).

ולמה נקרא שמו דורון?

שמדריך בני אדם לפני מלכים — לשון דרור.

דבר אחר:

דורון — שמנשא למוליכו בעיני מקבלו,

כמה דגרסינן: דרי טונא.

מנחה — שהיא מניחה רוגז מקבליה,

כדאת אמר: אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה(בראשית לב, כא), דמתרגמינן: אנחיניה לרוגזיה.

קרבן — שמקרבת לבעליה בעיני מקבליה.

אשכר — איש שכר, שמשכרת בעליה.

שיי — שמתשת כח מלכים, ונותנת תושיה לבעליה.

תשורה —

אמר רבי סימון:

למה נקרא שמה תשורה? שמסתכלין בה ומזמרין,

כעינין שנאמר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.

ואית דאמרי:

לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי(איוב ז, ח).

וכיון שהן באין אצל מלך המשיח, הוא אומר להם: יש ביניכם ישראל? הביאו אותם לי,

שנאמר: הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים(תהלים צו, ז) — עמים, הביאו לי.

אמר רבי אחא:

ולא דרך ביזיון, אלא בכבוד:

הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד וָעֹז הָבוּ לַיְיָ כְּבוֹד שְׁמוֹ(תהלים צו, ח) —

הביאו ליי אותן שכיבדו שמו בעולם.

אמר רבי יהודה, ואמרי לה: אמר רבי ברכיה בשם רבי יהודה:

בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי(ישעיה יח, ז) —

גימטריא ״שי״ הוא ״בם״ באת״בש;

כלומר: יובל ״בם״ — בין העמים — ישראל דורון למלך המשיח, שיהו מביאין את ישראל,

שנאמר: וְהֵבִיאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מִכׇּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיְיָ(ישעיה סו, כ).

אמר רבי ברכיה:

הבחורים — מרכיבים על הסוסים;

התלמידים, שאין בהם כח — ברכב;

הנשים והילדים — בצבין בעגלות, כמו שנאמר: שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג);

הזקינים — בפרדות, שהולכות במנוחה;

והזקינים שבזקינים, שאינן יכולין להישען — מהן עושין להן כמן אסלאות,

ומציעין בהן כרים כרים של מילת,

וטוענין אותן על כתפיהן,

וסומכין אותן בידיהן.

מהו נִכְבָּדוֹת(תהלים פז, ג)?

שהן מביאין אותן דרך כבוד.

וכשנפטרין לילך מאצל מלך המשיח, מספרין האומות אצל המשיח של ישראל, ואומרים:

זה כהן,

זה לוי,

זה ישראל.

ולמה?

לפי שנמכרו לעבדים, ונשתכחו יחוסיהן מפני שיעבוד גליות, ועל אונסין נעשו גוים.

אמר רבי אלעזר:

וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים וללוים אָמַר יְיָ(ישעיה סו, כא) —

מן הגוים שמביאין למלך המשיח את ישראל:

מהם מסיים כל מי שהוא כהן ולוי וישראל.

וְגַם מֵהֶם אֶקַּח — מן המביאין, ולא מן המובאים.

וְגַם מֵהֶם אֶקַּח אָמַר יְיָ — והיכן אמר יי?

אמר רבי פנחס בר חמא:

הַנִּסְתָּרֹות לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ(דברים כט, כח).

חלק ד

מדרשים מאוחרים

יבאיפודרומין של שלמה

אוצר מדרשים, כסא שלמה · דרשה · ״עגלה על שני הנשאים ושור לאחד״ · שנים עשר הנציבים, מאכל שלחן שלמה, ואיפודרומין שלו כנגד העגלות והשור

לפני כן במדרש תיאור כסא שלמה — דמות החיות שעליו, עלייתו בשש המעלות והכרוזים שהיו קוראים לפניו בשעת הדין — ואינו נוגע בפסוק; לא נדפס כאן.

״ושנים עשר בקר״ — בכתוב (במדבר ז, ג) ״ושני עשר בקר״. ״ועשרים כור קמח, עשרים בקר בריאים״ — במסורה (מלכים א ה, ב–ג) ״וששים כר קמח, עשרה בקר בראים״, וכך המדרש עצמו לפני כן. ״ולא יעדרו דבר״ — במסורה ״לא יעדרו דבר״ (מלכים א ה, ז). ״אל ירא בפלגות נהרי דבש וחמאה״ — במסורה ״נהרי נחלי דבש וחמאה״ (איוב כ, יז).

״לפרות כחרדל ופרת״ — כך בדפוס, ובסוגריים ספקות המהדיר: ״(בפלגות?)״, ״(הירדן?)״. ״ואילך״ — תוספת המהדיר בסוגריים מרובעים.

ושנים עָשָׂר בָּקָר(במדבר ז, ג) — אלו שנים עשר נציבים שהיו מכלכלים את המלך ואת ביתו, כל אחד מהם חודש אחד,

שנאמר: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּיבִים(מלכים א ד, ז).

וכל אחד מהם היו לו שמונה עשר אלפים שרים,

ולכל שר ושר אלף שרי אלפים,

ולאלפים שרי מאות,

ולמאות שרי חמשים,

ולחמשים שרי עשרות;

והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר, ולא היו מעדרים דבר, כל אחד ואחד בחדשו.

ומאכל שלחנו ליום אחד:

שלשים כור סלת,

וששים כור קמח,

עשרה בקר בריאים משומנים — שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן, ומשקים אותם חלב,

ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים,

מאה כבשים שמנים,

ומאה צבי,

ושלשים איל,

ועשרים יחמורים,

גדיים ועופות ודגים, וכל מיני מעדנים עד אין מספר,

שנאמר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹלֶת ועשרים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב) עשרים בָקָר בְּרִיאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג).

מה הוא וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?

רבי אלעזר אומר:

אפילו פסיונים היו מגדלין אותם.

רבי יוחנן אומר:

עופות המפוטמות.

כתיב: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים —

עגלות — אלו שני נשיאים היו מביאים מרכבה צבועה שעל שני עגלות, לארבעה סוסים, כדי לעשות איפודרומין למלך;

וְשׁוֹר לְאֶחָד — זה בן הנשיא, שהיו רוכבין אותו במרכבה.

שאל רבי יוחנן לרבי זירא: כמה איפודרומיות היו למלך בכל שנה?

אמר לו: שנים עשר, כנגד שנים עשר נציבים,

וכל אחד היה עושה חדשו;

לכך נאמר: ולא יְעַדְּרוּ דָּבָר(מלכים א ה, ז).

אמר לו: והלא שלשה עשר היו!

אמר לו: האחד לא היו עושין אותם בסוסים, אלא בחורים היו רצים האיפודרומין;

ואותם הבחורים היה דוגמת ארכובתם חתוכות, והיו רצים, ולא היה סוס וחיה יכולין לרוץ לפניהם.

ומאיזה שבט היו?

רבי יוסי אומר:

מנפתלי,

שנאמר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה(בראשית מט, כא).

רבי יוחנן אומר:

משבט גד,

שנאמר: וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּורֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹורְכֵי צִנָּה וָרֹומַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר(דברי הימים א יב, ט).

וכמה היו?

עשרת אלפים בחורים, ואלו הן נערי המלך המתכלכלים משלחן המלך.

בטבת היו רצים אותם, ועליהם אמר הכתוב:

וַיְהִי מִדֵּי בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְיָ יִשָּׂאוּם הָרָצִים וֶהֱשִׁיבוּם אֶל תָּא הָרָצִים(מלכים א יד, כח).

ומה היו נושאים?

מגיני זהב.

וכמה היה אורכו של האיפודרומין?

שלש פרסאות על שלש פרסאות, ופרסא אחת היתה;

ובאמצע היו שני טורים עשוים, וסבכים עשיות, וכל מיני חיה ועוף היו קבועים בהם,

והיו סביבם רצים הסוסים והרצים שמונה פעמים ביום.

שאלו תלמידיו לרבי זירא: באיזה יום היו עושין איפודרומין?

רבי זירא אומר:

בהשלמת החדש.

רבי יוסי אומר:

בראש החדש.

אביי אומר:

בשני בחדש.

רבי יוחנן אומר:

בשלישי בחדש;

שבאלו הימים היה המלך עושה דיקסומין:

בהשלמת החדש — היה עושה לחכמים ולתלמידים ולכהנים וללוים;

ובראש החדש — היה עושה לכל ישראל הדרים בירושלם;

בשני בחדש — היה עושה לכל הבאים מן הכרכים והכפרים ומכל האומות;

ומשלישי בחדש ואילך — לא היה עושה איפודרומין.

אמרו לו תלמידיו: מאיזה מקום היה נובע אותו הדיקסימון?

אמר להם: כתיב: וַיַּעַשׂ לִפְנֵי הַבַּיִת עַמּוּדִים שְׁנַיִם וגו׳ וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ(דברי הימים ב ג, טו).

מהו הַצֶּפֶת?

אלו שני אריות זהב על העמוד האחד, ושני אריות זהב על העמוד השני;

והיו משני אריות יוצאים קונדיטין, ושני אריות זוחלים מיני בשמים,

לקיים מה שנאמר: לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים וגו׳(שיר השירים א, ג).

ומאיזה מקום היו נובעין?

מגן עדן —

להראות דוגמא לישראל לעתיד לבוא, שהם עתידין לראות כל אלו בעיניהם,

שנאמר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ — אל תקרי ״עלמות״, אלא ״עולמות״.

התחילו תלמידיו להיות תמהים.

אמר להם רבי יוחנן: ומה אתם תמהים? שלעתיד קטן שבישראל יהיה גדול משלמה במלכותו.

ומה בימי שלמה — מפני שני אריות היה יוצא קונדיטין, ומשני אריות בשמים;

אבל לעתיד לבוא — לפרות כחרדל ופרת, כולם של אפרסמון ובשמים ויין וחלב ודבש וכל מיני מתיקה, המזומנים לצדיקים.

ושמא תאמר: לרשעים?

חס ושלום! לא יראו בפלגותיהם,

שנאמר: אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה(איוב כ, יז).

אמר רבי יוחנן:

ארבעה דימוטית היו באיפודרומין של מלך, ובכל אחד ארבעת אלפי איש;

ובכל דימוט היו שבכות נעשות, וכותרות מחוזקות בברזל נחשת וזהב,

ועל כל כותר שבעה בימי, אחד למעלה מחברו,

וארבע נדבכות, אחד למעלה מחברו,

ועל כל נדבך מאה איש;

ובכל דימוט שני דלתות מעצי שמן,

והיו קבועים בהם כל מיני כלי זהב ואבנים טובות ומרגליות וכרובים ותימורים קבועים בזהב,

והיה הולך אורם למקום רחוק מירושלם;

ולפני כל דימוט חליל ועוגב — היו מרננים למעלה, ואלו מכים בחליל לטעמם.

אמר רבי יוסי:

לארבעה חלקים היו נחלקים:

המלך ועבדיו, וחכמים ותלמידים, וכהנים ולוים — היו לבושים תכלת;

וכל ישראל — היו לבושים לבנים;

והבאים מן הכרכים ומן הכפרים ומשאר מקומות — היו לבושים אדומים;

ואומות העולם, שהיו באים ממרחק להביא למלך מנחה — היו לבושים ירוק.

אמרו לו תלמידיו: מפני מה אלו ארבעה מיני בגדים?

אמר להם: כנגד ארבע תקופות:

מתקופת תשרי עד תקופת טבת — הימים הם כתכלת;

מטבת עד ניסן — השלג יורד, והיו לבושים לבנים;

מניסן עד תמוז — הים טוב לפרש בו, והיו לבושים ירוק;

מתמוז ועד תשרי — הפירות יפות ואדומות, ואז היו לובשים בגדים אדומים.

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, ספרי במדבר, ספרי זוטא, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, תנחומא, מדרש תהלים, במדבר רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דרבי שמעוןרבי ישמעאל
והם שהיו ממונים עליהם— (הוספה)
והא כיצד? שרביט של זהב נתון מאחוריו, ויונה בראשו, ועטרה של זהב בפי יונה, והוא יושב תחתיה בשבת,— (הוספה)
זלֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט— (הוספה)
זעלה לישב על מעלה חמשית — הכרוז יוצא ואומר:— (הוספה)
זלֹא תַכִּיר פָּנִים— (הוספה)
זעלה לישב על מעלה ששית — הכרוז יוצא ואומר:— (הוספה)
חקח— (הוספה)
חאו— (הוספה)
חאהלאחל
טכשאתנשאת
טעליהםעל
טשהביאושביאו
טהפרותהפות
טהיוםיום
יאשמנשאשנמשא
יאהבוהביאו
יאבכבודבכינור
יאמהומהן
יאמהםמהן
יבואילך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§66§§

קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ(במדבר ז, ה)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סו: קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד

קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד(במדבר ז, ה)

משה לא קיבל מהם עד שנצטווה, ולמה התנדבו הנשיאים תחילה; הבטחה שלא ימות שור ולא תשבר עגלה; משה ירא שעברה ממנו רוח הקודש; הנשיאים התנדבו מעצמם; ״לאמר״ — דברי שבח ונחמות; משה ירא שמא נסתלקה ממנו רוח הקודש; לשני בקרים הביאו נדבת המשכן; ״קח מאתם״ — העגלות קיימות עד בית העולמים, ולעתיד נפרעות מן הרשעים; לא קיבל משה עד שנאמר לו ״קח מאתם״, והעגלות שנתקיימו לעולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, מדרש תהלים, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהסכימה דעתן

ספרי במדבר, פסקא מה · דרשת הפסוק · ״ויקריבו אותם לפני המשכן… קח מאתם״ · משה לא קיבל מהם עד שנצטווה, ולמה התנדבו הנשיאים תחילה

״וה[נ]שיאים״ — הנו״ן הושלמה במאגרים. ״לדעת המקום״ — בהורוויץ ״לדעת העליונה״.

״לכתחילה, ובמלאכת המשכן לא נתנדבו כתחילה״ — בהורוויץ ״לכתחילה כאן, ובמלאכת המשכן לא נתנדבו בתחילה״. ״יתנדבו ציבור משנתנדבין, מה שמחסרין אנו משלימין״ — בהורוויץ ״יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים הן אנו משלימים״. ״התנדבו כן״ = כאן (וכך בהורוויץ).

״והנשיאים הביאו״ — במסורה ״והנשאם״ (חסר).

מקבילות: במדבר רבה יב, יח (להלן, ו: ״באו ועמדו לפני המשכן… הא הסכימה דעתם לדעת העליונה״); ודברי רבי נתן כעין במדבר רבה יב, טז (בפרשה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם, ה: ״יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר — נמלא אנחנו״).

באו ועמדו לפני המשכן,

ולא קיבל מהן משה עד שנאמר לו מפי הקודש: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה).

הא הסכימה דעתן לדעת המקום.

למה התנדבו הנשיאים תחילה

רבי נתן אומר:

וכי מה ראו נשיאים להתנדב לכתחילה,

ובמלאכת המשכן לא נתנדבו כתחילה?

אלא כך אמרו נשיאים:

יתנדבו ציבור משנתנדבין — מה שמחסרין, אנו משלימין.

כיון שראו נשיאים שהשלימו הכל,

שנאמר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו׳(שמות לו, ז),

אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות?

וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם(שמות לה, כז).

לכן התנדבו כן כתחילה.

בשלא ימות שור ולא תשבר עגלה

ספרי זוטא, במדבר ז, ג · דרשת הפסוק · ״קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד״ · הבטחה שלא ימות שור ולא תשבר עגלה

ילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637. הפסקה ממשיכה את הקודמת; הפסוק שהיא דורשת הוא ז, ה.

״אהל מועד״ — בכתב היד ״המשכן״, ותוקן לפי הפסוק ולפי הורוביץ. ״נשברות״ — בהורוביץ ״נשברת״.

מקבילות: במדבר רבה יב, יח (להלן, ו: ״והיה משה מתיירא… שמא אחת מן העגלות נשברת, או אחד מן השוורים מת… נותן להם הוויה״); שיר השירים רבה ו, ט (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, ט, ״הפרות חיות וקיימות״).

מנין אתה אומר שבישרו הקדוש ברוך הוא, שאין אחד מן השוורים מת, ולא אחת מן העגלות נשברות?

אמרת: וְהָיוּ לַעֲבֹוד אֶת עֲבֹודַת(במדבר ז, ה) אהל מועד.

גשמא עברה ממנו רוח הקודש

ספרי זוטא, במדבר ז, ד · דרשת הפסוק · ״קח מאתם״ · משה ירא שעברה ממנו רוח הקודש; הנשיאים התנדבו מעצמם

״לאלו אמרתי להקריב ולא לך הייתי אומר…״ — בהורוביץ ״אלו אני אמרתי להן להקריב, לא לך הייתי אומר שתאמר להן? אלא הן התנדבו בעצמן״. בהורוביץ אחר כך דרשה על ״את שתי העגלות… ואת ארבע העגלות״ — אינה בכתב היד.

מקבילות: שיר השירים רבה ו, ט (להלן, ד; ״תאמר — רוח הקדש נסתלק ממני ושרת על הנשיאים? או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה?״); במדבר רבה יב, יח (להלן, ו); מדרש תהלים קא, ד (להלן, ה: ״שמא נביא חידש להם את הדבר הזה, או שמא הם עשו מעצמן״).

היה משה מתירא: שמא עברה ממנו רוח הקודש ושרתה על הנשיאים.

אמר לו:

לאלו אמרתי להקריב — ולא לך הייתי אומר שתאמר להם? הם התנדבו מעצמן.

והיה משה מסרב לקחת מידם.

אמר לו המקום: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה).

חלק ב

דברי האמוראים

דדברי שבח ונחמות

״לאמר״ — דברי שבח ונחמות; משה ירא שמא נסתלקה ממנו רוח הקודש

הדרשה כולה נדפסת פעם אחת, במקומה; כאן הפניה בלבד, שלא תידפס פעמיים.

״ויאמר יי אל משה לאמר — מהו לאמר? אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ואמור להם דברי שבח ונחמות… באותה שעה נתירא משה… אלא קח מאתם והיו — מהו קח? מאתם היו הדברים״ (שיר השירים רבה ו, ט) — נדפס בתוך הדרשה השלמה על ״יפה את רעיתי״, בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, סעיף ט.

הלבקרים — לשני בקרים הביאו נדבת המשכן

מדרש תהלים, מזמור קא, ד · דרשת הפסוק · ״לבקרים אצמית כל רשעי ארץ״ · לשני בקרים הביאו נדבת המשכן; ״קח מאתם״ — העגלות קיימות עד בית העולמים, ולעתיד נפרעות מן הרשעים

״הביאו בני ישראל נדבה בבקר בבקר״ — כך המדרש, ושני פסוקים בו (שמות לה, כט: ״הביאו בני ישראל נדבה ליי״; לו, ג: ״והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר״); ״בני ישראל״ מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״לטעון״ — הטי״ת מסופקת בקריאה. ״המשכן״ — בכתב היד ״המקדש״, ותוקן.

״והיו לעבדת המשכן״ — כך המדרש; בכתוב (במדבר ז, ה) ״והיו לעבד את עבדת אהל מועד״. ״ויזבח… שלמה את זבח הבקר״ — בכתב היד מסומן כאן מקום חסר, ובכתוב (דברי הימים ב ז, ה) ״ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר״.

מקבילות: במדבר רבה יב, יח (להלן, ו), ושם ״דברי שבח ודברי נחמות״ (בוילנא ״דברי כבושים״) ושאר הדברים, ועד היכן היו קיימים; שיר השירים רבה ו, ט (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, ט); פסיקתא דרב כהנא א, ט (בפרשה חתימה: לעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם, א); ״לשני בקרים״ — תנחומא, נשא כ (בפרשה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם, ד).

לַבְּקָרִים אַצְמִית כׇּל רִשְׁעֵי אָרֶץ(תהלים קא, ח) —

אמר רבי יוחנן:

לשני בקרים הביאו ישראל נדבת המשכן,

שנאמר: הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה(שמות לה, כט) בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר(שמות לו, ג).

בזכות כך — אַצְמִית כׇּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה(שמות כה, ב) —

אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ואמור להם דברי כיבושים, ואמור להם:

מעלה אני עליכם כאילו הייתי צריך דבר לטעון בעולמי;

וזה דבר שיטעון עולמי — זה המשכן.

כיון שהביאו הנשיאים את העגלות ואת הבקר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה).

אמר משה: שמא נביא חידש להם את הדבר הזה, או שמא הם עשו מעצמן?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְהָיוּ לעבדת המשכן.

ועד כמה הן קיימות?

רבי חנינא בשם בר קפרא, ורבי יודן בשם רבי שמואל בר נחמני:

עד הגלגל,

שנאמר: בַּגִּלְגָּל שְׁווָרִים זִבֵּחוּ(הושע יב, יב).

רבי אבא בר כהנא אמר:

עד נוב עיר הכהנים.

רבי אבהו אמר:

עד גבעון.

רבי חמא בר חנינא אמר:

עד שנבנה בית המקדש, והקריבן שלמה.

אמר רבי לוי:

מאי טעמיה דרבי חמא בר חנינא?

וַיִּזְבַּח(דברי הימים ב ז, ה) המלך שְׁלֹמֹה אֶת זֶבַח הַבָּקָר —

״זבח בקר״ אין כתיב כן, אלא ״הבקר״ — שהביאו הנשיאים לטעון את המשכן.

רבי איבו בשם רבי מאיר אמר:

לעתיד לבא הם מתוקנות להיפרע מן הרשעים,

שנאמר: לַבְּקָרִים אַצְמִית כׇּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ווַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן — ״קח מאתם״

במדבר רבה, פרשה יב, יח · דרשת הפסוק · ״ויקריבו אותם לפני המשכן״ · נוסח אחר · לא קיבל משה עד שנאמר לו ״קח מאתם״, והעגלות שנתקיימו לעולם

״דברי שבח ודברי נחמות״ — בדפוס וילנא ״דברי כבושים ודברי נחמות״.

מקבילות: ספרי במדבר מה (לעיל, א); ספרי זוטא ז, ג–ד (לעיל, ב–ג); שיר השירים רבה ו, ט (לעיל, ד); מדרש תהלים קא, ד (לעיל, ה); פסיקתא דרב כהנא א, ח (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, ח) וא, ט (בפרשה חתימה: לעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם, א), שזה נוסח אחר שלהם.

וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, ג) —

מלמד שעשאום דמיםשעשאום דמים — שהעריכום בכסף ומסרום (?) ומסרום לצבור.

באו ועמדו לפני המשכן, ולא קבל מהם משה, עד שנאמר לו מפי הגבורה: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה).

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ז, ד) קַח מֵאִתָּם.

מהו לֵּאמֹר?

תני רב הושעיא:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צא ואמור להם דברי שבח ודברי נחמות.

קַח מֵאִתָּם —

באותה שעה היה משה מתיירא, ואומר: תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקודש, ושרתה על הנשיאים?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו להם הייתי אומר שיבאו — לך הייתי אומר שתאמר להם;

אלא קַח מֵאִתָּם — מאתם היה הדבר;

הא הסכימה דעתם לדעת העליונה.

והיה משה מתיירא, ואומר: תאמר שמא אחת מן העגלות נשברת, או אחד מן השוורים מת — ונמצא קרבן שלנשיאים פסול?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד —

נותן להם הוויההוויה — קיום, שיהיו קיימים לעולם.

עד היכן היו קיימים?

רבי יודן בשם רבי שמואל בר נחמן, רבי נחוניא בשם בר קפרא אמר:

עד בַּגִּלְגָּל שְׁווָרִים זִבֵּחוּ(הושע יב, יב).

והיכן הקריבום?

רבי אבא בר כהנא אמר:

בנוב הקריבום.

רבי אבהו אמר:

בגבעון הקריבום.

רבי חמא ברבי חנינא אמר:

בבית העולמים הקריבום.

אמר רבי לוי:

טעמיהטעמיה — טעמו, ראייתו דרבי חמא ברבי חנינא: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיְיָ וגו׳(מלכים א ח, סג).

תני בשם רבי מאיר:

עד עכשיו הן העגלות והפרות שהקריבו פלשתים קיימות:

לא הוממוהוממו — נעשו בעלי מום, ולא הזקינו, ולא הטריפוהטריפו — נעשו טרפות, ולא נשברו.

והרי דברים קל וחומר:

מה אם העגלות, שנדבקו במלאכת אהל מועד — ניתן להם הוויה שיהו קיימות לעולם,

ישראל, שהן דבוקים בהקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).

ונתת אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹודָתוֹ —

לפי טורח משאו הרבה לו עגלות, להקל ממשאו.

תרגום לעבריתשעשאום דמים שהעריכום בכסף ומסרום (?) הוויה קיום הוממו נעשו בעלי מום הטריפו נעשו טרפות טעמיה טעמו, ראייתו

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, מדרש תהלים, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנְּ— (הוספה)
באהל מועדהמשכן
ההמשכןהמקדש
ההמלך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
מדרש תהליםמהדורת בובר
במדבר רבהדפוס וילנא
§§67§§

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הָעֲגָלֹת וְאֶת־הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל־הַלְוִיִּם(במדבר ז, ו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סז: ויקח משה את העגלת ואת הבקר

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר(במדבר ז, ו)

משה מחלק את העגלות לפי דעתו ולפי משא הלוים; שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים — מושיטין ולא זורקין, ומהן למדו רשות הרבים למעלה מעשרה; ״ואת ארבעת העגלות ואת שמנת הבקר״ — בבית העולמים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ירושלמי, בבלי, ספרי במדבר, שיר השירים רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: המושיט חייב והזורק פטור

אהמושיט חיב והזורק פטור

משנה שבת יא, ב · משנה · המושיט ברשות הרבים חייב, שכך היתה עבודת הלוים בעגלות

מן המשנה ״כיצד? שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים…״ נדפס כאן רק מה שנוגע לעגלות; המשנה כולה — בסוגיית הירושלמי (להלן, ד).

היו שתיהן בדיוטא אחת, המושיט חיב, והזורק פטור,

שכך היתה עבודת הלוים,

שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים,

מושיטין הקרשים מזו לזו,

אבל לא זורקין.

בשלא לנהוג בקרשים ביזיון

ברייתא, ירושלמי שבת יא, ב · ברייתא · הלוים הושיטו את הקרשים ולא זרקום, שלא לנהוג בהם ביזיון

הברייתא בסוף הסוגיא על המשנה ״שכך היתה עבודת הלוים… מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין״ (להלן, ד), והיא טעם הדבר. יש גורסים: ״בקדשים״.

תני בר קפרא:

שלא לנהוג בקרשים ביזיון.

גמעגלות למד רבי עקיבה

ירושלמי שבת יא, א · הלכה · סוגיא

על המשנה ״מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע — רבי עקיבה מחייב וחכמים פוטרין״ (משנה שבת יא, א).

״למעלה מעשרה מותר״ — בראשונים נראה שלא גרסו: ״מותר״, והכוונה שאפילו למעלה מעשרה פליגי (ירושלמי כפשוטו).

״מילתיה דרבי אלעזר אמר״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י ליידן ״אמ׳״, ובמהדורת על־התורה נפתח ״אמרה״ (כ״מילתיה דרבי יוחנן אמרה״ שבהלכה שלפניו).

שמואל אמר: לא שנו אלא למטה מעשרה, הא למעלה מעשרה אסור.

מילתיה דרבי אלעזר אמרמילתיה דרבי אלעזר אמר — דברי רבי אלעזר אומרים (מלמדים), אפילו למעלה מעשרה מותר.

דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר:

מעגלות למד רבי עקיבה.

ועגלות לאו למעלה מעשרה איניןועגלות לאו למעלה מעשרה אינין — והלא העגלות למעלה מעשרה הן??

אית תניי תניאית תניי תני — יש תנאים ששונים: כיצד;

אית דלא תניאית דלא תני — יש שאינו שונה: כיצד.

על דעתיה דרבי אלעזרעל דעתיה דרבי אלעזר — לדעת רבי אלעזר אית כאןאית כאן — יש כאן כיצד;

על דעתיה דשמואל לית כאןעל דעתיה דשמואל לית כאן — לדעת שמואל אין כאן כיצד.

תרגום לעבריתמילתיה דרבי אלעזר אמר דברי רבי אלעזר אומרים (מלמדים) ועגלות לאו למעלה מעשרה אינין והלא העגלות למעלה מעשרה הן? אית תניי תני יש תנאים ששונים אית דלא תני יש שאינו שונה על דעתיה דרבי אלעזר לדעת רבי אלעזר אית כאן יש כאן על דעתיה דשמואל לית כאן לדעת שמואל אין כאן

דשכך היתה עבודת הלוים — שתי עגלות

ירושלמי שבת יא, ב · הלכה · סוגיא

״שלא לנהוג בקרשים״ — יש גורסים: ״בקדשים״, וזו גירסה נכונה (ירושלמי כפשוטו).

המשנה ״שכך היתה עבודת הלוים… מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין״ — גם לעיל, בראש ההלכה (א); ברייתת בר קפרא — לעיל, ב.

משנה שבת יא, ב

כיצד?

שני גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור.

היו שניהן בדייטי אחת, המושיט חייב והזורק פטור.

שכך היתה עבודת הלוים, שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין את הקרשין מזו לזו אבל לא זורקין.

חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה, הנוטל מהן והנותן על גבן חייב.

פחות מיכן פטור.

רב אמר: לית כאן פטור אלא מותר.

על דעתיה דרב, למעלה מעשרה מותר;

על דעתיה דשמואל, למעלה מעשרה אסור.

רבי אילא בשם רבי שמעון בן לקיש: והוא שתהא רשות הרבים מקפתו מכל צד.

רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן: אפילו מרוח אחת.

מן אילין עגלות, ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון?

רבי אחא בשם רבי מיישא: בלבד על ידי שנים.

בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין, והכא את אמר שנים שעשו חייבין?

שנייא היא, שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד.

מה היתה עבודת הלוים באהל מועד?

שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין.

תני בר קפרא:

שלא לנהוג בקרשים ביזיון.

ההמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה

בבלי שבת פרק יא, צח ע״א – צט ע״א · הלכה · סוגיא · המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה — העגלות, הקרשים והיריעות של המשכן; דרך רשות הרבים שש עשרה אמה

אמר רב שמואל בר יהודה אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב:

המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה — פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

רש״י מקורה — מכוסה.

איניאיני — האמנם??

והא עגלות דמקורות הוייןוהא עגלות דמקורות הויין — והרי העגלות מקורות הן, ואמר רב משום רבי חייא: עגלות — תחתיהן וביניהן וצדיהן רשות הרבים!

רש״י והא עגלות — דמשכן.

רש״י וביניהן — בין עגלה לעגלה שבצדה ואף על פי שראשי הקרשים יוצאים לכאן ולכאן שתי אמות ומחצה לכל רוח וראשי קרשים של עגלה זו מגיעין לראשי קרשים של זו שבצדה שהרי חמש אמות היו בין עגלה לעגלה כדלקמן ורחב עגלה חמש אמות החלל שתי אמות ומחצה ובין הדפנות והאופנים ועובי האופנים שתי אמות ומחצה וי׳ אמות אורך הקרש וכשאורכה נתון על דופני עגלה לרחבה נמצאו ב׳ אמות ומחצה בולטין מכל צד ונמצא ריוח שבין ב׳ העגלות מקורה בראשי קרשים.

רש״י וצדיהן — ריוח שבין דופן עגלה לאופן ועובי האופן.

כי קאמר רבכי קאמר רב — כאשר אמר רב (את דבריו) — בדראתאבדראתא — בחצרות.

רש״י כי קאמר רב — תחתיהן רה״ר.

רש״י בדראתא — בריוח שבין שורות הסדר שהיה סודר קרש על קרש סדר אחד ומניחו ריוח וסודר סדר אחר ומניחו ריוח.

רש״י דמקורות הוו — בקרשים הסדורין עליהן רחבן לאורך העגלה ואורכן לרחבן על ראש דפנותיה וקא סלקא דעתך על פני כל אורך העגלות היו מסודרות.

מכדימכדי — הרי, הואיל ו־, אורכא דעגלה כמה הואיאורכא דעגלה כמה הואי — אורך העגלה כמה היה?? חמש אמיןחמש אמין — חמש אמות;

רש״י ה׳ אמות — כדלקמן.

פותיא דקרש כמה הואיפותיא דקרש כמה הואי — רוחב הקרש כמה היה?? אמתא ופלגאאמתא ופלגא — אמה וחצי;

כמה מותיבכמה מותיב — כמה (קרשים) מניח?? תלתאתלתא — שלשה; פשא ליה פלגא דאמתאפשא ליה פלגא דאמתא — נשאר לו חצי אמה — כי שדי ליה מר ביני וביניכי שדי ליה מר ביני וביני — כשמחלק אותו אדוני בין (קרש) לבין (קרש), כלבוד דמיכלבוד דמי — כסתום הוא נחשב!

רש״י כמה מותיב — כמה סדרים יכול להושיב על אורך דופנותיה תלתא ותו לא ומחזיקות ד׳ אמות וחצי פש ליה ריוח פלגא דאמתא.

רש״י כמה מותיב — כמה סדרים הוא מסדר.

רש״י שדי ליה מר ביני וביני — כשאתה מחלק לריוח שבין הסדרים אין בכל ריוח אלא רביע אמה דהוא טפח ומחצה דה״ל לבוד והיינו מקורה.

מי סברתמי סברת — וכי סבור אתה קרשים אפותייהו הוה מנח להואפותייהו הוה מנח להו — על רחבם היה מניח אותם? אחודן מנח להואחודן מנח להו — על חודם (צדם הצר) מניח אותם.

רש״י אחודן מנח להו — דאיכא רווחא טפי.

סוף סוף, סומכא דקרש כמה הויסומכא דקרש כמה הוי — עובי הקרש כמה היה?? אמתא;

רש״י סומכא — עובי.

כמה הוה מותיבכמה הוה מותיב — כמה (קרשים) היה מניח?? ארבעה; פשא לה אמתאפשא לה אמתא — נשארה לה אמה — כי שדי לה מר ביני וביני, כלבוד דמי!

רש״י ארבעה — דעל כרחיך כל מה שיכול לסדר על פני אורך העגלה הוא מסדר ואינו מגביה להושיב זו על זו שהרי י״ב קרשים היו לעגלה אחת שמ״ח קרשים היו כ׳ קרשים לצפון ועשרים לדרום ושש למערב ושנים למקצועות וכיון דרחבן אמה וחצי ומושב חודן קצר אם אתה מסדר זו על זו הרבה הן נופלות הלכך כמה הוא מותיב ארבע דחמשה בחמשה לא יתבי דאי אפשר לדוחקן ולצמצם להושיב יי בתוך ה׳ אמות ועוד מפני בליטת הטבעות.

רש״י כי שדי מר ביני וביני — לחלקה לאמה זו ג׳ רווחים שבין ארבע סדרים כלבוד דמי שאין כאן ריוח אלא שני טפחים.

הניחא למאן דאמרהניחא למאן דאמר — מובן הדבר לפי מי שאומר קרשים מלמטן עוביין אמה, מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע — שפירשפיר — יפה, מובן;

רש״י הניחא — הא דאמרת שהריוח הזה רשות הרבים הוא למ״ד שעובי הקרשים כלה והולך עד כאצבע איכא למימר דאיכא רווחא טפי בין ד׳ סדרים.

אלא למאן דאמר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה — מאי איכא למימרמאי איכא למימר — מה יש לומר?

רש״י אלא למ״ד כו׳ — פלוגתא לקמן בשמעתין.

רש״י אמתא — כדמשני לקמן עוביין אמה.

אמר רב כהנא:

באטבעי אטבעיבאטבעי אטבעי — בשורות זו על גבי זו, כמדרגות.

רש״י אמר רב כהנא באטבעי — בריוח שבין צדי הקרשים שהטבעות קבועות בהם קאמר רב דהוי רשות הרבים כלומר אי אפשר לסדר בה ארבע סדרים כדקאמרת לפי שטבעות קבועין בקרשים כדכתיב ואת טבעותיהם תעשה זהב (שמות כ״ו:כ״ט) שהיה תוחב הבריחים לתוכן לפי שהן גבוהות וכשיושבות על האדנים שאינם אלא אמה מנענעות לפנים או לאחור אלא שהבריחים מחברים את כולם והבריח התיכון מחבר כל ג׳ הרוחות ומחזיקין זה את זה ואותן טבעות זקופין היו ולא שוכבין והיו רחבין ואי אפשר להן לעמוד זה כנגד זה באותו ריוח לפיכך מושיב שתים זו אצל זו בראש העגלה האחת ופונה צד הטבעות של חיצונה לחוץ ושל פנימית לפנים ואין צריך להניח ריוח ביניהן וכן בראש העגלה השני וכל אחת הריוח באמצע בין צדי הטבעות כך פירשו רבותי וכך היו גורסין אמר רב כהנא באטבעי אטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה ועגלה גופה מקורה הואי אמר שמואל ביתדות ומפרש אטבעי כמו טבעי ופרכינן הנך רווחא דאטבעי היכא מנח להו אגבא דעגלה כדפרישית והתינח צדיהן וביניהן רשות הרבים אלא תחתיהן היכי הוי רשות הרבים הא עגלה גופה מקורה הואי דקא סלקא דעתך שהיו עשויות כעלייה מלמטה כאותן שלנו שטוענין בהן חול ועפר לבנין.

היכא מנח להוהיכא מנח להו — היכן היה מניח אותם?? אגבא דעגלהאגבא דעגלה — על גבה של העגלה — עגלה גופא מקורה הואיעגלה גופא מקורה הואי — העגלה עצמה מקורה היתה!

אמר שמואל:

ביתדות.

רש״י אמר שמואל ביתדות — לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהן כעין אותן שלנו העשויות להביא עצים. ולי נראה פי׳ דאטבי כמו אטבא דספרי האמור במנחות (דף לב.) והוא גלואו״ן בלעז שמבקע מקל אחד בראשו ונושך בו דפי הקונטרס והכי קאמר רב כהנא באטבי לא היה נותן ריוח בין כל סדרא וסדרא כדקאמרת דמתוך שהסדר גבוה ג׳ קרשים כל אחד רחבו אמה וחצי ומושבו קצר שהוא אמה של עובי ותו לא הרי הן נופלות זו על זו אלא מושיב שתי שורות של שלש שנים זו אצל זו כמין אטבי ששתי צלעות האטבא סמוכות זו לזו כן מושיב לראש העגלה האחת ומחזיקות זו את זו ונמצא מקום מושב הסדר ב׳ אמות וכן עושה לראש השני ואמת הריוח באמצע ופרכינן היכא מנח להו לקרשים אגבה דעגלה והא עגלה גופה מקורה הואי ותינח צידיהן וביניהן כו׳ כדפרי׳ וללשון רבותי אין לשון הגירסא נראה כפירושן ולמה הוזכרו אותן טבעות כאן לשלחופינהו לקרשים שבשני סדרים הפנימית שלא יהו טבעותיהן מכוונין זו כנגד זו.

תנו רבנן:

״קרשים מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע,

שנאמר: יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ(שמות כו, כד), ולהלן הוא אומר: תַּמּוּ נִכְרָתוּ(יהושע ג, טז) — דברי רבי יהודה.

רש״י ולהלן הוא אומר תמו נכרתו — מה תמו הנאמר להלן לשון כלייה אף תמים האמור כאן לשון כלייה.

רבי נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר: יַחְדָּיו.״

רש״י שנא׳ יחדו — כולן שוות.

והכתיב ״תמים״!

ההוא — דליתו שלמיןדליתו שלמין — שיביאו (קרשים) שלמים, ולא ליתו דניסראולא ליתו דניסרא — ולא יביאו (קרשים) מנוסרים ומחוברים.

ואידך נמיואידך נמי — והאחר גם, הכתיב ״יחדיו״!

ההוא — דלא לישלחופינהו מהדדידלא לישלחופינהו מהדדי — שלא יזוזו זה מזה.

רש״י דלא לישלחופינהו — אחד לפנים ואחד לחוץ אלא מושיב הקרשים מכוונין זה אצל זה שיעמדו הקרשים מכוונים עוביה של זו כנגד עוביה של זו.

רש״י דלא לייתי דנסרא — קרש אחד מב׳ חתיכות.

בשלמא למאן דאמרבשלמא למאן דאמר — מובן הדבר לפי מי שאומר כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה — היינו דכתיבהיינו דכתיב — זהו שכתוב: וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים(שמות כו, כב), וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹות(שמות כו, כג), דאתי פותיא דהני ממלי ליה לסומכא דהנידאתי פותיא דהני ממלי ליה לסומכא דהני — שבא רחבם של אלה וממלא את עוביים של אלה;

רש״י ואתי פותיא דהני וממלא סומכא דהני — שכשהושיב ששה קרשים למערב נמצא רחבן תשע אמות והמשכן רחבו י׳ נמצא חסר הכותל חצי אמה לצפון וחצי אמה לדרום ומביא שני קרשים אחד למקצוע זה ואחד למקצוע זה ומושיבן אצל השש ורוחב הקרש אמה וחצי נמצא חצי האמה ממלא וסותם חסרון הקיר מערבי והאמה מכסה עביו של קרש הדרומי החיצון נמצאו הזויות שוין מבחוץ שני חודי הקרשים סמוכין יחד וכן לצפון.

אלא למאן דאמר מלמטן עוביין אמה, מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע — האי עייל והאי נפיקהאי עייל והאי נפיק — זה נכנס וזה יוצא!

רש״י האי עייל והאי נפיק — דכיון דקרש אחד שבדרום ושבצפון למעלה כלה בעביו וקרש ההוא נותן במקצוע רחב אמה וחצי נמצא רחב הקרש של מקצוע בולט ויוצא לדרום מלמעלה חוץ מעביו של דרומי וכן לצפון.

דשפי להו כי טוריןדשפי להו כי טורין — שמשפע אותם (באלכסון) כמדרון ההרים.

רש״י דשפי להו — לרוחב ב׳ קרשים שבמקצוע ומקצרן למעלה מרחבן שלא יהיו בולטין.

רש״י כי טורים — ההרים הללו שהן משופעין [מב׳ צדדים].

וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹון בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים(שמות כו, כח) —

תנא:

בנס היה עומד.

רש״י בנס היה עומד — שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו.

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות(שמות כו, א) — אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה.

שדי אורכייהו לפותיא דמשכןשדי אורכייהו לפותיא דמשכן — הנח את ארכן לרוחב המשכן — כמה הויאכמה הויא — כמה הוא?? עשרין ותמניעשרין ותמני — עשרים ושמונה;

דל עשר לאיגראדל עשר לאיגרא — הוצא עשר לגג — פשא להופשא להו — נשארו להם תשע להאי גיסאלהאי גיסא — לצד זה ותשע להאי גיסא:

רש״י דל עשר לאיגרא — לרחב חלל המשכן שהוא י׳ אמות.

לרבי יהודה — מיגליא אמה דאדניםמיגליא אמה דאדנים — מתגלה אמה של האדנים;

רש״י לרבי יהודה — דאמר למעלה כלין עוביין של קרשים לכאצבע אינן ממעטין ביריעות וכשפורשן לרחב המשכן נופלות תשע אמות לצפון ומכסין ט׳ אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם והקרשים חרוצין למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צידיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהן.

לרבי נחמיה — מיגליא אמה דקרשיםמיגליא אמה דקרשים — מתגלה אמה של הקרשים.

רש״י לרבי נחמיה — דאמר אף מלמעלה עוביין אמה ממעט עובי הקרשים הדרומיות והצפוניות אמה לכאן ואמה לכאן באורך היריעות ואינן נופלות אלא ח׳ אמות לכל צד.

רש״י מיגליא אמה מן הקרשים — חוץ לאדנים ואמה דאדנים.

שדי פותייהו לאורכא דמשכןשדי פותייהו לאורכא דמשכן — הנח את רחבן לאורך המשכן — כמה הויא? ארבעין;

רש״י שדי פותייהו לאורכא דמשכן — לאחר שחברו ה׳ יריעות לבד וכל אחת ד׳ אמות רחב הרי כ׳ אמות וכנגדן במחברת השנית שהיא של ה׳ יריעות. הרי מ׳ ל׳ מהן הויין גג למשכן לאורכו ועשר העודפות.

דל תלתין לאיגראדל תלתין לאיגרא — הוצא שלשים לגג — פשא להו עשר:

לרבי יהודה — מכסיא אמה דאדניםמכסיא אמה דאדנים — מתכסה אמה של האדנים;

רש״י לרבי יהודה — דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא היו״ד אמות כולן תלויות ומכוסות כל י׳ אמות של אורך הקרש הרי אף האדנים של צד מערבי מכוסין.

לרבי נחמיה — מיגליא אמה דאדנים.

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים לְאֹהֶל וגו׳(שמות כו, ז), אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו׳.

רש״י ועשית יריעות עזים — אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני.

שדי אורכייהו לפותיא דמשכן — כמה הויא? תלתיןתלתין — שלשים;

דל עשר לאיגרא — פשא להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא:

לרבי יהודה — מיכסיא אמה דאדניםמיכסיא אמה דאדנים — מתכסה אמה של האדנים;

רש״י מיכסיא אמה דאדנים — שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות.

לרבי נחמיה — מיגליא אמה דאדנים.

רש״י לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים — ועודפה של יריעה זו הוצרך לכסות אמה דקרשים שלא כסוה התחתונות.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה ברייתא גם כך: ״וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹודֵף(שמות כו, יג) — לכסות אמה של אדנים, דברי רבי יהודה; רבי נחמיה אומר: לכסות אמה של קרשים.״

רש״י בעודף — שיריעות האהל עודפות על יריעות המשכן ב׳ אמות יהיה סרוח על כיסוי התחתונות לכסות מה שלא כיסוהו.

שדי פותייהו לאורכיה דמשכןשדי פותייהו לאורכיה דמשכן — הנח את רחבן לאורך המשכן — כמה הויא? ארבעין וארבעארבעין וארבע — ארבעים וארבע;

רש״י ארבעים וארבע — די״א יריעות היו.

דל תלתין לאיגרא — פשא להו ארבע סריארבע סרי — ארבע עשרה;

דל תרתי לכפלאדל תרתי לכפלא — הוצא שתים לכפל, דכתיב: וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל(שמות כו, ט) — פשא להו תרתי סריתרתי סרי — שתים עשרה.

רש״י תרתי דכפלא — שהיתה נוטה רוחב חצי יריעה על רוח מזרחית שלא היו שם קרשים שהוא פתח למשכן ואין שם אלא מסך פרוש כמו וילון כדכתיב ועשית מסך לפתח האהל וגו׳.

בשלמא לרבי יהודה — היינו דכתיב: חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹודֶפֶת תִּסְרַח(שמות כו, יב);

רש״י בשלמא לרבי יהודה — דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות היינו דכתיב חצי היריעה העודפת בעליונות יותר מן התחתונות תסרח על אחורי המשכן סרוח על כל אורך הקרשים והאדנים של מערב ונגררות בארץ.

אלא לרבי נחמיה — מאי ״תסרח״?

רש״י מאי תסרח — אמה אחת נגררת ותו לא שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה.

״תסרח״ — מחברותיה.

רש״י מחברותיה — חצי היריעה סרוחה מחברותיה אמה ממנה לכסות האדנים ואמה נגררת.

תנא דבי רבי ישמעאל:

למה משכן דומה? לאשה שמהלכת בשוק, ושפוליהושפוליה — ושולי בגדיה מהלכין אחריה.

רש״י ושיפוליה — שולי בגדיה כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ.

תנו רבנן:

חרוצים היו קרשים, וחלולים היו האדנים, ונראין קרסין בלולאות ככוכבים ברקיע.

רש״י חרוצים היו קרשים — כמו שפירשתי חצי אמה באמצע רחבן מלמטה בגובה אמה ונשארין הידות לכאן ולכאן וגם הם חרוצים מבחוץ כשיעור עובי דופן האדן ברחב ובגובה אמה עד הארץ לרכוב על האדן שיהו משולבות קרש על קרש ולא יפסיק עובי שני האדנים ביניהם.

רש״י וחלולים היו האדנים — שבאותו חלל היו תוקעין ידות הקרשים.

רש״י ונראין קרסין בלולאות — מילתא אחריתי היא שתי מחברות היו היריעות כל אחת ואחת ה׳ יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן ובאמצע היה מחבר בקרסים מחברת עם מחברת שהיו לולאות בשפת חיצונה של כל מחברת באמצע המשכן אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות וגו׳ (שמות כ״ו:ה׳).

תנו רבנן:

״יריעות התחתונות — של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש;

ועליונות — של מעשה עזים.

וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות:

דאילו בתחתונות כתיב: וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ(שמות לה, כה),

ואילו בעליונות כתיב: וְכׇל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹותָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים(שמות לה, כו).״

רש״י נשא לבן — יתירות חכמה משמע.

ותניא משום רבי נחמיה: שטוף בעזיםשטוף בעזים — שטפו (את השער) על גבי העזים, וטווי מן העזים.

שתי גזוזטראות כו׳(משנה שבת יא, ב)

אמר רב משום רבי חייא:

עגלות — תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים.

אמר אביי:

בין עגלה לעגלה — כמלא ארך עגלה.

רש״י בין עגלה לעגלה — שבצדה ה׳ אמות כמלא אורך העגלה.

וכמה ארך עגלה? חמש אמות.

למה לי? בארבע ופלגא סגיבארבע ופלגא סגי — בארבע וחצי די!

רש״י למה לי — אורך העגלה ה׳ אמות.

רש״י בארבע ופלגא סגי — שאם מסדרן על רחבן אינו מסדר על ה׳ אמות יותר מג׳ והרי בארבע ומחצה יכול לסדרן ואי מסדרן בחודן יותר מד׳ לא יסדר מפני הפסקת מקום הבריחים שבאמצע הסדרים ובפלגא אמה נמי תסגי ליה.

כי היכי דלא לידחקו קרשיםכי היכי דלא לידחקו קרשים — כדי שלא יידחקו הקרשים.

רש״י דלא לידחקו — אם בא לסדרן על רחבן.

אמר רבא:

צידי עגלה — כמלא רחב עגלה.

רש״י צדי עגלה — חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן.

רש״י כמלא רחב עגלה — שני הצדדים כמלא רחב חללה דהיינו אמה ורביע לכל צד.

וכמה רחב עגלה? שתי אמות ומחצה.

למה לי? באמתא ופלגא סגיאבאמתא ופלגא סגיא — באמה וחצי די!

רש״י למה לי — רחבה תרתי ופלגא אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה יכניס.

כי היכי דלא לידדו קרשיםכי היכי דלא לידדו קרשים — כדי שלא ינודו הקרשים.

רש״י כי היכי דלא לידדו קרשים — שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה לרחבן מדדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מדדין בהליכתן ויפלו.

רש״י באמתא ופלגא סגי — וישכיבם בה על חודן.

אלא דקיימא לןאלא דקיימא לן — אלא הרי מקובל עלינו דרך רשות הרבים שש עשרה אמה — אנן דגמרינן לה ממשכןאנן דגמרינן לה ממשכן — אנחנו, שלמדנו אותה מן המשכן, דמשכן חמיסרי הואידמשכן חמיסרי הואי — שבמשכן חמש עשרה היתה!

אמתא יתירא הואיאמתא יתירא הואי — אמה יתירה היתה, דהוה קאי בן לוידהוה קאי בן לוי — שהיה עומד (בה) בן לוי, דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להודכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו — שכאשר נשמטים הקרשים היה אוחז אותם.

רש״י אמתא יתירתא הואי — עוד צריך להיות ברחב הדרך עודף אמה שתתן חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונות של ב׳ עגלות.

רש״י דקאי בן לוי דאי משתלפי — זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם.

רש״י הוה נקיט להו — נכנס לבין האויר אמה שביניהם ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדין ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשי׳ שבצדדין עד שמגיע לאמת האויר שביניהם ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה.

רש״י חמיסרי הויין — שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רחב כל אחת ה׳ אמות הרי י׳ וה׳ אמות ריוח שבין עגלה לעגלה הרי ט״ו ואם תאמר יותר מעשרים הן שהרי הקרשים אורכן י׳ אמות והן מוטלות על גבי דופני עגלה לרחבה נמצא אורך הקרשים הרי כ׳ אמה לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו ומעכבין את הילוך העגלות אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הן שהעגלה גבוה י׳ ולגבי רה״ר לית לן למיחשב אלא מקום העגלות וריוח שביניהן שהוא למטה מי׳ דכל למעלה מי׳ לאו רה״ר היא הלכך לא חשיב ליה.

תרגום לעבריתאיני האמנם? והא עגלות דמקורות הויין והרי העגלות מקורות הן כי קאמר רב כאשר אמר רב (את דבריו) בדראתא בחצרות מכדי הרי, הואיל ו־ אורכא דעגלה כמה הואי אורך העגלה כמה היה? חמש אמין חמש אמות פותיא דקרש כמה הואי רוחב הקרש כמה היה? אמתא ופלגא אמה וחצי כמה מותיב כמה (קרשים) מניח? תלתא שלשה פשא ליה פלגא דאמתא נשאר לו חצי אמה כי שדי ליה מר ביני וביני כשמחלק אותו אדוני בין (קרש) לבין (קרש) כלבוד דמי כסתום הוא נחשב מי סברת וכי סבור אתה אפותייהו הוה מנח להו על רחבם היה מניח אותם אחודן מנח להו על חודם (צדם הצר) מניח אותם סומכא דקרש כמה הוי עובי הקרש כמה היה? כמה הוה מותיב כמה (קרשים) היה מניח? פשא לה אמתא נשארה לה אמה הניחא למאן דאמר מובן הדבר לפי מי שאומר שפיר יפה, מובן מאי איכא למימר מה יש לומר באטבעי אטבעי בשורות זו על גבי זו, כמדרגות היכא מנח להו היכן היה מניח אותם? אגבא דעגלה על גבה של העגלה עגלה גופא מקורה הואי העגלה עצמה מקורה היתה דליתו שלמין שיביאו (קרשים) שלמים ולא ליתו דניסרא ולא יביאו (קרשים) מנוסרים ומחוברים ואידך נמי והאחר גם דלא לישלחופינהו מהדדי שלא יזוזו זה מזה בשלמא למאן דאמר מובן הדבר לפי מי שאומר היינו דכתיב זהו שכתוב דאתי פותיא דהני ממלי ליה לסומכא דהני שבא רחבם של אלה וממלא את עוביים של אלה האי עייל והאי נפיק זה נכנס וזה יוצא דשפי להו כי טורין שמשפע אותם (באלכסון) כמדרון ההרים שדי אורכייהו לפותיא דמשכן הנח את ארכן לרוחב המשכן כמה הויא כמה הוא? עשרין ותמני עשרים ושמונה דל עשר לאיגרא הוצא עשר לגג פשא להו נשארו להם להאי גיסא לצד זה מיגליא אמה דאדנים מתגלה אמה של האדנים מיגליא אמה דקרשים מתגלה אמה של הקרשים שדי פותייהו לאורכא דמשכן הנח את רחבן לאורך המשכן דל תלתין לאיגרא הוצא שלשים לגג מכסיא אמה דאדנים מתכסה אמה של האדנים מיכסיא אמה דאדנים מתכסה אמה של האדנים תלתין שלשים תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כך שדי פותייהו לאורכיה דמשכן הנח את רחבן לאורך המשכן ארבעין וארבע ארבעים וארבע ארבע סרי ארבע עשרה דל תרתי לכפלא הוצא שתים לכפל תרתי סרי שתים עשרה ושפוליה ושולי בגדיה שטוף בעזים שטפו (את השער) על גבי העזים בארבע ופלגא סגי בארבע וחצי די כי היכי דלא לידחקו קרשים כדי שלא יידחקו הקרשים באמתא ופלגא סגיא באמה וחצי די כי היכי דלא לידדו קרשים כדי שלא ינודו הקרשים אלא דקיימא לן אלא הרי מקובל עלינו אנן דגמרינן לה ממשכן אנחנו, שלמדנו אותה מן המשכן דמשכן חמיסרי הואי שבמשכן חמש עשרה היתה אמתא יתירא הואי אמה יתירה היתה דהוה קאי בן לוי שהיה עומד (בה) בן לוי דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו שכאשר נשמטים הקרשים היה אוחז אותם

חלק ב

דברי התנאים

והרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו

ספרי במדבר, פסקא מו · דרשת הפסוק · ״ויקח משה את העגלת ואת הבקר… את שתי העגלת… ואת ארבע העגלת״ · משה חילק את העגלות לפי דעתו; ארבע לבני מררי, כנגד ששה עשר ראשי אבות לאלעזר ושמונה לאיתמר

״העגלות״, ״ארבעת הבקר״, ״שמנת הבקר״, ״איתמר״, ״אבתם״, ״שמונה״, ״ולבני איתמר״ — נפתחו מקיצורי כתב היד (״העגל׳״, ״ארב׳ הב׳״, ״הבק׳״, ״איתמ׳״, ״אית׳״, ״אבת׳״, ״ח׳״).

הפסוק מדברי הימים א כד, ד–ו בכתב היד בסדר אחר ובחסר (״וימצאו רבים בני אלעזר… מבני איתמר… לבית אבתם ששה עשר, לבני איתמר ראשים לבית אבתם שמנה״), ואחר כך ״כי היו שרי קודש״ (שם, ה) וסוף הפסוק ד שוב. בהורוויץ: ״לפי שהם ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר, שנאמר: וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר, ויחלקום מבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה; ויחלקום בגורלות אלה עם אלה; ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר״.

הפסקה ממשיכה ב״ולבני קהת לא נתן — רבי נתן אומר: מיכן שנתעלם מעיני דוד…״ — בפרשה ולבני קהת לא נתן. ״הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו״ — גם בבמדבר רבה יב, יט (להלן, ט), וטעם החלוקה שם אחר: לפי כובד עבודתם.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹות וְאֶת הַבָּקָר(במדבר ז, ו) —

הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו.

אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן(במדבר ז, ז) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹות וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי(במדבר ז, ח) —

לפי שהן ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר,

שנאמר: וַיִּמָּצְאוּ רבים בְנֵי אֶלְעָזָר לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מבני אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לבית אבתם שִׁשָּׁה עָשָׂר(דברי הימים א כד, ד) לבני איתמר ראשים לְבֵית אֲבתָם שְׁמנָה;

כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹודֶשׁ(דברי הימים א כד, ה) —

שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבתָם שְׁמנָה;

וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר וגו׳(דברי הימים א כד, ו).

חלק ג

דברי האמוראים

זיוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע — אהל מועד ובית עולמים

שיר השירים רבה, פרשה ב, טז · דרשת הפסוק · ״יונתי בחגוי הסלע… כי קולך ערב ומראך נאוה״ · הפסוק באהל מועד כדעת רבי מאיר, ובבית העולמים כדעת רבנן: קול אחד וקרבנות

״פתר קרא״ — בכתב היד ״קריאה״, והיו״ד והה״א נמחקו במאגרים. ״ולמשוררים״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״ולמשור׳״. ״היך מה דאת אמר״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״המ׳א״.

״על דרבי מאיר… על דרבנין״ — בוילנא ״על דעתיה דרבי מאיר… על דעתיה דרבנן״. ״בסתר עולמים״ — שם ״בסתר בית עולמים״. ״עד ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים קול אחד״ — שם ״להשמיע קול אחד״.

המדרש קורא ״את ארבעת העגלות״ (במסורה: ואת ארבע העגלת).

״אי זה בקר? את ארבעת העגלות ואת שמנת הבקר״ — וכן בשיר השירים רבה ו, ט (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, ח, ״הפרות חיות וקיימות״), בטעמא דרבנן ״בבית עולמים הקריבום״.

רבי חונא ורבי אחא בשם רבי אחא ברבי חנינא פתר קרא על דרבי מאיר באהל מועד:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע(שיר השירים ב, יד) — שחבויין בסתר אהל מועד.

הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ —

שנאמר: וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא ח, ד).

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ —

שנאמר: וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ(ויקרא ט, כד).

שירה נאה אמרו; על ידי שראו דבר חדש — לפיכך אמרו שירה חדשה.

כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב — זה השיר.

וּמַרְאֵךְ נָאוֶה —

היך מה דאת אמר: וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, ה).

בבית העולמים

אמר רבי תנחומא:

אינון פתרין לה על דרבי מאיר באהל מועד; אף אפתרינא על דרבנין בבית עולמים.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע — שהיו חבויין בסתר עולמים.

הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ —

היך מה דאת אמר: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, א).

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ —

היך מה דאת אמר: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁורְרִים קוֹל אֶחָד(דברי הימים ב ה, יג).

רבי אבין בשם רבי אבא כהן בן דליה:

כתיב: וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו(שמות יט, ח),

וכתיב: וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ(שמות כד, ג).

עד איכן עמד להן אותו הקול?

עד וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁורְרִים קוֹל אֶחָד.

כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב — זה השיר.

וּמַרְאֵךְ נָאוֶה — אלו הקרבנות,

היך מה דאת אמר: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים … בָּקָר(מלכים א ח, סג).

אי זה בָּקָר? את ארבעת הָעֲגָלֹות וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר(במדבר ז, ח).

חהפרות חיות וקיימות

העגלות והפרות חיות וקיימות לעולם; היכן הקריבום

הדרשה כולה נדפסת פעם אחת, במקומה; כאן הפניה בלבד, שלא תידפס פעמיים.

״באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמא תמות אחת מכל הפרות… נתן להם הוויה… ואיכן הקריבו אותן?… אי זה בקר? הוי אומר: את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר… רבי מאיר אומר: עד עכשו הן קיימות״ (שיר השירים רבה ו, ט) — נדפס בתוך הדרשה השלמה על ״יפה את רעיתי״, בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, סעיף ח.

חלק ד

מדרשים מאוחרים

טלפי עבודתם

במדבר רבה, פרשה יב, יט · דרשת הפסוק · ״ויקח משה את העגלות ואת הבקר״ · שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי, לפי כובד עבודתם

״שלא היתה עבודתם כבדה״ — בכתב היד נמחק ״כבר״ ונכתב ״כבדה״ בגליון.

״הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו״ — כבספרי במדבר מו (לעיל, ו); טעם החלוקה כאן אחר: לפי כובד העבודה, ובספרי — לפי ששה עשר משמרות לאלעזר ושמונה לאיתמר.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹות וגו׳(במדבר ז, ו) —

הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו.

אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וגו׳(במדבר ז, ז) —

לפי שלא היה עבודת בני גרשון כי אם יריעות האהל, והמכסאות, והמסך, והקלעים, והמיתרים שהיו מעמידים בהם היריעות:

ראשי המיתרים האחד היה קשור ביריעות, וראשיהם השני היה קשור ביתידות,

והיו נועצים היתידות בארץ, כדי שלא יגלול הרוח ליריעות.

ולפי שלא היתה עבודתם כבדה — נתן להם שתי עגלות בלבד.

אבל לבני מררי, שהיתה עבודתם קשה וכבידה —

קרשים, ובריחים, ועמודים, ואדנים, ויתידות, ומיתרים, לכל כליהם ולכל עבודתם —

נתן להם ארבע עגלות.

הדא הוא דכתיב:

וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹות וגו׳(במדבר ז, ח).

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ירושלמי, בבלי, ספרי במדבר, שיר השירים רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§68§§

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סח: ולבני קהת לא נתן

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט)

״ולבני קהת לא נתן… בכתף ישאו״: משא בני קהת בהלכות שבת, ״ישאו״ — לשון שירה, ודוד שהעלה את הארון בעגלה — עוזא, אחיתופל וברכת עובד אדום; ענותנותם של בני קהת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי, תנחומא, שמות רבה, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: משא בני קהת

המוציא על כתיפו — שכן משא בני קהת

אשכן משא בני קהת — שמן המאור בימינו

ירושלמי שבת י, ג · הלכה · סוגיא

״אפונדתו לחלוקו ובחפת״ — כן נראה שנכתב בכ״י ליידן, כבכתבי יד רבים של המשנה, אלא שנמחק וכנראה שונה ל: ״ובשפת״.

״ומנחת התמיד שליום״ — בכ״י ליידן כבכל מקום חוברה תיבת היחס ״של״ לתיבה שאחריה, אלא שהמגיה סימן נקודה לאות הפרדת המילה.

״אמר רבי לוי… בפלטין שלמלך״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה.

משנה שבת י, ג

המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפו, חייב, שכן משא בני קהת.

לאחר ידו, ברגלו ובפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו ובאפונדתו ופיה למטה, בין אפונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו, במנעלו ובסנדלו, פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.

רבי יוסי בעיבעי — שאל, הקשה: מעתה, הוציא כגרוגרתכגרוגרת — כשיעור תאנה מיובשת (שיעור הוצאה בשבת) על כתיפו חייב.

והן משא בני קהת?

וכתיב: וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה(במדבר ד, טז), שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד שליום תלויה בזרועו.

שמן המשחה איכן היה נתון?

רבי אבון בשם רבי אלעזר: כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתובאפונדתו — בפונדתו — חגורה חלולה שנותנים בה מעות.

אין תאמר שהיה קטן, אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן(במדבר ג, לב) — דוך דוכניםדוך דוכנים — שר השרים, ראש המנהיגים היה.

רבי יהודה בירבי אמר: מרכל היה.

תני רבי חייה: ולמה נקרא שמו מרכל, שהיה מר על הכל.

אלא שאין גדולה בפלטין שלמלךבפלטין שלמלך — בארמונו של מלך.

{אמר רבי לוי: כתיב וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן(ויקרא ו, ג). אלא שאין גדולה בפלטין שלמלך}.

תרגום לעבריתבאפונדתו בפונדתו — חגורה חלולה שנותנים בה מעות בעי שאל, הקשה כגרוגרת כשיעור תאנה מיובשת (שיעור הוצאה בשבת) דוך דוכנים שר השרים, ראש המנהיגים בפלטין שלמלך בארמונו של מלך

בהמוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים

בבלי שבת פרק י, צב ע״א · הלכה · סוגיא · המוציא על כתיפו חייב, שכן משא בני קהת; למעלה מעשרה טפחים — משכן עשר אמות, וגובהן של לויים

לפני הסוגיא: ״התם — למעלה משלשה, הכא — למטה משלשה״ (על המוציא פירות ביד ובכלי); אחריה: ״אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן״.

״ואיבעית אימא מארון״ — בכ״י מינכן 95: ״מארון וכפרת״; בכ״י וטיקן 108: ״מארון גמר״. ״על חכם גבור ועשיר ובעל קומה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״על חכם גבור ועשיר״, בלי ״ובעל קומה״.

משנה שבת י, ג

המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו — חייב, שכן משא בני קהת.

רש״י מתני׳ שכן משא בני קהת — בכתף ישאו (במדבר ז׳:ט׳) וימין ושמאל וחיק אורח ארעא ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש״ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה [שמן] אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף.

כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו — פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.

רש״י ופיה למטה — אין דרך הוצאה בכך אבל פיה למעלה דרך הוצאה.

רש״י פונדתו — אזור חלול.

רש״י מרפקו — איישיל״א.

רש״י שפת חלוקו — שפה התחתונה.

משא בני קהת

אמר רבי אלעזר:

המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים — חייב, שכן משא בני קהת.

רש״י גמ׳ המוציא משאוי למעלה מי׳ — מעבירו באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן הארץ [עשרה] קאמר דאי במונח על כתפו מתניתין היא והא דתנן (לקמן דף ק.) הזורק ד׳ אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר אלמא אין למעלה מעשרה רשות הרבים דווקא זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני קהת במשכן.

ומשא בני קהת מנלןמנלן — מנין לנו??

דכתיב: עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב(במדבר ג, כו) — מקיש מזבח למשכןמקיש מזבח למשכן — משווה (בהיקש) את המזבח למשכן: מה משכן עשר אמות, אף מזבח עשר אמות.

רש״י אף מזבח — גובהו י׳ אמות והוצרך לסובבו בקלעים של י׳ אמות רחב ומה אני מקיים וג׳ אמות קומתו (שמות כ״ז:א׳) משפת סובב ולמעלה ומה אני מקיים וקומה ה׳ דקלעים משפת מזבח ולמעלה כך מפורש בזבחים (דף נט:) שהיו הקלעים ט״ו אמות.

רש״י אשר על המשכן וגו׳ — בקלעי החצר משתעי.

ומשכן גופיה מנלןומשכן גופיה מנלן — והמשכן עצמו — מנין לנו??

דכתיב: עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹורֶךְ הַקָּרֶשׁ(שמות כו, טז), וכתיב: וַיִּפְרֹושׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יט), ואמר רב: משה רבינו פרשו — מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות.

רש״י מכאן אתה למד — דקס״ד שאר הלוים נמי גביהי כמשה.

וגמיריוגמירי — ומקובלים אנו (גמרא בידינו) דכל טונא דמידלי במוטותדכל טונא דמידלי במוטות — שכל משא שמוגבה במוטות — תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחתתילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת — שליש (המשא) מלמעלה (מן המוט) ושני שלישים מלמטה; אישתכח דהוה מידלי טובאאישתכח דהוה מידלי טובא — נמצא שהיה מוגבה הרבה (למעלה מעשרה טפחים).

רש״י תלתא מלעיל — וכיון דמזבח י׳ אמות והוא נושא בכתף כדכתיב ולבני קהת לא נתן (במדבר ז׳:ט׳) (עגלות) וגו׳ והלוים י׳ אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה מראשיהן או מכתיפו נמצא גבוה מן הארץ קרוב לשליש של י׳ אמות דהוו טובא טפי יותר מי׳ טפחים.

ואיבעית אימאואיבעית אימא — ואם תרצה, אמור: מארון, דאמר מרדאמר מר — שאמר החכם (שנאמר בברייתא): ארון תשעה וכפורת טפח, הרי כאן עשרה.

רש״י ואיבעית אימא — לא גביהי לוים ולאו ממזבח גמרינן דשמא לוים לא גביהי אלא ז׳ אמות ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא ב׳ או ג׳ טפחים ומארון גמר לה ר׳ אלעזר.

וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות — תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרעמלרע — מלמטה; אישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאיאישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי — נמצא שהיה (הארון) עומד למעלה מעשרה טפחים.

רש״י אשתכח דלמעלה מי׳ קאי — טובא אפילו אין גובהן של לוים אלא ג׳ אמות כמונו הרי י״ח טפחים וארון אינו תלוי למטה מכתפותיהן אלא ו׳ טפחים וב׳ שלישי טפח אישתכח דגבוה י׳ ויותר.

וליגמר ממשהוליגמר ממשה — ונלמד (את גובהם של הלוים) ממשה!

רש״י וליגמר ממשה — שפרש המשכן ונמצא דגובהן של לוים עשר אמות ונילף מלוים נושאי המזבח.

דילמא משה שאנידילמא משה שאני — שמא משה שונה, דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה.

רש״י דאמר מר — במסכת נדרים.

תרגום לעבריתמנלן מנין לנו? מקיש מזבח למשכן משווה (בהיקש) את המזבח למשכן ומשכן גופיה מנלן והמשכן עצמו — מנין לנו? וגמירי ומקובלים אנו (גמרא בידינו) דכל טונא דמידלי במוטות שכל משא שמוגבה במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת שליש (המשא) מלמעלה (מן המוט) ושני שלישים מלמטה אישתכח דהוה מידלי טובא נמצא שהיה מוגבה הרבה (למעלה מעשרה טפחים) ואיבעית אימא ואם תרצה, אמור דאמר מר שאמר החכם (שנאמר בברייתא) מלרע מלמטה אישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי נמצא שהיה (הארון) עומד למעלה מעשרה טפחים וליגמר ממשה ונלמד (את גובהם של הלוים) ממשה דילמא משה שאני שמא משה שונה

מנין לעיקר שירה מן התורה

ג״ישאו״ — לשון שירה

ברייתא, בבלי ערכין פרק ב, יא ע״א · ברייתא · ״בכתף״ — ממשמע שישאו; מה תלמוד לומר ״ישאו״? לשון שירה — ״שאו זמרה״, ״ישאו קולם ירונו״

הברייתא בתוך הסוגיא (להלן, ד), ״ותנא מייתי לה מהכא״, אחרי דברי רב נחמן בר יצחק ״המה ישאו קולם״. וכן בבמדבר רבה ו, י (להלן, ה), בתוך נוסח אחר של הסוגיא כולה: ״תני: ולבני קהת לא נתן… אין ישאו אלא לשון שירה״; שם ״[ממשמע שנאמר בכתף]״ הושלם במאגרים, והפסוק האחרון ״המה ישאו קולם ירננו״.

ותנא מייתי לה מהכאותנא מייתי לה מהכא — והתנא (של הברייתא) מביא אותה (את הלימוד) מכאן:

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט) —

ממשמע שנאמר ״בכתף״, איני יודע שישאו?

מה תלמוד לומר ״ישאו״?

אין ״ישאו״ אלא לשון שירה;

וכן הוא אומר שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹוף(תהלים פא, ג),

ואומר יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹונּוּ וגו׳(ישעיה כד, יד).

תרגום לעבריתותנא מייתי לה מהכא והתנא (של הברייתא) מביא אותה (את הלימוד) מכאן

דמנין לעיקר שירה מן התורה

בבלי ערכין פרק ב, יא ע״א – ע״ב · הלכה · סוגיא · מנין לעיקר שירה מן התורה — עשרה מקראות; ביכורים טעונין שירה

הסוגיא מן ״אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה?״ (בגמרא על משנה ערכין ב, ג–ד) עד הברייתא ״ולא ימותו גם הם גם אתם — אתם בשלהם והם בשלכם במיתה״; לפניה ״מה כפרה ביום, אף שירה ביום״, ואחריה ״אמר אביי: נקיטינן, משורר ששיער בשל חבירו במיתה״ — דין המשורר והמשוער, ענין אחר.

״כדתני רבי יוסי״ — בכ״י מינכן 95: ״רבי יוסף, דתני רב יוסף״; בדפוס ונציה: ״רבי יוסף״.

״במשא״ (הראשון) — כן בכתבי היד ובכתוב; בדפוסים אינו.

״הלוים במשא ישור״ — כן בכתבי היד של התלמוד, וכן בהמשך המשפט, וכן בכמה כתבי יד של המקרא ובעוד מקורות; בנוסח המקרא שלנו: ״יסר״; בדפוס וילנא הוקפה המלה בסוגריים בשתי הופעותיה.

״המ[ה]״ — כן תוקן בדפוס וילנא, וכן בכ״י וטיקן 120 ובנוסח המקרא שלנו; בעדי נוסח אחרים: ״הם״.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהָיו(דברים יח, ז) — איזהו שירות שבשם? הוי אומר, זה שירה.

רש״י שבשם — שמזכירין בו שם שמים: אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב דכתיב הנה עבדי ירונו מטוב לב (ישעיהו ס״ה:י״ד).

ואימא נשיאות כפיםואימא נשיאות כפים — ואמור (שמא זו) ברכת כהנים! מדכתיב לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ(דברים י, ח), מכלל דברכת כהנים לאו שירות היאמכלל דברכת כהנים לאו שירות היא — מכאן שברכת כהנים אינה ״שירות״.

רש״י אימא ביכורים — והכי קאמר קרא תחת אשר לא הבאת ביכורים.

רב מתנה אמר מהכאמהכא — מכאן: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב(דברים כח, מז) — איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר, זה שירה.

ואימא דברי תורהואימא דברי תורה — ואמור (שמא) דברי תורה! דכתיב פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב(תהלים יט, ט) — משמחי לב איקריאיקרי — נקראו, טוב לא איקרי.

ואימא בכורים! דכתיב וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב(דברים כו, יא) — טוב איקרי, טוב לבב לא איקרי.

אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה? אתיא ״טוב״ ״טוב״אתיא ״טוב״ ״טוב״ — נלמד (בגזירה שוה) ״טוב״ ״טוב״ מהכא.

רש״י מנין לביכורים שטעונין שירה — שאומרים ארוממך יי כי דליתני כדתנן במס׳ ביכורים (משנה ביכורים ג׳:ד׳).

רש״י טוב טוב — כתיב הכא בכל הטוב וכתיב בשירה בשמחה ובטוב לבב (דברים כ״ח:מ״ז).

איניאיני — האמנם? (וכי כך הוא?)? והא אמרוהא אמר — והרי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים(שופטים ט, יג) — אם אנשים משמח, אלהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין!

משכחת להמשכחת לה — תמצא אותה (אפשר לקיימה) כדתני רבי יוסי: פרי אתה מביא, ואי אתה מביא משקין; הביא ענבים ודרכן מנין? תלמוד לומר תָּבִיא(דברים כו, ב).

רש״י פרי — בביכורים כתיב (שם כו) מראשית פרי.

רש״י הביא ענבים — לעזרה לביכורים ודרכן מנין שיצא ת״ל אשר תביא מארצך מ״מ.

חזקיה אמר מהכא: וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם(דברי הימים א טו, כב) במשא ישור בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא — אל תיקרי ״ישור״ אלא ״ישיר״.

רש״י (ישור במשא) חזקיה אמר מהכא — אשכחן שירת לוים מן התורה ישור במשא נשיאות קול בשיר.

בלווטי, אמר רבי יוחנן מהכא: לַעֲבֹוד עֲבֹודַת עֲבֹודָה(במדבר ד, מז) — איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר, זו שירה.

רש״י בלווטי — שם חכם.

רש״י שירה — צריך עבודת קרבן שאינו נאמר אלא על היין של נסכי קרבן כדכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם (במדבר י׳:י׳).

רבי יצחק אמר מהכא: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹוף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל(תהלים פא, ג).

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: המ[ה] יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹונּוּ בִּגְאוֹן יְיָ צָהֲלוּ מִיָּם(ישעיה כד, יד).

רש״י צהלו מים — יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף.

ותנא מייתי לה מהכא: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט) — ממשמע שנאמר ״בכתף״, איני יודע שישאו? מה תלמוד לומר ״ישאו״? אין ״ישאו״ אלא לשון שירה; וכן הוא אומר שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹוף, ואומר יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹונּוּ וגו׳.

רש״י מייתי לה מהכא — לעיקר שירה מן התורה.

חנניא בן אחי רבי יהושע אמר מהכא: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט) — על עסקי קול.

רש״י על עסקי קול — שהיה מצוהו לשורר לפי שמשה לוי היה.

רב אשי אמר מהכא: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁורְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד(דברי הימים ב ה, יג).

רבי יונתן אמר מהכא: וְלֹא יָמֻותוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם(במדבר יח, ג) — מה אתם בעבודת מזבח, אף הם בעבודת מזבח.

רש״י מה אתם — אכהנים קאי קרא.

רש״י אף הם — הלוים בעבודת מזבח ולא משכחת לוים כשרים בעבודת מזבח אלא בשיר.

תניא נמי הכיתניא נמי הכי — שנויה (ברייתא) גם כך: וְלֹא יָמֻותוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם — אתם בשלהם והם בשלכם — במיתה;

רש״י אתם בשלהם — הכהנים שנכנסו בעבודת לוים כגון ששררו.

רש״י והם בשלכם — לוי שעבד על המזבח ככהן.

הם בשלהם — אינן במיתה אלא באזהרה.

רש״י הם בשלהם — כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקים זה למשוער וזה למשורר.

רש״י אלא באזהרה — לא אתפרש לן.

תרגום לעבריתואימא נשיאות כפים ואמור (שמא זו) ברכת כהנים מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא מכאן שברכת כהנים אינה ״שירות״ מהכא מכאן ואימא דברי תורה ואמור (שמא) דברי תורה איקרי נקראו אתיא ״טוב״ ״טוב״ נלמד (בגזירה שוה) ״טוב״ ״טוב״ איני האמנם? (וכי כך הוא?) והא אמר והרי אמר משכחת לה תמצא אותה (אפשר לקיימה) תניא נמי הכי שנויה (ברייתא) גם כך

הכל הפקודים — השיר מעכב את הקרבן

במדבר רבה, פרשה ו, י · נוסח אחר · הלוים שקולים בחבה; השיר מעכב את הקרבן; מנין לעיקר שירה מן התורה — ״ישאו״ לשון שירה, ״לעבוד עבודת עבודה״

נוסח אחר של הסוגיא בבבלי ערכין פרק ב, יא ע״א (לעיל, ד) ושל הברייתא שבה (לעיל, ג). בבבלי (שם, לפני הסוגיא) ״מאי טעמא דרבי מאיר? דאמר קרא… ורבנן? ההוא לאידך דרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מה כפרה ביום אף שירה ביום״, וכאן הטעם בשם רבי אלעזר. ״תחת אשר לא עבדת״ — בבבלי בשם רב מתנה, וכאן בשם רבי חנינא; ״ויהי כאחד למחצצרים״ — בבבלי בשם רב אשי, וכאן בשם רבי אסי; ״לעבוד עבודת עבודה״ (רבי יוחנן) — בבבלי אחרי חזקיה, וכאן באחרונה. אין כאן ״ואימא נשיאות כפים״, ״ואימא דברי תורה… ואימא בכורים״ ודברי רב מתנה על הבכורים והיין.

״וכנניהו [שר] הלוים ישור במשא״ — בכתב היד ״וכנניהו מן הלוים״ (מסומן במאגרים כמשובש; במסורה: וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא; דברי הימים א טו, כב). ״[ומעלה]״ (במדבר ד, מז), ״[ממשמע שנאמר בכתף]״ — הושלמו במאגרים, האחרון מעד נוסח אחר. ״קול [אחד]״ — בכתב היד ״אחר״ (מסומן במאגרים כמשובש).

המדרש קורא ״המא ישאו קולם״ (ישעיהו כד, יד; במסורה: המה), ״ירננו״ (במסורה: ירנו).

כׇּל הַפְּקֻודִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וגו׳(במדבר ד, מו) —

מאחר שחשב הלוים — משפחת בני קהת לבד, ומשפחת בני גרשון לבד, ומשפחת בני מררי לבד — חזר וכלל מנינם ביחד,

להגיד שכלם שקולים לפני המקום בחבה.

מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כׇּל הַבָּא לַעֲבֹוד עֲבֹודַת עֲבֹודָה וַעֲבֹודַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד(במדבר ד, מז) —

תני:

השיר מעכב את הקרבן — דברי רבי מאיר;

וחכמים אומרים: אינו מעכב.

אמר רבי אלעזר:

טעמיה דרבי מאיר מהאי קראטעמיה דרבי מאיר מהאי קרא — טעמו של רבי מאיר — מן הכתוב הזה: וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻונִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ח, יט) —

מה כפרה מעכבת, אף שירה מעכבת.

ורבנן מוקמין מהאי קראורבנן מוקמין מהאי קרא — וחכמים מעמידים (דורשים) את הכתוב הזה: מה כפרה ביום, אף שירה ביום.

אמר רב יהודה בשם שמואל:

מנין לעיקר שירה מן התורה?

שנאמר: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְיָ(דברים יח, ז) —

איזהו שירות שבשם יי? הוי אומר: זה שירה.

רבי חנינא אמר:

מהכאמהכא — מכאן: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב(דברים כח, מז) — הוי אומר: זה שירה.

חזקיהו אמר:

מהכא: וּכְנַנְיָהוּ(דברי הימים א טו, כב) שר הַלְוִיִּם ישור בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא — אין ״ישור״ אלא ״ישיר״.

רבי יצחק אמר:

מהכא: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹוף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל(תהלים פא, ג).

רב נחמן בר יצחק אמר:

מהכא: המא יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן יְיָ צָהֲלוּ מִיָּם(ישעיה כד, יד).

תני:

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט) —

ממשמע שנאמר ״בכתף״ איני יודע שישאו?

מה תלמוד לומר ״ישאו״?

אין ״ישאו״ אלא לשון שירה;

וכן הוא אומר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹוף,

ואומר: הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם ירננו.

חנניה בן אחי רבי יהושע אמר:

מהכא: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט) — על עסקי קול.

רבי אסי אמר:

מהכא: וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּצרִים וְלַמְשֹׁורְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד(דברי הימים ב ה, יג).

רבי יונתן אמר:

וְלֹא יָמֻותוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם(במדבר יח, ג) — מה אתם בעבודת מזבח, אף הם בעבודת מזבח.

רבי יוחנן אמר:

מהכא: לַעֲבֹוד עֲבֹודַת עֲבֹודָה —

איזו היא עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה.

תרגום לעבריתטעמיה דרבי מאיר מהאי קרא טעמו של רבי מאיר — מן הכתוב הזה ורבנן מוקמין מהאי קרא וחכמים מעמידים (דורשים) את הכתוב הזה מהכא מכאן

חלק ב

דברי התנאים

ונתעלם מעיני דוד

ספרי במדבר, פסקא מו · דרשת הפסוק · רבי נתן: נתעלם מעיני דוד, ואחיתופל — היה לך ללמוד ממשה רבך, בכתף

״ויקרא דוד לצדוק ולאביתר הכהנים וללוים לאוריאל וגו׳ ויאמר להם וגו׳ ויאמר עד כמשפטם ביד אהרן אביהם״ — כך בכתב היד, בקיצור הפסוקים (דברי הימים א טו, יא–טו, ומשם לכד, יט); ״ויאמר״ השני כנראה כפל. בדפוס (הורוויץ) הפסוקים במלואם, ושם ״והיכן צוהו״ ו״ומשה מפי הגבורה״.

המדרש קורא ״אל העגלה החדשה וישאו״ (שמואל ב ו, ג; במסורה: אל עגלה חדשה וישאהו), ״בעזא״ (שם ו, ז; במסורה: בעזה).

מקבילות: במדבר רבה יב, כ (להלן, ז) — בשינויים קלים; ירושלמי סנהדרין י, ב (להלן, ח) — ״אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא בכל יום לא אמרת ליה״; בבלי סוטה פרק ז, לה ע״א (להלן, ט) — ״הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו״; ושתיהן צורפו בסיפור שבבמדבר רבה ד, כ (להלן, יד).

ראש הפסקא, ״ויקח משה את העגלות — הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו… ששה עשר לאלעזר ושמונה לאיתמר״ — בפרשה סז (ויקח משה את העגלת ואת הבקר).

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן(במדבר ז, ט) —

רבי נתן אומר:

מיכן שנתעלם מעיני דוד, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בעגלה,

שנאמר:

וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל(שמואל ב ו, ג) העגלה החדשה וישאו מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה,

וַיִּחַר אַף יְיָ בעזא וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמׇת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים(שמואל ב ו, ז),

וַיִּחַר לְדָוִד וגו׳(שמואל ב ו, ח).

אמר אחיתופל לדוד:

לא היה לך ללמד ממשה רבך, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן?

הרי דוד משלחו ומעלו בכתף,

שנאמר:

וַיִּקְרָא דָוִד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל וגו׳(דברי הימים א טו, יא),

וַיֹּאמֶר לָהֶם וגו׳(דברי הימים א טו, יב),

ויאמר — עד כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(דברי הימים א כד, יט).

היכן ציוהו?

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן.

הא לא חידשו הלוים כלום, אלא הכל מפי משה, ומשה מפי הקדש.

זהארון בכתף

במדבר רבה, פרשה יב, כ · דרשת הפסוק · ״ולבני קהת לא נתן״ · נוסח אחר · דוד שהרכיב את הארון בעגלה, ועצת אחיתופל

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא מו (לעיל, ו), בשינויים: כאן ״בעגלה חדשה״, ״לא היה לך ללמוד מן משה רבך״, ״משלחן ומעלן״, ״עד ביד אהרן אביהם כאשר צוה יי״ ו״מפי הקדוש [ברוך הוא]״, ואין כאן ראש הפסקא.

״ויקרא דוד לצדוק ולאביתר״ (דברי הימים א טו, יא) — בכתב היד ״ולאיתר הכהן״ (מסומן במאגרים כמשובש); ״עד״ — כתב היד מקצר את הפסוקים עד ״ביד אהרן אביהם״ (שם כד, יט). ״לך ללמוד״ — ״לך״ בגליון. ״ומשה מפי הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״מפי הקדוש״ בלבד.

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).

רבי נתן אומר:

מכאן נתעלם מעיני דוד, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בעגלה חדשה,

שנאמר: וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וגו׳(שמואל ב ו, ג), וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְיָ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה(שמואל ב ו, ח).

אמר אחיתופל לדוד: לא היה לך ללמוד מן משה רבך, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳?

הרי דוד משלחן ומעלן בכתף,

שנאמר: וַיִּקְרָא דָוִד לְצָדוֹק(דברי הימים א טו, יא) ולאביתר הכהן — עד בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם כַּאֲשֶׁר צוה יְיָ(דברי הימים א כד, יט).

היכן ציוהו? וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן.

הא לא חידשו הלוים כלום, אלא הכל מפי משה, ומשה מפי הקדוש ברוך הוא.

חלק ג

דברי האמוראים

דוד והארון בעגלה

חאחיתופל אדם גיבור בתורה היה

ירושלמי סנהדרין י, ב · סוגיא

בהלכה על המשנה ״שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא… בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי״ (משנה סנהדרין י, ב): עניין אחיתופל — גדולתו בתורה, הארון בעגלה (״ולבני קהת לא נתן״), התהום, ״כיצד נתרחק״ וצוואתו; לפניה דואג, ואחריה ״גיחזי אדם גיבור בתורה היה״.

מקבילות: ספרי במדבר, פסקא מו (לעיל, ו) — ״אמר אחיתופל לדוד: לא היה לך ללמד ממשה רבך״; ״תשעים אלף זקינים… ולא מינה אחיתופל עמהן״ ו״והוה ארונא טעין כהניא לרומא… מילה דמיינקייא״ — גם בסיפור שבבמדבר רבה ד, כ (להלן, יד), ושם ״דבח קומוי, והוא קאים״.

אחיתופל אדם גיבור בתורה היה.

כתיב: וַיֹּוסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כׇּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף(שמואל ב ו, א).

רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: תשעים אלף זקינים מינה דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהן.

הדא היא דכתיב:

וַיֹּוסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כׇּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף.

ויסף — תלתין, עוד — תלתין, ופשוטיה דקרייה — תלתין, הרי תשעין.ויסף — תלתין… — ״ויסף״ — שלושים, ״עוד״ — שלושים, ופשוטו של המקרא — שלושים; הרי תשעים.

״ויסף״ — שלושים, ״עוד״ — שלושים, ופשוטו של המקרא — שלושים; הרי תשעים.

את מוצא בשעה שבא דוד לשאת את ארון ברית יי לא נשאו כתורה.

וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן ברית הָאֱלֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וגו׳(דברי הימים א יג, ז).

והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין [כהנייא] לרומא וטריף לון לארעא.והוה ארונא טעין… — והיה הארון נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ. שלח דוד והביא את אחיתופל. אמר לו: אין אתה אומר לי מה לארון הזה, שהוא נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ? אמר לו: שלח ושאל את אותם החכמים של המשנה. אמר דוד: מי שיודע להעמידו ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק. אמר (אחיתופל): זבח לפניו, והוא יעמוד.

והיה הארון נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ.

שלח דוד ואייתי לאחיתופל.

שלח דוד והביא את אחיתופל.

אמר ליה: לית את אמר לי מה לדין ארונא דו טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהנייא לרומא וטריף לון לארעא.

אמר לו: אין אתה אומר לי מה לארון הזה, שהוא נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ?

אמר ליה: שלח שאל לאילין חכימיא דמתניתא.

אמר לו: שלח ושאל את אותם החכמים של המשנה.

אמר דוד: מאן דידע למיקמתה ולא מקימה — יהא סופיה מתחנקא.

אמר דוד: מי שיודע להעמידו ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק.

אמר דבר קומוי והוא קאים.

אמר (אחיתופל): זבח לפניו, והוא יעמוד.

הדא היא דכתיב:

וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹושְׂאֵי אֲרוֹן יְיָ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא(שמואל ב ו, יג).

רבי חנינה ורבי מנא: חד אמר: על כל צעידה וצעידה שור ומריא, ובסוף שבעה פרים ושבעה אלים.

וחרנהוחרנה — והאחר אמר: על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אלים, ובסוף שור ומריא.

אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא בכל יום לא אמרת ליה — וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט), ודא אמרת ליה.אמר הקדוש ברוך… — אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת בכל יום — ״ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו״ — לא אמרת לו; וזה אמרת לו?! וכן אתה מוצא: בשעה שבא דוד לחפור את יסודות (תימליוסים) בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמות ולא מצא את התהום; ולבסוף מצא חרס אחד, וביקש להסירו. אמר לו (החרס): אינך יכול. אמר לו: למה? אמר לו: שאני כאן כובש את התהום. אמר לו: ומאימתי אתה כאן? אמר לו: מן השעה שהשמיע הרחמן את קולו בסיני: ״אנכי יי אלהיך״ — רעדה הארץ ושקעה, ואני נתון כאן כובש את התהום. אף על פי כן לא שמע לו. כיון שהסירו, עלה התהום וביקש להציף את העולם. והיה אחיתופל עומד שם. אמר: עכשיו דוד נחנק, ואני מולך. אמר דוד: מי שהוא חכם ויודע להעמידו (לסתום את התהום) ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק. אמר (אחיתופל) מה שאמר, והעמידו.

אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת בכל יום — ״ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עליהם בכתף ישאו״ — לא אמרת לו; וזה אמרת לו?!

וכן את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים שלבית המקדש חפר חמש עשר מאוון דאמין ולא אשכח תהומא, ובסופא אשכח חד עציץ ובעא מירמיתיה.

וכן אתה מוצא: בשעה שבא דוד לחפור את יסודות (תימליוסים) בית המקדש, חפר חמש עשרה מאות אמות ולא מצא את התהום; ולבסוף מצא חרס אחד, וביקש להסירו.

אמר ליה: לית את יכיל.

אמר לו (החרס): אינך יכול.

אמר ליה: למה?

אמר לו: למה?

אמר ליה: דנא הכא כביש על תהומה.

אמר לו: שאני כאן כובש את התהום.

אמר ליה: ומן אימת את הכא?

אמר לו: ומאימתי אתה כאן?

אמר ליה: מן שעתא דשמע רחמנא קליה בסיני אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) — רעדת ארעא ושקועת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא.

אמר לו: מן השעה שהשמיע הרחמן את קולו בסיני: ״אנכי יי אלהיך״ — רעדה הארץ ושקעה, ואני נתון כאן כובש את התהום.

אף על גב כן לא שמע ליה.

אף על פי כן לא שמע לו.

כיון דרימיה סליק תהומא ובעא מטפא עלמא.

כיון שהסירו, עלה התהום וביקש להציף את העולם.

והוה אחיתופל קאים תמן.

והיה אחיתופל עומד שם.

אמר: כדון דוד מתחנק ואנא מליך.

אמר: עכשיו דוד נחנק, ואני מולך.

אמר דוד: מאן דחכם דידע מקימתיה ולא מקים ליה — יהא סופיה מתחנקא.

אמר דוד: מי שהוא חכם ויודע להעמידו (לסתום את התהום) ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק.

אמר מה דאמר ואוקמיה.

אמר (אחיתופל) מה שאמר, והעמידו.

התחיל דוד אומר שירה: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת(תהלים קכ, א) — שיר למאה עולות.

על כל מאה אמה היה אומר שירה.

אף על גב כן הוה סופיה מתחנקה.אף על גב… — אף על פי כן היה סופו (של אחיתופל) נחנק. אמר רבי יוסי: זהו שהמשל אומר: צריך אדם לחשוש לקללתו של אדם גדול, אפילו כשהיא על חינם.

אף על פי כן היה סופו (של אחיתופל) נחנק.

אמר רבי יוסי:

הדא היא דמתלא אמרה: צריך בר נש חשיש על לווטיה דרבה אפילו על מגן.

זהו שהמשל אומר: צריך אדם לחשוש לקללתו של אדם גדול, אפילו כשהיא על חינם.

רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: מגילה שמסר שמואל לדוד אמרה אחיתופל ברוח הקודש.

ומה הוה אחיתופל עביד?ומה הוה אחיתופל… — ומה היה אחיתופל עושה? כשהיה אדם הולך להימלך בו בדבר, היה אומר לו: לך עשה כך וכך; ואם אין אתה מאמין לי — לך ושאל באורים ותומים. והיה הולך ושואל, ומוצא אותו כך.

ומה היה אחיתופל עושה?

כד הוה בר נש אזל ממלך ביה במילה הוה אמר ליה: איזיל עביד כן והכן.

כשהיה אדם הולך להימלך בו בדבר, היה אומר לו: לך עשה כך וכך;

ואין לית את מהימן לי, אזל ושאיל באורים ותומים.

ואם אין אתה מאמין לי — לך ושאל באורים ותומים.

והוה אזל שאל ומשכח ליה כן.

והיה הולך ושואל, ומוצא אותו כך.

הדא היא דכתיב:

וַעֲצַת אֲחִיתֹופֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל וגו׳(שמואל ב טז, כג) איש קרי ולא כתיבקרי ולא כתיב — נקרא ואינו כתוב (בכתיב המקרא), לא יכלו הכתובים לקרותו איש.

כיצד נתרחק?

וַאֲחִיתֹופֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹושׁ אֶת(שמואל ב יז, כג) חמורו וגו׳.

שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו.

אמר להם: אל תמרדו במלכות בית דוד, דאשכחנן דקודשא בריך הוא נסיב להון אפיןדאשכחנן דקודשא בריך הוא נסיב להון אפין — שמצאנו שהקדוש ברוך הוא נושא להם פנים אפילו בפרהסיא.

ואל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו.

ואם היתה העצרת ברורה זרעו חטים יפות.

ולא ידעיןולא ידעין — ואין אנו יודעים אם ברורה בטל ואם ברורה בשרב.

תרגום לעבריתוחרנה והאחר קרי ולא כתיב נקרא ואינו כתוב (בכתיב המקרא) דאשכחנן דקודשא בריך הוא נסיב להון אפין שמצאנו שהקדוש ברוך הוא נושא להם פנים ולא ידעין ואין אנו יודעים

טמפני מה נענש דוד — זמירות היו לי חקיך

בבלי סוטה פרק ז, לה ע״א · סוגיא · דוד קרא לדברי תורה זמירות, ונכשל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין — ״ולבני קהת לא נתן״, ואיהו אתייה בעגלתא

דרשת רבא, אחת מן הדרשות על הבאת הארון ועוזא (שמואל ב ו); לפניה ״ויחר לדוד על אשר פרץ יי פרץ בעוזא… התם כתיב אף, הכא לא כתיב אף״, ואחריה ״ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון״ — פסוק אחר (שמואל א ו, יט).

מקבילות: תנחומא, פינחס ח (להלן, י) — ״זמירות היו לי חוקיך… שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין״; הדרשה כמעט כלשונה בסיפור שבבמדבר רבה ד, כ (להלן, יד), ושם ״ומפני מה נענש? שנתעלם המקרא מעיניו״ ו״ואיהו אתיהיב בעגלתא״.

״אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה שכתוב בהן״ — בכ״י אוקספורד 2675: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, דברי תורה שכתבתי בהם״; ושם הפסוק עד ״בכתף ישאו״.

דרש רבא:

מפני מה נענש דוד?

רש״י נענש דוד — שמת עוזא על ידו.

מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי(תהלים קיט, נד).

רש״י זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי — כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דברי תורה, שכתוב בהן הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ(משלי כג, ה), אתה קורא אותן זמירות?

רש״י התעיף — לשון [כפול] וכפלת מתרגמינן ותיעוף (שמות כז) שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן מיד ואיננו.

הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ וגו׳(במדבר ז, ט) — ואיהו אתייה בעגלתאואיהו אתייה בעגלתא — והוא הביאו (את הארון) בעגלה.

רש״י לא נתן — עגלות משה לבני קהת לפי שיש עליהם לשאת בכתף כי לא היו ממונים אלא על דבר קדושת הארון והשולחן [והמנורה ומזבח הזהב].

תרגום לעבריתואיהו אתייה בעגלתא והוא הביאו (את הארון) בעגלה

יוַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן — צדיקים שנתגאו בדבר מצוה

תנחומא, פינחס ח · דרשת הפסוק · ״ויקרב משה את משפטן״ · דוד אמר ״זמירות היו לי חוקיך״ וטעה בדבר שהתינוקות קורין — הארון בעגלה ועזא; משה אמר ״תקריבון אלי״ — ובאו בנות צלפחד

וכן בבמדבר רבה כא, יב (חילופיו בפנים), ושם אחריו ״דבר אחר: ויקרב משה את משפטן — ריש לקיש אומר: יודע היה משה רבינו את הדין הזה״. שם אין ״עלי״ (״ורגילות כזמירות״), ואחרי ״לפני יי״ השני נוסף ״כן בנות צלפחד דוברות — כך הוא הדין״.

״ויביאו את ארון יי ויתנו אותו אל עגלה חדשה״ — כך המדרש (שמואל ב ו, ג: וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה; ו, יז: ויבאו את ארון יהוה ויצגו אתו); בבמדבר רבה ״שנאמר: וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה״ (דברי הימים א יג, ז). ״בעזא״ (במסורה: בעזה), ״במשפט״ (דברי הימים א טו, יג; במסורה: כמשפט), ״וידבר יי אל משה לאמר״ (במדבר כז, ו; במסורה: ויאמר).

״הדין שאין אתה יודע״ — בכתב היד ״שאתה״, והושלם במאגרים מעד נוסח אחר; כך גם בבמדבר רבה. ״ת[ק]ריבון״ — הקו״ף הושלמה במאגרים.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן(במדבר כז, ה) —

יש אומרים: שהפליא ממשה (במדבר רבה: מן משה),

שיש צדיקים כשנתגאו בדברים של מצוה (במדבר רבה: שנתגאו בדבר מצוה) — התישהתיש — החליש הקדוש ברוך הוא את כוחן.

את מוצא שאמר דוד: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ(תהלים קיט, נד) —

לומר: שקלות ורגילות עלי כזמירות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין.

בשעה שהעלה (במדבר רבה: כשהעלה) את הארון — טעה ונתנו על העגלה:

ויביאו את ארון יי ויתנו אותו אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה(שמואל ב ו, ג).

נתלה הארון באויר, נשמטו (במדבר רבה: תלה הארון עצמו באויר ונשמטו) הפרות מתחתיו;

קרב עזא לסמכו —

וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל(שמואל ב ו, ז),

מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.

מיד וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְיָ פֶּרֶץ בעזא(שמואל ב ו, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

ולא אמרת זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ?

ולא למדת וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט)?

התחיל תוהה:

פָּרַץ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻוהוּ במשפט(דברי הימים א טו, יג).

וכן מפני שאמר משה: וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו(דברים א, יז) — התיש כחו.

משל לשולחני שאמר לתלמידו:

אם יבואו לך סלעים לפרוט — פרוט;

ואם תבוא מרגלית הביאה לי (במדבר רבה: תבאו מרגליות הביאם אלי).

באתה אצלו חוליא אחת של תינוקות (במדבר רבה: זכוכיות) —

הוליכה אצל רבו;

הלך רבו להראותה לאחר.

אף כך אמר משה: וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם —

באו בנות צלפחד והפליא ממנו:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ.

וידבר יי אל משה לאמר: כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹות נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם(במדבר כז, ז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

ולא אמרת וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו?

הדין שאין אתה יודע — הרי הנשים דנו (במדבר רבה: הנשים דנין) אותו.

תרגום לעבריתהתיש החליש

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ — בני קהת נושאים את כבודו

יאתִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ — אין ״תכסוף״ אלא לשון תאוה

תנחומא, תצוה ב · פתיחתא · ״ואתה תצוה״ · כנסת ישראל: ״תקרא ואנכי אענך״ — כל מה שאתה גוזר אני מקיימת; ״תכסוף״ — לשון תאוה, ״כי נכסוף נכספת״: אתה סובל, זן ומאיר — ומצוה אותנו; נרות אהרן חביבים מן המאורות

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף(איוב יד, טו)

נוסח אחר: שמות רבה לו, ד (להלן, יב) — ״בארבעה דברים נתאוה הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו״, ושם ״ותדע לך שכביכול הוא היה סובלן… בשעה שעברו לירדן״.

הפתיחתא עד שובה ל״ואתה תצוה״; אחריה בפסקה ״יערך אותו הכהן ובניו — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: צוה את בני ישראל שיהו מביאין שמן זית״ — דרשה על הפסוק, עניין אחר.

המדרש קורא ״תכסוף״, ״ואנכי אענה״ (איוב יד, טו; במסורה: תכסף, אענך), ״כי נכסוף נכספת״ (בראשית לא, ל; במסורה: נכסף נכספתה), ״אני אסבול ואמלט״ (ישעיהו מו, ד; במסורה: ואני אסבל), ״מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו מערב״ (ויקרא כד, ג ושמות כז, כא).

וְאַתָּה תְּצַוֶּה(שמות כז, כ).

זה שאמר הכתוב:

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף(איוב יד, טו).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, תִּקְרָא וְאָנֹכִי אענה — כל מה שאתה גוזר אני מקיימת;

אלא לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף — יש אדם מתאוה למעשה ידיו.

ואין ״תכסוף״ אלא לשון תאוה,

שנאמר: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי(בראשית לא, ל) נכסוף נכספת וגו׳.

הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף — שאתה מתאוה למעשה ידיך:

אתה סובל את כל העולם,

דכתיב: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא אני אסבול וַאֲמַלֵּט(ישעיה מו, ד) —

ואתה מצוה את בני קהת להיות נושאים כבודך,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם(במדבר ז, ט).

הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף.

אתה זן את כל העולם — ואתה מצוה אותי להקריב:

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב).

אתה מאיר לכל העולם — ואתה מצוה להעלות נר תמיד:

אני בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י), ואתה אומר להדליק נרות!

אמר רבי מאיר:

אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים.

למה?

שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח, ולא הקריב שבט לוי — היה אהרן נפשו עגומה.

אמר: כל השבטים הקריבו בחנוכת המזבח, ואני לא היה לי חלק בקרבנות!

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חייך, כל השבטים הקריבו חנוכה אחת — ואתה לעצמך תעשה חנוכה:

מִחוּץ לְפָרֹכֶת העדות בְּאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא כד, ג) יערוך אותו אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב(שמות כז, כא).

הוא שהכתוב אומר: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְיָ(תהלים י, יז).

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וְאַתָּה תְּצַוֶּה.

יבבארבעה דברים נתאוה הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו

שמות רבה, פרשה לו, ד · פתיחתא · ״ואתה תצוה״ · נוסח אחר · ארבעה דברים: הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו וצוה לבני קהת לסבלו — ובירדן הוא סבלן; זן ומצוה להקריב; משמר ומצוה לשמרו; מאיר ומצוה להאיר לפניו

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף(איוב יד, טו)

נוסח אחר של תנחומא, תצוה ב (לעיל, יא): כאן ״ארבעה דברים״ — סובל, זן, משמר ומאיר — ובני קהת בירדן.

בכתב היד ״נכספה וגם כלתה נפשי״ לבדו; בשמות רבה (וילנא) ״כי נכסוף נכספתה, נכספה וגם כלתה נפשי״, ונמזגו חילופיו; שם אין ״והקדוש ברוך הוא זן את כל העולם… את קרבני לחמי לאישי״. ״גדודיו״ — הדל״ת השנייה מסומנת בכתב היד (במסורה: גדותיו).

המדרש קורא ״תכסוף״ (איוב יד, טו), ״ואני אסבול״ (ישעיהו מו, ד), ״והיה כנוח רגלי הכהנים״ (יהושע ג, יג; במסורה: כנוח כפות רגלי), ״לחמי לאישי״ (במדבר כח, ב), ״והחונים״ (במדבר ג, לח), ״מכבודו״ (יחזקאל מג, ב).

דבר אחר:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה(שמות כז, כ).

הדא הוא דכתיב:

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף(איוב יד, טו).

בארבעה דברים נתאוה הקדוש ברוך הוא למעשה ידיו,

דאין ״תכסוף״ אלא תאוה,

שנאמר: (שמות רבה (וילנא): כי נכסוף נכספתה,) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג).

ואלו הן ארבעה דברים:

הקדוש ברוך הוא סובל את עולמו,

שנאמר: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אסבול(ישעיה מו, ד);

וצוה לבני קהת שיסבלוהו,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).

ותדע לך שכביכול הוא היה סובלן:

בשעה שעברו (שמות רבה (וילנא): שבאו) לירדן,

שנאמר: וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כׇּל גדודיו(יהושע ג, טו) —

לא היו יכולין בני קהת לעבור.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? סבלן,

שנאמר: וְהָיָה כְּנוֹחַ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים וגו׳(יהושע ג, יג) (שמות רבה (וילנא): אמר רבי ברכיה: הארון סובל את סובליו, ולא הכהנים סבלוהו אלא הוא סבלן, שנאמר: נתקו כפות רגלי הכהנים).

והקדוש ברוך הוא זן את כל העולם — והוא מצוה להקריב:

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לאישי(במדבר כח, ב).

והקדוש ברוך הוא משמר את עולמו,

שנאמר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל וגו׳(תהלים קכא, ד);

וצוה לישראל שישמרוהו,

שנאמר: והחונים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה וגו׳(במדבר ג, לח).

מאיר לעולם,

שנאמר: וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מכבודו(יחזקאל מג, ב);

ואומר לישראל שיאירו לפניו,

שנאמר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ וגו׳.

הוי: לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תכסוף.

חלק ד

מדרשים מאוחרים

דוד והארון בעגלה

יגאוֹי לְרָשָׁע רָע — אחיתופל

סדר אליהו רבה, פרק לא · דרשה · גסות הרוח של אחיתופל · אחיתופל ששכח הלכה בעניין הארון, מת בחניקה; תפילת דוד

״להעלות את ארון״ — לשון שמואל ב ו, ב ודברי הימים א יג, ו (״להעלות משם את ארון האלהים״). ״במצרים״ — בכתב היד ״במצ׳״. ״קהת״ — במאגרים ה״א בספק.

״מן הארון״ — בכתב היד ״מן הארץ״, ובמאגרים (ץ)[ון]; וכך בדפוס.

״ואחיתפל ראה… וילך ויצו אל ביתו״ — המדרש מקצר את שמואל ב יז, כג (״ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו״). ״וגו׳״ אחריו — בכתב היד ״וג׳״. ״בא וישב לפני שכינה״ — בדפוס ״(וישב)״ נמחק. ״וקשרת לנו כתר״ — בדפוס ״קשר״. ״בכל מקומות מושבותיהם״ — בכתב היד ״מקומ׳ מושב׳״.

״על כן גדלת יי אלהים״ — בכתב היד ״אלים״, כתיבה מקוצרת של ״אלהים״.

אחיתופל ועזה

כיוצא בדבר אתה אומר:

אחיתופל הגילוני חכם היה ותורה היתה בו;

בשביל גסות הרוח שהיתה בו — נעקר מן העולם.

עליו הוא אומר: אוֹי לְרָשָׁע רָע וגו׳(ישעיה ג, יא).

תחילת מעשיו מה הן?

נתקבצו כל ישראל ודוד עמהם לְהַעֲלוֹת אֵת אֲרוֹן וגו׳(שמואל ב ו, ב),

ונשתכחה מהן הלכה.

אמרו כלם:

בא ארון משדה פלשתים בעגלה —

אף בעגלה יבא לבית דוד מלך ישראל.

והקדוש ברוך הוא נשבע בשמו הגדול,

ביום שנשא עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה במצרים לשם שמים,

שינטל ארון ותורה עימו ותינתן בזרועו שלעמרם,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).

מיד נטלוהו והרכיבוהו על גבי העגלה,

והיה ארון תלוי בין ארץ לשמים —

אינו עולה למעלה ואינו יורד למטה.

עזה היה עומד; שלח ידו ותפס בארון.

אמרו פושעי ישראל באותה שעה:

אילמלי לא שלח ידו עזה ותפש בארון — כבר נפל ארון לארץ!

מת עזה, וניתלשה ידו מן הארון.

הוכר דבר לכל ישראל,

שהרי ארון תלוי בין ארץ לשמים —

אין עולה למעלה ואין יורד למטה.

שאין לפניו משוא פנים

ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים:

שכשם שתפס אחיתופל הגילוני הלכה בגרונו ולא אמרה לרבים —

לפיכך מת בחניקה, אחת מארבע מיתות שנמסרו לבית דין,

שנאמר: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיֵּלֶךְ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וגו׳(שמואל ב יז, כג).

מה ציוה?

אמר להן: אל תהיו במחלוקת לעולם.

דבר אחר: אל תמרדו במלכות בית דוד.

תפילת דוד

כיון ששמע דוד דברים הללו,

בא וישב לפני שכינה, ושחה מלא קומתו ארצה.

אמר:

אבי שבשמים,

יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים,

ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם,

שגידלתנו וקידשתנו וקילסתנו ורוממתנו,

וקשרת לנו כתר בדברי תורה מסוף העולם ועד סופו.

מעשים שאנו עושים אינם הגונים לפניך,

שנאמר: עַל כֵּן גָּדַלְתָּ יְיָ אֱלֹהִים וגו׳(שמואל ב ז, כב) —

אלו מעשה דואג האדומי ואחיתפל הגילוני.

ידדוד שבזה עצמו לפני הארון

במדבר רבה, פרשה ד, כ · סיפור · העלאת הארון מבית אבינדב · דוד מעלה את הארון בעגלה — עוזא, אחיתופל ו״ולבני קהת לא נתן״; ברכת עובד אדום; דוד מכרכר לפני הארון ומיכל בת שאול; ״יי לא גבה לבי״

בתוך הדרשה על ״ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן״ (במדבר ד, טז) ו״אל תתהדר לפני מלך״ (משלי כה, ו): לפניה ״מיכן את למד שלא ינהוג אדם גאוה לפני המקום… וכן הוא אומר: כי מכבדי אכבד״, ואחריה ״אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום: אין מעשיו של הקדוש ברוך הוא כמעשה בשר ודם״ — חזרה לאלעזר.

מקבילות: ירושלמי סנהדרין י, ב (לעיל, ח) — ״תשעים אלף זקינים מינה דוד ביום אחד ולא מינה אחיתופל עמהן״, ״והוה ארונא טעין כהניא לרומא… דבח קומוי והוא קאים״, ״מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא בכל יום… ודא אמרת ליה״, ודברי רבי חנינה ורבי מנא על ״ששה צעדים״; בבלי סוטה פרק ז, לה ע״א (לעיל, ט) — ״מפני מה נענש דוד… ואיהו אתייה בעגלתא״; שם פרק ז, לה ע״ב — ״רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: על עסקי שלו, וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו״, ודברי רב פפא בר שמואל ורב חסדא ״אם כן מילאת את כל ארץ ישראל במות״.

״[טוב ומן יי אלהינו]״ — חסר בכתב היד (במקומו ריוח), והושלם במאגרים. ״[הארון, שנאמר: וילך ויקם דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם]״ — חסר בכתב היד בדילוג מ״להעלות משם״ ל״להעלות משם״, והושלם במאגרים מעד נוסח אחר; וכן ״[משה]״, ״[אבל קודם שהיה ארגז]״, ״[אלא לבש כלים נאים… שנאמר: ודוד]״ (בכתב היד ״לאו מכורבל״), ״[אמר לה: אביך היה מלך על ישראל בלבד, אני נגיד על ישראל]״, ״[כשם]״, ״[תורה]״, ״[שמואל]״. ״[חצי]״, ״[ברית]״ — הושלמו במאגרים.

״[וירכיבו]״ — בכתב היד ״ויתיבו״ (מסומן במאגרים כמשובש); ״לפני [הארון]״ — בכתב היד ״לפני הארץ״; ״מתח[נ]קא״ — בכתב היד ״מתחלקא״, ו״[ודא] רבתא״ — בכתב היד ״ידא רבתא״ (שניהם מסומנים במאגרים כמשובשים), ותוקנו כבמדבר רבה (וילנא) וכירושלמי; ״[כשהעלהו]״ — בכתב היד ״כשהלהו״; ״[שם] יי צבאות״ — בכתב היד ״יושב״; ״ראו [אותו]״ — בכתב היד ״אותן״; ״[היא] אומרת״ — בכתב היד ״הוא אומר״; ״[שבריקים]״ — בכתב היד ״שבצדיקים״, ותוקן מעד נוסח אחר; ״[לית] ארי[ך]״ — בכתב היד ״אריד״, ותוקן כבמדבר רבה (וילנא): ״לית אריך מנגע בהא גופא צניעה״; ״על [עם] יי״ — חסר בכתב היד; ״[על] ישראל״ — בכתב היד ״אלו ישראל״; ״כגמול עלי [נפשי]״ — בכתב היד ״אמו״, ותוקן מעד נוסח אחר; ״[בין] יהודה״ — בכתב היד ״בן״; ״[אביהם]״ — בכתב היד ״אבותיהם״. ״בעלתה [אל] קרית יערים״, ״עתני… ועובד״ (חסר ״ורפאל״) — חסרים בכתב היד.

״ועובד אדום ואחיו ששים ושנים״ — כך במדרש, לשון קרובה לדברי הימים א טז, לח (״ועבד אדם ואחיהם ששים ושמונה״) ולכו, ח (״ששים ושנים לעבד אדם״).

המדרש קורא ״בעוזא״, ״פרץ עוזא״ (שמואל ב ו, ז–ח; במסורה: בעזה, פרץ עזה), ״ויזבח שור ומרי״ (שם ו, יג; במסורה: ומריא), ״אל עיר דוד״ (שם ו, י; במסורה: על), ״לאיש חלה״ (שם ו, יט; במסורה: חלת), ״לא היה לה ולד״ (שם ו, כג; במסורה: ילד), ״יתרעם לעגלה אשתו״ (שם ג, ה; במסורה: אשת דוד), ״ויאמר דוד לכל הקהל… ונשלחה… ונסבה את ארון האלהים״ (דברי הימים א יג, ב–ג; במסורה: לכל קהל ישראל… נשלחה… ארון אלהינו), ״מבית עובד אדום״ (שם טו, כה; במסורה: מן בית), ״ארון ברית יי״ (שמואל ב ו, יג; במסורה: ארון יהוה), ״לשאת את ארון יי כי אם הלוים״ (דברי הימים א טו, ב; במסורה: ארון האלהים), ״ובכנורות״ (שם טו, כח; במסורה: וכנרות), ״כל אלה בני עובד אדום״ (שם כו, ח; במסורה: מבני).

וכן את מוצא בדוד

וכן את מוצא בדוד מלך ישראל, שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום,

אלא בזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו שלמקום.

אימתי?

בשעה שהעלה את הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלם.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּוסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כׇּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף(שמואל ב ו, א).

אמר דוד:

איני מעלה את הארון בחשאי.

מיד נתיעץ עם שרי האלפים והמאות, שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלות את הארון,

שנאמר:

וַיִּוָּעַץ דָּוִד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכׇל נָגִיד(דברי הימים א יג, א);

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכֹל הקהל אִם עֲלֵיכֶם(דברי הימים א יג, ב) טוב ומן יי אלהינו נִפְרְצָה ונשלחה עַל אַחֵינוּ בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ;

וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן האלהים אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻוהוּ בִּימֵי שָׁאוּל(דברי הימים א יג, ג).

מיד אמרו לו כולם: עשה כמו שאתה חפץ,

שנאמר: וַיֹּאמְרוּ כׇל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כׇל הָעָם(דברי הימים א יג, ד).

מיד שלח וקבץ כל ישראל שבכל ארץ ישראל,

שנאמר: וַיַּקְהֵל דָּוִד אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים(דברי הימים א יג, ה).

תשעים אלף זקנים

כמה זקנים מנה דוד שם?

אמר רבי ירמיה בן אלעזר ורבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:

תשעים אלף זקנים מנה דוד ביום אחד, ולא מינה את אחיתופל עמהן,

וקידשן, שהיו עשויין דרגוןדרגון — בשורות, מערכה כמדרגות לפניו.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּוסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כׇּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף —

וַיֹּוסֶף — תלתין אלפיןתלתין אלפין — שלושים אלף,

עוֹד — תלתין אלפין,

ופשוטיה דקריהופשוטיה דקריה — ופשוטו של המקרא —

הרי תשעים אלף.

מיד הלכו לגבעה להעלות משם הארון,

שנאמר: וילך ויקם דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים עָלָיו(שמואל ב ו, ב).

אשר נקרא שם שם

דבר אחר:

אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים עָלָיו.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מלמד שהשם וכל כינויו מונחים בארון.

כתוב אחד אומר: וַיַּעַל דָּוִד וְכׇל יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְיָ יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם(דברי הימים א יג, ו);

וכתוב אחר אומר: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים עָלָיו.

כיצד יתקיימו שני הכתובים הללו?

כל ישראל הלכו לבעלתה, שהיא קרית יערים, והמתינו שם הארון עד שיביאוהו מן הגבעה;

אבל דוד והזקנים קמו מבעלי יהודה — היא בעלתה, היא קרית יערים — והלכו נגד הארון לגבעה, להביאו מן הגבעה לקרית יערים, היא בעלתה,

ומבעלתה יעלוהו כל ישראל עמם עד ירושלם.

ויש אומרים:

כתחלה נמלכו שלא ילכו אלא עד בעלתה, וישלחו משם לבית אבינדב אשר בגבעה להעלות משם את ארון האלהים עד קרית יערים, ומשם יעלו כולם עמו לירושלם.

כיון שעלו לשם, אמר להם דוד: אין כבודו שלארון שיבא ביחידים, אלא נלך כולנו לשם.

לכך כתיב: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וגו׳.

למה לא הלך בתחלה אלא עד בעלתה, שהיא קרית יערים?

לפי שהגבעה וקרית יערים בבת אחת היו יושבות, ששם היו יושבין הגבעונים,

שנאמר: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים(יהושע ט, יז).

ונפלה קרית יערים בחלק יהודה,

שכן הוא מונה בחלק נחלתו: קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים(יהושע טו, ס);

והיא היתה גבול בין יהודה ובנימן,

ושכן הוא אומר בגבולי ארץ בנימן: וְהָיוּ תֹוצְאֹותָיו אֶל קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים עִיר בְּנֵי יְהוּדָה(יהושע יח, יד).

אבל הגבעה, ששם היה הארון, היה בגבול בני בנימן,

שכן כתיב בערי בנימן: גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת(יהושע יח, כה) וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּוצָה(יהושע יח, כו).

ולכך באו בתחלה עד קרית בעל, שהיא גבול בין יהודה לבנימן, ואחר הלכו לגבעון.

אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְיָ צְבָאוֹת —

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהשם וכל כנוייו מונחים בארון.

רב הונא אמר:

מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

לא נשאו כתורה

וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה(דברי הימים א יג, ז) וַיִּשָּׂאֻוהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב(שמואל ב ו, ג) —

לא נשאו כתורה,

שהרי כתיב: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט).

ומפני מה נענש? שנתעלם המקרא מעיניו —

מפני שקרא לדברי תורה זמירות,

שנאמר: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ(תהלים קיט, נד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

דברי תורה, שכתוב בהן הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵנינֶוּ(משלי כג, ה) — את קורא אותן זמירות?

הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות שלבית רבן יודעין אותו,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ.

ואיהו אתיהיב בעגלתא.ואיהו אתיהיב בעגלתא… — והוא (הארון) ניתן בעגלה. והיה הארון נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ. שלח דוד והביא את אחיתופל. אמר לו: אין אתה אומר לי מה נעשה לארון הזה, שהוא נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, ונושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ? אמר לו: שלח ושאל את אותם החכמים של המשנה. אמר דוד: מי שיודע להעמידו ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק. אמר לו: זבח לפניו, והוא יעמוד.

והוא (הארון) ניתן בעגלה.

והוה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא.

והיה הארון נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ.

שלח דוד ואייתייה לאחיתופל.

שלח דוד והביא את אחיתופל.

אמר ליה: לית את אמר לי מה נעביד להן ארונא, דו טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, וטעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא?

אמר לו: אין אתה אומר לי מה נעשה לארון הזה, שהוא נושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ, ונושא את הכהנים למעלה ומשליך אותם לארץ?

אמר ליה: שלח שאיל לאינון חכימיא דמניתא.

אמר לו: שלח ושאל את אותם החכמים של המשנה.

אמר דוד:

מאן דידע למיקמתיה ולא מקים ליה — יהי סופיה מתחנקא.

מי שיודע להעמידו ואינו מעמידו — יהא סופו נחנק.

אמר ליה: דבח קומוי, והוא קאים.

אמר לו: זבח לפניו, והוא יעמוד.

אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל:אמר הקדוש ברוך… — אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל: דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת בכל יום — ״ולבני קהת לא נתן״ — לא אמרת לו; ואת הדבר הגדול הזה אמרת לו? מיד זבח לפניו, ועמד.

מילא דמינוקיא אמרין בכנישתא בכל יום — לא אמרת ליה: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן;

דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת בכל יום — ״ולבני קהת לא נתן״ — לא אמרת לו;

ודא רבתא אמרת ליה?

ואת הדבר הגדול הזה אמרת לו?

מיד דבח קומוי וקאים.

מיד זבח לפניו, ועמד.

ולכך היה זובח כשהעלהו בשניה, שלא יבא לידי כך,

שנאמר: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹושְׂאֵי אֲרוֹן יְיָ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר ומרי(שמואל ב ו, יג).

עוזא ואחיו

והיו עוזא ואחיו נוהגין את העגלה,

שנאמר: וישאוהו מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה ועוזא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נוהגין אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה —

עוזא מאחריו, ואחיו מלפניו.

וַיִּשָּׂאֻוהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹולֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן(שמואל ב ו, ד) —

מהו שאמר הכתוב וַיִּשָּׂאֻוהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים?

מה נשאו עמו? ארגז ששגרו פלשתים דורוןדורון — מתנה לאלהי ישראל, שעליו ספר תורה היה מונח.

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה (משנה) ששנינו:

ארון שעשה משה — אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קומתו, באמה בת ששה טפחים;

והלוחות — ארכן ששה, ורחבן ששה, ועביין שלשה, מונחות לארכו שלארון.

וכמה לוחות אוכלותאוכלות — תופסות (מקום) בארון? שנים עשר טפחים;

ונשתיירו שם שלשה טפחים.

צא מהן טפח — חציו לכותל זה וחציו לכותל זה;

נשתיירו שם שני טפחים, שבהם ספר תורה מונח,

שנאמר: אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻוחוֹת הָאֲבָנִים(מלכים א ח, ט) —

״רק״ — אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון.

פרנסתה ארון לארכופרנסתה ארון לארכו — סידרת (חישבת) את הארון לאורכו — צא ופרנס ארון לרחבו:

כמה לוחות אוכלות בארון? ששה טפחים;

נשתיירו שם שלשה טפחים.

צא מהן טפח — חציו לכותל זה וחציו לכותל זה;

נשתיירו שם שני טפחים, שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר:

באמה בת חמשה טפחים;

והלוחות — ארכן ששה, ורחבן ששה, ועביין שלשה, ומונחות לארכו של ארון.

כמה לוחות אוכלות בארון? שנים עשר טפחים;

נשתיירו שם חצי טפח — אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה.

פרנסתה ארון לארכו — צא ופרנס ארון לרחבו:

כמה לוחות אוכלות בארון? ששה טפחים;

נשתייר שם טפח ומחצה.

צא מהם חצי טפח — אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה;

נשתייר שם טפח, שבו העמודים עומדים,

שנאמר: אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ט) עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף וגו׳(שיר השירים ג, י).

וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח בצדו,

שנאמר: וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁיבֹותֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹותוֹ וְהָלָךְ(שמואל א ו, ח);

ועליו ספר תורה מונח,

שנאמר: לָקֹוחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹותוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְיָ(דברים לא, כו).

בצדו היה מונח, ולא בתוכו.

ומה אני מקיים אֵין בָּאָרוֹן רַק? לרבות שברי לוחות שמונחין בארון,

לפי שהלוחות השלמות והלוחות השבורות על צדיהן היו מונחות בארון, לפי שלא היו עבות אלא שלשה טפחים.

אבל קודם שהיה ארגז דף אחד היה יוצא מן הארון, ועליו היה ספר תורה מונח.

לכך כתוב: וַיִּשָּׂאֻוהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים —

זה היה הארגז שעליו היה ספר תורה מונח, והיה עומד מצד ארון ברית יי.

ואחיו הולך לפני הארון

וְאַחְיוֹ הֹולֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן —

מיכן אמרו: אחיו הולך לפניו.

כיון שהעלה אותו, היו תשעים אלף שלזקנים מהלכין לפניו,

והכהנים טוענים בוטוענים בו — נושאים אותו,

והלוים מנגנין,

וכל ישראל משחקין —

מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תוף וכלי שיר.

הדא הוא דכתיב:

וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְיָ בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים בכנורות וּבִנְבָלִים וּבְתֻופִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים(שמואל ב ו, ה) —

זה לולב שאדם מנענע בו.

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּורֶן נָכוֹן(שמואל ב ו, ו) —

כתיב ״כידון״, וכתיב ״נכון״.

אמר רבי יוחנן:

כתחלה ״כידון״, ולבסוף ״נכון״.

וַיִּשְׁלַח עוזא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים —

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הארון נושאיו נושא — עצמו לא כל שכן?

דכתיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כׇּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹור אֲרוֹן יְיָ וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם(יהושע ד, יא) —

נשא ארון נושאיו ועבר.

כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר —

למה שמטו? שהיו מוליכין אותו שלא כתורה;

שהם היו צריכין להוליכו בכתף, וטענוהו בעגלאוטענוהו בעגלא — והעמיסוהו על העגלה — והלך לו לעצמו.

וַיִּחַר אַף יְיָ בעוזא וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל(שמואל ב ו, ז).

מהו עַל הַשַּׁל?

רבי יוחנן ורבי אלעזר.

חד אמר: על עסקי שלו;

וחד אמר: שעשה צרכיו לפניו.

וַיָּמׇת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים —

אמר רבי יוחנן:

עוזא בא לעולם הבא,

שנאמר: עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים —

מה ארון קיים לעולם הבא, אף עוזא בא לעולם הבא.

וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְיָ פֶּרֶץ בעוזא וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פרץ עוזא עַד הַיּוֹם הַזֶּה(שמואל ב ו, ח).

מהו ״ויחר״?

אמר רבי אלעזר:

שנשתנו פניו כחררה.

מאי טעמא? דלא כתוב ביהדלא כתוב ביה — שלא כתוב בו ״אף״.

עובד אדום הגתי

מיד נתיירא דוד להביאו אצלו,

שנאמר: וַיִּרָא דָוִד אֶת יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְיָ(שמואל ב ו, ט).

מה עשה דוד? הטהו בית עובד אדום לעמוד שם,

שנאמר: וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְיָ אל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹובֵד אֱדֹום הַגִּתִּי(שמואל ב ו, י).

לוי היה עובד אדום הגתי, שכן מיחסו עם הלוים: ״ועובד אדום ואחיו ששים ושנים״.

ולמה נקרא שמו עובד אדום? על ידי שעבד לפני הארון כראוי, האדים פני דוד:

הוא היה מתיירא מפני הארון שלא ימיתנו — והוא עבד לפניו, וברכו הקדוש ברוך הוא.

״הגתי״ — שהיה מגת.

כשחזר דוד לירושלם, בא אחיתופל ואמר לו:

דוד, לא היה לך ללמוד מפסוק קטן שהתינוקות קוראין: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ?

הלוים נושאין את הארון, ואין הכהנים נושאין את הארון;

בכתף הם נושאין את הארון, ולא על עגלה.

ומנין שכן הוא?

שכן את מוצא: כשהעלהו בשנייה, לא היה שם כהן ולא עגלה,

שנאמר: אָז אָמַר דָּוִד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן יי כִּי אִם הַלְוִיִּם כִּי בָם בָּחַר יְיָ לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן יְיָ וּלְשָׁרְתוֹ עַד עוֹלָם(דברי הימים א טו, ב);

וכתוב: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְיָ בִּכְתֵפָם בַּמֹּוטוֹת עֲלֵיהֶם(דברי הימים א טו, טו).

וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְיָ בֵּית עֹובֵד אֱדֹום הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת עֹובֵד אֱדֹום וְאֶת כׇּל בֵּיתוֹ(שמואל ב ו, יא).

אמרו רבותינו:

שני דברים היו קדושים וגדולים, וכסבורין בני אדם שהם קשים;

וכדי שלא להוציא לעז עליהם, כתוב בהן דבר גדול שלשבח וברכה.

ואלו הן: קטרת וארון.

קטרת —

שלא יאמר אדם: קשה הוא הקטורת — על ידו מתו נדב ואביהוא, ועל ידו נשרפו עדת קרח, ועל ידו נצטרע עוזיהו;

לכך כתב הקדוש ברוך הוא מעלה גדולה בקטרת, שניצלו ישראל על ידו,

שנאמר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרׇץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם(במדבר יז, יב).

ארון —

שלא יאמר אדם: קשה הוא הארון — הכה בפלשתים, הרג באנשי בית שמש, הרג לעוזא;

לכך כתוב בו ברכה, שנאמר: וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְיָ וגו׳ —

ללמדך שאין קטרת וארון הורגין, אלא עוונות הורגין.

כמה בירך הקדוש ברוך הוא בית עובד אדום?

רבי יוסי אומר:

בבנים.

הדא הוא דכתיב:

וּלְעֹובֵד אֱדֹום בָּנִים שְׁמַעְיָה הַבְּכוֹר וגו׳(דברי הימים א כו, ד) עד פְּעֻולְּתַי הַשְּׁמִינִי(דברי הימים א כו, ה).

חבריא בעין קומי רבי יוחנןחבריא בעין קומי רבי יוחנן — החברים (התלמידים) שאלו לפני רבי יוחנן: מהו ״פעולתי״?

אמר להם: על שפעל פעולה גדולה בתורה.

מה פעולה גדולה פעל? שהיה מדליק לפני הארון נר אחד שחרית ונר אחד ערבית.

רבי יוסי עבד לה אפטרהעבד לה אפטרה — דרש אותה כדרשת הפטרה (בסוף הדרשה):

מה אם הארון, שלא אכל ושתה, ולא מתכבד אלא בשביל שני הלוחות שהיה בו — זכה בית עובד אדום שיתברך בזכותו;

מי שמקבל חכמים ותלמידים במאכל ומשקה ועל מטות כבודות — על אחת כמה וכמה שישלם לו שכרו הקדוש ברוך הוא.

אמרו על עובד אדום:

שמנה בנים היו לו, ושמנה כלות היו לו, וכל חדא וחדא מנהין ילדה תרין בירחאוכל חדא וחדא מנהין ילדה תרין בירחא — וכל אחת ואחת מהן ילדה שנים בחודש.

הא כאיזה צד?

טמאה שבעה, וטהורה שבעה, ויולדת;

טמאה שבעה, וטהורה שבעה, ויולדת —

שית עשר לכל ירחשית עשר לכל ירח — שישה עשר לכל חודש; לתלתא ירחיןלתלתא ירחין — לשלושה חדשים — הרי ארבעין ותמניאארבעין ותמניא — ארבעים ושמונה.

ובנו ששה,

דכתיב: וְלִשְׁמַעְיָה בְנוֹ נוֹלַד בָּנִים הַמִּמְשָׁלִים לְבֵית אֲבִיהֶם כִּי גִבּוֹרֵי חַיִל הֵמָּה(דברי הימים א כו, ו), בְּנֵי שְׁמַעְיָה עׇתְנִי וְעוֹבֵד אֶלְזָבָד אֶחָיו בְּנֵי חָיִל אֱלִיהוּ וּסְמַכְיָהוּ(דברי הימים א כו, ז) —

הא חמשין וארבעהא חמשין וארבע — הרי חמישים וארבעה;

ותמני דידיהותמני דידיה — ושמונה שלו (בניו של עובד אדום), דכתיב: וּלְעֹובֵד אֱדֹום בָּנִים —

הא שתין ותריןהא שתין ותרין — הרי שישים ושנים.

הדא הוא דכתיב:

כׇּל אֵלֶּה בני עֹובֵד אֱדֹום הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹודָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹובֵד אֱדֹום(דברי הימים א כו, ח).

הוי: כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים.

לכך נאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בית עֹובֵד אֱדֹום וגו׳.

ויעל את ארון האלהים בשמחה

שמע דוד לסוף שלשה חדשים שברך יי לעובד אדום ולביתו;

קבץ זקני ישראל והשרים ושרי הכהנים והלוים להעלות את הארון בשמחה גדולה.

הדא הוא דכתיב:

וַיֻּוגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְיָ אֶת בֵּית עֹובֵד אֱדֹום וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹובֵד אֱדֹום בְּשִׂמְחָה(שמואל ב ו, יב);

וכתוב אחר אומר: וַיְהִי דָוִד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹולְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ מבית עֹובֵד אֱדֹום בְּשִׂמְחָה(דברי הימים א טו, כה).

מי העלוהו? הלוים העלוהו.

וכיון שראה דוד שהעלוהו הלוים ולא ניזקו, כמו שאמר לו אחיתופל —

הוסיף עוד וזבח לפניו, כמו שאמר לו אחיתופל בראשונה.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי בֶּעְזֹור הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹושְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְיָ וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵלִים(דברי הימים א טו, כו).

כתוב אחד אומר: וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵלִים,

וכתוב אחר אומר: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹושְׂאֵי אֲרוֹן ברית יְיָ שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר ומרי.

רבי חנינא ורבי מנא.

חד אמר: על כל צעידה וצעידה שור ומרי, ובסוף שבעה פרים ושבעה אלים;

וחרנא אמר: על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אלים, ובסוף שור ומרי.

רבנין אמרין:

מקרא שני פירוש לחבירו — על כל שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים.

רב פפא בר שמואל אמר:

על כל פסיעה ופסיעה שור ומרי; על כל שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים.

אמר ליה רב חסדא:

אם כן, מלאת כל ארץ ישראל במות!

אלא על כל שש פסיעות שור ומרי; על כל ששה סדרים שלשש פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים.

ודוד מכרכר בכל עז

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל עֹוז לִפְנֵי יְיָ וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד(שמואל ב ו, יד).

בא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו שלהקדוש ברוך הוא:

היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם, כמלך לבוש כלי מלכותו —

אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון, ומשחק לפניו מה שאין איפשר לומר,

שנאמר: וְדָוִד מְכֻורְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכׇל הַלְוִיִּם הַנֹּושְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁורְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁורְרִים וְעַל דָּוִד אֵפוֹד בָּד(דברי הימים א טו, כז).

וכתוב: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל עֹז לִפְנֵי יְיָ.

מהו ״בכל עז״? בכל כחו.

מהו ״מכרכר״? שהיה מקיש ידיו זו על זו, וטופח ואומר: כירי רםכירי רם — אדון רם.

והיו כל ישראל תוקעים ומריעים בשופרות ובחצוצרות ובכל כלי שיר,

שנאמר: וְדָוִד וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְיָ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר(שמואל ב ו, טו);

וכתוב אחר אומר: וְכׇל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית האלהים בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹוצְרוֹת וּבִמְצִילְתָּיִם מַשְׁמִיעִים בִּנְבָלִים ובכנורות(דברי הימים א טו, כח).

ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון

כיון שבאו לירושלם, היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות, וראו אותו מרקד ומשחק — ולא היה איכפת לו.

הדא הוא דכתיב:

וְהָיָה אֲרוֹן יְיָ בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן(שמואל ב ו, טז) —

הרי לך שאשתו נשקפה עליו.

ומנין שכל נשי ירושלם כן?

שכן היא אומרת לו: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו(שמואל ב ו, כ).

וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְיָ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ —

כיון שראתה אותו משים את עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה.

מהו ״מפזז ומכרכר״? היאך היה עושה?

אמרו רבותינו:

היה לבוש בגדי זהב סנוניןסנונין — מזוקקים, מסוננים דומין לפז, והיה מכה בידיו זו על גב זו וטופח;

כיון שהיה מכרכר, שהיה מקיש ״כירי רם״ — היה מפזז.

מהו ״מפזז״? שהיה הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז.

יכול לא היה עושה דוד מזו? לאו,

אלא הופך איספירס ומשוירהופך איספירס ומשויר — מתהפך ומתגלגל ככדור ומקפץ לפניו,

שכן כתוב במקום אחר: וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וגו׳(דברי הימים א טו, כט);

והיו כל הנשים מציצות עליו מן הגגות ומן החלונות, ולא איכפת לו.

ומאיכן את למד שהיה דוד הופך איספירא ומשויר?

שכן את מוצא: כיון שהכניסוהו לעיר דוד, הציגוהו במקום אשר הכין לו דוד, והעלה עולות לפניו הוא וישראל,

שכן כתוב: וַיָּבִיאוּ אֶת אֲרוֹן יְיָ וַיַּצִּיגוּ אֹותוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹולוֹת לִפְנֵי יְיָ וּשְׁלָמִים(שמואל ב ו, יז);

תמן כתובתמן כתוב — שם כתוב: וַיַּקְרִיבוּ עֹולוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים(דברי הימים א טז, א).

אחר שכלה להעלות, ברך כל העם על שכבדו את הארון, ונתן לכלם מתנות מרוב שמחתו בארון, לאנשים ולנשים,

שנאמר:

וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת(שמואל ב ו, יח),

וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חלה לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כׇּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ(שמואל ב ו, יט).

מהו ״אשפר״? אחד מששה בפר.

״אשישה״ — אחת מששה באפה.

ויש אומרים:

״אשישה״ — גרבא דחמראגרבא דחמרא — כד של יין, כמא דתימרכמא דתימר — כמו שאתה אומר: וְאֹוהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים(הושע ג, א).

ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד

לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו, נפנה לברך את ביתו ולשמחם מרוב שמחת הארון.

יצאת מיכל לקראתו וביזהו, על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים.

הדא הוא דכתיב:

וַיָּשׇׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד —

לא הניחתו לכנס לתוך הבית, אלא יצאת לחוץ, והיתה מקפחתו בדבריםמקפחתו בדברים — מכה אותו (מבזה אותו) בדברים.

וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו —

מיכאן את למד שהיה הופך איספירא ומשייר,

שכן היא אומרת לו: אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם.

התחילה עושה מריבה כנגדו, מבקשת לאכל פניו.

אמרה לו: אם ראית כבודך היום?

מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל — עכשיו הודעת שאת מלך!

אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם — הלואי בצניעות; אלא לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו —

אלו הן נשי ישראל, שהיה קורא אותן אמהות.

כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים —

אמר רבי אבא בר כהנא:

הריקם שבריקים — זה ארכיסטסארכיסטס — רקדן, שאין ריקם הימנו מכל מצוה;

כך היה דוד מרקד לפני הארון.

אמרה לו: היום נגלה כבודו שלבית אבא!

בוא וראה מה בינך לבין בית אבי — וכל בית אבי היו צנועים וקדושים.

אמרו עליו על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם.

הדא הוא דכתיב:

וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹושְׁבִים(שמואל א כד, ד).

מהו וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן?

רבי אבין בשם רבי אלעזר אמר:

נכנס לו לדיר הצאן, גדר לפנים מגדר.

וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו —

עשה עצמו כסוכה; עטף פפליונספפליונס — יריעה כאוהל וישב לבית הכסא,

והוה חמי ליה משמשל ציבחר ומסלק ציבחר.והוה חמי ליה… — והיה (דוד) רואה אותו מוריד (את בגדו) מעט ומעלה מעט. אמר דוד: אין ראוי לנגוע בגוף הצנוע הזה. זהו שהוא אומר לו: ״הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך יי היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך״ — ״ואחוס עליך״ אין כתוב כאן, אלא ״ותחס עליך״ — הצניעות חסה עליך.

והיה (דוד) רואה אותו מוריד (את בגדו) מעט ומעלה מעט.

אמר דוד:

לית אריך מנגוע בהן גופא צניעא.

אין ראוי לנגוע בגוף הצנוע הזה.

הדא היא דהוא אמר ליה:

זהו שהוא אומר לו:

הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְיָ הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחׇס עָלֶיךָ(שמואל א כד, יא) —

״ואחוס עליך״ אין כתוב כאן, אלא וַתָּחׇס עָלֶיךָ —

צניעותא חסת עליך.

הצניעות חסה עליך.

וכן אמרה לו מיכל: שלבית אבי היו צנועין כל כך, ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הרקים!

לפני יי אשר בחר בי מאביך

כיון שגמרה דבריה, אמר לה:

וכי לפני בשר ודם שחקתי? לא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי, אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו?

ואלו היה אביך צדיק יותר ממני — היה האלהים פוסל בי ובוחר בבית אביך.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְיָ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכׇּל בֵּיתוֹ לְצַוֺּות אֹותִי נָגִיד עַל עַם יְיָ עַל יִשְׂרָאֵל(שמואל ב ו, כא).

אמר לה: אביך היה מלך על ישראל בלבד; אני נגיד על ישראל ויהודה.

הדא הוא דכתיב:

עַל עַם יְיָ — זה שבט יהודה;

עַל יִשְׂרָאֵל — אלו שאר שבטים.

אלו סנהדרין

דבר אחר:

אביך היה מלך על ישראל, אבל לא על סנהדרין;

אבל אני נָגִיד עַל עַם יְיָ — אלו סנהדרין, ועַל יִשְׂרָאֵל.

ולפני מי שחקתי? לא לפני יי?

הדא הוא דכתיב:

וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְיָ.

אמר לה: ולא תהא סבורה שמא עכשיו שחקתי ולא אוסיף עוד;

אלא חייך, כל שמחה שנעשה לי — זו השמחה קלה בפניה.

הדא הוא דכתיב:

וּנְקַלֹּותִי עוֹד מִזֹּאת(שמואל ב ו, כב).

למה? וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי.

דבר אחר:

אמר לה: שלבית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים;

ואני איני עושה כן — מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים.

הדא הוא דכתיב:

וּנְקַלֹּותִי עוֹד מִזֹּאת.

ואין תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי — תלמוד לומר: וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי.

וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה —

אמר לה: אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות — אינן אמהות אלא אימהות;

הלואי יהא לי חלק עמהן לעתיד לבא.

וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ — הלואי עִמָּם אִכָּבֵדָה.

ולפי שאמרה מיכל כן, נענשה,

שכן כתיב אחריו: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ ולד עַד יוֹם מוֹתָהּ(שמואל ב ו, כג).

והא כתיב: יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אשתו(שמואל ב ג, ה)!

שגעת כעגלהשגעת כעגלה — געתה (צעקה) כעגלה (בשעת לידתה) ומתה.

היינו דכתיב: עַד יוֹם מוֹתָהּ — הא ביום מותה היה לה.

יי לא גבה לבי

אין לך אדם בישראל שבזה עצמו על המצות יותר מדוד.

הדא הוא דכתיב:

יְיָ לֹא גָבַהּ לִבִּי(תהלים קלא, א):

לֹא גָבַהּ לִבִּי — בשעה שמשחני שמואל למלך;

וְלֹא רָמוּ עֵינַי — בשעה שהרגתי את גולית;

וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹולוֹת וּבְנִפְלָאוֹת — בשעה שהחזירוני למלכותי;

וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי — בשעה שהעליתי את הארון.

אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻול עֲלֵי אִמּוֹ(תהלים קלא, ב) —

כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אמו,

כך שויתי נפשי לפניך, שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך.

כַּגָּמֻול עָלַי נַפְשִׁי —

כהדין ינקא דנפק ממעי דאימיהכהדין ינקא דנפק ממעי דאימיה — כתינוק הזה שיוצא ממעי אמו, ואין בו רוח גסה לינק משדי אמו —

כן הוות נפשי עליכן הוות נפשי עלי — כך היתה נפשי עלי: שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל.

אמר רבי אדא ברבי חננא:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שויתה עצמך לגמול —

חייך, כשם שאין לתינוק הזה עוונות, כך אין לך עונות,

שנאמר: גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת(שמואל ב יב, יג).

מכאן את למד שאין לאדם לנהוג גאוה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.

תרגום לעבריתדרגון בשורות, מערכה כמדרגות תלתין אלפין שלושים אלף ופשוטיה דקריה ופשוטו של המקרא דורון מתנה כההיא דתנינן כאותה (משנה) ששנינו אוכלות תופסות (מקום) פרנסתה ארון לארכו סידרת (חישבת) את הארון לאורכו טוענים בו נושאים אותו וטענוהו בעגלא והעמיסוהו על העגלה דלא כתוב ביה שלא כתוב בו חבריא בעין קומי רבי יוחנן החברים (התלמידים) שאלו לפני רבי יוחנן עבד לה אפטרה דרש אותה כדרשת הפטרה (בסוף הדרשה) וכל חדא וחדא מנהין ילדה תרין בירחא וכל אחת ואחת מהן ילדה שנים בחודש שית עשר לכל ירח שישה עשר לכל חודש לתלתא ירחין לשלושה חדשים ארבעין ותמניא ארבעים ושמונה הא חמשין וארבע הרי חמישים וארבעה ותמני דידיה ושמונה שלו (בניו של עובד אדום) הא שתין ותרין הרי שישים ושנים כירי רם אדון רם סנונין מזוקקים, מסוננים הופך איספירס ומשויר מתהפך ומתגלגל ככדור ומקפץ תמן כתוב שם כתוב גרבא דחמרא כד של יין כמא דתימר כמו שאתה אומר מקפחתו בדברים מכה אותו (מבזה אותו) בדברים ארכיסטס רקדן פפליונס יריעה כאוהל שגעת כעגלה געתה (צעקה) כעגלה (בשעת לידתה) כהדין ינקא דנפק ממעי דאימיה כתינוק הזה שיוצא ממעי אמו כן הוות נפשי עלי כך היתה נפשי עלי

בני קהת נושאי הארון — ענוה ושעבוד לפני הארון

טוגדולה היא הענוה — שבה נתגדלו בני קהת

משנת רבי אליעזר, פרשה י · דרשה · בני קהת טוענין בכתיפיהן, מהלכין לאחוריהן ויחפין — מפני כבודו של מקום

בפרשה שם, בשרשרת ״גדולה היא הענוה״: לפניו ״…שבה נתגדל אלעזר״, ״…שבה נתגדלו הלוים״. וכן בבתי מדרשות, ״גדולה ענוה שעל ידה זכה משה רבינו״ (חילופיו בפנים).

גדולה היא הענוה, שבה נתגדלו (בתי מדרשות: הלוים) בני קהת,

שהיו מובחרין משבט (בתי מדרשות: מכל שבט) לוי,

והיו טוענין בכתיפיהן את הבדים,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט).

ולא עוד, אלא שהיו מהלכין לאחוריהן, כדי שלא יתנו אחוריהם אצל הארון (בתי מדרשות: לארון).

כיצד? ארבעה נושאין את הארון (בתי מדרשות: היו נושאין את הארון, ארבעה לוים היו נושאין אותו):

שנים — פניהן אל פני הדרך,

ושנים — אחוריהן לפני (בתי מדרשות: אל פני) הדרך.

ולא עוד, אלא שהיו מהלכין יחפין (בתי מדרשות: והיו מהלכים יחיפים), שלא היו יכולין (בתי מדרשות: רשאין) לנעול את הסנדל.

אם מפני כבוד הבריות שנו רבותינו (בתי מדרשות: הבריות אסור, כדתנן): הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל —

מפני כבודו שלמקום, על אחת כמה וכמה.

טזוְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ — משפחות הקהתי

במדבר רבה, פרשה ה, ח · דרשת הפסוק · שבט לוי טוענין בכל המשכן והולכין יחפים; בני קהת טוענין את הארון בכתף ופניהם לארון — ולא היתה רוחן גסה; ״וחיו ולא ימותו״

״[מי שהוא טוען בקרשים]״, ״[שכל הלוים]״, ״[אחריהם לדרך]״ (בכתב היד ״אחרון״) — הושלמו במאגרים מעד נוסח אחר. ״עץ חיים [היא]״ — חסר בכתב היד.

וכן במשנת רבי אליעזר (לעיל, טו): ״שהיו מהלכין לאחוריהן… שלא היו יכולין לנעול את הסנדל״.

מה ראה הקדוש ברוך הוא להזהיר על משפחות הקהתי יותר משאר המשפחות?

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק:

יש דבר מעולה בשבט לוי ובמשפחות קהת, מה שאין בכל ישראל.

כאיצד?

כל השבטים — איכפת להם בכלי בית המשכן;

אבל שבטו שללוי טוענין בכל המשכן:

מי שהוא טוען בקרשים,

מי שהוא טוען בבריחים,

מי שהוא טעון באדנים —

כך היתה משמרת בני מררי טוענין;

ומשפחת בני גרשון טוענין כל כלי האריג;

ומשפחת בני קהת — בארון.

דבר אחר:

במה היה שבטו שללוי מעולה מישראל?

שישראל היו מהלכים לבושים סנדלים,

אבל שבטו שללוי, שהיו טעונין בכלי המשכן, היו מהלכין יחיפים.

הרי למדנו שהיה שבט לוי מעולה מכל השבטים.

ומעולין בשבט לוי — משפחת קהת:

שהיה בן לוי נותן משואו — או הקרשים, או הבריחים, או האדנים, או כל דבר — על העגלות;

אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלות,

שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).

ועוד בדבר אחר היו מעולין מכל הלוים:

שכל הלוים, שהיו טוענין בכל המשכן, היו מהלכין כדרכם ופניהם כנגד הדרך;

אבל בני קהת היו מהלכין אחריהם לדרך ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון.

הוי נמצאת אומר:

אף על פי שהיו גדולים מן שאר המשפחות — אין צריך לומר מן ישראל — לא היתה רוחן גסה עליהם, אלא משועבדים לפני הארון.

למה כן? לפי שאין גדולה לפני האלהים.

נמצאת אומר: אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיניפלאטיני — בני פלטין — אנשי חצר המלך, אלא כיון שהיו באין לטעון הארון — היו טוענין בו כעבדים.

אמר הקדוש ברוך הוא:

התורה היא חיים,

שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח), כִּי חַיִּים הֵם לְמֹוצְאֵיהֶם(משלי ד, כב);

ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים — זה הארון שנושאים, שבו התורה;

בדין הוא שיחיו ולא ימותו.

הוי: וְחָיוּ וְלֹא יָמֻותוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וגו׳(במדבר ד, יט).

תרגום לעבריתפלאטיני בני פלטין — אנשי חצר המלך

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי, תנחומא, שמות רבה, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דבמשא— (הוספה)
דהמ[ה](הם)
הומעלה— (הוספה)
השרמן
הממשמע שנאמר ״בכתף״— (הוספה)
האחדאחר
זולאביתרולאיתר
זברוך הוא— (הוספה)
יקְ— (הוספה)
ישאין אתהשאתה
יגרוןרץ
ידטוב ומן יי אלהינו— (הוספה)
ידהארון— (הוספה)
ידשנאמר: וילך ויקם דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם— (הוספה)
ידאל— (הוספה)
ידשםיושב
ידביןבן
ידוירכיבוויתיבו
ידנל
ידודאידא
ידהארוןהארץ
ידמשה— (הוספה)
ידחצי— (הוספה)
ידאבל קודם שהיה ארגז— (הוספה)
ידכשהעלהוכשהלהו
ידאביהםאבותיהם
ידאלא לבש כלים נאים לכבוד הארון, ומשחק לפניו מה שאין איפשר לומר,לאו
ידודוד— (הוספה)
ידשנאמר:— (הוספה)
ידברית— (הוספה)
ידאותואותן
ידהיאהוא
ידשבריקיםשבצדיקים
ידלית— (הוספה)
ידךד
ידעם— (הוספה)
ידאמר לה: אביך היה מלך על ישראל בלבד; אני נגיד על ישראל— (הוספה)
ידעל— (הוספה)
ידשמואל— (הוספה)
ידנפשיאמו
ידתורה— (הוספה)
ידכשם— (הוספה)
טזמי שהוא טוען בקרשים,— (הוספה)
טזשכל הלוים— (הוספה)
טזאחריהם לדרךאחרון
טזהיא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§69§§

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, י)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · סט: ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, י)

הנשיאים מתנדבים לחנוכת המזבח כשם שנתנדבו למלאכת המשכן — לא קיבל משה עד שנאמר לו: למסעות, ונשיא אחד ליום; ושבעת ימי חנוכת המזבח של שלמה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, בראשית רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אכשם שנתנדבו למלאכת המשכן

ספרי במדבר, פסקא מז · דרשת הפסוק · כשם שנתנדבו למלאכת המשכן כך לחנוכת המזבח; לא קיבל משה עד שנאמר לו — למסעות, ונשיא אחד ליום, שלא יאמר נחשון: אקריב עם כל אחד ואחד

״קרבנ[ם]״ — בכתב היד ״קרבנות״ (מסומן במאגרים כמשובש). בדפוס (הורוויץ) ״מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים״, ״יקריבו כל אחד ואחד יומו, שנאמר: נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום״; ״שנאמר: ויהי…״ ו״נשיאין מתנדבין… מה תלמוד לומר״ — שם בסוגריים.

וכן בבמדבר רבה יב, כא (להלן, ב), ושם נוסף ״ויש אומרים: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נשיא אחד ליום… נתנו עיניהם בנחשון״.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, י) —

מגיד שכשם שנתנדבו למלאכת המשכן, כך נתנדבו לחנוכת המזבח.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים —

באו ועמדו לפני המזבח, ולא קיבל משה מהן,

עד שנאמר לו מפי הקדש: יַקְרִיבוּ אֶת קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא).

ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם למסעות, אם לתולדות,

עד שנאמר לו מפי הקודש: יקריבו אותם למסעות,

שנאמר: וַיְהִי(במדבר ז, יב) —

אין ״ויהי״ אלא שנאמר לו מפי הקדש: יקריבו למסעות.

ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם כולם כאחד, אם כל אחד ואחד יומו,

עד שנאמר לו מפי הקדש: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.

נשיאין מתנדבין, ואין הדיוטות מתנדבין;

מה תלמוד לומר נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד?

לפי שהיה נחשון מלך, והוא הקריב תחילה —

לא יאמר: הואיל והקרבתי תחילה, אקריב עם כל אחד ואחד יומו.

לכך נאמר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.

בנשיא אחד ליום

במדבר רבה, פרשה יב, כא · דרשת הפסוק · ״ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח״ · נוסח אחר · כיצד יקריבו: למסעות, יום יום, ומי ראשון — נחשון

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא מז (לעיל, א): כאן ״כשם שנתרבו הנשיאים״ (בספרי: נתנדבו), אין בו ״שנאמר: ויהי — אין ויהי אלא…״ ו״עד שנאמר לו מפי הקדש: נשיא אחד ליום״ (כאן: ״שנאמר: נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום״), ״והלא הנשיאים היו מתנדבים״, ובסופו ״ויש אומרים… נתנו עיניהם בנחשון: זה קידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים״.

״ועדיין לא היה משה יודע… יקריבו אותם למסעות״ — חסר בכתב יד מינכן, והושלם במאגרים מכתב יד ששון 920 (שם ״מפי הב״ה״); כך גם בדפוס וילנא.

״נתנו עיניהם בנחשון״ — בכתב היד ״בגרשון״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא; נחשון הוא שקידש שם שמים על הים והקריב ראשון (במדבר ז, יב). ״כיצד יקריבו״ (בפעם השנייה) — לפניו בכתב היד ״היכן״, ונמחק.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, י) —

מגיד הכתוב: כשם שנתרבו הנשיאים למלאכת המשכן — כך נתרבו לחנכת המזבח.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ —

באו ועמדו לפני המזבח, ולא קבל מהם משה, עד שנאמר מפי הקדוש ברוך הוא: יַקְרִיבוּ אֶת קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא).

ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם למסעותלמסעות — לפי סדר המסעות (הדגלים), אם לתולדותלתולדות — לפי סדר תולדותם (לידת השבטים),

עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: יקריבו אותם למסעות.

ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם כלם כאחד, אם כל אחד ואחד יומו,

שנאמר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.

והלא הנשיאים היו מתנדבים, ואין הדיוטותהדיוטות — פשוטי עם מתנדבים;

מה תלמוד לומר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם?

לפי שהיה נחשון מלך, והוא הקריב תחלה — לא יאמר: הואיל והקרבתי תחלה, אקריב עם כל אחד ואחד יומו.

לכך נאמר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.

ויש אומרים:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם,

אמר להם משה לנשיאים: לכלכם אמר לי הקדוש ברוך הוא שתקריבו, אבל לא אמר לי מי יקריב ראשון.

נתנו עיניהם בנחשון:

זה קידש שמו שלהקדוש ברוך הוא על הים — זה ראוי להוריד השכינה, והוא יקריב ראשון לכלהם.

וכן עשה.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(במדבר ז, יב).

תרגום לעבריתלמסעות לפי סדר המסעות (הדגלים) לתולדות לפי סדר תולדותם (לידת השבטים) הדיוטות פשוטי עם

חלק ב

דברי האמוראים

גשבעת ימי חנוכת המזבח

בראשית רבה, פרשה לה, ד · דרשת הפסוק · תלמידי רבי שמעון בן יוחיי נוטלים רשות פעם שנייה — ״ויברכו את המלך״; שבעת ימי חנוכת המזבח בימי שלמה: חיללו שבת ויום הכפורים, ובת קול: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא

מתוך הסימן על ״והיתה הקשת בענן״ (בראשית ט, טז): הובאו פתיחת המעשה בתלמידי רבי שמעון בן יוחיי ודרשת ״ביום השמיני שלח את העם״ עם דברי רבי לוי ורבי יצחק; לא הובאו שאר הדרשות שדרשו בדרך — ״ויברכם יהושע״ (יהושע כב, ו–ח), ״ותלך מאתו״ (מלכים ב ד), ״ויסע מלאך האלהים״ (שמות יד, יט), ״והיתה הקשת בענן״ ו״חפצים וחפציך״ — עניין אחר.

״וחרונה״ — בכתב היד ״והא חרונה״ (במאגרים ״והא+ חרונה״). ״ואין לך שבעה״ — ״ואין״ בגליון. ״הברכה האחרונה היתה גדולה״ — בכתב היד ״הברכה (הגדולה) היתה האחרונה גדולה״, ומאגרים מחקו וסידרו. ״לאהליהם״ — בכתב היד ״לאלהיהם״ (כך); ״שמיחים״ — בגליון, תחת ״שמחתי״; ״קול״ (בת קול) השני — בגליון.

מקבילה: בבלי מועד קטן פרק א, ט ע״א — רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים נפטרים מרבי שמעון בן יוחי ושבים למחרת: ״תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר: ביום השמיני שלח את העם… וכתיב: וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם״; ושם ״אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים… יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא״.

המדרש קורא ״ביום עשרים ושלשה… שלח את העם ויברכו את המלך״ (בדברי הימים: לאהליהם שמחים וטובי לב), ״את חנכת המזבח״ (במסורה: כי חנכת), ״וילכו לאהליהם״. ״יום אחר״ — בתיאודור–אלבק ״עוד יום אחד״; ״מזומנין לחיי העולם הבא״ — שם ״בני העולם הבא״.

נטלו רשות פעם שנייה

דלמהדלמה — מעשה, דוגמה — ״כעין זה״ (פתיחת סיפור):

רבי יצחק ורבי יונתן ורבי יודן בר גיורי הלכו לשמוע פרשת תורה מרבי שמעון בן יוחיי —

ואית דאמריןואית דאמרין — ויש אומרים: פרשת נסכיןפרשת נסכין — פרשת הנסכים.

נטלו רשות ממנו, והמתינו שם יום אחר.

אמרו: צריכים אנו ליטול ממנו פעם שנייה.

ביום השמיני שלח את העם

וחרונהוחרונה — והאחר (השני) דרש:

כבר כתיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ(מלכים א ח, סו);

מה תלמוד לומר: בְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם(דברי הימים ב ז, י) וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ?

אלא נטלו ממנו רשות, והמתינו שם, וחזרו ונטלו ממנו רשות פעם שנייה.

לכך נאמר: בְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ.

שבעת ימי חנוכת המזבח

אמר רבי לוי:

כתיב בו: את חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים(דברי הימים ב ז, ט).

ואין לך שבעה לפני החג שאין בהם שבת ויום הכיפורים;

ואותן שבעת הימים היו אוכלים ושותים ושמחין ומדליקין נרות.

ולבסוף חזרו ודאגו על הדבר.

אמרו: תאמר שיש בידינו עון, שחיללנו את השבת ולא התענינו ביום הכפורים?

וכדי לפייסן, שרצה הקדוש ברוך הוא מעשיהם, יצאת בת קול ואמרה:

כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשנה:

וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב.

אמר רבי יצחק:

שְׂמֵיחִים — שמצאו נשותיהם בטהרה טהורות;

וְטוֹבֵי לֵב — שעיברו זכרים.

אמר רבי לוי:

יצאת בת קול ואמרה:

כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.

תרגום לעבריתדלמה מעשה, דוגמה — ״כעין זה״ (פתיחת סיפור) וחרונה והאחר (השני) ואית דאמרין ויש אומרים פרשת נסכין פרשת הנסכים

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, בראשית רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אקרבנםקרבנות
אאֶ— (הוספה)
בחֲ— (הוספה)
בבנחשוןבגרשון
גוחרונהוהא חרונה
גלאהליהםלאלהיהם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
§§70§§

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ע: נשיא אחד ליום

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם(במדבר ז, יא)

״נשיא אחד ליום״: שנים עשר ימי חנוכה לחלוק כבוד לנשיאים, וכל אחד עשה ביומו יום טוב — לפיכך אין מתענין בניסן; נחשון מקריב ראשון, ושמחות אלישבע

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, ספרי זוטא, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה: אין מתענין בניסן

אולמה אין מתענין בחדש ניסן

מסכת סופרים, פרק כא, א · הלכה · אין מתענין בניסן · אין מתענין בניסן: באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו — וכל אחד עשה ביומו יום טוב; ולעתיד המקדש נבנה בניסן

ההלכה עד ״ואין מתענין עד שיעבור ניסן״; אחריה בהלכה: ״אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות… והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני… אבל לקרוא צום בציבור אסור עד שיעבור ניסן״.

״ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו… עד שנאמר לו: נשיא אחד ליום… לא יאמר: הואיל והקרבתי תחילה, אקריב עם כל אחד ואחד יומו״ (ספרי במדבר, פסקא מז; במדבר רבה יב, כא) — בפרשה סט (ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח).

מנהג רבותינו שבמערברבותינו שבמערב — חכמי ארץ ישראל להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודותפרודות — מפוזרות, לא רצופות, ולאחר פורים — שני וחמישי ושני.

ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן?

מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן,

ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט,

וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב;

וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן,

לקיים מה שנאמר: אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ט).

לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן,

ואין מתענין עד שיעבור ניסן.

תרגום לעבריתרבותינו שבמערב חכמי ארץ ישראל פרודות מפוזרות, לא רצופות

חלק ב

דברי התנאים

בנחשון מקריב ראשון — ארבע שמחות ואבל אחד

ספרי זוטא, במדבר ז, יא · דרשת הפסוק · ״ויאמר יי אל משה נשיא אחד ליום״ · נחשון מקריב ראשון, ״וקרבנו״ ו״עתודים״ מלאים; אלישבע בת עמינדב ראתה ביום ההוא ארבע שמחות ואבל אחד

סוף הסימן, ״שלש מדות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם… ובבא משה אל אהל מועד״, הוא חלק מן הדרשה על ״ובבא משה״ (ז, פט), ונדפס שם.

״אמר הקדוש ברוך הוא״ — בהורוביץ ״לכולכם נאמר לי״. ״זה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא״ — בהורוביץ נוסף ״על הים״, ואחריו ״לכך נאמר המקריב ביום הראשון נחשון״. ״קרבנו… וקרבנו״, ״עתדים… עתודים״ — במדבר ז, יג ו־יז (נחשון) מול ז, יט ו־כג (נתנאל) ושאר הנשיאים.

״אלישבע״ — בהורוביץ בסעיף ״זה קרבן נחשון״ (ז, יז). ״ראת״ — כך בכתב היד, פעמיים.

״שלש מדות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם״ (ספרי זוטא, סוף הסימן) — בפרשה קכג (ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו).

נחשון מקריב ראשון

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם(במדבר ז, יא) —

אמר להם משה: לכולכם אמר הקדוש ברוך הוא שתקריבו; אבל לא נאמר לי מי מכם יקריב ראשון.

נתנו עיניהם בנחשון, אמרו: זה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא, והוא ראוי להוריד השכינה — והוא יקריב ראשון.

בכולם כתיב קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט), ובו כתיב וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג);

בכולם כתיב עַתֻּדִים(במדבר ז, כג) חסר, ובו כתיב עַתּוּדִים(במדבר ז, יז).

ארבע שמחות ואבל אחד

בו ביום ראת אלישבע בת עמינדב ארבע שמחות ואבל אחד:

ראת יבמה מלך,

אחיה נשיא,

בעלה כהן גדול,

שני בניה סיגני כהונהסיגני כהונה — סגני הכהן הגדול, ממונים בכהונה;

ואבל אחד — על שני בניה.

על אותו היום הוא אומר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן(שיר השירים ד, טז), בָּאתִי לְגַנִּי(שיר השירים ה, א).

תרגום לעבריתסיגני כהונה סגני הכהן הגדול, ממונים בכהונה

גומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה

ברייתא, בבלי הוריות פרק א, ו ע״ב · ברייתא · שלמה עשה שבעה ימי חנוכה, ומשה שנים עשר — כדי לחלוק כבוד לנשיאים

הברייתא בסוף הסוגיא (להלן, ד): ״והא חלוקים בנשיאים! ההוא — לחלוק כבוד לנשיאים, דתניא…״.

דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא):

שלמה עשה שבעה ימי חנוכה (כ״י פריז 1337: שבעת ימים בחנוכת הבית),

ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה?

כדי לחלוק כבוד לנשיאים.

תרגום לעבריתדתניא ששנינו (בברייתא)

חלק ג

דברי האמוראים

דשלמה עשה שבעה ימי חנוכה — ומשה שנים עשר

בבלי הוריות פרק א, ו ע״ב · סוגיא · שבטו של לוי לא איקרו קהל; אפרים ומנשה לנחלה הוקשו; חלוקין בנשיאים לחלוק כבוד — שלמה עשה שבעה ימי חנוכה ומשה שנים עשר

דברי רב אחא ברבי יעקב ״שבטו של לוי לא איקרו קהל״ עם הקושיא ״אם כן חסרי להו שנים עשר שבטים״ ותירוציה, עד ״כדי לחלוק כבוד לנשיאים״; הם תשובה (״אלא״) לקושיא ״אלא מעתה נייתו פר בהוראה… טפי להו שבטים״ (ו ע״ב) בסוגיית חטאת השותפין שבצבור; אחריהם ״מאי הוי עלה?״ — חזרה לשאלה ההיא.

״אמר אביי: אפרים ומנשה… אמר רבא: והא כתיב״ — בכ״י פריז 1337: ״אמ׳ רבא אמ׳ קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והכתי׳ על שם אחיהם״.

אלא אמר רב אחא ברבי יעקב: שבטו של לוי לא איקרו קהללא איקרו קהל — לא נקראו ״קהל״,

מיוחס לרש״י אלא אמר רב אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי קהל — והוא הדין לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי (ואכתי נוקמה) כרבי שמעון.

דכתיב: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וגו׳(בראשית מח, ד) —

כל שיש לו אחוזה — איקריאיקרי — נקרא קהל, וכל שאין לו אחוזה — לא איקרי קהל.

מיוחס לרש״י ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם כל שיש לו אחוזה איקרי קהל — וכהנים ולוים אין להם אחוזה.

אם כן, חסרי להוחסרי להו — חסרים להם שנים עשר שבטים!

אמר אביי:

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

מיוחס לרש״י כראובן ושמעון יהיו לי — דבתרי שבטים חשיב להו כראובן ושמעון.

אמר רבא:

והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב: עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם(בראשית מח, ו) — לנחלה הוקשוהוקשו — הושוו (בהיקש), ולא לדבר אחר.

מיוחס לרש״י והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם — דלנחלה הוקשו אפרים ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב׳ פרים ואכתי חסרי להו מי״ב שבטים אלא שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל ושותפין נינהו ולא מתוקמא כר״ש דקרא הכי משמע ומולדתך.

ולא? והא חלוקין בדגליםולא? והא חלוקין בדגלים — וכי לא (נחשבו שבטים לדבר אחר)? והרי חלוקים הם בדגלים!!

כנחלתן כך חנייתן, כדי לחלק כבוד לדגלים.

מיוחס לרש״י כנחלתם כך חנייתם — שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וציום היאך יחנו לדגליהם וכן מצינו במדרש תנחומא דיעקב אבינו תקן להם דגלים וחלק להם הארץ וכן מצינו איש על דגלו באותות באות אשר צוה להם אביהם שלאותן רוחות שנחלקו לשאת מטתו לאותן רוחות חנו לדגליהם והיינו דאמרינן כנחלתן כך חנייתן.

והא חלוקים בנשיאיםוהא חלוקים בנשיאים — והרי חלוקים הם בנשיאים!!

ההואההוא — אותו (חילוק) — לחלוק כבוד לנשיאים,

דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא): שלמה עשה שבעה ימי חנוכה (כ״י פריז 1337: שבעת ימים בחנוכת הבית), ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה? כדי לחלוק כבוד לנשיאים.

תרגום לעבריתלא איקרו קהל לא נקראו ״קהל״ איקרי נקרא חסרי להו חסרים להם והא כתיב והרי כתוב הוקשו הושוו (בהיקש) ולא? והא חלוקין בדגלים וכי לא (נחשבו שבטים לדבר אחר)? והרי חלוקים הם בדגלים! והא חלוקים בנשיאים והרי חלוקים הם בנשיאים! ההוא אותו (חילוק) דתניא ששנינו (בברייתא)

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, ספרי זוטא, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§71§§

הלכה ופתיחתות על ׳ויהי המקריב ביום הראשון׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עא: הלכה: העולה למזבח לאיכן הוא הופך פניו

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב)

העולים למזבח עולים דרך ימין — המשנה, הברייתות והסוגיא שהילמדנו נשען עליהן; ומי שקידש את השם בים מקריב תחילה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, בבלי, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכל העולים למזבח עולין דרך ימין

משנה זבחים ו, ג · הלכה · משנה · העולים למזבח עולים דרך ימין, מקיפים ויורדים דרך שמאל

״לשלשה דברים אלו״ — שבמשנה שלפניה (זבחים ו, ב): ״מלמעלן — ניסוך המים והיין, ועולת העוף כשהיא רבה במזרח״.

זו המשנה שהילמדנו שבפסיקתא רבתי מביא: ״כך שנו רבותינו״ (להלן, ה).

כל העולים למזבח, עולין דרך ימין, ומקיפין ויורדין דרך שמאל,

חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו, שהיו עולים וחוזרים לעקבלעקב — לאחוריהם (בדרך שעלו).

תרגום לעבריתלעקב לאחוריהם (בדרך שעלו)

בחוץ מן העולה לשלשה דברים הללו

ברייתא, בבלי סוכה פרק ד, מח ע״ב · הלכה · ברייתא · השלשה שעולים דרך שמאל וחוזרים על העקב: ניסוך המים, ניסוך היין, עולת העוף

בגמרא על המשנה ״עלה בכבש ופנה לשמאלו״ (סוכה ד, ט), ואין שם אלא הברייתא.

תנו רבנןתנו רבנן — שנו חכמים (בברייתא):

כל העולים למזבח עולין דרך ימין, ומקיפין, ויורדין דרך שמאל;

חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו, שעולין דרך שמאל וחוזרין על העקבוחוזרין על העקב — וחוזרים לאחוריהם (בדרך שעלו).

ואלו הן:

ניסוך המים,

וניסוך היין,

ועולת העוף כשרבתה במזרחכשרבתה במזרח — כשהיו עולות העוף מרובות ונעשו בקרן מזרחית.

תרגום לעבריתתנו רבנן שנו חכמים (בברייתא) וחוזרין על העקב וחוזרים לאחוריהם (בדרך שעלו) כשרבתה במזרח כשהיו עולות העוף מרובות ונעשו בקרן מזרחית

גכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין

ברייתא, בבלי זבחים פרק ו, סב ע״ב · הלכה · ברייתא · ״ומעלתהו פנות קדים״ — כל פנייה דרך ימין, למזרח

הברייתא גם בסוגיא שלהלן (ד).

רבי יהודה אומר:

וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים(יחזקאל מג, יז) —

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, למזרח.

דכבש היה לדרומה של מזבח

בבלי זבחים פרק ו, סב ע״ב · הלכה · סוגיא · הכבש בדרום — ״על ירך המזבח צפונה״; ״ומעלתהו פנות קדים״ — כל פינות דרך ימין למזרח; ים שעשה שלמה

ברייתא דרבי יהודה שבסוגיא — גם לעיל, ג.

תנן התםתנן התם — שנינו שם (במשנה):

״כבש היה לדרומה של מזבח, אורך שלשים ושתים על רוחב שש עשרה.״

מנא הני מילימנא הני מילי — מנין הדברים האלה??

אמר רב הונא:

אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב: וְשָׁחַט אֹותוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹונָה(ויקרא א, יא) — שיהא ירך בצפון ופניו בדרום.

רש״י מנהני מילי — שהכבש בדרום.

רש״י ירך — רגלים ופניו בדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו לדרום.

אימאאימא — אמור (שמא) ירך בצפון ופניו בצפון!

רש״י אימא ירך בצפון ופניו בצפון — כאדם היושב זקוף.

אמר רבא: רמי גברא אאפיהרמי גברא אאפיה — וכי אדם מוטל על פניו? (שיהיו ירכו ופניו לצדדים שונים)?

רש״י רמי גברא אאפיה — שיער באדם השוכב ארצה.

אמר ליה אביי: אדרבה, תריץ ואותיב גבראתריץ ואותיב גברא — ישר והושב את האדם (ויהיו ירכו ופניו לצד אחד)!

רש״י אדרבה תריץ ואותיב גברא — זקפוהו והשיבוהו ונמצא ראשו ורגליו לרוח אחת.

אמר ליה: רָבוּעַ(שמות כז, א) כתיב.

רש״י רבוע כתיב — דרבוע באדם רובץ ומושכב שיער הכתוב.

והא מיבעי ליה דמרבע רבועיוהא מיבעי ליה דמרבע רבועי — והרי הוא (הכתוב) צריך ללמד שיהא (המזבח) מרובע!

רש״י והאי רבוע מיבעי ליה דמרבע ריבועי — שיהא מרובע ולא עגול. ה״ג: רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי — הלכך תרווייהו יליף מינה.

מי כתיבמי כתיב — וכי כתוב ״מרובע״?

וליטעמיךוליטעמיך — ולטעמך, מי כתיב ״רבוץ״?

אמר ליה: רָבוּעַ כתיב — דמשמע הכי ומשמע הכידמשמע הכי ומשמע הכי — שמשמעו כך ומשמעו כך.

ותנא מייתי לה מהכאותנא מייתי לה מהכא — והתנא מביא אותה (את הלימוד) מכאן,

רש״י ותנא — דברייתא מייתי לה להא דאייתי רב הונא מירך המזבח מייתי תנא מהכא.

דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא):

״רבי יהודה אומר: וּמַעֲלֹותֵיהוּ פְּנוֹת קָדִים(יחזקאל מג, יז) — כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח.״

רש״י ומעלותיהו פנות קדים כל פינות שאתה פונה יהו דרך ימין למזרח — האי קרא במזבח כתיב ביחזקאל וקאמר שתמיד כבש מעלותיו ברוח הראויה לפנות הימנה למזרח ותהא אותו הפנייה לימין ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום.

ואימאואימא — ואמור (שמא) שמאל למזרח!

לא סלקא דעתךלא סלקא דעתך — לא עלתה על דעתך (אין לומר כן),

רש״י לא ס״ד — שיהו פונים לשמאל אלא דרך ימין.

דתנידתני — ששנה רמי בר (יחזקיה):

ים שעשה שלמה עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר(דברי הימים ב ד, ד) (עמודים) בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹונִים צָפוֹנָה וּשְׁלשָׁה פֹונִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּונִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּונִים מִזְרָחָה —

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח.

רש״י לא יהו אלא דרך ימין — כי מנינא דקרא דקחשיב ואזיל דרך ימין מצפון למערב וממערב לדרום וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך.

רש״י למזרח — מהאי קרא לא נפקא לן ומהכא נפקא לן דרך ימין ומקרא דלעיל דכתיב קדים שמעינן למזרח דלא תימא דרך ימין למערב ויהא כבש בצפון.

רש״י ופרכינן ואימא דרך שמאל למזרח — נהי דפנות קדים כתיב בקרא אבל דרך ימין לא כתיב ביה העמידהו בצפון וכשתגיע לראש המזבח פנה אל קרן מזרחית צפונית ודרך שמאל.

ההוא מיבעי ליה לגופיהההוא מיבעי ליה לגופיה — הכתוב ההוא צריך לו לגופו (ללמד את עניינו)!

רש״י מיבעיא ליה לגופיה — להודיעך מושב הים היאך ומנין לך ללמוד הימנו לפינות המקדש בצורכי עבודה.

אם כן, ״פונים״ ״פונים״ למה לילמה לי — למה לי (מה צורך בהם)??

תרגום לעבריתתנן התם שנינו שם (במשנה) מנא הני מילי מנין הדברים האלה? אמר קרא אמר הכתוב אימא אמור (שמא) רמי גברא אאפיה וכי אדם מוטל על פניו? (שיהיו ירכו ופניו לצדדים שונים) תריץ ואותיב גברא ישר והושב את האדם (ויהיו ירכו ופניו לצד אחד) והא מיבעי ליה דמרבע רבועי והרי הוא (הכתוב) צריך ללמד שיהא (המזבח) מרובע מי כתיב וכי כתוב וליטעמיך ולטעמך דמשמע הכי ומשמע הכי שמשמעו כך ומשמעו כך ותנא מייתי לה מהכא והתנא מביא אותה (את הלימוד) מכאן דתניא ששנינו (בברייתא) ואימא ואמור (שמא) לא סלקא דעתך לא עלתה על דעתך (אין לומר כן) דתני ששנה ההוא מיבעי ליה לגופיה הכתוב ההוא צריך לו לגופו (ללמד את עניינו) למה לי למה לי (מה צורך בהם)?

ההעולה למזבח לאיכן הוא הופך פניו

פסיקתא רבתי, פסקא ז, א · הלכה · ילמדנו · העולים למזבח דרך הימין; המזבח כפרתם של ישראל; מי שקידש את השם בים יקריב תחילה

המשנה — זבחים ו, ג: ״כל העולים למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל״.

המשנה, הברייתות והסוגיא — לעיל, א–ד.

״הופך״ — הו״ו מסופקת בכתב היד. ״קינטינ[רין]״ — בכתב היד ״קינטינ׳״, בדפוס ״קנטרים״. ״רבי יוליאנא בן טברי״ — בכתב היד ״יולי־אנא״; בדפוס ״רבי יולימנא בן עבדי״. ״נזדרזו״ — בכתב היד ״נזרדזו״. לפני ״אמר רבי שמעון בן יוחי״ מחק הסופר ״מניין״, ואחריו ״ממה״.

בדפוס: ״מי יקריב תחלה״; ״מי שקידש [בים] יקריב תחלה — זה היה נחשון, ומיד הקריב תחלה״; ״ממה שקרינו בענין ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב וגו׳״. ״וכיון שהוקם המשכן, שכתב ויהי ביום כלות משה״ — המובאה מן הפסוק אינה בדפוס.

״מי שקידש שמי בים — יקריב תחילה״ — וכן במדבר רבה יג, ז, בשם רבי שמעון בן יוחאי — בפרשה נחשון בן עמינדב למטה יהודה.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

ילמדנו רבינו: העולה למזבח, לאיכן הוא הופך פניו?

כך שנו רבותינו:

כל העולים למזבח עולים דרך הימין ומקיפין ויורדין דרך השמאל(משנה זבחים ו, ג) —

שהיה לו כבשכבש — הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח.

אמר רבי יוליאנא בן טברי בשם רבי יצחק:

בששים קינטינריןקינטינרין — כיכרות (של מאה ליטרין) של זהב היה עומד לכהן גדול בכל שנה.

למה? שהמזבח כפרתם של ישראל הוא.

את מוצא:

כשאמר הקדוש ברוך הוא שיעשו לו משכן — מיד נזדרזונזדרזו — מיהרו, השתדלו בזריזות בו,

כמה כתיב: וַיַּעֲשׂוּ כׇל חֲכַם לֵב וגו׳(שמות לו, ח).

וכיון שהוקם המשכן, שכתב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) —

באו הנשיאים לקרב.

אמרו לו: משה, מי קרב תחילה?

אמר רבי שמעון בן יוחי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי שקידש שמי בים — יקריב תחילה.

מניין? ממה שקראו בעינין:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

תרגום לעבריתכבש הכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח קינטינרין כיכרות (של מאה ליטרין) נזדרזו מיהרו, השתדלו בזריזות

חילופי נוסח והשלמות

משנה, בבלי, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
הרין— (הוספה)
הנזדרזונזרדזו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§72§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עב: פתיחתא א: גאות אדם תשפילנו

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב)

״גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד״ — אדם ואברהם, פרעה ומשה, עמלק ויהושע, תבור וכרמל וסיני, יוסף ויהודה; ויהודה שהשפיל עצמו מקריב ראשון

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אגַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ב · פתיחתא ראשונה · אדם הראשון שלא עשה תשובה ואברהם שהשפיל עצמו; פרעה ומשה, עמלק ויהושע, תבור וכרמל וסיני; יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף — ונחשון מקריב ראשון

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג)

״רבי תנחומא בר אבא״ — בכתב היד ״ר׳ תחומ׳ בר אבא״; בדפוס ״כך פתח רבי תנחומא בי ר׳ אבא״. ״גאות אדם תשפילנו״ — בכתב היד ״אדם״ כפול, והסופר מחק. ״זה אבינו״ — כך בכתב היד (הו״ו מסופקת), ואינו בדפוס.

״נאמר כאן כרובים״ — ״כאן״, וכן ״ויגרש את האדם וגו׳, את הכרובים, ונאמר בסנחרב״, נוספו בגליון כתב היד. ״השפיל א[ו]ת[ו]״ — בכתב היד ״אות׳״, והו״ו הראשונה הוספת מאגרים. ״תבור וכרמל״ — אחריו מחיקה ״ש..״. ״שאנו גבוהים״ — הסופר כתב ״שאינו״, מחק, ובגליון ״שאנו״. ״הכבוד״ — בכתב היד ״הכוד״. ״וזכה״ — הסופר כתב ״יזכה״ ותיקן בגליון. ״בכבודו״ — לפניו מחיקה ״בכוב״. ״גאות [אדם] תשפיל״ — בכתב היד ״גאות תשפיל״, ומאגרים סימנו חסר. ״אלא אני חולק״ — לפניו מחיקה ״אלל״.

בדפוס: ״השפיל אותו ונתגרש מגן עדן״; ״ושפל רוח יתמוך כבוד — זה אותו האדם הגדול בענקים, שהיה גדול מן אדם הראשון, שהשפיל עצמו ואמר אנכי עפר ואפר״; ״ובזמורה, שהיה נוטל זמורתם (ס״א זכרותם) של ישראל״; ״ועל ידי כן תמך הקדוש ברוך הוא כבוד עליו… שנאמר וירד יי על הר סיני״; ״שביל גדול הוא אלא נבא לענין״; ״אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי״; ״אין אדם מקריב ראשון לפניך, הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון״.

פירוש אחר של הפסוק: תנחומא, ויקרא ג (״זה שאמר הכתוב: גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד — כל מי שרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו… משה ברח מן השררה והשררה רדפה אחריו… גאות אדם תשפילנו — זה פרעה הרשע; ושפל רוח יתמוך כבוד — זה משה״), וכן תנחומא בובר, ויקרא ד (״כל מי שבורח מן השררה…״, בשאול ובמשה).

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

רבי תנחומא בר אבא:

זה הוא שאמרה רוח הקדש על ידי שלמה:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ(משלי כט, כג) — זה היה אדם הראשון;

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה אבינו.

אדם הראשון

כיצד?

גַּיאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה אדם הראשון, שעבר על ציוויו של הקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן.

בקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח — ולא בקש אדם.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב).

אמר רבי אבא בר כהנא:

מהו וְעַתָּה?

אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו עכשיו עשה תשובה, ואני מקבלך.

ואמר אדם: איפשיאיפשי — אי אפשי — איני רוצה.

הקדוש ברוך הוא אומר: וְעַתָּה,

ואדם אומר: פֶּן — איפשי.

אמר ריש לקיש:

כיון שיצא אדם מן הדין, התחיל מחרף ומגדףמחרף ומגדף — מנאץ ומבזה (את המקום).

נאמר כאן כרובים — וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וגו׳(בראשית ג, כד), אֶת הַכְּרֻובִים;

ונאמר בסנחרב: יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים(ישעיה לז, טז).

מה הַכְּרֻובִים שנאמר להלן — חירופין וגדופים,

אף כרובים שנאמר לכאן — חרופין וגידופים.

הוי: גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל —

משנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו, ונתגרש מגן עדן.

אברהם

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה אברהם אבינו, שהשפיל עצמו ואת רוחו,

ואמר: אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

לפיכך קרא הקדוש ברוך הוא אותו הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו) —

זה גדול מן אדם הראשון.

פרעה ומשה

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה פרעה, שנתגאה על משה,

ואמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב).

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה משה:

לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ(שמות ח, ה), כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי וגו׳(שמות ט, כט).

עמלק ויהושע

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם ישפיל — זה עמלק, שנתגאה על הקדוש ברוך הוא בחירופיו ובגידופיו ובזמורהובזמורה — באבר המילה (לשון נקייה),

שהיה נוטל זכרותםזכרותם — אבר זכרותם, מילתם של ישראל וזורק כלפי למעלן, ומחרף ואומר: בזו בחרת?

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה היה יהושע ואלעזר.

תבור וכרמל וסיני

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל — זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם ומתגאים לומר:

שאנו גבוהים, ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה.

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה סיני, שהשפיל עצמו לומר: שאני נמוך;

ועל ידי כך תמך את הכבוד, וניתנה עליו את התורה,

וזכה שירד הקדוש ברוך הוא בכבודו ועמד עליו —

וַיֵּרֶד עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

יהודה ונחשון

דבר אחר:

גַּיאֲוַת אָדָם תשפיל —

שביל גדול הוא, אלא לעניין נביא:

גַּאֲוַת אדם תשפיל וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד — זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימן:

יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹונִי(בראשית מד, יח),

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר(בראשית מד, לב),

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר וגו׳(בראשית מד, לג).

אמר רבי בירכיה הכהן בר שלום בשם רבי לוי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהודה,

אתה השפלתה עצמך לפני אחיך הקטן הימך, בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך —

חייך, כשיוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב קרבנות, אין אחד מהם מקריב לפניך,

אלא אני חולק לך כבוד, ואת הוא שמקריב ראשון:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה.

הוי: וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹוךְ כָּבוֹד.

תרגום לעבריתאיפשי אי אפשי — איני רוצה מחרף ומגדף מנאץ ומבזה (את המקום) ובזמורה באבר המילה (לשון נקייה) זכרותם אבר זכרותם, מילתם

בזה יוסף שהנהיג בעצמו שררה

במדבר רבה, פרשה יג, ג · פתיחתא שלישית · נוסח אחר · אדם הראשון ואברהם, פרעה ומשה, עמלק ויהושע, תבור וכרמל וסיני, יוסף ויהודה — ויהודה מקריב ראשון

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג)

״מה להל חירופין״ — כך בכתב היד (״להל״, כלומר להלן). ״כצאתי את העיר״ — בכתב היד ״בצאתי״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״עבדך אבינו״ — המילה מטושטשת בכתב היד, והושלמה במאגרים.

נוסח אחר של הפתיחתא שלעיל, א (פסיקתא רבתי ז, ב): כאן נוסף ״והשפילו הקדוש ברוך הוא — ונער פרעה וחילו בים סוף״, ״ויזנב בך — שהכם מכת זנב״, ו״זה יוסף שהנהיג בעצמו שררה… לפיכך נקרא עצמות בחייו״ לפני יהודה; ושם ״זה היה יהושע ואלעזר״ ו״שביל גדול הוא, אלא לעניין נביא״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב(במדבר ז, יב).

הדא הוא דכתיב:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג).

אדם הראשון ואברהם

אמר רבי תנחומא בר אבא:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה אדם הראשון.

כאי זה צד?

בשעה שעבר אדם על צווייו שלהקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן, ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח, ולא בקש אדם.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו׳(בראשית ג, כב).

אמר רבי אבא בר כהנא:

מהו וְעַתָּה?

אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו עכשיו עשה תשובה, ואני מקבלך.

ואמר אדם: איפשיאיפשי — אין רצוני, איני רוצה.

הקדוש ברוך הוא אמר: וְעַתָּה;

ואדם אמר: פֶּן — איפשי.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

כיון שיצא אדם מן הגן, התחיל מחרף ומגדף.

נאמר כאן ״כרובים״: וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻובִים(בראשית ג, כד);

ונאמר בסנחריב ״כרובים״: יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים(ישעיה לז, טז).

מה להל חירופין וגידופין, אף ״כרובים״ שנאמר כאן — חירופין וגידופין.

הוי: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ —

לפי שנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו וגרשו מן גן עדן.

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה אברהם, שהשפיל רוחו ואמר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

לכך קראו הקדוש ברוך הוא הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו) — זה גדול מן אדם הראשון.

פרעה ומשה, עמלק ויהושע

דבר אחר:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה פרעה, שנתגאה על משה ואמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב),

והשפילו הקדוש ברוך הוא: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף(תהלים קלו, טו).

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה משה:

לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ(שמות ח, ה),

ואומר: כצאתי אֶת הָעִיר אֶפְרֹושׂ אֶת וגו׳(שמות ט, כט).

דבר אחר:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה עמלק, שנתגאה על הקדוש ברוך הוא בחירופין וגידופין,

שהיה משליך זמורהזמורה — אבר (בלשון נקייה) אל אפו, והיה נוטל זכרותם שלישראל וזורק כלפי מעלה, ומחרף ומגדף ואומר: בזו חפצת?

הדא הוא דכתיב:

וַיְזַנֵּב בְּךָ(דברים כה, יח) — שהכם מכת זנב.

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה יהושע שהרגו,

שנאמר: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ וגו׳(שמות יז, יג).

תבור וכרמל וסיני

דבר אחר:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם ומתגאים לומר: שאנו גבוהים, ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה.

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה סיני, שהשפיל את עצמו לומר: שאני נמוך.

ועל ידי כך תמך הקדוש ברוך הוא כבודו עליו, וניתנה עליו את התורה, וזכה לכל הכבוד הזה,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

יוסף ויהודה

דבר אחר:

גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה יוסף, שהנהיג בעצמו שררה,

שהיו אומרים לו אחיו לפניו: עַבְדְּךָ אָבִינוּ(בראשית מד, לא), והיה שותק;

לפיכך נקרא ״עצמות״ בחייו,

שנאמר: וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹותַיי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג, יט).

וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימן:

יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר(בראשית מד, יח),

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר(בראשית מד, לב),

וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר(בראשית מד, לג).

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי בשם רבי לוי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהודה,

אתה השפלת את עצמך מפני אחיך הקטן הימך —

חייך, כשהוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב קרבנות, אין אחד מהם מקריב ראשון לפניך,

אלא אני חולק לך כבוד, ואת הוא שמקריב ראשון.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

תרגום לעבריתאיפשי אין רצוני, איני רוצה זמורה אבר (בלשון נקייה) כמה דתימר כמו שאתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתנחומאתחומ׳
או— (הוספה)
או— (הוספה)
אהכבודהכוד
אאדם— (הוספה)
בכצאתיבצאתי
בעבדך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§73§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עג: פתיחתא ב: כלך יפה רעיתי ומום אין בך

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יב)

״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״ — ישראל שלמים בסיני, השבטים שכולם ברוכים ונתייחסו, וקרבנות הנשיאים השווים; ״וקרבנו״ — שלא יתגאה יהודה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה, שיר השירים רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ח · פתיחתא שנייה · ישראל שלמים במתן תורה; השבטים שקנתרם אביהם וחזר ובירכם, ונתייחסו אצל משה ואהרן; קרבנות הנשיאים שווים; מנורת זהב כולה

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז)

״אמר קרא״ — בכתב היד ״א׳ קרא״ (מסומן במאגרים כארמית, הרי״ש מסופקת), ואינו בדפוס. ״אלא כשיקבלו״ — בכתב היד ״אל׳ כשיקללו״, ותוקן במאגרים. ״זבים ומצורעים״ — בכתב היד ״זכים״; בדפוס ״זבין״. ״וירא משה״ — לפניו מחיקה ״אות״. ״וראשו יהא פרוע״ — כך בכתב היד (במסורה: יהיה).

״לראובן״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״כל אלה״ — בכתב היד ״אל״, וה״א הוספת מאגרים. ״אלה שמות״ — לפניו ״אלא״ מחוק. ״רבי חנינא ורבי לוי״ — כך בכתב היד, ולהלן ״כך דרש רבי חונא ורבי לוי״; בדפוס בשני המקומות ״רב הונא ורבי לוי״ / ״רבי הונא ורבי לוי״. ״מנה את שלשתם״ — ״מנה״ כפול, והסופר מחק. ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק״ — בדפוס ״רבי בי רבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק״. ״תוכחת מוסר״ — כך בכתב היד (במסורה ובדפוס: תוכחת חיים).

״והוא אומר וקרבנו״ — הסופר כתב ״אמא״, מחק, ובגליון ״אומר״; אחרי ״קורבנו קערת״ מחק ״הוא אומר בכולם קרבנו״. ״אחריו״ — בכתב היד ״אחרין״. ״וקרבנו״ (מי שמקריב אחריו) — הו״ו בגליון. ״ביר׳״ — לפניו ״בר״ מחוק. ״בא״ — בכתב היד ״בוא״, והו״ו מחוקה. ״אחרי המשח״ — הסופר כתב ״ביום״, מחק, ובגליון ״אחרי״. ״קרא להם״ — כך בכתב היד (במסורה: קראו). ״[ו]הנה״ — הו״ו הוספת מאגרים. ״כולה יפה רעייתי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״כולך״.

בדפוס: ״ד״א ויהי ביום הראשון, זה שאמר הכתוב״; ״הרי יעקב אביהן [בירך לשבטים] וקמקנתר לראובן ושמעון ולוי, והיאך אתה אומר״; ״אמר רבי אליעזר״ (הראשון); ״לקיים מה שנאמר״; ״מן קרבנות את יודע היאך כולם חביבים ושוים״; ״ואחר כך הוא אומר קרבנו״ (בלא ״קערת כסף אחת״); ״אומרין לו: אתה הוא אחרון״; ״וכן אתה מוצא בסוף: זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אתו וגו׳] אחרי המשח אותו — אין כתב כאן אלא ביום המשח אותו״; ״ויחזקאל קורא אותם סיגים, שנאמר״.

נוסח אחר של הפתיחתא: שיר השירים רבה ד, יז (״כלך יפה רעיתי — זה אבינו יעקב, שהיתה מטתו שלימה לפניו… בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני… ולמה עשה יהודה טפלה? שלא יתגאה יהודה״) — להלן, ג–ד.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב — זה היא שאמר הכתוב:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, ז) — מדבר בישראל.

היאך?

אלא כשיקבלו ישראל את התורה — היו כולהם שלמים,

שלא יהיה בהם חיגר, ולא אילם, לא סומא, לא חרש.

וכיון שחטאו באותו המעשה — מיד נעשו כולם זבים ומצורעים,

כמה שכתב: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻועַ הוּא(שמות לב, כה),

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻומִים וְרֹאשׁוֹ יהא פָרוּעַ וגו׳(ויקרא יג, מה).

השבטים

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בשבטים.

ואם תאמר: הרי יעקב אביהם מברך אותם, ומקנתרומקנתר — ומוכיח, ומקניט בדברים קשים לראובן ולשמעון וללוי —

והיאך אומר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי?

אמר רבי אלעזר:

אף על פי שבירך השבטים האחרונים וקנתר הראשונים — אלא חזר ובירכם,

כמה שכתב: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

מהו וְזֹאת וַיְבָרֶךְ?

אמר רבי אלעזר:

עשה אותם יונקים זה מזהיונקים זה מזה — שואבים זה מזה — שהברכות כלולות זו בזו.

לפיכך אמר רבי חנינא ורבי לוי:

הוא מונה אותם לעצמם בספר אלה שמות, ומייחסםומייחסם — ומונה את ייחוסם אצל משה ואהרן:

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹותָם בְּנֵי רְאוּבֵן(שמות ו, יד),

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן(שמות ו, טו),

ובְּנֵי לֵוִי(שמות ו, טז).

כך דרש רבי חונא ורבי לוי, ולא פירשו.

ולמה מייחסם אצל משה ואהרן?

מה את אומר — בשביל שקינתרם אביהם, מנה את שלשתם לעצמם — הרי יפה.

ולמה הוא סומכםסומכם — מסמיך אותם, מעמידם בסמוך שם למשה ולאהרן?

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם(שמות ו, יג),

ואֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹותָם וגו׳.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

לפי שקיבלו תוכחת אביהם — זכו להתייחס בצד משה ואהרן,

לקיים: אֹוזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת מוסר בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין(משלי טו, לא).

קרבנות השבטים

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי.

בוא וראה היאך כל השבטים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא:

מקרבנותיהם את יודע היאך חביבים ושווים.

יהודה מקריב תחילה, והוא אומר: וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג);

ואחרכך הוא אומר בכולם: קׇורְבָּנוֹ קַעֲרַת(במדבר ז, כה).

ולא היה צריך לומר כן, אלא: זה שמקריב תחילה יאמר קרבנו,

ומי שמקריב אחריו יאמר וקרבנו.

ולמה אין כתיב כן?

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

שאם בא להתגאות ולומר: אני הקרבתי ראשון —

אומר לו: את הוא אחרון.

וכן אתה מוצא: בסוף מה כתיב?

זאת חנוכת המזבח אחרי המשח — אינו כן, אלא בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).

כולם כאילו קירבו ביום אחד.

למה? יָפָה, וּמוּם אֵין בָּךְ.

מנורת זהב כולה

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

לפי שירמיה אמר: כֶּסֶף נִמְאָס קרא לָהֶם(ירמיה ו, ל),

ויחזקאל קרא אותם סיגים,

כמה שכתב: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִג(יחזקאל כב, יח) —

בא זכריה ואמר: וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב(זכריה ד, ב) —

כולה של זהב היא.

למה? כולה יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

תרגום לעבריתאמר קרא אמר הכתוב ומקנתר ומוכיח, ומקניט בדברים קשים יונקים זה מזה שואבים זה מזה — שהברכות כלולות זו בזו ומייחסם ומונה את ייחוסם סומכם מסמיך אותם, מעמידם בסמוך

בכֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ — ישראל, השבטים והנשיאים

במדבר רבה, פרשה יג, ח · פתיחתא · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · ישראל שלמים בסיני; השבטים שכולם ברוכים, וראובן שמעון ולוי שנתייחסו לעצמם; ״וקרבנו״ — שלא יתגאה יהודה

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז)

״לכך מנה ראובן שמעון ולוי״ — ״ראובן״ בגליון כתב היד; ״במצרים, וראובן שמעון ולוי שמרו ייחוסיהן במצרים, לכך מנה שם ייחוסיהם״ — בגליון; ״עובדי עבודה זרה״ — ״עבודה״ בגליון. ״ויהי אחרי מות יהושע״ — לפני ״יהושע״ כתוב בכתב היד ״את״, ונמחק. ״רבי יודה ברבי סימון״ — בכתב היד ״יהודה״, והה״א נמחקה. ״בשביל יהודה שהקריב ראשון״ — ״ראשון״ בגליון.

מקבילות: פסיקתא רבתי ז (״כולך יפה רעייתי — מדבר בישראל… מדבר בשבטים״; ״אוזן שומעת תוכחת חיים״ בשם רבי ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק; ״וקרבנו — בשביל יהודה שהקריב ראשון״ בשם רבי ברכיה הכהן ברבי); ויקרא רבה יח, ד (״לא היו בהם לא זבים ולא מצורעים…״); בראשית רבה צט, ד (״כולן אריות… לקיים מה שנאמר כולך יפה רעיתי״).

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).

הדא הוא דכתיב:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).

מדבר בישראל

מדבר בישראל.

תני רבי שמעון בן יוחאי:

בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה,

לא היו בהם לא סומים, ולא חרשים, ולא שוטים, ולא אלמים, ולא פסחים, ולא חגרים;

ועל אותה שעה הוא אומר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

עד שחטאו בעגל, ונעשו בהן זבים ומצורעים,

כמה דתימר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻועַ הוּא(שמות לב, כה),

וכתיב: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻומִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ(ויקרא יג, מה);

ועל אותה שעה הוא אומר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ(במדבר ה, ב).

אבל לפני הר סיני כולן שלימין היו.

הוי: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

מדבר בשבטים

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בשבטים.

ואם תאמר: כאי זה צד היו כלם יפים? שהרי יעקב אביהם ברך לשבטים, ומקנטרומקנטר — ומוכיח, ומבזה בדברים לראובן ושמעון ולוי,

והיאך אתה אומר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי?

אמר רבי אלעזר:

אף על פי שברך את השבטים האחרונים וקנתר לראשונים, אלא חזר וברכם,

שנאמר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח) —

עשה אותם יונקיםיונקים — נהנים, מקבלים (ברכה) זה מזה.

מהו וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹותָם?

מי שברכן חזר וברכן?

אלא מלמד: כשברך יעקב אבינו את בניו, היה מושלן בחיות:

משל יהודה באריה — גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);

משל דן בנחש — יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז);

נפתלי באילה שלוחה;

בנימן בזאב — בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).

אף על פי כן חזר וקרא כולן אריות, כולן נחשים, כולן אילות, כולן זאבים.

תדע שהוא כן: שהרי דן, שקראו נחש, חזר וקראו אריה — דָּן גּוּר אַרְיֵה וגו׳(דברים לג, כב).

הא למדת שחזר וכלל ראובן שמעון ולוי בברכות אחיהם,

לקיים מה שנאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.

ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן ושמעון ולוי לעצמם בספר אלה שמות, ולא מנה השבטים אחרים.

למה נתייחסו ראובן שמעון ולוי

רבי יודה ורבי נחמיה ורבניןורבנין — וחכמים.

רבי יודה אומר:

לכך מנה ראובן שמעון ולוי לעצמם, שכל השבטים לא שמרו ייחסיהם במצרים, וראובן שמעון ולוי שמרו ייחוסיהן במצרים;

לכך מנה שם ייחוסיהם.

רבי נחמיה אומר:

כל השבטים היו עובדי עבודה זרה במצרים, ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודה זרה;

ולכך זכו לימנות לעצמם.

ורבנין אמרין:

כל השבטים לא הנהיגו שררה במצרים;

ראובן שמעון לוי הנהיגו שררה במצרים:

מת ראובן — נתנו שררה לשמעון;

מת שמעון — נתנו שררה ללוי;

מת לוי — בקשו ליתן שררה ליהודה, ויצאת בת קול ואמרה להם: הניחו אותה עד שיגיע זמנה.

אימתי הגיע זמנה? לאחר מיתתו שליהושע,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(שופטים א, א), וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).

רבי לוי ורבי חנין.

חד מנהון אמר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם;חד מנהון אמר… — אחד מהם אומר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם; והאחר אומר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן. ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה. ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק: ״אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין״ — הרי, הוא רבי חנין שאומר: מפני שקינתרן.

אחד מהם אומר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם;

וחרינא אמר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן.

והאחר אומר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן.

ולית אנן ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא.

ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה.

מן מה דמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:

אֹוזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין(משלי טו, לא) —

הוי, הוא רבי חנין דאמר: מפני שקינתרן;

הרי, הוא רבי חנין שאומר: מפני שקינתרן.

ולפי שקבלו תוכחת אביהם, זכו להתיחס בצד משה ואהרן.

לכך נאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

כולה זהב

דבר אחר:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

לפי שירמיה אומר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם(ירמיה ו, ל),

ויחזקאל קורא אותם סיגים: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג וגו׳(יחזקאל כב, יח),

בא זכריה ואמר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּולָּהּ(זכריה ד, ב) — שלזהב היא כלה,

לקיים מה שנאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.

מדבר בנשיאי השבטים

דבר אחר:

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בנשיאי השבטים.

בעת שהקריבו לחנכת המזבח, לא הקריבו כלם ביום אחד, אלא כל אחד ואחד יומו,

כמה דתימר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם(במדבר ז, יא).

יכול מי שהקריב ראשון לחברו הוא היה חביב ממנו, ויהודה שהקריב תחלה הוא היה חביב מכלם?

לכך אמר רבי חלבו:

בכל השבטים כתוב קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה),

ובנשיא יהודה כתיב וְקׇרְבָּנוֹ — אתמהאאתמהא — בתמיה!

הוא הקריב ראשון, ואמר וְקׇרְבָּנוֹ?

לא היה צריך לומר כן, אלא הראשון ״קרבנו״ והאחרונים ״וקרבנו״.

למה כן?

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

בשביל יהודה שהקריב ראשון,

שאם בא להתגאות על אחיו ולומר: אני מכובד מכם, שאני הקרבתי תחלה,

הם משיבים לו ואומרים לו: אתה הוא שהקרבת אחרון, שכך כתיב: וְקׇרְבָּנוֹ —

עשה אותך טפילהטפילה — טפלה, שנייה (לאחרים) לאחיך.

הוי: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.

תרגום לעבריתומקנטר ומוכיח, ומבזה בדברים יונקים נהנים, מקבלים (ברכה) אתמהא בתמיה טפילה טפלה, שנייה (לאחרים) ורבנין וחכמים

חלק ב

דברי האמוראים

גזה אבינו יעקב — ישראל בסיני וקרבן הנשיאים

שיר השירים רבה, פרשה ד, יז · דרשת הפסוק · ״כלך יפה רעיתי״ · נוסח אחר · מטתו השלמה של יעקב, ישראל בסיני בלי מום, קרבן הנשיאים ושבטים שנמשלו לחיות

הפסקה נמשכת בסעיף שלהלן (ד: ״אמר רבי אידי: מצינו בקרבן של נשיאים…״).

נוסח אחר של הפתיחתאות שלמעלה (פסיקתא רבתי ז, ח — א; במדבר רבה יג, ח — ב): כאן ״זה אבינו יעקב, שהיתה מטתו שלימה לפניו״; ״ולמה עשה יהודה טפלה״ בשם רבי חלבו, מן ״ביום השני… נתנאל בן צוער״, ודברי רבי אלעזר על ״קערות כסף שתים עשרה״ — ובשתיהן מן ״וקרבנו״ (בפסיקתא רבתי בשם רבי ברכיה הכהן; בבמדבר רבה בשם רבי חלבו ורבי ברכיה הכהן); החיות — גם בבמדבר רבה (ב); יחוס השבטים ו״כולה זהב״ — להלן, ד.

״בהם רשע״ — הושלם במאגרים; בוילנא ״ולא נמצא בה פסולת״. לפני הלמה השנייה ״(מ׳ ה׳)״ מסופק ונמחק במאגרים (בוילנא ״מהו כלך יפה רעיתי״). ״שעמדו״ — הוי״ו בגליון; למ״ד לפני ״ישראל״ — נמחקה בידי הסופר. ״קלים״ — הקו״ף מסופקת. ״לאילה״ — הה״א הושלמה במאגרים.

בוילנא: ״כאלו הקריבו כלם ביום ראשון וביום אחרון״; ״וחזר וקראן כלן זאבים, כלן נחשים, כלן שרפים, כלן עקרבים״ (בכתב היד אין ״שרפים״).

המדרש קורא ״חנוכת״ (במסורה: חנכת), ״קערות״ (במסורה: קערת).

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, ז) — זה אבינו יעקב, שהיתה מטתו שלימה לפניו, ולא נמצא בהם רשע.

ישראל בסיני

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

תני רבי שמעון בן יוחאי:

בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) —

אותה שעה לא היה בהם זבים ומצורעים, ולא חגרין ולא סומין, ולא אלמים ולא חרשין,

ולא שוטין ולא שממיןשממין — שוממים, נדהמים, לא טפשין ולא חלוקי לב.

על אותה שעה נאמר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.

כיון שחטאו — לא היו ימים קליםלא היו ימים קלים — לא עברו ימים מועטים, והיו בם זבין ומצורעים, חגרין וסומין, אלמים חרשים, שוטין ושגעןושגען — ומשוגעים וטפשין.

באותה שעה נאמר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב(במדבר ה, ב).

קרבן הנשיאים

אמר רבי חלבו:

כתיב: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב), בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר(במדבר ז, יח).

ולמה עשה יהודה טפלה? שלא יתגאה יהודה ויאמר: הואיל ואני הקרבתי תחילה — אני הוא גדול שבכולם.

אלא העלה הקדוש ברוך הוא עליהם כאלו הקריבו כלם ביום הראשון, כאלו הקריבו כלם ביום האחרון.

אמר רבי אלעזר:

כתיב: זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח(במדבר ז, פד).

והלא כל אחד ואחד מהן מִזְרָק אֶחָד(במדבר ז, יג), כַּף אַחַת(במדבר ז, יד);

ומה תלמוד לומר קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה?

אלא שלא יאמר יהודה: הואיל ואני הקרבתי תחלה — אני גדול מכולם.

לפיכך העלה הקדוש ברוך הוא עליהם כאילו הקריבום כולם ביום הראשון וביום האחרון.

יעקב משלן בחיות

אמר רבי ברכיה:

כתיב: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

מאחר שברכן — וחזר וברכן?

אלא מלמד שישב יעקב אבינו ומשלן בחיות:

משל ליהודה באריה — שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);

דן לנחש — יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז);

נפתלי לאילה — שנאמר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר(בראשית מט, כא);

בנימן לזאב — שנאמר: בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).

וחזר וקראן כולן זאבים, כולם נחשים, כולם עקרבים.

תדע לך שהוא כן, שהרי דן שקראו נחש — חזר וקראו אריה,

שנאמר: דָּן גּוּר אַרְיֵה(דברים לג, כב).

תרגום לעבריתשממין שוממים, נדהמים לא היו ימים קלים לא עברו ימים מועטים ושגען ומשוגעים

דקרבן הנשיאים השוה ויחוס השבטים

שיר השירים רבה, פרשה ד, חלק ב, א · דרשת הפסוק · ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך״ · נוסח אחר · קרבנות הנשיאים השוים, יחוס ראובן שמעון לוי ויהודה, ושררת יהודה

המשך הפסקה שלמעלה (ג). ״למה״ — גרש מחוק בכתב היד. ״שקינתרן״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״שינתרן״, והקו״ף הושלמה במאגרים; בפעם השנייה ״שקינרתן״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה, ונשאר. ״יהושע״ (פעמיים) — ההא מסופקת.

״דן הוא יהודה, דן הוא יששכר, דן הוא זבולן״ — כך בכתב היד, ואינו בוילנא. ״אמר זכריה״ — בכתב היד ״אמ׳ר זכריה״, אבל זה הנביא (זכריה ד, ב: ״מנורת זהב כולה״), לא אמורא.

אחרי ״אילו כרוסון״ הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״כל ענינם עד ׳גאלם יי׳, דכתיב ׳מי זאת עולה מן המדבר׳״ — כלומר, המשך הדברים כמו שנכתבו לפני ״מי זאת עולה מן המדבר״ (ג, ו), עד המלים ״גאלם יי״; אינה בפנים. בוילנא הדברים כתובים במלואם: ״ראיתי והנה מנורת זהב כולה… תרין אמוראי, חד אמר גולה וחד אמר גואלה… גואלנו״ (ישעיה מז, ד).

בוילנא: ״קינטרן אביהם… ייחסן אצל משה ואהרן״, ובשם רבי הונא (״אזן שומעת תוכחת חיים״); ״ראובן שמעון לוי״ בלי ״ויהודה״ במחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

אמר רבי אידי:

מצינו בקרבן של נשיאים: מה שהקריב זה — הקריב זה.

זה הקריב עולה, וזה הקריב עולה;

זה מנחה, וזה מנחה;

זה חטאת, וזה חטאת;

זה שלמים, וזה שלמים.

למה? שכלם שלמים ושוים כאחד.

ליחסן בספר ואלה שמות

ומה ראה הכתוב ליחסן בספר ואלה שמות: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה(שמות א, ב)?

דן הוא יהודה, דן הוא יששכר, דן הוא זבולן.

רבי חנין ורבי לוי ורבי חונה.

חד אמר: מפני שקינתרן אביהם.

וחד אמר: מפני שיחסן אביהן.

ולית אנא ידעין מה אמר דא ומה אמר לדא;ולית אנא ידעין… — ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה; אלא ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון — רבי חנין הוא שאמר: מפני שקינתרן אביהן.

ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה;

אלא מן דאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון — ורבי חנין הוא דאמר:

אלא ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון — רבי חנין הוא שאמר:

מפני שקינרתן אביהן.

מפני שקינתרן אביהן.

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר:

לפי שכל השבטים לא שמרו יחוסיהן במצרים,

וראובן ושמעון לוי ויהודה שמרו יחוסיהן במצרים.

רבי נחמיה אמר:

לפי שכל שבטים עבדו עבודה זרה במצרים,

ושבט ראובן שמעון לוי ויהודה לא עבדו עבודה זרה.

ורבנן אמריורבנן אמרי — וחכמים אומרים:

לפי שכל שבטים לא נהגו שררה במצרים,

ושבט ראובן שמעון לוי ויהודה נהגו שררה במצרים.

הניחו אותה עד שיגיע זמנה

כיצד?

מת ראובן — נתנה שררה לשמעון;

מת שמעון — נתנה שררה ללוי;

מת לוי — בא ליתן שררה ליהודה.

יצתה בת קול ואמרה: הניחו אותה עד שיגיע זמנה.

ואימתואימת — ואימתי הגיע זמנה? אחרי מיתת יהושע.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ(שופטים א, א) — וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).

שלשה שמות נקראו לו: יהודה, עתניאל, יעבץ.

רבי ברכיה ורבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא: זה בעז.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: זה עתניאל.

כולה זהב

כתיב: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג כֻּולָּם(יחזקאל כב, יח).

אמר זכריה: אנא חמיתה כולהאנא חמיתה כולה — אני ראיתי אותה כולה אילו כרוסוןכרוסון — זהב.

אמר הקדוש ברוך הוא:

הואיל וכֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).

תרגום לעבריתורבנן אמרי וחכמים אומרים ואימת ואימתי אנא חמיתה כולה אני ראיתי אותה כולה כרוסון זהב

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה, שיר השירים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איקבלויקללו
אזביםזכים
או— (הוספה)
אה— (הוספה)
אאחריואחרין
אוְ— (הוספה)
גבהםבה
גרשע— (הוספה)
גלאילהלאיל
דשקינתרןשינתרן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§74§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עד: פתיחתא ג: נודע ביהודה אלהים

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב)

״נודע ביהודה אלהים״ — יהודה שהודה, חנניה מישאל ועזריה ודניאל, גלות השבטים, תפלות ישראל; ונחשון שקפץ לים ראשון מקריב ראשון

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מדרש תהלים, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אנוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ — שבט יהודה ונחשון

במדבר רבה, פרשה יג, ד · פתיחתא רביעית · יהודה שהודה, חנניה מישאל ועזריה ודניאל; גלות השבטים; פרשת הנגעים לאומות; תפלות ישראל; נחשון שקפץ לים

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ(תהלים עו, ב)

נוסח אחר של ״גלות השבטים״ ו״נחשון שקפץ לים״ — מדרש תהלים עו, א (להלן, ב); ומעשה רבי טרפון שבמדרש תהלים עו, ב (״נודע ביהודה — מפני מה זכה למלכות״) — בפרשה עו (נחשון בן עמינדב למטה יהודה).

״זה יהודה״ — ״זה״ כפול בכתב היד. ״לאריות״ — הוי״ו חסרה בכתב היד. ״הודיע האלהים אותו עוז״ — התי״ו הושלמה במאגרים. ״מהו בזאת אני בוטח״ — בכתב היד ״באו״, שנמחק, ו״מהו״ בגליון. ״שאם סרח״ — בכתב היד ״סרה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״שאם יסרח״. ״והיא מדחלא״ — בכתב היד ״מדקלא״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״מדחלא״, וכך ״לא תדחלי״ שאחריו. ״ויהי בעלות המנחה״ — בכתב היד ״כעלות״, ומאגרים סימנוהו כמשובש.

המדרש קורא ״ענה נבוכד נאצר ואמר בריך אלההום״ (במסורה: ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון), ״די כל אומה עם ולישן״ (במסורה: די כל עם אמה ולשן), ״דריוש מלכא שלח״ (במסורה: כתב), ״לנסכא ליה״ (במסורה: לנסכה לה), ״כמשיגי גבול״ (במסורה: כמסיגי), ״מצרים לשמה״ (במסורה: לשממה), ״לשאת לספחת״ (במסורה: ולשאת ולספחת). ״יי כאריה ישאג״ — כך בכתב היד, צירוף מהושע יא, י.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

הדא הוא דכתיב:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים(תהלים עו, ב).

יהודה שהודה

וזהו שאמר הכתוב:

אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ(איוב טו, יח) — זה יהודה, שהודה ואמר: צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו),

ולא כחדכחד — הכחיש, הסתיר מיעקב, ומשם שהיו דיינים.

ולפי שהציל תמר ושני בניה מן השריפה,

דכתיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד),

לכך הוצלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש,

דכתיב: עָנֵה נבוכד נאצר וְאָמַר בְּרִיךְ אלההוםאלההום — אלהיהם דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹדי שדרך מישך ועבד נגו — של שדרך מישך ועבד נגו(דניאל ג, כח),

וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇלומני שים טעם די כל — וממני ניתנה פקודה שכל(דניאל ג, כט) אומה עם ולישןאומה עם ולישן — אומה, עם ולשון וגו׳.

ולכך אמר: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

דניאל בגוב האריות

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים — כשירד דניאל לגוב אריות והוצל,

דכתיב: בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּאבאדין דריוש מלכא — אז דריוש המלך שלח לְכׇל עַמְמַיָּאלכל עממיא — לכל העמים וגו׳(דניאל ו, כו),

ומן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכׇל שולטןומן קדמי שים טעם די בכל שולטן — ומלפני ניתנה פקודה, שבכל ממשלת (מלכותי) וגו׳(דניאל ו, כז),

מְשֵׁזִיב וּמַצִּיל וְעָבֵיד אָתִין וְתִמְהִיןמשזיב ומציל ועביד אתין ותמהין — מושיע ומציל ועושה אותות ומופתים וגו׳(דניאל ו, כח).

הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

מפני מה הוצל דניאל מן האריות?

לפי שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, שנקרא אריה,

דכתיב: יְיָ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג(הושע יא, י);

ודניאל משבט יהודה, שנקרא אריה,

שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט),

וכתיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה וגו׳(דניאל א, ו).

יבא אריה ויציל אריה מפי אריה.

דבר אחר:

מפני שנדמה לאריות שהוא אריה, לכך לא הזיקוהו.

ומפני מה לא הושלך לכבשן האש?

מפני שהיה אלוהו שלנבכודנאצר,

דכתיב: וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וּמִנְחָה וְנִיחֹוחִין אֲמַרולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר — ולדניאל השתחוה, ומנחה וניחוחים אמר(דניאל ב, מו) לנסכא ליהלנסכא ליה — לנסך לו.

דבר אחר:

מפני שהיה נשרף,

דכתיב: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ(דברים ז, כה).

לכך זמן הקדוש ברוך הוא בלבו שלנבכודנאצר שלא יטילנו לכבשן האש, להודיע גבורתו.

גלות השבטים

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

הדא הוא דכתיב:

אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה וגו׳(הושע ה, ט).

אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה — כשמועו;

בְּיוֹם תּוֹכֵחָה —

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה(ישעיה לז, ג);

בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל — בשבתי בתוכם, בשכני בתוכם;

הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה —

כמה דתימר: עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה(תהלים יט, ח).

בשעה שגלו השבטים, ולא גלו שבט יהודה ובנימן, התחילו אומות העולם אומרים:

נשא להם פנים, בשביל שהיו בני אכסניאאכסניא — אורחים, בני ביתו שלו, ולא הגלם.

וכשגלו — הודיע האלהים אותו עוז בעולם,

שנאמר: הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כמשיגי גְּבוּל וגו׳(הושע ה, י).

הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

הדא הוא דכתיב:

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ(תהלים כז, ג).

מהו בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ? באי זה?

במה שאמר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳(דברים לג, ז).

נכונו ללצים שפטים

בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

הדא הוא דכתיב:

נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וגו׳(משלי יט, כט) —

נכונו לעוברי עבירות דינין.

משל לאחד שהיה רוכב על בהמה:

אם אינה סורחת — אינה מלקה, ואם סורחת — מלקה.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים.

אמר הקדוש ברוך הוא: עד שלא בראתיו, התקנתי לו חמשה מגלביןמגלבין — רצועות להכאה, שוטים:

שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוה.

ואית דאמרואית דאמר — ויש אומר: צרעת, נתק —

כנגד ה׳ תורות,

שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לְכׇל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק(ויקרא יד, נד) לשאת לספחת וְלַבֶּהָרֶת(ויקרא יד, נו).

לעבד רע שהיה נמכר, והלך אחר לקנותו;

ידע בו שהוא רע,

לקח עמו כבלים ומגלבים, שאם סרח יהא רודה אותו בהם.

כשסרח, הביא כבלים וכבלו, והכהו במגלבין.

אמר לו העבד: אדני, לא היית יודע תחלה שאני עבד רע? ולמה קנית אותי?

אמר לו: לפי שהייתי יודע שאתה רע מעללים, לכך התקנתי כל כך לאסרך ולהלקותך, שאם תסרח — תלקה בהם.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: עד שלא בראתי אדם, אני ידעתיו:

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻורָיו(בראשית ח, כא).

אוי לה לעסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה!

ולכך נאמר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים.

מהו מַהֲלֻומוֹת? ג׳ תיבות.

אמר רבי ברכיה: מה לו מות.

אמר רבי אבין:

למטרונה שנכנסה לפלטין, וחמת שוטיא וברדיליא, והיא מדחלא.למטרונה שנכנסה לפלטין… — למטרונה שנכנסה לארמון, וראתה שוטים ורצועות, והיא מפחדת. אמרו לה בני הארמון שלה: אל תפחדי —

למטרונה שנכנסה לארמון, וראתה שוטים ורצועות, והיא מפחדת.

אמרין לה בני פלטין דידה: לא תדחלי —

אמרו לה בני הארמון שלה: אל תפחדי —

אלו לעבדים ולשפחות הם, אבל את — לאכול ולשתות ולהתכבד ביך.

כך כנסת ישראל, כששמעו פרשת אלות ונגעים, התחילו מתיראים.

אמר להם משה: אלו לאומות העולם,

אבל אתם — לאכול ולשתות ולעסוק בתורה:

הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ(משלי לא, יד).

הוי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

גדול שמי בגוים — תפלות ישראל

דבר אחר:

בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

הדא הוא דכתיב:

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל מָקוֹם וגו׳(מלאכי א, יא).

וכי בכל מקום מקריבין קטרת ומנחה לשם הקדוש ברוך הוא?

אלא בכל מקום שישראל עומדים שם ומתפללים תפלת מנחה —

עליה נאמר מִנְחָה כמשמעו,

ואומר: וַיְהִי(מלכים א יח, לו) בעלות הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.

מֻגָּשׁ — זו תפלת שחרית,

כמה דתימר: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם(בראשית יח, כג) — בתפלה;

מֻוקְטָר — זו תפלת ערבית,

כמה דתימר: תִּיכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב(תהלים קמא, ב).

הוי: גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם — בכל מקום שישראל עומדים שם;

לכך נאמר: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים — בזמן שינקום שם מאויביהם,

כמה דתימר: מִצְרַיִם(יואל ד, יט) לשמה וגו׳,

וְנִיקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּתִי וגו׳(יואל ד, כא).

הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים,

כמה דתימר: נוֹדַע יְיָ מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע וגו׳(תהלים ט, יז).

נחשון שקפץ לים

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

אמר רבי יהודה ברבי אלעאי:

כשעמדו ישראל על הים, היו השבטים מדיינים אלו עם אלו:

זה אומר: אני יורד תחלה;

וזה אומר: אני יורד תחלה.

קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד,

ועליו אמר דוד: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב).

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ידידי שוקע בים, ואתה מתפלל?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ(שמות יד, טו).

הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.

ולפיכך הגדיל הקדוש ברוך הוא שמו שלנחשון בישראל, שזכה להקריב ראשון,

שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

הוי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

תרגום לעבריתכחד הכחיש, הסתיר אכסניא אורחים, בני ביתו מגלבין רצועות להכאה, שוטים אלההום אלהיהם די שדרך מישך ועבד נגו של שדרך מישך ועבד נגו ומני שים טעם די כל וממני ניתנה פקודה שכל אומה עם ולישן אומה, עם ולשון באדין דריוש מלכא אז דריוש המלך לכל עממיא לכל העמים ומן קדמי שים טעם די בכל שולטן ומלפני ניתנה פקודה, שבכל ממשלת (מלכותי) משזיב ומציל ועביד אתין ותמהין מושיע ומציל ועושה אותות ומופתים ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר ולדניאל השתחוה, ומנחה וניחוחים אמר לנסכא ליה לנסך לו כמה דתימר כמו שאתה אומר ואית דאמר ויש אומר

חלק ב

דברי האמוראים

באותה שעה נודע ביהודה אלהים

מדרש תהלים, מזמור עו, א · דרשה · נוסח אחר · גלות עשרת השבטים — אותה שעה ״נודע ביהודה״; נחשון שקפץ לים, וכל ישראל נקראו על שם יהודה

נוסח אחר של במדבר רבה יג, ד (לעיל, א: ״גלות השבטים״ ו״נחשון שקפץ לים״); כאן אין ״ולפיכך הגדיל הקדוש ברוך הוא שמו שלנחשון… שזכה להקריב ראשון״, ובמקומו ״שכל ישראל נקראו על שם יהודה״.

״עמנדב״ — כך בכתב היד. ״אלהים״ — בכתב היד ״אלק׳ים״, כנוי של הסופר. בדפוס בובר: ״יהודה ובנימין לא גלו״; ״ידידיי הם טבועים בים, ואתה עומד להתפלל״; ״שהוא בישראל גדול, אמר לו״; ״כאילו עשית חסד עם כל ישראל, שישראל נקראו על שם יהודה״.

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹות(תהלים עו, א) נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים(תהלים עו, ב).

זה שאמר הכתוב:

אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵיחָה(הושע ה, ט).

בשעה שגלו עשרת השבטים, ושבט יהודה ובנימן לא גלו,

התחילו אומות העולם אומרים:

אין זו אלא כמי שנושא פנים;

לפי שהן בני אכסניא שלו — לפיכך לא הגלם.

כיון שגלו — הודיע הקדוש ברוך הוא אמונים בעולם,

שנאמר: בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה.

אותה שעה: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.

אמר רבי יהודה בר אילעאי:

בשעה שהיו ישראל עומדין על הים, היו עומדין ומדיינין זה עם זה:

זה אומר: אני ארד תחילה לים;

וזה אומר: אני ארד תחילה.

מתוך כך קפץ נחשון בן עמנדב לתוך גלי הים, וירד עליו.

ועל זה נאמר: הוֹשִׁיעֵינִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב).

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

ידידי הם טובעין בים, ואתה עומד ומתפלל?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ(שמות יד, טו).

הרי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ — שהוא בישראל.

אמרו לו:

באותה שעה שאתה עושה חסד עם שבט יהודה — כאלו עושה עם כל ישראל,

שכל ישראל נקראו על שם יהודה.

חילופי נוסח והשלמות

מדרש תהלים, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
או— (הוספה)
את— (הוספה)
אסרחסרה
אמדחלאמדקלא
אבעלותכעלות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
מדרש תהליםמהדורת בובר
§§75§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, יב–יז

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עה: ביום הראשון

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב)

״ביום הראשון״ — ראשון לכל ימות השנה וראשון לבריאת העולם: מן היום הראשון נתאוה הקדוש ברוך הוא לדור בתחתונים, ועשר העטרות שנטל יום הקמת המשכן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרא, בראשית רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אקְחוּ אֶת הַמִּנְחָה — מנחת נחשון ומנחת יום השמיני

ספרא, שרצים, פרשה א, טז · דרשת הפסוק · ״קחו את המנחה הנותרת מאשי יי״ · מנחת נחשון, מנחת יום השמיני, ולאחר מתנות האישים

״ויהי המקריב ביום הראשון — אין תלמוד לומר ראשון, אלא ראשון לכל ימות השנה״ (ספרי במדבר, פסקא מח) — נדפס עם דרשת ״נחשון בן עמינדב למטה יהודה — ייחסו הכתוב על שם שבטו״ שבאותה פסקא, בפרשה נחשון בן עמינדב למטה יהודה, סעיף ז.

קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה(ויקרא י, יב) — זו מנחת נחשון;

הַנּוֹתֶרֶת — זו מנחת יום שמיני;

מֵאִשֵּׁי יְיָ — אין להם אלא לאחר מתנות האישים.

חלק ב

דברי האמוראים

ביוֹם אֶחָד — אחד, שני, שלישי

בראשית רבה, פרשה ג, י · דרשת הפסוק · ״יום אחד״ · ״יום אחד״ ולא ״ראשון״: שותפות בתחתונים, ועשר עטרות של יום הקמת המשכן

״אימתיי״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״נטל אותו היום״ — בכתב היד ״נטל אותו אותו״, ובמאגרים נמחק השני והושלם ״היום״. ״צריך״ — מסופק בכתב היד.

בכתב היד ״ותצא אש… ותאכל אתם וימותו לפני יי״ (ויקרא י, ב — מיתת נדב ואביהוא); בתיאודור–אלבק ״ותצא אש וגו׳״ (ויקרא ט, כד). מקבילה לעשר העטרות: ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים; שבת פרק ט, פז ע״ב.

נתאווה לשותפות בתחתונים

אמר רבי שמואל בר אימי:

מתחילת ברייתו שלעולם נתאווה הקדוש ברוך הוא לעשות שותפות בתחתונים.

מה נפשךמה נפשך — ממה נפשך: בין כך ובין כך? אם לעניין החשבון —

לא הוה צריך קרייה למימרלא הוה צריך קרייה למימר — לא היה צריך הכתוב לומר אלא אֶחָד(בראשית א, ה), שנים, שלשה,

או ראשון, שֵׁנִי(בראשית א, ח), שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג).

שמא — אתמהאאתמהא — בתמיה! — אֶחָד, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי? אתמהא!

אימתיי פרעה להםפרעה להם — שילם להם, גמל להם הקדוש ברוך הוא?

להלן, בהקמת משכן:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(במדבר ז, יב) —

ראשון לברייתו שלעולם.

אמר הקדוש ברוך הוא: כאילו באותו היום בראתי את עולמי.

עשר עטרות

תני:

עשר עטרות נטל אותו היום:

ראשון למעשה בראשית,

ראשון למלכים,

ראשון לנשיאים,

ראשון לכהונה,

ראשון לשכינה — שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח);

ראשון לברכה,

ראשון לעבודה,

ראשון לאסור הבמהלאסור הבמה — לאיסור הבמות,

ראשון לשחיטה בצפון,

ראשון לירידת האש — שנאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אתָם וַיָּמֻותוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא י, ב).

תרגום לעבריתמה נפשך ממה נפשך: בין כך ובין כך לא הוה צריך קרייה למימר לא היה צריך הכתוב לומר פרעה להם שילם להם, גמל להם לאסור הבמה לאיסור הבמות אתמהא בתמיה

גראשון לבריאת עולם

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ג · דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · מיום שנברא העולם נתאוה לדור בתחתונים — ויום הקמת המשכן ראשון לבריאת העולם

״רבי שמואל בר אמא״ — בכתב היד ״בר׳ אמא״; בדפוס ״רבי שמואל בר מתא״. ״לדור״ — בכתב היד ״לדוד״, ואחריו מחיקה ״לד״. ״יום ראשון״ (אינו אומר כן) — בכתב היד כפול, והסופר מחק; וכן ״יום״ הכפול ב״יום אחד״ (פעמיים). ״יאמר״ — היו״ד בגליון. ״יום שלשה״ — לפניו ״של״ מסופק ומחוק. ״למה״ — לפניו ״למא״, שהסופר מחקו. ״בתחתונים״ — בכתב היד ״בתחנונים״. ״שכינתו״ — בכתב היד ״שכיתו״.

בדפוס: ״ראה מה כתב בבריית יום ראשון״; ״יום ראשון אין כתיב כאן אלא יום אחד, וכשם שיאמר יום שני יום שלישי״; ״(עד) לא עשה״; ״יכתב שביום הראשון נברא העולם; ויהי ביום שהוקם המשכן אין כתיב כאן אלא ביום הראשון״.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אמר רבי שמואל בר אמא:

מהו בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה לדור עם ברייתו בתחתונים.

ראה היאך כתיב בבירייתו יום ראשון:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה).

יום ראשון אינו אומר כן, אלא יוֹם אֶחָד.

וכשם שאומר יוֹם אֶחָד, יאמר: יום שנים, יום שלשה.

אלא למה אמר יוֹם אֶחָד?

שעד שהקדוש ברוך הוא יחידי בעולמו, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים.

לא עשה, אלא כיון שהוקם המשכן, והישרה בו הקדוש ברוך הוא את שכינתו, ובאו הנשיאים להקריב —

אמר הקדוש ברוך הוא: יכתב שביום הזה נברא העולם.

ויהי המקריב ביום שהוקם המשכן — אינו אומר כן, אלא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

מהו הָרִאשׁוֹן? ראשון לבריאת עולם.

דראש למעשה, ראש לכהונה

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ד · דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · עשר העטרות שנטל יום הקמת המשכן

בכתב היד מחיקות: ״למעלה״ לפני ״למעשה״; ״רש״ ו״ראש לכהונה״ השני — כפילות מחוקה; ״ושכה״ לפני ״ושכנתי״; ״ני״ לפני ״ישראל״; ״ראשון לעבודה״ השני מחוק. ״ושכנתי בתוך עמי ישראל״ — כך בכתב היד (במסורה, שמות כט, מה: בתוך בני ישראל).

בדפוס: ״ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לנשיאות, ראשון ושכנתי בתוך עמי ישראל, ראשון לעבודה, ראשון לראשי חדשים, ראשון לאיסור במה, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לירידת האש״ — אין בו ״ראשון לברכה״, ״ראשון למנחה״ ו״ראש לאכילת קדשים״.

סדר עולם רבה ז — בפרשה ס (ביום כלות משה להקים את המשכן).

מקבילות: סדר עולם רבה ז (״ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לשכון שכינה בישראל… ראשון לאיסור במה, ראשון לכהונה, ראשון לברכה, ראשון לעבודה, ראשון לחדשים, ראשון לשחיטת צפון, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לירידת האש״); בבלי שבת פרק ט, פז ע״ב (״אותו היום נטל עשר עטרות״).

דבר אחר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) —

ראש למעשה,

ראש לכהונה,

ראש לנשיאות,

ראש לשכינה — וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ עמי יִשְׂרָאֵל(שמות כט, מה),

ראשון לעבודה,

ראשון לברכה,

ראשון למנחה,

ראשון לראשי חדשים,

ראשון לאיסור במה,

ראשון לשחיטת צפון,

ראש לאכילת קדשים,

ראשון לרידת האש.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

היום שנטל עשר עטרות

במדבר רבה, פרשה יג, ו · דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · נוסח אחר · מן היום הראשון נתאוה הקדוש ברוך הוא לדור בתחתונים; ראשון לבריאת עולם, ועטרות היום

״בבריית יום ראשון״ — ״ראשון״ בגליון כתב היד. ״י״ב עטרות״ — כך בכתב היד, ומונה שתים עשרה. בדפוס: ״עשר עטרות״, ומונה עשר.

נוסח אחר של פסיקתא רבתי ז, ג–ד (לעיל, ג–ד), שתי הדרשות כאחת: כאן ״רבי שמואל ברבי אבא״; ״מלמד שבאחד בשבת היה״; ושתים עשרה עטרות, ובהן ״ראשון לברכת כהנים״ ו״ראשון למחיצת מחנה שכינה״, ואין בהן ״ראשון למנחה״.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).

אמר רבי שמואל ברבי אבא:

מהו בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים.

ראה היאך כתוב בבריית יום ראשון:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה) — יום ראשון אינו אומר, אלא יוֹם אֶחָד.

וכשם שאמר יוֹם אֶחָד, יאמר יום שנים ויום שלשה!

אלא למה יאמר יוֹם אֶחָד?

שעד שהקדוש ברוך הוא היה יחידי בעולמו, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, לא עשה;

אלא כיון שהוקם המשכן, והשרה בו הקדוש ברוך הוא שכינתו, ובאו הנשיאים להקריב,

אמר הקדוש ברוך הוא: יכתב שביום זה נברא העולם.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — ביום שהוקם המשכן אינו אומר כאן, אלא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

מהו הָרִאשׁוֹן? ראשון לבריאת עולם — מלמד שבאחד בשבת היה.

נמצאת אומר: י״ב עטרות נטל אותו היום:

ראשון לבריאת עולם,

ראשון לכהונה,

ראשון לנשיאות,

ראשון לשכינה,

דכתיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח),

ראשון לעבודה,

ראשון לברכת כהנים,

ראשון למחיצת מחנה שכינה,

ראשון לראשי חדשים,

ראשון לאיסור במה,

ראשון לשחיטת צפון,

ראשון לאכילת קדשים,

ראשון לירידת האש,

דכתיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, כד).

חילופי נוסח והשלמות

ספרא, בראשית רבה, פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בי— (הוספה)
בהיוםאותו
גלדורלדוד
גבתחתוניםבתחנונים
גשכינתושכיתו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספראכתב יד וטיקן 66
בראשית רבהכתב יד וטיקן 60 וכתב יד וטיקן 30 (שמתחיל בסוף פרשה זו)
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§76§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עו: נחשון בן עמינדב למטה יהודה

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב)

נחשון שקפץ לים וקידש את השם — לפיכך זכה יהודה למלכות ונחשון מקריב ראשון; ייחוסו על שם שבטו, ושבחי שבט יהודה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי במדבר, בראשית רבה, בבלי, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמפני מה זכה יהודה למלכות

תוספתא ברכות ד, טז–יח · סיפור · רבי טרפון: ברכת השותה מים לצמאו, הבשמים שבשיירת יוסף; ארבעה זקנים: מפני מה זכה יהודה למלכות — שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים

״אלהים״ (הושיעני) — בכתב היד ״אלים״, כנוי של הסופר. ״הסררה״ — כך, כלומר השררה.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה (להלן, ב — ״כבר היה רבי טרפון וזקינים יושבים בצילו של שובך ביבנה״); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, כב (להלן, ה); מדרש תהלים עו, ב (להלן, ו). כאן שואלים ארבעה זקנים בבית שערו של רבי יהושע, ונוסף ״אשר חכמים יגידו… להם לבדם נתנה הארץ״ ו״אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה״; ושם רבי טרפון ותלמידיו.

מעשה ברבי טרפון שהיה מיסב בצלו של שובך במנחה בשבת,

הביאו לפניו דלי של צוניןדלי של צונין — דלי של מים צוננים, קרים.

אומר להם לתלמידיו

השותה מים לצמאו מאי מברך.

אמרו לו:

ילמדנו רבינו.

אמר להם:

בורא נפשות וחסרונן.

אמר להם:

אשאל.

אמרו לו:

ילמדנו רבנו.

אמר להם:

הרי הוא אומר וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וגו׳(בראשית לז, כה),

והלא אין דרכן של ערביים להיות נושאין אלא עורות וריח רעה ועטרן,

אלא שנתנו אותו צדיק בין דברים חבובין.

והלא דברים קל וחומר,

ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמין עליהם,

בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו,

וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻום בְּכֻתֳּנֹותָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה(ויקרא י, ה).

והלא דברים קל וחומר,

ומה אם בשעת כעסן של צדיקים כך,

בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

כיוצא בו,

לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁיבַר אֶת הַחֲמוֹר(מלכים א יג, כח).

והלא דברים קל וחומר,

ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמין עליהם,

בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה.

אמר להם:

אשאל.

אמרו לו:

ילמדנו רבנו.

אמר להם:

מפני מה זכה יהודה למלכות,

מפני שהודה בתמר.

ארבעה זקנים

מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של רבי יהושע.

אלעזר בן מתיא,

וחנניא בן כינאי,

ושמעון בן עזאי,

ושמעון התימני,

והיו עסוקין במה ששנה להם רבי עקיבא.

מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה בתמר.

הוסיפו הן מעצמן,

אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבתָם(איוב טו, יח) לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וגו׳(איוב טו, יט).

אמר להם:

וכי נותנין שכר על העבירות.

אלא מפני מה זכה יהודה למלכות,

מפני שהציל את אחיו מן המיתה,

שנאמר וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע וגו׳(בראשית לז, כו).

אמר להם:

דיה להצלה שתכפר על המכירה.

אלא מפני מה זכה יהודה למלכות.

אמר לו:

מפני הענוה,

שנאמר וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר וגו׳(בראשית מד, לג).

אף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה,

שנאמר פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹונוֹת וְדָאַג לָנוּ(שמואל א ט, ה).

שקל עבדו בו.

אבל שמואל לא אמר כן, אלא הִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת האתונות וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי(שמואל א י, ב).

כשהוא בורח מן הסררה מהו אומר,

וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּיְיָ הֲבָא עוֹד(שמואל א י, כב) וג׳.

אמר להם:

והלא ערב הוא, וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו.

אלא מפני מה זכה יהודה למלכות,

אמרו לו:

ילמדנו רבינו.

אמר להם:

מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים.

כשבאו שבטים ועמדו על הים,

זה אומר אני ארד,

וזה אומר אני ארד,

קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים.

ועל אותה שעה הוא אומר

הוֹשִׁיעֵנִי אלים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב)

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד וגו׳(תהלים סט, ג),

אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּולֶת(תהלים סט, טז) וג׳,

ואומר הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ וגו׳(תהלים קיד, ב).

יהודה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים,

לפיכך יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלתָיו.

תרגום לעבריתדלי של צונין דלי של מים צוננים, קרים

בוַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה · דרשת הפסוק · ״ויבאו בני ישראל בתוך הים״ · רבי מאיר: שבט בנימן ירד תחילה ושרי יהודה רגמום, משל שני הבנים ושכרם; רבי יהודה: קפץ נחשון, ״ידידי משוקע במים״; מעשה ברבי טרפון: באיזה זכות זכה יהודה למלכות

״אחד״ (בלשון אחד) — בכתב היד מסופק בין ד׳ לר׳; כבדפוס. ״ורבי יהודה אומר בלשון אחר״ — בגליון כתב היד. ״כיוונתם״ — בכתב היד ״כיוונתכם״, והסופר מחק את הכ״ף. אחרי ״זכה למלכות״ כתב הסופר ״שנאמר שרי יהודה — זכה למלכות״ ומחק. ״לעולם״ — הו״ו מסופקת. ״זכה״ (באיזה זכות זכה) — כפול בכתב היד, והסופר מחק. ״וימשל על ישראל״ — בכתב היד ״וימשל יעל ישראל״, ״יעל״ נמחק ו״על״ בגליון. ״אלהים״ (הושיעני) — בכתב היד ״אל׳ים״, כנוי של הסופר.

בדפוס (הורוביץ–רבין): ״זה אומר אני יורד תחלה לים״; ״מתוך שהיו עומדין וצוהבין קפץ שבטו של בנימין״; ״נכנס לחדרו בלילה… העמידני בשלש שעות ביום״; ״בא ולמד שכשם שעשה הקב״ה נסים לישראל על הים״; ״זה אומר אין אני יורד תחלה לים״; ״ידידי טובע בים״; ״ומה אמרו משה וישראל על הים״; ״מי שהמליכני תחלה על הים״; ״אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה״; ״בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת חי העולמים״; ״קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות… לכך ישראל ממשלותיו״; ״והודו לו הזקנים לרבי טרפון״.

מקבילות: תוספתא ברכות ד, טז–יח (לעיל, א); בבלי סוטה פרק ז, לו ע״ב – לז ע״א (להלן, ג ו־י); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, כב (להלן, ד–ה); מדרש תהלים עו, א–ב (בפרשה עד (פתיחתא: נודע ביהודה אלהים), ולהלן, ו); פסיקתא רבתי ז, ז (להלן, יא — ״בנימן נתן נפשו לירד בתוכו… התחילו מרגמים אותו״).

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כב) —

רבי מאיר אומרו בלשון אחד,

ורבי יהודה אומר בלשון אחר.

קפץ שבטו של בנימן

רבי מאיר אומר:

כשעמדו שבטים על הים,

זה אומר: אני ארד,

וזה אומר: אני ארד.

מתוך שהיו עומדין — קפץ שבטו של בנימן וירד לים תחילה,

שנאמר: שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח).

אל תקרא רֹודֵם אלא ״רד ים״.

התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים,

שנאמר: שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

משל שני הבנים

מושלו משל: למה הדבר דומה?

למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן.

אמר לקטן שיעמידנו עם הנץ החמה,

אמר לגדול שיעמידנו בשלש שעות.

בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה — ולא הניחו הגדול.

אמר לו: לא אמר לי אלא עד שלש שעות.

והקטן אמר: לא אמר לי אלא עד הנץ החמה.

מתוך שהיו עומדין וצוחבין — ניעור אביהן.

אמר להן: בניי, מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי;

אף אני לא אקפח שכרכם.

שכר בנימן ושכר יהודה

כך:

מה שכר נטלו שבטו של בנימן, שירד לים תחילה?

שרת שכינה בחלקו,

שנאמר: בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף וגו׳(בראשית מט, כז),

ואומר: לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְיָ וגו׳(דברים לג, יב).

מה שכר נטלו על כך שבטו של יהודה?

זכה למלכות,

שנאמר: שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

ואין רגימה אלא מלכות,

שנאמר: בֵּאדַיִן אֲמַר בלשצר וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא וגו׳(דניאל ה, כט).

זבולון ונפתלי

שָׂרֵי זְבֻולוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי —

מלמד: שכשם שנעשו ניסים לישראל על הים על ידי שבט יהודה ובנימן,

כך נעשו ניסים לישראל על ידי שבט זבולון ונפתלי בימי דבורה וברק,

שנאמר: וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹועַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וגו׳(שופטים ד, ו),

וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וגו׳(שופטים ד, ז).

מה הוא אומר?

זְבֻוּלן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ(שופטים ה, יח).

קפץ נחשון

רבי יהודה אומר:

כשעמדו ישראל על הים,

זה אומר: אני ארד,

וזה אומר: אני ארד,

שנאמר: סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וגו׳(הושע יב, א).

מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה — קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לו לגלי הים.

עליו הוא אומר:

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב),

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה(תהלים סט, ג),

אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּולֶת מַיִם וגו׳(תהלים סט, טז).

ידידי משוקע במים

באותה שעה אמר לו המקום למשה:

משה, ידידי משוקע במים, והים סוגר, ושונא רודף —

ואתה עומד ומרבה בתפילה?

אמר לו משה:

ומה עלי לעשות?

אמר לו:

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וגו׳(שמות יד, טז).

וכי מה אמרו ישראל על הים?

יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹולָם וָעֶד(שמות טו, יח).

אמר הקדוש ברוך הוא:

מי שהמליכני על הים — אעשנו מלך על ישראל.

מעשה ברבי טרפון

כבר היה רבי טרפון וזקינים יושבים בצילו של שובך ביבנה, ונשאלה לפניהם שאילה זו:

וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹוט וגו׳(בראשית לז, כה) —

להודיע זכותן של צדיקים עד כמה היא מסייעתן:

שאילו ירד הידיד האהוב הזה עם הערביים — לא היו ממיתין אותו מריח הגמלים ומריח העיטרן?

אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שקים מלאים כל טוב ובשמים,

שלא ימות מריח הגמלים ומריח העיטרן.

אמרו לו:

רבי, למדנו: השותה מים לצמאו — כיצד הוא מברך?

אמר להם:

אומר אני: בורא נפשות וחסרונן(משנה ברכות ו, ח).

אמרו לו:

למדתנו, רבי.

אמרו לו:

רבי, למדינו: באיזה זכות זכה יהודה למלכות?

בזכות שאמר: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג וגו׳(בראשית לז, כו)?

אמר להם:

דייה להצלה שתכפר על המכירה.

או שאמר: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי וגו׳(בראשית לח, כו)?

אמר להם:

דייה להודאה שתכפר על הביאה.

או בזכות שאמר: עַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר וגו׳(בראשית מד, לג)?

אמר להם:

מצינו בכל מקום שערב משלם.

אמרו לו:

רבי, למדינו: באיזה זכות זכה יהודה למלכות?

אמר להם:

שכשעמדו שבטים על הים,

זה אומר: אני ארד,

וזה אומר: אני ארד,

שנאמר: סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וגו׳.

מתוך שהן עומדין ונוטלין עצה — קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לו לגלי הים.

וכן הוא אומר:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וגו׳(תהלים קיד, א),

הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ וגו׳(תהלים קיד, ב).

אמר להם המקום:

מי שקידש את שמי על הים — יבוא וימשל על ישראל.

גהיו שבטים מנצחים זה עם זה

ברייתא, בבלי סוטה פרק ז, לו ע״ב – לז ע״א · ברייתא · נוסח אחר · רבי מאיר: שבטו של בנימין ירד לים תחילה ונעשה אושפיזכן לגבורה; רבי יהודה: קפץ נחשון, ולפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל

הברייתא גם בסוגיא שלהלן, י.

נוסח אחר של דברי רבי מאיר ורבי יהודה שבמכילתא (לעיל, ב): כאן ״אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה״, ״זה אומר: אין אני יורד תחילה לים״, ״לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה — ובין כתפיו שכן״; ואין בה משל שני הבנים ולא ״שרי זבולון״.

תניא, היה רבי מאיר אומר:

כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה:

זה אומר: אני יורד תחלה לים,

וזה אומר: אני יורד תחלה לים.

קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה,

שנאמר: שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח) —

אל תקרי רֹודֵם אלא ״רד ים״.

והיו שרי יהודה רוגמים אותם,

שנאמר: שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכןאושפיזכן — מארח, בעל אכסניה — שהשכינה שורה בחלקו לגבורה,

שנאמר: וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).

אמר לו רבי יהודה:

לא כך היה מעשה, אלא:

זה אומר: אין אני יורד תחילה לים,

וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים.

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה,

שנאמר: סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹוד רָד עִם אֵל(הושע יב, א).

ועליו מפרש בקבלה:

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב),

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד וגו׳(תהלים סט, ג),

אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּולֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו׳(תהלים סט, טז).

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

ידידיי טובעים בים, ואתה מאריך בתפלה לפני?

אמר לפניו:

רבונו של עולם, ומה בידי לעשות?

אמר לו:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ(שמות יד, טו),

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ וגו׳(שמות יד, טז).

לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל,

שנאמר: הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו(תהלים קיד, ב).

תרגום לעבריתאושפיזכן מארח, בעל אכסניה — שהשכינה שורה בחלקו

דמי ירד לים תחילה

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, ד · דרשת הפסוק · ״ויבאו בני ישראל בתוך הים״ · נוסח אחר · מי ירד ראשון לים: שבט בנימין לדברי רבי מאיר, נחשון לדברי רבי יהודה

״שרי יהודה״ (בפעם הראשונה), ״מושלו״, ״אחד״, ״איני״ — אותיות שהושלמו במאגרים. ״משל״ אחרי ״מושלו״ — קרע בכתב היד, והושלם כאפשטיין–מלמד. ״אמר לי״ (בדברי הגדול) — מסופק בכתב היד.

״שצוחין… שצוחבין״ — כך בכתב היד; באפשטיין–מלמד בראשון ״שצוח>ב<ין״ באותיות קטנות. ״נעור אביהן״ — בכתב היד ״אביהן״ פעמיים, והמהדיר מחק את הכפל. ״נטלו שבט בנימן״ — הוי״ו מסופקת.

״ונפל לו לתוך הים וגליו״ — בכתב היד ״עליו״, ותוקן כמאגרים וכאפשטיין–מלמד. ״ויהודה עוד רד עם אל״ — אפשטיין–מלמד מוחק את ״וגומ׳״ שאחריו, ומוסיף באותיות קטנות ״אל תקרא רד >עם< אלא רד ים״.

״הוא מושל על ישראל״ — ״על ישראל״ קרע בכתב היד, והושלם כאפשטיין–מלמד; ״אמר לו״, ״שקידש״, ״שמי״, ״הים״ ו״בצאת״ — השלמות מאגרים. ״על הים״ — העי״ן והלמ״ד מסופקות.

״שרי זבולון ושרי נפתלי״ — אפשטיין–מלמד מוחק את הוי״ו של ״ושרי״, כבמסורה (תהלים סח, כח: ״שרי זבלן שרי נפתלי״).

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה (״ר׳ יהודה אומר: כשעמדו ישראל על הים… קפץ נחשון בן עמינדב״; ״ידידי משוקע במים והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפילה״).

נוסח אחר של מכילתא דרבי ישמעאל (לעיל, ב); וכאן ״מה תצעק אלי״ ו״מקדש יי כוננו ידיך״, ו״מי שקידש שמי על הים — הוא מושל על ישראל״.

וַיָּבֹואוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה(שמות יד, כב) —

רבי מאיר אומרו דבר אחד,

ורבי יהודה אומרו דבר אחר.

קפץ שבט בנימן

רבי מאיר אומרו:

משבאו שבטים ועמדו על הים,

זה אומר: אני ארד,

וזה אומר: אני ארד.

מתוך שצוחין זה עם זה,

קפץ שבט בנימן ונפל לו לתוך גלי הים,

שנאמר:

שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח).

אל תקרא רֹודֵם אלא ״רד ים״.

התחילו שרי יהודה לרגם אותן באבנים,

שנאמר:

שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

משל שני הבנים

מושלו משל: למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים,

אחד גדול ואחד קטן.

אמר לגדול:

הנראה שתעמידני לשלש שעות.

אמר לקטן:

הנראה שתעמידני עם הנץ החמה.

בא קטן והעמידו עם הנץ החמה,

ולא הניחו גדול.

אמר לו: אני לא אמר לי אלא עד שלש שעות.

אמר לו: אני לא אמר לי אלא עם הנץ החמה.

מפני שצוחבין זה עם זה,

נעור אביהן ואמר להן:

יודע אני ששניכם לא נתכונתם אלא לכבודי;

אף אני איני מקפיח שכרכם.

שכר בנימן ושכר יהודה

מה שכר נטלו שבט בנימן?

שרת שכינה בחלקו,

שנאמר:

וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).

מה שכר נטלו שבטו של יהודה?

נטל מלכות,

שנאמר:

שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

אין רגימה אלא מלכות,

כענין שנאמר:

בֵּאדַיִן אֲמַר בלשצאר וְהַלְבִּישׁוּ וגו׳(דניאל ה, כט).

שָׂרֵי זְבֻולוּן ושָׂרֵי נַפְתָּלִי

שָׂרֵי זְבֻולוּן ושָׂרֵי נַפְתָּלִי —

מגיד הכתוב:

שכשם שנעשו נסים לישראל על ידי שבט יהודה ובנימן על הים,

כך נעשו נסים לישראל על ידי שבט זבולן ושבט נפתלי בימי דבורה וברק.

כן הוא אומר:

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק וגו׳(שופטים ד, ו),

ואומר:

זְבֻוּלן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ וגו׳(שופטים ה, יח).

קפץ נחשון

רבי יהודה אומר:

כשבאו שבטים ועמדו על הים,

זה אומר: אני ארד,

וזה אומר: אני ארד,

שנאמר:

סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וגו׳(הושע יב, א).

קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לו לתוך הים וגליו,

שנאמר:

וִיהוּדָה עֹוד רָד עִם אֵל וגו׳.

אל תקרא רָד אלא ״רד ים״.

ועליו מפרש בקבלה:

הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם וגו׳(תהלים סט, ב),

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וגו׳(תהלים סט, ג),

אַל תִּשְׁטְפֵנִי וגו׳(תהלים סט, טז).

ידידי משוקע בים

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

ידידי משוקע בים,

ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני?

מַה תִּצְעַק אֵלָי וגו׳(שמות יד, טו),

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וגו׳(שמות יד, טז).

מה אמרו שבטים על הים?

מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז).

באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

מי שקידש שמי על הים — הוא מושל על ישראל,

שנאמר:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וגו׳(תהלים קיד, א).

יהודה, שקידש את שמי על הים — ימשול על ישראל.

המעשה ברבי טרפון ותלמידיו

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יד, ה · סיפור · נוסח אחר · רבי טרפון ותלמידיו: ברכת המים, ריח הבשמים ליוסף, ובאיזו זכות מלך יהודה

״בכרם״ — אחריו קרע; באפשטיין–מלמד ״בכרם [ביב]נה״. ״למדנו״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים; באפשטיין–מלמד ״[יל]מדנו״. ״וכבר״ — הרי״ש מסופקת.

״בורא נפשות וחסרונן״ — במאגרים מזוהה כמשנה ברכות ו, ח (שם: ״בורא נפשות רבות וחסרונן״).

״אמרו לו: למדתנו רבינו. הרי הוא אומר״ — באפשטיין–מלמד נוסף באותיות קטנות ״אמר להן״ לפני ״הרי הוא אומר״: הדרשה על ״וישבו לאכל לחם״ היא דברי רבי טרפון.

״משום שנאמר צדקה ממני״ — בכתב היד ״מש׳״, והמהדיר השלים. ״ובכל מקום ערב משלם״ — בכתב היד ״עד משלם״, ותוקן כמאגרים וכאפשטיין–מלמד. ״עבדך״ — העי״ן והבי״ת הושלמו במאגרים. ״המלוכה״ — באפשטיין–מלמד ״המלכות״.

״כדכתיב לעיל״ — הפניית הסופר אל דברי רבי יהודה שבסעיף הקודם (״קפץ נחשון… ויהודה עוד רד עם אל״). ״לעיל״ ו״ימשול״ — אותיות מסופקות.

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה (״כבר היה ר׳ טרפון וזקנים יושבים בצילו של שובך ביבנה… השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך… באיזו זכות זכה יהודה למלכות״).

נוסח אחר של מעשה רבי טרפון שבמכילתא דרבי ישמעאל (לעיל, ב) ושבתוספתא ברכות ד, טז–יח (לעיל, א): כאן השאלה על ״וישבו לאכל לחם״ אחרי ברכת המים, ושלש הזכויות — ״צדקה ממני״, ״מה בצע״, ״כי עבדך ערב״ — בסדר אחר.

וכבר היה רבי טרפון ותלמידיו יושבין בכרם ….

אמר להן רבי טרפון לתלמידיו:

אשאל לפניכן שאלה.

אמרו לו: למדנו.

השותה מים לצמאו — מה הוא מברך?

שאני אומר:

בורא נפשות וחסרונן(משנה ברכות ו, ח).

ריח הבשמים

אמרו לו: למדתנו, רבינו.

הרי הוא אומר:

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וגו׳(בראשית לז, כה) —

להודיע זכותן שלצדיקים עד היכן היא מקדמת:

שאילו ירד יוסף למצרים חביב הוא עם הערביין,

לא היו הורגין אותו בריח רע שלהן?

אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שקים מלאים בשמים,

והרוח מנשבת בהן מפני ריחן שלערביים.

באי זה זכות נטל יהודה את המלוכה

אמר להן:

באי זה זכות נטל יהודה את המלוכה?

אם משום שנאמר:

צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו) —

דיה להודאה שתכפר על הביאה.

אם משום שנאמר:

מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ(בראשית לז, כו) —

דייה להצלה שמכפרת על המכירה.

אם משום שאמר:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר וגו׳(בראשית מד, לב) —

והלא ערב הוא,

ובכל מקום ערב משלם!

אמרו לו: למדינו.

אמר להן:

שכשבאו שבטים ועמדו על הים,

זה אומר: אני יורד,

וזה אומר: אני יורד,

קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לו לתוך הים,

כדכתיב לעיל;

והוא ימשול על ישראל.

ונודע ביהודה — מפני מה זכה למלכות

מדרש תהלים, מזמור עו, ב · סיפור · נוסח אחר · רבי טרפון ביבנה: מפני מה זכה יהודה למלכות — לא בהצלה ולא בערבות, אלא שקפץ לים וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא

״מפני שהודה במעשה תמר. אמרו לו: דיי להודייה שתכפר על הביאה. אמר להם:״ — בכתב היד אינו (דילוג הסופר), והושלם כמהדורת בובר; וכן ״אמרו לו:״ שלפני ״דייה להצלה״. ״וזה אומר: אני ארד תחילה״ — בכתב היד אינו, והושלם כמהדורת בובר. ״שנאמר״ (יהודה עוד רד) — הושלם במאגרים.

״דבר אחר״ — בכתב היד בגליון. בדפוס בובר: ״אמרו לו דיי להצלה שתכפר על המכירה״; ״בעיא ערבא דמקיים ערבותיה״; ״ולא ירדו אחד לים״; ״ובזכות כך זכה למלוכה״.

נוסח אחר של מעשה רבי טרפון שבתוספתא ברכות ד, טז–יח (לעיל, א), במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה (לעיל, ב) ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יד, כב (לעיל, ה): כאן אין ברכת המים ולא הבשמים שבשיירת יוסף; שלש הזכויות — ״מעשה תמר״, ״מה בצע״, ״ישב נא עבדך״ (״בעיא ערבא דמקיים ערבותא״) — והתשובה ״בזכות שקפץ לתוך גלי הים״ בפי התלמידים; ובסוף ״נודע ביהודה אלהים… בישראל גדול שמו״. מדרש תהלים עו, א — בפרשה עד (פתיחתא: נודע ביהודה אלהים).

דבר אחר:

נוֹדָע בִּיהוּדָה(תהלים עו, ב) — מפני מה זכה למלכות?

שאלה זו שאלו התלמידים לרבי טרפון בצילה של שובך ביבנה:

מפני מה זכה יהודה למלכות?

אמר להם:

מפני שהודה במעשה תמר.

אמרו לו:

דיי להודייה שתכפר על הביאה.

אמר להם:

מפני שאמר: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ(בראשית לז, כו).

אמרו לו:

דייה להצלה שיכפר על המכירה.

אמר להם:

על ידי שאמר: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר(בראשית מד, לג).

אמרו לו:

בעיא ערבא דמקיים ערבותאבעיא ערבא דמקיים ערבותא — צריך הערב לקיים את ערבותו!

אמר להם:

אם כן — באיזו זכות?

אמרו לו:

בזכות שקפץ לתוך גלי הים;

שהיו כל השבטים עומדין, ולא ירדו אחד מהן לים, אלא:

זה אומר: אני ארד תחילה,

וזה אומר: אני ארד תחילה.

וקידש יהודה שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לים,

שנאמר: יהוּדָה עֹוד רָד עִם אֵל(הושע יב, א).

הוא השלים להקדוש ברוך הוא, וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, וירד;

ובזכות כן זכה למלכות,

שנאמר: הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ(תהלים קיד, ב).

לפי שהָייְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ — לפיכך יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו.

הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים —

לפיכך: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ של יהודה.

תרגום לעבריתבעיא ערבא דמקיים ערבותא צריך הערב לקיים את ערבותו

זראשון לכל ימות השנה; ייחסו הכתוב על שם שבטו

ספרי במדבר, פסקא מח · דרשת הפסוק · ״ויהי המקריב ביום הראשון… נחשון בן עמינדב למטה יהודה״ · ״ביום הראשון״ — ראשון לכל ימות השנה; ״למטה יהודה״ — ייחסו הכתוב על שם שבטו, ומשלו הביא

״בן עמינדב״ (פעמיים) — בכתב היד ״בר עמינדב״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״בן עמינדב״.

בדפוס (הורוביץ): ״שאין תלמוד לומר ראשון״; ״משלו הוא הביא ולא שגבה משבטו והביא״; ואין בו ״אתה אומר: ייחסו הכתוב על שם שבטו״.

מקבילה: במדבר רבה יג, ז (להלן, ח), בנוסח אחר: בראשו ״למה נקרא שמו נחשון? על שם שירד תחלה לנחשול שבים״ ודברי רבי שמעון בן יוחאי ״מי שקידש את שמי בים — הוא יקריב תחלה״; ונוסף שם ״שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו״; ואין בו ״ביום הראשון — ראשון לכל ימות השנה״.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) —

אין תלמוד לומר ״ראשון״, אלא ראשון לכל ימות השנה.

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה —

ייחסו הכתוב על שם שבטו.

אתה אומר: ייחסו הכתוב על שם שבטו,

או שגבה משבטו והביא?

תלמוד לומר: זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יז) —

משלו הביא, לא שגבה משבטו והביא.

הא מה תלמוד לומר: נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה?

ייחסו הכתוב על שם שבטו.

חלמה נקרא שמו נחשון

במדבר רבה, פרשה יג, ז · דרשת הפסוק · ״נחשון בן עמינדב למטה יהודה״ · נוסח אחר · נחשון שירד תחלה לנחשול שבים; משלו הביא, והכתוב יחסו על שם שבטו

״וכן עשה. הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״וכן עשה הקב׳ה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; תוקן כנוסח הדפוס (״וכן עשה הה״ד נחשון בן עמינדב״). ״משלו הביא… נחשון בן עמינדב למטה יהודה״ — בגליון כתב היד, ו״בן ע־״ הושלם במאגרים.

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא מח (לעיל, ז): ״יחסו הכתוב על שם שבטו… או שגבה משבטו והביא? תלמוד לומר: זה קרבן נחשון בן עמינדב — משלו הביא״ כלשונו (שם ״לא שגבה״, ״הא מה תלמוד לומר״); כאן נוסף בראשו ״למה נקרא שמו נחשון״ ודברי רבי שמעון בן יוחאי, ובאמצע ״שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו״; ואין כאן ״ביום הראשון — ראשון לכל ימות השנה״. ״מי שקידש את שמי בים — הוא יקריב תחלה״ — וכן פסיקתא רבתי ז, א, בשם רבי שמעון בן יוחי — בפרשה עא (הלכה: העולה למזבח לאיכן הוא הופך פניו); ובפסיקתא רבתי ז, ז (להלן, יא — ״הואיל ויהודה ירד תחילה לים וקידש שמי — הוא יקריב ראשון״).

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב).

למה נקרא שמו נחשון? על שם שירד תחלה לנחשול שבים.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מי שקידש את שמי בים — הוא יקריב תחלה.

וזה היה נחשון.

וכן עשה. הדא הוא דכתיב:

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב — יחסו הכתוב על שם שבטו:

שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו.

או שגבה משבטו והביא?

תלמוד לומר: זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יז) — משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא.

אלא מה תלמוד לומר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה?

יחסו הכתוב על שם שבטו.

חלק ב

דברי האמוראים

טיְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ — שבחי שבט יהודה

בראשית רבה, פרשה צז (נוסח חדש), ח · דרשת הפסוק · ״יהודה אתה יודוך אחיך״ · שלשים מלכים מיהודה; הצלת תמר ויוסף; אלישבע, נחשון ראש לנשיאים, בצלאל, כלב, עתניאל, דוד, שלמה, זרובבל ומלך המשיח; ו׳ של ״וקרבנו״ בנחשון — ששה צדיקים ושש מידות

״[יהודה אתה יודוך אחיך]״, ״[עד יכניה וצדקיה]״, ״[את קרבנו]״, ״[בני]״, ״[דגל מחנה יהודה]״, ״[מושיע לבני ישראל ויושיעם]״, ״[וגו׳]״ ו״[הר הגדול לפני]״ — בסוגריים בדפוס. ״שנ׳״, ״אמ׳״, ״וכת׳״, ״דכ׳״, ״הקב״ה״, ״אבי׳״, ״שאלת׳״, ״וחכמ׳״ — נפתחו; ״י״י״ — יי.

״ויעש הישר בעיני יי״ ביהושפט — כלשון מלכים ב טו, לד (ובמלכים א כב, מג: ״לעשות הישר בעיני יי״).

המדרש קורא ״באדין דניאל בחזוי די ליליא״ (במסורה: אדין לדניאל בחזוא), ״באדין נבוכדנצר נפל על אנפוהי״ (במסורה: באדין מלכא נבוכדנצר), ״באדין נבוכדנצר קרב לתרע״ (במסורה: באדין קרב נבוכדנצר), ״באדין דניאל עם מלכא״ (במסורה: אדין), ״די שלח מלאכיה״ (במסורה: אלהי שלח מלאכה), ״אמר אל זרובבל בן שאלתיאל״ (במסורה: אמר נא… שלתיאל), ״נאם יי אקחך״ (במסורה: נאם יי צבאות), ״וכל בית ישראל״ (במסורה: בני ישראל), ״מתאבל על שאול״ (במסורה: אל שאול), ״מי יעלה לנו בכנעני״ (במסורה: אל הכנעני), ״להמליך על ישראל״ (במסורה: על כל ישראל), ״יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה״ (במסורה: ואיש מלחמה).

מקבילה כמעט מלה במלה: אוצר מדרשים, ברכת יעקב אבינו לבניו (״יהודה אתה יודוך אחיך — לפי שהודית יודו לך אחיך בעולם הזה ובעולם הבא…״), וקריאותיו בגוף הדרשה. שם אין ״ויתחזק יותם…״, חזקיהו, ״באדין דניאל בחזוי די ליליא״ ו״באדין נבוכדנצר נפל על אנפוהי״, ולא ״ומשבט יהודה יצא שלמה שבנה בית הראשון… שבט יהודה ולוי, ובהם המלכות והכהונה״; ושם ״ועוד משבטו עתיד לצאת משיח וכו׳״.

״בכל מקום יהודה תחילה — לחניה, לנסיעה, לקרבנות (׳ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה׳), למלחמה״ — תנחומא, במדבר יד; במדבר רבה ב, י.

״מי אתה הר הגדול לפני זרובבל״ — זכריה ד, ז, מן ההפטרה.

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח) —

לפי שהודית, יודו לך אחיך בעולם הזה ובעולם הבא.

ולפי ברכתו שליעקב אבינו עמדו (אוצר מדרשים: ולפי שברכתו של יעקב אבינו העמידה) ממנו שלשים מלכים,

שנאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח),

ותחשב: דוד, ושלמה, רחבעם, ואבייה, אסא, יהושפט, עד יכניה וצדקיה;

וכן לעולם הבא: וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם(יחזקאל לז, כה).

ולפי שזכה יהודה, והציל לתמר ולשני בניה מן המיתה,

והציל את יוסף מן המיתה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע(בראשית לז, כו),

והציל לפרץ וזרח — וכבר נשתלמה צורתן במעי אמן תמר, שהיה לה שלשה חדשים מעוברת,

שנאמר: וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים(בראשית לח, כד) —

לפיכך הציל הקדוש ברוך הוא מזרעו ארבעה:

אחד מן הבור, ושלשה מן האש —

דניאל כנגד יוסף,

חנניה מישאל ועזריה כנגד פרץ וזרח ותמר,

שנאמר: הוֹצִאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

וזכה להיקרות גביר באחיו,

שנאמר: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו(דברי הימים א ה, ב).

ועוד: משבט יהודה יצאה אלישבע אם הכהונה (אוצר מדרשים: יצאת אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו (לאהרן) לאשה),

שנאמר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב וגו׳(שמות ו, כג).

ועוד: משבט יהודה יצא נחשון בן עמינדב, ראש לנשיאים,

שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

ועוד: משבט יהודה יצא בצלאל, שעשה את משכן הקודש;

ומשבט יהודה הקריבו בראשנה לחנוכת המזבח;

(אוצר מדרשים: ומשבט יהודה יצאו מלכים ונביאים;)

ומשבט יהודה יצא כלב.

ועוד: במסעות — יהודה היה ראשון,

שנאמר: ונסע דֶּגֶל מַחֲנֵה(במדבר י, יד) בְנֵי יְהוּדָה;

ובחנייתם כן:

וְהַחֹונִים קֵדְמָה מִזְרָחָה(במדבר ב, ג) דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה;

ובברכת משה חסיד בירכו (אוצר מדרשים: ובברכות משה החסיד ברכו בראשונה),

שנאמר: וְזֹאת לִיהוּדָה(דברים לג, ז).

ועוד: שבט יהודה נחלו בראשונה את הארץ,

וחלקת הארץ שלקחו — הרבה היה משאר שבטים,

שנאמר: וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה(יהושע יא, כג),

וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִיזִּי(יהושע יד, ו);

וחלק הארץ שנתן מנחלתו ללויים — ישבו בה בני אהרן,

שנאמר: וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת קִרְיַת אַרְבַּע(יהושע כא, יא).

ועוד: אחר מיתת יהושע שאלו בני ישראל:

מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בכנעני בַּתְּחִילָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ(שופטים א, א)?

וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).

ומשבט יהודה יצא עתניאל, ראשון לנשיאים — הם השופטים (אוצר מדרשים: ראשון לשופטים),

שנאמר: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ וַיָּקֶם יְיָ(שופטים ג, ט) מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּושִׁיעֵם אֵת עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.

ומשבט יהודה יצא בעז.

ועוד: מלכות ישראל נתנה לשבט יהודה — לדוד הצדיק, לו ולבניו, ברית מלח,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל על שָׁאוּל וגו׳(שמואל א טז, א), כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ —

בכל מקום שנאמר ״לי״ — לעולם הוא.

וכן אמר דוד:

וַיִּבְחַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי(דברי הימים א כח, ד) וגו׳ כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

ועוד: משבט יהודה יצא שלמה המלך, והוא בנה בית המקדש, ורצה הקדוש ברוך הוא ליתן שכינתו בו,

שנאמר: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, א),

וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן(מלכים א ח, יא),

וכתיב: וְכֹל בית יִשְׂרָאֵל רֹואִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ(דברי הימים ב ז, ג).

ועוד: משבט יהודה יצא יהושפט, איש צדיק, שנאמר בו: ויעש הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ(מלכים א כב, מג);

ומשבט יהודה יצא יותם המלך, איש צדיק, שנאמר בו: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ(מלכים ב טו, לד),

וַיִּתְחַזֵּק יוֹתָם כִּי הֵכִין דְּרָכָיו לִפְנֵי יְיָ(דברי הימים ב כז, ו);

ומשבט יהודה יצא חזקיהו המלך, שנאמר: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְיָ(מלכים ב יח, ג);

ומשבט יהודה יצא יאשיהו, איש צדיק, שנאמר: וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ(מלכים ב כג, כה).

ומשבט יהודה יצאו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אנשים צדיקים וחכמים,

שכן כתיב בהן: וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל וגו׳(דניאל א, יז);

ונעשה להם ניסים ומופתים בבבל,

דכתיב: באדין דניאל בחזוי דִי לֵילְיָא וגו׳(דניאל ב, יט),

בֵּאדַיִן נבוכדנצר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וגו׳(דניאל ב, מו),

בֵּאדַיִן נבוכדנצר קְרֵב לִתְרַע וגו׳(דניאל ג, כו),

באדין דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא וגו׳(דניאל ו, כב),

די שְׁלַח(דניאל ו, כג) מלאכיה וגו׳;

ובסוף כתיב: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וגו׳(דניאל יב, יג).

ועוד: משבט יהודה יצא זרובבל בן שאלתיאל,

וכתיב: אֱמׇר אֶל זְרֻובָּבֶל בן שאלתיאל פַּחַת יְהוּדָה(חגי ב, ב),

וכתיב: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וגו׳(חגי ב, כג),

וכתיב: יְדֵי זְרֻובָּבֶל יִסְּדוּ(זכריה ד, ט),

וכתיב: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת(זכריה ד, י),

וכתיב: מִי אַתָּה(זכריה ד, ז) הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻובָּבֶל.

ועוד: משבט יהודה עתיד מלך המשיח לבוא,

שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי וגו׳(ישעיה יא, י).

ומשבט יהודה יצא שלמה, שבנה בית הראשון;

זרובבל בנה בית המקדש שיני;

ומלך המשיח עתיד לבנות בית המקדש.

ושני שבטים הללו מצינו שהן מתייחסין מכל ישראל — שבט יהודה ולוי, ובהם המלכות והכהונה.

יהודה — רביעי הוא נולד לשבטים, כגון ד׳, שהוא אות רביעי באלף בית, לשם הזה;

וביום הרביעי נבראו מאורות,

וכתיב במשיח: וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי(תהלים פט, לז).

ונוצל לו מזרעו ארבעה: אחד מגוב אריות, ושלשה מכבשן האש.

דוד — אות רביעי הוא, ראש וסוף,

שנאמר: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה(בראשית מט, י),

ועוד כתיב: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ(שמואל ב ז, טז),

וכתיב: לְעוֹלָם אֶשְׁמׇר לוֹ חַסְדִּי(תהלים פט, כט).

ומה שאמרנו: כשם שברביעי נבראו מאורות — כך יהודה נולד רביעי לשבטים, ומהם אנו מונים שנות עולם.

השבטים נימנו בתורה בחמשה עשר מקומות,

ויהודה נמנה ראש לשבטים בארבעה מקומות, כנגד ילידתו.

ועוד כתיב בקרבן נחשון, שהוא משבט יהודה: וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, יג),

ובכלם כתיב: קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) —

הוסיף לנחשון ו׳, רמז ליהודה שששה צדיקים יצאו משבטו, ונתברכו כל אחד ואחד בששה מידות:

כתיב בדוד: יֹודֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל אִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיְיָ עִמּוֹ(שמואל א טז, יח);

וכתוב בחנניה מישאל ועזריה: יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כׇּל(דניאל א, ד) מום וגו׳;

וכתיב ביה בחזקיהו שש: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר וגו׳(ישעיה ט, ה);

וכתיב ביה בדניאל: כׇּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יתירא וּמַנְדַּע וגו׳(דניאל ה, יב);

וכתיב ביה במלך המשיח: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חׇכְמָה וגו׳(ישעיה יא, ב).

ייהודה שקידש שם שמים בפרהסיא

בבלי סוטה פרק ז, לו ע״ב – לז ע״א · סוגיא · יוסף שקידש שם שמים בסתר ויהודה שקידש בפרהסיא; רבי מאיר ורבי יהודה — מי ירד לים תחילה; לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל

הברייתא שבסוגיא — גם לעיל, ג.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:

יוסף, שקידש שם שמים בסתר — הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא;

רש״י בסתר — שנתייחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו.

יהודה, שקידש שם שמים בפרהסיא — נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא.

רש״י יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא — על הים כדלקמן.

רש״י נקרא כולו — שם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה.

יוסף מאי היא?

דכתיב: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ(בראשית לט, יא).

אמר רבי יוחנן:

מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו.

רש״י לדבר עבירה — והאי מלאכתו תשמיש.

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ —

רב ושמואל:

חד אמר: לעשות מלאכתו ממש;

רש״י מלאכתו ממש — מלאכה.

וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס.

רש״י צרכיו — תשמיש.

וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת וגו׳ —

אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש?

תנא דבי רבי ישמעאל:

אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודה זרה שלהם, והיא אמרה להן: חולה היא.

אמרה: אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה.

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יב) —

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם; רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות?

דכתיב: וְרֹועֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן(משלי כט, ג).

רש״י יאבד הון — שם טוב שהוא יקר מכל הון.

מיד: וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ(בראשית מט, כד).

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר:

ששבה קשתו לאיתנו.

וַיָּפֹוזּוּ זְרֹועֵי יָדָיו — נעץ ידיו בקרקע, ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו.

רש״י ויפוזו — לשון ויפוצו שהזיי״ן והצד״י מתחלפין כמו זעקת צעקת.

רש״י שנעץ אצבעותיו בקרקע — ונסמך עליהן כדי שיתייסר ויטרד בצערו ויעבור תוקף יצרו.

רש״י קשתו — שכבת זרעו על שם שיורה כחץ.

מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב — מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אֲבִיר יַעֲקֹב.

מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל — משם זכה ונעשה רועה, שנאמר: רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹוהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף(תהלים פ, ב).

רש״י רועה ישראל האזינה — כלפי שכינה נאמר.

רש״י נוהג כצאן יוסף — קרי כצאן יוסף המנהיגים כצאנו של יוסף אלמא מיקרו ישראל צאנו של יוסף והוא הרועה.

רש״י מידי אבירותיו של יעקב — משם זכה להיות רועה ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל.

תניא:

״היה ראוי יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב);

רש״י אלה תולדות יעקב יוסף — תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף.

אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו.

ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו,

רש״י ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו — אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו.

שנאמר: וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל וגו׳(בראשית מו, כא):

בלע — שנבלע בין האומות;

ובכר — בכור לאמו היה;

ואשבל — ששבאו אל;

גרא — שגר באכסניות;

רש״י שגר באכסניא — בארץ נכריה.

ונעמן — שנעים ביותר;

אחי וראש — אחי הוא וראשי הוא;

מופים וחופים — הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו;

רש״י מופים — מפורש במדרש רבי תנחומא שהיה פיו כפי יעקב אבינו בהלכות שקיבל משם ועבר.

וארד — שירד לבין אומות העולם.

איכא דאמריאיכא דאמרי — יש אומרים: וארד — שפניו דומין לוורד.״

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וגו׳(בראשית מא, מד),

אמרו איצטגניני פרעהאיצטגניני פרעה — חוזי הכוכבים (האסטרולוגים) של פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו?

אמר להן: גנוני מלכותגנוני מלכות — סימני מלכות אני רואה בו.

רש״י גנוני מלכות — גווני מלכות בחכמה גבורה ויופי.

רש״י אצטגנינות — חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזלות.

אמרו לו: אם כן יהא יודע בשבעים לשון.

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון — לא הוה קגמר.בא גבריאל ולימדו… — בא גבריאל ולימדו שבעים לשון — לא היה לומד. הוסיף לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא — ולמד, שנאמר: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע). ולמחר, כל לשון שדיבר פרעה עמו — השיב לו (בה). דיבר הוא (יוסף) בלשון הקודש — לא היה (פרעה) יודע מה היה אומר. אמר לו: למדני! לימדו, ולא למד. אמר לו (פרעה): השבע לי שלא תגלה! נשבע לו. כשאמר לו (יוסף): אבי השביעני לאמור, אמר לו: לך והישאל (לחכם להתיר) את שבועתך! אמר לו: ואשאל גם על שלך! ואף על פי שלא היה נוח לו, אמר לו: עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

בא גבריאל ולימדו שבעים לשון — לא היה לומד.

הוסיף לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא — ולמד,

שנאמר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם(תהלים פא, ו) (שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע).

רש״י עדות ביהוסף שמו — סיפיה דקרא שפת לא ידעתי אשמע.

ולמחר, כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה — אהדר ליה.

ולמחר, כל לשון שדיבר פרעה עמו — השיב לו (בה).

אישתעי איהו בלשון הקדש — לא הוה קא ידע מאי הוה אמר.

דיבר הוא (יוסף) בלשון הקודש — לא היה (פרעה) יודע מה היה אומר.

אמר ליה: אגמרי! אגמריה, ולא גמר.

אמר לו: למדני! לימדו, ולא למד.

אמר ליה: אישתבע לי דלא מגלית! אישתבע לו.

אמר לו (פרעה): השבע לי שלא תגלה! נשבע לו.

כי אמר ליה: אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹור(בראשית נ, ה),

כשאמר לו (יוסף): אבי השביעני לאמור,

אמר ליה: זיל איתשיל אשבועתך!

אמר לו: לך והישאל (לחכם להתיר) את שבועתך!

רש״י איתשיל אשבועתך — השאל לחכמים שיתירוה לך.

אמר ליה: ואיתשלי נמי אדידך!

אמר לו: ואשאל גם על שלך!

ואף על גב דלא ניחא ליה, אמר ליה: עֲלֵה וּקְבֹור אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ(בראשית נ, ו).

ואף על פי שלא היה נוח לו, אמר לו: עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.

יהודה מאי היא?

דתניא:

״היה רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה:

זה אומר: אני יורד תחלה לים,

וזה אומר: אני יורד תחלה לים.

קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר: שָׁם בִּנְיָמִין צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח) — אל תקרי ״רודם״ אלא ״רד ים״;

והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם.

לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).

רש״י אושפיזכן לגבורה — שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא:

זה אומר: אין אני יורד תחילה לים,

וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים.

קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹוד רָד עִם אֵל(הושע יב, א).

רש״י בכחש אפרים — שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם.

רש״י רד עם אל — ירד בים על שבטח בהקדוש ברוך הוא.

ועליו מפרש בקבלה: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב), טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד וגו׳(תהלים סט, ג), אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּולֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וגו׳(תהלים סט, טז).

באותה שעה היה משה מאריך בתפלה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידיי טובעים בים, ואתה מאריך בתפלה לפני?

אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות?

אמר לו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ(שמות יד, טו), וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ וגו׳(שמות יד, טז).

לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו(תהלים קיד, ב).

רש״י ישראל ממשלותיו — דיהודה שנתקדש למשול בהן.

מה טעם הָיְתָה יְהוּדָה לְקׇדְשׁוֹ וישראל מַמְשְׁלוֹתָיו? משום דהים רָאָה וַיָּנֹוס(תהלים קיד, ג).״

תרגום לעבריתאיכא דאמרי יש אומרים איצטגניני פרעה חוזי הכוכבים (האסטרולוגים) של פרעה גנוני מלכות סימני מלכות

יאנחשון שירד לים תחילה

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ז · דרשת הפסוק · ״נחשון בן עמינדב״ · נחשון ירד בנחשולו של ים וקידש את השם; בנימן רד ים, ויהודה רגמוהו

״המקריב״ — המ״ם הוספת מאגרים. ״בנחשולי של ים״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״); בדפוס ״בנחשולו של ים״. ״ים״ — בכתב היד ״יום״, ולפניו מחיקה ״יו..״; ותוקן במאגרים. ״כשנקרע״ — לפניו מחיקה ״ש״. ״נתן נפשו״ — בכתב היד ״תן נפשו״.

מקבילות לירידת בנימן ונחשון לים: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ה (לעיל, ב); הברייתא בבבלי סוטה פרק ז, לו ע״ב (לעיל, ג); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (לעיל, ד). ״מי שקידש את שמי בים — הוא יקריב תחלה״ — במדבר רבה יג, ז (לעיל, ח).

בדפוס: ״למה נחשון הקריב ראשון״; ״נתן נפשו ליכנס בתוכו ולקדש שמו״; ״אל תהי קורא אלא רד ים״; ״ושמי קידש״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב — נַחְשׁוֹן(במדבר ז, יב).

למה נחשון מקריב ראשון?

מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, וירד בנחשוליבנחשולי — בגלי הים הסוערים של ים תחילה.

שכל השבטים היו עומדין על הים כשנקרע,

ומכולם — בנימן נתן נפשו לירד בתוכו, לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא:

שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹודֵם(תהלים סח, כח) —

אל תהי קורא כן, אלא רד ים.

כיון שראה אותו יהודה מה עשה — התחילו מרגמיםמרגמים — רוגמים, זורקים אבנים אותו, שירד ראשון.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ויהודה ירד תחילה לים וקידש שמי — הוא יקריב ראשון:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

תרגום לעבריתבנחשולי בגלי הים הסוערים מרגמים רוגמים, זורקים אבנים

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ספרי במדבר, בראשית רבה, בבלי, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דרי— (הוספה)
דודה— (הוספה)
דלו— (הוספה)
דמשל:— (הוספה)
דאחד— (הוספה)
די— (הוספה)
דוגליועליו
דאמר לו— (הוספה)
דשקי— (הוספה)
די— (הוספה)
דה— (הוספה)
דעל ישראל— (הוספה)
דבצאתב…ת
דהים— (הוספה)
ה…— (הוספה)
הל— (הוספה)
העבדך…דך
הרבד
הר— (הוספה)
ומפני שהודה במעשה תמר.— (הוספה)
ואמרו לו:— (הוספה)
ודיי להודייה שתכפר על הביאה.— (הוספה)
ואמר להם:— (הוספה)
ואמרו לו:— (הוספה)
ווזה אומר: אני ארד תחילה.— (הוספה)
ושנאמר— (הוספה)
זבןבר
זבןבר
חהדא הוא דכתיבהקב״ה
חבֶּן עַ— (הוספה)
טיְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח)— (הוספה)
טעד יכניה וצדקיה— (הוספה)
טאֶת קׇרְבָּנוֹ— (הוספה)
טבְנֵי— (הוספה)
טדֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה— (הוספה)
טמוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּושִׁיעֵם— (הוספה)
טוגו׳— (הוספה)
טהַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי— (הוספה)
יעבודה זרהעבודת כוכבים
יאמַּ— (הוספה)
יאיםיום
יאנתןתן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
מדרש תהליםמהדורת בובר
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§77§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עז: וקרבנו

אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יב)

הוי״ו של ״וקרבנו״ בנחשון לבדו — שלא יתגאה על אחיו, שכולם קרבנן כאחת, וכנגד ששה דברים שנתחדשו, ששה שניטלו מאדם הראשון וששה בנים מנחשון

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

א״וקרבנו״ — הראשון כאחרון

פסיקתא רבתי, פסקא ז, ו · דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · הראשון כתוב בו ״וקרבנו״, שלא יתגאה על אחיו; וקורבנן של כולם כאחת

״רבי ברכיה הכהן בירבי״ — בכתב היד ״הכה׳ ביר׳״, ״הכה׳״ בתוספת. ״בראשון״ — בכתב היד ״בראש׳״. ״שכולם״ — הסופר כתב ״שמלתם״ (המ״ם מסופקת), מחק, ובגליון ״שכולם״. ״קורבנן״ — בכתב היד ״קורבןן״, ותוקן במאגרים.

בדפוס: ״[ויהי] המקריב [וגו׳] וקרבנו [וגו׳] וכולם קרבנו, למה?״ — בלא ״הוא הקריב ראשון… וכל האחרונים קרבנו״; ״בשביל יהודה שהקריב ראשון״; ״אתה הוא שהקרבת אחרון״; ״למה הראשון כתיב וקרבנו״; ״שכולם (קרבו) [קרבנן] כאחת״.

דבר אחר:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב(במדבר ז, יב) — וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג).

הוא הקריב ראשון, והוא אומר וְקׇרְבָּנוֹ?

לא היה צריך לומר כן, אלא: הראשון — קורבנו, וכולם — וקרבנו.

ואין כתיב כן, אלא הראשון כתיב וְקׇרְבָּנוֹ, וכל האחרונים קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה).

למה כן?

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

בשביל שיהודה הקריב ראשון —

אמר הקדוש ברוך הוא: שאם בא להתגאות על אחיו ולומר: אני מכובד מכם, שאני הקרבתי תחילה —

הם משיבים אותו ואומרים לו: הוא את שהקרבת אחרון.

דבר אחר:

למה בראשון וְקׇרְבָּנוֹ?

אמר רבי יודן:

מפני שכולם קורבנן כאחת.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בוְקׇרְבָּנוֹ — כאלו כולן הקריבו ביום ראשון

במדבר רבה, פרשה יג, ט · דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · שתים עשרה קערות — כאלו כולן הקריבו ביום ראשון וביום אחרון

מקבילה: פסיקתא רבתי ז (״למה הראשון כתיב וקרבנו — אמר רבי יודן: מפני שכולם קרבנן כאחת״).

דבר אחר:

למה בראשון וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג)?

אמר רבי יודן:

העלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו כולן הקריבו ביום ראשון,

ללמדך שאין זה גדול מזה.

כתיב: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה(במדבר ז, פד).

והלא קערה אחת היתה, ומזרק אחד היה, וכף אחת היתה, ביום המשח אותו!

מה תלמוד לומר קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וגו׳?

אלא העלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו כלן הקריבו ביום ראשון,

כאלו כולן הקריבו ביום אחרון.

גששה דברים שנתחדשו בו ביום

במדבר רבה, פרשה יג, י · דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · הוי״ו היתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו ביום הראשון, ובן נחשון בשש מדות

״קרבנו״ ״עתדים״ (בשאר הנשיאים) — במדבר ז, יט; ז, כג; ״וקרבנו״ ״עתודים״ (בנחשון) — במדבר ז, יג; ז, יז. ״וישא אהרן את ידיו״ — כך הקרי (הכתיב: ידו).

דבר אחר:

וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג).

אמר רבי פנחס בן יאיר:

למה בכל הקרבנות הנשיאים קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט), עַתֻּדִים(במדבר ז, כג) — חסר,

ובנחשון כתיב וְקׇרְבָּנוֹ, עַתּוּדִים(במדבר ז, יז) — מלאים?

וְקׇרְבָּנוֹ — למה ו״ו יתירה?

כנגד ששה דברים שנתחדשו בו ביום בעולם:

ראשון לשכינה ששרתה בישראל,

שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח);

ראשון לנשיאים;

ראשון לברכת כהנים,

שנאמר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם(ויקרא ט, כב);

ראשון למחיצת מחנה שכינה;

ראשון לאיסור הבמה,

דכתיב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ(דברים יב, יג);

ראשון לירידת האש,

דכתיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, כד).

ובכך יבא בן נחשון בשש מדות שלמים, ויבנה יסוד בית המקדש,

כמה דתימר: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וגו׳(שמואל א טז, יח):

יֹודֵעַ נַגֵּן — יודע לשאל;

גִבּוֹר חַיִל — יודע להשיב;

אִישׁ מִלְחָמָה — יודע לישא וליתן במלחמתה שלתורה;

וּנְבוֹן דָּבָר — שמבין דבר מתוך דבר;

וְאִישׁ תֹּאַר — שמראה פנים בהלכה;

וַיְיָ עִמּוֹ — שהלכה כמותו בכל מקום.

ולכך עַתּוּדִים מלאים — שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות.

ואין עַתּוּדִים אלא לשון עמידה,

כמה דתימר: אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים(איוב טו, כח),

ואומר: וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ(משלי כד, כז).

דששה דברים שניטלו מאדם הראשון

במדבר רבה, פרשה יג, יב · דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · זיו, חיים, קומה, פירות הארץ והאילן ומאורות — ניטלו מאדם הראשון ויחזרו בימות המשיח

״ופירות האילן ומאורות״ — אחרי ״ופירות האילן״ כתוב בכתב היד ״וקומתו״ שוב, ונמחק במאגרים. ״וימנע מרשעים״ — הרי״ש חסרה בכתב היד. ״עץ חיים היא״ — ״חיים״ כפול בכתב היד.

מקבילות: בראשית רבה יב, ו (״ששה דברים ניטלו מאדם הראשון… ועתידין לחזור על ידי בן נחשון״); רות רבה ז, ב (״גרעה קומתו… ונעשית של מאה אמה״).

דבר אחר:

וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג) — למה ו״ו יתירה?

רבי ביבי בשם רבי ראובן:

ו״ו — ששה;

כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון, ועתידין לחזור על יד בן נחשון, הוא משיח.

אלו הן ששה דברים שניטלו מאדם הראשון:

זיוו, וחייו, וקומתו, ופירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות.

זיוו — מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ(איוב יד, כ);

חייו — כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט);

קומתו — וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ(בראשית ג, ח).

אמר רבי יודן: גרעה קומתו, ונעשת שלמאה אמה.

פירות הארץ ופירות האילן — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז);

מאורות מנין? וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה(ישעיה כד, כג).

ומנין שגנזן?

דכתיב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו).

ומנין שעתידין לחזור לימות המשיח?

זיוו מנין? דכתיב: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).

חייו מנין? כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי(ישעיה סה, כב).

תני רבי שמעון בן יוחאי:

אין עץ אלא תורה,

דכתיב: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).

קומתו — דכתיב: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת(ויקרא כו, יג).

תני רבי חייא: בקומה זקופה, ואין יריאים מכל בריה.

רבי שמעון אומר: מאתים אמה — קוֹמְמִיּוּת, קומה שלמיות.

רבי יהודה אומר: מאה אמה, כאדם הראשון.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שלש מאות אמה,

שנאמר: קוֹמְמִיּוּת — קוף מאה, מיות מאתים.

רבי אבהוא אמר: תשע מאות אמה.

רבי הונא בשם רבי דוסא:

טעמיה דרבי אבהוא,טעמיה דרבי אבהוא… — טעמו של רבי אבהוא,

טעמו של רבי אבהוא,

דכתיב: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי.

וסדןוסדן — וגזע העץ, הקורה שלשקמה עושה בארץ שש מאות שנה,

והולד הזה יוצא ממעי אמו אמה גרומהגרומה — מצומצמת, שלמה בלא תוספת;

צא וחשוב אמה ומחצה לכל שנה, ואת מוצא תת״ק אמה.

פירות הארץ ופירות האילן מנין?

דכתיב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ(זכריה ח, יב).

מאורות מנין?

דכתיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה(ישעיה ל, כו).

תרגום לעבריתוסדן וגזע העץ, הקורה גרומה מצומצמת, שלמה בלא תוספת

הששה בנים שיצאו מנחשון

במדבר רבה, פרשה יג, יא · דרשת הפסוק · ״עתודים״ · דוד, המשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה — בעלי שש ברכות

״חנניה״ — בכתב היד ״חנייניה״, והיו״ד נמחקה. המדרש קורא ״אשר אין בהם כל מום״ (במסורה: מאום).

דבר אחר:

למה עַתּוּדִים(במדבר ז, יז) מלא, והוא יתר ו׳?

כנגד ו׳ בנים שהיו מנחשון, בעלי שש ברכות,

ואלו הן: דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

דוד — דכתיב: יֹודֵעַ נַגֵּן(שמואל א טז, יח).

משיח — דכתיב: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה(ישעיה יא, ב) — הרי תרין;

רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה — הרי ארבע;

רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ — הרי שש.

דניאל חנניה מישאל ועזריה מנין?

דכתיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה(דניאל א, ו),

יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כׇּל(דניאל א, ד) מום וגו׳.

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אקורבנןקורבןן
דרְ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§78§§

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, יג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עח: קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ(במדבר ז, יג)

הקערה והמזרק — משקלם ומדתם בשקל הקדש, ועל מה הקריבום: מלכות בית דוד, הדורות מאדם ועד המשכן, וזכויות האבות והצדיקים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, במדבר רבה, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אקערה ומזרק בשקל הקדש — כף של זהב ומשקלה של כסף

ספרי במדבר, פסקא מט · דרשת הפסוק · ״קרבנו קערת כסף אחת״ · הכלים נעשו לשם קרבנות; הקערה בשקל הקדש ושוה למזרק במדה; מנחה וקטרת נדבה; הכף של זהב ומשקלה של כסף

״רבי חנינה בן אחי רבי יהושע אומר״ — ״חנינה בן אחי״ בגליון כתב היד; בגוף ״רבי יהושע אומר״. בדפוס ובבמדבר רבה (להלן): ״רבי חנניה בן אחי רבי יהושע״.

״[לא] תשוה לו במידה, [תלמוד לומר: שניהם מלאים]״ — הושלם מן הדפוס, וכן בבמדבר רבה; בכתב היד ״תשוה לו במידה״ בלבד. ״גלדו דך״ — כך בכתב היד; בדפוס ״דק״, בבמדבר רבה ״רך״. ״כלשון הראשון״ — בכתב היד ״כראון״, ותוקן במאגרים. בדפוס ״שניהם מלאים סולת — זו מן הנדבה״.

נוסח אחר: במדבר רבה יג, יג (להלן, ב), בלשון ״תני״, כמעט מלה במלה, ושם ״כף אחת — אמר רבי חנין: שעושה כל מה שבכף אחת״; ונמשך על הבהמות ועל ״זה קרבן נחשון״ (ספרי במדבר, פסקאות נ–נא, בפרשות פא–פג).

״היא שלזהב ומשקלה שלכסף… תלמוד לומר: כל זהב הכפות עשרים ומאה״ — גם בספרי במדבר, פסקא נה, ובבמדבר רבה יד, טו, על ״כפות זהב שתים עשרה״ (בפרשה קכ, שלשים ומאה הקערה האחת כסף, ב).

״שניהם מלאים — זו מן הנדבה״ גם בפרשה פד.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג) —

מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —

אין לי אלא מזרק, שנתפרש בו בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ;

קערה מנין?

תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים —

מה זה בשקל הקדש, אף זה בשקל הקדש.

רבי חנינה בן אחי רבי יהושע אומר:

אינו צריך, שהרי כבר נאמר: כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ(במדבר ז, פה).

מה תלמוד לומר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים?

לפי שהוא אומר: קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

שומע אני: הואיל ולא שווה לו במשקל, לא תשוה לו במידה;

תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים.

ומה הפריש בין קערה למזרק?

קערה — גלדה עבה;

מזרק — גלדו דך.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — זו מן הנדבה.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד) — שעושה מה שבתוכה אחת.

עֲשָׂרָה זָהָב — זו היא שלזהב ומשקלה שלכסף.

אתה אומר: היא שלזהב ומשקלה שלכסף,

או היא שלכסף ומשקלה שלזהב?

תלמוד לומר: כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה(במדבר ז, פו).

הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון:

היא שלזהב ומשקלה שלכסף.

מְלֵאָה קְטֹרֶת — זו קטרת נדבה.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בהקערה והמזרק, הכף והבהמות

במדבר רבה, פרשה יג, יג · דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · נוסח אחר · משקל הקערה והמזרק ומדתם, הכף, הבהמות שלא היה כמותן, ושלושה דברים שאין היחיד מביא

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקאות מט–נא (לעיל, א, ובפרשות פא–פג), הדרשות כאחת בלשון ״תני״: כאן ״שניהם מלאים — שהיו שוים במדה״; ״סלת בלולה בשמן [למנחה] — זו מן הנדבה״ (בספרי: ״שניהם מלאים — זו מן הנדבה״); ״כף אחת — אמר רבי חנין: שעושה כל מה שבכף אחת, שכלי הקדש מצרף מה שבתוכו ליטמא…״ (בספרי: ״שעושה מה שבתוכה אחת״, בלא שם אומרו); אין בו ״זו היא שלזהב ומשקלה שלכסף; אתה אומר״; ״כבש אחד — שלא היה בעדרו כמהו; בן שנתו — ולא שנה למנין עולם״, שאינם בספרי; ״ולזבח השלמים בקר שנים״ (בספרי: ״כבשים בני שנה חמשה״); ״זה קרבן״ פעם אחת לשלושת הדברים, ו״דוחה את השבת״ בלא ״ואת הטומאה״.

״מגיד שלא נעשו״ — ״מגיד״ הושלם במאגרים. ״סלת בלולה בשמן למנחה״ — בכתב היד ״בשמן המשחה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״שנתפרש בו כשר לעולה… כבש אחד״ — בגליון כתב היד. ״זה הביא קרבן נדבה ואין היחיד מביא קטרת נדבה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״זה הביא קטרת נדבה״.

דברי הספרי על ״פר אחד… שעיר עזים… זה קרבן נחשון״ — בפרשות פא–פג.

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).

תני:

מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבנו.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —

אין לי אלא מזרק, שנתפרש בו בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ;

קערה מנין? תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —

מה זה בשקל הקודש, אף זה בשקל הקדש.

רבי חנניא בן אחי רבי יהושע אומר:

אין צריך, שהרי כבר נאמר: כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ(במדבר ז, פה).

מה תלמוד לומר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים?

לפי שהוא אומר: שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ,

שומע אני: הואיל ולא שוה לו במשקל, לא תשוה לו במדה;

תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — שהיו שוים במדה.

ומה הפרש בין קערה למזרק?

קערה — גלדהגלדה — דפנה, עובי השפה עבה; מזרק — גלדו רך.

סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן למנחה — זו מן הנדבה.

כַּף אַחַת(במדבר ז, יד).

אמר רבי חנין:

שעושה כל מה שבכף אחת;

שכלי הקדש מצרף מה שבתוכו ליטמא, שאם נגע טבול יוםטבול יום — טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו במקצת מה שבתוכו — פסל את כולו.

עֲשָׂרָה זָהָב —

היא שלזהב ומשקלה שלכסף, או היא שלכסף ומשקלה שלזהב?

תלמוד לומר: כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה(במדבר ז, פו).

הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון: היא שלזהב ומשקלה שלכסף.

מְלֵאָה קְטֹרֶת — זו קטרת נדבה.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — שלא היה בעדרו כמהו;

אַיִל אֶחָד — שלא היה בעדרו כמהו;

כֶּבֶשׂ אֶחָד — שלא היה בעדרו כמהו;

בֶּן שְׁנָתוֹ — ולא שנה למנין עולם.

לְעֹולָה — מגיד שכלן כשרו לעולה.

או כֶּבֶשׂ שנתפרש בו כשר לעולה, ושאר כלן לא הוכשרו לעולה?

תלמוד לומר: פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד — מגיד שכלן כשרו לעולה.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) — לכפר על קבר התהוםקבר התהום — טומאת קבר שאינו ידוע (טומאה שנתגלתה אחר כך).

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) — מגיד שכלם כשרו לזבח השלמים.

או בָּקָר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, וכולן לא הוכשרו לזבח השלמים?

תלמוד לומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים — מגיד שכלן כשרו לזבח השלמים.

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב — משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא.

זֶה קׇרְבַּן —

זה הביא קרבן נדבה, ואין היחיד מביא קטרת נדבה;

זה מביא חטאת שלא חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא חטא;

זה קרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת.

תרגום לעבריתגלדה דפנה, עובי השפה טבול יום טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו קבר התהום טומאת קבר שאינו ידוע (טומאה שנתגלתה אחר כך)

גלמה הקריבו הנשיאים כענין הזה

במדבר רבה, פרשה יג, יד · דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · כל נשיא הקריב לפי דעתו; נחשון על סדר המלוכה, ומסורת השבטים מיעקב

״לידע״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו את הדל״ת כמשובשת.

המשך הסימן — בחלק ב של הפרשה.

דבר אחר:

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).

מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות כענין הזה?

רבנין אמרין:

אף על פי שקרבן שוה הקריבו כולן, על דברים גדולים הקריבום, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.

התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה, במה שהמליכו אביו על אחיו,

כמה דתימר: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח), גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט),

וכן הוא אומר: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹורָה לְיוֹסֵף(דברי הימים א ה, ב).

והיה מסורת ביד שבט יהודה, ביד חכמיהם וגדוליהם, מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד לידע לכל שבט ועד ימות המשיח;

וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שאירע לו עד ימות המשיח, מיעקב אבינו.

דהקערה והמזרק — כנגד מלכות בית דוד

במדבר רבה, פרשה יג, יד · דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · נחשון הקריב על סדר המלוכה: שלמה ומלך המשיח שלטו בים וביבשה; האבות, עשרה דורות מפרץ ועד דוד, ומלכי יהודה

״וכל הארץ מבקשים את פני שלמה״ — לפני ״שלמה״ כתוב בכתב היד ״המלך״, ונמחק. ״וגם אני חירם אשר נשא״ — ״אשר״ הושלם במאגרים. ״והוסיף ים אחד״ — בכתב היד ״יום״, שנמחק, ו״ים״ בגליון. ״אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא״ — מקום ריק בכתב היד לפני ״שליט בים״; הושלם מן הדפוס (״ויצוריניה קערה בידיה אינו שליט בים אבל הקב״ה שליט בים ושליט ביבשה״). ״מלכי שבא וסבא״ — בכתב היד ״אנשי״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״והפתילים״ — בכתב היד ״והמתילים״, ותוקן במאגרים. ״כתנת הפסים״ — לפני ״כתנת״ כתוב בכתב היד ״כנגד״, שנמחק במאגרים, ו״כתנת״ בגליון.

המדרש קורא ״וליה יהיב שלטן״ (במסורה: ולה), ״והכשבים הפריד יעקב״ (כך במסורה). ״כההיא דתנינן: וחכמים אומרים…״ — משנה עבודה זרה ג, א.

תחילת הסימן — בחלק א של הפרשה.

דבר אחר:

וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג) —

הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכות בית דוד שעתידים לעמוד ממנו, שמלכו בכיפהבכיפה — בכל העולם, תחת כיפת השמים, בים וביבשה:

כגון שלמה ומלך המשיח.

שלמה ומלך המשיח

שלמה מנין?

דכתיב: כִּי הוּא רֹודֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה(מלכים א ה, ד).

רב ושמואל.רב ושמואל… — רב ושמואל. אחד אומר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם; ואחד אומר: זו בצד זו היו עומדות;

חד אמר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם;

אחד אומר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם;

וחד אמר: גבי הדדי הוו קיימי;

ואחד אומר: זו בצד זו היו עומדות;

וכשם שמלך על תפסחתפסח — תפסח (עיר בקצה ממלכת שלמה, על הפרת) ועל עזה, כך מלך בכל העולם כולו.

ואומר: וְכׇל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו׳(מלכים א י, כד),

וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וגו׳(מלכים א י, כה).

ומנין שהיה שולט בים?

דכתיב: וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר וגו׳(מלכים א י, יא),

כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם וגו׳(מלכים א י, כב),

ואומר: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ(תהלים פט, כו).

מלך המשיח מנין?

דכתיב: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר ועד אַפְסֵי אָרֶץ(תהלים עב, ח).

בארץ מנין?

דכתיב: וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כׇל מְלָכִים וגו׳(תהלים עב, יא),

ואומר: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ז, יג), וְלֵיהּ יְהִיב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וגו׳(דניאל ז, יד),ואומר: וארו עם… — ואומר: והנה עם ענני השמים וגו׳, ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות וגו׳, והאבן אשר הכתה את הצלם וגו׳.

ואומר: והנה עם ענני השמים וגו׳, ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות וגו׳,

וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא וגו׳(דניאל ב, לה).

והאבן אשר הכתה את הצלם וגו׳.

הקערה כנגד הים

ולכך הקריב קערה — כנגד הים, שהוא מקיף את כל העולם כולו, ודומה לקערה.

למה היה שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ?

לפי כשהקוה הקדוש ברוך הוא ביום השלישי שליצירת העולם כל המים למקום אחד, קראן ימים,

שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י).

ו״ימים״ בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות הוא מאה:

יו״ד יו״ד — כ׳; מם מם — פ׳; הרי מאה.

בא שלמה והוסיף ים אחד למלאכת המקדש, לטבול בו הכהנים,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה וגו׳(מלכים א ז, כג), וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב וגו׳.

וכנגד אותו ל׳ אמה שהיה קו הים שעשה שלמה סביב סביב, הוסיף על משקל הקערה ל׳, לשבח שלשלמה.

הרי ק״ל שקל משקל הקערה — כנגד הימים, וים שלשלמה.

המזרק כנגד העולם

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד העולם, שהוא עשוי ככדורככדור — ככדור, כגוש עגול הנזרק מיד ליד.

למה משקלו שִׁבְעִים שֶׁקֶל?

ששלטו שניהם על שבעים אומות, שהם מסוף העולם ועד סופו.

ומנין שהים עשוי דוגמת קערה, והעולם עשוי ככדור?

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה ששנינו:

וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור(משנה עבודה זרה ג, א) — קערה וסיף ועטרה וטבעת.

מקל — שהוא רודה בו מן העולם;

צפור — וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים(ישעיה י, יד);

כדור — שהעולם עשוי ככדור.

אמר רבי יונה:

אלכסנדרוס מקדון, כד בעא למיסק לעיל, הוה סליק וסליק, סליק וסליק, עד שראה את העולם ככדור, ואת הים כקערה.אלכסנדרוס מקדון… — אלכסנדר מוקדון, כשביקש לעלות למעלה, היה עולה ועולה, עולה ועולה, עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. משום כך מציירים אותו וכדור בידו, ומציירים אותו וקערה בידו —

אלכסנדר מוקדון, כשביקש לעלות למעלה, היה עולה ועולה, עולה ועולה, עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה.

בגין כן ציירין ליה כדורא בידיה, ויצורוניה קערה בידיה —

משום כך מציירים אותו וכדור בידו, ומציירים אותו וקערה בידו —

אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא שליט בים ושליט ביבשה, מציל מן הים ומציל מן היבשה.

ולכך הביאו קערה כנגד הים, ומזרק כנגד היבשה.

מנחות האומות

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —

שלשלמה הביאו האומות מנחות, וכן עתידים להביא למלך המשיח,

כמה דתימר: מלכי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ(תהלים עב, י).

ואין מְלֵאִים אלא לשון דורון,

כמה דתימר: וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ(שמואל א יח, כז).

סֹלֶת —

כמה דתימר: הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז(איכה ד, ב).

בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן —

כמה דתימר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב(קהלת ז, א),

ואומר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ(שיר השירים א, ג) —

שהיה שמם הטוב יוצא בכל העולם כולו.

למה היו שלכסף?

כמה דתימר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

עשרה דורות, האבות ומלכי יהודה

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד) — כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד,

שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וגו׳(רות ד, יח),

וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וגו׳(רות ד, יט),

וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וגו׳(רות ד, כ),

וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּועַז וגו׳(רות ד, כא),

וְעֹובֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד(רות ד, כב).

כַּף אַחַת — שהיו יד אחת, כלם צדיקים גמורים.

הוי מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שמעשיהם היו נעימים כריח קטרת.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — כנגד אברהם, שהיה עיקר היחס, שעליו נאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז);

אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק, שכתוב בו: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג);

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד יעקב, שנאמר בו: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב(בראשית ל, מ).

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) —

כנגד יהודה, שהוא הביא לאביו כתנת הפסים שליוסף, שהטבילו בדם השעיר,

שנאמר: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם(בראשית לז, לא).

ויהודה הביאה לאביו, ואמר: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ וגו׳(בראשית לז, לב).

לכך נמדד לו באותה מדה, שאמר לו: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹותֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה(בראשית לח, כה).

ולכך נאמר בזה ״חטאת״ — שהביאוהו כפרה עליו, על שציער את אביו.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז) — אלו דוד ושלמה, שהן התחילו במלכות;

שאין בָּקָר אלא לשון מלכות,

כמה דתימר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן(דברים לב, יד),

ומתרגמינןומתרגמינן — ואנו מתרגמים (בתרגום): יהב להון בזת מלכיהוןיהב להון בזת מלכיהון — נתן להם ביזת מלכיהם.

הַשְּׁלָמִים — שהיו צדיקים גמורים, והיו ישראל בשלום בימיהם;

ובימי שלמה היה המלכות שלימה,

שנאמר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).

ושניהם בנו בית המקדש: דוד עשה היסוד, ושלמה בנאו.

אֵילִים חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה — הרי ט״ו,

כנגד ט״ו מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו, מלך בן מלך:

מהם היו צדיקים גמורים, מהם בינונים, מהם רשעים גמורים.

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה, התחיל מקלס את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.

תרגום לעבריתבכיפה בכל העולם, תחת כיפת השמים בגימטריא בחשבון האותיות ומתרגמינן ואנו מתרגמים (בתרגום) יהב להון בזת מלכיהון נתן להם ביזת מלכיהם כההיא דתנינן כאותה ששנינו כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר)

הכנגד הדורות מאדם הראשון ועד המשכן

במדבר רבה, פרשה יד, יב · דרשת הפסוק · ״קערת כסף אחת״ · קרבנות הנשיאים כנגד הדורות מאדם ועד המשכן וכנגד המצוות

״לפיכך״ (איחר לפריה ורביה) — הכ״ף הושלמה במאגרים. ״הנחש מבראשית… ע׳ פסוקים״ — בגליון כתב היד; ״ארור הוא״ ו״גידל המן״ — מסומנים במאגרים ״כך״ (במקרא: ״ארור אתה״; ״גדל המלך אחשורוש את המן״). ״לתכלית ע׳ שנתלה על נ׳״ — מן הקרובה של הקליר ״זכור איש אשר הגויע אב״. ״ונ״ב שבתות״ — בכתב היד ״כ״ב״, ותוקן במאגרים.

רבי פנחס בן יאיר אמר:

כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון ועד המשכן וכנגד המצוות שנצטוו הקריבו הנשיאים.

קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג):

אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת — זה היה אדם הראשון שהוא היה עיקרו שלבני אדם.

אמר רבי שמעיה:

מנין אתה אומר שעל אדם הראשון נאמר: קַעֲרַת כֶּסֶף?

לפי שמניין שנותיו שלאדם הראשון הם תתק״ל שנים וקַעֲרַת כֶּסֶף חשבונו תתק״ל.

ומנין שחיה אדם הראשון תתק״ל שנים?

שנאמר וַיִּהְיוּ כׇּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת(בראשית ה, ה).

למה שלכסף? לפי שניתן לו שש מצות,

שנאמר וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, טז).

והתורה נקראת כסף, שנאמר כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ(תהלים יב, ז).

למה נאמר בה אַחַת?

על שם חוה שנבראת ממנו,

שנאמר וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹותָיו(בראשית ב, כא).

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

כנגד ק״ל שנה שפרש מן האשה ולבסוף הוליד לשת שהיה ראש תולדותיו,

שנאמר וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת(בראשית ה, ג).

שממנו הושתתהושתת — נוסד, הועמד על יסודו העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם.

מִזְרָק — כנגד נח הצדיק שנזרק מן גזירת דור המבול.

למה כֶּסֶף? על שנקרא צדיק בדורו,

שנאמר כִּי אֹותְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי וגו׳(בראשית ז, א).

דבר אחר: על מצוה שנצטוה נקרא כסף.

שנאמר אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ(בראשית ט, ד).

אמר רבי שמעיה:

כנגד השנים שהיו לנח בעת שהוליד תולדות עולה חשבון מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף:

צא וחשוב אותיות שלהם והם עולים תק״כ —

כנגד ת״ק שנים שהיו לו בעת שהעמיד תולדות,

שנאמר וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ וגו׳(בראשית ה, לב).

ולפיכך איחר לפריה ורביה, מפני עון דורו שהיה רואה, עד שגלה לו הקדוש ברוך הוא ענין התיבה.

ובאותה שעה נשא אשה והעמיד בנים, והיו מאותה שנה עד המבול ק׳ שנים ואותן ז׳ אחד העולים למנין כ׳ שנים שהם יתרות על ת״ק הם רמז לכ׳ שנים שנגזרה גזירת המבול לקודם שהעמיד נח בנים.

כמה דתימר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה(בראשית ו, ג).

ע׳ שֶׁקֶל —

כנגד ע׳ אומות שיצאו ממנו.

דבר אחר: למה ע׳?

כנגד מראש ספר בראשית עד קללת נחש ע׳ פסוקים.

אמר רבי פנחס:

שני אויבים לא נאררונאררו — נתקללו עד שהשלים עליהם ע׳ פסוקים.

הנחש והמן הרשע, הנחש מבְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) עד אָרוּר הוא מִכׇּל הַבְּהֵמָה(בראשית ג, יד) —

ע׳ פסוקים; המן מאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(אסתר ג, א) גידל המן עד וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י) — ע׳ פסוקים.

לתכלית ע׳ שנתלה על נ׳(הקליר, זכור איש אשר הגויע אב).

דבר אחר:

כנגד ע׳ שמות הקדושים מן ספר בראשית עד פרשתו שלנחש.

ואם תאמר: יש בו אחד יותר.

וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים(בראשית ג, ה) אינו קדוש.

דבר אחר: כנגד ע׳ שנה שהיו לתרח כשהוליד לאברהם.

שנאמר וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה(בראשית יא, כו).

שנים היו בשני דורות שלע׳ שנה:

קינן בדור ראשון.

וַיְחִי קֵינָן ע׳ שָׁנָה(בראשית ה, יב).

ותרח בדור שני.

דבר אחר: כנגד ע׳ ימים שבכו יעקב החסיד.

שנאמר וַיִּבְכּוּ אֹותוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם(בראשית נ, ג).

דבר אחר:

כנגד ע׳ ימים טובים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל.

ז׳ ימי הפסח ושמנת ימי החג וראש השנה ויום הכפורים וחג שבועות ונ״ב שבתות שיש בשנת החמה.

הרי ע׳.

דבר אחר: כנגד ע׳ שמות שיש לו להקדוש ברוך הוא.

ע׳ שמות לישראל,

ע׳ שמות לתורה,

ע׳ שמות לירושלם.

דבר אחר:

כנגד ע׳ שנים שחסר אדם משנותיו ונתן אותם לדוד בן ישי.

לפי שראוי היה לחיות אלף שנים,

שנאמר כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת(בראשית ב, יז).

ויומו שלהקדוש ברוך הוא אלף שנים,

שנאמר כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אתמאל כִּי יַעֲבֹור וגו׳(תהלים צ, ד).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים.

שאדם ונח קבלו מצות והיו צדיקים.

הוי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, יד) —

כנגד י׳ מאמרות שנברא בהם העולם.

וכנגד עשר ספירות בלי מהבלי מה — בלי ממשות, וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח.

וכנגד י׳ דורות מנח ועד אברהם.

וכנגד י׳ הדברות, וכנגד עשרה שליטים שבאדם.

וכנגד י׳ תולדות שבתורה.

וכנגד עשר נסיונות שנעשו לאבותינו במצרים וי׳ נסים על הים.

וכנגד עשר בריתות האמורות בפרשת מילה.

מְלֵאָה קְטֹרֶת —

כנגד המילה הכתוב מדבר.

שבשעה שמלו ישראל במצרים: כמה דתימר וָאֶעֱבֹור עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ(יחזקאל טז, ו).

היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כבשמים.

וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקדוש ברוך הוא.

ועל זו נאמר: אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר(שיר השירים ד, ו).

זו מילה של מצרים שעשו מן הערלות הר מפני שהיו כלן צריכין לימול.

והיה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח מר דרור שהיה ראש הבשמים:

וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה — זו מילה שלביאת ארץ כנען שעשו מן הערלה גבעה.

כמה דתימר אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת(יהושע ה, ג).

והיה ריחם ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח לבונה.

הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.

שמור שהוא ראש לסממני הקטרת ולבונה שהיא אחרונה לסממני הקטרת הזכיר שניהם בפסוק.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, טו).

כמה שכתוב וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ פָּרִים(שמות כד, ה).

אַיִל אֶחָד — כנגד איל המילואים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה(ויקרא ח, כט).

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד שני תמידים:

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) —

כנגד שעיר המשתלח שנושא את כל עוונות ישראל.

דבר אחר:

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר.

הרי כאן ג׳ מיני עולה כנגד שמים וארץ וים.

כנגדן נברכו ג׳ אבות:

אברהם יצחק ויעקב —

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),

וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז),

וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז).

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת —

כנגד התורה, שכתוב בה כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא(דברים לב, ב) —

ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

דבר אחר: למה הקריבו ג׳ מינין עולה?

כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות,

שנאמר וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹולֹות בַּמִּזְבֵּחַ(בראשית ח, כ).

ולמה לא הקריבו עופות? שאין עניות במקום עשירות.

למה שְׂעִיר לחטאת?

לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ.

כמה דתימר וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ וגו׳(בראשית ח, כא).

דבר אחר: למה ג׳ מיני עולה ואחת לחטאת?

כנגד ד׳ טבעיםטבעים — יסודות (ארץ, מים, אויר ואש) שברא מהם הקדוש ברוך הוא: השלשה הם עליונים זה למעלה מזה.

והרביעי הוא התחתון הכבד שבכלן.

ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר.

המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים.

והאש למעלה מן האויר שהאש קלה מכולן שהוא עולה עד לרקיע.

וסימן לדבר, כשהשלהבת נעקרת מן הגחלת פורחת והולכת היא למעלה.

וכן אמרו שהאש סובבת כל העולם כולו למעלה קרוב לרקיע.

וכנגד האש והאויר והמים שהם עליונים נעשו ג׳ מינים העולה.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, יז) —

כנגד שני מזבחות שעשה יעקב אחד בבית אל ואחד בבאר שבע.

אלים חֲמִשָּׁה — כנגד איתני עולםאיתני עולם — תקיפי העולם חמשה.

ואלו הן: בְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל ודרדע כולן חֲמִשָּׁה(דברי הימים א ב, ו).

עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

כנגד המזבח, ארכו ה׳ אמות ורחבו ה׳ אמות.

דבר אחר: כנגד ה׳ הרגשותהרגשות — החושים וה׳ מרוגשות.

זֶה קׇרְבַּן שהוא אומר בסוף כל קרבן נשיא ונשיא — לומר לך:

כיון שהקריבו על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנם ואמר:

זה קרבן כל אחד ואחד.

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).

וכי ביום שנמשח נעשה כל חנכת המזבח?

והלא עד מלאת י״ב יום לא נגמרה חנכת המזבח.

אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שווים וחביבים כולם כאחד לפני הקדוש ברוך הוא:

שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כלם.

לקיים מה שנאמר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).

תרגום לעבריתנאררו נתקללו בלי מה בלי ממשות טבעים יסודות (ארץ, מים, אויר ואש) איתני עולם תקיפי העולם הרגשות החושים הושתת נוסד, הועמד על יסודו

וקרבן הנשיא בזכות האבות והצדיקים

פתרון תורה, נשא · דרשה · ״ויהי המקריב ביום הראשון״ · כל פרט בקרבן הנשיא בזכות: אברהם, שרה, יהוידע, שבעים הזקנים, משה ואהרן, התורה, עשרת הדברות, כנסת ישראל, האבות, נדב ואביהוא

״אלהים יראה לי השה״ — כך בפתרון תורה (במקרא: ״לו״). ״כמו שאמר אלישע לשליש המלך״ — מלכים ב ז, ב: ״הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל״.

מקבילה: ילקוט שמעוני על במדבר ז, יב–יז, כמעט מלה במלה, ובו: ״מזרק אחד כסף שבעים שקל — זה סנהדרי ישראל, שנאמר: אספה לי שבעים איש, ומשה על גביהן — הרי שבעים ואחד״; ״כבש אחד — זה יצחק, שנאמר: השה לעולה בני״.

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(במדבר ז, יב).

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן —

זה בזכות אברהם, שהודיע כחו של הקדוש ברוך הוא לכל באי העולם.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, יג) —

בזכות שרה, שלא היה לה אילא בן אחד, וקרב על גבי המזבח.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

בזכות יהוידע הכהן הגדול, שחידש את הקרבנות שבטלו בימי עתליה, ומת בן מאה ושלשים שנה.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל —

אילו שבעים זקנים,

שנאמר: אֶסְפָה לִּי(במדבר יא, טז) —

ומשה על גביהם, אילו שבעים ואחד.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים —

אילו משה ואהרן,

שנאמר: הִנֵּה מַה טּוֹב וגו׳(תהלים קלג, א),

כן הוא אומר: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב וגו׳(תהלים קלג, ב).

כַּף אַחַת(במדבר ז, יד) —

זו התורה,

שנאמר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וגו׳(במדבר טו, כט).

עֲשָׂרָה זָהָב —

בזכות עשר דברות,

שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וגו׳(תהלים יט, יא),

ואומר: וַיִּכְתְּבֵם עַל(דברים ד, יג) הלוחות אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים(דברים י, ד).

מְלֵאָה קְטֹרֶת —

בזכות כנסת ישראל,

שנאמר: מִי זֹאת עֹולָה וגו׳(שיר השירים ג, ו).

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) —

בזכות אברהם: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית יח, ז).

אַיִל אֶחָד —

בזכות יצחק,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וגו׳(בראשית כב, יג).

כֶּבֶשׂ אֶחָד —

בזכות יצחק,

שנאמר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לי הַשֶּׂה וגו׳(בראשית כב, ח).

שְׂעִיר עִזִּים(במדבר ז, טז) —

בזכות יעקב,

שנאמר: וְאֵת עֹורֹות גְּדָיֵי הָעִזִּים וגו׳(בראשית כז, טז).

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) —

בזכות נדב ואביהוא, שכיפרו על ישראל.

אלים חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה —

הרי חמשה עשר, בזכות שנים עשר שבטים ושלשה אבות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

בעולם הזה ערבו לי קרבנות הנשיאים ויתערבו, וגם לעתיד לבוא יתערבו,

שנאמר: וְעָרְבָה לַיְיָ וגו׳(מלאכי ג, ד).

אוי לאומרים: קרבנות בימי משה —

לא ראוי לעשות, ולא קטרת ומנחה ועולה ושלמים;

לעתיד לבוא יראו בעיניהן, ולא עשו ולא ניהנו,

כמו שאמר אלישע לשליש המלך.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, במדבר רבה, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלא— (הוספה)
אתלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים— (הוספה)
אכלשוןכראון
במגיד— (הוספה)
בלמנחההמשחה
דאשר— (הוספה)
דאינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא— (הוספה)
דמלכיאנשי
דפְּ— (הוספה)
הכ— (הוספה)
הנ״בכ״ב

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§79§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · עט: שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, יג)

המנחה שבקערה ובמזרק — מנחת נדבה

ספרי במדבר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אזו מן הנדבה

ספרי במדבר, פסקא מט · דרשת הפסוק · ״שניהם מלאים״ · המנחה שבקערה ובמזרק — מנחת נדבה

בדפוס: ״שניהם מלאים סולת — זו מן הנדבה״. וכן בבמדבר רבה יג, יג (בפרשה עח): ״סלת בלולה בשמן [למנחה] — זו מן הנדבה״.

הדרשה בתוך ספרי במדבר, פסקא מט, הנדפסת כולה בפרשה עח.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים(במדבר ז, יג) — זו מן הנדבה.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
§§80§§

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פ: כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד)

ענן הקטרת סימן כפרה; אין חביב לפני הקדוש ברוך הוא אלא קטרת; הנשיאים הקדימו קטרת, אחז ביטלה, ואהרן עצר בה את המגפה

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב — לא נשתבחו קרבנות כקרבנות הנשיאים

תנחומא, תצוה טו · פתיחתא · ״ועשית מזבח מקטר קטרת״ · ענן הקטרת סימן כפרה; אין חביב לפני הקדוש ברוך הוא אלא קטרת; הנשיאים הקדימו קטרת, אחז ביטלה, ואהרן עצר בה את המגפה

שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח־לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת־נָפֶשׁ(משלי כז, ט)

״שנתכפר לישראל״ — בכתב היד ״שנתקפר״, ותוקן במאגרים. ״אשר על הארון״ — כך בכתב היד; במקרא (ויקרא טז, יג) ובדפוס ״אשר על העדות״. ״להקדישו בקדש הקדשים״ — במקרא (דברי הימים א כג, יג) ״להקדישו קדש קדשים״. ״כסיתה״ — במקרא (תהלים פה, ג) ״כסית״.

״אוותרה לכל אלו, שנאמר״ — ״שנאמר״ בגליון כתב היד, ולפניו מלה מחוקה. ״במקדש יי אלהי ישראל״ — במקרא (דברי הימים ב כט, ז) ״בקדש לאלהי ישראל״; ״והנה נפלו בחרב ובנינו ונשינו ובנותינו״ — במקרא (שם, ט) ״והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו״. ״מהו על זאת? על הקטרת״ — אינו בכתב היד, והושלם מן הדפוס.

״על תדר״ — בדפוס ״על סדר״, ״על הסדר״. ״ופעל ידי״ — במקרא ובדפוס ״ופעל ידיו״; ״מחץ מתנים קמיו״ — בכתב היד בקיצור ״מח׳ מת׳ קמ׳״. ״והוא בריך יתה חילא״ — בדפוס ״יהא בריך יתיה חילא״. ״אמר אבא כלב בשם רבי שמעון בן לקיש״ — בדפוס ״אמר ר׳ אבהו בשם רשב״ל״. ״אעשה לך עם עתודים״ — במקרא (תהלים סו, טו) ״אעשה בקר עם עתודים״.

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת(שמות ל, א).

זה שאמר הכתוב:

שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב(משלי כז, ט).

הכתוב הזה מדבר בהקדוש ברוך הוא ובישראל.

כיצד?

בשעה שהיה כהן גדול נוטל את הקטרת באותה מחתה ביום הכפורים, ונכנס לפני לפנים בבית קדש הקדשים,

שכן כתיב: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ(ויקרא טז, יב).

מה כתיב שם?

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹורֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְיָ וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת(ויקרא טז, יג).

מהו וְכִסָּה?

לשון מחילה,

שנאמר: כסיתה כׇל חַטָּאתָם סֶלָה(תהלים פה, ג).

כיון שהיה ענן הקטרת מתמר ועולה, ופותח למעלן, ונעשה כאשכול —

היה יודע שנתכפר לעונות ישראל,

שנאמר: אֶשְׁכֹּול הַכֹּופֶר דּוֹדִי לִי(שיר השירים א, יד).

אם נעשה כאשכול ענן הקטורת, והיה מתמר ועולה —

היה יודע שנתכפר לישראל, ושנתקבלו מעשיו;

ואם לא כסה ענן הקטרת —

היה יודע שהוא מת,

שנאמר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הארון וְלֹא יָמוּת.

נמצא אומר:

שכהן גדול וכל ישראל רתיתין בשעה שכהן גדול נכנס לפני לפנים;

כיון שהיה יוצא — היתה שמחה גדולה בישראל, שנתקבל ברצון,

שנאמר: שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב —

זה כהן גדול, שנמשח בשמן המשחה;

וּקְטֹרֶת — אלו ישראל, שהיו רואים ענן הקטרת שהיה מתמר ועולה, והיו שמחים.

הוי שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב.

ומדבר בהקדוש ברוך הוא,

שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

מכולכם אין לי אלא כהן גדול, שנמשח בשמן המשחה,

שנאמר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ(דברי הימים א כג, יג) בקדש הקדשים —

ואני שמח בו.

וּקְטֹרֶת — אלו ישראל.

אמר הקדוש ברוך הוא:

כל קרבנות שאתם קריבים — אין חביב עלי אלא קטרת.

תדע, שכל הקרבנות כולם לצורכיהם של ישראל.

באי זה צד?

היתה באה החטאת — על החטא,

והעולה — על הרהור הלב,

השלמים אינן באים אלא לכפרה על מצות עשה;

אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על העון, אלא על השמחה.

הוי שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב.

חביבה הקטרת לפני הקדוש ברוך הוא.

תדע, שהרי דוד מתאוה להקטיר קטרת,

שנאמר: עֹולוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹרֶת אֵילִים(תהלים סו, טו).

וכן אתה מוצא, שלא נשתבחו קרבנות מעולם כקרבנות הנשיאים.

ולמה?

שהיו מקריבין קטרת תחלה בקרבנותיהם,

שכן הוא אומר על כל אחד ואחד בקרבנו:

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד), ואחר כך פַּר אֶחָד(במדבר ז, טו).

ולפיכך הקדוש ברוך הוא משבח קרבן של אחד ואחד מהם:

זה קרבן פלוני,

זה קרבן פלוני —

לומר שערב לפניו, והוא משבחן.

וכן אתה מוצא באחז,

שביטל את התורה, וחתם בתי הספרים,

שנאמר: צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִימֻּודָי(ישעיה ח, טז);

ועבד עבודה זרה, והרבה להכעיס.

וכשמנה הקדוש ברוך הוא כל מעשיו, אמר: אוותרה לכל אלו,

שנאמר: וגַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹורֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹולָה לֹא הֶעֱלוּ(דברי הימים ב כט, ז) במקדש יי אלהי ישראל,

וַיְהִי קֶצֶף יְיָ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וַיִּתְּנֵם לְזַעֲוָה לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹואִים בְּעֵינֵיכֶם(דברי הימים ב כט, ח),

וְהִנֵּה נָפְלוּ בֶּחָרֶב וּבָנֵינוּ ונשינו ובנותינו בַּשְּׁבִי עַל זֹאת(דברי הימים ב כט, ט).

מהו ״על זאת״? על הקטרת.

ראה כמה חביבה הקטרת,

שעל ידי הקטרת נעצרה המגפה:

בשעה שאמר משה לאהרן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ וגו׳(במדבר יז, יא),

וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וגו׳(במדבר יז, יב).

מהו הֵחֵל הַנֶּגֶף?

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

היה המלאך נוטל על תדר, מרקחות מרקחות,

ולא היה מניח לא מת בין החיים ולא חי בין המתים, אלא על תדר,

כענין שנאמר: הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם,

וכמה דאת אמר: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה(דברים טז, ט) —

כשם שהקוצר קוצר על תדר.

מיד וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וגו׳.

מצא מלאך עומד ומחבל.

עמד אהרן כנגדו, ולא היה מניחו לחבל,

אלא וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים(במדבר יז, יג).

אמר לו לאהרן:

הניחני ואעשה שליחותי.

אמר לו אהרן:

משה שלחני, והקדוש ברוך הוא שלחך,

והרי הקדוש ברוך הוא ומשה באהל מועד — ולך אצלם.

לא השגיח המלאך, עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו,

שנאמר: וַיָּשׇׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה(במדבר יז, טו).

מהו וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה?

אמר רבי יצחק:

שנטל למלאך ועצרו.

לפיכך, כשבא משה ליפטר מן העולם, אמר:

בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וּפֹעַל ידי תִּרְצֶה מְחַץ מׇתְנַיִם קָמָיו(דברים לג, יא).

בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ — והוא בריך יתה חילא;

וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה — בקטרת שהיה בידו, שכיפר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר;

מְחַץ מׇתְנַיִם — שגיפף את המלאך ועצרו.

אמר אבא כלב בשם רבי שמעון בן לקיש:

כשראה אהרן למלאך מתריס כנגדו, נתן מחתה על פניו,

שנאמר: יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ(דברים לג, י) —

להודיעך כמה קטורת חביבה.

אמר רבי יצחק בן אלעזר:

תדע לך,

שנעשה המשכן וכל כליו, ושחט את הקרבנות, והקריב, וערך על המזבח, וסידר את השולחן ואת המנורה ואת הכל —

ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטרת.

מנין? דכתיב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו(שיר השירים ד, טז).

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה — על ידי קטורת הייתם מתכפרים;

ואף לעתיד לבוא כן:

עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ עִם קְטֹורֶת אֵילִם אֶעֱשֶׂה לך עִם עַתּוּדִים סֶלָה.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשנתכפרשנתקפר
אקְ— (הוספה)
אעֲ— (הוספה)
אמהו ״על זאת״? על הקטרת.— (הוספה)
אך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212
§§81§§

פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ־אֶחָד בֶּן־שְׁנָתוֹ לְעֹלָה(במדבר ז, טו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פא: פר אחד בן בקר איל אחד

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה(במדבר ז, טו)

פר ואיל שלא היה בעדרו כמוהם, וכל בהמות הנשיא כשרות לעולה

ספרי במדבר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אשלא היה בעדרו כמהו

ספרי במדבר, פסקא נ · דרשת הפסוק · ״פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעלה״ · פר ואיל מובחרים שבעדר; פר, איל וכבש — כולם כשרים לעולה

״לעלה״ — בכתב היד ״לעל׳״. ״איל״ (בתלמוד לומר) — בכתב היד ״אי״; בדפוס ״פר אחד איל אחד כבש אחד״. לפני ״שנתפרש״ בכתב היד ״שנב׳״, ומחוק.

נוסח אחר: במדבר רבה יג, יג (בפרשה עח, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, ב), כלשון הספרי, ושם גם ״כבש אחד — שלא היה בעדרו כמהו; בן שנתו — ולא שנה למנין עולם״.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — שלא היה בעדרו כמהו.

אַיִל אֶחָד — שלא היה בעדרו כמהו.

כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה — מגיד שכולם כשרו לעלה.

או כֶּבֶשׂ שנתפרש בו — כשר לעלה, ושאר כולם לא הוכשרו לעלה?

תלמוד לומר: פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד — מגיד שכולם כשרו לעלה.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאילאי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
§§82§§

שְׂעִיר־עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פב: שעיר עזים אחד לחטאת

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז)

שעיר נחשון: חטאת לשמו, שאינו טעון צפון וטעון סמיכה — שעה מדורות לא ילפינן; שלושת השעירים שביום השמיני, ואחד נשרף; לכפר על קבר התהום

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרא, ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה: שעיר נחשון

חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון

אחטאת ששחטה לשום חטאת נחשון

בבלי זבחים פרק א, ט ע״ב · הלכה · סוגיא · חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון — כשירה, ״זאת תורת החטאת״; על מנת שיתכפר בה נחשון — אין כפרה למתים; חטאת נחשון עולה היא

דברי רב משמיה דמבוג על חטאת נחשון בשלש לשונותיהם, עד ״עיקר חטאת נקט״; לפניהם ״תלתא קראי כתיבי… צריכי״ על מותר הפסח, ואחריהם ״אמר רב: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם״ — מימרא אחרת.

״רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן״ — בכ״י וטיקן 120–121: ״ר׳ ישמע׳ אומ׳״. ״משמיה דמבוג״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״דמנוג״. ״איכא דאמר: אמר רב״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״ואיכא דאמרי אמ׳ רבא״.

אמר רב משמיה דמבוג:אמר רב משמיה… — אמר רב משמו של מבוג: חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון — כשירה, שאמר הכתוב: זאת תורת החטאת — תורה אחת לכל החטאות. ישב רבא ואמר את השמועה הזאת. השיב לו רב משרשיא לרבא (מברייתא): רבי שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, ועלו לבעלים לשום חובה, לפי שאין המנחות דומות לזבחים: שהקומץ מחבת לשם מרחשת — מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת; חריבה לשם בלולה — מעשיה מוכיחין שהיא חריבה; אבל בזבחים אינו כן: שחיטה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן. הטעם — שמעשיה מוכיחים; הא אין מעשיה מוכיחים — לא (עלו לבעלים). מדוע? יאמר: זאת תורת המנחה — תורה אחת לכל המנחות! אלא אם נאמר (דבר זה), כך נאמר: אמר רב משמו של מבוג: חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון — כשירה, אין כפרה למתים. ויאמר: מת סתם! זה משמיע לנו: הטעם — משום שמת, הא (חטאת) של חי, הדומה לנחשון — פסולה. ומה הן? חטאת נזיר וחטאת מצורע. אלו עולות הן! אלא אם נאמר, כך נאמר: אמר רב משמו של מבוג: חטאת ששחטה על שמחוייב חטאת כנחשון — כשירה; חטאת נחשון עולה היא. יש אומרים: אמר רב משמו של מבוג: חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון — פסולה; חטאת נחשון עולה היא. ויאמר: חטאת נזיר וחטאת מצורע! חטאת עיקרית (הקרויה חטאת בשמה) תפס.

אמר רב משמו של מבוג:

רש״י משמיה דמבוג — שם חכם.

חטאת ששחטה לשום חטאת נחשון — כשירה,

רש״י חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון — שעיר חטאת [דחנוכת] הנשיאים.

רש״י כשרה — ולא הויא שינוי קדש דלא אמרי׳ חטאת נחשון כיון דלדורון אתי ולא לכפרה על חטא הרי היא כשחיטה לשם עולה וכל שכן דשינוי בעלים לא הוי דלא שחטה להתכפר בה נחשון.

דאמר קרא: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת(ויקרא ו, יח) — תורה אחת לכל החטאות.

שאמר הכתוב: זאת תורת החטאת — תורה אחת לכל החטאות.

יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתא.

ישב רבא ואמר את השמועה הזאת.

איתיביה רב משרשיא לרבא:

השיב לו רב משרשיא לרבא (מברייתא):

רבי שמעון אומר:

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, ועלו לבעלים לשום חובה,

רש״י ועלו לבעלים — ר״ש פליג אמנחות ומודה בזבחים.

לפי שאין המנחות דומות לזבחים:

שהקומץ מחבת לשם מרחשת — מעשיה מוכיחין עליה שהיא מחבת;

חריבה לשם בלולה — מעשיה מוכיחין שהיא חריבה;

רש״י מחבת ומרחשת — שני כלים שבהם מטגנים את המנחות שכל המנחות היו עשר עשר חלות מחבת צפה ומעשיה קשים מתוך שהכלי צף מעשיה מתפשטין והאור שורף את השמן מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ורכין שאין האור שורף את השמן וכשמניח אדם אצבעו עליה נראה כמו רוחשת.

רש״י חריבה — מנחת חוטא שאין בה שמן דכתיב לא ישים עליה שמן (ויקרא ה׳:י״א).

רש״י מעשיה מוכיחין — דמחשבה הניכרת שהיא שקר סבר ר״ש דלא מהניא.

אבל בזבחים אינו כן: שחיטה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן.

רש״י שחיטה אחת לכולן — וכי שחיט עולה לשם חטאת ליכא הכירא דמשקר הילכך מהניא מחשבה כ״ך שמעת״י במנחו״ת.

טעמא דמעשיה מוכיחין, הא אין מעשיה מוכיחין — לא.

הטעם — שמעשיה מוכיחים; הא אין מעשיה מוכיחים — לא (עלו לבעלים).

רש״י טעמא כו׳ — אלמא אפילו לרבי שמעון דמהדר להיכשירא לא יליף מזאת תורה וכל שכן דמדרבנן קשיא לך דאמרי אף במנחות לא עלו אלמא לא דרשי תורה להכי ולרבא דאמר לעיל (דף ז.) חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ליכא למיפרך מינה דהתם כיון דכי הדדי נינהו דתרוייהו חטאת סתמא שמייהו וכפרת שתיהן שוה על הכרת אין שם שינוי קודש והרי חטאת לשם חטאת נשחטה ואילו מנחת מחבת ומנחת מרחשת אין שמותיהן שוין זו שמה לבדה וזו שמה לבדה אלא לרב קשיא דהא לשם חטאת נחשון שינוי גמור הוא שהרי היא כעולה וקאמר כשרה משום תורת חטאת.

אמאי? לימא: זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה(ויקרא ו, ז) — תורה אחת לכל המנחות!

מדוע? יאמר: זאת תורת המנחה — תורה אחת לכל המנחות!

אלא אי איתמר, הכי איתמר:

אלא אם נאמר (דבר זה), כך נאמר:

רש״י אלא אי איתמר — דרב הכי איתמר ובשינוי בעלים איתמר.

אמר רב משמיה דמבוג:

אמר רב משמו של מבוג:

חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון — כשירה, אין כפרה למתים.

רש״י שיתכפר בה — היינו שינוי בעלים.

רש״י שאין כפרה למתים — הילכך לא קרינא ביה במחוייב כפרה כמותו.

ולימא: מת בעלמא!

ויאמר: מת סתם!

הא קא משמע לן: טעמא דמת,

זה משמיע לנו: הטעם — משום שמת,

הא דחי דומיא דנחשון — פסולה.

הא (חטאת) של חי, הדומה לנחשון — פסולה.

רש״י דומיא דנחשון — שמחוייב חטאת שאינה על חטא הדומה לשעיר נחשון כגון חטאת נזיר ומצורע הבאות להכשיר פסולה.

ומאי ניהו? חטאת נזיר וחטאת מצורע.

ומה הן? חטאת נזיר וחטאת מצורע.

רש״י הא חי — אם שחטה בשינוי בעלים לשם אדם חי.

הני עולות נינהו!

אלו עולות הן!

רש״י ופרכינן הני עולות נינהו — ואנן קים לן לעיל (דף ז.) חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשירה והני כעולה דמו. פשיטא ל״ג.

אלא אי איתמר, הכי איתמר:

אלא אם נאמר, כך נאמר:

אמר רב משמיה דמבוג:

אמר רב משמו של מבוג:

חטאת ששחטה על שמחוייב (כ״י מינכן 95: על מי שמחוייב) חטאת כנחשון — כשירה; חטאת נחשון עולה היא.

איכא דאמר:

יש אומרים:

אמר רב משמיה דמבוג:

אמר רב משמו של מבוג:

חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון — פסולה; חטאת נחשון עולה היא.

ולימא: חטאת נזיר וחטאת מצורע!

ויאמר: חטאת נזיר וחטאת מצורע!

עיקר חטאת נקט.

חטאת עיקרית (הקרויה חטאת בשמה) תפס.

רש״י עיקר חטאת נקט — שורש החטאת שהיא היתה חטאת יחיד ראשונה.

״אותו״ בצפון — ואין שעיר נחשון בצפון

באותו בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון

ברייתא, בבלי זבחים פרק ה, מח ע״ב · הלכה · ברייתא · שחיטת החטאת בצפון — ולא שעיר הנשיא

הברייתא גם להלן, בתוך הסוגיא: בבלי זבחים פרק ה, מח ע״ב (ג), וכן בבבלי מנחות פרק ה, נו ע״א (חילופיה שם), ושם בלא ״תניא״.

תניא:

אֹותוֹ(ויקרא ד, כד) — בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון.

גאותו בצפון — ואין שעיר נחשון בצפון

בבלי זבחים פרק ה, מח ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · חטאת טעונה צפון, ״במקום העולה״; ״אותו״ — ואין שעיר נחשון בצפון, ואין השוחט, בן עוף או פסח; שעה מדורות לא גמרינן

הסוגיא ״חטאת מנא לן דבעיא צפון?״ על המשנה (זבחים ה, ג), עם כל דרשות ״אותו״, עד ״לקח ולקח לא משמע ליה״; לפניה ״גמר באיל באיל״ — סוף הסוגיא על האשם, ואחריה ״אשכחן שחיטה בעולה למצוה… לעכב מנלן?״ — העולה. הברייתא ״לרבות שעיר נחשון לסמיכה״ גם בבבלי מנחות פרק י, צב ע״ב (להלן, ד).

כל שרשרת ״אותו״ (שעיר נחשון, שוחט, בן עוף ופסח, עד ״לקח ולקח לא משמע ליה״) שנויה גם בבבלי מנחות פרק ה, נה ע״ב – נו ע״א, בלשון קרובה, בגמרא על ״ושחט את החטאת״ שבמשנה מנחות ה, ב: מן ״והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת — אותו למעוטי מאי?״ (לפניה ״תנא אותו קא קשיא ליה״) עד ״לקח ולקח לא משמע ליה״ (אחריה ״וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה״ — לשון המשנה); חילופיה בפנים (״בבלי מנחות״). ושם ״סלקא דעתך אמינא… קא משמע לן״ לפני הברייתא ״וסמך ידו״ ולא אחריה; ואין שם ״מיבעי ליה לכדתניא״, ״אם כן״, וגם לא ״תלמוד לומר: אותו״ בבן עוף ובפסח.

במנחות: ״אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא״ (כאן: ״דרב טבי״), ו״רבי אחייה״ (כאן: ״רבי אחיא״; במנחות בכ״י מינכן 95: ״רבי חייא״). הסימן ״נחשו״ן ושח״ט עו״פ בפס״ח סימן״ — בדפוס וילנא בסוגריים; בכ״י מינכן 95: ״נחש השוחט״. ״שעירי עבודה זרה״ — במנחות בדפוס וילנא ״שעיר״, וכן בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה; ״שעירי״ — בכ״י וטיקן 118–119.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

וכן במנחות: ״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״אמר ליה מר זוטרא בריה דרב טבי לרבינא״ — בכ״י מינכן 95: ״בריה דרב מרי״; בכ״י וטיקן 118–119: ״אמ׳ ליה מר זוטר׳ לרב מרי לרבינ׳״.

״אלא מדורות לא גמרינן, הכי נמי מדורות לא גמרינן״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״אלא שעה מדורות לא גמרינ׳ הכא נמי שעה מדורות לא ילפינן״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121: ״אלא שעה מדורות לא גמרינן״ בלבד.

״רבי אחיא״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה: ״אחיה״; בכ״י וטיקן 118–119: ״ר׳ אחא״.

חטאת מנא לן דבעיא צפון?חטאת מנא לן… — חטאת — מנין לנו שצריכה צפון? שכתוב: ושחט את החטאת במקום העולה. מצאנו שחיטה; קבלה — מנין לנו? שכתוב: ולקח הכהן מדם החטאת. המקבל עצמו (שיעמוד בצפון) — מנין לנו? אמר קרא: ״ולקח״ — לו יקח. מצאנו למצוה; לעכב — מנין? פסוק אחר כתוב: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה, ושנינו (בברייתא): היכן עולה נשחטה? בצפון — אף זה בצפון. וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת! הא למה יצא? לקבוע לו מקום, שאם לא שחטה בצפון — פסול. אתה אומר לכך יצא, או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון? תלמוד לומר: ושחט את החטאת במקום העולה — זה בנה אב לכל חטאות שיהו טעונות צפון. מצאנו שעיר נשיא — בין למצוה בין לעכב; שאר חטאות גם כן — מצאנו למצוה; לעכב — מנין לנו? שכתוב ״בכשבה״, וכתוב ״בשעירה״. אלא ״אותו״ — למה לי? צריך לו למה ששנינו: ״אותו״ — בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון. ושנינו: וסמך ידו על ראש השעיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה — דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה. היה עולה על דעתך לומר: הואיל ונתרבו לסמיכה, נתרבו גם לצפון — משמיע לנו (שלא). הקשה על כך רבינא: מובן לרבי יהודה; לרבי שמעון — מה יש לומר? אמר לו מר זוטרא בנו של רב טבי לרבינא: ולרבי יהודה — האם מובן? למה שנתרבה — נתרבה, ומה שלא נתרבה — לא נתרבה! ואם תאמר: אילו לא מיעטו הכתוב, הייתי אומר: יבוא (ללמוד) בבנין אב — אם כן, סמיכה עצמה תבוא מבנין אב! אלא: מן הדורות אין אנו למדים (לסמיכה), כך גם (לצפון) מן הדורות אין אנו למדים. ואלא (נאמר): ״אותו״ — בצפון, ואין השוחט בצפון! שוחט — מדברי רבי אחיא הוא נלמד, ששנינו, רבי אחיא אומר: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה — מה תלמוד לומר? לפי שמצינו עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון — פסול; יכול אף זה כן? תלמוד לומר: ״אותו״ — אותו בצפון, ואין השוחט בצפון. אלא: ״אותו״ — בצפון, ואין בן עוף בצפון, ששנינו: יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן — אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר: ״אותו״. מה לבן צאן — שכן קבע לו כלי! אלא: ״אותו״ — בצפון, ואין פסח בצפון, ששנינו, רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון? ודין הוא: ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו — קבע לו צפון, פסח שקבע לו זמן לשחיטתו — אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר: ״אותו״. מה לעולה — שכן כליל! מחטאת — מה לחטאת, שכן מכפרת על חייבי כריתות! מאשם — מה לאשם, שכן קדשי קדשים! מכולן גם כן — שכן קדשי קדשים. לעולם (באמת) כמו שאמרנו מתחילה: ״אותו״ — בצפון, ואין השוחט בצפון; ומה שקשה לך: מדברי רבי אחיא הוא נלמד — לא למעט את השוחט מצפון (בא), אלא (ללמד) שאין השוחט בצפון, אבל המקבל בצפון. המקבל — מ״לקח״ ״ולקח״ (בגזירה שוה) הוא נלמד! ״לקח״ ״ולקח״ אינו מתקבל עליו (אינו דורש אותו).

חטאת — מנין לנו שצריכה צפון?

דכתיב: וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹולָה(ויקרא ד, כט).

שכתוב: ושחט את החטאת במקום העולה.

רש״י את החטאת — יתירא הוא דהא בחטאת קאי והוה ליה למכתב ושחט אותה למה לי את החטאת בנין אב לכל ששמו חטאת שטעון צפון דלא תימא דווקא שעירת יחיד דכתיב גביה.

אשכחן שחיטה, קבלה מנא לן?

מצאנו שחיטה; קבלה — מנין לנו?

דכתיב: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת(ויקרא ד, כה).

שכתוב: ולקח הכהן מדם החטאת.

רש״י ולקח הכהן — בתר ושחט כתיב בחטאת יחיד ומשמע במקום העולה נמי ילקח והך לקיחה קבלה דגמר בג״ש בת״כ נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד).

מקבל עצמו מנא לן?

המקבל עצמו (שיעמוד בצפון) — מנין לנו?

רש״י מקבל עצמו — שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו בצפון סמוך לו אצל אמצע עזרה שהדרום והצפון נחלקו שם וקיבל מנלן דהא אמר לקמן אם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול.

אמר קרא: ״ולקח״ — לו יקח.

רש״י ולקח לו יקח — סרסיהו למפרע ודרשהו את עצמו יקח למקום הדם.

אשכחן למצוה, לעכב מנין?

מצאנו למצוה; לעכב — מנין?

קרא אחרינא כתיב: וְשָׁחַט אֹותוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹולָה(ויקרא ד, כד),

פסוק אחר כתוב: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה,

רש״י קרא אחרינא כתיב — דדריש ליה תנא לעיכובא כדתניא ושחט אותו וגו׳ בשעיר נשיא כתיב.

ותניא: היכן עולה נשחטה? בצפון — אף זה בצפון.

ושנינו (בברייתא): היכן עולה נשחטה? בצפון — אף זה בצפון.

רש״י אף זה בצפון — האי קרא מגמר עליה.

וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹולָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת(ויקרא ו, יח)!

רש״י וכי מכאן — צריך ללמד לזה בפני עצמו והלא כל החטאות בכלל תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה וגו׳.

הא למה יצא? לקבוע לו מקום, שאם לא שחטה בצפון — פסול.

רש״י לקבוע — לשנות עליו לעכב קיבועו בכך.

אתה אומר לכך יצא, או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון?

רש״י או אינו — בא לעכב אלא לכתוב בו אותו דהוי מיעוטא וללמד זה בצפון ואין שעיר אחר בצפון כגון שעירי יוה״כ ושעירי עבודת כוכבים ושל מוספי המועדות ומה אני מקיים תשחט החטאת בשאר בהמות חוץ משעירים דאותו כתיב למעוטינהו.

תלמוד לומר: וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹולָה — זה בנה אב לכל חטאות שיהו טעונות צפון.

רש״י תלמוד לומר — בשעירת יחיד ושחט את החטאת (ויקרא ד׳:כ״ט) דהוה ליה למכתב ושחט אותה בנין אב הוא לכל חטאות ועיכובא מיהא לא נפקא לן מיניה דאיכא למימר למצוה איצטריך ולהביא שעירי חטאות דלא למעוטינהו מאותו דשעיר נשיא ולקמן פריך ואלא אותו למה לי.

אשכחן שעיר נשיא — בין למצוה בין לעכב;

מצאנו שעיר נשיא — בין למצוה בין לעכב;

שאר חטאות נמי — אשכחן למצוה, לעכב מנא לן?

שאר חטאות גם כן — מצאנו למצוה; לעכב — מנין לנו?

רש״י שאר חטאות נמי למצוה — אשכחן מתשחט החטאת.

דכתיב ״בכשבה״, וכתיב ״בשעירה״.

שכתוב ״בכשבה״, וכתוב ״בשעירה״.

רש״י דכתיב בכשבה וכתיב בשעירה — בכולם כתיב במקום אשר ישחט העולה וסגי ליה בשעירה ותילף מיניה כשבה למצוה וכי הדר כתביה בכשבה תנהו לענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא.

אלא ״אותו״ למה לי? (בבלי מנחות: והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת — אותו למעוטי מאי? למעוטי — נחשו״ן ושח״ט עו״פ בפס״ח סימן)

מיבעי ליה לכדתניא: ״אותו״ — בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון.

צריך לו למה ששנינו: ״אותו״ — בצפון, ואין שעיר נחשון בצפון.

רש״י לכדתניא — דאיתרבי לסמיכה וס״ד לרבויי נמי לשחיטה בצפון להכי כתיב אותו למעוטי.

רש״י ואין שעיר נחשון — שעירי חנוכת הנשיאים שלא באו על חטא.

רש״י שעיר נחשון — שהקריבו הנשיאים שעירי חטאות בחנוכת המזבח ולהכי נקט נחשון דהוא הראשון והנהו ממעט דאין טעונין צפון דלא באו על חטא כשאר חטאת.

ותניא (בבלי מנחות: סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתרבי לענין סמיכה — ליתרבי נמי לענין צפון; קא משמע לן. וסמיכה גופה מנלן? דתניא): וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה — דברי רבי יהודה;

ושנינו: וסמך ידו על ראש השעיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה — דברי רבי יהודה;

רש״י וסמך ידו על ראש השעיר — בנשיא כתיב ומצי למכתב וסמך ידו על ראשו טעמייהו דרבי יהודה ור״ש מפרש בפרק שתי מדות (דף צב:).

רש״י על ראש השעיר — בשעיר נשיא כתיב והוה ליה למכתב על ראשו.

רבי שמעון אומר:

לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה.

רש״י לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה — משום דמעטינהו ר׳ יהודה לסמיכה במס׳ מנחות (דף צב.) מהאי דשעיר המשתלח דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי (ויקרא טז) החי טעון סמיכה ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה ור״ש דרש החי טעון סמיכה באהרן ואין שעיר עבודת כוכבים טעון סמיכה באהרן אלא בזקני העדה ומרבי ליה מהכא.

סלקא דעתך אמינא: הואיל ואיתרבו לסמיכה, איתרבו נמי לצפון — קא משמע לן.

היה עולה על דעתך לומר: הואיל ונתרבו לסמיכה, נתרבו גם לצפון — משמיע לנו (שלא).

מתקיף לה רבינא: הניחא (בבלי מנחות: תינח) לרבי יהודה; לרבי שמעון מאי איכא למימר?

הקשה על כך רבינא: מובן לרבי יהודה; לרבי שמעון — מה יש לומר?

רש״י הניחא לרבי יהודה — דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי צפון.

רש״י תינח לר׳ יהודה — דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב טבי לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא? (בבלי מנחות: לרבי יהודה נמי —)

אמר לו מר זוטרא בנו של רב טבי לרבינא: ולרבי יהודה — האם מובן?

למאי דאיתרבי (בבלי מנחות: מאי דאיתרבי) — איתרבי, ומאי דלא איתרבי (בבלי מנחות: מאי דלא איתרבי) — לא איתרבי!

למה שנתרבה — נתרבה, ומה שלא נתרבה — לא נתרבה!

רש״י למאי דלא איתרבי לא איתרבי — דהא רבויא גבי סמיכה כתיב וצפון מהיכא תיתי.

וכי תימא: אי לא מעטיה קרא, הוה אמינא תיתי בבנין אב —

ואם תאמר: אילו לא מיעטו הכתוב, הייתי אומר: יבוא (ללמוד) בבנין אב —

רש״י וכי תימא אי לא מעטיה — מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דאם כן דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה.

רש״י בבנין אב — מושחט את החטאת.

אם כן, סמיכה גופה תיתי מבנין אב (כ״י מינכן 95: לישתוק קרא מיניה ותיתי מבניין אב; בבלי מנחות: לישתוק קרא מיניה ותיתי בבנין אב)!

אם כן, סמיכה עצמה תבוא מבנין אב!

רש״י סמיכה גופה נמי תיתי מבנין אב — דכתיב וסמך על ראש החטאת ומצי למכתב על ראשו אלא בנין אב הוא לכל ששמו חטאת שיטעון סמיכה.

אלא מדורות לא גמרינן (כ״י מינכן 95: שעה מדורות לא גמרינן; בבלי מנחות: שעה מדורות לא ילפינן), הכי נמי מדורות לא גמרינן (בבלי מנחות: הכא נמי שעה מדורות לא ילפינן).

אלא: מן הדורות אין אנו למדים (לסמיכה), כך גם (לצפון) מן הדורות אין אנו למדים.

רש״י אלא כו׳ — מסקנא דקושיא היא סמיכה מאי טעמא איצטריך לרבויי משום דאי לא רבוייא לא הוה גמרינן קדשי שעה בבנין אב מקדשי דורות הכי נמי משחיטת צפון למה לי אותו למעוטי כל כמה דלא לימא קרא לא גמרי בבנין אב.

רש״י הכי גרסינן להך סוגיא במנחות (דף נה:):: וכי תימא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא תיתי בבנין אב א״כ סמיכה גופה לשתוק קרא מיניה ותיתי מבנין אב.

ואלא: ״אותו״ — בצפון, ואין שוחט בצפון! (בבלי מנחות: אלא, אותו — טעון צפון, ואין השוחט עומד בצפון.)

ואלא (נאמר): ״אותו״ — בצפון, ואין השוחט בצפון!

שוחט — מדרבי אחיא נפקא, (בבלי מנחות: מדרבי אחייה נפקא;)

שוחט — מדברי רבי אחיא הוא נלמד,

דתניא, רבי אחיא אומר:

ששנינו, רבי אחיא אומר:

וְשָׁחַט אֹותוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹונָה(ויקרא א, יא) — מה תלמוד לומר?

לפי שמצינו עומד בצפון (בבלי מנחות: במקבל שעומד בצפון) ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון — פסול; יכול אף זה כן?

רש״י מקבל עומד בצפון — מפרש בשחיטת קדשים בפ׳ איזהו מקומן (דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח.

תלמוד לומר: ״אותו״ — אותו בצפון, ואין השוחט בצפון (בבלי מנחות: ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון).

רש״י ולא שוחט בצפון — אין צריך שיעמוד בצפון שאם רצה עומד בדרום אצל צפון ויושיט ידו בצפון וישחוט.

רש״י לפי שמצינו שהמקבל כו׳ — מלקח ולקח כדלעיל.

אלא: ״אותו״ — בצפון, ואין בן עוף בצפון,

רש״י ואין בן עוף — מליקת תורין ובני יונה.

דתניא: יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: (בבלי מנחות: סלקא דעתך אמינא: ליתי בקל וחומר מבן צאן —) ומה בן צאן שלא קבע לו כהן — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן — אינו דין שיקבע (בבלי מנחות: שנקבע) לו צפון?

ששנינו: יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן — אינו דין שיקבע לו צפון?

רש״י שלא קבע לו כהן — דשחיטה בזר כשרה.

רש״י בן עוף קבע לו כהן — [דכתיב] והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו׳ (ויקרא א).

תלמוד לומר: ״אותו״.

רש״י ה״ג: אלא אותו בצפון ואין בן עוף בצפון דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפון ודין הוא כו׳ ת״ל אותו מה לבן צאן כו׳.

מה לבן צאן — שכן קבע לו כלי!

רש״י בן צאן קבע לו כלי — סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב) אבל בן עוף מליקתו בצפורן.

רש״י שכן קבע לו כלי — סכין לשחיטה מויקח את המאכלת (לקמן דף צז:) והתם עולה הואי וכן מזרק לקבל תאמר בבן עוף שנמלק בצפורן.

אלא: ״אותו״ — בצפון, ואין פסח בצפון, (בבלי מנחות: פסח — מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא;)

רש״י ולא פסח בצפון — דלא תתייה בקל וחומר הואיל וקבע זמן לשחיטתו בין הערבים יקבע לו מקום נמי לצפון.

דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר:

ששנינו, רבי אליעזר בן יעקב אומר:

יכול יהא פסח (בבלי מנחות: הפסח) טעון צפון? ודין הוא: ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו — קבע לו צפון (בבלי מנחות: שלא קבע לה זמן בשחיטתה — קבע לה צפון), פסח שקבע לו זמן לשחיטתו — אינו דין שיקבע (בבלי מנחות: שקבע) לו צפון?

תלמוד לומר: ״אותו״.

רש״י אינו דין שיקבע לו צפון תלמוד לומר אותו — גרסינן.

רש״י מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא לא גרס אלא הכי גרסינן ולא פסח בצפון דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כו׳ וכן מצאתיה בספרים הראשונים.

מה לעולה — שכן כליל!

מחטאת — מה לחטאת, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

רש״י מחטאת — אי לאו דמעטיה הוה מייתינן ליה מחטאת שאינה כליל וטעונה צפון.

רש״י מחטאת — גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח. וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות.

מאשם — מה לאשם, שכן קדשי קדשים!

מכולן (בבלי מנחות: מכולהו) נמי — שכן קדשי קדשים.

מכולן גם כן — שכן קדשי קדשים.

רש״י מכולהו נמי שכן קדשי קדשים — כלומר ואי בעי לאתויי נמי מכולהו במה הצד איכא למיפרכיה להא פירכא שכן קדשי קדשים.

רש״י וקאמר מאשם — מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט.

לעולם כדאמרן (בבלי מנחות: אלא לעולם כדקאמרינן) מעיקרא: ״אותו״ — בצפון, ואין שוחט (בבלי מנחות: ואין השוחט) בצפון;

לעולם (באמת) כמו שאמרנו מתחילה: ״אותו״ — בצפון, ואין השוחט בצפון;

ודקשיא לך: מדרבי אחיא נפקא לן — (בבלי מנחות: ודקא קשיא לך: מדרבי אחייה נפקא — דרבי אחייה) לאו למעוטי שוחט בצפון, (בבלי מנחות: לאו למעוטי שוחט בצפון הוא דאתא,) אלא אין שוחט (בבלי מנחות: אלא הכי קאמר: אין השוחט) בצפון, אבל מקבל בצפון.

ומה שקשה לך: מדברי רבי אחיא הוא נלמד — לא למעט את השוחט מצפון (בא), אלא (ללמד) שאין השוחט בצפון, אבל המקבל בצפון.

רש״י לאו למעוטי שוחט בצפון — אותו דגבי שעיר לאו למעוטי שוחט בצפון קאמרי דודאי מאותו דרבי אחיא נפקא אלא לרבויא מדוקיא דמיעוטא דשוחט בצפון דמקבל בצפון דהכי דרשינן אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון.

רש״י דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון — דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון.

מקבל — מלקח ולקח נפקא?

המקבל — מ״לקח״ ״ולקח״ (בגזירה שוה) הוא נלמד!

לקח ולקח לא משמע ליה.

״לקח״ ״ולקח״ אינו מתקבל עליו (אינו דורש אותו).

סמיכה בשעיר נחשון

דשעירי עבודה זרה וסמיכה — שעיר נחשון

בבלי מנחות פרק י, צב ע״ב · הלכה · סוגיא · סמיכה בשעירי עבודה זרה; שעיר נחשון; ״דומיא דשעיר נשיא״

הסוגיא מן ״ורבי שמעון — שעירי עבודה זרה דבעיא סמיכה מנלן?״ (בגמרא על משנה מנחות ט, ז, ״רבי שמעון אומר: אף שעירי עבודה זרה״) עד ״דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה״; לפניה ״גמירי שתי סמיכות בצבור — גירסא בעלמא״, ואחריה ״ולרבינא… קראי למה לי?״ — שאלה אחרת.

הברייתא ״וסמך ידו על ראש השעיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה״ שנויה גם לעיל נה ע״ב – נו ע״א, בסוגיית ״אותו למעוטי מאי״ (כאן לעיל, ג, בחילופי הנוסח).

״עבודה זרה״ (פעמיים) — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

הברייתא ״וסמך ידו על ראש השעיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה״ — גם בבבלי זבחים פרק ה, מח ע״ב.

ורבי שמעון — שעירי עבודה זרה דבעיא סמיכה מנלן?

רש״י מנ״ל — דהא לא נפיק אלא דלא בעי סמיכה [באהרן] וממאי דבעי סמיכה בזקנים אימא דלגמרי ממעיט.

נפקא לן מדתניא: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר(ויקרא ד, כד) — לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי רבי יהודה;

רש״י וסמך ידו על ראש השעיר — בשעיר נשיא כתיב.

רש״י לרבות שעיר נחשון לסמיכה — להכי נקט [שעיר נחשון] שהוא הקדים ראשון ואצטריך לרבויי דשעה מדורות לא ילפינן ואף על גב דקרבן יחיד [הוי אמינא דלא בעי] סמיכה קמ״ל והכי אמרי׳ בפ׳ כל המנחות באות מצה.

רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה, שהיה רבי שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים — טעונה סמיכה.

רש״י כל חטאת שנכנס דמה לפנים — בהיכל לפנים.

רש״י טעונה סמיכה — ושעירי עכו״ם נכנס דמן [לפנים] בהיכל כדאמרינן באיזהו מקומן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שחיטתו בצפון כו׳ ושעירים הנשרפין הם שעירי עכו״ם שנשרפין חוץ למחנה כדאמר בת״כ.

למה לי למימרא ״שהיה״? סימנא בעלמא.

רש״י למה לי למימר שהיה — כיון דאמר שעירי עכו״ם טעון סמיכה ממילא ידענא דכל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה דהא בפר העלם דבר כהן משיח כתיב [דבעי] סמיכה ושעיר הנעשה בפנים ליכא למימר דאתא לרבויי כדמפרש לה.

רש״י סימנא בעלמא — נקטיה שלא תאמר שעיר הנעשה בפנים דהא נכנס דמה לפנים.

ואימא: שעיר הנעשה בפנים!

דומיא דשעיר נשיא, דמכפר על עבירות מצוה ידועה.

רש״י דמכפר על עבירות שיש בה ידיעה — שנודע לו החטא אבל שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא על טימאת מקדש וקדשיו עד שיודע לו ויביא עולה ויורד.

רש״י ופריך אימא לרבות שעיר הנעשה בפנים — דהא נכנס דמה לפנים. ומשני דומיא ליה קא מרבי דהאי בשעיר נשיא כתיב.

חלק ב

דברי התנאים

הוְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר — לרבות שעיר נחשון לסמיכה

ספרא, חובה, פרשה ו, ח · דרשת הפסוק · ״וסמך ידו״ · מחלוקת · שעיר נחשון או שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה

לשיטת רבי שמעון: ספרא, חובה, פרשה ד, יט, ומשנה מנחות ט, ז.

הברייתא גם בבבלי זבחים פרק ה, מח ע״ב, מנחות פרק ה, נו ע״א ומנחות צב ע״ב (בסוגיות לעיל, ג–ד), ושם ״לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה״ בלבד; ובמנחות צב ע״ב אחריו ״שהיה רבי שמעון אומר״.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר(ויקרא ד, כד) —

לרבות שעיר נחשון לסמיכה.

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה.

שרבי שמעון אומר (בבלי מנחות פרק י, צב ע״ב: שהיה רבי שמעון אומר):

כל חטאת ציבור שדמה נכנס (בבלי מנחות פרק י, צב ע״ב: חטאת שנכנס דמה) לפנים — טעונה סמיכה.

ווְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ — שלושה שעירים

ספרא, שרצים, פרשה א, כג · דרשת הפסוק · ״ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף״ · שעיר נחשון, חטאת יום השמיני ושעיר ראש חודש: אחד נשרף

״שורף״ — כך בכתב היד (במסורה: שרף).

הברייתא גם בבבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב, בתוך הסוגיא (להלן, יא), עם המשכה (״דרש דרש — שתי דרישות למה״, להלן ז).

שעיר — זה שעיר שלנחשון (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: זו שעיר נחשון);

חטאת — זו חטאת יום השמיני (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: שמיני);

דרש משה — זה שעיר שלראש חודש (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: ״דרש״ — שעיר של ראש חודש).

יכול שלושתן נשרפו?

תלמוד לומר: וְהִנֵּה שֹׂורָף(ויקרא י, טז).

הא כיצד?

אחד נישרף, לא נישרפו שלושתן (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: אחד נשרף, ולא שלשתן נשרפו).

זשתי דרישות — שעיר ראש חודש נשרף

ספרא, שרצים, פרשה א, כד · דרשת הפסוק · ״דרש דרש משה״ · משה שואל על שני השעירים, והנשרף הוא שעיר ראש חודש

״נתן״ — בכתב היד ״תן״, והנו״ן הושלמה במאגרים. ״ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם״ — כך מלה במלה במדבר כח, כב (שעיר הפסח); בשעיר ראש חודש (שם כח, טו) ״ושעיר עזים אחד לחטאת״. בדפוס ״ושעיר אחד לחטאת לכפר עליכם״.

״מפני מה לא נאכלו אלו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ומפני מה נאכלו אילו״. בבבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב (להלן, יא) הברייתא בלא הפסוק ״ושעיר חטאת אחד״.

מה תלמוד לומר דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה(ויקרא י, טז)?

שתי דרישות.

אמר להם:

מפני מה נישרף זה? מפני מה לא נאכלו אלו? (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות?)

ואיני יודע איזה מהם נשרף.

כשהוא אומר:

וְאֹותָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה(ויקרא י, יז) —

איזה שעיר נושא עון העדה? זה שעיר שלראש חדש (בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב: הוי אומר: זה שעיר של ראש חודש),

שנאמר: וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם(במדבר כח, כב).

חוכי מפני אנינה נשרף? — מפני טומאה

ספרא, שרצים, פרשה א, לד · מחלוקת · דברי רבי יהודה ורבי שמעון · השעיר נשרף מפני טומאה ולא מפני אנינות: שלוש ראיות

בדפוס סדר ה״דבר אחר״ הפוך: ״והלא מותרים לאוכלם לערב… והלא פינחס היה עמהם״.

הברייתא גם בירושלמי פסחים ז, ט, בתוך הסוגיא (להלן, י), ושם: ״דתני: אמר רבי נחמיה״.

רבי יהודה ורבי שמעון אומרין:

וכי מפני אנינה נישרף?

והא לא נשרף אלא מפני טומאה (ירושלמי פסחים ז, ט: הטומאה)!

שאילו מפני אנינה נשרף — היה לשלושתן להישרף (ירושלמי פסחים ז, ט: לישרף).

דבר אחר:

והלא פינחס היה עמהם!

דבר אחר:

והלא מותר לאוכלו מבערב!

טלכפר על קבר התהום

ספרי במדבר, פסקא נא · דרשת הפסוק · ״שעיר עזים אחד לחטאת״ · שעיר הנשיא מכפר על טומאת קבר התהום

״אחד לחטאת״ — בכתב היד ״אח׳ לחט׳״. המשך הפסקא (״ולזבח השלמים… זה קרבן נחשון בן עמינדב״) — בפרשה פג (זה קרבן נחשון בן עמינדב). מקבילה: במדבר רבה יג, יג (בפרשה עח, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה), כלשון הספרי.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) — לכפר על קבר התהוםקבר התהום — טומאת קבר שאינו ידוע (טומאה שנתגלתה אחר כך).

תרגום לעבריתקבר התהום טומאת קבר שאינו ידוע (טומאה שנתגלתה אחר כך)

חלק ג

דברי האמוראים

יוכי מפני אנינה נשרף — שעיר ראש חודש של שמיני למילואים

ירושלמי פסחים ז, ט · סוגיא

על המשנה ״הפסח שיצא או שניטמא ישרף מיד… רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, שאין לו אוכלין״ (משנה פסחים ז, ט; בכ״י ליידן הלכה ט).

״חטאת שקיבל דמה בשני כוסות… ואינו מרצה על היוצא״ — משנה זבחים ח, יב.

״אנינה {לילה}״, ״{אמר רבי יוסי הגלילי… על היוצא}״, ״{יפה עשיתם}״, ״{אכול תאכלו אותה… לפנים}״, ״{כהדא ד}תני״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה או בגליון (״כהדא ד״ ללא צורך, ירושלמי כפשוטו); כולם בפנים בדפוס ונציה.

״נכנס מקצת דמה״ — בכ״י ליידן נכתב: ״דמה מקצת״, והסופר סימן להפוך את סדר המלים בכך שרשם נקודה אחת מעל ״מקצת״, ושתי נקודות מעל ״דמה״. ומגיה מאוחר העביר קולמוס על ״דמה״, וכתבו שוב בהמשך מעל לשורה.

״{ש}שרפתם״ — בכ״י ליידן, המגיה הוסיף שי״ן הראשונה מעל לשורה.

״הן לא חובא״ — כן בכ״י ליידן; בדפוס ונציה ובכתוב: ״הובא״.

״מה טעמא דרבי יוסה הגלילי״ — בכ״י ליידן ובדפוס ונציה ״טע׳״; במהדורת על־התורה נפתח ״טעמיה״.

רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסה בר חנינה: רבי נחמיה ורבי יוחנן בן ברוקה שניהם אמרו דבר אחד.

דתני:

אמר רבי נחמיה: וכי מפני אנינה נשרף, והא לא נשרף אלא מפני הטומאה, שאילו מפני אנינה נשרף היה לשלשתן לישרף.

דבר אחר: והלא פינחס היה עמהן.

דבר אחר: והלא מותר לאוכלו מבערב.

על דעתיה דרבי נחמיה ישרוף וימנה.

סבר רבי נחמיה: שלשתן נשרפו.

היה לו לפינחס לוכל.

ואדיין לא נתמנה כהן גדול.

והיה לו לאהרן לוכל מבערב.

סבר רבי נחמיה: אנינה {לילה} תורה.

אמר רבי ירמיה: אוף רבי יוסי הגלילי דכוותהון.

דתנינן תמן: חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, יצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר.

נכנס אחד מהן לפנים, רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים פוסלין.

{אמר רבי יוסי הגלילי: ומה אם במקום שמחשבה פוסלת בחוץ, לא עשה בה המשואר כיוצא, מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס.

נכנס לכפר אף על פי שלא כפר פסול, דברי רבי אלעזר.

רבי שמעון אומר: עד שיכפר.

רבי יודא אומר: אם הכניס שוגג כשר.

כל הדמים פסולין שנתנו על גבי המזבח לא הורצה הציץ אלא על טמא, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא}.

אמר רבי לעזר: תדע לך שהוא פסול מכשיר כרבי יוסי הגלילי, שהרי חבירו מבחוץ והוא כשר.

תדע לך שהוא פסול גוף כרבנן, שהרי הוא במחיצתו והוא פסול.

רבנן דרשין: מפני שלא נכנס מקצת דמה לפנים אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹותָהּ(ויקרא י, יח), הא אם נכנס מקצת דמה לפנים {יפה עשיתם} {ש}שרפתם.

רבי יוסי הגלילי דרש: מפני שלא נכנס כל דמה לפנים {אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹותָהּ, הא אם נכנס כל דמה לפנים} יפה עשיתם ששרפתם.

מה טעמא דרבנן? וְכׇל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ(ויקרא ו, כג) — אפילו מקצת דמה.

מה טעמא דרבי יוסה הגלילי? הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, {כהדא ד}תני:

רבי יוסי הגלילי אומר:

אין כל העניין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפין ובשעירין הנשרפין, ליתן עליהן לא תעשה על אכילתן וללמד שפסוליהן נשרפין בבית הבירה.

אמרו לו: מניין לחטאת שאם נכנס מדמה לפנים תהא פסולה?

לא מן הדין קרייא: הֵן לֹא חובא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּודֶשׁ פְּנִימָה?

הא אינו אומר: מדמה, אלא כל דמה.

תשובה לרבי עקיבה שהיה אומר: מדמה, לא כל דמה.

יאואת שעיר החטאת דרש דרש — שעיר נחשון, חטאת שמיני ושעיר ראש חודש

בבלי זבחים פרק יב, קא ע״ב · סוגיא · ״היו לשלשתן שישרפו״ — שעיר נחשון, חטאת שמיני ושעיר ראש חודש; ״ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה״ — שעיר ראש חודש

״אמר מר: היו לשלשתן שישרפו״ — מברייתא שלמעלה בסוגיא (קא ע״א, על ״ויאמר אהרן אל משה הן היום״), ושאלת הגמרא עם הברייתא המפרשת אותה; לפניה ״הן הקריבו אני הקרבתי״, ואחריה ״שפיר קאמרי ליה… רבי נחמיה לטעמיה״ — פרט אחר של הברייתא.

״והנה שורף אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו״ — אינו בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 118–119.

אמר מר: היו לשלשתן שישרפו.

מאי שלשתן?

דתניא: וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה(ויקרא י, טז) —

״שעיר״ — זו שעיר נחשון;

רש״י שעיר נחשון — שאותו היום היה ראשון להקרבת נשיאים דתניא בסדר עולם בכ״ג באדר התחילו המלואים וכל שבעת הימים היה משה מעמיד המשכן ומקריב את קרבנותיו בכל בקר ובקר ופרקו ובשמיני העמידו ולא פירקו והוא ראש חדש ניסן ואותו היום נטל עשר עטרות וכו׳.

״חטאת״ — זו חטאת שמיני;

רש״י חטאת שמיני — שבא חובה לשעה דכתיב קחו שעיר עזים לחטאת.

״דרש״ — שעיר של ראש חודש.

יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר: וְהִנֵּה שֹׂורָף — אחד נשרף, ולא שלשתן נשרפו.

״דרש דרש״ — שתי דרישות למה?

רש״י שתי דרישות — דרישה לנשרפות דרישה למונחות למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום.

אמר להו: מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות?

ואיני יודע איזהו;

כשהוא אומר: וְאֹותָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה(ויקרא י, יז) (כ״י מינכן 95: איזו היא שנשא את עון העדה) — הוי אומר: זה שעיר של ראש חודש.

רש״י הוי אומר זה שעיר ר״ח — שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדאמר בשבועות (דף ב.).

רש״י ואיני יודע איזו היא — תנא דמתניתא הוא דקמהדר למילתיה.

חילופי נוסח והשלמות

ספרא, ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
געבודה זרהעבודת כוכבים
דעבודה זרהעבודת כוכבים
דעבודה זרהעבודת כוכבים
זנתןתן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
ספראכתב יד וטיקן 66
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§83§§

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב(במדבר ז, יז)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פג: זה קרבן נחשון בן עמינדב

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יז)

״זה קרבן נחשון״ — משלו הביא, קטרת נדבה וחטאת שלא על חטא, ודוחה שבת וטומאה; ״זה״ כשירה וכלוחות, ודוד מתאוה לקרבן הנשיאים

ספרי במדבר, ויקרא רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמשלו הביא

ספרי במדבר, פסקא נא · דרשת הפסוק · ״ולזבח השלמים… זה קרבן נחשון בן עמינדב״ · כל בהמות השלמים כשרות; נחשון הביא משלו, קטרת נדבה וחטאת שלא על חטא, וקרבנו דוחה שבת וטומאה

ראש הפסקא (״שעיר עזים אחד לחטאת — לכפר על קבר התהום״) — בפרשה פב (שעיר עזים אחד לחטאת).

״ולזבח השלמים״ — בכתב היד ״השלמ׳״, ״השל׳״; ״נחשון בן עמינדב״ — ״נחש׳ בן עמי׳״; ״זה קרבן נחשון״ (באחרונה) — ״זה קר׳ נחש׳״. ״ואין היחיד״ — בכתב היד ״או היחיד״, ותוקן במאגרים. ״שלא חטא״ — בכתב היד ״שלחט׳״; בדפוס ״זה מביא חטאת שלא על חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא על חטא״, וכן ״קטורת נדבה״.

נוסח אחר: במדבר רבה יג, יג (בפרשה עח, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, ב), כלשון הספרי: ״זה מביא חטאת שלא חטא״, ״זה קרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת״ — בלא ״ואת הטומאה״.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה(במדבר ז, יז) — מגיד שכולם כשרו לזבח השלמים.

או בָּקָר שנתפרש בו — כשר לזבח השלמים, וכולן לא הוכשרו לזבח השלמים?

תלמוד לומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים — מגיד שכולם כשרו לזבח השלמים.

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב —

משלו הביא,

לא שגבה משבטו והביא.

זֶה קׇרְבַּן —

זה מביא קטרת נדבה,

ואין היחיד מביא קטרת נדבה.

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן —

זה מביא חטאת שלא חטא,

ואין היחיד מביא חטאת שלא חטא.

זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן —

זה דוחה את השבת ואת הטומאה,

ואין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה.

חלק ב

דברי האמוראים

בזֶה קׇרְבַּן — חביב קרבנו של אהרן

ויקרא רבה, פרשה ח, ג · דרשת הפסוק · ״זה קרבן אהרן ובניו״ · דוד מתאוה לקרבן הנשיאים, ו״זה״ שבשירה, בלוחות ובקרבן אהרן

במרגליות בראש הפסקה ״גופה״. ״זה [קרבן] אהרן״ — ״קרבן״ הושלם במאגרים. ״בקרבנן שלנשיאים״ — בא בכתב היד בכפל, ונמחק בידי הסופר.

סדר הדעות בכתב היד: רבי יהודה, רבנן, רבי נחמיה; במרגליות רבי נחמיה לפני רבנן. ״רבי נחמיה אומר: חביב קרבנו שלנשיאים… וכן כתיב: זה קרבן אהרן״ — כך בכתב היד (״קרבנו״ מסומן במאגרים ״כך״); במרגליות ״קרבנן שלנשיאים… וכן כתיב: זה קרבן״ (במדבר ז, יז), וכך נראה עיקר.

המדרש קורא ״ואנויהו״ (במסורה: ואנוהו).

״מתאוה דוד לקרבן נשיאים… ולזבח השלמים״ — גם בשיר השירים רבה ה, א (בפרשה מד, פתיחתא: באתי לגני אחתי כלה), בשם ״רבי אדי״: ״בקש דוד להקריב קרבנו כקרבנן של נשיאים… אי זה הוא קרבן שיש בו פרים ואלים ועתודים? הוי אומר: זה קרבנן של נשיאים״.

מתאוה דוד לקרבן נשיאים

אמר רבי אידי:

מתאוה דוד לקרבן נשיאים.

הדא הוא דכתיב:

עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ(תהלים סו, טו).

ואין לך קרבן שיש בו פרים ואילים ועתודים אלא קרבן נשיאים.

הדא הוא דכתיב:

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, יז).

כשירה, כקרבן הנשיאים, כלוחות

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר:

חביב קרבן שלנשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשירה שאמרו ישראל על הים.

בשירה כתיב: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵיהוּ(שמות טו, ב),

וכן כתיב: זֶה קׇרְבַּן.

ורבנן אמרי:

חביב קרבן אהרן לפני המקום כקרבנן שלנשיאים.

בקרבנן שלנשיאים כתיב: זֶה קׇרְבַּן,

ובקרבנו שלאהרן כתיב: זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וגו׳(ויקרא ו, יג).

רבי נחמיה אומר:

חביב קרבנו שלנשיאים לפני הקדוש ברוך הוא כשני לוחות הברית.

בלוחות כתיב: מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻובִים(שמות לב, טו),

וכן כתיב: זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן.

כשנים עשר שבטים

אמר רבי ברכיה:

חביב קרבנו שלאהרן לפני הקדוש ברוך הוא כשנים עשר שבטים.

מה טעם?

במינין זֶה: ז׳ — שבעה, ה׳ — חמשה; הרי שנים עשר.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ויקרא רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אואיןאו
אשלא חטאשלחט׳
אשלא חטאשלחט׳
בקרבן— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
§§84§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פד: חתימה: לעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם

בעולם הזה ברכת כהנים, ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מברך בכבודו; העגלות קיימות לעולם — קל וחומר לישראל הדבוקים בהקדוש ברוך הוא

פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אוְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ויהי ביום כלות משה, ט · חתימה · העגלות קיימות לעולם — קל וחומר לישראל הדבוקים בהקדוש ברוך הוא

מקבילות: במדבר רבה יב, יח (בפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ו), כמעט מלה במלה; שם ״רבי נחוניא בשם בר קפרא אמר״, ״והיכן הקריבום״, ״טעמיה דרבי חמא ברבי חנינא״, ו״תני בשם רבי מאיר: עד עכשיו הן העגלות והפרות שהקריבו פלשתים קיימות… ולא נשברו… מה אם העגלות… ישראל, שהן דבוקים״. מדרש תהלים קא, ד (בפרשה קח מאתם והיו לעבד את עבדת אהל מועד, ה) — ״עד הגלגל… עד נוב… עד גבעון… עד שנבנה בית המקדש״, טעמו של רבי חמא מ״ויזבח… שלמה את זבח הבקר״ (דברי הימים ב ז, ה), ובמקום דברי רבי מאיר ״לעתיד לבא הם מתוקנות להיפרע מן הרשעים״. שיר השירים רבה ו, ט (בפרשה ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלת צב, ט) — ״לוי אמר: בשילה הקריבום; ורבנן אמרין: בבית עולמים״, וטעמא דרבנן מ״את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר״.

עד היכן היו קיימות

עד היכן היו קיימות?

רבי יודן בשם רבי שמואל בר נחמן, רבי חונייא בשם בר קפרא: עד בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ(הושע יב, יב).

ואיכן היקריבום

ואיכן היקריבום?

רבי אבא בר כהנא אמר: בנוב הקריבום.

רבי אבהו אמר: בגבעון הקריבום.

רבי חמא ברבי חנינא אמר: בבית העולמים הקריבום.

אמר רבי לוי:

טעמא דרבי חמא בר חנינא — וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיְיָ בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וגו׳(מלכים א ח, סג).

עד עכשיו הן קיימות — קל וחומר לישראל

תני בשם רבי מאיר:

עד עכשיו הן קיימות, ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו.

והרי הדברים קל וחומר:

ומה העגלות, שנידבקו במלאכת אהל מועד, נותן להן הוייה שיהו קיימות לעולם —

ישראל, דבוקים בהקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה!

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).

בלעתיד לבא אני בכבודי מברך אתכם

פסיקתא רבתי, פסקא ה, יט · חתימה · בעולם הזה ברכת כהנים, ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מברך בכבודו

״בכבודי״ — הסופר מחק ״בכודי״ וכתב ״בכבודי״. המדרש קורא ״מצין״ (במסורה: מציון). בדפוס הדברים בשם הקדוש ברוך הוא (״אמר הקב״ה בעולם הזה״).

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).

בעולם הזה, כשעמד המשכן, צויתי את אהרן ובניו שיהו מברכים אתכם;

אבל לעתיד לבא — אני בכבודי מברך אתכם,

שכן כתב: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּן(תהלים קלד, ג).

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבר קפרארבי קפרה
אהוממוהוחמו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§85§§

יום שני (במדבר ז, יח–כג)

קריאת היום: קרבן נתנאל בן צוער נשיא יששכר. ההלכה היא סדר הקריאה עצמו, ״בחנוכה בנשיאים״ (משנה, תוספתא, סופרים והתלמודים); הדרשה על הפסוקים מספרי, בראשית רבה ובמדבר רבה; והחתימה מויקרא רבה — ארבע מלכויות, ומלכות יון ביניהן.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פה: הלכה: בחנוכה בנשיאים

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר(במדבר ז, יח)

קריאת התורה בחנוכה: ״לכל מפסיקין — בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים״; ״בחנוכה בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה״ ונרות שלמה בשבת שנייה; סדר הנשיאים יום יום, השבת שבחנוכה והקדיש במסכת סופרים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

לכל מפסיקין

אלכל מפסיקין

משנה מגילה ג, ד · הלכה · סדר הקריאות · בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מפסיקין את סדר הקריאה

הנדפס כאן סוף המשנה בלבד — הנוגע לחנוכה; המשנה כולה (ארבע הפרשיות) בבבלי מגילה פרק ד, כט ע״א — להלן, ד; הגמרא על ״בחמישית חוזרין לכסדרן״ (מגילה פרק ד, ל ע״ב), ובה ״דתנן: לכל מפסיקין״ — אחריה.

כעין זה במסכת סופרים יז, א: ״מפסיקין לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים״.

לכל מפסיקין,

בראשי חדשים, בחנכה ובפורים, (ירושלמי מגילה ג, ה: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים,)

בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.

בוכן בחנוכה וכן בפורים

תוספתא מגילה ג, ד · הלכה · פרשה הסמוכה · פרשה הסמוכה לשבת — קורין אותה וכופלין אותה, וכן בחנוכה ובפורים

הנדפס כאן סוף ההלכה בלבד; ראשה — ״רביעית — החדש הזה לכם… איזו היא שבת רביעית, כל שראש חדש ניסן חל להיות בתוכה״.

היתה פרשת שקלים סמוכה לאדר,

בין מלפניה בין מלאחריה,

קורין אותה וחוזרין וכופלין אותה.

וכן בשנייה,

וכן בשלישית,

וכן ברביעית,

וכן בחנוכה,

וכן בפורים.

גמיכן אמרו לכל מפסיקין

מסכת סופרים, פרק יז, ו · הלכה · ראשי חדשים, חנוכה ופורים מפסיקין את הסדר, בין בשבת בין בשני ובחמישי

הנדפס כאן ראש ההלכה; סופה — ״אבל אי אתה יכול לומר בתעניות ובמעמדות ובפורים שיבואו בשבת…״ — אינו בחנוכה.

מיכן אמרו:

לכל מפסיקין —

לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, ולתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים,

שיבואו אילו בין בשבת, בין בשני, בין בחמישי,

שאין קורין כסדרן,

שמפסיקין סידרן, וקורין באילו.

דארבע פרשיות — לכל מפסיקין

בבלי מגילה פרק ד, כט ע״א · הלכה · סוגיא · ראש חדש אדר — פרשת שקלים, זכור, פרה אדומה, החודש הזה לכם; לכל מפסיקין — בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים

המשנה (מגילה ג, ד) כולה; הגמרא עליה אחריה: ״תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים״ (כט ע״א – ל ע״ב), ועל ״לכל מפסיקין… בחנוכה״ — דברי רבי יצחק נפחא ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות״ (כט ע״ב).

״לכל מפסיקין בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים…״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכפורים״; ״ומפסיקין לשבת אחרת״ — שם: ״לשבת הבאה״.

משנה מגילה ג, ד

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — קורין בפרשת שקלים;

רש״י מתני׳ קורין בפרשת שקלים — להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה כדאמרינן בגמרא.

חל להיות בתוך השבת — מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת.

רש״י ומפסיקין לשבת הבאה — מלומר פרשה שנייה כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן.

בשניה — זכור;

בשלישית — פרה אדומה;

רש״י פרה אדומה — להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה.

ברביעית — החודש הזה לכם;

רש״י ברביעית החודש הזה לכם — ששם פרשת הפסח ובש״ס ירושלמי גרסינן אמר ר׳ חמא בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה שהיא טהרתן של ישראל.

בחמישית — חוזרין לכסדרן.

לכל מפסיקין: בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים:

רש״י לכל מפסיקין — מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע.

רש״י למעמדות — וקורין במעשה בראשית כדקתני לקמן במתניתין.

הלסדר פרשיות הוא חוזר

בבלי מגילה פרק ד, ל ע״ב · הלכה · סוגיא · ״לסדר״ — סדר פרשיות או סדר הפטרות; לכל מפסיקין — לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות

בחמישית חוזרין לכסדרן וכו׳(משנה מגילה ג, ד)

״לסדר״ — מאי?״לסדר״ — מאי?… — ״לסדר״ — מהו? רבי אמי אמר: לסדר הפרשיות הוא חוזר; רבי ירמיה אמר: לסדר ההפטרות הוא חוזר. אמר אביי: כדברי רבי אמי מסתבר, ששנינו: ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות, וליום הכפורים״. מובן לדברי מי שאומר לסדר הפרשיות הוא חוזר — זהו שיש פרשה (נקראת) בחול (בתעניות ובמעמדות); אלא לדברי מי שאומר לסדר ההפטרות הוא חוזר — וכי יש הפטרה בחול? והאחר (רבי ירמיה, כיצד יפרש)? זו (ההפסקה שבשבת, להפטרה) כמות שהיא, וזו (שבחול, לקריאה) כמות שהיא.

״לסדר״ — מהו?

רבי אמי אמר: לסדר פרשיות הוא חוזר;

רבי אמי אמר: לסדר הפרשיות הוא חוזר;

רש״י לסדר פרשיות — שבשבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות דלא קראו אלא ארבע פרשיות הללו.

רבי ירמיה אמר: לסדר הפטרות הוא חוזר.

רבי ירמיה אמר: לסדר ההפטרות הוא חוזר.

רש״י לסדר הפטרות הוא חוזר — שעד הנה מפטירין מעין ארבע פרשיות הללו השנויות לעיל בברייתא.

אמר אביי:

כוותיה דרבי אמי מסתברא,

כדברי רבי אמי מסתבר,

דתנן: ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות, וליום הכפורים״.

ששנינו: ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות, וליום הכפורים״.

רש״י לתעניות ולמעמדות — על כרחך הני בשבת לא הוו וקתני מפסיקין ובחול ליכא הפטרה.

בשלמא למאן דאמר לסדר פרשיות הוא חוזר — היינו דאיכא פרשה בחול;

מובן לדברי מי שאומר לסדר הפרשיות הוא חוזר — זהו שיש פרשה (נקראת) בחול (בתעניות ובמעמדות);

אלא למאן דאמר לסדר הפטרות הוא חוזר — הפטרה בחול מי איכא?

אלא לדברי מי שאומר לסדר ההפטרות הוא חוזר — וכי יש הפטרה בחול?

ואידך? הא כדאיתא, והא כדאיתא.

והאחר (רבי ירמיה, כיצד יפרש)? זו (ההפסקה שבשבת, להפטרה) כמות שהיא, וזו (שבחול, לקריאה) כמות שהיא.

רש״י הא כדאיתא כו׳ — ודאי מפסיקין בחול פרשת היום אבל בשבת שיש הפטרה מפסיקין בהפטרות וקורין בהפטרה מעין המאורע.

ובתעניות למה לי הפסקה? ליקרי מצפרא בענינא דיומא, ובמנחה בתעניתא!ובתעניות למה לי… — ובתעניות למה לי הפסקה? יקראו בבוקר בענינו של יום, ובמנחה — (בפרשת) התענית! (זה) מסייע לרב הונא, שאמר רב הונא: בבוקר — כינוס (לעיון בעניני הציבור, ואין קורין). כיצד אנו עושים? אמר אביי: מן הבוקר עד חצי היום — מעיינים בעניני העיר; מחצי היום עד הערב — רביע היום קוראים (בתורה) ומפטירים, ורביע היום מבקשים רחמים, שנאמר: ״ויקראו בספר תורת יי אלהיהם רביעית היום ורביעית״ (היום) ״מתוודים ומשתחוים״. ואהפוך אני (בבוקר יקראו ויתפללו, ואחר חצות יעיינו בעניני העיר)! לא יעלה על דעתך,

ובתעניות למה לי הפסקה? יקראו בבוקר בענינו של יום, ובמנחה — (בפרשת) התענית!

רש״י ובתעניות למה לי הפסקת — פרשיות לרבי ירמיה פריך דאמר היכא דאפשר לא מפסקינן תעניות כיון דאיכא קריאה במנחה למה יפסקו שחרית.

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: מצפרא כינופיא.

(זה) מסייע לרב הונא, שאמר רב הונא: בבוקר — כינוס (לעיון בעניני הציבור, ואין קורין).

רש״י מצפרא כינופיא — מאספין בני אדם ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירה ויחדלו כדי שיתקבל התענית לפיכך אין פנאי בשחרית לקרות בתורה.

היכי עבדינן?

כיצד אנו עושים?

אמר אביי:

מצפרא לפלגיה דיומא — מעיינינן במילי דמתא;

מן הבוקר עד חצי היום — מעיינים בעניני העיר;

רש״י במילי דמתא — בודקים אם תהיה עבירה בידם.

מפלגיה דיומא לפניא — ריבעא דיומא קרא ומפטרי, וריבעא דיומא בעו רחמי,

מחצי היום עד הערב — רביע היום קוראים (בתורה) ומפטירים, ורביע היום מבקשים רחמים,

שנאמר: וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם רְבִיעִית הַיּוֹם וּרְבִיעִית(נחמיה ט, ג) (היום) מִתְווַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים.

ואיפוך אנא!

ואהפוך אני (בבוקר יקראו ויתפללו, ואחר חצות יעיינו בעניני העיר)!

רש״י ואיפוך אנא — לומר דהני ב׳ רביעיות דקרא שחרית פלגינהו.

לא סלקא דעתך,

לא יעלה על דעתך,

דכתיב: וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וַאֲנִי יֹושֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב(עזרא ט, ד),

וכתיב: וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי(עזרא ט, ה).

רש״י ובמנחת הערב וגו׳ — וסיפא דקרא ואפרשה כפי אל יי אלמא לפניא בעו רחמי והני קראי תרוייהו בספר עזרא.

בחנוכה בנשיאים

ובחנכה בנשיאים

משנה מגילה ג, ו · הלכה · סדר הקריאות · בחנוכה קורין בפרשת הנשיאים

הנדפס כאן שורה אחת בלבד מן המשנה — היא שנוגעת לחנוכה; המשנה כולה בירושלמי מגילה ג, ז ובבבלי מגילה פרק ד, ל ע״ב – לא ע״א — להלן, ז–ח.

וכן בסדר קריאות המועדים שבמסכת סופרים יז, ה: ״בחנוכה בנשיאים״; שם בתעניות: ״ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונות של עצירת גשמים, ברכות וקללות; אבל תעניות אחרות — ויחל משה״.

בחנכה, בנשיאים.

זראש חדש וימי חנוכה שחלו להיות בשבת

מסכת סופרים, פרק יז, ב · הלכה · ראש חדש וחנוכה בשבת — שבעה בעניין שבת, והשמיני בשל היום

כעין זה בבבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב (שלש תורות בראש חדש טבת שחל להיות בשבת) — בפרשה הבאה.

ראש חדש, וימי חנוכה, שחלו להיות בשבת —

קורין שבעה בעניין שבת,

והשמיני:

אם לראש חדש הוא — קורא וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת(במדבר כח, ט) וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא);

ואם לחנוכה הוא — קורא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה(במדבר ז, א), עד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד).

חוקורין בנשיאים

מסכת סופרים, פרק כ, ח · הלכה · קריאת שמונת ימי חנוכה, השבת שבתוכם וההפטרה; אין מקדימין יום למחרתו

״ומפטיר ותשלם כל המלאכה״ (מלכים א ז, נא) — ובבבלי מגילה פרק ד, לא ע״א (להלן, יב): ״ומפטירין בנרות דזכריה… בתרייתא בנרות שלמה״.

ואחר כך מוציאין ספר תורה, וקורין בנשיאים:

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב),

ובַּיּוֹם הַשֵּׁנִי(במדבר ז, יח),

ובַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(במדבר ז, כד),

וכן עד יום השמיני.

ובשבת שבתוכו קורא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) עד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד);

וכן ביום השמיני, עד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה,

ומפטיר וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא).

אין מקדימין בשמונת ימי חנוכה לומר:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ובַּיּוֹם הַשֵּׁנִי,

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי ובַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי,

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ובַּיּוֹם הָרְבִיעִי(במדבר ז, ל),

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי ובַּיּוֹם הַחֲמִשִׁי(במדבר ז, לו),

בַּיּוֹם הַחֲמִשִׁי ובַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי(במדבר ז, מב),

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח),

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ובַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר ז, נד),

כדי לגמור עשרה פסוקים.

טולא בשמונת ימי חנוכה

מסכת סופרים, פרק כא, ה · הלכה · אין אומרים קדיש אחר הקריאה בשמונת ימי חנוכה עד שמחזירין ספר תורה למקומו

הנדפס כאן סוף ההלכה; ראשה — סדר קריאת ״ויבא עמלק״ בפורים, תשעה פסוקים בשלשה קרואים.

ומניחין ספר תורה במקומו, ואומרים:

יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(תהלים קיג, ב), וקדיש;

שאין לך קריאה שטעונה קדיש עד שיחזיר, אלא שבת בלבד, מפני המפטיר;

ואף על פי כן, על קריאת המפטיר, לאחר שמניחין ספר תורה במקומו, אומרים קדיש.

וקדיש למה?

אלא ללמד שאין אומרים קדיש —

לא בראשי חדשים,

לא בתעניות,

לא בשני וחמישי,

לא בחולו של מועד,

ולא בשמונת ימי חנוכה,

ולא בפורים —

עד שמחזירין ספר תורה למקומו,

בשעה שהעם עומדין, והם עונין: יהא שמיה רבה מברךיהא שמיה רבה מברך — יהי שמו הגדול מבורך, בעמידה.

תרגום לעבריתיהא שמיה רבה מברך יהי שמו הגדול מבורך

יבחנוכה בנשיאים בפורים ויבא עמלק

ירושלמי מגילה ג, ז · הלכה · סוגיא

המשנה היא משנה מגילה ג, ו (בכ״י ליידן ג, ז; במשניות שבראש הפרק הלכה ח׳), סדר הקריאות במועדים; ההלכה שאחריה (ג, ח, ב) דנה ב״אין מפסיקין בקללות״ ולא בחנוכה.

המשנה בנוסח הבבלי (מגילה פרק ד, ל ע״ב – לא ע״א) — להלן, יא, ובראשה גם משנה ג, ה (פסח, עצרת, ראש השנה, יום הכפורים וחג); כאן ״בשיני ובחמישי ובשבת במנחה… ואינו עולה להן מן החשבון״, שם ״בשני ובחמישי, בשבת במנחה… ואין עולים להם מן החשבון״. הבבלי והירושלמי אינם מתמזגים — שניהם נדפסים, זה בצד זה.

משנה מגילה ג, ו

בחנוכה — בנשיאים.

בפורים — ויבא עמלק.

בראשי חדשים — ובראשי חדשיכם.

במעמדות — במעשה בראשית.

בתעניות — ברכות וקללות.

אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן.

בשיני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, ואינו עולה להן מן החשבון.

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מד) — מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.

יאקריאת התורה במועדים — בחנוכה בנשיאים

בבלי מגילה פרק ד, ל ע״ב – לא ע״א · הלכה · סוגיא · מה קורין בפסח, בעצרת, בראש השנה, ביום הכפורים ובחג; בחנוכה בנשיאים, בפורים ״ויבא עמלק״; ברכות וקללות; ״וידבר משה את מועדי יי״

המשנה (מגילה ג, ה–ו) כולה; הגמרא עליה אחריה: ״תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל…״ (לא ע״א – ע״ב), ובה ״בחנוכה בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה״ (לא ע״א).

״בראש השנה בחדש השביעי באחד לחדש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י מינכן 140: ״בחדש השביעי״ בלבד; ״ביום טוב הראשון של חג״ — בכ״י מינכן 95: ״ביום הראשון של חג״.

סופה של המשנה (״בחנוכה בנשיאים… כל אחד ואחד בזמנו״) בנוסח הירושלמי (מגילה ג, ז) — לעיל, י.

משנה מגילה ג, ה–ו

בפסח — קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים;

בעצרת — שִׁבְעָה שָׁבֻועֹות(דברים טז, ט);

רש״י שבעה שבועות — דכל הבכור.

בראש השנה — בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ(ויקרא כג, כד);

רש״י בחדש השביעי — דשור או כשב.

ביום הכפורים — אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א);

ביום טוב הראשון של חג — קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובשאר כל ימות החג — בקרבנות החג.

רש״י מתני׳ פרשת מועדות שבתורת כהנים — שור או כבש (ויקרא כב) וביומא קמא מיירי ובברייתא אמרינן בה ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח ומאי דשייר במתניתין תנא בברייתא.

רש״י קורין בקרבנות החג — בפרשת פינחס כיצד יום ראשון ויום שני קורא המפטיר בחמשה עשר ואף על פי שיום שני הוא אין קורין בו וביום השני להראות שהוא ספק יום שני דגנאי הוא לקרות יום טוב בספק חול יום ראשון של חול המועד שהוא ספק שני ספק שלישי קורא ראשון ביום השני ותניינא ביום השלישי תליתאה ביום הרביעי הרביעי שהוא נוסף בשביל חש״מ הוא קורא את ספיקי היום ומה הן ספיקי היום ביום השני וביום השלישי וכן למחר קורא ראשון ביום השלישי שני קורא ביום הרביעי שלישי קורא ביום החמישי והרביעי ביום השלישי וביום הרביעי שהן ספיקי היום וכן תמיד הרביעי קורא מה שקרא ראשון ושני חוץ מיום אחרון של חש״מ שא״א לקרות ביום השמיני לפי שאינו מימי החג אלא רגל לעצמו לפיכך יום ז׳ של חש״מ ראשון קורין ביום החמישי שני קורא ביום הששי שלישי קורא ביום השביעי והרביעי קורא ביום הששי וביום הז׳ שהן ספיקי היום.

בחנוכה — בנשיאים;

רש״י בחנוכה בנשיאים — דהוי נמי חנוכת המזבח.

בפורים — וַיָּבֹא עֲמָלֵק(שמות יז, ח);

בראשי חדשים — וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא);

במעמדות — במעשה בראשית;

רש״י במעשה בראשית — במסכת תענית בפרק בתרא (תענית פרקים ג–ד, כו.) שנויה סדר קריאתן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים בג׳ יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי תוצא הארץ ויכולו השמים והתם (דף כז:) מפרש טעמא מאי קורין במעשה בראשית במעמדות שבשביל הקרבנות מתקיימים שמים וארץ.

בתעניות — ברכות וקללות; אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן.

רש״י ברכות וקללות — דאם בחקותי להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהן מתענין עליה.

רש״י אין מפסיקין בקללות — כדמפרש מילתא שאין שנים קורין בהן אלא אחד קורא את כולן ושנים הראשונים קורין פרשת ברכות.

בשני ובחמישי, בשבת במנחה — קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון.

רש״י קורין כסדרן — בענין סדר הפרשיות ותנאי פליגי בה בברייתא בגמרא היכן מתחיל בשני ובחמישי.

רש״י ואין עולה להן מן החשבון — כשיגיע יום שבת יחזרו מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי.

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מד) — מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו:

רש״י שנאמר וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל — אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות.

יבבחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

בבלי מגילה פרק ד, לא ע״א · הלכה · סוגיא · קריאת התורה וההפטרה בחנוכה, וכשיש שתי שבתות — נרות דזכריה ונרות שלמה

מן הברייתא של קריאות המועדים (מגילה פרק ד, לא ע״א – ע״ב), על משנה מגילה ג, ו (״בחנוכה בנשיאים״); לפניה ״שבת שחל להיות בחולו של מועד״, אחריה פורים וראשי חדשים. ״נרות דזכריה״ — ״ראיתי והנה מנורת זהב כלה״ (זכריה ב, יד – ד, ז); ״נרות שלמה״ — ״ויעש חירם את הכירות״ (מלכים א ז, מ–נ).

״ואי מיקלעי שתי שבתות״ — בכ״י מינכן 95: ״וכד מיקלעי״; ״בתרייתא בנרות שלמה״ — שם: ״בנרות דשלמה״.

בחנוכה — בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה;בחנוכה — בנשיאים… — בחנוכה — (קורין) בנשיאים, ומפטירין בנרות של זכריה; ואם חלות (בו) שתי שבתות — (בשבת) הראשונה (מפטירין) בנרות של זכריה, באחרונה — בנרות של שלמה.

בחנוכה — (קורין) בנשיאים, ומפטירין בנרות של זכריה;

ואי מיקלעי שתי שבתות — קמייתא בנרות דזכריה, בתרייתא בנרות שלמה.

ואם חלות (בו) שתי שבתות — (בשבת) הראשונה (מפטירין) בנרות של זכריה, באחרונה — בנרות של שלמה.

רש״י נרות דשלמה — ויעש חירום [וגו׳] ואת המנורות חמש מימין וגו׳.

רש״י נרות דזכריה — רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו׳.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§86§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, יח–כג

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר(במדבר ז, יח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פו: ביום השני הקריב נתנאל בן צוער

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר(במדבר ז, יח)

״הקריב״ — מפי הקדש, למסעות ולא לתולדות; נתנאל שנתן עצה — כאילו הקריב תחילה; שבט יששכר בן התורה, ראשי הסנהדריות שלו, וזבולן שהאכילו; וקרבן נתנאל על סדר התורה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאין הקריב אלא מפי הקדש

ספרי במדבר, פסקא נב · דרשת הפסוק · ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקרב את קרבנו״ · ראובן ערער, ומשה: למסעות, מפי הקדש; נתנאל שנתן עצה — כאילו הקריב תחילה; שבט יששכר — בינה ובתי דינין

״הקריב… הקרב את קרבנו״ — בכתב היד בקיצור (״הק׳… הק׳ את קרב׳״); ״מפי הקדש״ (בשנייה) — ״מפי הק׳״; ״במצרים״ — ״במצ׳״; ״אהלים״ — ״אהל׳״. ״דיי״ — היו״ד השנייה מסופקת בכתב היד. ״אקריב למסעות״ — כך בכתב היד; בדפוס ״להקריב למסעות״. ״בעצת נשיאים״ — בכתב היד ״בעצת נסכין״, ותוקן כדפוס וכבמדבר רבה יג, טו. ״כאילו הוא״ (בראשונה) — בכתב היד ״כילו היא״. ״אבה חנן״ — בדפוס ״אבא חנין״. ״ולזבולון״ — ״זב״ הושלם במאגרים.

נוסח אחר: במדבר רבה יג, טו (להלן, ה), כמעט מלה במלה, ושם ״למה נאמר בו הקריב״, ״יקריבו למסעות״, ונוספו ״דבר אחר: הקריב — הקריבו משה בעל כרחו שלראובן״ ו״דבר אחר: הקריב — עשאו כאלו תחלה הקריב״; ובדברי ״אבא חנין… משום רבי אלעזר״ ״לפי שזכה בבינה״; ונמשך על ״הקרב״ ועל הקערה, המזרק, הכף והבהמות, שאינם בספרי.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר(במדבר ז, יח) הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) — מה תלמוד לומר?

לפי שבא ראובן ועירער:

דיי שקדמני יהודה למסעות — אקריב אני לתולדות!

נזף בו משה, ואמר לו:

מפי הקדש נאמר לי: אקריב למסעות,

שנאמר: הִקְרִיב —

אין הִקְרִיב אלא שנאמר לו מפי הקדש: הקרב למסעות.

נְשִׂיא יִשָּׂשכָר —

לפי שזכה נתנאל בעצת נשיאים, העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה.

אבה חנן אומר משום רבי אליעזר:

לפי שזכה נתנאל בעיצה טובה, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחילה;

זכה שניתן בינה משבטו,

שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה וגו׳(דברי הימים א יב, לג),

ואומר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹורָה(שופטים ה, טו).

וכן הכתוב משבחו בבתי דינין במצרים,

שנאמר: לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁובִי(במדבר כו, כד);

ואין ״ישוב״ אלא בתי דינין,

שנאמר: וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לפני(יחזקאל לג, לא),

ואומר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז),

וְלִזְבוּלֻון אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶךָ(דברים לג, יח).

בשְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — הקריב הקרב, שנתן את העצה

מדרש תנאים לדברים לג, יח · דרשת הפסוק · ״ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך״ · זבולן סרסור בין אחיו לאחרים ויוצא למלחמה בשמחה; יששכר בבתי מדרשות, ״הקריב… הקרב״ — שנתן את העצה; ראשי סנהדריות וסנהדרי גדולה בשבטו

״זבולן בצאתך״, ״חמשה אנשים״, ״באהליך״, ״מנין״ — בדפוס בקיצור (״זבו׳ בצ׳״, ״חמ׳ אנ׳״, ״באה׳״, ״מנ׳״); ״והוא אומר״ — ״וה״א״.

מקבילה: ספרי דברים שנד — ״שמח זבולן בצאתך — מלמד שהיה זבולן סרסור לאחיו, היה לוקח מאחיו ומוכר לגוים… ויששכר באהלך — מלמד ששבטו של יששכר משתבח בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים… וירא מנוחה כי טוב״, בלא ״יוצא למלחמה״ ובלא דרשת ״הקריב… הקרב״.

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ(דברים לג, יח) —

לפי שהוא אומר: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב), ולא נתפרשו בשמתם — זה אחד מהם.

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — פרש איפודיןאיפודין — צידה לדרך שלך;

לפי שהיה זבולון סרסור בין אחיו לאחרים:

לוקח מאחיו ומוכר לאחרים,

ולוקח מאחרים ומוכר לאחיו.

דבר אחר:

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — בשעה שהוא יוצא למלחמה;

מלמד ששבט זבולון לעולם נוצח, וחוזר מן המלחמה בשמחה.

וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ — אלו בתי מדרשות שלך, שהן מפלפלין דברי תורה.

מנין אתה אומר ששבטו שליששכר משובח בתורה בכל מקום?

שנאמר: בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל(במדבר ז, יח) הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) —

מה תלמוד לומר הִקְרִיב הִקְרִב שני פעמים?

אלא מלמד שנתן את העצה.

והוא אומר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג) —

מגיד שמאתים ראשי סנהדריות בתוך שבטו שליששכר.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם —

מגיד שסנהדרין גדולה עתידה להיות בתוך שבטו שליששכר.

והוא אומר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹורָה(שופטים ה, טו) —

מלמד שבית המדרש הגדול עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר.

וכן אביו מברכו ואומר לו: וַיַּרְא מְנֻוחָה כִּי טוֹב(בראשית מט, טו) —

מלמד שבית המדרש עתיד להיות בתוך שבטו שליששכר.

תרגום לעבריתאיפודין צידה לדרך

חלק ב

דברי האמוראים

גסרסורותן של דודאים

בראשית רבה, פרשה עב, ו · דרשת הפסוק · ״ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא״ · על ידי הדודאים עמדו יששכר וזבולון: יששכר עוסק בתורה, וזבולן מפרנסו

בבראשית רבה לפני דברי רבי לוי: ״ותצא לאה לקראתו — מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו״ ו״ותאמר אלי תבא״ (רבי אבהו) — על לאה, ענין אחר. לפני ״הדודאים״ (״סרסורותן שלדודאים״) בכתב היד ו״ו, ונמחקה במאגרים.

בתיאודור–אלבק ״יששכר עוסק בתורה וזבולון מפרש בים ובא ונותן לו״.

; the section is printed WHOLE (§6.3, 14 lines) — cut it to the sub-unit only if the rest is another subject printed elsewhere

וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) —

מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו.

וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא —

אמר רבי אבהו:

צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא על מנת להעמיד שבטים;

לפיכך צרךצרך — הוצרך הכתוב לומר: וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא.

סרסורותן של דודאים

אמר רבי לוי:

בא וראה מה יפה היית סרסורותןסרסורותן — תיווכם שלדודאים,

שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל: יששכר וזבולון.

יששכר יושב ועוסק בתורה,

וזבולן יוצא ומפרש בימים, ובא ונותן בתוך פיו שליששכר —

והתורה רבה בישראל:

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ז, יד).

תרגום לעבריתסרסורותן תיווכם צרך הוצרך

דנָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי

בראשית רבה, פרשה עב, ז · דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה נתן אלהים שכרי… ותקרא שמו יששכר״ · יששכר בן התורה, ראשי הסנהדריות שהעמיד, וזבולון שהאכילו

המדרש קורא ״ידעי בינה״ (במסורה: יודעי), ״זבולן לחף״ (במסורה: זבולן לחוף).

בתיאודור–אלבק ״ר׳ תנחומ׳ אמר לקילסין, ד״א לעיבורין״ (כאן ״לקירסין״, ו״רבי יוסי בר קצרי אמר לעיבורים״); ״וכשבא משה לברך את ישראל״; ״ממה שיששכר באהליך, ויש א׳ יששכר באהלי זבולון״.

מקבילות: בראשית רבה צח, יג (על ״יששכר חמר גרם״), כמעט מלה במלה, מ״ויהי למס עבד — אילו מאתים ראשי סנהדריות״ עד ״יששכר באהלי זבולן״; ״ומבני יששכר יודעי בינה… ראשיהם מאתים״ גם במדרש תנאים לדברים לג, יח (לעיל, ב) ובבמדבר רבה יג, טו (להלן, ה).

וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי(בראשית ל, יח) —

יששכר תשיעי לשבטים היה, והוא הקריב שיני למלך.

הדה היא דכתיב:

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב וגו׳(במדבר ז, יח).

מפני מה? שהיה בן תורה.

יודעי בינה לעתים

הדה היא דכתיב:

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר ידְעֵי בִינָה וגו׳(דברי הימים א יב, לג).

מהו לַעִתִּים?

רבי תנחומה אמר: לקירסיןלקירסין — לקביעת התקופות והמועדים.

רבי יוסי בר קצרי אמר: לעיבורים.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אילו מאתים ראשי סנהדריות שהיה שבטו שליששכר מעמיד.

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — שהיו מסכימים הלכה על פיהם,

והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני.

יששכר באהלי זבולון

וכל השבח הזה מניין ליששכר?

משלזבולן, שהיה עוסק בפרגמטיאבפרגמטיא — בסחורה שלו, ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה.

הדה היא דכתיב:

זְבוּלֻן לְחף יַמִּים יִשְׁכֹּן(בראשית מט, יג).

וכשבא משה לברך את השבטים — הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר.

הדה היא דכתיב:

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ(דברים לג, יח).

אל תיקרא כן, אלא: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — ממה שיששכר באוהלך.

ויש אומרים:

יששכר באהלי זבולן.

תרגום לעבריתלקירסין לקביעת התקופות והמועדים בפרגמטיא בסחורה

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הקרבן התורה

במדבר רבה, פרשה יג, טו · דרשת הפסוק · ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר״ · נוסח אחר · ״הקריב״ — מפי הקדוש ברוך הוא, ושבט יששכר יודעי בינה; קרבן נתנאל על סדר התורה שבכתב ושבעל פה

בדפוס: סימנים טו–טז. ״הקריב״ (בדבר אחר הראשון) — בכתב היד ״הקריבו״, והוי״ו נמחקה. ״שהיא קרואה לחם״ — בכתב היד ״להם״, ומאגרים סימנו את הה״א כמשובשת. ״כ״ד ספרים״ — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״למה נאמר במזרק אחד״ — ״א׳״ בגליון. ״השותים במזרקי יין״ — הבי״ת הושלמה במאגרים. ״על התורה״ — בכתב היד ״בתורה״, ותוקן במאגרים. ״השלשה פסוקים״ — הה״א הושלמה במאגרים.

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא נב (לעיל, א), בפסקה הראשונה: כאן ״למה נאמר בו הקריב״ (בספרי: ״מה תלמוד לומר״); ״מפי הקדוש ברוך הוא נאמר לי: יקריבו למסעות״ (בספרי: ״מפי הקדש… אקריב למסעות״); נוספו ״דבר אחר: הקריבו משה בעל כרחו שלראובן״ ו״עשאו כאלו תחלה הקריב, למה כן״; אין כאן ״נשיא יששכר״ כלמד; ״אבא חנין… משום רבי אלעזר: לפי שזכה בבינה״ (בספרי: ״אבה חנן… משום רבי אליעזר: לפי שזכה נתנאל בעיצה טובה״), ״בשבטו״ (בספרי: ״משבטו״).

״כמה דתימר: רגליה יורדות מות״ — בכתב היד ״כמ{׳}ה שתימ׳״. ״קורין את שמע״ — תחילת המשנה (ברכות א, א); ״יי יברך את עמו בשלום״ (תהלים כט, יא) — סוף המשנה (עוקצין ג, יב). ״ח׳ מן חמש עשרה נשים״ — כך בכתב היד ״ח׳ מן ט׳ו נשים״, כלומר ״חמש עשרה״ כמנין ח׳. ״סדר ישועות״ — כך בכתב היד, כינוי לסדר נזיקין.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא ישכר(במדבר ז, יח).

למה נאמר בו הִקְרִיב?

לפי שבא ראובן וערערוערער — וקרא תגר, וטען כנגד, אמר: דיי שקדמני יהודה למסעותלמסעות — לפי סדר המסעות (הדגלים); אקריב אני לתולדות!

נזף בו משה, ואמר לו: מפי הקדוש ברוך הוא נאמר לי: יקריבו למסעות,

שנאמר: הִקְרִיב —

אין הִקְרִיב אלא שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: הקריב למסעות.

דבר אחר:

הִקְרִיב — הקריבו משה בעל כרחו שלראובן.

דבר אחר:

הִקְרִיב — עשאו כאלו תחלה הקריב.

למה כן? לפי שזכה בעצת נשיאים, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה.

אבא חנין אומר משום רבי אלעזר:

לפי שזכה בבינה, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה.

זכה שניתן בינה בשבטו,

שנאמר: וּמִבְּנֵי ישכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג),

ואומר: וְשָׂרַי בישכר עִם דְּבֹורָה וישכר כֵּן בָּרָק(שופטים ה, טו).

וכן הכתוב משבחו בבתי דינין במצרים,

שנאמר: לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁובִי(במדבר כו, כד);

ואין ״ישוב״ אלא בתי דינין,

שנאמר: וְיָבאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי(יחזקאל לג, לא),

וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז),

ואומר: וישכר בְּאֹהָלֶיךָ(דברים לג, יח).

הקרב — כנגד פרה אדומה

הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט).

אמר רבי פנחס בן יאיר:

למה הוסיף הִקְרִב וחסר יו״ד?

אלא כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום — לכך הוסיף הִקְרִיב;

וחסר יו״ד, והעמיד התיבה על ארבע אותיות, כנגד ארבע דברים שהיתה פרה צריכה:

אדומה, תמימה, בלא מום, בלא נשיאת עול,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם וגו׳(במדבר יט, ב).

שבט יששכר והתורה

קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת —

בא נשיא ישכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים,

שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים.

מהו לַעִתִּים?

רבי תנחומא אמר: לקרסיןלקרסין — לקביעת התקופות והזמנים.

רבי יוסי אמר: לעיבוריןלעיבורין — לעיבור השנים, להוספת חודש.

לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל — באיזה יום יעשו מועדים.

רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנהדריותסנהדריות — בתי דין גדולים שהיה שבט יששכר מעמיד;

וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שהיו מסכימים הלכה על פיהם;

ואומר: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּול(בראשית מט, טו) — שהיו סובלים עול תורה;

וַיְהִי לְמַס עֹובֵד — שכל מי שהיה טועה בהלכה, היו שואלים אותה לשבט יששכר, והם מבארים אותה להם.

הקערה — לחם התורה, ומנין שלשים ומאה

קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת — כנגד התורה שהיא קרואה לחם,

שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);

ונאמר בלחם הפנים: וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּותָיו(שמות כה, כט),

ותנינן: קְּעָרֹותָיו — אלו דפוסיודפוסיו — תבניותיו (שבהן נאפה לחם הפנים), שהיו עושים לחם הפנים בדפוסים.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — צא וחשוב:

כ״ד ספרים שלתורה שבכתב;

ושמנים מן המשנה, שמתחילות במם — מאימתי קורין את שמע(משנה ברכות א, א),

ומסיימת במם — יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם(תהלים כט, יא); הרי פ׳:

מ״ם ארבעים, ומם ארבעים — הרי פ׳.

הרי ק״ד, שעולים מנינם שלתורה שבכתב ותורה שבעל פה.

דבר אחר:

שראשי ו׳ סדרי משנה — חשבון ראשי אותיותיהן עולים פ׳. צא וחשוב:

מם — מן מאמתי(משנה ברכות א, א), שלסדר זרעים;

י׳ — מן יציאות שבת(משנה שבת א, א), שלסדר מועד;

ח׳ — מן ט״ו נשים(משנה יבמות א, א), מן סדר נשים;

א׳ — מן אבות נזיקין(משנה בבא קמא א, א), מן סדר ישועות;

כ׳ — מן כל הזבחים(משנה זבחים א, א), מן סדר קדשים;

א׳ — מן אבות טמאות(משנה כלים א, א), מן סדר טהרות;

הרי פ׳.

מכאן שעולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה למנין ק״ד;

וניתנה לכ״ו דורות שהיו מאדם הראשון ועד משה, שניתנה תורה על ידו — הרי ק״ל.

לכך היה משקל הקערה ק״ל.

המזרק — התורה המשולה ביין

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד התורה המשולה ביין,

שנאמר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי;

ולפי שדרך היין לשתות במזרק,

כמה דתימר: הַשֹּׁותִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן(עמוס ו, ו),

לכך הביא מזרק.

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ — למה?

כשם שחשבונו ע׳, כך יש ע׳ פנים בתורה.

למה נאמר בקערה אַחַת? כנגד התורה, הצריכה להיות אחת,

כמה דתימר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם(במדבר טו, כט).

למה נאמר במזרק אֶחָד?

שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כולם נתנו מרועה אחד — כלן אל אחד אמרן למשה בסיני.

למה היו שלכסף? כנגד התורה,

שנאמר בה: אִמְרוֹת יְיָ אֲמָרוֹת טְהֹורוֹת כֶּסֶף צָרוּף וגו׳(תהלים יב, ז).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — המקרא והמשנה מלאים הם, שאין אחד סותר על חברו.

סֹלֶת —

כמה דתימר: וְנֹפֶת צוּפִים(תהלים יט, יא) — כסלת שצפה על גבי נפה.

בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן — זו התורה, שצריכה לבלול במעשים הטובים,

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה ששנינו: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון(משנה אבות ב, ב).

לְמִנְחָה — שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו,

בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה, והוא בעל מעשים טובים, ושומר עצמו מן החטא.

הכף — הלוחות

כַּף אַחַת(במדבר ז, כ) — כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקדוש ברוך הוא,

כמה דתימר: וְהַלֻּוחֹות מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה(שמות לב, טז).

עֲשָׂרָה זָהָב — אלו עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות,

כמה דתימר: וַיִּכְתֹּוב עַל הַלֻּוחֹות כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן וגו׳(דברים י, ד).

זָהָב —

כמה דתימר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד),

ואומר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב.

מְלֵאָה קְטֹרֶת — שתרי״ג מצות בלולות בהן.

וכן את מוצא: תרי״ג אותיות יש מן אָנֹכִי(שמות כ, ב) עד אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ(שמות כ, יד), כנגד תרי״ג מצות;

והשבעה אותיות יתירות — כנגד שבעת ימי בראשית,

ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

הוי מְלֵאָה קְטֹרֶת — שכן ק׳ מתחלפת בד׳, ג״ר ד״ק, ועולה חשבון התיבה אחר כן למנין תרי״ג.

דבר אחר:

מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שבין כל דיבור ודיבור שהיו כתובים בלוחות, פרשיותיה ודקדוקיהאודקדוקיהא — ופרטיה הדקים שלתורה היו כתובים.

ואתייא כההיא דאמרואתייא כההיא דאמר — ובאה (דרשה זו) כאותה שאמר רבי חנניא בן אחי רבי יהושע:

יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב — אלו שני לוחות הברית, שכתוב עליהן כְּתֻובִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים(שמות לא, יח).

גְּלִילֵי זָהָב —

מה הגלים הללו, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים,

כך בין כל דיבור ודיבור, פרשיותיה שלתורה היו כתובים ודקדוקיה.

הבהמות — מקבלי התורה ושני שלומות

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, כא) — כנגד כהנים;

אַיִל אֶחָד — כנגד לוים;

כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹולָה — כנגד ישראל;

שכלם קבלו את התורה בסיני.

שְׂעִיר עִיזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, כב) — כנגד הגרים שעתידים להתגייר, ושהיו שם, שכולן ראוים,

שנאמר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה).

כהנים לויים וישראל לא נאמר, אלא הָאָדָם —

מלמד שאפילו גוי המתגייר ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, כג) — כנגד שתי תורות, המקרא והמשנה;

שכל מי שמבקרם, וזובח יצרו לעשות ככל הכתוב בהן, הוא עושה שני שלומות שבעולם — שלום למעלה ושלום למטה,

שנאמר: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי(ישעיה כז, ה).

שלשה פסוקים וששה סדרי משנה

אֵלִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

כנגד פסוקים שלשה האמורים על התורה, שבהם ששה סדרי משנה;

והם מן שתים שתים פסקותפסקות — חלקי פסוק, צלעות, וכל פסקא ופסקה מן חמש תיבות, ואלו הן:

תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וגו׳(תהלים יט, ח),

פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים וגו׳(תהלים יט, ט),

יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה וגו׳(תהלים יט, י).

לכך הקריבו לשלמים ג׳ מיני קרבנות אלו, כנגד השלשה פסוקים שבהן ששה סדרי משנה.

אתיא כההיא דאמראתיא כההיא דאמר — באה (דרשה זו) כאותה שאמר רבי תנחומא:

תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ — זה סדר נשים, שמזהיר על האדם לפרוש מן הערוה, כדי להצילו מן המיתה,

כמה דתימר: רַגְלֶיהָ יֹורְדוֹת מָוֶת(משלי ה, ה),

ואומר: כׇּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וגו׳(משלי ב, יט),

ואומר: לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וגו׳(משלי ב, טז).

עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה — זה סדר זרעים, שאדם מאמין בחייו שלעולם וזורע.

יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה — זה סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה.

פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב — זה סדר מועד, שיש בו כל המועדות, שכתוב בהן: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ(דברים טז, יד).

מִצְוַת יְיָ בָּרָה וגו׳ — זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים לקדשים.

מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו — זה סדר נזיקין, שיש בו רוב הדינים.

ולכך הקריבו מכל מין ומין ה׳ ה׳ — כנגד ה׳ תיבות הכתובות על כל סדר וסדר.

ולמה נכתבו חמש תיבות על כל סדר וסדר?

כנגד התורה, שהיא חמשה ספרים — ללמדך שהם גופי תורהגופי תורה — עיקרי התורה.

למה השם הקדוש ברוך הוא כתוב בכל סדר וסדר?

שהוא מעיד עליהן שמפיו אמרן למשה, כשם שאמר חמשה ספרי תורה.

זֶה קׇרְבַּן נְתַנְאֵל —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר התורה, התחיל משבח את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.

תרגום לעבריתוערער וקרא תגר, וטען כנגד למסעות לפי סדר המסעות (הדגלים) לקרסין לקביעת התקופות והזמנים לעיבורין לעיבור השנים, להוספת חודש סנהדריות בתי דין גדולים דפוסיו תבניותיו (שבהן נאפה לחם הפנים) פסקות חלקי פסוק, צלעות ודקדוקיהא ופרטיה הדקים גופי תורה עיקרי התורה כמה דתימר כמו שאתה אומר כההיא דתנינן כאותה ששנינו ואתייא כההיא דאמר ובאה (דרשה זו) כאותה שאמר אתיא כההיא דאמר באה (דרשה זו) כאותה שאמר

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, מדרש תנאים לדברים, בראשית רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבעצת נשיאיםבעצת נסכין
אכאילו הואכילו היא
אזְב— (הוספה)
גרגליו— (הוספה)
דדכתיב— (הוספה)
דדכתיב— (הוספה)
דדכתיב— (הוספה)
דדכתיב— (הוספה)
הלחםלהם
הבְּ— (הוספה)
העל התורהבתורה
הה— (הוספה)
הדתימרשתימ׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
§§87§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פז: חתימה: ועלו מושיעים בהר ציון

אדם, אברהם, דניאל ומשה ראו את ארבע המלכיות, ולסוף ״והיתה ליי המלוכה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אארבע מלכיות — וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן

ויקרא רבה, פרשה יג, ה · חתימה · אדם, אברהם, דניאל ומשה ראו את ארבע המלכיות, ולסוף ״והיתה ליי המלוכה״

״ראו למלכיות״ — בכתב היד ״ראוי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״רבי תנחומא אמר לה, מנחמא״ — במרגליות ״ר׳ תנחומא אמר לה ר׳ מנחמא״. ״אילו ארבעה נהרות״ — במרגליות ״אילו ארבע מלכיות״. ״על שום שפשו ופרשו״ — במרגליות ״על שום ופשו פרשיו״ (חבקוק א, ח), ואחריו ״על שום ננסה קרטה קטיע פושכא״, שאינו בכתב היד.

״הוחילי״ — בכתב היד ״הוחילו״; ״אשר שם הזהב״ — בכתב היד ״שר״; ״זו מדי״ — בכתב היד ״ו״ (תוקנו במאגרים). ״ששך עיסה כנחש״ — כך בכתב היד (האותיות מסופקות) ובמרגליות; במאגרים הוצע ״עמה״. ״ועד כוש״ — בכתב היד ״ועל״, מסומן ״כך״. אחרי ״קרן השור״ בכתב היד ״שין״, שנמחק במאגרים; ״שאין חלק״ — במרגליות ״שאין לכם חלק״.

אחרי ״ההלך קדמת אשור״ במרגליות: ״אמר רבי חונא: בשלושה דברים קדמה מלכות יון למלכות הרשעה הזאת: בנווסים ובפנוקטין ובלשון״ — אינו בכתב היד. ״אמר רבי נחמיה״ — במרגליות ״רבי יהודה ביר׳ סימון״, ושם גם ״מאה ועשרים ושבעה דוכסין״. ״דכן אתא״ — במרגליות ״דכואתא״. ״מן חורשא״ — בכתב היד ״מן נהרא״, ותוקן במאגרים.

״ירמיה ראה אותה ארי״ — ״ראה״ הושלם במאגרים. ״קדמייתא״ — בכתב היד ״קמייתא״, מסומן ״כך״. ״זו מדי״ (הדוב) — בכתב היד ״זו בבל״, ותוקן כמרגליות (הארי הוא בבל). ״ולבו מן אנש ישנון״ — כך בכתב היד (הוי״ו מסומנת ״כך״; התי״ו של ״ישתנון״ נמחקה); במרגליות ״לבביה מן אנשא ישנון״. ״ותיכפל״ הראשון — בגליון.

״אסף״ — בכתב היד ״אף״; ״אסף אמר״, ״נמשלה בחזיר״, ״כילו״, ״אותו האיש״ (בסימני היפוך) — השלמות ותיקוני מאגרים. ״כל שפרט דוד״ — ״כל״ ו״דוד״ הושלמו במאגרים, ו״שבפרט״ תוקן. ״למלך שמיא״ — בכתב היד ״לאלה׳״; ״כורש״ — בכתב היד ״כש״. ״זו יוון״ — לפניו ״מד״ שנמחק במאגרים.

״היה יורד ממרכבתו ומשתחוה, ואמר: ברוך״ — השלמת מאגרים (בכתב היד ״א׳״ ו״אלוה׳״ מחוקים); במרגליות ״אמר: בריך אלהיה שלשמעון הצדיק״. ״שמגדלת את הצדיקים״ (השפן) — בכתב היד ״שהוא מקלס להקדוש ברוך הוא. הצדיקים״, בשיבוש מן הדבר אחר הקודם; תוקן כמרגליות. ״מעלת״ (בדבר אחר האחרון) — בכתב היד ״מעלה״, ואחריו ״שמעלת״ שנמחק במאגרים.

״על חסדך ועל אמתך״ — כך בתהלים קלח, ב (במרגליות צוין תהלים קטו, א). ״סליק פרשתא״ — במרגליות בסוף הפסקה.

מקבילות: בראשית רבה טז, ה (בפרשה וחשך זו יון, ג — ארבעת הנהרות) ומד, כ (סעיף ד — ״אימה חשכה גדולה״, ״ויש מחליפין״); ״דעתיה דרבי יוחנן״ — ״על כן הכם אריה מיער… זו אדום״ — גם באסתר רבה, פתיחתא ה (בפרשה וחשך זו יון, ז).

אדם הראשון — ארבעה ראשים

אמר רבי ישמעאל בר נחמן:

כל הנביאים ראו למלכיות בעיסוקן.

אדם הראשון ראה את המלכיות בעיסוקן.

הדא הוא דכתיב:

וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן(בראשית ב, י).

רבי תנחומא אמר לה, מנחמא בשם רבי יהושע בן לוי:

עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס תרעלה לאומות העולם לעתיד לבוא.

הדא הוא דכתיב:

וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן — מקום שהדין יוצא.

מִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים — אילו ארבעה נהרות.

פישון — בבל

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן(בראשית ב, יא) — בבל, על שום שפשו ופרשו.

הוּא הַסֹּובֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה — זה נבוכדנצר הרשע,

שעלה והקיף את כל ארץ ישראל, שמחילת להקדוש ברוך הוא.

הדא הוא דכתיב:

הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ(תהלים מב, ו).

אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב — אילו דברי תורה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב) — מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל.

שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם — מקרא ומשנה, ותלמוד ואגדה.

גיחון — מדי; חדקל — יוון

וְשֵׁם הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן(בראשית ב, יג) — זו מדי, שהעמידה המן הרשע, ששך עיסה כנחש,

על שום: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ(בראשית ג, יד).

הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ — הַמֹּלֵךְ מֵהֹודּוּ וְעַד כּוּשׁ(אסתר א, א).

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל(בראשית ב, יד) — יוון,

שהיתה חדה וקלה בגזירותיה, ואומרת להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין חלק באלהי ישראל.

ההלך קדמת אשור

הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר.

אמר רבי חונא:

כל המלכיות נקראו על שום אשור — על שום שהיו מתאשרים מישראל.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

כל המלכיות שנקראו על שום נינוה — על שום שהיו מתנוים לישראל.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

כל המלכיות שנקראו על שום מצרים — על שום שהיו מצירים לישראל.

פרת — אדום

נהר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת — זו אדום, שפרת ורבת בתפילתו שלזקן.

דבר אחר: שפרת ורבת, הצירא לעולמו.

דבר אחר: שפרת ורבת, והצירא לבנו.

דבר אחר:

פְרָת — שפרת ורבת, והצירא לביתו.

דבר אחר:

פְרָת — על שום סופה, שאני עתיד ליפרע ממנה בסוף.

הדא הוא דכתיב:

פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי(ישעיה סג, ג).

אברהם — אימה חשכה גדולה נופלת

אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן:

וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹולָה נֹופֶלֶת עָלָיו(בראשית טו, יב).

אֵימָה — זו בבל, על שום נְבוּכַדְנֶצַּר(דניאל ג, יט) איתמלי חמהאיתמלי חמה — התמלא חמה.

חֲשֵׁיכָה — זו מדי, שהחשיכה בגזירותיה את ישראל:

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, יג).

גְדֹולָה — זו יוון.

אמר רבי נחמיה:

מלמד שהיתה מלכות יוון מעמדת מאה ועשרים ושבעה איפרכיןאיפרכין — מושלי מחוזות, מאה ועשרים ושבעה איסטרטיליןאיסטרטילין — מפקדי צבא.

ורבנין אמרין:

ששים ששים.

רבי ברכיה ורבי חנן על הדא דרבניןעל הדא דרבנין — על זו של החכמים:

הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹול וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב(דברים ח, טו) —

מה עקרב הזו משרצת ששים ששים, כך מלכות יוון היתה מעמדת ששים ששים.

נֹופֶלֶת עָלָיו — זו אדום, על שום לקול נפלה רָעֲשָׁה הָאָרֶץ(ירמיה מט, כא).

ויש שמחליפין

ויש שמחליפין:

אֵימָה — זו אדום, על שום ודחילאודחילא — ומפחידה, ונוראה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתיראיתירא — ביותר(דניאל ז, ז).

חֲשֵׁיכָה — זו יוון, שהיא חשיכה בגזירותיה,

שאמרה להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.

גְדֹולָה — זו מדי, על שום גִּידַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵירוֹשׁ אֶת הָמָן(אסתר ג, א).

נֹופֶלֶת עָלָיו — זו בבל, על שום נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל(ישעיה כא, ט).

דניאל — מן ימא ומן חורשא

דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן:

חזי הֲוֵית בְּחֶזְוִי די לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא(דניאל ז, ב),חזי הוית בחזוי… — רואה הייתי בחזיוני עם הלילה, והנה ארבע רוחות השמים (מגיחות לים הגדול), ״וארבע חיות גדולות עולות מן הים״. אם זכיתם — ״מן הים״; ואם לאו — מן היער. אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער. החיה הזאת, כשהיא עולה מן הנהר — אינה טורפת; עולה מן היער — היא טורפת. שכן בא (הכתוב): ״יכרסמנה חזיר מיער״. אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער. החיה הזאת, כשהיא עולה מן הנהר — אינה טורפת; עולה מן היער — היא טורפת.

רואה הייתי בחזיוני עם הלילה, והנה ארבע רוחות השמים (מגיחות לים הגדול),

וְאַרְבַּע חוון רַבְרְבָן סלקו מִן יַמָּא(דניאל ז, ג).

״וארבע חיות גדולות עולות מן הים״.

אם זכיתם — מִן יַמָּא; ואם לאו — מן חורשא.

אם זכיתם — ״מן הים״; ואם לאו — מן היער.

אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער.

הדא חיותא, כד סלקא מן נהרא — לית הוא ממכיא; סלקא מן חורשא — היא ממכיא.

החיה הזאת, כשהיא עולה מן הנהר — אינה טורפת; עולה מן היער — היא טורפת.

דכן אתא: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר(תהלים פ, יד).

שכן בא (הכתוב): ״יכרסמנה חזיר מיער״.

אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער.

הדא חיותא, כד סלקא מן נהרא — לית הוא ממכיא; סלקא מן חורשא — הוא ממכיא.

החיה הזאת, כשהיא עולה מן הנהר — אינה טורפת; עולה מן היער — היא טורפת.

שנין דא מן דא

שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא — סניאן דא מן דא:שנין דא מן… — ״שונות זו מזו״ — שונאות זו את זו:

״שונות זו מזו״ — שונאות זו את זו:

מלמד שכל אומה ששולטת בעולם היא שונאה ישראל, ומשתעבדת בהן יתיר מן הכל.

קדמייתא כאריה — בבל

קַדְמָיְיתָא כְאַרְיֵה(דניאל ז, ד) — זו בבל.

ירמיה ראה אותה ארי, ראה אותה נשר.

ראה אתה ארי: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּובְּכוֹ(ירמיה ד, ז);

חזר וראה אותה נשר: הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה(ירמיה מט, כב).

אמר לדניאל: את, מה חמיתה?אמר לדניאל: את,… — אמר (ירמיה) לדניאל: אתה, מה ראית? אמר להם: אני ראיתי פנים כאריה וכנפים של נשר. זהו ״הראשונה כאריה וכנפים של נשר לה״ — אחת היא. ״רואה הייתי עד שנמרטו כנפיה, ונטלה מן הארץ״.

אמר (ירמיה) לדניאל: אתה, מה ראית?

אמר להון: אני חמיתי אפין כאריה וגפין די נשר.

אמר להם: אני ראיתי פנים כאריה וכנפים של נשר.

הדא קַדְמָיְיתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ — חד היא.

זהו ״הראשונה כאריה וכנפים של נשר לה״ — אחת היא.

חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא.

״רואה הייתי עד שנמרטו כנפיה, ונטלה מן הארץ״.

רבי לעזר ורבי ישמעאל בר נחמן.

רבי לעזר אמר:

כל אותו ארי לקה, ולבו לא לקה,

דכתיב: וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב ליה.דכתיב: ולבב אנש… — שכתוב: ״ולב אדם ניתן לה״. ורבי ישמעאל בר נחמן אמר: אף לבו לקה, שכתוב: ״ולבו מן (לב) אדם ישנו״.

שכתוב: ״ולב אדם ניתן לה״.

ורבי ישמעאל בר נחמן אמר:

אף לבו לקה,

דכתיב: ולבו מִן אנש יְשַׁנּוֹן(דניאל ד, יג).

שכתוב: ״ולבו מן (לב) אדם ישנו״.

דמיא לדוב — מדי

חזה הוית וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי(דניאל ז, ה) תיניינא דמיא לדוב — זו מדי.חזה הוית וארו… — רואה הייתי, והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב — זו מדי. אמר רבי יוחנן: ״דומה לדוב״ — (חסר) כתוב: זאב היה שמה. לדעת רבי יוחנן, שאמר רבי יוחנן:

רואה הייתי, והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב — זו מדי.

אמר רבי יוחנן:

דמיא לדוב — ״ודוב״ כתיב: ודוב היה שמה.

״דומה לדוב״ — (חסר) כתוב: זאב היה שמה.

אדעתא דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:

לדעת רבי יוחנן, שאמר רבי יוחנן:

עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר(ירמיה ה, ו) — זו בבל;

זְאֵב עֲרָבוֹת יְשׇׁודְדֵם — זו מדי;

נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם — זו יוון;

כׇּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף — זו אדום.

למה? כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁובוֹתֵיהֶם.

כנמר — יוון; חיוה רביעאה — אדום

חָזֵה הֲוֵית וארו אׇחֳרִי כִּנְמַר(דניאל ז, ו) — זו יוון,חזה הוית וארו… — ״רואה הייתי, והנה אחרת כנמר״ — זו יוון, שהיתה מנמרת בגזירותיה, ואומרת להם לישראל: כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל. אחר זה ״רואה הייתי בחזיונות הלילה, והנה חיה רביעית, אימתנית ונוראה וחזקה ביותר״ — זו אדום.

״רואה הייתי, והנה אחרת כנמר״ — זו יוון,

שהייתה מנמרת בגזירותיה, ואומרת להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.

שהיתה מנמרת בגזירותיה, ואומרת להם לישראל: כתבו על קרן השור שאין להם חלק באלהי ישראל.

בתר דנא חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי עם לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דחילא וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתירא — זו אדום.

אחר זה ״רואה הייתי בחזיונות הלילה, והנה חיה רביעית, אימתנית ונוראה וחזקה ביותר״ — זו אדום.

שקולה כנגד שלשתן

דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזו בלילה אחד. ולמה?

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

רבי יוחנן אמר: ששקולה כנגד שלשתן.

ורבי שמעון בן לקיש אמר:

״יתירא״.

מותיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף(יחזקאל כא, יט).מותיב רבי יוחנן… — מקשה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ״בן אדם הנבא והך כף אל כף״. זו — מה עושה בה רבי שמעון בן לקיש? עושה בה: ״ותכפל״ (כפולה).

מקשה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ״בן אדם הנבא והך כף אל כף״.

דא מה עביד לה רבי שמעון בן לקיש? עביד לה: וְתִיכָּפֵל.

זו — מה עושה בה רבי שמעון בן לקיש? עושה בה: ״ותכפל״ (כפולה).

משה — הגמל, השפן, הארנבת והחזיר

משה ראה את המלכיות בעיסוקן:

אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן(דברים יד, ז).

אֶת הַגָּמָל — זו בבל: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ(תהלים קלז, ח).

אֶת הַשָּׁפָן — זו מדי.

רבנין ורבי יהודה ברבי סימון.

רבנין אמרין:

מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

דריוש האחרון בנה שלאסתר היה — טהור מאמו, וטמא מאביו.

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת — זה יוון: אמו שלתלמי המלך ארנבת שמה.

וְאֶת הַחֲזִיר(דברים יד, ח) — זה אדום.

משה נתן שלשתן בפסוק אחד, ולזו בפסוק אחד. למה?

רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי יוחנן אמר: שהיא שקולה כנגד שלשתן.

ורבי שמעון בן לקיש אמר:

״יתירא״.

מתיב רבי יוחנן לריש לקיש: בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף.מתיב רבי יוחנן… — מקשה רבי יוחנן לריש לקיש: ״בן אדם הנבא והך כף אל כף״. זו — מה עושה בה ריש לקיש? עושה בה: ״ותכפל״ (כפולה).

מקשה רבי יוחנן לריש לקיש: ״בן אדם הנבא והך כף אל כף״.

דא מה עביד לה ריש לקיש? עביד לה: וְתִיכָּפֵל.

זו — מה עושה בה ריש לקיש? עושה בה: ״ותכפל״ (כפולה).

אסף ומשה — למה נמשלה בחזיר

רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון:

מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים: אסף ומשה.

אסף אמר: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר;

משה אמר: וְאֶת הַחֲזִיר.

למה נמשלה בחזיר?

לומר לך: מה חזיר הזה, בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו, הוא אומר: ראו שאני טהור!

כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה, וחומסת וגוזלת, ונראת כילו שהיא מצעת בימה.

מעשה בשלטון בקיסרי

מעשה בשלטון אחד בקיסרי, שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפין ואת המכשפין.

ואמר לסנקליטיןלסנקליטין — לחברי מועצת השלטון (הסנאט) שלו: שלשתן עשה אותו האיש בלילה אחד.

דבר אחר — מקלסת

דבר אחר:

אֶת הַגָּמָל(ויקרא יא, ד) — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שהיא מקלסת להקדוש ברוך הוא.

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי ישמעאל בר נחמן:

כל שפרט דוד כלל אותו הרשע בפסוק אחד:

כען אנא נְבֻוכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ד, לד).כען אנא נבוכדנצר… — עתה אני, ״נבוכדנצר, משבח ומרומם ומפאר למלך השמים״ וגו׳. ״משבח״ — ״שבחי ירושלם את יי״; ״ומרומם״ — ״ארוממך יי כי דליתני״; ״ומפאר למלך השמים״ — ״יי מלך ירגזו עמים״; ״שכל מעשיו אמת״ — ״על חסדך ועל אמתך״; ״ודרכיו משפט״ — ״ידין עמים במישרים״; ״ואת ההולכים בגאוה״ — ״יי מלך גאות לבש״; ״יכול להשפיל״ — ״וכל קרני רשעים אגדע״.

עתה אני, ״נבוכדנצר, משבח ומרומם ומפאר למלך השמים״ וגו׳.

מְשַׁבַּח — שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְיָ(תהלים קמז, יב);

וּמְרוֹמֵם — אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי(תהלים ל, ב);

״ומרומם״ — ״ארוממך יי כי דליתני״;

וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא — יְיָ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים(תהלים צט, א);

״ומפאר למלך השמים״ — ״יי מלך ירגזו עמים״;

דִּי כׇל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט — עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ(תהלים קלח, ב);

״שכל מעשיו אמת״ — ״על חסדך ועל אמתך״;

וְאֹורְחָתֵיהּ דִּין — יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים(תהלים צו, י);

״ודרכיו משפט״ — ״ידין עמים במישרים״;

וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה — יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א);

״ואת ההולכים בגאוה״ — ״יי מלך גאות לבש״;

יָכִיל לְהַשְׁפָּלָה — וְכׇל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ(תהלים עה, יא).

״יכול להשפיל״ — ״וכל קרני רשעים אגדע״.

אֶת הַשָּׁפָן(ויקרא יא, ה) — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמקלסת להקדוש ברוך הוא:

כֹּה אָמַר כֹּורֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי וגו׳(עזרא א, ב).

אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) — זו יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִיא — שמקלסת להקדוש ברוך הוא:

אלכסנדרוס, כד הוה חמיכד הוה חמי — כשהיה רואה לשמעון הצדיק, היה יורד ממרכבתו ומשתחוה, ואמר: ברוך אלהי של שמעון הצדיק.

אֶת הַחֲזִיר(ויקרא יא, ז) — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שאינה מקלסת להקדוש ברוך הוא;

ולא דייה שאינה מקלסת, אלא מחרפת ומגדפת ואומרת:

מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ(תהלים עג, כה).

דבר אחר — מגדלת את הצדיקים

דבר אחר:

אֶת הַגָּמָל — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמגדלת את הצדיקים:

וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּאבתרע מלכא — בשער המלך(דניאל ב, מט).

וְאֶת הַשָּׁפָן — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמגדלת את הצדיקים:

וּמׇרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ(אסתר ב, יט).

אֶת הָאַרְנֶבֶת — זו יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִיא — שמגדלת את הצדיקים:

אלכסנדרוס מקדון, כד הוה חמי שמעון הצדיק, הוה קאים על ריגליה.אלכסנדרוס מקדון, כד… — אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו. אמרו לו: יהודי (הוא) — אינך יכול לראותו (בלי לעמוד)? מפני יהודי אתה עומד!

אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו.

אמרין ליה: יהודאי — לית את יכיל למיחמי? מן קדם יהודיי את קאים!

אמרו לו: יהודי (הוא) — אינך יכול לראותו (בלי לעמוד)? מפני יהודי אתה עומד!

אמר להן: בשעה שאני יוצא למלחמה — כדמותו אני רואה, ונוצח.

אֶת הַחֲזִיר — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שאינה מגדלת את הצדיקים;

ולא דייה שאינה מגדלת, אלא הורגת.

הדא הוא דכתיב:

קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ(ישעיה מז, ו) — זה רבי עקיבה וחביריו.

דבר אחר — גוררת מלכות אחריה

דבר אחר:

אֶת הַגָּמָל — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שגררה מלכות אחריה;

אֶת הַשָּׁפָן — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שגררה מלכות אחריה;

אֶת הָאַרְנֶבֶת — זה יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא — שגררה מלכות אחריה;

וְאֶת הַחֲזִיר — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שלא גררה מלכות אחריה.

ולמה נקרא שמה חזיר? שמחזרת עטרת לבעלה.

הדא הוא דכתיב:

וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה(עובדיה א, כא).

תרגום לעבריתאיתמלי חמה התמלא חמה איפרכין מושלי מחוזות איסטרטילין מפקדי צבא על הדא דרבנין על זו של החכמים ודחילא ומפחידה, ונוראה לסנקליטין לחברי מועצת השלטון (הסנאט) בתרע מלכא בשער המלך

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהוחיליהוחילו
אאשרשר
אזוו
אועדועל
אחורשאנהרא
אראה— (הוספה)
אקדמייתאקמייתא
אמדיבבל
אוהך— (הוספה)
אאסףאף
אאסף— (הוספה)
אאמר— (הוספה)
אלמה— (הוספה)
אנמשלהמשלה
אבחזירחזיר
אכילוכולו
אהאיש— (הוספה)
אכל— (הוספה)
אשפרטשבפרט
אדוד— (הוספה)
אלמלךלאלה׳
אכורשכש
אשמקלסתמקלסת
אהיה יורד ממרכבתו ומשתחוה, ואמר: ברוך— (הוספה)
אשמגדלת אתשהוא מקלס להקדוש ברוך הוא
אמעלתמעלה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
§§88§§

יום שלישי (במדבר ז, כד–כט)

קריאת היום: קרבן אליאב בן חלן נשיא זבולן. ההלכה — ״אין מלאים אלא שלמים״ (בבלי מנחות), על ״שניהם מלאים סלת״ שבקריאה; הדרשה מבמדבר רבה; והחתימה מויקרא רבה — ״שאת או ספחת או בהרת״, ארבע מלכויות.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פח: הלכה: אין מלאים אלא שלמים

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, כה)

חצי עשרון שהפריש אינו קדוש עד שיהא שלם; ובזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש; חביתי כהן גדול — אינה קדושה לחצאין, ״מנחה מחציתה״, או קדושה; חצי עשרון ודעתו להוסיף — ״מלאים״, אין מלאים אלא שלמים; מנחה קדושה בלא שמן ובלא לבונה; כלי הלח מקדשין את הלח ומדות היבש את היבש; מזרקות מקדשות את היבש — ״שניהם מלאים סלת״; מחלוקת רב ושמואל במה מעכב במנחה; דורות משעה; ״תנא בה קרא תריסר זימנין״; שבע מדות של לח; ב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אאין מלאים אלא שלמים — בזמן שדעתו להוסיף

ברייתא, בבלי מנחות פרק א, ח ע״א · הלכה · ברייתא · חצי עשרון שהפריש אינו קדוש עד שיהא שלם; ובזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש

הברייתא גם להלן, בסוגיית חביתי כהן גדול (מנחות פרק א, ח ע״א), ראיה לדברי רבי יוחנן בהפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף.

״(כלומר שאינו קדוש עד שיהא עשרון שלם)״ — מחוק בדפוס וילנא; בדפוס ונציה בפנים, ואינו בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121.

תניא:

מְלֵאִים(במדבר ז, יג) — אין מלאים אלא שלמים (כלומר שאינו קדוש עד שיהא עשרון שלם);

ואמר רבי יוסי:

אימתי? בזמן שאין דעתו להוסיף;

אבל בזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש.

בחביתי כהן גדול — הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף

בבלי מנחות פרק א, ח ע״א · הלכה · סוגיא · חביתי כהן גדול — אינה קדושה לחצאין, ״מנחה מחציתה״, או קדושה; חצי עשרון ודעתו להוסיף — ״מלאים״, אין מלאים אלא שלמים

״גופא, חביתי כהן גדול…״ עד ״על כרחיך רב כרבי יוחנן סבירא ליה״; לפניה ״רבי אלעזר סבר לה כמאן דאמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן״, ואחריה ״גופא, אמר רב: מנחה קדושה בלא שמן״ — סוגיא אחרת (מנחות פרק א, ח ע״א–ע״ב).

״אמר רבי אחא: מאי טעמא דרבי יוחנן״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״א׳ רבא״; בכ״י מינכן 95 בלי שם האומר.

״(כלומר שאינו קדוש עד שיהא עשרון שלם)״ — מחוק בדפוס וילנא; בדפוס ונציה בפנים, ואינו בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121. ״(ובלא לבונה)״ — מחוק בדפוס וילנא; בדפוס ונציה בפנים, ואינו בכ״י מינכן 95.

גופא: חביתי כהן גדול —

רבי יוחנן אמר:

אינה קדושה לחצאין;

ורבי אלעזר אמר:

מתוך שקרבה לחצאין — קדושה לחצאין.

אמר רבי אחא:

מאי טעמא דרבי יוחנן? אמר קרא: מִנְחָה(ויקרא ו, יג) (כ״י וטיקן 120–121: תמיד) מַחֲצִיתָהּ — הביא מנחה, ואחר כך חוציהו.

רש״י מנחה מחציתה — מנחה תמיד מחציתה בבקר וגומר הביא מנחה שלימה של עשרון דאין מנחה פחותה מעשרון ואחר כך חוציהו.

רש״י מחציתה — משמע מחציתה של שלימה זו שלפניו.

מיתיבי: חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו.

ותניא: אילו נאמר ״מנחה מחצית״, הייתי אומר: מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב;

תלמוד לומר: מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר — מחצה משלם הוא מביא.

למצוה.

אמר ליה רב גביהא מבי כתיל לרב אשי: והא ״חוקה״ כתיב בה!

רש״י והא חוקה כתיב בה — חק עולם ליי וגו׳ (ויקרא ו) דמשמע מתוך שלם.

אמר ליה: לא נצרכא אלא להביאה שלם מביתו.

רש״י אלא להביא עשרון שלם מביתו — אבל לענין קידוש בכלי שרת אם רצה מקדש לחצאין.

רש״י ומשני כי מצריך קרא להביא שלם למצוה בעלמא ולעולם אם קדשה לחצאין מקודש ואינה יוצאה שוב לחולין.

ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והא איתמר: הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף —

רש״י ודעתו להוסיף — להשלים עשרון כדאמרינן לקמן בפרק המנחות והנסכים (דף קג.) דאין מנחה פחותה מעשרון דהאומר הרי עלי חצי עשרון מביא עשרון שלם.

רב אמר:

אינו קדוש;

ורבי יוחנן אמר:

קדוש.

ואם איתא — לילף מחביתין!

רש״י ואם איתא — דגבי חביתין אינו קדוש.

וכי תימא: רבי יוחנן מילתא ממילתא לא יליף —

והאמר רבי יוחנן: שלמים ששחטן בהיכל — כשירין, דכתיב: וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא ג, ב) — שלא יהא טפל חמור מעיקר!

רש״י ושחטו — בשלמים כתיב.

רש״י פתח אהל מועד — בעזרה וכיון שעזרה כשרה כל שכן דהיכל (שלם) כשר דלא תהא עזרה שהיא טפל חמורה מן העיקר אלמא יליף היכל מעזרה.

דעתו להוסיף שאני,

דתניא: מְלֵאִים(במדבר ז, יג) — אין מלאים אלא שלמים (כלומר שאינו קדוש עד שיהא עשרון שלם);

רש״י אין מלאים — שהיו מלאים ממש המזרקים סלת אלא מלאים כל העשרונות שקדשו בתוכו שלמים היו.

ואמר רבי יוסי: אימתי? בזמן שאין דעתו להוסיף; אבל בזמן שדעתו להוסיף — ראשון ראשון קדוש.

רש״י מלאים — שניהם מלאים סלת.

ורב, בחביתין כמאן סבירא ליה?

רש״י ורב — דאמר במפריש חצי עשרון שאינו קדוש.

אי כרבי אלעזר — לילף מחביתין!

רש״י מחביתין — ולקדוש.

וכי תימא: רב מילתא ממילתא לא יליף —

רש״י מילתא ממילתא לא יליף — הילכך שאר מנחות לא אמר דליהוו כחביתין דחביתין דין הוא דלקדשו לחצאין אבל שאר מנחה לא.

והאמר רב: מנחה קדושה בלא שמן (ובלא לבונה) — שכן מצינו בלחם הפנים;

רש״י מנחה קדושה בלא שמן — אם נתן עשרון סולת בכלי שרת אף על פי שאין שם שמן ולא יצא לחולין וצריך להביא שמן ולהקריבה.

רש״י שכן מצינו בלחם הפנים — שהיא מנחה ואין בה שמן אבל לבונה יש בה כגון בזיכין.

בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים;

בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא!

על כרחיך רב כרבי יוחנן סבירא ליה.

רש״י על כרחך כרבי יוחנן ס״ל — בחביתין דלא קדשה הלכך גמר שאר מנחות מחביתין.

רש״י מנחת נסכים — הבאין עם כל הזבח כדכתיב בתמיד עשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן וגו׳ (במדבר כ״ח:ה׳) ואין בה לבונה.

גמנחה קדושה בלא שמן — מזרקות מקדשין את היבש

בבלי מנחות פרק א, ח ע״א–ע״ב · הלכה · סוגיא · מנחה קדושה בלא שמן ובלא לבונה; כלי הלח מקדשין את הלח ומדות היבש את היבש; מזרקות מקדשות את היבש — ״שניהם מלאים סלת״

״גופא, אמר רב: מנחה קדושה בלא שמן״ והסוגיא עליו, עד ״מנחה לגבי דם כיבש דמיא״; לפניה ״על כרחיך רב כרבי יוחנן סבירא ליה״ — סוף סוגיית חביתי כהן גדול, ואחריה ״גופא, אמר רבי אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל כשרה״ — מימרא אחרת. המשנה ״כלי הלח מקדשין את הלח…״ — זבחים ט, ז.

סוגיא תאומה — בבלי זבחים פרק ט, פח ע״א, על המשנה ״כלי הלח מקדשין את הלח״ (זבחים ט, ז): דברי שמואל ״לא שנו אלא מדות…״ עם קושית רב אחא מדפתי ותירוציה, כמעט מלה במלה; נדפסה כאן אחת, ושינויי זבחים בתוכה. בזבחים הפסוק בקיצור, ״שניהם מלאים סולת״, ואין שם ״(של דם)״ ולא ״(דהיינו לבונה… האי בלא האי)״.

״(ואין דינה כעשרון חסר)״, ״(והלא אינו עשוי אלא למדידת קמח בלבד והקמח אינו קדוש בלא שמן)״, ״(של דם)״, ״(דהיינו לבונה… קסבר שמואל האי בלא האי)״ — מחוקים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה בפנים, ואינם בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 118–119, 120–121, ולא בסוגיא שבזבחים.

״רב אחא מדפתי״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״לרב אדא מדיפתי״.

דברי שמואל ״לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין״ — גם בבבלי מנחות פרק ג, יט ע״ב.

גופאגופא — גוף הדבר (חזרה אל הענין שנזכר):

אמר רב:

מנחה קדושה בלא שמן (ואין דינה כעשרון חסר) — שכן מצינו בלחם הפנים;

בלא לבונה — שכן מצינו במנחת נסכים;

בלא שמן ובלא לבונה — שכן מצינו במנחת חוטא.

ושמן ולבונה קדשי האי בלא האי והאי בלא האי:ושמן ולבונה קדשי… — ושמן ולבונה מתקדשים זה בלא זה וזה בלא זה:

ושמן ולבונה מתקדשים זה בלא זה וזה בלא זה:

רש״י האי בלא האי — שמן בלא סלת ובלא לבונה ולבונה בלא שמן וסלת שכן מצינו בבזיכין שמקדשין את הלבונה בלא שמן וסלת ואי קשיא הא אתי לחם הפנים בהדייהו לאו פירכא היא שהרי אינו מתקדש עם הלבונה בבזיכין ומיהו אשכחן דכלי שרת מקדשין לבונה שבתוכן בלא שמן וסולת.

שמן — שכן מצינו בלוג שמן של מצורע;

לבונה — שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין.

ורבי חנינא אמר:

לא זו קדושה בלא זו, ולא זו קדושה בלא זו.

רש״י לא זו קדושה בלא זו — בכל המנחות הטעונות שמן ולבונה אין כלי שרת מקדש אחד מהם אלא א״כ שלשתן ביחד בכלי.

ולרבי חנינא, עשרון למה נמשח (והלא אינו עשוי אלא למדידת קמח בלבד, והקמח אינו קדוש בלא שמן)?

רש״י ולרבי חנינא עשרון — שהיתה במקדש לצורך מנחות כדאמר בפ׳ שתי מדות (לקמן פז.).

רש״י למה נמשח — בשמן המשחה כדי לקדש את הנתון בתוכו הלא אינו מתקדש כלום לר׳ חנינא דאין מחזיק לא שמן ולא לבונה עם העשרון של סולת. ומשני: לצורך מנחת חוטא — נמשח דסולת גרידתא הוא.

למנחת חוטא.

ולוג למה נמשח?

ללוג של מצורע.

ואף שמואל סבר לה להא דרב,ואף שמואל סבר… — ואף שמואל סובר כזו של רב,

ואף שמואל סובר כזו של רב,

רש״י להא דרב — דכלי שרת מקדש סולת גרידתא אף על גב דלא חזי להקטיר בלא שמן.

דתנן: כלי הלח מקדשין את הלח, ומדות היבש מקדשין את היבש; ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדות היבש מקדשין את הלח.

רש״י דתנן — במס׳ זבחים בפ׳ המזבח מקדש הראוי לו.

רש״י מדות של יבש — שתים היו עשרון וחצי עשרון בפ׳ שתי מדות (לקמן פז.).

ואמר שמואל:

לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות (של דם) מקדשות את היבש (בבלי זבחים פרק ט, פח ע״א: מקדשין),

רש״י ל״ש — דאין כלי הלח מקדשין יבש אלא במדות לח הין וחצי הין כו׳ בפ׳ שתי מדות (שם פז.) דכל מדה לא חזיא אלא למילתא למדוד הלכך (לח) לא מיקדשין דמדת לח לא חזיא למדוד יבש דאין בלח עשרון וחצי עשרון.

רש״י אבל מזרקות — (של דם) — שהן כלי לח מקדשין יבש.

שנאמר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, יג).

רש״י שניהם מלאים סלת — ובמנחת נסכים קמשתעי דטעונה שמן וקאמר דמזרק וקערה קדשו סלת אלמא אית ליה לשמואל דכלי שרת מקדשין סלת בלי שמן ואם תאמר לר׳ חנינא קשיא מתניתין דקתני מדות יבש מקדשין יבש איהו מוקי לה בעשרון דמנחת חוטא.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מנחה לחה היא!אמר ליה רב… — אמר לו רב אחא מדפתי לרבינא: (והרי) מנחה — לחה היא! אמר לו: לא הוצרך (שמואל לומר) אלא ליבש שבה (כלומר הלבונה. ואם תעלה על דעתך ששמואל סובר אין מנחה קדושה עד שיהיו כולם יבש שבה, היאך תמצא אותה? והלא כולם לחים הם מפני השמן! אלא למד מכאן ששמואל סובר: זה בלא זה). ואם תרצה אמור: מנחה לגבי דם — כיבש היא נחשבת.

אמר לו רב אחא מדפתי לרבינא: (והרי) מנחה — לחה היא!

רש״י מנחה לחה היא — דבלולה בשמן ומהאי קרא לא תיפוק דמזרקין מקדשין יבש.

אמר ליה: לא נצרכא אלא ליבש שבה (דהיינו לבונה.

אמר לו: לא הוצרך (שמואל לומר) אלא ליבש שבה (כלומר הלבונה.

רש״י לא נצרכא אלא ליבש שבה — מנחה בלולה א״א בלא קרטין סלת יבש שלא יגיע בהן השמן ואפילו הכי מתקדשין במזרקין וכי היכי דאותו יבש מתקדש מסתברא נמי דסלת יבש נמי בלא (סלת) שמן מיקדשין.

ואי סלקא דעתך קסבר שמואל אין מנחה קדושה עד שיהו כולן יבש שבה, היכי משכחת לה? והלא כולן לחים הן מפני השמן! אלא שמע מינה קסבר שמואל האי בלא האי).

ואם תעלה על דעתך ששמואל סובר אין מנחה קדושה עד שיהיו כולם יבש שבה, היאך תמצא אותה? והלא כולם לחים הם מפני השמן! אלא למד מכאן ששמואל סובר: זה בלא זה).

ואיבעית אימא: מנחה לגבי דם — כיבש דמיא.

ואם תרצה אמור: מנחה לגבי דם — כיבש היא נחשבת.

רש״י ואיבעיא אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא — דדם הוא צלול ומנחה הויא כעיסה ואפ״ה מקדש לה מזרק שהוא כלי דם הלכך יבשה גמורה נמי מקדש.

תרגום לעבריתגופא גוף הדבר (חזרה אל הענין שנזכר)

דדורות משעה — תנא בה קרא תריסר זימנין

בבלי מנחות פרק ג, יט ע״ב · הלכה · סוגיא · מחלוקת רב ושמואל במה מעכב במנחה; דורות משעה; ״תנא בה קרא תריסר זימנין״

הסוגיא מן ״גופא, אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה מנחה אינו אלא לעכב״ (בגמרא על משנה מנחות ג, ב, ״לא יצק לא בלל… כשרה״) עד הקושיא על שמואל ותשובתה ״שאני התם דתנא בה קרא תריסר זימנין״ — שתים עשרה פעמים בקרבנות הנשיאים; אחריה ״אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה״ — הקושיות על רב, שקלא וטריא אחר.

״וימלא כפו ממנה״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121 נוסף: ״ויקטר על המזבח״.

דברי שמואל ״לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין… שניהם מלאים סלת״ — בסוגייתם בבבלי מנחות פרק א, ח ע״ב (וזבחים פח ע״א).

גופאגופא — גוף הדבר (חזרה אל הענין שנזכר), אמר רב:

כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה מנחה (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121, דפוס ונציה: בתורת מנחה) — אינו אלא לעכב;

ושמואל אמר: גרש ושמן מעכבין, ואין דבר אחר מעכב.

ולשמואל, אף על גב דתנא ביה קרא — לא מעכבא ליה?ולשמואל, אף על… — ולשמואל, אף על פי ששנה בו הכתוב — אינו מעכב בו? אלא, כל מקום ששנה בו הכתוב — ודאי מעכב; וכאן — ב״מלא קומצו״ ״בקומצו״ הם נחלקים; ששנינו (בברייתא): מלא קומצו — בקומצו, שלא יעשה מדה לקומץ. רב סובר: גם זה שנה בו הכתוב, שכתוב: ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה; ושמואל (סובר): דורות משעה אין אנו למדים. ואין שמואל למד דורות משעה? והרי שנינו: כלי הלח מקדשין את הלח, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח; ואמר שמואל: לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, שכתוב: שניהם מלאים סלת! שונה שם — ששנה בו הכתוב שתים עשרה פעמים.

ולשמואל, אף על פי ששנה בו הכתוב — אינו מעכב בו?

רש״י ואע״ג דתנא ביה קרא כו׳ — בתמיה.

אלא, כל היכא דתנא ביה קרא — ודאי מעכבא;

אלא, כל מקום ששנה בו הכתוב — ודאי מעכב;

והכא — במלא קומצו בקומצו קא מיפלגי;

וכאן — ב״מלא קומצו״ ״בקומצו״ הם נחלקים;

דתניא: מלא קומצו — בקומצו, שלא יעשה מדה לקומץ.

ששנינו (בברייתא): מלא קומצו — בקומצו, שלא יעשה מדה לקומץ.

רש״י מלא קומצו — כתיב בחד דוכתא הדר שני בדבוריה וכתיב בקומצו למידרש מיניה בידו יקמוץ לא יעשה כלי למדת קומצו.

רב סבר: הא נמי תנא ביה קרא, דכתיב וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה(ויקרא ט, יז);

רב סובר: גם זה שנה בו הכתוב, שכתוב: ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה;

רש״י כפו — ולא כלי הילכך אם קמץ בכלי פסל.

ושמואל: דורות משעה לא ילפינן.

ושמואל (סובר): דורות משעה אין אנו למדים.

רש״י דורות משעה לא ילפינן — הכי קאמר חזרה דגרש ושמן הוא דאתאי לעיכובא וכן דוגמתה שהוחזרו בתורה מנחת דורות אבל וימלא כפו לא חזרה היא.

ולא יליף שמואל דורות משעה? והתנן: כלי הלח מקדשין את הלח, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח;

ואין שמואל למד דורות משעה? והרי שנינו: כלי הלח מקדשין את הלח, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח;

ואמר שמואל: לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, דכתיב שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת(במדבר ז, יג)!

ואמר שמואל: לא שנו אלא מדות, אבל מזרקות מקדשין, שכתוב: שניהם מלאים סלת!

רש״י לא שנו — דאין מקדיש יבש אלא במדת לח כגון הין ולוג דכל מדה לא חזיא ליה אלא למילתיה למדות והין ולוג במדת יבש ליכא.

רש״י אבל מזרקות — שהן כלי דם מקדשין סלת יבש ויליף טעמא מנשיאים אלמא גמר דורות משעה.

שאני התם — דתנא בה קרא תריסר זימנין.

שונה שם — ששנה בו הכתוב שתים עשרה פעמים.

תרגום לעבריתגופא גוף הדבר (חזרה אל הענין שנזכר)

השבע מדות של לח — בירוצי המדות

בבלי מנחות פרק י, פז ע״ב – פח ע״א · הלכה · סוגיא · שבע מדות של לח; בירוצי המדות; ״מלאים״ — שלא יחסר ושלא יותיר

הסוגיא מן הברייתא ״תנו רבנן: שבע מדות של לח היו במקדש״ (על משנה מנחות ט, ב) עד מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ב״מלאים״; אחריה ״אמר מר: רבי שמעון אומר לא היה שם הין״ — דברי רבי שמעון שבברייתא, שקלא וטריא אחר.

״(רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתות היו בהין וכו׳)״ — לשון המשנה, בסוגריים בדפוס וילנא.

תנו רבנן:

שבע מדות של לח היו במקדש:

רביעית לוג, וחצי לוג, ולוג, ורביעית ההין, ושלישית ההין, וחצי הין, והין — דברי רבי יהודה;

רבי מאיר אומר: הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית לוג.

רבי שמעון אומר:

לא היה שם הין — וכי מה היה הין משמש?

את מי אביא תחתיו? אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבו היה מודד לחביתי כהן גדוללחביתי כהן גדול — למנחת החביתין שהכהן הגדול מקריב בכל יום — לוג ומחצה בבקר, לוג ומחצה בין הערבים.

רש״י את מי אביא תחתיו — להשלים שבע מדות.

אמרו לו: חצי לוג היתה שם, ואפשר לשער בחצי לוג!

אמר להם: אף לדבריכם — [חצי לוג] ולוג לא יעשה, רביעית היתה שם ואפשר לשער ברביעית!

אלא זה הכלל היה במקדש: כלי שמשמש מדה זו — אינו משמש מדה אחרת.

(רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתותשנתות — סימנים, חריצים (לשיעור המדות) היו בהין וכו׳):

מאי איכא בין רבי מאיר לרבי יהודה?מאי איכא בין… — מה יש בין רבי מאיר לרבי יהודה? אמר רבי יוחנן: עודפי המדות (הנשפכים על שפתן) יש ביניהם. מי שאומר ממטה למעלה — סובר: עודפי המדות נתקדשו, ורביעית נתן לו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו ״שער (בה)״, שבזה נכנסים בהן העודפים; מי שאומר ממעלה למטה — סובר: עודפי המדות לא נתקדשו, והין נתן לו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו ״שער״, שבזה יוצאים העודפים. אביי אמר: לדברי הכל, עודפי המדות — יש לומר נתקדשו ויש לומר לא נתקדשו, וכאן ב״מלאים״ הם נחלקים; מי שאומר מלמעלה למטה — סובר: ״מלאים״ — שלא יחסר ושלא יותיר; ומי שאומר ממטה למעלה — ״מלאים״ — שלא יחסר, אבל יותיר — ״מלאים״ קרוי בו.

מה יש בין רבי מאיר לרבי יהודה?

אמר רבי יוחנן: בירוצי מדות איכא בינייהו.

אמר רבי יוחנן: עודפי המדות (הנשפכים על שפתן) יש ביניהם.

רש״י בירוצי המדות — (המלא גודש) כשמודדין יין וממלא כלי ביותר יש בו בירוצין ואם מיד מערה בכלי גדול נמצאו בירוצין בתוכו ואם לאו נופל לארץ מאליהן.

למאן דאמר ממטה למעלה — קסבר בירוצי המדות נתקדשו, ורביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה ״שער״, דקא עיילי להו בירוצין;

מי שאומר ממטה למעלה — סובר: עודפי המדות נתקדשו, ורביעית נתן לו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו ״שער (בה)״, שבזה נכנסים בהן העודפים;

רש״י [למ״ד] ממטה למעלה — דחשיב רביעית בראשון.

רש״י קסבר בירוצי המדות נתקדשו ורביעית יהיב רחמנא למשה ואמר ליה — [משתי] אלה עשה חצי לוג ומשתי חצי לוג וכן הין.

רש״י שער דעיילי בהו בירוצין — שיהא החצי לוג גדול שיכנסו בו שתי רביעיות ובירוציהן דבסתמא הכי הוא שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג בירוציה נופלין לתוכה ואינן נשפכין לארץ.

למאן דאמר ממעלה למטה — קסבר בירוצי מדות לא נתקדשו, והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה ״שער״, בהא דקא נפקי בירוצין.

מי שאומר ממעלה למטה — סובר: עודפי המדות לא נתקדשו, והין נתן לו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו ״שער״, שבזה יוצאים העודפים.

רש״י ור״מ דחשיב הין ברישא קסבר לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר לו לעשות ממנו חצי ההין ושלישית ההין וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין בירוציהן נשפכין לארץ אלמא הכי קאמר ליה שער דיפקו הבירוצין.

אביי אמר: דכולי עלמא בירוצי המדות — איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במְלֵאִים(במדבר ז, יג) קא מיפלגי;

אביי אמר: לדברי הכל, עודפי המדות — יש לומר נתקדשו ויש לומר לא נתקדשו, וכאן ב״מלאים״ הם נחלקים;

רש״י במלאים קא מיפלגי — [דכתיב] שניהם מלאים סולת וה״ה לכל המדות דקרא מאן דחשיב הין ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות [למדת] הין דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות כשמודדו לתוך אחת גדולה יתירות עליה (מפניא) [מפני] האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודדין בהין את חצי ההין שופך מן היין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא.

מאן דאמר מלמעלה למטה — קא סבר: ״מלאים״ — שלא יחסר ושלא יותיר;

מי שאומר מלמעלה למטה — סובר: ״מלאים״ — שלא יחסר ושלא יותיר;

רש״י קסבר מלאים שלא יחסר — אבל אם הותיר מלאים קרינן ביה.

ומאן דאמר ממטה למעלה — ״מלאים״ — שלא יחסר, אבל יותיר — ״מלאים״ קרינא ביה.

ומי שאומר ממטה למעלה — ״מלאים״ — שלא יחסר, אבל יותיר — ״מלאים״ קרוי בו.

רש״י שפיר קאמר להו ר״ש לרבנן — וכי מה היה ההין משמש.

תרגום לעבריתלחביתי כהן גדול למנחת החביתין שהכהן הגדול מקריב בכל יום שנתות סימנים, חריצים (לשיעור המדות)

חילופי נוסח והשלמות

בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§89§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, כד–כט

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן־חֵלֹן(במדבר ז, כד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · פט: ביום השלישי נשיא לבני זבולן

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן(במדבר ז, כד)

המלך מקדים לעמו, ונחשון אינו קרוי נשיא; זבולן, שפרנס את יששכר בפרקמטיא, הקריב אחריו על סדר השותפות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אשותפות זבולן ויששכר

במדבר רבה, פרשה יג, יז · דרשת הפסוק · ״ביום השלישי נשיא לבני זבולן אליאב בן חלון״ · המלך מקדים לעמו, ונחשון אינו קרוי נשיא; זבולן שפרנס את יששכר הקריב על סדר השותפות

״אליאב״ — אחריו בכתב היד גרש, ונמחק. ״לא היה ישכר יכול״ — לפני ״ישכר״ כתוב בכתב היד ״עושה״, ונמחק במאגרים. ״נוטלים שכר התורה״ — בכתב היד ״דידה״, שנמחק, ו״שכר התורה״ בגליון. ״שנאמר: עמים הר יקראו״ — אחרי ״שנ׳״ בכתב היד ר׳ מיותרת, ונמחקה במאגרים. ״אילים חמשה עתודים חמשה״ — בכתב היד בקיצור ״אל׳ חמ׳ עת׳ חם׳״, והאחרון מסומן במאגרים כמשובש.

המדרש קורא ״וספוני טמוני חול״ (במסורה: ושפוני), ״זבולן לחף ימים ישכון״ (במסורה: לחוף… ישכן), ״אליאב בן חילון״ (במסורה: חלן).

״וכל השבח הזה מניין ליששכר? משלזבולן, שהיה עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל את יששכר״ (בראשית רבה עב, ז) ו״שמח זבולן בצאתך — לפי שהיה זבולון סרסור בין אחיו לאחרים״ (מדרש תנאים לדברים לג, יח) — בפרשה פו (ביום השני הקריב נתנאל בן צוער).

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹון(במדבר ז, כד).

למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואחר כך מזכיר שמותם,

וביהודה ובישכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואחר כך מזכיר שמותם?

לפי שנחשון היה מלך, ונתנאל היה מלכהמלכה — מלכה (מושלה) של שלתורה,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו);

ובכל מקום המלך מקדים לעמו,

שנאמר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג),

ואומר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ(מלכים א ח, נט), ואחר כך וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

למה בכל הנשיאים כתוב שם נָשִׂיא, ונחשון אינו קרוי נשיא?

לפי שהקריב תחלה,

שאם בא להתגאות על הנשיאים האחרים לומר: שאני מלך עליכם, שאני הקרבתי תחלה —

הם יאמרו לו: אין אתה אלא הדיוט, שכולן קרואים ״נשיא״ ״נשיא״, ואתה לא נקראת ״נשיא״.

לקיים מה שנאמר: תּוֹעֲבַת יְיָ כׇּל גְּבַהּ לֵב וגו׳(משלי טז, ה),

ואומר: כִּי רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹוהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע(תהלים קלח, ו).

למה זכה זבולן להקריב שלישי

למה זכה זבולן להקריב שלישי?

לפי שחבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה;

לפיכך זכה זבולן להיות שותף לתורה, והיה חברו שלישכר;

ולכך הקריב אחריו, ואחריו יהודה,

לקיים מה שנאמר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹולִים יַנְחֶנּוּ(משלי יח, טז).

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, כה) —

בא נשיא זבולן והקריב קרבנו על סדר השותפות שהיה לו עם ישכר אחיו.

לפי שהיו זבולן וישכר שותפים:

יששכר היה עוסק בתורה, וזבולן היה עוסק בפרקמטיאבפרקמטיא — במסחר,

והיה טורח זבולן ונותן לתוך פיו שליששכר.

ועל זה היה קרבנו קערת כסף — כנגד הים, שהוא עשוי כקערה, שהיה חלק זבולן,

שנאמר: זְבוּלֻן לחף יַמִּים ישכון(בראשית מט, יג);

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד הארץ, שהיא עשויה ככדור, שהיתה חלק יששכר,

שנאמר: וַיַּרְא מְנֻוחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה(בראשית מט, טו).

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ ו שִׁבְעִים שֶׁקֶל — הרי ר׳,

כנגד מאתים ראשי סנהדריות שהיו בשבט ישכר,

שנאמר: רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם(דברי הימים א יב, לג).

ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן, לפי שגדול המעשה יותר מן העושה;

שאילולי זבולן, לא היה ישכר יכול לעסוק בתורה, שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו.

דבר אחר:

קערה — כנגד לחם שהיה מאכילו;

מִזְרָק — כנגד היין שהיה משקהו.

ולמה היו שלכסף? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו,

כמה דתימר: לִשְׂחוֹק עֹושִׂים לֶחֶם וגו׳(קהלת י, יט).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ —

זבולן וישכר שניהם היו נוטלים שכר התורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסים ביחד.

כַּף אַחַת(במדבר ז, כו) — זו ברכתו שלזבולן, שברכו אביו: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּון.

ואין כַּף אלא חף,

כמה דתימר: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף(תהלים צח, ח).

עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵיאָה קְטֹרֶת — כנגד עשר תיבות שיש בברכת זבולן.

הדא הוא דכתיב:

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּות וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹון.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, כט) — כנגד הברכה שברכן משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ(דברים לג, יט) — שני ימים.

זבחי צדק

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, כז) —

הזכיר שם מכל המינים עולה, לבד שעיר שהיה לחטאת, שלא מצינו שעיר לעולה;

כנגד ברכת משה, שברכן שניהם לענין הקרבן,

שנאמר: עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק.

והעולה היא זבחי צדק, שאינה באה על חטא.

דבר אחר:

שזבולן וישכר שניהם היו מקריבים ביחד, וזבחי צדק היו הקרבנות;

שכשם שהיה חלק לזבולן בישכר תורתו, כך היה לישכר חלק בממונו שלזבולן.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים — כנגד מה שברכן משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ — שני ימים.

אֵילִים חֲמִשָּׁה עַתֻּודִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

הקריב שלשה מינים, כנגד שלשה דברים שברכן משה:

וספוני טְמוּנֵי חוֹל —

״ספוני״ — זה חלזוןחלזון — חלזון (שממנו צובעים תכלת);

טְמוּנֵי — זה טריתטרית — דג טונה (מלוח);

חוֹל — זו זכוכית לבנהזכוכית לבנה — זכוכית שקופה (מחול הים).

למה היו חמשה מכל מין ומין?

כנגד חמש תיבות שהיו בפסוק שברך משה שותפותם,

שנאמר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וגו׳(דברים לג, יח).

זֶה קׇרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חילון —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב אליאב על שותפות התורה, התחיל משבח קרבנו: זֶה קׇרְבַּן אֱלִיאָב.

לקיים מה שנאמר:

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח) — זה שבט יששכר;

וְתֹומְכֶיהָ מְאֻושָּׁר — זה שבט זבולן.

תרגום לעבריתמלכה מלכה (מושלה) של בפרקמטיא במסחר חלזון חלזון (שממנו צובעים תכלת) טרית דג טונה (מלוח) זכוכית לבנה זכוכית שקופה (מחול הים) כמה דתימר כמו שאתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§90§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צ: חתימה: שאת או ספחת או בהרת

שאת, ספחת, בהרת ונגע צרעת — ארבע מלכויות, ולעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אשְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת — ארבע מלכויות

ויקרא רבה, פרשה טו, ט · חתימה · שאת, ספחת, בהרת ונגע צרעת — ארבע מלכויות, ולעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

אחרי הפרשה במרגליות: ״סליק פרשתא״.

מקבילה: פתרון תורה, תזריע — בנוסח קרוב (נקרא כאן); שם ״רבי אבהוא אומר: מלכות שהיא מדהבת פניו של אדם״ (כאן רבי ישמעאל בר נחמן), ״ספחת — זו מלכות מדי, שעמד המן הרשע״, ״צרעת — זו מלכות שבאת מכוחו של זקן״; ולפניה ״מה כת׳ למעלה מן הענין: אשה כי תזריע״ ודברי רבי אחא ״אבות יאכלו בסר״. ״ספחת… בהרת״ כאן כ״גיחון… חדקל״ בויקרא רבה יג, ה (בפרשה חתימה: ועלו מושיעים בהר ציון, א); ״בהרת — זו מלכות יון״ גם בתנחומא, תזריע יא (בפרשה וחשך זו יון, ו — נוסח אחר).

״מדהבת״ — בכתב היד ״מרחבת״, ותוקן במאגרים כבמרגליות. ״שבא אצלה״ — האל״ף מסופקת בכתב היד. ״מלכות שהוא אומר״ — במרגליות ״שהיא אומרת״.

״ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת וגו׳״ — הדרשה ״מדד והביא״ ו״מדהבת״ נשענת על סוף הפסוק ״איך שבת נגש שבתה מדהבה״, שמרגליות מביא אותו. המדרש קורא ״אנת הוא ראשה די דהבא״ (במסורה: אנתה, קרי: אנת).

נוסח אחר: תנחומא, תזריע יא (בפרשה וחשך זו יון, ו) — שאת, ספחת, בהרת ו״לנגע צרעת״ כנגד ארבע המלכיות, אחרי ״על ידי מה הנגעים באים? על ידי הזנות״.

שאת — זו בבל

שְׂאֵת(ויקרא יג, ב) — זו בבל (פתרון תורה: מלכות בבל),

על שום שנאמר: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ וגו׳(ישעיה יד, ד).

רבי אבא בר כהנא אמר:

מלכות שהוא אומר (פתרון תורה: שהיא אומרת): מדד והביא, מדד והביא (פתרון תורה: מוד והביא מוד).

רבי ישמעאל בר נחמן אמר:

מלכות שהיא מדהבתמדהבת — מזהיבה, מאירה (כזהב) פניו שלאדם בשעה שבא אצלה.

רבי טביומי אמר:

על שום פומא די דהבא.על שום פומא… — על שם פה של זהב. ורבנן אומרים: על שם ״ראש הזהב״: ״אתה הוא ראש הזהב״.

על שם פה של זהב.

ורבנין אמרין:

ורבנן אומרים:

על שום רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא(דניאל ב, לח):

על שם ״ראש הזהב״:

אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא.

״אתה הוא ראש הזהב״.

ספחת — זו מדי, בהרת — זו יוון

סַפַּחַת — זו מדי, שהעמידה המן הרשע, ששך עמה כנחש,

על שום: עַל גְּחֹונְךָ תֵלֵךְ(בראשית ג, יד).

בַהֶרֶת — זו יוון, שהיתה מבחרת (פתרון תורה: מבהרת) בגזירותיה, ואומרת להן לישראל:

כתבו על קרן השור שאין להן (פתרון תורה: לכם) חלק באלהי ישראל.

נגע צרעת — זו אדום

נגע צָרָעַת — זו אדום, שבאת מן כוחו שלזקן,

על שום: וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת.

לפי שבעולם הזה — הכהן רואה (פתרון תורה: כהן מטהר) את הנגעים;

אבל לעתיד לבוא, אמר הקדוש ברוך הוא: אני מטהר אתכם.

הדא הוא דכתיב:

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם(יחזקאל לו, כה).

תרגום לעבריתמדהבת מזהיבה, מאירה (כזהב)

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמדהבתמרחבת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
§§91§§

יום רביעי (במדבר ז, ל–לה)

קריאת היום: קרבן אליצור בן שדיאור נשיא ראובן. ההלכה — ״הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש״ (ירושלמי ובבלי), על ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״; הדרשה מבמדבר רבה; והחתימה מפסיקתא דרב כהנא — ״ויעט כמעיל קנאה״, בגדי הקנאה של בני חשמונאי.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צא: הלכה: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, לב)

הכף עושה את כל מה שבתוכה אחת; רביעי בקודש מקל וחומר; ״הכלי מצרף את מה שבתוכו״ — מעדותו של רבי עקיבא; ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״ — רבי חנין; ״כף אחת… מלאה קטרת״ — הכלי מצרף לקדש; ״הוסיף רבי עקיבא״ — דרבנן: שירי מנחה שאינן צריכין לכלי, כלי שאין לו תוך; הוציאו לו את הכף ואת המחתה; כף למה לי — לפני מלך מלכי המלכים אין עושין כן; עבדינן כדאשכחן בנשיאים; קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון — הוראת שעה; קטרת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש

אכף אחת — שהיא עושה מה שבתוכה אחת

ברייתא, ירושלמי חגיגה ג, ב · הלכה · ברייתא · הכף עושה את כל מה שבתוכה אחת

הברייתא גם להלן, בסוף הסוגיא (ב): ״לא כן תני: כף אחת — שהיא עושה מה שבתוכה אחת?״. כעין זה בבבלי, מפי רבי חנין: ״הכתוב עשה כל מה שבכף אחת״ (פסחים פרק א, יט ע״א, להלן ג) ו״הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת״ (חגיגה פרק ג, כג ע״ב, להלן ד).

תני:

כַּף אַחַת(במדבר ז, יד) — שהיא עושה מה שבתוכה אחת.

בהכלי מצרף

ירושלמי חגיגה ג, ב · הלכה · סוגיא

על המשנה ״הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה״ (משנה חגיגה ג, ב): מעדותו של רבי עקיבה, שירי מנחות ״מפני שנזקקו לכיליין״, ושאלת רבי בון בר חייה ״קומץ, מהו שייקרב בשני כלים״, הנשענת על דברי רבי יוסה בירבי זמינה ורבי מתניה שלפניה; עד ״אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו״. אחריה ״צריד שלמנחות״ עניין אחר.

״נתפזר ממנו בקב גחלים״ — בדפוס ונציה ״כקב״, כלשון המשנה (תמיד ה, ה).

״(בבסה) [בגסה]״ — כן בכ״י ליידן; בדפוס ונציה ״בגסה״.

אמר רבי יוחנן: מעידותו שלרבי עקיבה היא.

דתנינן תמן: הוסיף רבי עקיבה הסולת והקטורת הלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן, שפסל את כולן.

רבי שמעון בן לקיש אמר: יודעין היו שכלי שרת מחברים.

ומה בא להעיד?

על שירי מנחות שיהו מחברין את עצמן.

רבי יוסה בירבי זמינה בשם רבי יוחנן: מפני מה אמרו: שירי מנחות מחברין את עצמן?

מפני שנזקקו לכילייןלכיליין — לכלים.

רבי אחא רבי אילא בשם רבי יסא: יודעין היו שכלי שרת מחברין.

מה בא להעיד?

על הסולת ועל הקטורת ועל הלבונה ועל הגחלים.

ניחאניחא — מובן, מתיישב סולת וקטורת ולבונה.

גחלים?

אמר רבי בון בר כהנא:

תיפתרתיפתר — יש לפרש (את הדבר) בגחלים שליום הכיפורים, שבמה שהוא חותה הוא מכניס.

אבל בגחלים שבכל יום, [לא].

כהיא דתנינן תמןכהיא דתנינן תמן — כאותה ששנינו שם: נתפזר ממנו בקב גחלים, היה מכבדן לאמה.

ובשבת, כופין עליו פסכתרפסכתר — כלי גדול (שכופין על הגחלים).

אמר רבי מתניה: וכי סולת וקטורת ולבונה וגחלים יש להן שיעור אצל זה, לא מפני שנזקקו לכיליין?

והכא מפני שנזקקו לכיליין.

רבי בון בר חייה בעיבעי — שאל (שאלה): קומץ, מהו שייקרב בשני כלים?

התיבהתיב — השיב, הקשה רבי חנין: והא תנינןוהא תנינן — והרי שנינו: הכלי מצרף.

אין תימר שקומץ קרב בשני כלים, וליי דא מילה תנינן: הכלי מצרף?אין תימר שקומץ… — אם תאמר שהקומץ קרב בשני כלים, ולמה דבר זה שנינו: הכלי מצרף?

אם תאמר שהקומץ קרב בשני כלים, ולמה דבר זה שנינו: הכלי מצרף?

אמר רבי לעזר דרומייא: לא כן אמר רבי יוסי בירבי זמינא בשם רבי יוחנן: מפני מה אמרו: שירי מנחות מחברין את עצמן, לא מפני שנזקקו לכיליין?

והכא שנזקקו לכלייןלכליין — לכלים.

אמר רבי מתנייה: וכי סולת וקטורת ולבונה וגחלים לא בכמה כלים הן קריביןקריבין — קרבים, ואת אמרואת אמר — ואתה אומר: הכלי מצרף.

והכא הכלי מצרף.

כהנא שאל לרבנין דתמןלרבנין דתמן — לחכמים שבשם (שבבבל): מנחה חלוקה (בבסה) [בגסה], ניטמאת זו ניטמאת זו?

אמר ליה: ניטמאת זו ניטמאת זו.

וקפצה טומאה?

אמרון ליהאמרון ליה — אמרו לו: וקפצה טומאה.

אפילו אחרת בנתיים?

אמרון ליה: אפילו אחרת בינתיים.

קומץ מזו לזו?

אמר ליה: שמועה לא שמענו, משנה שנינו.

כהיא דתנינן לתמןכהיא דתנינן לתמן — כאותה ששנינו שם: שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו — אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, כשירות.

ואם לאו, פסולות.

[ו]אין שיריה של זו מפסיקין לזו.

אתאאתא — בא (ואמר) רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן: קומץ מזו על זו.

ניטמאת זו ניטמאת זו, האמצעית לא ניטמאת.

לא כן תני: כַּף אַחַת(במדבר ז, יד) — שהיא עושה מה שבתוכה אחת?

אמר רבי חיננה:

אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו.

תרגום לעבריתלכיליין לכלים ניחא מובן, מתיישב תיפתר יש לפרש (את הדבר) כהיא דתנינן תמן כאותה ששנינו שם פסכתר כלי גדול (שכופין על הגחלים) בעי שאל (שאלה) התיב השיב, הקשה והא תנינן והרי שנינו לכליין לכלים ואת אמר ואתה אומר קריבין קרבים לרבנין דתמן לחכמים שבשם (שבבבל) אמרון ליה אמרו לו כהיא דתנינן לתמן כאותה ששנינו שם אתא בא (ואמר)

גמעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו

בבלי פסחים פרק א, יח ע״ב – יט ע״א · הלכה · סוגיא · רביעי בקודש מקל וחומר; ״הכלי מצרף את מה שבתוכו״ — מעדותו של רבי עקיבא; ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״ — רבי חנין

לפני הסוגיא: ״רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה וליה לא סבירא ליה״; אחריה: ״תנן התם: על מחט שנמצאת בבשר… אמר רבי עקיבא: זכינו שאין טומאת ידים במקדש״. מקבילה: בבלי חגיגה פרק ג, כג ע״ב (דברי רבי חנין, ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״).

״מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו (דתניא)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה, בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 109: ״דתניא״; בכ״י וטיקן 134: ״דתנן״.

״ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן״ — בכ״י וטיקן 109: ״ואמ׳ ר׳ חייא בר אבא״, בלי ״אמר רבי יוחנן״.

הדרך אל הסוגיא: ״אמר ליה רבינא לרב אשי: והא אמר רבא: לא רבי יוסי סבר כרבי עקיבא, ולא רבי עקיבא סבר כרבי יוסי… אמר ליה: רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, וליה לא סבירא ליה״ (יח ע״ב), בשקלא וטריא על מעלות הטומאה של רבי עקיבא (פסחים פרק א, יד ע״א ואילך).

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: בשלמא רבי יוסי לא סבר לה כרבי עקיבא,אמר ליה רב… — אמר לו רב אשי לרב כהנא: מובן שרבי יוסי אינו סובר כרבי עקיבא,

אמר לו רב אשי לרב כהנא: מובן שרבי יוסי אינו סובר כרבי עקיבא,

רש״י בשלמא רבי יוסי לא סבר ליה כר״ע — דשני עושה שלישי בחולין.

דתניא:

אמר רבי יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול?

רש״י דתניא אמר רבי יוסי מניין לרביעי בקודש שפסול ודין הוא מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה — כדילפינן ביבמות פרק הערל (דף עד:) מקראי טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים.

רש״י אסור בקודש — כדיליף התם מוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה עד עכשיו.

ודין הוא: ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה — פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה — אינו דין שיעשה רביעי בקודש?

רש״י שלישי שפסול בתרומה — לרבנן דפליגי אדר׳ עקיבא ונפקא לן בקל וחומר מטבול יום ומה טבול יום דמותר בחולין אסור בתרומה שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה במסכת סוטה בפרק כשם שהמים בודקין ובקודש דין הוא שיעשה בה רביעי מקל וחומר ממחוסר כפורים.

ולמדנו שלישי בקודש מן התורה, ורביעי מקל וחומר.

רש״י ולמדנו שלישי בקודש מן התורה — ודלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תרומה עושה שלישי ותו לא אף זה קודש יעשה שלישי ותו לא דמשום שלישי לא איצטריך לן קל וחומר דמן התורה למדנו שלישי וכי אתא ק״ו לרביעי הוא דאתא דקיימא לן בב״ק פ׳ שני (דף כה.) דהיכא דמיפרך ק״ו לא אמרינן דיו.

שלישי מן התורה, דכתיב: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל(ויקרא ז, יט) — מי לא עסקינן דנגע בשני (כ״י מינכן 95: דנגע בשני, וקאמר רחמנא לא יאכל);שלישי מן התורה,… — שלישי מן התורה, שכתוב: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל — האם אין אנו עוסקים (אף) בשנגע בשני? רביעי — מקל וחומר, כמו שאמרנו. ואם תעלה על דעתך שהוא סובר כרבי עקיבא, ישנה גם רביעי בתרומה וחמישי בקודש! אלא שרבי עקיבא אינו סובר כרבי יוסי — מנין לנו? אמר לו: שלא יישמט התנא וישנה רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונאמר: רבי עקיבא היא, ואנו על זה נעמוד ונסמוך. יצא רב אשי, ואם תאמר רב כהנא, דקדק ומצא את זה ששנינו: הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, והרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה.

שלישי מן התורה, שכתוב: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל — האם אין אנו עוסקים (אף) בשנגע בשני?

רש״י בכל טמא מי לא משמע נמי דאי נגע בשני — דהא שני נקרא טמא כל אשר בתוכו יטמא והשתא דשמעינן ליה לר׳ יוסי בשלישי לתרומה ולא רביעי ורביעי לקודש ולא חמישי על כרחיך לית ליה שני עושה שלישי בחולין ולא דריש יטמא יטמא דאי אית ליה לייתיה לרביעי בתרומה בק״ו מטבול יום ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין אין דין שיעשה רביעי בתרומה ודיו ליכא למימר דאם כן מפריך ק״ו דהא שלישי לתרומה נפקא לן מקרא כי היכי דנפקא לן שלישי בחולין ורביעי בקל וחומר וחמישי בקודש בק״ו ממחוסר כפורים אלא ודאי לית ליה לרבי יוסי שני עושה שלישי בחולין.

רביעי — מקל וחומר, כדאמרינן.

רביעי — מקל וחומר, כמו שאמרנו.

ואי סלקא דעתך סבר כרבי עקיבא (כ״י מינכן 95: דרבי יוסי סבר לה כרבי עקיבא), ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש!

ואם תעלה על דעתך שהוא סובר כרבי עקיבא, ישנה גם רביעי בתרומה וחמישי בקודש!

אלא רבי עקיבא לא סבר כרבי יוסי מנלן?

אלא שרבי עקיבא אינו סובר כרבי יוסי — מנין לנו?

רש״י אלא רבי עקיבא לא סבר לה כר׳ יוסי מנלן — דילמא ר״ע אית ליה נמי ק״ו דרבי יוסי ומייתי ליה בהאי ק״ו רביעי בתרומה וחמישי בקודש.

אמר ליה: דלא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונימא רבי עקיבא היא, ואנן אהכי ניקום ונסמוך.

אמר לו: שלא יישמט התנא וישנה רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונאמר: רבי עקיבא היא, ואנו על זה נעמוד ונסמוך.

רש״י א״ל — אם איתא דיש חולקים בדבר הזה וכי לא לישתמיט שום תנא וליתני רביעי בתרומה בחד דוכתא וכי תיקשי לך מני נימא ר״ע היא אלא ודאי לית ליה לר״ע ק״ו דר״י משום פירכא דדור אחרון כדאמר במסכ׳ סוטה (דף כז:) עתיד דור אחרון לטהר את השלישי בתרומה שאנו מטמאין אותו בקל וחומר מטבול יום כדאמרן ודור אחרון פריך מה לטבול יום שכן אב הטומאה הלכך לר״ע נמי דאית ליה שלישי בחולין לא מייתי שום מעלה טפי לתרומה בק״ו מטבול יום משום הא פירכא ושלישי בין בתרומה בין בחולין נפקא לן מקרא בהדיא דדריש יטמא יטמא ורביעי בקודש נמי מוהבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע בשלישי דהא לר״ע הואיל ודריש יטמא יטמא אשכחן שלישי דאיקרי טמא ומשכחת לה דאתי קודש לידי רביעי הכי שרץ טימא כלי וה״ל ראשון וכלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל דהא לר״ע טומאת משקין דאורייתא וחמישי בקודש לא מייתי בק״ו ממחוסר כפורים דאיכא למיפרך מה למחוסר כפורים שכן אב הטומאה ומבעיא לן לר״מ ור״א דאמרו בהדיא דמשקין אין מטמאין דבר אחר מן התורה ולרבי יוסי נמי דאוקימנא דליה לא ס״ל היכי משכחת קודש בא לידי רביעי שרץ כלי הוי ראשון וכלי אוכל הוי שני ואוכל משקה הוי שלישי והיאך יבא לידי רביעי ונ״ל דעל כרחיך לא משכחת לה אלא מדרבנן ותדע דקתני לה גבי מעלות דחומר בקודש (חגיגה פרקים ב–ג, כ:) דקיימא לן התם דכולהו מדרבנן נינהו וזהו מחמש מעלות האחרונות היא ואמר התם ה׳ אחרונות לית להו דררא דטומאה דאורייתא ובמסכת סוטה נמי סוגיא דשמעתא דרבי יוסי מדרבנן אזלא ואוכל שלישי לר׳ יוסי בקודש דקאמר לעיל ולמדנו שלישי בקודש מן התורה מהיכן קיבלה הואיל ואין משקה מטמא אוכל על כרחיך מאוכל קיבלה וס״ל טומאה עושה כיוצא בה בקדשים ואוכל דמטמא משקה כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכא נפקא להו אי לאו מהאי קרא וכי יותן מים על זרע וגו׳ ודרשינן הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו ומדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו מכלל דמטמא אחרים וכ״ת טמא הוא הרי הוא טמא ואינו מטמא אחרים א״כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב טמא ומהיכא תיתי לן טומאה לאחרים ואי קשיא הואיל ומשקין לא מטמאי אחריני לרבי יוסי תו לא מיתוקמא מתניתין כתרצתא דתריץ ר׳ ירמיה לעיל ואזדא ר׳ יוסי לטעמיה והדר קושיין לדוכתה אמאי אינה היא המדה מדה ומדה היא לא תיקשי דכי אוקימנא ואזדא רבי יוסי לטעמיה בתר טעמא דהא מתניתין דרבי יוסי אליבא דרבי עקיבא אוקימנא דדריש יטמא יטמא דהא מהא מייתינן סייעתא עליה ואני שמעתי דרבי יוסי אית ליה יטמא יטמא גבי משקין והא דאמר לא ס״ל בההיא דאוכלין דרבי עקיבא אמרן לענין טומאה עושה כיוצא בה ועכשיו אתה בא לידי רביעי שרץ כלי כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל ואי אפשר להעמידו מפני כמה תשובות ומיהו לר״מ דאמר בהדיא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא לא משכחת לה רביעי אלא מדרבנן.

רש״י ואנן אהכי נסמוך — משום דלא אשכחן תנא נימא דרבי עקיבא לית ליה ק״ו.

נפק רב אשי, ואי תימא רב כהנא, דק ואשכח הא דתנן: הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, והרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה(משנה חגיגה ג, ב).

יצא רב אשי, ואם תאמר רב כהנא, דקדק ומצא את זה ששנינו: הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, והרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה.

רש״י דק ואשכח — בהדיא דאמר ר״ע רביעי ולא חמישי.

רש״י הכלי מצרף מה שבתוכו — עריבה ארוכה ובה אוכלי קודש מכאן ואוכלי קודש מכאן ואין נוגעין זה בזה ונגע טמא באוכלין שבראש אחד ובכלי לא נגע ואוכל אין מטמא כלי אפילו מדרבנן ואפ״ה האוכלין שבשני ראשיה טמאים שהכלי מצרפן.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו, (דתניא) הוסיף רבי עקיבא: הסולת, והקטורת, והלבונה, והגחלים — שאם נגע טבול יום במקצתן, פסל את כולן.

רש״י מעדותו — ע״י עדותו.

רש״י הוסיף ר״ע — בעדות.

רש״י פסל את כולן — אלמא מצרף כלי מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע בה מטמא את חברתה אבל חברתה תו לא מטמיא דאם כן ה״ל ששי ושביעי עד ק׳ ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקודש פסול אלמא דרבי עקיבא חמישי לית ליה שלישי בתרומה אין רביעי לא אלמא לית ליה לר״ע ק״ו דרבי יוסי בלשון אחר שמעתי יורד לעמקי תהום וא״א להעמידו.

רש״י לבונה וגחלים — אף על גב דלאו אוכלין נינהו חיבת הקודש מכשרתן ומשויא להו אוכל בפ׳ כל שעה (לה.).

רביעי — אין, חמישי — לא;רביעי — אין,… — רביעי — כן, חמישי — לא; שלישי — כן, רביעי — לא. הרי שהוא סובר: צירוף — מדברי חכמים. ונחלק (הדבר) על דברי רבי חנין, שאמר: צירוף מן התורה, שנאמר: כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת — הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.

רביעי — כן, חמישי — לא;

שלישי — אין, רביעי — לא.

שלישי — כן, רביעי — לא.

אלמא קסבר: צירוף דרבנן.

הרי שהוא סובר: צירוף — מדברי חכמים.

רש״י אלמא קסבר צירוף דרבנן — מילתא באנפי נפשה היא מדא״ר יוחנן מעדותו של ר״ע נשנית אלמא קסבר ר׳ יוחנן צירוף דכלי לקודש דקתני גבי מעלות לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן מעדותו של ר״ע דמדרבנן הוא דגחלים ולבונה לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא מדרבנן ואף על גב דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה אמרי׳ בכל שעה (שם) דמעלה מדרבנן היא.

ופליגא דרבי חנין, דאמר: צירוף דאורייתא, שנאמר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד) — הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.

ונחלק (הדבר) על דברי רבי חנין, שאמר: צירוף מן התורה, שנאמר: כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת — הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.

רש״י ופליגא — דרבי יוחנן אדר׳ חנין.

רש״י כף אחת — בקטורת כתיב דקודש הוא.

דהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש

בבלי חגיגה פרק ג, כג ע״ב – כד ע״א · הלכה · סוגיא · ״כף אחת… מלאה קטרת״ — הכלי מצרף לקדש; ״הוסיף רבי עקיבא״ — דרבנן: שירי מנחה שאינן צריכין לכלי, כלי שאין לו תוך

הגמרא על ״הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, אבל לא לתרומה״ (משנה חגיגה ג, ב), עד ״ופליגא דרבי חנין אדרבי חייא בר אבא… מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו״; לפניה ״והיושב על הכלי — מי שמיוחד לישיבה״ (על דיבור המשנה הקודם), ואחריה ״הרביעי בקדש פסול״ — דיבור המשנה הבא.

״שאם נגע טבול יום במקצתו, פסל את כולו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״במקצתן, פסל את כולן״; ״ופליגא דרבי חנין אדרבי חייא בר אבא״ — בכ״י מינכן 6 ובכ״י אוקספורד 366: ״ופליגא דרבי חייא בר אבא״, בלא ״דרבי חנין״.

״ותקינו״ — כן בכ״י ובדפוסים ראשונים. בדפוס וילנא: ״ותיקנו״.

מקבילה: בבלי פסחים פרק א, יט ע״א — ״מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו״ (רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן) ודברי רבי חנין ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״.

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, אבל לא לתרומה(משנה חגיגה ג, ב)

מנהני מילי?מנהני מילי?… — מנין הדברים האלה?

מנין הדברים האלה?

אמר רבי חנין: דאמר קרא כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד) — הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת.

מתיבמתיב — מקשה רב כהנא:

הוסיף רבי עקיבא הסלת והקטרת והלבונה והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתו, פסל את כולו.

רש״י הוסיף ר״ע כו׳ — רישא קתני העיד ר״ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו.

רש״י פסל את כולן — לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו׳ וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר׳ חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא.

רש״י לבונה וגחלים — אף על גב דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה.

והא דרבנן היא, ממאי?והא דרבנן היא,… — והרי מדברי חכמים היא, ממה (אתה יודע)? ממה ששנה ברישא: העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו שטימא את כולו, ושנה (אחריו): הוסיף רבי עקיבא. אמר ריש לקיש משום בר קפרא: לא הוצרך אלא לשירי מנחה: מן התורה, (דבר ה)צריך לכלי — הכלי מצרפו; שאין צריך לכלי — אין כלי מצרפו. ובאו חכמים וגזרו, שאף על פי שאינו צריך לכלי, כלי מצרפו. מובן סלת קטורת ולבונה; (גחלים) — מה יש לומר? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כגון שצברן על גבי לוח (קרטבלא — כלי שטוח שאין לו תוך). מן התורה, יש לו תוך — מצרף; אין לו תוך — אינו מצרף. ובאו חכמים ותיקנו, שאף על פי שאין לו תוך, מצרף. ונחלק רבי חנין על רבי חייא בר אבא, שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו:

והרי מדברי חכמים היא, ממה (אתה יודע)?

מדקתני רישא: העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו שטימא את כולו, וקתני: הוסיף רבי עקיבא.

ממה ששנה ברישא: העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו שטימא את כולו, ושנה (אחריו): הוסיף רבי עקיבא.

אמר ריש לקיש משום בר קפרא:

לא נצרכא אלא לשירי מנחה: דאורייתא, צריך לכלי — הכלי מצרפו;

לא הוצרך אלא לשירי מנחה: מן התורה, (דבר ה)צריך לכלי — הכלי מצרפו;

רש״י לא נצרכא — להאי עדות דרבי עקיבא דמדרבנן אלא לסולת של שירי מנחה.

רש״י דאלו מדאורייתא הצריך לכלי — דומיא דקטורת שבכף דאיירי בה קרא כלי מצרפו ושאינו צריך לכלי כגון שירי מנחה שהן אכילת כהן אין הכלי מצרפן.

שאין צריך לכלי — אין כלי מצרפו.

ואתו רבנן וגזרו, דאף על גב דאינו צריך לכלי, כלי מצרפו.

ובאו חכמים וגזרו, שאף על פי שאינו צריך לכלי, כלי מצרפו.

תינח סלת קטורת ולבונה, מאי איכא למימר?

מובן סלת קטורת ולבונה; (גחלים) — מה יש לומר?

רש״י מאי איכא למימר — הרי צריכין לכלי.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

כגון שצברן על גבי קרטבלא.

כגון שצברן על גבי לוח (קרטבלא — כלי שטוח שאין לו תוך).

רש״י קרטבלא — עור שלוק.

דאורייתא, יש לו תוך — מצרף;

מן התורה, יש לו תוך — מצרף;

אין לו תוך — אינו מצרף.

ואתו רבנן ותקינו, דאף על גב דאין לו תוך, מצרף.

ובאו חכמים ותיקנו, שאף על פי שאין לו תוך, מצרף.

ופליגא דרבי חנין אדרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו:

ונחלק רבי חנין על רבי חייא בר אבא, שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו:

רש״י ופליגא הא דר׳ חנין — דאמר לעיל צירוף דאורייתא אדר׳ חייא בר אבא.

תרגום לעבריתמתיב מקשה

כף הקטרת ביום הכפורים

הכף ביום הכפורים למה לי

בבלי יומא פרק ה, מז ע״א · הלכה · סוגיא · הוציאו לו את הכף ואת המחתה; כף למה לי — לפני מלך מלכי המלכים אין עושין כן; עבדינן כדאשכחן בנשיאים

לפני הסוגיא: ״המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה — חייב… הכא אינתיק למצותה״ (על המשנה הקודמת); אחריה: ״נטל את המחתה בימין ואת הכף בשמאל — יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא״. ״כדאשכחן בנשיאים״ — ״כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת״ (במדבר ז, יד ואילך).

״ונחתיה [למחתה] עלה״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״ונחתה למחתה עלה״; בדפוס ונציה אינו.

״הלכך לא אפשר, וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים״ — בכ״י אוקספורד 366: ״הילכך כיון דלא איפשר עבדינן כף כדאשכחן בנשיאים״.

משנה יומא ה, א

הוציאו לו את הכף ואת המחתה.

רש״י מתני׳ הוציאו לו — מלשכת הכלים.

חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף — הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה.

רש״י וכך היתה מדתה — מפרש בגמ׳.

נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו.

מחתה דקטורת

מחתה תנא ליה: ״נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד״!מחתה תנא ליה:… — מחתה — שנה לו (התנא במשנה אחרת): ״נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד״! שם — מחתה של גחלים, וכאן — מחתה של קטורת. ששנינו (בברייתא):

מחתה — שנה לו (התנא במשנה אחרת): ״נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד״!

התם — מחתה דגחלים, והכא — מחתה דקטורת.

שם — מחתה של גחלים, וכאן — מחתה של קטורת.

רש״י גמ׳ מחתה דקטורת — לחפון מתוכה.

דתניא:

ששנינו (בברייתא):

הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס:

חפן מלא חפניו ונותן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה(משנה יומא ה, א):

כף ביום הכפורים למה לי?כף ביום הכפורים… — כף ביום הכפורים — למה לי? ״מלא חפניו והביא״ אמר הרחמן (בתורה)! מפני שאי אפשר: כיצד נעשה? נכניס ואחר כך נכניס (שוב)? — הבאה אחת אמר הרחמן, ולא שתי הבאות. ניטול את הקטורת בחופניו ונניח [את המחתה] עליה, ויכנס — כשמגיע לשם, כיצד יעשה? ייטלנה בשיניו ויניחנה למחתה? והרי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה! לפיכך אי אפשר, וכיון שאי אפשר — עושים כמו שמצאנו בנשיאים:

מְלֹא חׇפְנָיו וְהֵבִיא(ויקרא טז, יב) אמר רחמנא!

״מלא חפניו והביא״ אמר הרחמן (בתורה)!

משום דלא אפשר: דהיכי נעביד? נעייל והדר נעייל — הבאה אחת אמר רחמנא, ולא שתי הבאות.

מפני שאי אפשר: כיצד נעשה? נכניס ואחר כך נכניס (שוב)? — הבאה אחת אמר הרחמן, ולא שתי הבאות.

רש״י הבאה אחת אמר רחמנא — בגחלים ובקטורת ולא שתי הבאות דכתיב (ויקרא טז) ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו וגו׳ והביא מבית לפרוכת.

רש״י לעייל — מחתה והדר נעייל קטורת בחפניו.

נשקליה לקטורת בחופניו ונחתיה [למחתה] עלה, וליעול — כי מטי התם היכי לעביד? נשקליה בשיניה ונחתיה למחתה?

ניטול את הקטורת בחופניו ונניח [את המחתה] עליה, ויכנס — כשמגיע לשם, כיצד יעשה? ייטלנה בשיניו ויניחנה למחתה?

השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!

והרי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!

הלכך לא אפשר, וכיון דלא אפשר — עבדינן כדאשכחן בנשיאים:

לפיכך אי אפשר, וכיון שאי אפשר — עושים כמו שמצאנו בנשיאים:

רש״י כדאשכחן בנשיאים — כף אחת מלאה קטרת.

קטרת יחיד על מזבח החיצון

וזהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון

ברייתא, בבלי מנחות פרק ד, נ ע״א · הלכה · ברייתא · קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון — הוראת שעה

הברייתא גם להלן, בראש הסוגיא (ז), ושם: ״היכא? אמר רב פפא: בנשיאים״.

תנו רבנן:

זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון,

והוראת שעה היתה.

זקטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון — בנשיאים

בבלי מנחות פרק ד, נ ע״א – ע״ב · הלכה · סוגיא · קטרת הנשיאים על מזבח החיצון — הוראת שעה

הסוגיא מן הברייתא ״זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה״ (בגמרא על משנה מנחות ד, ד, ״שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים״) עד תשובת רב פפא ״לא מיבעיא קאמר״; אחריה המשנה ״חביתי כהן גדול לא היו באות חצאין״.

״אבל צבור יהא מביא, שמביא חובה כיוצא בה״ — בכ״י מינכן 95: ״אבל צבור יהו מביאין, שהרי מביאין חובתן״.

תנו רבנן: זהו קטרת שעלתה ליחיד על מזבח החיצון, והוראת שעה היתה.

רש״י והוראת שעה היתה — דשוב לא היה בא על מזבח החיצון.

היכא? אמר רב פפא: בנשיאים.

רש״י זו היא קטרת — מפרש בסמוך דבנשיאים קמיירי דכתיב (במדבר ו) כף אחת עשרה זהב וגו׳.

אלא, יחיד על מזבח החיצון הוא דלא — הא על מזבח הפנימי מקריב?

ותו: על מזבח החיצון יחיד הוא דלא — הא ציבור מקרבו?

רש״י הוא דלא — דקאמרינן הוראת שעה היתה.

והתניא: יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה, וקורא אני בה מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ(דברים כג, כד)? תלמוד לומר לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה(שמות ל, ט).

רש״י יכול — יחיד הוא דלא יביא קטורת נדבה שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו.

רש״י כיוצא בה — בקטורת.

יכול לא יהא יחיד מביא, שאין מביא חובתו כיוצא בה, אבל צבור יהא מביא, שמביא חובה כיוצא בה? תלמוד לומר לֹא תַעֲלוּ.

רש״י לא תעלו — משמע לרבים קאמר.

רש״י אבל ציבור יביאוה — נדבה שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום.

יכול לא יעלו על מזבח הפנימי, אבל יעלו על מזבח החיצון? תלמוד לומר אֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּודֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ יַעֲשׂוּ(שמות לא, יא) — אין לך אלא מה שאמור בענין!

אמר רב פפא:

לא מיבעיא קאמר:

לא מיבעיא ציבור על מזבח החיצון — דלא אשכחן,

ולא מיבעיא יחיד על מזבח הפנימי — דלא אשכחן,

רש״י לא מיבעיא יחיד על המזבח הפנימי — דלא יביא דהא לא אשכחן לה.

אלא אפילו יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן בנשיאים — הוראת שעה היתה.

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דותקינוותיקנו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§92§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, ל–לה

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן־שְׁדֵיאוּר(במדבר ז, ל)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צב: ביום הרביעי נשיא לבני ראובן

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר(במדבר ז, ל)

קרבן נשיא ראובן כנגד הצלת יוסף (״קערת — עקרת״, ״לא נכנו נפש״, ״מזרק — שיזרקו אותו לבור״) וכנגד תשובתו על מעשה בלהה, שבזכותם נמנה עם אחיו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אהצלת יוסף ותשובת ראובן

במדבר רבה, פרשה יג, יח · דרשת הפסוק · ״ביום הרביעי נשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור״ · ראובן שפתח בהצלת יוסף; השבטים שלא חטאו אלא במכירה; תשובת ראובן על מעשה בלהה

״עקרת״ — האותיות מסופקות בכתב היד (״ע?ק/קי?רת״). ״שלשים ומאה משקלה״, ״מזרק אחד כסף״ — בכתב היד בקיצור (״של׳ ומ׳ מש׳״, ״מז׳ אח׳ כס׳״). ״שמכירת יוסף זכות היתה לו שהיא גרמה לו למלוך״ — בכתב היד ״היה״, שנמחק, ו״זכות היתה״ ו״שהיא גר־״ בגליון. ״שמגלגלין״ — בכתב היד ״שמגלים״, שנמחק, ו״שמגלגלין״ בגליון. ״חטא״ — בכתב היד ״חט״.

״לכך הביא בכאן כנגדו עולה וחטאת, ולפי שהעולה חביבה מן החטאת״ — בגליון כתב היד (״וחטאת״ בתוך התוספת, בגליון שני). ״ויהי מתיו מספר״ — בכתב היד ״כמספר״, והכ״ף נמחקה. ״שבהן נתקרב ראובן״ — כך בכתב היד: חמש התיבות ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״.

על ראובן שהיה עסוק בשקו ובתעניתו בשעת מכירת יוסף: בראשית רבה פד (על ״וישב ראובן אל הבור״, ״ראובן פתח בתשובה תחילה״); פסיקתא דרב כהנא, שובה, ט (״מפרי פי איש ישבע טוב״).

בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר(במדבר ז, ל).

כיון שגמר דגל יהודה, התחיל נשיא ראובן להקריב, שהיה בכור,

והקריב קרבנו על שבחו שלראובן.

עיקר ההצלה

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, לא) —

אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרתעקרת — עיקר, שורש: זה ראובן, שהוא היה עיקר הצלה, שהוא פתח בהצלה תחלה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא).

דבר אחר:

שעקר מחשבת אחיו שהיו חפצים להרגו,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ(בראשית לז, כ).

כֶּסֶף — על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — זה דיבור שאמר להם תחלה: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.

שלש אותיות שבראשי תיבות הללו — חשבונם עולה ק״ל:

קח ל׳ מלֹא, ונון מנַכֶּנּוּ, ונון מנָפֶשׁ — הרי ק״ל.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד העצה שנתן להם שיזרקו אותו לבור,

כמה דתימר: וַיֹּאמֶר להם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם וגו׳(בראשית לז, כב).

כֶּסֶף —

כמה דתימר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ — כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו, וסוד חשבונו שבעים.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —

שמה שאמר להם לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, ומה שאמר הַשְׁלִיכוּ אֹותוֹ — לא נתכוון אלא להצילו;

שבשני הדברים כתובה שם הצלה:

בתחלה כתיב וַיִּשְׁמַע וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם,

ולבסוף כתוב לְמַעַן הַצִּיל אֹותוֹ מִיָּדָם.

כַּף אַחַת(במדבר ז, לב) —

כַּף — כנגד מה שאמר לאחיו: וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ.

עֲשָׂרָה זָהָב — שהציל עצמו שמחה בהם, והציל תשעת אחיו משפיכות דמים;

ולכך כתיב זָהָב — שיש מין זהב הדומה לדם, וזהו זהב פרויםזהב פרוים — זהב אדום ממקום פרוים.

לא חטאו השבטים אלא במכירה

מְלֵאָה קְטֹרֶת —

אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף,

את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא אם כן היו רשעים במעשים אחרים?

לאו, אלא צדיקים גמורים היו, ולא בא לידם חט מעולם אלא הוא.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ וגו׳(בראשית מב, כא) —

שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפישת מצרים, ולא מצאו אלא זה בלבד.

ומתוך גנותם ספר הכתוב שבחם, שלא היה בידם אלא עון זה בלבד.

ולפי שמכירת יוסף זכות היתה לו, שהיא גרמה לו למלוך,

וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו, שכלכלם בשני רעבון,

ולכך נמכר על ידם — שמגלגליןשמגלגלין — שמסבבים, שמביאים זכות על ידי זכאי.

הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.

תשובת ראובן

דבר אחר:

מְלֵאָה קְטֹורֶת —

שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה, ולובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שימחול לו מעשה בלהה;

והתפלה חשובה כקטרת,

כמה דאת אמר: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ(תהלים קמא, ב).

הוי: מְלֵאָה קְטֹורֶת.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, לג) —

אלו הזבחים הקריב כנגד התשובה שהיה עוסק בה בעת שנמכר יוסף;

התשובה משולה כנגד כל זבחי חוטא,

שכן כתיב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה(תהלים נא, יט).

וכשם שחוטא מביא על חטאו עולה וחטאת, לכך הביא בכאן כנגדו עולה וחטאת;

ולפי שהעולה חביבה מן החטאת, לכך הקריב מכל המינין עולה,

חוץ מן השעיר, לפי שלא מצינו שעיר לעולה בכל התורה.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, לד) — לכפר על מעשה בלהה.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, לה) —

לפי שהיה ראובן חסר מלהמנות עם אחיו, משום מעשה בלהה,

שכן כתוב: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּלֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל(בראשית לה, כב),

והפסיק הענין, שהניח שם פרשה, לומר שנתרחק;

ולכך אותה פרשה פתוחה: אף על פי שנתרחק, ידיו שלהקדוש ברוך הוא פתוחות לקבל שבים.

ובשביל שביקר שני מעשים טובים — הצלת יוסף והתשובה — נעשה שלם עמהם, שנכנס במניינם.

הדא הוא דכתיב אחריו: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

ועל אלו שני המעשים שעשה ראובן, מצא משה פתח להתפלל על ראובן, שלא יהא חסר מאחיו.

הדא הוא דכתיב:

יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).

יְחִי רְאוּבֵן — במה שהחיה יוסף;

וְאַל יָמֹות — במעשה בלהה, במה שעשה תשובה;

וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר — שיהיו בניו במנין שאר השבטים לכל דבר.

ולכך נאמר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם — כנגד שני מעשים טובים שבקר,

הצלת יוסף והתשובה — נעשה שלם, ונמנה עם אחיו.

אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

למה ג׳ מינים?

כנגד ג׳ פעמים שמזכיר ראובן בפרשת הצלת יוסף, וכנגד ג׳ ״ויאמר״ הכתובים שם.

למה היו ה׳ ה׳?

כנגד ה׳ תיבות שבהן נתקרב ראובן.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

זֶה קׇרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר.

תרגום לעבריתעקרת עיקר, שורש זהב פרוים זהב אדום ממקום פרוים שמגלגלין שמסבבים, שמביאים כמה דתימר כמו שאתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§93§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צג: חתימה: ויעט כמעיל קנאה

לבושי הקדוש ברוך הוא כנגד המלכויות: ליפרע ממלכות יוון — ״וילבש צדקה כשירין״; ״ויעט כמעיל קנאה״ — כך היו בני חשמונאי לבושים בגדים של קנאה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אזֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ — עשרה לבושין

פסיקתא דרב כהנא, פסקא שוש אשיש, ו · חתימה · עשרה לבושין של הקדוש ברוך הוא: השביעי — ליפרע ממלכות יוון, של צדקה

חתימת הפסקא, שלמה. ״וכנגדן״ — כנגד עשרה מקומות שנקראו בהם ישראל כלה, בדרשה שלפניה בפסקא (״וככלה תעדה כליה״).

״ממלכות בבל״ — בכתב היד ״המלכות״. ״לך״ (בסוף) — בכתב היד ״לה״.

מקבילה: מדרש תהלים צג, א (להלן) — שבעה לבושין, ״ואחד כנגד יון — ויעט כמעיל קנאה״.

וכנגדן לבש הקדוש ברוך הוא עשרה לבושין.

ביום ביריתו של עולם, הלבוש הראשון שלבש הקדוש ברוך הוא — של הוד והדר היה,

שנאמר הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).

הלבוש השיני שלבש הקדוש ברוך הוא ליפרע מדור המבול — של גאות היה,

שנאמר יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א).

הלבוש השלישי שלבש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל — של עוז היה,

שנאמר לָבֵשׁ יְיָ עֹוז הִתְאַזָּר.

הלבוש הרביעי שלבש הקדוש ברוך הוא ליפרע ממלכות בבל — לבן היה,

שנאמר לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִיוָּר(דניאל ז, ט).

הלבוש החמישי שלבש הקדוש ברוך הוא ליפרע ממלכות מדי — של נקמה היה,

שנאמר וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּושֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה(ישעיה נט, יז) — הרי תרייהרי תריי — הרי שניים (שני לבושים).

הלבוש השביעי שלבש הקדוש ברוך הוא ליפרע ממלכות יוון — של צדקה,

שנאמר וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁירְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ — הרי תריי.

הלבוש התשיעי שעתיד הקדוש ברוך הוא ללבוש ליפרע ממלכות אדום — אדום הוא,

שנאמר מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁיךָ(ישעיה סג, ב).

הלבוש העשירי שעתיד הקדוש ברוך הוא ללבוש ליפרע מגוג ומגוג — הדור הוא,

שנאמר זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ(ישעיה סג, א).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: מכל לבושין אין לך נאה כזה,

שנאמר זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ.

תרגום לעבריתהרי תריי הרי שניים (שני לבושים)

ביְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ — שבעה לבושין

מדרש תהלים, מזמור צג, א · פתיחתא · ״יי מלך גאות לבש״ · ״מי לא יראך מלך הגוים״; נאה ללבושו ולבושו נאה לו; שבעה לבושין — כנגד יון ״ויעט כמעיל קנאה״, בגדי הקנאה של בני חשמונאי

״והלבוש השביעי״ — כך בכתב יד אחר; בכתב היד ״והשנים״, מחוק. ״נאה לבושו״ — לפניו בכתב היד ״ל״ מחוקה, ואחריו ״והוא נאה״, ״נאה״ מחוק. ״שם״ — מסומן בכתב היד, ואחריו מקום חסר.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, שוש אשיש, ו (לעיל) — עשרה לבושין, ושם ״הלבוש השביעי… ליפרע ממלכות יוון — של צדקה״.

יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א).

זה שאמר הכתוב:

מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם(ירמיה י, ז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

ירמיה, אתה קורא אותי מלך הגוים — ומלכיהן דישראל לית אנאומלכיהן דישראל לית אנא — ומלכם של ישראל אינני??

אמר לו:

לפי דאמרית לילפי דאמרית לי — לפי שאמרת לי: נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ(ירמיה א, ה) — אף אני קורא לך מלך הגוים.

לְךָ יָאָתָה — לך מלכותא יאהלך מלכותא יאה — לך המלכות נאה.

יְיָ מָלָךְ גיאות לָבֵשׁ.

אמר רבי חנניא:

יש לך שהוא נאה ללבושו, ואין לבושו נאה לו;

נאה לבושו, והוא אינו נאה ללבושו;

אבל הקדוש ברוך הוא — הוא נאה ללבושו, ולבושו נאה לו:

יְיָ מָלָךְ גיאות לָבֵשׁ.

שבעה לבושין לבש הקדוש ברוך הוא:

אחד — במלחמת הים: יְיָ מָלָךְ גיאות לָבֵשׁ —

זה מלבוש כנגד מלחמת הים, שנאמר: אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א).

ואחד — בסיני שלבש שם: יְיָ עוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא) —

כנגד עוז שנתן לעמו בסיני.

ואחד — כנגד בבל, שנאמר: וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תלבושת(ישעיה נט, יז);

וכן הוא אומר: כִּי נִקְמַת יְיָ הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ(ירמיה נא, יא).

ואחד — כנגד מדי, שנאמר: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כשיריין;

וכן הוא אומר: וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ(אסתר ח, טו).

ואחד — כנגד יון, שנאמר: וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה —

כך היו בני חשמונאי לבושים בגדים של קנאה.

ואחד — כנגד אדום, שנאמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים(ישעיה סג, א).

והלבוש השביעי — לימות המשיח, שנאמר: לבושיה כִּתְלַג חיור וּשְׂעַר רישיה כַּעֲמַר(דניאל ז, ט) נקי.

תרגום לעבריתומלכיהן דישראל לית אנא ומלכם של ישראל אינני? לפי דאמרית לי לפי שאמרת לי לך מלכותא יאה לך המלכות נאה

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אממלכותהמלכות
אלךלה
בוהלבוש השביעיוהשנים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
מדרש תהליםמהדורת בובר
§§94§§

יום חמישי (במדבר ז, לו–מא)

קריאת היום: קרבן שלמיאל בן צורישדי נשיא שמעון. ההלכה — ״בית דינו של חשמונאי גזרו״ (בבלי סנהדרין ועבודה זרה), שהסוגיא נמשכת בה אל ״שלומיאל בן צורישדי״; הדרשה מן הבבלי ומבמדבר רבה; והחתימה — ״שבע חנוכות הן״, ממדרש מאוחר.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צד: הלכה: בית דינו של חשמונאי גזרו

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי(במדבר ז, לו)

גזרת בית דינו של חשמונאי: הבא על הגויה חייב משום נדה, שפחה, גויה ואשת איש (רב דימי) — או זונה (רבין); בצינעא — מה שהתורה אסרה בפרהסיא

בבלי סנהדרין, בבלי עבודה זרה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אוהבועל ארמית — קנאין פוגעין בו

בבלי סנהדרין פרק ט, פא ע״ב – פב ע״א · הלכה · סוגיא · ״ובעל בת אל נכר״ — כאילו מתחתן בעבודה זרה; רב דימי: בית דינו של חשמונאי גזרו — משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש; רבין: משום נשג״ז

סוגיא מקבילה, בבלי עבודה זרה פרק ב, לו ע״ב (להלן, ב), בעניין אחר (״בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו״): שם דברי רב דימי ורבין בקיצור — ״חייב משום נשג״א… משום נשג״ז״, וליתא ״אבל משום אישות לית להו, ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי״.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״לא יהיה קדש״ — בכ״י ובדפוסים מופיע הנוסח שבסוגריים העגולים, ובמסורת הש״ס בדפוס וילנא הגיהו למה שמופיע בסוגריים המרובעים וציינו לשאילתות.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״בעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״בעבודת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

והבועל ארמית(משנה סנהדרין ט, ו)

בעא מיניה רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין — מהו?בעא מיניה רב… — שאל ממנו רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין — מה (דינו)? השכיח רב (את המקרא) לגמרי. הקריאו לרב כהנא בחלומו: בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש יי אשר אהב ובעל בת אל נכר. בא, אמר לו: כך הקריאוני. נזכר רב (בו) לגמרי:

שאל ממנו רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין — מה (דינו)?

רש״י לא פגעו בו קנאין מהו — מה עונש בדבר.

אינשייה רב לגמריה.

השכיח רב (את המקרא) לגמרי.

רש״י אנשייה רב לגמריה — שכח מה שגמר מרבו בדבר זה ולא ידע להשיבו.

אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר(מלאכי ב, יא).

הקריאו לרב כהנא בחלומו: בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש יי אשר אהב ובעל בת אל נכר.

אתא, אמר ליה: הכי אקריון.

בא, אמר לו: כך הקריאוני.

אדכריה רב לגמריה:

נזכר רב (בו) לגמרי:

״בגדה יהודה״ — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: [כֵּן(ירמיה ג, כ)] בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻום יְיָ;

וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים — זה משכב זכור, וכן הוא אומר: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא(ויקרא יח, כב);

רש״י וכן הוא אומר ואת זכר וגו׳ — סיפיה דקרא תועבה היא.

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ — זו זונה, וכן הוא אומר: לֹא(דברים כג, יח) (יהיה קדש) [תהיה קדשה מבנות ישראל];

רש״י זונה — מופקרת ואפילו ישראלית.

רש״י קדש — מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו.

וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר — זה הבא על הגויה.

וכתיב בתריה: יַכְרֵת יְיָ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹונֶה(מלאכי ב, יב) (מאלהי) [מאהלי] יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיְיָ צְבָאוֹת —וכתיב בתריה: יכרת… — וכתוב אחריו: יכרת יי לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה ליי צבאות —

וכתוב אחריו: יכרת יי לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה ליי צבאות —

אם תלמיד חכם הוא — לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים;

אם כהן הוא — לא יהיה לו בן מַגִּישׁ מִנְחָה לַיְיָ צְבָאוֹת.

אמר רבי חייא בר אבויה:

כל הבא על הגויה — כאילו מתחתן בעבודה זרה,

דכתיב: וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר — וכי בת יש לו לאל נכר? אלא זה הבא על הגויה.

ואמר רבי חייא בר אבויה:

כתוב על גלגלתו של יהויקים: ״זאת ועוד אחרת״.

רש״י כתוב על גלגלתו של יהויקים — משום ר׳ חייא בר אבויה נקט לה.

רש״י זאת ועוד אחרת — נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה.

זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עילויה: ״זאת ועוד אחרת״.זקינו דרבי פרידא… — זקנו של רבי פרידא מצא גולגולת אחת שהיתה מושלכת בשערי ירושלים, והיה כתוב עליה: ״זאת ועוד אחרת״. קברה — וחזרה ונפלטה (מן הקבר); קברה — וחזרה ונפלטה. אמר: זו גולגולת של יהויקים, שכתוב בו: קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים. אמר: מלך הוא, ואין זה דרך ארץ לבזותו. נטלה, כרכה בבגדי משי, והניחה בתיבה. באה אשתו, ראתה אותה, יצאה ואמרה לשכנותיה. אמרו לה: זו של אשתו הראשונה היא, שאינו שוכח אותה. הסיקה את התנור ושרפה אותה. כשבא, אמר: זהו שכתוב עליה: ״זאת ועוד אחרת״. כשבא רב דימי (מארץ ישראל) אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה — חייב עליה משום נשג״א (נדה, שפחה, גויה, אשת איש). כשבא רבין אמר: משום נשג״ז — נדה, שפחה, גויה, זונה; אבל משום אשת איש — אין להם. והאחר (רב דימי, מה טעמו)? נשותיהם ודאי אינן מופקרות (ויש להם אישות).

זקנו של רבי פרידא מצא גולגולת אחת שהיתה מושלכת בשערי ירושלים, והיה כתוב עליה: ״זאת ועוד אחרת״.

רש״י זקינו דר׳ פרידא — הוא ר׳ חייא בר אבויה והכי אמרי׳ בחלק.

קברה — והדר נבוג;

קברה — וחזרה ונפלטה (מן הקבר);

קברה — והדר נבוג.

קברה — וחזרה ונפלטה.

אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָים(ירמיה כב, יט).

אמר: זו גולגולת של יהויקים, שכתוב בו: קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים.

רש״י קבורת חמור — מושלך ברחובות.

רש״י נבוג — בצבצה ויצאה מקבורתה.

אמר: מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי.

אמר: מלך הוא, ואין זה דרך ארץ לבזותו.

שקלה, כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא.

נטלה, כרכה בבגדי משי, והניחה בתיבה.

רש״י בסיפטא — ארגז.

אתאי דביתהו, חזיתה, נפקת אמרה להו לשיבבתהא.

באה אשתו, ראתה אותה, יצאה ואמרה לשכנותיה.

רש״י לשיבבתהא — לשכנותיה.

אמרי לה: האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה.

אמרו לה: זו של אשתו הראשונה היא, שאינו שוכח אותה.

רש״י דלא קא מנשי לה — אינה נשכחת מלבו.

שגרתא לתנורא וקלתה.

הסיקה את התנור ושרפה אותה.

רש״י שגרתה לתנורא — הסיקה את התנור.

כי אתא, אמר: היינו דכתיב עילויה: ״זאת ועוד אחרת״.

כשבא, אמר: זהו שכתוב עליה: ״זאת ועוד אחרת״.

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה — חייב עליה משום נשג״א.

כשבא רב דימי (מארץ ישראל) אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה — חייב עליה משום נשג״א (נדה, שפחה, גויה, אשת איש).

רש״י חייב עליה — כלומר נענש בה משום כל אלו.

רש״י עובדת כוכבים — לא תתחתן בם כי יסיר וגו׳ כל המסירות את הלב במשמע ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא דדרך חתנות משמע ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש מינה משום כל הני.

רש״י א״א — ולאו ממש דקדושין לית להו ומיהו לא״א דמיא וחייב לפרוש הימנה שלא יהא רגיל באשת איש.

כי אתא רבין אמר: משום נשג״ז — נדה, שפחה, גויה, זונה;

כשבא רבין אמר: משום נשג״ז — נדה, שפחה, גויה, זונה;

אבל משום אישות — לית להו.

אבל משום אשת איש — אין להם.

ואידך? נשייהו ודאי לא מיפקרי.

והאחר (רב דימי, מה טעמו)? נשותיהם ודאי אינן מופקרות (ויש להם אישות).

רש״י אבל אישות אין להם — שסתם כותית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא״א.

בבצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו

בבלי עבודה זרה פרק ב, לו ע״ב – לז ע״א · הלכה · סוגיא · פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן — משמונה עשר דבר; דאורייתא בפרהסיא, ובית דינו של חשמונאי גזרו אפילו בצינעא; ייחוד — בית דינו של דוד, ותלמידי בית שמאי ובית הלל

סוגיא מקבילה, בבלי סנהדרין פרק ט, פב ע״א (לעיל, א), בעניין ״והבועל ארמית״: שם דברי רב דימי בפירוש — ״נדה, שפחה, גויה, אשת איש״ — ונוסף לרבין ״אבל משום אישות לית להו, ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי״.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״אומות״.

״אומות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״אומות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

גופא, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב:גופא, אמר באלי… — גוף (הדבר): אמר באלי אמר אבימי נותאה משמו של רב: פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן — כולן משמונה עשר דבר הן. בנותיהן — מהו (הדבר שגזרו בהן)? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן. וגניבא משמו של רב אמר: כולן משום עבודה זרה גזרו בהן, שכשבא רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן. מה חוזקו של שמן יותר מפת (שיגזרו על הפת משום השמן)? אלא: על פיתן ושמנן — משום יינן; ועל יינן — משום בנותיהן; ועל בנותיהן — משום דבר אחר; ועל דבר אחר — משום דבר אחר. בנותיהן — מן התורה הן (אסורות), שכתוב: לא תתחתן בם!

גוף (הדבר): אמר באלי אמר אבימי נותאה משמו של רב:

פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן — כולן משמונה עשר דבר הן.

בנותיהן מאי היא?

בנותיהן — מהו (הדבר שגזרו בהן)?

אמר רב נחמן בר יצחק:

גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן.

רש״י מעריסתן — מקטנותן שהן שוכבות בעריסה שקורין בריי״ץ.

וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודה זרה גזרו בהן,

וגניבא משמו של רב אמר: כולן משום עבודה זרה גזרו בהן,

דכי אתא רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן.

שכשבא רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן.

מאי אולמיה דשמן מפת?

מה חוזקו של שמן יותר מפת (שיגזרו על הפת משום השמן)?

אלא: על פיתן ושמנן — משום יינן;

רש״י משום יינן — שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן.

ועל יינן — משום בנותיהן;

ועל בנותיהן — משום דבר אחר;

רש״י ובנותיהן אסורין משום דבר אחר — עבודת אלילים.

ועל דבר אחר — משום דבר אחר.

רש״י ועל דבר אחר — שלא הוזכר כאן גזרו משום דבר אחר ולא משום עבודת אלילים. לקמן מפרש לה.

בנותיהן דאורייתא היא, דכתיב: לֹא תִתְחַתֵּן בָּם(דברים ז, ג)!

בנותיהן — מן התורה הן (אסורות), שכתוב: לא תתחתן בם!

דאורייתא — שבעה גוים, אבל שאר אומות לא; ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר אומות.דאורייתא — שבעה… — מן התורה — שבעה גוים, אבל שאר אומות לא; ובאו הם וגזרו אפילו על של שאר אומות. ולרבי שמעון בן יוחי, שאמר: כי יסיר את בנך מאחרי — לרבות כל המסירות, מה יש לומר? אלא: מן התורה — אישות דרך חתנות, ובאו הם וגזרו אפילו דרך זנות. זנות גם כן בבית דינו של שם גזרו, שכתוב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף! אלא: מן התורה — גוי הבא על בת ישראל, שמושכת (את בניה) אחריו; אבל ישראל הבא על הגויה לא; ובאו הם וגזרו אפילו ישראל הבא על הגויה. ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא, שאמר מר: הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו! (אמר לו:) מן התורה — בפרהסיא וכמעשה שהיה (של זמרי), ובאו הם וגזרו אפילו בצנעה. בצנעה גם כן בית דינו של חשמונאי גזרו, [שכשבא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו:] ישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג״א. כשבא רבין אמר: משום נשג״ז! כשגזרו בית דינו של חשמונאי — ביאה, אבל ייחוד לא; ובאו הם וגזרו אפילו על ייחוד. ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו, שאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד! אומרים: שם — ייחוד של בת ישראל, אבל ייחוד של גויה לא; ובאו הם וגזרו אפילו על ייחוד של גויה. ייחוד של בת ישראל — מן התורה הוא! שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: כי יסיתך אחיך בן אמך — וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה. ייחוד מן התורה — של אשת איש; ובא דוד וגזר אפילו על ייחוד של פנויה; ובאו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו על ייחוד של גויה.

מן התורה — שבעה גוים, אבל שאר אומות לא; ובאו הם וגזרו אפילו על של שאר אומות.

ולרבי שמעון בן יוחי, דאמר: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי(דברים ז, ד) — לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר?

ולרבי שמעון בן יוחי, שאמר: כי יסיר את בנך מאחרי — לרבות כל המסירות, מה יש לומר?

אלא: דאורייתא — אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.

אלא: מן התורה — אישות דרך חתנות, ובאו הם וגזרו אפילו דרך זנות.

זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד)!

זנות גם כן בבית דינו של שם גזרו, שכתוב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף!

אלא: דאורייתא — גוי הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה; אבל ישראל הבא על הגויה לא; ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על הגויה.

אלא: מן התורה — גוי הבא על בת ישראל, שמושכת (את בניה) אחריו; אבל ישראל הבא על הגויה לא; ובאו הם וגזרו אפילו ישראל הבא על הגויה.

ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו!

ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא, שאמר מר: הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו!

רש״י פוגעין בו — בשעת בעילה לפי שאינו במיתת ב״ד וכמעשה שהיה דזמרי וכזבי.

רש״י קנאים — בני אדם המקנאין קנאתו של מקום לנקום נקמותיו.

(אמר ליה) דאורייתא — בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא.

(אמר לו:) מן התורה — בפרהסיא וכמעשה שהיה (של זמרי), ובאו הם וגזרו אפילו בצנעה.

בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו,

בצנעה גם כן בית דינו של חשמונאי גזרו,

[דכי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו:] ישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג״א.

[שכשבא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו:] ישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג״א.

רש״י נשג״א — גזרו עליהן משום נדה דרבנן ואף על גב דעובדת כוכבים אין דמה מטמאה מן התורה שהרי היא כבהמה חכמים גזרו עליה ומשום שפחה משום עובדת כוכבים כאילו מתחתן בה דרך אישות ומשום אשת איש דבעולת בעל יש להן לבני נח דכתיב והיא בעולת בעל וישראל הרגיל בכך הואיל ובא עליה בנדתה אתי למיבעל נמי נדה ישראלית ואתי למינסב שפחה ועבר משום לא יהיה קדש ואתי למנסבה לעובדת כוכבי׳ ועבר אלא תתחתן ואתי למיבעל אשת איש ישראל.

כי אתא רבין אמר: משום נשג״ז!

כשבא רבין אמר: משום נשג״ז!

רש״י משום נשג״ז — נדה שפחה עובדת כוכבים זונה שאם כהן הוא יש כאן משום לאו דזונה ולא לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה.

כי גזרו בית דינו של חשמונאי — ביאה, אבל ייחוד לא; ואתו אינהו גזור אפילו ייחוד.

כשגזרו בית דינו של חשמונאי — ביאה, אבל ייחוד לא; ובאו הם וגזרו אפילו על ייחוד.

ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו,

רש״י דאורייתא דמייחדא בהדיה כו׳ לא גרסי׳. וה״ג: כי גזור רבנן בית חשמונאי ביאה אבל ייחוד לא כו׳ ואתו אינהו — תלמידי שמאי והלל.

דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד!

שאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד!

רש״י באותה שעה — מעשה אמנון ותמר. והא דרב יהודה בסנהדרין בפ׳ כ״ג.

אמרי: התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דגויה לא; ואתו אינהו גזרו אפילו אייחוד דגויה.

אומרים: שם — ייחוד של בת ישראל, אבל ייחוד של גויה לא; ובאו הם וגזרו אפילו על ייחוד של גויה.

ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא!

ייחוד של בת ישראל — מן התורה הוא!

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין?

שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין?

שנאמר: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ(דברים יג, ז) —

וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?

אלא: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.

ייחוד דאורייתא — דאשת איש;

ייחוד מן התורה — של אשת איש;

ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה;

ובא דוד וגזר אפילו על ייחוד של פנויה;

ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דגויה.

ובאו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו על ייחוד של גויה.

מאי ״על דבר אחר משום דבר אחר״?מאי ״על דבר… — מהו ״על דבר אחר משום דבר אחר״? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. שאמר רבי זירא: צער גדול היה לי אצל רבי אסי, ורבי אסי אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי: תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו. וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: בן תשע שנים ויום אחד. וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא, שאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד — הואיל וראוי לביאה, מטמא גם כן בזיבה. אמר רבינא: לפיכך, תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד — הואיל וראויה לביאה, מטמאה גם כן בזיבה. פשוט הוא! מה שהיית אומר: זה יודע לפתות (את התינוק לחטא), וזו אינה יודעת לפתות — משמיענו (שאף היא מטמאה).

מהו ״על דבר אחר משום דבר אחר״?

אמר רב נחמן בר יצחק:

גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.

רש״י שיטמא בזיבה — אפילו לא ראה גזרו עליו להיות כזב.

דאמר רבי זירא:

שאמר רבי זירא:

צער גדול היה לי אצל רבי אסי, ורבי אסי אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי:

רש״י צער גדול היה לי כו׳ — כלומר טורח גדול היה לי אצלו בשאילה זו ששאלתיה ממנו כמה פעמים ולא היה בידו.

תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה?

ואמר לי: בן יומו.

וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: בן תשע שנים ויום אחד.

וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא,

דאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד — הואיל וראוי לביאה, מטמא נמי בזיבה.

שאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד — הואיל וראוי לביאה, מטמא גם כן בזיבה.

רש״י הואיל וראוי לביאה כו׳ — דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי כדאמרן שלא יהא תינוק של ישראל רגיל אצלו במשכב זכור הלכך לא גזרו עליה עד דחזי לביאה.

אמר רבינא:

הלכך, הא תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד — הואיל וראויה לביאה, מטמאה נמי בזיבה.

לפיכך, תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד — הואיל וראויה לביאה, מטמאה גם כן בזיבה.

פשיטא!

פשוט הוא!

רש״י פשיטא — כיון דתינוק משעה שראוי ה״ה לתינוקת.

מהו דתימא: האי ידע לארגולי, והא לא ידעה לארגולי — קא משמע לן.

מה שהיית אומר: זה יודע לפתות (את התינוק לחטא), וזו אינה יודעת לפתות — משמיענו (שאף היא מטמאה).

רש״י מהו דתימא האי — תינוק כשראוי לביאה הוא ערום לארגולי להמשיך ישראל אצלו. אבל תינוקת בת ג׳ אף על גב דבת ביאה היא אין בה ערמומית דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת תשעה לא נגזר עליה קמ״ל.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי סנהדרין, בבלי עבודה זרה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעבודה זרהעבודת כוכבים
א[תהיה קדשה מבנות ישראל— (הוספה)
אהגויההכותית
א[מאהלי— (הוספה)
אהגויההכותית
אבעבודה זרהבעבודת כוכבים
אהגויההכותית
אהגויההכותית
בעבודה זרהעבודת כוכבים
בגויםאומות
באומותעובדי כוכבים
באומותעובדי כוכבים
בגויעובד כוכבים
בהגויההעובדת כוכבים
בהגויההעובדת כוכבים
בהגויההעובדת כוכבים
בהגויההעובדת כוכבים
בדגויהדעובדת כוכבים
בדגויהדעובדת כוכבים
בדגויהדעובדת כוכבים
בגויעובד כוכבים
בגויעובד כוכבים
בגויעובד כוכבים
בגויהעובדת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§95§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, לו–מא

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן־צוּרִישַׁדָּי(במדבר ז, לו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צה: ביום החמישי נשיא לבני שמעון

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי(במדבר ז, לו)

שלומיאל בן צורישדי, שזמרי שמו; וקרבן נשיא שמעון, שקנא על הזנות, כנגד המשכן שבודק את הסוטות — החצר, העמודים, היריעות והקלעים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

א״ומה שמו — שלומיאל בן צורישדי שמו״

בבלי סנהדרין פרק ט, פב ע״ב · סוגיא · רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו — זמרי, בן סלוא, שאול, בן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי

מקבילות: תנחומא (ורשא), פינחס ב; במדבר רבה כא, ג (״ו׳ שמות יש לו לזמרי״).

אמר רב נחמן אמר רב:

מאי דכתיב: זַרְזִיר מׇתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ(משלי ל, לא)?

רש״י מתנים — לשון המתנה.

רש״י או תיש — עד שתשש כחו.

ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום,

רש״י ד׳ מאות וכו׳ — זרזיר בגימטריא הכי הוו.

והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו.

רש״י ופנחס לא היה יודע — שהקדוש ב״ה ששמו מלך אלקום עמו שלא היה צריך להמתין שיתשש כחו ונראה בעיני שהתיבה הזאת לשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן אל.

רש״י אלקום עמו — שכל הקמות שלו.

במתניתא תנאבמתניתא תנא — בברייתא שנה:

ששים, עד שנעשה כביצה המוזרתכביצה המוזרת — כביצה מקולקלת, שאינה מולידה, והיא היתה כערוגה מליאה מים.

רש״י ששים — ואין לדבר רמז במקרא.

רש״י שנעשה — ביצים שלו כביצים מוזרות שהוקלש ונתבלבל שכבת זרע שבתוכו מרוב בעילות.

אמר רב כהנא:

ומושבה בית סאהבית סאה — שטח שזורעים בו סאה, חמשים על חמשים אמה.

רש״י מושבה — מקום מושבה שהיתה רחבה ביותר.

תני רב יוסף:

קבר שלהקבר שלה — פתיחת רחמה אמה.

רש״י וקבר שלה — פתיחת רחמה.

רש״י והיא נתמלאה — שכבת זרע כערוגה מלאה מים.

אמר רב ששת:

לא כזבי שמה, אלא שוילנאי בת צור שמה.

ולמה נקרא שמה כזבי? שכזבה באביהשכזבה באביה — שהכזיבה את אביה, שאמר לה: אל תשמעי אלא לגדול שבהם.

רש״י שכזבה באביה — שצוה אליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם.

דבר אחר: כזבי — שאמרה לאביה: כוס בי עם זהכוס בי עם זה — שחוט על ידי את העם הזה.

רש״י כוס בי עם זה — שחוט אותם ע״י.

והיינו דאמרי אינשי: בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעיא? בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא? גפתה לאמה.והיינו דאמרי אינשי… — וזהו שאומרים בני אדם: בין הקנים לערבות — מה מבקשת שם שוילנאי? בין קליפות הקנים — מה מבקשת שם שוילנאי? (לזנות באה, ו)הוציאה שם זונה על אמה.

וזהו שאומרים בני אדם: בין הקנים לערבות — מה מבקשת שם שוילנאי? בין קליפות הקנים — מה מבקשת שם שוילנאי? (לזנות באה, ו)הוציאה שם זונה על אמה.

רש״י והיינו דאמרי אינשי — על שם כזבי אומרים דבר זה.

רש״י בן קני לאורבני — מקום יחוד.

רש״י אורבני — ערבה דקה הגדלה בין האגמים אשטוינ״א בלעז.

רש״י בהדי קלפי דקני — קליפות הקנים.

רש״י שוילנאי מאי בעיא — ודאי משום זנות הלכה שם.

רש״י גפתה לאמה — הנאיפה אמה כלומר הוציאה שם גפייתה על אמה שכיון שזינתה קורין אותה זונה בת זונה.

רש״י מאי בעי — ודאי משום זנות הלכה לשם.

אמר רבי יוחנן:

חמשה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי.

זמרי — על שנעשה כביצה המוזרת;

בן סלוא — על שהסליאשהסליא — שגרם שיזכירו ויספרו (בגנאי) עונות של משפחתו;

רש״י הסליא — גרם שיזכרו ויספרו לשון לא תסולה (איוב כח) המסולאים בפז (איכה ד) שהיו מעריכין עצמן בפז ואת זה ואת משפחתו סלו בניאופים ל״א גרם לחפש ולדקדק אחר עונם לשון מסלסל בשערו (נזיר דף ג.).

שאול — על שהשאיל עצמו לדבר עבירה;

בן הכנענית — על שעשה מעשה כנען.

רש״י מעשה כנען — זמה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיג:) ה׳ דברים צוה כנען את בניו ואהבו את הזמה.

ומה שמו? שלומיאל בן צורי שדי שמו.

תרגום לעבריתבמתניתא תנא בברייתא שנה כביצה המוזרת כביצה מקולקלת, שאינה מולידה בית סאה שטח שזורעים בו סאה, חמשים על חמשים אמה קבר שלה פתיחת רחמה שכזבה באביה שהכזיבה את אביה, שאמר לה: אל תשמעי אלא לגדול שבהם כוס בי עם זה שחוט על ידי את העם הזה שהסליא שגרם שיזכירו ויספרו (בגנאי)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בקרבן על סדר המשכן

במדבר רבה, פרשה יג, יט · דרשת הפסוק · ״ביום החמשי נשיא לבני שמעון שלומיאל בן צורישדי״ · שמעון שקנא על הזנות, והמשכן שבודק את הסוטות; החצר, העמודים, היריעות והקלעים

״על סדר מעשה המשכן״ — ״מעשה״ הושלם במאגרים. ״ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה״ — מקום ריק בכתב היד; ״שמעון ולוי״ הושלם מן הפסוק. ״ולכך הקריב שלומיאל״ — בכתב היד ״אליצור״ (נשיא ראובן), ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״ועשרה לפאת ים״ — אחרי ״לפאת״ מקום ריק בכתב היד. ״וה׳ למסך פתח המשכן״ — בכתב היד ״וק׳״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״וה׳ למסך פתח המשכן״, וכך עולה החשבון לשבעים.

״עשרה זהב… דבר אחר: י׳ זהב״ — בכתב היד ״י׳״ (מסופק), והושלם במאגרים. ״פר אחד בן בקר — כנגד יריעות המשכן… עשר יריעות״ — כפול בכתב היד, והכפל נמחק. ״וים ארכן״ — בכתב היד ״ויש״, שנמחק, ו״וים״ בגליון. ״שהיו גבוהות ה׳ אמות… לעומת קלעי החצר״ — בגליון. ״זה קרבן שלומיאל בן צורישדי״ — בכתב היד כפול בראש הקטע, והכפל נמחק.

בַּיּוֹם הַחֲמִשִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי(במדבר ז, לו).

לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה, ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם, להציל אחותו מיד טמאים — לכך זכה להקריב אחריו.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, לז) —

בא נשיא שמעון והקריב על סדר מעשה המשכן.

ולמה הקריב קרבנו כנגד מעשה המשכן? דוגמת מעשה שמעון אבי השבט:

לפי ששמעון קנא על הזנות, והרג כל אנשי שכם על שעינו דינה אחותו,

כמה דתימר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב(בראשית לד, כה) שמעון ולוי אֲחֵי דִינָה וגו׳, וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ וגו׳(בראשית לד, כו).

וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות,

כמה דתימר: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹושִׁים וגו׳(במדבר ה, יז), וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וגו׳(במדבר ה, כז).

ולכך הקריב שלומיאל את קרבנו על סדר מעשה המשכן, זכרון למעשה שמעון.

החצר והמשכן

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳ —

קַעֲרַת — כנגד חצר המשכן, שהיה מקיף את המשכן כשם שהים מקיף את העולם.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

כמה דתימר: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה(שמות כז, יח),

והמשכן שהיה בתוכו שלל׳ אמה ארכו — הרי ק״ל.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד החצר בלא המשכן, שהיתה ע׳ אמה:

נ׳ אמה לפני המשכן, וכ׳ אמה אחורי המשכן — הרי ע׳ אמה.

דבר אחר:

החצר היה ארכו ק׳ אמה ורחבו נ׳ אמה,

כמה דתימר: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וגו׳.

טול חמשים שהיה הארך יתר על הרחב, ועשה ממנו רצועותרצועות — פסים, רצועות ארוכות, וסבב על החמשים שלרוחב בריבוע —

יהיה ארכו ורחבו שבעים אמה ושיריםושירים — ועודף, ושארית;

ועל זה אמר שִׁבְעִים שֶׁקֶל וגו׳.

והשירים — לפי שלא היה אמה, לא חשיב ליה.והשירים — לפי… — והשארית — לפי שלא היתה אמה (שלמה), אינו מחשיב אותה.

והשארית — לפי שלא היתה אמה (שלמה), אינו מחשיב אותה.

דבר אחר:

למה ע׳? כנגד ע׳ עמודים שהיו בחצר ובמשכן:

עשרים עמודים לפאת נגב,

וכ׳ עמודים לפאת צפון,

ועשרה לפאת ים,

וששה עמודים לפאת קדמה,

וד׳ עמודים למסך שער החצר —

הרי ס׳ לחצר;

וד׳ לפרכת, וה׳ למסך פתח המשכן, ועמוד הענן — הרי שבעים.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה — כנגד החצר והמשכן:

שבחצר היו מקריבים על מזבח העולה מנחה בלולה בשמן,

ובמשכן היה שם לחם הפנים, שהיה סלת,

והיה שם מנורה שמדליקין אותה בשמן,

והיה לבונה על שולחן, שעולה לריח ניחוח.

הכף — ספר התורה, הלוחות ועשר פרשיות העשייה

כַּף אַחַת(במדבר ז, לח) — זה היה ספר התורה שהיה מונח אצל הארון:

מה הכף הזו יש בה חמש אצבעות, כך היו בו חמשה ספרים.

עֲשָׂרָה זָהָב — אלו הלוחות שהיו בארון, שהיה בהם עשרת הדברות.

דבר אחר:

י׳ זָהָב — כנגד י׳ פרשיות שכתוב בהן עשייה הנאמרת במשכן, ואלו הן:

וְעָשׂוּ אֲרוֹן וגו׳(שמות כה, י);

וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת וגו׳(שמות כה, יז);

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וגו׳(שמות כה, כג);

וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת וגו׳(שמות כה, לא);

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה וגו׳(שמות כו, א);

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים וגו׳(שמות כו, ז);

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים וגו׳(שמות כו, טו);

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת וגו׳(שמות כו, לא);

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(שמות כז, א);

וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וגו׳(שמות כז, ט).

היריעות, המסכים והקלעים

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, לט) — כנגד יריעות המשכן, שהיו שלמיני צבעונין,

כמה דתימר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות וגו׳;

אַיִל אֶחָד — כנגד המכסה שלעורות אילים מאדמים;

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד עורות תחשים;

שְׂעִיר עִזִּים(במדבר ז, מ) — כנגד האהל שהיה שליריעות עזים.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, מא) — כנגד בצלאל ואהליאב, שהם השלימו מלאכת המשכן.

דבר אחר:

כנגד מסך פתח המשכן ומסך פתח החצר, שהם היו משלימים לסגירת האהל מכל צדדיו, וסגירת החצר מכל צדדיה.

אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

ג׳ מינין אלו כנגד קלעיקלעי — יריעות הגדר של החצר מן שלש רוחותיה, תימנה וצפונה וימה:

שהיו תימן וצפון ארכן שלקלעים ק׳ אמה, כנגד ארך החצר,

וים ארכן כנגד רחבה, חמשים אמה.

ולמה היו שלה׳ ה׳?

כנגד קלעי החצר, שהיו גבוהות ה׳ אמות,

שנאמר: וְקוֹמָה בְרֹוחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻומַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר וגו׳(שמות לח, יח),

ואומר: וְקֹומָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מׇשְׁזָר.

ג׳ פעמים — הרי ט״ו, כנגד קלעי הרוח הרביעית, שלא היתה ארכן אלא שלט״ו ט״ו אמה,

שנאמר: וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה(שמות לח, יג) נ׳ אמה,

וחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וגו׳(שמות לח, יד), וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר(שמות לח, טו).

זֶה קׇרְבַּן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר המשכן, התחיל מקלס את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי.

תרגום לעבריתרצועות פסים, רצועות ארוכות ושירים ועודף, ושארית קלעי יריעות הגדר של

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
במעשה— (הוספה)
בשמעון ולוי— (הוספה)
בשלומיאלאליצור
בוה׳וק׳
בי׳— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§96§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צו: חתימה: שבע חנוכות הן

״כה תברכו״ — כ״ה בכסליו; שבע חנוכות: שמים וארץ, המזבח, יסוד הבית, בית שלמה, חומת ירושלם, של מתתיה, ולעתיד לבא; ״שבע חנוכות הן״ — נר בכל יום ממעשה בראשית

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פתרון תורה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אכֹּה תְבָרְכוּ — שבעשרים וחמשה בכסליו יהיה חנוכה לישראל

פתרון תורה, נשא · דרשה · ״כה תברכו״ · שבע חנוכות · ״כה״ — כ״ה בכסליו; שבע חנוכות, שש עברו והשביעי לימות המשיח; חנוכת המזבח — ״קח מאתם״; חנוכת בית שלמה ויום הכפורים; חנוכה של מתתיה

לפני הדרשה בסימן — דרשות ״כה תברכו״ על ברכת כהנים, ובהן פירוש בפרסית יהודית; הדרשה ״דבר אחר: כה תברכו — כ״ה״ פותחת ענין לעצמו ונמשכת עד סוף הסימן.

״ביתו״ — הוספת המהדיר. ״(ו)עגל״ — כך, הוי״ו בסוגריים.

דבר אחר:

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג) — כ״ה, עשרים וחמשה:

מלמד שבעשרים וחמשה בכסליו יהיה חנוכה לישראל וישועה.

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים וגו׳(במדבר ז, י) —

שבע חנוכות באו לעולם: שש עברו, והשביעי לעתיד לבא, לימות המשיח.

הראשונה — חנוכת שמים וארץ:

כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, בראו בששה ימים, וביום השביעי עשה חנוכה,

כאדם שבונה את ביתו ועשה חנוכתו, כענין שנאמר: ומי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה וגו׳(דברים כ, ה);

ובירכו ליום השביעי.

דבר אחר:

חנוכה — אי זו זו? חנוכת שמים וארץ,

כאדם שמזמין את הארחין ומשמח אותן;

וזו היא האמורה בקידוש היום: יום חנוכת שמים וארץ.

חנוכה השיני — חנוכת המזבח, ובו ביום הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם,

שנאמר: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי וגו׳(במדבר ז, ב),

באהל מועד שעשו ישראל בצאתם ממצרים,

שנאמר: זֹאת חנוכת(במדבר ז, פד).

באותו שעה היה משה חושב בדעתו: שמא נביא אחר שצוהו הקדוש ברוך הוא ואמר להם?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה) — היו הדברים.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) —

רבי שמעון אומר:

כל מקום שנאמר בתורה (ו)עגל סתם — בן שנה,

שנאמר: עֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה(ויקרא ט, ג);

בן בקר — בן שתי שנים,

שנאמר: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר וגו׳(ויקרא ט, ב) תמימים — אף שתי שנים;

פר סתם — בן שלוש;

ובני ארבע ובני חמש כשירין, אילא שאין מביאין את הזקנים מפני הכבוד.

חנוכה שלישי — זו חנוכת יסודת בית עולמים:

כשבנה דויד יסודת בית המקדש, בנאו עד הבריחים, ועשה חנוכת יסוד,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת(תהלים ל, א).

חנוכה רביעי — בשבעה בתשרי שילם בנין הבית, ועשו ישראל שבעת ימים שמחת חנוכת הבית ושבעת ימי החג,

שנאמר: וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה את הֶחָג וגו׳(מלכים א ח, סה) — שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים.

הרי ארבעה עשר יום — בין שבעה לשבעה לא הפסיק ביניהן.

אותה שנה משנבנה בית המקדש לא עשו ישראל יום הכפורים,

והיו יושבים ודואגים: שמא נתחייבנו כרת, שלא ישבנו תענית ביום הכפורים?

יצתה בת קול ואמרה להן: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

מנין? שנאמר:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם(מלכים א ח, סו) — לעשרים ואחד יום;

וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ — שבירכו להקדוש ברוך הוא, שצוה אותם לבנות בית המקדש;

וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם — שכל אחד ואחד הלך ומצא אשתו בטהרה;

שְׂמֵחִים — שניהנו מזיו השכינה;

וְטוֹבֵי לֵב — שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בזכר;

עַל כׇּל הַטּוֹבָה — יצאת בת קול ואמרה להן: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא;

אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ — שמח אותם לאותו חובה, שלא ישבו בתענית ביום הכפורים.

חנכת החמישי — זו חנוכת ירושלם,

שנאמר: ובחנוכת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וגו׳(נחמיה יב, כז) —

ובחמשה עשר במרחשון, שעלו לירושלם ובנו בית המקדש וחומת העיר.

חנוכה הששי — שנעשית על ידי מתתיה.

חנוכה שביעי — עתידין ישראל לעשות כשיקבצו מגלותיהן לירושלם, ויבנה בית המקדש, כמה שנאמר על ידי יחזקאל וגו׳.

אוי לאומרי לעתיד לעבר!

יהיו ארורים בעולם הזה ומנודים לעולם הבא, הן ופוסקי לישראל התקוה;

ויתקיים בהן: וּבָרוֹתִי מִכֶּם(יחזקאל כ, לח) המורדים וגו׳.

בשבע חנוכות הן

אוצר מדרשים, קונדריס אחרון ממדרש ילמדנו, נב · דרשה · נר בכל יום ממעשה בראשית: אור, תורה, שמן זית, מאורות, ברקים ונשמת אדם

מקבילות: ״שבע חנוכות״ — פתרון תורה, נשא (לעיל), בענין אחר: חנוכת שמים וארץ, המזבח, יסוד הבית, הבית, ירושלם, מתתיה ולעתיד לבא. נמנו כאן ששה ימים בלבד.

המשכו בקונדריס, ״בהעלותך — מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית״ (נג) — בפרשה קלב: בהעלתך את הנרת, ח.

דרש רבי שמעון בן לקיש:

שבע חנוכות הן:

חנוכה הראשונה — בְּרֵאשִׁית בָּרָא(בראשית א, א), יְהִי אוֹר(בראשית א, ג) — הרי נר אחד.

ביום שני — וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר(בראשית א, ח):

משל לארכיטקטוןלארכיטקטון — לאדריכל, לבנאי הראשי שהיה מבקש תלמיוסתלמיוס — יסוד (של בניין), ונטל נר והאירה;

כך האירה התורה: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

ביום שלישי — נבראו האילנות, ושמן זית מאירה.

ביום רביעי — נבראו המאורות: וְכִסְאוֹ של דוד כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי(תהלים פט, לז); וכן: עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי(תהלים קלב, יז).

ביום חמישי — נבראו ברקים: קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל(תהלים עז, יט).

ביום ששי — נברא אדם, שנאמר: נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז).

תרגום לעבריתלארכיטקטון לאדריכל, לבנאי הראשי תלמיוס יסוד (של בניין)

חילופי נוסח והשלמות

פתרון תורה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אביתו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פתרון תורהמהדורת אורבך
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§97§§

יום שישי (במדבר ז, מב–מז)

קריאת היום: קרבן אליסף בן דעואל נשיא גד. ההלכה — ״ראש חודש שחל להיות בחנוכה״ (תוספתא, סופרים והתלמודים), שהיום הששי ראש חודש טבת; הדרשה מבמדבר רבה; והחתימה — ״לא מאסתים ולא געלתים״, ״בימי יוונים״ (בבלי מגילה).

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צז: הלכה: ראש חודש שחל להיות בחנוכה

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל(במדבר ז, מב)

ראש חודש טבת בחנוכה: ״ובראשי חדשיכם״; שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה או שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש (רבי יצחק נפחא, רב דימי דמן חיפא); שלש תורות בשבת; ״תדיר קודם״

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אבראש חדש של חנכה

תוספתא מגילה ג, ט · הלכה · בראש חדש שבחנוכה קורין ״ובראשי חדשיכם״

הנדפס כאן ראש ההלכה בלבד; סופה — ״בתשעה באב, אחרים אומרים: ואם לא תשמעו לי״ — אינו בחנוכה.

בראש חדש של חנכה קורין וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא).

בבזמן שחל ראש חדש טבת להיות באחד בשבת

מסכת סופרים, פרק כ, ט · הלכה · ראש חדש טבת בחנוכה — ביום ראשון שלשה בראש חדש, ביום שני שלשה בחנוכה; ״תדיר קודם״

שאלת רבי יצחק סחורה גם במסכת סופרים יב, ה, וחילופיה בפנים; כעין זה בירושלמי מגילה ג, ה (להלן, ג), ושם ״קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה״ — ורבי אבדומא דחיפה: ״שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש״; ובבבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב (להלן, ה): רבי יצחק נפחא ורב דימי דמן חיפא.

בזמן שחל ראש חדש טבת להיות באחד בשבת —

ביום ראשון קורא בעניין ראש חדש תחילה, שלשה, והרביעי בשל חנוכה,

שכל התדיר מחבירו — תדיר קודם, והוא קודם משל חבירו.

אבל ביום שני אינו כן,

אלא קורין שלשה בשל חנוכה, והרביעי בשל ראש חדש,

שאין חשבון חודש מיום שני אלא בזמן שהשנים כסדרן.

דרבי יצחק סחורה שאל את רבי יצחק נפחא:

ראש חדש טבת שחל להיות בשבת, במה קורין?

בעניין כַּלּוֹת(במדבר ז, א), ומפטיר (מסכת סופרים יב, ה: והמפטיר) בשל שבת וראש חדש.

חל להיות בחול —

קורין ביום הראשון שלשה בשל ראש חדש, והרביעי בשל חנוכה,

שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו (מסכת סופרים יב, ה: לחבירו).

הואיל וקורא (מסכת סופרים יב, ה: והואיל וקרא) תחילה בשל ראש חדש,

ביום השני קורא לחנוכה שלשה (מסכת סופרים יב, ה: ביום שני יקרא שלשה לחנוכה), והרביעי של ראש חודש, וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא) עד שישלים כל השיטה.

ולמה כן (מסכת סופרים יב, ה: ולמה כך)?

שלא בא הרביעי אלא מחמת מוסף של ראש חדש.

הרי מפסיקין לחנוכה.

גראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין

ירושלמי מגילה ג, ה · הלכה · סוגיא

בהלכה על המשנה ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים…״ (משנה מגילה ג, ד; בכ״י ליידן ג, ה), בסדר הקריאות כשחלו שני עניינים ביום אחד; לפניה שאלת ירמיה ספרא בראש חודש שחל בשבת.

סוגיות תאומות — ירושלמי תענית ד, א (ד, א, יג), מלה במלה, וירושלמי ברכות ד, א (ד, א, ל), כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי התענית והברכות בפנים. בברכות עוד: ״יצחק סחורא״, ״ראש חודש של חנוכה״, והשורה ״שאילתינהו לספרא״ רק שם. בדפוס ונציה במגילה ובתענית ״רבי אבודמא דחיפה״, ובברכות ״אבדימא״, ״שלמיה״.

יצחק סחורה שאל לרבי יצחק: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין?

אמר ליה: קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה.

רבי פינחס רבי (ירושלמי ברכות ד, א: ורבי) סימון ורבי (ירושלמי תענית ד, א: רבי; ירושלמי ברכות ד, א: רבי) אבא בר זמינא מטי (ירושלמי ברכות ד, א: מטו) בה בשם רבי אבדומא דחיפה (ירושלמי ברכות ד, א: אבדימי דמן חיפא): קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש.רבי פינחס… — רבי פינחס, רבי סימון ורבי אבא בר זמינא מביאים אותה (את ההלכה) בשם רבי אבדומא מחיפה: קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש. בר שילמיא הסופר שאל את רבי מנא: הגע עצמך שחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת — והלא שבעה קרואים הם? היש לך לומר שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש?!

רבי פינחס, רבי סימון ורבי אבא בר זמינא מביאים אותה (את ההלכה) בשם רבי אבדומא מחיפה: קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש.

בר שילמיא (ירושלמי תענית ד, א: שלמיא; ירושלמי ברכות ד, א: שלמיא) ספרא שאל לרבי מנא: הגע עצמך שחל ראש חודש שלחנוכה להיות בשבת, ולא שבעה קרויין אינון (ירושלמי ברכות ד, א: אינון קורין)?

בר שילמיא הסופר שאל את רבי מנא: הגע עצמך שחל ראש חודש של חנוכה להיות בשבת — והלא שבעה קרואים הם?

אית לך מימר (ירושלמי ברכות ד, א: למימר) שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש?!

היש לך לומר שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש?!

(ירושלמי ברכות ד, א: שאילתינהו לספרא.)

אמר ליה: והדא שאילתיה (ירושלמי ברכות ד, א: שאילתא) דספר.אמר ליה: והדא… — אמר לו: וזו שאלה של סופר (ולא של חכם; משוער).

אמר לו: וזו שאלה של סופר (ולא של חכם; משוער).

דשלש תורות בראש חודש טבת שחל להיות בשבת

בבלי יומא פרק ז, ע ע״א · הלכה · סוגיא · ״ובעשור״ קורא על פה — אין גוללין ספר תורה בציבור, משום פגמו של ראשון; ראש חודש טבת בשבת — שלש תורות, תלתא גברי

לפני הסוגיא: ״וגולל ספר תורה וכו׳ — וכל כך למה? כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה״; אחריה: ״ומברך עליה שמונה ברכות״ (המשנה). סוגיות מקבילות: בבלי סוטה פרק ז, מא ע״א; בבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב (דברי רבי יצחק נפחא).

״רב הונא בר יהודה אמר״ — בכ״י מינכן 95: ״רב הונא בר רב יהודה״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב הונא בריה דרב יהושע״. ״אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב הונא בריה דרב יהודה״, בלי ״אמר רב ששת״.

״ואחת של ראש חודש (טבת)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״טבת״, ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134 אינו. ״מביאין שלש תורות״ — בכ״י וטיקן 134: ״מביאין ספר תורה״.

ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה(משנה יומא ז, א):

אמאי? נגלול וניקרי!אמאי? נגלול… — מדוע? יגלול (את הספר לחומש הפקודים) ויקרא! אמר רב הונא בנו של רב יהושע, אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור. ויביא (ספר) אחר ויקרא! רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של (הספר) הראשון; וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה. וכי חוששים אנו לפגם? והרי אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות, וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש (טבת), ואחת של חנוכה! שלשה אנשים בשלשה ספרים — אין (בזה) פגם; אדם אחד בשני ספרים — יש (בזה) פגם.

מדוע? יגלול (את הספר לחומש הפקודים) ויקרא!

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת:

אמר רב הונא בנו של רב יהושע, אמר רב ששת:

לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור.

רש״י מפני כבוד ציבור — שיהו מצפין ודוממין לכך.

ונייתי אחרינא ונקרי!

ויביא (ספר) אחר ויקרא!

רש״י ונייתי אחרינא — שיהא נגלל לפרשה שלישית.

רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון;

רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של (הספר) הראשון;

רש״י משום פגמו וכו׳ — שלא יאמרו חסר הוא.

וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה.

רש״י ברכה שאינה צריכה — שיהא צריך לחזור ולברך.

ומי חיישינן לפגמא?

וכי חוששים אנו לפגם?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות, וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש (טבת), ואחת של חנוכה!

והרי אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות, וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש (טבת), ואחת של חנוכה!

תלתא גברי בתלתא ספרי — ליכא פגמא, חד גברא בתרי ספרי — איכא פגמא:

שלשה אנשים בשלשה ספרים — אין (בזה) פגם; אדם אחד בשני ספרים — יש (בזה) פגם.

הראש חדש טבת שחל להיות בשבת

בבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב · הלכה · סוגיא · שלש תורות בראש חדש טבת שחל בשבת; בחול — תלתא בראש חדש וחד בחנוכה; תדיר ושאינו תדיר

דברי רבי יצחק נפחא בשלש תורות, וקריאת ראש חדש טבת בחול ומחלוקתו עם רב דימי, עד ״והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר״; על משנה מגילה ג, ד (״ראש חדש אדר שחל להיות בשבת… לכל מפסיקין בראשי חדשים, בחנוכה״); לפניהם ״תניא כוותיה דשמואל: ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא״, ואחריהם ״איתמר: חל להיות בואתה תצוה״ — עניין אחר.

״אמר רבי יצחק נפחא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״ואף רבי יצחק נפחא סבר לה להא דשמואל, דאמר רבי יצחק נפחא״; בדפוס ונציה רק ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת…״, בלא דבריו על ראש חדש אדר.

״ורב דימי דמן חיפא״, ״כוותיה דרב דימי״ — בכ״י מינכן 95: ״ר׳ אבודימי דמן חיפה״, ובכ״י אוקספורד 366: ״ר׳ אבדימי דמן חיפה״.

״ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רבא אמ׳״; בכ״י מינכן 95 רק ״רב יוסף אמ׳: אין משגיחין בדחנוכה, ראש חדש עיקר״.

דברי רבי יצחק נפחא ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת״ — גם בבבלי יומא פרק ז, ע ע״א ובבבלי סוטה פרק ז, מא ע״א, קושיא על ״משום פגמו של ראשון״.

אמר רבי יצחק נפחא:

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — מוציאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בשל ראש חדש, ואחד בכי תשא.

ואמר רבי יצחק נפחא:

ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה.

וצריכא, דאי איתמר בהא — בהא קאמר רבי יצחק, אבל בהך כרב סבירא ליה, דאמר: פרשת שקלים ״את קרבני לחמי״, ובשתי תורות סגי — קא משמע לן.וצריכא, דאי איתמר… — וצריך (לומר את שתיהן): שאילו נאמרה (רק) זו (של טבת) — בזו אמר רבי יצחק (שלש תורות), אבל בזו (של אדר) סובר הוא כרב, שאמר: פרשת שקלים (היא) ״את קרבני לחמי״ (שבענין ראש חודש), ובשתי תורות די — (לכן) משמיע לנו. ויאמר זו (של אדר), ולא תהא צריכה זו (של טבת)? אחת מכלל חברתה נאמרה (נאמרה האחת בפירוש, והשנייה נלמדה ממנה). נאמר (נחלקו האמוראים): ראש חדש טבת שחל להיות בחול — אמר רבי יצחק: קוראים שלשה בראש חדש ואחד בחנוכה; ורב דימי מחיפה אמר: קוראים שלשה בחנוכה ואחד בראש חדש. אמר רבי מני: כדברי רבי יצחק נפחא מסתבר, שתדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. אמר רבי אבין: כדברי רב דימי מסתבר: מי גרם לרביעי שיבא? ראש חדש; לפיכך הרביעי צריך לקרוא בראש חדש. מה (ההלכה) בזה? רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש (ואין קורין בו אלא אחד); ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה (ואין קורין בה אלא אחד). והלכה: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר.

וצריך (לומר את שתיהן): שאילו נאמרה (רק) זו (של טבת) — בזו אמר רבי יצחק (שלש תורות), אבל בזו (של אדר) סובר הוא כרב, שאמר: פרשת שקלים (היא) ״את קרבני לחמי״ (שבענין ראש חודש), ובשתי תורות די — (לכן) משמיע לנו.

ולימא הא ולא בעיא הך?

ויאמר זו (של אדר), ולא תהא צריכה זו (של טבת)?

חדא מכלל חבירתה איתמר.

אחת מכלל חברתה נאמרה (נאמרה האחת בפירוש, והשנייה נלמדה ממנה).

איתמר: ראש חדש טבת שחל להיות בחול —

נאמר (נחלקו האמוראים): ראש חדש טבת שחל להיות בחול —

אמר רבי יצחק: קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה;

אמר רבי יצחק: קוראים שלשה בראש חדש ואחד בחנוכה;

ורב דימי דמן חיפא אמר: קרו תלתא בחנוכה וחד בראש חדש.

ורב דימי מחיפה אמר: קוראים שלשה בחנוכה ואחד בראש חדש.

אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, דתדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

אמר רבי מני: כדברי רבי יצחק נפחא מסתבר, שתדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

אמר רבי אבין: כוותיה דרב דימי מסתברא, מי גרם לרביעי שיבא? ראש חדש; הלכך רביעי בראש חדש בעי מיקרי.

אמר רבי אבין: כדברי רב דימי מסתבר: מי גרם לרביעי שיבא? ראש חדש; לפיכך הרביעי צריך לקרוא בראש חדש.

מאי הוי עלה?

מה (ההלכה) בזה?

רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש;

רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש (ואין קורין בו אלא אחד);

ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה.

ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה (ואין קורין בה אלא אחד).

והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר.

והלכה: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר.

רש״י אין משגיחין — לעשות עיקר.

וראש חדש טבת שחל להיות בשבת — שלש תורות

בבלי סוטה פרק ז, מא ע״א · הלכה · סוגיא · כהן גדול קורא ״ובעשור״ על פה — אין גוללין ספר תורה בצבור, משום פגמו של ראשון; ראש חדש טבת בשבת — שלש תורות

הגמרא על ״ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה״ (משנה סוטה ז, ז), מ״וליכרכיה לספר וליקרי?״ ועד ״חד גברא בתרי סיפרי איכא פגמא״; לפניה ״וכל כך למה? שלא להוציא לעז על ספר תורה״ — על ראש המשנה, ואחריה ״ומברך עליה שמנה ברכות״ — המשך המשנה. סוגיא תאומה: בבלי יומא פרק ז, ע ע״א.

״ואחת של ראש חדש ואחת בשל חנוכה״ — בכ״י מינכן 95 בסדר אחר: ״ואח׳ בעניינו של חנוכ׳ ואחת בעניינו של ר״ח״; בכ״י וטיקן 110–111 ״[ואחת בשל חנוכה]״ בתוספת שבין השיטין.

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה(משנה סוטה ז, ז)

וליכרכיה לספר וליקרי?וליכרכיה לספר… — ויגלול את הספר ויקרא? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור. ויביא ספר תורה אחר ויקרא? רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של (הספר) הראשון; רבי שמעון בן לקיש אמר: לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה. וכי חוששים אנו לפגם? והרי אמר רבי יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביא שלש תורות, וקורא אחת מענינו של יום, ואחת של ראש חדש, ואחת של חנוכה! שלשה אנשים בשלשה ספרים — אין (בזה) פגם; אדם אחד בשני ספרים — יש (בזה) פגם.

ויגלול את הספר ויקרא?

אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת:

לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור.

וליתי ספר תורה אחרינא וליקרי?

ויביא ספר תורה אחר ויקרא?

רב הונא בר יהודה אמר:

משום פגמו של ראשון;

משום פגמו של (הספר) הראשון;

רש״י משום פגמו — של ספר תורה ראשון שלא יאמרו מצא בו פסול.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה (כ״י מינכן 95: ראוי׳).

ומי חיישינן לפגמא?

וכי חוששים אנו לפגם?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביא (כ״י מינכן 95: מביאין) שלש תורות, וקורא אחת מעניינו של יום, ואחת של ראש חדש, ואחת בשל חנוכה!

והרי אמר רבי יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביא שלש תורות, וקורא אחת מענינו של יום, ואחת של ראש חדש, ואחת של חנוכה!

רש״י בעניינו של יום — פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה.

תלתא גברי בתלתא סיפרי — ליכא פגמא;

שלשה אנשים בשלשה ספרים — אין (בזה) פגם;

חד גברא בתרי סיפרי — איכא פגמא:

אדם אחד בשני ספרים — יש (בזה) פגם.

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§98§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, מב–מז

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן־דְּעוּאֵל(במדבר ז, מב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צח: ביום הששי נשיא לבני גד

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל(במדבר ז, מב)

קרבן נשיא גד כנגד יציאת מצרים — יוכבד ומרים, משה שנזרק ליאור והזקנים, עשר המכות, ביזת מצרים וביזת הים, ומנין שנות השעבוד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אקרבן על סדר גאולת מצרים

במדבר רבה, פרשה יג, כ · דרשת הפסוק · ״ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל״ · בני גד שעברו חלוצים; יוכבד ומרים, משה והזקנים, ביזת מצרים וביזת הים, ומנין שנות מצרים

״אל תיקרי קערת״ — לפניו בכתב היד ״שאל״, ונמחק. ״נאמר: תורי זהב״ — ״נאמ׳״ כפול בכתב היד. ״כנגד ביזת מצרים״ — בכתב היד ״ביאת״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״וי׳ שלכף״ — בכתב היד ״שלכסף״; תוקן כנוסח הדפוס (״וי׳ של כף״), שהכף ״עשרה זהב״ וכך עולה החשבון לר״י. ״לפי שבעון עבודה זרה היו מקריבין שעיר לחטאת״ — לפני ״עבודה זרה״ כתוב בכתב היד ״חטאת״ (מתוקן), שנמחק, ואחרי ״שעיר״ ״לע״ז״, שנמחק במאגרים.

״כמה דתימר: נכספה״ — בכתב היד ״כמ׳ה״. ״שרד״ו שנים״ — כך בכתב היד, במנין ״רדו שמה״. מקבילה: ״שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם…״ — שיר השירים רבה ד, יב ופסיקתא דרב כהנא יא (ושם ארבעה דברים).

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל(במדבר ז, מב).

לפי ששמעון לקח חרבו והלך ועשה מלחמה עם אנשי שכם בשביל אחותו,

ובני גד עברו את הירדן לעזור לאחיהם לירש את הארץ,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא) —

לכך זכה והקריב אחר שמעון.

יציאת מצרים

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, מג).

אמר רבי ברכיה:

כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד.

ולמה כן? לפי שברכו אביו בגדודיםבגדודים — בגדודי צבא,

שנאמר: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻוד עָקֵב(בראשית מט, יט).

ודבר זה אמר יעקב על מה שעתיד לעבור חלוץ למלחמה את הירדן,

כמה דתימר: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כׇּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְיָ לַמִּלְחָמָה(במדבר לב, כז).

וביציאת מצרים כתיב ״צבא״,

כמה דתימר: יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת יְיָ וגו׳(שמות יב, מא),

ונאמר: וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יג, יח).

הוא חֲמֻושִׁים, הוא חֲלוּצִים(במדבר לב, ל).

וליוצאי מצרים נחלקה הארץ,

כמה דתימר: וְנָתַתִּי אֹותָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְיָ(שמות ו, ח).

ובני גד סייעו להם עד שנכבשה הארץ ונחלקה לכלן;

לפיכך הקריב נשיא שלהם על יציאת מצרים.

יוכבד ומרים

אמר רבי ברכיה:

התחיל לקרב קרבנו כנגד מה שאירע להם מיום שירדו יעקב ובניו למצרים עד שיצאו.

הדא הוא דכתיב:

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת —

כנגד יוכבד אם משה, שנאמר בה: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי(שמות ב, א) —

מלמד שגרשה עמרם וחזר ולקחה.

ולכך הקריב קערת — אל תיקרי קַעֲרַת אלא קרעת, לפי שנקרעה ממנו.

אתוי דדין הוא אתוי דדין.אתוי דדין הוא… — הבאתה של זו (״קערת״) היא הבאתה של זו (״קרעת״) — הא בהא תליא (משוער).

הבאתה של זו (״קערת״) היא הבאתה של זו (״קרעת״) — הא בהא תליא (משוער).

כֶּסֶף אַחַת —

שנתאוה עמרם להחזירה לאשה על ידי מרים אחות אהרן;

ולכך כתיב כֶּסֶף — על שם התאוה,

כמה דתימר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג),

ואומר: כִּי נִכְסֹוף נכספת לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל).

אַחַת — אל תיקרי אַחַת אלא אחות:

שבעת שהיתה אחות אהרן נתנבאת, ואמרה לאביה שיחזיר אשתו, שעתיד להוליד בן ממנה שיגאול את ישראל.

ועל זה נאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו׳(שמות טו, כ).

וכי אחות אהרן ולא אחות משה?

אלא שהיתה נבואתה בעת שהיתה אחות אהרן, ולא אחות משה, שעדין לא נולד משה.

ולפיכך בעת שהושלך ליאור, הלכה וראתה מה אירע למשה, ומה יהיה בסוף נבואתה,

כמה דתימר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד).

הוי: כֶּסֶף אַחַת.

יוכבד בת ק״ל שנה

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — לפי שהיתה בת מאה וש׳ שנה בעת שנולד משה.

הא כאי זה צד?

לפי שיוכבד נולדה בין החומותהחומות — חומות (ארץ מצרים), בעת שירדו ישראל למצרים, ולפיכך נכנסה בחשבון היורדים למצרים,

שנאמר: כׇּל נֶפֶשׁ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ(בראשית מו, טו).

בכללן שלבני לאה את מוצא ל״ג, ובפרטן אין את מוצא אלא ל״ב.

למה כן? לפי שיוכבד נולדה בין החומות, והיתה מן הבאים למצרים,

שנאמר: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹותָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם(במדבר כו, נט).

וכי מן הבאים למצרים אין אנו יודעין שבמצרים נולדה, אחר שלא נזכרה שמה עם שמות הבאים?

אלא לומר לך: שבמצרים נולדה, בין החומות, בעת שנכנסו למצרים, אבל לא הורתההורתה — התעברותה במצרים.

צא וחשוב: מיום שירדו אבותינו למצרים עד שנולד משה — הן ק״ל שנה;

לפי שרד״ו שנים עשו ישראל במצרים.

מנין? שנאמר: רְדוּ שָׁמָּה(בראשית מב, ב).

צא מהם פ׳ שנה שהיו למשה בעת שיצאו ממצרים — נשתיירו ק״ל.

הא למדנו שיוכבד בת ק״ל שנה היתה בעת שנולד משה.

משה והזקנים

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — זה משה שנזרק ליאור.

דבר אחר:

שנזרק מן מצרים,

שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו).

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —

אלו שבעים זקנים שמנה משה, כולן נביאים,

מאותן שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם(שמות ג, יח).

וכן הוא אומר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר יא, טז).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה —

שהוא והם כולם נתמלאו רוח הקדש מרוחו שלמשה, ומשה לא חסר כלום:

כאדם שהוא מדליק נר מנר — הנר דולק, וחברו אינו חסר;

כאדם שמריח באתרוג — הוא נהנה, והאתרוג אינו חסר כלום.

לְמִנְחָה —

כמה דתימר: וַיְהִי כְּנחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וגו׳(במדבר יא, כה).

דבר אחר:

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — כנגד אלדד ומידד,

כמה דתימר: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה וגו׳(במדבר יא, כו).

לְמִנְחָה —

כמה דתימר: וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ.

ביזת מצרים וביזת הים

כַּף אַחַת(במדבר ז, מד) — שמתחת יד משה לקו המצריים עשר מכות.

הוי: עֲשָׂרָה זָהָב.

למה היו מקצת הכלים שלכסף ומקצתן שלזהב?

לומר לך: הראשונים שהיו שלכסף — כנגד ביזת מצרים, והאחר שלזהב — כנגד ביזת הים;

שכשם שהזהב יקר ונחמד מן הכסף, כך היתה ביזת הים גדולה משל מצרים.

ועל אלו ואלו נאמר:

תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ(שיר השירים א, יא) — זו בזת הים;

עִם נְקֻודּוֹת הַכָּסֶף — זו ביזת מצרים.

וכן הוא אומר: וַתָּבֹואִי בַּעֲדִי עֲדָיִים(יחזקאל טז, ז) —

בַּעֲדִי — זו בזת מצרים;

עֲדָיִים — זו בזת הים.

הוי מְלֵאָה קְטֹרֶת — שכל ישראל נתמלאו מהם כסף וזהב וכל מיני בשמים.

וכן הוא אומר: שְׁלָחַיִיךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים(שיר השירים ד, יג), נֵרְדְּ וְכַרְכֹּום קָנֶה וְקִנָּמוֹן(שיר השירים ד, יד).

הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.

דבר אחר:

שלשים ומאה משקלה שלקערה, וע׳ שלמזרק, וי׳ שלכף — הרי ר״י,

כנגד ר״י שנים שעשו ישראל במצרים, מיום שירד יעקב למצרים עד שיצאו משם.

הפרנסים, האבות והשבטים

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, מה) —

הזכיר שלשה מינין לעולה, כנגד ג׳ פרנסיםפרנסים — מנהיגים, מפרנסי הציבור טובים שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל: משה, אהרן ומרים,

שנאמר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם(מיכה ו, ד).

נתן להם מן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ובאר בזכות מרים.

דבר אחר:

ג׳ מיני עולה — כנגד מדות טובות שהיו בידן שלישראל במצרים, ובזכותן נגאלו:

שלא שינו את שמם,

ולא שינו את לשונם,

ושגדרו עצמן מן הערוה.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, מו) —

כנגד הפסח, שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות מן העזים, על פרישת עבודה זרה;

לפי שעובדי עבודה זרה היו ישראל במצרים, ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו;

ועל פרישת עבודה זרה שעשו — ונגאלו עליה,

כמה דתימר: וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם(שמות יב, יג).

לפיכך הקריבו כנגדה שעיר לחטאת — לפי שבעון עבודה זרה היו מקריבין שעיר לחטאת.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, מז) — כנגד יעקב ויוסף, שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים,

שנאמר: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה(תהלים עז, טז).

דבר אחר:

כנגד משה ואהרן, שהם עשו כל המופתים, ועל ידיהם יצאו,

שנאמר: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כׇּל הַמֹּופְתִים הָאֵלֶּה וגו׳(שמות יא, י).

אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

למה ג׳ מינים? כנגד ג׳ אבות, שזכר הקדוש ברוך הוא ברית שכרת להם, וגאלם בזכותו,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וגו׳(שמות ב, כד).

למה ה׳ ה׳? לפי שחשבונן עולה ט״ו, כנגד האבות והשבטים, שהם ט״ו;

שכשם שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות, כך נשבע לשבטים,

שנאמר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת אֹומֶר סֶלָה(חבקוק ג, ט).

דבר אחר:

למה ט״ו? לפי שנגאלו בט״ו בניסן,

שנאמר: מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר לג, ג),

ואומר: וָאֶכְּרֶיהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף(הושע ג, ב).

זֶה קׇרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל —

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר גאולת מצרים, התחיל מקלס את קרבנו:

זֶה קׇרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.

תרגום לעבריתבגדודים בגדודי צבא החומות חומות (ארץ מצרים) הורתה התעברותה פרנסים מנהיגים, מפרנסי הציבור כמה דתימר כמו שאתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אביזתביאת
אשלכףשלכסף

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§99§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · צט: חתימה: לא מאסתים ולא געלתים

״לא מאסתים ולא געלתים״ — בכל גלות העמיד הקדוש ברוך הוא גואלים: בימי יוונים שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול; במדרש עשר גליות — יוחנן ובניו החשמונאים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי מגילה, מדרש עשר גליות §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אלא מאסתים — בימי כשדים

ברייתא, בבלי מגילה פרק א, יא ע״א · ברייתא · ״לא מאסתים ולא געלתים״ — הגואלים בכל גלות: ביוונים שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול

הברייתא בסוגיא ״ויהי בימי אחשורוש״ שלהלן, בדברי האמוראים.

״שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול״ — בכ״י מינכן 95: ״שהעמדתי להם יוחנן בן מתתיה כהן גדול״ (ושמעון הצדיק בימי כשדים); בכ״י אוקספורד 366: ״שהעמדתי להם חשמונאי ובניו״.

״רומיים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״פרסיים״.

במתניתא תנא:

לֹא מְאַסְתִּים(ויקרא כו, מד) — בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול;

לְכַלֹּותָם — בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר;

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות;

כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם — לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

בויהי בימי אחשורוש — לא מאסתים ולא געלתים

בבלי מגילה פרק א, יא ע״א · סוגיא · ״ויהי בימי אחשורוש״; ״לא מאסתים ולא געלתים״ — בימי כשדים, יוונים, המן ורומיים; ״ואם לא תורישו״, ״כאשר דמיתי לעשות להם״

ארבע דעות האמוראים על ״ויהי בימי אחשורוש״ — מאיזה פסוק בתורה (רב, שמואל והברייתא, רבי לוי, רבי חייא); לפניהן הפתיחתות ״פתח לה פתחא להא פרשתא״, ואחריהן ״אחשורוש — אמר רב: אחיו של ראש ובן גילו של ראש״, הדרשה על השם.

״אמר רב: ויי והי, הדא דכתיב״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ווי, נתקיים מה שכתוב בתורה: והתמכרתם… ואין קונה״, וכן בכ״י מינכן 95.

״שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול״ — בכ״י מינכן 95: ״שהעמדתי להם יוחנן בן מתתיה כהן גדול״ (ושמעון הצדיק בימי כשדים); בכ״י אוקספורד 366: ״שהעמדתי להם חשמונאי ובניו״.

״אספסיינוס״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״נבוכדנצר״.

״רומיים״ (פעמיים) — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״פרסיים״.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) —

אמר רב:

ויי והיויי והי — אוי ואבוי! הדא דכתיב: וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹויְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וגו׳(דברים כח, סח).

רש״י [הדא דכתיב כו׳] — מה שכתב בתורה ואין קונה גזר המן שלא יהא אדם רשאי לקנות מהן לעבד.

ושמואל אמר:

לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּותָם(ויקרא כו, מד) —

לֹא מְאַסְתִּים — בימי יוונים;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי אספסיינוס;

לְכַלֹּותָם — בימי המן;

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי רומיים;

כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם — בימי גוג ומגוג.

רש״י ושמואל אמר מהכא — פתחא לא מאסתים וגו׳.

במתניתא תנא:

לֹא מְאַסְתִּים — בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול;

לְכַלֹּותָם — בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר;

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות;

כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם — לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

רבי לוי אמר: מהכאמהכא — מכאן: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ(במדבר לג, נה).

רש״י ואם לא תורישו וגו׳ — אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק.

רבי חייא אמר: מהכא: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם(במדבר לג, נו).

רש״י אעשה לכם — אף אלו כמעט כלו.

תרגום לעבריתויי והי אוי ואבוי מהכא מכאן

גשֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן — מגיד מראשית אחרית

מדרש עשר גליות, פרשה א · דרשה · ״לא מאסתים ולא געלתים״ · הנהרות נקראו על שם ארצות שעדיין לא היו; הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, והגואלים שהעמיד בכל גלות — בימי יונים יוחנן ובניו החשמונאים

״וכו׳״ — כך במקור.

״יי בחכמה יסד ארץ״ — משלי ג, יט; ״מגיד מראשית אחרית״ — ישעיה מו, י; ״ואתכם אזרה בגוים״ — ויקרא כו, לג; ״ואף גם זאת…״ — ויקרא כו, מד. דרשת ״לא מאסתים… להפר בריתי אתם״ על הגלויות — כעין הברייתא בבבלי מגילה פרק א, יא ע״א (לעיל), בסדר אחר: כאן ״לכלותם — בימי יונים, שהעמדתי להם יוחנן ובניו החשמונאים״, ושם ״ולא געלתים — בימי יוונים״.

״שם האחד פישון… ועדיין לא היתה חוילה… אלא מגיד מראשית אחרית״ — כעין בראשית רבה טז, ג (״עדיין לא עמד כוש, ואת אמר…״); כאן הוא בתוך פתיחת מדרש עשר גליות, שנדפסה שלמה.

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שברא את עולמו בחכמה,

כמו שאמר הכתוב: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט).

מאי חכמה? זו תורה,

שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א) —

ואין ראשית אלא תורה, שנאמר: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית(ישעיה מו, י).

כתיב: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּובֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה(בראשית ב, יא) — ועדיין לא היתה חוילה!

אלא מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ(בראשית ב, יג) — ועדיין לא היה כוש!

אלא מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹולֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר(בראשית ב, יד) — ועדיין לא היה אשור!

אלא מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וכו׳.

דור דור ודורשיו

דבר אחר:

מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית — עד שלא באו לעולם, הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון

דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ופרנסיו.

ויש אומרים:

עד שלא נברא העולם, העביר הקדוש ברוך הוא לפניו כל הדורות:

דור הבריאה, דור המבול, דור הפלגה, דור האבות, דור מצרים.

כיון שהגיע לדור המדבר — נתעצב ושמח.

נתעצב — וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם(ויקרא כו, לג);

ושמח — וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹויְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּותָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם(ויקרא כו, מד):

לֹא מְאַסְתִּים — בימי פרס, שהעמדתי להם דניאל;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי מדי, שהעמדתי להם אסתר;

לְכַלֹּותָם — בימי יונים, שהעמדתי להם יוחנן ובניו החשמונאים;

לְהָפֵר בְּרִיתִי — בימי רומיים, שהעמדתי להם שמעון בר כוכב;

אִתָּם — בימי ערביים, שהעמדתי להם מלכי כוזרים.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי מגילה, מדרש עשר גליות. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארומייםפרסיים
באספסיינוסנבוכדנצר
ברומייםפרסיים
ברומייםפרסיים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש עשר גליותאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
§§100§§

יום שביעי (במדבר ז, מח–נג)

קריאת היום: קרבן אלישמע בן עמיהוד נשיא אפרים. ההלכה מפסיקתא רבתי ג — ״נר של חנוכה שהותיר שמן״; חמש פתיחתות על ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״ מתנחומא, פסיקתא רבתי ובמדבר רבה; הדרשות על הפסוקים; וחתימת פסיקתא רבתי ג — ״בכל דבר אפרים קודם למנשה״.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · ק: הלכה: נר של חנוכה שהותיר שמן

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח)

שמן שהותיר בנר חנוכה, מצות זקנים שהקדוש ברוך הוא מקיים, ואפרים שקדם למנשה בקרבנות הנשיאים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אנר של חנוכה שהותיר שמן

פסיקתא רבתי, פסקא ג, א · הלכה · ילמדנו · שמן שהותיר בנר חנוכה, מצות זקנים שהקדוש ברוך הוא מקיים, ואפרים שקדם למנשה בקרבנות הנשיאים

״תלמוד: למדונו רבותינו״ — בכתב היד ״תל׳״, ונפתח כלשונו המלאה בפסקא ד (״תלמוד למדונו רבותינו״); בדפוס ליתא. ״איני מקיים״ — בכתב היד ״אני מקיים״, ותוקן כדפוס. ״ביום השמני נשיא לבני אפרים״ (בדבר האחר) — כך בכתב היד; בדפוס: ״ביום השמיני וגו׳״.

מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא כט — בדפוס בלבד, ואינו בכתב היד של תנחומא (כ״י קמברידג׳), ושם כותרת הסדר ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״ באה לפניו; כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים. בתנחומא עוד: ״ביום ראשון… ביום שני״; ״וכן בשאר הימים״; ״אבל הותיר ביום שמיני — עושה לו מדורה בפני עצמו״ (בלי ״ושורפו״); ״אסור להשתמש ממנו״; ״שנאמר: ועשית על פי התורה״; ״עשה הקטן קודם לגדול״; ובלי ״דבר אחר״ שבסופו.

הילמדנו הזה חוזר בפסיקתא רבתי, פסקא ו, א (בפרשה הלכה: נר של חנוכה שהותיר שמן — שלש חנוכות, א), ושם קיצר הסופר את הדין בהפניה ״אמור עד״.

בדפוס: ״ושורפה בפני עצמו״; ״אסור להשתמש הימנו״; ״הקריב שבט אפרים תחילה״.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

ילמדינו רבינו: נר של חנוכה שהותיר שמן, מהו צריך לעשות לו (תנחומא, נשא כט: נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון — מהו להדליק בה בשני)?

תלמוד: למדונו (תנחומא, נשא כט: כך שנו) רבותינו:

נר של חנוכה שהותיר (תנחומא, נשא כט: בה) שמן ביום הראשון — מוסיף עליו שמן (תנחומא, נשא כט: כל שהוא) ומדליקו ביום השיני;

ואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;

וכן בשאר כל הימים.

אבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורהמדורה — אש גלויה, ערימת עצים בוערת ושורפו בפני עצמו.

למה? כיון שהוקצהשהוקצה — שהופרש, שיוחד למצוה, אסור להשתמש הימנה.

לא יאמר אדם: איני מקיים מצות זקנים, הואיל ואינם מן התורה.

אמר לו (תנחומא, נשא כט: להם) הקדוש ברוך הוא: לאו, בני (תנחומא, נשא כט: בני, אין אתם רשאין לומר כך),

אלא כל מה שהן גוזרין עליך — קיים (תנחומא, נשא כט: שגוזרים עליכם — תהיו מקיימין),

שנאמר: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ(דברים יז, יא).

למה? שאף עלי הם גוזרין (תנחומא, נשא כט: שאף על דבריהם אני מסכים),

שנאמר: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח).

תדע לך:

יעקב מהו אומר בשעה שהוא מברך מנשה ואפרים (תנחומא, נשא כט: שהרי יעקב, בשעה שברך מנשה ואפרים, מה כתיב שם)?

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה(בראשית מח, כ) —

עשה את הקטן קודם לגדול, וקיים הקדוש ברוך הוא גזירתו.

אימתי? בקורבנות הנשיאים הקריב (תנחומא, נשא כט: שהקריב) שבט אפרים (תנחומא, נשא כט: תחלה),

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח),

ואחר (תנחומא, נשא כט: כך) — מנשה.

מניין? ממה שקראו בעינין: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה.

דבר אחר

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי נָשִׂיא לִבְנֵי אפרים —

את מוצא שאפרים קרב תחילה, שבכור וגדול, ואחר כך מנשה.

תרגום לעבריתמדורה אש גלויה, ערימת עצים בוערת שהוקצה שהופרש, שיוחד

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאיניאני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§101§§

פתיחתות על ׳ביום השביעי נשיא לבני אפרים׳

כסדר זמן המדרשים שהפתיחתא שלהם: תנחומא, פסיקתא רבתי, במדבר רבה; ובכל מדרש — כסדרו.

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קא: פתיחתא א: לי גלעד ולי מנשה

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״לי גלעד ולי מנשה״: אליהו, מנשה, אלקנה וחנניה וחבריו עדים כנגד המינים; וכל מה שעשו אליהו, גדעון, דוד ויהושע — על פי הגבורה, וקרבן נשיא אפרים דוחה את השבת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, דברים רבה, אגדת בראשית, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אלִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי

תנחומא, נשא כא · פתיחתא ראשונה · אם יאמרו המינים: אליהו, מנשה, אלקנה וחנניה מישאל ועזריה מעידים

לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי(תהלים קח, ט)

בדפוס סימן כח, תחילתו. ״השביעי״ — בכתב היד ״השמיני״; בפסוק ובדפוס ״השביעי״. ״לי גלעד לי מנשה״ — כלשון תהלים קח, ט; ״ולי מנשה״ — כלשון תהלים ס, ט; ״אפרים״ — בשני המזמורים ״ואפרים״. לפני ״אם אמרו לך המינים שאין הקב״ה מציל מן האש״ אין בכתב היד ״יהודה מחוקקי״; בדפוס ״יהודה מחוקקי, אם יאמרו לך שאין הקב״ה מציל את הצדיקים מן האש״.

בדפוס: ״לי גלעד, אמר הקב״ה אם יאמרו לך עכו״ם…״; ״הוי אומר לי גלעד שהיה אליהו מתושבי גלעד״; ״וישמע תפלתו… וידע מנשה כי יי הוא אלהים״; ״כי פקד יי את חנה ותהר״; ״מעידין שהצלתי אותן מן הכבשן והם משבט יהודה״.

תנחומא בובר, נשא ל — הפתיחתא כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים. שם הפסוק כלשון תהלים ס, ט (״לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי״), ובפתיחה אין ״אלישמע בן עמיהוד״. ״מעיד״, ״על ידו״, ״וישמע תחנתו״, ״אמור להם״, ״מהר אפרים״, ״דניאל חנניה מישאל ועזריה״ — שם הוספות המהדיר, וכן ״(לירושלים) [ירושלים]״, כמסורה. מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כח (״אם יאמרו לך עכו״ם״); דברים רבה (ליברמן), עקב (להלן, ג), אגדת בראשית נג (להלן, ד) ובמדבר רבה יד, א (להלן, ה).

דרשות אחרות על ״לי גלעד ולי מנשה״: בבלי סנהדרין פרק יא, קד ע״ב (״דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא״); פרקי דרבי אליעזר יז (קיבוץ הגליות — ״לי גלעד — זה אחאב… אפרים מעוז ראשי — זה ירבעם״); מדרש תהלים ס, ג (״אני הוא שעשיתי נס ליפתח הגלעדי… ולגדעון בן יואש״, ומשיח בן אפרים ומשיח בן דוד); דברים רבה (וילנא) ג, ב (״אמר ריש לקיש כו׳ עד שהן מבני יהודה״, ו״מואב סיר רחצי״).

בַּיּוֹם(במדבר ז, מח) השביעי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד (תנחומא בובר: ״נשיא לבני אפרים״).

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים קח, ט).

אמר רבי שמעון בן לקיש (תנחומא בובר: ריש לקיש):

אם אמרו לך המיניןהמינין — הכופרים (תנחומא בובר: המינים יאמרו לך) שאין הקדוש ברוך הוא מחיה מתים —

אמור להם: הרי אליהו מעיד שהחיה (תנחומא בובר: את) המת על ידו.

הוי לִי גִלְעָד.

וְלִי מְנַשֶּׁה(תהלים ס, ט) —

ואם אמרו לך המינין: אין (תנחומא בובר: אם יאמרו לך המינים שאין) הקדוש ברוך הוא מקבל שבים —

אמור להם: הרי מנשה מעיד שקיבלתי אותו בתשובה,

שנאמר: וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ(דברי הימים ב לג, יג).

הוי לִי מְנַשֶּׁה.

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי —

אם אמרו (תנחומא בובר: יאמרו) לך המינין שאין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות —

אמור להם: הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפקדתי חנה אשתו,

שנאמר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא) (תנחומא בובר: וגו׳. הוי: ״אפרים מעוז ראשי״ וגו׳. ״יהודה מחוקקי״ —).

אם אמרו לך המינים (תנחומא בובר: יאמר לך אדם) שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש —

אמור להם: הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים, שהרי הצלתים (תנחומא בובר: הרי חנניה וחביריו מעידין שהצלתי אותם) מן האש,

שנאמר: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה(דניאל א, ו).

הוי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.

תרגום לעבריתהמינין הכופרים

בדבר אחר: ״לי גלעד״ — אליהו, גדעון, דוד ויהושע

תנחומא, נשא כב · פתיחתא שנייה · מה שעשו אליהו וגדעון — על פי הגבורה; יהושע הקדיש שלל יריחו, וקרבן אפרים דוחה את השבת

בדפוס סימן כח. ״בעלות״, ״בבמה״ — אות ב׳ מסופקת בכתב היד. ״אליה״ — בפסוק (מלכים א יח, לו) ״אליהו״. ״מחוקקי״ — בכתב היד ״ממוקקי״, ומאגרים מתקן. ״כסופר״ — הכ׳ השלמת מאגרים. ״דרכך״ — בפסוק (תהלים נא, טו) ״דרכיך״. ״אליך״ — הי׳ מסופקת בכתב היד; ״ישובו״ — הו׳ השלמת מאגרים. ״אמור״ — בכתב היד ״אלור״, ומאגרים מתקן. ״בידך״ — בכתב היד ״לפניך״; בפסוק (יהושע ו, ב), בדפוס ובבובר ״בידך״. ״הבעל״ — בכתב היד ״הבע׳״.

״אמר יהושע״ — בכתב היד ״אמ׳ ר׳ יהושע״; הדובר הוא יהושע בן נון (״אמר לו הקב״ה… הרי קרבנך מסייע את שבטך״), וכך בבובר (״אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה״) ובדפוס (״לכך אמר יהושע״).

בדפוס: ״ואמר משה איש איש מבית ישראל אשר ישחט, ואל פתח אהל מועד וגו׳״; ״ויגש אליהו הנביא ויאמר״; ״למה גדעון הקריב בבמה והרי היה אסור״; ״והקריב בלילה קרבן על ידו בלא כ״ג״; ״ובנית מזבח ליי אלהיך על ראש המעוז הזה… אשר תכרות״; ״אמר הקדוש ברוך הוא אמור לו דוד למד השבים״; ״הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים ושבעה כהנים ישאו…״; ״ועוד ד״א עשה יהושע מדעתו״; ״קדש הוא ליי אוצר יי יבוא״; ״א״ל הקב״ה וכך עשית, חייך הרי קרבנך…״. אין בדפוס ״ומנין שממנשה הוא בא — הנה אלפי הדל במנשה״.

תנחומא בובר, נשא לא — הפתיחתא כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים. בבובר אין ״על ידו״ (בקרבן גדעון), ״ובנית מזבח ליי אלהיך״, ״ומנין שממנשה הוא בא — הנה אלפי הדל במנשה״ ו״אוצר יי יבוא״; ושם, במקום ״וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה… כה עשו ששת ימים…״, הפסוקים ״וסבותם את העיר וגו׳ כה תעשה ששת ימים, ושבעה כהנים וגו׳ וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות״. ״להקריב קרבן ליי לפני משכן יי דם יחשב לאיש ההוא״, ״ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה״, ״גלעד ולי״, ״ברבי״, ״חלה תרימו תרומה״ — שם הוספות המהדיר; ״(כעלות) [בעלות]״, ״(וכל) [וכלי]״, כמסורה. מקבילות: תנחומא (ורשא), נשא כח; דברים רבה (ליברמן), עקב (להלן, ג); במדבר רבה יד, א (להלן, ה).

דבר אחר:

לִי גִלְעָד(תהלים קח, ט) —

אם אמר לך אדם: למה בנה אליהו מזבח בכרמל (תנחומא בובר: בהר הכרמל) והקריב עליו, ובית המקדש היה קיים באותה שעה,

והתורה אמרה (תנחומא בובר: ואמר משה): אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל(ויקרא יז, ג) (תנחומא בובר: ״אשר ישחט שור או כשב״ וגו׳), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ(ויקרא יז, ד) (תנחומא בובר: [״להקריב קרבן ליי לפני משכן יי דם יחשב לאיש ההוא״ וגו׳])?

אמור לו: כל מה (תנחומא בובר: מה) שעשה אליהו — לשמו של (תנחומא בובר: לשם) הקדוש ברוך הוא עשה, ועל פי הגבורה,

שנאמר: וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אליה הַנָּבִיא וגו׳(מלכים א יח, לו) (תנחומא בובר: [״ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה״]).

הוי לִי גִלְעָד.

לִי מְנַשֶּׁה —

אם יאמר לך אדם: הרי גדעון הקריב בבמהבבמה — במזבח יחיד שמחוץ למקדש, והיה אסור, שהרי שילה קיימת —

אמר רבי אבא בר כהנא:

שבעה דברים עשה גדעון:

הקריב פר הנעבדהנעבד — שנעבד לעבודה זרה,

ופר המוקצההמוקצה — שהוקצה לעבודה זרה,

ובנה מזבח,

וכרת עצים מן האשרה,

והקריב בלילה,

על ידו,

בלא כהן גדול (תנחומא בובר: ובלא כהן);

והיה מן הכומריןהכומרין — כמרי עבודה זרה (תנחומא בובר: בין הכמרים).

וכל מה שעשה — על פי הגבורה עשה,

שנאמר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְיָ קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת(שופטים ו, כה),

וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(שופטים ו, כו).

הוי לִי מְנַשֶּׁה (תנחומא בובר: ״לי [גלעד ולי] מנשה״).

ומנין שממנשה הוא בא?

שנאמר: הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה(שופטים ו, טו).

יְהוּדָה מחוקקי —

אם יאמר לך אדם: הרי דוד עבר על לא תעשה —

אמור לו (תנחומא בובר: אמר הקדוש ברוך הוא): לימד את השבים (תנחומא בובר: השבטים), כסופר המלמד (תנחומא בובר: מלמד) תינוקות,

שנאמר: אֲלַמְּדָה פֹושְׁעִים דרכך וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ(תהלים נא, טו).

הוי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי —

אם יאמר לך אדם: למה חילל יהושע את השבת ביריחו?

אמור לו: על פי הגבורה עשה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי(יהושע ו, ב) בידך אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּיבּוֹרֵי הֶחָיִל,

וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּף אֶת הָעִיר וגו׳(יהושע ו, ג),

כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים(יהושע ו, יד),

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים(יהושע ו, ד) (תנחומא בובר: וכתיב: ״וסבותם את העיר״ וגו׳ ״כה תעשה ששת ימים״, ״ושבעה כהנים״ וגו׳ ״וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות״).

ומנין שהיתה שבת שם (תנחומא בובר: שבת)?

שאין שבעת ימים לעולם (תנחומא בובר: לעולם שבעת ימים) בלא שבת.

אבל דבר אחד עשה (תנחומא בובר: ועוד דבר אחר עשה יהושע) מדעתו, מה שלא נאמר לו (תנחומא בובר: בו):

כיון שנכבשה חומת יריחו (תנחומא בובר: יריחו) — שבת היה.

אמר: השבת כולה קדש, ומה (תנחומא בובר: וכל מה) שכבשנו בשבת יהיה (תנחומא בובר: יהא) קדש ליי,

שנאמר: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא אוֹצַר יְיָ יָבוֹא(יהושע ו, יט).

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

כעיר הנדחתהנדחת — שהודחה לעבודה זרה (דברים יג, יג–יח) עשאה (תנחומא בובר: עשאה כעיר הנדחת).

והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה,

שנאמר: וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר(דברים יג, יז) וגו׳ (תנחומא בובר: ״ואת כל שללה כליל ליי אלהיך״).

אמר רבי יהודה ברבי (תנחומא בובר: הלוי בר) שלום:

לימד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא (תנחומא בובר: לישראל): רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ).

אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה (תנחומא בובר: נעשה אותה חלה להקדוש ברוך הוא) — נקדיש את כל שללה לגבוהלגבוה — להקדש, לשמים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל וכך אתה עתיד לעשות (תנחומא בובר: עשית) — הרי קרבנך מסייע את שבטך, ודוחה את השבת,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).

תרגום לעבריתבבמה במזבח יחיד שמחוץ למקדש הנעבד שנעבד לעבודה זרה המוקצה שהוקצה לעבודה זרה הכומרין כמרי עבודה זרה הנדחת שהודחה לעבודה זרה (דברים יג, יג–יח) לגבוה להקדש, לשמים

גלִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה — בשבילי עשה, עלי לרפאת

דברים רבה, עקב · פתיחתא · נוסח אחר · אליהו, גדעון, יהושע ויהודה — על פי; גלעד, מנשה, ירבעם ואחז — עלי לרפאת; ועדי תחיית המתים, התשובה, פקידת העקרות וההצלה מן האש

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי(תהלים ס, ט–י)

״שבע עבירות״ — בכתב היד ״ז׳״. ״ושור ואיל״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״ (שבע העבירות עולות בלעדיו). ״שאמרתי לו והתרתי לו״ — מעל ״שאמרתי לו״ ו״והתרתי לו״ בכתב היד סימני סדר (2, 1). ״מן הצורה צר״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״; בפסוק (מלכים א יא, כו) ״מן הצרדה״. ״מזבחות לבעלים… לכל צבא השמים״ — לשון הפסוקים על מנשה (דברי הימים ב לג, ג; לג, ה: ״ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית יי״), וכאן על אחז. ״נפש הילד על קרבו״ — לפני ״על״ בכתב היד ״ור״ (מסופק), ונמחק במאגרים. ״ובהצר לו״ — בפסוק (דברי הימים ב לג, יב) ״וכהצר לו״. ״עלי פלשת אתרועעי״ — בתהלים ס, י ״התרועעי״, בתהלים קח, י ״אתרועע״.

מקבילות: תנחומא, נשא כא–כב, ותנחומא בובר, נשא ל–לא (לעיל, א–ב: ״על פי הגבורה״, אליהו, גדעון, דוד ויהושע; ועדי ריש לקיש); אגדת בראשית נג (להלן, ד); במדבר רבה יד, א (להלן, ה). כאן אחרי גדעון ויהושע — יהודה ותמר (״לא תאמר זנתה תמר״), ובמקום דוד; ו״עלי לרפאת״ — כאן בלבד.

דבר אחר:

וְהָיָה עֵקֶב(דברים ז, יב).

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה(תהלים ס, ט).

כל מה שעשה אליהו, שהוא מגלעד — בשבילי עשה;

שלא תאמר: ירושלם קיימת, ואליהו מקריב באיסור במה!

אמר הקדוש ברוך הוא: לִי גִלְעָד — אני הוא שאמרתי,

שנאמר: וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי(מלכים א יח, לו).

וְלִי מְנַשֶּׁה —

כל מה שעשה גדעון — בשבילי עשה, שהוא משל מנשה;

שלא תאמר: שילה קיימת, וגדעון מקריב באיסור במה!

אמר רבי אבא בר כהנא:

שבע עבירות היו בקרבנו של גדעון:

עציו עצי אשרה,

ואבנים פסולות,

ופר המוקצה,

ושור הנעבד,

ושור ואיל,

ואיסור במה.

שלא תאמר: שמא מעצמו עשה!

אמר הקדוש ברוך הוא: לִי מְנַשֶּׁה — אני הוא שאמרתי לו,

שנאמר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא(שופטים ו, כה).

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי —

כל מה שעשה יהושע, שהוא משבט אפרים — בשבילי עשה,

שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ וגו׳(יהושע ו, ד).

תני:

שבת היתה, ואין שבעה בלא שבת.

שלא תאמר: יהושע צדיק היה, והוא מחלל את השבת!

אמר הקדוש ברוך הוא: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — אני הוא שאמרתי לו והתרתי לו:

וְסַבֹּותֶם אֶת הָעִיר(יהושע ו, ג) שֶׁבַע פְּעָמִים.

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי —

כל מה שעשה יהודה, שהיה ראש השבט — בשבילי עשה,

שנאמר: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו).

מהו מִמֶּנִּי?

אמר רבי הונא בשם רבי אידי:

לא תאמר: זנתה תמר, ולא יהודה בעא מזניאבעא מזניא — ביקש לזנות;

אלא ממני היו הדברים.

הוי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.

דבר אחר:

לִי גִלְעָד —

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לרפאתעלי לרפאת — עלי לתקן מה שעשה גלעד.

ומה עשה?

כל מי שהיה מבקש לשכור עידי שקר — משם היה הולך ושוכר,

שנאמר: גִּלְעָד קִרְיַת פֹּועֲלֵי אָוֶן(הושע ו, ח).

ולמה זכו להעמיד אליהו הצדיק?

בשביל שעשו חסד עם עצמותיו של שאול,

שנאמר: וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל(שמואל א לא, יב).

וכן דוד אומר: וְגַם אני אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת(שמואל ב ב, ו).

מהו הַטּוֹבָה הַזֹּאת?

רבי אבא בר כהנא אמר:

מינה מהם זקנים.

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:

רחוקים היו, וקרבן.

וְלִי מְנַשֶּׁה —

עלי לרפאת מה שעשה מנשה,

שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל וגו׳(דברי הימים ב לג, ז).

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי —

עלי לרפאת מה שעשה ירבעם,

שנאמר: וְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי(מלכים א יא, כו).

מהו מִן הצורה צר, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה?

שהלקה את ישראל בצרעת.

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי —

עלי לרפאת מה שעשה אחז,

שנאמר: ויעש מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים(דברי הימים ב לג, ג) ולְכׇל צְבָא הַשָּׁמָיִם(דברי הימים ב לג, ה).

רבי הונא בשם רבי אחא אומר:

בעזרת ישראל, ובעזרת הנשים.

מוֹאָב סִיר רַחְצִי(תהלים ס, י) —

אלו מואביים, שהן בקיאין במרחצאות,

שהן עתידין שיהיו מסיקיןמסיקין — מבעירים אש, מחממים מרחצאות של ישראל לעתיד לבוא.

עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי —

אלו רומיים, שהם בקיאים במנעלים,

שהם עתידים לעשות מנעליהם של ישראל לעתיד לבא.

עָלַי פְּלֶשֶׁת אתרועעי —

אלו פלשתים, שהן בקיאין בתכבוסתבתכבוסת — בכביסת בגדים,

ועתידין להיות מכבסין כליהם של ישראל לימות המשיח.

דבר אחר:

לִי גִלְעָד —

אמר רבי שמעון בן לקיש:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מחיה מתים —

אמור לו: הרי אליהו הגלעדי מעיד שהחייתי מתים על ידו,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע יְיָ בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשׇׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ(מלכים א יז, כב).

וְלִי מְנַשֶּׁה —

אם יאמר לך אדם: אין הקדוש ברוך הוא מקבל השבים —

אמור לו: הרי מנשה מעיד,

שלא הכעיסני בריה כמו שהכעיסני מנשה,

שנאמר: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה וגו׳(מלכים ב כא, טז).

ואיפשר שמלא את ירושלם פה לפה?

אלא שהרג הנביאים, שכתוב בם פֶּה אֶל פֶּה(במדבר יב, ח).

וכיון שעשה תשובה — קבלו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: ובהצר לוֹ וגו׳(דברי הימים ב לג, יב).

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי —

אם יאמר לך אדם: אין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות —

הרי אלקנה, שהוא מהר אפרים, מעיד עלי שפקדתי לחנה,

שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו׳(שמואל א א, ב);

ופקדתי אותה,

שנאמר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי —

אם יאמר לך אדם: אין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש —

הרי חנניה מישאל ועזריה, שהם מבני יהודה,

שנאמר: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה(דניאל א, ו),

מעידין עלי שהצלתי אותם מן האש,

שנאמר: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וגו׳(דניאל ג, כח).

אמר רבי אבא בר כהנא:

בא וראה כמה גדולה נתן הקדוש ברוך הוא על הענוים והיראים מן הקדוש ברוך הוא,

שהם עושין מצות ויגעים בתורה, ומעשיהן מתן שכרן שמור להם בעקב.

ואימתי הוא פורע להם שכרן? בעקב — לעתיד לבא:

וְהָיָה עֵקֶב.

תרגום לעבריתבעא מזניא ביקש לזנות מסיקין מבעירים אש, מחממים בתכבוסת בכביסת בגדים עלי לרפאת עלי לתקן רבנין אמרי החכמים אומרים

דלִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה — ארבע כתות

אגדת בראשית, פרק נג, א · פתיחתא · נוסח אחר · אליהו, מנשה, אלקנה וחנניה וחביריו — עדים כנגד ארבע כתות

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי(תהלים ס, ט)

כותרת כתב היד ״פרשת נביאים״: זו פרשת הנביאים של הסדר ״ויזכר אלהים את רחל״ (בראשית ל, כב; פרק נב), ופרק נד הוא פרשת הכתובים שלו.

״זה שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״זש״ה״, ואחריו ״הכתוב״ מחוק. ״ארבעה דברים… ארבע כתות״ — בכתב היד ״ד׳״. ״זה שאמר הכתוב״ (לי גלעד, ולי מנשה) — בכתב היד ״זש״ה״ ו״ז״ש״. ״ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש״ — כך בכתב היד, בלי ״והכת שאומרת אין״.

״מנשה בן [חזקיה]״ — בכתב היד ״חלקיה״; מנשה בן חזקיה (מלכים ב כ, כא). ״[ושהרשיע]״ — בכתב היד ״ושהושיע״; בבובר ״כמה הכעיס, כמה הרשיע״.

בבובר: ״ארבע כיתות הן״; ״הרי אליהו שהחיה המת שהיה מגלעד, שנאמר ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, יבוא ויעיד לי״; ״הרי מנשה כמה הכעיס, כמה הרשיע, וקבלתיו כשעשה תשובה״; הסדר שם: מנשה, חנניה וחביריו (״שנאמר ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה״), ואחריהם ״ואחת אומרת אין עקרה יולדת — אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא אלקנה מהר אפרים ויעיד על אשתו שהיתה עקרה וילדה, שנאמר ויהי איש אחד וגו׳ מהר אפרים״; אין שם ״עד עקרה ילדה שבעה״.

מקבילות: תנחומא, נשא כא, ותנחומא בובר, נשא ל (לעיל, א); דברים רבה, עקב (לעיל, ג); במדבר רבה יד, א (להלן, ה). בתנחומא בובר — ״לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. אמר ריש לקיש: אם המינים יאמרו לך שאין הקדוש ברוך הוא מחיה מתים, אמור להם: הרי אליהו מעיד שהחיה את המת… אם יאמרו לך המינים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל שבים, אמור להם: הרי מנשה מעיד… שאין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות — הרי אלקנה מהר אפרים מעיד שפיקדתי חנה אשתו… שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש — הרי חנניה וחביריו מעידין״ — בשם ריש לקיש (כאן רבי ברכיה), על ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״.

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת וגו׳(שמואל א א, יא).

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).

אמר רבי ברכיה:

ארבעה דברים הללו — כנגד ארבע כתות:

כת אחת אומרת: אין תחיית המתים;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מקבל בעלי תשובה;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא פוקד העקרות;

וכת אחת אומרת: אין הקדוש ברוך הוא מציל מן האש.

הכת שאומרת אין תחיית המתים —

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

הרי אליהו, שהיה מתושבי גלעד, והחייתי המת על ידו.

זה שאמר הכתוב:

לִי גִלְעָד.

והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא מקבל בתשובה —

אומר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא מנשה בן חזקיה, שהכעיס לפני ושהרשיע לפני, ויעיד כשעשה תשובה וקבלתי אותו.

זה שאמר הכתוב:

וְלִי מְנַשֶּׁה.

והכת שאומרת אין הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות —

אומר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא אלקנה, שהיתה עקרה אשתו וילדה, ויעיד בי,

שנאמר: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה(שמואל א ב, ה);

שנאמר: וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם(שמואל א א, א).

זה שאמר הכתוב:

וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

ושהקדוש ברוך הוא מציל מן האש —

אמר לה הקדוש ברוך הוא:

יבא חנניה מישאל ועזריה, שהן מיהודה, ויעידו שהצלתי אותן מכבשן האש.

זה שאמר הכתוב:

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי.

הלִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי

במדבר רבה, פרשה יד, א · פתיחתא ראשונה · מלכים והדיוטות, משיחים ועדים לגבורות האל, ובמה באיסור, ונשיא אפרים שהקריב בשבת

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי(תהלים ס, ט–י)

״ג׳ מלכים… וגחזי״ — משנה סנהדרין י, ב.

״עלי פלשת אתרועע״ — כלשון תהלים קח, י; בתהלים ס, י ״התרועעי״ (״תמן כתיב: עלי פלשת התרועעי״), וכך בדפוס בשני המקומות. שאר הפסוק כלשון תהלים ס, ט–י (״ולי מנשה״).

״מקלטון״ — מסומן במאגרים ״כך״; תוקן כבדפוס ״מקללין״. אחרי ״זה הגואל״ בכתב היד ״הד״, ונמחק במאגרים. ״לפי שבעת״ — השי״ן הושלמה כבדפוס (״לפי שבשעה״). ״אח לדוד״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים (בדפוס ״אח אחד לדוד״).

״ובית המקדש היה קיים״ — בגליון כתב היד, ״וב״ה״; נפתח כבדפוס. ״ועורו״ — בכתב היד ״ועירו״, מסומן במאגרים ״כך״; תוקן כבדפוס. ״נקדיש לגבוה״ — אחריו בכתב היד ״אותה״, ונמחק בידי הסופר. ״השלכתי נעלתי״ — בדפוס ״נעלי״. ״כאשר צוה משה עבד יי״ — בכתב היד ״כאשר צוה יי משה״, ו״יי״ נמחק במאגרים כבמקרא.

מקבילות: תנחומא, נשא כא–כב, ותנחומא בובר, נשא ל–לא (לעיל, א–ב); דברים רבה, עקב (לעיל, ג: אליהו, גדעון ויהושע ״בשבילי עשה״, ואחריהם יהודה ותמר); אגדת בראשית נג (לעיל, ד: ארבע הכתות).

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח).

הדא הוא דכתיב:

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).

תמן תנינןתמן תנינן — שם (במשנה) שנינו, ג׳ מלכים וד׳ הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.

ג׳ מלכים, ירבעם ואחאב ומנשה.

רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא.

שנאמר וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ(דברי הימים ב לג, יג).

אמרו לו: למלכותו השיבו ולא השיבו לחיי העולם הבא.

ד׳ הדיוטות, בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.

מי מנאן?

אמר רב: אנשי כנסת הגדולה מנאום.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

בקשו לצרף את שלמה עמהם ובא דמות דיוקנו שלדוד ונשתטח לפניהם ולא השגיחו עליו.

יצאת אש מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיהם ולא השגיחו עליו.

יצאתה בת קול ואמרה להם: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ(משלי כב, כט).

מי שהקדים ביתי לביתו ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים?

לאו, אלא לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב ולא יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים.

ולא השגיחו עליה.

חזרה ואמרה להם: הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ וגו׳(איוב לד, לג).

מיד נמנעו מלצרףו עמהם.

דורשי רשומותדורשי רשומות — דורשי רמזים שבמקרא אמרו: כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם.

מה טעם? לִי גִלְעָד מוֹאָב סִיר רַחְצִי וגו׳(תהלים ס, י).

לִי גִלְעָד — זה אחאב מלך ישראל שמת ברמות גלעד.

וְלִי מְנַשֶּׁה.

כמשמעו — זה מנשה בן חזקיהו.

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה ירבעם בן נבט אפרתי.

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה אחיתופל, דקא אתי מיהודהדקא אתי מיהודה — שבא משבט יהודה.

מוֹאָב סִיר רַחְצִי — זה גחזי שלקה על ידי רחיצה.

עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי — זה דואג האדומי.

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

ומה נעבידנעביד — נעשה ומלכא דישראלומלכא דישראל — ומלך ישראל מקללין אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם(תהלים נה, כד)?

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לעשותן רעים אלו לאלו.

הדא הוא דכתיב:

עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע(תהלים קח, י).

עלי לפלש להם מעשים טובים ולעשותן רעים אלו לאלו.

תמן כתיבתמן כתיב — שם (בתהלים ס) כתוב עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:

אם יבא מי שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת מה אתה עושה לו?

אמר להן: עלי לעשותן רעים זה לזה.

דבר אחר:

לִי גִלְעָד.

לפי שיש מחלקת הרבה על המשוחים.

יש אומרים: ז׳, שנאמר וַהֲקֵמֹונוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹועִים(מיכה ה, ד).

ויש אומרים: ח׳.

וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם, ואינו אלא מה שמפורש ד׳,

שנאמר וַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים(זכריה ב, ג) וָאֹומַר מָה אלו בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר אלי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה וגו׳(זכריה ב, ד).

ואלו הן ד׳ חרשים.

בא דוד ופרש, לִי גִלְעָד — זה אליהו שהיה מתושבי גלעד.

וְלִי מְנַשֶּׁה — זה משיח שעומד מבניו של מנשה,

שנאמר לִפְנֵי אֶפְרַיִם בִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה(תהלים פ, ג).

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה משוח מלחמה שבא מאפרים,

שנאמר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ(דברים לג, יז).

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה הגואל הגדול שהוא בא מבניו שלדוד.

מוֹאָב סִיר רַחְצִי.

מהו מוֹאָב סִיר רַחְצִי?

אמר האלהים, כשיבאו הגואלים הללו אני בא ומסייען עד שיבא בן המואבית עמהם.

עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.

מה אני עושה? שולף מנעלי ודורכן ורומסן בעקבי.

וכן הוא אומר פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי(ישעיה סג, ג).

משל: המלך שבנה ארבע פלטרין

משלו משל למה הדבר דומה:

למלך בשר ודם שבנה ד׳ פלטריןפלטרין — ארמונות בארבעה מדינות.

נכנס לראשונה אכל ושתה ולא שלף נעלו.

וכן לשנייה וכן לשלישית.

כשבא לרביעית אכל ושתה ושלף נעלו.

אמר להם: צאו והביאו לי כל אנשים גדולים שיש במדינה הזאת ויערכו לפני לחם.

אמרו לו, מפני מה כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת נעליך?

וכן לשנייה וכן לשלישית.

וכשנכנסת לכאן שלפת נעליך ואכלת ושתית.

אמר להם: כשנכנסתי לראשונה לא היתה דעתי מיושבת עלי.

וכן לשנייה וכן לשלישית:

בכל עת הייתי אומר:

אימתי אראה אותה שעה שאכנס באחרונה?

ועכשיו שנכנסתי מיד נתיישבה דעתי עלי.

אף כך הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה בפרעה ובעמלק ובססרא ובסנחריב ובנבוכדנאצר ובהמן ובמלכי יוונים ולא נתקררה דעתו עד שיעשה נקמה באדום.

הוי: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.

עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע.

אני אפיל שתותיהשתותיה — יסודותיה שלאדום ומביא גאולתכם.

וכן הוא אומר הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס(מלאכי א, ד) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וגו׳(מלאכי א, ה).

דבר אחר:

לִי גִלְעָד — מדבר בדוד.

בעת שמת שאול עמד אבנר בן נר והמליך לאיש בשת בן שאול על הגלעד ועל יזרעאל ועל אפרים.

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל(שמואל ב ב, ח) וַיַּמְלִיכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל(שמואל ב ב, ט).

ויזרעאל היה למנשה.

שכן כתיב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וגו׳ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל(יהושע יז, טז).

התחיל דוד אומר: אף על פי שאבנר מחזיק בבן שאול להמליכו על אלה השבטים עתיד הקדוש ברוך הוא להמליכני על כולן.

הדא הוא דכתיב:

לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה.

מוֹאָב סִיר רַחְצִי.

לפי שבעת שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב כי היה ירא מפני שאול.

והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה.

הדא הוא דכתיב:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(שמואל א כב, ג),

ואומר וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(שמואל א כב, ד).

ולכך קראן סִיר: מה הבשר מתעכל בסיר כך נתעכלו שם שהרגן מלך מואב.

ולא נמלט מהם אלא אח לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו.

והוא החסד שעשה נחש עם דוד:

ולפיכך נתגרה דוד עם המואביים.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה(שמואל ב ח, ב).

עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.

כמה דתימר כִּי ששה חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכׇל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כׇּל זָכָר בֶּאֱדוֹם(מלכים א יא, טז).

וכתיב וַיְהִי כׇל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד(שמואל ב ח, יד).

עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: כמה דתימר וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וגו׳(שמואל ב ח, א).

למה נאמר במואב סִיר רַחְצִי?

לפי שהיו בוטחים המואבים שלא ירעו להם ישראל כשם שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שיסור מעליו,

שנאמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט).

ולמה נאמר באדום אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי?

לפי שנאמר אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם וגו׳(דברים ב, ה).

דבר אחר:

לִי גִלְעָד.

אמר סומה בר כתפא בשם רבי שמעון בן לקיש:

אמר האלהים:

אם יאמר לך אדם שאין המתים חיים,

אמור לו — הרי אליהו שהוא מגלעד,

שנאמר וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד(מלכים א יז, א).

הוא מעיד שכבר החייתי את המת בנה שלצרפית על ידו בעולם הזה.

הוי: לִי גִלְעָד.

וְלִי מְנַשֶּׁה:

אם בא אדם לומר שאין האלהים מקבל את השבים,

הרי מנשה בן חזקיה יבא ויעיד שלא הרשיע בריה בעולם לפני כמותו ובשעת תשובה קבלתיו,

שנאמר וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ.

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי:

אם יאמר לך אדם שאין האלהים פוקד עקרות,

הרי אלקנה שמהר אפרים מעיד שפקדתי את חנה,

שנאמר כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי:

אם בא אדם לומר שאין האלהים מציל מן האש ומן גהינם לעולם הבא,

הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהצלתים מן האש,

שנאמר דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וְשֵׁזִיב לְעַבְדוֹהִי(דניאל ג, כח).

דבר אחר:

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן חיות רעות,

הרי דניאל שהיה מיהודה מעיד שהצלתיו מן האריות.

כמה דתימר אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסְגַר פֻּום אַרְיָוָותָא וְלָא חַבְּלוּנִי(דניאל ו, כג).

מוֹאָב סִיר רַחְצִי:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מרפא את המצורע,

הרי נעמן יבא ויעיד שרפאתיו על ידי רחיצת הירדן והסרתי הצרעת מעליו.

כמה וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּול בַּיַּרְדֵּן וגו׳(מלכים ב ה, יד).

ולמה קרא לנעמן מואב?

על שם ששמע לעצת עבדיו: כמה דתימר וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל(מלכים ב ה, יג) דבר אליך הנביא וגו׳.

לכך נקרא שמו מואב —

על שם אָבִי.

דבר אחר:

מוֹאָב סִיר רַחְצִי:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן המים,

יבא משה שנקרא אבי: כמה דתימר וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻודִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וגו׳(דברי הימים א ד, יח).

שהסרתי אותו מן הטביעה על ידי רחיצת בת פרעה.

כמה דתימר וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹוץ עַל הַיְאֹור וגו׳(שמות ב, ה).

ועַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן העץ,

יבא מרדכי ויעיד שהצלתיו מן העץ שהכין לו המן שהיה עמלקי מזרע אדום.

והשבתיו לו גמולו על ראשו וְתָלוּ אֹותוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ(אסתר ט, כה).

לכך נאמר: ועַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.

על המן האדומי השלכתי נעלתי שהמתי אותו בחנק בנעילת גרונו.

עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע:

אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל חלש מיד גבור בלא חרב ובלא חנית,

יבא דוד ויעיד שהצלתיו מיד הפלשתי שהיה גבור יותר ממנו בלא חרב ובלא חנית.

הדא היא דהוא אמר ליההדא היא דהוא אמר ליה — זהו שאמר לו: וְיֵדְעוּ כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ(שמואל א יז, מז).

ולכך כתיב אֶתְרוֹעָע: כמה דתימר וַיָּקֻומוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִיעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים(שמואל א יז, נב).

דבר אחר:

לִי גִלְעָד — מדבר בארבעה שהקריבו באיסור במה.

אמר האלהים, שלא יבא אדם ויהרהר אחר אליהו שמגלעד שהקריב באיסור במה ובנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קרבן ובית המקדש היה קיים והתורה אסרה עליו,

שנאמר הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ וגו׳(דברים יב, יג) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם וגו׳(דברים יב, ה).

אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך,

שנאמר וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(מלכים א יח, לו).

הוי: לִי גִלְעָד.

וְלִי מְנַשֶּׁה, שלא יבא אדם ויהרהר אחר גדעון בן יואש שהיה מן מנשה,

שנאמר הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה(שופטים ו, טו).

שהקריב באיסור במה.

אמר רבי אבא בר כהנא: ז׳ עבירות עבר גדעון באותה שעה.

שקירב שהיה זר ובן כומריםובן כומרים — ובן כהני עבודה זרה והקריב בלילה ומעצי אשרה ושור מוקצהושור מוקצה — ושור שהוקצה לעבודה זרה לעבודה זרה ושור נעבד ובאיסור במה שהרי המשכן היה בשילה.

אמר האלהים, אל יהרהר אדם אחריו.

לשמי עשה ואני הוא שאמרתי לו, שנאמר וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר יי לו קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וגו׳(שופטים ו, כה) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה וגו׳(שופטים ו, כו).

הוי: וְלִי מְנַשֶּׁה.

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה יהושע בן נון שבא מאפרים,

שנאמר לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח):

אם בא אדם לומר:

למה בנה מזבח בהר עיבל?

כמה דתימר אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ח, ל).

והלא המשכן היה שם,

וכתוב בתורה: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב וגו׳(ויקרא יז, ג).

אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו, שנאמר וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים כז, ה).

וכן הוא אומר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים וגו׳(יהושע ח, לא).

הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה דוד שבא מיהודה:

אם יאמר לך אדם:

למה הקריב דוד באיסור במה?

שנאמר רְאֵה הַבָּקָר לָעֹולָה(שמואל ב כד, כב).

אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו, שנאמר והָקֵם לַיְיָ מִזְבֵּחַ(שמואל ב כד, יח).

דבר אחר:

מוֹאָב סִיר רַחְצִי — אלו שלש אומות אסר הקדוש ברוך הוא לישראל לכשנכנסו לארץ לירש את ארצם.

מואב מנין?

שנאמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.

אדום מנין?

שנאמר אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לך מארצו וגו׳.

ארץ פלשתים מנין?

שנאמר וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא(שמות יג, יז).

קרובה היתה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך,

שנאמר וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי(בראשית כא, כג).

ועדין נכדו היה קים.

ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא להתיר שלשתן לישראל,

שנאמר וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה(ישעיה יא, יד).

ומתרגמינןומתרגמינן — ואנו מתרגמים (בתרגום):

ויחברון כתף חד למימחי ית פלישתאי.ויחברון… — ויתחברו שכם אחד להכות את הפלשתים.

ויתחברו שכם אחד להכות את הפלשתים.

לכך נאמר: עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע.

אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלחַ יָדָם.

כמה דתימר סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.

דבר אחר:

אֶפְרַיִם מָעז רֹאשִׁי — זה שמואל בן אלקנה שהיה אפרתי והקריב באיסור במה,

שנאמר וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה וגו׳(שמואל א ז, ט).

אמר רבי אבא בר כהנא: ג׳ עבירות נעשו בטלה שלשמואל.

הוא ועורו, ומחוסר זמן,

ולוי היה — ומנין שקבל הקדוש ברוך הוא קרבנו?

שנאמר וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְיָ בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְיָ.

הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

דבר אחר:

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת,

שנאמר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וגו׳(יהושע ו, טו).

ומנין שהיתה שבת? שאין שבעה בלא שבת.

ולפי שהיתה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש ליי.

כמה דתימר וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִוא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַיְיָ וגו׳(יהושע ו, יז).

אמר יהושע, השבת כולה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש ליי.

וכן הוא אומר וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיְיָ אוֹצַר יְיָ יָבא(יהושע ו, יט).

אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי: כעיר הנדחת עשאה.

והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה,

שנאמר וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים יג, יז).

וַיַּחֲרִימוּ אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וגו׳(יהושע ו, כא).

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

לימד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ).

אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש לגבוה את כל שללה.

אם יאמר לך אדם:

היאך חילל יהושע את השבת?

אמור לו, על פי הקדוש ברוך הוא עשה,

שנאמר וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ וגו׳(יהושע ו, ב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים(יהושע ו, ד).

ואי אפשר לשבעה ימים בלא שבת.

הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

דבר אחר:

אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — מדבר בנשיא אפרים שהקריב קרבנו לחנכת המזבח ביום השבת,

שנאמר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.

מנין שיום השבת היה?

לפי שכבר אמרנו שאותו יום שהתחילו הנשיאים יום אחד היה.

מכאן את למד שיום השביעי להקרבה יום שבת היה.

שלא תאמר: היאך חלל את השבת?

והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת.

אמר הקדוש ברוך הוא: לאו, על פי עשה.

שאני אמרתי למשה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא).

בלא הפסק יקריבו זה אחר זה.

הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.

לכך נאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.

תרגום לעבריתדקא אתי מיהודה שבא משבט יהודה נעביד נעשה ומלכא דישראל ומלך ישראל פלטרין ארמונות שתותיה יסודותיה הדא היא דהוא אמר ליה זהו שאמר לו ומתרגמינן ואנו מתרגמים (בתרגום) ובן כומרים ובן כהני עבודה זרה ושור מוקצה ושור שהוקצה לעבודה זרה תמן תנינן שם (במשנה) שנינו דורשי רשומות דורשי רמזים שבמקרא תמן כתיב שם (בתהלים ס) כתוב כמה דתימר כמו שאתה אומר

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, דברים רבה, אגדת בראשית, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהשביעיהשמיני
במחוקקיממוקקי
בכ— (הוספה)
בוּ— (הוספה)
באמוראלור
בבידךלפניך
באמר יהושעאמ׳ ר׳ יהושע
גשבעז׳
דחזקיהחלקיה
דושהרשיעושהושיע
המקלליןמקלטון
הר— (הוספה)
הש— (הוספה)
הל— (הוספה)
הלָ— (הוספה)
הועורוועירו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147 (מהדורת ליברמן)
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§102§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קב: פתיחתא ב: באשר דבר מלך שלטון

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״באשר דבר מלך שלטון״: יוסף שמשל ביצרו נעשה שליט, ושמר את השבת עד שלא ניתנה — וקרבן בן בנו דוחה את השבת; ואפרים ומנשה סמוכים בקרבנם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אבַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה

תנחומא, נשא כג · פתיחתא · יוסף שמשל ביצרו נעשה שליט; קרבן בנו דוחה את השבת, ואפרים ומנשה סמוכים בקרבנם

בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם(קהלת ח, ד–ה)

בדפוס סימן כח, סופו. הדפוס (וכן בובר, נשא לב) מביא את הפתיחתא הזאת על ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״ (בדפוס בסופה: ״מנין ממה שקראו בענין ביום השביעי נשיא לבני אפרים״), ובראשה אינו ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״ אלא ״זש״ה״ בלבד; כותרת הסדר ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״ באה בדפוס אחריה, לפני סימן כט (ילמדנו ״נר חנוכה שהותיר בה שמן״), שאינו בכתב היד.

״באשר״ — בכתב היד ״כאשר״, ומאגרים מתקן; כך בבובר בתיקון המהדיר. ״ביראת״ — בפסוק (שמואל ב כג, ג) ״יראת״, וכך בבובר בתיקון המהדיר; בדפוס ״ביראת״. ״אחרי״ — בפסוק (בראשית לט, ז) ״אחר״. ״זה יוסף אבי מנשה״ — כך בכתב היד ובדפוס; בבובר ״אבי (מנשה) [אפרים]״. ״לבני״ (״הוי ביום השביעי נשיא לבני אפרים״) — בכתב היד ״לפני״ (האות פ׳ מסופקת), ומאגרים מתקן. ״כבור ידי״ — בכתב היד ״כבור י״, ובין המלים סימן חסר; הושלם כדפוס (״מהו כבור ידי, כבוריות ידי״) ובובר (״מהו כבור ידי, כברירות ידי״). ״השביעי״ (בסוף) — בכתב היד ״השבת״; בפסוק ובדפוס ״השביעי״. ״הכן״ — בפסוק (בראשית מג, טז) ״והכן״.

בדפוס: ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״; ״מי שעושה רצונו של מקום״; ״ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וימאן ולא שמע אליה״; ״ויהיו כולם שומעין לדבריך״; ״ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר״; ״לא היה צריך לומר אלא צדיק״; ״עמיהוד עמי היה הודו ולא עם אחר, וכן גמליאל בן פדהצור, אמר יוסף גמליאל גמל אל עמי גמולים טובים, בן פדהצור פדני צור מצרתי מבית הסהר, וכן כתיב יגמלני יי כצדקי כבור ידי וגו׳, אמר רבי שמואל בר אמי מהו כבור ידי…״; ״והרי אין דרך המלכים להכין מיום לחבירו״; ״שבת היתה שנאמר והכן, ואין והכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו״; ״חייך שאני עושה שבן בניך יהיה מקריב בשבת״.

תנחומא בובר, נשא לב — הפתיחתא כמעט מלה במלה עד ״ומנשה ביום השמיני״, וחילופיה בפנים; בבובר אין ״מי שעושה רצונו של הקדוש ברוך הוא״ ו״אשר יאמר לכם תעשו״, ושם ״לא תנאף״ מסומן כפסוק. ראש הסימן ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי״ — שם תוספת המהדיר; ״(כאשר) [באשר]״, ״(ביראת) [יראת]״, ״(מנשה) [אפרים]״, ״(אל כל) [לכל]״ — תיקוני המהדיר. דרשת השמות, ״כבור ידי״ ו״שבת היתה״ — תנחומא בובר, נשא לג, כמעט מלה במלה, וחילופיה בפנים; שם ״וכן גמליאל בן פדהצור״ על במדבר ז, נט. ראש הסימן ״דבר אחר ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד״ ו״גמליאל״ — שם הוספות המהדיר; ״כבור ידי״ — בדפוס פעמיים ״(כבורי) [כבור ידי]״, כמסורה; ״להכין״ — ״(לאכול) [להכין]״. מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא כח.

״אין הכן אלא שבת״ — בראשית רבה צב, ד (״אן הכן אלא שבת… הדה אמרה: שישמור יוסף את השבת קודם עד שלא תנתן״), בלא קרבן אפרים. דרשות אחרות על ״באשר דבר מלך שלטון״: בראשית רבה נה, ג וקהלת רבה ח, ד (״לרב שהיה מצוה את תלמידו״, על ״והאלהים נסה את אברהם״).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד) (תנחומא בובר: [״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:]).

זה שאמר הכתוב:

באשר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה(קהלת ח, ד) שׁוֹמֵר מִצְוָה(קהלת ח, ה) (תנחומא בובר: ״דבר מלך שלטון״ וגו׳, ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״).

וכן הוא אומר: אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל ביראת אֱלֹהִים(שמואל ב כג, ג).

מי הוא שמושל ביצרו? (תנחומא בובר: מי הוא זה? זה שמושל ביצרו.)

מי שעושה רצונו של הקדוש ברוך הוא.

ומי היה זה?

זה יוסף, אבי מנשה (תנחומא בובר: [אפרים]), אבי אביו של יהושע בן נון.

מה כתיב בו?

וַיְהִי אחרי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹונָיו(בראשית לט, ז) (תנחומא בובר: ״את עיניה אל יוסף״ [וגו׳]), וַיְמָאֵן(בראשית לט, ח) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ(בראשית לט, י).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה לא שמעת אליה (תנחומא בובר: לה) —

חייך, אני ממליכך על מצרים, ויהיו כולם (תנחומא בובר: הכל) נשמעים לך לדבריך (תנחומא בובר: לך),

שנאמר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכׇל מִצְרַיִם(בראשית מא, נה) (תנחומא בובר: ״לכו״) אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.

וכן הוא אומר (תנחומא בובר: ואומר): אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ) (תנחומא בובר: ״אתה תהיה על ביתי״) —

ולא יהו בני פלטריןפלטרין — ארמון שלי עושין דבר חוץ מדעתך (תנחומא בובר: ולא יעשו בני פלטירין שלי דבר חוץ מדעתך).

וכן הוא אומר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו) —

על ששלט ביצרו — נעשה שליט בארץ.

וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב) —

לא היה לו (תנחומא בובר: צריך) לומר אלא ״איש צדיק״;

למה כתיב אִישׁ מַצְלִיחַ?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שויתשוית — עברת, צלחת (כלשון ״וצלחו הירדן״) אתה מה שלא שוה אדם הראשון.

ואין מַצְלִיחַ אלא לשון שויהשויה — מעבר, צליחה (תנחומא בובר: שוויה),

שנאמר: וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ(שמואל ב יט, יח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין קרבן יחיד דוחה את השבת;

אלא חייך (תנחומא בובר: חייך) — קרבן (תנחומא בובר: שקרבן) בנך דוחה את השבת, בשביל מצוה שעשית.

הוי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא(במדבר ז, מח) לבני אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד.

אמר רבי עזריה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף: אתה שמרת מצות ״לא תנאף״, וקיימת את התורה (תנחומא בובר: התורה) קודם שנתתיה —

חייך, אין (תנחומא בובר: אין) שבט מפסיק בין שני בניך בקרבן (תנחומא בובר: בניך):

אלא אפרים ביום השביעי,

ומנשה ביום השמיני.

(תנחומא בובר: [דבר אחר: ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד״.])

רבי מאיר ורבי יהושע בן קרחה היו דורשין את השמות:

אֱלִישָׁמָע — אלי שמע, ולאדונתו לא שמע;

בֶּן עַמִּיהוּד — עמי היה הודו, ולא עם הרשעה (תנחומא בובר: עמי היה, אבל עמה לא היה).

וכן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר:

אני יוסף, שגמל אלי עמי גמולים (תנחומא בובר: אמר יוסף: [גמליאל —] גמל אל עמי גמולים טובים);

בֶּן פְּדָהצוּר — שפדאני צורי מצרתי, מבית הסהר (תנחומא בובר: פדה אותו צור).

(תנחומא בובר: ומי גרם לו? ״יגמלני יי כצדקי כבור ידי״ וגו׳.)

(תנחומא בובר: אמר רבי שמואל בר אבא:)

מהו כְּבֹור(תהלים יח, כא) ידי?

כברירותכברירות — כנקיון, כטהרת ידי — שהייתי ברור במצות.

(תנחומא בובר: ״יגמלני יי״ — כיצד?)

כל אדם, כשהוא עני — ירא מן הקדוש ברוך הוא (תנחומא בובר: אדם, כשהוא עני, בוטח בהקדוש ברוך הוא);

וכשהוא עשיר — בוטח בעושרו, ואין עליו יראה;

אבל יוסף — כשהיה עבד היה ירא את יי,

שהיתה אדונתו משדלתומשדלתו — מפתה אותו, והוא היה אומר לה (תנחומא בובר: שאדונותו משדלתו בדברים, והוא אומר לה): וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת(בראשית לט, ט) (תנחומא בובר: ״וחטאתי לאלהים״);

וכשנעשה מלך — הוסיף יראה,

שנאמר: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח).

וכשירדו אחיו אצלו שנית — כתיב (תנחומא בובר: שנייה): וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר וגו׳(בראשית מג, טז) (תנחומא בובר: ״וירא יוסף אתם״ וגו׳, ״וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים״).

והרי אין דרך המלכים לאכל מיום לחברומיום לחברו — מיום ליום שאחריו (תנחומא בובר: והלא אין דרך מלכים להכין מיום לחבירו)?

אמר רבי יוחנן:

שבת היתה;

ואין ״הכן״ אלא שבת (תנחומא בובר: יום השבת),

שנאמר: וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ(שמות טז, ה).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה —

חייך, שאני עושה לבן בנך מקריב (תנחומא בובר: לבן בנך אני עושה שיקריב) ביום השבת,

שנאמר: בַּיּוֹם השביעי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם.

תרגום לעבריתשוית עברת, צלחת (כלשון ״וצלחו הירדן״) שויה מעבר, צליחה פלטרין ארמון כברירות כנקיון, כטהרת משדלתו מפתה אותו מיום לחברו מיום ליום שאחריו

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבאשרכאשר
אלבנילפני
אידיי
אהשביעיהשבת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§103§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קג: פתיחתא ג: דברי חכמים כדרבנות

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״דברי חכמים כדרבונות״: הדרבן המכוון, הכדור של הבנות והמסמרות הנטועים, והזהירות בדברי סופרים; דרשת רבי אלעזר בן עזריה בפקיעין; ויעקב שבירך את אפרים ומנשה ועשאם שבטים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, אבות דרבי נתן, ירושלמי, פסיקתא רבתי, קהלת רבה, בבלי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת

פסיקתא רבתי, פסקא ג, ב · פתיחתא · דברי חכמים כדרבן וכמסמרות נטועים, והזהירות בדברי סופרים; לוט שנפרד מאברהם, ויעקב שבירך את אפרים ומנשה ועשאם שבטים

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר(קהלת יב, יא–יב)

״כדור של בנות״ — בכתב היד ״כי ר׳ בדור״ (מסומן כמשובש), ותוקן כדפוס. ״וזה אומר טעם אחר״ — בכתב היד ״טעם אחד״, ותוקן כדפוס ולפי ההמשך. ״והמסמר שיש לו שושנה״ — בכתב היד ״והמסרו׳ שיש לך״ (מסומן כמשובש). ״לכך אומר וכמסמרות נטועים״ — בכתב היד ״במסמרות״. ״ככחו של ברזל״, ״שרשיו של אילן״, ״לחרוש״, ״באדם הזה״, ״נכנסת בך״, ״וארבעה״ — בכתב היד ״בכחו״, ״אילו״, ״לחריש״, ״באר׳״, ״כך״, ״וארבעי״ (מסומנים כמשובשים). ״משתילים״ — בכתב היד ״משכים״ (מסומן), כדפוס. ״מה משמרות״ — בכתב היד ״שמה״, ותוקן כדפוס. ״דברי חכמים כדרבונות״ (לפני ״ר׳ חייא בר אבא״) — בכתב היד ״כמים״ (מסומן). ״ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם״ — בכתב היד ״ב׳א אקב׳ו״, והושלם כדפוס.

בדפוס: ״מרדע… שמורה דעה לפרה, ולמה נקרא שמו דרבן — שמדיר בינה בפרה״; ״כדור של בנות, כהדא ספירא דמינוקייתון שהן מקלטות בם״; ״ממשה הרועה ממה שקיבל מיחידו של עולם — נתנו מרועה אחד״; ״והמסמר של ברזל יש לו כח״; ״הרי רבי לפני ואני שואלו״; ״רבי אבא סרונגלא״; ״רבי אומר: הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה״; ״רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחאי״.

מקבילות: ברכת הלולב — ירושלמי סוכה ג, ד: ״הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר: על נטילת לולב. מה פליגין? בשאר כל הימים. רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב; רבי יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים״ — הדעות שם הפוכות מכאן. ״הוי זהיר בגחלתן… ולחישתן לחישת שרף״ — משנה אבות ב, י.

גרסאות אחרות של הדרשות על ״כדרבונות״ (כדור של בנות; מרדע, דרבן ומלמד; המסמרות והמשמרות; ״ויותר מהמה בני הזהר״): במדבר רבה יד, ד (להלן, ב, נוסח אחר של הפתיחתא); ירושלמי סנהדרין י, א וקהלת רבה יב, יא (להלן, ה–ו, בדברי האמוראים); תנחומא, בהעלותך, בפתיחתא ״אספה לי שבעים איש״ (מחוץ לקריאה, לא נדפס כאן).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

וכך פתח רבי תנחומא בר אבא:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹתכדרבונות — כדרבן — חוד ברזל שבקצה המרדע וגו׳(קהלת יב, יא).

מהו כַּדָּרְבֹונוֹת?

אלא מה הדרבן הזה מכוין את הפרה לחרוש בתלםבתלם — בחריץ שהמחרשה חורשת שלה,

כך דברי חכמים מכוונין את האדם הזה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

הוי, יפה אמר שלמה: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹונוֹת —

המשנה קראת אותו מרדעמרדע — מקל שבראשו ברזל, שבו מכוונים את הבקר בחרישה, והמקרא קראת אותו דרבן ומלמד:

בְּמַלְמַד הַבָּקָר(שופטים ג, לא), וכן לְהַצִּיב הַדָּרְבָן(שמואל א יג, כא).

אמר רבי נתן:

למה נקרא מרדע? שמורה דיעה לפרה;

ולמה נקרא דרבן? שדר בינה בפרה;

ולמה נקרא כולו מלמד? שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה.

כך הם דברי חכמים:

דרים בינה בבני אדם,

ומורים דיעה בבני אדם,

ומלמדים אותם דרכיו של הקדוש ברוך הוא:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

דבר אחר:

מהו כַּדָּרְבֹונוֹת?

אמר רבי ברכיה הכהן:

כדור של בנות — כהדא ספירה דמינוקויתיהכהדא ספירה דמינוקויתיה — כמו הכדור הזה של הנערות, שהן מלקטותמלקטות — קולטות, תופסות בה:

זו זורקת לכאן, וזו זורקת לכאן.

כך הם חכמים נכנסים לתלמוד ועוסקין בתורה:

זו אומר טעמו, וזה אומר טעמו;

זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר;

ודבריהם של אילו ואילו כולהם ניתנו ממשה הרועה, מה שקיבל מן יחידו של עולם:

נִתְּנוּ מֵרֹועֶה.

מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם אחר — שמא דבריהם פורחיםפורחים — פורחים באויר, אין להם יסוד הם?

וכמסמרות נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.

לא אומר ״במסמרות קבועים״, אלא נְטוּעִים.

למה? אלא מפני שעשה אותם מסמרות —

והמסמר שיש לו שושנהשושנה — ראש המסמר הרחב נוח לשלוף;

לכך אומר: וכמסמרות נְטוּעִים.

שרשיו של אילן הנטועים קשין לעקור, אבל אין להם כח ככחו של ברזל;

והמסמר של ברזל שיש לו שושנה — אלא נח לעקר.

לכך וכמסמרות נְטוּעִים:

נתן לדברי תורה כחו של ברזל, וכמטעו שרשיו של אילן.

דבר אחר:

כשם ששרשיו של אילן משתילים לכל מקום,

כך דברי חכמים נכנסים ומשתים בכל הגוף.

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

אימתי הם נטועים באדם הזה כמסמרות?

אימתי — שבעל התורה נכנס לתלמוד, והם נאספים לשמעו.

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים.

מה הדרבן הזה מטלטל — יכול אף הם כן?

תלמוד לומר: וכמסמרות נְטוּעִים.

מהו בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת?

אימתי הם נטועים באדם הזה? אימתי — שבעליהם נאספים מהן.

כל זמן שרבו קיים, הוא היה מפליגמפליג — מתעצל, מרחיק את עצמו (מן הלימוד) לומר: כל זמן שנצרך — הרי לפני, ואני שואלו;

מת רבו — הרי יגיע ביום ובלילה לקיים תלמודו, יודע שאין לו למי לשאול.

הרי אימתי הם נטועים באדם הזה — בזמן שבעליהם נאספים מהם.

וכמסמרות נְטוּעִים — אילו ואילו ניתנו מיחידו של עולם.

ויותר מהמה בני הזהר

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר(קהלת יב, יב).

מהו וְיֹותֵר?

יותר מדברי תורה — הוי זהיר בדברי הסופרים.

למה? שאילו באתה לכתוב עוד דבריהם, לא היתה קץ לספריהם:

לעשות סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר.

אמר רבי אבא סרונגיא:

אם בא לכתוב ספרים עוד — אין קץ לדבריהם.

מהו מֵהֵמָּה בְּנִי? מהומה נכנסת בך: יֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

אנו קוראין ״מסמרות״ בסמך, ואין כתוב אלא ״משמרות״:

מה משמרות כהונה עשרים וארבע — כן סיפרי תורה עשרים וארבעה.

וְיֹותֵר מהם בְּנִי הִזָּהֵר.

למה? עֲשׂוֹת סְפָרִים.

וכל מי שקורא בספר שהוא חוץ מעשרים וארבע — כאילו קורא בספרים החיצוניםהחיצונים — שאינם מכתבי הקודש,

שאמרה תורה: יֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵיר.

דבר אחר:

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵיר —

בדברי סופרים יותר מדברי תורה.

למה? שהם כדרבונות.

ברכת הלולב

רבי יוחנן מברך יום טוב הראשון של חג:

ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הלולב,

ושאר כל הימים — על מצות הזקנים;

ורבי יהושע בן לוי מברך כל יום — על נטילת לולב.

ואין רבי יהושע בן לוי מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא,

שנאמר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(ויקרא כג, מ),

ושאר כל הימים מדבריהם היו?

אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא:

מפני שכל דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת — כולן נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד:

דברי תורה, ודבריהם.

ויסע משם אברהם: לוט שנפרד מאברהם, ההרה המלט

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת|דברי חכמים כמים.

רבי חייא בן אבא נכנס לבית הכנסת, ושמע שהיו קורין: וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כ, א).

יפה שנו חכמים:

הוי זהיר בגחלתןבגחלתן — בגחלים שלהם שלא תכוה, שנשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב, ולחישתם לחישת שרף(משנה אבות ב, י).

ולמה אמר הדבר הזה?

אלא מפני שכתב למעלן: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט(בראשית יט, לו).

שאתה מוצא, בשעה שבא אברהם לארץ, היה בא לוט עמו,

ועל ידי שהיה דבוק לאברהם — העשיר כשם שהעשיר אברהם:

וַיַּעַל אברהם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכׇל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ(בראשית יג, א),

ואברהם כָּבֵד מְאֹד(בראשית יג, ב),

וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם וגו׳(בראשית יג, ה).

ראה עד איכן העשיר, שלא הייתה יכולה לשאת את שניהם באחת:

וְלֹא נָשָׂא אֹותָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּיו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם וגו׳(בראשית יג, ו).

ואתה תמיה על הדבר, שלא היה הארץ יכולה לשאת אותם מפני רכושם שהיה רב?

לא, אלא לאו מפני הדיינין שהיה בין הרועים,

כמה שכתב: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹועֵי מִקְנֵה אַבְרָם(בראשית יג, ז).

ולמה היו מדיינין אילו עם אילו?

אלא כשאדם צדיק — אף בני ביתו היו כמותו צדיקים, וכל מי שמדביק בו;

וכשאדם רשע — אף בני ביתו היו כמותו, וכל מי שמדביק בו.

בהמתו של אברהם היו רועיו מוציאין אותו זוממיןזוממין — חוסמים את פיה בזמם (שלא תרעה בשדות אחרים), שלא יגזלו לבריות;

ובהמתו של לוט לא היו רועיו זוממין אותם.

התחילו רועיו של אברהם מדיינין עם רועיו של לוט, ואומרים להם:

למה אתם משיאיןמשיאין — מוציאין, מטילין ללוט שם רע, ומוציאין את בהמתם שלא זמומה?

אמרו לו רועיו של לוט:

אנו הם שאנו צריכין למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמה,

שעל ידי שאתם יודעין שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט, מפני שאינו מוליד — אין אתם זנין אותה כראוי;

מפני שאתם יודעין שאין לאברהם בן, למחר הוא מת ולוט יורשו,

אתם עושים עצמכם צדיקים מבהמתו של אחר ביותר.

מה שבהמתנו רועה — היאך היא גוזלת? לא משלה היא רועה?

לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית יב, ז)?

הרי למחר הוא מת בלא בנים, ולוט — שהוא בן אחיו — יורשו.

ומי לחשךלחשך — לחש לך (גילה לך) שעל ידי הדברים הללו היו מדיינין?

אמר רבי יהודה בר סימון:

קרא סופו של פסוק: וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹושֵׁב בָּאָרֶץ.

מה הדבר הזה?

אלא מתוך שהיו מדיינים על כך,

שנאמר: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי,

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִיזִּי אָז יֹושֵׁב בָּאָרֶץ:

הן שאמרתי לאברהם שאני נותן את הארץ — לבניו, לא לרשע הזה כשאתם סבורין.

ואפילו מה שאמרתי לאברהם שאני נותן את הארץ — אימתי? כשאגרש הכנעני והפרזי מתוכה.

לאברהם עדיין לא נתתי בנים, והכנעני והפרזי לתוכה —

עד עכשיו בעליה עליה, ואתם אומרים כן?

הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי יֹושֵׁב בָּאָרֶץ.

אמר רבי עזריה:

כשם שהיתה תחרותתחרות — מריבה, התחרות בין הרועים, כך הייתה בין אברם ללוט.

מניין? שכך כתב: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וגו׳(בראשית יג, ח),

הֲלֹא כׇל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ(בראשית יג, ט).

״הבדל נא״ אינה אומרת כן, אלא הִפָּרֶד נָא.

מהו הִפָּרֶד נָא?

אמר רבי חלבו:

כשם שהפרד הזו אינה קולטתקולטת — קולטת זרע, מתעברת ומקבלת עובר — כך אין זרעי מתערב בזרעך:

הִפָּרֶד נָא, אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִינָה.

מיד וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו(בראשית יג, י).

מהו וַיִּשָּׂא? שנתן עיניו בזנות,

שנאמר: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹונָיו וגו׳(בראשית לט, ז).

וַיַּרְא כׇּל כִּכַּר — שנתן עיניו בזנות: כִּי בְעַד אִשָּׁה עַד כִּכַּר לָחֶם(משלי ו, כו).

כִּי כֻולָּהּ מַשְׁקֶה — שהיו כולן זונות, וראויות להבדק כסוטות.

כך דרש רבי שמעון בן יוחי.

אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרה:

ראה כמה קיפחקיפח — גרע, מנע לוט הרשע את אברהם הצדיק מן הדיבר:

שכל זמן שהיה דבוק בו — לא הסיח הקדוש ברוך הוא את אברהם;

כיון שפירש לוט הימנו — מיד קפץ הדיבר על אברהם,

שנאמר: וַיְיָ אָמַר אֶל אברהם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד).

לפיכך כשהמלאכים היו הופכין את סדום, ומצילין אותו בזכות אברהם, מה אמרו לו?

הָהָרָה הִמָּלֵט(בראשית יט, יז) — בזכותו של אותו ההר הגדול, אברהם, נמלטתה; לך לך אצלו.

אמר להן: איני יכול, שכבר אמר אלי הִפָּרֶד נָא:

לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי(בראשית יט, יט).

דבר אחר: פן תדבקני הרעה

דבר אחר:

פֶּן תִּדְבָּקַנִי:

כל ימים שהיתי בסדום, היה הקדוש ברוך הוא מחשב מעשיי עם מעשיהם, והייתי עומד שהייתי צדיק אצלם;

אלך לי אצל אברהם הצדיק — שישקול הקדוש ברוך הוא מעשיו עם מעשיהם?

אלא לֹא אוּכַל. למה? פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

אמר רבי יוחנן:

שני בני אדם אמרו הדבר הזה:

הצרפית — באתה אֵלַי לְהַזְכִּיר עֲוֺנִי(מלכים א יז, יח).

אמרה לו: עד שלא באתה אצלי, היה הקדוש ברוך הוא שוקל מעשיי עם בני מקומי, והייתי עומדת שהייתי כשירה אצלם;

ועכשיו באתה אצלי, ועל ידי שאתה צדיק שקל מעשיי עם מעשיך, והזכרתה עונותי ומת בני.

לעינין שאנו צריכין: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

יעקב חולה ויוסף בא אליו, ויתחזק ישראל

ואף יעקב, כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה — התחיל מהרהר דברים בלבו.

רבי אלעזר:

שלשה דברים הירהר יוסף בלבו.

ורבי שמואל בר נחמן אמר:

חמשה:

כי נולדו בניי במצרים — תאמר שמברכם?

תאמר שיעשה אותם שבטים?

תאמר שיעשה אותי בכור?

תאמר שיעשה שידחה ראובן מן הבכורה?

ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה?

לכך כשהלך אצלו נטל את שני בניו עמו:

וַיְהִי אחר הַדְּבָרִים וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ(בראשית מח, א).

לכהן שהלך לגורן ונטל את שני בניו עמו — להודיע לכל שהם בניו, שיטלו חלק כמותו.

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף — מי אמר לו שאביו חולה?

יש אומרים: ברוח הקדש ראה;

ויש אומרים: בלהה אמרה, שהייתה משמשת יעקב; כיון שחלה, באה ואמרה ליוסף;

ויש אומרים: בנימן הודעו;

ויש אומרים: קיריוסיסקיריוסיס — רצים, שליחים הושיב יוסף בפלטריןבפלטרין — בארמון; כיון שהרגיש ביעקב שחולה — באו והודעו ליוסף.

והרי כל שבחו של יוסף, שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה,

שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו שאביו חולה — לא היה יודע?

אלא להודיע צדקו, שלא רצה להתייחד עם אביו,

שלא יאמר לו: היאך עשו בך אחיך? ויקללם.

אמר יוסף: יודע אני צדקו של אבא, כל דבריו גזירות הן:

אמר ללבן: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) — ומתה אמו.

ואני בא לומר שיקללם? יקללם — ונמצאתי מחריב את העולם,

שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים.

לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה:

וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף.

וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ(בראשית מח, ב).

מיד נתחזק, ועמד, וישב לו, שנאמר: וַיִּתְחַזֵּק.

ולמה נתחזק?

אמר רבי יהושע בן לוי:

הראה לו עמידה.

אמר: הקדוש ברוך הוא, יתברך שמה, עשה אותו קוזמוקוטקוזמוקוט — מושל העולם — ואני איני חולק לו כבוד?

לכך וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל.

דבר אחר: ויתחזק

דבר אחר:

וַיִּתְחַזֵּק|ויחזק — ולמה נתחזק?

כדי שיראו השבטים היאך ראה ליוסף אפילו בשעה חוליו ועמד מלפניו, ויהי חולקין לו כבוד.

דבר אחר:

למה נתחזק ועמד וישב לו?

אמר רבי אחא:

שלא אברך אותם מיסבמיסב — שוכב, מוטל על מטתו, ויאמרו: מתנות שכיב מרעשכיב מרע — חולה מסוכן, הנוטה למות היו ברכותיו, ולא היה יודע מה עשה.

נתחזק, עמד וישב — כדי שידעו שמתנותיו מתנות בריא.

דבר אחר:

וַיִּתְחַזֵּק.

אמר רבי פנחס הכהן בן חמא בשם רבי אחא:

חיזק עצמו בתפילה.

אמר: כשאבא לברכם — תשרה עלי שכינה, שאברך אותם כראוי.

אל שדי נראה אלי בלוז

כיון שראה בניו עמו, אמר לו:

הרי שבע עשרה שנה היתה שואל שלומי, ולא היו באים עמך, אלא עכשיו באו עמך?

יודע אני מה בלבך:

אם אברך אותם — אני עושה דברו של הקדוש ברוך הוא פלסתרפלסתר — שקר, מזויף, שאמר לי: שנים עשר שבטים אני מעמיד הימך;

ואם לא אברכם — הרי רע לך.

ומברך אני אותם, ולא תהא סבור שמא בשביל שהאכלת אותי אני מברך אותם,

אלא כבר אמר לי עד שאני בביתאל לברכם.

היא שאמר לו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז וגו׳(בראשית מח, ג),

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִיךָ והייתה לִקְהַל עַמִּים(בראשית מח, ד).

דבר אחד שיקר לי, שלא אמר לי: ונתתיך לגוי וקהל עמים,

שכן אנו מוציאם, כשנגלה עליו בביתאל בבאו מפדן ארם וברכו, כך אמר לו: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם(בראשית לה, יא).

מניין?

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וגו׳(בראשית לה, ט),

ולא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב(בראשית לה, י)|ולא יקרא שמך עוד אברם וגו׳,

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם.

והיה צריך לומר ליוסף: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לגוי ולקהל עמים.

ולמה לא אמר לו ״לגוים״, אלא ״לקהל עמים״ בלבד?

אלא אמר יעקב: כשאמר לי הקדוש ברוך הוא הדבר הזה, היה לי אחד עשר שבטים;

וכיון שנולד בנימן, אמרתי: הרי מה שאמר לי וּקְהַל גּוֹיִם.

היא שאמר לו:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לִי הֵם(בראשית מח, ה).

אמר לו: אינם שלך אלא שלי,

שאמר לי גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, ולא נתן לי אלא את בנימן —

הוי, אינם שלך אלא שלי הם.

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה — שבטים הם, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן.

ומה שאתה מוליד אחריהם — שלך הם נקראים, אבל אילו לשמי הם: לִי הֵם.

וּמוֹלַדְתְּךָ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ(בראשית מח, ו).

הרי נתבשר יוסף על שני דברים מה שהירהר:

שבירך את בניו — הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹותִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים(בראשית מח, טז);

ועשאם שבטים — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן;

אף על פי שהיצר הקדים אפרים למנשה.

ומהו שאמר לו נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז? היא ביתאל:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה(בראשית לה, ו) היא ביתאל.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי בשם רבי לוי בשם רבי שמואל בן נחמן:

דרש יעקב לעשות אפרים ומנשה שבטים.

אמר: שנראה אלי הקדוש ברוך הוא ואמר לי: אֲנִי אֵל שַׁדַּי וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.

אילו אמר לי ״ומלכים ממך יצאו״ — הייתי אומר: על השבטים אמר;

לא אמר לי אלא מֵחֲלָצֶיךָ.

מהו מֵחֲלָצֶיךָ? על בני בניו אמר — על אפרים ומנשה.

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

אם אין את למד מיכאן שהם קהל גוים — מן הפרשה את למד:

וַיֹּאמֶר ישראל אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי וגו׳,

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִיךָ וגו׳ לִקְהַל עַמִּים.

דבר אחר:

גּוֹי וּקְהַל —

גּוֹי — זה בנימן;

קְהַל גּוֹיִם — זה אפרים ומנשה;

וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ — זה שאול המלך, שעמד מבנימן תחלה למלכים:

וַיְהִי אִישׁ מבנימן וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל(שמואל א ט, א).

ואני בבאי מפדן: קבורת רחל

כיון שבירכם ועשאם שבט, התחיל אומר על עסק רחל.

אמר לו: למה לא נכנסה לקבורה?

שהיה יוסף מיצר על הדבר מאד, והתחיל אביו משיבו עליה.

״אני בבאי מפדן״ אינו אומר כן, אלא וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן(בראשית מח, ז).

מהו וַאֲנִי?

אמר לו: חייך, כשם שהיתה מבקש שתכנס אמך לקבורה — כך אני הייתי מבקש.

הדא היא דכתיב: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן.

מֵתָה עָלַי רָחֵל — מהו עָלַי? עלי הייתה טרחותה.

דבר אחר:

עָלַי — שחסרתיה, שלא היתה לי נחת רוח אלא היא: מֵתָה עָלַי — שחסרתיה.

אמר לו יוסף: לא הכנסת לקבורה — שמא עונת גשמים היתה?

אמר לו: לא, אלא בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ — בין פסח לעצרת היה,

אימתי שהארץ מניפהמניפה — מנופה, חלולה ומחוררת והולכת ובאה ככברה, שיבולים חלות.

אמר לו יוסף: גזור עכשיו, ואני מעלה אותה וקוברה.

אמר לו יעקב: את אין יכול, בני,

שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבר, שאף אני בקשתי להעלותה ולא הניחני המקום,

שנאמר: וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת.

מהו שָּׁם? על פי הדבר.

ולמה?

שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחריב, ובניו עתידין לצאת בגולה,

והם הולכים אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם, ואינם מועילים כלום;

וכיון שהם הולכים בדרך, הם באים ומחבקים קבורתה של רחל אמן,

והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו:

רבונו של עולם, שמע בקול בכייתי ותפילתי, ורחם על בני — או תן לי החונייההחונייה — שטר המכירה שלי שלי.

מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול בכייתה.

מניין? שכן הנביא אומר:

כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ(ירמיה לא, טו),

וכתיב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵיךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם(ירמיה לא, יז).

הרי פייסו — למה לא נכנסה לקבורה.

ויקח יוסף את שניהם

ועשה את בניו שבטים.

התחיל יוסף מקרב את בניו אצל אביו כדי שיברכם,

שנאמר: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ(בראשית מח, יג).

ולמה עשה יוסף כן?

אלא כיון שראה שהזכיר לאפרים תחילה — אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן —

נתיירא שלא ידחה את מנשה מן הבכורה;

לפיכך הגישם אצלו, והעמיד את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו.

אמר הקדוש ברוך הוא: ואיני מודיע ליעקב מה עתיד לעמוד מן אילו?

ירבעם בן נבט, שימשול מאפרים ומנשה, שמכניס הצלם להיכל.

אמר רבי אמא:

צפה הקדוש ברוך הוא שירבעם עומד מאפרים ועושה שני עגלים.

מהו מִי אֵלֶּה(בראשית מח, ח)? אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד),

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי הזהב(מלכים א יב, כח).

ומיד סילק הקדוש ברוך הוא הימנו רוח הקודש.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).

רבי יהודה אומר:

כמשמעו של מקרא: שריסישריסי — ריסי עיניו כבדו מזוקן והיו דבוקים זה לזה,

וכשהיה מבקש לראות — היה תולה אותם.

אמר לו רבי נחמיה:

חס ושלום.

מהו לֹא יוּכַל לִרְאוֹת|לו יוכל לראות? שניסתלקה המינו רוח הקודש.

התחיל יעקב אומר לו: מִי אֵלֶּה|מי אלא.

עד עכשיו הוא לראותם? שבע עשרה שנה יש לו אצלם, והוא אומר לו מִי אֵלֶּה?

אלא שצפה שני עגליו של ירבעם, שהוא מטעה את ישראל ואומר להם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

דבר אחר:

מהו מִי?

שצפה שעתיד ליפול מבניו חמשים רבוא:

״מ״ — ארבעים, ״י״ — עשרה, הרי חמשים ריבוא;

אילו חמש מאות אלף שהלך במלחמות.

התחיל יוסף מבקש אביו, ואמר לו: אבא, בניי הם, צדיקים הם כמותי:

אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בָּזֶה(בראשית מח, ט).

מהו בָּזֶה? שהביא את אסנת אמם לפני אביו, ואמר לו: בקשה ממך — אפילו בשביל הצדקת הזו.

אמר לו: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.

הביאם אצלו.

התחיל מגפפםמגפפם — מחבקם ומנשקם, שמח בהם,

סבור שמא מתוך שמחה תשרה עליו רוח הקודש ויברכם — ולא חזרה עליו רוח הקודש.

כיון שראה יוסף צרתו, נטלם לו לחוץ, ונפל על פניו, והרביצםוהרביצם — והשכיבם, השתיחם על פניהם, ומבקש רחמים.

אמר רבי:

מיד אמר הקדוש ברוך הוא לרוח הקודש: עד אימתי יהא יוסף מצטער?

רגל מהרה, והכנסי ביעקב שיברכם,

שאי הקדוש ברוך הוא יכול לראות השבט הזה נופל על פניו.

אף יהושע בן נון, כיון שנפל על פניו, מיד קפץ עליו הדיבור:

קֻום לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹופֵל עַל פָּנֶיךָ(יהושע ז, י).

הוא שהנביא אומר: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם(הושע יא, ג) —

תרתי ורגלתי ברוח הקודש לברך את אפרים.

אימתי? קָחָם עַל זרועותי — כשאמר יעקב ליוסף: קָחֶם אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.

בזכותו של מי? בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם(הושע יא, ד) — בזכותו של יוסף.

וְלֹא יָדְעוּ כִּי רפאתי.

שכל את ידיו

כיון שהעמיד אפרים משמאלו ואת מנשה בימינו, מה עשה יעקב?

שִׂכֵּל אֶת יָדָיו(בראשית מח, יד).

מהו שִׂכֵּל אֶת יָדָיו?

אמר רבי יהודה:

שכלו ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה.

ורבי נחמיה אמר:

״סיכל״ — השכילו ידיו של יעקב לרווח הקודש,

כן שכתב: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

כיון שראה יוסף כן היצר, מיד תמך ידיו של אביו להעבירה מעל ראשו של אפרים ולהניחה על ראשו של מנשה,

שנאמר: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל ראשו אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו וגו׳(בראשית מח, יז).

אמר לו יעקב: יוסף, ידי אתה מבקש להעביר שלא בטובתי?

המלאך — שלישושלישו — משנהו, שר הצבא של עולם יש בו, והיד הזו תפסה לשר צבא של מעלן — ואת סבור להעבירה שלא בטובתי?

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר(בראשית מח, יט).

אלא מה אמרת? כִּי זֶה הַבְּכֹור(בראשית מח, יח) —

יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.

אלא מה את סבור? מפני שהייתי שואלך בכל שעה שתאמר לי מה עשו בך אחיך, ולא היתה אומר —

מה את סבור, שלא הייתי יודע? יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי.

התחיל מברך:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר(בראשית מח, כ)|ויברכם ביום ההוא לא׳ כך יברך ישר׳ לאמ׳ וגו׳,

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וגזר יעקב שיהא אפרים ראשון,

שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה —

אף קורבנות הנשיאים, כשבאו להקריב, אפרים ראשון,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח),

ואחר כן:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִנִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה.

תרגום לעבריתמרדע מקל שבראשו ברזל, שבו מכוונים את הבקר בחרישה כדרבונות כדרבן — חוד ברזל שבקצה המרדע בתלם בחריץ שהמחרשה חורשת כהדא ספירה דמינוקויתיה כמו הכדור הזה של הנערות מלקטות קולטות, תופסות שושנה ראש המסמר הרחב פורחים פורחים באויר, אין להם יסוד מפליג מתעצל, מרחיק את עצמו (מן הלימוד) החיצונים שאינם מכתבי הקודש בגחלתן בגחלים שלהם משיאין מוציאין, מטילין זוממין חוסמים את פיה בזמם (שלא תרעה בשדות אחרים) תחרות מריבה, התחרות קולטת קולטת זרע, מתעברת קיפח גרע, מנע קיריוסיס רצים, שליחים בפלטרין בארמון קוזמוקוט מושל העולם מיסב שוכב, מוטל על מטתו שכיב מרע חולה מסוכן, הנוטה למות פלסתר שקר, מזויף מניפה מנופה, חלולה ומחוררת החונייה שטר המכירה שלי שריסי ריסי מגפפם מחבקם והרביצם והשכיבם, השתיחם שלישו משנהו, שר הצבא לחשך לחש לך (גילה לך)

בדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת

במדבר רבה, פרשה יד, ד · פתיחתא רביעית · נוסח אחר · דרשת רבי אלעזר בן עזריה בפקיעין, ודברי סופרים כדרבן וכמסמרות נטועים

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר(קהלת יב, יא–יב)

״וכמסמרות נטועים״ (בראש הסעיף) — בכתב היד ״אסופים״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כלשון המקרא. ״ולהציב״ — בכתב היד ״ולהציל״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא. ״נשיא״ (ביום השביעי נשיא) — מקומו חלק בכתב היד, והושלם.

״קוו לאליהו״ — בגליון, תחת ״קיי״ שנמחק. ״מיחודו שלעולם״ — הושלם במאגרים, תחת ״מיאורו״ שמחק הסופר.

״אלא אחד אמרן ונתנן״ — בדפוס ״אל אחד נתנן״.

בכתב היד ״תלמוד לומר הל נתנו מרועה אחד״, ״לקיים מה שנאמר תלמודו״, ״בלהג הרבה דברי חכמים״ — ״הל״, ״מה שנאמר״ ו״הרבה״ (השני) נמחקו במאגרים.

מקבילות: תוספתא סוטה ז, ט–יב, ואבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יח (להלן, בדברי התנאים); בבלי חגיגה פרק א, ג ע״א–ע״ב (להלן, בדברי האמוראים).

נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא רבתי ג, ב (לעיל, א): רוב הדרשות שם בשינויים (רבי תנחומא על הדרבן; רבי נתן על מרדע, דרבן ומלמד; רבי ברכיה על הכדור של בנות, המסמר שיש לו שושנה והמשמרות; ברכת הלולב; רבי אבא סרונגיא), אבל כאן בסדר אחר, ונוספו מעשה פקיעין, מסמרות הסנדל, ״כמס מרות״, ״מפי קטן שבישראל״, ״עיניך ברכות בחשבון״ ו״כד רבנות״; ובפסיקתא רבתי לבדה פרידת לוט ממעשה יעקב בברכת אפרים ומנשה. שתיהן מסיימות בקרבן אפרים לפני מנשה.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח) נשיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.

הדא הוא דכתיב:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת(קהלת יב, יא) וכמסמרות נטועים בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

תני:

מעשה ברבי יוחנן ברבי ברוקא ורבי אלעזר חסמא בהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעיןבפקיעין — בפקיעין, מקום מושבו של רבי יהושע.

אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמרו לו: רבי, תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים.

אמר להם: אף על פי כן אי איפשר לבית המדרש בלא חידוש.

שבת של מי היתה?

שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.

ובמה היתה הגדה היום?

אמרו לו: בפרשת הקהלבפרשת הקהל — בפרשת מצות הקהל (דברים לא, י–יג), קריאת התורה לפני העם במוצאי שמיטה.

ומה דרש בה?

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף(דברים לא, יב):

אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע,

טף למה? כדי לקבל שכר למביאיהם.

אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.

ועוד דרש בה:

אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וגו׳(דברים כו, יז) וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם וגו׳(דברים כו, יח).

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

אתם עשיתוני חטיבהחטיבה — שבח מיוחד, אגודה אחת אחת בעולם,

דכתיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,

דכתיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא).

ואף הוא פתח ודרש:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

למה נמשלו דברי תורה בדרבן?

לומר לך: מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיהלתלמיה — לתלמיה, לחריצי המחרשה להביא חיים לעולם,

אף דברי תורה מכוונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

אי מה דרבן זה מיטלטלמיטלטל — נע ממקום למקום, אינו קבוע אף דברי תורה מיטלטלין.

תלמוד לומר וכמסמרות נְטוּעִים.

אי מא מסמר זה חסר ולא יתיר אף דברי תורה חסרים ולא יתרים.

תלמוד לומר נְטוּעִים: מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת — אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה.

הללו מטמאין והללו מטהרין.

הללו אוסרין והללו מתירין.

הללו פוסלין והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם: הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין,

הללו אוסרין והללו מתירין,

הללו פוסלין והללו מכשירין —

היאך אני לומד תורה מעתה?

תלמוד לומר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

אלא אחד אמרן ונתנן.

פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא,

שנאמר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר(שמות כ, א).

אף אתה עשה אזניך כאפרכסתכאפרכסת — כמשפך, הקולט את הכל וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין,

את דברי האוסרין ואת דברי המתירין,

את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין.

כלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

אמר רבי תנחומא ברבי אבא:

מה הדרבן הזה מכווין את הפרה לחרוש בתלם שלה,

כך דברי חכמים מכוונין את האדם הזה לדרכיו שלהקדוש ברוך הוא.

אמר רבי תנחומא: המשנה קראת אותו מרדעמרדע — מקל שמנהיגים בו את הבקר בחרישה,

המקרא קראת אותו דרבן ומלמד,

דכתיב בְּמַלְמַד הַבָּקָר(שופטים ג, לא).

וכן ולהציב הַדָּרְבָן(שמואל א יג, כא).

אמר רבי נתן: למה נקרא מרדע?

שמורה דעה בפרה.

למה נקרא שמו דרבן?

שדר בינה לפרה.

ולמה נקרא מלמד? כמלמד שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה.

כך הם דברי תורה:

דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו שלהקדוש ברוך הוא.

וכמסמרות נְטוּעִים.

אימתי הם נטועים באדם? כשהוא משמרן.

ולמה נמשלו בנטיעה? כשם ששרשיו שלאילן משתין לכל מקום כך דברי חכמים נכנסים ומשתין בכל הגוף.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.

אימתי הם כמסמרות נטועים באדם?

בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשמעו.

נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

רבי יוחנן מברך יום הראשון שלחג: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות לולב.

ושאר כל הימים, על מצות הזקנים.

ורבי יהושע בן לוי מברך כל יום: על נטילת לולב.

ואין רבי יהושע מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא,

שנאמר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(ויקרא כג, מ).

ושאר כל הימים מדבריהם היו.

אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא: סבר רבי יהושע כן.

ומה טעם עבד כן? מפני שכתוב דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וגו׳ נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

דברי תורה ודברי חכמים מרועה אחד ניתנו.

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר וגו׳(קהלת יב, יב).

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.

יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים.

וכן הוא אומר כִּי טוֹבִים דֹּודֶיךָ מִיָּיִן(שיר השירים א, ב).

טובים דברי דודים מיינה שלתורה.

למה? שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה מפני שהיא סתומה וכולה סימנין,

שנאמר וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם(דברים לא, יט).

סימנין בפיהם; אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי.

מפני שהם פורשים את התורה.

ולכך נמשלו דברי חכמים כדרבונות.

מפני שהם מדיירים בינה בבני אדם.

דבר אחר:

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.

אמר רבי אבא סרנוגיא: אם יאמר לך אדם:

למה לא ניתנו בכתב דברי סופרים כשם שניתנו דברי תורה?

אמור לו: לפי שאי אפשר לכתוב כל דבריהם.

הדא הוא דכתיב:

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.

מהו מֵהֵמָּה?

מהומה נכנסה בך אם באת לכתוב דברי סופרים.

למה? שאלו באת לכתוב עוד דבריהם אין קץ וסוף לדבריהם לעשות ספרים.

הדא הוא דכתיב:

עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ;

אבל מה יש לו לאדם לעשות?

שיהא מייגע בשרו הרבה להגות דברי חכמים.

הדא הוא דכתיב:

וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר.

דבר אחר:

וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר:

אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך.

הדא הוא דכתיב:

בָּשָׂר.

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר(יחזקאל לו, כו).

דבר אחר:

וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר:

אם יגעת הרבה בלהג דברי חכמים הקדוש ברוך הוא מבשרך בשורות טובות.

הוי: בָּשָׂר.

דבר אחר: אם יגעת בדברי חכמים אתה נעשה שר.

הדא הוא דכתיב:

בָּשָׂר.

וכן הוא אומר בִּי שָׂרִים יָשֹׂורוּ(משלי ח, טז).

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: כדור שלבנות.

כהדא ספירהספירה — כדור שלתינוקות שהן מלקטות בה וזורקות לכאן ולכאן.

כך הם דברי חכמים — זה אומר טעמו וזה אומר טעמו.

יכול מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם שני שמא דבריהם פורחים הם?

תלמוד לומר וכמסמרות נְטוּעִים, לא אמר וכמסמרות קבועים אלא נְטוּעִים.

למה? מפני שעשה אותם כמסמרות.

והמסמר שיש לו שושנהשושנה — ראש רחב ועגול של המסמר נוח לשלוף.

לכך אמר וכמסמרות נְטוּעִים.

שרשין שלאילן הנטועים קשים לעיקר.

ולמה משל דבריהם במסמר ובנטיעה?

לפי שהמסמר שלברזל שיש לו שושנה אף על פי שקשה נוח הוא ליעקר.

ושרשים שלאילן הנטועים אף על פי שקשים ליעקר אבל אין בהן כח ככחו שלברזל.

לכך נאמר וכמסמרות נְטוּעִים.

נתן לבני תורה כח שלברזל וכמטעי שרשיו שלאילן.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

אנו קוראים מסמרות ואין כתיב אלא משמרות.

מה משמרות כהונה ולויה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד.

הקיש דברי סופרים לדברי תורה שהן אמתיים כמותם.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים.

משמרות כתיב: מה משמרות כ״ד אף מסמרות כ״ד.

בעייבעיי — שאלו: כמה מסמרים היו בו בסנדלבסנדל — בנעל?

רבי יוחנן אמר: ה׳.

כנגד חמשה ספרי תורה.

רבי הונא אמר: שבעה.

שנאמר בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ(דברים לג, כה).

דרש רבי אחא בשם רבי חנינא: תשעה.

רבי היה נותן י״א על זה וי״ג על זה —

מנין משמרות.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים.

המסמר הזה את קובעו.

אף על פי שתחזור ותטלנו מקומו ניכר.

כך כל מי שפשטו בו הרבים יד אף על פי שחזרו וקבלוהו סופו ליטול שלו מתחת ידיהם.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים:

בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתקנן הם ערבים לשומעיהן כמסמרות נטועים;

ובשעה שהם יוצאים ממוסמסיןממוסמסין — מעורבבים, בלא סדר הן מרות לשומעיהן.

כמסמרות — כמס מרות.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.

אימתי הם נטועים דברי תורה באדם הזה?

בזמן שבעליהן נאספים מהן.

כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליגמפליג — דוחה מיום ליום, מתרשל לומר,

כל זמן שנצרך — הרי רבי לפני ואני שואלו.

מת רבו — הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו,

יודע שאין לו למי לשאל.

הוי: אימתי הן נטועים באדם הזה?

בזמן שבעליהן נאספים מהן.

נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד, אף על פי שזה אומר טעמו וזה אומר טעמו דבריהם שלאלו ושלאלו כולהם ניתנו מן משה הרועה שקיבל מיחודו שלעולם.

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וגו׳.

תני:

מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל?

תלמוד לומר וְהָיָה אִם שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם(דברים יא, יג).

ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים,

שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם,

כך דברי תורה מכוונים דעתו שלאדם לדעת את המקום.

ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנדריסנדרי — סנהדרין,

שנאמר בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.

ואין אֲסֻופּוֹת אלא סנהדרין.

שנאמר אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).

ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה,

שנאמר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד,

שנאמר וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ(ישעיה סג, יא),

ואומר וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה(שמות ג, א).

ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הקדוש ברוך הוא,

שנאמר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה(תהלים פ, ב); אֶחָד,

שנאמר יְיָ אֶחָד.

הרי הוא אומר עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק(שיר השירים ז, ה).

עֵינַיִךְ — אלו זקנים המתמנים על הצבור.

וכן הוא אומר כִּי נָסַךְ יי עֲלֵיכֶם רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם(ישעיה כט, י).

בְּרֵכוֹת: מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה,

כך אין אדם עומד על דברי חכמים.

בְּחֶשְׁבּוֹן, שנגמרים בעצה ומחשבה.

והיכן נגמרים? בבתי מדרשות.

עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים.

אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.

עשיתם את התורה.

קוו לאליהו, שאמרתי לו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק(מלכים א יט, טו),

ואומר זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וגו׳(מלאכי ג, כב) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳(מלאכי ג, כג).

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.

אמר הקדוש ברוך הוא: כ״ד ספרים כתבתי לך.

הזהר ואל תוסף עליהם.

למה? עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ:

כל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים החיצוניםבספרים החיצונים — בספרים שמחוץ לכ״ד ספרי הקדש.

הוי: הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה.

שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.

הדא הוא דכתיב:

אֵין קֵץ.

כמה דתימר וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ(דניאל יב, יג).

הרי לך המוסיף ספר מהו עונשו.

ומנין שאף ההוגה מתייגע בהן?

תלמוד לומר וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, שאין בשרו ננערת מן עפראעפרא — העפר.

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה ששנינו: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא(משנה סנהדרין י, א) — והקורא בספרים החיצונים(משנה סנהדרין י, א).

דבר אחר:

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים.

מה המסמר הזה הנטוע בדלת הוא מקיים הדפיןהדפין — הקרשים (של הדלת),

כך כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקיים דבריהם.

תדע לך מיעקב:

בשעה שברך מנשה ואפרים עשה את הקטון קודם לגדול,

שנאמר וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה(בראשית מח, כ).

וקיים הקדוש ברוך הוא גזירתו.

ועליו נאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת:

אל תיקרי כַּדָּרְבֹונוֹת אלא כד רבנות.

כשיעקב גזר שתהא הרבנות לאפרים קיים הקדוש ברוך הוא דברו כמסמר הנטוע.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וגזר יעקב על אפרים שיהא ראשון אף אני אשימנו ראשון לכל דבר.

בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות:

בשופטים, יהושע שהיה שופט לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח),

ואחר כך גדעון בן יואש שהוא משבט מנשה.

בדגלים, שנאמר דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח),

ואחר כך וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ).

במלכים, ירבעם בן נבט היה משל אפרים ואחר כך יהוא בן נמשי משל מנשה.

אף קרבנות הנשיאים כשבאו להקריב:

אפרים מקריב ראשון ביום השביעי ומנשה אחרון ביום השמיני.

וכן הוא אומר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם,

ואחר כך בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

ועליו הכתוב אומר: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח).

תרגום לעבריתבפקיעין בפקיעין, מקום מושבו של רבי יהושע בפרשת הקהל בפרשת מצות הקהל (דברים לא, י–יג), קריאת התורה לפני העם במוצאי שמיטה חטיבה שבח מיוחד, אגודה אחת לתלמיה לתלמיה, לחריצי המחרשה מיטלטל נע ממקום למקום, אינו קבוע כאפרכסת כמשפך, הקולט את הכל מרדע מקל שמנהיגים בו את הבקר בחרישה בעיי שאלו בסנדל בנעל שושנה ראש רחב ועגול של המסמר ספירה כדור ממוסמסין מעורבבים, בלא סדר מפליג דוחה מיום ליום, מתרשל סנדרי סנהדרין הדפין הקרשים (של הדלת) עפרא העפר בספרים החיצונים בספרים שמחוץ לכ״ד ספרי הקדש כמה דתימר כמו שאתה אומר כההיא דתנינן כאותה ששנינו

חלק ב

דברי התנאים

גמעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי לעזר חסמא — דרשות רבי לעזר בן עזריה

תוספתא סוטה ז, ט–יב · סיפור · רבי יהושע בפקיעין שואל מה חידוש היה בבית המדרש: ״הקהל״, ״חטיבה אחת״, ״דברי חכמים כדרבונות״ ו״נתנו מרועה אחד״

״אמרו לו: רבי, כך דרש בה״ — בכתב היד ״אמ׳ לו ר׳״. ״[או אינן חסירין ולא יתירין? תלמוד לומר: נטועים]״ — השלמת המהדיר (וכך בבבלי: ״אי מה מסמר זה חסר ולא יתר… תלמוד לומר: נטועים״). ״דברים, הדברים, אלה הדברים, כל הדברים״ — כך בכתב היד, לשונות הריבוי (בבבלי: ״וידבר אלהים את כל הדברים האלה״, שמות כ, א). ״שרבי ליעזר שרוי בתוכו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״אלעזר [בן עזריה]״.

מקבילות: במדבר רבה יד, ד (לעיל, ״תני: מעשה ברבי יוחנן ברבי ברוקא ורבי אלעזר חסמא״); אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יח (להלן); בבלי חגיגה פרק א, ג ע״א–ע״ב (להלן, בדברי האמוראים; שם ״תנו רבנן״, הברייתא בתוך הסוגיא). בירושלמי חגיגה א, א וסוטה ג, ד דרשת ״הקהל״ בלבד.

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי לעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני רבי יהושע בפקיעין.

אמר להם רבי יהושע, מה חידוש היה בבית המדרש היום,

אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין.

אמר להם אי אפשר שלא יהא חידוש בבית המדרש,

שבת של מי היתה,

אמרו לו של רבי לעזר בן עזריה היתה.

אמר להם היכן היתה הגדה.

הַקְהֵל אֶת הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף(דברים לא, יב).

אמר להם:

מה דרש בה.

אמר לו:

רבי, כך דרש בה,

אם אנשים באו ללמוד, נשים באו לשמוע,

טפיליןטפילין — הטף, הילדים הקטנים למה הן באין, כדי ליתן שכר למביאיהן.

ועוד אחרת דרש,

אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם(דברים כו, יז) וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם(דברים כו, יח).

אמר להם הקדוש ברוך הוא

כשם שעשיתם אותי חטיבה אחת בעולם

אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא.

ועוד אחרת דרש,

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים(קהלת יב, יא),

מה דורבן זה מכוין את הפרה להביא חיים בעולם, אף דברי תורה אינן אלא חיין לעולם,

שנאמר עֵץ חַיִּים הִיא וגו׳(משלי ג, יח).

או מה דורבן זה מיטלטל, יכול אף כך דברי תורה,

תלמוד לומר וכמסמרות נְטוּעִים.

[או אינן חסירין ולא יתירין,

תלמוד לומר נְטוּעִים],

מה נטיעה פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת. אילו שנכנסין ויושבין אסופות, אסופות, ואומר

על טמא טמא, ועל טהור טהור,

על טמא במקומו, ועל טהור במקומו.

שמא יאמר אדם בדעתו

הואיל ובית שמיי מטמין ובית הלל מטהרין,

איש פלוני אוסר ואיש פלוני מתיר,

למה אני למד תורה מעתה,

תלמוד לומר דברים, הדברים, אלה הדברים, כל הדברים נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד,

אל אחד בראן,

פרנס אחד נתנן,

רבון כל המעשים ברוך הוא אמרו,

אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכניס בה

דברי בית שמיי ודברי בית הלל,

דברי המטמאין ודברי המטהרין.

אמר להם אין דור יתום שרבי ליעזר שרוי בתוכו.

תרגום לעבריתטפילין הטף, הילדים הקטנים

דאין דור חכמים יתום — הַקְהֵל אֶת הָעָם

אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יח · סיפור · רבי יהושע בזקנתו שומע מתלמידיו את דרשות רבי אלעזר בן עזריה

הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת(דברים לא, יב)

״ונשים לשמוע״ — ״לשמוע״ השלמת מאגרים. ״כמסמורות נטועים״ — במסורה ״וכמשמרות נטועים״. ״אי מה דרבן זה״ — ״אי״ השלמת מאגרים. ״פרנס אחד נשלם״, ״אל אחד בראו״ — כך בכתב היד (סימני ״כך״).

הדרשה ״יכול אשב ולא אשנה? תלמוד לומר: נתנו מרועה אחד״ כתובה בכתב היד פעמיים, בשינויים (״אל אחד נתנם, פרנס אחד נשלם״ / ״אל אחד בראו, אל אחד נתנן, כל העולם כולו ברוך הוא״), והובאה כאן כפי שהיא.

בדפוס: ״אמר להם: חס ושלום, שאין דור יתום של חכמים״; ״כדי לתת שכר טוב למביאיהם״; ״ובקשתם לאבדה ממני״; ״מה נטועים אינן מתעקרין — אף דברי תורה אינן מתעקרין״; ״אל אחד בראם, ופרנס אחד נתנם, רבון כל המעשים אמרם״.

מקבילות: בבלי חגיגה פרק א, ג ע״א–ע״ב (רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא הקבילו פני רבי יהושע בפקיעין; ״מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני״; ״אי מה מסמר זה חסר ולא יתר… תלמוד לומר: נטועים״; ובסוף: ״אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו״); ירושלמי חגיגה א, א וסוטה ג, ד (דרשת ״הקהל״ בלבד, ובסוף: ״אין הדור יתום, שרבי לעזר בן עזריה בתוכו״).

הקהל את העם

לעת זקנתו של רבי יהושע נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמר להן: בניי, מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום?

אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותים.

אמר להן: חס ושלום! אין דור חכמים יתום.

שבת של מי הייתה היום?

אמרו לו: של רבי אלעזר בן עזריה.

אמר: ומה דרש לכם היום?

אמרו לו: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף(דברים לא, יב).

אמר להם: ומה פירש בה?

אמרו לו:

אנשים — באו ללמוד;

ונשים — לשמוע;

וטף למה הן באין? אלא לרבות שכר למביאיהם.

אמר להם:

מרגלית טובה הייתה בידכם, ובקשתם לגונזה ממני!

אילמלא לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה — דיי לי.

דברי חכמים כדרבונות

אמרו לו: רבי, ועוד דרש: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת(קהלת יב, יא).

מה תלמוד לומר?

כשם שדרבן זה מכוון את הפרה לתלמיהלתלמיה — לתלמים שלה, לחריש —

כך דברי חכמים ודברי תורה מכוונין את הבריות לדרכי שמים ולדרכי חיים.

אי מה דרבן זה נוח ומטלטל — כך דברי חכמים נוחין ומטלטלין?

תלמוד לומר: כמסמורות נְטוּעִים — שאינן נעקרין.

אי מה מסמר זה פעמים חסר ופעמים יתר — תאמר כך דברי תורה ודברי חכמים?

תלמוד לומר: בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת —

אילו בני אדם שנכנסין ויושבין אסופות אסופות:

אילו מטמאין ואילו מטהרין,

אילו אוסרין ואילו מתירין,

אילו פוסלין ואילו מכשירין.

יכול אשב אני ולא אשנה?

תלמוד לומר: נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד —

אל אחד נתנם, פרנס אחד נשלם.

ואל יאמר:

אילו פוסלין ואילו מכשירין,

אילו מטהרין ואילו מטמאין,

אילו אוסרין ואילו מתירין —

יכול אשב ולא אשנה?

תלמוד לומר: נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד —

אל אחד בראו, אל אחד נתנן, כל העולם כולו ברוך הוא.

אף אתה עשה אזנך כאפרכסתכאפרכסת — כמשפך, והכניס בהן:

דברי מטמאין ודברי מטהרין,

דברי פוסלין ודברי מכשירין,

דברי אוסרין ודברי מתירין.

תרגום לעבריתלתלמיה לתלמים שלה, לחריש כאפרכסת כמשפך

חלק ג

דברי האמוראים

כדרבונות — הכדור, הדרבן והמסמרות

הדברי חכמים כדרבונות

ירושלמי סנהדרין י, א · סוגיא · ״דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד״ — ככדור בין הבנות: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…; המסמרות; בעלי אסופות; מרועה אחד

״כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…״ — כלשון המשנה, אבות א, א.

״את השם באותותיו״ — כן בכ״י ליידן, קאופמן, פרמא. במשניות שבדפוסים: ״באותיותיו״.

נוסח אחר של הדרשות: קהלת רבה יב, יא (להלן, ו); וכן פסיקתא רבתי ג, ב ובמדבר רבה יד, ד (לעיל, א–ב).

משנה סנהדרין י, א

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

ואילו שאין להן חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוסואפיקורוס — והמבזה (את התורה ואת חכמיה).

רבי עקיבה אומר: אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר: כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ(שמות טו, כו).

אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותותיו.

רבי עקיבה אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, כגון סיפרי בן סירא וספרי בן לענה.

אבל סיפרי המירססיפרי המירס — ספרי הומירוס, ספרות היוונים וכל הספרים שנכתבו מיכן והילך — הקורא בהן כקורא באיגרתבאיגרת — במכתב, בספר של חול.

מאי טעמא?

וְיֹותֵר מאלה בְּנִי הִזָּהֵר וגו׳(קהלת יב, יב).

להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו.

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת(קהלת יב, יא) — אמר רבי חונה: כדרור נאותכדרור נאות — כמרגלית של נאות (כ״דר בנות״).

תמן קריין למרגליתא דירהתמן קריין למרגליתא דירה — שם קוראים למרגלית ״דרה״.

דבר אחר: כַּדָּרְבֹונוֹת — ככדור הזה בין הבנות.

מה הכדור הזה מקלטתמקלטת — נקלטת, נתפסת מיד ליד וסופה לנוח ביד אחד, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים וזקינים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

דבר אחר: כַּדָּרְבֹונוֹת — שלשה שמות יש לו: מרדע דרבן ומלמד.

מרדע — שהוא מורה דיעה בפרה, דרבן — שהוא משרה בינה בפרה, מלמד — שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה.

אמר רבי חמא בר חנינה: אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא על אחת כמה וכמה.

וכמסמרות נְטוּעִים.

ולמה לא אמר וכמסמרות קבועים וכאילנות נטועים?

בחרו להם ביררו הברזל ושיבחו המטע שלמטיל.

דבר אחר: וכמסמרות נְטוּעִים — מה המסמר הזה את קובעו, אף על פי שאת חוזר ונוטלו ממקומו מקומו ניכר — כך כל מי שפשטו ידיהם הרבים בו יד.

אף על פי שחזרו וקרבו אותו — סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם.

דבר אחר: וכמסמרות נְטוּעִים — משמרות כתיב, מה משמרות עשרים וארבעה — אף המסמרים עשרים וארבעה.

כמה מסמרים יהו בו?

רבי יוחנן אמר: חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה.

רבי חיננא אמר: שבעה.

וּכְיָמֶיךָ דׇּבְאֶךָ(דברים לג, כה).

דרש רבי אחא בשם רבי חנינה: תשעה.

רבי היה נותן אחד עשר על זה ושלשה עשר על זה, מיניין משמרות.

רבי יוסי בן חנינה אמר: כלבתכלבת — מסמר קטן שבמנעל (משוער) אינה עולה לחשבון מסמרים.

רבי בא בר זבדא בעא קומיבעא קומי — שאל לפני רבי זעירא: מהו ליתן כולן על גבי מנעל אחד?

אמר ליה: שרישרי — מותר.

מהו ליתן כולן על גבי סנדל אחד?

אמר ליה: שרי.

תני:

אין מגרדיןמגרדין — שפים ומקלפים (את העור) סנדלים ומנעלים ישנים, אבל סכין ומדיחין אותן.

רבי קריספא בשם רבי יוחנן: תלמידוי דרבי חייה רבה אמריןתלמידוי דרבי חייה רבה אמרין — תלמידיו של רבי חייא הגדול אומרים:

הראשונים היו אומרים: מגרדין,

שניים היו אומרים: אין מגרדין.

שאלון לרבי, אמר לוןשאלון לרבי, אמר לון — שאלו את רבי, אמר להם: אין מגרדין.

אמר רבי זעורה: הא אזילה חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבההא אזילה חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה — הנה הלכה אחת (שיטה אחת) מתלמידי רבי חייא הגדול.

אמר רבי חייה בר אשי: נהגין הוינא יתבין קומי רבנהגין הוינא יתבין קומי רב — נוהגים היינו לשבת לפני רב ומשחין ומשיגיןומשחין ומשיגין — וסכים (אותם בשמן) ומשפשפים אבל לא מגרדין.

תני:

לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום.

כמה יהא בהילוכן?

בני בייתיה דבר קפרא אמרין: מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דרבי הושעיה.בני בייתיה דבר… — בני ביתו של בר קפרא אומרים: מבית המדרש של בר קפרא עד בית המדרש של רבי הושעיה. אנשי ציפורי אומרים: מבית הכנסת של הבבלים עד חצרו של רבי חמא בר חנינא. אנשי טבריה אומרים: מבית המדרש הגדול עד חנותו של רבי הושעיה.

בני ביתו של בר קפרא אומרים: מבית המדרש של בר קפרא עד בית המדרש של רבי הושעיה.

ציפוראי אמרין: מכנישתה דבבלאי עד דרתה דרבי חמא בר חנינה.

אנשי ציפורי אומרים: מבית הכנסת של הבבלים עד חצרו של רבי חמא בר חנינא.

טיבראי אמרין: מן סידרא רבה עד חנותיה דרבי הושעיה.

אנשי טבריה אומרים: מבית המדרש הגדול עד חנותו של רבי הושעיה.

תני:

לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים.

לא יסוך אדם את רגלו והיא בתוך המנעל ואת רגלו והיא בתוך הסנדל, אבל סך הוא את רגלו ונותנה בתוך המנעל את רגלו ונותנה לתוך הסנדל.

סך אדם שמן ומתעגל על גבי קטבלייאקטבלייא — מצע עור חדשה ואינו חושש.

לא יתננה על גבי טבלה שלשייש להתעגל עליה.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר.

דבר אחר: וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים — בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקנן הן עריבין לשומעיהן כמסמרות נטועים, ובשעה שהם יוצאין ממוסמסיןממוסמסין — מעורבבים, בלא סדר הם מרין לשומעיהן כמסמרות.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת — אין אסופות אלא סנהדרין, כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז).

דבר אחר: בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת — שנאמרים באסיפה.

אמר רבי שמעון בן לקיש: אם יאמר לי אדם שיש דברי הימים בבבל הרי אני הולך ומביאו משם.

ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו אין יכולין הן להביאו משם.

נִיתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם שמעתה דבר מפי קטן ישראל והנייךוהנייך — וערב לך, והנאה לך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא כשומעו מפי גדול.

ולא כשומעו מפי גדול אלא כשמעו מפי חכם.

ולא כשמעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא.

ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה.

ואין רועה אלא משה, כמה דתימר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רועה צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קׇדְשׁוֹ(ישעיה סג, יא).

לא כשמעו מפי רועה, אלא כשמעו מפי הגבורה.

נִיתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד, ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא.

כמה דת מר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

תרגום לעבריתתמן קריין למרגליתא דירה שם קוראים למרגלית ״דרה״ באיגרת במכתב, בספר של חול כלבת מסמר קטן שבמנעל (משוער) שאלון לרבי, אמר לון שאלו את רבי, אמר להם הא אזילה חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה הנה הלכה אחת (שיטה אחת) מתלמידי רבי חייא הגדול נהגין הוינא יתבין קומי רב נוהגים היינו לשבת לפני רב קטבלייא מצע עור ואפיקורוס והמבזה (את התורה ואת חכמיה) סיפרי המירס ספרי הומירוס, ספרות היוונים כדרור נאות כמרגלית של נאות (כ״דר בנות״) מקלטת נקלטת, נתפסת בעא קומי שאל לפני שרי מותר מגרדין שפים ומקלפים (את העור) תלמידוי דרבי חייה רבה אמרין תלמידיו של רבי חייא הגדול אומרים ומשחין ומשיגין וסכים (אותם בשמן) ומשפשפים ממוסמסין מעורבבים, בלא סדר והנייך וערב לך, והנאה לך כמה דתימר כמו שאתה אומר

ודִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת — הכדור, הדרבן והמסמרות

קהלת רבה, פרשה יב, יא · דרשת הפסוק · נוסח אחר · דברי תורה ככדור וכדרבן, השומע מקטן כשומע מפי הקדוש ברוך הוא, ומסמרות הסנדל

״שנאמר ״דברי חכמים כדרבונות״. ולא כשמעו מפי חכמים״ — בגליון, במקום סימן החסר. ״(רועה ישראל האזינה) {שנאמר}״ לפני ״יי אלהינו יי אחד״ — הפסוק הכפול נמחק במאגרים, ו״שנאמר״ השני מחוק בידי הסופר. ״ברבי [חנינא]״ — ״חנינא״ בגליון, במקום סימן החסר.

״ואחד עשר מכאן״ — מסומן במאגרים ״כך״; אחד עשר ואחד עשר אינם עשרים וארבעה, ותוקן [ושלשה עשר] מן הדפוס. אותיות מסופקות: ״כדור״ (הכ״ף), ״זה״ (הה״א), ״לארץ״ (האל״ף), ״מסיני״ (היו״ד), ״הפרה״ (הרי״ש), ״מרדע״ (המ״ם), ״בינה״ (הבי״ת), ״כשמעו״ (הכ״ף), ״ולא״ (האל״ף), ״כרבי יהושע״ (הכ״ף), ״הכוכלת״ (הכ״ף).

״מתלקטת מיד ליד״ — בדפוס ״ככדור של בנות מה כדור זה מתכדר מיד ליד״; הדפוס מוסיף את המשנה עד ״לכנסת הגדולה״. ״מפי קטן שבישראל״ — שם ״מפי אדם שבישראל״. ״שבח מטע ובירורו של ברזל״ — שם ״שבח של מטע וכדורות של ברזל״. ״שאת פוכרו ממקום שהוא״ — שם ״שאת עוברו ממקומו״. ״רבי יוסי בירבי חנינא אמר: שבעה… ימי בראשית״ — שם ״ר׳ דוסא בן חנניה… ימי השבת״. ״חמשה ספרי תורה״ — שם ״חמשה חומשי תורה״. ״רבי זעירא: מהו ליתנם״ — שם ״ר׳ זעירא בשם ר׳ אבא בר זבדא״. ״הכוכלת״ — שם ״הכלבוס״.

נוסח אחר של סוגיית ירושלמי סנהדרין י, א (לעיל, ה): אותן הדרשות בסדר אחר ובשינויים. בירושלמי: ״כדרור נאות״ (רבי חונה); הכדור ״סופה לנוח ביד אחד״ ושלשלת המסירה עד אנשי כנסת הגדולה; הקל וחומר מן הדרבן בשם רבי חמא בר חנינה; במסמרות: רבי חיננא ״שבעה״ מ״וכימיך דבאך״ ורבי אחא בשם רבי חנינה ״תשעה״, ו״רבי״ (כאן: רבי חיא) נותן אחד עשר ושלשה עשר; ונוספו שם הברייתות על סנדלים ומנעלים, ״ממוסמסין… מרין לשומעיהן״ ודברי ריש לקיש על ״בעלי אסופות״. כאן לבד: ״לא נפל דבר אחד״, ״כל ימיו של רבי אליעזר״, שבעה כנגד ימי בראשית ותשעה כנגד ירחי הלידה.

משנה אבות א, א; משנה שבת ו, ב. המדרש קורא ״כדרבונות״ (במסורה: כדרבנות), ״וכמסמרות״ (במסורה: וכמשמרות, וכך כתב היד מעיר בסוף: ״וכמשמרות כתיב בשי״ן״), ״לא נפל דבר אחד״ (יהושע כג, יד), ״אספה לי שבעים איש״ (במדבר יא, טז).

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת(קהלת יב, יא).

מה כדור זה מתלקטתמתלקטת — נקלטת, נתפסת מיד ליד ואינה נופלת לארץ —

כך לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד(יהושע כג, יד).

מה כדור זה מקלעיןמקלעין — זורקים בידים ואינה נופלת לארץ —

כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים(משנה אבות א, א).

הדרבן: מלמד, מרדע, דרבן

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹנוֹת —

מה דרבן מכוין הפרה לחרוש, כדי ליתן חיים לבעליה,

כך דברי תורה מכוונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

שלשה שמות נקראו לו: מלמד, דרבן, מרדע.

מלמד — שמלמד הפרה;

מרדע — שמורה דעה לפרה;

דרבן — שהוא דר בינה בפרה, כדי לחרוש לתן חיים לבעליה.

והלא דברים קל וחומר:

ומה לפרתו אדם עושה דרבן,

ליצרו, שמסיתו מן העולם הזה ומן העולם הבא — על אחת כמה וכמה.

וכמסמרות נטועים

וכמסמרות נְטוּעִים.

לא אצטריך הדין קריה למימרלא אצטריך הדין קריה למימר — לא היה צריך המקרא הזה לומר אלא כאילנות נטועים, ואת אומר כמסמרות?

אלא מלמד שיש בהן שבח מטע, ובירורו של ברזל.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים —

מה המסמר הזה, אף על פי שאת פוכרופוכרו — עוקרו ממקום שהוא — רישומו ניכר;

כך כל מי שעונותיו גורמין וחכמים פושטין בו יד, אף על פי שחוזר בו — רישומו ניכר.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים —

כל ימיו של רבי אליעזר היו נוהגין העם כרבי יהושע;

לאחר שמת רבי אליעזר, חזרו הכל לנהוג כמדתן.

בעלי אסופות: כשומע מפי הקדוש ברוך הוא

בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת —

אימתי דברי תורה נאמרין כתקנן? בשעה שבעליהן שומעין אותן באסופות.

ומנין אתה אומר, שאם שמע אדם מפי קטן שבישראל, יהי עליו כשמעו מפי חכם?

תלמוד לומר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ו, ו).

ולא מפי חכם, אלא כמפי חכמים, שנאמר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת.

ולא כשמעו מפי חכמים, אלא כשמעו מפי סנהדרין, שנאמר: בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת —

ואין אסופות אלא סנהדרין, שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).

ולא כשומע מפי סנהדרין, אלא כשומע מפי משה, שנאמר: נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.

ולא מרועה משה, אלא כמפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: מֵרֹעֶה אֶחָד —

ואין רועה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה(תהלים פ, ב);

ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

מסמרות הסנדל

תמן תנינןתמן תנינן — שם (במשנה) שנינו:

לא יצא האיש בסנדל מסומרבסנדל מסומר — בסנדל שעורו מחובר בסוליה במסמרות, ולא ביחיד בזמן שיש ברגלו מכה(משנה שבת ו, ב).

כמה מסמרות יהיו בו?

רבי יוחנן אמר: חמשה, כנגד חמשה ספרי תורה.

רבי יוסי בירבי חנינא אמר: שבעה, כנגד שבעה ימי בראשית.

רבי חנינה אמר: תשעה, כנגד תשעה ירחי הלידה.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הכוכלתהכוכלת — מסמר קטן שבסנדל (משוער) אינה עולה מן מנין המסמרות.

רבי זעירא:

מהו ליתנם על גבי מנעל בשבת? אמר ליה: מותר.

מהו להחליפם? אמר ליה: מותר.

מהו ליתנם זה על גב זה? אמר ליה: מותר.

רבי חיא נותן אחד עשר מכאן ושלשה עשר מכאן, כנגד עשרים וארבעה ספרים:

מה הספרים עשרים וארבעה — אף אלו המסמרות עשרים וארבעה.

וכמשמרות כתיב בשי״ן.

תרגום לעבריתהכוכלת מסמר קטן שבסנדל (משוער) לא אצטריך הדין קריה למימר לא היה צריך המקרא הזה לומר מתלקטת נקלטת, נתפסת מקלעין זורקים פוכרו עוקרו תמן תנינן שם (במשנה) שנינו בסנדל מסומר בסנדל שעורו מחובר בסוליה במסמרות

דרשות רבי אלעזר בן עזריה

זמעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא

בבלי חגיגה פרק א, ג ע״א–ע״ב · סוגיא · ״תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין״ — דרשות רבי אלעזר בן עזריה, ומעשה ברבי יוסי בן דורמסקית

הברייתא גם לעיל, בדברי התנאים (תוספתא סוטה ז, ט–יב).

תנו רבנןתנו רבנן — שנו חכמים (בברייתא):

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין.

אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין.

רש״י תלמידיך אנו — ואין לנו לדבר בפניך.

אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.

רש״י להקביל פניו — יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב׳ ד).

שבת של מי היתה?

שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.

ובמה היתה הגדה היום?

אמרו לו: בפרשת הקהלבפרשת הקהל — בפרשת מצות הקהל (דברים לא, י–יג), קריאת התורה לפני העם במוצאי שמיטה.

ומה דרש בה?

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף(דברים לא, יב) — אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין?

כדי ליתן שכר למביאיהן.

אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני!

ועוד דרש: אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם(דברים כו, יז) וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם(דברים כו, יח).

רש״י האמרת — שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו שדרכן צלחה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחתחטיבה אחת — שבח מיוחד, אגודה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא).

רש״י חטיבה אחת — שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה.

ואף הוא פתח ודרש: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד(קהלת יב, יא).

רש״י ואף הוא — רבי אלעזר בן עזריה.

למה נמשלו דברי תורה לדרבן?

לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיהלתלמיה — לתלמים שלה, לחריש להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

רש״י לתלמיה — שורות המענה.

אי מה דרבן זה מטלטלמטלטל — נע ממקום למקום, אינו קבוע, אף דברי תורה מטלטלין?

תלמוד לומר ״מסמרות״.

אי מה מסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסירין ולא יתירין?

רש״י מה מסמר זה — כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן תלמוד לומר נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות.

תלמוד לומר ״נטועים״: מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין.

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת — אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה: הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין.

רש״י פוסלין ומכשירין — שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה.

שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?

תלמוד לומר: ״כולם נתנו מרועה אחד״ — אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(שמות כ, א).

רש״י כולן אל אחד אמרן — אין לך מבני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו.

רש״י פרנס אחד אמרן — אין לך מביא ראייה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו.

אף אתה עשה אזניך כאפרכסתכאפרכסת — כמשפך, הקולט את הכל, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

רש״י עשה אזניך כאפרכסת — מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו.

רש״י אפרכסת — טירמויי״א שעל הריחים.

בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ולימרו ליה בהדיאולימרו ליה בהדיא — ויאמרו לו (את החידוש) בפירוש!!

רש״י ולימרו ליה בהדיא — מיד למה הוזקקו לומר תלמידיך אנו.

משום מעשה שהיה, דתניאדתניא — ששנינו (בברייתא): מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד.

אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמר ליה: נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

רש״י נמנו וגמרו — והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב.

רש״י מעשרין — עכשיו מעשר עני בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קידשוה עולי גולה כקדושת הארץ.

אמר לו: יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך.

רש״י פשוט ידיך וקבל עיניך — הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש והלא מימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו.

פשט ידיו וקבל עיניו.

בכה רבי אלעזר ואמר: סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם(תהלים כה, יד).

אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם.

רש״י אל תחושו למניינכם — אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם שהרי הסכמתם להלכה.

כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתאהלכתא — הלכה למשה מסיני — עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

רש״י כך מקובלני — שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבא אבל קדושה שניה נתקדשה לעולם כדתניא ביבמות (דף פב:) קדושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן לפיכך בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו לפי שאינן חייבין מן התורה.

מה טעם?

הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל,

מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

תנא:

לאחר שנתיישבה דעתו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן.

וחזרו.

תרגום לעבריתבפרשת הקהל בפרשת מצות הקהל (דברים לא, י–יג), קריאת התורה לפני העם במוצאי שמיטה תנו רבנן שנו חכמים (בברייתא) חטיבה אחת שבח מיוחד, אגודה אחת לתלמיה לתלמים שלה, לחריש מטלטל נע ממקום למקום, אינו קבוע כאפרכסת כמשפך, הקולט את הכל ולימרו ליה בהדיא ויאמרו לו (את החידוש) בפירוש! דתניא ששנינו (בברייתא) הלכתא הלכה

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, אבות דרבי נתן, ירושלמי, פסיקתא רבתי, קהלת רבה, בבלי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלחרושלחריש
אכדורכי ר׳ בדור
אאחראחד
אוהמסמרוהמסרו׳
אלולך
אוכמסמרותבמסמרות
אככחובכחו
אאילןאילו
אמשתיליםמשכים
אחכמים— (הוספה)
אבאדםבאר׳
אבךכך
אב— (הוספה)
אמהשמה
אוארבעהוארבעי
איי אלהינו מלך העולם— (הוספה)
אדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת|דברי חכמים כמים— (הוספה)
אשבאשבה
אואשתוואשב׳
אוכל— (הוספה)
אשמדביק בו— (הוספה)
אאנואני
אשאתםשאתה
אבןכן
אלזרעךזרעך
אל— (הוספה)
אכשםבשם
אכסוטותבסוטות
אאיניאני
אדְ— (הוספה)
אי— (הוספה)
אה— (הוספה)
אבךכך
איודעדע
אשיקללםשקיללם
אוַיִּתְחַזֵּק|ויחזק— (הוספה)
אשידעושירעו
ארעדע
אשהאכלתשאכלת
אדבר אחדד׳א
אולא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב(בראשית לה, י)|ולא יקרא שמך עוד אברם— (הוספה)
אוהיהיהיה
אכשאמרכאמ׳
אגוים— (הוספה)
אמבנימןמבימן
אלאלו
אהדאהזה
אוקוברהוקבורה
אבניבנו
אובניוובני
אוהיאוהוא
אכ— (הוספה)
אשריסיסרישי
אלֹא יוּכַל לִרְאוֹת|לו יוכל לראות— (הוספה)
אמִי אֵלֶּה|מי אלא— (הוספה)
אאימתיאימתו
אביעקבמיעקב
אבזכותובזכותי
אהשכילוהסכולו
אכןבן
אתפסהדפסה
אבךבן
אוַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר(בראשית מח, כ)|ויברכם ביום ההוא לא׳ כך יברך ישר׳ לאמ׳— (הוספה)
אאףאת
בנשיא— (הוספה)
בנטועיםאסופים
בולהציבולהציל
בשלברזל— (הוספה)
במיחודו— (הוספה)
בוֹ— (הוספה)
בשתהא— (הוספה)
דלשמוע— (הוספה)
דאי— (הוספה)
וחנינא— (הוספה)
וושלשה עשרואחד עשר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§104§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קד: פתיחתא ד: מי הקדימני ואשלם

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״מי הקדימני ואשלם״: המקדים מצוה קודם שניתן לו — אברהם שהכיר את בוראו מעצמו, ויוסף ששמר שבת, ולכך הקריב נשיא אפרים בשבת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אמִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם

במדבר רבה, פרשה יד, ב · פתיחתא שנייה · המקדים מצוות קודם שניתן לו, אברהם שהכיר את בוראו, ויוסף ששמר שבת

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)

״והכן״ — בכתב היד ״להכן״, והלמ״ד נמחקה בידי הסופר; הוי״ו הושלמה במאגרים.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא וגו׳(במדבר ז, מח).

הדא הוא דכתיב:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳(איוב מא, ג).

אמר רבי תנחום בר אבא: מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים,

מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשניםומשנים — ומלמדי משנה,

מי שאין לו בית ועושה מזוזה,

מי שאין לו טלית ועושה ציצית,

מי שאין לו בנים ומוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים —

אמר הקדוש ברוך הוא: זה הקדים וקיים מצוותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן.

עלי לשלם לו ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראין בספרים.

הוי: מִי הִקְדִּימַנִי לעשות מצוה וַאֲשַׁלֵּם לו שכרה.

למה? שאיני חסר דבר.

שהעולם ומלאו שלי הוא.

לכך נאמר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא.

דבר אחר:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם — מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא.

כמה דתימר מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב(משלי יד, יד).

מהו מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב?

רבי אבא בר כהנא אמר: אותו הלב שהוא מלא סיגיםסיגים — פסולת, טומאה מדרכיו עתיד להשתבע.

וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב — זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא ולא היה אדם שלמד אותו היאך להכיר את המקום אלא הוא מעצמו;

וזה הוא מארבעה בני אדם שמעצמם הכירו להקדוש ברוך הוא.

איוב מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא,

מנין? שכן הוא אומר מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו(איוב כג, יב).

חזקיה מלך יהודה אף הוא מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא,

מנין? שכן כתיב עליו: חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל בדעתו מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב(ישעיה ז, טו).

ומלך המשיח מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא.

וכן אברהם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: העליונים והתחתונים שלי הם.

כמה דתימר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא,

ואומר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א), ואתה הודעתה שמי בעולם —

חייך, שאני מקנה אותך את העליונים ואת התחתונים,

שנאמר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).

הוי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳.

דבר אחר:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.

אמר רבי אלעזר בר חיים:

כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת פרע הקדוש ברוך הוא לבניו ביציאתם ממצרים ועתיד ליתן אותם לעתיד לבא.

אתה מוצא באברהם יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד).

ואף הקדוש ברוך הוא פרע לבניו וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי(שמות ו, ז) —

כנגד יֻוקַּח נָא.

אמר רבי יוחנן: אין לי אלא בעולם הזה.

לעתיד לבא מנין? וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם(ישעיה יד, ב).

באברהם כתיב מְעַט מַיִם.

והקדוש ברוך הוא נתן להם מים ביציאתם ממצרים,

שנאמר וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ(שמות יז, ו) מים ממנו.

ולעתיד מנין?

כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה(דברים ח, ז).

ולימות המשיח מנין? וְהָיָה עַל כׇּל הַר גָּבֹוהַּ וְעַל כׇּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים(ישעיה ל, כה) יבלה מים.

וכן אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת(ישעיה מא, יח).

באברהם כתיב וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.

והקדוש ברוך הוא נתנה לבניו ביציאתם ממצרים,

שנאמר וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם(יחזקאל טז, ט), ובארץ ישראל, שנאמר רַחֲצוּ הִזַּכּוּ(ישעיה א, טז).

ולעתיד לבא מנין?

שנאמר אִם רָחַץ(ישעיה ד, ד) יי וגו׳.

באברהם כתיב וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

שעשה להם סוכה.

והקדוש ברוך הוא עשה סוכות ביציאתם ממצרים,

שנאמר כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(ויקרא כג, מג).

ובארץ ישראל כתיב סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק(תהלים קמ, ח).

מהו בְּיוֹם נָשֶׁק? ביום זיונםזיונם — כלי נשקם שלל״א מלך.

ולעתיד לבא מנין?

שנאמר וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב(ישעיה ד, ו).

הדא הוא דכתיב:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.

וכן הוא אומר שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם(קהלת יא, א).

דבר אחר:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם — מדבר ביוסף הצדיק שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה התורה,

שנאמר וּטְבֹוחַ טֶבַח וְהָכֵן(בראשית מג, טז).

אמר רבי יוחנן: ערב שבת היתה, ואין והָכֵן אלא לשבת,

שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וגו׳(שמות טז, ה).

אמר הקדוש ברוך הוא: יוסף,

אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה —

חייך, שאני משלם לבן בנך שיקריב את קרבנו בשבת.

מה שאין יחיד מקריב?

ועלי לקבל קרבנו ברצון.

הוי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.

ומנין שכן הוא? ממה שאמור בענין: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.

תרגום לעבריתומשנים ומלמדי משנה סיגים פסולת, טומאה זיונם כלי נשקם

חלק ב

דברי האמוראים

במי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה

ויקרא רבה, פרשה כז, ב · פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא משלם גמול, ומי הקדים מצוה עד שלא נתן לו

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)

״מי הקדימני״ — בכתב היד ״הקימנ״, ותוקן במאגרים. ״וגמולו״ — בכתב היד ״וכגמולו״, והכ״ף נמחקה בידי הסופר. ״רוח הקודש״ — ״רוח״ בגליון; במרגליות ״עתידה בת קול״. ״עד שלא נתתי מקום״ — בכתב היד ״נתי״, ותוקן במאגרים.

״מי מל״ — במרגליות ״מי מל לשמי״; ״מי עשה לו מעקה״ — כך בכתב היד (במרגליות ״לי״). ״או עז״ — בכתב היד ״שור או כשב + ע״: הסופר סימן חסרון, והמילה הושלמה במאגרים.

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, פסקא שור או כשב, ב (להלן, נוסח אחר); תנחומא, אמור ז; תנחומא בובר, אמור י (״רבי תנחומא פתח״); בקצרה בפסיקתא רבתי כה (״מי מל לשמי את בנו שלא אני הקדמתי ונתתי לו בן״). ובמדבר רבה יד, ב (לעיל) בלשון אחרת: ״מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים… מי שאין לו בית ועושה מזוזה״ — וחותם ב״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״.

בן זכר לרווק

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם(איוב מא, ג).

רבי תנחומא פתר קריא ברווק שהו שרוי במדינה, ונותן שכר סופרים ומשנים.

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו, וליתן לו בן זכר.

הדא הוא דכתיב:

וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ(משלי יט, יז).

מי פעל עם אל

אמר לו רבי ירמיה בן אלעזר:

עתידה רוח הקודש להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת:

מי פעל עם אל? כל מי שפעל עם אל — יבא ויטול שכרו.

הדא הוא דכתיב:

כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב(במדבר כג, כג) —

עכשיו יבא ויטול שכרו.

מי הקדימני

ורוח הקודש אומרת: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.

מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה?

מי מל עד שלא נתתי לו בן זכר?

מי עשה לו מעקה עד שלא נתתי לו גג?

מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?

מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי מקום?

מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים?

מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלת?

מי הפריש לי פיאה עד שלא נתתי לו שדה?

מי הפריש לי תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן?

מי הפריש לי חלה עד שלא נתתי לו עיסה?

מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז) או עז.

גרוח הקודש אומרת: מי הקדימני

פסיקתא דרב כהנא, פסקא שור או כשב, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · ״מי הקדימני ואשלם״ — אין אדם מקדים מצוה למתנה

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)

נוסח אחר של ויקרא רבה כז, ב (לעיל): ״רבי תנחומה פתח״, ״עתידה בת קול״ במקום ״עתידה רוח הקודש״, סדר המצוות אחר (ציצית לפני מזוזה ומעקה, סוכה ״עד שלא נתתי לו חצר״), ואין בו לולב וחלה.

רבי תנחומה פתח:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא(איוב מא, ג).

רבי תנחומה פתר קרייה ברווק שהוא שרויי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים.

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו, וליתן לו בן זכר.

אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר:

עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל — יבוא ויטול שכרו,

הדא הוא דכתיב:

כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל(במדבר כג, כג) —

כל מי שפעל עים אל, יבוא ויטול שכרו.

ורוח הקודש אומרת: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם —

מי קילס לפניי עד שלא נתתי בו נשמה?

מי מל לפניי עד שלא נתתי לו בן זכר?

מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי טלית?

מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?

מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג?

מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו חצר?

מי הפריש לפניי פיאה עד שלא נתתי לו שדה?

מי הפריש לפני תרומה ומעשרות עד שלא נתתי גורן?

מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז וגו׳(ויקרא כב, כז).

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
או— (הוספה)
בהקדימניהקימנ
בנתתינתי
באו עזע
גהקדימניהקמיני
גמי קילס לפניי עד שלא נתתי בו נשמה?— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
§§105§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קה: פתיחתא ה: שאו שערים ראשיכם

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״שאו שערים ראשיכם״: השערים שדבקו עד שהזכיר שלמה חסדי דוד, ומלך הכבוד שחולק כבוד ליראיו — ליוסף, שבשבילו הקריב נשיא אפרים ביום קדש

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם

במדבר רבה, פרשה יד, ג · פתיחתא שלישית · שערים שדבקו זה בזה עד שהזכיר שלמה חסדי דוד

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי־הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה(תהלים כד, ז–י)

מקבילה: מדרש תהלים כד, י–יב — כמעט מלה במלה, ושינוייו בגוף הנוסח. אחרי ״לבית קודש הקודשים״ יש בו שיעור השער והארון: ״והיה השער קטן — חמש אמות ארכו ושתים אמות וחצי רחבו, והארון היה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. וכי לא היה אמה [וחצי] נכנסות בתוך שתים וחצי? אלא באותה שעה דבקו שערים זה בזה״ (״וחצי״ הושלם במאגרים). ״עשרים וארבע רננות״ — לפניו בכתב היד ״(רננות)״ מחוק; ואין בו ״מן הפסוק כי האמנם… כ״ד פסוקים הם״, ״ושרתה השכינה בבית״ ו״שכן כתיב וככלות שלמה להתפלל״.

אחרי ״בנה בניתי בית זבול״ (בלי ״לך״) יש במדרש תהלים: ״וכיון שראו כל ישראל כך, מיד אמרו: וודאי כיפר הקדוש ברוך הוא לדוד אותו עון. ומיד נהפכו פניהם כשולי קדירה ונתביישו. הדא הוא דכתיב: עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבשו כי אתה יי עזרתני — בעולם הזה; ונחמתני — בעולם הבא״ (הוי״ו של ״ויראו״ הושלמה במאגרים). ואין בו ״לכך נאמר שאו שערים ראשיכם״.

בשמות האומרים במדרש תהלים: ״רבי יעקב בריה דרב יהודה בר יחזקאל״; ״רבי אחא בשם רב יוסף״ במקום ״רבי יהודה בשם רבי יוסף״; ״רבי הונא בשם רבי יוסף״ במקום ״רב הונא בשם רב יוסף״; ״אמר רבי לוליאני״ (היו״ד הושלמה במאגרים); ״רבי יודן בשם רבי אייבו״; ״אמר רבי חזקיה״.

על ״מלך הכבוד״ פותח מדרש תהלים (כד, יא): ״מי הוא זה מלך הכבוד. אמר רבי סימון: מי הוא זה שחולק מכבודו ליריאיו — יי צבאות הוא מלך הכבוד סלה״, במקום ״מהו ויבא מלך הכבוד? אמר רבי סימון: למה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מלך הכבוד? המלך שהוא חולק כבוד ליריאיו״; ״בקולו של משה״ בלי ״היה מדבר עמו״; ״כל הכלים שבמשכן״ בלי ״דבר אחר: מלך הכבוד״ לפניו, ו״ופרשו בגד תכלת״ בלי ״כליל״ (בכתב היד סימן חסר). דרשת התכלת (כד, יב) פותחת שם ״דבר אחר: מי הוא זה מלך הכבוד״, פסוקה ״כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם״, וחותמת ״הוי אומר: מי הוא זה מלך הכבוד — שהוא חולק מכבודו ליריאין״; ״ונתנו על ציצית הכנף״ — בכתב היד ״על ונתנו״, וסימני הסופר מחליפים את סדר המלים.

מקבילות אחרות: בבלי מועד קטן פרק א, ט ע״א (״אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה״), וכן בבלי שבת פרק ב, ל ע״א וסנהדרין קז ע״ב. נוסח אחר — תנחומא, וארא ז; שמות רבה ח, א: ארון של עשר אמות ופתח של עשר אמות, ושלמה מביא ארונו של דוד.

״בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה״ — בבלי מועד קטן פרק א, ט ע״א — בפרשה קיג (״ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר״).

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳(במדבר ז, מח).

הדא הוא דכתיב:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ז):

את מוצא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש (מדרש תהלים: שלמה) להכניס את הארון לבית קדש הקדשים ובאותה (מדרש תהלים: אלא באותה) שעה דבקו שערים זה בזה.

אמר שלמה כ״ד רננותרננות — תפלות של שירה ותחינה (מדרש תהלים: ואמר שלמה עשרים וארבע רננות) מן הפסוק כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וגו׳(דברי הימים ב ו, יח) עד וְעַתָּה קוּמָה יְיָ(דברי הימים ב ו, מא) אלהים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻוזֶּךָ כ״ד פסוקים הם.

ולא נענה.

חזר ואמר (מדרש תהלים: אמר): שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳.

ולא נענה.

חזר ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ט). (מדרש תהלים: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, ח))

ולא נענה.

וכיון (מדרש תהלים: כיון) שאמר יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב),

מיד נענה ונשאו שערים ראשיהם (מדרש תהלים: נשאו השערים ראשם) ונכנס הארון ושרתה השכינה בבית וירדה האש (מדרש תהלים: וירדה אש) מן השמים.

שכן כתיב וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה(דברי הימים ב ז, א) מן השמים וגו׳.

ולמה נצטער שלמה (מדרש תהלים: כל כך)? על ידי שנתגאה ואמר בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻול לָךְ(מלכים א ח, יג).

מהו (מדרש תהלים: דבר אחר:) בָּנֹה בָנִיתִי?

אמר רבי יעקב בריה דרבי יהודה בר יחזקאל:

ואמר: בנין בנוי בניתי (מדרש תהלים: בניין בנוי בניתי לך).

רבי יהודה בשם רבי יוסף אמר:

הכל מסייעין למלך (מדרש תהלים: — למלך) מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — אפילו הרוחות, אפילו שדים ואפילו המלאכים (מדרש תהלים: השידים, אפילו מלאכי השרת).

אמר רבי ברכיה: כתיב וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹותוֹ(מלכים א ו, ז).

אשר הם בונים אין כתיב כאן (מדרש תהלים: אשר בונה אין כתיב כן) אלא בְּהִבָּנֹותוֹ.

מאליו היה נבנה, אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה.

מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנת על גבי הדימוסהדימוס — נדבך, שורת אבנים בבנין.

אמר רבי אבהו: ואל תתמה,

והכתיב (מדרש תהלים: שהרי כתיב): וְהֵתָיִת אֶבֶן חדא וְשֻׂומַת עַל פֻּום גֻּובָּא(דניאל ו, יח).

וכי יש אבנים בבבל?

אלא מלמד שעמדה (מדרש תהלים: שקמה האבן) מארץ ישראל ובאתה וישבה לה על פי הגובהגוב — בור האריות (מדרש תהלים: הבאר).

רב הונא בשם רב יוסף אמר:

מלאך ירד (מדרש תהלים: ירד המלאך) באותה שעה ונדמה בדמות ארי שלאבן וישב לה על פי הבאר.

הדא הוא דכתיב:

אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסְגַר פֻּום אַרְיָוָותָא וְלָא חַבְּלוּנִי(דניאל ו, כג).

ומה (מדרש תהלים: אם) לכבוד בשר ודם וְהֵיתָיִת אֶבֶן חדא (מדרש תהלים: וְשֻׂומַת עַל פֻּום גֻּובָּא)?

לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.

לכך נאמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳.

מהו וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?

אמר רבי סימון: למה נקרא שמו שלהקדוש ברוך הוא מלך הכבוד?

המלך שהוא חולק כבוד ליריאיו.

אמר רבי סימון: כתיב וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם(במדבר יב, טו).

מלמד שנתעכב לה הענן.

רבי לוליאני בשם רבי יצחק: כתיב ומֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).

האלהים ידבר ומשה יעננו בקול (מדרש תהלים: אלהים ידבר) אין כתיב כאן אלא מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.

בקולו שלמשה היה מדבר עמו.

רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר:

(מדרש תהלים: כתיב:) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה(בראשית לט, א): מה כתיב שם? (מדרש תהלים: וכתיב:)

וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב).

רבי יודן בשם רבי איבו אמר: אין לי אלא ברווחה (מדרש תהלים: בשעת הרווחה).

בצרה מנין (מדרש תהלים: בשעת הצרה מניין)? (מדרש תהלים: תלמוד לומר:) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹואֶה אֶת כׇּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ(בראשית לט, כג).

דבר אחר:

מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:

כל הכלים שבמשכן היו מכוסים בעור תחש (מדרש תהלים: עור תחש) מלמעלן ובארון כתוב וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה(במדבר ד, ו).

וכל כך למה? כדי שיבא הארון מסוייםמסויים — ניכר ומובדל.

הוי: וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

דבר אחר:

מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

אמר חזקיה: מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעוניןצבעונין — צבעים שצוהו האלהים להיות בציצית (מדרש תהלים: מכל מיני צבעונין)?

מפני שתכלת דומה לעשבים והעשבים דומה לים והים דומה (מדרש תהלים: דומה לים, וים דומה לעשבים, ועשבים דומין) לרקיע והרקיע דומה לקשת והקשת דומה לענן והענן דומה לכסא והכסא דומה לכבוד (מדרש תהלים: לכבודו),

שנאמר כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת וגו׳ הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ(יחזקאל א, כח).

וחולק ליריאיו תכלת שהוא מעין כבודו (מדרש תהלים: ומכבודו חילק ליראיו — זה התכלת),

שנאמר (מדרש תהלים: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית וגו׳(במדבר טו, לח)) וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.

הוי: וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

שהוא חולק כבוד ליריאיו (מדרש תהלים: מכבודו ליריאין).

דבר אחר:

וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

אמר רבי אבין: מלך שהוא חולק מכבודו ליריאיו.

מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו;

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, בהקדוש ברוך הוא כתוב וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ(תהלים יח, יא),

ואומר יְיָ בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ(נחום א, ג).

ונתנו לאליהו, שנאמר וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו.

ובשלמה כתיב וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).

נתן את שרביטושרביטו — מטה מלכותו למשה,

שנאמר וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).

לבושו שלהקדוש ברוך הוא הוד והדר,

שנאמר הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).

ונתנו למשיח, שנאמר הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו(תהלים כא, ו).

דבר אחר:

וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שהוא חלק כבוד ליוסף הצדיק על שהיה ירא את האלהים.

כמה דתימר אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח).

שבשבילו נגלה לאדניו, שנאמר וַיַּרְא אֲדֹונָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ(בראשית לט, ג).

אמר רבי אבין הלוי ברבי:

היה יוסף מברך להקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר שהיה עושה.

והיה אדניו רואה אותו מלחשמלחש — לוחש, מדבר בשקט בפיו והוא אומר לו: מה אתה אומר?

והוא משיבו ואומר לו: אני מברך להקדוש ברוך הוא.

אמר לו אדניו: מבקש אני לראותו.

אמר לו יוסף: הרי חמה אחת מכמה שלו ואין אתה יכול להסתכל בו.

והיאך תוכל להסתכל בכבודו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בשביל כבודך אני נגלה עליו,

שנאמר וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ.

דבר אחר:

וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שהוא חולק כבוד ליריאיו.

יוסף הצדיק נתיירא מן הקדוש ברוך הוא: כמה דתימר אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים(בראשית לט, ט).

ונתן כבוד להקדוש ברוך הוא שלא נגע בה מפני יראתו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,

לבן בנך אני פורע לך שאחלוק לו כבוד שאתן לו רשות להקריב את קרבנו ביום קדש שלי ולא יהיה ניזוק.

הדא הוא דכתיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.

תרגום לעבריתהדימוס נדבך, שורת אבנים בבנין הגוב בור האריות מסויים ניכר ומובדל שרביטו מטה מלכותו מלחש לוחש, מדבר בשקט רננות תפלות של שירה ותחינה צבעונין צבעים

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאלהים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§106§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, מח–נג

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קו: ביום השביעי נשיא לבני אפרים

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח)

אפרים קודם למנשה בכל מקום; קרבן אפרים כנגד יעקב ויוסף, שדומים זה לזה, וברכת ״וישם את אפרים לפני מנשה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר

בראשית רבה, פרשה צז, ה · דרשת הפסוק · ״ויברכם ביום ההוא… וישם את אפרים לפני מנשה״ · אפרים קודם למנשה בכל מקום

״ואחר כך״ (בדגלים) — בגליון כתב היד. ״זאת״ לפני ״נחלת בני מנשה״ נמחק בידי הסופר, ואחריו אות מחוקה.

״השמיני״ — בכתב היד ״השביעי״, ותוקן במאגרים כפסוק. ״כשם שקדמו כן״ — בתיאודור–אלבק ״כאן״.

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר וגו׳(בראשית מח, כ).

כשם שקדמו כן — כך קדמו בכל מקום:

קדמו בתולדות — כתחילה אלה תולדות בני אפרים, ואחר כך אלה תולדות בני מנשה;

בייחוסים — בני אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹותָם לְמִשְׁפְּחֹותָם(במדבר א, לב), ואחרכך לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹותָם לְמִשְׁפְּחֹותָם(במדבר א, לד);

קדמו בנחלה — זֹאת נַחֲלַת בְנֵי אֶפְרַיִם(יהושע טז, ח), ואחר כך נחלת בני מנשה;

קדמו בדגלים — כתחילה דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח), ואחר כך וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ);

קדמו בנשיאים — בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח), ואחרכך בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד);

קדמו בשופטים — שיהושע משלאפרים, גדעון משלמנשה;

קדמו במלכים — וירבעם משלאפרים, ויהוא משלמנשה;

קידמו בברכה — בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וגו׳;

קידמו בבכורה —

וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת

במדבר רבה, פרשה יד, ה · דרשת הפסוק · ״קרבנו קערת כסף אחת״ · קרבן אפרים כנגד יעקב ויוסף, שדומים זה לזה, וברכת ״וישם את אפרים לפני מנשה״

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, מט).

זה קרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה.

ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות.

כמה דתימר וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, טו),

ואומר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, כ).

קַעֲרַת — זה יעקב:

אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת.

שעקד הימין מן מנשה ונתנו על אפרים.

כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

מה שאמר ליוסף וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל(בראשית מח, יט).

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —

כנגד ק״ל תיבות שיש מן וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וגו׳(בראשית מח, יד) עד וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — זה היה יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים.

אֶחָד, שהיה מלך במצרים.

כמה דתימר כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם וגו׳(בראשית כו, י).

וכן הוא אומר וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ וגו׳(בראשית מב, ו).

כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.

שעל ידי חכמתו זכה למלכות: כמה דתימר אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת וגו׳(בראשית מא, לט)

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ).

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

שבא גבריאל והוסיף אות אחת על שמו משמו שלהקדוש ברוך הוא ולימדו שבעים לשון,

שנאמר עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע(תהלים פא, ו).

שאילולי כן לא היו המצריים מקבלים את יוסף להיות שליט עליהם.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומין זה לזה.

אתייא כההיא דאמראתייא כההיא דאמר — (דרשה זו) באה כדברי מי שאמר רבי שמואל בר נחמני:

אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב):

לא הוה צריך קרייה למימר אלא אלה תולדות יעקב ראובן.לא הוה… — לא היה המקרא צריך לומר אלא: אלה תולדות יעקב ראובן.

לא היה המקרא צריך לומר אלא: אלה תולדות יעקב ראובן.

למה נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף?

ללמדך שהיה יעקב דומה לאביו בכל דבר.

מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול.

מה זה היתה אמו עקרה אף זה היתה אמו עקרה.

מה זה נתקשית אמו מצער עיבורה אף זה נתקשית אמו בשעת הלידה.

מה זה ילדה אמו שנים אף זה ילדה אמו שנים.

מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו.

מה זה אחיו מבקש להרגו אף זה אחיו היו מבקשים להורגו.

זה רועה וזה רועה,

זה נטמן וזה נטמן,

זה נגנב שתי פעמים,

שנאמר גְּנֻובְתִי יוֹם וּגְנֻובְתִי לָיְלָה(בראשית לא, לט),

וזה נגנב שתי פעמים,

שנאמר כִּי גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים(בראשית מ, טו).

זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות,

זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ,

זה נשא אשה בחוצה לארץ וזה נשא אשה בחוצה לארץ,

זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.

זה לוו אותו המלאכים וזה לוו אותו המלאכים,

זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום,

זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו,

זה ירד למצרים וזה ירד למצרים,

זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב,

זה השביע בניו וזה השביע אחיו,

זה מת במצרים וזה מת במצרים,

זה נחנטנחנט — נחנט בבשמים, כמנהג מצרים וזה נחנט,

זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו.

הא לפי שהיה יוסף דומה לאביו לכך נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.

ולכך נאמר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ — על יעקב ויוסף.

כַּף אַחַת(במדבר ז, נ) —

כנגד כף ימינו ששם על ראש אפרים.

ולמה קרי ליה אחת?

שהיא חשובה מן יד השמאל.

עֲשָׂרָה — כנגד עשר תיבות שיש מן וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ עד וְהוּא הַצָּעִיר.

מְלֵאָה קְטֹרֶת.

שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו.

וכן הוא אומר שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

השכילו ידיו לרוח הקדש: כמה דתימר מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, נא) —

כנגד אברהם,

שנאמר בו: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).

אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק:

שכתוב בו: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג).

כֶּבֶשׂ אֶחָד וגו׳ —

כנגד יעקב, דכתיב ביה: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב(בראשית ל, מ).

ולמה הקריב אלו ג׳ מיני עולה?

כנגד האבות — כנגד הברכה שברכם יעקב.

הדא הוא דכתיב:

וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז).

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, נב) —

כנגד יוסף, שכתוב בו: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים(בראשית לז, לא).

ולמה הקריב זה כנגד יוסף?

לפי כשם שברכם יעקב על שם שלשת האבות כך ברכם על שם יוסף ותלאם עליו,

שנאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, נג) —

כנגד שתי ברכות שברכם.

כתחלה יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וגו׳.

ולבסוף בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וגו׳.

אלים חֲמִשָּׁה עַתֻּודִים חֲמִשָּׁה וגו׳.

הרי ג׳ מינין כנגד ג׳ דורות שראה יוסף לאפרים שהיו נקראים על שם יוסף והיו בתי אבות,

שנאמר וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וגו׳(בראשית נ, כג).

וכן הוא אומר: אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹותָם לְשׁוּתֶלַח וגו׳(במדבר כו, לה) אֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח וגו׳(במדבר כו, לו).

אפרים ושותלח וערן הרי ג׳ בנים שלג׳ דורות.

למה היו שלה׳ ה׳?

כנגד ה׳ תיבות של יָשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

שמשם זכה אפרים להקריב ראשון.

זֶה קׇרְבַּן אֱלִישָׁמָע.

לפי שהקריב על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנם.

זֶה קׇרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד.

תרגום לעבריתנחנט נחנט בבשמים, כמנהג מצרים אתייא כההיא דאמר (דרשה זו) באה כדברי מי שאמר

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהשמיניהשביעי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§107§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קז: אלישמע בן עמיהוד

אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח)

״אלישמע בן עמיהוד״ — יוסף ששם שמים בפיו, שעינו לא הביטה, ומלך הכבוד חולק כבוד ליראיו; לכך הקריב נשיא אפרים בשבת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ

תנחומא, נשא כד · דרשת הפסוק · ״וירא אדניו כי יי אתו״ · יוסף מברך בלחש, ואדונו מבקש לראות את אלהיו; הקדוש ברוך הוא נגלה עליו בשביל יוסף

בדפוס סימן ל, תחילתו (שם בראשו: ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה אמר רבי אבין הלוי ברבי״).

בדפוס: ״היה יוסף מברך להקב״ה ואדונו ראה אותו מלחש בפיו והוא אומר לו מה אתה אומר, הוא משיבו ואומר״; ״הרי חמה שהוא אחד מכמה שמשין שלו אין אתה יכול להביט בו״; ״א״ל הקב״ה חייך בשבילך אני נגלה עליו שנאמר״.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא לד (״א״ל אני מבקש לראות אלהיך״); במדבר רבה יד, ג.

דרשת השמות, ״אלישמע — אלי שמע, ולאדונתו לא שמע״, ״כבור ידי״ ו״שבת היתה״ (תנחומא, נשא כג; תנחומא בובר, נשא לג) — בפרשה פתיחתא: באשר דבר מלך שלטון, סעיף א.

אמר רבי אבון הלוי ברבי:

היה יוסף מברך, ואדונו רואה אותו מלחשמלחש — לוחש בפיו.

והוא אומר: מה אתה אומר?

והוא משיבו: אני מברך להקדוש ברוך הוא.

אמר לו: אני מבקש לראותו.

אמר לו יוסף: הרי חמה — מכמה שמשיןשמשין — שמשות יש לו — אין אתה יכול להביט;

כבודו — על אחת כמה וכמה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אני נגלה עליו בשבילך —

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ(בראשית לט, ג).

תרגום לעבריתמלחש לוחש שמשין שמשות

במלך הכבוד חולק כבוד ליראיו — ושכר העין של יוסף

תנחומא, נשא כה · דרשת הפסוק · ״מי הוא זה מלך הכבוד״, ״בן פרת יוסף״ · וחתימה · מה שאין מלך בשר ודם עושה; עין יוסף שלא הביטה, הים שראה את ארונו, והגאולה בזכותו

בדפוס סימן ל, סופו. ״סופה״ — בכתב היד ״פופה״ (האות פ׳ מסופקת), ומאגרים מתקן. ״ובסערה״ — בפסוק (נחום א, ג) ״ובשערה״. ״בהקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״בהבב׳ה״ (הב׳ השנייה מסופקת), ומאגרים מתקן. ״מה כתיב ביוסף״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״אצלה״ — כך בכתב היד ובבובר (״ויעזב בגדו (אצלה) [בידה וינס ויצא החוצה]״); בפסוק (בראשית לט, יב) ״בידה״. ״כמלא עין״ — אחרי ״בשילו״ בכתב היד סימן חסר, והושלם מבובר (״אבל בשילה כמלא עין, מה שעשה יוסף פרע לו הקב״ה״); בדפוס אין השלמה. ״וישראל״ — בכתב היד ״ויש״ ומעליו ״ר׳״ בתוספת (= וישר׳); כך בדפוס (״וישראל אומרים״) ובבובר (״וישראל משיבין אותם״). ״אמן, וכן יהי רצון״ — חתימת הפרשה בכתב היד.

״רבי אבון הלוי ברבי״ (השני) — בדפוס ״אמר רבי חנינא״. ״רבי ראובן״ — כך בכתב היד ובבובר; בדפוס ״רבי אבין״. בדפוס: ״מלך ב״ו אין משתמשין בשרביטו ומשה ואהרן נטלו שרביטו״; ואחריו ״מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו ושלמה כתיב בו וישב שלמה על כסא יי״ — שאינו בכתב היד; ״ואליהו רכב על סוסו של הקב״ה״; ״מהו שלם ישלם״; ״יוסף יהא שלום על העין שעצמה״; ״ראה ששמר יוסף על עשרת הדברות״; ״עצמותיו של יוסף ראה״; ״זה ארון המת שהוא מהלך לפני ארון התורה שקיים זה כל מה שכתוב בזה עד שלא נתנה התורה״; ״כדי שיגאלו ישראל גאולת עולמים״.

מקבילות: תנחומא בובר, נשא לד; במדבר רבה יד, ג, ו. ״אוכלין… לפנים מן הקלעים״ — משנה זבחים יד, ו (״קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה״); ושכר עינו של יוסף — בבלי זבחים פרק יד, קיח ע״ב (״רבי אבהו אמר, אמר קרא: בן פרת יוסף בן פרת עלי עין — עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה״).

אמר רבי אבון הלוי ברבי:

מהו שכתוב: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, י)?

שהוא חולק כבוד ליריאיו:

מלך בשר ודם — אין משתמשין בשרביטובשרביטו — בשבט המלכות שלו;

ומשה נטל שרביט מידו של הקדוש ברוך הוא:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).

מלך בשר ודם — אין רוכבין על סוסו;

ואליהו רכב על סוסו.

ואיזהו סוסו?

סופה וסערה,

שנאמר: בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ(נחום א, ג);

ונתנן לאליהו,

שנאמר: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

מלך בשר ודם — אין לובשין לבושו;

ומהו לבושו של הקדוש ברוך הוא?

הוד והדר,

שנאמר: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א);

והלבישו למלך המשיח,

שנאמר: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו(תהלים כא, ו).

מה כתיב בהקדוש ברוך הוא?

כְּעַל גְּמֻולוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם(ישעיה נט, יח).

מהו משלם?

לטובים כטובים,

ולרעים כרעים.

מה כתיב ביוסף?

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף(בראשית מט, כב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש שלום על העין, שעצמתה ולא הביטה באחת מן המצריות,

שנאמר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

אמר רבי ראובן:

מהו עֲלֵי שׁוּר?

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם שכר לאותו העין.

שנו רבותינו:

שהיו אוכלין במקדש לפנים מן הקלעים;

אבל בשילו כמלא עין —

מה שעשה יוסף פרע לו הקדוש ברוך הוא.

מה כתיב שם?

וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אצלה וַיָּנׇס(בראשית לט, יב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשיצאו בניך ממצרים — עתיד הים לראות ארונך ולברוח,

שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס(תהלים קיד, ג).

מה ראה?

ראה ששימר יוסף כל עשרת הדברות.

שמעון איש קטרוןקטרון — (שם מקום) קטרון שבגליל אומר:

עצמות יוסף ראה.

ולא עוד, אלא שהיתה ארונו של יוסף מהלכת לפני הארון,

ואומות העולם רואין ואומרין: מה טיבהטיבה — עניינה, מהותה של ארון זה, שהיא מהלכת עם ארון של תורה?

וישראל אומרין: ארון זה — המת שהוא מהלך עם ארון התורה — קיים כל מה שכתוב בתורה;

ולפיכך זכה לילך עמו.

חתימה

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף: יוסף, אף על פי שפרעתי לך מקצת שכר — הקרןהקרן — עיקר השכר (כקרן ופירות) קיימת לך לעולם הבא:

כשיגאלו בניך גאולת עולמים — בזכות יעקב ובזכותך הן נגאלין,

שנאמר: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה(תהלים עז, טז).

אמן, וכן יהי רצון.

תרגום לעבריתבשרביטו בשבט המלכות שלו טיבה עניינה, מהותה קטרון (שם מקום) קטרון שבגליל הקרן עיקר השכר (כקרן ופירות)

גהקדוש ברוך הוא חולק מכבודו ליראיו, ושכר עינו של יוסף

תנחומא בובר, נשא לד · נוסח אחר · יוסף שבירך לפני אדוניו; שרביט, כסא, סוס ולבוש; ארונו של יוסף והים שברח; גאולה בזכותו

נוסח אחר של תנחומא, נשא כד–כה (לעיל): שתי הדרשות של רבי אבין הלוי ברבי ברצף אחד; נוסף בו ״ואין יושבין על כסאו… וישב שלמה על כסא יי״, ״ומה היה בארון? עשרת הדברות; ויוסף קיים את כולם עד שלא ניתנו מסיני״; אין בו ״אמן, וכן יהי רצון״.

״ברבי״ (בראשונה), ״אבל הקדוש ברוך הוא הושיב את שלמה על כסאו״, ״אבל הקדוש ברוך הוא הרכיב את אליהו על סוסו״, ״שנאמר הוד והדר״, ״יי שלם ישלם״, ״חייך״, ״ראה״ — הוספות בובר. ״מי הוא זה מלך הכבוד״ (תהלים כד, י) — כך כתב היד, ובובר תיקן ״(מי הוא זה) [ויבא]״ (כד, ט); נשאר, שהדרשה ״שהוא חולק מכבודו ליראיו״ על ״מי הוא זה מלך הכבוד״, וכך בבובר בהעלותך טו (״יי צבאות הוא מלך הכבוד״). ״כי אל גמולות״ — בדפוס ״(כעל) [כי אל]״; ״בידה וינס ויצא החוצה״ — ״(אצלה) [בידה וינס ויצא החוצה]״. ״ובסערה״ (נחום א, ג) — כך בדפוס; במסורה ״ובשערה״, והמילה מחוץ לפסוק. מקבילה: תנחומא (ורשא), נשא ל, שם על ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״ (במדבר ז, נד).

אמר רבי אבין הלוי ברבי:

היה יוסף מברך, ואדונו רואה אותו מלחשמלחש — לוחש בפיו.

אמר לו: יוסף, מה אתה אומר?

והוא משיבו ואומר לו: אני מברך להקדוש ברוך הוא.

אמר לו: אני מבקש לראות אלהיך.

אמר לו יוסף: הרי חמה, אחד מכמה שמשיןשמשין — משרתים שלו — אין אתה יכול להביט; כבודו — על אחת כמה וכמה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבילך אני נגלה עליו,

שנאמר: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וגו׳(בראשית לט, ג).

אמר רבי אבין הלוי ברבי:

מהו מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, י)? שהוא חולק מכבודו ליראיו — זה הקדוש ברוך הוא.

מלך בשר ודם — אין משתמשין בשרביטובשרביטו — במטה המלכות שלו;

והקדוש ברוך הוא נתן שרביטו למשה,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).

ואין יושבין על כסאו —

אבל הקדוש ברוך הוא הושיב את שלמה על כסאו;

כתיב: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).

ואין רוכבין על סוסו —

אבל הקדוש ברוך הוא הרכיב את אליהו על סוסו.

ואיזהו סוסו של הקדוש ברוך הוא? סופה וסערה,

שנאמר: יְיָ בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ(נחום א, ג),

וכתיב: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).

הוי: שהקדוש ברוך הוא חולק מכבודו ליראיו.

ולבושו נתן למלך המשיח,

שנאמר: הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו(תהלים כא, ו);

ולבושו של הקדוש ברוך הוא הוד והדר,

שנאמר: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).

מה כתיב בהקדוש ברוך הוא? כי אל גְּמֻולוֹת(ירמיה נא, נו) יְיָ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם —

שהוא משלם לטובים כטובים, ולרעים כרעים.

מה כתיב ביוסף? בֵּן פֹּורָת יוֹסֵף(בראשית מט, כב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: יוסף, יהא שלום על העין שעצמה ולא הביטה באחת מן המצריות,

שנאמר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

אמר רבי ראובן:

מהו עֲלֵי שׁוּר? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם שכר לאותו העין.

שנו רבותינו: שהיו אוכלין במקדש לפנים מן הקלעיםהקלעים — יריעות החצר שסביב המשכן, אבל בשילה כמלא עיןכמלא עין — בכל מקום שהעין רואה (את שילה).

מה שעשה יוסף פרע לו הקדוש ברוך הוא.

מה כתיב? וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא החוצה(בראשית לט, יב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כשיצאו בני ישראל ממצרים, עתיד הים לראות את ארונך ולהיות בורח,

שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס(תהלים קיד, ג).

ומה ראה? ראה ששמר יוסף כל עשרת הדברים.

שמעון איש קיטרון אומר:

עצמות של יוסף ראה.

ולא עוד, אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני הארון,

ואומות העולם רואין אותו, ואומרין: מה טיבוטיבו — טבעו, מהותו של ארון זה, שמהלך עם ארון התורה?

וישראל משיבין אותם ואומרים: קיים זה מה שכתוב בזה.

ומה היה בארון? עשרת הדברות; ויוסף קיים את כולם עד שלא ניתנו מסיני.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף:

יוסף, אף על פי שפרעתי לך מקצת שכר בעולם הזה, הקרן קיים לך לעולם הבא.

כשיגאלו ישראל גאולת עולמים, בזכות יעקב ובזכותך הם נגאלים,

שנאמר: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה(תהלים עז, טז).

תרגום לעבריתשמשין משרתים בשרביטו במטה המלכות שלו הקלעים יריעות החצר שסביב המשכן כמלא עין בכל מקום שהעין רואה (את שילה) טיבו טבעו, מהותו מלחש לוחש

דשלא היה שמו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית לט, ג · דרשת הפסוק · ״וירא אדניו כי יי אתו״ · יוסף מלחש תפלה לפני פוטיפר, ״שמא כשפים״; רבי אבין הלוי: הרי חמה מכמה שמשין שיש לו

מקבילות: ״אמר רבי אבין הלוי…״ — תנחומא, נשא כד; תנחומא בובר, נשא לד (לעיל).

וַיַּרְא אֲדֹונָיו וגו׳(בראשית לט, ג).

וכי פוטיפר הרשע היה רואה שיי עמו? ומהו כִּי יְיָ אִתּוֹ?

אלא שלא היה שמו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו.

נכנס לשמשו — היה מלחשמלחש — לוחש ואמר:

רבונו של עולם, אתה בטחוני, אתה פטרוניפטרוני — מגיני ומושיעי;

תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני פוטיפר.

אמר לו: מה אתה מלחש? שמא כשפים אתה עושה לי?

והוא משיבו: איני אלא מתפלל שאמצא חן בעיניך.

וַיַּרְא אֲדֹונָיו וגו׳.

אמר רבי אבין הלוי:

כשהיה יוסף מברך, היה אדוניו רואה אותו לוחש.

אמר לו: מה אתה אומר?

והוא אמר לו: אני מברך להקדוש ברוך הוא.

אמר לו: מבקש אני לראותו.

אמר לו יוסף: אי אפשר שתראהו;

הרי חמה — מכמה שמשיןשמשין — שמשות שיש לו — ואינך יכול להסתכל בה;

בכבודו — על אחת כמה וכמה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבילך אני נגלה עליו,

שנאמר: וַיַּרְא אֲדֹונָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ.

תרגום לעבריתמלחש לוחש פטרוני מגיני ומושיעי שמשין שמשות

הוַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ

מדרש ילמדנו (ליקוטים), לבראשית לט, ב · דרשת הפסוק · ״ויהי איש מצליח״ · ״מצליח״ — שוה: שוית מה שלא שוה אדם הראשון, ואין קרבן יחיד דוחה שבת אלא קרבן בניך

בתי מדרשות ח״א, מדרש ילמדנו לוישב, סימן עה — כמעט מלה במלה: ״שלא שויה אדם הראשון״; ״ביום השביעי אלישמע בן עמיהוד״.

״אין קרבן יחיד דוחה את השבת, אלא חייך — קרבן בנך דוחה את השבת״ — גם בתנחומא, נשא כג (בפרשה קב).

וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב).

לא היה צריך לומר אלא צדיק; מהו מַצְלִיחַ?

שוה, כמה דאת אמר: וְצָלְחוּ את הַיַּרְדֵּן(שמואל ב יט, יח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שויתה אתה מה שלא שוה אדם הראשון;

חייך, שאין קרבן יחיד דוחה שבת אלא קרבן בניך,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אֱלִישָׁמָע וגו׳(במדבר ז, מח).

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בספ
בהקדוש ברוך הואהבב״ה
בכמלא עין— (הוספה)
גברבי— (הוספה)
גאבל הקדוש ברוך הוא הושיב את שלמה על כסאו;— (הוספה)
גאבל הקדוש ברוך הוא הרכיב את אליהו על סוסו.— (הוספה)
גשנאמר:— (הוספה)
גהוֹד וְהָדָר— (הוספה)
גכי אלכעל
גיְיָ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם— (הוספה)
גבְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא החוצהאצלה
גחייך,— (הוספה)
גראה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
§§108§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קח: תן חלק לשבעה וגם לשמונה

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח)

״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״: שבת ומילה, המועדים, המלואים ונדה — ורבי סימון פתר קריא בנשיאים: ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״, ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, קהלת רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אתֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמנָה

פסיקתא דרב כהנא, פסקא ביום השמיני עצרת, ד · פתיחתא רביעית · שבעה ושמונה, ושבעת ימי החג ושמיני עצרת

תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ(קהלת יא, ב)

שבעה ושמונה: שבת ומילה, דור משה ודור יהושע, פסח והחג, הנשיאים, המילואים, נידה ומילה, ושבעת ימי החג ושמיני עצרת.

דברי רבי נחמיה על ״תן חלק לשבעה״ חסרים באוקספורד (סימן חסר בכתב היד) והושלמו מפרמה; ״נשיא לבני מנשה — ביום השמיני״ מובא כסדר כתב היד; ״שמונת ימי החג״ — תיקון יד שנייה באוקספורד, כפרמה; ״בשם רבי יהודה״ מסומן בכתב היד כמשובש (בנספח: ״בשם רבי מאיר״) והושאר; ״ביום השמיני״ שבדרשת הנידה זוהה כויקרא יב, ג על פי פרמה

כמעט מלה במלה בפסיקתא רבתי, הוספה ד (״ביום השמיני עצרת״): ״תן חלק לשבעה — זו השבת, דכתיב: ויהי בשביעית״ (מלכים א יח, מד), כקהלת רבה; ״רבי יהודה בר סימון פתר קריא בנדה״, בלא ״בשם רבי יהודה״.

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמנָה(קהלת יא, ב).

רבי ליעזר ורבי נחמיה ורבי יהושע.

רבי ליעזר: שבת ומילה

ורבי ליעזר אמר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — זו שבת, דכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(שמות טז, כז) — שבת.

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — זו מילה (פסיקתא רבתי: אלו שמונה ימי מילה), דכתיב וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו(מלכים א יח, מב).

אמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,

אילו לא נשתייר לישראל (פסיקתא רבתי: אפילו אין לישראל) אלא שתי מצות האילו בלבד — כדי היא זכותןכדי היא זכותן — די בזכותן שירדו להן גשמים.

רבי נחמיה: דור משה ודור יהושע

ורבי נחמיה אמר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — זה דור שמל משה לשבעה.

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — זה דור שמל יהושע לשמנה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה רבך מלן לשבעה, ואת מוהלן לשמונה?

בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וגו׳(יהושע ה, ב) —

לברית שנית את מוהלן; לברית שלישית אין את מוהלן.

רבי יהושע: פסח והחג

ורבי יהושע אמר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי פסח.

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אילו שמונת ימי החג.

כשהוא אומר וְגַם — לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכיפורים.

רבי סימון: הנשיאים

רבי סימון פתר קריא בנשיאים:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).

וְגַם לִשְׁמנָה — נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר ז, נד).

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון: ימי המילואים

ורבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא במילואיםבמילואים — בשבעת ימי המילואים — ימי חנוכת הכהנים והמשכן:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — כִּי שבעה יָמִים יְמַלֵּא אֶת ידם(ויקרא ח, לג).

וְגַם לִשְׁמנָה — וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה(ויקרא ט, א).

רבי יהודה ברבי סימון: ימי נידה וימי מילה

רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהודה פתר קריא בנידה:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעה ימי נידה.

וְגַם לִשְׁמנָה — אילו שמונה ימי מילה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אם שימרת שבעת ימי נידה כראוי — הרי אני נותן לכם בן זכר, ואת מוהלו לשמונה:

בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא יב, ג).

רבי לוי: שבעת ימי החג ושמיני עצרת

רבי לוי אמר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי החג.

וְגַם לִשְׁמוֹנָה —

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה וגו׳(במדבר כט, לה).

תרגום לעבריתכדי היא זכותן די בזכותן במילואים בשבעת ימי המילואים — ימי חנוכת הכהנים והמשכן

בשבת ומילה

קהלת רבה, פרשה יא, ב · דרשת הפסוק · ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״ · פטירת רבי אלעזר ברבי שמעון, ושבעה ושמונה: שבת ומילה, מועדים, נשיאים ומלואים

בכתב היד מעשה רבי אלעזר ברבי שמעון בא לפני דרשת ״תן חלק לשבעה״; בדפוס הוא בא אחרי דברי רבי לוי, ונחתם שוב ״וגם לשמונה ביום השמיני עצרת״.

״נקרא״ (הראשון), ״לאיתויה״, ״ברי״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״אתייהב״ — בגליון, וסימן החסר בשיטה. ״עד דאנון נקיין״ — במאגרים סוגריים ריקים (מחיקה) בין ״עד״ ל״דאנון״. ״ואתון״ — הסופר כתב ״ויי…״ ומחק, והאל״ף בגליון. ״בערלות״ — הבי״ת בגליון.

״לשמונה״ (שמל יהושע) — השי״ן הושלמה במאגרים. ״ביום השביעי נשיא לבני אפרים״ — הסופר כתב ״ביום ההוא״ ומחק, ו״השביעי״ הושלם במאגרים.

״שבעת ימי… שמונת ימי…״ — בכתב היד ״ז׳… ח׳…״.

״להדא גופא קדישא… ווי דהדין לרימה״ — בדפוס ״להדין גופא צדיקא… ווי דהדין גופא צדיקא לאדמה״. ״בחוטראי״ — שם ״בחוטרי ובמורניתא״. ״אנא עללה לאיתויה״ — שם ״אנא עללה ומייתי ליה דאית לי סימן ביה״.

״אלו ימים שמל יהושע… מלמד שמלן בראשונה… אמר רבי לוי: שעשה אותה גבעה״ — בדפוס ״זה דור שמל יהושע… מכלל שמלן בראשונה… שעשו אותה גבעה״ (בלא רבי לוי). רבי יהודה (המלואים) — בדפוס נוסף ״שנאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם״.

נוסח אחר של פסיקתא דרב כהנא (לעיל): ״רבי אליעזר ורבי יהושע״ בלבד; מילת משה ומילת יהושע — רבי עזריה; הנשיאים — רבי נחמיה (בפסיקתא רבי סימון); המלואים — רבי יהודה; נדה ומילה — רבי הונא.

המדרש קורא ״מול את בני ישראל שנית״ (במסורה: עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בני ישראל שנית), ״ביום השמיני ימול״ (במסורה: וביום השמיני ימול).

רבי אלעזר ברבי שמעון והתולעת

רבי אלעזר ברבי שמעון איתשש, אתגלי אדרעיה.רבי אלעזר ברבי… — רבי אלעזר ברבי שמעון חלה (תשש כחו), ונתגלתה זרועו. ראתה אותו אשתו, וצחקה ובכתה: אשרי, מה היה חלקי בעולם הזה! אשרי שנדבקתי לגוף קדוש זה! ובכתה ואמרה: אוי שזה (הגוף) לרימה!

רבי אלעזר ברבי שמעון חלה (תשש כחו), ונתגלתה זרועו.

חמיתיה אתתיה, ודחכת ובכת:

ראתה אותו אשתו, וצחקה ובכתה:

טובוי, מה הוה חולקי בהדין עלמא!

אשרי, מה היה חלקי בעולם הזה!

טובוי דאדבקית להדא גופא קדישא!

אשרי שנדבקתי לגוף קדוש זה!

ובכית ואמרת: ווי דהדין לרימה!

ובכתה ואמרה: אוי שזה (הגוף) לרימה!

וכד הוה מדמיך, אמר לה:וכד הוה מדמיך… — וכשהיה שוכב למות, אמר לה: אני מת, אבל אין לרימה שליטה בי, אלא תולעת אחת שעתידה לנקר אחורי אזני; שפעם אחת הייתי נכנס לבית המדרש, ושמעתי קולו של אדם אחד מחרף, והיה סיפק בידי (בכוחי) לעשות בו דין, ולא עשיתי.

וכשהיה שוכב למות, אמר לה:

אנא מדמיך, ברם רימה לית ליה משלוט בי,

אני מת, אבל אין לרימה שליטה בי,

אלא חדא תולעתא דעתידא נקרא אחורי אודני;

אלא תולעת אחת שעתידה לנקר אחורי אזני;

דחד זמן הוינא עליל לבי מדרשא, ושמעית קליה דחד בר נש מחרף,

שפעם אחת הייתי נכנס לבית המדרש, ושמעתי קולו של אדם אחד מחרף,

והוה ספיקה בידי למעבד ביה דינא, ולא עבדית.

והיה סיפק בידי (בכוחי) לעשות בו דין, ולא עשיתי.

כיון דדמך, אתייהב בהדא גוש חלב.כיון דדמך… — כיון שמת, ניתן (נקבר) בגוש חלב (משוער: בעליה שבגוש חלב). והיה רבי שמעון בן יוחאי נגלה (בחלום) לבני מירון. אמר להם: עין ימין אחת היתה לי, ואין אתם נותנים אותו אצלי! והיו בני מירון האלה מבקשים להביאו, ואנשי גוש חלב היו יוצאים אחריהם במקלותיהם.

כיון שמת, ניתן (נקבר) בגוש חלב (משוער: בעליה שבגוש חלב).

והיה רבי שמעון בן יוחאי מתגלי על מרונאי.

והיה רבי שמעון בן יוחאי נגלה (בחלום) לבני מירון.

אמר לון: חד עין דימין דהוה לי, ולית אתון יהבין יתיה גבאי!

אמר להם: עין ימין אחת היתה לי, ואין אתם נותנים אותו אצלי!

והוו מירונאי אלין בעו מיתוניה, וגוש חלב אי נפקון בתריהון בחוטראי.

והיו בני מירון האלה מבקשים להביאו, ואנשי גוש חלב היו יוצאים אחריהם במקלותיהם.

חד זמן קרוב צומא רבא, אמרין: הא ענתא מתיין יתיה, עד דאנון נקיין.חד זמן קרוב… — פעם אחת, סמוך ליום הכפורים (הצום הגדול), אמרו: הנה העת להביאו, בעוד שהם (אנשי גוש חלב) טרודים בהכנותיהם (משוער). הלכו לבקש להביאו. ויצאו שני נחשים של אש, והתחילו מהלכים (משוער) לפניהם. אמרו: ניכר (משוער: מוצלחת) השעה שאנו מביאים אותו.

פעם אחת, סמוך ליום הכפורים (הצום הגדול), אמרו: הנה העת להביאו, בעוד שהם (אנשי גוש חלב) טרודים בהכנותיהם (משוער).

אזלין בעיין מיתיניה.

הלכו לבקש להביאו.

ונפקין תרין חיוון דנור, שרן מחיכן קדמיהון.

ויצאו שני נחשים של אש, והתחילו מהלכים (משוער) לפניהם.

אמרין: חכימא שעתא דאנן מיתינן.

אמרו: ניכר (משוער: מוצלחת) השעה שאנו מביאים אותו.

וכיון דמטון למערתא, קמון ליה תרין חויאן לסטאר.וכיון דמטון למערתא… — וכיון שהגיעו למערה, עמדו לו שני נחשים מן הצד (משוער). אמרו: מי ייכנס להביאו? אמרה (אשתו): אני אכנס להביאו. ומצאה את אותה התולעת יושבת, מנקרת אחורי אזנו. ביקשה להשליכה (משוער: להסירה), שמעה בת קול אומרת: הניחו לבעל החוב שיגבה את חובו. הביאוהו ונתנוהו אצל אביו. מאותה שעה לא נגלה רבי שמעון לבני מירון.

וכיון שהגיעו למערה, עמדו לו שני נחשים מן הצד (משוער).

אמר: מאן עליל מיתי ליה?

אמרו: מי ייכנס להביאו?

אמרה: אנא עללה לאיתויה.

אמרה (אשתו): אני אכנס להביאו.

ואשכחת ההיא תולעתא יתיבא נקרא אחורי אודניה.

ומצאה את אותה התולעת יושבת, מנקרת אחורי אזנו.

בעת מרמיתיה, שמעה ברת קלא אמרה: שביקו למרי חובא דיגבי חוביה.

ביקשה להשליכה (משוער: להסירה), שמעה בת קול אומרת: הניחו לבעל החוב שיגבה את חובו.

איתיניה ויהביניה גבי אבוי.

הביאוהו ונתנוהו אצל אביו.

מן ההיא שעתא לא אתגלי רבי שמעון על מרונאי.

מאותה שעה לא נגלה רבי שמעון לבני מירון.

כלי שנשתמש בו קדש

רבי אלעזר ברבי שמעון, כשהיה נכנס לבית הוועד, היו פניו של רבי מקדירות.

והוה אבוי אמר ליה: ברי, יאות — זה ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל.והוה אבוי אמר… — והיה אביו (רבן שמעון בן גמליאל) אומר לו: בני, יפה (כך ראוי) — זה ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל.

והיה אביו (רבן שמעון בן גמליאל) אומר לו: בני, יפה (כך ראוי) — זה ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל.

מן דדמך, שלח תבע באתתיה.מן דדמך… — משמת (רבי אלעזר), שלח (רבי) לבקש (לשאת) את אשתו. שלחה ואמרה לו: כלי שנשתמש בו קדש, ישתמש בו חול? אמר לה: ומה היה עושה, שאין אני עושה כמוהו? אמרה לו: כשהיה יושב ועמל בתורה, היה עמל כל צרכו, והיה אומר: כל ייסורין של ישראל יבואו עלי — והם באים; וכשהיה מגיע זמן ללמוד, היה אומר: כל אחד ואחד ילך למקומו.

משמת (רבי אלעזר), שלח (רבי) לבקש (לשאת) את אשתו.

שלחה ואמרת ליה: כלי שנשתמש בו קדש, ישתמש בו חול?

שלחה ואמרה לו: כלי שנשתמש בו קדש, ישתמש בו חול?

אמר לה: ומה הוה עביד, דלית אנא עביד דכותיה?

אמר לה: ומה היה עושה, שאין אני עושה כמוהו?

אמרה ליה: כד הוה יתיב לעי באוריתא, הוה לעי כל צרכיה,

אמרה לו: כשהיה יושב ועמל בתורה, היה עמל כל צרכו,

והוה אמר: כל ייסורין דישראל ייתון עלאי — ואינון אתיין;

והיה אומר: כל ייסורין של ישראל יבואו עלי — והם באים;

וכד הוה ענתא אתיא למלעי, הוה אמר: כל חד וחד ייזיל לאתריה.

וכשהיה מגיע זמן ללמוד, היה אומר: כל אחד ואחד ילך למקומו.

אמר לה: אוף אנא עביד כן.אמר לה: אוף… — אמר לה: אף אני עושה כן. קרא להם שיבואו — ובאו; ביקש שילכו — ולא הלכו. ויש אומרים: שלוש עשרה שנים היה חושש בשיניו (משוער). שלח ואמר לה: שמעתי שמעלין בקדש ולא מורידין.

אמר לה: אף אני עושה כן.

קרא לון דייתון — ואתון;

קרא להם שיבואו — ובאו;

בעא דייזלון — ולא אזלין.

ביקש שילכו — ולא הלכו.

ואית דאמרי: תלת עשרי שנין דיומין עביד חשיש שיניה.

ויש אומרים: שלוש עשרה שנים היה חושש בשיניו (משוער).

שלח ואמר לה: שמעתי שמעלין בקדש ולא מורידין.

שבת ומילה

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב).

רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר אומר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אלו שבעת ימי השבת,

כמה דאת אמר: וַיְהִי בַּשְּׁבִיעִית(מלכים א יח, מד) — ביום השבת.

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אלו שמונת ימי המילה,

דכתיב: וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו(מלכים א יח, מב).

ולמה בֵּין בִּרְכָּיו?

אלא אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,

אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות אלו, שבת ומילה — כדי הוא שתרחם עליהם.

פסח וחג

רבי יהושע אומר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אלו שבעת ימי הפסח;

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אלו שמונת ימי החג.

ומנין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים?

תלמוד לומר: וגם, וגם — רבויין.

דבר אחר: מילת משה ומילת יהושע

דבר אחר. רבי עזריה אומר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — זה דור שמל משה לשבעה;

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אלו ימים שמל יהושע לשמונה,

דכתיב: בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ מֹול אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית(יהושע ה, ב) —

מלמד שמלן בראשונה.

וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ה, ג) —

אמר רבי לוי: שעשה אותה גבעה בערלות.

דבר אחר: הנשיאים

דבר אחר. רבי נחמיה פתר קריה בנשיאים:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — דכתיב: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח);

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — דכתיב: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

דבר אחר: המלואים

דבר אחר. רבי יהודה פתר קריה במלואים:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אלו שבעת ימי המלואים;

וְגַם לִשְׁמנָה — וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).

דבר אחר: נדה ומילה

דבר אחר. רבי הונא אומר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אלו שבעת ימי נדה;

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אלו שמונת ימי מילה,

שנאמר: בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג).

סוכה ועצרת

רבי לוי אמר:

תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אלו שבעת ימי סוכה;

וְגַם לִשְׁמוֹנָה — בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת(במדבר כט, לה).

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, קהלת רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אזה דור שמל משה לשבעה.— (הוספה)
אוְגַם לִשְׁמוֹנָה— (הוספה)
אדורדוד
אמלןמלו
אשמונתשבעת
אכשהואכשהו
בש— (הוספה)
בהשביעי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
§§109§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קט: חתימה: בכל דבר אפרים קודם למנשה

אפרים קודם למנשה בשופטים, בדגלים, במלכים ובקרבנות, מפני שהיה ממעט עצמו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אבכל דבר אפרים קודם למנשה

פסיקתא רבתי, פסקא ג, ג · חתימה · אפרים קודם למנשה בשופטים, בדגלים, במלכים ובקרבנות, מפני שהיה ממעט עצמו

״יהושע… שמשל שבט אפרים״, ״ירבעם בן נבט משל אפרים״ — כך בכתב היד (״מש׳״ נפתח כלשון הדפוס ״משל אפרים״).

בדפוס: ״בשופטים — יהושע ואחר כך גדעון בן יואש משבט מנשה״; ״ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו? שנאמר: על ראש אפרים והוא הצעיר״; ״אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו״; ״יזכה לכבוד הזה״.

דבר אחר:

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח).

את מוצא בכל דבר אפרים קודם למנשה:

בשופטים, ובדגלים, ובמלכים, ובקורבנות.

בשפטים — יהושע, שמשל שבט אפרים, לְמַטֵּה אֶפְרָיִם יהושע בִּן נוּן(במדבר יג, ח),

ואחרכך גדעון בן יואש, שהיה משבט מנשה.

בדגלים — דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח), ואחר כך וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ).

במלכים — ירבעם בן נבט משל אפרים,

ואחרכך יהוא בן נמשי משבט מנשה.

למה זכה אפרים לכן?

מפני שהיה ממעט עצמו, שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שהוא משפיל עצמו:

כִּי רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה(תהלים קלח, ו).

ומי לחשך שהיה משפיל עצמו?

ראה מה כתב: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא(בראשית מח, יד).

מהו וְהוּא הַצָּעִיר? שהיה ממעט עצמו;

אבל מנשה — נכנס ויוצא, ונזקקונזקק — ועוסק, מתעסק על אביו לעסוקים.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והיה אפרים ממעט עצמו — זכה לכבוד הזה.

ומה אם קטן, שהיה ממעט עצמו, זכה לכבוד הזה —

גדול שממעט עצמו, על אחת כמה וכמה:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).

תרגום לעבריתונזקק ועוסק, מתעסק

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§110§§

יום שמיני — זאת חנוכה (במדבר ז, נד – ח, ד)

קריאת היום: קרבן גמליאל בן פדהצור נשיא מנשה ושאר הנשיאים, ״זאת חנכת המזבח״ ופרשת הנרות. שלשה סדרים ביום: הפתיחתא על ״ביום השמיני״ (במדבר רבה יד) ודרשות הנשיאים האחרונים; הילמדנו והפתיחתות של פסיקתא רבתי ד על ״זאת חנכת המזבח״ ודרשותיו; ומן הנשיאים אל הנרות — הילמדנו, הפתיחתות ו״מה כתיב למעלה״ של תנחומא בהעלותך, הדרשות על ״בהעלתך את הנרת״ עד ״וזה מעשה המנרה״, וחתימת תנחומא.

פתיחתא על ׳ביום השמיני נשיא לבני מנשה׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קי: פתיחתא: אני פי מלך שמר

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר(במדבר ז, נד)

״אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים״: אימת מלכות ושבועת אלהים שלמעלה ממנה — יוסף ששמר את שתיהן, ושכרו מדה כנגד מדה בקרבן גמליאל בן פדהצור

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור

במדבר רבה, פרשה יד, ו · פתיחתא ראשונה · קצרה · אימת מלכות ושבועת אלהים שלמעלה ממנה, וארבע מיתות שאין החייב נמלט מהן

אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם כִּי לְכׇל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו כִּי־אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו(קהלת ח, ב–ח)

״לכלוא את הרוח״ — ״את״ חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא. ״ימלט״ — בכתב היד ״ימלא״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא. ״מי שנתחייב הריגה״ — בכתב היד ״או מי שנתחייב סקילה או הריגה״, ו״או״, ״סקילה או״ נמחקו במאגרים. ״בעת שידבר״, ״ואם יבא לומר״ — לפניהם בכתב היד ״שיביא״, ״יאמר ל״, ונמחקו במאגרים.

״אני פי מלך שמור… ועל דברת שבועת אלהים״ — לשמור גזירת המלך, ולא לעבור על דברי המקום — גם בתנחומא, נח י (חנניה מישאל ועזריה לפני נבוכדנצר: ״אם למסים ולארנוניות… אני פי מלך שמור… אבל לכפור בהקדוש ברוך הוא…״) ובתנחומא, בהעלותך יז; דרשה אחרת על הפסוק — ויקרא רבה לג, ו וקהלת רבה ח, ו (״אני — פי מלך מלכי המלכים… אנכי יי אלהיך״).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בן פְּדָהצוּר(במדבר ז, נד).

הדא הוא דכתיב:

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור וגו׳(קהלת ח, ב):

אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזירתו —

שמור גזירת פיו.

וכן הוא אומר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו):

מלך שיהא מוראו עליך,

ואומר כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּוינּוּ יוּמָת וגו׳(יהושע א, יח).

ואין אֲנִי האמור כאן אלא אימת מלכות:

כשם שאמר פרעה ליוסף,

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וגו׳(בראשית מא, מד).

מהו אֲנִי פַרְעֹה?

כך אמר לו פרעה ליוסף:

אף על פי שאמרתי לך אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ),

שעשיתיך מלך על כלם,

הזהר שתנהוג בי כבוד ותמליכני עליך.

לכך אמר אֲנִי פַרְעֹה.

כלומר, תהא אימת מלכותי עליך.

ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְיָ(שמות ו, כט).

למה צריך כאן לומר: אֲנִי יְיָ?

אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

אף על פי שעשיתיך אלוהו שלפרעה: כמה דתימר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א) —

הזהר להיות אלהותי עליך.

שלא עשיתיך אלוה אלא לפרעה לבדו.

הוי: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור:

האני שיאמר לך פי המלך,

שתהא אימתי עליך — שמור שלא תמרוד על ציוויו.

יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום תשמע לו? תלמוד לומר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

בא הכתוב להוכיחך שדִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים יהיה עליון על ציוי מלך בשר ודם.

שתבטל רצון המלך מפני רצון אלהים ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן.

כמה דתימר לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ וגו׳(דברים כט, יא),

ואומר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וגו׳(דברים כז, כו).

ודכוותה: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וגו׳(ויקרא יט, ג).

יכול אמר לו אביו:

שחוט לי ובשל לי בשבת —

ישמע לו? תלמוד לומר וְאֶת שַׁבְּתֹותַי תִּשְׁמֹרוּ,

כולכם חייבים בכבודי, אף כאן הוא אומר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

שלמעלה מן מאמר המלך שמור דברת שבועת אלהים.

אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ וגו׳(קהלת ח, ג):

אם יכעוס המלך עליך כדי להעבירך על חוקי התורה אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו.

כמה דתימר אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים(תהלים א, א).

ואין פניו אלא כעסו: כמה דתימר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי(דניאל ג, יט).

הוי: תֵּלֵךְ.

ואַל תַּעֲמֹוד בְּדָבָר רָע.

שלא תעמוד בדרכו ללכת בה.

כמה דתימר וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד.

מהו בְּדָבָר רָע? שלא תתיירא מאותו דבר רע שיאמר לך שיהרגך וישרפך ויעשה לך ייסורין קשים אם לא תקיים גזירתו.

ויפחידך שאין אלוה בעולם שיוכל להצילך מידו.

הדא הוא דכתיב אחריו כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַחְפֹּוץ יַעֲשֶׂה,

כמו שאמר נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה בַּהּ שעתא תִתְרְמוֹן לגו אַתּוּן נוּרָא יָקִידְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דישזבינכון מִן יְדָי(דניאל ג, טו).

בַּאֲשֶׁר דְּבַר המלך שִׁלְטוֹן וגו׳(קהלת ח, ד):

אם מסרת עצמך על המצוות לקיים גזירתו שלהקדוש ברוך הוא ולבטל גזירת בשר ודם מה שברך.

בעת שיגזור הקדוש ברוך הוא להביא פורענות בעולם שהוא מלכו שלעולם ושליט בכל לעשות חפצו ואין מי שימחה בידו.

כמה דתימר וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ(איוב כג, יג).

אתה תעמוד ותבקש רחמים על הגזירה לבטלה והקדוש ברוך הוא נושא לך פנים והוא מבטלה בזכותך.

לפי שביטלת גזירת מלך בשר ודם כדי לקיים גזירתו.

לכך נאמר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן — זה הקדוש ברוך הוא בעת שידבר דבר להביא לעולם להודיע שלטנותו בעולם.

כמה דתימר וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁייִּרְאוּ מִלְּפָנָיו(קהלת ג, יד).

תדע: מי ימחה על גזירתו ויאמר לו:

למה תעשה כך? — שׁוֹמֵר מִצְוָה(קהלת ח, ה).

לכך נאמר: וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

מי שיאמר לו: מה תעשה כך לבריותיך?

נהוג עמהם במדת רחמים —

זהו שומר מצותו.

הדא הוא דכתיב:

שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.

ומהו לֹא יֵדַע דָּבָר רָע?

מדה כנגד מדה: הוא לא עמד בדבר רע,

לפיכך לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.

וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.

מי שישנו חכם לב רואה את הנולד ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה,

והוא משים אל לבו:

אם היום אעבור אל המצות ויש לי עת לעשות חפצי ואין מי שימחה בידי —

למחר יבא עת שיעשה בי הקדוש ברוך הוא משפט על שעבר על תורתי.

וכן הוא אומר הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וגו׳(קהלת ב, יד),

ואומר לֵב חָכָם לִימִינוֹ וגו׳(קהלת י, ב).

לכך נאמר: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.

מי שלבו חכם הוא יודע שאם יעבור על המצות יבא העת שיעשה הקדוש ברוך הוא משפט בו והוא פורש מן העבירה.

הדא הוא דכתיב אחריו כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט וגו׳(קהלת ח, ו):

בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ הקדוש ברוך הוא ידוע יהיה לו שעתיד ליתן לו הדין.

ואף על פי שאין נפרעין ממנו מיד אל יחשוב הקדוש ברוך הוא יותר לו על עוונו אלא מאריך רוחיה וגבי דיליהמאריך רוחיה וגבי דיליה — מאריך אפו, וגובה את שלו.

ואימתי פורע ממנו? לכשימלא ההיןההין — המדה, השיעור.

וכן הוא אומר בִּמְלֹאות ספקו יֵצֶר לוֹ וגו׳(איוב כ, כב).

לכך נאמר, כִּי רבת רָעַת הָאָדָם עליו:

כשם שעשה לדור המבול שנתן להם ארכה ולבסוף פרע מהם.

כמה דתימר וַיַּרְא יְיָ כִּי רבת רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית ו, ה).

מה כתיב אחריו? וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי וגו׳(בראשית ו, ז).

כִּי אֵינֶינּוּ יֹודֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה וגו׳(קהלת ח, ז).

בא הכתוב ללמדך: כל מי שאינו חוזר בו מעבירה שיש בידו ואינו מתיירא מיום הדין כשיבא יום פקודתו לא ישאו לו פנים.

ואם יבא לומר שיאריכו לו ויחזור בו אין שומעין לו.

הוי: כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הפורענות מִי יַגִּיד לוֹ כשיעשה תשובה ויתקבל?

לומר לך, קודם גזר דין שומעים לו, לאחר גזר דין אין שומעין לו.

לכך נאמר כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ.

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳(קהלת ח, ח).

לפי שמצינו ארבע מיתות גזר הקדוש ברוך הוא על עוברי עבירות לכך כתיב כאן ארבעה דברים כנגדם שאין ביד החייב להנצל מהם אחר גזר דינו.

ואלו הן: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא את הָרוּחַ.

זו מיתת חנק וכל הדומות לה, שאין האדם מת ממנה אלא על ידי הרוח שאין לו מאי זה המקום ינשום.

הוי: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ.

להוציאו בעת שיבא היום שיכלאו הרוח בגופו.

וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת — זו מיתת סקילה וכל הדומות לה: כמה דאת אמר וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת(דברים יג, יא).

וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה — זו מיתת הסיף וכל הדומות לה: כמה דתימר צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק(שמות יז, ט).

וכתיב וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב(שמות יז, יג).

וְלֹא ימלט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו — זו מיתת שרפה וכל הדומות לה: כמה דתימר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עושי רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹותָם הַיּוֹם הַבָּא(מלאכי ג, יט).

הרי ארבע מיתות בית דין זכורות בפסוק זה.

שאף על פי שבטלו סנדריסנדרי — סנהדרין ובטלו ארבע מיתות בית דין, דין ארבע מיתות לא בטלו.

שהקדוש ברוך הוא דן את החייב למות בהן בשפטים רעים כנגדן.

מי שהוא חייב חנק או טובע בנהר או מת בסרנוכיבסרנוכי — בחולי החנק בגרון או נמסר ביד גוים שחונקים אותו.

מי שחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו או גוים סוקלין אותו.

מי שנתחייב הריגה ליסטיןליסטין — שודדים באין עליו והורגין אותו.

מי שנתחייב שריפה או נופל באור או נחש נושכו.

הא למדת שאינו אדם יכול להנצל מדינו שלהקדוש ברוך הוא שלא ימדוד לו כמדתו.

לכך נאמר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳.

תרגום לעבריתודכוותה וכיוצא בו מאריך רוחיה וגבי דיליה מאריך אפו, וגובה את שלו ההין המדה, השיעור בסרנוכי בחולי החנק בגרון ליסטין שודדים סנדרי סנהדרין

ביוסף ששמר אימת מלכות ושבועת אלהים

במדבר רבה, פרשה יד, ז · פתיחתא שנייה · יוסף ששמר אימת מלכות ושבועת אלהים, ושכרו מדה כנגד מדה; וקרבן גמליאל

אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם(קהלת ח, ב–ה)

״ויבא הביתה לעשות מלאכתו״ — אחריו בכתב היד ״מלאכתו״ בכפל, ונמחק בידי הסופר. ״כי כל אשר יחפוץ״ — ״כל״ חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא. ״שהיתה מגזמת״ — בכתב היד ״שהיה מגזם״, מסומן במאגרים ״כך״.

״ותנח בגדו אצלה… ויהי כהרימי קולי וגו׳״, ״וידבר פרעה אל יוסף בחלומי… שלטון, כמה דתימא״, ״לא ידע דבר, מהו דבר רע״ — הושלמו במאגרים. ״לפיכך פרש ממנה״ — בכתב היד ״לפי׳״, והגרש בגליון. ״בעולם הזה״ — בגליון. ״להקריב״ — בגליון, תחת ״להביא״ שנמחק. ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו׳״ — בכתב היד ״לבני אפרים וגו׳ מנשה״, ״אפרים״ נמחק במאגרים והסופר סימן את הסדר.

״הרי ד׳״ (פר, איל, כבש ושעיר) — מסומן במאגרים ״כך״, ונשאר: הרביעי הוא יאיר. ״הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים״ — בכתב היד ״ד׳ דברים״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כמניין הדברים שבהמשך. ״שבט מנשה״ — בגליון, תחת ״חלק״ שנמחק.

דבר אחר:

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור(קהלת ח, ב) — מדבר ביוסף הצדיק שהוא שמר אֲנִי שאמר לו פרעה.

כמה דתימהכמה דתימה — כמו שאתה אומר וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וגו׳(בראשית מא, מד).

שמעולם לא מרד על ציוויו.

וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

שאף על פי שנכנס לאותה גדולה לא פרק עול שמים מעליו והיה ירא להקדוש ברוך הוא.

כמה דתימר אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח).

ולכך נאמר אֱלֹהִים, והיה זהיר על השבועה.

שלא נשבע חי יי אם תצאו מזה,

אלא חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה(בראשית מב, טו).

הוי: שְׁבוּעַת.

מהו דִּבְרַת?

שגדר עצמו מן הערוה: כמה דתימר וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר(דברים כג, טו).

ואומר עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וגו׳(דברים כב, כד).

וכן הוא אומר וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי(בראשית לט, ז).

מה כתיב שם? וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וגו׳(בראשית לט, ח).

לכך נאמר עַל דִּבְרַת.

כמה דתימר וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם(בראשית לט, י).

אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו(קהלת ח, ג).

בעת שנכנס לבית לעשות מלאכתו והיה הבית פנוי שלא היה שם אדם שיראהו.

כמה דתימר וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וגו׳(בראשית לט, יא).

ובאתה ותפשה בבגדו כדי שישכב עמה,

אף על פי כן לא נתבהל מן מעשיה והלך לו לחוץ:

כמה דתימר וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא החוצא(בראשית לט, יב).

לכך נאמר אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו:

לא נתבהל מפנאי הביתמפנאי הבית — מפני שהיה הבית פנוי אלא שנס והלך לו.

אף על פי כן שאמרה לו שאם לא ישכב עמה היא אומרת לבעלה שהוא חפץ לאונסה ובעלה הורגו ואין מי שימחה בידו לפי שהיה עבדו.

אף על פי כן לא עמד לעשות תאותה בשביל אותו דבר רע,

שהיתה מגזמת לעשות לו.

לכך נאמר: אַל תַּעֲמֹוד בְּדָבָר רָע כִּי כל אֲשֶׁר יַחְפֹּוץ יַעֲשֶׂה.

ומנין אתה למד שהיתה מגזמת לו כך?

מן סוף הדברים.

כיון שראתה שלא הועילה במעשיה ראה מה עשתה.

וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יד) וַיְהִי כְשׇׁמְעוֹ וגו׳(בראשית לט, טו)

וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וגו׳(בראשית לט, טז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יז) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו׳(בראשית לט, יח).

בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳(קהלת ח, ד).

מה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא על כך? — השליטו על ארץ מצרים.

הדא הוא דכתיב:

בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳.

כמה דתימר וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹומִי וגו׳(בראשית מא, יז).

שִׁלְטוֹן: כמה דתימא וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).

וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

כמה דתימר לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ(בראשית מא, נה).

כל כך למה? על ששמר את המצות.

הדא הוא דכתיב:

שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע(קהלת ח, ה).

לֹא יֵדַע דָּבָר.

מהו דָּבָר רָע?

שאותו דבר רע שאמר שר המשקים עליו.

כמה דתימר וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים(בראשית מא, יב).

דבר כאן בגנות יוסף ג׳ דברים.

נַעַר — שהוא שוטה: כמה דתימר אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר(משלי כב, טו).

עִבְרִי — שונא.

עֶבֶד — שאינו ראוי למלכות.

אף על פי כן לא ידע יוסף אותו דבר רע,

כלומר שלא נגע בו הדבר, שמלך.

וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם — זה היה יוסף שנקרא חכם.

כמה דתימר אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא, לט).

והיה יודע שעתיד ליתן הדין אלו נגע באשת פוטיפר,

לפיכך פרש ממנה.

הדא הוא דכתיב:

וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בעולם הזה.

לִהְיוֹת עִמָּהּ לעולם הבא.

דבר אחר:

וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם — זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ(איוב ט, ד).

הוי עת על יוסף לשלם לו שכרו מדה כנגד מדה,

הא כאי זה צד?

הוא שלט ביצרו ולא נגע בה לפיכך נעשה שליט.

כמה דתימר וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ.

הוא לא שמע לה: כמה דתימר וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ.

לכך המליכו הקדוש ברוך הוא על מצרים כולה והיו כולם נשמעים לדבריו.

כמה דתימר אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.

פיו שלא נשק בעבירה.

לפיכך עַל פִּיךָ יִשַּׁק כׇּל עַמִּי(בראשית מא, מ).

הוא אמר לה: אֵינֶינּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וגו׳(בראשית לט, ט),

כדי להדיחה מעליו.

לפיכך אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי.

הוא לא תפסה והיא תפשתו בידיה.

כמה דתימר וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ וגו׳.

לפיכך וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹותָהּ עַל יַד יוֹסֵף(בראשית מא, מב).

הוא עזב בגדו בידה.

לפיכך וַיַּלְבֵּשׁ אֹותוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ.

הוא לא הרכין צוארו לעבירה.

לפיכך וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

הוא לא רכב עליה.

לפיכך וַיַּרְכֵּב אֹותוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה(בראשית מא, מג).

היא קראה לאנשי ביתה על כך: כמה דתימר וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וגו׳.

לפיכך וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ.

הוא ניתן אל בית הסהר על כך: כמה דתימר וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר(בראשית לט, כ).

לפיכך וְנָתוֹן אֹותוֹ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

הוא לא נתן עיניו בה ולא במצריות בעת שמלך.

כמה דתימר בֵּן פֹּורָת יוֹסֵף בֵּן פֹּורָת עֲלֵי עָיִן(בראשית מט, כב).

שעילםשעילם — שהעלים, שכיסה עיניו מאשת פוטיפר ומן המצריות.

בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

אמר רבי ראובן: מהו עֲלֵי שׁוּר?

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם שכר אותה עין.

כאי צד?

שנו רבותינו: שהיו אוכלין במקדש קדשים קלים תוך החומה לפנים מחומת ירושלם;

אבל בשילה שהיה חלק יוסף אוכלין אותן בכל הרואהבכל הרואה — בכל מקום שרואים משם (את שילה).

הוי: עֲלֵי שׁוּר: כמה דתימר לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי(איוב ז, ח).

אמר רבי עזריה: אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף:

אתה שמרת מצות לא תנאף שהיא שביעית בדברות ולא נאפת באשת פוטיפר.

וגם שמרת מצות לא תגנוב שהיא שמינית בדברות שלא גנבת ממונו שלפוטיפר ולא גנבת מקור אשתומקור אשתו — את אשתו (בלשון נקייה).

כמה דתימר וְעֵין נֹואֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן(איוב כד, טו).

יבא העת שאני פורעם לך.

למחר כשיבאו הנשיאים להקריב בחנכת המזבח יהיו נשיאי שני בניך אחד מקריב ביום שביעי והשני ביום שמיני.

ואין שבט אחד מפסיק בין שני בניך כשם שאתה לא הפסקת בין לא תנאף ללא תגנוב.

שכן כתיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳(במדבר ז, מח) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה וגו׳(במדבר ז, נד).

לכך נאמר: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.

קרבן גמליאל

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, נה):

אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת —

כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף,

שנאמר וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו׳(בראשית מח, כב).

כֶּסֶף: כמה דתימר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

כמה שאמר אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

ק״ל מִשְׁקָלָהּ.

כשירד יעקב למצרים בשביל יוסף בן ק״ל שנים היה,

שנאמר וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט).

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים.

כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.

מה שאמר לאביו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹור שִׂים יְמִינְךָ וגו׳(בראשית מח, יח).

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

שעל ידו ירדו שבעים נפש למצרים.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.

יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם העמידו שבטים.

כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, נו) —

כנגד חבלי מנשה עשרה,

שנאמר וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה וגו׳(יהושע יז, ה).

פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, נז) שְׂעִיר עִזִּים וגו׳(במדבר ז, נח).

הרי ד׳ — כנגד שלשה דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ,

שנאמר גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף(בראשית נ, כג).

וכן הוא אומר בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד(במדבר כו, כט) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר(במדבר כו, ל).

מכיר וגלעד ואיעזר הרי ג׳ דורות שהיו בתי אבות שנקראו על שם יוסף,

כי מנשה על שם יעקב נקרא: כמה דתימר וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳.

והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ.

כמה דתימר וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר(במדבר לב, מא).

שלשה מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה.

ושעיר החטאת היה כנגד יאיר.

שלא הוריש חלקו לבניו כי לא היו לו בנים.

ולכך קראן על שמו שלא היה לו זכר.

וירשו חלקו בני מכיר אחיו.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, נט) —

כנגד שבט מנשה שנחלק לשנים ולקח שני חלקים בארץ חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען.

אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.

הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים שעשה יוסף בשביל מנשה שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו.

האחת וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם וגו׳(בראשית מח, יג).

והשנית וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו וגו׳(בראשית מח, יז).

השלישית וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי וגו׳.

למה היו שלה׳ ה׳?

כנגד ה׳ נשים משבט מנשה שנטלו חלק בארץ —

אלו בנות צלפחד חמש: כמה דתימר כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּובְרֹות וגו׳(במדבר כז, ז).

וכן היו חמש, שנאמר וְאֵלֶּה היו שְׁמוֹת בְּנֹותָיו מַחְלָה וגו׳(במדבר כז, א).

וכן יעקב הזכירו בברכת יוסף,

שנאמר בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר —

אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ.

דבר אחר: למה ה׳ ה׳?

כנגד הברכה שברכן יעקב וְיִדְגּוּ לָרֹוב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ(בראשית מח, טז).

ודגים נבראו ביום חמישי.

זֶה קׇרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו׳.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב קרבנו על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.

זֶה קׇרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו׳.

תרגום לעבריתכמה דתימה כמו שאתה אומר מפנאי הבית מפני שהיה הבית פנוי שעילם שהעלים, שכיסה בכל הרואה בכל מקום שרואים משם (את שילה) מקור אשתו את אשתו (בלשון נקייה)

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאת— (הוספה)
אימלטימלא
בשהיתה מגזמתשהיה מגזם
בכל— (הוספה)
בוַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וגו׳(בראשית לט, טז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יז) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו׳(בראשית לט, יח)— (הוספה)
בוַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹומִי וגו׳(בראשית מא, יז).— (הוספה)
בשִׁלְטוֹן: כמה דתימא— (הוספה)
בלֹא יֵדַע דָּבָר.— (הוספה)
במהו דָּבָר רָע?— (הוספה)
בעל— (הוספה)
בג׳ד׳
בו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§111§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, נד–פג

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן־גִּדְעֹנִי(במדבר ז, ס)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיא: ביום התשיעי נשיא לבני בנימן

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי(במדבר ז, ס)

״ביום התשיעי נשיא לבני בנימן״: בנימן אחר בני יוסף, שהשכינה שרתה בחלקו; קרבנו כנגד רחל עקרת הבית, יוסף ובנימן ובתי המקדש

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אלמה הקריב בנימן אחר בני יוסף

במדבר רבה, פרשה יד, ח · דרשת הפסוק · ״ביום התשיעי נשיא לבני בנימן״ · קרבן בנימן כנגד רחל, יוסף ובנימן, ושלשה בתי המקדש

״לפני אפרים״ — בכתב היד ״לבני אפרים״, הבי״ת מסומנת במאגרים ״כך״. ״שלה׳ ה׳״ (כנגד מעלות) — בכתב היד ״שלהה׳ה״ ו״שלה׳ה״.

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן וגו׳(במדבר ז, ס).

למה הקריב בנימן אחר בני יוסף?

לפי כשם שהיתה השכינה בחלקו שליוסף בשילה כך שרתה בחלקו שלבנימן במקדש בירושלם.

דבר אחר:

על שם שאמר הכתוב: לפני אֶפְרַיִם בִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ(תהלים פ, ג).

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, סא), אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת —

כנגד רחל שהיתה עקרת הבית.

היא היתה עיקר ביתו של יעקב,

שנאמר בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(בראשית מו, יט),

ואומר מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).

כֶּסֶף אַחַת.

שמתפלתה נולד בנימן, שנאמר וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר וגו׳(בראשית ל, כד).

ועליה נאמר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

לשון צדקת.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שנולד בנימן כשהיה יעקב בן מאה שנה ולכך נקרא שמו בנימן:

בן ימ״ן, שנולד לאביו כשהיה יעקב בן מאה שנה, והוא היה בן ל׳ שנה כשירד למצרים.

הרי ק״ל.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — הוא מזרק הוא גביע —

כנגד יוסף שבחן צדקות אחיו בבנימן על אודות הגביע.

וכיון שראה יוסף שמסר יהודה נפשו על בנימן הכיר צדקות אחיו ונתוודע להם.

ולפי שהיה יוסף שותה יין בגביע,

ויין חשבונו שבעים,

לכך היה משקל המזרק שבעים שקל בשקל הקדש.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, שניהם היו שווים יוסף ובנימן.

שהמשכן הוקם בחלק יוסף בשילה ובית המקדש בחלק בנימן בירושלם.

הוי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, סב) —

כנגד עשרה בנים שהיו לו לבנימן כשירד למצרים,

שנאמר וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳(בראשית מו, כא).

והיו כולם צדיקים, הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.

פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, סג).

הרי ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ פעמים שנבנה בית המקדש בחלקו.

אחת בימי שלמה, ואחת בימי עולי הגולה, והשלישית לימות המשיח.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, סד) —

כנגד הבנין שבנאו הירודוסהירודוס — הורדוס המלך, שבנה את בית המקדש מחדש שנבנה על ידי מלך חוטא והיה לו בניינו לכפרה על שהרג חכמי ישראל.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, סה) —

כנגד שני מלכים שיצאו מבנימן:

שאול ואיש בשת.

דבר אחר: כנגד שני גואלים שיצאו ממנו:

מרדכי ואסתר.

אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.

הרי ג׳ מינים שלה׳ ה׳ כנגד מעלות שלה׳ ה׳ שנטל בנימן.

ואלו הן: וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּולָּם חָמֵשׁ יָדוֹת(בראשית מג, לד).

וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וגו׳(בראשית מה, כב).

והשלישית זה היה מרדכי שהיה מבנימן שזכה ללבוש ה׳ לבושי מלכות,

שנאמר וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וגו׳(אסתר ח, טו).

זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן וגו׳.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על זה הסדר התחיל מקלס קרבנו ואמר זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹונִי.

תרגום לעבריתהירודוס הורדוס המלך, שבנה את בית המקדש מחדש

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלפנילבני
אנולד— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§112§§

בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּי(במדבר ז, סו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיב: ביום העשירי נשיא לבני דן

בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי(במדבר ז, סו)

״ביום העשירי נשיא לבני דן״: דן ראש לשלשה האחרונים כיהודה לכולם; קרבנו כנגד שמשון ונזירותו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אקרבן דן כנגד שמשון

במדבר רבה, פרשה יד, ט · דרשת הפסוק · ״ביום העשירי נשיא לבני דן״ · קרבן דן כנגד שמשון ונזירותו, ומספר תיבות פרשת הנזיר

״קרבן על נזירות טהרה״ — מקומו חלק בכתב היד, והושלם כבדפוס. ״קדוש יהיה״ — הקו״ף בגליון. ״למה ג׳ מינים״ — בכתב היד ״שני״, מסומן במאגרים ״כך״.

בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי וגו׳(במדבר ז, סו).

הרי נותרו ג׳ שבטים:

דן ונפתלי ואשר.

מה ראה להקריב דן תחלה להם?

לפי שאביו הקישו ליהודה: כמה דתימר דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, טז).

כמיוחד שבשבטים — זה יהודה.

לפיכך היה ראש לאלו שנשארו כשם שיהודה היה ראש לכלן.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת(במדבר ז, סז).

הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון.

לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון.

וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו.

לכך הקריב נשיא דן על הסדר הזה.

הדא הוא דכתיב:

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת.

זה היה נזיר טהרה ולכך קרא לו קערה,

שהוא היה מביא לחם.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ: מן וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר(במדבר ו, יג) עד וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר(במדבר ו, כ) ק״ל תיבות.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שאותה שעה הותר לשתות יין הנשתה במזרק שחשבונו שבעים.

הוי: יין.

דבר אחר: למה שִׁבְעִים?

כנגד נזיר שנטמא שנזרקה נזירותו: כמה דתימר וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁונִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ(במדבר ו, יב).

ויש בו ע׳ תיבות מן כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹושׁ הוּא לַיְיָ(במדבר ו, ח) עד כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.

דבר אחר: למה ע׳?

כנגד ע׳ תיבות האמורות בברכת דן מן דָּן יָדִין עַמּוֹ עד וַיִּפֹּול רֹוכְבוֹ אָחוֹר(בראשית מט, יז).

על שפיטת שמשון, לפי שפסוק האחרון לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ(בראשית מט, יח) לא אמרו יעקב אלא על שמשון.

ולכך קראו מזרק, שנזרק שמשון מן אחיו שלא רצה לישא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים.

דבר אחר:

מִזְרָק, על שם שקראו נחש ושפיפוןושפיפון — מין נחש שהם נזרקים על הארץ, שאין להם רגלים והולכים על גחון.

וכן שמשון חגרחגר — צולע בשתי רגליו.

דבר אחר:

מִזְרָק, על שם וַיִּפֹּול רֹוכְבוֹ אָחוֹר.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.

שנזיר טהרה ונזיר טומאה שניהם צריכים סלת חלות מצות בלולות בשמן.

לפי שנזיר טומאה אינו יוצא בקרבן שמביא על טומאתו ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה.

דבר אחר:

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.

לפי ששמשון בין קודם שנתגלח שער נזרו בין לאחר שנתגלח שער נזרו,

שהיה כנזיר טומאה, שעל שטימא עצמו בגויהבגויה — באשה נכריה היא גרמה לו לאותו גילוח.

הרג שמשון בפלשתים,

דכתיב וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו(שופטים טז, ל).

כַּף אַחַת עשר זָהָב(במדבר ז, סח) —

כנגד י׳ דברים האמורין ביין שנזיר אסור בהן.

ואלו הן: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר(במדבר ו, ג) — הרי שנים,

חֹומֶץ יַיִן וְחֹומֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה — הרי ד׳,

וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה — הרי ה׳,

וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל — הרי ז׳,

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן(במדבר ו, ד) — הרי ח׳,

מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג — הרי י׳.

למה היתה שלזהב? לפי שהיין אדום הוא: כמה דתימר אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם(משלי כג, לא).

והזהב אדום.

למה היתה מלאה קטרת?

שכל המזיר עצמו מן היין צריך לעשות לשום שמים,

שנאמר לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ(במדבר ו, ב).

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, סט).

הרי כאן ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ מינים שהנזיר מוזהר עליהם.

שתיית יין ואכילת ענבים וטומאת מת.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, ע) —

כנגד אזהרת שער: כמה דתימר קָדֹושׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע וגו׳(במדבר ו, ה).

דבר אחר:

ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ אזהרות שהזהיר המלאך לאם שמשון.

הדא הוא דכתיב:

מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכׇל טֻומְאָה אַל תֹּאכַל(שופטים יג, יד).

והשעיר כנגד האזהרה של שער.

הדא הוא דכתיב:

וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר(שופטים יג, ה).

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, עא) —

כנגד שני דברים שמשלו אביו:

נחש ושפיפון, שנאמר יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וגו׳.

דבר אחר: כנגד שנמשל בשני דברים מפי שני בני אדם.

יעקב משל אותו לנחש ושפיפון ומשה לגור אריה,

שנאמר דָּן גּוּר אַרְיֵה(דברים לג, כב).

דבר אחר:

כנגד שני פעמים שכתוב עליו שהוא שפט את ישראל עשרים שנה.

ואלו הן: וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה(שופטים טו, כ).

וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה(שופטים טז, לא) —

ללמדך שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו וכ׳ שנים אחר מיתתו היה מוראו שלשמשון על פלשתים וישבו בהשקט.

דבר אחר: כנגד שני עמודי התוךעמודי התוך — העמודים האמצעיים שהבית נשען עליהם אשר הפיל.

אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.

למה ג׳ מינים? כנגד ג׳ מינים שלקרבנות שהיה מביא נזיר טומאה:

שתי תורים או שני בני יונה.

אחד לחטאת ואחד לעולה.

וכבש בן שנתו לאשם.

למה היו שלה׳ ה׳? כנגד ה׳ מינים שהיה מביא נזיר טהרה.

כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסלת חלות ורקיקי מצות ומנחתם ונסכיהם.

דבר אחר: למה ג׳ מינים?

כנגד ג׳ פעמים שהכה שמשון בפלשתים בחייו.

ואלו הן: וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ(שופטים יד, יט).

וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ(שופטים טו, ח).

וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ(שופטים טו, טו) — היו הג׳ מינים שלה׳ ה׳.

הרי ט״ו — כנגד הנס שנעשה לו בלחיבלחי — במקום ששמו לחי.

ונקרא המעין על הנס,

שנאמר עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי(שופטים טו, יט).

והן ט״ו אותיות.

זֶה קׇרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.

זֶה קׇרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.

תרגום לעבריתושפיפון מין נחש חגר צולע בגויה באשה נכריה עמודי התוך העמודים האמצעיים שהבית נשען עליהם בלחי במקום ששמו לחי

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
את— (הוספה)
אקרבן על— (הוספה)
אג׳שני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§113§§

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עׇכְרָן(במדבר ז, עב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיג: ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן(במדבר ז, עב)

״ביום עשתי עשר יום״: מה יום כולו רצוף — ומכאן שקרבן הנשיאים דחה שבת, וחנוכת בית שלמה דחתה יום הכפורים; ואשר על שם אישורם ובחירתם של ישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים

בבלי מועד קטן פרק א, ט ע״א · סוגיא · חנוכת בית שלמה — לא עשו את יום הכפורים, וכולם מזומנין לחיי העולם הבא; קל וחומר ממשכן, ״ביום עשתי עשר יום״; ״זכרה לחסדי דוד עבדך״

מאמרו של רבי פרנך משמו של רבי יוחנן ודרשתו, עד ״וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון״; לפניו ״אמה כליא עורב… שבעת ימים ושבעת ימים למה לי? שמע מינה הני לחוד והני לחוד״ (״אין מערבין שמחה בשמחה״, על משנה מועד קטן א, ז, ״אין נושאין נשים במועד״), ואחריו ״רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים״ — עניין אחר.

״דתני תחליפא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״דתני רב תחליפא״.

״ולא נענה, פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם וגו׳״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 95 הפסוקים במלואם (״והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי זה מלך הכבוד…״), ובכ״י מינכן 95 נוסף: ״רהטו בתריה למיבלעיה״.

״כיון שאמר: יי אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך״ — בכ״י מינכן 95: ״בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך״ (תהלים קלב, י).

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן:

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה?

מיוחס לרש״י לא עשו ישראל יום כפורים — לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום.

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

מאי דרושמאי דרוש — מה דרשו??

אמרו: קל וחומר: ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד — דוחה שבת, דאיסור סקילהדאיסור סקילה — שאיסור (חילולה) בסקילה;

מיוחס לרש״י וקרבן יחיד — של נשיאים.

מיוחס לרש״י דאיסור סקילה — דחמור מכרת.

מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרתדענוש כרת — שעונשו כרת — לא כל שכן?

מיוחס לרש״י וקרבן צבור — דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור הוא.

אלא אמאי היו דואגיםאלא אמאי היו דואגים — אלא מדוע היו דואגים??

התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוטהתם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט — שם (בקרבנות) — צורך גבוה, צורך ההקדש; כאן (באכילה ובשתייה) — צורך הדיוט, צורך בני אדם.

מיוחס לרש״י התם — במשכן דגבוה הוו קרבנות.

הכא נמי, מיעבד ליעבדוהכא נמי, מיעבד ליעבדו — גם כאן — לעשות (את הקרבנות) יעשו; מיכל לא ניכלו ולא לישתומיכל לא ניכלו ולא לישתו — לאכול לא יאכלו ולא ישתו??

מיוחס לרש״י הכא נמי לעבדו — קרבנות מיכל לא ליכלו.

אין שמחה בלא אכילה ושתיה.

מיוחס לרש״י הכא — בחנוכת הבית דהדיוט משתה.

ומשכן דדחי שבת מנלןומשכן דדחי שבת מנלן — ומשכן שדחה שבת — מנין לנו??

אילימא מדכתיבאילימא מדכתיב — אם תאמר: מפני שכתוב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח) — דלמא שביעי לקרבנותדלמא שביעי לקרבנות — שמא (פירושו) השביעי לקרבנות (ולא לימי החודש)!

מיוחס לרש״י ביום השביעי — ומשמע לן יום ז׳ היינו שבת.

מיוחס לרש״י דלמא שביעי לקרבנות — שאם הקריב נשיא ששי בערב שבת מקריב נשיא שביעי באחד בשבת ומאי שביעי שביעי לקרבן נשיא.

אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קראאמר קרא — אמר הכתוב: בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם(במדבר ז, עב) — מה יום כולו רצוף, אף עשתי עשר כולן רצופין.

מיוחס לרש״י ביום עשתי עשר יום — האי יום יתירא משמע מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו י״א יום רצוף דליכא הפסק בינתיים אפילו בשבת.

ודלמא ימים הראוייןודלמא ימים הראויין — ושמא (פירושו) ימים הראויים (להקרבה, ולא שבת)?

מיוחס לרש״י דלמא ימים הראויין — למשתה עביד משתה לאפוקי יום הכפורים.

כתיב קרא אחרינאכתיב קרא אחרינא — כתוב פסוק אחר: בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם(במדבר ז, עח) — מה יום כולו רצוף, אף שנים עשר יום כולן רצופין.

ודלמא הכא נמי ימים הראוייןודלמא הכא נמי ימים הראויין — ושמא גם כאן (פירושו) ימים הראויים??

אם כן, תרי קראי למה ליתרי קראי למה לי — שני פסוקים — לשם מה נצרכו??

ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלןומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן — ומקדש שדוחה יום הכפורים — מנין לנו??

אילימא מדכתיב אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם(מלכים א ח, סה) — ודלמא ימים הראויין!

גמר יום יום מהתםגמר יום יום מהתם — למד ״יום״ ״יום״ (בגזרה שווה) משם, מן המשכן.

מיוחס לרש״י גמר יום יום מהתם — מנשיאים דמשכן דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת אף משתה דחנוכת הבית הוו י״ד רצופים ואפילו [ביוה״כ].

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

ומנלן דאחיל להוומנלן דאחיל להו — ומנין לנו שמחל להם??

דתני תחליפאדתני תחליפא — ששנה תחליפא: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ(מלכים א ח, סו);

לְאׇהֳלֵיהֶם — שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה;

שְׂמֵחִים — שנהנו מזיו השכינה;

וְטוֹבֵי לֵב — שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר;

עַל כׇּל הַטּוֹבָה — שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ —

בשלמאבשלמא — מובן הדבר לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ — דאחיל להו עון יום הכפוריםדאחיל להו עון יום הכפורים — שמחל להם על עון יום הכפורים;

אלא לְדָוִד עַבְדּוֹ — מאי היאמאי היא — מה היא (הטובה שנעשתה לדוד)??

אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש, דבקו שערים זה לזה.

אמר שלמה עשרים וארבע רננותרננות — תפילות, שירי תחינה, ולא נענה.

מיוחס לרש״י כ״ד רננות — כתיבי בפרשה בין רנה ותחנה ותפלה ובקשה.

פתח ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ז), ולא נענה.

כיון שאמר: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב), מיד נענה.

באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירהכשולי קדירה — שחורים כתחתית סיר מפויח, וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.

תרגום לעבריתמאי דרוש מה דרשו? דאיסור סקילה שאיסור (חילולה) בסקילה דענוש כרת שעונשו כרת אלא אמאי היו דואגים אלא מדוע היו דואגים? התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט שם (בקרבנות) — צורך גבוה, צורך ההקדש; כאן (באכילה ובשתייה) — צורך הדיוט, צורך בני אדם הכא נמי, מיעבד ליעבדו גם כאן — לעשות (את הקרבנות) יעשו מיכל לא ניכלו ולא לישתו לאכול לא יאכלו ולא ישתו? ומשכן דדחי שבת מנלן ומשכן שדחה שבת — מנין לנו? אילימא מדכתיב אם תאמר: מפני שכתוב דלמא שביעי לקרבנות שמא (פירושו) השביעי לקרבנות (ולא לימי החודש) אמר קרא אמר הכתוב ודלמא ימים הראויין ושמא (פירושו) ימים הראויים (להקרבה, ולא שבת) כתיב קרא אחרינא כתוב פסוק אחר ודלמא הכא נמי ימים הראויין ושמא גם כאן (פירושו) ימים הראויים? תרי קראי למה לי שני פסוקים — לשם מה נצרכו? ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן ומקדש שדוחה יום הכפורים — מנין לנו? גמר יום יום מהתם למד ״יום״ ״יום״ (בגזרה שווה) משם, מן המשכן ומנלן דאחיל להו ומנין לנו שמחל להם? דתני תחליפא ששנה תחליפא בשלמא מובן הדבר דאחיל להו עון יום הכפורים שמחל להם על עון יום הכפורים מאי היא מה היא (הטובה שנעשתה לדוד)? רננות תפילות, שירי תחינה כשולי קדירה שחורים כתחתית סיר מפויח

חלק ב

מדרשים מאוחרים

באשר על שם אישור

במדבר רבה, פרשה יד, י · דרשת הפסוק · ״ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר״ · קרבן אשר כנגד אישורם של ישראל ובחירתם מכל האומות, ושתי תורות

״אמר הקדוש ברוך הוא: אם אכתוב להם…״ — בגליון כתב היד (״אהב״ה״). ״מן ה׳ ה׳״ — הגרש הראשון בגליון.

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן(במדבר ז, עב).

מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן?

לפי שדן נקרא שמו על שם דין ואשר נקרא שמו על שם אישוראישור — אושר, שבח.

לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריב אשר אחר דן.

שצריך הדיין לאשר דינו: כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ(ישעיה א, יז).

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, עג).

אמר רבי תנחומא:

כל השבטים לשם גאולתם שלישראל ולשם שבחם נקראו שמותם.

ואשר נקרא שמו לשם גאולתן שלישראל.

כמה דתימר וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כׇּל הַגּוֹיִם(מלאכי ג, יב).

ולשם שבחן: כמה דתימר אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיְיָ אֱלֹהָיו(תהלים קמד, טו).

אין אישורן שלישראל אלא על שבחרו בהקדוש ברוך הוא להיות להם לאלהים והקדוש ברוך הוא בחר בהם להיות לו לעם סגלה.

ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות.

כמה דתימר ובְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻולָּה(דברים ז, ו).

ועליהם נאמר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵירֶיךָ(תהלים סה, ה).

ולכך הקריב קרבנו קערת כסף —

כנגד אומות העולם שהם היו תחלה לאברהם.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — אלו ע׳ בני נח וששים מלכות שאמר שלמה: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח).

ומי היו? י״ו בני קטורה וישמעאל וי״ב בניו ועשו וי״ז בין בניו ובני בניו.

כיצד? בני אליפז היו שמנה.

ואלו הן: בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז(בראשית לו, יא), וְתִמְנָע וַעֲמָלֵק(דברי הימים א א, לו).

הרי ח׳ עם אליפז.

תמן כתיבתמן כתיב — שם כתוב בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן וגו׳(בראשית לו, טו) אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם וגו׳(בראשית לו, טז).

הרי ט׳, רעואל עם בניו ה׳,

שנאמר בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה(בראשית לו, יג).

הרי י״ד.

ובני עשו ג׳, יעוּשׁ וְיַעְלָם וְקֹרַח(דברי הימים א א, לה).

הרי י״ז, וי״א אלופים שחושב בסוף,

שנאמר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹותָם לִמְקֹומֹותָם בִּשְׁמֹותָם אַלּוּף תִּמְנָע וגו׳(בראשית לו, מ).

הרי נ״ז. ואם תאמר: והלא הם נ״ח?

לא תבראלא תברא — אין זו קושיה: תמנע שלאליפז בתו היתה.

וג׳ מלכי אדום שהיו מזרע אדום.

ואלו הן: בלע בן בעור, והוא נקרא על שם עשו שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו:

בֶּן בְּעוֹר(בראשית לו, לב), בניו שלמי שעשה עצמו כבהמה,

שנאמר הַלְעִיטֵנִי נָא(בראשית כה, ל): כמה דתימר אין אובסין את הגמלאין אובסין את הגמל — אין מאכילים את הגמל בכפייה (עד שימלא כרסו)(משנה שבת כד, ג) אבל מלעיטיןמלעיטין — מכניסים מאכל לתוך פיו אותו(משנה שבת כד, ג).

והשני יובב בן זרח מבצרה.

ובצרה מן אדום היה,

שנאמר מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה(ישעיה סג, א).

והשלישי השם מארץ התימני.

ותימן היא ארץ אדום,

שנאמר וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל(עובדיה א, ט);

אבל שאר המלכים משאר מקומות היו ומשאר אומות.

הרי ששים.

ולמה קרא לכל אלו קערת?

על שם שפסל הקדוש ברוך הוא את כולן.

ואין קערה אלא לשון צרעת: כמה דתימר שְׁקַעֲרוּרֹות יְרַקְרַקֹּות(ויקרא יד, לז).

כֶּסֶף, על שם חרפה.

שילכו כלם לחרפות לדראוןלדראון — לבזיון עולם.

ומנין לכסף שהוא לשון חרפה?

שכן בלשון ארמי קורין לחרפה כסופאכסופא — בושה, חרפה.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — אלו ישראל שהפריש הקדוש ברוך הוא מהם.

כמה דתימר כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד),

ואומר וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם וגו׳(יהושע כד, ג).

שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

כמה דתימר בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ(דברים י, כב) למצרים וגו׳.

וכלם היו קדושים.

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

שלאומות ולישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים מהם בהם.

הוי: לְמִנְחָה: כמה דתימר וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ(ישעיה יא, ב).

ואומר וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ(במדבר יא, כו).

ולכלם רצה הקדוש ברוך הוא ליתן את תורתו,

שנאמר וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).

כַּף אַחַת(במדבר ז, עד).

מכלן לא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בישראל,

שנאמר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי וגו׳(שיר השירים ו, ט).

ועל זה הם מאושרים מכל האומות: כמה דתימר רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.

אלו האומות.

ולמה בחר בהם הקדוש ברוך הוא? שכל האומות פסלו בתורה ולא רצו לקבלה ולא בחרו בהקדוש ברוך הוא לקבל מלכותו עליהם;

אבל ישראל בחרו בהקדוש ברוך הוא ובתורתו שהיא חמשת ספרים כנגד חמשת אצבעות שבכף וקבלו עשרת הדברות בסיני.

הוי: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב.

מהו מְלֵאָה קְטֹרֶת?

שכלן אמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).

קבלו עליהם תלמוד תורה והמעשה.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, עה).

ג׳ מיני עולה אלו למה?

כנגד ג׳ כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת.

כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.

כתר תורה זה הארון.

שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות כה, יא).

כתר כהונה זה מזבח הזהב.

שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עליו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות ל, ג).

כתר מלכות זה השולחן.

שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עליו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות כה, כד).

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו׳(במדבר ז, עו) —

כנגד שם טוב הוא המעשה: כמה דתנינןכמה דתנינן — כמו ששנינו:

לא המדרש הוא העקר אלא המעשה(משנה אבות א, יז).

לפי שמעשה הוא מכפר על האדם.

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה ששנינו:

תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות(משנה אבות ד, יא).

ואותו כתר הוא כנגד המנורה.

לקיים מה שנאמר כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

למה נקראת התורה אור? שהיא מאירה את האדם מה יעשה.

ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום לפיכך שכר התלמוד גדול מן המעשה כשם שאור השמש גדול מאור הנר.

שבכל דבר גדול המעשה יותר מן העושה,

שנאמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹודַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם(ישעיה לב, יז).

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, עז).

שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי״ג מצות כדי למלאם מצות ולזכותם,

שנאמר יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר(ישעיה מב, כא).

נתן להם תורה שבעל פה להיות מצוייניןמצויינין — מסומנים, מובדלים בה משאר האומות.

שעל כך לא ניתנה בכתב,

כדי שלא יזייפוהיזייפוה — יזייפו אותה אומות העולם כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל.

ועל זה אמר הכתוב: אֶכְתׇּוב לוֹ רֻובֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ(הושע ח, יב).

אמר הקדוש ברוך הוא: אם אכתוב להם רובי תורתי — זו המשנה שהיא גדולה מן המקרא,

כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ.

אלים חֲמִשָּׁה וגו׳ —

אלו שלשה מיני שלמים —

כנגד כהנים לוים וישראל.

דבר אחר:

כנגד שלש גדולות שנתן להם הקדוש ברוך הוא בשכר שקבלו את התורה.

ואלו הן: סגלת ומלכות כהנים וגוי קדוש,

שנאמר וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים וגו׳(שמות יט, ה) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ(שמות יט, ו):

הם היו הג׳ מינים מן ה׳ ה׳.

ועולה חשבונם ט״ו כנגד התורה שהיא ה׳ ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות חמשה על לוח זה וה׳ על לוח זה.

דבר אחר:

כנגד אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים שהם עיקר הבחירה.

כמה דתימר וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹותֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וגו׳(דברים ד, לז).

זֶה קׇרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.

זֶה קׇרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן.

תרגום לעבריתאישור אושר, שבח לא תברא אין זו קושיה לדראון לבזיון כסופא בושה, חרפה מצויינין מסומנים, מובדלים יזייפוה יזייפו אותה כמה דתימר כמו שאתה אומר תמן כתיב שם כתוב אין אובסין את הגמל אין מאכילים את הגמל בכפייה (עד שימלא כרסו) מלעיטין מכניסים מאכל לתוך פיו כמה דתנינן כמו ששנינו כההיא דתנינן כאותה ששנינו

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§114§§

בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן(במדבר ז, עח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיד: ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי

בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן(במדבר ז, עח)

קרבן נשיא נפתלי ביום השנים עשר — נפתלי אחר אשר, ״נופת לי״ — התורה, כבוד אבותיו, והקרבן כנגד האבות והאמהות וברית בין הבתרים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אקרבן נפתלי כנגד האבות והאמהות

במדבר רבה, פרשה יד, יא · דרשת הפסוק · ״ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי״ · קרבן נפתלי כנגד התורה, כבוד אבותיו, והאבות והאמהות וברית בין הבתרים

בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן(במדבר ז, עח).

למה הקריב נפתלי אחר אשר?

לפי שאשר נקרא שמו על אישורןאישורן — אושרם שלישראל ונפתלי נקרא שמו על התורה שקבלו ישראל.

מהו נפתלי? נופת לי — זו התורה שכתוב בה הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).

וניתנה לארבעים יום — מנין ל״י.

ולפי שאישורן שלישראל הוא תלוי על התורה לפיכך הקריב נפתלי אחר אשר.

וכשם שמחשבת ישראל עלתה תחלה לפני המקום ואחר כך תקן להם תורה לכך הקדים אשר לנפתלי.

דבר אחר:

לפי שיעקב ברך לנפתלי אחר אשר לפי שהיו שווים בברכת הארץ.

אשר היה שמנה לחמו.

ונפתלי היתה ארצו אילה שלוחה.

לכך הקריב כאן נפתלי אחר אשר.

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳(במדבר ז, עט).

רבי יודן אמר: כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי.

למה כן? לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי,

שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה והיה זריז במשלחתובמשלחתו — בשליחותו ונמצא קורת רוח ממנו והיו אמריו נעימים עליו.

ולכך ברכו אביו באילה שלוחה,

שהיה רץ במשלחתו כאיל.

ולכך ברכו באמרי שפר על שהיו אמרים שפרים עליו.

ולכך זכה נפתלי שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק שהיה מקדש נפתלי.

ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו שלנפתלי.

הדא הוא דכתיב:

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳.

קַעֲרַת — כנגד שרה שהיתה עקרת הבית והיא היתה עיקר האמהות שהיא ראשונה.

כֶּסֶף, שהיתה צדקת: כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).

אַחַת, שהיתה יחידה בדורה צדקת.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שהיתה מאה ושלשים שנה חסר קימעאקימעא — מעט,

שנאמר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כג, א).

מִזְרָק — זה אברהם שנזרק מארצו ומבית אביו,

שנאמר וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א).

אֶחָד: כמה דתימר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו׳(יחזקאל לג, כד).

כֶּסֶף, שהיה צדיק, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.

ע׳ שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

בעת שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם בין בתרים בין ע׳ שנה היה.

לפי של׳ שנה קודם שנולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים.

דברי רבי יוסי:

לקיים מה שנאמר וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא).

שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.

שאברהם ושרה היו שקולים במעשים טובים,

שנאמר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וגו׳(בראשית יב, ה).

מלמד שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, פ) — זה אברהם שכפף את יצרו ועמד בעשר נסיונות שנסהו המקום.

מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שהיו מעשיו נעימים לפני המקום כריח הקטרת.

פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, פא) —

כנגד הקרבנות שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים.

כמה דתימר קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).

פַּר — כנגד עֶגְלָה.

אַיִל אֶחָד — כנגד אַיִל מְשֻׁולָּשׁ.

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד תור וגוזל שהיו קרבן עני חילוףחילוף — תמורת, במקום כבש שלקרבן עשיר,

שנאמר וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וגו׳(ויקרא ה, ז).

ולכך לא הקריב תור וגוזל, שאין עניות במקום עשירות.

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, פב) —

כנגד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, פג) —

כנגד יצחק ורבקה שהיו תמימים ובני מלכים.

אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.

למה היו ג׳ מינים?

אלים ועתודים וכבשים — כנגד יעקב ורחל ולאה.

למה היו שלה׳ ה׳? לפי שחשבונם עולה ט״ו —

כנגד יעקב ולאה ורחל ושנים עשר שבטים.

לפי שלא נקראו האמהות אמהות.

לכך לא נכנסו בחשבון.

זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳.

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה שלאבות התחיל מקלס את קרבנו.

זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳.

תרגום לעבריתאישורן אושרם במשלחתו בשליחותו קימעא מעט כמה דתימר כמו שאתה אומר חילוף תמורת, במקום

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנפתלי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§115§§

הלכה ופתיחתות על ׳זאת חנכת המזבח׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קטו: הלכה: הזכרת חנוכה במוסף של ראש חדש

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, פד)

הזכרת חנוכה במוסף של ראש חדש, וכל מה שנברא ונעשה לישראל בזכות שנים עשר השבטים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אראש חדש שחל להיות בחנוכה

פסיקתא רבתי, פסקא ד, א · הלכה · ילמדנו · הזכרת חנוכה במוסף של ראש חדש, וכל מה שנברא ונעשה לישראל בזכות שנים עשר השבטים

״הואיל״ — בכתב היד ״היאיל״ (מסומן כמשובש). ״בשם [רבי] יהושע״ — הושלם כדפוס. ״אלא בראש חדש… אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת״ — כתב היד דילג מן ״אלא״ אל ״אלא״ (״אע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת צריך להזכיר״), והחסר הושלם מן הדפוס: ״אף ע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא בר״ח צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים, שבת שחלה להיות בחנוכה אע״פ שאין מוסף בחנוכה אלא שבת צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין״.

״ויקח אליהו שתים עשרה אבנים״ (בסוף הילמדנו) — בכתב היד ״שתים אבנים״ (מסומן כמשובש). בדפוס: ״אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה, שנים עשר מזלות ברקיע״; ״שכך כתב: את כל אלה ידי עשתה — בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״.

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא).

ילמדינו רבינו:

ראש חדש שחל להיות בחנוכה, הואיל שאין תפילת המוספין בחנוכה,

מי שהוא מתפלל תפילת המוספין — מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה?

תלמוד: למדונו רבותינו:

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע:

ראש חדש שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בראש חדש — צריך להזכיר של חנוכה בתפלת המוספין;

שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא בשבת — צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין.

ואיכן הוא מזכיר? בהודאהבהודאה — בברכת ״מודים״ שבתפלה.

אתה מוצא: כל ניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ועתיד לעשות להם — בזכות השבטים;

אף בית המקדש אינו עתיד להבנות אלא בזכות השבטים,

שנאמר: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה(תהלים קכב, ג).

מה כתיב אחריו? שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים וגו׳(תהלים קכב, ד).

וכן אפילו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו — בזכות השבטים ברא.

אתה מוצא:

שנים עשר מזלותמזלות — קבוצות הכוכבים ברקיע,

שתים עשרה שעות ליום,

ושתים עשרה שעות ללילה.

אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו העליונים והתחתונים לא בראתי אלא בזכות השבטים.

מניין? שכן כתיב: וְאֶת כׇּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה(ישעיה סו, ב) —

אֶת כׇּל אֵלֶּה — השבטים: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

לכך שנים עשר חדש בשנה,

שנים עשר מזלות,

שתים עשרה שעות.

לכך, כיון שבא אליהו לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה,

נטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים, ובנה אותם מזבח.

מניין? ממה שהשלים בנביא:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים|ויקח אליהו שתים אבנים למספר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב.

תרגום לעבריתבהודאה בברכת ״מודים״ שבתפלה מזלות קבוצות הכוכבים

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהואילהיאיל
אא— (הוספה)
ארבי— (הוספה)
אבראש חדש — צריך להזכיר של חנוכה בתפלת המוספין;— (הוספה)
אשבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה אלא— (הוספה)
אוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים|ויקח אליהו שתים אבנים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§116§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קטז: פתיחתא א: ובנביא נשמר

קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר(במדבר ז, פד)

משה ואליהו, שני נביאים משבט לוי, שווים בכל דבר — ושניהם בנו מזבח של שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אוּבְנָבִיא נִשְׁמָר

פסיקתא רבתי, פסקא ד, ב · פתיחתא ראשונה · משה ואליהו, שני נביאים משבט לוי, שווים זה לזה בכל דבר, ושניהם בנו מזבח של שתים עשרה אבנים

וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר(הושע יב, יד)

״ובנביא העלה יי את ישראל ממצרים — זה משה״ — חסר בכתב היד (דילוג מן ״ובנביא״ אל ״ובנביא״), והושלם מן הדפוס. ״כך פתח רבי תנחומא בר אבא״ — בכתב היד ״ר׳ תחומ׳ בר׳״; בדפוס ״ר׳ תנחומא (בירושלמי) [בי ר׳ אבא]״.

״משה ברח ובא לבאר… ויבא באר שבע״ — חסר בכתב יד פרמה (ובו סימן חסר לפני ״מפני איזבל״), והוא מדפוס פראג. ״ואליהו הרג את יחיאל״ — בדפוס: ״את חיאל״ (מלכים א טז, לד). ״וארבעים [לילה]״ — בכתב היד סימן חסר, והושלם מן הפסוק שאחריו. ״משה קנאי״ — בכתב היד ״קנאו״ (מסומן כמשובש). ״בדבר אחד בלבד מצאנו״ — בכתב היד ״כדבר… מצאיני את(ה)״ (מסומן כמשובש).

בדפוס: ״ומשה הרג את המצרי, ואליהו הרג את חיאל — ויאשם בבעל וימת״; ״משה ביער עובדי ע״ז — שימו איש חרבו על ירכו, ואליהו ביער ע״ז ותפש נביאי הבעל ושחטם״; ״ואליהו נטמן במערה ולן שם״; ״משה קרא שם יי למזבח… ואליהו שם מזבחו יי״; ״דכסומני (פירוש שביל)״. בדפוס חסרה ההקבלה האחרונה (״ושתים עשרה מצבה… ואליהו כשבנה את המזבח״), והוא מסיים: ״משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים, שנאמר: ויקח אליהו שתים עשרה אבנים״.

הילמדנו שבראש הפסקא, ״ראש חדש שחל להיות בחנוכה״ — בפרשה יא; והפתיחתא השנייה שבה, ״השמים כסאי והארץ הדם רגלי״ — בפרשה קיז.

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם(הושע יב, יד) — זה משה;

וּבְנָבִיא נִשְׁמָר — זה אליהו.

את מוצא: שני נביאים עמדו לישראל משבטו של לוי,

אחד ראשון לכל הנביאים, ואחד אחרון לכל הנביאים:

משה ראשון, ואליהו אחרון.

ושניהם גואלים לישראל בשליחות:

משה גאלם ממצרים — וְעַתָּה לך וְאֶשְׁלָחֲךָ(שמות ג, י);

ואליהו גואלם לעתיד לבא — הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳(מלאכי ג, כג).

משה, שגאלם ממצרים תחלה — עוד לא חזרו ונשתעבדו ממצרים;

ואליהו, כשיגאל אותם מן הגלות הרביעית, מאדום — עוד אינם חוזרים ומשתעבדים, אלא תשועת עולמים.

משה ואליהו שווים בכל דבר

ואתה מוצא שמשה ואליהו שווים זה לזה בכל דבר:

משה נביא, ואליהו נביא;

משה נקרא איש האלהים, ואליהו נקרא איש האלהים;

משה עלה למעלן, ואליה עלה למעלן:

וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג), ואליהו עלה למעלן: וַיְהִי בעלות אֵלִיָּהוּ(מלכים ב ב, א).

משה הרג את המצרי — וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה(שמות ב, יב);

ואליהו הרג את יחיאל — וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת(הושע יג, א)|וישם בבעל וימת.

משה נתכלכלנתכלכל — קיבל מזונות על ידי אשה, על ידי בתו של יתרו — וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹותָיו וְאַיּוֹ(שמות ב, כ);

ואליהו נתכלכל על ידי אשה, הצרפית — לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ(מלכים א יז, יא).

משה ברח, ואליהו ברח —

מפני איזבל, ומשה ברח מפני פרעה.

משה ברח ובא לבאר, ואליהו ברח ובא לבאר,

דכתיב: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ וגו׳ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע(מלכים א יט, ג).

ומשה — וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים(שמות כד, טז),

ואליהו עלה בסערה השמים — וַיְהִי בעלות אֵלִיָּהוּ וגו׳.

במשה — אִם כְּמוֹת כׇּל אדם יְמֻותוּן אֵלֶּה(במדבר טז, כט),

ובאליהו — חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(מלכים א יז, א).

במשה — וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו(שמות לד, ו),

ובאליהו — הִנֵּה יְיָ עֹובֵר(מלכים א יט, יא).

במשה — וַיִּשְׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט),

ובאליהו — וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וגו׳(מלכים א יט, יג).

משה כינס את ישראל להר סיני, ואליהו כינס להר הכרמל.

ומשה ביערביער — השמיד, הכרית עובדי עבודה זרה, ובאליהו — תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל(מלכים א יח, מ).

משה קנאי — מִי לַיְיָ אֵלָי(שמות לב, כו);

ואליהו קנאי — וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ נא אֵלַי(מלכים א יח, ל).

משה נטמן במערה — וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר(שמות לג, כב);

ואליהו בא למערה ולן שם — וַיָּבֹא אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם(מלכים א יט, ט).

במשה — וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים(שמות ג, א),

ובאליהו — ויבא אל הַר הָאֱלֹהִים(מלכים א יט, ח).

משה בא לחרב, ואליהו בא לחרב.

משה בא למדבר — וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר;

ואליהו בא למדבר — וְהוּא הָלַךְ למדבר(מלכים א יט, ד).

משה השיחהשיח — דיבר עמו על ידי מלאך — וַיֵּרָא אליו מַלְאַךְ יְיָ(שמות ג, ב);

ואליהו על ידי מלאך — וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ(מלכים א יט, ה).

משה עשה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ולא שתה — וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח);

ואליהו עשה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ולא שתה — וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה.

משה העמיד גלגל חמה — ביום הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וגו׳(דברים ב, כה);

ואליהו העמיד גלגל החמה — הַיּוֹם יִווָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים(מלכים א יח, לו).

משה נתפלל על ישראל — יי אלהים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ(דברים ט, כו);

ואליהו נתפלל על ישראל — ענינו יְיָ(מלכים א יח, לז) ענינו.

משה, כשנתפלל על ישראל, תפש זכות אבות — זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ(שמות לב, יג);

ואליהו, כשנתפלל על ישראל, תפש זכות אבות — וַיְהִי כהעלות הַמִּנְחָה וגו׳, יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל.

משה — על ידו קיבלו ישראל אהבתו של מקום: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ(שמות כד, ז);

ואליהו — קבלו על ידו ישראל אהבתו של מקום: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים(מלכים א יח, לט).

משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע,

ואליהו עשה דכסומונידכסומוני — מאגר מים, בריכה (התעלה שעשה אליהו סביב המזבח) בתוך בית סאתים זרע.

בדבר אחד בלבד מצאנו את משה גדול מאליהו:

שלמשה — וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי(דברים ה, כח),

ולאליהו אמר — מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.

ושניהם הורידו אש ובנו מזבח

משה הוריד האש, ואליהו הוריד את האש.

משה, כשהוריד את האש, היו כל ישראל עומדין ורואין אותה — וְכֹל ישראל רואה בְּרֶדֶת הָאֵשׁ(דברי הימים ב ז, ג);

ואליהו, כשהוריד את האש, היו כל ישראל עומדין ורואין אותה — וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים.

משה בנה מזבח, ואליהו בנה מזבח.

משה קרא שם מזבחו יי — וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי(שמות יז, טו);

ואליהו קרא שם מזבחו יי — ויבן אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְיָ(מלכים א יח, לב).

משה, כשבנה את המזבח, בנה אותו של שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל —

וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה למספר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, ד);

ואליהו, כשבנה את המזבח, בנה אתו של שתים עשרה אבנים למספר שבטי ישראל —

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים למספר שבטי ישראל.

תרגום לעבריתנתכלכל קיבל מזונות ביער השמיד, הכרית השיח דיבר דכסומוני מאגר מים, בריכה (התעלה שעשה אליהו סביב המזבח)

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתנחומאתחומ׳
אבר אבאבר׳
אוּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְיָ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם(הושע יב, יד) — זה משה;— (הוספה)
אוַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת(הושע יג, א)|וישם בבעל וימת— (הוספה)
אעל— (הוספה)
אקנאיקנאו
אלילה— (הוספה)
אבדברכדבר
אמצאנומצאיני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§117§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיז: פתיחתא ב: השמים כסאי והארץ הדם רגלי

קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר(במדבר ז, פד)

״השמים כסאי״ — נבואת ישעיה בימי מנשה ומיתתו; הבית נבנה בזכות התורה או בזכות השבטים, ולכך נטל אליהו שתים עשרה אבנים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אהַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי

פסיקתא רבתי, פסקא ד, ג · פתיחתא שנייה · נבואת ישעיה בימי מנשה ומיתתו, ובשביל מה נבנה הבית: בשביל התורה או בשביל השבטים

כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי וְאֶת־כׇּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כׇל־אֵלֶּה נְאֻם־יְיָ וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי(ישעיה סו, א–ב)

״שבניתם״ — בכתב היד ״שכינת׳״ (מסומן כמשובש). ״כמשה״ — בכתב היד ״במשה״ (מסומן). ״השמים כסאי והארץ״ — בכתב היד ״השמים כו׳ ויי״. ״תחת כנפי השכינה״ — בכתב היד ״השמים״, ותוקן כדפוס וכלשון הילמדנו שבראש הפסקא (פסיקתא רבתי ד, א, בפרשה ט).

בדפוס: ״אינם מחזיקים כבודי״; ״החרובית״; ״אמר רבי יצחק בר׳ חנינא בר פפא בר׳ יצחק״; ״אלא שהרג את ישעיה שהיה שקול כמשה, שנדבר עמו פה אל פה״; ״ורבי יהושע הכהן ברבי נחמיה״.

מיתת ישעיה בידי מנשה — גם בבבלי יבמות פרק ד, מט ע״ב, ושם בטעם אחר (״משה רבך אמר… ואת אמרת…״): ״אמר שם, איבלע בארזא; אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומא נח נפשיה״.

הפתיחתא הראשונה שבפסקא, ״ובנביא נשמר״ — בפרשה קטז.

דבר אחר:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא)|ויק אליהו שתי׳ עשר׳ אבני׳.

זה שאמר הכתוב:

כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום רַגְלָי(ישעיה סו, א).

בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה.

ואימתי נתנבא אותו? בימי מנשה.

שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל, התחיל ישעיה מתנבא לישראל ואומר להם:

מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי?

העליונים והתחתונים אינם מחזקיםמחזקים — מכילים, מחזיקים בתוכם כבוד — והבית הזה שבניתם אני צריך?

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹום איזה;

הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם.

מיד כעס עליו מנשה, ואמר להם: תפשוהו.

רצו אחריו לתופשו, ברח מפניהם, פערהפערה — פתחה (את פיה) החרובתהחרובת — עץ החרוב עצמה ובלעה אותו.

אמר רבי חנינא בר יצחק:

והוא מביא חרשיםחרשים — נגרים, בעלי מלאכה, וניסר את החרובת, והיה הדם שותתשותת — זורם, נוזל.

היא שכתב: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר מִלֵּא יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה(מלכים ב כא, טז).

אפשר לדבר הזה?

אלא מהו פֶּה לָפֶה? שהרג את ישעיה, שנדבר עמו כמשה,

שכתב בו: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ(במדבר יב, ח).

התחיל ישעיה מוכיחם ואומר להם:

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ|השמים כו׳ ויי —

הבית הזה שנבנה, לא תהיו סבורים שבשבילכם נבנה, אלא בשביל אחרים.

ובשביל מי נבנה?

רבי יהודה הלוי ברבי שלום אמר:

בשביל התורה, היא שאומר: איזה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי.

ובשביל מה נבנה? בשביל וְאֶת כׇּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה(ישעיה סו, ב).

מהו כׇּל אֵלֶּה? בשביל התורה: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים והתורה(ויקרא כו, מו).

ורבי יהושע הכהן בר נחמיה אמר:

בשביל השבטים: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח).

כיון שראה אליהו כח זכותם של שבטים,

שאפילו בית המקדש לא זכו ישראל שיבנה להם אלא בשביל זכות השבטים —

כיון שבא להר הכרמל לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה,

הוא נוטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים, ובונה אותם מזבח:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים.

תרגום לעבריתפערה פתחה (את פיה) החרובת עץ החרוב חרשים נגרים, בעלי מלאכה שותת זורם, נוזל מחזקים מכילים, מחזיקים בתוכם

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים(מלכים א יח, לא)|ויק אליהו שתי׳ עשר׳ אבני׳— (הוספה)
אשבניתםשכינת׳
אכמשהבמשה
אהַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ|השמים כו׳ ויי— (הוספה)
אהשכינההשמים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§118§§

דרשות הפסוקים · במדבר ז, פד–פט

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי־כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה(במדבר ז, פד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיח: זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, פד)

״זאת חנכת המזבח״ — ביום שנמשח המזבח הקריבו הנשיאים, ואין משיחה לעתיד לבא; קרבן כולם שוה, והכתוב מעלה עליהם כאילו הקריבו כולם ביום הראשון וביום האחרון

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אביום שנמשח בו ביום הקריב — ושוו כולם בזכות

ספרי במדבר, פסקא נג · דרשת הפסוק · ״זאת חנכת המזבח״ · ביום שנמשח המזבח הקריבו הנשיאים; כשם ששוו בעצה כך שוו בזכות; לא אירע פסול בכליהם

״אשר צוה יי לתת להם ביום משחו אותם״ (ויקרא ז, לו) — בכתב היד ״או׳״, ותוקן במאגרים. ״שביום נמשח״ — לפניו בכתב היד ״ש״ מחוקה. ״אחרי המשח אותו״ (במדבר ז, פח) — תוספת בגליון כתב היד, ולפניה בכתב היד סימן חסר. ״אומר״, ״תלמוד לומר״, ״הכתוב״, ״ישראל״ — בכתב היד בקיצור; ״י״ב״ נפתח ״שתים עשרה״.

בדפוס: ״[או לא בא ללמד אלא שביום נמשח]״ במקום ״או לא בא ללמד ביום — שמשח ביום״; ״הא למדנו [שביום נמשח]״; אין בו ״אחרי המשח אותו — לאחר זמן״, והוא מסיים ״ביום שנמשח בו ביום הקריב״; ״כשם ששוו כולם בעצה אחת״; ״קערות כסף שתים עשרה — הן הן שנתנדבו ולא אירע בהם פסול״.

מקבילה: במדבר רבה יד, יג (להלן, ג), בהרחבה; ושם ״אי אחרי המשח, יכול לאחר זמן? תלמוד לומר: ביום המשח אותו״.

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד) — ביום שנמשח, בו ביום הקריב.

אתה אומר: ביום שנמשח, בו ביום הקריב;

או לא בא ללמד בְּיוֹם — שמשח ביום?

כשהוא אומר: אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אותם(ויקרא ז, לו) —

הא למדנו שביום נמשח.

הא מה תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ?

אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אותו(במדבר ז, פח) — לאחר זמן?

תלמוד לומר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ — בו ביום הקריב.

מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל —

מגיד הכתוב: שכשם ששוו כולם בעיצה אחת, כך שוו כולם בזכות.

קערות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה —

הן שנתנדבו, ולא אירע בהן פסול.

במתי נחנך המזבח — ואין משיחה לעתיד לבא

ספרי זוטא, במדבר ז, פד · דרשת הפסוק · ״זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל קערת כסף… מזרקי כסף…״ · מתי נחנך המזבח; אין משיחה לעתיד לבא; קרבן הנשיאים שוה; הכלים מקדשים

״לא ביום שנגמרו אלא ביום שהחל להעמידו״ — מסומן במאגרים כך!, אך כך גם בהורוביץ. ״עדיין הדבר תלוי״ — בהורוביץ ״חלוק״.

״אמרת: אין עוד נמשח מעתה״ — בהורוביץ ״אמ׳ זאת, עוד אינו נמשח מעתה״. ״אלה שני בני היצהר״ — זכריה ד, יד.

״לא היה אחד מהם דוחה את השבת״ — בהורוביץ ״לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת״. ״קערות כסף… ומזרק אחד״ — בהורוביץ בסעיף ״קערת כסף״ (ז, יג): ״מה תלמוד לומר אחת… מה תלמוד לומר אחד״.

מקבילה: במדבר רבה יד, יג (להלן, ג): ״יכול שהוא נמשח מעתה… ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר״, ו״רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל… כארכן כן רחבן כן משקלן״; ושם ״ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי״.

חנכת המזבח

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד) — אין ידוע אם ביום שנגמרו, אם ביום שהחל להעמידו.

כשהוא אומר וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א) — הרי כבר כילויו אמור;

כשהוא אומר אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פח) — עדיין הדבר תלוי.

הא ידעת שאינו אומר כן: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ — לא ביום שנגמרו, אלא ביום שהחל להעמידו.

אין משיחה לעתיד לבא

יכול שהוא נמשח מעתה?

אמרת: אין עוד נמשח מעתה.

אבל אני אומר: לא ימשח לימות המשיח, אבל ימשח לעתיד לבא?

אמרת: אין עוד נמשח לעתיד לבא.

וכן הוא אומר: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וגו׳(ויקרא ז, לה) — יכול שהן נמשחין מעתה?

אמרת: זֹאת — אינן נמשחין מעתה.

עדיין אני אומר: לא ימשחו לימות המשיח, אבל ימשחו לעתיד לבא?

תלמוד לומר: זֹאת — אינן נמשחין לעתיד לבא.

ומה אני מקיים אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר(זכריה ד, יד)? זה אהרן ודוד: זה מבקש כהונתו, וזה מבקש מלכותו.

קרבן הנשיאים שוה

מה תלמוד לומר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל?

אלא מלמד שהתנדבו מעצמן, והיה קרבן כולן שוה: כארכן כן רחבן, כן משקלן.

רבי שמעון אומר:

מה תלמוד לומר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל?

אלא מלמד שנדבו מעצמן כולן שוה, ולא הקריב אחד מהם יותר על חברו;

שאלו הקריב אחד מהם יותר על חברו — לא היה אחד מהם דוחה את השבת.

אמר להם המקום: אתם חלקתם כבוד אחד לחברו, ואני חולק לכם כבוד:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם(במדבר ז, יא).

הכלים מקדשים

קַעֲרֹות כֶּסֶף — מה תלמוד לומר ומִזְרָק אֶחָד(במדבר ז, יג)?

אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן, ונפסלין בטומאה, ובלינהובלינה — ובלינה — בקרבן שנשאר לילה אחר זמנו, ובמחוסר כפוריםובמחוסר כפורים — ובטמא שטבל ועדיין לא הביא את קרבן כפרתו.

וכן הוא אומר: מְנַקִּיֹּותָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן(שמות כה, כט) — וכי בהן מנסכין? והלא כבר נאמר: אֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ(במדבר ד, ז).

אלא מלמד שהן מקדשין הנופל לתוכן.

תרגום לעבריתובלינה ובלינה — בקרבן שנשאר לילה אחר זמנו ובמחוסר כפורים ובטמא שטבל ועדיין לא הביא את קרבן כפרתו

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גמתי נמשח המזבח ומתי הקריבו הנשיאים

במדבר רבה, פרשה יד, יג · דרשת הפסוק · ״זאת חנכת המזבח״ · נוסח אחר · מתי נמשח המזבח, מתי הקריבו הנשיאים, ושוויון קרבנותיהם

מקבילה: ספרי במדבר, פסקא נג (לעיל, א; בקצרה: ״ביום שנמשח בו ביום הקריב… מאת נשיאי ישראל… קערות כסף י״ב, הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול״).

״שנמשח״ — בכתב היד ״שנמש״, והגרש בגליון. ״אחרי המשח״ — בכתב היד ״המשכן״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא (במדבר ז, פח).

״יכול שהוא נמשח מעתה… אלה שני בני היצהר״ ו״רבי שמעון אומר… כארכן כן רחבן כן משקלן״ — גם בספרי זוטא (לעיל, ב).

״שבע חנוכות הן… ובחנוכת הנשיאים — זאת חנוכת המזבח״ (פסיקתא רבתי ב, א) — בפרשה ב: הלכה: נר איש וביתו.

״אמר רבי אלעזר: כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח… כאילו הקריבום כולם ביום הראשון וביום האחרון״ (שיר השירים רבה ד, יז) — בפרשה עג: פתיחתא: כלך יפה רעיתי ומום אין בך.

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

יכול שהוא נמשח מעתה?

תלמוד לומר זֹאת.

עוד אינו נמשח מעתה.

אומר אני, לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא?

אמר עוד זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳.

עוד אינו נמשח לעתיד לבא.

וכן הוא אומר זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו(ויקרא ז, לה).

יכול שהם נמשחים מעתה?

תלמוד לומר זֹאת.

עוד אין נמשחים מעתה.

עדין אני אומר, לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא?

תלמוד לומר זֹאת — לעולם אינם נמשחים לעתיד לבא.

ומה אני מקיים אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר(זכריה ד, יד)?

זה אהרן ודוד — זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו.

בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ:

ביום שנמשח בו ביום הקריבו.

אתה אומר, ביום שנמשח בו ביום הקריבו, או לא בא ללמד אלא ביום שנמשח בו זכו הכהנים לקבל מתנות?

כשהוא אומר: כאשר צִוָּה יְיָ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אֹותָם(ויקרא ז, לו).

ואמר רבי שמעון:

מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו אהרן ובניו בהם עד שנמשחו בשמן המשחה?

תלמוד לומר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אֹותָם,

הא למדנו שביום שנמשח המשכן בו ביום זכו הכהנים לקבל מתנות.

הא מה תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ:

ביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו.

אי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ יכול קודם שנמשח הקריב נחשון?

תלמוד לומר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ.

אי אַחֲרֵי(במדבר ז, פח) המשח יכול לאחר זמן?

תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ,

הא למדנו, ביום שנמשח הקריבו בו הנשיאים ולאחר שנמשח.

מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל —

מגיד הכתוב שכשם ששוו כלן בעצה אחת כך שוו בזכות.

רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל?

מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כלן שוה.

כארכן כן רחבן כן משקלן.

ולא הקריב אחד מהן יתר על חברו.

שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהם דוחה את השבת.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חלקתם כבוד אחד לחברו.

ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם.

קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.

הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.

אמר רבי יודן:

והלא קערה אחת ומזרק אחד וכף אחת הקריבו ביום המשח אותו.

מה תלמוד לומר קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה?

אלא העלה עליהם הכתוב כאלו כלן הקריבו ביום ראשון.

כאלו כולן הקריבו ביום אחרון.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גהמשחהמשכן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§119§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קיט: קערת כסף שתים עשרה

קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה(במדבר ז, פד)

רבי פנחס בן יאיר: שנים עשר הכלים והבהמות כנגד המזלות, החדשים, השבטים ולחם הפנים; משקל הכסף והזהב כנגד שנות העולם וימי משה; השלמים כנגד ברכת כהנים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

מדרשים מאוחרים

אשנים עשר כנגד שנים עשר

במדבר רבה, פרשה יד, יח · דרשת הפסוק · ״קערות כסף שתים עשרה״ · מניין הקרבנות כנגד מזלות, שבטים, שנות העולם, ספרי הקדש וברכת כהנים

מקבילה: מדרש תדשא (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר), באוצר מדרשים — בפרשה קכב: וכל בקר זבח השלמים; שם ״משה בן ארבעים״ (ובסוגריים ״בן ל״ב״), ״וכנגד ששים ערים גדולות״ ו״ששים אותיות בברכת כהנים״, ובלא חשבון אותיות שלשת הפסוקים ובלא ״הרי ק״פ — כנגד שנותיו שליצחק״ ו״זאת חנכת המזבח אחרי המשח״.

אמר רבי פנחס בן יאיר:

קערות כסף שתים עשרה,

מזרקי כסף י״ב,

כפות זהב י״ב,

בקר י״ב,

אילים י״ב,

כבשים י״ב,

שעירים י״ב —

כנגד י״ב מזלותמזלות — קבוצות הכוכבים שבגלגל השנה,

וכנגד י״ב חדשים לחמה,

וי״ב חדשים ללבנה,

וכנגד י״ב שבטים,

וי״ב נשיאים,

וי״ב מנהיגים בנפש,

וי״ב לחם הפנים על השלחן.

כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת(במדבר ז, פה).

משנברא העולם ועד שהיה משה בן שלשים ושתים שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים אלפים וארבע מאות שנה.

כַּפּוֹת זָהָב(במדבר ז, פו) י״ב.

שקלים ק״כ — כנגד ימי משה החסיד.

וכן קרבן נפשות כנגד אלו.

פרים כנגד מלכים, אלים כנגד נשיאים.

שעיר עזים כנגד רוזניםרוזנים — שרים וסגניםוסגנים — וממונים, שרים ופחותופחות — ומושלי מדינות.

וכבשים כנגד פקידים ושלישיםושלישים — ושרי צבא והכריתי והפליתיוהכריתי והפליתי — משמר המלך, הכרתי והפלתי.

פרים שלזבח השלמים כ״ד —

כנגד כ״ד ספרים וכ״ד משמרות.

כפרה על כ״ד אלף שמתו בבעל פעור.

אלים שִׁשִּׁם וגו׳(במדבר ז, פח) —

כנגד ס׳ רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים, וכנגד סוד שחשבונו ס׳.

וכנגד שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח).

וכנגד בית שני שנבנה ס׳ על ס׳ רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁיתִּין פְּתָיֵיהּ אַמִּין שִׁיתִּיןרומיה אמין שיתין פתייה אמין שיתין — גובהו אמות ששים, רחבו אמות ששים(עזרא ו, ג).

אלישע שימש לישראל ס׳ שנה.

וכנגד ס׳ עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגֹּוב(דברים ג, ד).

וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה(בראשית כה, כו).

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ(שיר השירים ג, ז): וכנגד אותיות שבברכת כהנים ס׳.

קרבן כל נשיא ונשיא היה מן השלמים מן ג׳ המינים ט״ו ט״ו —

כנגד פסוק יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

שהוא ט״ו אותיות: כל מין ומין היה שלה׳ ה׳ כנגד אותיות חמש שיתר כל פסוק ופסוק על שלחברו ה׳ אותיות.

כיצד? פסוק יְבָרֶכְךָ הוא של ט״ו אותיות.

יתר עליו פסוק יָאֵר יְיָ(במדבר ו, כה) ה׳ אותיות שהוא מן כ׳ אותיות.

יתר עליו: יִשָּׂא יְיָ(במדבר ו, כו) על פסוק יָאֵר ה׳ אותיות שהוא מן כ״ה אותיות.

ולפי שחותם ברכת כהנים שלום.

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

לכך הקריבו שלמים כנגדם.

אלים שִׁשִּׁים עַתֻּודִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁישִּׁים.

הרי ק״פ — כנגד שנותיו שליצחק.

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח.

יכול לאחר זמן, תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).

אי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ יכול קודם שנמשח.

תלמוד לומר אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹותוֹ.

מכאן את למד, ביום שנמשח ואחר שנמשח התחילו הנשיאים להקריב.

תרגום לעבריתמזלות קבוצות הכוכבים שבגלגל השנה רבוא רבבה, עשרת אלפים רוזנים שרים ופחות ומושלי מדינות והכריתי והפליתי משמר המלך, הכרתי והפלתי וסגנים וממונים, שרים ושלישים ושרי צבא רומיה אמין שיתין פתייה אמין שיתין גובהו אמות ששים, רחבו אמות ששים

חילופי נוסח והשלמות

במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איאריתר

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§120§§

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ(במדבר ז, פה)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכ: שלשים ומאה הקערה האחת כסף

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד(במדבר ז, פה)

כל כסף הכלים — כלי בית עולמים נשקלו אחד אחד וכאחד ולא ריבו ולא מיעטו; הכפות של זהב ומשקלן של כסף; והכלים מקדשים את הנופל לתוכם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אשלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים

ספרי במדבר, פסקא נד · דרשת הפסוק · ״שלשים ומאה הקערה האחת כסף״ · הקערה בשקל הקדש מ״כל כסף הכלים״; כלי בית עולמים נשקלו אחד אחד וכאחד, ולא ריבו ולא מיעטו

״הקערה האחת״ — בכתב היד ״הקערה אחת״, והה״א הושלמה במאגרים. ״אלפיים״ — כך בכתב היד. ״אם שקלן אחד אחד וחוזר כולן — או מרבה או ממעט; אבל כלי הקודש״ — הושלם במאגרים (״אחד״ השני מסופק). ״נאמר״, ״אומר״, ״מנין״, ״הקדש״, ״וארבע״ — בכתב היד בקיצור.

בדפוס: ״שנתפרש בו בשקל הקודש״; ״ללמדך שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים: כלי הדיוט שקלן אחד אחד וחזר ושקלם כאחד — או ריבה או מיעט; אבל כלי בית העולמים…״; ״רבי נתן אומר: כלי בית עולמים שקלם כלים, חזר ועשאן סימון, חזר ועשאן כלים״.

נוסח אחר: במדבר רבה יד, יד (להלן, ג), בסדר אחר ובלשון אחרת: ״יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים, ובזמן שהיה שוקלן אחת אחת היו חסרים״, ובלא דברי רבי נתן.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף(במדבר ז, פה) — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג) —

אין לי אלא מזרק, שנתפרש שמו בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ;

קערה מנין?

תלמוד לומר: כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אלפיים וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

מלמד שלא ככלי הדיוטהדיוט — אדם פשוט (כלי חולין, לא של הקדש) כלי בית עולמיםכלי בית עולמים — כלי המקדש:

כלי הדיוט — אם שקלן אחד אחד וחוזר כולן — או מרבה או ממעט;

אבל כלי הקודש — שקלן אחד אחד, וחזר ושקלן כאחד — לא ריבה ולא מיעט.

רבי נתן אומר:

כלי בית עולמים — שקלן כולן ועשאן סימוןסימון — גוש מתכת יצוק, מטיל (לפני שנעשה כלי), חזר ועשאן כלים — לא ריבה ולא מיעט.

תרגום לעבריתסימון גוש מתכת יצוק, מטיל (לפני שנעשה כלי) הדיוט אדם פשוט (כלי חולין, לא של הקדש) כלי בית עולמים כלי המקדש

בהכף של זהב ומשקלה של כסף

ספרי במדבר, פסקא נה · דרשת הפסוק · ״כפות זהב שתים עשרה״ · ״כל זהב הכפות עשרים ומאה״ — הכף של זהב ומשקלה של כסף

״או היא שלכסף ומשקלה שלזהב״ — בכתב היד ״ומשקלה שלכסף״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כדפוס. ״שתים עשרה״, ״עשרה״, ״עשרים ומאה״, ״נאמר״, ״אומר״, ״ומשקלה״ — בכתב היד בקיצור.

בדפוס: ״מעלים על כל אחד ואחד שהקריב י״ב כפות זהב״.

עם קריאות במדבר רבה יד, טו, כמעט מלה במלה; שם אין ״היא שלזהב, ומשקלה שלכסף״ לא אחרי ״כף אחת עשרה זהב״ ולא בסוף הדרשה. בבמדבר רבה ״אלא כלשון הראשון״ — בכתב היד ״האחרון״, ותוקן במאגרים (וכך בספרי).

הדרשה ״היא שלזהב ומשקלה שלכסף… תלמוד לומר: כל זהב הכפות עשרים ומאה״ גם בספרי במדבר, פסקא מט, ובבמדבר רבה יג, יג, על ״כף אחת עשרה זהב״ (בפרשה עח, קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, א–ב).

כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה(במדבר ז, פו) (במדבר רבה: וגו׳) — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד) —

היא שלזהב, ומשקלה שלכסף.

אתה אומר: (במדבר רבה: ואין אתה יודע אם) היא שלזהב ומשקלה שלכסף;

או (במדבר רבה: או אם) היא שלכסף ומשקלה שלזהב?

תלמוד לומר: (במדבר רבה: כשהוא אומר) כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה.

הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון:

היא שלזהב, ומשקלה שלכסף.

מעלין (במדבר רבה: ומעלים) על כל אחד ואחד שהקריב כַּפּוֹת זָהָב (במדבר רבה: שתים עשרה כפות) —

הן (במדבר רבה: והן) הן שנתנדבו, ולא אירע בהן פסול.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גמשקל הכלים אחד אחד ובבת אחת

במדבר רבה, פרשה יד, יד · דרשת הפסוק · ״שלשים ומאה הקערה האחת״ · נוסח אחר · משקל הכלים אחד אחד ובבת אחת, וכלים שמקדשים את הנופל לתוכם

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא נד (לעיל, א), בסדר אחר: כאן תחילה ״וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות הן?… יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים ובזמן שהיה שוקלן אחת אחת היו חסרים״ (בספרי: ״מלמד שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים״), ואחר כך ״בשקל הקדש — למה נאמר?״; אין בו דברי רבי נתן; ובסופו ״מלמד שהיו מקדשין את הנופל לתוכן״ ו״אשר יוסך בהן״, שאינם בספרי.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וגו׳(במדבר ז, פה).

וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות הן?

למה צורך הכתוב משקלו בכלל?

לומר: יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים ובזמן שהיה שוקלן אחת אחת היו חסרים.

לכך צורך הכתוב לומר כל אחד ואחד משקל ומשקל כלן בבת אחת.

שלא פחתו ולא הותירו.

בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

למה נאמר? לפי שהוא אומר קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג):

אין לי אלא מזרק שנתפרש בו: בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

קערה מנין? תלמוד לומר כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

למה צרך לומר בהם קערה האחת מזרק האחד?

אלא מלמד שהיו מקדשין את הנופל לתוכן ונפסלין אחר כן בטומאה ובלינהובלינה — ובלינה — כשנשאר (הקרבן) לילה אחר זמנו.

וכן הוא אומר: קְּעָרֹותָיו וְכַפֹּותָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּותָיו אֲשֶׁר יֻוסַּךְ בָּהֵן(שמות כה, כט).

וכי בהם היו מנסכים?

והלא כבר נאמר וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ(במדבר ד, ז).

ומה אני מקיים אֲשֶׁר יֻוסַּךְ בָּהֵן?

אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין בטומאה ובלינה.

תרגום לעבריתובלינה ובלינה — כשנשאר (הקרבן) לילה אחר זמנו

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאם שקלן אחד אחד וחוזר כולן — או מרבה או ממעט;— (הוספה)
אאבל כלי הקודש— (הוספה)
בשלזהבשלכסף

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§121§§

כׇּל־הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים־עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת(במדבר ז, פז)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכא: כל הבקר לעלה שנים עשר פרים

כׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים(במדבר ז, פז)

עולות הנשיאים ושלמיהם — בית הלל למדו מקרבנות הנשיאים שמרבין בשלמים יותר מבעולות, ובית שמאי: אין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות; וכל הבקר והאילים כשרו לעולה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: הראייה והחגיגה

אמצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים

ברייתא, בבלי חגיגה פרק א, ו ע״א · הלכה · ברייתא · בית שמאי: הראייה שתי כסף, כעצרת שריבה בעולות; בית הלל: החגיגה שתי כסף, כנשיאים שריבו בשלמים

הברייתא בסוגיא שלהלן (ג), עם טעמי בית שמאי ובית הלל. ובירושלמי חגיגה א, ב (להלן, ב), בלשון אחרת: ״בית שמי אומר: מרבין בעולות וממעטים בשלמים; בית הלל אומרים: ממעטין בעולות ומרבין בשלמים… בית שמי ילפין לה מקרבנות העצרת, בית הלל ילפין לה מקרבנות הנשיאים״.

תנו רבנן:

בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסףשתי כסף — שתי מעות כסף והחגיגה מעה כסףמעה כסף — מטבע קטן של כסף (שתות דינר), שהראייה עולה כולה לגבוהלגבוה — להקדש, לשמים, מה שאין כן בחגיגה;

ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים.

ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה;

ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות.

תרגום לעבריתשתי כסף שתי מעות כסף מעה כסף מטבע קטן של כסף (שתות דינר) לגבוה להקדש, לשמים

בראייה עולות וחגיגה שלמים — מקרבנות הנשיאים

ירושלמי חגיגה א, ב · הלכה · סוגיא · ראייה עולות וחגיגה שלמים — בית שמאי למדו מקרבנות העצרת ובית הלל מקרבנות הנשיאים; ״אל תבא לי קרבן נשיאים שאינו נוהג לדורות״

ההלכה על המשנה ״בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף…״ (משנה חגיגה א, ב), מתחילתה: ״ראייה עולות וחגיגה שלמים״ וקרבנות הנשיאים (במדבר ז); ״תני: יש בראייה מה שאין בחגיגה״ שאחריה עניין אחר.

״העצרת בית הלל ילפין…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

ראייה עולות, וחגיגה שלמים.

בית שמי אומר: מרבין בעולות וממעטים בשלמים.

בית הלל אומרים: ממעטין בעולות ומרבין בשלמים.

רבי תנחום בר עילאי בשם רבי יוסי בן חנינה: בית שמי ילפין להילפין לה — לומדים אותה מקרבנות [העצרת, בית הלל ילפין לה מקרבנות] הנשיאים.

אמרו בית הלל לבית שמי: לא מוטב ללמד קרבן יחיד מקרבן יחיד ולא ללמד קרבן יחיד מקרבן ציבור?

אמרו להם בית שמי: מוטב ללמד דבר שהוא נוהג לדורות מדבר שהוא נוהג לדורות, ואל תבא לי קרבן נשיאים שאינו נוהג לדורות.

תרגום לעבריתילפין לה לומדים אותה

גהראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף

בבלי חגיגה פרק א, ו ע״א · הלכה · סוגיא · בית שמאי: הראייה שתי כסף, עולה כולה לגבוה; בית הלל: החגיגה שתי כסף — ישנה לפני הדיבור, ונשיאים

הברייתא על משנה חגיגה א, ב (״בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף; ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף״) ושקלא וטריא עליה, עד ״עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי״; לפניה ״כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא, קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן״ (על משנה א, א), ואחריה ״אמר אביי: בית שמאי ורבי אלעזר ורבי ישמעאל כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי…״ — שיטות התנאים בעולה שבמדבר, עניין לעצמו (ו ע״א – ע״ב).

״קסברי בית הלל: עולת תמיד…; ובית שמאי סברי: עולת ראייה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 בסדר הפוך: ״קסברי בית שמאי: עולת ראייה הואי, ובית הלל סברי: עולת תמיד הואי״. ״ויזבחו זבחים שלמים״ — שם ובכ״י מינכן 6: ״ויזבחו זבחים שלמים ליי פרים״.

בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסףשתי כסף — שתי מעות כסף כו׳(משנה חגיגה א, ב)

תנו רבנן:

בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסףמעה כסף — מטבע קטן של כסף (שתות דינר), שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה;

ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים.

רש״י מצינו בעצרת — בפ׳ שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג).

ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה;

רש״י ישנה לפני הדיבור — קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואף על גב דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר׳ עקיבא (דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו׳ ולקמן פריך התם נמי עולה הואי.

ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות.

רש״י נשיאים — בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו׳ וכל בקר זבח השלמים וגו׳ (במדבר ז).

ובית הלל מאי טעמא לא אמרי כבית שמאימאי טעמא לא אמרי כבית שמאי — מה טעם אינם אומרים כבית שמאי??

דקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוהדקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה — מה שאמרת: ראייה עדיפה, שעולה כולה לגבוה — אדרבה, חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילותאדרבה, חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות — להפך, חגיגה עדיפה, שיש בה שתי אכילות (לגבוה ולבעלים);

רש״י שתי אכילות — מזבח ואדם: נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה.

ודקא אמרת נילף מעצרתודקא אמרת נילף מעצרת — ומה שאמרת: נלמד מעצרת — דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור.

ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי כבית הללמאי טעמא לא אמרי כבית הלל — מה טעם אינם אומרים כבית הלל??

דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבורדקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור — מה שאמרת: חגיגה עדיפה, שישנה (שהוקרבה) לפני הדיבור, לפני מתן תורה — ראייה נמי ישנהראייה נמי ישנה — גם ראייה ישנה לפני הדיבור;

רש״י ראייה נמי ישנה לפני הדיבור — דעולה נמי הוה התם.

ודקאמרת נילף מנשיאיםודקאמרת נילף מנשיאים — ומה שאמרת: נלמד מנשיאים — דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות.

רש״י מדבר הנוהג לדורות — כבשי עצרת.

ובית הלל, מאי שנאמאי שנא — מה שונה חגיגה דישנה לפני הדיבור — דכתיב וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים(שמות כד, ה)?

ראייה נמי הכתיבראייה נמי הכתיב — גם ראייה — הרי כתוב וַיַּעֲלוּ עֹולֹות!

קסבריקסברי — סוברים בית הלל: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואיעולת תמיד הואי — עולת תמיד היתה;

רש״י עולת תמיד הואי — חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה.

ובית שמאי סבריובית שמאי סברי — ובית שמאי סוברים: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואיעולת ראייה הואי — עולת ראייה היתה.

רש״י עולת ראייה הואי — על שם ויחזו את האלהים.

תרגום לעבריתשתי כסף שתי מעות כסף מעה כסף מטבע קטן של כסף (שתות דינר) מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי מה טעם אינם אומרים כבית שמאי? דקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה מה שאמרת: ראייה עדיפה, שעולה כולה לגבוה אדרבה, חגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות להפך, חגיגה עדיפה, שיש בה שתי אכילות (לגבוה ולבעלים) ודקא אמרת נילף מעצרת ומה שאמרת: נלמד מעצרת מאי טעמא לא אמרי כבית הלל מה טעם אינם אומרים כבית הלל? דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור מה שאמרת: חגיגה עדיפה, שישנה (שהוקרבה) לפני הדיבור, לפני מתן תורה ראייה נמי ישנה גם ראייה ישנה ודקאמרת נילף מנשיאים ומה שאמרת: נלמד מנשיאים מאי שנא מה שונה ראייה נמי הכתיב גם ראייה — הרי כתוב קסברי סוברים עולת תמיד הואי עולת תמיד היתה ובית שמאי סברי ובית שמאי סוברים עולת ראייה הואי עולת ראייה היתה

חלק ב

דברי התנאים

דמגיד שכולן כשרו לעולה

ספרי במדבר, פסקא נו · דרשת הפסוק · ״כל הבקר לעלה שנים עשר פרים״ · ״לעולה״ נאמר בכבש — ״כל הבקר לעלה״ מגיד שכולן כשרו לעולה, ולא אירע בהן פסול

״תלמוד לומר: כל הבקר לעלה״ — בכתב היד ״תלמוד לומר: פר אחד בן בקר״, ותוקן כדפוס, וכן במדבר רבה (להלן, ה) וכדרך הדרשה על ״וכל בקר זבח השלמים״ (ספרי, פסקא נז). ״שנים עשר״, ״נאמר״, ״אומר״, ״מלמד״ — בכתב היד בקיצור.

בדפוס: ״מלמד שכולם כשרו לעולה, או כבש שנתפרש בו כשר לעולה ושאר כולם לא כשרו לעולה״; ״מעלים על כל אחד ואחד שהקריב שנים עשר פרים, אילים שנים עשר, כבשים בני שנה שנים עשר״.

נוסח אחר: במדבר רבה יד, טז (להלן, ה), בלשון אחרת, ושם דרשה נוספת על האילים.

כׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים(במדבר ז, פז) — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) —

מלמד שכולם כשרו לעולה.

או כבשים, שנתפרש בו — כשר לעולה, ושאר לא הוכשרו לעולה?

תלמוד לומר: כׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה|פר אחד בן בקר —

מגיד שכולן כשרו לעולה.

מעלין על כל אחד ואחד שהקריב שנים עשר פרים ושנים עשר כבשים —

הן הן שהתנדבו, ולא אירע בהן פסול.

הכל הבקר והאילים כשרו לעולה

במדבר רבה, פרשה יד, טז · דרשת הפסוק · ״כל הבקר לעולה״ · נוסח אחר · כל הבקר והאילים כשרו לעולה

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא נו (לעיל, ד): ״ואיני יודע אם כשר לעולה או לאו, לפי שלא נאמר לעולה אלא בכבש״, ״כאלו הקריב״, ודרשה נוספת על האילים. ״בני שנה״ — מקומו חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא.

כׇּל הַבָּקָר לָעֹולָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים(במדבר ז, פז).

למה נאמר? לפי שהוא אומר פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו).

ואיני יודע אם כשר לעולה או לאו,

לפי שלא נאמר לְעֹולָה אלא בכבש.

ומנין שכשרו כולן לעולה?

לכך נאמר כׇּל הַבָּקָר לָעֹולָה —

מגיד שכלן כשרו לעולה.

ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר פרים.

והם הם שנתנדבו ולא אירע בהם פסול.

אלים שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בני שנה י״ב.

הטיל הכתוב לאילים בן פרים לכבשים.

לומר לך: מה פרים וכבשים שנתפרש בהן: לָעֹולָה כשרו כולן לעולה,

אף אילים כשרו כולן לעולה.

ומעלים על כל אחד ואחד כאלו הקריב י״ב אילים וי״ב כבשים.

והם הם שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ירושלמי, בבלי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דכׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה|פר אחד בן בקר— (הוספה)
הבני שנה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
§§122§§

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, פח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכב: וכל בקר זבח השלמים

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים(במדבר ז, פח)

״וכל בקר זבח השלמים״ — כל המינים כשרו לשלמים ולא אירע בהם פסול; הקרבה נאמרה באיל ולא בשור; וקרבן הנשיאים כולו כנגד הדורות, השבעים והששים (מדרש תדשא)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, במדבר רבה, ספרי זוטא, ויקרא רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמגיד שכולן הוכשרו לזבח השלמים

ספרי במדבר, פסקא נז · דרשת הפסוק · ״וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים״ · ״בקר״ נאמר בשלמי כל נשיא — ״וכל בקר זבח השלמים״ מגיד שכולן כשרו לזבח שלמים

״תלמוד לומר: וכל בקר זבח השלמים״ — בכתב היד ״תלמוד לומר: ולזבח השלמים״, ותוקן כדפוס, וכן במדבר רבה (להלן, ב) וכדרשת ״כל הבקר לעלה״ (פסקא נו). לפני ״מעלין״ בכתב היד ״או״ מחוקה. ״נאמר״, ״אומר״, ״השלמים״, ״עשרים וארבעה״, ״ששים״, ״המזבח״, ״המשח״ — בכתב היד בקיצור.

בדפוס: ״מלמד שכולם כשרו לזבח השלמים, או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים ושאר כולן לא הוכשרו״; ובסוף: ״זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו — לענין שאמרנו״ (במדבר ז, פח); בכתב היד ״ביום המשח אתו״ (ז, פד), והדרשה ״לעניין שאמרנו״ — ביום שנמשח בו ביום הקריב (פסקא נג, בפרשה קיח).

נוסח אחר: במדבר רבה יד, יז (להלן, ב), ובו ״ואילים ועתודים וכבשים לא הוכשרו״, ״אם אינו ענין ללמד על הבקר, תניהו ענין לאילים ועתודים וכבשים״ ו״כאלו כולן הקריבו״.

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים(במדבר ז, פח) — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז) —

מגיד שכולן כשרו לזבח שלמים.

או בקר, שנתפרש בו — כשר לזבח שלמים, ושאר לא הוכשרו לזבח שלמים?

תלמוד לומר: וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים|ולזבח השלמים —

מגיד שכולן הוכשרו לזבח השלמים.

מעלין על כל אחד ואחד שהקריב עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים —

הן הן שנתנדבו, ולא אירע בהן פסול.

זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ(במדבר ז, פד) — לעניין שאמרנו.

בכל המינים כשרו לזבח השלמים

במדבר רבה, פרשה יד, יז · דרשת הפסוק · ״וכל בקר זבח השלמים״ · נוסח אחר · כל המינים כשרו לזבח השלמים

נוסח אחר של ספרי במדבר, פסקא נז (לעיל, א); כאן ״אם אינו ענין ללמד על הבקר תניהו ענין לאילים ועתודים וכבשים״ ו״כאלו כולן הקריבו״.

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים(במדבר ז, פח).

למה נאמר? לפי שהוא אומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז) —

מגיד שכולן כשרו לזבח השלמים, או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים ואילים ועתודים וכבשים לא הוכשרו לזבח השלמים?

תלמוד לומר וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים:

אם אינו ענין ללמד על הבקר תניהו ענין לאילים ועתודים וכבשים שכלן כשרו לזבח השלמים.

ומעלים על כל אחד ואחד כאלו כולן הקריבו כ״ד פרים וס׳ אילים וס׳ עתודים וס׳ כבשים.

והם הם התנדבו לא אירע בהן פסול.

גאף הבהמות היו שוות

ספרי זוטא, במדבר ז, פה · דרשת הפסוק · ״כל כסף הכלים… כל הבקר לעלה… עתדים ששים כבשים בני שנה ששים״ · גם הבהמות היו שוות, גסה ודקה

״כסף שהיו שוין״ — בהורוביץ ״מדת הכלים שיהיו שווין״. בהורוביץ לפני כן דרשה על ״שלשים ומאה הקערה האחת״ (בין שוקלן כולן כאחת בין אחד אחד), ואחר כך על ״זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו״ — אינן בכתב היד.

״זאת חנכת המזבח״ בספרי זוטא שלפני כן — ״אין ידוע אם ביום שנגמרו… יכול שהוא נמשח מעתה? אמרת: אין עוד נמשח מעתה… מאת נשיאי ישראל… הכלים מקדשים״ — בפרשה קיח: זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו.

אין לי אלא כסף, שהיו שוין; בהמה גסה מנין — אם שחורות, שחורות; אם לבנות, לבנות?

תלמוד לומר: כׇּל הַבָּקָר לָעֹולָה(במדבר ז, פז).

אין לי אלא מדת בהמה גסה; מדת בהמה דקה מנין?

תלמוד לומר: עַתֻּודִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים(במדבר ז, פח).

חלק ב

דברי האמוראים

דוְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם — הקרבה באיל ולא בשור

ויקרא רבה, פרשה ב, יב · דרשת הפסוק · למה נאמרה הקרבה באיל ולא בשור: שלא יחשוב אדם לקנות רחמים בבשר הרבה, אלא יעשה מעשים טובים ויביא איל כחוש

בויקרא רבה הסעיף נספח, מכתב יד פריז 149 (וכן במרגליות). ״שנים עשר״ — לפניו בכתב היד ״כל״, ונמחק במאגרים. ״הקרבה״ (ולא נאמר הקרבה בשור) — אותיות מסופקות.

״לזה חטאת״ — במרגליות ״לזה חטאת ולזה חטאת״. ״אמרו לו״ — במרגליות ״אמרו לי״. אחרי ״ואעלה לגבי מזבח״ במרגליות: ״מה אם ישא הקב״ה פנים, אלא יעשה אדם מעשים טובים ובתלמוד תורה ויביא איל שכולו לאישים ויעלהו על המזבח״ — חסר בכתב היד, ולכן ״והריני עמו ברחמים״ נשאר בו בלא הקדמתו; ההשלמה כאן מסדר אליהו רבה. ״ומקבלם״ — במרגליות ״ומקבלני״.

הקריאות מסדר אליהו רבה, פרק ו, י (כתב יד וטיקן 31), שהדרשה כולה כתובה בו. אין בו ״רבותי, עפר אני תחת כפות רגליכם, אומר לפניכם דבר אחד. אמרו לו: אמור. אמר להם:״ (אלא ״אמרתי להן: רבותיי, שנים עשר נשיאים״) ולא ״הרבה״ (״שור שיש בו בשר״). ״חטאת לזה חטאת לזה״ — בכתב היד שם סימן חסר אחר ״חטאת״, והושלם על פי הדפוס; הדפוס מוחק ״(לזה אשם ולזה אשם)״, שאין אשם בקרבנות הנשיאים (במדבר ז). ״וכאן נאמר הקרבה באיל״ — בכתב היד שם ״הקרב׳״ בלי ״באיל״, והושלם מן הדפוס.

שור חסר ואיל שלם

בשור (סדר אליהו רבה: ובשור) הוא אומר: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם(ויקרא א, ט);

ובאיל הוא אומר: וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם(ויקרא א, יג).

מה (סדר אליהו רבה: ומה) בין איל לשור?

שור — חסר שתי וערב; איל (סדר אליהו רבה: ואיל) — אין חסר שתי וערב.

עפר אני תחת כפות רגליכם

אמרו (סדר אליהו רבה: ואמרו) חכמים: למדנו הקרבה לשור מן האיל, והקרבה לאיל מן השור.

אמרתי להם (סדר אליהו רבה: להן): רבותי, עפר אני תחת כפות רגליכם — אומר לפניכם דבר אחד.

אמרו לו: אמור.

אמר להם: רבותיי, שנים עשר נשיאים עמדו לחנוכת המזבח:

לזה עולה ולזה עולה (סדר אליהו רבה: עלה לזה, עלה לזה), לזה חטאת (סדר אליהו רבה: חטאת לזה חטאת לזה), לזה אשם ולזה אשם, לזה זבח השלמים ולזה זבח השלמים;

ונאמר שם הקרבה בשור ואיל (סדר אליהו רבה: ובאיל), וכאן נאמר הקרבה באיל, ולא נאמר בשור הקרבה (סדר אליהו רבה: הקרבה בשור).

ולמה נאמר הקרבה באיל, ולא נאמר הקרבה בשור?

כדי שלא יאמר אדם בעצמו: אלך ואעשה דברים מכוערים, דברים שאינם ראויים (סדר אליהו רבה: מכוערין ודברין שאינן ראויין),

ואביא שור שיש בו בשר הרבה, ואעלה לגבי מזבח (סדר אליהו רבה: על גבי המזבח) (סדר אליהו רבה: — מה אם ישא הקדוש ברוך הוא פנים? אלא יעשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה, ויביא איל כחוש שכולו לאישים, ויעלהו המזבח) —

והריני עמו ברחמים, ומקבלם (סדר אליהו רבה: ומקבלו) בתשובה.

לכך נאמר הקרבה באיל, ולא נאמר הקרבה בשור.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הנחשון וקרבנות הנשיאים — כנגד הדורות, השבעים והששים

אוצר מדרשים, מדרש תדשא (ברייתא דרבי פנחס בן יאיר), י · דרשת הפסוק · ראש חדש ניסן וששה דברים שנתחדשו; ״הקרב״ כנגד הפרה; הקערה כנגד אדם, המזרק כנגד נח, השבעים; וכל הקרבן כנגד מזלות, שנות העולם, ספרים ומשמרות

הסימן כולו, מ״ויהי המקריב ביום הראשון״ ועד ״ששים אותיות בברכת כהנים״. השמטות מן הקובץ, ולא מן הנוסח: ״[מעשה המשכן והמנורה והמזבח]״ בראש הסימן — כותרת המהדיר; ״[כאמור בסדר עולם רבא]״ אחרי ״אברהם בן ע׳ שנה בברית בין הבתרים״ — הערת המהדיר; ״(עת)״ אחרי ״אין את אלא זמן״ — פירוש; ״(יב״ב)״ אחרי ״מבית ראשון עד בית שני״ ו״(נ״א בן ל״ב)״ אחרי ״משה בן ארבעים״ — נוסחאות שבסוגריים; ״(תנ״ך)״ — פירוש ״כ״ד ספרים״. ״(שנים)״ אחרי ״כרובים״ ו״מנקיות״ — מנין הכלים, ונשאר. ״ראשון לשכינה״ ו״בד׳ אותיות״ — בסוגריים מרובעים בקובץ.

המדרש קורא ״ויהי תרח״ (במסורה: ויחי), ״הבאים מצרימה״ (במסורה: הבאה), ״אילים חמשה״ (במסורה: אילם), ״בני זרח… ודרדע״ (במסורה: ובני… ודרע), ״יודע נגן״ (במסורה: ידע).

מדרש תדשא הוא מקורן של דרשות במדבר רבה הפותחות ״רבי פנחס בן יאיר אמר״: ששת הדברים שנתחדשו בנחשון (במדבר רבה יג, י, בפרשה עז: וקרבנו), הקערה והמזרק כנגד הדורות (יד, יב, בפרשה עח: קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה), ושנים עשר הכלים והבהמות כנגד המזלות והשבטים (יד, יח, בפרשה קיט: קערת כסף שתים עשרה). שם הדרשות מורחבות (״קערת — עקרת״, גימטריאות, ארבעת הטבעים), ולכן נדפסו כל אחת במקומה. ״לתכלית שבעים נתלה על חמשים״ — מן הקרובה לפרשת זכור לרבי אלעזר הקליר (״זכור איש אשר הגויע אב״), וכן במדבר רבה שם.

ראש חדש ניסן — ששה דברים שנתחדשו

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) — ראש חדש ניסן היה.

בכל הקרבנות כתיב קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט), עַתֻּדִים(במדבר ז, כג) — חסר;

ובנחשון כתיב וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג), עַתּוּדִים(במדבר ז, יז) — מלא;

שנתחדשו בו ששה דברים לעולם:

ראשון לכהונה,

ראשון לנשיאים,

ראשון לקרבנות,

ראשון ליציאת מצרים,

ראשון לשכינה,

ראשון לאיסור הבמה — דכתיב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה וגו׳(דברים יב, יג).

ולכך יבא בן נחשון בשש מעלות, ויבנה יסוד בית המקדש,

כמא דתימאכמא דתימא — כמו שאתה אומר: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וגו׳ יודע נַגֵּן(שמואל א טז, יח).

בשני בניסן — הפרה

בשני בניסן, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, נעשה הפרה האדומה;

לכך כתיב: הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ בנשיא יששכר.

ולמה הוסיף הִקְרִב בד׳ אותיות חסר יו״ד?

אלא כנגד פרה, שיש בה ד׳ דברים: אדומה, תמימה, מום, עול.

בכלם כתיב בהם קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה) חוץ מיום שני;

ולמה הוסיף בו אֶת קׇרְבָּנוֹ?

אלא אין אֶת אלא זמן,

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג);

ומבני יששכר יצא שני למלך,

דכתיב: וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן(איכה ב, ו).

קערה ומזרק

קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת —

כֶּסֶף — על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ), והיא נעשית כנגד אדם הראשון.

שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — כנגד שת בנו, שנולד לק״ל שנה,

שנאמר: וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וגו׳(בראשית ה, ג);

וכנגד שני יעקב, שנאמר: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

וכנגד שני ימי יהוידע, שהיו שנותיו ק״ל.

מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, והוא נעשה כנגד נח.

שבעים שקל

שִׁבְעִים שֶׁקֶל — למה לא ששים ולא שמונים?

לפי שמתחלת הספר בראשית עד וְעָפָר תֹּאכַל(בראשית ג, יד) — ע׳ פסוקים;

וכן מתחלת ספר בראשית עד עַל גְּחֹונְךָ תֵלֵךְ — ע׳ שמות.

וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה(בראשית ה, יב) — הוא רביעי לדור ראשון.

ע׳ אומות מבני נח — כנגד שבעים שנה שהיה לתרח כשהוליד לאברהם,

שנאמר: ויהי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וגו׳(בראשית יא, כו).

ושנים היו בשני דורות של ע׳ שנים:

קינן בדור הראשון, שנאמר: וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וגו׳;

ותרח בדור שני.

אברהם בן ע׳ שנה בברית בין הבתרים.

דבר אחר:

כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד, שנאמר: וַיִּבְכּוּ אֹותוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם(בראשית נ, ג).

במשה רבינו כתיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, א),

וכתיב: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז).

שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם ע׳ פסוקים, ואלו הם: הנחש והמן הרשע —

מבְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) עד אָרוּר — ע׳ פסוקים;

ומאַחַר הַדְּבָרִים(אסתר ג, א) עד וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י) — ע׳ פסוקים;

כאשר יסד הפייטןיסד הפייטן — חיבר המשורר (בפיוטו): לתכלית שבעים נתלה על חמשים.

ושבעים המזרק האחד — כנגד שבעים נפש,

שנאמר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ מִצְרָיְמָה(דברים י, כב),

וכתיב: כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הבאים מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים(בראשית מו, כז).

כמו כן חיי דוד המלך — שבעים.

ואלו שבעים שנה חסרו מאדם הראשון:

כי אדם חי תתק״ל שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון: כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ וגו׳(בראשית ב, יז),

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים וכו׳.

שבעים במשכן ובמקדש

במשכן ע׳ עמודים היו, ואלו הן:

כ׳ בדרום, כ׳ בצפון, וי׳ במערב — והם הקרשים; וי׳ במזרח, וד׳ בפרכת, וחמשה בפתח המשכן, ואחד עמוד הענן — הרי שבעים.

ע׳ אמה היה המשכן — כנגד ע׳ ימים טובים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ואלו הן:

ז׳ ימי פסח, וח׳ ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, וחג שבועות, ונ״ב שבתות — הרי שבעים.

ע׳ כלים היו במקדש, ואלו הן:

ארון, כפורת, כרובים (שנים), שלחן, כפות, קשותקשות — קנים חלולים (שבשולחן), מנקיותמנקיות — יתדות (שבשולחן) (שנים) — הרי תשעה;

במנורה היו כ״ב גביעים, ט׳ פרחים, י״א כפתורים, ג׳ רגלים, ז׳ קנים, ז׳ נרות, מלקחים ומחתות — עולה שבעים.

שבעים סנהדרין היו.

מבית ראשון עד בית שני — שבעים, שנאמר: שָׁבֻעִים שִׁבְעִים וגו׳(דניאל ט, כד).

שבעים שמות להקדוש ברוך הוא, שבעים שמות לישראל, שבעים שמות לירושלם, שבעים שמות לתורה.

כף אחת ושאר הקרבן

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד) — כנגד עשרה מאמרות שברא בהן העולם, וכנגד עשרת הדברות, ועשר ספירות, ועשר אצבעות;

ומן אדם עד נח — עשרה דורות, ומנח עד אברהם — עשרה דורות;

עשרה שליטים באדם; עשר תולדות בתורה; עשרה נסיונות נתנסה אברהם.

פַּר אֶחָד(במדבר ז, טו) — כנגד אברהם, שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז);

אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק, שנפדה באיל, כמו שנאמר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל וגו׳(בראשית כב, יג);

כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד יעקב, שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל(ירמיה נ, יז);

ושְׂעִיר(במדבר ז, טז) אחד — כנגד יוסף, שנאמר: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים(בראשית לז, לא).

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם — כנגד משה ואהרן.

אילים חֲמִשָּׁה — כנגד חמשה איתני העולם: בְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל ודרדע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה(דברי הימים א ב, ו).

עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה — כנגד חמשה הרגשות וחמשה מורגשות; ועוד: המזבח חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב.

קַעֲרֹות כֶּסֶף(במדבר ז, פד) י״ב, מִזְרְקֵי כֶסֶף י״ב, כַּפּוֹת זָהָב י״ב — כנגד י״ב מזלות, וי״ב מנהיגים בנפש, שבטים י״ב, וכנגדם י״ב לחם הפנים על השלחן.

כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת(במדבר ז, פה) — ומשנברא העולם ועד שהיה משה בן ארבעים, שהתחיל להורות להם לישראל במצרים — עברו אלפים וארבע מאות שנה.

כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה(במדבר ז, פו) — כנגד ימי משה החסיד, שנאמר: וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹותוֹ(דברים לד, ז).

וכן קרבן נפשות כנגד אלו:

פרים י״ב — כנגד מלכים; אילים י״ב — כנגד נשיאים;

שעירי עזים — כנגד רוזנים, פחתים וסגנים;

כבשים — כנגד פקידים, שליטים, והכרתי והפלתי.

וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים(במדבר ז, פח) — כנגד כ״ד ספרים, וכנגד כ״ד משמרות, וכפרה על כ״ד אלפים שמתו בבעל פעור.

אֵילִים שִׁשִּׁים עַתֻּודִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים — כנגד ששים רבוא, וכנגד סוד שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח),

וכנגד בית שני שנבנה ששים על ששים: רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּיןרומה אמין שתין פתיה אמין שתין — רומו – אמות שישים, רחבו – אמות שישים(עזרא ו, ג).

אלישע שמש לישראל ששים שנה; וכנגד שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹולוֹת(מלכים א ד, יג);

וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו);

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ(שיר השירים ג, ז);

יְבָרֶכְךָ יְיָ(במדבר ו, כד) — ששים אותיות בברכת כהנים.

תרגום לעבריתכמא דתימא כמו שאתה אומר רומה אמין שתין פתיה אמין שתין רומו – אמות שישים, רחבו – אמות שישים יסד הפייטן חיבר המשורר (בפיוטו) קשות קנים חלולים (שבשולחן) מנקיות יתדות (שבשולחן)

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, במדבר רבה, ספרי זוטא, ויקרא רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים|ולזבח השלמים— (הוספה)
הראשון לשכינה— (הוספה)
הבד׳ אותיות— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
ויקרא רבהכתב יד פריז 149
אוצר מדרשיםאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
§§123§§

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל־אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכג: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט)

״ובבא משה אל אהל מועד״ — ״ולא יכל משה״ כל זמן שהיה הענן שם; ״מאהל מועד״ ו״מעל הכפרת״ — הקול יורד לבין הכרובים; שלשה עשר מיעוטים מיעטו את אהרן; ומשה ובלעם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, בבלי, תנחומא, מדרש שמואל, במדבר רבה, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמאהל מועד ומעל הכפרת — שני כתובים יתקיימו במקומן

ספרי במדבר, פסקא נח · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ · שני כתובים יתקיימו במקומן: משה נכנס ועומד באהל, והקול יורד משמי שמים לבין הכרובים; שלשה עשר מיעוטים מיעטו את אהרן

״הרי שלשה עשר״ (בשנייה) — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״אומר״, ״מאהל מועד״, ״תלמוד לומר״, ״נאמר״, ״כתובים״, ״הכתוב״, ״משה״, ״לדבר״, ״וישמע״, ״ישראל״, ״במצרים״ — בכתב היד בקיצור.

בדפוס: ״תלמוד לומר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת״; ״כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? זו מדה בתורה: שני כתובים זה כנגד זה…״; ובמנין המיעוטים: ״וידבר אליו, ונועדתי לך שם ודברתי אתך, אשר אועד [לך] שמה, לדבר אליך שם, ביום צוותו, את אשר יצוה, את כל אשר אצוה אותך״.

מקבילות: במדבר רבה יד, יט (להלן, ז), ושם ״כמין טילון שלאש״ ודברי רבי יוסי הגלילי; ספרא, נדבה, פרשה ב, ט (חילופיו שם), ובו דברי רבי יוסי הגלילי ובלא ״מאהל מועד… מעל הכפרת״.

ספרא, נדבה, פרשה א, יח–יט ופרשה ב, ט (״כתוב אחד אומר ובבא משה… וכתוב אחר אומר ולא יכל משה״; ״ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת״; שלשה עשר מיעוטים) — כמעט מלה במלה בבמדבר רבה יד, יט, וחילופי הספרא שם: להלן, ז.

המשך הפסקא — ״וישמע את הקול: שומע אני קול נמוך…״, דברי רבי יאשיה ורבי יונתן — בפרשה קכד: וישמע את הקול מדבר אליו.

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט) —

לפי שהוא אומר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א) —

שומע אני: מאהל מועד ממש?

תלמוד לומר: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי(שמות כה, כב).

אי אפשר לומר מֵאֹהֶל מוֹעֵד — שכבר נאמר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת;

ואי אפשר לומר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת — שכבר נאמר מֵאֹהֶל מוֹעֵד.

כיצד נתקיימו שני כתובים זה כנגד זה, והרי הן סותרין זה על ידי זה?

יתקיימו במקומן, עד שיבא כתוב אחד ויכריע ביניהם.

מה תלמוד לומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד?

מגיד הכתוב: שהיה משה נכנס ועומד באהל,

וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים,

והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.

רבי יהודה בן בתירה אומר:

הרי שלשה עשר מיעוטין — מיעט את אהרן מכל דיברות שבתורה.

ואילו הן:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ;

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו;

וַיְדַבֵּר אֵלָיו;

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ;

אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ(שמות ל, ו) שם;

בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא ז, לח);

אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה(שמות לד, לד);

אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אתך;

ואחת במצרים, ואחת בסיני, ואחת באהל מועד.

הרי שלשה עשר מיעוטין — מיעט את אהרן מכולם.

בשלש מדות במשה ובבלעם

ספרי זוטא, במדבר ז, יא · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד״ · משה מדבר עומד, פה אל פה ופנים אל פנים; בלעם נופל ויודע מה עתיד לדבר עמו; רבי שמעון: אף משה בכל שעה שירצה

סוף הסימן על ״ויאמר יי אל משה נשיא אחד ליום״ (נחשון מקריב ראשון; ארבע שמחות ואבל אחד של אלישבע) — הסימן כולו בפרשה ע: נשיא אחד ליום. בהורוביץ ״משה ובלעם״ חלק מן הדרשה על ״ובבא משה״ (ז, פט).

בהורוביץ, בסוגריים, השלמות רבות (״ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל״, ״שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה״…), ואין הן בכתב היד. מקבילות: ספרי דברים, פסקה שנז (״ומה בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם… משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך״); במדבר רבה יד, כ (להלן, ח).

שלש מדות היו בו ביד משה, מה שלא היה ביד בלעם:

משה היה מדבר עומד, שנאמר: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹוד(דברים ה, כח);

משה היה מדבר פה אל פה, שנאמר: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ(במדבר יב, ח);

משה היה מדבר פנים אל פנים, שנאמר: וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים(שמות לג, יא).

בלעם היה מדבר עמו נופל, שנאמר: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).

בלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו, שנאמר: וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).

משלו משל: לטבחו של מלך, שהיה יודע מה המלך מקריב על שלחנו —

כך בלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו.

בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה.

רבי שמעון אומר:

אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(במדבר ז, פט) —

כיון שהיה רוצה, היה נכנס והוא מדבר עמו.

גכמין סילון של אש — לבין שני הכרובים

ספרי זוטא, במדבר ז, פט · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו… מבין שני הכרבים וידבר אליו״ · שני כתובים: ובבא משה ולא יכול משה; סילון של אש בין הכרובים

״שומע אני כאלו…״ — בהורוביץ ״שומעני״. ״מן השמים השמיעך את קולו״ — דברים ד, לו; ״כי מן השמים דברתי עמכם״ — שמות כ, יט.

מקבילות: במדבר רבה יד, יט (להלן, ז), וספרא, נדבה, פרשה א, יח (חילופיו שם; ״כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וכתוב אחר אומר ולא יכל משה לבא אל אהל מועד״), ושם ההכרעה ״כי שכן עליו הענן״.

כתוב אחד אומר: וּבְבֹא מֹשֶׁה(במדבר ז, פט); וכתוב אחר אומר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה(שמות מ, לה).

כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?

אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ — אמר וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה, מפני המחבלים שנתנה רשות לחבל;

ובזמן ששכינה מסתלק מן הארץ — אמר וּבְבֹא מֹשֶׁה: כיון שהיה נכנס, היה מדבר עמו.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

שומע אני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם, שנאמר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹולוֹ(דברים ד, לו), כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט).

ומה אני מקיים וּבְבֹא מֹשֶׁה?

אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים, ומדבר עמו, שנאמר:

מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

חלק ב

דברי האמוראים

דלחלק לו כבוד למשה

בבלי יומא פרק א, ד ע״ב · סוגיא · ״ויקרא אל משה״ — לחלק לו כבוד; ״קול לו״ — משה שמע וכל ישראל לא שמעו; הא בסיני הא באהל מועד

״אמר מר״ — על הברייתא שלמעלה (ד ע״ב): ״ויכסהו הענן להר, ויקרא אל משה — משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה; רבי נתן אומר…״, על ״ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן״ (שמות כד, טז). לפני הסוגיא: ״אמר לך רבי יוסי הגלילי: ארבעין דהר בהדי ששה דפרישה״; אחריה: ״רבי זריקא רמי קראי קמיה דרבי אלעזר… ולא יכול משה לבא אל אהל מועד״.

״קול לו, קול אליו״ — לשון הברייתא (ספרא, ויקרא א) על ״וישמע את הקול מדבר אליו״ (במדבר ז, פט).

״מסייע ליה לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר…״ — אינו בכ״י אוקספורד 366, ושם: ״אמ׳ מר: ויקרא יי למשה, וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלוק לו כבוד למשה״; בכ״י מינכן 95 הוא בהוספה (בסוגריים מרובעים במהדורת העדים), אחרי ״לחלוק לו כבוד למשה״.

אמר מראמר מר — אמר החכם (במה ששנינו):

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(שמות כד, טז) — משה וכל ישראל עומדין.

מסייע ליהמסייע ליה — מסייע לו, (הברייתא) תומכת בדברי לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה — משה וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק לו כבוד למשה.

מיתיבימיתיבי — מקשים (מברייתא):

״קול לו, קול אליו — משה שמע, וכל ישראל לא שמעו״!

רש״י קול לו קול אליו — וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט) לו היה יכול לומר וכתב מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת לא היה הקול נשמע לישראל דהאי קרא דוישמע את הקול באהל מועד כתיב רישיה דקרא ובבא משה אל אהל מועד וגו׳ (במדבר ז׳:פ״ט).

לא קשיאלא קשיא — אין זה קשה, אין סתירה: הא בסיניהא בסיני — זו (״משה וכל ישראל״) — בסיני,

הא באהל מועדהא באהל מועד — וזו (״משה שמע ולא ישראל״) — באהל מועד.

ואי בעית אימאואי בעית אימא — ואם תרצה, אמור, לא קשיא: הא בקריאההא בקריאה — זו — בקריאה (״ויקרא״, ששמעו כולם),

הא בדבורהא בדבור — וזו — בדיבור (ששמע משה לבדו).

תרגום לעבריתאמר מר אמר החכם (במה ששנינו) מסייע ליה מסייע לו, (הברייתא) תומכת בדברי מיתיבי מקשים (מברייתא) לא קשיא אין זה קשה, אין סתירה הא בסיני זו (״משה וכל ישראל״) — בסיני הא באהל מועד וזו (״משה שמע ולא ישראל״) — באהל מועד ואי בעית אימא ואם תרצה, אמור הא בקריאה זו — בקריאה (״ויקרא״, ששמעו כולם) הא בדבור וזו — בדיבור (ששמע משה לבדו)

הבָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ — גדולים צדיקים יתר ממלאכי השרת

תנחומא, ויקרא א · דרשה · ״ויקרא אל משה״ · ״ברכו יי מלאכיו״ — הנביאים; ״גבורי כח״ — ישראל, שומרי שביעית, משה; ״כי רב מאד מחנהו״ — המלאכים, ״מחנה אלהים זה״; ״וכי עצום עשה דברו״ — הצדיק, משה ששמע קול הדיבור, והקול שהלך אליו בלבד

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ(תהלים קג, כ)

״ילמדנו רבינו״ — כך בכתב היד, ואין אחריו שאלת הלכה; בתנחומא בובר אין ״ילמדנו רבינו״. ״קול הדיבור, שנאמר: אם יוספים אנחנו לשמוע״ — הושלם במאגרים (בכתב היד חסר בדילוג). ״ריבבן״, ״נפשי״ — אותיות מסופקות. ״בציווי״ — הבי״ת מסומנת במאגרים כטעות.

אחרי הפתיחתא, באותה פסקה, עוד שתי פתיחות קצרות ל״ויקרא אל משה״: ״זה שאמר הכתוב: כי טוב אמור לך עלה הנה״ (רבי תנחום) ו״רבי תנחומא פתח: יש זהב ורב פנינים״ — אינן על פסוקנו.

תנחומא בובר, ויקרא א — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיו כאן; בו ״שדהו מובקרת ואילנותיו מובקרין״, ״שאין גבור כח כמשה״, ״הוי קשה כחן של צדיקים״, ובסוף ״לכך נאמר גבורי כח עושי דברו״, בלי שתי הפתיחות שאחריה. נוסח אחר של דברי רבי הונא, רבי יצחק ורבי תנחום בר חנילאי — במדרש תהלים, מזמור קג, יח.

״שלח מלאך ויוציאם״ — כך בכתב היד (במדבר כ, טז: וישלח מלאך ויצאנו ממצרים). המדרש קורא ״ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים״ (דברי הימים ב לו, טז; במסורה: האלהים), ״וכי עצום עשי דברו״ (יואל ב, יא; במסורה: כי עצם עשה דברו), ״וריבי ריבבן קודמוהי״ (דניאל ז, י; במסורה: ורבו רבבן קדמוהי), ״ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי ענן יי על המשכן״ (שמות מ, לה ו־לח).

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א).

ילמדנו רבינו.

זה שאמר הכתוב:

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ(תהלים קג, כ).

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו — אלו הנביאים, שנקראו מלאכים,

שנאמר: שלח מַלְאָךְ ויוציאם(במדבר כ, טז);

וכן הוא אומר: וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אלהים(דברי הימים ב לו, טז).

ורב הונא בשם רבי אחא אמר:

אלו ישראל, שהן גִּבֹּורֵי כֹחַ;

עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ — אלו ישראל, שהקדימו עשייה לשמיעה.

רבי יצחק נפחא אמר:

אלו שומרי שביעית.

ולמה נקרא שמם גִּבֹּורֵי כֹחַ?

שרואה שדהו מופקרת (תנחומא בובר: מובקרת), ואילנותיו מופקרין, והסייגין מפורצין, ורואה פירותיו נאכלין —

וכובש יצרו ואינו מדבר.

ושנו רבותינו: איזהו גיבור? הכובש את יצרו(משנה אבות ד, א).

רבי תנחום בר חנילאי אמר:

גבור בכח — זה משה, שאין גבור כמשה.

שישראל עומדין לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע קול הדיבור, שנאמר: אִם יֹוסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹועַ(דברים ה, כב) אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ —

ומשה לא ניזק.

ללמדך שגדולים צדיקים יתר ממלאכי השרת;

שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו, אלא עומדין ומזדעזעין (תנחומא בובר: ומרתחין) ונבהלין,

והצדיקים יכולין לשמוע קולו,

שנאמר: וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ(יואל ב, יא).

כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ — אילו המלאכים,

שנאמר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג);

וכן הוא אומר: אֶלֶף אַלְפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּישמשוניה — ישרתוהו וריבי ריבבןוריבי ריבבן — ורבי רבבות קָודָמוֹהִי יְקוּמוּןקודמוהי יקומון — לפניו יעמדו(דניאל ז, י).

ומי קשה מהן? הצדיקים,

שנאמר: וכי עָצוּם עשי דְבָרוֹ — זה צדיק שעושה דברו.

ומי הוא זה? זה משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: עשה לי משכן,

ועמד ונזדרז ועשאו;

והיה עומד לעצמו מבחוץ, שהיה מתירא לבוא אל אהל מועד,

שנאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה) כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לח).

אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דרך ארץ שמשה מצטער עומד מבחוץ ואני מבפנים;

אלא הריני קורא אותו.

לכך כתיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.

הרי כחן של צדיקים, שיכולין לשמוע את קולו.

וכן בשמואל כתיב: וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁומֵעַ עַבְדֶּךָ(שמואל א ג, י).

לפיכך אמר דוד: גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

ואם תאמר: כשהיה מדבר עם משה — בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה משה יכול לשמוע?

לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה, ששמעו ישראל קולו ומתו בדיבר ראשון,

שנאמר: אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ וגו׳;

וכן הוא אומר: נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ(שיר השירים ה, ו).

ומניין שבקול מתן תורה היה מדבר?

שכן הוא אומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ(תהלים כט, ד);

וכן הוא אומר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט) —

הקול שהיה יודע במתן תורה,

שנאמר: קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה).

ושהיה מדבר על כל דיבור ודיבור, ועל כל אמירה וציווי.

שמא תאמר: ישראל שומעין את הקול מבחוץ?

תלמוד לומר: וַיִּשְׁמַע — הוא שומע בלבד.

וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין?

לפי שגזר הקדוש ברוך הוא על הדיבור שיוצא והולך אצל משה,

ועושה לו הקדוש ברוך הוא שביל שבו יצא הקול, עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן,

שנאמר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל(איוב כח, כה) — שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, הכל במשקל;

וכן הוא אומר: וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹולוֹת(איוב כח, כו) — שעשה לו הקדוש ברוך הוא דרך לאותו הקול, שילך אצל משה בלבד,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו — אליו היה נשמע, ולא לאחר.

לכך כתיב: גִּבֹּרֵי כֹחַ עושה דְבָרוֹ.

תרגום לעבריתישמשוניה ישרתוהו וריבי ריבבן ורבי רבבות קודמוהי יקומון לפניו יעמדו

ואף את כשתהא צריך דבר — תהא בא אצלי

מדרש שמואל, פרשה ט, ז · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ · ״כי יבא אלי העם לדרש אלהים״ — מדה כנגד מדה: אף משה בא אל אהל מועד

אחת מסדרת דרשות ״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר הקדוש ברוך הוא ל…״ (ליהודה, למשה, לרחב, לחנה) שבפסקה שלפני כן; בפסקה עצמה לפניה ״אמר רבי אבהו: בשעה שהלך עבד מלך הכושי להעלות את ירמיהו מן הבור…״ — עניין אחר.

״כי יבא העם לדרוש אלהים״ — כך בדפוס (שמות יח, טו: כי יבא אלי העם). ״לנורא״ — הנו״ן מסופקת. ״אמר״ — בדפוס ״אמ׳״.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

את אמרת: כִּי יָבֹא העם לדרוש אֱלֹהִים(שמות יח, טו) —

דצריך לנורא יפיח בהדצריך לנורא יפיח בה — מי שצריך לאש — ינפח בה (בעצמו);

אף את, כשתהא צריך דבר — תהא בא אצלי.

הדא הוא דכתיב:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט).

תרגום לעבריתדצריך לנורא יפיח בה מי שצריך לאש — ינפח בה (בעצמו)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

זשני כתובים המכחישים — ושלשה עשר מיעוטים

במדבר רבה, פרשה יד, יט · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד״ · שני כתובים המכחישים זה את זה, ושלשה עשר מיעוטים שמיעטו את אהרן

מקבילות: ספרי במדבר, פסקא נח (לעיל, א; ״וידבר יי אליו מאהל מועד… עד שיבא כתוב אחד ויכריע ביניהם״, ודברי רבי יהודה בן בתירה), בלא דברי רבי יוסי הגלילי ובלא ״כמין טילון שלאש״; ספרי זוטא, במדבר ז, פט (לעיל, ג), בהכרעה אחרת (״בזמן ששכינה מגעת לארץ… ובזמן ששכינה מסתלק״). ״וכן הוא אומר: וסכותי כפי עליך עד עברי, מכאן שניתנה רשות למחבלין לחבל״ — מכתב יד ששון 920. ״יבואון״ — בכתב היד ״יביאון״, מסומן במאגרים ״כך״.

ספרא — הדרשה כמעט מלה במלה בשלושה מקומות: נדבה, פרשה א, יח (״כתוב אחד אומר… נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו״), פרשה טו, יט (״הרי הוא אומר: ולא יכלו הכהנים… כשישוב אפי יבואון אל מנוחתי״) ופרשה ב, ט (״שלשה עשר דברות… מיעט את אהרן מדברות אהל מועד״); חילופיו בפנים. בספרא אין ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ בראש הדרשה, ולא ״אל אהל מועד לדבר אתו… כמין טילון שלאש… מבפנים״ (דברי ספרי במדבר); ״לשם״ (לא היה משה נכנס לשם) אינו בספרא; ובפסוקים: ״ולא יכל משה לבא״, ״לעמד לשרת מפני הענן״ (בלי ״כי מלא כבוד יי את בית יי״), ״וסכתי כפי״. בדפוס ספרא ״ניתנה רשות למלאכים לחבל״.

״וכן הוא אומר: ולא יכלו הכהנים… אל מנוחתי״ — בספרא, נדבה, פרשה א, יט, בשם רבי יוסי הגלילי: ״רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר…״.

ספרא, נדבה, פרשה ב, ט — על ״אליו״ (ויקרא א, א): ״אליו — למעט את אהרן. אמר רבי יהודה בן בתירה: שלושה עשר דיברות…״. ברשימת המיעוטים שבספרא: ״ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו; וישמע את הקול מדבר אליו; וידבר אליו; ונועדתי לך ודברתי אתך; אשר איועד לך לדבר אליך; ביום צותו; את אשר יצוה; את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל; ויהי ביום דבר יי אל משה בארץ מצרים; ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר יי את משה בהר סיני; ויקרא אל משה וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר״ (״אשר איועד לך לדבר אליך״ — צירוף של שמות ל, ו ושמות כט, מב). ובדברי רבי יוסי הגלילי בספרא: ״ביום דיבר יי את משה בהר סיני״, ״ויקרא אל משה וידבר יי אליו מאהל מועד לאמר״. בדפוס ספרא: ״בשלשה מקומות נאמרה בתורה דבר למשה… כל התורה כולה״, ובסוף ״דבר אל משה ולא לאהרן״; ובדפוס הרשימה מסתיימת ״ויקרא אל משה וידבר אליו״.

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט):

כתוב אחד אומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹוהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ,

וכתוב אחר אומר וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה).

אי איפשר לומר: וּבְבֹא מֹשֶׁה שהרי כבר נאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה.

אי איפשר (ספרא: ואי איפשר לומר) וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה שכבר (ספרא: שהרי כבר) נאמר: וּבְבֹא מֹשֶׁה וגו׳.

הכריע כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן.

אמור (ספרא: אמר) מעתה: כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס לשם.

נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו.

וכן (ספרא: הרי) הוא אומר וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹוד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת בֵּית יְיָ(מלכים א ח, יא).

מלמד שניתנה רשות למחבליםלמחבלים — למלאכי חבלה לחבל.

וכן הוא אומר וסכותי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי(שמות לג, כב).

מכאן (ספרא: מלמד) שניתנה רשות למחבלין (ספרא: למחבלים) לחבל.

וכן הוא אומר אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹואוּן אֶל מְנוּחָתִי(תהלים צה, יא).

כשישוב אפי יבואון אל מנוחתי.

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.

למה נאמר? לפי שהוא אומר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר(ויקרא א, א).

שומע אני מאהל מועד ממש.

תלמוד לומר וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת(שמות כה, כב).

אי איפשר לומר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד שכבר נאמר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת.

ואי איפשר לומר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת שהרי כבר נאמר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד.

כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? זו מדה בתורה.

שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על ידי זה יתקיימו במקומן עד שיבא כתיב אחר ויכריע ביניהם.

מה תלמוד לומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ?

מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד מן השמים כמין טילוןטילון — צינור (של אש) שלאש לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.

לְדַבֵּר אִתּוֹ.

אמר רבי יהודה בן בתירא:

שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו שלשה עשר מיעוטיםמיעוטים — מלים הבאות למעט —

ללמדך שלא לאהרן נאמר (ספרא: נאמרו) אלא למשה שיאמר לאהרן.

ואלו הן: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם.

וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ.

אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה(שמות כט, מב).

לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.

בְּיוֹם צַווֺּתוֹ(ויקרא ז, לח).

אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּוה(שמות לד, לד).

ואת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות ו, כח).

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אל מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי(במדבר ג, א).

וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

הרי שלשה עשר מיעוטין, מיעט (ספרא: ומיעט) את אהרן מכולם.

רבי יוסי הגלילי אומר: בשלשה מקומות נאמרו בתורה (ספרא: נאמרה התורה):

בארץ מצרים ובהר סיני ובאוהל מועד.

בארץ מצרים מהו (ספרא: מה הוא) אומר?

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.

בהר סיני מהו (ספרא: מה הוא) אומר?

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אל מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי.

מיעט את אהרן מדברות הר סיני.

באהל מועד מהו אומר?

וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד.

מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.

תרגום לעבריתלמחבלים למלאכי חבלה טילון צינור (של אש) מיעוטים מלים הבאות למעט

חנבואת משה ונבואת בלעם

במדבר רבה, פרשה יד, כ · דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ · ההפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם

מקבילות: ספרי זוטא, במדבר ז, יא (לעיל, ב); ספרי דברים, פסקה שנז (״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה — אבל באומות העולם קם… זה בלעם בן בעור״, ומשל טבחו של מלך).

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט).

תני:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה(דברים לד, י).

בישראל לא קם אבל באומות העולם קם,

כדי שלא יהיה פתחון פהפתחון פה — פתח לטעון, טענה לאומות העולם לומר:

אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא.

ואי זה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.

אלא הפרש בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם.

שלש מדות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם:

משה היה מדבר עמו עומד,

שנאמר וְאַתָּה פֹּה עֲמֹוד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳(דברים ה, כח).

ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל,

שנאמר נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).

משה היה מדבר עמו פה אל פה,

שנאמר פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ(במדבר יב, ח).

ובבלעם נאמר שֹׁומֵעַ אִמְרֵי אֵל.

שלא היה מדבר עמו פה אל פה.

משה היה מדבר עמו פנים בפנים,

שנאמר וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים(שמות לג, יא) בפנים.

ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים.

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳(במדבר כג, ז).

שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה:

משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו,

שנאמר נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה;

משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו,

שנאמר וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).

משל: טבחו של מלך

משלו משל לטבחולטבחו — לממונה על מטבחו שלמלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

כך בלעם היה יודע מה עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עמו.

בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה,

שנאמר נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.

היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל.

ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה.

רבי שמעון אומר: אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה.

שנאמר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.

מיד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

תרגום לעבריתפתחון פה פתח לטעון, טענה לטבחו לממונה על מטבחו כמה דתימר כמו שאתה אומר

טיִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ — כל מצות התורה מעל ארון העדות

פתרון תורה, וזאת הברכה · דרשה · ״ישא מדברתיך… תורה צוה לנו משה מורשה״ · ענן המשכן ענן קטרת; כל מצות התורה נצטוו ממשכן מעל ארון העדות; ״מורשה״ — מאורסה, משל הסבלונות

״ישא מדברותיך״ — כך בקובץ (במסורה: מדברתיך). ״הנה נוסע וחנה מניהוג הזה שהגה גת״ — כך בקובץ, ואינו מובן. אחרי ״על כל מחנה״ בקובץ ״(ומחנה)״ בסוגריים. ״ויקם יעקב וישא את נשיו״ — בבראשית לא, יז: ״וישא את בניו ואת נשיו״. ״מנורת״ — במסורה: מנרת.

יִשָּׂא מדברותיך(דברים לג, ג) — הנה נוסע וחנה מניהוג הזה שהגה גת,

שלשון נשיאה יפול על נסיעה והליכה ממקום למקום,

שנאמר: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וגו׳(בראשית כט, א);

וגם יפול נסיעת בני הבית, נשים וטפים ונכסים, להלוך ממקום למקום,

שנאמר: וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא(בראשית לא, יז) את נשיו וגו׳,

ואומר: וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ וגו׳(בראשית לא, יח).

וכל נסיעותם היה מפי רחום,

שנאמר: אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ שָׁמָרוּ(במדבר ט, כג).

וענן המשכן — ענן קטרת היה, וחוץ מן ענן הגדול שהיה סוכך על כל מחנה ישראל.

ומשכן — מקום ארון היה בלבד;

ולא היה במשכן חוץ מן ארון, ולוחות בתוכו, וספר תורה בצדו.

וכל מצות התורה נצטוו לישראל ממשכן, מעל ארון העדות,

שנאמר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(במדבר ז, פט).

תּוֹרָה וגו׳(דברים לג, ד) —

כל מצות התורה שימעשימע — השמיע למשה ממשכן, ומשה צוה לישראל,

שנאמר: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה וגו׳.

דבר אחר:

מוֹרָשָׁה — אל תאמר מוֹרָשָׁה אלא מאורסה.

מה דרכה של ארוסה?

בשעה שהיא בבית אביה — בעלה מביא עליה סיבלונותסיבלונות — מתנות החתן לכלתו בימי האירוסין לבית אביה;

נישאת — היא גונבת מבית אביה ומביאה אצל בעלה.

כך תורה:

כשהיתה בשמים — היו בני ישראל מביאין סובלונות,

שנאמר: וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וגו׳(שמות כה, כג), וְעָשִׂיתָ מנורת(שמות כה, לא);

וכיוון שניתנה להם — אמרו לה: הביאי לנו ברכות מבית אביך.

אמרה להן: אני מביאה,

שנאמר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וגו׳(משלי ח, כא).

תרגום לעבריתסיבלונות מתנות החתן לכלתו בימי האירוסין שימע השמיע

חילופי נוסח והשלמות

ספרי במדבר, ספרי זוטא, בבלי, תנחומא, מדרש שמואל, במדבר רבה, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
הקול הדיבור, שנאמר: אִם יֹוסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹועַ(דברים ה, כב)— (הוספה)
הוציוויבציווי
זיבואוןיביאון

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש שמואלנוסח מאגרים (האקדמיה ללשון העברית)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§124§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכד: וישמע את הקול מדבר אליו

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט)

״וישמע את הקול״: הקול המתפרש בכתובים, שנפסק בפתח האהל ולא שמעו אלא משה; קול גדול וקול דממה דקה; משה שמע את הקול כמות שהוא, ובת הקול שמהר חורב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרא, ספרי במדבר, מסכת כלה רבתי, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה, מדרש זוטא §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמֵאֹהֶל מוֹעֵד — הקול נפסק בפתח האהל

ספרא, נדבה, פרשה ב, טו · דרשת הפסוק · ״מאהל מועד״ · הקול החזק שבתהלים כט נפסק ולא יצא חוץ לאהל

״הקול״ (שהיה הקול נפסק, בראשונה) — הה״א הושלמה במאגרים. ״קול״ (שאין תלמוד לומר קול) — מן ״וישמע את הקול״ (במדבר ז, פט); בדפוס ״שאין תלמוד לומר הקול, ומה תלמוד לומר הקול? הקול המתפרש בכתובים״.

נוסח אחר: במדבר רבה יד, כא (להלן, ה), כמעט מלה במלה, ושם בסדר אחר (״וישמע את הקול — יכול שהיה קול נמוך״ תחילה, ואחר כך ״יכול שהיו שומעים אותו מבחוץ? תלמוד לומר: וידבר יי אליו מאהל מועד״) ובתוספת ״קול יי יחיל מדבר״, ״קול יי יחולל איילות״.

״קול לו — אוציא את ישראל… ולא אוציא את אהרן עצמו״ (ספרא, נדבה, פרשה ב, יג) — בנוסח במדבר רבה יד, כא (להלן, ה), וחילופי הספרא שם.

מֵאֹוהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א) —

מלמד שהיה הקול נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאוהל.

יכול מפני שהיה קול נמוך?

תלמוד לומר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט).

שאין תלמוד לומר קול — אלא הקול המיתפרש בכתובים.

ומהוא הקול המיתפרש בכתובים?

קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ, קוֹל יְיָ בֶּהָדָר(תהלים כט, ד);

קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן(תהלים כט, ה);

קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז).

אם כן, למה נאמר מֵאֹוהֶל מוֹעֵד?

מלמד שהיה הקול ניפסק, ולא היה יוצא חוץ לאוהל.

בקול גדול וקול דממה דקה

ספרי במדבר, פסקא נח · דרשת הפסוק · ״וישמע את הקול״ · כשהקדוש ברוך הוא מדבר הכל שותקים; או: הוא מדבר בקול גדול ומלאכי השרת בקול נמוך

״בהיות הבקר ויהי קולות וברקים״ — בכתב היד בקיצור, ונפתח כלשון המקרא. ״רבי [י]אשיה״ — היו״ד הושלמה במאגרים.

בדפוס: ״כיצד יתקיימו שני כתובים הללו״; ״דומו יושבי אי סוחר ציון עובר ים מלאוך״; ״ואחר האש קול דממה דקה״; ״כשהקב״ה מדבר בקול גדול מלאכי השרת מדברים בקול נמוך, שנאמר: על חומותיך הפקדתי שומרים… עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ״.

ראש הפסקא (״ובבא משה אל אהל מועד… שלשה עשר מיעוטין״) — על ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״. מקבילה: ילקוט שמעוני, במדבר ז, פט, כלשון הדפוס.

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט) —

שומע אני קול נמוך?

תלמוד לומר: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְיָ אֶל כׇּל קְהַלְכֶם(דברים ה, יט).

כתוב אחד אומר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹות הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹולֹות וּבְרָקִים(שמות יט, טז),

וכתוב אחר אומר: קוֹל דְּמָמָה דַקָּה(מלכים א יט, יב).

כיצד נתקיימו שני כתובים?

כשהקדוש ברוך הוא מדבר — הכל שותקין,

שנאמר: דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי(ישעיה כג, ב),

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן(ויקרא י, ג).

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:

כתוב אחד אומר: קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף,

וכתוב אחר אומר: קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

כיצד?

כשהקדוש ברוך הוא מדבר בקול גדול — ומלאכי שרת בקול נמוך,

שנאמר: הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם(ישעיה סב, ו) אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ וגו׳(ישעיה סב, ז).

גבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב

מסכת כלה רבתי, פרק ה · סוגיא · מנא לן שבת קול יוצאת מהר חורב בכל יום — ״קול יי לעיר יקרא״, ״וישמע את הקול״, ״קול קורא במדבר״

הסוגיא כולה, בגמרא על ״בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב״ (אבות ו, ב). ״י״י״ נכתב יי.

״קורא אני עליהם״ — במקרא (ישעיה מח, יג) ״קרא אני אליהם״, ולכן ״עליהם״ מחוץ למירכאות.

רבי יהושע בן לוי אומר:

בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב.

מנא לןמנא לן — מנין לנו??

דכתיב: קוֹל יְיָ לָעִיר יִקְרָא וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ(מיכה ו, ט).

ודילמא קלא בעלמאודילמא קלא בעלמא — ושמא (״קול״ זה הוא) קול סתם (ולא בת קול מחורב)??

נאמר כאן יִקְרָא, ונאמר להלן וַיִּקְרָא יְיָ לְמֹשֶׁה(שמות יט, כ) —

מה להלן מסיני, אף כאן בסיני.

או: נאמר כאן יִקְרָא, ונאמר באהל מועד וַיִּקְרָא(ויקרא א, א)!

אלא: נאמר כאן קוֹל, ונאמר להלן וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).

אימאאימא — אמור (שמא נלמד מן): וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט)!

ועוד: לָעִיר קאמרתקאמרת — אתה אומר (והרי ״לעיר״ כתוב, ולא למדבר)!

אלא מהכאמהכא — מכאן: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ(ישעיה מ, ג) —

הרי קול, וקריאה, ומדבר;

וכתיב: וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר(שמות יט, ב).

ודילמא לפרקאלפרקא — לפרקים, לזמנים (ולא בכל יום)?

מאי קוֹרֵא? — תדיר,

דכתיב: קֹורֵא אֲנִי עליהם יַעַמְדוּ יַחְדָּו(ישעיה מח, יג).

תרגום לעבריתמנא לן מנין לנו? ודילמא קלא בעלמא ושמא (״קול״ זה הוא) קול סתם (ולא בת קול מחורב)? אימא אמור (שמא נלמד מן) קאמרת אתה אומר (והרי ״לעיר״ כתוב, ולא למדבר) מהכא מכאן לפרקא לפרקים, לזמנים (ולא בכל יום)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דמשה שומע את הקול כמות שהוא

משנת רבי אליעזר, פרשה ו · דרשה · ״וישמע את הקול״ · הנביאים שמעו את הקול לפי כחם, ומשה שמעו כתקונו, ונשא משוי שלא יכלו ששים רבוא לסבול

בפרק ״הפרש בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים״. ״יוי״ נכתב יי. אחריו בנוסח: ״הרי הוא אומר: טרם יקראו ואני אענה״ — פתיחת הדרשה הבאה (״ארבעה הם שנענו בתפלתן לשעתן״).

כל הנביאים כולן לא היו שומעין את הקול אלא לפי כוחן,

שנאמר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ(תהלים כט, ד).

אבל משה רבינו היה שומעו כתקונו,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל(במדבר ז, פט) — הקול כמות שהוא.

וכן מצינו:

כשעמדו אבותינו על הר סיני, היו אומרין: אִם יֹוסְפִים אֲנַחְנוּ(דברים ה, כב) וגו׳ —

ומשה רבינו שומעו.

גדול הוא כוחו של משה, שנשא משוי שלא יכלו ששים רבוא לסבלו,

שנאמר: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וגו׳(שמות כ, טז).

ההקול המתפרש בכתובים — יעידה ודיבור למשה לבדו

במדבר רבה, פרשה יד, כא · דרשת הפסוק · ״וישמע את הקול״ · הקול המתפרש בכתובים, יעידה ודיבור למשה לבדו, וקריאה קודם לדיבור

מקבילות: ספרי במדבר, פסקה נח (״יכול שהיה קול נמוך״); ספרא, נדבה פרשה ב (מ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ ועד ״משה משה — לשון חבה ולשון זירוז״, בשינויי סדר). ״לדברות״ (בפעם הרביעית) — ת״ו האחרונה בגליון כתב היד.

נוסח הספרא (נדבה פרשה ב, טו), בסדר אחר — לעיל, א; דברי רבי יאשיה ורבי יונתן על ״וישמע את הקול״ מספרי במדבר, פסקא נח — לעיל, ב.

״יכול לא היו שומעים את הדיבר… קול לו״ ו״אוציא את ישראל… ולא אוציא את אהרן עצמו״ — כמעט מלה במלה ספרא, נדבה, פרשה ב, יג, חילופיו בפנים. בכתב היד של הספרא ״קול לא״ (פעמיים), ותוקן ״קול לו״ על פי ״קול לו, קול אליו״ שבסעיף שאחריו בספרא, וכך בדפוס הספרא. בספרא אין ״וישמע את הקול מדבר אליו״ לפני ״קול לו״ הראשון, והדרשה נחתמת ב״תלמוד לומר: קול לו״ השני, בלא ״אוציא את כלן ולא אוציא את מלאכי השרת… אין כל אלו שומעין את הקול״. ״קול לו, קול אליו — משה שמע, וכל ישראל לא שמעו״ — הברייתא בבבלי יומא פרק א, ד ע״ב (״מיתיבי״), בפרשה ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״.

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

יכול שהיה קול נמוך?

תלמוד לומר אֶת הַקּוֹל, קול לא נאמר אלא הַקּוֹל.

הוא הקול המתפרש בכתובים.

ומה הוא הקול המתפרש בכתובים?

קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ קוֹל יְיָ בֶּהָדָר(תהלים כט, ד), קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה).

קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז), קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר(תהלים כט, ח).

קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַייָּלוֹת(תהלים כט, ט).

יכול שהיו שומעים אותו מבחוץ?

תלמוד לומר וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א).

מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.

כיוצא בו אתה אומר: וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹונָה(יחזקאל י, ה).

יכול מפני שהיה הקול נמוך?

תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ:

אם כן למה נאמר: נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹונָה?

אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצונה היה נפסק.

רבי אלעזר אומר:

הרי הוא אומר: וְנֹועַדְתִּי שם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹודִי(שמות כט, מג).

עתיד אני להתוועד להם ולהתקדש בהם.

אימתי היה זה? ביום השמיני,

שנאמר וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹונּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם(ויקרא ט, כד).

או אינו אלא ליתן להם יעידהיעידה — קביעת מקום ומועד לדיבור לדברות?

תלמוד לומר וְנוֹעַדְתִּי לְךָ(שמות כה, כב), לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל.

אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר.

אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבר עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבר עם משה.

אוציא את בני אהרן שלא נתוועדו בדיבר עם משה ולא אוציא את אהרן שנתוועד בדיבר עם משה.

תלמוד לומר אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה(שמות ל, ו).

לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם.

אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות.

תלמוד לומר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ.

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים.

אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן.

אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמם.

תלמוד לומר לְדַבֵּר אֵלֶיךָ(שמות כט, מב).

עמך היה הדיבר ולא עם כלם היה הדיבר.

יכול לא היו שומעים (ספרא: שומעין) את הדיבר (ספרא: הדבר) אבל יהו שומעים (ספרא: שומעין) את הקול?

תלמוד לומר וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

קול לו.

אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים.

אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן.

אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו.

תלמוד לומר קול לו: אוציא את כלן ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס לרשותן למקומן עד שיקרא.

תלמוד לומר קול לו: קול אליו;

משה היה שומע את הקול:

אין כל אלו שומעין את הקול.

יכול היה הקדוש ברוך הוא מדבר עמו אלא אם כן קוראו תחלה?

תלמוד לומר וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.

הקדים קריאה לדיבור, תלמוד דרך ארץ.

שלא ידבר אדם עם חברו אלא אם כן קוראו תחלה.

והלא דין הוא, נאמר באהל מועד דיבר ונאמר דיבר בסנה.

מה דיבר אמור בסנה הקדים קריאה לדיבר,

דכתיב וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה(שמות ג, ד):

אף דיבר האמור באהל מועד הקדים קריאה לדיבר.

לא: אם אמרת בדבר הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדיבר אהל מועד שאינו תחלה לדברות.

דיבר הר סיני יוכיח.

שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדיבר.

לא: אם אמרת בדבר הר סיני שהוא לכל ישראל תאמר בדבר אהל מועד שאינו לכל ישראל.

הרי אתה דן מבנין אבמבנין אב — מן הכלל הנלמד מכתוב אחד או משני כתובים (מדה מי״ג מדות):

לא דיבר הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דיבר הר סיני שאינו תחלה לדברות:

לא דיבר הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דיבר הסנה שאינו לכל ישראל.

הצד השוההצד השוה — הדבר המשותף שבהם שהם דיבר ומפי קדוש למשה והקדים בו קריאה לדיבר:

אף כל שהוא דיבר ומפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדיבר.

אי מה הצד השוה שבהם דיבר ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדיבר:

אף כל מי שהוא דיבור ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדיבור.

יצא דיבר אהל מועד שאינו באש.

תלמוד לומר וַיִּקְרָא וַיְדַבֵּר, הקדים קריאה לדיבר.

יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה בלבד?

ומנין לכל הדברות שבתורה?

תלמוד לומר מֵאֹהֶל מוֹעֵד:

כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדיבר.

יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד.

מנין אף לאמירות ולציווים?

אמר רבי שמעון: תלמוד לומר דַּבֵּר(ויקרא א, ב) וַיְדַבֵּר,

לרבות אף לאמירות ולציווים.

יכול אף לפסקותלפסקות — להפסקות שבין פרשה לפרשה? תלמוד לומר וַיְדַבֵּר:

לדיבר היה קרייה, לא היתה קריאה לפסקות.

וכי מה הפסקות היו משמשות?

ליתן ריוחריוח — שהות למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.

והרי דברים קל וחומר.

ומה אם מי שהוא שומע מפי קדוש ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין?

על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט.

ומנין שכל הקריות היו משה משה?

תלמוד לומר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה.

שאין תלמוד לומר וַיֹּאמֶר.

אלא מלמד שכל הקריאות היו;

משה משה.

ומנין שכל קריאה וקריאה היה אומר הנני?

תלמוד לומר וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

שאין תלמוד לומר וַיֹּאמֶר אלא ויען הנני.

מה תלמוד לומר וַיֹּאמֶר?

מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר:

הנני.

מֹשֶׁה מֹשֶׁה.

אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא).

יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב).

שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י):

לשון חבה ולשון זירוזזירוז — המרצה, דחיפה.

דבר אחר:

מֹשֶׁה מֹשֶׁה — הוא משה עד שלא נדבר עמו ומשה מי שנדבר עמו.

תרגום לעבריתיעידה קביעת מקום ומועד לדיבור מבנין אב מן הכלל הנלמד מכתוב אחד או משני כתובים (מדה מי״ג מדות) הצד השוה הדבר המשותף לפסקות להפסקות שבין פרשה לפרשה ריוח שהות זירוז המרצה, דחיפה

וצְרוֹר הַמֹּור — השכינה שעלתה על כרוב אחד

מדרש זוטא, שיר השירים א, יג · דרשה · ״צרור המור״ · ״צרור המור״ — הפסקה שבין גוג ומגוג לתחיית המתים: השכינה עלתה על כרוב אחד, כמלך שהניח בן אחד אצל אשתו שעתיד להחזירה

״[וגו׳]״ — בדפוס בסוגריים. ״לתחית״ — כך בדפוס.

דבר אחר:

צְרוֹר הַמֹּור(שיר השירים א, יג) — זו הפסקה שהמקום מפסיק בין מלחמת גוג ומגוג לתחית המתים.

מנין אתה אומר שהשכינה חוזרת למקומה?

שכן מצינו שהיה המקום מדבר עם משה מבין שני הכרובים,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט) וגו׳ מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.

וכשעלתה למרום — עלתה על כרוב אחד,

שנאמר: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב(תהלים יח, יא).

משל — למלך שסרחה עליו אשתו והוציאה, והיה לו ממנה שני בנים.

לפי שהיה בלבו של מלך להחזירה — נהג אחת מן התינוקות, והניח אחד אצלה.

כך עשה הקדוש ברוך הוא:

לפי שהיה גלוי לפניו שהשכינה עתידה להחזירה למקום — לא עלתה אלא על גבי אחד,

כמה שנאמר: וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף.

זכְּחוּט הַשָּׁנִי — כניסתו של משה למשכן

מדרש זוטא, שיר השירים ד, ג · דרשה · ״כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה״ · ״ומדברך נאוה״ — כניסתו של משה למשכן, ששמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים

״מבין שני הכרובים״ — בדפוס ״מבית שני הכרובים״.

דבר אחר:

כְּחוּט הַשָּׁנִי(שיר השירים ד, ג) — זו כניסתו של משה למשכן,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּורֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹון הָעֵדֻות מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים(במדבר ז, פט).

לכך נאמר: וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה.

חילופי נוסח והשלמות

ספרא, ספרי במדבר, מסכת כלה רבתי, משנת רבי אליעזר, במדבר רבה, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהקולקול
בי— (הוספה)
דוגו׳— (הוספה)
ווגו׳— (הוספה)
זמביןמבית

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספראכתב יד וטיקן 66
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
מסכת כלה רבתינוסח פרויקט השו״ת
משנת רבי אליעזרנוסח פרויקט השו״ת
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
מדרש זוטאנוסח פרויקט השו״ת
§§125§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכה: מעל הכפרת אשר על ארן העדת

מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט)

״מבין שני הכרובים״: חיבתן של ישראל שדחקה את הכבוד הממלא שמים וארץ, השכינה שאינה מתרחקת מהם בשעה שעושים רצונו, הקול שלא שמעו מלאכי השרת, והכרובים שהשכינה שרויה עליהם — המשכן כנגד ברייתו של עולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת דרך ארץ, פתרון תורה, במדבר רבה, מדרש תדשא §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

א״ישת חשך סתרו״ — אינו מתרחק מהם כלום

מסכת דרך ארץ (רבה), פרק ב · דרשה · ״מבין שני הכרבים וידבר אליו״ · הקדוש ברוך הוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים; כשישראל עושים רצונו אינו מתרחק מהם, ובשעת הכעס עולה לשמי מרום

הפסקה כולה. ״ישת חשך סתרו״ — תהלים יח, יב (וכן שמואל ב כב, יב: ״וישת חשך סביבתיו סכות״). נוסח אחר — פתרון תורה, האזינו (להלן, ב).

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א) — זו היא שנאמרה על ידי דוד מלך ישראל,

שנאמר: יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ(תהלים יח, יב).

כנגד מי אמר דוד מקרא הזה?

לא אמרו אלא כנגד שבחו של הקדוש ברוך הוא:

שהוא שליט בעולמו,

הוא יחיד אחד, ושמו אחד,

והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים,

ובכל רקיע ורקיע שמו וכנויו נקוד עליהם,

ובכל אחד ואחד משרתים, ושרפים, ואופנים, וכרובים, וגלגלים, וכסא הכבוד.

ואל תתמה בדבר זה:

שהרי מלך בשר ודם יש לו כמה מקומות — אחת של חמה, ואחת של צנה;

ועליך להביט בדבר זה: על אחת כמה וכמה למלך חי העולמים, שהכל שלו.

ובזמן שהן עושין רצונו של מקום — שוכן על ערבות בשבעה רקיעים, ואין מתרחק מהם כלום,

שנאמר: מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

ובשעת הכעס — עולה ויושב בשמי מרום,

והכל צועקים ובוכים, ואין קולם נשמע,

וגוזרין צום,

ומתפלשין באפר,

ומתכסים בשקים,

ומורידין דמעות.

ב״ישת חשך סתרו״ — מפני שנאת חנם

פתרון תורה, האזינו · דרשה · ״מבין שני הכרבים וידבר אליו״ · נוסח אחר · כשישראל עושים רצונו שוכן בשבעה רקיעים וקרוב להם; בשעת הכעס נתעלה ואינו עונה להם — מפני שנאת חנם

נוסח אחר של מסכת דרך ארץ (רבה), פרק ב (לעיל, א), בלא משל מלך בשר ודם, ובתוספת ״לא כל שכן שיש לו אלף אלפים וריבי רבבות רקיעות״ והחתימה ״מפני שנאת חנם״. ״שנ׳ ברוח הק׳״ — נפתח ״שנאמר ברוח הקדש״; ״חשרת/ חשכת/״ — כך בדפוס (שתי קריאות), ונכתב כלשון המקרא ״חשכת״; ״ע׳ שח׳ וג׳״ — נפתח ״עבי שחקים וגו׳״.

הַאֲזִינוּ וגו׳(דברים לב, א) —

זה הוא שנאמר ברוח הקדש על ידי דויד:

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים וגו׳(תהלים יח, יב).

כנגד מי אמר דויד?

כנגד שבחו וגדולתו של הקדוש ברוך הוא:

שהוא שליט ברום ותחת,

והוא אחד ושמו אחד,

והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים,

וכל רקיע ורקיע שמו וכינוי נקוד עליה,

וכל אחד ואחד משרתים, ואופנים, ושרפים, וכרובים, וגלגלים, וכסא הכבוד;

והכל שלו, והכל לשבחו.

לא כל שכן שיש לו אלף אלפים וריבי רבבות רקיעות!

כי בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא — שכין על ערבות בשבעה רקיעים, ואין רחוק מהם כלום,

שנאמר: מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

בשעת הכעס — נתעלה וישב במרום מרומים,

וצועקין ישראל — ואין עונה להן,

ובוכין — ואין קולם נשמע,

וגוזרים צום,

יושבין ומתפלשין בעפר,

ומתכסין שקין,

ומורידין דמעות כנחלי מים,

ובוכין מגדולים ועד קטנים — ואינן נשמעים.

וכל כך למה?

מפני שנאת חנם, שהוא קשה מלפני הקדוש ברוך הוא מכל עונות וחטאים שבעולם.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

ג״וידבר אליו״ — ולא למלאכי השרת

במדבר רבה, פרשה יד, כב · דרשת הפסוק · ״מעל הכפרת״ · הדיבור מבין שני הכרובים, ושאין רואים את הכבוד בחייהם

״הסנה״, ״עזאי״ (בפעם השנייה), ״ולא למלאכי השרת״, ״כמין סילין״, ״היו באמצע״ — בגליון כתב היד.

מקבילה: ספרא, נדבה, פרשה ב, יז, כמעט מלה במלה עד ״מבין שני הכרובים״ (דברי רבי עקיבא ושמעון בן עזאי), ושינוייו בפנים. בספרא אין ״מעל הכפרת אשר על ארון העדות. למה נאמר? לפי שהוא אומר להלן וידבר יי אליו״, והוא פותח ״מאוהל מועד — יכול מכל הבית?״; אחריו ״תלמוד לומר: מעל הכפורת״ (בלא ״אשר על ארון העדות״); ״הלוא את השמים״; ״כלידחק ליראות מדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים״ (כלשון שמות כה, כב); ואין בו ״להם״. ״מעל הכפורת כולה״ — בכתב יד וטיקן ״הורת״, והושלם במאגרים. ״כלידחק ליראות״ — כך בכתב היד; בדפוס הספרא ״כלומר דחק להיות מדבר״, ״רבי שמעון בן עזאי״ ו״ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה״. דברי רבי דוסא, רבי עקיבא ושמעון בן עזאי על ״כי לא יראני האדם וחי״ ו״וידבר אליו — ולא למלאכי השרת״ — כאן בלבד.

מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹון הָעֵדֻות(במדבר ז, פט).

למה נאמר? לפי שהוא אומר להלן: וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א).

יכול מכל הבית, תלמוד לומר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹון הָעֵדֻות.

אי (ספרא: או) מֵעַל הַכַּפֹּרֶת יכול מכל (ספרא: מעל) הכפרת כולה?

תלמוד לומר מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.

דברי רבי עקיבא (ספרא: עקיבה).

אמר שמעון בן עזאי (ספרא: עזיי):

איני כמשיבכמשיב — כחולק, כמשיב תשובה (ספרא: כמישיב) על דברי רבי אלא (ספרא: אילא) כמוסיף על דבריו.

הכבוד שנאמר בו: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ(ירמיה כג, כד).

ראה חיבתן שלישראל לאיכן (ספרא: עד איכן) גרמה להם לכבוד הזה המרובה דחקדחק — צמצם עצמו לראות (ספרא: כלידחק ליראות) מדבר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.

רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי(שמות לג, כ).

בחייהם אינם רואים, רואים הם בשעת מיתתן.

וכן הוא אומר: לְפָנָיו יִכְרְעוּ כׇּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּיה(תהלים כב, ל).

רבי עקיבא אומר:

כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:

אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד.

אמר שמעון בן עזאי:

איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו:

כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:

אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינן רואים את הכבוד.

וַיְדַבֵּר אֵלָיו — ולא למלאכי השרת שהיו שם:

מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקדוש ברוך הוא כמין סיליןסילין — צינור לתוך אזנו שלמשה והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעים אותו.

וכן הוא אומר: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת(איוב לז, ה).

הוי: וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

תרגום לעבריתכמשיב כחולק, כמשיב תשובה דחק צמצם עצמו סילין צינור

דכנגד ברייתו של עולם

מדרש תדשא, ב · דרשה · המשכן והמקדש כנגד שמים, ארץ וים

הסימן כולו. ״(או הבריות)״, ״(רוגש ומרגיש)״ — הגהות המהדיר, בסוגריים כבדפוס. ״קה״ק״, ״מ״א״, ״דהי״ב״ — נפתחו.

״כנגד הים נעשה הכיור וכנגד המאורות נעשה המנורה״ — כדרשת המשכן שבתנחומא, פקודי ב, ובקונדריס אחרון ממדרש ילמדנו, נג (״מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית״); כאן בדרך אחרת: שמים, ארץ וים — קדש הקדשים, הקדש והחצר.

המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם:

כנגד שני שמות הקדושים — נעשו שני הכרובים על ארון העדות.

השמים והארץ והים — בתים על הבריחים (או הבריות) הם:

כנגד השמים העליונים — נעשה בית קדשי הקדשים;

וכנגד הארץ — נעשה בית קדש הקדשים החיצון;

וכנגד הים — נעשה החצר.

וכנגד השמים העליונים — נעשו עשתי עשרה יריעות המשכן.

כנגד הארץ — נעשה השלחן;

וכנגד פרי האדמה — היו מעריכין שתי הלחם, שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת(ויקרא כד, ו) — כנגד חדשי קיץ וחורף.

כנגד הים — נעשה הכיור;

וכנגד המאורות — נעשה המנורה.

יכין ובועז

וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּודִים — יָכִין(מלכים א ז, כא) ובועז.

יָכִין — כנגד ירח: יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח); וירח מכין לישראל מועדים ושנים,

שנאמר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים(תהלים קד, יט).

ובועז — כנגד שמש, שהוא יוצא בגבורה ובעוז,

שנאמר: יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹורַח(תהלים יט, ו).

וכנגדם בגוף — שתי עינים: שהעינים גבוהות ונתונות בראש — כך היו שני העמודים גבוהים ועבים.

הים המוצק

וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק(מלכים א ז, כג) — זה עולם, שהוא מוצק,

שנאמר: בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק(איוב לח, לח),

ואמר: חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק(איוב לז, יח).

עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ — אילו עשר ספירות בלימהעשר ספירות בלימה — עשר הספירות שבספר יצירה, שעליהם העולם עומד.

עָגֹול סָבִיב — שהרקיע עגול.

וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ — כנגד מהלך חמש מאות שנה שבין הארץ לרקיע.

וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה — כנגד שלשים יום שבכל חדש וחודש, וכנגד עשרה דברות ועשרה מאמרות ועשר ספירות בלימה.

יָסֹוב אֹותוֹ סָבִיב — שהעולם עומד בזכות אותן עשרה דברות, ובעשרה מאמרות נברא, וספירתן עשרה.

דבר אחר:

וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹוב אֹותוֹ — זה קו ירוק שמקיף את כל העולם,

שנאמר: וְנָטָה עליו קַו תֹהוּ(ישעיה לד, יא).

וּפְקָעִיםופקעים — עיטורים עגולים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ(מלכים א ז, כד) — כנגד שלש מאות ששים וחמשה חלונות שבמזרח ובמערב, שהשמש יוצא באחת מן המזרח ושוקע באחת מן המערב.

שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים — אלו שמש וירח, שהם סובבים ומנהיגים את העולם.

עֹומֵד עַל שנים עָשָׂר בָּקָר(מלכים א ז, כה) — אלו שנים עשר מזלות, שהעולם מתנהג בהן.

שְׁלֹשָׁה פֹונִים צָפוֹנָה וגו׳ — למה צפונה תחלה? שהיא פתוחה; שרוח צפונה פתוחה לעולם,

שנאמר: נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ(איוב כו, ז).

ולא עוד, אלא שכל רוח רעה אינו אלא מצפון,

שנאמר: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה(ירמיה א, יד).

טלה, אריה, קשת — פונים צפונה;

שור, בתולה, גדי — פונים למערב;

תאומים, מאזנים, דלי — פונים לדרום;

סרטן, עקרב ודגים — פונים למזרח.

וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה — שהעולם מתנהג על ימים.

וְכׇל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה — שלא נבראו לבטלה, אלא לצורך העולם.

וְעׇבְיוֹ טֶפַח(מלכים א ז, כו) — טפח חמש אצבעות בינונית, שעוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה.

וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן — שהשמים מסובבים זה בזה.

אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל — שמי שהוא מקיים את התורה, שנבראת מקודם שני אלפים שנה — העולם מקבלו וסובל אותו.

וכתוב אחד אומר: בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל(דברי הימים ב ד, ה) — שני אלפים לתורה, ומי שמקיימה — אני משמרו לאלף דור,

שנאמר: שֹׁומֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֶלֶף דּוֹר(דברים ז, ט).

עשרה כיורות

וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה(דברי הימים ב ד, ו) — כדי להרבות את הגשמים, שהיו בכיורות מים.

עשרה כיורות — כנגד עשרת הדברות.

ולמה לא עשה במדבר אלא כיור אחד? שלא היו צריכין ישראל במדבר לגשמים, לפי שהיה המן יורד להם מן השמים, והבאר היה עמהם.

ושלמה עשה עשרה כיורות כדי להרבות הגשמים, לפי שהיה בארץ ישוב, והיו צריכין לגשמים הרבה,

שנאמר: אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹות וגו׳(דברים יא, יא).

אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל(מלכים א ז, לח) — כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה, ארבעה יום לכל דיבור ודיבור.

לכך עשה שלמה לכל כיור ארבע אמות,

שנאמר: ארבע אמות הַכִּיּוֹר הָאֶחָד.

לְעֶשֶׂר הַמְּכֹונוֹתהמכונות — הכנים שהכיורות עומדים עליהם — כנגד עשרה מאמרות: על כל מכונה — אמירה, על כל כיור — דיבור.

וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַיְמָנִית קֵדְמָה(מלכים א ז, לט) — למה קדמה?

שמשם המזלות והכוכבים והמאורות יוצאין לעולם, ומשם היה עיקר העולם, ומשם היו אבות העולם, ומשם היה רוגע ומרגיע (רוגש ומרגיש).

עשרה שלחנות ועשר מנורות

וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה(דברי הימים ב ד, ח) — כדי להרבות זרעים.

ולמה לא עשה משה אלא אחד? שלא היו צריכין במדבר לזרעים הרבה; וכיון שבא שלמה — עשאן עשרה, כדי להרבות זרעים.

נתן חמשה מימין שלחן של משה וחמשה משמאל. ולמה כן?

שהדרום נקרא ימין, והשמאל נקרא צפון,

שנאמר: צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם(תהלים פט, יג),

ואמר: שְׂמֹאל בַּעֲשֹׂותוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹוף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה(איוב כג, ט).

ולכן נתן חמשה מימין, שהוא דרום — כנגד ימין העולם, שמשם טללי ברכה יוצאין לעולם.

אמר שלמה: בזכות אלו שלחנות הנתונות בימין — יהיו גשמי ברכה וטללי ברכה יוצאין לעולם מן הדרום.

ולכן נתן חמשה משמאל — נגד צפון, שהוא שמאל העולם, שמשם הרעות יוצאין לעולם.

אמר שלמה: בזכות אלו השלחנות הנתונות משמאל — ימנעו הרעות מישראל.

וכן קבע עשרה כיורים — חמשה מימין וחמשה משמאל.

וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹורוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר(דברי הימים ב ד, ז) — כנגד עשרה דברות;

וכל מנורה יש בה שבע נרות — הרי שבעים, כנגד שבעים אומות:

שכל זמן שהנרות דולקות — האומות מתכבשין, ומיום שכבו הנרות — מתגברין.

ותורה נמשלה בנר,

שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

אף על פי שעשה שלמה עשרה שלחנות — לא היה מסדר לחם הפנים תחלה אלא על שלחן של משה,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים(מלכים א ז, מח);

ואחרי כן היה מסדרם על כולן,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט).

ואף על פי שעשה שלמה עשר מנורות — לא היה מדליקין תחלה אלא מנורה של משה,

שנאמר: וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹותֶיהָ(דברי הימים ב יג, יא);

ובתר כןובתר כן — ואחר כך היו מדליקין את כולן,

שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹורוֹת וְנֵרֹותֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט(דברי הימים ב ד, כ).

שני הכרובים

וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם(דברי הימים ב ג, י) — כנגד לוחות שנים.

מַעֲשֵׂה צַעֲצֻועִים — שהם מכוללים בכתרים.

וְכַנְפֵי הַכְּרוּבִים אׇרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים(דברי הימים ב ג, יא) —

כרובים היו שנים, כנגד שני הלוחות, וארכם היה עשרים אמות — הרי עשרים ושנים, כנגד עשרים ושתים אותיות.

כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ מַגַּעַת לְקִיר הַבַּיִת — מלמד שהן מגיעין מסוף העולם ועד סופו.

וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ וגו׳ — מגיד שכנפי כרובים האלה מגיעין מסוף העולם ועד סופו.

כשם שלמ״ד באמצע אותיות — כך כרובים באמצע.

וְהֵם עֹומְדִים עַל רַגְלֵיהֶם(דברי הימים ב ג, יג) — כאות למ״ד, שאין לו ישוב.

וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת — שבזכותן ובזכות עושיהן הבית עומד;

והן היו ראש לכל מה שהיה בבית המקדש, לפי שהשכינה שרויה עליהם ועל הארון, ומשם היה מדבר למשה,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

תרגום לעבריתעשר ספירות בלימה עשר הספירות שבספר יצירה ופקעים עיטורים עגולים המכונות הכנים שהכיורות עומדים עליהם ובתר כן ואחר כך

חילופי נוסח והשלמות

מסכת דרך ארץ, פתרון תורה, במדבר רבה, מדרש תדשא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת דרך ארץנוסח פרויקט השו״ת
פתרון תורהנוסח פרויקט השו״ת
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
מדרש תדשאאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
§§126§§

מן הנשיאים אל הנרות: הלכה ופתיחתות על ׳בהעלתך את הנרת׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכו: הלכה: מהו להדליק בשמן שריפה

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

הילמדנו של בהעלותך: במה מדליקין — שמן שריפה ביום טוב ובשבת, עטרן מפני כבוד השבת, ורבי טרפון: אין מדליקין אלא בשמן זית, שחיבבו הקדוש ברוך הוא ושנה ושילש פרשת הנרות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמאי שמן שריפה

בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב – כד ע״א · הלכה · סוגיא · מאי שמן שריפה — שמן של תרומה שנטמאה; בשבת גזרה שמא יטה, וביום טוב אין שורפין קדשים

מחוץ לסוגיית חנוכה: בחלוקתו של יצחק לאווי (״חנוכה בגמרא — מהדורה ב״) הסוגיא בסוגריים ובלי מספר, ומנחם כ״ץ (״מסכת חנוכה״) כותב שאינה מן ״המסכת״ — היא דנה בפיסקא של המשנה ״ולא בשמן שריפה״.

ולא בשמן שריפה וכו׳(משנה שבת ב, א)

מאי שמן שריפה?

אמר רבה:

שמן של תרומה שנטמאה.

ואמאי קרו להואמאי קרו לה — ולמה קוראים לו ״שמן שריפה״?

הואיל ולשריפה עומד.

רש״י ולשריפה עומד — שאסור באכילה.

ובשבת מאי טעמא לא?

מתוך שמצוה עליו לבערו, גזרה שמא יטהשמא יטה — שמא יטה את הנר (לקרב את השמן לפתילה).

רש״י שמצוה עליו לבערו — דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה.

רש״י שמא יטה — כדי שיתבער מהר.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, ביום טוב לישתרילישתרי — יהא מותר?

אלמה תנןאלמה תנן — מדוע (אם כן) שנינו: ״אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב״!?

גזרה יום טוב אטו שבתאטו שבת — משום שבת.

רב חסדא אמר: לשמא יטה לא חיישינןלא חיישינן — אין אנו חוששים, אלא הכאאלא הכא — אלא כאן ביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינןעסקינן — עוסקים אנו, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב.

רש״י ביום טוב — דליכא למיחש להטייה לישתרי.

רש״י בערב שבת — והוא צריך להדליקה מבעוד יום נמצא שורף קדשים ביו״ט ולקמן בפרקין (שבת פרק ב, כד:) ילפינן מקראי דאין שורפין.

והא מדקתני סיפאוהא מדקתני סיפא — והרי ממה ששנה בסוף (המשנה): ״אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב״, מכלל דרישא לאומכלל דרישא לאו — מכלל שתחילתה (של המשנה) לא ביום טוב עסקינן!?

אמר רבי חנינא מסוראמסורא — מן סורא (עיר בבבל): ״מה טעם״ קאמרקאמר — אומר (כלומר: התנא מפרש את הטעם) — מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב.

תניא כוותיהתניא כוותיה — שנויה ברייתא כדבריו דרב חסדא:

״כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת — מדליקין בהן ביום טוב, חוץ משמן שריפה, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב:

תרגום לעבריתואמאי קרו לה ולמה קוראים לו שמא יטה שמא יטה את הנר (לקרב את השמן לפתילה) לישתרי יהא מותר אלמה תנן מדוע (אם כן) שנינו אטו שבת משום שבת לא חיישינן אין אנו חוששים אלא הכא אלא כאן עסקינן עוסקים אנו והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסוף (המשנה) מכלל דרישא לאו מכלל שתחילתה (של המשנה) לא מסורא מן סורא (עיר בבבל) קאמר אומר (כלומר: התנא מפרש את הטעם) תניא כוותיה שנויה ברייתא כדבריו

במה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין

בבלי שבת פרק ב, כו ע״א · הלכה · סוגיא · במה מדליקין — צרי, היוצא מן העץ, היוצא מן הפרי, שמן זית בלבד; מה יעשו אנשי בבל ומדי

גופאגופא — גוף הדבר (חוזרים לברייתא שהוזכרה): ״רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצריבצרי — בשרף הקטף (צרי).

רש״י אין מדליקין בצרי — כדמפרש לעיל ועוד כדקתני ואזיל דאינו בא מן הפרי אלא מן העץ שרף בעלמא והוה ליה כזפת ואינו נמשך לישנא אחרינא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר כו׳ לאו טעמא למילתיה יהיב אלא הכי קאמר ועוד היה אומר דבר אחר בצרי.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: צרי אינו אלא שרף מעצי הקטףהקטף — עץ הבלסם.

רש״י עצי הקטף — כך שמם.

רבי ישמעאל אומר:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו.

רבי ישמעאל בן ברוקה אומר:

אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי.

רש״י מן הפרי — לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי.

רבי טרפון אומר:

אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.״

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמיןשומשמין — שומשום?

ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים?

ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונותצנונות — זרעי צנון?

ומה יעשו אנשי קפוטקיאקפוטקיא — קפדוקיה (באסיה הקטנה) שאין להם לא כך ולא כך אלא נפטנפט — שמן אדמה?

אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין.

רש״י אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהן — כגון פסולי שמנים דמתניתין.

״ומדליקין בשמן דגים ובעטרןובעטרן — ובשיורי הזפת.

רש״י ומדליקין בשמן דגים — ואף על גב דדמי לחלב ואינו יוצא מפרי.

רש״י ובעטרן — ואף על גב דמזפת קאתי.

רבי שמעון שזורי אומר:

מדליקין בשמן פקועותפקועות — דלעת השדה המרה, שמזרעיה עושים שמן ובנפט.

סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים.״

סומכוס היינו תנא קמאהיינו תנא קמא — הרי זה (כדברי) התנא הראשון!?

רש״י סומכוס היינו ת״ק — ר׳ יוחנן בן נורי דפסיל כל הנך דמתניתין וחלב אימני בהדייהו דהוא יוצא מן הבשר ואכשר בשמן דגים.

איכא בינייהואיכא בינייהו — יש (הבדל) ביניהם דרב ברונא אמר רבדרב ברונא אמר רב — בדינו של רב ברונא בשם רב (חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו — נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק), ולא מסיימיולא מסיימי — ואין מפרשים (מי מהם סובר כך).

רש״י איכא בינייהו דרב ברונא — דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא אי נמי דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא חד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים על ידי תערובת אבל חלב כלל וכלל לא.

תרגום לעבריתגופא גוף הדבר (חוזרים לברייתא שהוזכרה) בצרי בשרף הקטף (צרי) הקטף עץ הבלסם שומשמין שומשום צנונות זרעי צנון קפוטקיא קפדוקיה (באסיה הקטנה) נפט שמן אדמה ובעטרן ובשיורי הזפת פקועות דלעת השדה המרה, שמזרעיה עושים שמן היינו תנא קמא הרי זה (כדברי) התנא הראשון איכא בינייהו יש (הבדל) ביניהם דרב ברונא אמר רב בדינו של רב ברונא בשם רב (חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו — נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק) ולא מסיימי ואין מפרשים (מי מהם סובר כך)

גשמן שריפה בשבת — ושמן זית למאור

תנחומא, בהעלותך א · הלכה · ילמדנו · במה מדליקין; אנשי מדי ומצרים וקפוטקיא, וחיבת שמן זית שבחר בו הקדוש ברוך הוא לנר

״כך שנו רבותינו״ — משנה שבת ב, ב, כולה (״שרפה״, ״עטרן״); שאר חילופיה בהערה שלהלן.

״רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרן״ — חסר בכתב היד (הסופר דילג מ״ביום טוב״ אל ״מפני כבוד השבת״), והושלם מן המשנה (שבת ב, ב) ומן הדפוס. ״[ש]מן פקועות״ — השלמת מאגרים; במשנה ובדפוס ״בשמן שומשמין״, ״בשמן דגים״, ״בשמן פקועות״.

״רבי יהודה״ — כך בכתב היד ובדפוס; בבבלי שבת פרק ב, כו ע״א ובתנחומא בובר, בהעלותך א ״רבי יוחנן בן נורי״, ושם גם ״מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין״. ״אנשי מצרים״ — בבבלי ובדפוס ״אנשי אלכסנדריא״.

״כתב״ — בכתב היד ״כת׳״, ונפתח כדפוס (״ובנר הדלקה כתב שמן זית ולא שאר שמנים״). ״זך כתית למאור״ — שמות כז, כ (וכן ויקרא כד, ב), כציון הדפוס. בדפוס: ״ומותר מן הזית הראשון היה למנחות״; ״ואנו מוצאין בהרבה מקומות״.

במדבר רבה טו, א — רק סוף הסימן (״בהעלותך — אנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות… אף כאן בהעלותך את הנרות״), בלא הילמדנו; חילופיו בפנים.

מקבילות: משנה שבת ב, ב; בבלי שבת פרק ב, כו ע״א (״עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל… ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך״); במדבר רבה טו, א (״אנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקב״ה על הנרות״).

בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

ילמדינו רבינו: מהו להדליק שמן שריפהשמן שריפה — שמן של תרומה שנטמא, שמצוותו בשריפה בשבת?

כך שנו רבותינו:

משנה שבת ב, ב

אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב.

רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרןבעיטרן — בשמן עכור, שיורי הזפת מפני כבוד השבת.

וחכמים מתירין בכל השמנים:

בשמן שמשמיןבשמן שמשמין — בשמן שומשום,

בשמן אגוזים,

בשמן צנונותבשמן צנונות — בשמן זרעי צנון,

שמן דגים,

שמן פקועותפקועות — דלעת השדה המרה (קולוקינת), שמזרעיה עושים שמן,

בעיטרן,

ובנפטובנפט — בשמן אדמה.

רבי טרפון אומר:

אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

מה יעשו אנשי מדי

עמד רבי יהודה על רגליו ואמר לו לרבי טרפון:

מה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן אגוזים?

מה יעשו אנשי מצרים, שאין להם אלא שמן צנונותצנונות — זרעי צנון?

מה יעשו אנשי קפוטקייאקפוטקייא — קפדוקיה, ארץ במזרח אסיה הקטנה, שאין להם לא זה ולא זה?

אמר לו רבי טרפון:

הרי מצינו שחיבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יתר מכל השמנים בנר ובהדליק,

שהרי שנה פרשת הדלקת הנר ושילש בכמה מקומות,

ומרוב חיבתו בחר בשמן זית:

זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר(שמות כז, כ) — למאור, ולא למנחות;

ומותרומותר — והשמן המשובח פחות, שנשאר אחר הכתישה הראשונה מן הזית הראשון — למנחות הנקרבות.

תדע,

שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן(ויקרא ב, טו),

ובנר הדליק כתב: שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר — ולא שאר שמנים.

זָךְ כָּתִית למה? לַמָּאוֹר.

ואנו מוצאים בכמה (במדבר רבה: בהרבה) מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליקן משמן זית (במדבר רבה: ועל הדלקתן בשמן זית):

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר;

עַל הַמְּנֹורָה הַטְּהֹורָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת(ויקרא כד, ד);

ואף כאן: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות.

תרגום לעבריתשמן שריפה שמן של תרומה שנטמא, שמצוותו בשריפה בשמן שמשמין בשמן שומשום בשמן צנונות בשמן זרעי צנון פקועות דלעת השדה המרה (קולוקינת), שמזרעיה עושים שמן בעיטרן בשמן עכור, שיורי הזפת ובנפט בשמן אדמה קפוטקייא קפדוקיה, ארץ במזרח אסיה הקטנה ומותר והשמן המשובח פחות, שנשאר אחר הכתישה הראשונה צנונות זרעי צנון

דמהו להדליק בשמן שריפה ביום טוב

תנחומא בובר, בהעלותך א · הלכה · ילמדנו · נוסח אחר · השמנים שמדליקין בהם, ושמן זית זך לנר

״רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן״, ״בשמן דגים״, ״ומה יעשו אנשי אלכסנדריא… שמן צנונות״, ״לכך אמר רבי טרפון… בלבד״, ״ויקחו אליך שמן זית וגו׳״ — הוספות בובר. ״כך שנו רבותינו״ — משנה שבת ב, ב. מקבילה: תנחומא (ורשא), בהעלותך א (שם: ״מהו להדליק בשמן שריפה בשבת״).

נוסח אחר של תנחומא, בהעלותך א (לעיל, ג): ״ביום טוב״ במקום ״בשבת״; ״רבי יוחנן בן נורי״ ו״אנשי בבל… שמן שומשמין״ (כבבלי שבת פרק ב, כו ע״א) במקום ״רבי יהודה״; בלא ״זך כתית למאור — למאור, ולא למנחות״.

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ח, א),

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

ילמדנו רבינו: מהו להדליק בשמן שריפהשריפה — של תרומה טמאה, שמצוותה בשריפה ביום טוב?

כך שנו רבותינו:

אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב.

רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרןבעיטרן — בשרף, בזפת מפני כבוד השבת.

וחכמים מתירין בכל השמנים:

בשמן שומשמיןשומשמין — שומשום,

בשמן אגוזים,

בשמן צנונותבשמן צנונות — בשמן זרעי צנון,

בשמן דגים,

בשמן פקועותפקועות — דלעת מדברית (מין צמח מר),

בעיטרן,

ובנפטובנפט — בנפט, שמן אדמה.

רבי טרפון אומר:

אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר:

מה יעשו אנשי בבל, שאין להם אלא שמן שומשמין?

ומה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן אגוזין?

ומה יעשו אנשי אלכסנדריא, שאין להם אלא שמן צנונותצנונות — זרעי צנון?

ומה יעשו אנשי קפוטקיאקפוטקיא — קפדוקיה (באסיה הקטנה), שאין להם לא זה ולא זה, אלא נפט?

אמר להם רבי טרפון:

הרי מצינו שחיבב הקדוש ברוך הוא שמן זית מכל השמנין בנר, ויתר מכל מנחות הנקרבות.

תדע: שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן(ויקרא ב, טו),

ובהדלקת הנר כתיב: שֶׁמֶן זַיִת זָךְ(שמות כז, כ).

לכך אמר רבי טרפון: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

ואנו מוצאין, כי בכמה מקומות הזהיר הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליק בשמן זית זך.

וכן הוא אומר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זָךְ,

וכן הוא אומר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת וגו׳(ויקרא כד, ב) עַל הַמְּנֹורָה הַטְּהֹורָה יַעֲרֹוךְ אֶת הַנֵּרוֹת(ויקרא כד, ד).

ואף כאן הוא מזהיר על הנרות.

מנין? ממה שקרינו בענין:

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות וגו׳.

תרגום לעבריתשריפה של תרומה טמאה, שמצוותה בשריפה שומשמין שומשום צנונות זרעי צנון פקועות דלעת מדברית (מין צמח מר) בעיטרן בשרף, בזפת ובנפט בנפט, שמן אדמה קפוטקיא קפדוקיה (באסיה הקטנה) בשמן צנונות בשמן זרעי צנון

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גרבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעיטרן— (הוספה)
גש— (הוספה)
דרבי ישמעאל אומר:— (הוספה)
דאין מדליקין בעיטרן— (הוספה)
דבשמן דגים— (הוספה)
דומה יעשו אנשי אלכסנדריא, שאין להם אלא שמן צנונות?— (הוספה)
דלכך אמר רבי טרפון: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.— (הוספה)
דוְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת וגו׳(ויקרא כד, ב)— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§127§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכז: פתיחתא א: יי חפץ למען צדקו

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״יי חפץ למען צדקו״: לא לאורם הוא צריך אלא לזכותם — חלונות המקדש צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, להודיע שכולו אור; ואם יהיו זהירים בנרות יאיר להם אורה גדולה לעתיד לבוא

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

איְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר

תנחומא, בהעלותך ב · פתיחתא ראשונה · לא לאורם הוא צריך אלא לזכותם; חלונות המקדש רחבות מבחוץ, ואורה גדולה לעתיד לבוא

יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר(ישעיה מב, כא)

בדפוס סימן ב. ״ונהורא עימיה שריה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ונהורא עמה שרא״, כלשון המקרא (דניאל ב, כב: ״ונהירא״, קרי ״ונהורא״, ״עמה שרא״); לכן ״שריה״ מחוץ למירכאות. ״וכתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים; בדפוס ״וכן הוא אומר״.

בדפוס: ״אמר ליה הקב״ה למשה… הזהרתי על הנרות אלא כדי לזכותם״; ״גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה״; ״לכך נאמר קומי אורי כי בא אורך וגו׳, וכתיב והלכו גוים לאורך״ (בלא ״כי הנה החשך״).

תנחומא בובר, בהעלותך ב (שם ״דבר אחר״, אחר פתיחתא ״זה שאמר הכתוב: ואתה תצוה״ שבסימן א) — חילופיו בפנים; ״אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל״ אין בו. ״בהעלתך את הנרות״ בראש הסימן, ״ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה״ ו״ביתו״ — הוספות בובר; ״ונהורא עמיה שרא״ — בדפוס בובר ״(שרי) [שרא]״, כמסורה.

מקבילות: במדבר רבה טו, ב, כלשון הדפוס (״אמר לו הקב״ה למשה… הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם״, ״שנאמר: ונהורא עמיה שרא״, ״בא ללמדך״, ״כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ״, ״לכך נאמר: קומי אורי כי בא אורך, והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך״) — עיקר חילופיו בפנים. החלונות — בבלי מנחות פרק ט, פו ע״ב (״ויעש לבית חלוני שקופים אטומים — תנא: שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ, לא לאורה אני צריך״).

(תנחומא בובר: דבר אחר:) בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

זה שאמר הכתוב:

יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר(ישעיה מב, כא).

אמר לו הקדוש ברוך הוא (תנחומא בובר: כביכול, אמר הקדוש ברוך הוא למשה):

(תנחומא בובר: אמור לישראל:) לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתיך על הנרות (תנחומא בובר: לאורכם אני אומר לכם להדליק נר), אלא לזכותכם (תנחומא בובר: בשביל לזכותכם; במדבר רבה: לזכותם). (תנחומא בובר: וכן הוא אומר: יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ.)

וכן הוא אומר: וּנְהוֹרָא עִימֵּיהּונהורא עימיה — והאור עמו(דניאל ב, כב) שריה (תנחומא בובר: כביכול, כתיב בו: יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵא),

וכתיב (תנחומא בובר: וכן הוא אומר): גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ(תהלים קלט, יב) (תנחומא בובר, במדבר רבה: ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה) —

ללמדך שאינו צריך לנרות של בשר ודם (תנחומא בובר: להודיעך שאיני צריך לכם).

תדע לך (תנחומא בובר: , בא וראה):

כשאדם בונה בית — עושה לו חלונות, ומבקש כדי (תנחומא בובר: והוא עושה חלונות בתוך ביתו, והוא מבקש) שיהא האור נכנס:

עושה חלונות (תנחומא בובר: הוא עושה את החלונות) צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, (תנחומא בובר: למה?) כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים.

ושלמה, כשבנה בית המקדש (תנחומא בובר: וכשבנה שלמה את בית המקדש), לא עשה כן (תנחומא בובר: את החלונות),

אלא עשה חלונות (תנחומא בובר: אלא) צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ (תנחומא בובר: מבית המקדש ומאיר מבחוץ),

שכן הוא אומר (תנחומא בובר: שנאמר): וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻופִים אֲטוּמִים(מלכים א ו, ד) —

להודיעך שכולו אור, ואינו צריך לאורה (תנחומא בובר: לאורה משלך; במדבר רבה: לאורם).

ולמה צוה (תנחומא בובר: צויתי) אתכם? כדי לזכות אתכם (תנחומא בובר: בשביל לזכותכם).

לכך נאמר: בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות.

הוי: יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:

הוו זהירין להדליק את הנרות לשמי, ואני (תנחומא בובר: ולא עוד, אלא אם הייתם זהירים להדליק נרות לשמי, אף אני; במדבר רבה: ולא עוד, אלא אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני, אני) מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבוא.

לכך נאמר (תנחומא בובר: שנאמר): קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ(ישעיה ס, א), כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ וגו׳(ישעיה ס, ב) (תנחומא בובר: וגו׳), וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ(ישעיה ס, ג).

תרגום לעבריתונהורא עימיה והאור עמו

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אביתו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§128§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכח: פתיחתא ב: כי אתה תאיר נרי

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״כי אתה תאיר נרי״: הוא אורו של עולם ומבקש שיאירו לו, כדי לעלותם בפני האומות — משל הפיקח והסומא; ״באורך נראה אור״ — לא לאורו הוא צריך אלא שידעו חיבתם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, תנחומא בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אכִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְיָ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּי

תנחומא, בהעלותך ה · פתיחתא שנייה · הוא אורו של עולם ומבקש שיאירו לו, כדי לעלותם; משל לפיקח וסומא

כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְיָ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּי(תהלים יח, כט)

בדפוס סימן ד. בדפוס: ״אתה הוא נרו של עולם והאורה דרה אצלך״; ״אמר להם הקב״ה לא שאני צריך לכך״; את משל הפיקח והסומא מקצר הדפוס בהפניה (״וכו׳ (לעיל סדר תצוה סי׳ ד׳)״); ״כיון שהוקם המשכן קרא הקב״ה למשה ואמר ליה אמור להם שיאירו לי, שנאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך״, ואחריו עוד ״אמרו ישראל להקב״ה כי אתה תאיר נרי ואתה אומר לנו שנאיר לפניך״.

״משוטטות״ — במקרא (זכריה ד, י) ״משוטטים״, ולכן מחוץ למירכאות. ״והאיר לי״ — כך בכתב היד פעמיים; ובסוף דברי הפיקח ״האר לי״.

מקבילות: תנחומא בובר, בהעלותך ה (להלן, ב); במדבר רבה טו, ה — כלשון הדפוס, חילופיו בפנים, וחתימתו ״שנאמר: בהעלותך את הנרות — בשביל לעלות לכם״. משל הפיקח והסומא בדרך אחרת — תנחומא, תצוה ד (להלן, ג).

בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

זה שאמר הכתוב:

כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו׳(תהלים יח, כט).

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, (במדבר רבה: לנו) אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם (במדבר רבה: והאורה דרה אצלך),

שנאמר: גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִימֵּיהּ שְׁרֵיאגלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עימיה שריא — מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחושך, והאור עמו שוכן(דניאל ב, כב);

ואתה אומר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת!

הוי: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְיָ.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

לא שאני צריך לכם, אלא תאירו לי כשם (במדבר רבה: כדרך) שהארתי לכם.

למה? לעלות אתכם לפני כל אומות העולם,

שיהו אומרים: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל (במדבר רבה: לכל העולם)!

למה הדבר דומה?

לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך.

אמר לו הפיקחהפיקח — הרואה (כנגד הסומא) לסומא, כשנכנסו לבית: צא והדלק לי את הנר הזה, והאיר לי.

אמר לו הסומא: בטובתךבטובתך — בבקשה ממך; לשון בקשה ונימוס!

כשהייתי בדרך — אתה הייתה מסמיכנימסמיכני — תומך בי ומוליכני;

עד שנכנסנו לתוך הבית — ואתה הייתה מלוה אותי;

ועכשיו אתה אומר לי: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי?

אמר לו הפיקח: שלא תהא מחזיק לי טובהמחזיק לי טובה — רואה עצמך חייב לי תודה שהייתי מלווך בדרך — לפיכך אמרתי לך: האר לי.

כך — הפיקח הזה — זה הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: עֵינֵי יְיָ הֵמָּה משוטטות בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י);

והסומא — אלו ישראל,

שנאמר: נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה וגו׳(ישעיה נט, י).

והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומאיר להם,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

כיון שנגמר (במדבר רבה: שעמד) המשכן — קרא הקדוש ברוך הוא למשה, ואמר לו: שתאירו (במדבר רבה: תאירו) לי,

שנאמר: בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בשביל לעלות אתכם אמרתי לכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם.

לכך נאמר: בְּהַעֲלֹותְךָ.

תרגום לעבריתבטובתך בבקשה ממך; לשון בקשה ונימוס מסמיכני תומך בי ומוליכני מחזיק לי טובה רואה עצמך חייב לי תודה גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עימיה שריא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחושך, והאור עמו שוכן הפיקח הרואה (כנגד הסומא)

בהפיקח שמסמך את הסומא

תנחומא בובר, בהעלותך ה · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · אתה אורו של עולם ואתה אומר שנאיר לפניך; משל הפיקח שמסמך את הסומא

כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְיָ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּי(תהלים יח, כט)

״דרה״ — הוספת בובר. ״הוא גלא״ — בדפוס ״(והוא גלי) [הוא גלא]״, כמסורה. מקבילה: תנחומא (ורשא), בהעלותך ד (שם המשל בקיצור, ״וכו׳ (לעיל סדר תצוה סי׳ ד׳)״).

לעומת תנחומא, בהעלותך ה (לעיל, א), כאן: ״והאורה דרה אצלך״; ״בא, ואני מסמך אותך; והיה מסמכו ומהלך״; ״כשנכנסו לעיר ונכנסו לבית״; ״אמור להם שיאירו לי… דבר אל בני ישראל בהעלתך״; ואחריו ״אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: כי אתה תאיר נרי — ואתה אומר שנאיר לך?״.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

זה שאמר הכתוב:

כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו׳(תהלים יח, כט).

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך? אתה אורו של עולם, והאורה דרה אצלך,

דכתיב: הוא גלא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵא(דניאל ב, כב);דכתיב… — דכתיב: ״הוא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחשך, והאור שוכן עמו״;

דכתיב: ״הוא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחשך, והאור שוכן עמו״;

ואתה אומר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ וגו׳?

הוי: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי.

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

לא שאני צריך לאורכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם,

כדי לעלות אתכם בפני כל האומות,

שיהו אומרין: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל.

משל לפיקח וסומא

למה הדבר דומה?

לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך.

אמר לו הפיקח לסומא: בא, ואני מסמךמסמך — תומך, מוליך ביד אותך; והיה מסמכו ומהלך.

כשנכנסו לעיר ונכנסו לבית, אמר לו פיקחפיקח — הרואה (כנגד הסומא) לסומא: צא והדלק לי את הנר הזה, והאר לי.

אמר לו הסומא:

כשהייתי בדרך, אתה היית מסמכני; עד שנכנסתי לבית, ואתה היית מלוה אותי;

ועכשיו אתה אומר לי: צא והדלק לי את הנר הזה, והאר לי?

אמר לו הפיקח:

שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך — לכך אמרתי לך: האר לי.

כך הפיקח — זה הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י);

והסומא — אלו ישראל,

שנאמר: נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר(ישעיה נט, י).

והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומאיר להם,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וגו׳(שמות יג, כא).

כיון שעמד המשכן, קרא הקדוש ברוך הוא למשה, ואמר לו: אמור להם שיאירו לי,

שנאמר: דַּבֵּר אֶל בני ישראל בְּהַעֲלֹתְךָ וגו׳.

אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי וגו׳ — ואתה אומר שנאיר לך?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בשביל לעלות אתכם אמרתי לכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם.

לכך נאמר: בְּהַעֲלֹתְךָ.

תרגום לעבריתפיקח הרואה (כנגד הסומא) מסמך תומך, מוליך ביד

חלק ב

דברי האמוראים

גבְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר — הדליקו בשביל העובדים

תנחומא, תצוה ד · דרשת הפסוק · ״ויקחו אליך״ · לא לאור בשר ודם הזהיר על הנרות אלא שידעו חיבתם; ״ויקחו אליך״ — בשבילך; משל הפיתח והסומא; ״יי אורי וישעי״

הפסקה כולה. ״נירות״ (״שנדליק בו נירות״) — תוספת בכתב היד. ״ויוצא״ — בכתב היד ״ויוצ[י]א״, היו״ד מסופקת. ״משוטטות״ — במקרא ״משוטטים״, ולכן מחוץ למירכאות; ״לתפארת״ — במקרא ״והיה לך יי לאור עולם ואלהיך לתפארתך״.

תנחומא (ורשא), תצוה ד — חילופיו בפנים; ושם: ״רבי אליעזר בן פדת״, ״אמר רבי אושעיה״, ״כשרצו אחר ישראל״.

מקבילה: תנחומא, בהעלותך ה (לעיל, א) — משל הפיקח והסומא בדרך אחרת (״כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני… צא והדלק לי את הנר הזה״).

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ(שמות כז, כ).

אמרו ישראל: רבונו של עולם, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י), ואתה אומר (תנחומא (ורשא): מצוה) שנדליק לפניך נרות?

אמר רבי יצחק:

משל לבית מלא פוטא (תנחומא (ורשא): פנסא).

אמר בעל הבית לעבדיו (תנחומא (ורשא): לעבדו): הדליקו (תנחומא (ורשא): הדלק) לנו בתוך החצר נרות.

אמרו לו: כל הבית מלא אור (תנחומא (ורשא): אורה), ואתה אומר שנדליק (תנחומא (ורשא): שאדליק) בו נירות?

אמר להם: הדליקו (תנחומא (ורשא): הדלק) בשביל העובדים (תנחומא (ורשא): העבדים), שיהו מאירין להם.

וכן הוא אומר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב).

אמר הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו (תנחומא (ורשא): מה) חיבתכם לפני.

תדע,

שהרי כתיב: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וגו׳(שמות מ, לה) —

והוא אומר שידליקו לפניו נרות?

אלא בשביל חיבתכם אמרתי לכם.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ —

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא שאני צריך לנר,

אלא וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ — בשבילך, שאתה רואה להיכן אתה נכנס ויוצא.

משל לפיתחלפיתח — לפיקח, לרואה (כנגד הסומא) וסומא שהיו מהלכין בדרך, היה הפיתח סומך את הסומא.

לערב אמר הפיתח לסומא: צא להדליק (תנחומא (ורשא): והדלק) לנו את הנר.

אמר לו: עד עכשיו אתה מנהיגני באופל, ואפילו עצמי איני רואה, ועכשיו אתה אומר לי להדליק את הנר?

הפיתח — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: עֵינֵי יְיָ הֵמָּה משוטטות בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י);

והסומין — אלו ישראל: נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצׇּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים(ישעיה נט, י).

והיאך הוא צריך לנר (תנחומא (ורשא): לנו)?

אמר דוד: יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא(תהלים כז, א).

אמתי אמר דוד הפסוק הזה? בגדוד עמלק,

לפי שעשה עמהם מלחמה בלילה והרגן,

שנאמר: וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמׇחֳרָתָם(שמואל א ל, יז).

ומי היה מאיר לו (תנחומא (ורשא): להם)? זיקים וברקים.

רבי אלעזר בן פדת אומר:

מדבר במלחמת המצרים, כשרדפו אחרי בני ישראל.

ראה מה כתיב שם: וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה(שמות יד, כ).

אמר רבי הושעיא:

כשראו ישראל כך, אמרו: יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אם תדליקו נרות לפני — אני מאיר לכם מן המאור הגדול לעתיד לבוא,

שנאמר: וְהָיָה לָךְ לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לתפארת(ישעיה ס, יט).

תרגום לעבריתלפיתח לפיקח, לרואה (כנגד הסומא)

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, תנחומא בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בדרה— (הוספה)
בהוא גלאוהוא גלי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
§§129§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קכט: פתיחתא ג: גם חשך לא יחשיך ממך

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״גם חשך לא יחשיך ממך״ — ולנו אתה אומר ״בהעלותך״? משל המלך שסעד אצל אוהבו בכלי הדיוט: כולו אורה, ובשביל חיבתם הניח את כבודו ומשתמש במנורה ובנרות שלהם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אגַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה

תנחומא, בהעלותך י · פתיחתא שלישית · משל לאוהב שהתקין למלך כלי הדיוט; עשו לי מקדש ומנורה, ובאת שכינה

גַּם־חֹשֶׁךְ לֹא־יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה(תהלים קלט, יב)

בדפוס סימן ו, תחילתו. ״יצא עמו שמשין של זהב מיכן ומיכן״ — כך בכתב היד (מאגרים סימנו את הצירוף כמשובש); בדפוס ״באו עמו שמשין סבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן״, ובבובר ״באו עמו שמשין, סובקין לפניו מכאן ומכאן מנורות של זהב״.

״שריא״ — כך בכתב היד (וכן בסעיף ה); מאגרים מתקנים ״שריה״, כבסעיף ב; ״שריא״ קרובה ללשון המקרא (״שרא״) ונשארה. בדפוס ״ונהורא עמיה שדא״. ״ויקרא אל משה״ — ויקרא א, א (אחר ״ולא יכול משה לבא אל אהל מועד״, שמות מ, לה).

בדפוס: ״ד״א בהעלותך״; ״ולנו אתה אומר להדליק שנאמר בהעלותך את הנרות״; ״תדע שאצלך אני סועד היום לך התקין לי״; ״התקינו מנורה ונרות״; ״כיון שעשו מיד באה השכינה״; ״מיד קרא למשה שנאמר ויקרא אל משה וכתיב ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, ומה דבר אליו בהעלותך את הנרות״.

מקבילות: תנחומא בובר, בהעלותך ט — חילופיו בפנים; במדבר רבה טו, ח — כלשון הדפוס (״דבר אחר: בהעלותך״, ״ולנו אומר בהעלותך״, ״מיד קרא למשה: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר — מה דבר אליו? בהעלותך את הנרות״), עיקר חילופיו בפנים.

בתנחומא בובר: ״גם חשך לא יחשיך ממך״ (״ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה״ — הוספת בובר); ״ונהורא עמיה שרא״ (בדפוס ״(שרי) [שרא]״); ״ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳״; ״ויקרא אל משה״ — בדפוס בובר בסוגריים ״(ויקרא אל משה)״, ולא נדפס בטקסט; ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ בלבד. מקבילה לבובר: תנחומא (ורשא), בהעלותך ו (״סבבו״ במקום ״סובקין״).

בְּהַעֲלֹתְךָ(במדבר ח, ב).

זה שאמר הכתוב:

גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה(תהלים קלט, יב),

ולנו אתה אומר (תנחומא בובר: ואתה אומר לנו): בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות?

למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו אוהב.

אמר לו המלך: תהא יודע שאצלך אני סועדסועד — סועד את סעודתי, אוכל, תתקן לי (תנחומא בובר: תהא יודע שאצלך אני סועד, אלא התקין לי; במדבר רבה: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי).

הלך אוהבו, התקין:

מיטה של הדיוטשל הדיוט — של אדם פשוט, פשוטה,

מנורה של הדיוט,

שולחן של הדיוט.

כיון שבא המלך — יצא עמו שמשיןשמשין — משרתים של זהב מיכן ומיכן, מנורות של זהב מלפניו (תנחומא בובר: באו עמו שמשין, סובקין לפניו מכאן ומכאן מנורות של זהב; במדבר רבה: באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן, מנורה של זהב לפניו).

כיון שראה אוהבו את כל הכבוד — נתבייש, והטמין את כל מה שהתקין לו (תנחומא בובר: כל מה שהתקין), שהיה הכל מן הדיוטות (תנחומא בובר: מן ההדיוטות).

אמר לו המלך: (תנחומא בובר: מה זה?) לא אמרתי לך שאצלך אני סועד? ולמה לא התקנת לי כלום?

אמר לו (תנחומא בובר: אוהבו): אדוני המלך, ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך, ונתביישתי ממך (תנחומא בובר: —), והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו (תנחומא בובר: מפני שהן) כלי הדיוטות.

אמר לו (תנחומא בובר: המלך): חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך איני משתמש (תנחומא בובר: חפץ להשתמש) אלא בשלך.

וכן (תנחומא בובר: כך) הקדוש ברוך הוא — כולו אורה,

שנאמר: וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵיאונהורא עמיה שריא — והאור עמו שוכן(דניאל ב, כב);

והוא אומר לישראל: התקינו לי מנורות (תנחומא בובר, במדבר רבה: מנורה) ונרות.

מה כתיב שם? וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח) (תנחומא בובר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ), וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).

כיון שעשו — באת שכינה.

מה כתיב שם? וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה).

מיד קרא לו (תנחומא בובר: למשה),

שנאמר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה(ויקרא א, א), (תנחומא בובר: —)

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).

ומהו (תנחומא בובר: ומה) דבר אליו? (תנחומא בובר: בְּהַעֲלֹותְךָ. חייכם, בשביל חיבתכם אני פוסל את הכל, ומשתמש בשלכם:)

בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות.

תרגום לעבריתסועד סועד את סעודתי, אוכל של הדיוט של אדם פשוט, פשוטה שמשין משרתים ונהורא עמיה שריא והאור עמו שוכן

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§130§§

מה כתיב למעלה מן העניין

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קל: מה כתיב למעלה: ויהי ביום כלות משה

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו(במדבר ח, ב)

מה כתיב למעלה מן הענין — כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ואהרן חשש שמא בשבילו אין שבטו מקובל: ״לגדולה מזו אתה מותקן״ — הקרבנות לזמן, והנרות לעולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

אמה כתיב למעלה מן הענין — יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹושָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו

תנחומא, בהעלותך ו · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויהי ביום כלות משה״ עד ״ויקריבו נשיאי ישראל״ · כל הנשיאים הקריבו חוץ מאהרן; לגדולה מזו הוא מותקן — הקרבנות בטלים והנרות לעולם

יְראוּ אֶת־יְיָ קְדֹשָׁיו כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו(תהלים לד, י)

בדפוס סימן ה, תחילתו. בדפוס: ״ויקריבו הנשיאים״; ״את מוצא למעלה י״א שבטים הקריבו ושבט לוי לא הקריב ושבט אפרים, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי״; ״ומי היה נשיא לוי״; ״שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי״; ״לגדולה מזו אתה מתוקן״; ״אל מול פני המנורה וכל הברכות…״.

״תכתוב״ — בכתב היד ״תכתו׳״; במקרא (במדבר יז, יח) ״תכתב״. ״הנשאים״ — כך בכתב היד.

נמזגו כאן חילופי תנחומא בובר, בהעלותך ו, שהוא כמעט מלה במלה: בו ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור אל אהרן״ — בלא ״למשה״; ״לכך נאמר: דבר אל אהרן וגו׳״; ״לברך את בניי״; והשלמות בובר בסוגריים: ״[בהעלתך את הנרות]״ בראש הסימן, ״ויהי ביום כלות משה [וגו׳]״, ״דבר אל אהרן [ואמרת אליו] בהעלתך״. וכן חילופי במדבר רבה טו, ו, כמעט מלה במלה, ובו חסר ״ושבט לוי לא הקריב״.

מה כתיב למעלה מן הענין?

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א), וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, ב);

ואחר כך: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹותְךָ(במדבר ח, ב).

זה שאמר הכתוב:

יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹושָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵיאָיו(תהלים לד, י).

את (תנחומא בובר: אתה) מוצא למעלה: אחד עשר שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב, ושבט לוי לא הקריב.

וכל הנשאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי.

ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרן,

שנאמר: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּוב עַל מַטֵּה לֵוִי(במדבר יז, יח).

ואהרן לא הקריב עם הנשיאים,

והיה אומר: אוי לי! שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לאהרן (תנחומא בובר: אל אהרן; במדבר רבה: לו לאהרן): אל תתירא (תנחומא בובר: תירא), לגדולה מזו אתה מותקןמותקן — מוכן ומיועד.

לכך נאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ.

הקרבנות — כל זמן (תנחומא בובר: בזמן) שבית המקדש קיים הן נוהגין;

אבל הנרות — לעולם: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ.

כל הברכות (תנחומא בובר, במדבר רבה: וכל הברכות) שנתתי לך לברך את בני — אינן בטלין לעולם.

תרגום לעבריתמותקן מוכן ומיועד

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§131§§

דרשות הפסוקים · במדבר ח, א–ד

דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלא: דבר אל אהרן ואמרת אליו

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״דבר אל אהרן״ — שבט לוי שלא הקריב לחנוכת המזבח: ״כל השבטים עשו חנוכה, ואתם לעצמכם עשו חנוכה״, הנרות; פרשת הנרות שנאמרה ונשנית ונשתלשת, ואורה של תורה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, קהלת רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אצְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד

ויקרא רבה, פרשה לא, ב · פתיחתא שנייה · פרשה קטנה שנאמרה ונשנית ונשתלשת, כזהב המזוקק בכור

צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ(תהלים קיט, קמ)

״ונשתנת״ — בכתב היד ״ונשננת״; ״אם״ — בכתב היד ״א״; ״ושאר״ — בכתב היד ״ושאת״ (שלושתם תוקנו במאגרים).

״נאמרה ראשונה ונשתנת ונשתלשת״ — במרגליות ״נאמרה ונשנית ונשתלשת״, בלא ״ראשונה״.

כצורף המזקק את הזהב

רבי יצחק פתח:

צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד(תהלים קיט, קמ).

כצורף הזה, שהוא מכניס את הזהב לכור שנים ושלשה פעמים עד שהוא מזקקו —

כך פרשה זו נאמרה ראשונה, ונשתנת ונשתלשת.

והרי דברים קל וחומר:

ומה אם פרשה קטנה שבתורה נאמרה ונשנית ונשתלשת —

ושאר פרשותיה על אחת כמה וכמה!

הדא הוא דכתיב: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כד, ב).

בוּמָתוֹק הָאוֹר — אורה של תורה

קהלת רבה, פרשה יא, ז · דרשת הפסוק · ״ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש״ · אורה של תורה ואור העולם הבא

״אשרי מי שיזכה לראותו האור כחמה״ — בדפוס ״אשרי שיזכה לראות האור ההוא״.

המדרש קורא ״טוב לענים״ (במסורה: וטוב לעינים).

וּמָתוֹק הָאוֹר(קהלת יא, ז) — מתוק אורה של תורה;

טוֹב לַעֵנַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ — אשרי מי שתלמודו מאיר לו כשמש.

רבי אחא אומר:

מתוק אור העולם הבא.

אשרי מי שיזכה לראותו, האור כחמה,

שנאמר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה(ישעיה ל, כו).

גחנוכה לשבטו של לוי

תנחומא, בהעלותך ג · דרשת הפסוק · ״דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות״ · שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח; משל לאוהב המלך שעשה לו סעודה לעצמו

בדפוס סימן ג, תחילתו. ״לחנוכת״ — בכתב היד ״מחנוכת״, ותיקון מאגרים כדפוס. ״לבעלי״ (״לבעלי אומניות״) — בגליון כתב היד; בדפוס ״אומניות״ ובבובר ״אומניות אומניות״.

בדפוס: ״והיו מצירים ואומרים״; ״שמא יש בלבו של מלך עלי כלום״; ״ולך לעצמך אני עושה סעודה אחת בלבד יחידה, לומר שאוהבי אתה״ (בכתב היד ״סעודה בלבד יתירה״); ״וקבלן הקב״ה״; ״כל השבטים עשו לעצמם חנוכה״; ״לכך נאמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך, ואח״כ קח את הלוים״.

תנחומא בובר, בהעלותך ג — כמעט מלה במלה, חילופיו בפנים. בבובר ״בכל הסעודות״, בלא ״האלו״; ״את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח״ (בנמשל) — השלמת בובר בסוגריים.

מקבילות: מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה) (להלן, ד; נוסח אחר); במדבר רבה טו, ג — כלשון הדפוס, חילופיו בפנים, ובו ״ולך לעצמך אני עושה סעודה״ בלבד.

(תנחומא בובר: דבר אחר:) בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב).

את מוצא: שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח — שבט לוי לא הקריב כלום.

היו מצרים (תנחומא בובר: והיו מצירים; במדבר רבה: היו מצרים ואומרים): למה ריחקנו מהקרבה לחנוכת המזבח?

משל — למה הדבר דומה?

למלך שעשה סעודה, והיה קורא בכל יום לבעלי אומניותאומניות — מלאכות; בעלי אומניות — בעלי מלאכה (תנחומא בובר: בכל יום אומניות אומניות; במדבר רבה: אומניות).

והיה לו אוהב אחד, שהיה אוהבו יתר מדאי — לא (תנחומא בובר: ולא) קרא אותו עמהם.

והיה מיצרמיצר — מצטער, לומר: שמא יש בליבו של מלך עלי? לפיכך לא זימנני (תנחומא בובר: עלי? לפיכך לא זימנני המלך; במדבר רבה: עלי כלום, שלא זמנני) בכל הסעודות האלו.

כיון שעברו כל ימי הסעודה (תנחומא בובר: שעברו ימי הסעודה; במדבר רבה: שעברו אותן ימי הסעודה) — קרא לאותו אוהב (תנחומא בובר: לאוהב).

אמר לו: לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד יתירה (תנחומא בובר: סעודה אחת בלבד, יחידה).

למה? שאתה אוהבי.

כך המלך — זה מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

את מוצא: שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח, וקיבלן (תנחומא בובר: הקדוש ברוך הוא),

שנאמר: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה);

ושבטו של לוי לא הקריבו.

כיון שעברה חנוכת המזבח — אמר להן (תנחומא בובר: לו) הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו:

כל השבטים עשו חנוכה, ואתם — לעצמיכם עשו חנוכה (במדבר רבה: ושבטך לא עשה).

לכך נאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות (תנחומא בובר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות),

ואחר כך: (תנחומא בובר: מה כתיב אחר כך?) קַח אֶת הַלְוִיִּם(במדבר ח, ו).

תרגום לעבריתמיצר מצטער אומניות מלאכות; בעלי אומניות — בעלי מלאכה

דמה ראה לצוות אהרן כאן

מדרש ילמדנו (ילקוט תלמוד תורה), במדבר ח, ב · דרשת הפסוק · ״דבר אל אהרן ואמרת אליו״ · נוסח אחר · ״ואתם לעצמכם עשו חנוכה״; פרשת הנרות בכמה מקומות; ״נר יי נשמת אדם״; הפקח והסומא; הקרבנות והנרות; החלונות; שבעת הנרות; אור מתוך החשך

הקטע כולו, עד ״הוי: בהעלותך וגו׳. ילמדנו״; אחריו בקובץ קטעי ילמדנו על מעשה המנורה (במדבר ח, ד) ועל פרשיות אחרות. ציון הדף שבאמצעו (״דף ל״ו, ע״ב״) הוצא. הקיצורים נפתחו (״הב״ה״ — הקדוש ברוך הוא; ״מלה״ד״, ״לה״ד״ — משל למה הדבר דומה). ״י״י״ נכתב יי.

״היית סומך אותי״ — בקובץ ״הייתי סומך אותי״. ״כי אתה נרי יי״ — שמואל ב כב, כט (בתהלים יח, כט: ״כי אתה תאיר נרי״). ״על המנורה הטהורה יערך אותו אהרן״ — צירוף ויקרא כד, ד וכד, ג. ״משוטטות״ — במקרא ״משוטטים״.

מקבילות: תנחומא, בהעלותך ג (לעיל, ג; משל הסעודה, נוסח אחר; ובו חילופי תנחומא בובר, בהעלותך ג); בהעלותך א (״בכמה מקומות צוה… ואף כאן״, ודברי רבי טרפון); בהעלותך ה (הפקח והסומא); בהעלותך ו (״הקרבנות… אבל הנרות לעולם״); בהעלותך ב (החלונות).

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו(במדבר ח, ב).

מה ראה לצוות אהרן כאן?

את מוצא: שנים עשר שבטים הקריבו לחנכת המזבח, ושבט לוי לא הקריב כלום,

והיו מצרים: למה דוחפנו מהקרבה לחנכת המזבח?

משל — למה הדבר דומה?

למלך שעשה סעודה, וזמן כל בני עירו בכל יום ויום,

והיה לו אהוב — ולא זמנו עמהם.

והיה אותו אהוב מיצר, לומר: שיש לו למלך בלבו עלי.

כשעברה הסעודה — זמנו.

אמר לו: לכל בני עירי עשיתי סעודה אחת, ולך אעשה סעודה אחת.

למה? שאתה אוהבי.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו:

כל השבטים עשו חנוכה אחת, ואתם — לעצמכם עשו חנוכה.

לכך נאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וגו׳,

ואחר כך: קַח אֶת הַלְוִיִּם וגו׳(במדבר ח, ו).

בכמה מקומות צוה על הנרות

בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות —

בכמה מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליק משמן זית:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה וגו׳(שמות כז, כ);

עַל הַמְּנֹורָה הַטְּהֹורָה יַעֲרֹךְ(ויקרא כד, ד) אֹותוֹ אַהֲרֹן וגו׳(ויקרא כד, ג);

בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳.

מכאן אמר רבי טרפון: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

נר יי נשמת אדם

בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳ —

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם זכיתם לפני להדליק נרות — אני משמר נפשותיכם, שנמשלו לנר,

שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם וגו׳(משלי כ, כז).

הפקח והסומא

דבר אחר:

בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳ —

אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כִּי אַתָּה נֵרִי יְיָ(שמואל ב כב, כט) — אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת?

אמר להם: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם.

למה? כדי להעלות אתכם לפני האומות,

שיהו אומרים: ראו האיך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם.

משל — למה הדבר דומה?

לפקח וסומא שהיו מהלכין בדרך:

בכל הדרך היה הפקח סומך ונוהג את הסומא.

כשנכנסו לבית — אמר הפקח לסומא: צא והדליק לי נר זה, שתאיר.

אמר לו הסומא: כשהייתי מהלך בדרך היית סומך אותי, ועכשו אתה אומר לי: צא והדלק לי את הנר?

אמר לו הפקח: אני רוצה ממך דבר זה, שאחזיק לך טובה כשם שהייתי אני מוליך אותך בדרך; לפיכך אני אומר לך שתאיר לי.

הפקח — זה הקדוש ברוך הוא: עֵינֵי יְיָ משוטטות בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י);

והסומא — אלו ישראל, שנאמר: נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר(ישעיה נט, י).

והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם, שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וגו׳(שמות יג, כא).

כיון שעמד המשכן — קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו: האירו לי כשם שהארתי לכם.

לכך נאמר: בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳.

הקרבנות והנרות

הקרבנות — כל זמן שהיה המקדש קיים הם נוהגין,

אבל הנרות — לעולם הם נוהגין.

הוי: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה.

שלא יטעך יצרך

דבר אחר:

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה —

שלא יטעך יצרך לומר שהוא צריך לאורה.

ראה מה כתיב בחלונות: שְׁקֻופִים אֲטוּמִים(מלכים א ו, ד) — רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהו מוציאין האורה לחוץ.

הוא מאיר לכל העולם — ולאורך הוא צריך?

ולמה אמרתי לך? כדי להעלותך.

שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת — כנגד שבעת כוכבים שמשוטטין בכל הארץ.

מתוך החשך הוצאתי אורה

דבר אחר:

בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳ —

בשר ודם מדליק מנר לנר — שמא יכול להדליק מתוך החשך?

והקדוש ברוך הוא האיר מתוך החשך,

שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהם(בראשית א, ב);

מה כתיב בתריהבתריה — אחריו? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וגו׳(בראשית א, ג) —

מתוך החשך הוצאתי אורה, ולאור שלך אני צריך?

ולמה אמרתי לך? כדי להעלותך.

הוי: בְּהַעֲלֹותְךָ וגו׳.

תרגום לעבריתבתריה אחריו

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, קהלת רבה, תנחומא, מדרש ילמדנו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אונשתנתונשננת
אאםא
אושארושאת
גלחנוכתמחנוכת
דהייתהייתי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
§§132§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלב: בהעלתך את הנרת

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״בהעלתך את הנרת״: הנרות פונים כלפי נר אמצעי — ״מכאן שאמצעי משובח״, ולכן הקורא האמצעי בתורה משובח; השולחנות והמנורות; כהן אחד מעלה את שבעת הנרות אחד אחד, ונר מערבי תדיר; המשכן שקול כנגד מעשה בראשית — ״הוי זהיר בה שתהא דולקת״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ברייתא דמלאכת המשכן, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה: נר אמצעי משובח

אמצדדין פניהם כלפי נר אמצעי

ברייתא, בבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב · הלכה · ברייתא · ״אל מול פני המנורה יאירו״ — הנרות מצודדים כלפי נר אמצעי; רבי נתן: מכאן שאמצעי משובח

הברייתא גם בסוגיות שלהלן: בבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב (להלן, ג), ובבלי מגילה פרק ג, כא ע״ב (להלן, ב) — שם ״כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה; ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח״ (בכ״י אוקספורד 366 של מגילה: ״ואמר רבי נתן״). בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121 של מנחות: ״כלפי נר מערבי״.

מקבילות: ספרי במדבר, פסקא נט (להלן, ה: ״נמצאו כולן מקבילין את האמצעי; מיכן היה רבי נתן אומר: האמצעי מכובד״); ספרי זוטא, פרק ח, א (להלן, ו: ״שיהו כל הנרות מוסטירין כנגד נר האמצעי״); ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י (להלן, ז).

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב) —

מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי (בבלי מגילה פרק ג, כא ע״ב: כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה).

אמר רבי נתן:

מכאן שאמצעי משובח.

בראשון שקרא ארבעה משובח

בבלי מגילה פרק ג, כא ע״ב · הלכה · סוגיא · שלשה הקוראים בשני ובחמישי — מי שקרא ארבעה פסוקים משובח: ראשון — מצוה בראשון, אמצעי — נר מערבי, אחרון — מעלין בקדש

דברי רבא על משנה מגילה ד, א (״בשני ובחמישי, בשבת במנחה, קורין שלשה״), עד מעשה רב פפא בבי כנישתא דאבי גובר; לפניהם ״הני שלשה כנגד מי?״ ו״הני עשרה כנגד מי?״, ואחריהם ״אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן״ — דיבור המשנה הבא. ״בשלש קופות… והיה כתוב עליהן אלף בית גימל״ — משנה שקלים ג, ב; בדפוס וילנא ובדפוס ונציה בקיצור: ״אב״ג״; בכ״י אוקספורד 366 במלואו, כאן.

״אמצעי… דתניא: אל מול פני המנורה״ — בדפוס ונציה: ״דתנן״; ״ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח״ — בכ״י אוקספורד 366: ״וא״ר נתן״. בכ״י מינכן 95 נוסף: ״תניא, א״ר יוסי: למה כתוב עליהן א׳ב׳ג׳? לידע איזה מהן נתרמה ראשונה״.

״לבי כנישתא דאבי גובר״ — בכ״י מינכן 95: ״דבי עסיא״; בכ״י אוקספורד 366: ״דאבי גוזר וקארי קמיה ראשון ארבעה״.

אמר רבא:

ראשון שקרא ארבעה — משובח;

שני שקרא ארבעה — משובח;

שלישי שקרא ארבעה — משובח.

ראשון שקרא ארבעה משובח — דתנן: בשלש קופות של שלש סאין שבהן תורמין את הלשכה, והיה כתוב עליהן אלף בית גימל, לידע איזו מהן נתרמה ראשון, להקריב ממנה ראשון, שמצוה בראשון.

רש״י תורמין — כהנים את הלשכה נותנין משקלי שנה זו לתוכה לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה.

אמצעי שקרא ארבעה משובח — דתניא: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ(במדבר ח, ב) — מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה; ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח.

רש״י אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות — למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות.

רש״י נר מערבי — הוא נר אמצעי למאן דאמר נרות צפון ודרום מונחין הוי אמצעי משוך קימעא כלפי מערב חוץ משאר נרות דלמאן דאמר מערב ומזרח מונחין לא משום דהוי מערבי השני כלפי מזרח הכי איתא במנחות.

ואחרון שקרא ארבעה משובח — משום מעלין בקדש ולא מורידין.

רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וקרא ראשון ארבעה, ושבחיה רב פפא:רב פפא איקלע… — רב פפא נזדמן לבית הכנסת של אבי גובר, וקרא הראשון ארבעה (פסוקים), ושיבחו רב פפא:

רב פפא נזדמן לבית הכנסת של אבי גובר, וקרא הראשון ארבעה (פסוקים), ושיבחו רב פפא:

רש״י ראשון — מן שלשה שקרא ארבעה פסוקים משובח וכן שני וכן שלישי אם לא עשה הראשון ועשה השני או אם לא קראו לא הראשון ולא השני ארבעה פסוקים וקרא אותן השלישי משובח ואם יש להן ריוח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים כולן משובחין.

גמזרח ומערב היו מונחין

בבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב – צט ע״א · הלכה · סוגיא · השולחנות והמנורות — מזרח ומערב או צפון ודרום; נר אמצעי משובח

הסוגיא מן הברייתא ״מזרח ומערב היו מונחין — דברי רבי; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום״ (בגמרא על משנה מנחות יא, ו) עד ״כתלמיד היושב לפני רבו״; לפניה ״מחצי בית ולפנים… משליש הבית ולפנים״, ואחריה ״עשרה שלחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרין אלא על של משה״ — ברייתא אחרת.

״[אהרן וגו׳]״ — הוספת דפוס וילנא; אינו בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה (״יערוך אותו לפני יי״).

״מצינו חמשה שלחנות בדרום״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה: ״שלחן בדרום״.

תנו רבנן:

מזרח ומערב היו מונחין — דברי רבי;

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום.

מאי טעמא דרבי? גמר ממנורה — מה מנורה מזרח ומערב, אף הני נמי מזרח ומערב.מאי טעמא דרבי… — מה טעמו של רבי? למד מן המנורה — מה מנורה (מונחת) מזרח ומערב, אף אלו (השלחנות) גם כן מזרח ומערב. והמנורה עצמה מנין לנו? ממה שכתוב בנר המערבי: ״יערוך אותו אהרן וגו׳ לפני יי״ — מכלל ששאר (הנרות) כולם אינם ״לפני יי״; ואם עולה על דעתך (שהיתה מונחת) צפון ודרום — כולם גם כן ״לפני יי״ הם! ורבי אלעזר ברבי שמעון, מה טעמו? למד מן הארון — מה ארון צפון ודרום, אף אלו גם כן צפון ודרום. ורבי גם כן ילמד מן הארון! (משיב:) דנים (כלי שב)חוץ (לפרוכת) מ(כלי שב)חוץ, ואין דנים (כלי שב)חוץ מ(כלי שב)פנים. ורבי אלעזר ברבי שמעון ילמד מן המנורה! יאמר לך: המנורה עצמה צפון ודרום היתה מונחת. אלא הרי כתוב ״יערוך אותו אהרן ובניו״ (״לפני יי״ — משמע שיש נר שאינו ״לפני יי״)! (משיב:) שהיה מצדד אותם (את הנרות) צידוד;

מה טעמו של רבי? למד מן המנורה — מה מנורה (מונחת) מזרח ומערב, אף אלו (השלחנות) גם כן מזרח ומערב.

רש״י מה מנורה מזרח ומערב — השלשה קנים במזרח והשלשה במערב.

רש״י מזרח ומערב מונחים — השולחנות ראשן אחד למזרח וראשן אחד למערב דהיינו אורכו לאורכו של בית.

ומנורה גופה מנלן? מדכתיב בנר מערבי: יַעֲרֹוךְ אֹותוֹ(ויקרא כד, ג) [אַהֲרֹן וגו׳] לִפְנֵי יְיָ —

והמנורה עצמה מנין לנו? ממה שכתוב בנר המערבי: ״יערוך אותו אהרן וגו׳ לפני יי״ —

רש״י מדכתיב בנר מערבי לפני ה׳ — דכתיב יערוך אותו אהרן וגו׳ לפני יי (ויקרא כ״ד:ג׳) דמשמע אותו לפני יי ואין אחר לפני יי אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אישתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב.

מכלל דכולהו לאו לפני יי;

מכלל ששאר (הנרות) כולם אינם ״לפני יי״;

ואי סלקא דעתך צפון ודרום — כולהו נמי לִפְנֵי יְיָ נינהו!

ואם עולה על דעתך (שהיתה מונחת) צפון ודרום — כולם גם כן ״לפני יי״ הם!

ורבי אלעזר ברבי שמעון מאי טעמא? גמר מארון — מה ארון צפון ודרום, אף הני נמי צפון ודרום.

ורבי אלעזר ברבי שמעון, מה טעמו? למד מן הארון — מה ארון צפון ודרום, אף אלו גם כן צפון ודרום.

רש״י מה ארון צפון ודרום — אורכו לרוחבו של בית כדאמרינן לעיל וכך היה מונח וכך היו בדיו מונחין.

ורבי נמי ליגמר מארון! דנין חוץ מחוץ, ואין דנין חוץ מבפנים.

ורבי גם כן ילמד מן הארון! (משיב:) דנים (כלי שב)חוץ (לפרוכת) מ(כלי שב)חוץ, ואין דנים (כלי שב)חוץ מ(כלי שב)פנים.

רש״י חוץ מחוץ — מנורה ושולחן שניהם בהיכל.

ורבי אלעזר ברבי שמעון ליגמר ממנורה! אמר לך: מנורה גופה צפון ודרום הוה מנחה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון ילמד מן המנורה! יאמר לך: המנורה עצמה צפון ודרום היתה מונחת.

אלא הכתיב יַעֲרֹוךְ אֹותוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו(שמות כז, כא)! דמצדד להו אצדודי;

אלא הרי כתוב ״יערוך אותו אהרן ובניו״ (״לפני יי״ — משמע שיש נר שאינו ״לפני יי״)! (משיב:) שהיה מצדד אותם (את הנרות) צידוד;

רש״י מצדד להו אצדודי — לעולם צפון ודרום מנחי ואפילו הכי ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג׳ של צד צפון מצודדות כלפי דרום וג׳ של צד דרום מצודדות כלפי צפון:

רש״י והכתיב אותו — דמשמע אחד לפני יי ותו לא.

דתניא: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב) — מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 120–121: כלפי נר מערבי).

רש״י אל מול פני המנורה — אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב.

אמר רבי נתן: מכאן שאמצעי משובח.

רש״י מכאן שאמצעי משובח — לגבי שלש שקורין בספר תורה בשני ובחמישי ואמרינן במסכת מגילה (דף כא:) אין פוחתין מעשרה פסוקים וקאמר רבי נתן דאמצעי משובח וקורא ארבעה והשאר ג׳ ג׳.

בשלמא למאן דאמר מזרח ומערב — היינו דהוו יתיבי עשרה בעשרים;בשלמא למאן דאמר… — מובן הדבר לפי מי שאומר מזרח ומערב — זהו שהיו (השלחנות) עומדים עשרה ב(רוחב) עשרים (אמה של ההיכל); אלא לפי מי שאומר צפון ודרום — עשרה ב(רוחב) עשרים איך היו עומדים? ועוד: הכהנים איך היו נכנסים? ועוד: מצינו חמשה שלחנות בדרום? ועוד: השלחן של משה היכן היה מניחו? ולטעמך, גם לפי מי שאומר מזרח ומערב — השלחן של משה היכן היה מניחו? אלא, וכי סבור אתה ששורה אחת היתה? שתי שורות הן! מובן הדבר לפי מי שאומר צפון ודרום — יפה; אלא לפי מי שאומר מזרח ומערב — הרי, השלחן כמה (היה) מרוחק מן הכותל? שתי אמות ומחצה; ואמה שלו (רוחבו), ושתי אמות ומחצה שבין זה לזה, ואמה, ושתי אמות ומחצה שבין זה לזה, ואמה שלו — נמצא שהשלחן תופס חצי אמה בדרום! וכי סבור אתה שהשלחן של משה עמהם היה עומד? לא, אלא שמעלה אותו (לפנים) ומניחו, ומוריד אותם (את השלחנות האחרים) מעט — כתלמיד היושב לפני רבו.

מובן הדבר לפי מי שאומר מזרח ומערב — זהו שהיו (השלחנות) עומדים עשרה ב(רוחב) עשרים (אמה של ההיכל);

אלא למאן דאמר צפון ודרום — עשרה בעשרים היכי הוו יתבי?

אלא לפי מי שאומר צפון ודרום — עשרה ב(רוחב) עשרים איך היו עומדים?

רש״י אלא למאן דאמר צפון ודרום — דהיינו לרוחבו של היכל והלא רוחבו אינו אלא עשרים ועשרה שולחנות של עשרים אמה בעשרים אמה היכי יתבי הא אי אפשר לצמצם שלא יהא ריוח מועט בין שולחן לשולחן.

רש״י היינו דיתבי י׳ — עשר שולחנות בעשרים כדאמרן לעיל מחצי הבית ולפנים מונחים וקסלקא דעתך ראשו של זה בצד ראשו של זה קיימי ואיכא למימר אף על גב דאי אפשר שישבו עשר שולחנות של עשרים אמה בעשרים אמה מצומצמות שלא יצאו קצת חוץ לעשרים אמות הפנימיות איכא למימר לא דק כולי האי הא דקתני לעיל מחצי הבית ולפנים.

ותו: כהנים היכי הוו עיילי?

ועוד: הכהנים איך היו נכנסים?

ותו: מצינו חמשה שלחנות בדרום?

ועוד: מצינו חמשה שלחנות בדרום?

רש״י ותו מצינו חמשה שולחנות בדרום — וקרא כתיב על צלע צפון (שמות כ״ו:ל״ה).

ותו: שלחן דמשה היכא מנח ליה?

ועוד: השלחן של משה היכן היה מניחו?

רש״י ותו שולחן דמשה — דאמרן לעיל באמצע מונח היכי מונח.

רש״י ותו — אי נמי מצו יתבי נמצא שמילאו את כל רוחב ההיכל וכהנים ביוה״כ היכי עיילי לפני ולפנים אי נמי בכל שבת נכנסין ארבעה כהנים כדקתני במתניתין שנים ליטול שני סדרים הישנים ושנים לסדר שני הסדרים החדשים ועומדים אלו כנגד אלו טפחו של נוטל בצד טפחו של מסדר ואי כל רוחב ההיכל מלא היכי אזלי כהנים הנוטלין באידך גיסא דשולחנות.

וליטעמיך, למאן דאמר מזרח ומערב נמי — שלחן דמשה היכא הוה מנח ליה?

ולטעמך, גם לפי מי שאומר מזרח ומערב — השלחן של משה היכן היה מניחו?

רש״י ולמאן דאמר נמי מזרח ומערב שולחן דמשה היכא מנח — אישתכח דיתיב הך שלחן כולו בעשרים אמות חיצוניות והשתא מתרץ לכולהו פירכי.

אלא, מי סברת חד דרא הוה? תרי דרי נינהו!

אלא, וכי סבור אתה ששורה אחת היתה? שתי שורות הן!

רש״י מי סברת בחד דרא הוו יתבי — כולהו עשר ראשה של זו בצד ראשה של זו.

רש״י בתרי דרי הוו יתבי — חמשה מינייהו ראשה של זו בצד ראשה של זו ושל משה אצלן לפניהם ולא בשורתן ושורה אחרת של חמשה אצל אותה של משה ולא בשורתה ואותם ה׳ ראשה של זו בצד ראשה של זו. למ״ד מזרח ומערב הכי יתבי ולמאן דאמר צפון ודרום יתבי הכי:

בשלמא למאן דאמר צפון ודרום — שפיר;

מובן הדבר לפי מי שאומר צפון ודרום — יפה;

רש״י בשלמא למ״ד צפון ודרום שפיר — דאף על גב דלא אפשר שלא יהא מקצת מן השולחן בדרום דאי אפשר לצמצם שולחנות של עשר אמות בעשר אמות אפילו הכי דמאי דטפי טפח לא הוי לא חשיב ליה.

אלא למאן דאמר מזרח ומערב — מכדי, שלחן כמה משוך מן הכותל? שתי אמות ומחצה;

אלא לפי מי שאומר מזרח ומערב — הרי, השלחן כמה (היה) מרוחק מן הכותל? שתי אמות ומחצה;

רש״י אלא למ״ד מזרח ומערב — הוא האורך והרוחב מצפון לדרום מכדי שורה הצפונית כמה מרוחקת מכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיהו כהנים הנושאים שני סדרים יכולים להלך זה בצד זה כדאמרינן במתניתין דשנים היו מסדרין בבת אחת ולהילוך שני בני אדם בעינן שתי אמות ומחצה כדאמרינן לעיל גבי בדי ארון ושלחן רוחב אמה ושתי אמות ומחצה בין שורה צפונית לשלחן של משה ואמה דידיה ושתי אמות ומחצה בינו לשורה דרומית ואמה רוחב השולחנות הרי עשר אמות ומחצה אישתכח דקאכיל פלגא באמתא דדרום אכל תפס ולמ״ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב ושורה מערבית משוכה מכותל מערבי שתי אמות ומחצה ואמה רוחב דשולחן ושתי אמות ומחצה בינו ובין השלחן של משה כו׳.

ואמה דידיה, ושתי אמות ומחצה דביני ביני,

ואמה שלו (רוחבו), ושתי אמות ומחצה שבין זה לזה,

ואמה, ושתי אמות ומחצה דביני ביני, ואמה דידיה — אישתכח דקאכיל שולחן פלגא דאמתא בדרום!

ואמה, ושתי אמות ומחצה שבין זה לזה, ואמה שלו — נמצא שהשלחן תופס חצי אמה בדרום!

מי סברת שלחן דמשה בהדייהו הוה יתיב? לא, דמידלי ליה ומנח ליה, ומיתתי להו לדידהו פורתא — כתלמיד היושב לפני רבו.

וכי סבור אתה שהשלחן של משה עמהם היה עומד? לא, אלא שמעלה אותו (לפנים) ומניחו, ומוריד אותם (את השלחנות האחרים) מעט — כתלמיד היושב לפני רבו.

רש״י דמשה בהדייהו הוה יתיב — באמצע ממש דליבעי שתי (אמות) הפרשות של שתי אמות ומחצה.

רש״י לא דמידלו ליה ומנח ליה כו׳ — שלא יהא מונח ביניהם ממש אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות דהשתא ליכא אלא חדא הפרשה:

רש״י כתלמיד היושב לפני רבו — נמוך הימנו כך אותם של שלמה נמוכין משל משה דבית המקדש היה משופע ולצד מערב מגביה יותר.

רש״י ומיתתי ליה פורתא — מושיבם לצד מזרח במקום נמוך.

חלק ב

דברי התנאים

דיַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן — כהן אחד לשבעה נרות

ספרא, אמור, פרשה יג, יא · דרשת הפסוק · ״יערוך אתו אהרן ובניו״ · כהן אחד נכנס להדליק את כל שבעת הנרות

״יערוך אתו אהרן ובניו״ — כלשון שמות כז, כא; בויקרא כד, ג ״יערך אתו אהרן״ בלי ״ובניו״, וכך גם בדפוס. ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ — במדבר ח, ב.

״אחד״ — בכתב היד ״יום אחד״, ו״יום״ נמחק במאגרים (וכך בדפוס ״אלא אחד״). בדפוס ״כהן אחר״ ו״להעלות נר תמיד״.

מקבילה: ספרי זוטא, פרק ח, א (להלן, ו: ״יכול אהרן לא היה מעלה כולה כאחת, אבל בניו היו מעלין כולה כאחת? תלמוד לומר: יאירו שבעת הנרות, יערוך אותו אהרן ובניו — אחד אחד״).

יַעֲרֹוךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו(שמות כז, כא) —

מה תלמוד לומר?

לפי שנאמר:

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב) —

יכול יהא כהן אחד ניכנס לשבעה נירות?

תלמוד לומר: לְהַעֲלֹות נֵר(ויקרא כד, ב).

או לְהַעֲלֹות נֵר —

יכול לא יהא כהן אחד ניכנס לשבעה נירות,

אבל יהוא שבעה כהנים ניכנסין לשבעה נירות?

תלמוד לומר: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו.

הא אהרן ובניו אינן עורכין אילא אחד.

השלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב

ספרי במדבר, פסקא נט · דרשת הפסוק · ״דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות״ · הנרות מקבילים את האמצעי — האמצעי מכובד; ״דבר אל אהרן״ — לכלל דיבור; ״בהעלתך״ — מעלות; נר מערבי תדיר

הפסקא כולה. ״פרשה״ (שכל מעשה פרשה באהרן) — בגליון כתב היד, תחת ״דיבור״ המחוק; בדפוס ״הפרשה״. ״[המנורה]״ — מקום חסר בכתב היד, הושלם מן הדפוס. ״[יכול יכבה]״, ״[דולק]״ — השלמות מאגרים. הקיצורים נפתחו.

בדפוס: ״וידבר יי אל משה, דבר אל אהרן״; ״למה נאמרה פרשה זו״; ״תלמוד לומר: אל מול פני המנורה יאירו״; ״אי מערב עד בוקר — יכול יכבם? תלמוד לומר: לפני יי תמיד. הא כיצד? יאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר לפני יי תמיד״.

״מיכן היה רבי נתן אומר: האמצעי מכובד״ — כברייתא שבבבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב (לעיל, א). ״דבר אל אהרן… עשה לה מעלות… שממנו מדליק״ — גם בילקוט שמעוני, במדבר ח, ב, כלשון הדפוס.

וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר ח, א) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב) —

למה נאמרה פרשה?

לפי שהוא אומר: וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ(שמות כה, לז) —

שומע אני יהו נרות דולקין על פני כל המנורה?

תלמוד לומר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה —

שיהו נרות מקבלין את המנורה, ומנורה את הנרות.

הא כיצד?

שלשה כלפי מזרח,

ושלשה כלפי מערב,

ואחת באמצע —

נמצאו כולן מקבילין את האמצעי.

מיכן היה רבי נתן אומר:

האמצעי מכובד.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן —

לפי שכל מעשה פרשה באהרן, הביא את אהרן לכלל דיבור.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו —

הרי זו אזהרה לאהרן.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹות — עשה לה מעלות.

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה — עשה לה מול ופנים.

יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת —

שומע אני שיהו דליקין לעולם?

תלמוד לומר: מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר(ויקרא כד, ג).

אי מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר — יכול יכבה?

תלמוד לומר: יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת,

מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְיָ תָּמִיד —

שיהא נר מערבי תדיר דולק,

שממנו מדליק את המנרה בין הערבים.

ואחד אחד, חוזרין חלילה כמין עטרה

ספרי זוטא, במדבר ח, ב · דרשת הפסוק · ״בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ · הדלקת הנרות אחד אחד, חלילה כמין עטרה, וכולם כנגד נר האמצעי

״או בהעלותך לסדרן״ — בכתב היד ״בעלותך״, ותוקן לפי הורוביץ.

״מוסטירין״ — בהורוביץ ״מוסטרין״. בהורוביץ אחר כך: ״אמר רבי שמעון: כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה, היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי״, ודרשה על ״ויעש כן אהרן״ — אינם בכתב היד.

״שיהו כל הנרות מוסטירין כנגד נר האמצעי״ — כברייתא שבבבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב (לעיל, א: ״מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי״); ״יכול שהיה מעלה כולה כאחת… אחד אחד״ — כספרא, אמור פרשה יג, יא (לעיל, ד).

בְּהַעֲלֹותְךָ(במדבר ח, ב) — אין ידוע אם בְּהַעֲלֹותְךָ להעלותם, או בהעלותך לסדרן.

כשהוא אומר יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת — להעלותם, אבל לא לסדרן.

יכול שהיה מעלה כולה כאחת?

אמרת: לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ) — אחד אחד.

יכול אהרן לא היה מעלה כולה כאחת, אבל בניו היו מעלין כולה כאחת?

תלמוד לומר: יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, יַעֲרֹוךְ אֹותוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו(שמות כז, כא) — אחד אחד.

ומנין שיהו חוזרין חלילה, כמין עטרה?

תלמוד לומר: יָאִירוּ.

ומנין שיהו כל הנרות מוסטיריןמוסטירין — מצודדים, פונים כנגד נר האמצעי?

תלמוד לומר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה;

וכן הוא אומר: וְהוּא יֹושֵׁב מִמֻּולִי(במדבר כב, ה).

תרגום לעבריתמוסטירין מצודדים, פונים

זכיצד עשה בצלאל את המנורה

ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י · ברייתא · ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ · עשיית המנורה ומדתה, חמשה דברים שאין להם הכרעה, עשר המנורות של שלמה, הנרות כנגד האמצעי — רבי נתן: האמצעי המכובד, ודישון הנרות

הפרק כולו. ציוני הפסוקים שבדפוס הוצאו. ״כתבניתם״ — במקרא ״בתבניתם״; ״כמשפטן״ — במקרא ״כמשפטם״ — ולכן מחוץ למירכאות.

מקבילות: ״מערביים ומזרחיים… רבי נתן אומר: האמצעי הוא המכובד״ — ספרי במדבר, פסקא נט (לעיל, ה), והברייתא בבבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב (לעיל, א); ״לא היה מבעיר אלא בשל משה… רבי יוסי ברבי יהודה אומר: על כולן היה מבעיר״ — כברייתא שבבבלי מנחות פרק יא, צט ע״א (״עשר מנורות עשה שלמה, ולא היו מדליקין אלא בשל משה… רבי אלעזר בן שמוע אומר… ובכולן היו מדליקין״; ושם ״רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא היו מסדרין אלא על של משה״).

כיצד עשה בצלאל את המנורה?

עשאה כמין עשתעשת — גוש מתכת יצוק, מטיל, או כמין קורה,

ועשה מיריכה ולמטה גביעים, כפתורים ופרחים,

ומשך הימנה שני קנים — אחד אילך ואחד אילך,

ומשך הימנה שני קנים אחרים — אחד אילך ואחד אילך,

ומשך הימנה עוד שני קנים — אילך ואילך,

שנאמר: וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹוצְאִים מִצִּדֶּיהָ וגו׳(שמות כה, לב).

אבל לא למדנו לגביעים אם הם משוקדים, או כפתוריה ופרחיה,

שנאמר: וּבַמְּנֹורָה אַרְבָּעָה גְבִיעִים מְשֻׁוקָּדִים כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ(שמות כה, לד).

איסי בן יהודה אומר:

חמשה דברים בתורה אין להם הכרעה, אלו הן:

שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם.

הֲלא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת(בראשית ד, ז) — או שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב;

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז(בראשית מט, ז) — או כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹונָם עִקְּרוּ שׁוֹר(בראשית מט, ו) אָרוּר;

מָחָר אָנֹכִי נִצָּב(שמות יז, ט) — או וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר;

מְשֻׁוקָּדִים כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ — או אַרְבָּעָה גְבִיעִים מְשֻׁוקָּדִים;

וְקָם הָעָם הַזֶּה(דברים לא, טז) — או הִנְּךָ שֹׁוכֵב עִם אֲבֹותֶיךָ וְקָם.

אלו חמשה דברים בתורה שאין להם הכרעה.

איסי בן עקביא אומר:

מעשה, והיתה יתירה דינר של זהב, והכניסוה לכור שמונים פעמים.

גופה של מנורה שמונה עשר טפחים:

הרגלים והפרח — שלשה טפחים,

וטפחיים חלק,

וטפח שבו גביע, כפתור ופרח,

וטפחיים חלק,

וטפח כפתור, ושני קנים יוצאים ממנה — אחד אילך ואחד אילך,

וטפחיים חלק,

וטפח כפתור, ושני קנים יוצאים ממנה — אחד אילך ואחד אילך,

וטפחיים חלק,

וטפח כפתור, ושני קנים יוצאים ממנה — אילך ואילך;

נשתיירו שם שלשה טפחים, שבהם גביעיה, כפתוריה ופרחיה,

שנאמר: שְׁלֹשָׁה גְבִיעִים מְשֻׁוקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּור וָפֶרַח וגו׳(שמות כה, לג).

נמצאו:

גביעים — עשרים ושנים,

וכפתורים — אחד עשר,

ופרחיה — תשעה.

גביעים — למה הן דומים? לכוסות אלכסנדריהלכוסות אלכסנדריה — לכוסות כמעשה אלכסנדריה (שבמצרים).

כפתוריה — למה הן דומים? לתפוח הברתייםלתפוח הברתיים — לתפוחים הכרתיים (שמן האי כרתים).

פרחים — למה הן דומים? לפרחי העמודים.

נמצאת אתה למד שיש קשוי ושבח כנגד כל הכלים כולן.

ומנין שהראה המקום למשה כלים עשוין ומנורה עשויה?

שנאמר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כתבניתם(שמות כה, מ).

אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות, וכולן היו כשרות לעבודה,

שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹורוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כמשפטן וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל(דברי הימים ב ד, ז).

אם תאמר: חמש מן הדרום וחמש מן הצפון — והלא מנורה בצפון פסולה!

ומה תלמוד לומר: חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל?

חמש מימין מנורה של משה, וחמש משמאל מנורה של משה.

אף על פי כן, לא היה מבעיר אלא בשל משה בלבד,

שנאמר: מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב(דברי הימים ב יג, יא).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

על כולן היה מבעיר,

שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹורוֹת וְנֵרֹותֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר(דברי הימים ב ד, כ) וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב היא מִכְלוֹת זָהָב(דברי הימים ב ד, כא) —

כילו זהבו של משה.

מערביים ומזרחיים היו דולקין כנגד נר האמצעי,

שנאמר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ(במדבר ח, ב).

מכאן היה רבי נתן אומר:

האמצעי הוא המכובד.

שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת — שיהא דליקן שוה, ונרותיהן שוות, והן דומין זו לזו.

כיצד מדשנן?

מעבירן מעל גבי המנורה, ומניחן באהל, ומקנחן בספוג —

נמצאו כמה כהנים עסוקין בנר אחד.

דברי רבי יוסי.

וחכמים אומרים:

לא היה מזיזן ממקומן, אלא על גבי מנורה מדשנן,

שנאמר: עַל הַמְּנֹורָה הַטְּהֹורָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת(ויקרא כד, ד).

תרגום לעבריתעשת גוש מתכת יצוק, מטיל לכוסות אלכסנדריה לכוסות כמעשה אלכסנדריה (שבמצרים) לתפוח הברתיים לתפוחים הכרתיים (שמן האי כרתים)

חלק ג

מדרשים מאוחרים

חהמשכן שקול כנגד מעשה בראשית

אוצר מדרשים, קונדריס אחרון ממדרש ילמדנו, נג · דרשת הפסוק · ״בהעלותך״ · המשכן כנגד שבעת ימי בראשית; משל המלך שאוהבו התקין לו לפי כחו — ״הוי זהיר בה שתהא דולקת״; שבעה נרות, ״אחפש את ירושלם בנרות״

״(בעשר מנורות)״ — בסוגריים במקור. ״חנכ״ל שצ״ם״ — ראשי התיבות של שבעה כוכבי לכת: חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים. בילקוט שמעוני על הפסוק, אחר ״שבעים אומות״: ״שנאמר ושלמה היה מושל בכל הממלכות״.

לפניו בקונדריס (נב) ״דרש רבי שמעון בן לקיש: שבע חנוכות הן… נר אלהים נשמת אדם״ — בפרשה צו (שבע חנוכות הן, ב).

הדרשה ״אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה אף על פי שהיתה במשכן אורה מכבודי… אחפש את ירושלם בנרות״ — גם בילקוט שמעוני, בהעלותך, רמז תשיט — בפרשה אחפש את ירושלם בנרות. ״מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית״ (רבי יהודה ברבי שלום) — גם בילקוט שמעוני שם.

בְּהַעֲלֹותְךָ(במדבר ח, ב).

אמר רבי יהודה ברבי שלום:

מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית:

ביום ראשון נבראו שמים וארץ, וכתיב בהן: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב); ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ יריעות(שמות כו, ז);

בשני — יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל(בראשית א, ו); ובמשכן: וְהִבְדִּילָה הפרוכת(שמות כו, לג);

בשלישי — יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט); ובמשכן: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וגו׳ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם(שמות ל, יח);

ברביעי — יְהִי מאורות(בראשית א, יד); ובמשכן: וְעָשִׂיתָ מנורה(שמות כה, לא);

בחמישי — וְעוֹף יְעוֹפֵף(בראשית א, כ); ובמשכן: וְהָיוּ הכרובים פורשי כְנָפַיִם(שמות כה, כ);

בששי — תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית א, כד); ובמשכן: אָדָם כִּי יַקְרִיב(ויקרא א, ב);

בשביעי — היה כלו אור; ובמשכן — כיון שנכנס האל בתוכו, מבהיק מן השכינה.

לכך סמך: ובבוא מֹשֶׁה וגו׳(במדבר ז, פט) — בְּהַעֲלֹותְךָ.

למלך שהיה לו אוהב בסוריא

דבר אחר:

בְּהַעֲלֹותְךָ —

למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה יושב ברומי, והיה לו אוהב בסוריא.

שלח לו המלך: התקן לי חצר אחת.

והביא לתוכה לפי כוחך: מטות של אבליגאאבליגא — חומר פשוט וזול, שלחן של שיש, מנורה של ברזל, קונכיקונכי — קערה, כיור של נחשת; הציע המטות ביקטאותביקטאות — מצעים, כיסויים ובטפיטיןובטפיטין — ובשטיחים, ובמרבדים.

בא המלך ליכנס למדינה; יצא אוהבו לאנפטי שלולאנפטי שלו — לקראתו, לקבל את פניו,

והוא רואה עם המלך מטות של זהב ושל אבנים טובות, שלחנות ומנורות של זהב.

רץ האוהב לקלקל המצעות ולהעביר המנורות והשלחנות, מפני שהיה מתבייש.

ידע המלך מה בלבו, אמר לו: חייך, שעשית לפי כחך — הוי זהיר בה שתהא דולקת יפה.

כך הקדוש ברוך הוא אמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ(שמות כה, ח) — עמדו ועשו לפי כחם;

מיד ירד הקדוש ברוך הוא בכבודו ומלא את המשכן.

באותה שעה ביקש אהרן להתעצל מהמנורה;

אמר לו למשה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן — בְּהַעֲלֹותְךָ.

למה שבעה נרות? כנגד חנכ״ל שצ״םחנכ״ל שצ״ם — ראשי תיבות של שבעה כוכבי לכת: חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים.

דבר אחר:

כנגד שבעת ימי בראשית.

דבר אחר:

למה עשה משה שבעה נרות, ושלמה שבעים נרות (בעשר מנורות)?

אלא משה עקר שבעה אומות מלפני ישראל, אבל שלמה היה מושל על שבעים אומות.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה, אף על פי שהיתה במשכן אורה מכבודי — הנרות הללו היו דולקין לתוכו;

אף לעתיד לבא, אף על פי שאני ממלא ירושלם מכבודי — אני מדליק לתוכה נרות,

שנאמר: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

תרגום לעבריתחנכ״ל שצ״ם ראשי תיבות של שבעה כוכבי לכת: חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים אבליגא חומר פשוט וזול קונכי קערה, כיור ביקטאות מצעים, כיסויים ובטפיטין ובשטיחים, ובמרבדים לאנפטי שלו לקראתו, לקבל את פניו

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ברייתא דמלאכת המשכן, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דאחדיום אחד
ההמנורה— (הוספה)
היכול יכבה— (הוספה)
הדולק— (הוספה)
ובהעלותךבעלותך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
ספראכתב יד וטיקן 66
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
ברייתא דמלאכת המשכןאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§133§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלג: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב)

שבעת הנרות: מעכבין זה את זה; כנגד שבעה כוכבים, ושלא יבזו על המנורה; הקדוש ברוך הוא אינו צריך לאורם; נר שלשבת שנבחר מכולם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, תוספתא, תנחומא, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

הלכה: שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה

אשבעה קני מנורה מעכבין זה את זה

משנה מנחות ג, ז · משנה · שבעה קני המנורה ושבעה נרותיה — מעכבין זה את זה

המשנה רשימת מעכבין (מזוזה, תפילין, ציציות); כאן רק דברי המנורה. עליה הסוגיא בבלי מנחות פרק ג, כח ע״א (בפרשה קלז, ״מנורה באה מן העשת״).

שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה.

שבעה נרותיה מעכבין זה את זה.

בשבעה נרותיה, גביעיה כפתוריה ופרחיה

תוספתא מנחות ו, יא · ברייתא · קני המנורה, נרותיה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה — מעכבין זה את זה

ההלכה רשימה ארוכה של מעכבין (הזאות, בגדי כהונה, סמני קטרת, קרנות המזבח); כאן רק דברי המנורה. כלשון המשנה (לעיל, א), ונוספו ״גביעיה כפתוריה ופרחיה״.

שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה

ושבעה נרותיה מעכבין זה את זה

גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה

חלק ב

דברי האמוראים

גשלא תהיו מבזין על המנורה

תנחומא, בהעלותך ז · דרשת הפסוק · ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ · ״מי בז ליום קטנות״ — שבעת הנרות כנגד שבעה כוכבים, וחביבין לפניו

בדפוס סימן ה, המשכו. ״זו המנורה״ — בכתב היד ״או המנורה״, והתיקון כדפוס. בדפוס הפסוק עד ״עיני יי המה משוטטים בכל הארץ״; ״ומהו שבעה אלה שבעת הנרות״; ״כך חביבין הם לפני שלא תהיו מבזין עליה״. ״זרובבל״ — בכתב היד ״זרוב׳״.

במדבר רבה טו, ז — כלשון הדפוס, בלי ״לפני״ (״כך הם חביבין שלא תהיו מבזין עליהן״), והקריאות כאן.

מקבילות: תנחומא בובר, בהעלותך ז (להלן, ה).

״למה שבעה נרות? כנגד חנכ״ל שצ״ם… למה עשה משה שבעה נרות, ושלמה שבעים נרות?״ (אוצר מדרשים, קונדריס אחרון ממדרש ילמדנו, נג) — בפרשה קלב: בהעלתך את הנרת, ח.

דבר אחר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה(במדבר ח, ב) —

שלא תהיו מבזין על המנורה,

שנאמר (במדבר רבה: הוי): כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻובָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה(זכריה ד, י) —

(במדבר רבה: אלה —) זו המנורה.

ומהו שִׁבְעָה אֵלֶּה? אלו שבעת הנרות, כנגד שבעה כוכבים שמשוטטים בכל הארץ.

כך הן חביבין לפני — שלא תהיו מבזין עליהם.

לכך נאמר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ.

דשאינו צריך לאורה

תנחומא, בהעלותך ח · דרשת הפסוק · ״אל מול פני המנורה יאירו״ · חלונות המקדש מוציאים אורה לחוץ; הברק מבהיק את העולם; העין רואה מתוך השחור

בדפוס סימן ה, המשכו. ״אליהמה לפנימה לשער סביב סביב״ — בכתב היד בקיצור (״אליה׳ לפנ׳ לש׳ סבי׳ סביב״), ונפתח לפי המקרא (יחזקאל מ, טז) וכדפוס. ״כהחלונות״ — יחזקאל מ, כה (״כהחלנות האלה״), וכך בבובר (״וחלונות אטומות אל התאים וגו׳ כהחלונות האלה״).

״רבי ברכיה ברבי״ — כך בכתב היד (״ר׳ ברכיה בר׳״); בדפוס ״רבי ברכיה הכהן״, ובמדבר רבה ״רבי ברכיה הכהן בי רבי״. ״רבי חנינה״ — בדפוס ובמדבר רבה ״רבי חנינא״. ״מראיהן״ — במקרא (יחזקאל א, יג) ״מראיהם״. בדפוס: ״שמא יטעה אותך יצרך״; ״ולמה אמרתי לכם אלא כדי להעלותכם, שנאמר בהעלותך״; ״יש בתוכם לבן ושחור ואין אתה רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור, הקב״ה שכלה אורה הוא צריך לאור שלכם״.

במדבר רבה טו, ז — כלשון הדפוס: ״שלא יטעה אותך יצרך״; ״ולמה אמרתי לך כדי לעלותך״; ״יש בתוכן לבן ושחור״; ״הוא צריך לאורה שלכם״; ושאר הקריאות כאן.

מקבילות: בבלי שבת פרק ב, כב ע״ב (״וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו״); בבלי מנחות פרק ט, פו ע״ב (״לא לאורה אני צריך״); תנחומא בובר, בהעלותך ז (להלן, ה).

שלא יטעך יצרך לומר שהוא צריך אורה —

ראה מה כתיב בחלונות בית המקדש:

וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻומוֹת אֶל הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָה לִפְנִימָה לַשַּׁעַר סָבִיב סָבִיב וגו׳(יחזקאל מ, טז) (במדבר רבה: וכן לאילמות וגו׳);

״כחלונות״ אין כתיב (במדבר רבה: כאן), אלא כְּהַחַלֹּונוֹת(יחזקאל מ, כה) —

שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהו מוציאין את האורה לחוץ.

אמר רבי ברכיה ברבי:

הברק הזה — תולדות האשתולדות האש — נולד מן האש, מעשה האש מלמעלן (במדבר רבה: של מעלן) הוא, והוא יוצא ומבהיקומבהיק — ומאיר בזוהר את העולם כולו,

שנאמר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מראיהן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּועֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹוגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק(יחזקאל א, יג) —

ומבהיק את העולם כולו; ואני צריך לאורה שלכם?

ולמה אמרתי לכם? אלא כדי לעלותכם.

אמר רבי חנינה:

אמר הקדוש ברוך הוא:

העינים שיש בך — יש בתוכן שחור ולבן, ואין אתה רואה מן הלבן אלא מן השחור.

ומה עינים (במדבר רבה: ומה אם עיניך), שיש בתוכן שחור ולבן, ואין אתה רואה אלא מתוך השחור —

הקדוש ברוך הוא, שכולו אורה, הוא צריך לאור שלכם?

תרגום לעבריתתולדות האש נולד מן האש, מעשה האש ומבהיק ומאיר בזוהר

השלא תהיו מבזין את המנורה הזו

תנחומא בובר, בהעלותך ז · דרשת הפסוק · ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״ · נוסח אחר · שבעה כוכבים שמשוטטין; חלונות המקדש והברק; העין שרואה מתוך השחור

נוסח אחר של שני הסימנים שלמעלה (תנחומא, בהעלותך ז–ח; לעיל, ג–ד), בסימן אחד: ״שבעה״ — שבעה כוכבים, בלי ״זו המנורה״ ו״שבעת הנרות״; ״ראה מה כתיב באורה״; ובסוף ״איני צריך לאורה שלכם״.

״וגו׳ כהחלונות האלה״, ״ברבי״, ״מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו׳ ומן האש יוצא ברק״, ״ולמה אמרתי לכם״ — הוספות בובר. סוף הסימן בדפוס ״(ואני) [ומה אם עיניך שיש בתוכן שחור ולבן ואין את רואה אלא מתוך השחור, הקב״ה שכולו אורה] צריך אורה משלך״: ״ואני״ הוחלף בהשלמת בובר. מקבילה: תנחומא (ורשא), בהעלותך ה (״ד״א אל מול פני המנורה שלא תהיו מבזין על המנורה״).

דבר אחר:

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב) —

שלא תהיו מבזין את המנורה הזו,

שנאמר: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻובָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה(זכריה ד, י).

מהו שִׁבְעָה? אלו שבעה כוכבים, שמשוטטין בכל הארץ.

יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת —

שִׁבְעָה אֵלֶּה — כך הם חביבין לפניו, שלא תהיו מבזין עליהן.

לכך נאמר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך אורה —

ראה מה כתיב באורה, בחלונות בית המקדש:

וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻומוֹת אֶל הַתָּאִים(יחזקאל מ, טז) וגו׳ כְּהַחַלֹּונוֹת הָאֵלֶּה(יחזקאל מ, כה).

בחלונות אין כתיב, אלא כְּהַחַלֹּונוֹת —

שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהיו מוציאים אורה לחוץ.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

הברק הזה תולדת אש שלמעלה הוא; כשהוא יוצא, מבהיקמבהיק — מאיר, מזהיר את כל העולם,

שנאמר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּועֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים(יחזקאל א, יג) וגו׳ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.

אמר הקדוש ברוך הוא: איני צריך לאורה שלכם; ולמה אמרתי לכם? אלא כדי להעלותך.

אמר רבי חנינא:

העינים שבך — שחור ולבן יש בתוכן, ואין אתה רואה מתוך לבן, אלא מתוך שחור;

ומה אם עיניך, שיש בתוכן שחור ולבן, ואין את רואה אלא מתוך השחור —

הקדוש ברוך הוא, שכולו אורה, צריך אורה משלך?

תרגום לעבריתמבהיק מאיר, מזהיר

ואור מתוך החשך

תנחומא, בהעלותך ט · דרשת הפסוק · ״אל מול פני המנורה״ · בשר ודם מדליק נר מנר, והקדוש ברוך הוא הוציא אורה מתוך החשך

בדפוס סימן ה, סופו. ״אבל הקדוש ברוך הוא הדליק אור מתוך חשך״ — חסר בכתב היד, והושלם מן הדפוס (בבובר ״והקב״ה האיר נר מתוך החשך״, ובמדבר רבה ליתא). בדפוס: ״שמא יכול להדליק נר מתוך חשך״; ״אמר הקב״ה ומתוך החשך הוצאתי אורה ואני צריך לנרות שלכם״; ״ולמה אמרתי לך בשביל להעלותך להעלות נר תמיד״.

״להעלות נר תמיד״ — שמות כז, כ (וכן ויקרא כד, ב).

תנחומא בובר, בהעלותך ח — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיו כאן; בו בלי ״הוי״. במדבר רבה טו, ז — כלשון הדפוס, וחילופיו כאן.

דבר אחר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה(במדבר ח, ב) —

בשר ודם מדליק נר מנר דלוק (תנחומא בובר: דולק); שמא יכול להדליקו (תנחומא בובר: יכול להדליק נר; במדבר רבה: יוכל להדליק נר) מתוך החשך?

אבל הקדוש ברוך הוא הדליק אור מתוך חשך (תנחומא בובר: והקדוש ברוך הוא האיר נר מתוך החשך),

שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם(בראשית א, ב);

מה כתיב אחריו? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר(בראשית א, ג).

ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לאור (במדבר רבה: לאורה) שלכם?

ולמה אמרתי לך? בשביל לעלותך (תנחומא בובר: ולמה אמר? אלא בשביל לעלותכם; במדבר רבה: ולא אמרתי לך אלא לעלות אותך).

הוי: (תנחומא בובר: —; במדבר רבה: —) לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ).

חלק ג

מדרשים מאוחרים

זשבעה ומכולם בחר

פרקי דרבי אליעזר, פרק יח · דרשה · שבעה · מכל שבעה בחר הקדוש ברוך הוא אחד: ערבות, ארץ ישראל, סיני, כנרת, נר שלשבת, יום השבת

״זה״ (ישעיה לח, יא) — כך בכתב היד; במסורה ״יה יה״, בהיגר ״יה״. ״וגמ׳״ — וגו׳. ״עולם שביעי״ — היו״ד מסופקת. ״כנגד״ — האותיות ״נג״ הושלמו. ״ז׳ ימים״ — שבעה ימים; ״בעו׳ הזה ולעול׳ הבא״ — בעולם הזה ולעולם הבא.

״אל תהי + מחללו״ — בכתב היד מלה חסרה; הושלם ״קורא״ כבסוף פרק טו (״אל תהי קורא כן״); בהיגר ובדפוס ״אל תקרי״.

בדפוס ״שבעה הרים… בהר סיני״, ״שבעה מדברות… מדבר קדש״, ו״שבע שנים… שנת שמטה״, ואין בו שבעה נרות; בהיגר ״שבעה מדברות… הר סיני״ כבכתב היד.

שבעה רקיעים

שבעה רקיעים ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם בחר בערבות למכון כסא כבוד מלכותו,

שנאמר:

סֹלּוּ לָרֹוכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ(תהלים סח, ה).

שבע ארצות

שבע ארצות ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם בחר בארץ ישראל,

שנאמר:

תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ וגו׳(דברים יא, יב).

וכתוב אחד אומר:

אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה זה בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(ישעיה לח, יא).

שבעה מדברות

שבעה מדברות ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם בחר במדבר סיני לתן בו את התורה,

שנאמר:

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְיָ יִשְׁכֹּון לָנֶצַח(תהלים סח, יז).

שבעה ימים

שבעה ימים ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם לא בחר אלא בים כנרת, והנחילו לנפתלי,

שנאמר:

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר וגו׳(דברים לג, כג).

מה הוא מָלֵא בִּרְכַּת יְיָ?

זה הים — ברכה שהורישו,

שנאמר:

יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.

שבעה עולמות

שבעה עולמות ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו:

לצאת ולבוא, למלחמה ולשלום;

עולם שביעי — כולו שבת ומנוחה וחיי עולם.

שבעה נרות

שבעה נרות נעשו בבית המקדש, ומכולם בחר נר שלשבת — היה מאיר כנגד כולם,

שנאמר:

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב).

שבעה ימים בשבוע

שבעה ימים ברא הקדוש ברוך הוא, ומכולם בחר ביום השבת.

כל שומר שבת — אשריו בעולם הזה ולעולם הבא,

שנאמר:

אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁומֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ(ישעיה נו, ב).

אל תהי קורא מֵחַלְּלוֹ, אלא מחול לו — על כל פשעיו.

חילופי נוסח והשלמות

משנה, תוספתא, תנחומא, תנחומא בובר, פרקי דרבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גזואו
הוגו׳— (הוספה)
הכְּהַחַלֹּונוֹת הָאֵלֶּה(יחזקאל מ, כה)— (הוספה)
הברבי— (הוספה)
המַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּועֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים— (הוספה)
הוגו׳— (הוספה)
הוּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק— (הוספה)
הולמה אמרתי לכם?— (הוספה)
הומה אם עיניך, שיש בתוכן שחור ולבן, ואין את רואה אלא מתוך השחור —ואני
ההקדוש ברוך הוא, שכולו אורה,— (הוספה)
ואבל הקדוש ברוך הוא הדליק אור מתוך חשך— (הוספה)
זנג— (הוספה)
זקורא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
§§134§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלד: שלח אורך ואמתך

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת(במדבר ח, ב)

״שלח אורך ואמתך״: אורו של הקדוש ברוך הוא, שהחמה והלבנה חוטפות ממנו אחד ממאה; ״אורך״ — אליהו מבית אהרן, שבו ״אל מול פני המנורה יאירו״, ו״אמתך״ — משיח בן דוד

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי

תנחומא, בהעלותך יא · דרשת הפסוק · ״בהעלתך את הנרות״ · החמה והלבנה חוטפות מזיקוקי האור של מעלה, ולבריות ניתן אחד ממאה

בדפוס סימן ו, המשכו. ״אלהים״ — השלמה, כמקרא. בדפוס, אחר ״אחד ממאה״: ״שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא וגו׳, לפיכך עשית חמה ולבנה שיאירו לפניך, שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים״; וכן בבובר ובמדבר רבה (״עשיתי״), והקריאות כאן.

תנחומא בובר, בהעלותך י — הנוסח כמעט מילה במילה, וחילופיו כאן; בו ״מן זקוקי אור של מעלה״, ״גדול אור של מעלה שלא ניתן לכל הבריות״, ״לנוגה״. במדבר רבה טו, ט — כלשון הדפוס; בו ״יתהלכו״ (חבקוק ג, יא).

(תנחומא בובר: דבר אחר: ״בהעלתך את הנרות״.)

אמרו ישראל: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קׇדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ(תהלים מג, ג).

גדול אורו של הקדוש ברוך הוא:

החמה והלבנה מאירין (תנחומא בובר: מאירים) לעולם — ומהיכן (תנחומא בובר: הן; במדבר רבה: הן) מאירין?

מן זיקוקי אורזיקוקי אור — ניצוצות אור של מעלן (תנחומא בובר: מעלה) הן חוטפין (תנחומא בובר: חוטפים),

שנאמר: לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ(חבקוק ג, יא).

גדול האור (תנחומא בובר: אור) של מעלן (תנחומא בובר: מעלה), שלא נתן ממנו (תנחומא בובר: ניתן) לכל הבריות אלא אחד ממאה, (תנחומא בובר: שנאמר: ״ידע מה בחשוכא״ וגו׳. לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך; במדבר רבה: שנאמר: ״ידע מה בחשוכא״. לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך)

שנאמר: וַיִּתֵּן אֹותָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ(בראשית א, יז).

תרגום לעבריתזיקוקי אור ניצוצות אור

בשני גואלים

מדרש תהלים, מזמור מג, א · דרשת הפסוק · ״שלח אורך ואמתך״ · ״אורך״ — אליהו הנביא מבית אהרן, ״ואמתך״ — משיח בן דוד, שני גואלים כמשה ואהרן

״במה גאלת את אבותינו״ — בכתב היד ״במה״ (מסומן כשיבוש), ובדפוס (בובר) ״כמה״. ״ההוא״ — שתי האותיות האחרונות מסופקות בכתב היד. ״שלח משה עבדו אהרן״ — לפני ״אהרן״ כתב הסופר וי״ו ומחקה.

״דכתיב ביה״ — בכתב היד ״בי׳ק״, משובש. ״נשבע יי לדוד אמת לא יכזב״ — כך בכתב היד (מסומן כשיבוש); במקרא (תהלים קלב, יא) ״לא ישוב ממנה״, וכך בדפוס (״לא ישוב״).

״המה ינחוני יבואו״ — לפני ״ינחוני״ כתב הסופר ״ינחמוני״ ומחקו; ״יבואו״ — כך בכתב היד (מסומן כשיבוש), ובמקרא ״יביאוני״. ״יבואני אל הר קדשך״ — כך בכתב היד (מסומן כשיבוש), ובדפוס ״יבואו על הר קדשך״. ״בעולות״ — בכתב היד ״נעולות״. ״מה יש לי לעשות״ — בכתב היד ״לו״, ותוקן. בדפוס: ״הנה אנכי שולח לכם״; ״וגם לדור הזה״; ״לתת לך הודיות״; ״וכן אסף אמר ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם״.

כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי(תהלים מג, ב) —

עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב):

אני איני כן, אלא עד שלא גאלתני — אני נותנת לך עוז.

הוי: כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי.

לָמָה זְנַחְתָּנִי?

ולא זו בלבד, אלא עֻוזִּי וּמָעֻוזִּי(ירמיה טז, יט).

לָמָּה קֹודֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב —

כמה גאלת את אבותינו ממצרים — מן הלחץ שהיו לוחצים אותם,

וכן הוא אומר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ(שמות ג, ט);

וגם אני — אין לי אלא לחץ אויב,

ולָמָּה קֹודֵר אֶתְהַלֵּךְ?

ולא שלחת הגאולה לדור ההוא אלא על ידי שנים גואלים,

שנאמר: שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ(תהלים קה, כו).

וכן לדור הזה — שלח שנים כנגדן,

שנאמר: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִיתְּךָ(תהלים מג, ג).

אוֹרְךָ — זה אליהו הנביא, מבית אהרן,

דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת(במדבר ח, ב);

וַאֲמִתְּךָ — זה משיח בן דוד,

דכתיב: נִשְׁבַּע יְיָ לְדָוִד אֱמֶת(תהלים קלב, יא) לא יכזב.

וכן הוא אומר: הנני שולח לכם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא(מלאכי ג, כג) — הרי אחד;

והשיני: הֵן עַבְדִּי אֶתְמׇוךְ בּוֹ(ישעיה מב, א).

לכך נאמר: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יבואו אֶל הַר קׇדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶךָ.

כשם שכתוב להלן ביציאת מצרים: תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ(שמות טו, יז),

כך לעתיד לבא: יבואני אֶל הַר קׇדְשְׁךָ,

ואבוא אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים(תהלים מג, ד).

במה אבוא? אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נדריי(תהלים סו, יג).

מה יש לי לעשות? יש לנו לתת לך הודאות.

וכן אסף אמר: אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ(תהלים עט, יג).

תרגום לעבריתדכתיב ביה שכתוב בו

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאלהים— (הוספה)
בכמהבמה
בבעולותנעולות
בלילו

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
מדרש תהליםמהדורת בובר
§§135§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלה: באור פני מלך חיים

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ(במדבר ח, ב)

״באור פני מלך חיים״: השמחה שנמנעה מן הרשעים וניתנה לישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב עמהם בנר

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אבְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים

תנחומא, בהעלותך יב · דרשת הפסוק · ״אל מול פני המנורה יאירו״ · הוצרך הקדוש ברוך הוא לישב עם בשר ודם בנר

בדפוס סימן ו, המשכו. ״אמר דוד״ — כך בכתב היד ובדפוס; הפסוק במשלי (טז, טו), ובבובר ״אמר (דוד) [שלמה]״. ״בנר״ — בגליון כתב היד. ״רבי יעקב ברבי יוסי״ — בדפוס ״רבי יעקב בר יוסי״. בדפוס: ״ונתנה לצדיקים לישראל״; ״עד שאמר להם אל מול פני המנורה״.

במדבר רבה טו, ט — כלשון כתב היד, וחילופיו כאן.

תנחומא בובר, בהעלותך יא — כלשון הזה, ושינוייו בפנים; ושם ״שאמר להם אל מול פני המנורה״, בלא ״יאירו״. המשך הסימן שם, ״רבי לוי אמר: מנורה טהורה ירדה מן השמים״ וחמשה דברים שנגנזו — בפרשה ״וזה מעשה המנרה מקשה זהב״ (קכט, יג), עם תנחומא, בהעלותך יג.

המנורה שירדה מן השמים ועשאה בצלאל, וחמשה דברים שנגנזו — בפרשה חתימה: מנורה טהורה ירדה מן השמים, סעיף א.

(תנחומא בובר: דבר אחר:) אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ(במדבר ח, ב) —

אמר דוד (תנחומא בובר: [שלמה]): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים(משלי טז, טו).

אמר רבי יעקב ברבי (תנחומא בובר: בר) יוסי:

נמנעה השמחה (תנחומא בובר: נמנעה שמחה; במדבר רבה: נמנעת השמחה) מן הרשעים וניתנת (תנחומא בובר: וניתנה; במדבר רבה: ונתנה) לישראל,

שהוצרך הקדוש ברוך הוא לישב עם בשר ודם בנר,

שאמר להם: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ.

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§136§§

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת־מֹשֶׁה(במדבר ח, ג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלו: ויעש כן אהרן

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ(במדבר ח, ג)

״ויעש כן אהרן״ — שבחו של אהרן; ״העלה נרתיה״ — אבן ובה שלש מעלות לפני המנורה; ״כאשר צוה״ — חצי לוג לכל נר, ובנים כאב במנורה ובקטרת; פרשת הנרות ב׳צו׳ — מיד ולדורות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ספרא, ספרי במדבר §§cover-end§§

חלק א

הלכה: אבן היתה לפני המנורה

אאבן היתה לפני המנורה

משנה תמיד ג, ט · משנה · אבן ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות

המשנה על סדר דישון המזבח הפנימי והמנורה; כאן רק דברי האבן שלפני המנורה, שהספרי (להלן, ג) מביא על ״העלה נרתיה״. דישון המנורה (״מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים״) — בפרשה ד, ״הלכה: מדליקין מנר לנר״.

ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות.

והניח את הכוזהכוז — הכד הקטן (של השמן) על מעלה שניה ויצא.

תרגום לעבריתהכוז הכד הקטן (של השמן)

חלק ב

דברי התנאים

בלא פרשת נירות כהרי פרשת שילוח טמאים

ספרא, נדבה, פרשה א, ה · מדה · בנין אב משני כתובים · שתי פרשיות שנאמר בהן ״צו״: מיד ולדורות

״נירות״ (פעמיים) — בכתב היד ״נידות״, ותוקן (וכך בדפוס: ״פרשת הנרות״). פרשת הנרות — ויקרא כד, ב (״צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית״); פרשת שילוח טמאים — במדבר ה, ב (״צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה״).

בדפוס: ״אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות״.

מבינין אב ושני כתובין — כיצד?

לא פרשת נירות כהרי פרשת שילוח טמאים,

ולא פרשת שילוח טמאין כהרי פרשת נירות.

הצד השוה שבהן: שהוא ב'צו' — מיד ולדורות;

אף כל שהוא ב'צו' — מיד ולדורות.

גלהודיע שבחו שלאהרן

ספרי במדבר, פסקא ס · דרשת הפסוק · ״ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה יי את משה״ · שבחו של אהרן; מול ופנים ומעלות; חצי לוג לכל נר; הקטרת כמנורה — בנים כאב, בדבר השוה בשלשה דרכים

״אבן היתה לפני המנורה… ויצא״ — משנה תמיד ג, ט (לעיל, א).

״נאמרה עבודה באהרן ובמנרה ובבגדי זהב ונאמר עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב״, ו״ולא עשה בה את הבנים כאב. היא תוכיח לקטורת שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב״ — בגליון כתב היד. ״ששוה בשלשה דרכים״ — לפניו כתב הסופר ״מדבר״ ומחקו. ״ואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים״ — חסר בכתב היד, והושלם כדפוס.

״ונאמר בה תמיד״ (בקטרת) — בכתב היד ״ולא נאמר בה תמיד״, שאין לו מובן בדין: הקטרת שוה למנורה בשלשה דרכים, ובהם ״תמיד״ (״קטרת תמיד״, שמות ל, ח); התיקון כבהורוויץ.

בהורוויץ: ״חצי לוג״; ״נאמרה עבודה באהל מועד במנורה ונאמרה עבודה באהל מועד בקטורת״ (וכן בעבודת יום הכיפורים); ואחרי ״לא נעשה בה את הבנים כאב״ הראשון: ״לא, אם אמרת בעבודת יום הכיפורים שלא נאמר בה בגדי זהב באהרן, נילף דבר שנאמר בו עבודה באהרן ובגדי זהב מדבר שנאמר בו עבודה באהרן ובגדי זהב״, במקום ההוספה שבגליון.

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן(במדבר ח, ג) —

להודיע שבחו שלאהרן, שכשם שאמר לו משה, כן עשה.

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה —

עשה לה מול ופנים.

הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ —

עשה לה מעלות.

מיכן אמרו:

אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה כהן עומד ומטיב את הנרות. הניח את הכוזהכוז — הכד הקטן (של השמן) על מעלה שנייה ויצא(משנה תמיד ג, ט).

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה —

חצי לג לכל נר ונר.

אין לי אלא מנורה, שעשה בה את הבנים כאב;

הקטרת מנין?

הרי אתה דן:

נאמרה עבודה באהרן ובמנורה,

ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת;

אם למדתי למנורה שעשה בה את הבנים כאב —

אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב.

הרי עבודת יום הכיפורים יוכיח:

שנאמר עבודה באהרן, ולא עשה בה את הבנים כאב.

והיא תוכיח לקטרת:

שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן — לא נעשה בה את הבנים כאב.

נאמרה עבודה באהרן ובמנרה ובבגדי זהב,

ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב;

אם למדתי למנורה שעשה בה את הבנים כאב —

אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב.

הרי פר העלם דבר שלמשיחפר העלם דבר שלמשיח — הפר שמביא הכהן המשיח (הכהן הגדול) על שגגת הוראה יוכיח:

שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי הזהב, ולא עשה בה את הבנים כאב.

היא תוכיח לקטורת:

שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב — לא נעשה בה את הבנים כאב.

אמרת: הפרש.

אדון שלשה לשונות כאחת:

נאמרה עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב, ונאמר בה תמיד;

ונאמרה עבדה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב, ונאמר בה תמיד.

ואל תבא עבדת יום הכיפורים ותוכיח —

שנאמר בה עבדה באהרן, אבל אינה בבגדי זהב;

ולא עבדת פר העלם דבר שלמשיח —

שאף לפי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב, אבל לא נאמר בה תמיד.

אלמוד דבר מדבר, ואדון דבר מדבר:

אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים,

ואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשה דרכים, אלא או בדרך אחד או בשנים.

אם למדתי למנורה שעשה בה את הבנים כאב —

אף הקטרת נעשה הבנים כאב.

תרגום לעבריתהכוז הכד הקטן (של השמן) פר העלם דבר שלמשיח הפר שמביא הכהן המשיח (הכהן הגדול) על שגגת הוראה

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ספרא, ספרי במדבר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בנירותנידות
בנירותנידות
גונאמרולא נאמר
גואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
ספראכתב יד וטיקן 31
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
§§137§§

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד־יְרֵכָהּ עַד־פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְיָ אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת־הַמְּנֹרָה(במדבר ח, ד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלז: הלכה: מנורה באה מן העשת

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב(במדבר ח, ד)

חומר המנורה: מן העשת ומן הזהב, ״באה זהב — באה מקשה״, ״מקשה היא — היא ולא חצוצרות״; גובהה של המנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה ומספרם — ״עד ירכה עד פרחה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ברייתא, בבלי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב

ברייתא, בבלי מנחות פרק ג, כח ע״א · ברייתא · המנורה מן העשת ומן הזהב; מן הגרוטאות פסולה, משאר מיני מתכות כשרה

הברייתא גם בסוגיא (להלן, ג), ושם נדרשת מן ״מקשה״ ומן ״תיעשה״.

תנו רבנן:

מנורה היתה באה מן העשתהעשת — גוש מתכת יצוק, מטיל ומן הזהב;

עשאה מן הגרוטאותהגרוטאות — שברי כלי מתכת ישנים — פסולה,

משאר מיני מתכות — כשרה.

תרגום לעבריתהעשת גוש מתכת יצוק, מטיל הגרוטאות שברי כלי מתכת ישנים

בבאה זהב, באה מקשה

ברייתא, בבלי מנחות פרק ג, כח ע״א · ברייתא · ככר, גביעים כפתורים ופרחים, ומקשה — רק כשהמנורה באה זהב

הברייתא גם בסוגיא (להלן, ג), ״מאי דרשא? דתניא…״; בין ״גביעיה כפתוריה ופרחיה״ ובין ״וזה מעשה המנורה״ שאלת הגמרא ״ואימא נמי: באה זהב — באה קנים… ההוא פמוט מיקרי״.

כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹותָהּ אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה(שמות כה, לט) —

באה זהב, באה ככר;

אינה באה זהב, אינה באה ככר.

גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ(שמות כה, לא) —

באה זהב, באה גביעים כפתורים ופרחים;

אינה באה זהב, אינה באה גביעים כפתורים ופרחים.

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה מִקְשָׁה זָהָב(במדבר ח, ד) —

באה זהב, באה מקשה;

אינה באה זהב, אינה באה מקשה.

גמקשה מקשה — לעכב

בבלי מנחות פרק ג, כח ע״א · הלכה · סוגיא · חומר המנורה: מן העשת ומן הזהב, לא מן הגרוטאות; והחצוצרות

הסוגיא מן ״מאי טעמא? הויה כתיב בהו״ על המשנה (מנחות ג, ז, ״שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה״) עד ״מקשה היא — היא ולא חצוצרות״; אחריה ״תנו רבנן: כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות״ — ברייתא אחרת על כלי משה.

״חצוצרות היו באים… כשרים… פסולים״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121 בלשון יחיד: ״חצוצרות היתה באה… עשאה… כשרה… פסולה״.

מאי טעמא? הויה כתיב בהו.מאי טעמא? הויה… — מה הטעם? לשון ״הויה״ (״תעשה״, ״תהיה״) כתוב בהם.

מה הטעם? לשון ״הויה״ (״תעשה״, ״תהיה״) כתוב בהם.

רש״י גמ׳ הויה כתיב בהו — כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו (שם כה).

תנו רבנן: מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב; עשאה מן הגרוטאות — פסולה, משאר מיני מתכות — כשרה.

רש״י מן העשת — עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה.

מאי שנא מן הגרוטאות פסולה? דכתיב מִקְשָׁה(שמות כה, לא) והויה.מאי שנא מן… — מה שונה (שעשאה) מן הגרוטאות — פסולה? שכתוב ״מקשה״ ולשון ״הויה״ (המעכבת). שאר מיני מתכות גם כן — (כתוב) ״זהב״ ולשון ״הויה״! אמר הכתוב ״תיעשה״ — לרבות שאר מיני מתכות. ואמור: לרבות גרוטאות! לא יעלה על דעתך, שעל ״מקשה״ כתובה ״הויה״. ״תיעשה״ גם כן על ״מקשה״ כתוב! (משיב:) ״מקשה״ ״מקשה״ (שנכתב פעמיים) — לעכב. ״זהב״ ״זהב״ גם כן — לעכב! מה זה (דומה)? אם תאמר, מובן הדבר, (ש)מן הגרוטאות פסולה ומשאר מיני מתכות כשרה — זהו ״זהב״ ״זהב״ ״מקשה״ ״מקשה״ (שנכתבו) לדרשה; אלא אם תאמר (ש)מן הגרוטאות כשרה ומשאר מיני מתכות פסולה — ״זהב״ ״זהב״ ״מקשה״ ״מקשה״ מה תדרוש בו? מה הדרשה? ששנינו: ״ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה״ — באה זהב, באה ככר; אינה באה זהב, אינה באה ככר. ״גביעיה כפתוריה ופרחיה״ — באה זהב, באה גביעים כפתורים ופרחים; אינה באה זהב, אינה באה גביעים כפתורים ופרחים. ואמור גם כן: באה זהב — באה קנים, אינה באה זהב — אינה באה קנים! (משיב:) ההיא (מנורה בלא קנים) — פמוט (נר פשוט) נקראת. ״וזה מעשה המנורה מקשה זהב״ — באה זהב, באה מקשה; אינה באה זהב, אינה באה מקשה.

מה שונה (שעשאה) מן הגרוטאות — פסולה? שכתוב ״מקשה״ ולשון ״הויה״ (המעכבת).

רש״י מקשה — משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת מקשה משמע דבר המוכה ונהלם כדכתיב (דניאל ח) וארכבתיה דא לדא נקשן.

שאר מיני מתכות נמי — זהב והויה!

שאר מיני מתכות גם כן — (כתוב) ״זהב״ ולשון ״הויה״!

רש״י משאר מתכות נמי תיפסל — דהא כתיב זהב טהור וכתיב הויה לעכב.

רש״י מן הגרוטאות — זהב שבור.

אמר קרא תֵּיעָשֶׂה — לרבות שאר מיני מתכות.

אמר הכתוב ״תיעשה״ — לרבות שאר מיני מתכות.

רש״י אמר קרא תיעשה — המנורה משמע תיעשה מ״מ לרבות שאר מתכות.

ואימא: לרבות גרוטאות! לא סלקא דעתך, דאמקשה כתיבה הויה.

ואמור: לרבות גרוטאות! לא יעלה על דעתך, שעל ״מקשה״ כתובה ״הויה״.

רש״י ואימא לרבות גרוטאות — דכתיב מקשה והדר תיעשה מ״מ.

רש״י אמקשה כתיבה הויה — הויה סמוכה למקשה יותר מלזהב.

תיעשה נמי אמקשה כתיב! מקשה מקשה — לעכב.

״תיעשה״ גם כן על ״מקשה״ כתוב! (משיב:) ״מקשה״ ״מקשה״ (שנכתב פעמיים) — לעכב.

רש״י ומשני: מקשה מקשה כתיב — תרי זימני בויקחו לי תרומה לעכב.

זהב זהב נמי — לעכב!

״זהב״ ״זהב״ גם כן — לעכב!

רש״י וקפריך זהב זהב נמי תרי זימני כתיב — ואימא לעכב.

האי מאי? אי אמרת בשלמא מן הגרוטאות פסולה, משאר מיני מתכות כשרה — היינו זהב זהב מקשה מקשה לדרשא;

מה זה (דומה)? אם תאמר, מובן הדבר, (ש)מן הגרוטאות פסולה ומשאר מיני מתכות כשרה — זהו ״זהב״ ״זהב״ ״מקשה״ ״מקשה״ (שנכתבו) לדרשה;

רש״י היינו — דאיצטריך זהב זהב דויקחו לי תרומה ומקשה מקשה דבהעלותך לדרשה אחריתי דשמעינן מינה נמי דמשאר מיני מתכות נמי כשירה כדדרשינן לקמן.

אלא אי אמרת מן הגרוטאות כשרה, משאר מיני מתכות פסולה — זהב זהב מקשה מקשה מאי דרשת ביה?

אלא אם תאמר (ש)מן הגרוטאות כשרה ומשאר מיני מתכות פסולה — ״זהב״ ״זהב״ ״מקשה״ ״מקשה״ מה תדרוש בו?

רש״י ומשני: האי מאי אי אמרת בשלמא דגרוטאות פסולות ושאר מתכות כשרות — דאמרינן מקשה מקשה דויקחו לי תרומה לעכב.

מאי דרשא? דתניא: כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹותָהּ אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה(שמות כה, לט) — באה זהב, באה ככר; אינה באה זהב, אינה באה ככר.

מה הדרשה? ששנינו: ״ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה״ — באה זהב, באה ככר; אינה באה זהב, אינה באה ככר.

רש״י באה זהב באה ככר שאינה באה זהב — שהביאה משאר מיני מתכות אינה צריכה לבא ככר אלא או פחות או יותר אלמא משאר מיני מתכות שמעינן דכשרה אלא לדידך זהב זהב מקשה מקשה למה לי.

גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ — באה זהב, באה גביעים כפתורים ופרחים; אינה באה זהב, אינה באה גביעים כפתורים ופרחים.

רש״י אינה באה גביעין — אינה צריכה לבא גביעים כפתורים ופרחים.

ואימא נמי: באה זהב — באה קנים, אינה באה זהב — אינה באה קנים! ההוא פמוט מיקרי.

ואמור גם כן: באה זהב — באה קנים, אינה באה זהב — אינה באה קנים! (משיב:) ההיא (מנורה בלא קנים) — פמוט (נר פשוט) נקראת.

רש״י פמוט — מנורה קטנה.

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה מִקְשָׁה זָהָב(במדבר ח, ד) — באה זהב, באה מקשה; אינה באה זהב, אינה באה מקשה.

רש״י וזה מעשה המנורה — דבהעלותך.

מקשה דסיפא למאי אתא? למעוטי חצוצרות;מקשה דסיפא למאי… — ״מקשה״ שבסוף (הכתוב) — לְמה בא? למעט חצוצרות; ששנינו: חצוצרות היו באים מן העשת מן הכסף; עשאם מן הגרוטאות — כשרים, משאר מיני מתכות — פסולים. ומה שונה (שעשאם) משאר מיני מתכות — פסולים? שכתוב ״כסף״ ולשון ״הויה״. מן הגרוטאות גם כן — (כתוב) ״מקשה״ ולשון ״הויה״! מיעט הכתוב אצל מנורה: ״מקשה היא״ — היא ולא חצוצרות.

״מקשה״ שבסוף (הכתוב) — לְמה בא? למעט חצוצרות;

רש״י מקשה — דסיפא עד ירכה ועד פרחה מקשה היא.

דתניא: חצוצרות היו באים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121: היתה באה) מן העשת מן הכסף; עשאם מן הגרוטאות — כשרים, משאר מיני מתכות — פסולים.

ששנינו: חצוצרות היו באים מן העשת מן הכסף; עשאם מן הגרוטאות — כשרים, משאר מיני מתכות — פסולים.

ומאי שנא משאר מיני מתכות פסולים? דכתיב כסף והויה.

ומה שונה (שעשאם) משאר מיני מתכות — פסולים? שכתוב ״כסף״ ולשון ״הויה״.

רש״י כסף והויה — שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך וגו׳ (במדבר י).

מן הגרוטאות נמי — מקשה והויה!

מן הגרוטאות גם כן — (כתוב) ״מקשה״ ולשון ״הויה״!

מיעט רחמנא גבי מנורה: מקשה היא — היא ולא חצוצרות.

מיעט הכתוב אצל מנורה: ״מקשה היא״ — היא ולא חצוצרות.

דגובהה של מנורה

בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב – כט ע״א · הלכה · סוגיא · גובהה של מנורה, גביעיה כפתוריה ופרחיה; ״משפת קנים ולמעלה״

הסוגיא מדברי שמואל משמיה דסבא ״גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים״ (בגמרא על משנה מנחות ג, ז) עד תשובת רב לרב שימי בר חייא ״משפת קנים ולמעלה״, שהיא על אותו ענין, גובה המנורה; לפניה ״כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי״, ואחריה ״מיכלות זהב״ — זהב המנורה, ענין אחר.

״משמיה דסבא״ — בכ״י מינכן 95: ״משום סבא״; ״שמנה עשר טפחים״ — בכ״י מינכן 95: ״ששה עשר״.

״איתיביה רב שימי בר חייא לרב: אבן היתה לפני מנורה״ — בכ״י מינכן 95: ״לרב אבין: בימה היתה לפני מנורה״; בכ״י וטיקן 118–119: ״רב שימי בר יצחק לרב אבין: היתה לפני מנורה״.

אמר שמואל משמיה דסבאמשמיה דסבא — משמו של הזקן:

רש״י משמיה דסבא — משום זקן אחד.

גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים:

הרגלים והפרח — שלשה טפחים,

רש״י הרגלים והפרח — מתחת שלשה טפחים פרח ציורין שחוקקים הצורפים זהב בעומק במנורות ובכלים.

וטפחיים חלק,

רש״י וטפחיים חלק — בלא שום צורה הרי ה׳.

וטפח שבו גביע וכפתור ופרח,

רש״י וטפח שבו — מצד אחד של מנורה גביע ומצד שני כפתור פומ״ל ומצד שני פרח וזהו אחד מן הגביע וכפתורים ופרחים שבגוף אמצע של מנורה דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה ודרשינן לקמן כפתוריה תרי ופרחיה תרי לבד אותן (ד׳) שבכל קנה וקנה וטפחיים חלק הרי ח׳ וטפח כפתור הרי ט׳.

וטפחיים חלק,

וטפח כפתור,

ושני קנים יוצאין ממנו, אחד אילך ואחד אילך, ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה;

וטפח חלק,

וטפח כפתור,

ושני קנים יוצאין ממנו, אחד אילך ואחד אילך, נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה;

וטפח חלק,

וטפח כפתור,

ושני קנים יוצאין ממנו, אחד אילך ואחד אילך, ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה;

וטפחיים חלק;

נשתיירו שם שלשה טפחים, שבהן שלשה גביעין וכפתור ופרח.

רש״י שבהן שלש גביעים כפתור ופרח — שלא היו בגוף המנורה אלא תרי כפתורים ותרי פרחים כדכתיב כפתוריה ופרחיה וחד (חד) פרח אוקימנא בטפח הסמוך לטפחיים חלק הראשונים.

רש״י ושני קנים יוצאים — מן הכפתור אחד אילך כו׳.

וגביעין למה הן דומין? כמין כוסות אלכסנדרייםכוסות אלכסנדריים — כוסות כמעשה אלכסנדריה (שבמצרים).

רש״י אלכסנדרים — שנעשה באלכסנדריא של מצרים וארוכין וצרים הן וקרויים מדרנ״ש.

כפתורים למה הן דומין? כמין תפוחי הכרתייםתפוחי הכרתיים — תפוחים כרתיים (שמן האי כרתים).

רש״י תפוחי הכרתיים — מקום.

פרחים למה הן דומין? כמין פרחי העמודין.

רש״י פרחי העמודים — ציורין שמציירין בעמודים.

ונמצאו גביעין עשרים ושנים, כפתורים אחד עשר, פרחים תשעה.

רש״י ונמצאו גביעים כו׳ — מפרש לקמן.

גביעים מעכבין זה את זה, כפתורים מעכבין זה את זה, פרחים מעכבין זה את זה, גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה.

בשלמא גביעים עשרים ושנים — דכתיב וּבַמְּנֹורָה אַרְבָּעָה גְבִיעִים וגו׳(שמות כה, לד), וכתיב שְׁלֹשָׁה גְבִיעִים מְשֻׁוקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּור וָפֶרַח וגו׳(שמות כה, לג) — ארבעה דידה ותמני סרי דקנים, הא עשרין ותרתין;בשלמא גביעים עשרים… — מובן הדבר גביעים עשרים ושנים — שכתוב ״ובמנורה ארבעה גביעים״ וגו׳, וכתוב ״שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח״ וגו׳ — ארבעה שלה (של גוף המנורה) ושמונה עשר של הקנים, הרי עשרים ושנים; כפתורים גם כן אחד עשר — כפתורים שנים שלה, וששה של הקנים, ״וכפתור״ ״וכפתור״ ״וכפתור״, הרי אחד עשר; אלא פרחים תשעה מנין לנו? פרחים שנים שלה וששה של הקנים — שמונה הם! אמר רב שלמן: כתוב ״עד ירכה עד פרחה מקשה היא״.

מובן הדבר גביעים עשרים ושנים — שכתוב ״ובמנורה ארבעה גביעים״ וגו׳, וכתוב ״שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח״ וגו׳ — ארבעה שלה (של גוף המנורה) ושמונה עשר של הקנים, הרי עשרים ושנים;

רש״י תמני סרי דקנים — דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד.

כפתורין נמי אחד עשר — כפתורין תרי דידה, וששה דקנים, וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר(שמות כה, לה), הא חד סר;

כפתורים גם כן אחד עשר — כפתורים שנים שלה, וששה של הקנים, ״וכפתור״ ״וכפתור״ ״וכפתור״, הרי אחד עשר;

רש״י כפתוריה — דמנורה גופה תרי.

רש״י ושית דקנים — דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח׳ וכפתור תחת שני קנים וכן לשנים האחרונים כדאמרן לעיל ושני קנים יוצאין ממנה הא חד סר.

אלא פרחים תשעה מנלן? פרחים תרי דידה וששה דקנים — תמניא הוו!

אלא פרחים תשעה מנין לנו? פרחים שנים שלה וששה של הקנים — שמונה הם!

רש״י [וששה דקנים] — בכל קנה כפתור ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתור ופרח.

אמר רב שלמן: כתיב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא(במדבר ח, ד).

אמר רב שלמן: כתוב ״עד ירכה עד פרחה מקשה היא״.

רש״י עד פרחה — ריבה לך הכתוב חד פרח.

אמר רב:

גובהה של מנורה תשעה טפחים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: אבן היתה לפני מנורה, ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות!איתיביה רב שימי… — הקשה לו רב שימי בר חייא לרב: אבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות! (ומנורה של תשעה טפחים אינה צריכה מעלות) אמר לו: שימי, אתה (אומר כך)? כשאני אומר — משפת הקנים ולמעלה (אני אומר).

הקשה לו רב שימי בר חייא לרב: אבן היתה לפני המנורה, ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות! (ומנורה של תשעה טפחים אינה צריכה מעלות)

רש״י אבן גדולה כו׳ — ואם אינה גדולה אלא ט׳ טפחים למה לי אבן תחת הכהן.

אמר ליה: שימי, את? כי קאמינא — משפת קנים ולמעלה.

אמר לו: שימי, אתה (אומר כך)? כשאני אומר — משפת הקנים ולמעלה (אני אומר).

רש״י שימי את — אתה הוא המקשה לי בתמיה.

רש״י משפת קנים ולמעלה — היתה ט׳ ומן הארץ ועד לקנים ט׳ כדמפרש לעיל.

תרגום לעבריתמשמיה דסבא משמו של הזקן כוסות אלכסנדריים כוסות כמעשה אלכסנדריה (שבמצרים) תפוחי הכרתיים תפוחים כרתיים (שמן האי כרתים)

חילופי נוסח והשלמות

ברייתא, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§138§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלח: וזה מעשה המנרה מקשה זהב

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב(במדבר ח, ד)

משה נתקשה בחידוש הלבנה, והמקום הראהו באצבע; שלשה דברים שקישה בהן משה; ״מקשה״ — מעשה קורנס; אין של זהב עושין של שאר מתכות; רבי נתן: הראהו מנורה עשויה; המנורה וכליה: מקשה, מן הככר, זהב טהור; ארבע פעמים ראה משה את המנורה; כלי המשכן של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם; מנורה, ראש חדש ושרצים — הראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו; ויש אומרים אף הלכות שחיטה; עשו מונה לחמה ויעקב ללבנה, ושלשה דברים שהראה הק

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ברייתא, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם — הראהו באצבע

מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, ג · דרשת הפסוק · ״החדש הזה לכם״ · משה נתקשה בחידוש הלבנה, והמקום הראהו באצבע

הכותרת ״פרשה א״ של מאגרים באה כאן, אבל לפי הורוביץ–רבין זה עדיין פרשה טו של מסכתא דפסחא, שהתחילה ב״ויאמר יי אל משה ואל אהרן״.

״והראהו החודש בלילה״ — בכתב היד ״ביום״, מסומן ״כך״ במאגרים; תוקן לפי הורוביץ–רבין ולפי טעם הקושיה. ״וקובעים בו״, ״עם חשיכה״ — הבי״ת מסופקת במאגרים.

מקבילות: ספרי במדבר, פסקא סא (להלן ב; ״רבי עקיבה אומר: זה אחד משלשה דברים שקישה בהן משה״, בלא ״ויש אומרים״); בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (להלן ה, ״תנא דבי רבי ישמעאל״; ״ויש אומרים: אף הלכות שחיטה״).

הַחֹודֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב).

רבי ישמעאל אומר:

משה הראה את החודש לישראל, ואמר להם: כזה היו רואים, וקובעים בו לדורות.

רבי עקיבא:

זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה, והראה המקום למשה כולם באצבע.

כיוצא בו אתה אומר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט);

כיוצא בו אתה אומר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד).

ויש אומרים: אף בשחיטה נתקשה משה,

שנאמר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(שמות כט, לח).

רבי שמעון בן יוחי אומר:

והלא כל הדברות שנדבר עם משה, לא נדבר עמו אלא ביום —

החדש הראהו לו בלילה!

כיצד? מדבר עמו ביום, והראהו החודש בלילה.

רבי אליעזר אומר:

נדבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את החדש עם חשיכה.

במעשה אומן, מעשה קורנס

ספרי במדבר, פסקא סא · דרשת הפסוק · ״וזה מעשה המנרה מקשה זהב… כמראה אשר הראה יי את משה״ · שלשה דברים שקישה בהן משה; ״מקשה״ — מעשה קורנס; אין של זהב עושין של שאר מתכות; רבי נתן: הראהו מנורה עשויה

״אומ׳״, ״או׳״, ״ירכ׳״, ״גביע׳ כפתר׳ ופר׳ מנ׳״, ״ת״ל״, ״מקש׳״, ״למ׳ נא׳״, ״הכת׳״, ״דב׳ ר׳״, ״בר׳״, ״בחצוצ׳״, ״בחצו׳״, ״כפת׳ ופר׳״, ״אש׳״, ״למש׳״, ״המקו׳ם״, ״שנ׳״ — נפתחו. ״שלזהב״, ״שלכסף״, ״שלעץ ושלחרש״ — כתיב כתב היד.

״(תלמוד לומר) מקשה היא״ — בכתב היד ״()[ת]׳ל״, השלמת מאגרים. ״כשר בחצוצרת פסול במנורה״ — בכתב היד ״פסול בחצו׳ כשר במנורה״, ותוקן במאגרים. ״שבחו של משה״ — בכתב היד ״שלאהר׳״, ותוקן במאגרים.

בהורוביץ: ״והראה לו הקב״ה כאילו באצבע״ (בכתב היד ״והראהו מקום״), ונוסף לפני ״וזה לכם הטמא״: ״כיוצא בו אתה אומר: החודש הזה לכם ראש חדשים״, ובלא ״בשרץ״; ״ועשית מנורת זהב טהור״; ״שאם אין להם מין קשה עושים מין גרוטי״; ״ושל חרס״; ״מן הככר, מין זהב, מין קשה״; ״אין צריך״; ״שהראהו הקב״ה למשה״; ״ונעשית״; ״כן עשה את המנורה״.

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא א (לעיל א); בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (להלן ה). ״נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות פסול במנורה״ — תוספתא חולין א, יח–יט (״מנורה אין כשרה אלא מן העשת… חצוצרות אינה כשרה אלא מן הכסף… נמצאת אומר״).

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה(במדבר ח, ד).

רבי עקיבה אומר:

זה אחד משלשה דברים שקישה בהן משה, והראהו מקום כאילו באצבע.

כיוצא בו אתה אומר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ(ויקרא יא, כט).

מִקְשָׁה — אין מִקְשָׁה אלא מין קשה: מעשה אומן, מעשה קורנס.

עַד יְרֵכָהּ ועד פִּרְחָהּ — אין לי אלא ירכה ופרחה;

גביעיה, כפתריה ופרחיה — מנין?

תלמוד לומר: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת וגו׳(שמות כה, לא).

או יעשה איברים איברים?

תלמוד לומר: מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

מִקְשָׁה היא — עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר: מִקְשָׁה זָהָב;

מה תלמוד לומר: מִקְשָׁה היא?

לפי שמצינו בכלי בית עולמים, שאין להם מין קשה — עושין מין גרוטי;

שומע אני אף במנורה כן?

תלמוד לומר: מִקְשָׁה היא — שנה עליו הכתוב לפסול.

מיכן אמרו:

אין שלזהב — עושין שלכסף, שלברזל, שלנחשת, ושלבדיל, ושלעופרת — דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

אף שלעץ ושלחרש.

אבל אין להם מין קשה — אל יעשו מין גרוטי.

מה שאין כן בחצוצרות:

שבחצוצרות — אין שלכסף, אל יעשו שלזהב;

אבל אין להם מין קשה — עושה מין גרוטי.

נמצא: כשר במנורה — פסול בחצוצרת;

כשר בחצוצרות — פסול במנורה.

אין במנורה נרות, גביעים, כפתרים ופרחים — אלא בזמן שהוא מן ככר, מן זהב ומן קשה.

כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְיָ למשה —

להודיע שבחו של משה, שכשם שאמר לו המקום — כן עשה.

רבי נתן אומר:

אינו צריך, שהרי כבר נאמר: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה(שמות כה, מ);

מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה כלים עשוים, ומנורה עשויה ונעשת,

שנאמר: כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְיָ למשה כֵּן עָשָׂה.

גמִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — ארבע פעמים ראה אותה

ספרי זוטא, במדבר ח, ב · דרשת הפסוק · ״וזה מעשה המנרה מקשה זהב… כמראה אשר הראה יי את משה״ · המנורה וכליה: מקשה, מן הככר, זהב טהור; ארבע פעמים ראה משה את המנורה

״אחר שריבה״ (בפעם הראשונה) — לפניו בכתב היד ״שכ״, ונמחק בידי הסופר. ״ומיכאל״ — מסומן במאגרים בספק (״ומיכא׳״); בהורוביץ ״מיכאל עומד וממשיח בה״.

״'היא'״ — מסומן במאגרים כפסוק; בשמות כה, לא אין ״היא״, ובבמדבר ח, ד ״מקשה הוא״ (כתיב הוא, קרי היא). ״ואת כל כליה״ — שמות לא, ח (וכן לה, יד; לט, לז).

בהורוביץ כל הקטע ״ומנין שהמנורה מן הככר… אף כליה זהב טהור״ בסוגריים. בהורוביץ עוד: ״חומר במנורה מבחצוצרות ובחצוצרות מבמנורה…״ — אינו בכתב היד.

מקבילה: בבלי מנחות, פרק ט (״ככר זהב טהור יעשה אותה — למדנו למנורה שבאה מן הככר… יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה? תלמוד לומר: אותה… רבי יהושע בן קרחה אומר: מנורה באה מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באה מן הככר״).

מקבילה לדרשת ״מן הככר״: בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב – כט ע״א, בפרשה ״הלכה: מנורה באה מן העשת״.

מקשה

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה(שמות כה, לא) — מנין לרבות קנים ופרחים?

תלמוד לומר: תֵּעָשֶׂה.

יכול אף הצבתים והמחתות?

תלמוד לומר: היא.

אי איפשר לומר היא, שכבר נאמר תֵּעָשֶׂה; ואי איפשר לומר תֵּעָשֶׂה, שכבר נאמר היא.

אחר שריבה הכתוב — מיעט.

הרי הן מוקשין למנורה: מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שהן משמשין ואינן זזים;

יצאו המחתות והצבתים, שהן זזין, נכנסין ויוצאין.

מן הככר

ומנין שהמנורה מן הככר?

אמרת: כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹותָהּ(שמות כה, לט).

מנין לרבות קנים ופרחים?

תלמוד לומר: יַעֲשֶׂה אֹותָהּ.

יכול אף הצבתים והמחתות?

תלמוד לומר: אֹותָהּ.

אי איפשר לומר אֹותָהּ, שכבר נאמר יַעֲשֶׂה; ואי איפשר לומר יַעֲשֶׂה, שכבר נאמר אֹותָהּ.

הא כיצד? אחר שריבה הכתוב — מיעט.

הרי הן מוקשין למנורה: מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שמשמשין ואינן זזין;

יצאו הצבתים והמחתות, שהם נכנסין ויוצאין.

רבי יהושע בן קרחה אומר:

אם לומר שהמנורה מן הככר — הרי כבר נאמר כִּכָּר זָהָב טָהוֹר.

ומה אני מקיים וְאֶת כׇּל כֵּלֶיהָ(שמות לא, ח)? אלא מה מנורה זהב טהור, אף כליה זהב טהור.

ארבע פעמים ראה אותה

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד) — מלמד שראה אותה ארבעה פעמים:

ראה אותה עם שאר כל הכלים, ושכח;

וראה שנית, ומיכאל עומד וממשיח בה;

וראה אותה נעשית;

וראה אותה עשויה.

דארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש

ברייתא, בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א · ברייתא · כלי המשכן של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם

הברייתא בסוגיא ״מיכלות זהב״ שלהלן (ז), בדברי האמוראים.

״ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש״ — בכ״י מינכן 95 אין ״ומנורה של אש״.

תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם,

שנאמר וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כתבניתם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

השלשה דברים היו קשין לו למשה

ברייתא, בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א · ברייתא · מנורה, ראש חדש ושרצים — הראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו; ויש אומרים אף הלכות שחיטה

הברייתא בסוגיא שלהלן (ז), בדברי האמוראים.

״ראש חודש — דכתיב החודש הזה לכם״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״כזה ראה וקדש״.

כמותה מלה במלה במדרש ״שלשה וארבעה״ (אוצר מדרשים, מדרש שלשה וארבעה, ט) ובמדרש ״שלשה״ שבבתי מדרשות ח״ב, ושינוייהם בפנים; בבתי מדרשות חסרה הפתיחה ״שלשה דברים… ואלו הן״, ושם ״ויש אומרים הלכות שחיטה״, בלא ״אף״. כעין זה בשם רבי עקיבא — מכילתא, פסחא א (לעיל א) וספרי במדבר, פסקא סא (לעיל ב).

תנא דבי רבי ישמעאל:

שלשה דברים היו קשין לו למשה (אוצר מדרשים: קשים למשה), עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים.

מנורה — דכתיב (אוצר מדרשים, בתי מדרשות: שנאמר) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד);

ראש חודש — דכתיב (אוצר מדרשים, בתי מדרשות: שנאמר) הַחֹודֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב);

שרצים — דכתיב (אוצר מדרשים, בתי מדרשות: שנאמר) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט).

ויש אומרים: אף הלכות שחיטה, שנאמר וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ(שמות כט, לח).

חלק ב

דברי האמוראים

והַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם — אתם מונים לו

פסיקתא דרב כהנא, פסקא החדש הזה, יד · דרשת הפסוק · ״לכם״ — ישראל מונין ללבנה · עשו מונה לחמה ויעקב ללבנה, ושלשה דברים שהראה הקדוש ברוך הוא באצבע

הגדול מונה לגדול והקטן לקטן — עשו לחמה ויעקב ללבנה, וסימן טוב הוא; ובשלשה דברים הראה הקדוש ברוך הוא למשה באצבע.

״מונים לו״ — על פי דפוס ראשון של פסיקתא רבתי (אוקספורד: לן).

״תני רבי שמעון בן יוחי: בשלשה דברים נתקשה משה…״ — כמותו בפסיקתא רבתי, פסקא טו (להלן יא); כעין זה מכילתא, פסחא א (לעיל א, בשם רבי עקיבא) ובבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (לעיל ה, ״תנא דבי רבי ישמעאל״).

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב) — אתם מונים לו, ואין אומות העולם מונים לו.

רבי לוי בשם רבי יוסה בר לעיי:

דרך הארץ היא: הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן.

עשו, שהוא גדול — מונה לחמה שהוא גדול; ויעקב, שהוא קטון — מונה ללבנה שהוא קטן.

אמר רבי נחמן: והא סימן טבוהא סימן טב — והרי זה סימן טוב:

מה הגדול שליט ביום ואינו שליט בלילה — כך עשו הרשע שליט בעולם הזה ואינו שליט בעולם הבא;

מה הקטן שליט ביום ובלילה — כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא.

רבי נחמן אמר:

כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם — אין אורו של קטן מפורסם; שקע אורו של גדול — מתפרסם אורו של קטן.

כך, כל זמן שאורו של עשו הרשע מבהיק בעולם — אין אורו של יעקב מפורסם;

שקע אורו של עשו הרשע — ניתפרסם אורו של יעקב, קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ(ישעיה ס, א).

תני רבי שמעון בן יוחי:

בשלשה דברים נתקשה משה, הראה לו הקדוש ברוך הוא כאילו באצבע: במנורה, בשרצים ובלבנה.

במנורה — וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד);

בשרצים — וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט);

בלבנה — הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

תרגום לעבריתוהא סימן טב והרי זה סימן טוב

זמיכלות זהב, המנורה הטהורה, וזה מעשה המנורה

בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א · סוגיא · זהב מנורות שלמה; ״המנורה הטהורה״; מנורה של אש; ״וזה מעשה המנורה״

הברייתות ״ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש״ ו״שלשה דברים היו קשין לו למשה״ גם לעיל, בדברי התנאים (ד, ה).

דרשות המנורה מן ״מיכלות זהב״ עד ״שלשה דברים היו קשין לו למשה״ (בגמרא על משנה מנחות ג, ז, ״שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה״), שרשרת אחת על הכתובים של המנורה: זהבה, טהרתה, תבניתה ומעשיה; לפניה גובה המנורה ״משפת קנים ולמעלה״, ואחריה המשנה ״שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו״.

״אמר רב אמי״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רב יהודה״; בכ״י וטיקן 120–121: ״אמר רב יהודה אמר רב אמי״; בכ״י וטיקן 118–119: ״אמר רב יהודה אמר רב אסי״. ״דאמר רב יהודה אמר רב״ — בכ״י מינכן 95: ״דאמר רב יהודה״; בכ״י וטיקן 120–121: ״דאמר רב אמי״.

״[מנורת]״ — הוספת דפוס וילנא; כן בכ״י וטיקן 120–121, ובכ״י מינכן 95: ״מנורה של בית המקדש״; בדפוס ונציה: ״נצורת״.

״יתירה על של משה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121: ״על של מדבר״.

״ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש״ — בכ״י מינכן 95 אין ״ומנורה של אש״.

״ראש חודש — דכתיב החודש הזה לכם״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״כזה ראה וקדש״.

״דאמר ריש לקיש: על השלחן הטהור… שמגביהין אותו לעולי רגלים״ ו״אמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול…״ — גם בבבלי יומא פרק א, כא ע״א – ע״ב, בסוגיית הנסים שבמקדש.

כתיב וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִיכְלוֹת זָהָב(דברי הימים ב ד, כא) — מאי מיכלות זהב?

רש״י הוא מיכלות זהב — ופסוק הוא.

אמר רב אמי: שכילתו לכל זהב סגור של שלמה;

רש״י זהב סגור — שבשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין את הזהב (יומא פרק ד, מה.).

דאמרדאמר — שאמר רב יהודה אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור, והעמידוהו על ככר.

איניאיני — וכי כן הוא?? והכתיבוהכתיב — והרי כתוב וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה(מלכים א י, כא)!

רש״י והכתי׳ אין כסף נחשב — אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו.

זהב סגור קא אמרינןקא אמרינן — אנו אומרים (מדברים).

ומי חסר כולי האיומי חסר כולי האי — וכי חסר (הזהב בכור) כל כך?? והתניאוהתניא — והרי שנינו (בברייתא), רבי יוסי ברביברבי — בנו של רבי יהודה אומר: מעשה, והיתה [מנורת] בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיניקורדיקיני — מטבע זהב שנעשה במקום ששמו קורדיקיני, והכניסוה שמונים פעמים לכור והעמידוה על ככר (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 120–121: עד שחסר הדינר)!

רש״י ומי חסר כולי האי — דקאמרת אלף הככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שיעמוד על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר.

רש״י קורדייקני — שם מטבע.

כיון דקאי — קאיכיון דקאי — קאי — כיון שעמד (על משקלו) — עומד הוא, ואינו חסר עוד.

רש״י כיון דקאי — שנשרף יפה בימי שלמה קאי לפיכך לא חסר עכשיו אלא דינר.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב עַל הַמְּנֹורָה הַטְּהֹורָה(ויקרא כד, ד)? שירדו מעשיה ממקום טהרה.

רש״י ממקום טהרה — מן השמים הראו למשה לנגד המנורה.

אלא מעתה, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹור(ויקרא כד, ו) — שירדו מעשיו ממקום טהור?

אלא טהור — מכלל שהוא טמא;

רש״י מכלל שהוא טמא — כלומר מקבל טומאה.

הכא נמיהכא נמי — כאן גם כן, טהורה — מכלל שהיא טמאה!

בשלמא התםבשלמא התם — מובן הדבר שם — כדריש לקיש;

רש״י בשלמא התם — גבי שולחן איצטריך לאשמועינן דמקבל טומאה משום פירכיה דריש לקיש.

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב עַל הַשֻּׁולְחָן הַטָּהֹור — מכלל שהוא טמא? כלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה! אלא מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים, ואומר להם: ראו חיבתכם לפני המקום!

רש״י שמגביהין אותו — הלכך מיטלטל מלא וריקם הוא.

רש״י לנחת — שאינו מטלטל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דכתיב גבי שרצים מכל כלי עץ או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקם.

מאי חיבתכם? כדרבי יהושע בן לוי;

דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים — סילוקו כסידורו, שנאמר לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ(שמואל א כא, ז).

רש״י חום ביום הלקחו — משמע כשמסלקים היה חום.

אלא הכא — טהורה מכלל שהיא טמאה? פשיטאפשיטא — פשוט הדבר, כלי מתכות נינהונינהו — הם, וכלי מתכות מקבלין טומאה!

אלא שירדו מעשיה ממקום טהרה.

תניאתניא — שנינו (בברייתא), רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כתבניתם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).

רש״י כתבניתם — אארון ושולחן ומנורה כתיב וכתיב אשר אתה מראה בהר אלמא הראוהו.

אלא מעתה, וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הׇרְאֵיתָ בָּהָר(שמות כו, ל) — הכי נמיהכי נמי — כך גם כן??

רש״י הכי נמי — דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה.

הכא — כתיב כמשפטו, התם — כתיב כתבניתם.

רש״י הכא כתיב כמשפטו — משמע הלכותיו נאמרו לו.

רש״י התם כתיב כתבניתם — משמע דהראוהו כמותם.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

גבריאל חגור כמין פסיקיאפסיקיא — אזור, סינר היה, והראה לו למשה מעשה מנורה, דכתיב וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד).

רש״י חגור כמין פסיקיא — אזור כרוך אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן שלא יהו נגררין בבגדיהם.

תנא דבי רבי ישמעאל:

שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים.

מנורה — דכתיב וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה;

ראש חודש — דכתיב הַחֹודֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב);

רש״י ראש חדש — בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת כדאמרינן בראש השנה (דף כ.) כזה ראיתם אם כזה ראיתם.

שרצים — דכתיב וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט).

רש״י שרצים — לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור.

ויש אומרים: אף הלכות שחיטה, שנאמר וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ(שמות כט, לח).

רש״י הלכות שחיטה — לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת.

רש״י וזה אשר תעשה על המזבח — ועשייה תחילת זביחה [היא] וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע.

תרגום לעבריתדאמר שאמר איני וכי כן הוא? והכתיב והרי כתוב קא אמרינן אנו אומרים (מדברים) ומי חסר כולי האי וכי חסר (הזהב בכור) כל כך? והתניא והרי שנינו (בברייתא) ברבי בנו של רבי קורדיקיני מטבע זהב שנעשה במקום ששמו קורדיקיני כיון דקאי — קאי כיון שעמד (על משקלו) — עומד הוא, ואינו חסר עוד הכא נמי כאן גם כן בשלמא התם מובן הדבר שם פשיטא פשוט הדבר נינהו הם הכי נמי כך גם כן? תניא שנינו (בברייתא) פסיקיא אזור, סינר

חשנתקשה משה במעשה המנורה

תנחומא, בהעלותך ד · דרשת הפסוק · ״וזה מעשה המנורה מקשה זהב״ · משה נתקשה במנורה, והשליך את הככר לאש והמנורה נעשית מעצמה; נפשותיכם משולות בנר

בדפוס סימן ג, המשכו. בדפוס ״ד״א בהעלותך את הנרות״, ובמקום ״ובפרסות בהמה טהורה… מקשה זהב״ הפניה: ״בשלשה דברים נתקשה משה כו׳ (לעיל סדר שמיני סימן ח׳)״. ״והשליכו לאש ואמר רבונו של עולם הרי הככר״ — בגליון כתב היד.

״כל מפרסת פרסה את זה תאכלו״ — כך בכתב היד: צירוף של ויקרא יא, ג (״כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו״) ושל ״את זה תאכלו״ (ויקרא יא, ט); בבובר ״זאת החיה [אשר תאכלו וגו׳ אך את זה לא תאכלו]״, בלא ״כל מפרסת פרסה את זה תאכלו״. ״חדשים״ — בכתב היד ״חדשי׳״.

״אינו אומר כן אלא כן עשה סתם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״כן עשה משה אין אומר כאן אלא כן עשה סתם״. ״נר אלהים נשמת אדם״ — במקרא (משלי כ, כז) ״נר יי״, וכך בדפוס. בדפוס: ״טול זהב והשליכהו לאש והוציאהו״; ״לפיכך א״ל הקב״ה להזהיר את אהרן להדליק, שנא׳ בהעלותך את הנרות״.

תנחומא בובר, בהעלותך ד — כמעט כלשון הזה, ושינוייו בפנים; שם ״החדש הזה״, בלא ״לכם ראש חדשים״. ״דבר אחר״, ״וגו׳. וזה מעשה המנורה״ בראש הסימן, ״אשר תאכלו וגו׳ אך את זה לא תאכלו״, ״מקשה זהב״, ״כאדם שהוא אומר מה קשה לי המלאכה הזאת״, ״שנאמר״ (לפני שמות כה, לא), ״נשלך״, ״להדליק שנאמר״ — הוספות בובר, בסוגריים בפנים. ״ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו״ — בדפוס ״(כפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה) [ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו]״: בובר החליף את לשון כתב היד בלשון הפסוק. ״נר יי״ — בדפוס ״(אלהים) [יי]״, כמסורה. ״מקשה תיעשה, יו״ד מלא״ — כך בדפוס; במסורה ״תֵּעָשֶׂה״ בלא יו״ד. מקבילה: תנחומא (ורשא), בהעלותך ג (״נתקשה משה״).

מקבילות: בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (לעיל ה; ״שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב״ה באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים״); תנחומא, שמיני ח (להלן ט); פתרון תורה, בהעלותך (להלן יב).

במדבר רבה טו, ד — כמעט כלשון הזה, ושינוייו בפנים; בו חסרים ״עד שלא תעשה, שכן הוא אומר: מקשה תעשה המנורה״, ״מה עשה משה״ ו״הזהיר את אהרן להדליק״, ושם ״שנאמר: וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה היו״, ״כן עשה משה את המנורה אין כתיב כאן״, ו״ונאמר: בהעלותך את הנרות״ בסוף הדרשה.

(תנחומא בובר: [דבר אחר:]) בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות(במדבר ח, ב) (תנחומא בובר: [וגו׳. וזה מעשה המנורה]).

את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יתר (תנחומא בובר, במדבר רבה: יותר) מכל כלי המשכן, עד שהראה לו (במדבר רבה: שהראהו) הקדוש ברוך הוא באצבע:

ובפרסות בהמה טהורה ובבהמה טמאה (תנחומא בובר: וכן בפרסות בהמה טהורה; במדבר רבה: וכן בפרסות בהמה טמאה וטהורה),

שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ב) (תנחומא בובר: [וגו׳ אך את זה לא תאכלו]), כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה(ויקרא יא, ג) את זה תאכלו (במדבר רבה: — הראהו באצבע);

וכן בירח —

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב);

וכן במעשה המנורה (במדבר רבה: וכן במנורה),

שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה מִקְשָׁה זָהָב(במדבר ח, ד).

מהו מִקְשָׁה?

כלומר: מה קשה היא ליעשות! שהרבה יגע בה משה עד שלא תעשה (תנחומא בובר: משה עד שלא נעשתה המנורה),

שכן הוא אומר: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה(שמות כה, לא). (תנחומא בובר: [כאדם שהוא אומר: מה קשה לי המלאכה הזאת!])

כיון שנתקשה בה (תנחומא בובר: לו) — אמר לו הקדוש ברוך הוא:

משה, טול ככר זהבככר זהב — גוש זהב במשקל ככר והשליכהו לאורלאור — לאש והוציאו (תנחומא בובר: והוציאוהו),

והיא מעצמה נעשית — היא וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה (תנחומא בובר: ומעצמה נעשית, [שנאמר: ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו]);

אתה היה (תנחומא בובר: היה) מכה בפטישבפטיש — בקורנס, ומעצמה נעשית.

לכך הוא אומר: מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה (תנחומא בובר: נאמר: מקשה תיעשה) — יוד מלא, ולא כתיב ״תעשה״,

כלומר: מעצמה היא נעשית (תנחומא בובר: תיעשה).

מה עשה משה?

נטל את הככר והשליכו לאש, ואמר (תנחומא בובר: נטל ככר זהב והשליכה לאור, ואמר משה):

רבונו של עולם, הרי הככר (תנחומא בובר: [נשלך]) בתוך האש; כשם שאתה רוצה — תעשה לפניך.

מיד יצתה (תנחומא בובר: יצאה) המנורה עשויה כתיקנהכתיקנה — כהלכתה, בשלמותה.

לפיכך (תנחומא בובר: לכך) כתיב: כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְיָ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹורָה.

אינו אומר כן, אלא כֵּן עָשָׂה סתם (תנחומא בובר: עשה משה אין כתיב כאן, אלא עשה סתם).

מי עשה? הקדוש ברוך הוא עשה (תנחומא בובר: ומי עשאה? הקדוש ברוך הוא).

לפיכך (תנחומא בובר: לכך) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: הזהיר את אהרן (תנחומא בובר: להזהיר לאהרן) להדליק — (תנחומא בובר: [שנאמר:]) בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות.

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אם הזהרתם להיות (תנחומא בובר: אתם) מדליקין לפני — (תנחומא בובר: אף) אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע (תנחומא בובר: שלא יגע בכם דבר),

שנמשלו נפשותיכם בנר (תנחומא בובר: כנר),

שנאמר: נֵר(משלי כ, כז) אלהים (תנחומא בובר: [יי]) נִשְׁמַת אָדָם וגו׳ (תנחומא בובר: חופש כל חדרי בטן).

תרגום לעבריתככר זהב גוש זהב במשקל ככר לאור לאש כתיקנה כהלכתה, בשלמותה בפטיש בקורנס

טזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ — שלשה דברים נתקשה בהן משה

תנחומא, שמיני ח · דרשת הפסוק · ״וזה מעשה המנרה״ · שלשה דברים שנתקשה בהן משה — המנורה של אש, הירח והשרצים; אדם קורא שמות, כל מה שאסר התיר כנגדו, ושתים עשרה שעות שלא עמד בהן אדם בציוויו

הפסקה כולה: שלשה דברים שנתקשה בהן משה, ועמהם ״ואני מה שמי״, ״כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו״, שתים עשרה שעות של אדם הראשון וארבע מלכיות (״השפן — זו יון״).

״[י]רוקה״ — הושלם במאגרים. ״(ת)[א]כול״ — תיקון מאגרים, כאן בסוגריים הכפולים. ״+<תעשה>״ — תוספת בכתב היד: ״תעשה כתיב״. ״חיי(ה)[א]״ — תיקון מאגרים. ״וגו?׳/מ׳?״ — מסופק. ״במחש?בת?ו״, ״הב?ר?יות״, ״שע?ש?ת״ — אותיות מסופקות.

״הקב״ה״, ״אמ׳״, ״שנ׳״, ״כתו׳״, ״אעפ״כ״, ״כלומ׳״, ״אפי׳״ — נפתחו. המדרש קורא ״וזאת החיה אשר תאכלו״ (במסורה: זאת החיה; ויקרא יא, ב), ״וזה אשר לא תאכלו מהם״ (דברים יד, יב), ״אוכלי בשר החזיר השקץ״ (במסורה: והשקץ).

מקבילות לסדר השעות — ויקרא רבה כט, א (בשם ״תני בשם רבי ליעזר… נמצאת אומר״), דברים רבה, פרשת דברים (בשם ״רבי יודה״), מדרש תהלים צב, ג (בשם ״רבי לוי״), פרקי דרבי אליעזר יא ובבלי סנהדרין פרק ד, לח ע״ב. כמותו כמעט מלה במלה — תנחומא בובר, בראשית כה, בשם ״רבי יהודה״ (שם ״עשאו גולם״, ״נפח בו נשמת חיים״, ״חטא״, ״גרשו״).

״שלשה דברים נתקשה בהן משה… אתה תמה שהראה לו״ — גם בתנחומא בובר, שמיני יא (בכתב היד חסר), ושינוייו בפנים; בו חסר ״והראם לו הקב״ה״ שבראש הדרשה, ״למרום״, ״ואש אדומה״ (הוסיף בובר בסוגריים), ״אני יי ראשון״ ו״שהתניתי״; שם ״רד ועשה״, ״וזה תאכל וזה לא תאכל״, והוא נגמר ב״ואמר לו: זאת החיה אשר תאכלו״. כעין זה מכילתא, פסחא א (לעיל א) ובבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (לעיל ה).

שלשה דברים נתקשה בהן משה

שלשה דברים נתקשה בהן משה, והראם לו הקדוש ברוך הוא: מעשה המנורה, והירח, והשרצים.

מעשה המנורה כיצד?

בשעה שעלה משה למרום, היה הקדוש ברוך הוא מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן.

כיון שהראה לו מעשה המנורה — נתקשה בה משה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הריני עושה לפניך (תנחומא בובר: הרי אני עושה אותה לפניך).

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

הראה לו אש לבנה ואש אדומה ואש שחורה ואש ירוקה, ועשה מהן את המנורה — גביעיה, כפתוריה ופרחיה, וששת הקנים היוצאים ממנה,

והוא אומר לו: כך וכך עשה אותה,

שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה(במדבר ח, ד) — מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע.

ואף על פי כן נתקשה משה לעשותה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

חקקה על כף ידו של משה, ואמר לו: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה(שמות כה, מ) — כשם שחקקתיה על ידך. (תנחומא בובר: ומנין שחקקה על ידו? שנאמר: ״וישלח תבנית יד״, ואין תבנית אלא מעשה המנורה, שנאמר: ״וראה ועשה בתבניתם״ וגו׳.)

ואף על פי כן נתקשה בה משה, ואמר לו: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה(שמות כה, לא) — כלומר: מה קשה לעשות!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: השלך את הזהב באש, והמנורה תעשה מאליה,

שנאמר: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — תֵּעָשֶׂה כתיב: מעצמה תעשה.

הרי נתקשה במנורה, והראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע.

הירח מנין?

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ וגו׳(שמות יב, א), הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב) — כזה ראה וקדש:

הראה לו הקדוש ברוך הוא ירח ניסן באצבע.

בשרצים מניין?

שכך אמר לו: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט).

תפש הקדוש ברוך הוא כל מין ומין, והראה לו למשה, ואמר לו: זה אכול, וזה לא תאכל,

שנאמר: וזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ב), וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם(דברים יד, יב).

ואני מה שמי

ואם תמיה אתה בדבר, על שהעבירן הקדוש ברוך הוא לפני משה (תנחומא בובר: ואל תתמה על הדבר) —

הרי כבר העבירם לפני אדם, כל בריות שברא, ואמר לו: מה שמו של זה?

והוא אומר: שור.

ומה שמו של זה?

והוא אומר: גמל.

וכן חמור, וכן כל מין ומין, וכל דבר ודבר.

מנין? שכך כתוב: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, יט).

ולאחר שקרא לכולם שמות, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני, מה שמי?

אמר לו: יי.

הוא שהכתוב אומר: אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן(ישעיה מא, ד);

אֲנִי יְיָ — הוּא שְׁמִי(ישעיה מב, ח), שקרא לי אדם הראשון; הוּא שְׁמִי, שהתניתי ביני לבין בריותי.

ומה אדם הראשון — העביר הקדוש ברוך הוא את כל הבריות לפניו;

משה, שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטמאות — אתה תמיה שהראה לו הקדוש ברוך הוא?

שכתוב בו: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם —

שיאמר לו: הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים.

כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו

שלא יטעך יצרך לומר: שדברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא לישראל.

אמר הקדוש ברוך הוא: כל מה שאסרתי לך — התרתי לך כנגדו.

כיצד?

אסרתי לך דם נדה — התרתי לך דם בתולים;

אסרתי לך את הדם — התרתי לך את הכבד, שכולו דם;

אסרתי לך את החזיר — התרתי לך לשונו של דג ששמו שיבוטאשיבוטא — מין דג, שדומה לחזיר;

אסרתי לך אשת איש — התרתי לך גרושת איש;

אסרתי לך גויה — התרתי לך יפת תואר, שנאמר: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וגו׳(דברים כא, יא);

אסרתי לך אשת אח — התרתי לך יבמה לאחר מיתתו;

אסרתי לך כלאים — התרתי לך סדין בציצית;

אסרתי לך חלב בהמה — התרתי לך חלב חיה.

אמר רבי חייא:

כל מה שאסר הקדוש ברוך הוא בבהמה — התיר בחיה, ומה שאסר בחיה — התיר בבהמה, ואת שאסר בעוף — התיר בדג.

כיצד?

אסר חלב בבהמה — התירו בחיה;

אסר גיד הנשה בבהמה — התיר אותו בעוף.

וכל כך למה? ליתן שכר טוב לישראל, שמשמרין את המצות.

האל תמים דרכו

כתיב: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ וגו׳(תהלים יח, לא) — וכל דרכיו של הקדוש ברוך הוא תמימות הן.

וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא, בין שוחט בהמה ואוכל, בין נוחר ואוכל?

כלום את מועילו? או כלום את מזיקו?

או מה איכפת לו, בין אוכל טהורות בין אוכל טמאות?

אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ(משלי ט, יב).

הלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות,

שנאמר: כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה(משלי ל, ה).

למה? שהוא מגין עליך,

שכן כתוב: מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹוסִים בּוֹ.

הוי: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ.

ועוד אמר איוב: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא(איוב יד, ד) —

לאחר שהתיר הקדוש ברוך הוא את הפרה ואסר את הגמל, מי יוכל לטהר או לטמא?

מי עשה כן? לֹא אֶחָד — לא יחידו של עולם?

מתחלת בריתו של עולם

בוא וראה: מתחלת בריתו של עולם היה הכל מותר,

שנאמר: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב וגו׳(בראשית ט, ג),

ואומר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא).

ומשעמדו ישראל על הר סיני — הרבה להן תורה ומצות, ליתן להם שכר טוב.

ואם כך — למה לא צוה לאדם הראשון?

אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון — מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה; וכל המצות האלו — היאך יכול לקיים?

בו ביום שנצטוה — בו ביום עבר עליה, ולא יכול לעמוד בצוויו אפילו יום אחד.

שתים עשרה שעות

כיצד?

אמר רבי יהודה בן פדיה:

בשעה ראשונה — עלה במחשבתו להבראות;

שנייה — נמלך במלאכי השרת, ואמר להם: נַעֲשֶׂה אָדָם וגו׳(בראשית א, כו);

שלישית — כינס עפרו;

רביעית — גיבלו;

חמישית — ריקמו;

שישית — העמידו גולם;

שביעית — נפח בו נשמה;

שמינית — הכניסו לגן עדן;

תשיעית — צוהו: זה אכול וזה לא תאכל;

עשירית — עבר על ציוויו;

אחת עשרה — נידון;

שתים עשרה — נתגרש,

שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).

הוי: שלא עמד בציוויו אפילו שעה אחת.

אמר רבי יהודה בן פדיה:

מי יגלה עפר אדם הראשון, שלא יכול לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת — והרי בניך משמרין כל מצוות שנתתה להם, ועומדין בהם!

אחד מהם עומד ונוטע, מעדר, מנכש, מזמר, טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו לפניו כשהן מבכרות,

וקופץ ידיו ואינו טועם מהם כלום, לקיים מה שנאמר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים(ויקרא יט, כג).

ואדם הראשון — נאמר לו: מזה אכול ומזה לא תאכל, ולא יכול לעמוד בציוויו אפילו שעה אחת,

אלא: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל(בראשית ג, ו).

ובניך נצטוו: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ט) ואֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ(ויקרא יא, ד);

וביותר: אדם מישראל לוקח בהמה — שה או עז או כבש או שור — ושוחט ומפשיט ורוחץ ובודק בריאה;

נמצא טריפה — מונע ידו ואינו אוכל.

הוי: אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה.

לפיכך לא נצטוה אדם הראשון — לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו יכול לשמור מצות הרבה, שהרי מצוה אחת נצטוה ולא עמד בה;

אבל ישראל — כמה מצוות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והן משמרין; לפיכך הרבה להם תורה ומצוות,

ואמר להן הקדוש ברוך הוא: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ ואֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ.

ארבע מלכיות

אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן(דברים יד, ז), וְאֶת הַחֲזִיר(דברים יד, ח) —

אֶת הַגָּמָל — זה בבל, שנאמר: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה וגו׳(תהלים קלז, ח);

והָאַרְנֶבֶת — זה מדי, שעשת ישראל פיאה והפקר, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג);

אֶת הַשָּׁפָן — זו יון, שהשפילה את התורה מפי נביאים, שנאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב וגו׳(עמוס ח, יא), וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וגו׳(עמוס ח, יב);

וְאֶת הַחֲזִיר — זו אדום הרשעה, שנאמר: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר(תהלים פ, יד).

למה נמשלה בחזיר? שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר עליהן מדת הדין.

כיצד?

הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז לעתיד לבוא: כל מי שעוסק בתורה, עסק במצוה פלנית — יבוא ויטול שכרו!

ואף הגוים באין ואומרין: תן לנו, שאף אנו עשינו מצוות!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מי שלא אכל בשר חזיר, שקצים ורמשים — יבוא ויטול שכרו!

באותה שעה נוטלין אפופסיןאפופסין — גזר דינם שלהם,

שנאמר: אֹוכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר השקץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻופוּ נְאֻם יְיָ(ישעיה סו, יז).

תרגום לעבריתשיבוטא מין דג אפופסין גזר דינם

יהַחֹדֶשׁ הַזֶּה — אחד מארבעה דברים שהראהו באצבע

שמות רבה, פרשה טו, כח · דרשת הפסוק · ״החדש הזה לכם״ · ארבעה דברים שהראה הקדוש ברוך הוא למשה באצבע — שמן המשחה, המנורה, השרצים והחדש; ״קול יי״ — זעזע את המים, המדבר, היישוב והאש

״א׳ מד׳ דברים״, ״הקב״ה״, ״שנאמ׳״, ״שנא׳״, ״אומ׳״ — נפתחו. ״נפילים״ — היו״ד מסופקת במאגרים.

כעין זה בשלשה דברים — מכילתא, פסחא א (לעיל א); ספרי במדבר, פסקא סא (לעיל ב); בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (לעיל ה); פסיקתא דרב כהנא, החדש הזה יד (לעיל ו). כאן ארבעה, ושמן המשחה עמהם.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה(שמות יב, ב) —

זה אחד מארבעה דברים שהראה הקדוש ברוך הוא למשה באצבע, לפי שהיה מתקשה בהן:

הראהו מעשה שמן המשחה, שנאמר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי(שמות ל, לא);

הראהו מעשה המנורה, שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד);

הראהו שרצים, שנאמר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט);

וכן הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

זעזע את המים — והראהו את בן נפילים, שנאמר: קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם(תהלים כט, ג);

זעזע המדבר — והראהו את הדואר, שנאמר: קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר(תהלים כט, ח);

זעזע את היישוב — והראהו את הצב, שנאמר: קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה);

זעזע את האש — והראהו סלמנדרא, שנאמר: קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז).

ואימתי עשה כן? בזֶה לָכֶם הַטָּמֵא.

זעזע העולם — והראהו שמן המשחה, שנאמר: קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת(תהלים כט, ט); אלו סימני הקטורת.

וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹומֵר כָּבוֹד — כל אחד מן המלכים היו אומרים כבוד הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ(תהלים קלח, ד).

יאבשלשה דברים נתקשה משה

פסיקתא רבתי, פסקא טו · דרשת הפסוק · ״החדש הזה לכם״ · רבי שמעון בן יוחי: מנורה, שרצים ולבנה; חדש שלא נולד קודם שש שעות; חדשי הלבנה והתקופה ביציאת מצרים; הקדוש ברוך הוא מעבר את השנה בטלית מצויצת

״ר״ש בן יוחי״, ״ג׳״, ״הקב״ה״, ״ליל ה׳״, ״יום ד׳״, ״ע״י״ — נפתחו. ״ראיתם״ — בדפוס ״איתם״, ובגליונו ״ראיתם״. ״יהיו״ — בדפוס ״(היא) [יהיו]״.

כמותו בפסיקתא דרב כהנא, החדש הזה יד (לעיל ו, ״תני רבי שמעון בן יוחי״) וטו (״רבי שמלאי, ותני לה בשם רבי שמואל… על ידי זקן, ועל ידי עדים, ועל ידי טלית מצוייצת״).

הַחֹודֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב).

תני רבי שמעון בן יוחי:

בשלשה דברים נתקשה משה, והראה לו הקדוש ברוך הוא כאילו באצבע: במנורה, ובשרצים, ובלבנה.

במנורה — זֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה וגו׳(במדבר ח, ד);

בשרצים — וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא וגו׳(ויקרא יא, כט);

בלבנה — הַחֹודֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

רבי שמלאי תני בשם שמואל:

כל חודש שלא נולד קודם לשש שעות — אין כח לעין לראותו.

רבי שמואל בר נחמן אמר:

שנה שיצאו ישראל ממצרים — היו חדשי השנה וחדשי התקופה שוין.

שנה שיצאו ישראל ממצרים — היתה התקופה בליל חמישי, בתחלת הלילה,

ומולד הלבנה היה ביום רביעי, בחצות היום;

והתחילו חודש הלבנה וחודש התקופה בלילה.

רבי ברכיה, רבי חייא בשם רבי יוחנן:

נתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית מצויצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן,

וקרא למיכאל ולגבריאל, ועשה אותם כשלוחי החודש,

ואמר להם: באיזו צד ראיתם את הלבנה?

לפני החמה, או לאחר החמה?

לצפונה, או לדרומה?

כמה היא גבוה, ולאין היתה נוטה, וכמה היתה רחבה?

אמר להם: כסדר הזה שאתם ראיתם — כך יהיו בני מעבירים את השנה למטן:

על ידי זקן, ועל ידי עדים, ועל ידי טלית מצוייצת.

חלק ג

מדרשים מאוחרים

יבכִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים — משה שבעה נרות ושלמה שבעים

פתרון תורה, בהעלותך · דרשה · ״בהעלותך את הנרות… וזה מעשה המנורה״ · הקדוש ברוך הוא אינו צריך לאור; שבעה נרות כנגד שבע אומות ושבעים כנגד שבעים אומות; שלשה דברים שהראהו באצבע; ככר הזהב והמנורה שנעשית מאליה

״ז׳ ה׳ ש׳ ה׳״ — נפתח ״זה הוא שאמר הכתוב״. ״נר׳״, ״אמ׳״, ״ר׳״, ״מק׳ וג׳״, ״בהע׳ את הנ׳״, ״הק׳״, ״ישר׳״, ״וג׳״, ״כמ׳״, ״א׳ הנ׳״, ״ועב׳ א׳״, ״מע׳״, ״האל׳״, ״ז׳ ט׳״, ״כת׳״, ״שנ׳״, ״אומ׳״ ומספרי הנרות והאומות — נפתחו. ״אילא״ — כתיב הספר. ״[מלא]״, ״[לא]״ — השלמות המהדיר.

״אתה מוצא שנתקשה״ — בספר ״שתקשה״. ״זה אחד משלושה דברים… והראה לו האלהים באצבע״ — כפול בספר, כמות שהוא.

מקבילות: תנחומא, בהעלותך ד (לעיל ח; ״את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יתר מכל כלי המשכן״), ושם בלא דברי רבי יצחק ורבי יהודה ובלא שבעה נרות ושבעים; ״עשר מנורות עשה שלמה״ — בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (לעיל ז).

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן(במדבר ח, ב) —

זה הוא שאמר הכתוב:

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר(תהלים לו, י).

אמר רבי יצחק:

לבית מלא נרות — אמר לעבדו בעל הבית: הדליק נרות!

אמר לו: כל הבית מלא נרות אור!

לכך נאמר: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר וגו׳.

בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות —

אמר רבי יהודה:

תאמר שהקדוש ברוך הוא צריך לאור?

והרי השמש, שנתן לו הקדוש ברוך הוא מתולדות האש שלמעלן, והוא יוצא ומבהיק כל העולם, ואין מי יכול בעין לראות —

ולאור נרות הוא צריך?

ומה הוא בְּהַעֲלֹותְךָ אֶת הַנֵּרֹות? אילא בשביל להעלות את ישראל מבין האומות.

אֶל מוּל פְּנֵי וגו׳ —

ולמה משה עשה שבעה נרות, ושלמה עשר מנורות, ומכל מנורה יוצאת שבעה נרות — הרי שבעים,

שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת המנורות עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם(דברי הימים ב ד, ז)?

אילא: משה עקר שבע אומות מלפני ישראל, ואילו הן שבעה אומות: הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וגו׳(דברים כ, יז) —

לפיכך עשה שבעה נרות.

אבל שלמה היה שליט על שבעים אומות. היאך?

דכתיב: וְכׇל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים וגו׳(מלכים א י, כד),

וכתיב: מַגִּישִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה(מלכים א ה, א) —

לפיכך עשה שבעים נרות.

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה וגו׳(במדבר ח, ד) —

אתה מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יתר מכל כלי המשכן, והראה לו האלהים באצבע.

זה אחד משלושה דברים שנתקשה בהן משה במעשה המנורה יתר מכל כלי המשכן, והראה לו האלהים באצבע, ואילו הן: ירח, ובהמות, ומנורה.

בירח — כתיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם וגו׳(שמות יב, ב) — מלמד שהראהו באצבע פיגמו;

ובהמות — הראהו באצבע, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ(ויקרא יא, ד);

וכן במנורה — הראהו באצבע, שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה וגו׳.

את מוצא שהרבה יגע בה משה, עד שאמר לו האלהים:

טול ככר של זהב, והשלך לאור, והוציאו, ומעצמה היא נעשית — וכַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ(שמות כה, לא).

מיד לקח משה ככר זהב והשליכו לאור, ויצאת ונעשית — היא וקנה.

שכך הוא אומר: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר וגו׳ — אין כתיב כן, אילא תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה: היא מתעבדה מן גרמה.

כֵּן עָשָׂה משה אֶת הַמְּנֹורָה — אין כתיב כן, אלא סתם. ומי עשאה? האלהים.

לפיכך הוא מזהיר על המנורה, שיהא אהרן זהיר בה להדליקה.

אמר האלהים לישראל:

אם נזהרתם להיות מדליקין לפני — אף אני אשמור נפשותיכם מכל דבר רע, שלא יגע בכם דבר רע;

שהנשמה נמשלה בנר, שנאמר: נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם וגו׳(משלי כ, כז).

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי במדבר, ספרי זוטא, ברייתא, פסיקתא דרב כהנא, בבלי, תנחומא, שמות רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבלילהביום
בתלמוד— (הוספה)
בכשרפסול
בפסולכשר
בשבחו של משהשבחו שלאהרן
ולולן
וביוםבים
טי— (הוספה)
טאכולתכול
טחייאחייה
יאראיתםאיתם
יאיהיוהיא
יבמלא— (הוספה)
יבשנתקשהשתקשה
יבלא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§139§§

חתימה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קלט: חתימה: מנורה טהורה ירדה מן השמים

משה נתקשה במנורה ובצלאל עשאה; המנורה מחמשה דברים שנגנזו, ועתידים לחזור

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

חתימה

אמנורה טהורה ירדה מן השמים

תנחומא, בהעלותך יג · חתימה · משה נתקשה במנורה ובצלאל עשאה; המנורה מחמשה דברים שנגנזו, ועתידים לחזור

בדפוס סימן ו, סופו. ״רבי לוי ברבי אמר״ — כך בכתב היד (״ר׳ לוי בר׳ אמ׳״); בדפוס ״רבי לוי ב״ר אומר״, בבובר ״ר׳ לוי אמר״. ״נתקשה המנורה״ — כך בכתב היד; מאגרים מתקנים ״נתקשת״; בדפוס ״נתקשה בה וירד משה״.

״נתן לה״ — בכתב היד ״לך״, והתיקון כמקרא (ישעיה לה, ב).

בדפוס: ״שכחתי מעשיה״; ״עד שנטל הקב״ה מטבע של אש״; ״אעפ״כ נתקשה עלה משה״; ״ירד משה ואמר לבצלאל מיד עשאה״; ״ואת שלא ראית אותה עשית מדעתך, בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב״ה עשייתה ואמר ועשית״; ״וכשיעור הקב״ה ברחמיו״; ״ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרח תפרח ותגל״ (ושם הסימן נגמר).

תנחומא בובר, בהעלותך יא, מן ״רבי לוי אמר״ ועד סוף הסימן — כמעט כלשון הזה, ושינוייו בפנים; בו חסרים ״הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועוד נתקשה בה״, ״מנין״ ו״עשייתה״ שאחרי ״כשהראה לי הקדוש ברוך הוא״; ושם ״ראה ועשה״, ו״ישושום מדבר וציה״ בלא ״ותגל ערבה״. ראש הסימן שם — בפרשה ״באור פני מלך חיים״ (קכו, א). מקבילה: תנחומא (ורשא), בהעלותך ו (״בצל אל״, ״חמשה דברים שנגנזו״).

מקבילות: בבלי מנחות פרק ג, כט ע״א (״ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם״); בבלי ברכות פרק ט, נה ע״א (״שמא בצל אל היית וידעת״); בבלי יומא פרק א, כא ע״ב מונה חמשה דברים אחרים שחסרו במקדש שני (״ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים״).

במדבר רבה טו, י — כלשון הזה, ושינוייו בפנים; שם ״רבי לוי בר רבי אומר״, ״רבוני, שכחתי אותה״, ״ונתקשיתי לעשותה״, ״לשמח את ירושלים״, ובסוף ״פרוח תפרח ותגל״ בלבד.

רבי לוי ברבי אמר (תנחומא בובר: רבי לוי אמר):

מנורה טהורה ירדה מן השמים,

(תנחומא בובר: למה?) שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).

אמר לו: כיצד נעשה אותה (תנחומא בובר: נעשה)?

אמר לו: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה.

אף על פי כן נתקשה המנורה (תנחומא בובר: משה), וירד ושכח מעשיה. (במדבר רבה: עלה ואמר: רבוני, כיצד נעשה אותה? אמר לו: מקשה תיעשה המנורה. ואף על פי כן נתקשה משה, וירד ושכח.)

עלה ואמר: רבונו של עולם, שכחתי!

הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועוד נתקשה בה.

אמר לו: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה(שמות כה, מ) —

עד שנטל מטבע של אשמטבע של אש — דמות ותבנית של אש (תנחומא בובר: שנטל מטבע של אש; במדבר רבה: עד שנטל מנורה של אש) והראה לו עשייתה;

ואף על פי כן (תנחומא בובר: ועוד) נתקשה על משה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אל (תנחומא בובר: אצל) בצלאל, והוא יעשה אותה.

ירד משה אצל בצלאל, ומיד עשאה (תנחומא בובר: ירד משה ואמר לבצלאל, מיד עשאה; במדבר רבה: ואמר לבצלאל, מיד עשאה).

התחיל משה תמיהתמיה — תמה ומשתאה ואומר:

אני — כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי בעשייתה (תנחומא בובר, במדבר רבה: לעשותה), ואתה, שלא ראית — עשית מדעתך?

(תנחומא בובר: בצלאל, שמא; במדבר רבה: בצלאל,) בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה!

ולפיכך, כשחרב בית המקדש — נגנזהנגנזה — נסתרה, הוצנעה המנורה.

וזה אחד מחמשה דברים שנגנזו:

הארון,

והמנורה,

והאש,

ורוח הקדש,

והכרובים.

וכשישוב הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו — הוא מחזירן למקומן ומשמח את ירושלם.

מנין?

שכן כתיב (תנחומא בובר: שנאמר): יְשֻׂושׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה(ישעיה לה, א) וְתָגֵל עֲרָבָה וגו׳ (תנחומא בובר: וגו׳, ואומר),

פָּרֹוחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל(ישעיה לה, ב) וגו׳ (תנחומא בובר: והשרון המה יראו כבוד יי הדר אלהינו).

תרגום לעבריתמטבע של אש דמות ותבנית של אש תמיה תמה ומשתאה נגנזה נסתרה, הוצנעה

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלהלך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§140§§

שבת חנוכה — הפטרת נרות זכריה (זכריה ב, יד – ד, ז)

הפטרת שבת חנוכה, ״רני ושמחי בת ציון״ עד ״מי אתה הר הגדול״ — מנורת הזהב ושני הזיתים. ההלכה מפסיקתא רבתי ח — ״מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מנר של חנוכה״; הפתיחתא ו״מה כתיב למעלה״ מפסיקתא רבתי; ודרשות הפסוקים מן התלמודים והמדרשים, כסדרם.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמ: הלכה: מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מנר של חנוכה

רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ(זכריה ד, ב)

אסור להדליק נר של תשמיש מנר חנוכה, ונר חנוכה מנר חנוכה מותר — מן המנורה; וכך לעתיד בירושלם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אמהו שידליק אדם נר שישתמש בו מנר של חנוכה

פסיקתא רבתי, פסקא ח, א · הלכה · ילמדנו · אסור להדליק נר של תשמיש מנר חנוכה, ונר חנוכה מנר חנוכה מותר — מן המנורה; וכך לעתיד בירושלם

המשנה — תמיד ג, ט: ״מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים״.

״ויהי בעת ההיא״ — כך בכתב היד (במסורה: והיה), ואחריו מחיקה ״א״; ״אחפש ירושלים״ — בלא ״את״. ״שישתמש״ — בכתב היד ״שישתמר״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״לימדונו״ — הו״ו מסופקת. ״נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה. ומהיכן למדו שמותר להדליק מנר של״ — נוספו בגליון כתב היד. ״רבי יעקב בן אבא״ — בכתב היד ״בא אבא״, ותוקן במאגרים; בדפוס ״רבי יעקב בן אבא״, בלא ״בשם רבי אחא״. ״שכבו״ — בכתב היד ״שכבם״. ״נר של חנוכה״ — בכתב היד ״נר ושל חנוכה״, והו״ו מחוקה. ״שבעולם הזה״ — הסופר כתב ״שבעה״, מחק, ובגליון ״שבעולם״. ״בבית קודשי [הקדשים]״ — בכתב היד ״בבית קודשי״; הושלם כנוסח הדפוס.

בדפוס: ״שישתמש בו מן הנר של חנוכה, תלמוד, למדונו רבותינו: אמר רבי אחא בשם רב (אמר) אסור…״; ״שהיתה לפניי ולפנים, אם מצאו נר שכבה היה מדליקין מן חבירו״; ״כשם שבעולם הזה היו הנרות דולקות… כך עתיד אני לעשות״; ״ממה שמשלים בנביא, אחפש ירושלים בנרות״.

מקבילות: על הדלקה מנר לנר — בבלי שבת פרק ב, כב ע״א (״אתמר: רב אמר אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין״), ושם בלשון אחרת.

ויהי בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

ילמדינו רבינו: מהו שידליק אדם נר שישתמש בו מן הנר של חנוכה?

תלמוד: לימדונו רבותינו:

אמר רבי אחא בשם רב:

אסור להדליק נר שישתמש בו מנר של חנוכה;

אבל נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה.

ומהיכן למדו שמותר להדליק מנר של חנוכה?

אמר רבי יעקב בן אבא בשם רבי אחא:

מן המנורה שהיתה בבית קדשי הקדשים למדו,

ששנו רבותינו:

מצאם שכבו מדשנםמדשנם — מסיר מהם את הדשן (שארית הפתילה והשמן) ומדליקם מן הדולקים(משנה תמיד ג, ט).

ומה אם המנורה שהיתה לפני לפניםלפני לפנים — בפנים שבפנים — במקדש, אם מצא נר שכבה היה מדליקו מן חבירו —

כל שכן נר של חנוכה מותר להדליק מנר של חנוכה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

וכשם שבעולם הזה הנרות דולקים בבית קודשי הקדשים —

כך אני עתיד לעשות כשאבנה את ירושלם.

מניין? ממה שהשלים בנביא:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתמדשנם מסיר מהם את הדשן (שארית הפתילה והשמן) לפני לפנים בפנים שבפנים — במקדש

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשישתמששישתמר
אבןבא
אשכבושכבם
אהקדשים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§141§§

פתיחתא על ׳רני ושמחי בת ציון׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמא: פתיחתא: אם חומה היא נבנה עליה

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן(זכריה ב, יד)

״אם חומה היא״ — כנסת ישראל ובית שני שלא שרתה בו שכינה, שבנאו כורש מזרע יפת; ״אשת חיל״ — ישראל בגלות, ״רני עקרה״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף — מפני מה לא שרתה שכינה בבית שבנו בני הגולה

פסיקתא רבתי, פסקא לה · פתיחתא · הבית האחרון שלא שרתה בו שכינה, שבנאו כורש מזרעו של יפת; ואשת חיל — ישראל בגלותם

אִם־חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם־דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז(שיר השירים ח, ט)

״(שבא)״ לפני ״שבנאו״ — נמחק במאגרים. ״זקנים שראו בכבוד הבית… {ב} היו בוכים״ — ״ב״ נמחק בידי הסופר. ״שלא ראו״ — תיקון הסופר בגליון (בשיטה ״שראו״). ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבע״ע״, ותוקן במאגרים ״רבש״ע״. ״מוסרין עצמן (עצמ) עלי״ — הכפל נמחק במאגרים.

״ארץ כשדים זה העם״ (ישעיה כג, יג) — בכתב היד בקיצור (״לא היה אש׳ יצד׳ לצי׳ הקי׳ כח׳ עול׳ ארמ׳ שמ׳ למ׳״), ונפתח; ״הן״ שבראש הפסוק אינו בכתב היד. ״ואתה צדיק על הבא עלינו״ — כך בכתב היד (במסורה: על כל הבא). ״וכן חגי הוה״ — כך בכתב היד. ״אשת חיל ימצא״ (בסוף) — כך בכתב היד, בלא ״מי״.

מקבילה: בבלי יומא פרק א, ט ע״ב – י ע״א (להלן, ב) — ״אם חומה היא… אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא… לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם״, ו״משמתו נביאים האחרונים… היו משתמשין בבת קול״.

בכתב היד (כ״י פרמה 3122) כל הפסקא פותחת ״רני עקרה לא ילדה״ (ישעיה נד, א) ובדפוס ״רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך״ (זכריה ב, יד), וכך בכל ״דבר אחר״ שבה; והיא הפסקא להפטרת זכריה ב, יד, כמו שמראה ״בא וראה מה למעלה מן העניין: ואני אהיה לה… חומת אש סביב״ (זכריה ב, ט) בדבר האחר שאחריה בפסקא (להלן, בפרשה הסמוכה). ובדפוס ״לפי שאין שכינה שורה במעשי ידיו של יפת, אבל בית הראשון שבנו בני ישראל בני בניו של שם [שרתה בו שכינה]״.

רׇנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה(ישעיה נד, א) הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ(ישעיה נד, יא).

זו היא שנאמר ברוח הקודש על ידי שלמה:

אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וגו׳(שיר השירים ח, ט).

כנגד מי אמרו שלמה למקרא זה? לא אמר אלא כנגד כנסת ישראל.

שבשעה שנבנה הבית האחרון — לא שרתה בו שכינה.

שכך אמר הקדוש ברוך הוא:

אם עולים ישראל כולם — תשרה בו שכינה;

ואם לאו — לא ישתמשו אלא בבת קול.

שנאמר: וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת והַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ וגו׳(עזרא ג, יב).

וכן חגי הוה:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן מָה אַתֶּם רואים או עַתָּה הלא כמו כְּאַיִן(חגי ב, ג) בעיניך.

מפני מה מחצה בוכים ומחצה שמחים?

אלא זקנים שראו בכבוד הבית זה, ששרת בו שכינה — היו בוכים;

אבל בניהם, שלא ראו בכבוד הבית הראשון וראו בבניינו של אחרון — היו שמחים.

לכך נאמר: וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת.

שבנאו כורש שהוא מזרעו של יפת

אמר רבי יצחק:

מפני מה לא שרת שכינה בבית שבנו בני הגולה?

מפני שבנאו כורש מלך פרס, שהוא מזרעו של יפת;

לפי שאין השכינה אלא במעשה ידיו של שם,

שנאמר: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּון בְּאׇהֳלֵי שֵׁם(בראשית ט, כז).

אשת חיל

היה שלמה משבח את ישראל ואומר: אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וגו׳(משלי לא, י).

אין הכתוב מדבר אלא כנגד אותה השעה שגלו ישראל מארצם.

היו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, כשהיו ישראל שרוין בארצם — היו מדובקין בעבודה זרה; עכשיו — על אחת כמה וכמה!

מה השיבן הקדוש ברוך הוא?

בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר(משלי לא, יא).

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

הריני בטוח על בני, שאינם מניחין אותי ומדבקין לעבודה זרה,

אלא מוסרין עצמן עלי בכל שעה ושעה;

לא דיין שהן מוסרין עצמן עלי, אלא שהן מקריבין אחרים תחת כנפיי.

רצונכם — בואו והסתכלו במצרים:

עשר מכות בלבד הבאתי עליהם, ולא יכלו לעמוד, אלא נדעכו והלכו להן,

שנאמר: דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ(ישעיה מג, יז).

ואף מלכות בבל — הבאתי צרות עליהם קימעא, ולא יכלו לעמוד בהן, אלא נטלו והלכו להם מן העולם,

שנאמר: אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה אַשּׁוּר יְסָדָהּ לְצִיִּים הֵקִימוּ בַחינָיו ערְרוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂמָהּ לְמַפֵּלָה(ישעיה כג, יג).

אבל ישראל — אף על פי שאני מביא עליהם צרות וייסורין בעולם הזה, אין נדחין מלפניי,

אלא הרי קיימין לעולם ולעולמי עולמים:

גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ(משלי לא, יב).

אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת:

בואו ואודיע אתכם צדקתן של בניי:

שאני טענתים בעולם כמה צרות ויסורין — הבאתי בעולם עליהם בכל דור ודור ובכל שעה, ולא ביעטו בהן;

שקוראין עצמן רשעים, וקוראין אותי צדיק, בפני רשעים.

והן אומרין בלשון הזה:

אבל חטאנו, העוינו, הרשענו, פשענו, ומרדנו ומרינו, וסרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים, ולא שוה לנו;

וְאַתָּה צַדִּיק עַל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ(נחמיה ט, לג).

לפיכך היה שלמה מקלס את ישראל: אֵשֶׁת חַיִל יִמְצָא.

לכך נאמר: אִם חוֹמָה הִיא.

חלק ב

דברי האמוראים

באלהא סנינא לכו

בבלי יומא פרק א, ט ע״ב – י ע״א · סוגיא · נוסח אחר · ״אם חומה היא נבנה עליה״ — אילו עליתם כחומה בימי עזרא; ״יפת אלהים ליפת״ — אין השכינה שורה אלא באהלי שם; בני יפת

נוסח אחר של פתיחתא פסיקתא רבתי לה (לעיל, א): כאן ריש לקיש לרבה בר בר חנה, ״אלהא סנינא לכו… אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא״, ״ארז״ — ססמגור, בת קול; ורבי יוחנן: ״אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם״; ובפסיקתא רבי יצחק: ״מפני שבנאו כורש מלך פרס, שהוא מזרעו של יפת״.

ריש לקיש הוי סחי בירדנאהוי סחי בירדנא — היה שוחה (רוחץ) בירדן,

אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידאיהב ליה ידא — נתן לו יד (להעלותו).

אמר ליה: אלהא, סנינא לכואלהא, סנינא לכו — האלהים! שונא אני אתכם!

רש״י סנינא לכו — לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני.

דכתיב: אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז(שיר השירים ח, ט) —

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא — נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו;

רש״י נמשלתם ככסף — שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה.

עכשיו שעליתם כדלתות — נמשלתם כארז, שהרקב שולט בו.

רש״י כדלתות — שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין.

רש״י שהרקב שולט בו — מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה.

מאי ארז?

רש״י מאי ארז — מאי נמשלתם לארז דקאמר.

אמר עולא:

ססמגורססמגור — תולעת המכרסמת בעץ.

רש״י אמר עולא ססמגור — מכתתו ומגררו מבפנים ססמגור שם תולעת.

מאי ססמגור?

רש״י מאי ססמגור — כלומר למה נמשלו בבית שני לססמגור לענין שריית שכינה.

אמר רבי אבא:

בת קול.

רש״י א״ר אבא בת קול — נשתייר להו כאשר נשאר מן הארז מקצת מועט.

כדתניא:

״משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול.״

וריש לקיש מי משתעי בהדימי משתעי בהדי — וכי היה מדבר עם רבה בר בר חנה?

ומה רבי (אליעזר) דמרא דארעא דישראל הוה — ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי;ומה רבי (אליעזר)… — ומה רבי (אליעזר), שהיה גדולה של ארץ ישראל — לא היה ריש לקיש מדבר עמו, שכל מי שריש לקיש היה מדבר עמו בשוק — היו נותנים לו עסקה בלא עדים; עם רבה בר בר חנה היה מדבר?

ומה רבי (אליעזר), שהיה גדולה של ארץ ישראל — לא היה ריש לקיש מדבר עמו, שכל מי שריש לקיש היה מדבר עמו בשוק — היו נותנים לו עסקה בלא עדים;

בהדי רבה בר בר חנה משתעי?

עם רבה בר בר חנה היה מדבר?

אמר רב פפא:

שדי גברא בינייהושדי גברא בינייהו — השלך אדם ביניהם — אחד מן השנים הוא אחר:

רש״י שדי גברא בינייהו — או הרוחץ תחליף או הפושט היד אי ר״ש בן לקיש הוה הרוחץ זעירי פשט לו היד או רבה בר בר חנה פשט לו היד ור״א היה הרוחץ.

או ריש לקיש הוה וזעירי,

או רבה בר בר חנה הוה ורבי אלעזר.

כי אתא לקמיהכי אתא לקמיה — כשבא לפני דרבי יוחנן, אמר ליה: לאו היינו טעמאלאו היינו טעמא — אין זה הטעם;

רש״י כי אתא — ר״ש בן לקיש לקמיה דרבי יוחנן וסיפר לו כך אמרתי לו לפלוני.

אי נמי סליקו כולהואי נמי סליקו כולהו — אף אילו עלו כולם בימי עזרא — לא הוה שריא שכינהלא הוה שריא שכינה — לא היתה השכינה שורה במקדש שני,

דכתיב: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם(בראשית ט, כז) —

אף על גב דיפת אלהים ליפת, אין השכינה שורה אלא באהלי שם.

רש״י אעפ״י שיפת אלהים ליפת — שזכו פרסיים לבנות בית שני אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה שבא מזרעו של שם.

ופרסאי מנא לן דמיפת קאתוופרסאי מנא לן דמיפת קאתו — והפרסים — מנין לנו שמיפת הם באים??

דכתיב: בְּנֵי יֶפֶת גֹּומֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻובָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס(בראשית י, ב).

גומר — זה גרממיאגרממיא — גרמניקיה;

מגוג — זו קנדיאקנדיא — ארץ בצפון;

מדי — זו מקדוניאמקדוניא — מקדוניה;

יון — כמשמעו;

תובל — זה בית אונייקיבית אונייקי — ביתיניה (באסיה הקטנה);

משך — זו מוסיאמוסיא — מיסיה (באסיה הקטנה);

תירס — פליגי בהפליגי בה — נחלקו בה רבי סימאי ורבנן, ואמרי להואמרי לה — ויש אומרים רבי סימון ורבנן:

חד אמר: זו בית תרייקיבית תרייקי — תרקיה (שבצפון יוון);

וחד אמר: זו פרס.

תני רב יוסף:

תירס — זו פרס.

סבתה ורעמה וסבתכא —

תני רב יוסף:

סקיסתן גוייתא וסקיסתן ברייתאסקיסתן גוייתא וסקיסתן ברייתא — סקיסתן הפנימית וסקיסתן החיצונה (סיסתאן שבמזרח פרס); בין חדא לחדא מאה פרסיבין חדא לחדא מאה פרסי — בין זו לזו מאה פרסאות, והיקפה אלפא פרסיוהיקפה אלפא פרסי — והיקפה אלף פרסאות.

רש״י סקיסתן גווייתא וסקיסתן ברייתא — אסבתה וסבתכא קאי ששמן שוה והם מחוז מוקף הרים והחיצונה מקפת את הפנימית ורחוקה פנימית חוץ מן היקף חיצונה לכל צד מאה פרסי והיקף החיצונה אלפא פרסי.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה(בראשית י, י) —

בבל — כמשמעה;

ארך — זה אוריכותאוריכות — אורוך שבבבל;

ואכד — זה בשכרבשכר — כשכר שבבבל;

כלנה — זה נופר נינפינופר נינפי — ניפור שבבבל.

מִן הָאָרֶץ הַהִיא יָצָא אַשּׁוּר(בראשית י, יא) —

רש״י מן הארץ ההיא יצא — שלא להיות בעצת דור הפלגה.

תני רב יוסף:

אשור — זה סילקסילק — סלווקיה (שעל החידקל).

וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹובֹות עִיר וְאֶת כָּלַח —

נינוה — כמשמעו;

רחובות עיר — זו פרת דמישןפרת דמישן — פרת של מישן (מחוז בדרום בבל);

כלח — זו פרת דבורסיףפרת דבורסיף — פרת של בורסיף שבבבל.

וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא הָעִיר הַגְּדֹולָה(בראשית י, יב) —

רסן — זה אקטיספוןאקטיספון — קטסיפון (בירת פרס, על החידקל).

״היא העיר הגדולה״ — איני יודע אם נינוה העיר הגדולה, אם רסן העיר הגדולה;

כשהוא אומר: וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים(יונה ג, ג) — הוי אומר: נינוה היא העיר הגדולה.

תרגום לעבריתאלהא, סנינא לכו האלהים! שונא אני אתכם מי משתעי בהדי וכי היה מדבר עם שדי גברא בינייהו השלך אדם ביניהם — אחד מן השנים הוא אחר אי נמי סליקו כולהו אף אילו עלו כולם לא הוה שריא שכינה לא היתה השכינה שורה גרממיא גרמניקיה קנדיא ארץ בצפון מקדוניא מקדוניה בית אונייקי ביתיניה (באסיה הקטנה) מוסיא מיסיה (באסיה הקטנה) פליגי בה נחלקו בה ואמרי לה ויש אומרים אוריכות אורוך שבבבל בשכר כשכר שבבבל נופר נינפי ניפור שבבבל סילק סלווקיה (שעל החידקל) פרת דמישן פרת של מישן (מחוז בדרום בבל) פרת דבורסיף פרת של בורסיף שבבבל הוי סחי בירדנא היה שוחה (רוחץ) בירדן יהב ליה ידא נתן לו יד (להעלותו) ססמגור תולעת המכרסמת בעץ כי אתא לקמיה כשבא לפני לאו היינו טעמא אין זה הטעם ופרסאי מנא לן דמיפת קאתו והפרסים — מנין לנו שמיפת הם באים? בית תרייקי תרקיה (שבצפון יוון) סקיסתן גוייתא וסקיסתן ברייתא סקיסתן הפנימית וסקיסתן החיצונה (סיסתאן שבמזרח פרס) בין חדא לחדא מאה פרסי בין זו לזו מאה פרסאות והיקפה אלפא פרסי והיקפה אלף פרסאות אקטיספון קטסיפון (בירת פרס, על החידקל)

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§142§§

מה כתיב למעלה מן העניין

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמב: מה כתיב למעלה: ואני אהיה לה נאם יי חומת אש סביב

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן(זכריה ב, יד)

״רני ושמחי״ — מה למעלה מן העניין: ״ואני אהיה לה חומת אש סביב״ — הקדוש ברוך הוא ופמליא שלו חומה לירושלים; צדיקים מהלכים באש כחנניה מישאל ועזריה, וגבריאל ״דרביעאה״; השכינה יורדת לארץ

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

למעלה מן העניין

אוַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב

פסיקתא רבתי, פסקא לה · פתיחתא · למעלה מן העניין · ״אני וכל פמליא שלי״ חומה לירושלים; צדיקים מהלכים באש כחנניה מישאל ועזריה, וגבריאל אחריהם; ״ולכבוד אהיה בתוכה״

וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָּהּ נְאֻם־יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ(זכריה ב, ט)

״רני עקרה״ — כך בכתב היד, ו״עקרה״ מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״רני ושמחי״ (זכריה ב, יד) ו״בא וראה מה כתיב למעלה מן הענין״. ״(בוראה וראה ור) בא וראה״ — הכפל נמחק במאגרים. ״מ?ה? תלמוד לומר״ — הה״א מסופקת; בדפוס ״[מה] ואני״.

״ואני אהיה חומה אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה״ — כך בכתב היד (במסורה: ״ואני אהיה לה נאם יי חומת אש סביב״). ״על חומותייך הפקדתי שומרים״ — בלא ״ירושלם״ שבפסוק (ישעיה סב, ו); בדפוס ״על חומותיך ירושלים״.

״צדיקים מהלכים באש… עריבה עליו״ ו״ואם תמי׳ אתה בדבר הזה בא״ — בגליון כתב היד. ״ודי-ו׳ דרביעא׳״ (דניאל ג, כה) — בכתב היד בקיצור; ״ודיווה (ק) דקדמאה לא נאמר״ — כך בכתב היד, בדפוס ״קדמאה לא נאמר אלא די רביעאה, זה גבריאל״. ״ודיויה דירביעאה״ (בדבר האחר) — כתיב כתב היד לדניאל ג, כה (במסורה ״ורוה די רביעאה״). ״כבובית קטנה של אש״ — בדפוס ״כזרבוכי׳ קטנה של אש״. ״שבשבילך״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שבשבילן״.

״ואני אהיה לה… חומת אש סביב״ נדרש בעניין אחר: ״באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה״ (ירושלמי ברכות ד, ג; תענית ב, ב), ״אני הצתי אש בציון… ואני עתיד לבנותה באש״ (בבלי בבא קמא פרק ו, ס ע״ב), ״חטאו באש ולקו באש ומתנחמים באש״ (פסיקתא דרב כהנא, נחמו).

דבר אחר:

רׇנִּי עֲקָרָה(ישעיה נד, א).

בא וראה מה למעלה מן העניין:

וַאֲנִי אֶהְיֶה חומה אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ(זכריה ב, ט).

אמר ריש לקיש:

מה תלמוד לומר וַאֲנִי?

כך אמר הקדוש ברוך הוא:

אני וכל פמליאפמליא — פמליה — המלאכים המשרתים לפניו שלי נעשים לה חומה לירושלם לעתיד לבא,

ואני מצוה עליה מלאכים לשומרה,

שנאמר: עַל חוֹמֹותַיִיךְ הִפְקַדְתִּי שֹׁומְרִים(ישעיה סב, ו).

וכי מאחר שהאש מוקף לה — מי יכול להכנס בתוכה?

אלא לעתיד לבא צדיקים מהלכים באש, כאדם שהוא מהלך בחמה ביום הצינה, והיא עריבה עליו.

ואם תמיה אתה בדבר הזה — בא והסתכל בחנניה מישאל ועזריה,

שבשעה שהטילן נבוכדנצר הרשע לתוך כבשן האש, היו מהלכין בה כאדם שהוא מהלך בחמה ביום צינה, והיא עריבה עליו,

שנאמר: עָנֵה וְאָמַר הָא(דניאל ג, כה) אנא חזי גוברין אַרְבְּעָה שריין מַהְלְכִין בגו נוּרָא וַחֲבָל לָא אתי בְּהוֹן ודיוה דרביעאה דמי לְבַר אֱלָהִין.שנאמר: ענה ואמר… — שנאמר: ״ענה ואמר: הנה אני רואה ארבעה אנשים מותרים (מכבליהם) מהלכים בתוך האש, וחבלה אין בהם, ומראהו של הרביעי דומה לבן אלהים״.

שנאמר: ״ענה ואמר: הנה אני רואה ארבעה אנשים מותרים (מכבליהם) מהלכים בתוך האש, וחבלה אין בהם, ומראהו של הרביעי דומה לבן אלהים״.

ודיווה דקדמאהודיווה דקדמאה — ומראהו של הראשון לא נאמר, אלא דרביעאה —

שהיה גבריאל מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב;

ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת.

דבר אחר:

ודיויה דירביעאהודיויה דירביעאה — ומראהו של הרביעי —

כיון שראה נבוכדנצר את גבריאל, מיד הכירו, ואמר:

זה שראיתי במלחמתו של סנחריב, בשעה ששרפו.

רבי אליעזר הגדול אומר:

בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל — נזדעזעו כל איבריו, ואמר:

זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב, שנדמה כבוביתכבובית — כבובה, כדמות קטנה קטנה של אש, ושרף כל מחנהו.

לכך נאמר: חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

והלא אין משרויו של הקדוש ברוך הוא אלא במרום,

שנאמר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ(תהלים קיג, ד)!

אלא מהו וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ?

אמר רבי יהושע בן לוי:

להודיע שבחן של ישראל לכל באי עולם,

שבשבילך הקדוש ברוך הוא מוריד שכינתו משמי מרום, ומשרה אותה בארץ.

לכך נאמר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וגו׳.

תרגום לעבריתפמליא פמליה — המלאכים המשרתים לפניו ודיווה דקדמאה ומראהו של הראשון ודיויה דירביעאה ומראהו של הרביעי כבובית כבובה, כדמות קטנה

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אודיוהודי־ו׳
אדרביעאהדרביעא׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§143§§

דרשות הפסוקים · זכריה ב, יד – ד, ז

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְיָ(זכריה ב, יד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמג: רני ושמחי בת ציון

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ(זכריה ב, יד)

״רני ושמחי״ — עשרה לשונות של שמחה, שמחת ירושלים כשבא מלכה, אליהו מבשר שלום טובה וישועה, רננות הרבה לעתיד, ויד ושם טוב לצדיקים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, סדר אליהו רבה, אותיות דרבי עקיבא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ — עשרה לשונות של שמחה

שיר השירים רבה, פרשה א, יא · דרשת הפסוק · ״נגילה ונשמחה בך״ · עשרה לשונות של שמחה, כל אחד והפסוק שלו

״עלצה״ — חסר בכתב היד, והושלם כאן על פי הרשימה שבראש הפסקה וכבוילנא. ״יעלז״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה (ברשימה: עלזה).

ברשימה ״תרועה״, ובפירוט ״הריעה״. בוילנא: ״ואיתה דמפקין תרועה ומעיילין דיצה״.

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ(שיר השירים א, ד).

בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל:

גילה, שישה, שמחה, רנה, פצחה, צהלה, עלצה, עלזה, חדוה, תרועה.

גילה — גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן(זכריה ט, ט).

שישה — שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ(ישעיה סא, י).

שמחה — שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם(ישעיה סו, י).

רנה — רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן(זכריה ב, יד).

פצחה — פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי(ישעיה נד, א).

צהלה — צַהֲלִי וָרֹנִּי(ישעיה יב, ו).

עלצה — עָלַץ לִבִּי בַּיְיָ(שמואל א ב, א).

יעלז — וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ(תהלים כח, ז).

חדוה — וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(עזרא ו, טז).

הריעה — הָרִיעוּ לַיְיָ כׇּל הָאָרֶץ(תהלים צח, ד),

וכתיב: הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה(תהלים מז, ב).

ואית דמפקין הריעה, ומעלין דיצהואית דמפקין הריעה, ומעלין דיצה — ויש שמוציאים (מן המנין) ״הריעה״ ומכניסים ״דיצה״,

היךהיך — כמו מה דאת אמר: וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה(איוב מא, יד) —

מקרטעא כהדא חפיתאמקרטעא כהדא חפיתא — מדלגת (מרקדת) כמו זו ה״חפיתא״.

תרגום לעבריתואית דמפקין הריעה, ומעלין דיצה ויש שמוציאים (מן המנין) ״הריעה״ ומכניסים ״דיצה״ היך כמו מקרטעא כהדא חפיתא מדלגת (מרקדת) כמו זו ה״חפיתא״

באין לי חפץ טוב ממך

שיר השירים רבה, פרשה א, יב · דרשת הפסוק · ״נגילה ונשמחה בך״ · דבר אחר · העקרה בצידן ששמחה בבעלה יותר מכל חפץ, ושמחת ירושלים במלכה

״ששהת״ — תוקן במאגרים מ״ששתת״, ואחרי ״עם בעלה״ מחיקה ריקה; ״זה לזה״ — תוקן במאגרים מ״בה״; ״אמר לה״ — הלמ״ד מסופקת ומחוקה; ״המחכין״ — הכ״ף הושלמה במאגרים; ״משל״ ו״בעלה״ — הושלמו במאגרים. ״חיינון״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה (בוילנא ״חייכון״).

בוילנא: ״אמר רבי אידי״; ״ששהתה עשר שנים״ (כאן: ששהת עשר שנים); ״ובנותיך על צד תאמנה״ (כאן: ״תגלנה בנות יהודה״, ״ובנותיך מקצה הארץ״, ״ישמח הר ציון״); ״האי חדותא שלימה״.

המדרש קורא ״ובנותיך מקצה הארץ״ (במסורה: ובנותי).

דבר אחר:

נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ(שיר השירים א, ד).

תמן תנינן:

נשא אדם אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל(משנה יבמות ו, ו).

מעשה באשה בצידן

אמר רבי אדי:

מעשה באשה אחת בצידן, ששהת עשר שנים עם בעלה ולא ילדה.

אתון גביאתון גבי — באו אצל רבי שמעון בן יוחאי, בעיין למשתבקא דין מן דאבעיין למשתבקא דין מן דא — מבקשים להיפרד (להתגרש) זה מזה.

אמר להון: חיינוןחיינון — חייכם! (לשון שבועה)!

כשם שנזתווגתם זה לזה במאכל ומשתה, כך אין אתם מתפרשין אלא במאכל ומשתה.

הלכו כדבריו, ועשו להם יום טוב וסעודה גדולה, ושיכרתו יותר מידאי.

כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה:

בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית, וטלי אותו, ולכי לבית אביך.

מה עשתה היא? לאחר שישן, רמזה לעבדיה ולשפחתיה, ואמרה להם:

שאוהו במטה, וקחו אותו, והוליכוהו לבית אבא.

בחצי הלילה ננער משנתו; כיון דפג חמריהכיון דפג חמריה — כיון שפג יינו (שכרותו), אמר לה:

בתי, איכן אני נתון?

אמרה ליה: בבית אבא.

אמר לה: מה לי ולבית אביך?

אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך?

אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד ונתפלל עליהם — ונפקדו.

מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות — אף צדיקים פוקדין עקרות.

והרי דברים קל וחומר:

ומה אם בשר ודם, על שאמר לבשר ודם שכמותו אין לי חפץ בעולם טוב ממך — נפקדו;

ישראל, המחכין לישועתו של הקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ואומרים אין לנו חפץ טוב בעולם יותר ממך —

על אחת כמה וכמה!

הוי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.

משל המטרונה שבאו בניה

משל למטרונהלמטרונה — לגבירה (רומית matrona) שהלך בעלה המלך, ובניה וחתניה, למדינת הים.

ובאו ואמרו לה: באו בניך.

אמרה: מה איכפת לי? תשמחנה כלותי.

כיון שבאו חתניה, אמרו לה: באו חתניך.

אמרה: מה איכפת לי? תשמחנה בנותי.

אמרו לה: בא המלך בעליך.

אמרה: הא ודאי חדו שלמה, חדו על חדוהא ודאי חדו שלמה, חדו על חדו — הרי ודאי שמחה שלמה, שמחה על שמחה.

כך לעתיד לבוא באין הנביאים ואומרין לירושלם: בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹואוּ(ישעיה ס, ד);

והיא אומרת להם: מה איכפת לי? תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה(תהלים מח, יב).

ובנותיך מִקְצֵה הָאָרֶץ(ישעיה מג, ו) — אמרה: מה איכפת לי? יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן.

כיון שאמרו לה: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע, עַל חֲמוֹר(זכריה ט, ט) —

אמרה: הא חדותא שלמההא חדותא שלמה — הרי שמחה שלמה,

דכתיב: גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

וכתיב: רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן(זכריה ב, יד).

באותה שעה היא אומרת: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי(ישעיה סא, י).

תרגום לעבריתאתון גבי באו אצל בעיין למשתבקא דין מן דא מבקשים להיפרד (להתגרש) זה מזה חיינון חייכם! (לשון שבועה) כיון דפג חמריה כיון שפג יינו (שכרותו) למטרונה לגבירה (רומית matrona) הא ודאי חדו שלמה, חדו על חדו הרי ודאי שמחה שלמה, שמחה על שמחה הא חדותא שלמה הרי שמחה שלמה

גמבשר שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה

פסיקתא רבתי, פסקא לה · דרשת הפסוק · דבר אחר · שלשה ימים לפני המשיח אליהו מכריז על הרי ישראל שלום, טובה וישועה — לציון ולא לרשעים

לפני ״דבר אחר״ בכתב היד ״(גואל ישר׳). {אמ׳ שמואל}״ — הראשון נמחק במאגרים והשני בידי הסופר, ונכתבו במקומם להלן. ״רני עקרה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רני ושמחי״. ״ימים״ (שלשה ימים) — בגליון כתב היד. ״הרי ארץ (ע) ישראל״, ״רגלי (מ..) מבשר״, ״מבשר (שלום) טוב״ — מחיקות במאגרים. ״שנאמר״ (הנה על ההרים) — קריאה ספק.

״[כך]״ — בכתב היד חסר, והושלם מן הדפוס: ״וכיון שהוא רואה את הרשעים שהם אומרים כך, לכך אומר לציון מלך אלהיך״. ביום השלישי בדפוס גם ״שנאמר: משמיע ישועה״, ואינו בכתב היד. בדפוס ״ונגלה בראשם״ (כאן: ״ועולה בראשם״), ובדפוס אין ״אמר שמואל״.

דבר אחר:

רׇנִּי עֲקָרָה(ישעיה נד, א) —

אימתי מתקיים דבר זה?

בשעה שהקדוש ברוך הוא גואל ישראל.

אמר שמואל:

שלשה ימים קודם שיבא משיח — בא אליהו ועומד על הרי ישראל, ובוכה ומספד עליהם, ואומר להם:

הרי ארץ ישראל — עד מתי אתם עומדים בחורב צייה ושממה?

וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו.

ואחרכך אומר להם:

בא שלום לעולם! באתה שלום לעולם!

שנאמר: הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם(נחום ב, א).

כיון ששומעין רשעים — הן שמחים, ואומרים כולן זה לזה: בא שלום לנו!

ביום השיני בא ועומד על הרי ישראל ואומר:

באתה טובה לעולם! באתה טובה לעולם!

שנאמר: מְבַשֵּׂר טוֹב(ישעיה נב, ז).

בא ביום השלישי, בא ואומר:

באתה ישועה לעולם!

וכיון שהוא רואה את הרשעים שהן אומרין כך — לכן אֹומֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ:

ללמדך: לציון ולבניה באתה ישועה, ולא לרשעים.

באותה שעה מראה הקדוש ברוך הוא מלכותו וכבודו לכל באי עולם, וגואל את ישראל, ועולה בראשם,

שנאמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

דקוּמִי רֹונִּי בַלַּיְלָה — רננה של שמחה

סדר אליהו רבה, פרק יח · דבר אחר · ״קומי רוני בלילה״ · רננות ושמחות הרבה לעתיד לבוא: ארבעה חרשים

״כה אמר יי רני ליעקב שמחה״ — כך בכתב היד (״רני״, כלשון ״קומי רוני״); במסורה ובדפוס ״רנו״ (ירמיה לא, ו).

דבר אחר:

קוּמִי רֹונִּי בַלַּיְלָה(איכה ב, יט) —

אין רננה זו אלא שמחה,

שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ רני לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וגו׳(ירמיה לא, ז),

ואומר: רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן(זכריה ב, יד).

רני — ברננות הרבה,

ושמחי — בשמחות הרבה.

מפני מה?

כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְיָ.

ואומר: הֵסִיר יְיָ מִשְׁפָּטַיִךְ וגו׳(צפניה ג, טו),

ואומר: וַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים(זכריה ב, ג) —

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אליהו וכהן צדק.

היו״ד — יד ושם טוב לצדיקים לעולם הבא

אותיות דרבי עקיבא, נוסח א, יו״ד · דרשה · אות יו״ד · ״יד ושם״ לצדיקים: כוס של חיים, שם המפורש, שלש מאות וארבעים עולמות; כבוד הצדיקים ושכינה עמהם

אותיות דרבי עקיבא (אלפא ביתא דרבי עקיבא), נוסח א, אות יו״ד — בתי מדרשות ח״ב, הקטע כולו מ״יו״ד, אל תקרא יו״ד אלא יד״ ועד ״רני ושמחי בת ציון״; לפניו אות טי״ת (״טיט של עולם הבא״), ואחריו ״כ״ף, זה כף שכינה״.

קריאות אוצר מדרשים, אלפא ביתא דרבי עקיבא, אות יו״ד — אותו קטע בקיצור: ״ונותן להם כוס של סם חיים בידם״ (כאן: ביד עצמו); ״השם שנבראים בו שמים החדשים״; ״שלא יפסוק שמו מן העולם… כך עתיד שמו של הצדיקים שחיים וקיימים לעולם״; ״כליל כתר — זה ארגוונין טוב״; ״בתמים ממעל בעוה״ב״ (כאן: בשמים ממעל בעולם הזה). אחרי ״כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך יי״ חסר שם כל העניין מ״וכל צדיק וצדיק עמו שכינה מהלכת״ ועד ״וחומות נוגה אור״, ובמקומו: ״ואור נוגה סביב סביב להן לכל צדיק וצדיק לעוה״ב, ושכינה עמהם בכבוד בכל מקום, כאב שהוא יושב על כסא הכבוד, כמלך שש ושמח בשמחת בניו ובנותיו״. ראשי התיבות שבאוצר מדרשים (הקב״ה, עוה״ב, ד״א) ושאר הפרשי כתיב — לא נרשמו.

״ולבסוף נאמן אתן לו״ — כך בבתי מדרשות, כלומר: נאמר. ״כליל כתר מלכות וארגמן טוב״ — כך בבתי מדרשות. ״עמודי גחל״ — כך. ״(שם שם ו,)״ ושאר המראי מקום — של המהדיר.

יו״ד — אל תקרא יו״ד, אלא יד:

מלמד שזה הוא יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא, בירושלם ובבית המקדש,

שנאמר: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם וגו׳(ישעיה נו, ה).

ואין ביתי אלא בית המקדש,

שנאמר: כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכׇל הָעַמִּים(ישעיה נו, ז);

ואין חומתי אלא ירושלם,

שנאמר: עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם וגו׳(ישעיה סב, ו);

ואין יָד אלא מנות,

שנאמר: וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵיהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִין מִמַּשְׂאֹת כֻּולָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וגו׳(בראשית מג, לד).

ומהו יָד?

מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא לקרא את כל צדיק וצדיק בשמו,

ונותן להן כוס של סם חיים ביד עצמו,

כדי שיהיו חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים.

ומהו וָשֵׁם?

מלמד שעתיד הקדוש ברוך הוא לגלות שם המפורש לכל צדיק וצדיק לעולם הבא,

שנבראין בו שמים החדשים וארץ החדשה,

כדי שיהיו כולם יכולים לבראות את העולם חדש,

שנאמר: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

ומנין שזה הוא שם המפורש?

נאמר כאן שֵׁם עוֹלָם, ונאמר להלן: זֶה שְּׁמִי לְעֹולָם(שמות ג, טו) —

מה להלן שם המפורש, אף כאן שם המפורש.

דבר אחר:

שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ —

שלא יפסוק שמם מן העולם:

שכשם ששמים החדשים והארץ החדשה חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים,

כך עתיד שמם של צדיקים, ושמם של זרעם וזרע זרעם, שיעמדו לעולם ולעולמי עולמים,

שנאמר: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה עֹומְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם(ישעיה סו, כב).

דבר אחר:

שֵׁם עוֹלָם —

מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק לעולם הבא,

שכך ״שם״ בגימטריא.

דבר אחר:

שֵׁם עוֹלָם —

נאמר בראש הפסוק הזה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, ולבסוף נאמר אֶתֶּן לוֹ.

אם נאמר לוֹ — למה נאמר וְנָתַתִּי לָהֶם?

ואם נאמר וְנָתַתִּי לָהֶם — למה נאמר אֶתֶּן לוֹ?

מלמד שכל הצדיקים כולן — נותן להן הקדוש ברוך הוא יד וחלק שכר טוב ושם עולם,

תהלה וגדולה ושבח, כליל כתר, קדושה ומלכות — כנגד כל הצדיקים כולן לעולם הבא.

יד — זה כוס של סם חיים, שמשקהו לו למשיח ולצדיקים לעתיד לבא.

חלק שכר טוב — זה שלש מאות וארבעים עולמים, שכל צדיק וצדיק נוטל בחלקו, כל אחד ואחד לפי שכר מעשיו לעולם הבא.

שם עולם — זה שם המפורש, שעולם הבא נקרא בו.

תהלה וגדולה — זה אור מאירת עינים, שהן מסתכלין בהן מסוף העולם ועד סופו בסקירה אחת.

ושבח — זה קומה זקופה כאדם הראשון.

כליל כתר — מלכות וארגמן טוב, שהמלכים משתמשין בהן.

קדושה — שקוראין לפניהן מלאכים ״קדוש קדוש קדוש״, כדרך שקוראין לפני הקדוש ברוך הוא בשמים ממעל בעולם הזה.

ומלכות — שכל הנכשל בהם בצדיקים משתמש לעולם הבא במלכות וכבוד, ברכות וממשלה, כדוד מלך ישראל,

שנאמר: וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִד וּבֵית דָּוִד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ יְיָ(זכריה יב, ח).

וכל צדיק וצדיק — עמו שכינה מהלכת בריבו רבבות מלאכי השרת,

ועמודי ברק סביב להן,

וניצוצין של זוהר מקיפין להן,

וזקוקי זיו מבהיקין את פניהן,

ובזיקי אור מקרין את עפעפיהם,

ורוחות מנשבות לפניהן,

ועננים מזלין לנגד פניהן,

והרים מרקדים לפניהם,

וגבעות מושכות חלב ועסיס לפניהן,

שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכׇל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְיָ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים(יואל ד, יח).

ועשבי השדה באין ומשחקים לפניהם אגודות אגודות,

והאילנות מתעקרין ממקומן, ובאין וממחין כפיהם זו על גבי זו, ואומר: הושענא!

שנאמר: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וגו׳(ישעיה נה, יב).

וקשתות שכינה עמהן — אחד מימינם ואחד משמאלם.

וברקים ולפידים משתמשין, ובאין מתוך בתיהם;

ומראה אש, ומראה להבה, ומראה בזק, ומראה חשמל, ועמודי גחל —

מקיפין ועומדין כנגד כולו, ומשמשין לפניהם כעין לפני השכינה.

וחומות אש, וחומות לפיד, וחומות להבה, וחומות נוגה אור — סביב להם לכל צדיק וצדיק לעולם הבא.

ושכינה עמהן בכבוד בכל מקום,

כאב שהוא יושב על כסאו, כמלך, ושש ושמח בשמחת בניו ובנותיו,

שנאמר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ(זכריה ב, ט),

ואומר: רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וגו׳(זכריה ב, יד).

חילופי נוסח והשלמות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, סדר אליהו רבה, אותיות דרבי עקיבא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעלצה— (הוספה)
בששהתששתת
בזהבה
בהמחכיןהמחין
במשל— (הוספה)
בבעלה— (הוספה)
גכך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
אותיות דרבי עקיבאבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
§§144§§

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל־יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּיְיָ צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ(זכריה ב, טו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמד: ונלוו גוים רבים אל יי

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא(זכריה ב, טו)

״ונלוו גוים רבים אל יי״ — הגרים: אין הקדוש ברוך הוא פוסל בריה, הגרים כהנים לעתיד ודנים את האומות, ולעתיד הנשארים מן הגוים נלוים על יי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

שמות רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְיָ — בחוץ לא ילין גר

שמות רבה, פרשה יט, ד · דרשה · ״זאת חקת הפסח״ · אין הקדוש ברוך הוא פוסל בריה: הגרים עתידים להיות כהנים; ומה לגרים כך — לישראל ולציון על אחת כמה וכמה

״הפס?ח?״ — החי״ת מסופקת. ״שע?ה?״ — הה״א מסופקת. ״אתם קוראים תגר״ — כך בגליון כתב היד, והסופר מחק ״הגר״ שבשיטה; בוילנא ״אתם קורים תגר״. ״איני מ()[ק]בלם״ — תיקון במאגרים. ״ויעש להם יהושע כן״ — כך בכתב היד (במסורה: שלום), ומסומן במאגרים כצורה חריגה. ״לשרתו״ — מחוק בכתב היד.

בוילנא ״ואין ונספחו אלא כהונה, שנאמר״; ״שאל עקילס הגר את רבותינו״; ״ד״א ואל יאמר בן הנכר — הה״ד רני ושמחי בת ציון, וכתיב ונלוו גוים רבים אל יי״, ו״ומה לגרים אני אומר כן, על אחת כמה וכמה לציון ולישראל״; ״מה עשיתי לשאול ולביתו על שביקש להרגם — שהרגו הם ז׳ מבניו״; ״אבל העובדי כוכבים ערלי לב הם״, ״לעובד כוכבים שמבזה חוק מילה״, ו״פותחת פיה ולוחכת אותם, הוי ופערה פיה לבלי חוק״.

דבר אחר:

זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח(שמות יב, מג).

הדא הוא דכתיב:

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְיָ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְיָ מֵעַל עַמּוֹ(ישעיה נו, ג).

אמר איוב: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר וגו׳(איוב לא, לב) —

מן הקדוש ברוך הוא למד, שאינו פוסל שום בריה, אלא הכל מקבל;

והשערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שהוא מבקש ליכנס — יכנס.

לכך אמר איוב: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר — כנגד וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ(שמות כ, י);

דְּלָתַי לָאֹורַח אֶפְתָּח — כנגד הקדוש ברוך הוא, שהוא סובל לבריותיו.

אמר רבי ברכיה:

כנגד מי אמר בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר?

אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש,

שנאמר: וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב(ישעיה יד, א).

ואין וְנִסְפְּחוּ אלא לשון כהונה,

כמה דאת אמר: סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻונּוֹת(שמואל א ב, לו) —

שעתידין להיות אוכלין מלחם הפנים, לפי שבנותיהן נשואות לכהונה.

וכן שאל עקילס הגר את רבותינו:

מהו שכתוב: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח)?

הרי כל הבטחה שהוא מבטיח את הגר — שהוא נותן לו לחם ושמלה!

אמר ליה:

הרי יעקב, ששמו ישראל, כך שאל מלפני הקדוש ברוך הוא: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹול וּבֶגֶד לִלְבֹּושׁ(בראשית כח, כ);

ואתה שבאת אצלנו — לא דייך שתהיה כמותנו, אלא שתהיה שוה ליעקב, בכורו של הקדוש ברוך הוא?

וסוף דבר, לא תעלה על דעתך שיעקב לחם ושמלה בלבד שאל;

אלא אמר יעקב: הבטיחני הקדוש ברוך הוא שיהיה עמדי, ויעמיד ממני את העולם.

אימתי אני יודע שהוא עמדי ומשמרני?

כשיעמיד ממני בנים כהנים, אוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה,

שנאמר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וגו׳.

לֶחֶם — זה לחם הפנים;

וּבֶגֶד — אלו בגדי כהונה,

שנאמר: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וגו׳(שמות מ, יג).

אף כאן: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה —

כלומר: שמעמיד בנים מן הגר, שאוכלים מלחם הפנים ולובשים בגדי כהונה.

הוי בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אחר כל הכבוד הזה שאני עושה לבעלי תשובה — אתם קוראים תגר?

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה וגו׳.

הדא הוא דכתיב:

רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן וגו׳(זכריה ב, יד), וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְיָ(זכריה ב, טו).

אמר הקדוש ברוך הוא:

ומה אם לגרים אני אומר כך — לישראל ולציון על אחת כמה וכמה!

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר —

אמר הקדוש ברוך הוא לגרים:

למה אתם מתיראים? לפי שפסלתי אתכם, ואמרתי בפסח: כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ?

למה לא תשאלו לגבעונים, מה טובה עשיתי להם?

בני אדם שעשו בערמה, ועשו מיראה, ובאו להם אצל בני, ונשבעו להם,

שנאמר: וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וגו׳(יהושע ט, טו), וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כן וַיִּכְרֹות לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם.

ומה עשיתי לשאול ולכל ביתו, על שמבקש מהם?

שנאמר: וְהַגִּבְעֹונִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּותָם(שמואל ב כא, ב).

ומה עשיתי לו? שהרגו מבניו בשבילם,

שנאמר: וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל וגו׳(שמואל ב כא, ח).

אמר הקדוש ברוך הוא:

ומה אם לגבעונים, שהיו באים מיראה, ועשו מרמה עם ישראל — וקבלתי להם, ועשיתי להם טובה, ועשיתי דייקידייקי — דינם, נקמתם (יוונית דיקה) שלהם;

בני הגרים, שהם באים מאהבה ומשרתים לשמי — איני מקבלם ומגדלם?

לפיכך: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְיָ.

אלו — הגרים, מהולים הם; אבל אלו שפסלתי — ערלים הם.

שכן הקדוש ברוך הוא מואס את הערלים ומורידן לגהינם,

שנאמר: בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וגו׳(יחזקאל לב, יח);

וכן ישעיהו אומר: לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹוק(ישעיה ה, יד) —

למי שאין לו מילה,

שנאמר: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹוק(תהלים קה, י) —

שאין המולים יורדין לגהינם.

אמר רבי ברכיה:

כדי שלא יהו המינין והמשומדין ורשעי ישראל אומרים: הואיל ושאנו מולין — אין אנו יורדין לגהינם,

מה הקדוש ברוך הוא עושה?

משלח מלאך ומושך ערלתם, והן יורדין לגהינם,

שנאמר: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹומָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ(תהלים נה, כא).

וכיון שגהינם רואה לערלה תלוייה בהן — פותחת את פיה ופוערת אותם,

שנאמר: וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹוק.

תרגום לעבריתדייקי דינם, נקמתם (יוונית דיקה)

בהגרים דנים את האומות

פסיקתא רבתי, פסקא לה · דרשת הפסוק · דבר אחר · לעתיד הקדוש ברוך הוא מביא את הגרים לדון את האומות: יתרו כומר של עבודה זרה היה ונתקבל

״הגיורים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״הגרים״. ״!ע!ל הגיורים״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״את כל הגרים״. ״אם לפותח?ך?״, ״וי?ע?ידו״, ״ע?ץ?״ — אותיות מסופקות. ״(ר) יתרו״ — מחוק במאגרים. ״הי{ינו}<ה>״ — הסופר מחק ״היינו״ וכתב ״היה״ בגליון; ״{שבאנו}״ — מחוק בידי הסופר. ״קיבל!ה!״ — מסומן כצורה חריגה; בדפוס ״(קיבלן) [קיבלו]״.

בדפוס: ״דבר אחר רני ושמחי [וגו׳ ונלוו גוים רבים אל יי]״; ״אמר רבי חנינא בר פפא״; ״(ואומר לפניו רבש״ע) יתרו לא כומר של ע״ז היה״; ״ונוטה דין והולכים מן העולם״; ובסוף ״לכך נאמר רני ושמחי [וגו׳]״.

דבר אחר:

רׇנִּי עֲקָרָה(ישעיה נד, א).

אמר רבי חננא ברבי פפא:

אין הכתוב מדבר אלא אותה שעה שהקדוש ברוך הוא דן את כל אומות העולם לעתיד לבא.

באותה שעה מביא הקדוש ברוך הוא על הגיורים שנתגיירו בעולם הזה, ודן את כל האומות לפניהם, ואומר להם:

מפני מה הנחתם אותי, ועבדתם עבודה זרה שאין בה ממש?

ואמרו לפניו:

רבונו של עולם, אם לפותחך באנו ולא קבלתנו?

אמר להם:

יבאו הגוים שנתגיירו מכם, ויעידו בכם.

מביא הקדוש ברוך הוא את הגיורים שנתגיירו, והם דנין אותם, ואומרים להם:

מפני מה הנחתם להקדוש ברוך הוא ועבדתם עבודה זרה?

יתרו — כומר של עבודה זרה היה, וכיון שבא לפתחו של הקדוש ברוך הוא — קיבלה;

ואנו — לא עובד עבודה זרה היינו, וכיון שבאנו לפתחו של הקדוש ברוך הוא — קיבלנו!

מיד מתביישין כל הרשעים מתשובת הגוים, ונטרדין והולכין מן העולם,

שנאמר: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא(ירמיה י, ח).

חלק ב

מדרשים מאוחרים

גהַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ — הנשארים מן הגוים ילוו על יי

פתרון תורה, האזינו · דרשה · ״לי נקם ושלם״ · נקמת יי באומות לעת תמוט רגלם, ״אני אמית ואחיה״; לעתיד ״הרנינו גוים עמו״ והנשארים ילוו על יי

״קרבנ(כ)ם״ — הכ״ף מחוקה במקור. ״(פורענות אש היא שנ׳ כי באש)״ — כפילות בסוגריים במקור, ונשנה במקומו בהמשך. ״לעשות(ו)״ — הוי״ו מחוקה במקור. ״(אל יי ביום ההוא)״ — בסוגריים במקור. ״אילא עיקר חרפה״ — כך במקור, כלומר: אלא. ״כאילו תדע לך שהיא שבועה״ — כך במקור.

״הנני מעלה לך ארוכה בת״ — כך במקור, כלשון ירמיה לג, ו (״הנני מעלה לה ארכה״) ול, יז (״כי אעלה ארכה לך״).

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם(דברים לב, לה) — שאשלח להם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם, לעת שירדו ממלכותם ויגלו מארצם.

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם — כי קרוב לפני יום שאביא עליהם אידם.

וְחָשׁ — וימהר; עֲתִידֹות — שעתיד להם צרות פורענותם.

למה? כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, לו) — כי ידין יי נקמת עמו ישראל מהם.

וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם — כִּי יִרְאֶה הקדוש ברוך הוא לישראל שהיא אָזְלַת יָד, יגיע ורפה ידים ומדולדל בין העמים;

וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב — ואין עוזר לישראל.

ואומר זה האויב: אֵי אֱלֹהֵימוֹ(דברים לב, לז) — אותו צורם שהיו חוסים בו,

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ(דברים לב, לח) — שהיו מקריבים לפניו קרבנם, והיו מנסכים יינם על מזבחותם.

ובשביל אלהיהן של גוים — רבים הם ולא אחד, ואלהי ישראל אחד הוא,

כענין הכתוב: יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) —

הם יחשבו על אלהיהן של ישראל, ויאמרו עליו לשון מרובה:

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

וכמה מקומות במקרא נראתה חרפתם, שהיו מחרפים לישראל כדמיון הזה,

ככתוב: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי וגו׳(תהלים מב, ד),

ואומר: כרצח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי וגו׳(תהלים מב, יא).

ועוד כך אמר דויד: לֹא לָנוּ יְיָ וגו׳(תהלים קטו, א), לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם וגו׳(תהלים קטו, ב).

וכן אסף אמר: לָמָּה יֹאמְרוּ בגוים אַיֵּה נא אֱלֹהֵיהֶם(תהלים עט, י).

וכך נאמר על ידי יואל: חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ וגו׳(יואל ב, יז).

וחרפה הזאת לישראל אומרין, אילא עיקר חרפה להקדוש ברוך הוא חורפים,

שכן אסף אומר: וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם וגו׳(תהלים עט, יב).

כשיראה הקדוש ברוך הוא חרפתם של עממים, שירבו וידברו גבהה גבהה, ויצא עתק מפיהם,

שנאמר: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יצא עָתָק מִפִּיכֶם וגו׳(שמואל א ב, ג) —

ואל תחרפו, שאני אל אחד, אלהיהן של ישראל:

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא(דברים לב, לט) — אני לשעבר, ואני לעתיד לבוא.

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה —

אני אמית את אומות העולם מיתה משונה, מיתה בלא תחיה,

שכן כתוב: מֵתִים בַּל יִחְיוּ וגו׳(ישעיה כו, יד);

ואני אחיה את ישראל עמי,

ככתוב: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן וגו׳(ישעיה כו, יט),

ועל ידי יחזקאל נאמר: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וגו׳(יחזקאל לז, יג), וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וגו׳(יחזקאל לז, יד).

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא —

אני הוא שמחצתי את ירושלים ואת עמה, ואני אצילם מן הגלות הזאת וארפא,

כענין הכתוב: הִנְנִי מַעֲלֶה לך אֲרֻוכָה(ירמיה לג, ו) בת וגו׳.

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי(דברים לב, מ) — שבועה היא,

ככתוב: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי(שמות ו, ח),

ואומר: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם וגו׳(יחזקאל כ, ו).

וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹולָם — עוד שבועה היא,

כענין האמור: אֱמֹר חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וגו׳(במדבר יד, כח).

וכל מקום שתמצא כאילו — תדע לך שהיא שבועה.

אִם שַׁנּוֹתִי ברק חַרְבִּי(דברים לב, מא) — פורענות המונחים לפני לעת קרב ומלחמה ביום הדין,

ככתוב: אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר וגו׳(איוב לח, כג).

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי — שחרפוני,

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם — תשובת מעשיהם שעשו בעמי.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם(דברים לב, מב) — צרים ושונאים.

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר — חרבו של הקדוש ברוך הוא פורענות אש היא,

שנאמר: כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וגו׳(ישעיה סו, טז).

ועליו נאמר ביותר, מכלל כל הגוים, אילו הפורעניות.

וכך אמר ישעיה:

קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹועַ וגו׳(ישעיה לד, א),

כִּי קֶצֶף לַיְיָ וגו׳(ישעיה לד, ב),

וְחַלְלֵיהֶם וגו׳(ישעיה לד, ג),

וְנָמַקּוּ כׇּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וגו׳(ישעיה לד, ד),

כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי וגו׳(ישעיה לד, ה),

חֶרֶב לַיְיָ מָלְאָה דָם וגו׳(ישעיה לד, ו),

וְיָרְדוּ רְאֵמִים וגו׳(ישעיה לד, ז),

כִּי יוֹם נָקָם לַיְיָ שְׁנַת עולמים לְרִיב וגו׳(ישעיה לד, ח),

וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וגו׳(ישעיה לד, ט),

לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה וגו׳(ישעיה לד, י) — וכול ענינאוכול ענינא — וכל הענין.

באותו היום: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ וגו׳(דברים לב, מג).

וכך יהיה לעתיד, כשתגלה מלכותו של הקדוש ברוך הוא לעשות באויבי עמו משפטי נקמות —

מה שנשתיירו יבואו וילוו על יי גוים רבים,

שנאמר: וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא וגו׳(זכריה ב, טו).

ועוד כך נאמר על ידי ישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה וגו׳(ישעיה ב, ב), וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וגו׳(ישעיה ב, ג), וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וגו׳(ישעיה ב, ד).

וכנגדו כתוב בתרי עשר על ידי זכריה:

כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁונוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי וגו׳(זכריה ח, כג),

ואומר: וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כׇּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ(תהלים עב, יז).

ולכך נאמר: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ וגו׳.

תרגום לעבריתוכול ענינא וכל הענין

דוַחֲמֻושִׁים עָלוּ — אומות העולם מתכנסין אצל ישראל

קטעי מדרשים מן הגניזה, טו · דרשה · ״וחמושים עלו בני ישראל״ · ״וחמושים״ — אחד מחמשה עלו והשאר מתו באפלה; חמשה נתגיירו לכל אחד, וכך לעתיד ״ונלוו גוים רבים״; חמשה כלי זיין

״[לכל]ות״, ״[י]שר׳״, ״בוא [וראה]״, ״[רחמיו של] הקב״[ה ע]ל י[שר׳ שה]שרה״, ״[כל הרשעים בגאולה האחרונ]ה״, ״מ[חומשים]״, ״גויי[ם רבים אל י׳]״, ״בני[ו]״, ״[על מזבחי ובית]״, ״יצח[ק, ויעקב, משה ואהרן]״, ״י[ת]מיד״, ״[חמשה כלי] זיין [שהק]ב״ה [נתן]״ — השלמות המהדיר במקומות שנפגם הקטע.

כעין זה במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא: ״וחמושים — אין חמושים אלא מזוינים… דבר אחר: וחמושים עלו — אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות״. ״אילי מואב נביות״ — כך בקטע (במסורה: אילי נביות). ״וחמושים עלו בני ישר׳ ממצרים״ — בלשון הקטע (במסורה: מארץ מצרים).

וַחֲמֻושִׁים(שמות יג, יח).

זה שאמר הכתוב:

וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם(יחזקאל כ, ח) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי(יחזקאל כ, ט).

אמר רבי ישמעאל:

אוי להם לרשעים, אוי להם למוסרים, שהם גורמים כליה לשונאי ישראל, אלולי רחמיו שלהקדוש ברוך הוא.

בוא וראה: שאותם הרשעים והמוסרים שהיו במצרים בקשו לאבד שונאי ישראל,

הדא הוא דכתיב:

לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם —

אלולי רחמיו של הקדוש ברוך הוא על ישראל, שהשרה מצריים באפילה, וגידע הרשעים, וקעקע ביצתן, ואיבדן,

והיו ישראל מקברין בהם.

כך הקדוש ברוך הוא יאבד כל הרשעים בגאולה האחרונה,

שנאמר: כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ יְיָ(שופטים ה, לא).

לכך אמר הכתוב: וַחֲמֻושִׁים עָלוּ —

אחד מחמשים, והשאר מתו בשלשת ימי האפילה,

כדי שלא יהו המצריים אומרים: אף הן לוקין כמותינו.

דבר אחר:

וַחֲמֻושִׁים עָלוּ.

אמר רבי יהושע:

מחומשים — שנתכנסו לישראל חמשה כיוצאי במנינים.

וכך לעתיד לבוא אומות העולם מתכנסין אצל ישראל,

הדא הוא דכתיב:

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא(זכריה ב, טו),

וביותר בניו של ישמעאל,

הדא הוא דכתיב:

כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי מואב נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ לרצון עַל מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר(ישעיה ס, ז).

דבר אחר:

וַחֲמֻושִׁים — מהו וחמושים?

מזויינים בחמשה מיני כלי זיין, ואלו הן:

אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן,

שהיו עמודי עולם, שהכל תלויין בהם.

יתמיד לנו השם ולכל ישראל זכותם.

דבר אחר:

וַחֲמֻושִׁים.

אמר רבי יוחנן:

אלו חמשה כלי זיין שהקדוש ברוך הוא נתן להן לעלות ממצרים,

הדא הוא דכתיב:

וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל ממצרים.

חילופי נוסח והשלמות

שמות רבה, פסיקתא רבתי, פתרון תורה, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אק— (הוספה)
די— (הוספה)
דוראה— (הוספה)
דרחמיו של— (הוספה)
דעל— (הוספה)
דשראל, שה— (הוספה)
דכל הרשעים בגאולה האחרונ— (הוספה)
דחומשים— (הוספה)
דו— (הוספה)
דק, ויעקב, משה ואהרן— (הוספה)
דת— (הוספה)
דחמשה כלי— (הוספה)
דשהק— (הוספה)
דנתן— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
פתרון תורהמהדורת אורבך
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
§§145§§

הַס כׇּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי יְיָ כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ(זכריה ב, יז)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמה: הס כל בשר מפני יי

הַס כׇּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְיָ כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ(זכריה ב, יז)

״הס כל בשר… כי נעור ממעון קדשו״ — לא זזה השכינה מן המקדש החרב ומשם הוא נעור; ״עתה אקום״ — כשירושלים מתנערת מעפר, כתרנגולת המנערת את האפר

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בראשית רבה, שיר השירים רבה, דברים רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה: אין נכנסין להר הבית במקלו

אמהו שיכנס אדם להר הבית במקלו

דברים רבה, ואתחנן א · הלכה · ״ואתחנן אל יי״ · אין נכנסין להר הבית במקל ובמנעל, בין בנוי בין חרב — שלא זזה השכינה משם; ״עת לכל חפץ״ — משה גוזר ומתחנן

בכתב היד שאלת ההלכה כתובה פעמיים: בראשונה ״במקלו ובמנעליו״, ״אסור לאדם שיכנס לבית המקדש במנעלו ובאבק שעל רגליו… אלא בין בנוי בין חרב״, ונפסקה; והשנייה שלמה, והיא הנדפסת כאן.

״הנני יסד בציון אבן״ — סוף הדרשה על ״עת״ בלא ״עת לכנוס אבנים״. ״חמש פעמים״ — בכתב היד במספר (ה). ״[ביריחו]״, ״[חפ?ץ?]״ — השלמות במאגרים (הצד״י מסופקת). ״(ה) זו היא פורענות״ — מחוק במאגרים. ״כי עת לכל״ — ״כי״ מסומן במאגרים כצורה חריגה (קהלת ג, יז). ״אמרו לו״ (משה, היאך היה לך) — בכתב היד ״א״ל״, ונפתח כנגד תשובת משה ״אמר להם״.

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ(דברים ג, כג).

מהו שיכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו?

כך שנו רבותינו:

אסור לאדם שיכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו.

ולא תאמר: הואיל ובית המקדש חרב נהוג בו קלות ראש;

אלא בין בנוי בין חרב — נוהג בו באימה.

תני רבי חייא רבה:

ואֶת שַׁבְּתֹותַי תִּשְׁמֹורוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ(ויקרא יט, ל) —

להודיעך: מה מורא שבת לעולם, אף מורא בית המקדש לעולם;

שאף על פי שחרב — לא זזה השכינה מתוכו,

שנאמר: כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה(מיכה ד, י) — זה ציון,

שנאמר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ(מיכה ג, יב).

כשיבא הקדוש ברוך הוא להתעורר ולבא — אינו בא אלא משם,

שנאמר: הַס כׇּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְיָ כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ(זכריה ב, יז).

מהיכן הוא נעור? מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ.

ואם הקדוש ברוך הוא מחבב בית המקדש — למה החריבו?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא: עת לכל דבר ודבר.

עת היה להקדוש ברוך הוא להחריב בית המקדש,

שנאמר: עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים(קהלת ג, ה),

ואומר: תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ(איכה ד, א);

כשתבא עת — הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן(ישעיה כח, טז).

וכן משה — עת היה שגזר:

גוזר על הקדוש ברוך הוא והוא עושה;

ומעמידו — קוּמָה יְיָ(במדבר י, לה),

ומושיבו — שנאמר: שׁוּבָה יְיָ(במדבר י, לו).

ראה היאך משה שולט בהקדוש ברוך הוא!

וכיון שבאת השעה — היה עומד ומתחנן שיראה את הארץ, ולא היה מתקבל.

אמרו לו:

משה, היאך היה לך — אדם שכבש על העליונים ועל התחתונים, וגוזר על הקדוש ברוך הוא והוא עושה —

ועכשיו אתה מתחנן ומתחבט, ואין אתה מתקבל?

חמש פעמים עמדה לו חמה למשה:

יום של מצרים — וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּותָה(שמות יב, לז);

ויום של ים — שנאמר: וַיָּשׇׁב הַיָּם(שמות יד, כז);

ויום של עמלק — שנאמר: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה(שמות יז, יא) וכו׳;

ויום של מתן תורה — שנאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(שמות יט, טז) וכו׳;

ויום של נחלי ארנון — שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל(במדבר כא, יז).

וכן עמדה ליהושע:

יום שעברו ישראל את הירדן,

ויום שעשו מלחמה ביריחו,

ויום של עי,

ויום של מרום,

ויום שעשה מלחמה כנגד המלכים —

ועכשיו מתחנן ומתחבט ואינו מתקבל?

אמר להם משה:

עת היא לכל דבר:

עת היתה שאהא גוזר והקדוש ברוך הוא עושה,

ועת באת שאהא מתחנן ואיני מתקבל,

שנאמר: כִּי עֵת לְכׇל חֵפֶץ(קהלת ג, יז).

התחיל משה מתחנן לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: יְיָ אלהים אַתָּה הַחִילּוֹתָ(דברים ג, כד).

אמר משה: לא הייתי כדאי שיהיה הדבור עמי, ותראה אותי את כבודך.

וכן הוא אומר: אֶת גׇּדְלְךָ — זהו מתן שכרן של צדיקים שהראיתה אותי,

וכן הוא אומר: מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ(תהלים צב, ו).

וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה — זו היא פורענות שאתה עתיד ליפרע מאומות העולם,

וכן הוא אומר על ידי דוד: תִּמְצָא יָדְךָ לְכׇל אֹויְבֶיךָ(תהלים כא, ט), מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ.

אתה אמרת לי: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה) — ועשיתי אותם;

ואמרת לי: וּמֻת בָּהָר(דברים לב, נ)?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם — בעולם הזה;

וָחַי בָּהֶם — לעולם הבא.

אמר לו:

רבון העולמים, והרי המלאכים אינן מתים!

ומה אם הם, שלא ראו אותך, אומרים בשעה שהם משבחים אותך: בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ(יחזקאל ג, יב) —

ואני שראיתי אותך, שנאמר: וּתְמֻונַת יְיָ יַבִּיט(במדבר יב, ח);

ולא עוד, אלא שדברת עמי כאדם שהוא מדבר עם חבירו פה אל פה,

וכן הוא אומר: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ;

ולא עוד, אלא שנכנסתי למקום שאין מלאכי השרת נכנסים לשם,

שנאמר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל(שמות כ, יח) —

ואני מת?

אמר לפניו:

רבון העולמים, אתה אמרת: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי(שמות לג, כ);

וראיתי אותך ולא מתי — ועכשיו אני מת?

לכך נאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ.

חלק ב

דברי האמוראים

בקוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו

בראשית רבה, פרשה עה, א · פתיחתא ראשונה · חמש פעמים דוד מקים להקדוש ברוך הוא, ומתי הוא קם; ויעקב ששלח אל הרשע

קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ(תהלים יז, יג)

״אלהי״ (הושיעני) — בכתב היד ״אלי״, כתיבה מקוצרת של השם.

״ראובן״ (בפתיחה) — בכתב היד חסר, והושלם במאגרים. ״אלף כמה פעמים״ — בכתב היד ״אלף וכמה״, והו״ו נמחקה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״אלף פעמים״. ״מוכפשת״ — בכתב היד ״מוכשת״; ״אלא״, ״שהוא בא״ — הושלמו במאגרים; ״לרשיעא״ — בכתב היד ״דישיעא״; ״רודה״ — בכתב היד ״דה״; ״הרשע״ (השני) — בכתב היד ״העשע״.

״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, ונפתח כבשאר הפרשיות; בתיאודור–אלבק ״היאך דאת אמר״. המשך הפסוק ״חרבי הנה על אדום…״ הושלם במאגרים, ו״וגו׳״ נמחק בידי הסופר. בתיאודור–אלבק ״פלטה נפשי מרשע… שבא מכח החרב״, ״מאותו רשע שעתיד ליפול בחרבך״.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לב, ד).

רבי פינחס בירבי ראובן פתח:

קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו וגו׳(תהלים יז, יג).

חמש פעמים קוּמָה

רבי פינחס בשם רבי ראובן:

חמשה פעמים דוד מקים להקדוש ברוך הוא בספר הראשון שבתלים:

קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי וגו׳(תהלים ג, ח);

קוּמָה יְיָ בְּאַפֶּךָ וגו׳(תהלים ז, ז);

קוּמָה יְיָ אֵל נְשָׂא יָדֶיךָ(תהלים י, יב);

קוּמָה יְיָ אַל יָעֹוז אֱנוֹשׁ(תהלים ט, כ);

קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו וגו׳.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד בני, אפילו את מקימני אלף כמה פעמים — איני קם.

אימתיי אני קם?

לכשתראה עניים נשדדים, אביונים נאנקים.

הדה היאהדה היא — זהו (שכתוב):

מִשֹּׁד עֲנִיִּים וגו׳(תהלים יב, ו).

רבי שמעון בירבי יונה אמר:

עַתָּה אָקוּם —

כל זמן שהיא מוכפשתמוכפשת — מתפלשת, מלוכלכת באפר, כביכול;

אלא לכשיבא אותו היום שכתוב בו:

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וגו׳(ישעיה נב, ב) —

באותה השעה: הַס כׇּל בָּשָׂר(זכריה ב, יז).

מפני מה? כִּי נֵיעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ.

אמר רבי אחא:

כהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמהכהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמה — כתרנגולת זו המנערת את עצמה מן האפר.

קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ

קַדְּמָה פָנָיו —

קדמיה לרשיעא עד לא יקודמינךקדמיה לרשיעא עד לא יקודמינך — הקדם את הרשע עד שלא יקדים אותך.

הַכְרִיעֵהוּ — הכריעהו לכף חובה, שובריהו,

הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וגו׳(תהלים כ, ט).

פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —

פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא בא מכוחה שלאותה החרב:

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).

דבר אחר:

פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ —

פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך, שבו את רודה עולמך.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא עתיד ליפול בחרבך.

הדה היא:

כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט(ישעיה לד, ה).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

לדרכו היה מהלך, והייתה משלח אצלו ואומר לו:

כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב(בראשית לב, ה)!

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וגו׳.

תרגום לעבריתמוכפשת מתפלשת, מלוכלכת כהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמה כתרנגולת זו המנערת את עצמה מן האפר קדמיה לרשיעא עד לא יקודמינך הקדם את הרשע עד שלא יקדים אותך הדה היא זהו (שכתוב) הכמה דתמר כמו שאתה אומר

גאִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה — כתחלה הוא נוער מבית המקדש

שיר השירים רבה, פרשה ד, ב · דרשת הפסוק · ״אתי מלבנון כלה״ · עמכם הייתי בגלות; ״מלבנון״ — תחלה הוא נוער מבית המקדש ואחר כך פורע מן האומות, ״הס כל בשר״

הובא מ״אמר להם הקדוש ברוך הוא: כשגליתם לבבל״ ועד סוף הפסקה; לפניו בפסקה ״אתי תבאי… קפצתי וגאלתי אתכם״ ו״תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ — עניין אחר.

״לכשתחזרו״ — בגליון כתב היד, תחת ״לכשתיחדו״ שנמחק; ״מבית״ כפול ונמחק בידי הסופר. ״אלא אתי ללבנון כלה״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה (כנראה כפילות), ונשאר בפנים כלשונו.

״עתה אקום יאמר יי״ — ישעיה לג, י, ששם ״עתה״ שלש פעמים (״בשלש שעות״); בוילנא מסומן תהלים יב, ו, ששם הלשון זהה.

דברי רבי שמעון ורבי אחא גם בבראשית רבה עה, א (לעיל, ב), ושם ״רבי שמעון בירבי יונה״, ״עתה אקום״ על תהלים יב, ו, ו״כהדה תרנגלתה דמנערה גרמה מן קטמה״.

עמכם הייתי

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

כשגליתם לבבל — עמכם הייתי,

שנאמר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה(ישעיה מג, יד);

לכשתחזרו לבית הבחירה בקרוב — אני עמכם.

הדא הוא דכתיב:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה(שיר השירים ד, ח).

אמר רבי לוי:

לא היה צריך קראקרא — המקרא, הכתוב לומר אלא ללבנון כלה, ואת אמרת מִלְּבָנוֹן!

אלא אתי ללבנון כלה.

אלא כתחלה הוא נוער מבית המקדש, ואחר כך הוא פורע מן אומות העולם.

כי נעור ממעון קדשו

אמר רבי ברכיה:

בשלש שעות הקדוש ברוך הוא פורע מן עשו הרשע ומאלופיו.

מה טעם? עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ(ישעיה לג, י).

רבי שמעון ברבי ינאי:

עַתָּה אָקוּם — כל זמן שמוכפשת באפר, כביכול והוא כן;

שישעיה אמר: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם(ישעיה נב, ב);

באותה שעה — הַס כׇּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְיָ(זכריה ב, יז).

למה? כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קׇדְשׁוֹ.

אמר רבי אחא:

כהדא תרנגולתא דמנערה גפה מגוא קטמאכהדא תרנגולתא דמנערה גפה מגוא קטמא — כתרנגולת זו המנערת את כנפה מתוך האפר.

תרגום לעבריתקרא המקרא, הכתוב כהדא תרנגולתא דמנערה גפה מגוא קטמא כתרנגולת זו המנערת את כנפה מתוך האפר

חילופי נוסח והשלמות

בראשית רבה, שיר השירים רבה, דברים רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אביריחו— (הוספה)
אחפץ— (הוספה)
בראובן— (הוספה)
בעתהה
במוכפשתמוכשת
באלא— (הוספה)
בלרשיעאדישיעא
בשהוא בא— (הוספה)
ברודהדה
בהרשעהעשע
בחַרְבִּי, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147 (מהדורת ליברמן)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§146§§

וַיַּרְאֵנִי אֶת־יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל־יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ(זכריה ג, א)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמו: ויראני את יהושע הכהן הגדול

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל(זכריה ג, א)

״ויראני את יהושע הכהן הגדול״ — אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי השקר נשרפו, ויהושע בן יהוצדק שהושלך עמהם ניצל, ״אוד מצל מאש״; עזרא שלא עלה, שלא יקטרג השטן על יהושע

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, בבלי, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה

אקַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּוחַ לְדוֹדִי — גזרת כורש

שיר השירים רבה, פרשה ה, ה · דרשת הפסוק · ״קמתי אני לפתוח לדודי… על כפות המנעול״ · העולים מבבל בגזרת כורש, עזרא שלא עלה, ומר עובר על מעשה העגל

״ובנימין — שבית המקדש בחלקו (וחלקו)״ — הכפל נמחק בידי הסופר. ״דגזר ואמר: ויעבר פרת עבר״ — כך בכתב היד; בוילנא ״דגזר כורש ואמר דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבר״. ״(ל)לווי״ — למ״ד כפולה נמחקה במאגרים. ״במדינה״ — בגליון, תחת ״המדינה״ (הה״א מחוקה).

״אמרי ליה״ — בכתב היד ״אמ׳ ליה״. ״יסקון״, ״דיהבין״ — בוילנא ״יפקון״, ״דהבים״. ״דניאל וחבורתו״ — בוילנא ״דניאל וסיעתו וחבורתו״. ״בגלקטירא״ — בוילנא ״בגלקטיקא״. ״מקודש הבית לא עלה עזרא״ — בוילנא ״שלא עלה״. ״שלשלת יוחסין״ — בכתב היד ״שלשת״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן כבוילנא. ״מררי״ — הרי״ש השנייה מסופקת; בוילנא לפניו ״אעפ״כ מר עובר״.

קַמְתִּי אֲנִי(שיר השירים ה, ה) — ולא אמות העולם.

תרגם רבי יעקב בר אבונא קמיקמי — לפני רבי יצחק:

כתיב: וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה(עזרא א, ה) — שהוא מלך;

וּבִנְיָמִין — שבית המקדש בחלקו;

לכהנים — מפני העבדה; וללוים — מפני הדוכן.

לִפְתֹּוחַ לְדוֹדִי — בתשובה;

וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר — מררים,

דגזר ואמר: ויעבר פרת — עבר; דלא עבר — לא עבר.דגזר ואמר… — שגזר (כורש) ואמר: מי שעבר את הפרת — עבר; מי שלא עבר — לא יעבור.

שגזר (כורש) ואמר: מי שעבר את הפרת — עבר; מי שלא עבר — לא יעבור.

אמר רבי יוחנן:

כתיב: חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ(ישעיה יג, י) — לווי הוה קבל ההוא יומא, ולא דנחהלווי הוה קבל ההוא יומא, ולא דנחה — הלואי היה אותו היום חשוך, ולא זרח.

דעבר פרת עבר

יצא כורש לטייל במדינה, וראה המדינה שוממת.

אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת? איכן הן הזהבים? איכן הן הכספים?

אמרי ליה: ולאו את הוא דגזרת ואמרת: כל יהודאין יסקון ויבנון בי מקדשא?אמרי ליה: ולאו… — אמרו לו: והלא אתה הוא שגזרת ואמרת: כל היהודים יעלו ויבנו את בית המקדש? מהם — הזהבים, ומהם — הכספים, הם שעלו לבנות את המקדש! באותה שעה גזר ואמר: מי שעבר את הפרת — עבר; מי שלא עבר — לא יעבור.

אמרו לו: והלא אתה הוא שגזרת ואמרת: כל היהודים יעלו ויבנו את בית המקדש?

מנהון דיהבין ומנהון כספים הוא דסלקון למבנא מקדשא!

מהם — הזהבים, ומהם — הכספים, הם שעלו לבנות את המקדש!

בההיא שעתא גזר ואמר: דעבר פרת — עבר; דלא עבר — לא עבר.

באותה שעה גזר ואמר: מי שעבר את הפרת — עבר; מי שלא עבר — לא יעבור.

דניאל וחבורתו עלו באותה שעה.

אמרו: מוטב שנאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על ארץ ישראל.

עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה.

למה לא עלה עזרא

ולמה לא עלו באותה שעה עזרא וסיעתו?

שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה.

ויעלה ברוך בן נריה?

אלא אמרו: ברוך בן נריה אדם גדול וישיש היה, ואפלו בגלקטיראבגלקטירא — באפריון, בכסא נישא (רומית lectica) לא היה יכול להטען.

אמר ריש לקיש:

מקודש הבית לא עלה עזרא באותה שעה;

שאלו עלה עזרא באותה שעה, היה לשטן לקטרג ולומר:

מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה, מלשמש יהושע בן יהוצדק כהן גדול.

ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כהן גדול;

אבל עזרא, על ידי שהיה אדם צדיק — לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו.

אמר רבי סימון:

קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקדוש ברוך הוא להעקר ממקומה.

עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל — שמשם ננעל פרת לפניהם.

מר עובר

קַמְתִּי אֲנִי — ולא אמות העולם;

לִפְתֹּוחַ לְדוֹדִי — בתשובה;

וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר — מררים, שאמרתי לעגל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד);

וְאֶצְבְּעֹותַי מוֹר עֹובֵר — עבר על מררי,

שנאמר: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה(שמות לב, יד);

עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל — שמשם ננעל בפניהם, שלא יכנסו לארץ ישראל.

תרגום לעבריתקמי לפני לווי הוה קבל ההוא יומא, ולא דנחה הלואי היה אותו היום חשוך, ולא זרח בגלקטירא באפריון, בכסא נישא (רומית lectica)

הלא זה אוד מצל מאש

בוְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר

פסיקתא דרב כהנא, פסקא שובה, כב · דרשת הפסוק · מי מעיד עלינו · הקדוש ברוך הוא עד לרעה ולטובה: נביאי השקר ויהושע בכבשן

לרעה אני נעשה לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד? אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, נבוכדנצר והטוגן של נחשת, ויהושע בן יהוצדק — ״אשר קלם מלך בבל באש״

נוסחים אחרים של המעשה, כל אחד שלם במקומו: בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א (להלן, ג) — בתו של נבוכדנצר, ״יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה״; תנחומא, ויקרא ו (להלן, ד) — הכבשן ביום אחד; פרקי דרבי אליעזר לג (להלן, ה) — רופאי שקר, מיכאל מציל את יהושע; משנת רבי אליעזר יח (להלן, ו) — ״טיגן גדול״. כאן לבדו: ״חמית בנביותי דייתי חברי לגבך״ והטוגן של נחשת ״נקבים נקבים״.

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אם עושים אנו תשובה — מי מעיד עלינו?

אמר להם: לרעה אני נעשה לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד?

לרעה אני נעשה לכם עד — וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר(מלאכי ג, ה); ולטובה איני נעשה לכם עד?

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נביאי שקר היו, והיו מנאפים את נשי רעיהם,

הדא הוא דכתיב:

יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וגו׳(ירמיה כט, כג).

ומה הוון עבדין? הוו חד מנהון אזיל לגבי איתתה ואמר לה: חמית בנביותי דייתי חברי לגבך, ואת מקיימא נביא בישראל.ומה הוון עבדין… — ומה היו עושים? היה אחד מהם הולך אצל אשה ואומר לה: ראיתי בנבואתי שיבוא חברי אליך, ואת מעמידה נביא בישראל. והיה זה מסרסר לזה, וזה מסרסר לזה. וכיון שקרבה שעתם ליפול, הלכו אצל אשתו של נבוכדנצר, ואמרו לה כך וכך. אמרה: אפשר כך וכך? אין אני יכולה לעשות כלום בלא דעתו של המלך. וכיון שבא נבוכדנצר, אמרה לו כך וכך.

ומה היו עושים? היה אחד מהם הולך אצל אשה ואומר לה: ראיתי בנבואתי שיבוא חברי אליך, ואת מעמידה נביא בישראל.

והוה דין מסרסר לדין, ודין מסרסר לדין.

והיה זה מסרסר לזה, וזה מסרסר לזה.

וכיון דקרבת שעתהון למיפיל, אזלין לגב איתתה דנבוכדנצר. אמרין ליה כן וכן.

וכיון שקרבה שעתם ליפול, הלכו אצל אשתו של נבוכדנצר, ואמרו לה כך וכך.

אמרה: איפשר כן וכן? לית אנא יכלה למעבד כלום לבר מדעתיה דמלכא.

אמרה: אפשר כך וכך? אין אני יכולה לעשות כלום בלא דעתו של המלך.

וכיון דאתא נבוכדנצר, אמרה ליה כן וכן.

וכיון שבא נבוכדנצר, אמרה לו כך וכך.

אמר: איפשר כן? אלוה של אומה זו שונא זנות הוא!

אלא הריני בודקן כשם שבדקתי לחנניה מישאל ועזריה: אם נוצלו — הרי יפה; ואם לאו — נביאי שקר הם.

הטוגן של נחשת

מה עשה? עשה להם כמין טוגןטוגן — מחבת (יוונית טגנון) של נחשת, ועשה אותו נקבים נקבים, ונתנו לתוכו, והתחיל מסיק תחתיהם.

וכיון שראו צרתם צרה — שיתפו ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול עמהן. אמרין: דילמא מזכותיה אנן משתיזביןדילמא מזכותיה אנן משתיזבין — שמא בזכותו אנו ניצולים.

מה עשה להם הקדוש ברוך הוא? הם נשרפו, והוא ניצול: הֲלא זֶה אוּד מֻוצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב).

הדא הוא דכתיב:

וְלֻוקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה וגו׳(ירמיה כט, כב) —

אשר שרפם מלך בבל אין כתיב, אלא אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ — קליין כקליות הללו.

תרגום לעבריתטוגן מחבת (יוונית טגנון) דילמא מזכותיה אנן משתיזבין שמא בזכותו אנו ניצולים

גאחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה — יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה

בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א · סוגיא · נוסח אחר · ״אשר קלם מלך בבל באש״ — שעשאן כקליות; יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה

מ״כה אמר יי צבאות… אל אחאב בן קוליה״ עד ״ולא מיחה בהן״; לפניה ״ונבוכדנצר אמר: יזיל דניאל מהכא״ (סנהדרין פרק יא, צג ע״א, הסוגיא הקודמת), ואחריה ״אמר רבי תנחום: דרש בר קפרא בציפורי — שש השעורים האלה״ — ענין אחר.

״איחרוכי מאניה״ — בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95: ״איחרך איחרוכי מאניה״. ״אמר להו: מאן אמר לכון?״ — בכ״י מינכן 95: ״אי הקדוש ברוך הוא אמר לכו, מאי טעמא לחנניה מישאל ועזריה לא אמר להון?״. ״אינהו תלתא הוו ואנא חד״ — בכ״י מינכן 95: ״התם תלתא הוו והכא חד״.

כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צדקיה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי(ירמיה כט, כא) לשקר וגו׳,

וכתיב: וְלֻוקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וכאחאב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב).

״אשר שרפם״ לא נאמר, אלא ״אשר קלם״.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מלמד שעשאן כקליות.

רש״י קליות — שבלים המהובהבין באש.

יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם(ירמיה כט, כג) — מאי עבוד?יען אשר עשו… — ״יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם״ — מה עשו? הלכו אצל בתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: כה אמר יי, השמעי אל צדקיה; וצדקיה אמר: כה אמר יי, השמעי אל אחאב. הלכה ואמרה לאביה. אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא; כשיבואו אליך — שלחי אותם אלי. כשבאו אליה — שלחה אותם אל אביה. אמר להם: מי אמר לכם? אמרו: הקדוש ברוך הוא. והרי חנניה מישאל ועזריה שאלתי אותם, ואמרו לי: אסור! אמרו לו: אף אנו נביאים כמותם; להם לא אמר, לנו אמר. אמר להם: אני רוצה לבדוק אתכם, כמו שבדקתי את חנניה מישאל ועזריה. אמרו לו: הם שלשה היו, ואנו שנים! אמר להם: בחרו לכם מי שאתם רוצים (שיהיה) עמכם. אמרו: יהושע כהן גדול. סברו: יבוא יהושע, שזכותו מרובה, ויגן עלינו. הורידו אותם, השליכו אותם (לכבשן). הם נקלו (נשרפו); יהושע כהן גדול — נחרכו בגדיו, שנאמר: ״ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יי״ וגו׳, וכתוב: ״ויאמר יי אל השטן יגער יי בך״ וגו׳. אמר לו: יודע אני שצדיק אתה; אלא מה הטעם ששלטה בך האש מעט, ובחנניה מישאל ועזריה לא שלטה כלל? אמר לו: הם שלשה היו, ואני אחד. אמר לו: והרי אברהם יחיד היה! שם לא היו רשעים עמו, ולא ניתנה רשות לאש; כאן היו רשעים עמי, וניתנה רשות לאש. זהו שאומרים הבריות: שני אודים יבשים ואחד לח — היבשים מבעירים את הלח. מה הטעם נענש?

״יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם״ — מה עשו?

אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר.

הלכו אצל בתו של נבוכדנצר.

אחאב אמר לה: כה אמר יי, השמיעי אל צדקיה; וצדקיה אמר: כה אמר יי, השמיעי אל אחאב.

אחאב אמר לה: כה אמר יי, השמעי אל צדקיה; וצדקיה אמר: כה אמר יי, השמעי אל אחאב.

אזלה ואמרה ליה לאבוה.

הלכה ואמרה לאביה.

אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא; כי אתו לגבך, שדרינהו לגבאי.

אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא; כשיבואו אליך — שלחי אותם אלי.

רש״י השמיעי — השתמשי.

כי אתו לגבה, שדרתנהו לגבי אבוה.

כשבאו אליה — שלחה אותם אל אביה.

אמר להו: מאן אמר לכון?

אמר להם: מי אמר לכם?

אמרו: הקדוש ברוך הוא.

והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו, ואמרו לי: אסור!

והרי חנניה מישאל ועזריה שאלתי אותם, ואמרו לי: אסור!

אמרו ליה: אנן נמי נביאי כוותייהו; לדידהו לא אמר להו, לדידן אמר לן.

אמרו לו: אף אנו נביאים כמותם; להם לא אמר, לנו אמר.

אמר להו: אנא בעינא דאיבדקינכו, כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה.

אמר להם: אני רוצה לבדוק אתכם, כמו שבדקתי את חנניה מישאל ועזריה.

אמרו ליה: אינון תלתא הוו, ואנן תרין!

אמרו לו: הם שלשה היו, ואנו שנים!

רש״י תלתא — ונפישי זכותייהו.

אמר להו: בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו.

אמר להם: בחרו לכם מי שאתם רוצים (שיהיה) עמכם.

אמרו: יהושע כהן גדול. סברי: ליתי יהושע, דנפיש זכותיה, ומגנא עלן.

אמרו: יהושע כהן גדול. סברו: יבוא יהושע, שזכותו מרובה, ויגן עלינו.

אחתיוהו, שדינהו. אינהו איקלו; יהושע כהן גדול — איחרוכי מאניה, שנאמר: וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹומֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(זכריה ג, א), וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ וגו׳(זכריה ג, ב).

הורידו אותם, השליכו אותם (לכבשן). הם נקלו (נשרפו); יהושע כהן גדול — נחרכו בגדיו, שנאמר: ״ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יי״ וגו׳, וכתוב: ״ויאמר יי אל השטן יגער יי בך״ וגו׳.

רש״י הלא זה אוד — מה אוד נחרך אף הוא נחרך.

אמר ליה: ידענא דצדיקא את; אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא, חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל?

אמר לו: יודע אני שצדיק אתה; אלא מה הטעם ששלטה בך האש מעט, ובחנניה מישאל ועזריה לא שלטה כלל?

אמר ליה: אינהו תלתא הוו, ואנא חד.

אמר לו: הם שלשה היו, ואני אחד.

אמר ליה: והא אברהם יחיד הוה!

אמר לו: והרי אברהם יחיד היה!

התם לא הוו רשעים בהדיה, ולא אתיהיב רשותא לנורא; הכא הוו רשעים בהדי, ואתיהיב רשותא לנורא.

שם לא היו רשעים עמו, ולא ניתנה רשות לאש; כאן היו רשעים עמי, וניתנה רשות לאש.

היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא — אוקדן יבישי לרטיבא.

זהו שאומרים הבריות: שני אודים יבשים ואחד לח — היבשים מבעירים את הלח.

רש״י אהני — הועיל.

רש״י אקדו — שרפו.

מאי טעמא איענש?

מה הטעם נענש?

רש״י מאי טעמא איענוש — יהושע דאהני נורא למאניה דהאי דאהדר איהו לנבוכדנצר דחייה בעלמא דחייה.

אמר רב פפא:

שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן, שנאמר: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻושׁ בְּגָדִים צוֹאִים(זכריה ג, ג).

וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן.

דגַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא

תנחומא, ויקרא ו · פתיחתא · ״נפש כי תחטא״ · נוסח אחר · החוטא אפילו בשגגה אין סימן יפה לו; אחאב וצדקיה מסרסרין זה לזה, נשרפו בכבשן ויהושע ניצל

גַּם בְּלֹא־דַעַת נֶפֶשׁ לֹא־טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא(משלי יט, ב)

לפני הפתיחתא בכתב היד ״דבר אחר: מקום המשפט…״ — סוף הדרשה הקודמת על ״מקום המשפט שמה הרשע״ (קהלת ג, טז), עניין אחר.

״אפילו +<?ב?שגגה>״ — בגליון כתב היד, והבי״ת מסופקת. ״ואחת״ — החי״ת מסופקת. ״וא?(ך)[ץ]?״ — תיקון במאגרים. ״צרורות״ — הרי״ש השנייה מסופקת. ״לב ח!ד!ש מחשבות״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים כצורה חריגה (במסורה: חרש). ״אחאב״ (היה אחאב בן קוליה נכנס) — הבי״ת מסופקת. ״בבעל״ — מסומן כצורה חריגה, כלומר: בבבל. ״הלא זה אוד נוצל מאש״ — כך בכתב היד (במסורה: מצל).

מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, שובה כב (לעיל, ב) — ״חמית בנביותי דייתי חברי לגבך״ והטוגן של נחשת; בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א (לעיל, ג) — בתו של נבוכדנצר, ״מאן אמר לכון?״, ״יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה״; פרקי דרבי אליעזר לג (להלן, ה) — רופאי שקר; משנת רבי אליעזר יח (להלן, ו) — ״טיגן גדול״. כאן לבדו: ״זמרי בן סלוא… נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל בשבילו״, ו״אני פלוני הנביא… זכר או נקבה״.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא(ויקרא ד, ב).

זה שאמר הכתוב:

גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא(משלי יט, ב).

מי שהוא חוטא אפילו בשגגה — אינו סימן יפה לו.

כיצד?

היו לפניו שתי חנויות, אחת של גוי ואחת של ישראל:

נכנס באותה של גוי בלא דעת — לֹא טוֹב;

נכנס במזיד — נקרא חוטא, שנאמר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

אמר רבי יצחק ברבי שמואל בר מרתא:

היו לפניו שני דרכים, אחת ארוכה ואחת קצרה;

הקצרה מלאה צרורות, והארוכה אין בה צרור אחד;

הניח הארוכה והלך בקצרה בשבת —

עליו נאמר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

שנו רבותינו:

מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה(משנה אבות ד, ב).

לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא, אפילו בשוגג ואפילו במזיד;

לא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו, אלא מצוות הרבה עתידות לבוא בידו.

לפיכך אם חטא בשוגג — אין סימן טוב לו,

שנאמר: גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב.

ומה החוטא בשגג אין סימן טוב לו — החוטא במזיד על אחת כמה וכמה!

לכך נאמר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה

וכן הוא אומר:

שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ(משלי ו, טז) עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וגו׳(משלי ו, יז),

לֵב חדש מַחְשְׁבוֹת אָוֶן וגו׳(משלי ו, יח) —

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה, שהיו חוטאין בירושלם,

ולא דיין, אלא משגלו לבבל היו מוסיפין חטא.

ומה היו עושין בירושלם?

היו נביאי שקר, ולא הניחו אומנותם בבבל, והיו מסרסרין זה לזה בעבירות.

היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבל, והיה אומר לבני אדם מגדולי מלכות:

אני פלוני הנביא; הקדוש ברוך הוא שלחני לומר לאשתך דבר.

והיה אומר לו: הרי היא לפניך, הכנס.

והיה מתיחד עמה, והיה אומר לה:

הקדוש ברוך הוא מבקש להעמיד ממך נביאים; ועכשיו לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, והוליד ממנו נביאים.

והיתה שומעת לו, והיה משלח אחר צדקיה, והוא בא ומשמש עמה.

וצדקיה בן מעשיה אף הוא היה עושה כך — היה מסרסר לאחאב.

זו היתה אומנותן של רשעים.

בוא וראה כמה היו רשעים, שהוציאו להם שם בבעל שהם נביאים גדולים:

היתה אשתו של אדם מעוברת, רואה אחד מהם, אומרת לו: אי נביא, מה אני מעוברת — זכר או נקבה?

הוא היה אומר לה: זכר;

היה יוצא לשכנותיה, ואומר להן: נקבה תלד פלונית.

אם ילדה זכר — אומרת: נתקיים דברו של נביא;

ואם ילדה נקבה — שכנותיה אומרות לה: כך אמר לנו הנביא, אלא שלא רצה להצר ליך.

והיו עושין כך, עד שהגיעו לאשתו של נבוכדנצר.

נכנס צדקיה, אמר לה:

הקדוש ברוך הוא שלחני אצליך: לכי ושמשי עם אחאב, ותולידי נביאים.

אמרה לו:

איני יכולה לעשות דבר זה אלא על דעת בעלי; ועכשיו יבוא ונודיענו, שהוא חפץ בדבר הזה הרבה.

מיד הלכה ואמרה לנבוכדנצר.

באותה שעה שלח בשבילם, ויבואו שניהם.

אמר להם: כך אמרתם לאשתי?

אמרו לו: כך — שהקדוש ברוך הוא רוצה להעמיד ממך נביאים.

אמר להם:

אני שמעתי שאלהיכם שונא זמה;

וזמרי בן סלוא, על שפרץ בזנות — נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל בשבילו;

ואתם אומרים עכשיו כך? שמא חזר בו?

אם אתם נביאי אמת או נביאי שקר — איני יודע;

אלא כבר בדקתי בחנניה מישאל ועזריה: והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים, והפלתי אותם בתוכו, ויצאו שלימים;

ולכם איני מסיקו אלא יום אחד, ואשליך אתכם בתוכו:

אם תנצלו מן הכבשן — יודע אני ודאי שאתם נביאי אמת, ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו לי.

אמרו לו:

חנניה מישאל ועזריה שלשה היו, ואנחנו שנים, והנס על ידי שלשה נעשה.

אמר להם: יש כאן שלישי כיוצא בכם?

אמרו לו: יש.

אמר להם: מי הוא?

אמרו: יהושע בן יהוצדק כהן גדול.

והם חשבו בלבם לומר: שעל זכותו הם ניצולין.

באותה שעה הביאו את יהושע כהן גדול, והשליכוהו עמהם לתוך הכבשן.

הם נשרפו שניהם, ויהושע בן יהוצדק נוצל,

שנאמר: הֲלא זֶה אוּד נוצל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב).

ומן אחאב בן קוליה לֻוקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וכאחאב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב).

מי גרם לרשעים הללו לישרף? על שרצים ברגליהם אחר עבירה.

לכך נאמר: וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

ואף על פי כן — גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב.

לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

האחאב וצדקיה ויהושע הכהן

פרקי דרבי אליעזר, פרק לג · מעשה · נוסח אחר · רופאי השקר נשרפים, ויהושע בן יהוצדק ניצל מן האש

״צדקיה [בן] מעשיה״ ו״האיש [הזה]״ — הושלמו במאגרים. ״בעונותיהן״ — האותיות ״עונ״ מסופקות. בדפוס ״רבי יוחנן אומר״, בהיגר ״רבי תחנא״ כבכתב היד; בשתיהן ״והעלהו לפני כסא הכבוד״.

ירמיהו כט, כב: בכתב היד ״וכאחאב״, ובצדו הערה ״אחב ק׳״ (כך הקרי והכתיב במסורה: ״וכאחב״). ״בגחלת רשע ידלק עני״ — במסורה (תהלים י, ב) ״בגאות״; בהיגר ״בגאות״. בהיגר ובדפוס ״אשר שרפם אין כתיב כאן אלא אשר קלם״ ו״הלוא זה אוד מצל מאש״ (זכריה ג, ב).

נוסח אחר של המעשה שבבבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א (לעיל, ג) ובתנחומא, ויקרא ו (לעיל, ד): כאן ״נעשו רופאי שקר והיו מרפאים את נשי הכשדים״, ״וירד מיכאל המלאך והציל את יהושע״, ו״נתחרכו שערותיו בעונותיהן״ (בבבלי: ״איחרוכי מאניה״). ובפרקי דרבי אליעזר (היגר) לג — כנוסח הזה.

רבי תחנא אומר:

כיון שגלו ישראל לבבל — לא הניחו את מעשיהן הרעים.

אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה נעשו רופאי שקר,

והיו מרפאים את נשי הכשדים ובאין עלהן בזנות.

וצוה המלך לשרוף אותם באש.

יבוא עמנו ויצילנו

אמרו שניהם:

יהושע בן יהוצדק איש צדיק הוא; יבוא עמנו, ויצילנו מן הצרה הזאת.

אמרו לו:

אדונינו המלך, האיש הזה היה עמנו בכל דבר.

וצוה המלך לשרוף את שלשתן באש.

אוד מצל מאש

וירד מיכאל המלאך והציל את יהושע משרפת האש.

מניין שהצילו?

שנאמר:

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹומֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְיָ(זכריה ג, א).

ושניהם נשרפו באש,

שנאמר:

וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וכאחאב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב).

הא למדנו שנתחרכו שערותיו בעונותיהן,

שנאמר:

בגחלת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי(תהלים י, ב).

ומניין שנצל?

שנאמר:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ וגו׳(זכריה ג, ב).

וקשה היא הזנות — אשר קלם מלך בבל באש

משנת רבי אליעזר, פרשה יח · דרשה · נוסח אחר · נביאי השקר הנואפים, נבוכדנצר בודקם; בחרו ביהושע בן יהוצדק, נשרפו בטיגן והוא ניצל

״(שהן) [שאינן] נביאים״ — תיקון המהדיר. ״במלאת שפקו יצר לו״ — כך במקור (איוב כ, כב: ״במלאות שפקו יצר לו״).

אחת מכמה דרשות ״קשה היא הזנות״ בפרשה זו (לפניה: ״שלא ניטלו ארבעה ועשרים תכשיטין אלא על ידיה״; אחריה: ״שהיא אחד משלשה דברים שפירש הכתוב בהן גיהנם״).

קשה היא הזנות, שהאריך הקדוש ברוך הוא לנביאי השקר על הכל, חוץ ממנה.

ומי אלו? זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה,

שנאמר: יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם(ירמיה כט, כג).

מה היו עושין?

היה אחאב אומר לאשה: השמעי לצדקיה, ואת יולדת נביא;

וצדקיה אומר לה: כה אמר יי, השמעי לאחאב, ואת יולדת נביא.

בִּמְלֹאת שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ(איוב כ, כב) — עשו כן בביתו שלנבוכדנצר.

וכיון שהרגיש בהן, אמר: אלהיהן שלאלו שונא זנות!

מיד הכיר בהן שאינן נביאים.

שלח והביא אותן.

אמרו לו: אמת דברינו, ונביאי אמת אנחנו.

אמר להן: יש לי במה נבדוק נביאי האמת: שהרי השלכתי מהן שלשה לאור — וניצלו.

אמרו: אותן היו שלשה, ואנחנו שנים.

אמר להן: בחרו לכם מה שאתם רוצים.

בחרו את יהושע בן יהוצדק הכהן. אמרו: שמא נימלט בזכותו.

עשו להן טיגןטיגן — מחבת (יוונית טגנון) גדול, ונתנן בתוכו,

שנאמר: אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב).

ומה הוא אומר ביהושע?

הֲלא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב).

תרגום לעבריתטיגן מחבת (יוונית טגנון)

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, בבלי, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשלשלתשלשת
בבנביותיבגביותי
הבן— (הוספה)
ההזה— (הוספה)
ושאינןשהן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§147§§

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר יְיָ בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמז: ויאמר יי אל השטן יגער יי בך השטן

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן(זכריה ג, ב)

״יגער יי בך השטן״ — הקדוש ברוך הוא גוער בשטן שקטרג על איוב ומשליכו מן השמים; יצר הרע מגורש לארץ ציה; ומדת הדין המקטרגת על ישראל נדחית במצוותיהם

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, סדר אליהו רבה, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אמה היה תחילתו של איוב

אבות דרבי נתן, נוסחא שלישית, פרק ט · מעשה · ״יהי ביתך פתוח לרוחה״ · פלטורין של איוב בארבעה פתחים; השטן מקטרג ומכהו; ״יגער יי בך השטן״ — הקדוש ברוך הוא גוער בו ומשליכו מן השמים, ואיוב מתרפא

על ״יהי ביתך פתוח לרוחה״ (משנה אבות א, ה). אחרי המעשה ״ולמד את בני ביתך ענוה״ ו״אל תרבה שיחה עם האשה״ — עניין אחר.

״א״ל אקב״ה״ — כך במקור, ותוקן שם: הקב״ה. ״י״ג אלף צאן״ — כך במקור (במסורה: ארבעה עשר אלף). ״יסר מעלי שבטי״ — כך במקור (במסורה: שבטו). ״להתגורר בו״ — כך במקור (במסורה: להתגרד). ״עד שעשת תולעים עם חברתה מריבה״ — כך במקור, כלומר: עד שעשתה תולעת עם חברתה מריבה.

מה היה תחילתו של איוב?

מלמד שהעיד עליו הקדוש ברוך הוא בעצמו: אִישׁ(איוב א, א) תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע(איוב א, ח).

מלמד שבנה פלטוריןפלטורין — ארמון (יוונית פרטוריון) על הדרכים, ועשה להן ארבעה פתחים;

כל עובר ושב נכנס, אוכל ושותה, ומברך לשם שמים.

נסתכל בו סטן, ונתקנא בו.

הלך סטן ואמר לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו, ולא מצאתי אדם אוהב לפניך אלא איוב בלבד;

ואתה העדתה עליו שלש פעמים: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע;

מעתה תן לי רשות עליו, ואסיר את לבו ממך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

סטן סטן, מלך אצל אִיּוֹב עבדי, כִּי אֵין כמוהו בכל הארץ.

אמר לפניו:

רבונו של עולם, תן לי רשות עליו, ואסיר את לבו ממך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

הִנֵּה כׇל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ(איוב א, יב).

הלך סטן בדמות איוב, ושבה צאנו ובקרו וגמלו, והכה הרועים והבקרים.

בא הפליט להגיד לו, אמר לאיוב:

הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל ידיהן(איוב א, יד).

מיד פתח איוב ואמר: יְיָ נָתַן וַיְיָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ(איוב א, כא).

שוב הלך, ומצא בניו ובנותיו אוכלין ושותין יין בבית אחיהן הבכור;

רבץ על הגג, והפילו עליהם.

בא כפליט להגיד לו, אמר לאיוב:

בניך ובנותיך אוכלין ושותין יין בבית אחיהם הבכור, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה וגו׳(איוב א, יט).

פתח איוב ואמר: יְיָ נָתַן וַיְיָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ.

חזר סטן ועמד לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו:

רבונו של עולם, שטיתי בכל העולם כלו, ולא מצאתי אדם אהוב לפניך אלא איוב בלבד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ונתתה עיניך באיוב עבדי?

אמר לפניו:

רבונו של עולם, עוֹר בְּעַד עוֹר(איוב ב, ד); מעתה תן לי רשות עליו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הנה בְיָדֶךָ רק אֶת נַפְשׁוֹ שמור(איוב ב, ו).

אמר לפניו:

רבונו של עולם, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לעבדו: צא ושבור את החבית, ושמור יינה!

היאך יכול אני לשמור את נפשו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: הכבר אמרתי לך, נפשו שמור.

מיד ירד סטן בשמחה גדולה, והכה אותו בשחין רע;

לקח לוֹ חֶרֶשׂ להתגורר בּוֹ(איוב ב, ח).

אמרה לו אשתו: עֹודְךָ מַחֲזִיק בְּתֻומָּתֶךָ(איוב ב, ט);

נזף בה, ואמר לה: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי(איוב ב, י).

כיון שסרח הבית עליו — הלך וישב באשפה, עד שסרח בשרו עליו.

והיה יורדין ממנו תולעים, והיו תולעים עושים נקבים נקבים בבשרו,

עד שעשת תולעים עם חברתה מריבה.

מה עשה איוב? נטל אחת והניחה על חור שלה, ואחת הניחה על חור שלה;

אמר להן: בשר שלי הוא, ואתם עושים עליו מריבה?

מיד כעס עליו לבו, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ ישית יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ(איוב ט, לג),

יָסֵר מֵעָלַי שבטי וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי(איוב ט, לד).

היה מודה ומשבח לפני הקדוש ברוך הוא על כל מדותיו,

ועליו הוא אומר: אוֹדְךָ יְיָ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁוב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי(ישעיה יב, א).

באותה שעה האמינו כל באי העולם שאין כמותו בכל הארץ.

אמר לו הקדוש ברוך הוא לסטן:

סטן סטן, לא כך אמרת: תן לי רשות, ואסיר את לבו?

מיד גער בו הקדוש ברוך הוא גערה גדולה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן(זכריה ג, ב).

נזף בו, והשליכו מן השמים,

שנאמר: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּולוּ(תהלים פב, ז) —

זה סטן, שהפילו הקדוש ברוך הוא מן השמים.

באותה שעה כנס הקדוש ברוך הוא כל מלאכי השרת, ואמר להם:

ראיתם כמה נגעים וכמה מכות הבאתי על איוב, ולא חטא אפילו בפיו, ולא הסיר את לבו ממני?

עמדו ובקשו רחמים, כדי שיתרפא ממכתו.

מיד עמדו וקשרו תפלה לפני הקדוש ברוך הוא בעד איוב;

מיד חמל עליו הקדוש ברוך הוא, ורפא אותו ממכתו.

לאחר שנים עשר חדש נתן לו רפואה, שכך אמרו חכמים:

מכת מצרים — שנים עשר חדש;

מכת איוב — שנים עשר חדש;

רשעים בגיהנם — שנים עשר חדש,

שנאמר: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ וגו׳(ישעיה סו, כג).

והוסיף לו הקדוש ברוך הוא ברכה כפלים,

שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁיתוֹ וַיְהִי לוֹ י״ג אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת(איוב מב, יב),

וַיְהִי לוֹ שבעה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת(איוב מב, יג),

וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ(איוב מב, יד).

תרגום לעבריתפלטורין ארמון (יוונית פרטוריון)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בוְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם — שכרו של יצר הרע

סדר אליהו רבה, פרק ד · דרשת הפסוק · ״ואת הצפוני ארחיק מעליכם״ · יצר הרע, שהחריב שני המקדשים, יגורש לארץ ציה ושממה

וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בׇאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת(יואל ב, כ)

המשך דברי סדר אליהו על יצר הרע ״שהסטין אתכם… ויאמר יי אל הסטן וגו׳״ (בפרשה ויהושע היה לבש בגדים צואים): ״מה שכר לו מלפני״ — שכרו של יצר הרע.

״הנשמה״ — השי״ן נמחקה במאגרים; כך בדפוס. ״להטותן״ — הסופר מחק ״להטינן״ וכתב ״להטותן״ בגליון או בין השיטין.

״פנה אל הים הקדמוני״ — כך בכתב היד (במסורה ״את פניו אל הים הקדמני״); בדפוס ״(פנה) [את פניו]״. ״צייה״ ו״וסופו״ — כתיב כתב היד (במסורה ״ציה״, ״וספו״).

מה שכר לו מלפני?

כשם ששם ארצי ונחלתי לארץ צייה ושממה,

כדי שלא ימצא הנשמה שתגבה עליה,

שנאמר: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם(יואל ב, כ) —

מה שצפנתי עליכם לפורענות מרחק אני מעליכם —

וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּיה וּשְׁמָמָה.

פנה אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹונִי —

זה מקדש ראשון, שהחריבו והרג חכמים שבו.

וְסֹופוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן —

זה מקדש האחרון, שהחריבו והרג חכמים שבו.

וְעָלָה בׇאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת —

מפני שהניח כל אומות העולם ובא ונידבק בהן בישראל להטותן מדברי תורה.

גוְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ — אין אומה חביבה כזו

אוצר מדרשים, פסיקתא חדתא · דרשה · מדת הדין מקטרגת על ישראל, והקדוש ברוך הוא מונה מצוותיהם: ברכה, תפלה, תורה, צדקה, מזוזה ותפלין, מילה וציצית

הובאה דרשת רבי פנחס שלמה, מ״דרש רבי פנחס״ ועד ״יגער יי בך השטן״; לפניה דרשת עשרה מאמרות כנגד עשרה דברים, ואחריה ״תנו רבנן: מאי דכתיב קדש ישראל ליי״ — עניין אחר.

דרש רבי פנחס:

מאי דכתיב: וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ(ירמיה לא, ג)?

יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא! שאלמלא כך, שהוא אהב אותנו אהבת עולם — היתה מדת הדין מעכבת אותנו;

שבכל יום אומרת לפני הקדוש ברוך הוא:

היכן האהבה שישראל אוהבים אותך?

שאינם מונעים עצמם מלישבע בשמך לשקר, ומספרים לשון הרע, ומסתכלים בנשים!

ואומר הקדוש ברוך הוא:

אין אומה בעולם כמותה!

וראה, שבכל יום ממליכים אותי על מעשה שמים וארץ;

וכתבתי בתורה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ(דברים ח, י) — והם מברכים אפילו על כזית ועל כביצה;

ומשכימים ומעריבים בבתי כנסיות,

ומרביצים תורה,

ונותנים צדקה לעניים,

ומקדשים על היין ואומרים ״ויכולו״,

ומקדשים שמי בעולם;

בפתחיהן — מזוזה,

ובראשיהם ובזרועותיהם — תפלין,

ובבשרם — מילה,

ובבגדיהם — ציצית,

ותורה בפיהם.

בא וראה, אם יש אומה חביבה כזו!

ועל אותה שעה נאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְיָ בְּךָ הַשָּׂטָן(זכריה ג, ב).

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, סדר אליהו רבה, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בהנשמהשהנשמה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסחא שלישיתנוסח פרויקט השו״ת
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§148§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמח: הלוא זה אוד מצל מאש

הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב)

״הלוא זה אוד מצל מאש״ — רבי יוחנן: שמונים אלף פרחי כהונה נשרפו בחורבן, ולא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ירושלמי, איכה רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אשמונים אלף פירחי כהונה — אוד מוצל מאש

ירושלמי תענית ד, ה · סוגיא

״הכהן הגדול שנאמר״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה (בדפוס ונציה בפנים).

אחת משלוש מימרות רבי יוחנן על ״שמונים אלף פירחי כהונה״ בהלכה זו (על דמו של זכריה, לפניה; ״ברחו לתוך חיילותיו שלנבוכד נצר״, אחריה), כל אחת עניין לעצמה; בהלכה על המשנה ״חמשה דברים אירעו את אבותינו… בתשעה באב״ (משנה תענית ד, ו; בכ״י ליידן ד, ה).

אמר רבי יוחנן: שמונים אלף פירחי כהונהפירחי כהונה — כהנים צעירים ברחו להם לתוך קלתותיםקלתותים — חדרים, תאים (של בית המקדש) שלבית המקדש, וכולהם נשרפו, ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, {שנאמר}: הֲלוֹא זֶה אוּד מֻוצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב).

תרגום לעבריתפירחי כהונה כהנים צעירים קלתותים חדרים, תאים (של בית המקדש)

בברחו בקול תופס של היכל

איכה רבה, פרשה ב · דרשה · נוסח אחר · שמונים אלף פרחי כהונה נשרפו, ולא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק

נוסח אחר לדברי רבי יוחנן שבירושלמי תענית ד, ה (לעיל, א): שם ״ברחו להם לתוך קלתותים שלבית המקדש, וכולהם נשרפו״, וכאן ״ברחו בקול תופס של היכל, וכלם נשרפו שם״. בבובר לפניה ״שמונים אלף פרחי כהונה נהרגו על דמו של זכריהו״, ואחריה ״שמונים אלף פרחי כהונה ובידם שמונים אלף מגיני זהב בקעו חיילותיו של נבוכדנצר״, כסדר הירושלמי. בכתב היד של איכה רבה ובוילנא אין מימרה זו, אלא ״שמונים אלף פרחי כהונה נהרגו על דמו של זכריה״ בלבד.

אמר רבי יוחנן:

שמונים אלף פרחי כהונהפרחי כהונה — כהנים צעירים ברחו בקול תופס של היכל, וכלם נשרפו שם,

ולא נשתייר מהם אלא יהושע בן יהוצדק כהן גדול,

שנאמר: הֲלא זֶה אוּד מֻוצָּל מֵאֵשׁ(זכריה ג, ב).

תרגום לעבריתפרחי כהונה כהנים צעירים

חילופי נוסח והשלמות

ירושלמי, איכה רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
איכה רבהמהדורת בובר
§§149§§

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ(זכריה ג, ג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קמט: ויהושע היה לבש בגדים צואים

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים(זכריה ג, ג)

״ויהושע היה לבש בגדים צואים״ — בניו שנשאו נשים נכריות; המנבל עצמו על דברי תורה ולובש בגדים צואים; המקום נפרע מיצר הרע שהסטין את ישראל

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאם נבלת בהתנשא — אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה

אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יא · פירוש המשנה · ״ושנא את הרבנות״ · המגביה עצמו בדברי תורה כנבילה, והמנבל עצמו עליהם מוצא בו התורה

אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶה(משלי ל, לב)

״מניח(ו) ידו״ — הוי״ו נמחקה במאגרים. ״[על דברי תורה]״ ו״[ו]אוכל״ — השלמות מאגרים (הוי״ו מסופקת), כבדפוס. ״והיה (עובר) כל עובר ושב״ — הכפל נמחק במאגרים.

בדפוס דברי בן עזאי בסוגריים (״[א״ל בן עזאי דרשהו מענינו]״), ו״אוכל תמרים חרובים״ (כאן: ״רימונים וחרובים״); ״רבי יוסי אומר: רד מטה למעלה ולמעלה למטה״.

מקבילה: בבלי ברכות פרק ט, סג ע״ב, ״אמר ר׳ שמואל בר נחמני: מאי דכתיב אם נבלת בהתנשא… כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא״, כדרשת בן עזאי. ולדברי רבי יוסי: בבלי עירובין פרק א, יג ע״ב, ״כל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב״ה משפילו״. ובנוסח ב, פרק כב, א.

רבי עקיבא אומר:

כל המגביה עצמו בדברי תורה — למה הוא דומה?

לנבילה שהיא מושלכת בשוק,

והיה כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו, עד שהוא עובר ממנה והולך לו,

שנאמר: אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה(משלי ל, לב).

אמר לו בן עזאי:

רבי, דרשיהו מעניינו:

אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא —

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה,

ואוכל רימונים וחרובים,

ולובש בגדים צואיםצואים — מלוכלכים,

ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים,

והיה כל עובר ושב אומר: שמא שוטה הוא —

לסוף מוצא בו כל התורה כולה.

רבי יוסי אומר:

רד למטה ותעלה למעלה;

שכל המגביה עצמו בדברי תורה — סוף שמשפילין אותו,

וכל המשפיל עצמו בדברי תורה — סוף שמגביהין אותו.

תרגום לעבריתצואים מלוכלכים

חלק ב

מדרשים מאוחרים

בלשתי מידות נפרע — מיצר הרע וממבקשי הרעה

סדר אליהו רבה, פרק ד · דרשה · שתי מידות של פורענות · המקום נפרע שבעתיים מאויבי ישראל ומיצר הרע, כשם שנפרע מישראל

״לשתי מידות נפרע. מיצר על אחת שבע״ — כך בכתב היד; בדפוס ״לשתי מדות [אני] נפרע, מיצר [הרע]״. ״וא?ו?׳״ — במאגרים הוי״ו בספק; נפתח ״ואומר״.

״ביום ההוא יפקד״ — בלי ״והיה״ שבראש הפסוק. ״לבוש״ — כתיב מלא (במסורה ״לבש״); ״הסטן״ — כתיב כתב היד (במסורה ״השטן״).

ממבקשי רעתכם

לשתי מידות נפרע:

מיצר — על אחת שבע, כשם שנפרעתי מכם על אחת שבע;

וממבקשי רעתכם — על אחת שבע, כשם שנפרעתי מכם על אחת שבע,

שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם וגו׳(ישעיה כד, כא) —

אילו שביקשו לאבד אתכם מן העולם.

ומיצר הרע

ומיצר הרע — על אחת שבע,

על שם שהסטיןשהסטין — שהסית, שהשטין (קטרג) אתכם ולא רבת תורה בעולם,

שנאמר: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻושׁ בְּגָדִים צוֹאִים וגו׳(זכריה ג, ג),

ואומר: וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וגו׳(זכריה ג, א),

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל(זכריה ג, ב) הסטן וגו׳.

תרגום לעבריתשהסטין שהסית, שהשטין (קטרג)

גנשיאת הנכרית נקראת בגדים צואים

משנת רבי אליעזר, פרשה יח · דרשה · עולי הגולה הניחו נשותיהם ונשאו נכריות; ״בגדים צואים״ — בני יהושע שנשאו נשים נכריות; הבא על הגויה כנתחתן בעבודה זרה

לפניה בפרשה ״ואלו העולים מתל מלח… אלו בני ישראל שנתערבו בגוים״, ועליו ״כיצד היה המעשה״. ״[ואמרתם על מה על כי יי העיד, כי שנא שלח אמר יי. שנאתה אתה ואת משליח]״ ו״[את משלחה]״ — השלמות המהדיר.

״בגדים צאים״ (זכריה ג, ג) — כך במקור. ״אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק״ — כך במקור (במסורה: השיבו, יוצדק). ״בגדים מטונפות״ — כך במקור.

דברי רבי אליעזר גם בבבלי סנהדרין פרק ט, פב ע״א, בשם רבי חייא בר אבויה: ״כל הבא על הגויה כאילו מתחתן בעבודה זרה, דכתיב: ובעל בת אל נכר — וכי בת יש לו לאל נכר? אלא זה הבא על הגויה״.

כיצד היה המעשה?

כשעלו מן הגולה עלו עמהן נשותיהם;

ומפני החמה והצנה, ומפני היגון והדאגה — נתפחמונתפחמו — השחירו (כפחם) פניהן, והניחום והלכו,

נשאו להן נשים נכריות.

והיו נשותיהן מקיפות המזבח ובוכות;

הוא שהנביא אומר:

וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה(מלאכי ב, יג),

וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד(מלאכי ב, יד), כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְיָ(מלאכי ב, טז). שנאתה אתה ואת משליח.

וְכִסָּה חָמָס — מאחר שחמסת אותה ונטלת יפיה ממנה, את משלחה.

לפיכך נקראת נשיאת הנכרית ״בגדים מטונפות״,

שנאמר: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צאים(זכריה ג, ג).

ומי הן אותן הבגדים?

אלו בניו, שנשאו נשים נכריות,

שנאמר: וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הושיבו נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יהוצדק(עזרא י, יח).

מיכאן אמרו:

כל הבא על הגויה — חייב עליה משום נדה, משום שפחה, משום גויה, משום זונה.

רבי אליעזר אומר:

כל הבא על הגויה — כאלו נתחתן בעבודה זרה,

שנאמר: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר(מלאכי ב, יא).

וכי יש לאל נכר בת?

אלא זה הבא על הגויה, שנתחתן בעבודה זרה.

ויש אומרים:

כל ארור משנה תורה עליו,

שנאמר: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה(דברים כז, טו).

אם תאמר שעבד עבודה זרה הוא בעצמו — אין זה עונשו שיתארר בלבד;

אלא זה המוליד בן מן הגויה, גורם לבן עבודה זרה.

וכן ״מקלה אביו״ — שגורם לבנו להקלותו, שאינו יודע;

וכן ״משגה״, וכיוצא בהן.

תרגום לעבריתנתפחמו השחירו (כפחם)

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, סדר אליהו רבה, משנת רבי אליעזר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעל דברי תורה— (הוספה)
או— (הוספה)
גוַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְיָ הֵעִיד(מלאכי ב, יד), כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר יְיָ(מלאכי ב, טז). שנאתה אתה ואת משליח— (הוספה)
גאת משלחה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
§§150§§

שְׁמַע־נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי־אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי־הִנְנִי מֵבִיא אֶת־עַבְדִּי צֶמַח(זכריה ג, ח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנ: הלכה: כהן גדול קודם לנביא

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל(זכריה ג, ח)

סדר הקדימה: מלך קודם לכהן גדול, כהן גדול לנביא — ״צדוק הכהן ונתן הנביא״, ״שמע נא יהושע הכהן הגדול… כי אנשי מופת המה״, ואין מופת אלא נבואה; נביא כופת ידיו ויושב לפני כהן גדול

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, במדבר רבה §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אכהן גדול קודם לנביא

תוספתא הוריות ב, ט · הלכה · כהן גדול קודם לנביא — ״צדוק הכהן ונתן הנביא״, ״יהושע הכהן הגדול… כי אנשי מופת המה״

הובא סדר הקדימה של כהן גדול ונביא; לפניו באותה הלכה ״המלך קודם לכהן גדול, שנאמר: ויאמר להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון״, ובהלכה שלפניה (ב, ח) ״חכם קודם למלך״; ואחריה (ב, י) ״משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים״.

הברייתא גם בבבלי הוריות פרק ג, יג ע״א (להלן, ד), ושם ״יכול הדיוטות היו״, ״ואין מופת אלא נביא״; ובבמדבר רבה ו, א (להלן, ב — נוסח אחר, ושם סדר הקדימה כולו וראית ״יקרה היא מפנינים״). בירושלמי הוריות ג, ה (להלן, ג) הראיה מ״שמע נא יהושע״ בדברי רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה, ״נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו בפני כהן גדול״.

כהן גדול קודם לנביא

שנאמר וּמָשַׁח אֹותוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא(מלכים א א, לד) הקדים צדוק לנתן,

ואומר שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵיעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה(זכריה ג, ח),

יכול בני אדם הדיוטות (בבלי הוריות פרק ג, יג ע״א: הדיוטות היו)? תלמוד לומר כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה,

ואין מופת אלא נבואה (בבלי הוריות פרק ג, יג ע״א: נביא),

שנאמר וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת(דברים יג, ב).

ביְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים — סדר הקדימה

במדבר רבה, פרשה ו, א · פתיחתא · נוסח אחר · חכם קודם למלך, מלך לכהן גדול, כהן גדול לנביא; ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ; קהת לפני גרשון מפני הארון

יְקָרָה הִיא מפניים מִפְּנִינִים וְכׇל־חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ־בָהּ(משלי ג, טו)

״למשפ?ח?ותם״ — החי״ת מסופקת. ״וכל חפצי!ם! לא ישוו(ר) בה״ — כך בכתב היד (במסורה: חפציך), והרי״ש מחוקה במאגרים. ״שמע [נא]״ — בכתב היד חסר. ״שא את ראש בני קהת״ — כך בכתב היד (במסורה: נשא).

הברייתא כבתוספתא הוריות ב, ט (לעיל, א) ו־ב, י, ובירושלמי הוריות ג, ה (להלן, ג); כאן ״רבי הונא בשם רבי חנינא אמר: נביא כופת ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן גדול״, ובירושלמי ״רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה״. ״סברין למימר: לפדות ולהחיות ולכסות; הא לישיבה לא. אמר רבי אבין: אף לישיבה״ — כלשון סוף הירושלמי בהוריות ג, ה (״סברין מימר ליפדות ולהחיות ולכסות… אמר רבי אבון אף לישיבה״). ״אבל אם היה ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: יקרה היא מפנינים — אפילו מזה שהוא נכנס לפני לפנים״ — כבתוספתא הוריות ב, י.

וַיְדַבֵּר(במדבר ד, כא): נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹותָם לְמִשְׁפְּחֹותָם(במדבר ד, כב).

הדא הוא דכתיב:

יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכׇל חפצים לֹא יִשְׁווּ בָהּ(משלי ג, טו).

תנינן תמן:

חכם קודם למלך:

מת חכם — אין לנו כיוצא בו;

מת המלך — כל ישראל ראויין למלכות.

המלך קודם לכהן גדול,

שנאמר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ לכם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וגומר(מלכים א א, לג).

כהן גדול קודם לנביא,

שנאמר: וּמָשַׁח אֹותוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא(מלכים א א, לד) — הקדים צדוק לנתן.

רבי הונא בשם רבי חנינא אמר:

נביא כופת ידיו ורגליו ויושב לו לפני כהן גדול.

מה טעם? דכתיב: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵיעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ(זכריה ג, ח).

יכול בני אדם הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים היו?

תלמוד לומר: כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה —

ואין מוֹפֵת אלא נבואה,

שנאמר: וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת(דברים יג, ב).

משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדיםלמרובה בגדים — לכהן גדול שנתמנה בלבישת שמונה הבגדים, בלא שמן המשחה,

נביא קודם למשוח מלחמה,

משוח מלחמה קודם לסגן,

סגן קודם לראש משמרלראש משמר — לממונה על משמר הכהונה של השבוע,

ראש משמר קודם לראש בית אב,

ראש בית אב קודם לאמרכללאמרכל — לממונה על (מפתחות) העזרה וההקדש,

אמרכל קודם לגזברלגזבר — לממונה על אוצר ההקדש,

גזבר קודם לכהן הדיוט,

כהן הדיוט קודם ללוי,

לוי לישראל,

ישראל לממזר,

ממזר לנתיןלנתין — לצאצא הגבעונים (״נתינים״), שאסורים לבוא בקהל,

נתין לגר,

גר לעבד משוחרר.

אימתי? בזמן שכלן שוין;

אבל אם היה ממזר תלמיד חכם — קודם לכהן גדול עם הארץ,

שנאמר: יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים.

סברין למימרסברין למימר — סבורים (החכמים) לומר: לפדות, ולהחיות, ולכסות; הא לישיבההא לישיבה — אבל לענין ישיבה — לא.

אמר רבי אבין:

אף לישיבה.

מה טעם? יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים — אפילו מזה שהוא נכנס לפני לפנים.

דבר אחר:

יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים —

מדבר בקהת וגרשון:

אף על פי שגרשון היה בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור —

לפי שהיה קהת טוען את הארון, ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון.

שבתחלה אמר: שא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי(במדבר ד, ב),

ואחר כך אמר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹותָם לְמִשְׁפְּחֹותָם.

הוי יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים — מבכור שיצא ראשון;

ואין פנינים אלא תחלה,

כמה דתימאכמה דתימא — כמו שאתה אומר: וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל(רות ד, ז).

תרגום לעבריתהדיוטות אנשים פשוטים למרובה בגדים לכהן גדול שנתמנה בלבישת שמונה הבגדים, בלא שמן המשחה לראש משמר לממונה על משמר הכהונה של השבוע לאמרכל לממונה על (מפתחות) העזרה וההקדש לגזבר לממונה על אוצר ההקדש לנתין לצאצא הגבעונים (״נתינים״), שאסורים לבוא בקהל סברין למימר סבורים (החכמים) לומר הא לישיבה אבל לענין ישיבה כמה דתימא כמו שאתה אומר

גמלך קודם לכהן גדול, כהן גדול לנביא

ירושלמי הוריות ג, ה · הלכה · סוגיא

על הברייתא ״חכם קודם למלך, מלך קודם לכהן גדול, כהן גדול קודם לנביא…״ שבראש ההלכה (ג, ה, ב), בהלכה על המשנה ״כהן קודם ללוי…״ (משנה הוריות ג, ח; בכ״י ליידן ג, ה): כאן ראיות שני הסדרים ״מלך קודם לכהן גדול״ ו״כהן גדול לנביא״; לפניה ״חכם קודם למלך״ וההספד על רבי סימון בר זביד, ואחריה ״נביא קודם למשוח מלחמה…״ בלא ראיות.

אותה הלכה בבבלי הוריות פרק ג, יג ע״א (להלן, ד), ושם הברייתא כלשון התוספתא (לעיל, א), ובלא דברי רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה; כאן ״נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו בפני כהן גדול״.

מלך קודם לכהן גדול, דכתיב: וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי וגו׳(מלכים א א, לג).

כהן גדול לנביא, דכתיב: וּמָשַׁח אֹותוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ(מלכים א א, לד) — הקדים צדוק לנתן.

רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה: נביא מכפתמכפת — כופת (אוסר) ידיו ורגליו ויושב לו בפני כהן גדול.

ומה טעמא?

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵיעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ(זכריה ג, ח).

יכול יהו הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים?

תלמוד לומר: כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה — ואין מופת אלא נבואה.

היך מה דתימרהיך מה דתימר — כמו שאתה אומר: וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת(דברים יג, ב).

תרגום לעבריתמכפת כופת (אוסר) הדיוטות אנשים פשוטים היך מה דתימר כמו שאתה אומר

דכהן גדול קודם לנביא — כי אנשי מופת המה

בבלי הוריות פרק ג, יג ע״א · הלכה · סוגיא · סדר הקדימה; חכם קודם למלך, מלך לכהן גדול, כהן גדול לנביא — ״צדוק הכהן ונתן הנביא״, ״יהושע הכהן הגדול… אנשי מופת״; משוח מלחמה וסגן

הברייתא ״היה הוא ואביו ורבו בשבי״, הגמרא על ״האיש קודם לאשה״ (משנה הוריות ג, ז; בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337 הגמרא פותחת ״האיש קודם (לאשה)״), והשאלה ״לענין טומאה סגן ומשוח מלחמה איזה מהם קודם״ עד ״כי תניא ההיא — להחיותו״; אחריה המשנה ״כהן קודם ללוי״ (ג, ח).

״(אליהם) [להם]״, ״(או מ)״ — כך בדפוס וילנא; ״[את]״ — בנוסח על־התורה, כבפסוק (מלכים א א, לג), ואינו בדפוס וילנא; בדפוס ונציה ״ויאמר המלך אליהם קחו עמכם מעבדי אדוניכם וגו׳״, ובכ״י פריז 1337 ״ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם״.

״כהן גדול קודם לנביא״ — בכ״י מינכן 95: ״קוד׳ לנשי׳״; ושם ״ואין מופ׳ אל׳ נבוא׳ שנ׳ תנו לכם מופת״ לפני ״ונתן אליך אות או מופת״.

אותה הלכה בירושלמי הוריות ג, ה (לעיל, ג): שם ״רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה: נביא מכפת ידיו ורגליו ויושב לו בפני כהן גדול״ וראית ״שמע נא יהושע״ לדבריו; הברייתא בתוספתא הוריות ב, ט (לעיל, א).

תנו רבנן:

היה הוא ואביו ורבו בשבי — הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו; אמו קודמת לכולם.

מיוחס לרש״י גמ׳ אמו קודמת לכולם — דאית לה זילותא טפי.

חכם קודם למלך ישראל:

מיוחס לרש״י [חכם קודם למלך ישראל — שאין כל ישראל ראוין לחכמה אבל מלך כל ישראל ראוין למלכות].

חכם שמת — אין לנו כיוצא בו;

מלך ישראל שמת — כל ישראל ראוים למלכות.

מלך קודם לכהן גדול,

מיוחס לרש״י מלך קודם לכהן גדול — מדאמר מלך לכהן גדול קחו עמכם מעבדי אדוניכם [וע״כ אנפשיה קאמר] אלמא מלך עדיף.

שנאמר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ(מלכים א א, לג) (אליהם) [לָהֶם] קְחוּ עִמָּכֶם את (או מ)עַבְדֵי אֲדֹונֵיכֶם וגו׳.

כהן גדול קודם לנביא,

שנאמר: וּמָשַׁח אֹותוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא(מלכים א א, לד) — הקדים צדוק לנתן;

ואומר: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ וגו׳(זכריה ג, ח) — יכול הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים היו? תלמוד לומר: כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה, ואין מופת אלא נביא, שנאמר: וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת(דברים יג, ב).

משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדיםלמרובה בגדים — לכהן גדול שנתמנה בלבישת שמונה הבגדים, בלא שמן המשחה,

מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מחמת קריולמשיח שעבר מחמת קריו — לכהן גדול משוח שהועבר (לשעה) מחמת טומאת קרי,

משיח שעבר מחמת קריו קודם לעבר מחמת מומו,

עבר מחמת מומו קודם למשוח מלחמה,

משוח מלחמה קודם לסגן,

סגן קודם לאמרכללאמרכל — לממונה על (מפתחות) העזרה וההקדש.

מאי אמרכל?

אמר רב חסדא:

אמר כולאאמר כולא — אומר הכל (הכל נעשה על פיו).

אמרכל קודם לגזברלגזבר — לממונה על אוצר ההקדש,

גזבר קודם לראש משמר,

מיוחס לרש״י גזבר — הממונה על האוצרות שבמקדש.

ראש משמר קודם לראש בית אב,

ראש בית אב קודם לכהן הדיוט.

מיוחס לרש״י אמרכלא — שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו.

איבעיא להואיבעיא להו — נשאלה להם שאלה: לענין טומאה, סגן ומשוח מלחמה איזה מהם קודם?

מיוחס לרש״י איבעיא להו לענין טומאה — ליטמא למת מצוה סגן ומשוח מלחמה אי זה מהם קודם.

אמר מר זוטרא בריהבריה — בנו דרב נחמן:

תא שמעתא שמע — בוא ושמע (ראיה), דתניאדתניא — ששנינו בברייתא: סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכים בדרך ופגע בהם מת מצוה — מוטב שיטמא משוח מלחמה ואל יטמא סגן, שאם יארע בו פסול בכהן גדול — נכנס הסגן ומשמש תחתיו.

והתניאוהתניא — והרי שנינו בברייתא: משוח מלחמה קודם לסגן!

אמר רבינא:

כי תניא ההיאכי תניא ההיא — כאשר נשנתה אותה ברייתא — להחיותו:

מיוחס לרש״י להחיותו — הוא קודם לסגן משום דצבור צריכים לו למשוח מלחמה לצורך מלחמה טפי מסגן.

תרגום לעבריתהדיוטות אנשים פשוטים למרובה בגדים לכהן גדול שנתמנה בלבישת שמונה הבגדים, בלא שמן המשחה למשיח שעבר מחמת קריו לכהן גדול משוח שהועבר (לשעה) מחמת טומאת קרי לאמרכל לממונה על (מפתחות) העזרה וההקדש אמר כולא אומר הכל (הכל נעשה על פיו) לגזבר לממונה על אוצר ההקדש איבעיא להו נשאלה להם שאלה בריה בנו תא שמע בוא ושמע (ראיה) דתניא ששנינו בברייתא והתניא והרי שנינו בברייתא כי תניא ההיא כאשר נשנתה אותה ברייתא

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, במדבר רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בנא— (הוספה)
דאת— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§151§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנא: כי אנשי מופת המה

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה(זכריה ג, ח)

לאן הלכו חנניה מישאל ועזריה אחרי הכבשן — עלו אצל יהושע הכהן הגדול, ״כי אנשי מופת המה״: נביאים, ושנעשה להם מופת; הצדיקים מבקשים סימן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

אבות דרבי נתן, בבלי, בראשית רבה, שמות רבה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אהוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם

אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק יא · דרשת המשנה · ״יהי ביתך בית ועד לחכמים״ · משל חנות הבשם וחנות הבורסי, וחבריו של יהושע הכהן הגדול

״הוא יוצא וריח טוב ובגדיו מבוסמים״ — בדפוס שכטר ״[ימכור לו… הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיו מבוסמים]״; בחנות הבורסי שם נוסף ״[מלוכלכים]״. ״יכול״ (שאר בני אדם) — הושלם מדפוס שכטר. ״מ?ו?פת״ — הוי״ו מסופקת בכתב היד.

משל חנותו של בשם

וכן הוא אומר:

הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם(משלי יג, כ).

משלו משל: למה הדבר דומה?

לאחד שנכנס לתוך חנותו של בשםבשם — מוכר בשמים:

אף על פי שלא ימכר לו ולא ליקח ממנו — הוא יוצא וריח טוב, ובגדיו מבוסמיםמבוסמים — ריחם טוב,

אין ריחו זז ממנו כל היום.

לכך נאמר: הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם.

משל חנותו של בורסי

וְרֹועֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ.

משל: למה הדבר דומה?

לאחד שנכנס לחנותו של בורסיבורסי — עבדן עורות:

אף על פי שלא מכר לו ולא לקח ממנו — הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיו,

ואין ריחו זז ממנו כל היום.

לכך נאמר: וְרֹועֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ.

אנשי מופת

וכן הוא אומר:

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ(זכריה ג, ח).

יכול שאר בני אדם הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים הם?

תלמוד לומר: כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה —

הא שהיו ראויים שתשרה עליהם רוח הקדש.

תרגום לעבריתבשם מוכר בשמים מבוסמים ריחם טוב בורסי עבדן עורות הדיוטות אנשים פשוטים

בבעין הרע מתו, ברוק טבעו — ועלו לארץ ישראל

ברייתא, בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א · ברייתא · חנניה מישאל ועזריה: רבי אליעזר — בעין הרע מתו; רבי יהושע — ברוק טבעו; חכמים — עלו לארץ ישראל, ״אנשים שנעשה להן מופת״

הברייתא בסוגיא ״ורבנן להיכא אזלו״ שלהלן (ד), בדברי האמוראים, ושם היא באה ״כתנאי״ לדברי רב, שמואל ורבי יוחנן.

״בעין [הרע]״ ×2 — תיקוני מגיהי וילנא; בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95 ״בעין מתו״. ״שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך… איזו הם אנשים״ — בכ״י מינכן 95: ״שמע נא יהושע הכהן הגדול וגו׳, ואילו הן אנשים שנעשה להן מופת״.

רבי אליעזר אומר:

בעין [הרע] מתו.

רבי יהושע אומר:

ברוק טבעו.

וחכמים אומרים:

עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות,

שנאמר: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה(זכריה ג, ח) —

איזו הם אנשים שנעשה להן מופת?

הוי אומר: זה חנניה מישאל ועזריה.

חלק ב

דברי האמוראים

גוַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו — לאיכן הלכו

בראשית רבה, פרשה נו, יא · דרשת הפסוק · יצחק נשלח אצל שם ללמוד תורה; חנניה מישאל ועזריה שינו מקומם והלכו אצל יהושע בן יהוצדק — על מנת שיעשה בהם מופת

מסוף הסעיף ״ויאמר בי נשבעתי״ (בראשית רבה נו, יא), מ״וישב אברהם אל נעריו״; לפניו השבועה, הברכה ו״שער איביו״ — ענין אחר.

״{השלח}״ — תוקן בגליון ״הפלח״. ״רבי יוסי בן חנינה״ — שם ״בר׳ חנינה״. המדרש קורא ״שמע יהושע״ (במסורה: שמע נא יהושע), והדרשה על סוף הפסוק ״כי אנשי מופת המה״. מקבילה, בנוסח אחר: בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א (להלן, ד) — שם רב (וכתנאי רבי אליעזר) ״בעין הרע מתו״, שמואל (ורבי יהושע) ״ברוק טבעו״, ורבי יוחנן (וחכמים) ״עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות״; כאן ״רבי לעזר: מתו ברוק״, ״רבי יוסה בן חנינה: מיתו בעין״, ורבי יהושע בן לוי ״שינו את מקומן והלכו להם אצל יהושע בן יהוצדק ללמד ממנו תורה״.

יצחק איכן הוא

וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו(בראשית כב, יט).

יצחק איכן הוא?

רבי ברכיה בשם רבנן דתמןרבנן דתמן — החכמים שם (בבבל):

שילחו אצל שם ללמד ממנו תורה.

לאשה שהעשירה מפילחהמפילחה — מעבודתה, ממלאכתה; אמרה:

הואיל ומן הפלחהפלח — העבודה, המלאכה הזה העשרתי — עוד אינו זז מתחת ידי לעולם.

רבי יוסי בן חנינה אמר:

שילחו בלילה מפני העיןמפני העין — מפני עין הרע.

שמשעה שעלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן — עוד לא הוזכרו.

לאיכן הלכו

לאיכן הלכו?

רבי לעזר: מתו ברוקמתו ברוק — טבעו ברוק (שירקו בהם).

רבי יוסה בן חנינה אמר: מיתו בעיןמיתו בעין — מתו בעין הרע.

רבי יהושע בן לוי אמר:

שינו את מקומן, והלכו להם אצל יהושע בן יהוצדק ללמד ממנו תורה.

הדה היא דכתיב:

שְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(זכריה ג, ח).

רבי תנחום בירבי אבונה בשם רבי חנינה:

על מנת כן ירד חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש — על מנת שיעשה בהם מופת.

תרגום לעבריתרבנן דתמן החכמים שם (בבבל) מפילחה מעבודתה, ממלאכתה הפלח העבודה, המלאכה מפני העין מפני עין הרע מתו ברוק טבעו ברוק (שירקו בהם) מיתו בעין מתו בעין הרע

דורבנן להיכא אזלו

בבלי סנהדרין פרק יא, צג ע״א · סוגיא · נוסח אחר · חנניה מישאל ועזריה — בעין הרע מתו, ברוק טבעו, או עלו לארץ ישראל, ״כי אנשי מופת המה״; ודניאל להיכן אזל

מ״ורבנן להיכא אזלו״ עד ״ולדניאל סגיד״. לפניה דרשת רבי יוחנן על ״ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום״ (זכריה א, ח), שאף היא על חנניה מישאל ועזריה; אחריה ״כה אמר יי צבאות… אל אחאב בן קוליה״ — ענין אחר (סנהדרין פרק יא, צג ע״א, הסוגיא הבאה). נוסח אחר של השאלה ״לאיכן הלכו״: בראשית רבה נו, יא (לעיל, ג).

״(אזול) [אזלו]״, ״בעין [הרע]״ ×2 — תיקוני מגיהי וילנא; בדפוס ונציה ״אזול… בעין מתו״, ובכ״י מינכן 95 ״אזל… בעין מתו״.

״שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך… איזו הם אנשים״ — בכ״י מינכן 95: ״שמע נא יהושע הכהן הגדול וגו׳, ואילו הן אנשים שנעשה להן מופת״. ״והתניא: תודוס הרופא אמר״ — בכ״י מינכן 95: ״והתנן: אין פרה וחזירה יוצאה״, בלא ״תודוס הרופא״.

ורבנן להיכאורבנן להיכא — והחכמים (חנניה מישאל ועזריה) — לאן (הלכו) (אזול) [אזלו]?

רש״י ורבנן — חנניה מישאל ועזריה.

אמר רב:

בעין [הרע] מתו.

רש״י בעין הרע מתו — שהיו מסתכלים בהן על שהיו תמהין בהן.

ושמואל אמר:

ברוק טבעו.

רש״י ברוק טבעו — באותו רוק שרקקו אומות העולם בישראל שאומרין אלוה כזה יש לכם והשתחויתם לצלם.

ורבי יוחנן אמר:

עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות.

רש״י להיכן אזלו — כשיצאו מן הכבשן דתו לא מדכר להו בכולהו כתובי.

כתנאיכתנאי — כמחלוקת התנאים:

רבי אליעזר אומר:

בעין [הרע] מתו.

רבי יהושע אומר:

ברוק טבעו.

וחכמים אומרים:

עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות, שנאמר: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה(זכריה ג, ח) — איזו הם אנשים שנעשה להן מופת? הוי אומר: זה חנניה מישאל ועזריה.

רש״י הוי אומר זה חנניה מישאל ועזריה — אלמא חזרו לארץ אצל יהושע כהן גדול.

ודניאל להיכן אזל?ודניאל להיכן אזל?… — ודניאל לאן הלך? אמר רב: לחפור נהר גדול (תעלה) בטבריה. ושמואל אמר: להביא זרע של אספסת. ורבי יוחנן אמר: להביא חזירים של אלכסנדריה של מצרים. האמנם? והרי שנינו: תודוס הרופא אמר: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים, אלא אם כן חותכים את האם (הרחם) שלה, כדי שלא תלד! קטנים הביא, שלא בידיעתם.

ודניאל לאן הלך?

רש״י ודניאל להיכן אזל — כשהושלכו חביריו לתוך כבשן האש שלא הושלך עמהם.

אמר רב:

למיכרא נהרא רבא בטבריא.

לחפור נהר גדול (תעלה) בטבריה.

רש״י למכרא נהרא רבא בטבריא — לחפור ולהוציא נהר בטבריא ל״א למכרא נהרא בטורא בהר.

ושמואל אמר:

לאתויי ביזרא דאספסתא.

להביא זרע של אספסת.

ורבי יוחנן אמר:

לאתויי חזירי דאלכסנדריא של מצרים.

להביא חזירים של אלכסנדריה של מצרים.

רש״י לאתויי חזירי ממצרים — שלחו כדי לגדלם לולדות שחזירי מצרים גדולים הם.

איני? והתניא: תודוס הרופא אמר: אין פרה וחזירה יוצא מאלכסנדריא של מצרים, שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד!

האמנם? והרי שנינו: תודוס הרופא אמר: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים, אלא אם כן חותכים את האם (הרחם) שלה, כדי שלא תלד!

זוטרי אייתי, בלא דעתייהו.

קטנים הביא, שלא בידיעתם.

רש״י לאתויי בירי דאספסתא — להביא זרע של עשב שהוא מאכל בהמה שלחו נבוכדנצר הכי הוה קים להו.

רש״י והתניא אמר תודוס הרופא — לחכמים שהיו אומרים ניטלה האם טרפה והא אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים וכו׳ כדי שלא יהיו מצויין במקומות אחרים ואעפ״כ חיו.

רש״י זוטרי אייתינהו — ולא העלו על לבם דלפריה ורביה בעי והניחו להוציאן בלא חתוך האם.

תנו רבנן:

שלשה היו באותה עצה: הקדוש ברוך הוא, ודניאל, ונבוכדנצר.

רש״י באותה עצה — שהלך משם דניאל.

הקדוש ברוך הוא אמר: ניזיל דניאל מהכא, דלא לימרו בזכותיה איתנצל.הקדוש ברוך הוא… — הקדוש ברוך הוא אמר: ילך דניאל מכאן, שלא יאמרו: בזכותו ניצלו. ודניאל אמר: אלך מכאן, שלא יתקיים בי ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״. ונבוכדנצר אמר: ילך דניאל מכאן, שלא יאמרו: שרף את אלהיו באש. ומנין שהשתחווה לו? שכתוב: ״אז המלך נבוכדנצר נפל על פניו ולדניאל השתחווה״ וגו׳.

הקדוש ברוך הוא אמר: ילך דניאל מכאן, שלא יאמרו: בזכותו ניצלו.

ודניאל אמר: איזיל מהכא, דלא ליקיים בי פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ(דברים ז, כה).

ודניאל אמר: אלך מכאן, שלא יתקיים בי ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״.

רש״י דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש — דנבוכדנצר עשאו אלוה כדכתיב ולדניאל הוה סגיד והוה ליה כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה היה צווח עליהם לשורפן לכך היה מתירא.

ונבוכדנצר אמר: יזיל דניאל מהכא, דלא לימרו: קלייה לאלהיה בנורא.

ונבוכדנצר אמר: ילך דניאל מכאן, שלא יאמרו: שרף את אלהיו באש.

ומניין דסגיד ליה? דכתיב: בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וגו׳(דניאל ב, מו):

ומנין שהשתחווה לו? שכתוב: ״אז המלך נבוכדנצר נפל על פניו ולדניאל השתחווה״ וגו׳.

תרגום לעבריתורבנן להיכא והחכמים (חנניה מישאל ועזריה) — לאן (הלכו) כתנאי כמחלוקת התנאים

המַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית — ומה נח הצדיק ביקש סימן

שמות רבה, פרשה ט, א · פתיחתא · הקדוש ברוך הוא מגיד מראש מה יהא בסוף; נח, חזקיה, וחנניה מישאל ועזריה ביקשו סימן — פרעה הרשע על אחת כמה וכמה

מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא־נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכׇל־חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה(ישעיה מו, י)

״כי לא אחפוץ במות הרשע״ — כך בכתב היד, בלשון הדרשן: יחזקאל יח, לב (״כי לא אחפץ במות המת״) ולג, יא (״אם אחפץ במות הרשע״). ״ביום השלישי״ — בכתב היד ״ביום הג׳״. ״הנני רופא לך״ — במסורה ״רפא״. ״על חסדך ועל אמתך״ — כך בכתב היד (במסורה: על אמתך).

״[ב]פיהם״ ו״[כל הלילה]״ — הושלמו במאגרים בהוספה; ״אותה״ — השירה (״לא לנו… למה יאמרו הגוים״) שהיתה שגורה בפיהם.

מקבילה קצרה: תנחומא, וארא ג — ״כי ידבר אליכם פרעה — יפה אומר לכם״: נח (״תן לי אות״ — ״את קשתי נתתי בענן״), חזקיה (״מה אות״ — ״הנני משיב את צל המעלות״), ״וכך נאמר ליהושע הכהן הגדול… כי אנשי מופת המה״; אין שם הפתיחתא ״מגיד מראשית אחרית״ וחנניה מישאל ועזריה.

כִּי יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת(שמות ז, ט).

רבי פינחס הכהן בר חמא פתח:

מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכׇל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה(ישעיה מו, י) —

הקדוש ברוך הוא מגיד מראש מה יהא בסוף.

שכן אמר למשה: וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ(דברים לא, טז) — מה שעתיד לעשות לאחר מיתתו של יהושע;

וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי — וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ וְלֹא עֲבָדוּהוּ(שופטים י, ו).

הוי: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית.

אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:

כל הקורא פסוק זה סבור שמא פילונקיאפילונקיא — מחלוקת, תחרות יש למעלה, שהוא אומר: עֲצָתִי תָקוּם.

ומהו וְכׇל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה?

שהוא חפץ להצדיק בריותיו,

שנאמר: יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ(ישעיה מב, כא);

ואינו חפץ לחייב,

שנאמר: כִּי לֹא אֶחְפֹּוץ בְּמוֹת(יחזקאל יח, לב) הרשע.

לכך נאמר: וְכׇל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה.

וכן אתה מוצא, שהגיד הקדוש ברוך הוא למשה מראשית אחרית:

אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן, אלא כִּי יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם — עתיד הוא לומר לכם כן.

ורבי יהודה בר שלום אומר:

כהוגן הוא מדבר אליכם: תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת.

ומה נח הצדיק ביקש סימן

וכן אתה מוצא בנח:

אחר הנסים שעשה לו הקדוש ברוך הוא בתיבה והוציאו, אמר לו: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ(בראשית ט, יא).

התחיל נח מבקש סימן, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן(בראשית ט, יג).

ומה נח הצדיק ביקש סימן — פרעה, על אחת כמה וכמה!

וכן אתה מוצא בחזקיה:

כשבא ישעיה ואמר לו: כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי רֹופֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְיָ(מלכים ב כ, ה) —

התחיל מבקש סימן,

שנאמר: וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אוֹת כִּי אֶעֱלֶה בֵּית יְיָ(ישעיה לח, כב).

ומה חזקיה הצדיק ביקש סימן — פרעה הרשע, על אחת כמה וכמה!

חנניה מישאל ועזריה

חנניה מישאל ועזריה, כשירדו לכבשן האש — לא ירדו אלא בסימן. הא כיצד?

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ(תהלים קטו, א) — אמר חנניה;

כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד — אמר מישאל;

עַל חַסְדְּךָ ועל אֲמִתֶּךָ — אמר עזריה;

וגם גבריאל היה עונה אחריהם: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם(תהלים קטו, ב).

כיון ששגרהששגרה — שהיתה שגורה (רגילה) בפיהם כל הלילה — נטלו אותה סימן, וירדו.

ואם אין לך ללמד מכאן — למד ממקום אחר:

שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּושְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה(זכריה ג, ח).

ומי הם?

אמר רבי יהודה בר שלום:

אלו חנניה מישאל ועזריה, שנעשה להם המופת הזה.

אם הצדיקים מבקשים סימן — רשעים, על אחת כמה וכמה!

תרגום לעבריתפילונקיא מחלוקת, תחרות ששגרה שהיתה שגורה (רגילה)

חילופי נוסח והשלמות

אבות דרבי נתן, בבלי, בראשית רבה, שמות רבה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איכול— (הוספה)
גדכתיב— (הוספה)
הב— (הוספה)
הכל הלילה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד וטיקן 303
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
§§152§§

כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל־אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת־עֲוֺן הָאָרֶץ־הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד(זכריה ג, ט)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנב: על אבן אחת שבעה עינים

עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם(זכריה ג, ט)

״על אבן אחת שבעה עינים״ — העינים הן הסנהדרין; וכשנעשה הדין בארץ — ״ישאו הרים שלום״, ״תקראו איש לרעהו אל תחת גפן״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

רות רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אעֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה

רות רבה, פרשה ד, יב · דרשת הפסוק · ״עיניך בשדה אשר יקצרון… ושתית מאשר ישאבון הנערים״ · העינים — הסנהדרין, הכלים — הצדיקים, והשאיבה — בית השואבה

״מנין שהצדיקים קרויים כלים״ — בלרנר ״[ר׳ חנינה ור׳ יונתן אמרי]״. ״שואבין [רוח הקדש] וחכמה ותורה״ — במקומו סימן חסר בכתב היד; הושלם מלרנר, ושם גם ״[ר׳ נחוניא משום ר׳ יהושע ב״ר אבין]״.

המדרש קורא ״יקצורון״ (במסורה: יקצרון).

עֵינַיִךְ(רות ב, ט) — זו סנהדרין,

כמה דאת אמר: אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה(במדבר טו, כד),

עֵינָיו כְּיוֹנִים(שיר השירים ה, יב),

עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם(זכריה ג, ט).

מנין לרמ״חלרמ״ח — למאתיים ארבעים ושמונה האברים שבאדם שהם הולכים אחר העינים?

שנאמר: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹורוּן וְהָלַכְתְּ אחריהם.

הֲלא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נׇגְעֵךְ — שלא לרחק.

וְצָמִית וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים —

אלו הצדיקים, שהם קרויים כלים.

ומנין שהצדיקים קרויים כלים?

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה(שמואל ב א, כז).

וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים —

זו בית השואבהבית השואבה — שאיבת המים לניסוך בחג הסוכות, ושמחתה במקדש.

ולמה נקרא שמה בית השואבה?

ששם היו שואבין רוח הקדש וחכמה ותורה לעולם,

שנאמר: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן(ישעיה יב, ג).

תרגום לעבריתלרמ״ח למאתיים ארבעים ושמונה האברים בית השואבה שאיבת המים לניסוך בחג הסוכות, ושמחתה במקדש

ביָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק — כשנעשה הדין, ישאו הרים שלום

מדרש תהלים, מזמור עב, ג · דרשת הפסוק · ״ידין עמך בצדק… ישאו הרים שלום לעם״ · כשיש דין בארץ אין דין בשמים; הדין אומנותו של הקדוש ברוך הוא; כשהפירות מרובין — שלום, ״תקראו איש לרעהו אל תחת גפן״

מן הפסקה ״משפטיך למלך תן״ (מזמור עב, ג), מדברי רבי אליעזר; לפניהם ״דבר אחר: משפטיך למלך תן — אלו הייסורין״, דרשה על הפסוק הראשון.

״אומנותי״ — בכתב היד ״היא ()[א]ומנותי״, האל״ף הושלמה במאגרים. ״כי אלקי משפט אני״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״ (ישעיה ל, יח: ״כי אלהי משפט יי״). ״ואת מש׳ תשמ׳״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ (ויקרא כו, ג: ״ואת מצותי תשמרו״). ״נטלתם״ — המ״ם הושלמה בספק. ״ידין עניך וענייך במש׳״ — כך בכתב היד, ״עניך״ מסומן ״כך״ (תהלים עב, ב: ״ידין עמך בצדק ועניך במשפט״). ״והוא מריבין״ — ״והוא״ מסומן ״כך״ בכתב היד.

״והיה ביום ההוא נאם יי תקראו איש אל רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאינה״ — כך בכתב היד; בזכריה ג, י: ״ביום ההוא נאם יי צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה״.

״שבעה עינים — אלו שבעה אחים… שממנו עתיד לצאת משיח״ — באגדת בראשית מה, ב, בפרשה מי אתה הר הגדול לפני זרבבל.

רבי אליעזר אומר:

כל מקום שאין דין — יש דין;

וכל מקום שיש דין — אין דין.

כיצד?

בזמן שבית דין עושין דין מלמטה — אין הדין בשמים;

ובזמן שאין הדין בארץ — יש דין בשמים,

והקדוש ברוך הוא יושב עליהן בדין וגובה מהן.

ובשעה שהדין בארץ, אמר הקדוש ברוך הוא:

מה יש לי לעשות? היא אומנותי,

שנאמר: כִּי אלקי מִשְׁפָּט(ישעיה ל, יח) אני,

ואומר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מש׳ תִּשְׁמְרוּ(ויקרא כו, ג).

אם נטלתם אומנותי — אני מבקש אומנות אחרת,

שנאמר: וְנָתַתִּי גשמכם בְּעִתָּם(ויקרא כו, ד).

לכך נאמר: יָדִין עניך וענייך בְמִשְׁפָּט(תהלים עב, ב).

כיון שנעשה הדין — מיד יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה(תהלים עב, ג).

וכי ההרים נושאים שלום, או גבעות צדקה?

אלא:

בזמן שהפירות מועטין — מריבה בעולם.

כיצד?

אדם נכנס לכרמו של חבירו, הוא אומר לו: מה אתה עושה בתוך כרמי? והוא — מריבין זה עם זה.

ובזמן שהפירות מרובין בעולם — עין טובה בעולם, ושלום בעולם,

שנאמר: והיה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ תִּקְרְאוּ אִישׁ אל רעהו אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תאינה(זכריה ג, י).

חילופי נוסח והשלמות

רות רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארוח— (הוספה)
אהקדש— (הוספה)
בא— (הוספה)
בם— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
רות רבהכתב יד אוקספורד 164
מדרש תהליםמהדורת בובר
§§153§§

וַיָּשׇׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר־יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ(זכריה ד, א)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנג: וישב המלאך הדבר בי

וַיָּשׇׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי(זכריה ד, א)

״עיני יי המה משוטטים בכל הארץ״ — כביכול אין עיניו אלא שם, רואה ואינו נראה; ו״המלאך הדובר בי״ — הנביאים נקראו מלאכים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, בראשית רבה, ויקרא רבה, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ — כביכול אין דורש אלא אותה

ספרי דברים, פסקא מ · דרשת הפסוק · ״ארץ אשר יי אלהיך דרש אתה״ · בשביל ארץ ישראל הוא דורש את כל הארצות, ובשביל ישראל שומר את הכל

״והלוא״ — בכתב היד ״וללוא״, ותוקן במאגרים. ״יחיל יי מדבר קדש״ (תהלים כט, ח) — חסר בכתב היד, והושלם במאגרים. ״ביותר״ — בכתב היד ״ביר״, והושלם במאגרים.

״ועיני יי המה משוטטים״ — כך בכתב היד (בזכריה ד, י בלא וי״ו). ״הנה יי עיניו משוטטות בכל הארץ״ (דברי הימים ב טז, ט) — אינו בפינקלשטיין; שם ״ומה תלמוד לומר״ ו״ובשביל שמירה ששומרם״.

״כויכול״ — כך בכתב היד בכל מקום (כביכול).

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹותָהּ(דברים יא, יב) —

וכי אותה בלבד הוא דורש?

והלוא כל הארצות הוא דורש,

שנאמר: לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ(איוב לח, כו), לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁואָה וּמְשֹׁואָה(איוב לח, כז).

מה תלמוד לומר אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹותָהּ?

כויכולכויכול — כביכול אין דורש אלא אותה;

בשביל דרישה שדורשה — דורש את כל הארצות עמה.

שומר ישראל

כיוצא בו אתה אומר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן וגו׳(תהלים קכא, ד).

וכי ישראל בלבד הוא שומר?

והלא הוא שומר את הכל,

שנאמר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי וגו׳(איוב יב, י).

מה תלמוד לומר שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל?

כויכול שאינו שומר אלא ישראל;

בשכר ששומרן — שומר הכל עמהן.

והיו עיני ולבי

כיוצא בו אתה אומר: וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי וגו׳(מלכים א ט, ג).

והלא כבר נאמר: ועֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכׇל הָאָרֶץ וגו׳(זכריה ד, י);

הנה: יְיָ עֵינָיו מְשֹׁוטְטוֹת בְּכׇל הָאָרֶץ(דברי הימים ב טז, ט);

ואומר: בְּכׇל מָקוֹם עֵינֵי יְיָ(משלי טו, ג).

מה תלמוד לומר וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי וגו׳?

כויכול אין עיני ולבי אלא שם.

כיוצא בו אתה אומר: קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר(תהלים כט, ח) יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ.

מה תלמוד לומר?

זה ביותר.

תרגום לעבריתכויכול כביכול

חלק ב

דברי האמוראים

בהֵן אֲדֹנִי — מתיירא אני מיי

בראשית רבה, פרשה פז, ה · דרשת הפסוק · יוסף מתיירא מן הקדוש ברוך הוא: היא מכסה פני עבודה זרה שלה, ומי שעיניו משוטטות בכל הארץ — על אחת כמה וכמה

מן הסעיף ״וימאן ויאמר אל אשת אדניו״ (בראשית רבה פז, ה), ה״דבר אחר״ האחרון על ״הן אדני״; לפניו ״בדבר מצוה ממאנין״, ״מתיירא אני מהן״, ״מאבא״ ו״מאדוני״, ואחריו ״וחטאתי לאלהים״ — דרשות אחרות על הפסוק.

״על אחת כמה וכמה״ — בכתב היד ״על אחת וגו׳״. בתיאודור–אלבק: ״ר׳ אבין״ (כאן ״רבי אבון״), ״יתהון אפייא כסית״, ובסוף ״עיני י״י המה משוטטות״ (זכריה ד, י; כאן כלשון דברי הימים ב טז, ט); בוילנא: ״יאות הדין אפה כסי, מי שכתוב בו עיני יי המה משוטטים בכל הארץ עאכ״ו״.

דבר אחר:

הֵן אֲדֹנִי(בראשית לט, ח) — מתיירא אני מיי.

אמרה לו: ואיננו!

אמר: גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻולָּל מְאֹד(תהלים קמה, ג).

אמר רבי אבון:

הכניסה אותו מחדר לחדר, ומקיטון לקיטוןומקיטון לקיטון — ומחדר שינה לחדר שינה, עד שהעמידה אותו לפני מיטתה;

והיתה עבודה זרה שלה חקוקה למעלה ממנה, ונטלה סדין וכסתה פניה.

אמר לה: יתהון אפייה כסותיתהון אפייה כסות — את פניה (של העבודה הזרה) כיסית;

מי שכתיב בו: כִּי יְיָ עֵינָיו מְשֹׁוטְטוֹת בְּכׇל הָאָרֶץ(דברי הימים ב טז, ט) — על אחת כמה וכמה.

תרגום לעבריתומקיטון לקיטון ומחדר שינה לחדר שינה יתהון אפייה כסות את פניה (של העבודה הזרה) כיסית

גמה ראתה נפשו שלדוד — הנפש מקלסת לבוראה

ויקרא רבה, פרשה ד, ח · דרשת הפסוק · ״נפש״ · כשם שהנפש בגוף כך הקדוש ברוך הוא בעולמו: ממלא, סובל, מבלה, רואה ואינו נראה

״לקלס״, ״אני אסבול״, ״שאינה״ — הושלמו במאגרים. ״שהיא״ — בכתב היד ״שהוא״; ״סובל״ — בכתב היד ״סובלת״; ״בגוף״ — בכתב היד ״הגוף״; ״ואינה״ — בכתב היד ״ונינה״ (כולם תוקנו במאגרים). ״אינה״ (ישינה) — בגליון.

אחרי ״יחיד בעולמו״ במרגליות: ״שנאמר: שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד. תבוא הנפש שהיא יחידה בגוף ותקלס להקב״ה שהוא יחיד בעולמו״ — חסר בכתב היד (דילוג מ״בעולמו״ ל״בעולמו״). המדרש קורא ״ואת תעמד״ (במסורה: ואתה), ״ולא ישן״ (במסורה: יישן). אחרי הפרשה במרגליות: ״סליק פירקא״.

בכתב היד הפרשה נחתמת כאן, בלי חתימה של נחמה (פסקה ז, ״ואחת לעתיד לבוא״, אינה בסוף), ולכן אין לה חלק ״חתימה״.

בוילנא (ויקרא רבה ד, ח) הראיה ל״רואה ואינו נראה״: ״שנאמר: עיני יי המה משוטטים בכל הארץ״ (זכריה ד, י); בכתב היד ״אם יסתר איש במסתרים״ (ירמיה כג, כד).

ממלא את הגוף

מה ראתה נפשו שלדוד לקלס להקדוש ברוך הוא?

דוד אמר:

נפש זו ממלא את הגוף, והקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם,

דכתיב: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ(ירמיה כג, כד).

תבוא הנפש שהיא ממלא את הגוף, תקלס להקדוש ברוך הוא שהוא מלא העולם.

סובלת ומבלה

נפש זו סובלת את הגוף, והקדוש ברוך הוא סובל את עולמו,

דכתיב: עַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּול וגו׳(ישעיה מו, ד).

תבוא הנפש שסובלת את הגוף, תקלס להקדוש ברוך הוא שסובל את עולמו.

נפש זו מבלה את הגוף, והקדוש ברוך הוא מבלה את עולמו:

הֵמָּה יֹאבֵדוּ ואת תַעֲמֹד וְכֻולָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ וגו׳(תהלים קב, כז).

תבוא הנפש שמבלה את הגוף, תקלס להקדוש ברוך הוא שהוא מבלה את עולמו.

אינה אוכלת, יחידה וטהורה

נפש זו אינה אוכלת בגוף, והקדוש ברוך הוא אין לפניו אכילה,

דכתיב: אִם אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹואָהּ(תהלים נ, יב).

תבוא הנפש שאינה אוכלת בגוף, תקלס להקדוש ברוך הוא שאין לפניו אכילה.

נפש זו יחידה בגוף, והקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו.

נפש זו טהורה בגוף, והקדוש ברוך הוא טהור בעולמו:

טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת(חבקוק א, יג) ברע וגו׳.

תבוא הנפש שהיא טהורה בגוף, תקלס להקדוש ברוך הוא שהוא טהור בעולמו.

רואה ואינה נראת, ואינה ישינה

נפש זו רואה ואינה נראת, והקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה,

דכתיב: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וגו׳.

תבוא הנפש שרואה ואינה נראת, תקלס להקדוש ברוך הוא שרואה ואינו נראה.

נפש זו אינה ישינה בגוף, והקדוש ברוך הוא אין לפניו שינה,

דכתיב: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא(תהלים קכא, ד) ישן וגו׳.

תבוא הנפש שהיא אינה ישינה, תקלס להקדוש ברוך הוא שאין לפניו ישינה:

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

דבָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו — הנביאים נקראו מלאכים

מדרש תהלים, מזמור קג, יז · דרשת הפסוק · ״ברכו יי מלאכיו״ · ״ברכו יי מלאכיו״ — בתחתונים: הנביאים נקראו מלאכים — משה, ״ויען המלאך״, פנחס, ״מראה מלאך האלהים״

״ויוציאם ממצרים״ — כך בכתב היד; בבובר ״(ויוציאם) [ויצאנו]״, כבמסורה. ״ויען המלאך״ — זכריה ד, ה. ״אלהים״ (שופטים יג, ו) — כך בכתב היד, ובמסורה ״האלהים״; בבובר ״מלאך (יי) [האלהים]״.

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו(תהלים קג, כ).

אם בעליונים הכתוב מדבר — הרי כבר נאמר: בָּרְכוּ יְיָ כׇּל צְבָאָיו(תהלים קג, כא);

אלא אינו מדבר אלא בתחתונים.

ומניין שנקראו התחתונים מלאכים?

שנאמר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ ויוציאם מִמִּצְרָיִם(במדבר כ, טז).

וכי מלאך היה? והלא משה היה!

אלא שנקראו הנביאים מלאכים.

וכן הוא אומר: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ(זכריה ד, ה).

אמר רבי יהודה בר סימון:

וַיַּעַל מַלְאַךְ יְיָ מִן הַגִּלְגָּל(שופטים ב, א) — זה פנחס.

ורבנן אמריורבנן אמרי — וחכמים אומרים:

וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ אלהים נוֹרָא מְאֹד(שופטים יג, ו).

הוי למד שנקראו הנביאים מלאכים.

תרגום לעבריתורבנן אמרי וחכמים אומרים

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, בראשית רבה, ויקרא רבה, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוהלואוללוא
איָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ— (הוספה)
אביותרביר
בכמה וכמהוגו׳
גלקלס— (הוספה)
גשהיאשהוא
גסובלסובלת
גאני— (הוספה)
גאסבול— (הוספה)
גאינה— (הוספה)
גבגוףהגוף
גואינהונינה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§154§§

וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל־רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשָׁהּ(זכריה ד, ב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנד: אחפש את ירושלם בנרות

וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ(זכריה ד, ב)

״אחפש את ירושלם בנרות״ — הקדוש ברוך הוא מפשפש את ירושלם כבדיקת החמץ, ולעתיד מדליק בה נרות; ״יי אורי וישעי״ — נר תחילה ואחר כך אור

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, ילקוט שמעוני §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אנִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן — הנפש מגדת הכל

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ב · פתיחתא ראשונה · קיריוסים של הקדוש ברוך הוא: הנפש מגדת למלאך, והמלאך לכרוב; משל חתנו של מלך; רוחו של אדם מחפש

נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל־חַדְרֵי־בָטֶן(משלי כ, כז)

״נר אלהים נשמת אדם״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: נר יי). ״רבי תנחומא בירבי״ — בכתב היד ״ר׳ תח תנחומ׳ ביר׳״, ״תח״ מחוק; בדפוס ״רבי תנחומא בר ר׳״. ״כשם מלכי בשר ודם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״כשם (שמלכי) [שלמלכי] בשר ודם״. ״כל דבר וד[ב]ר״ — הבי״ת הוספת מאגרים. ״ובעל הכנפים״ — בכתב היד ״וב׳ הבנ׳״. ״הכית״ — בכתב היד ״הבית״ (מסומן במאגרים ״כך״). ״ותמיה״ — אחריו ״י׳״ מחוק. ״לבבי״ — בכתב היד ״לפ׳״. ״בטן״ (בסוף) — הטי״ת מסופקת.

בדפוס: ״במטמוניות בחשך בגלוי״ (תחת ״בטמונית בחשך בלילה״); ״זו הנפש שמגדת למלאך, ומלאך לכרוב, והכרוב להקב״ה; מניין? שכן הוא שלמה אומר״; ״ודיפתראות כתובות לפני הקב״ה [על] כל מה שבני אדם עושין״; ״הכית עבדיך״; ״והיה יוצא ואומר לבני פלטין: מי אמר שכך עשיתי״; ״כך האדם הזה… ונפשו מגדת הכל להקב״ה״; ״והם משיבין אותו ואומרים לו״; ״מחפש כל מה שבמטמניות״; ״עם לבבי אני אשיח ורוחי (מחפש) ומגיד להגיד להקב״ה״.

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב).

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן(משלי כ, כז).

אמר רבי אחא:

כשם מלכי בשר ודם יש קיריוסיםקיריוסים — מודיעים, מרגלי המלך המוסרים לו כל דבר — הם מודיעים למלך כל דבר ודבר;

כך יש לפני הקדוש ברוך הוא קיריוסים,

ומגידים כל דבר ודבר שאדם עושה בטמוניתבטמונית — בסתר, במטמונים, בחשך, בלילה.

ואילו הם הקיריוסים של הקדוש ברוך הוא:

זה הנפש, שמגדת למלאך,

והמלאך לכרוב,

והכרוב להקדוש ברוך הוא.

מניין? כן שלמה אומר:

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל(קהלת י, כ) ובעל הכנפים יַגֵּיד דָּבָר.

ודפתראותודפתראות — ופנקסים, ספרי רישום כתובות לפני הקדוש ברוך הוא — כל מה שבני אדם עושה.

לעתיד לבא המקום מוכיח כל אחד ואחד מעשיו, והם עומדים תמיהיםתמיהים — נדהמים, משתוממים.

משל חתנו של מלך

לאחד שהיה נשוי בתו של מלך,

והוא משכים ושואל שלומו של מלך בכל יום.

והמלך אומר לו:

כך וכך עשית בביתך,

כך וכך כעסת,

כך הכית את עבדך —

כך כל דבר ודבר.

שהיה יוצא ואומר לבני פלטיןפלטין — ארמון המלך: מי אמר למלך שכך עשיתי? מניין הוא יודע?

אמרו לו: שוטה, את בתו את נשוי, ואת אומר: מניין הוא יודע? בתו היא מגדת לו.

האדם הזה עושה כל מה שמבקש, ונפשו מגדת הכל.

והקדוש ברוך הוא דן לאדם הזה, ואומר לו: כך וכך עשית.

והוא עומד ותמיה, ואומר: מי הודיעו שעשיתי כל אילו?

והם משיבים אותו ואומרים לו:

שוטה שבעולם, בתו את נשוי, ורוחו עליך,

שנאמר: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים(בראשית ב, ז);

ואת אומר: מניין הוא יודע מה שאתה חושב בלבך?

נפשך מגדת לו כל הדברים.

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן —

מחפש כל מה שעשה בטמונניתבטמוננית — בסתר, במטמונים, ומגדת להקדוש ברוך הוא.

אמר דוד:

אֶזְכְּרָה נְגִינָותִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ(תהלים עז, ז) —

עם לבי משיח, ורוחי מחפש ומגיד להקדוש ברוך הוא:

וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי;

נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם חֹופֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן.

לכך:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתקיריוסים מודיעים, מרגלי המלך המוסרים לו כל דבר בטמונית בסתר, במטמונים ודפתראות ופנקסים, ספרי רישום תמיהים נדהמים, משתוממים פלטין ארמון המלך בטמוננית בסתר, במטמונים

בנֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ח · פתיחתא שנייה · הרשעים כמהלך באפילה והצדיקים כמהלך ונר לפניו; נר תחילה ואחר כך אור; דוד שנשאל באורים ותומים בעמק רפאים, ושאול שלא המתין

נֵר־לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי(תהלים קיט, קה)

״לרגלי״ — לפניו ״לגי״ מחוק (וכן ״לג״ בדבר אחר השלישי). ״הגיע גומץ״ — לפניו ״באבן״. ״דרך רשעים באפילה״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: כאפלה); ״יכשלו״ — לפניו מחיקה ״י..״. ״והאירה״ — בכתב היד ״והאיר׳״. ״כי קודש היא״ — כך בכתב היד (במסורה: כי קדש הוא לכם); ״יו[מת]״ — בכתב היד ״יום״. ״מות יומת הנואף״ — לפניו מחיקה ״יות״. ״דברך״ (בדבר אחר) — הכ״ף מסופקת.

״מלאכי השרת״ — לפניו מחיקה ״מלכ״. ״אמרו לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״. ״ונותנה״ — בכתב היד ״ונותנת״ (מסומן במאגרים ״כך״); בדפוס ״ונותנה״. ״קורבים״ — בכתב היד ״קורביהם״, והה״א מחוקה. ״ראש הבכאים״ — לפניו מחיקה ״הבאים הבב״. ״מנענעים״ — בכתב היד ״מנענים״ (מסומן ״כך״). ״ויחנו בעמק רפאים״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל ב ה, כב: וינטשו); ״ממול הבכאים… ויהי כשמעך את הקול בראשי הבכאים״ — לשון דברי הימים א יד, יד–טו. ״אחלצהו״ — בכתב היד ״אחלצלו״, ותוקן במאגרים. ״ויהי בשמעך״ — לפניו ״ו״ מחוק; ״הצעדה״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל ב ה, כד: צעדה); ״אז״ — מסופק. ״אלא ארבע אמות״ ו״ואם אין אנו פושטים יד בהם אנו מתים״ — נוספו בגליון; ״אם״ — מסופק. ״ויעש דוד כאשר צוה אלהים״ — כך בכתב היד (במסורה, דברי הימים א יד, טז: כאשר צוהו האלהים). ״להינצל״ — בכתב היד ״להינ׳־צ׳״. ״שה[א]יר״ — האל״ף הוספת מאגרים.

בדפוס: ״נר (לרגלי) [לעיני] דבריך כך היה צריך לומר… ואינו אומר כן אלא נר לרגלי דבריך, ולמה״ — שאינו בכתב היד; ״הגיע לגומץ ונפל בה״; ״מיסר הימנו שלא יפול בה״; ״הדא היא נר לרגלי דבריך ואור וגו׳״; ״כשהלך לעמק רפאים״; ״והניח את האורים ואת התומים״; ״ודוד עליו הפלשתים התחיל שאול״; ״אמר רבי ברכיה בי רבי״; ״אמר להם: אם פושטים אנו יד [בהם]״; ״אמר להם: אני ואתם נתלה עינינו בהקב״ה״; ״מי גרם לדוד להינצל הוא וישראל? הדיבר שהאיר להם״.

דבר אחר:

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ(תהלים קיט, קה).

למה הרשעים דומים? לאדם המהלך באפילה:

הגיע באבן — ונכשל בה;

הגיע גומץגומץ — גומה, בור — ונפל בה.

היא שכתב:

דֶּרֶךְ רְשָׁעִים באפילה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ(משלי ד, יט).

אבל הצדיקים דומין לאדם מהלך ונר לפניו:

הגיע לגומץ — מסיר עצמו שלא יפול;

הגיע לאבן — משמר עצמו שלא יכשל.

כך אמר דוד:

באתי לחלל את השבת — והאירה לי את התורה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹודֶשׁ היא מְחַלְלֶיהָ מוֹת(שמות לא, יד) יומת;

באתי לנאוף — האירה לי התורה:

מוֹת יוּמַת הַנֹּואֵף וְהַנֹּואָפֶת(ויקרא כ, י).

למה? שהתורה נר לפניי:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ.

דבר אחר:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר.

ואם נֵר — למה אוֹר?

ואם אוֹר — למה נֵר?

אמר דוד:

כשאני מתחיל בדברי תורה — כמעט אני מתחיל בהם;

וכשאני נכנס לתוכה — שערים הרבה נפתחים לי.

הוי לכך אומר נֵר תחילה, ואחרכך אומר נֵר לְרַגְלִי, וְאוֹר.

דוד בעמק רפאים

דבר אחר:

נֵר לְרַגְלִי, וְאוֹר.

אימתי אמר דוד הפסוק הזה? כשהיה לעמק רפאים.

אף על פי שלא היה הולך למלחמה עד שהיה נשאל באורים ותומים.

בשעה שהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגיםמקטרגים — מלמדים חובה, מתלוננים לפני הקדוש ברוך הוא.

אמרו לו: למה את נוטל את המלכות ונותנה לדוד?

אמר להם: אומר לכם מה בין שאול לדוד.

שאול עומד ונשאל באורים ותומים, והפלשתים באין עליו —

והניח אורים ותומים שהיה עומד ונשאל בהם, וברח.

לא עשה אלא זמן אחד היה עומד ונשאל באורים ותומים,

באו הפלשתים עליו,

אמר לכהן: אֱסֹף(שמואל א יד, יט) את ידיך,

כמה שכתב: וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וגו׳ —

ולא המתין עד שיגמור.

ודוד, כיון שבאו הפלשתים עליו, התחיל שאול.

באותה שעה היה עומד בעמק רפאים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תעלה, אלא מאחריהם;

ואין לך רשות לפשוט יד בהם — אפילו קורבים לך — עד שתראה ראש הבכאיםהבכאים — עצי הבכא (מין אילן) מנענעים,

כמה שכתב: וַיֹּוסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים ויחנו בְּעֵמֶק רְפָאִים(שמואל ב ה, כב),

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ וַיֹּאמֶר(שמואל ב ה, כג) לו וגו׳ מִמּוּל הַבְּכָאִים(דברי הימים א יד, יד),

וִיהִי כְּשׇׁמְעֲךָ אֶת הקול בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים(דברי הימים א יד, טו).

ולמה נתן לו סימן להראות מראשיהם, ולא מאחריהם?

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:

שכולהם מלאים קוצים מראשיהם;

כלומר: הואיל שאתם בצרה — אף אני עמכם:

יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה(תהלים צא, טו) אחלצהו וַאֲכַבְּדֵהוּ.

וִיהִי בשׇׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הצעדה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ(שמואל ב ה, כד).

מהו אָז תֶּחֱרָץ? דבר חתוךדבר חתוך — דבר פסוק וגזור,

כמה שכתב: אִם חֲרוּצִים יָמָיו וגומר(איוב יד, ה).

כיון שיצא — היו הפלשתים קרובים ובאין, וישראל רואין אותם,

שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות.

אמרו לו ישראל: דוד, מה אנו עומדין?

אמר להם: מצוה מן האלהים שלא לפשוט יד בהם עד שאראה ראשי האילנות מנענעים.

אמר להם:

אם פושטים יד — אנו מתים;

ואם אין אנו פושטים יד בהם — אנו מתים;

מוטב לנו למות צדיקים, ולא נמות רשעים.

אמר להם: אנו נתלה עינינו בהקדוש ברוך הוא.

מיד כשתלו את עיניהם — נענעו האילנות, ומיד פשטו יד,

כמה שנאמר: וַיַּעַשׂ דָּוִד כַּאֲשֶׁר(דברי הימים א יד, טז) צוה אלהים וגו׳.

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: ראו מה בין דוד לשאול.

ומי גרם לדוד להינצל הוא וישראל? הדיבור שהאיר להם:

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ.

תרגום לעבריתגומץ גומה, בור מקטרגים מלמדים חובה, מתלוננים הבכאים עצי הבכא (מין אילן) דבר חתוך דבר פסוק וגזור

חלק ב

דברי האמוראים

גבנרות — כבדיקת החמץ

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ג · דרשת הפסוק · ״בנרות״ · כשם שמפשפשים את החמץ לאור הנר, כך הקדוש ברוך הוא מפשפש את ירושלם

״דבר אחר: והיה בעת ההיא, בנרות אתה״ — נוספו בגליון כתב היד. ״ומפשפש״ — לפניו מחיקה ״ופש״. ״ולעקור״ — לפניו מחיקה ״ולפקוד״.

בדפוס: ״לבער משם עבודה זרה ולעקר יצה״ר; לכך נאמר אחפש ירושלים בנרות״.

דבר אחר:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב) —

בנרות אתה מחפש, ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה;

שאינם מבערים את החמץ בפסח לא לאור הלבנה ולא לאור החמה,

אלא מדליק נרות ומפשפשומפשפש — ובודק, מחפש היטב את החמץ בפסח.

כך עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות:

אינו מפשפש את ירושלם אלא בנרות,

לבער משם עבודות זרות, ולעקור יצר הרע.

לכך נאמר: בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּירוֹת.

תרגום לעבריתומפשפש ובודק, מחפש היטב

דאימתי — משאעשה מה שכתב למעלן

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ד · דרשת הפסוק · ״בעת ההיא״ · ארבעה מקומות שעשו בהם האומות — עכו, לוד, ציפורי וטבריא — ואחר כך אחפש את ירושלם

״אמרו לו ישראל״ — בכתב היד ״אמ׳ לו ישר׳״. ״והיה בעת ההיא קול צעקה״ — כך בכתב היד (במסורה, צפניה א, י: והיה ביום ההוא נאם יי קול צעקה). ״הלילו״ — כך בכתב היד (במסורה: הילילו). ״כמכתש״ — בכתב היד ״במכתש״ (מסומן במאגרים ״כך״).

בדפוס: ״(ד״א והיה ביום) אמרו לו ישראל״ — ושם המשך הסימן שלפניו; ״(מה שעשה) [משאעשה] מה שכתב למעלה״; ״זו לוד שהיתה משנה לירושלים״; ״זו טבריה שעמוקה כמכתשת״; ״עשיתי את הדין בארבע מקומות הללו מה שעשו בהם עכו״ם״.

דבר אחר:

בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אימתי את עושה כך?

אמר להם: משאעשה מה שכתב למעלן.

ומה כתיב למעלן?

וְהָיָה בעת ההיא קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים(צפניה א, י) — זו עכו, שהיא נתונה בחיקם של דגים;

וִילָלָה מִן הַמִּשְׁנֶה — זה לוד, שהיא משנה לירושלם;

וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת — זה ציפורי, שנתונה בגבעות;

הֵלִילוּ יֹושְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ(צפניה א, יא) — זו היא טבריא, שעמוקה כמכתש הזה.

אמר הקדוש ברוך הוא: עשיתי הדין בארבעה מקומות הללו, מה שעשו בהם אומות העולם;

באותה שעה — אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

ה״אחפש״ — לחירות

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ה · דרשת הפסוק · ״אחפש את ירושלם״ · אל תקרי ״אחפש״ אלא לשון חופש: עין העבד, ועבד עברי שיוצא בשביעית

״כדין״ — בדפוס ״בדין״. ״או את עין אמתו״ — לפניו מחיקה ״אד״. ״כי נסך יי עליהם… את עיניהם״ — כך בכתב היד (במסורה, ישעיה כט, י: כי נסך עליכם יי… את עיניכם). ״אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי: אחפש את ירושלים״ — נוסף בגליון כתב היד. ״לחפש״ — בדפוס ״לחפשי״. ״ובשביעית״ — כך בכתב היד ובדפוס (במסורה: ובשבעת).

בדפוס: ״לא תהא קורא סמ״ך אלא שי״ן״; ״אני הכיתי את שתי עיניהם של בניי״; ״הוי אומר אחפש את ירושלים״; ואין בו ״בשש — מצרים אשור ובבל מדי יון אדום… מיכן ואילך ובשביעית יצא לחפשי חנם״.

דבר אחר:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם(צפניה א, יב).

אמר רבי אחא:

לא תהא קורא סמך, אלא שין: אחפש את ירושלם בנרות.

אמר הקדוש ברוך הוא: מוציא אני אותה לחירות,

כשם שהכתבתי בתורה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ(שמות כא, כו).

אני היכיתי שתי עיניהם של בני,

שנאמר: כִּי נָסַךְ יי עליהם רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עיניהם(ישעיה כט, י) —

אינו כדין שיצאו לחירות?

הוי: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַים — מוציא אני אותה לחפש.

למה? הכתבתי בתורה: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד ובשביעית יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם(שמות כא, ב).

בשש — מצרים, אשור, ובבל, מדי, יון, אדום — הרי שש;

מיכן ואילך: ובשביעית יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם.

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

ווּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם — לא יהיה אור יקרות וקפאון

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ז · דרשת הפסוק · ״ופקדתי על האנשים הקפאים״ · לא יום לרשעים ולא לילה לצדיקים — ולעת ערב יהיה אור

״והיה בעת ההיא״ — אחריו ״אחפש את ירושלם״, ואחריו ״דבר אחר״ שני. ״והיה ביום אחד״ — כך בכתב היד (במסורה: והיה יום אחד). ״לא יום״ — אחריו ״יום״. ״יהיה״ (לעת ערב) — היו״ד וההא מסופקות.

בדפוס: ״ופקדתי עליה האנשים הקופאים על שומריהן״; ״לא יום לרשעים ולא לילה לצדיקים״; ובסופו ״יי אורי וישעי ממי אירא יי מעוז חיי ממי אפחד״.

דבר אחר:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא(צפניה א, יב).

דבר אחר:

וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּופְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם.

זה שאמר הכתוב:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹןוקפאון — וקפוא, חשוך (אור קר ועכור)(זכריה יד, ו).

אלא מה?

וְהָיָה ביום אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיְיָ לֹא יוֹם(זכריה יד, ז) — לרשעים;

וְלֹא לָיְלָה — לצדיקים.

אלא מה?

וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר.

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

תרגום לעבריתוקפאון וקפוא, חשוך (אור קר ועכור)

זלְדָוִד יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא — כנגד מי אמרו דוד

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ט · דרשת הפסוק · ״יי אורי וישעי״ · מצרים, הגלות, הים או גדוד עמלק בצקלג; ״כי אתה תאיר נרי״; בטחון במלחמה

״כנגד גדוד עמלק״ — בכתב היד ״גדור״ (מסומן במאגרים ״כך״), ואחרי ״אמר״ מחיקה ״א״. ״ועמלק פשטו״ — כך בכתב היד (במסורה: ועמלקי). ״וישבו כל העם אשר בה״ — כך בכתב היד (במסורה, שמואל א ל, ב: וישבו את הנשים אשר בה). ״ויבא דוד אל צקלג״ — כך בכתב היד (במסורה, ל, ג: ויבא דוד ואנשיו אל העיר; ״ויבא דוד אל צקלג״ — שם ל, כו). ״ושתי נשיו נשבו״ — במסורה ״ושתי נשי דוד נשבו״. ״הארדוף״ — במסורה ״לאמר ארדף״. ״ויורידהו״ — בכתב היד ״ויודיהו״ (מסומן ״כך״); ״אחרי הגדוד הזה״ — בכתב היד ״הגדול״, ותוקן במאגרים. ״מהנשף עד הערב״ — במסורה ״ועד הערב״. ״בשרי״ — בכתב היד ״כש׳״ (הכ״ף מסומנת ״כך״). ״מגיני״ — במסורה ״מגני״.

בדפוס: ״ר׳ שמואל בר נחמן אמר: כנגד גליות אמרו״; ״ורבותינו אמרו [כנגד ראש השנה ויום הכפורים]״ (תחת ״כנגד קריעת ים סוף״); ״עד למחרת הרי שני ימים״; ״אלו נשיו שהציל, כמ״ש ודבק באשתו והיו לבשר אחד״; ״כל מלחמה שתעמוד עלינו״; ״שאתה מציל אותנו״; ובסופו ״אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח״.

דבר אחר:

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי(תהלים כז, א).

כנגד מי אמרו דוד?

רבי אלעזר בן פדת: כנגד מלחמת מצרים אמרו;

ורבי שמואל בן נחמן אמר: כנגד גלות אמרו;

ורבותינו אמרו: כנגד קריעת ים סוף;

ורבי יהושע בן לוי אמר: כנגד גדוד עמלק אמרו,

כמה שכתוב:

וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִיקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ועמלק פָשְׁטוּפשטו — פשטו — פשטו לשלול, פלשו(שמואל א ל, א),

וַיִּשְׁבּוּ כל העם אֲשֶׁר בָּהּ וגו׳(שמואל א ל, ב),

וַיָּבֹא דָוִד(שמואל א ל, ג) אל צקלג,

וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וגו׳(שמואל א ל, ד),

וּשְׁתֵּי נשיו נִשְׁבּוּ(שמואל א ל, ה),

וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד(שמואל א ל, ו),

וַיֹּאמֶר דָּוִד(שמואל א ל, ז),

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ הארדוף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה(שמואל א ל, ח),

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי(שמואל א ל, יא),

ויורידהו אחרי הגדוד הזה וְהִנֵּה נְטֻושִׁים(שמואל א ל, טז),

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב(שמואל א ל, יז).

עד למחרת — אין כן, אלא עד לְמׇחֳרָתָם.

מהו עד לְמׇחֳרָתָם? שהיה מכה בהם שלשה ימים.

מנין?

וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף עד הָעֶרֶב — הרי אחד;

עד לְמׇחֳרָתָם — הרי שנים.

לְדָוִד יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי.

יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי:

כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי(תהלים יח, כט),

כִּי בְךָ אָרֻוץ גְּדוּד(תהלים יח, ל);

וְיִשְׁעִי — מָגִינִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי(תהלים יח, ג);

מִמִּי אִירָא — כִּי בְךָ אָרֻוץ גְּדוּד.

בִּקְרֹוב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹול אֶת(תהלים כז, ב) בשרי —

אילו נשיו שהציל,

כמה שכתב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד(בראשית ב, כד).

אמרו לו ישראל: רבנו של עולם,

כל מלחמה שתעמדו עלינו — אין אנו מתיראים הימנה.

למה? שעליך אנו בטוחים, שאתה מצילנו,

כמה שכתב: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא ירָא לִבִּי(תהלים כז, ג).

תרגום לעבריתפשטו פשטו — פשטו לשלול, פלשו

חלק ג

מדרשים מאוחרים

חנרות של שבת ונרות של ציון

ילקוט שמעוני, בהעלותך, רמז תשיט · מאוחר — מקורו לא נמצא · אף לעתיד מדליק הקדוש ברוך הוא נרות בירושלם; אם שמרתם נרות של שבת — אראה לכם נרות של ציון; ישראל באור הצדקה והאומות לאורם

תחילתו (״אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה אף על פי שהיה במשכן אורה… אחפש את ירושלים בנרות״) — ממדרש ילמדנו, בקונדריס אחרון שבאוצר מדרשים (נג), בפרשה קלב (בהעלתך את הנרת), ח; שם ״הנרות הללו היו דולקין לתוכו״, ובלי ״קומי אורי כי בא אורך״. ההמשך, מ״וכתיב: כי נר מצוה ותורה אור״, לא נמצא במקור קדום.

אמר הקדוש ברוך הוא:

בעולם הזה, אף על פי שהיה במשכן אורה — לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו;

אף לעתיד לבא, אף על פי שאני ממלא ירושלים מכבודי,

שנאמר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וגו׳(ישעיה ס, א) —

אני מדליק לתוכה נרות,

שנאמר: וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת ירושלים בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב),

וכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

נרות של בשר ודם — של חרס או של נחשת, הכל לפי כבודו של אדם;

וכבוד השבת — נרותיה הן כבודה.

אם שמרתם נרות של שבת — אני מראה לכם נרות של ציון,

שנאמר: וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת ירושלים בַּנֵּרוֹת.

ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה, אלא בכבודי אני מאיר לכם,

שנאמר: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם ולנוגה הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְיָ לְאוֹר עוֹלָם(ישעיה ס, יט).

האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם,

שנאמר: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ(ישעיה ס, ג).

ואי זה אור הקדוש ברוך הוא מאיר לישראל?

באור הצדקה,

שנאמר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה(מלאכי ג, כ).

וכל כך למה? בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת.

תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקדוש ברוך הוא:

שאף על פי שאין הקדוש ברוך הוא צריך לאורה — הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן,

הדא הוא דכתיב:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו(במדבר ח, ב) בהעלותך את הנרות.

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, ילקוט שמעוני. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אב— (הוספה)
אובעל הכנפיםוב׳ הבנ׳
אהכיתהבית
אלבבילפ׳
במת— (הוספה)
בונותנהונותנת
במנענעיםמנענים
באחלצהואחלצלו
בא— (הוספה)
דכמכתשבמכתש
זגדודגדור
זויורידהוויודיהו
זהגדודהגדול
זבשריכש׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
§§155§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנה: ראיתי והנה מנורת זהב כלה

רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ(זכריה ד, ב)

״ראיתי והנה מנורת זהב כלה״ — לעתיד לבוא הממזרים העשוקים כשרים; ״וגלה על ראשה״ — גולה וגאולה; המנורה כנסת ישראל, ״כלך יפה רעיתי״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, קהלת רבה, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁוקִים — מנורת זהב לעתיד לבוא

ויקרא רבה, פרשה לב, ח · חתימה · הממזרים העשוקים, והקדוש ברוך הוא המנחמם לעתיד לבוא

״בממזרים״ — בכתב היד ״במזזרים״; ״עניין״ — בכתב היד ״עציין״; ״עליביא״ — בכתב היד ״עביריא״ (תוקנו במאגרים). ״וזה״ — הו״ו הושלמה במאגרים. ״ואין להם מנחם אלא״ — בגליון. ״ושבתי ואראה״ — ״אני״ חסר בכתב היד.

נוסח אחר: קהלת רבה ד, א (להלן, ב) — ״דניאל חייטא פתר קריה: אלו בני ממזרין עצמן״, ושם ״אמר רבי יהודה: אפילו הממזר בא לעולם הבא״, ובלי דברי הסנהדרין.

״עלה הפורץ״ — בכתב היד ״ועלה״ (מסומן ״כך״); תוקן כבמסורה ובמרגליות. ״וגולה״ — הה״א מסופקת; ״מאן דאמר״ — המ״ם מסופקת. במרגליות: ״שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן״, ״אולוכרוסון״ (תחת ״אילו כריסין״), ״גואלה״ (תחת ״גאולה״). אחרי הפסקה במרגליות: ״סליק פרשתא״.

והנה דמעת העשוקים

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁוקִים(קהלת ד, א).

חנינא חייטאחייטא — החייט פתר קרייה בממזרים:

וְשַׁבְתִּי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁוקִים — אילו הממזרים.

וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁוקִים — עניין אימותיהן שלאילו עברו עבירה,

ואילין עליביא מרחקין להוןואילין עליביא מרחקין להון — ואלו, העלובים — מרחיקים אותם.

אביו שלזה בא על ערוה — זה מה עשה? וזה מה איכפת לו?

וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם — אלא וּמִיַּד עֹושְׁקֵיהֶם כֹּוחַ —

זה סנהדרין גדולה שלישראל, שהיא בכוח התורה באה,

על שם: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְיָ(דברים כג, ג).

עלי לנחמן — מנורת זהב

וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם —

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמן.

לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת;

אבל לעתיד לבוא, אמר זכריה: אנא חמיתיה אילו כריסין דדהב נקיאנא חמיתיה אילו כריסין דדהב נקי — אני ראיתיה כולה זהב, של זהב טהור:

וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹואֶה וָאֹומַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּולָּהּ וְגֻולָּהּ עַל רֹאשָׁהּ(זכריה ד, ב).

גולה וגאולה

מהו וְגֻולָּהּ עַל רֹאשָׁהּ?

תרין אמוריין.

חד אמר: גולה;

וחד אמר: גאולה.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאמר גולה — גלו ישראל לבבל, וגלתה שכינה עימהם,

כמה דאת אמר: לְמַעַנְכֶם שִׁולַּחְתִּי בָבֶלָה(ישעיה מג, יד).

מאן דאמר גאולה — פירוקאפירוקא — גאולה, פדות:

גֹּואֲלֵינוּ יְיָ צְבָאוֹת וגו׳(ישעיה מז, ד);

עָלָה הַפֹּורֵץ וגו׳(מיכה ב, יג).

תרגום לעבריתחייטא החייט ואילין עליביא מרחקין להון ואלו, העלובים — מרחיקים אותם אנא חמיתיה אילו כריסין דדהב נקי אני ראיתיה כולה זהב, של זהב טהור מאן דאמר מי שאמר פירוקא גאולה, פדות

באלו בני ממזרין

קהלת רבה, פרשה ד, א · דרשת הפסוק · ״ושבתי אני ואראה את כל העשקים… והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם״ · נוסח אחר · דניאל חייטא: העשוקים הם בני הממזרים, ולעתיד לבא — ״מנורת זהב כלה״; גולה וגאולה

מן הסעיף ״ושבתי אני ואראה״ (קהלת רבה ד, א), פתרונו של דניאל חייטא, האחרון שבו; לפניו פתרוני רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין (הקטנים הנגנזין בעון אבותם), רבי חנינא (הרוגי מלכות), רבי בנימן בר לוי (חניפי תורה) ורבנין (אומות העולם) — על הפסוק, לא על המנורה.

נוסח אחר לויקרא רבה לב, ח (לעיל, א): שם ״חנינא חייטא פתר קרייה בממזרים״, ״זה סנהדרין גדולה שלישראל״, ״אנא חמיתיה אילו כריסין דדהב נקי״.

״זה מה חטא וזה מה אכפת לו״ — הסופר כתב ״זה מזה… וזה ומה״ ומחק, ו״מה״ בגליון. בדפוס: ״ר׳ יהודה בן פזי״ (כאן ״רבי יהודה״), ״אנא חמיתה אילו כורסין״ (כאן ״אולוכרוסון״), ״גולה שבבבל״ (כאן ״גולה שגלו לבבל״). המדרש קורא ״גואלינו יי צבאות״ (במסורה: גאלנו).

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כׇּל הָעֲשֻׁוקִים(קהלת ד, א).

דניאל חייטאחייטא — החייט פתר קריה:

אלו בני ממזרין עצמן.

ואי זה? זה הבא על הערוה והולידו —

זה מה חטא, וזה מה אכפת לו?

אמר רבי יהודה:

אפילו הממזר בא לעולם הבא, דכתיב: דִּמְעַת הָעֲשֻׁוקִים.

אמר הקדוש ברוך הוא: לפי שבעולם הזה הן פסולות —

אבל לעתיד לבא, אמר זכריה: אנא חמיתיה אולוכרוסוןאנא חמיתיה אולוכרוסון — אני ראיתיה כולה זהב, דכתיב:

רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ(זכריה ד, ב).

תרין אמוראין: חד אמר גולה, וחד אמר גואלה.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאמר גולה — גולה שגלו לבבל, וגלת שכינה עמהן.

ומאן דאמר גואלה — היא פרוקההיא פרוקה — היא הגאולה, הפדות, דכתיב:

גֹּואֲלֵינוּ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ(ישעיה מז, ד),

וכתיב: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג).

תרגום לעבריתחייטא החייט אנא חמיתיה אולוכרוסון אני ראיתיה כולה זהב מאן דאמר מי שאמר היא פרוקה היא הגאולה, הפדות

ג״בנרות״ — המנורה שהראה לזכריה ולמשה

פסיקתא רבתי, פסקא ח, ו · דרשת הפסוק · ״בנרות״ · לא כמה שאתם סבורים: מנורת זהב — כנסת ישראל; קנה, גביעים, כפתורים ופרחים; שבעה ושבעה; שני הזיתים

״והיכן היא הבטחת הנביאים שהבטיחונו״ — הו״ו מסופקת. ״לאור עולם״ — בכתב היד ״לאור׳ עולם״, הרי״ש מסומנת במאגרים ״כך״; נכתב כלשון הפסוק שלפניו. ״ויאיר לך״ — כך בכתב היד, בלא ״לא״ (במסורה, ישעיה ס, יט: ולנגה הירח לא יאיר לך). ״אמר להם הקדוש ברוך הוא״ — ״להם״ כפול, והסופר מחק. ״מנורה זהב״ — כך בכתב היד (במסורה: מנרת זהב). ״זו כנסת ישראל: כלך יפה רעייתי״ — נוסף בגליון. ״ועשית״ — כפול, והסופר מחק. ״גביעיה כפתוריה״ — ביניהם מחיקה ״פ״. ״תלמידים״ — בכתב היד ״תמיד׳״ (מסומן במאגרים ״כך״), ולפניו מחיקה ״תלר״; בדפוס ״התלמידים״. ״יריכיה״ — כך בכתב היד (במסורה: ירכה).

״ויי בראשם״ — לפניו ״ברא׳״ מחוק, ו״בר״ מחוק. ״שבעה [נרותיה] עליה״ — בכתב היד ״שבעה עליה״, ומאגרים סימנו חסר; הושלם כנוסח הדפוס. ״משמרים״ — הסופר כתב ״מי׳״, מחק, ובגליון ״משמרי׳״. ״שבעה ושבעה מוצקות״ — ביניהם ״נרות״ ו״ימים ושבע׳״ שהסופר מחק; ״ימים״ אחרי ״שבעה״ השני מחוק; ״כנגד שבעת ימי בראשית, עמודיה שבעה״ כפול, והסופר מחק. ״ושבעה שהם שבעה״ — ביניהם מחיקה ״שנ״. ״ועשרים ואחד״ — בכתב היד ״ועשרי׳״, אחריו ״ונ״ ו״ועשרים״ שהסופר מחק, ובגליון ״ואחד״.

בדפוס: ״אמר להם הקב״ה: למה שאתם סבורים אינו כך״; ״וקנה [זה אב בית דין, גביעיה אלו החכמים, כפתריה] אלו התלמידים״ — בדפוס בתוספת סוגריים; ״שבעה כנגד שבעה האבות: אברהם יצחק ויעקב קהת עמרם משה ואהרן״ (בלא לוי); ״שמיטות ויובלות״; ״אילו שני המשיחים, אחד משוח מלחמה ואחד משוח למלך על ישראל״; ״שלא תהא מעוטה בפניהם״.

״כתיב: בן אדם היו לי בית ישראל לסיג כולם — אמר זכריה: אנא חמיתה כולה אילו כרוסון… כלך יפה רעיתי ומום אין בך״ (שיר השירים רבה ד) — בפרשה עג: פתיחתא: כלך יפה רעיתי ומום אין בך.

דבר אחר:

אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת(צפניה א, יב).

אמרו לו ישראל: רבון העולמים,

הרי כל הפרוקופיהפרוקופי — ההצלחה, התקווה לגדולה שלנו מאֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת?

והיכן היא הבטחת הנביאים שהבטיחונו:

לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹוגַהּ הַיָּרֵחַ יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְיָ לְאוֹר עוֹלָם(ישעיה ס, יט),

וכן: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח(ישעיה ס, א) —

ואת אומר — לאור עולם — אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת?

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

לא מה שאתם סבורין, אלא כשם שהראתי לזכריה,

כמה שכתב: וְהִנֵּה מנורה זָהָב כֻּולָּהּ(זכריה ד, ב) —

זו כנסת ישראל: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי(שיר השירים ד, ז).

המנורה שהראה למשה

וכך הראה למשה: וְעָשִׂיתָ מנורה זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא) — זו כנסת ישראל.

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה, יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.

מהו כך?

אלא:

יריכיה — זה הנשיא;

וְקָנָהּ — אב בית דין;

גְּבִיעֶיהָ — אילו החכמים;

כַּפְתֹּורֶיהָ — אילו תלמידים;

וּפְרָחֶיהָ — אילו הם התינוקות הלמדים בבית הספר.

מִמֶּנָּה יִהְיוּ —

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי.

רָאִיתִי וְהִנֵּה מנורה זָהָב כֻּולָּהּ וגו׳ עַל רֹאשָׁהּ —

לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶילָה(ישעיה מג, יד).

שבעה ושבעה מוצקות

דבר אחר:

וְגֻולָּהּ עַל רֹאשָׁהּ —

וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).

שִׁבְעָה נרותיה עָלֶיהָ —

היא זכות השבת שישראל משמרים, אחד לשבעה ימים.

שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹתמוצקות — צינורות שבהם השמן יוצק לנרות.

שִׁבְעָה — כנגד ימי בראשית,

שנאמר: חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה(משלי ט, א).

וְשִׁבְעָה — כנגד שבעת האבות:

אברהם, יצחק, ויעקב, לוי, וקהת, עמרם, משה.

דבר אחר:

שִׁבְעָה נֵרֹותֶיהָ — כנגד שבעת מצות האמורות בתורה:

תרומות,

ומעשרות,

שמיטים,

ויובלות,

והמילה,

וכיבוד אב ואם,

ותלמוד תורה כנגד כולן.

הרי שלש פעמים יש כאן:

שִׁבְעָה נֵרֹותֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת — הרי עשרים ואחד;

ושבעה שהם שבעה — הרי ארבעים ותשעה;

ועשרים ואחד — כנגד שבעים הזקנים.

וּשְׁנַיִם זֵתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג) — אילו שני המשוחיםהמשוחים — המשוחים בשמן המשחה:

אחד משוח מלחמה,

ואחד משוח מלך על ישראל.

אמר הקדוש ברוך הוא: שלא תהא מעוטה בפניכם —

הרי בדברים הללו אני מחפש את ירושלם:

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת.

תרגום לעבריתהפרוקופי ההצלחה, התקווה לגדולה מוצקות צינורות שבהם השמן יוצק לנרות המשוחים המשוחים בשמן המשחה

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, קהלת רבה, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבממזריםבמזזרים
אענייןעציין
אעליביאעביריא
או— (הוספה)
אעלהועלה
גתלמידיםתמיד׳
גנרותיה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§156§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנו: שבע שמחות את פניך

וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ(זכריה ד, ב)

שבע כתות של צדיקים, ופניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים ולמנורת בית המקדש — ״ושנים זיתים עליה״; והחביבה — שעל ימינו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, ויקרא רבה, מדרש תהלים, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְהִנְּכֶם הַיּוֹם — שבע שמחות

ספרי דברים, פסקא י · דרשת הפסוק · ״והנכם היום״ · דרשת רבי שמעון בן יוחי · פני הצדיקים לעתיד לבוא דומים לחמה, ללבנה, לרקיע, לכוכבים, לברקים, לשושנים ולמנורה

לפני ״בן יוחיי״ ״ר׳״ כפול שנמחק בידי הסופר. ״לרקיע״ — היו״ד הושלמה במאגרים.

לחמה וללבנה בכתב היד פסוק אחד (שיר השירים ו, י); בפינקלשטיין לחמה ״ואהביו כצאת השמש בגבורתו״ (שופטים ה, לא), וללבנה ״יפה כלבנה״.

״הגולה״ (זכריה ד, ג) — בכתב היד ״הגו׳״, ונפתח כפסוק (במסורה ״הגלה״).

נוסח אחר: מדרש תנאים לדברים א, י (להלן, ב) — בשם רבי שמעון בן מנסיא, ושם גם שבע כתות של צדיקים בגן עדן ״זו למעלה מזו״. בויקרא רבה ל, ב ובפסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ב (להלן, ג) — על ״שבע שמחות את פניך״ (תהלים טז, יא), ולמנורה ״ראיתי והנה מנורת זהב כלה״.

רבי שמעון בן יוחיי אומר:

לשבע שמחות פניהן שלצדיקים דומין לעתיד לבוא:

לחמה, ללבנה, לרקיע ולכוכבים, ולברקים, לשושנים ולמנורת בית המקדש.

לחמה וללבנה מנין? שנאמר: יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה(שיר השירים ו, י).

לרקיע — וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).

לכוכבים — וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים וגו׳.

לברקים — כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ וגו׳(נחום ב, ה).

לששנים — לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים וגו׳(תהלים מה, א).

למנורת בית המקדש — שנאמר: וּשְׁנַיִם זֵתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּולָּה(זכריה ד, ג).

בשבע כתות של צדיקים בגן עדן

מדרש תנאים לדברים א, י · דרשת הפסוק · ״והנכם היום ככוכבי השמים לרב״ · נוסח אחר · שבע כתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו; פניהם לעתיד לבוא — לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים ולמנורה; ברכת משה, בלעם והושע

מן הפסקה על דברים א, ט–י; לפניו ״לא אוכל לבדי שאת אתכם״ — משה ושלמה שלא יכלו לדון את ישראל (על פסוק ט), ענין אחר.

נוסח אחר לספרי דברים י (לעיל, א): שם בשם רבי שמעון בן יוחי, ובלי שבע הכתות שבגן עדן ו״ככוכבי השמים״; לחמה ״ואהביו כצאת השמש בגבורתו״ (שופטים ה, לא), כנוסח פינקלשטיין. ״מי ישכון (באהלי) [בהר] קדשיך״ — תיקון המהדיר.

וְהִנְּכֶם הַיּוֹם(דברים א, י) — הרי אתם קיימים כיום.

מכאן אמרו:

שבע כתות של צדיקים בגן עדן, זו למעלה מזו:

הראשונה — אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ(תהלים קמ, יד);

השניה — אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ(תהלים פד, ה);

השלישית — אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּון חֲצֵרֶיךָ(תהלים סה, ה);

הרביעית — יְיָ מִי יָגוּר בְּאׇהֳלֶיךָ(תהלים טו, א);

החמישית — מִי יִשְׁכֹּון בהר קׇדְשֶׁיךָ;

הששית — מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ(תהלים כד, ג);

השביעית — וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ.

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב —

רבי שמעון בן מנסיא אומר:

שבע כתות של צדיקים עתידין להקביל פני השכינה לעתיד לבוא,

ויהיו פניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, למנורה שעומדת בבית המקדש.

לחמה מניין? שנאמר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).

ללבנה מניין? יָפָה כַלְּבָנָה(שיר השירים ו, י).

לרקיע מניין? וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).

לברקים מניין? מראיהם כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה).

לכוכבים מניין? וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים.

לשושנים מניין? לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א).

למנורה מניין? וּשְׁנַיִם זֵתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג).

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם —

משה, שהיה אוהב לישראל ביותר — בירכן כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם;

בלעם, שהיה שונא לעצמו — בירכן כעפר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב(במדבר כג, י);

הושע, בינוני — בירכן כחול: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם(הושע ב, א).

חלק ב

דברי האמוראים

גשֹׂובַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ — שבע כתות של צדיקים

ויקרא רבה, פרשה ל, ב · פתיחתא שנייה · נוסח אחר · שבע כתות של צדיקים מקבלות פני שכינה, ופניהן דומות לחמה, ללבנה ולמנורת בית המקדש; והכת החביבה — שבאה מכח תורה, או הסופרים ומלמדי התינוקות

מן הפתיחתא ״תודיעני ארח חיים״ (ויקרא רבה ל, ב), ה״דבר אחר״ על ״שובע שמחות… נעימות בימינך נצח״; לפניו דוד המבקש חיים, ואחריו ״דבר אחר: תודיעני ארח חיים — מדבר בישראל״ (שבע מצות שבחג).

״יזהירו״ — בכתב היד ״ישכילו״, מסומן ״כך״. ״מראיהן״ — בכתב היד ״מראיהם״, מסומן ״כך״. ״ומעשים טובים״ — בכתב היד ״מובים״, ותוקן במאגרים. ״חד אמר״ — בגליון. ״שהם מקבלים פני שכינה״ — במרגליות ״שעתידים להקביל״. ״ולשושנים״ — מזמור מה (וכן במרגליות).

מקבילה כמעט מלה במלה: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ב — ״שבע שמחות את פניך — אל תהי קורא כן, אלא שֶׁבַע שמחות״; ״והמשכלים יזהרו״, ״מראיהן כלפידם״; לשושנים ״למנצח על שושנים לדוד״ (תהלים סט, א); ״ואמר ראיתי… וגו׳״; ואין שם ״שנאמר: מימינו אש דת למו״ ו״שויתי יי לנגדי תמיד כי מימיני״. נוסח אחר: ספרי דברים י (לעיל, א), על ״והנכם היום״; מדרש תהלים טז, יב (להלן, ד) — ושם למנורה ״ושנים זיתים עליה… אחד מימין הגולה״ (זכריה ד, ג), והחביבה — שעל ימינו; מדרש הלל (להלן, ה).

שבע כתות של צדיקים

דבר אחר:

שֹׂובַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ(תהלים טז, יא) — אל תהי קורא ״שובע״ אלא ״שבע״:

אלו שבע כתות של צדיקים, שהם מקבלים (פסיקתא דרב כהנא: עתידים להקביל) פני שכינה.

יש פניהם (פסיקתא דרב כהנא: ופניהם) דומות לחמה, ולבנה, לרקיע, לברקים, ולכוכבים, ולשושנים, ולמנורת בית המקדש.

לחמה מנין? בָּרָה כַּחַמָּה(שיר השירים ו, י).

ללבנה מנין? יָפָה כַלְּבָנָה.

לרקיע מנין? וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).

לברקים מנין? מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה).

לכוכבים מנין? וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים.

לשושנים מנין? לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א).

למנורת בית המקדש מנין? וָאֹומַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ(זכריה ד, ב).

הכת החביבה שבהן

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח —

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי מי מודיעני איזו כת חביבה ונעימה (פסיקתא דרב כהנא: החביבה והנעימה) שבהן?

תרין אמוראין.

חד אמר:

זו היא שבאה מכח תורה ומעשים טובים,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

וחורנא אמר:

אלו סופרים ומשנים ומלמדי תינוקות (פסיקתא דרב כהנא: שהם מלמדים את התינוקות) לאמיתן, שהן עתידין לישב בצלו של הקדוש ברוך הוא, מימינו (פסיקתא דרב כהנא: בימינו של הקדוש ברוך הוא).

הדא הוא דכתיב:

שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי וגו׳(תהלים טז, ח) —

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.

דשדומין למנורה

מדרש תהלים, מזמור טז, יב · דרשת הפסוק · ״תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח״ · נוסח אחר · דוד מבקש חיים — צפה ליראה, לייסורין, לתורה, למצוות; שבע כתות של צדיקים, ״ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה״ — החביבה שעל ימינו; שבע מצות שבחג

״וכוליה כדתריץ במזמור בך יי חסיתי״ — הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$), וכן בבובר ״וכו׳ כדתריץ במזמור ביי חסיתי״; הושלם בסוגריים מן המזמור ההוא בכתב היד (מזמור יא, ו: ״אילו ז׳ כיתות הצדיקים שעתידין להיות מאירות בעולם״).

״תוכיחות מוסרי״ — היו״ד מחוקה בכתב היד (משלי ו, כג: ״ודרך חיים תוכחות מוסר״); ״אורח״ — מסומן ״כך״. ״היא… בה״ — הושלמו במאגרים. ״בימ[י]נך״, ״תינו[ק]ות״, ״ד[י]נם״ — הושלמו במאגרים; ״(לאמים)״ — מחוק. ״אילו שבע מצות״ — נוסף בגליון.

״כירח יכון עולם״ (תהלים פט, לח), ״כברקים ירוצון״, ״ומראה׳ כלפידים״ — כך בכתב היד במזמור יא (נחום ב, ה: ״מראיהן כלפידם כברקים ירוצצו״). מקבילות: ויקרא רבה ל, ב (לעיל, ג); ספרי דברים י (לעיל, א).

תּוֹדִיעֵינִי אֹרַח חַיִּים(תהלים טז, יא).

אמר רבי יודן:

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, תּוֹדִיעֵינִי אֹרַח חַיִּים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, חיים את בעיחיים את בעי — חיים אתה מבקש?? צפה ליראה,

שנאמר: יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים(משלי י, כז).

רבי עזריה אמר:

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: תּוֹדִיעֵנִי אֹורַח חַיִּים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חיים את בעי? צפה ליסורין:

אורח חַיִּים תּוֹכְיחוֹת מוּסָר(משלי ו, כג).

רב אמר:

כך השיבו: צפה לתורה —

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹומְכֶיהָ מְאֻושָּׁר(משלי ג, יח).

רבי אבא אמר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, איטילוסאיטילוס — משוער: פועל (העובד בשכרו) אתה — עשה ואכול,

שנאמר: שְׁמֹור מִצְוֺתַי וֶחְיֵה(משלי ד, ד).

שֹׂובַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ — אל תקרי ״שובע״ אלא ״שבע״:

אילו שבע כיתות של צדיקים, שפניהם דומים לחמה ולבנה.

וכוליה כדתריץוכוליה כדתריץ — וכולו (הדבר כולו) כמו שמבואר במזמור בך יי חסיתי:

פניהם כחמה — שנאמר: וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ(שופטים ה, לא);

כלבנה — שנאמר: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח);

כרקיע — וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג);

ככוכבים — וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים;

כברקים — כַּבְּרָקִים(נחום ב, ה) ירוצון;

כשושנים — לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א);

כלפידים — ומראה׳ כַּלַּפִּידִים.

דבר אחר:

שדומין למנורה שהיתה בבית המקדש,

שנאמר: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּולָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ(זכריה ד, ג).

ואיזו היא המעולה והחביבה?

זו שהיא עומדת על ימינו של הקדוש ברוך הוא,

דכתיב: אֶחָד מִימִין הַגֻּולָּה,

ואומר: נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.

תרין אמוראין.

חד אמר:

זה שבאה מכח התורה,

שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).

וחד אמר:

אילו סופרים ומלמדי תינוקות לאמיתין, שעתידין לישב בצילו של הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: יָשֻׁובוּ יֹושְׁבֵי בְצִלּוֹ(הושע יד, ח),

וכתיב: שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד(תהלים טז, ח).

דבר אחר:

תּוֹדִיעֵינִי אֹרַח חַיִּים —

רבי אבין פתר קרייה בישראל:

בראש השנה — שכותב גזר דינם לחיים, וביום הכיפורים — חותם אותו.

שֹׂובַע שְׂמָחוֹת — אל תיקרי ״שובע״ אלא ״שבע״:

אילו שבע מצות שבחג הסוכות:

אתרוג, לולב, הדס, ערבה, סוכה, וחגיגה, ושמחה.

תרגום לעבריתחיים את בעי חיים אתה מבקש? איטילוס משוער: פועל (העובד בשכרו) וכוליה כדתריץ וכולו (הדבר כולו) כמו שמבואר

חלק ג

מדרשים מאוחרים

הוּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא — שבע כתות של צדיקים

אוצר מדרשים, מדרש הלל · דרשת הפסוק · ״אנא יי מלטה נפשי״ · נוסח אחר · שבע כתות של צדיקים, פניהם מאירים לעתיד לבא — לחמה ולמנורת בית המקדש; הכת השלישית אינה מבקשת אלא שתמלט נפשה

מתוך מדרש הלל על תהלים קטז, בין ״צרה ויגון אמצא ובשם יי אקרא״ (פסוק ג) לבין ״שומר פתאים יי״ (פסוק ו); לפניו ״אהבתי כי ישמע יי״ (הכת השלישית אומרת), ״אפפוני חבלי מות״ ו״ומצרי שאול מצאוני״ (שלש כתות נכנסות לגיהנם), ואחריו ״שבע מעלות של צדיקים״ — דרשות אחרות במזמור.

אחרי ״ולמנורת בית המקדש״ במהדורה נקודות (חסרו הראיות לחמה וללבנה). ״למנצח על שושנים עדות לאסף מזמור״ — צירוף תהלים מה, א לתהלים פ, א (״אל ששנים עדות לאסף מזמור״).

נוסח אחר: ספרי דברים י (לעיל, א) ומדרש תנאים לדברים א, י (לעיל, ב) — כמותו למנורה ״ושנים זיתים עליה״ (זכריה ד, ג); בויקרא רבה ל, ב (לעיל, ג) ובמדרש תהלים טז, יב (לעיל, ד) — על ״שובע שמחות את פניך״ (תהלים טז, יא).

שבע כתות של צדיקים עתידים להיות פניהם מאירים לעתיד לבא:

לחמה, וללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, ולמנורת בית המקדש.

לרקיע — שנאמר: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג);

לברקים — שנאמר: מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִים כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה);

לכוכבים — שנאמר: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד;

לשושנים — שנאמר: לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א) עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר(תהלים פ, א);

למנורת בית המקדש — שנאמר: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג).

הכת השלישית אומרת לפני יי: רבונו של עולם,

אין אנו מבקשים שיהיו פנינו מאירות כגון אלו — אלא שנמלט נפשנו;

לכך נאמר: אנא יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי(תהלים קטז, ד).

אין ״אנא״ אלא לשון בקשה,

שכן אמר חזקיה: אנא יְיָ זְכׇר נָא(מלכים ב כ, ג).

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים, ויקרא רבה, מדרש תהלים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אלרקיעלרקע
בבהרבאהלי
גיזהירוישכילו
גמראיהןמראיהם
גטוביםמובים
דהּ— (הוספה)
דפניהם כחמה — שנאמר:— (הוספה)
דוְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ(שופטים ה, לא)— (הוספה)
דכלבנה — שנאמר:— (הוספה)
דכְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח)— (הוספה)
דכרקיע —— (הוספה)
דוְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג)— (הוספה)
דככוכבים —— (הוספה)
דוּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים— (הוספה)
דכברקים —— (הוספה)
דכַּבְּרָקִים(נחום ב, ה)— (הוספה)
דירוצון— (הוספה)
דכשושנים —— (הוספה)
דלַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א)— (הוספה)
דכלפידים — ומראה׳— (הוספה)
דכַּלַּפִּידִים— (הוספה)
די— (הוספה)
דק— (הוספה)
די— (הוספה)
דאילו שבע— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
מדרש תהליםמהדורת בובר
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§157§§

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל־שְׂמֹאלָהּ(זכריה ד, ג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנז: ושנים זיתים עליה

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג)

״ושנים זיתים עליה״ ו״שני בני היצהר״ — אהרן ודוד, אהרן ומשיח; תלמידי חכמים שבארץ ישראל הנוחין זה לזה ושבבבל המרורין זה לזה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ספרא, אבות דרבי נתן, בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר — זה אהרן ודויד

ספרא, צו, פרשה יא, לג · דרשת הפסוק · ״זאת משחת אהרן ומשחת בניו״ · דברי רבי יהודה · אין אהרן ובניו צריכין שמן המשחה לעתיד לבוא; ״שני בני היצהר״ — אהרן ודויד; האישים והיום סייעו

בדפוס: ״רבי יהודה אומר… ביום הקרב אותם ליי״.

״אלה״ — הסופר כתב ״אילא״ ומחקו, ו״אלה״ בגליון; נכנס כאן לגוף הטקסט. אות ״מ״ לפני ״מלמד״ — נמחקה במאגרים. ״אשה ליי״ — כך בכתב היד; בפסוק (ז, לה) ״מאשי יי״, ובדפוס ״מאישי יי״.

מקבילות: ספרי זוטא במדבר ז, פד ובמדבר רבה יד, יג — ״ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר? זה אהרן ודוד: זה מבקש כהונתו, וזה מבקש מלכותו״ (בפרשה קיח, זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו); איכה רבה א, נא — ״רבי נחמיה אמר: על ביטול כהונה ומלכות… אלו אהרן ודוד: אהרן תובע על כהונתו, ודוד תובע על מלכותו״ (על ״על אלה אני בוכיה״). וכן בילקוט שמעוני, זכריה, רמז תקעא, בשם רבי יהודה: ״זה אהרן ודוד שנמשחו בעולם הזה ואין צריכים לימשח לעתיד לבא״.

אמר רבי יהודה:

יכול יהוא אהרן ובניו צריכין שמן המשחה לעתיד לבוא?

תלמוד לומר: מִשְׁחַת אַהֲרֹן זֹאת, וּמִשְׁחַת בָּנָיו זֹאת(ויקרא ז, לה) —

כדי אהרן לעצמו, וכדיי בניו לעצמן.

מה אני מקיים:

אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹומְדִים עַל אֲדוֹן כׇּל הָאָרֶץ(זכריה ד, יד)?

זה אהרן ודויד.

אשה ליי — מלמד שאף האישים סייעו.

בְּיוֹם הִקְרִיב אֹותָם לְכַהֵן ליי — מלמד שאף היום סייע.

בזה אהרן ומשיח

אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק לד · דרשת הפסוק · ״אלה שני בני היצהר״ · ״שני בני היצהר״ — אהרן ומשיח, ומלך המשיח חביב מכהן צדק

״ומש[יח]״ — השלמת מאגרים. בדפוס: ״זה אהרן ומשיח״, והפסוק ״אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״.

כיוצא בו:

אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹומְדִים עַל אֲדוֹן כׇּל הָאָרֶץ(זכריה ד, יד) —

זה אהרן ומשיח.

ואיני יודע איזה מהן חביב.

כשהוא אומר: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם(תהלים קי, ד) —

הוי יודע שמלך המשיח חביב יותר מכהן צדק.

חלק ב

דברי האמוראים

גתלמידי חכמים שבארץ ישראל ושבבבל

בבלי סנהדרין פרק ג, כד ע״א · סוגיא · ״נועם״ ו״חובלים״ — תלמידי חכמים שבארץ ישראל ושבבבל; ״שני בני היצהר״, ״ושנים זיתים״; האיפה בארץ שנער; ״במחשכים הושיבני״

דרשות רבי אושעיא, רבי יצחק ורבי יוחנן על זכריה, עד ״זה תלמודה של בבל״, סוף הגמרא שלפני המשנה ״אמר לו נאמן עלי אבא״; לפניהן ״בא וראה כמה מחבבין זה את זה… כבר הורה זקן״ — ענין אחר.

״שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית״ — בכ״י מינכן 95: ״שמשמינין זה לזה בהלכ׳״, בלי ״כשמן זית״.

״אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר יוחנן זו חנופ׳ וגסו׳״, בלי ״משום רבי שמעון בן יוחי״.

״(את)״, ״(אלי)״ — מחוקים בדפוס וילנא; ״[שני]״ — הוספת מגיהי וילנא, ואינו בדפוס ונציה (״אלה בני יצהר״); בכ״י מינכן 95 ״שני בני היצה׳״, בלי ״(אלי) אלה״.

״אחות לנו קטנה ושדים אין לה — אמר רבי יוחנן: זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד״ — גם בבבלי פסחים פרק ח, פז ע״א.

אמר רבי אושעיא:

מאי דכתיב: וָאֶקַּח לִי(זכריה יא, ז) (את) שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹועַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹובְלִים?

״נועם״ — אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה;

״חובלים״ — אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.

רש״י מחבלים — בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני א״י נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה והשמועה יוצאה לאור.

וַיֹּאמֶר(זכריה ד, יד) (אלי) אֵלֶּה [שְׁנֵי] בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹומְדִים וגו׳ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ(זכריה ד, ג) —

״יצהר״ —

אמר רבי יצחק:

אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין (כ״י מינכן 95: שמשמינין) זה לזה בהלכה כשמן זית;

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ — אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית.

רש״י משמנין — נוחין כשמן.

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה הָאֵיפָה בֵּין השמים וּבֵין(זכריה ה, ט) הארץ,

רש״י ורוח בכנפיהם — לשון גסות הרוח.

רש״י ככנפי החסידה — זו חנופה שמראין עצמם חסידים.

וָאֹומַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּובֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִיכוֹת אֶת הָאֵיפָה(זכריה ה, י),

וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר(זכריה ה, יא).

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.

רש״י שתי נשים — חנופות וגסות הרוח.

רש״י איפה — זה יצר הרע.

וגסות הרוח לבבל נחיתלבבל נחית — לבבל ירדה?

והאמר מרוהאמר מר — והרי אמר החכם: עשרה קביןקבין — קבים (מידת נפח קטנה, שישית הסאה) גסות ירדו לעולם — תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו!

אין, לבבלאין, לבבל — כן, לבבל (ירדה) נחית, ואישתרבובי דאישתרבב לעילםואישתרבובי דאישתרבב לעילם — ומה שנשתרבב ממנה — נשתרבב לעילם.

דיקא נמידיקא נמי — מדויק גם כן (בלשון הכתוב), דכתיב: לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר — שמע מינהשמע מינה — למד ממנה (הוכח מכאן).

רש״י לבנות לה בית — ולא כתיב (להם) אלמא האחת לבדה נתישבה שם.

והאמר מר: סימן לגסות הרוח — עניות, ועניות לבבל נחית!

מאי עניותמאי עניות — מהי עניות?? עניות תורה,

רש״י עניות תורה — בעילם היא דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח) ואני (הייתי) בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ולא רבץ תורה עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל.

דכתיב: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ(שיר השירים ח, ח) —

אמר רבי יוחנן:

זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד.

מאי בבלמאי בבל — מה פירוש ״בבל״??

אמר רבי יוחנן:

בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד.

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו) —

רש״י במחשכים הושיבני — שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם.

אמר רבי ירמיה:

זה תלמודה של בבל:

תרגום לעבריתלבבל נחית לבבל ירדה והאמר מר והרי אמר החכם קבין קבים (מידת נפח קטנה, שישית הסאה) ואישתרבובי דאישתרבב לעילם ומה שנשתרבב ממנה — נשתרבב לעילם אין, לבבל כן, לבבל (ירדה) דיקא נמי מדויק גם כן (בלשון הכתוב) שמע מינה למד ממנה (הוכח מכאן) מאי עניות מהי עניות? מאי בבל מה פירוש ״בבל״?

חילופי נוסח והשלמות

ספרא, אבות דרבי נתן, בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ביח— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספראכתב יד וטיקן 66
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§158§§

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנח: מי אתה הר הגדול לפני זרבבל

מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר(זכריה ד, ז)

״מי אתה הר הגדול לפני זרבבל״ — מלך המשיח, הגדול מן האבות, מזרע זרובבל ודוד; ההר — מלכות אדום, והאבן הראשה — ישראל או אבנו של יעקב

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תנחומא בובר, אגדת בראשית §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים — מי אתה הר הגדול: מלך המשיח

תנחומא בובר, תולדות כ · חתימה · מלך המשיח הגדול מן האבות, מזרע זרובבל ודוד; האבן הראשה, ובואו דרך ההרים

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, א–ב)

סימן זה אינו בטקסט מאגרים של כתבי היד; נוסחו כמהדורת בובר. הוספות בובר [..] — בתוך [ ]; תיקוניו — [חדש|ישן]: ״וחסדיה״ (״וחסריה״), ״פלטיה״ (״פליטיא״), ״בחזוי ליליא״ (״בחיזו עם לי לא״), ״אלה״ (״הנה״), ״משוטטים״ (״משוטטות״), ״די לא״ (״חלא״), ״כחדה״ (״בחדא״), ״רב״ (״רם״). בנוסח בובר ״זרובבל״, ״למישור״, ״הרימותי״, ״האומן… היונק״, ״וגובה״, ״עזריהו״, ״חזקיה״, ״צדקיה״ (השלישי), ״אסיר״, ״פדייה״, ״משולם״, ״וחשיבה ואוהל״, ״ארנון… עובדיה״, ״ובני נעריה״ (במסורה: ובן נעריה), ״ובני זרובבל״ (במסורה: ובן זרבבל), ונדפס ככתיב המסורה מלבד ״ובני״, שנשאר מחוץ לפסוק. ״ושמחי וראי״ — כך בבובר (במסורה: ושמחו וראו), ונשאר מחוץ לפסוק. ״הודיוהו״ — ככתיב (הקרי: הודויהו).

מקבילות: תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, זה שאמר הכתוב: מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ולמה נקרא שמו זרובבל? מפני שנולד בבבל״, וחותם ״עזרי מעם יי עושה שמים וארץ, אמן כן יהי רצון״ (חתימת הפרשה); בה ״והוציא את האבן הראשה — מה כתיב אחריו: באדין דקו כחדה״, בלי ״אבן של יעקב״, ורשימת הדורות בקיצור (״עד ודליה וענני שבעה״); אגדת בראשית, פרק מה, א — ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, זה שאמר הכתוב: מי אתה הר הגדול… זה משיח שהוא גדול מן האבות… והוציא את האבן הראשה — של אבינו יעקב״ (בלי דניאל ב, לה ובלי דניאל ז, יג).

כתיב: שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א),

וכתיב: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר(זכריה ד, ז).

מהו מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל?

זהו מלך המשיח.

ולמה קורא אותו הר הגדול?

שהוא גדול מן האבות,

שנאמר: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד(ישעיה נב, יג) —

יָרוּם — מן אברהם;

וְנִשָּׂא — מן משה;

וְגָבַהּ — ממלאכי השרת.

מן אברהם — שכתוב בו: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב);

וְנִשָּׂא מן משה — שנאמר: כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק(במדבר יא, יב);

וְגָבַהּ מן מלאכי השרת — שנאמר: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וגו׳(יחזקאל א, יח).

ממי הוא יוצא? מזרובבל, וזרובבל מדוד,

שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י),

יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יא),

אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יב),

אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ(דברי הימים א ג, יג),

אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ(דברי הימים א ג, יד);

וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם(דברי הימים א ג, טו);

וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכׇנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ(דברי הימים א ג, טז);

וּבְנֵי יְכׇנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ(דברי הימים א ג, יז),

וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה(דברי הימים א ג, יח);

וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי(דברי הימים א ג, יט);

ובני זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם,

וַחֲשֻׁבָה וָאֹהֶל וּבֶרֶכְיָה וַחֲסַדְיָה יוּשַׁב חֶסֶד חָמֵשׁ(דברי הימים א ג, כ);

וּבֶן חֲנַנְיָה פְּלַטְיָה וִישַׁעְיָה בְּנֵי רְפָיָה בְּנֵי אַרְנָן בְּנֵי עֹבַדְיָה בְּנֵי שְׁכַנְיָה(דברי הימים א ג, כא);

וּבְנֵי שְׁכַנְיָה שְׁמַעְיָה וּבְנֵי שְׁמַעְיָה חַטּוּשׁ וְיִגְאָל וּבָרִיחַ וּנְעַרְיָה וְשָׁפָט שִׁשָּׁה(דברי הימים א ג, כב);

ובני נְעַרְיָה אֶלְיוֹעֵינַי וְחִזְקִיָּה וְעַזְרִיקָם שְׁלֹשָׁה(דברי הימים א ג, כג);

וּבְנֵי אֶלְיוֹעֵינַי הוֹדַיָוהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).

ועד כאן פרט לך הכתוב:

מי הוא עֲנָנִי? זה מלך המשיח,

שנאמר: חָזֵה הֲוֵיתחזה הוית — רואה הייתי(דניאל ז, יג) בחזוי ליליאבחזוי ליליא — במראות הלילה וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּאוארו עם ענני שמיא — והנה עם ענני השמים וגו׳.

ומהו שִׁבְעָה? מה שכתוב במשיח,

שנאמר: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת ושמחי וראי אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכׇל הָאָרֶץ(זכריה ד, י).

לכך נאמר: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר —

אותו שכתוב בו: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר וגו׳(ישעיה יא, ד).

וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — זו אבן של יעקב,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳(בראשית כח, יח).

וכן דניאל אמר: חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לא בִידַיִןעד די התגזרת אבן די לא בידין — עד שנגזרה אבן שלא בידיים וגו׳(דניאל ב, לד),

וכתיב: בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָהבאדין דקו כחדה — אז נשתברו (ונעשו דקים) כאחת וגו׳(דניאל ב, לה), וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַבואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב — והאבן שהכתה את הצלם היתה להר גדול.

ומהו לְטוּר רַבלטור רב — להר גדול? מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל.

ומהיכן הוא בא? דרך ההרים,

שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז).

באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין:

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳, עֶזְרִי מֵעִם יְיָ וגו׳(תהלים קכא, ב).

תרגום לעבריתחזה הוית רואה הייתי בחזוי ליליא במראות הלילה וארו עם ענני שמיא והנה עם ענני השמים עד די התגזרת אבן די לא בידין עד שנגזרה אבן שלא בידיים באדין דקו כחדה אז נשתברו (ונעשו דקים) כאחת ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב והאבן שהכתה את הצלם היתה להר גדול לטור רב להר גדול

במשיח גדול מן האבות

אגדת בראשית, פרק מה, א · פתיחתא ראשונה · קצרה · נוסח אחר · המשיח, ההר הגדול, גבוה מאברהם וממשה ומלאכי השרת

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

כותרת כתב היד ״פרשת כתובים״: זו פרשת הכתובים של הסדר ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כז, כח; פרקים מג–מד).

״וכן כתוב בו״ — בכתב היד ״כתו׳״. ״דכתיב ביה״ — בכתב היד ״דכתי׳ ביה״. ״באויר [שמים]״ — בכתב היד ״שמיה״, מחוק בידי הסופר, ובמאגרים הושלם ״שמים״ בספק. ״וגביהם וגובה להם״ — בפסוק (יחזקאל א, יח) ״וגביהן וגבה להם״; ״וגביהם״ מחוץ לציטוט.

בבובר: ״זה משיח שהוא גדול מן האבות, שנאמר הנה ישכיל עבדי… ירום מן אברהם, דכתיב הרמותי ידי וגו׳; ונשא מן משה, דכתיב כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק; וגבוה ממלאכי השרת, דכתיב וגביהן וגבה להן״, ואין שם ״שיבא באויר״.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות כ (לעיל, א) — ״מהו מי אתה הר הגדול? זהו מלך המשיח. ולמה קורא אותו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות… ירום מן אברהם, ונשא מן משה, וגבה ממלאכי השרת״. תנחומא (ורשא), תולדות יד — ״זה משיח בן דוד… ירום מאברהם ונשא מיצחק וגבה מיעקב… ונשא ממשה… וגבה כמלאכי השרת, שנאמר וגבותם מלאות עינים״.

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).

זה שאמר הכתוב:

מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל(זכריה ד, ז) —

זה משיח, שהוא גדול מן האבות.

וכן כתוב בו: הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד(ישעיה נב, יג).

יָרוּם — מאברהם, דכתיב ביהביה — בו: הֲרִימֹותִי יָדִי אֶל יְיָ(בראשית יד, כב);

וְנִשָּׂא — ממשה, דכתיב ביה: שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וגו׳(במדבר יא, יב);

וְגָבַהּ — שיבא באויר שמים כמלאכי השרת,

דכתיב: וגביהם וְגֹובַהּ לָהֶם וגו׳(יחזקאל א, יח).

תרגום לעבריתביה בו

גמלכות אדום והאבן הראשה

אגדת בראשית, פרק מה, ב · פתיחתא שנייה · ההר הוא מלכות אדום, האבן היא ישראל, ומשיח מזרע זרובבל יפתח את הגלות

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ(זכריה ד, ז)

״מספרד״ — הסמ״ך מסופקת בכתב היד. ״יבוא [וגו׳]״ — בפסוק (ישעיה מט, יב) ״יבאו״, ו״יבוא״ מחוץ לציטוט; ״וגו׳״ — בכתב היד ״וגמ׳״, והמ״ם מסופקת. ״יהוירם בנו אחזיא בנו״ — בפסוק (דברי הימים א ג, יא) ״יורם בנו אחזיהו בנו״, בכתיב המדרש; מחוץ לציטוט. ״ובני זרובבל״ — בפסוק (שם ג, יט) ״ובן זרבבל״; ״ובני״ מחוץ לציטוט.

״וכל ישראל כאיש אחד״ — אחרי ״וכל״ בכתב היד ״א״, שנמחקה במאגרים (אולי ראש ״איש״); המשפט אינו פסוק כלשונו (וקרוב לו שופטים כ, יא: ״ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד״), ולא סומן כציטוט. ״אליו הוד וישוב וכליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״ — דברי הימים א ג, כד (״הודיוהו ואלישיב ופליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה״); ״אליו הוד וישוב וכליה״ בכתיב המדרש, מחוץ לציטוט. ״אליה ועיני״ — השם ״אליועיני״ (שם ג, כג–כד), נדרש בשתי מילים.

״זו משיח״, ״כמו שכתוב, שנאמר״ — כך בכתב היד. ״כבר איניש אתי הוה״ — בפסוק (דניאל ז, יג) ״כבר אנש אתה הוה״; ״איניש אתי״ מחוץ לציטוט. ״וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו״ — דניאל ז, יד (״ולה יהיב״). ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״הה״ד״. ״אי זה״ — בכתב היד ״אי־זה״.

בבובר: ״לכך מי אתה הר הגדול [לפני זרובבל למישור], וזרובבל ממי הוא? מדוד, שנאמר ובן שלמה רחבעם…״ — כל רשימת הדורות עד ״וענני שבעה״; ״מהו שבעה? מה שכתוב במשיח: כי מי בז ליום קטנות וגו׳ שבעה אלה״; ״לכך מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור — אותו שכתוב בו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור״; ״והוציא את האבן הראשה — של אבינו יעקב, שנאמר וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן; וכן דניאל אומר: חזה הוית עד די התגזרת אבן די לא בידין״; ״ומהיכן הוא בא? דרך ההרים, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. אותה שעה ישראל מסתכלין ואומרים: אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם יי עושה שמים וארץ״. אין שם מלכות אדום וגלות טיטוס, ״תשואות״, ״חן חן לה״, זכריה ג, ט, ישעיה כב, ״פתרו האמוראין״, בתי הכנסיות ודניאל יב, ג.

מקבילות: תנחומא בובר, תולדות כ, ותנחומא (ורשא), תולדות יד — כנוסח בובר כאן: רשימת הדורות מדברי הימים א ג, ״ומי הוא ענני — זה מלך המשיח, שנאמר… וארו עם ענני שמיא״, ״שבעה אלה״ (זכריה ד, י), ״והוציא את האבן הראשה — זו אבן של יעקב… חזה הוית עד די התגזרת אבן… ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב״, ״ומהיכן הוא בא — דרך ההרים… באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין: אשא עיני אל ההרים וגו׳, עזרי מעם יי״.

דבר אחר:

מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל(זכריה ד, ז) — מי אתה, מלכות אדום הרשעה;

לִפְנֵי זְרֻובָּבֶל לְמִישֹׁור — לפני כתר מלכות דוד.

וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה — יוציא השבטים מגלות טיטוס, שהוא ממלכות אדום הרשעה, מספרד,

וכן הוא אומר: וְגָלֻות הַחֵל הַזֶּה וגו׳(עובדיה א, כ).

תְּשֻׁואוֹת — אלו חיילותחיילות — מחנות, גדודי צבא חומה מזה ומזה,

שנאמר: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק(ישעיה מט, יב) יבוא וגו׳,

וכתיב: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳(ישעיה ס, ח).

ומנין שהאבן הראשה הם ישראל?

שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, כד).

ומהו חֵן חֵן לָהּ?

גלות בבל וגלות טיטוס.

זרובבל מזרע דוד

וזרובבל הוא מזרע דוד,

שנאמר: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַובְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ(דברי הימים א ג, י) יהוירם בנו אחזיא בנו,

עד וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻובָּבֶל ובני זְרֻובָּבֶל מְשֻׁלָּם וגו׳(דברי הימים א ג, יט),

עד עֲנָנִי שִׁבְעָה(דברי הימים א ג, כד).

עד כאן פרט הכתוב, עד עֲנָנִי שִׁבְעָה.

וזהו שנאמר: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם(זכריה ג, ט).

כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן — זו כנסת ישראל;

עַל אֶבֶן אַחַת — שנקראו אבן,

שנאמר: מִשָּׁם רֹועֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל;

אַחַת — אלו ישראל,

שנאמר: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד(במדבר טו, טז),

וכל ישראל כאיש אחד.

שבעה עינים

שִׁבְעָה עֵינָיִם — אלו שבעה אחים,

שנאמר: אליו הוד וישוב וכליה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה.

אליה ועיני — שממנו עתיד לצאת משיח, שיקבץ גלות עמי.

הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּוחָהּ —

אני בעצמי אתן בידו מפתח של גאולה,

ויפתח הגלות בנוראות ובנפלאות, כמו שעשה משה בפרעה ובמצרים,

שנאמר: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת(מיכה ז, טו).

ומנין שעל ידי משיח יפתח הגלות?

שנאמר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹוגֵר וְסָוגַר וְאֵין פֹּותֵחַ(ישעיה כב, כב),

ואחריו כתיב: וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו וגו׳(ישעיה כב, כד).

ומי הוא ענני

ומי הוא ענני?

זו משיח,

שנאמר: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַרוארו עם ענני שמיא כבר איניש — והנה עם ענני השמים כבן אדם(דניאל ז, יג) איניש אתיאיניש אתי — אדם בא הוה וגו׳.

פתרו האמוראין:

עֲנָנֵי שְׁמַיָּא — הן החיילות של ישראל,

כמו שכתוב, שנאמר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וגו׳;

כְּבַר איניש אתי הוהאתי הוה — היה בא — הוא משיח,

שיבא עם עם רב ועצום.

ומהיכן הוא בא

ומהיכן הוא בא?

בדרך בתי כנסיות ובתי מדרשות,

שנאמר: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר(ישעיה נב, ז),

ואין הרים האמורים כאן אלא חכמים,

שנאמר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וגו׳(מיכה ו, ב).

וְלֵיהּ יְהִיב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּוליה יהיב שלטן ויקר ומלכו — ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות(דניאל ז, יד);

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וגו׳(ישעיה יא, ד).

הדא הוא דכתיב:

וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹוהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג) —

שהם יודעים: וכי מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א)?

אי זה זמן יגיע קץ גלות לצאת מן הגלות;

וחוזרת ואומרת: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ(תהלים קכא, ב).

תרגום לעבריתחיילות מחנות, גדודי צבא איניש אתי אדם בא וארו עם ענני שמיא כבר איניש והנה עם ענני השמים כבן אדם אתי הוה היה בא וליה יהיב שלטן ויקר ומלכו ולו ניתן שלטון וכבוד ומלכות

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא בובר, אגדת בראשית. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמזרובבל, וזרובבל— (הוספה)
איוֹתָם בְּנוֹ— (הוספה)
אוחסדיהוחסריה
אפלטיהפליטיא
אובריח— (הוספה)
אלך— (הוספה)
אמלך— (הוספה)
אבחזוי ליליאבחיזו עם לי לא
אמה— (הוספה)
אאלההנה
אמשוטטיםמשוטטות
אדִּי לאחלא
אכחדהבחדא
אוְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב— (הוספה)
ארברם
בשמים— (הוספה)
גוגו׳וגמ׳

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
§§159§§

שבת שנייה של חנוכה — נרות שלמה (מלכים א ז, מ–נ)

הפטרת השבת השנייה של חנוכה, ״ויעש חירום״ — כלי המקדש ונרות שלמה. ההלכה מפסיקתא רבתי ו — ״נר של חנוכה שהותיר שמן״ ושלש החנוכות; שתי הפתיחתות של פסיקתא רבתי ו; ודרשות הפסוקים.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קנט: הלכה: נר של חנוכה שהותיר שמן — שלש חנוכות

וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, מ)

נר של חנוכה שהותיר שמן; חנוכת בית חשמונאי, חנוכת המשכן וחנוכת הבית

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אנר של חנוכה שהותיר שמן — שלש חנוכות

פסיקתא רבתי, פסקא ו, א · הלכה · ילמדנו · נר של חנוכה שהותיר שמן; חנוכת בית חשמונאי, חנוכת המשכן וחנוכת הבית

״אמור עד״ — הערת הסופר: את דין הנר לא העתיק כאן, אלא הפנה לפסקא ג (״ביום השמיני״; בפרשה הלכה: נר של חנוכה שהותיר שמן, א), ששם הילמדנו הזה במלואו. דבריו נשארו במקומם, והדין הושלם מלשון כתב היד עצמו בפסקא ג, מ״מוסיף עליו שמן״ עד ״כיון שהוקצה למצוה״ (בדפוס שם: ״ואם הותר ביום שני… ושורפה בפני עצמו״). גם בדפוס כאן ״כו׳ כדלעיל עד אסור להשתמש (בו) הימנו״.

״שאנו עושים״ — בכתב היד ״שאני״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״שאנו״. ״זה החנוכה… לחנוכה בית חשמוניי״ — בדפוס ״זאת החנוכה… לחנוכת בית חשמונאי״. המדרש קורא ״ויחנכו את הבית״ (במסורה: את בית יהוה).

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא).

ילמדינו רבינו:

נר של חנוכה שהותירשהותיר — שנשאר בו (שמן) שמן ביום הראשון — מהו צריך לעשות לו?

תלמוד לימדונו רבותינו:

נר של חנוכה שהותיר שמן ביום הראשון —

אמור עד:

מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השיני;

ואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;

וכן בשאר כל הימים.

אבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורהמדורה — ערמת אש ושורפו בפני עצמו.

למה? כיון שהוקצה למצוה —

אסור להשתמש הימנו.

את מוציא:

זה החנוכה שאנו עושים זכר לחנוכה בית חשמוניי, על שעשו מלחמה ונצחו לבני יוון — ואנו עכשיו מדליקין.

וכן בשעה שנגמרה מלאכת המשכן עשו חנוכה,

כמה שכתב: זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

ואף בית המקדש, בשעה שנבנה, עשו לחנוכה,

כמה שכתב: וַיַּחְנְכוּ אֶת(מלכים א ח, סג) הבית וגו׳.

אימתי חינכו אותו? בשעה שנגמרה כל מלאכתו.

מניין? ממה שקראו בנביא:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

תרגום לעבריתשהותיר שנשאר בו (שמן) מדורה ערמת אש

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמוסיף עליו שמן ומדליקו ביום השיני;— (הוספה)
אואם הותיר ביום השיני — מוסיף עליו ומדליקו ביום השלישי;— (הוספה)
אוכן בשאר כל הימים.— (הוספה)
אאבל אם הותיר ביום השמיני — עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו.— (הוספה)
אלמה? כיון שהוקצה למצוה —— (הוספה)
אשאנושאני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§160§§

פתיחתות על ׳ויכל חירם לעשות את כל המלאכה׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קס: פתיחתא א: חזית איש מהיר במלאכתו

וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, מ)

״חזית איש מהיר במלאכתו״ — יוסף, משה ודניאל, ושלמה שנזדרז במלאכת בית המקדש והקדים כבוד המקום לכבודו, וזכה להתייחס עם המלכים הצדיקים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אחָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ב · פתיחתא ראשונה · איש מהיר במלאכתו: יוסף, משה, דניאל ושלמה; שלמה זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים(משלי כב, כט)

״לפני פוטיפר החשוך״ — בדפוס ״בל יתייצב לפני פרעה החשוך״. ״וכן בנותיו של יתרו״ — בדפוס ״(וכן) [ובין] בנותיו״. ״נזדרזת״ — בכתב היד ״נזרזרת״, ו״מזדרז״ — ״מזררז״, מסומנים במאגרים כצורה חריגה; ״חזית איש״ (במשה) — בכתב היד ״חזית אימ׳״.

״צרתו בבור״ — בכתב היד ״בכור״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בבור״. ״להתקטלא״ — בכתב היד ״להתקלא״, ותוקן במאגרים. ״מתו״ — כך בכתב היד, מסומן במאגרים (במסורה: מתקטלין). ״מלאכה״ (באיזו מלאכה) — בכתב היד ״מלאכת״, ותוקן במאגרים. ״האתה״ — בכתב היד ״האתם״, ותוקן במאגרים.

הפסקה ״מה. אמר רבי יהושע: ראוי היה שלמה להמנות…״ נכתבה בכתב היד פעמיים: את הראשונה מחק הסופר, וכן מחק אחרי השנייה ״למה, אמר רבי יהושע ברבי לוי: ראוי היה שלמה עם המלכים הצדיקים״. ״שנזדרז״ (במלאכת בית המקדש, לא נתייחס) — בכתב היד ״שנזדווג״; תוקן כבנוסח שמחק הסופר (״שנזדר[ז]״) וכבדפוס. ״החשוכים״ — בכתב היד ״החשובים״ (בשני הנוסחים), מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״החשוכים״. ״עם המלכים הצדיקים״ — בכתב היד ״על המלכים״; בנוסח המחוק ובדפוס ״עם״.

״חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים״ — בכתב היד בראשי תיבות משובשים: ״חזית איש בל מי וא ית לפ נח חש״, ונפתח מן הפסוק. ״תולדות פרץ פרץ הוליד״ — בכתב היד ״פרץ״ שלש פעמים. ״עד שמגיע״ — הערת הסופר: את היחוס לא העתיק; דבריו נשארו במקומם, והפסוקים (רות ד, יט–כא) הושלמו בסוגריים כפולים מן המקרא. אחריהם בכתב היד ״ב[..] בדעת״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה) — סוף פסוק כא משובש, ולא הועתק. גם בדפוס ״אלה תולדות פרץ… עד וישי הוליד את דוד״. ״ובן שלמה רחבעם״ — בכתב היד ״וכן״ (בשני המקומות), מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ובמסורה ״ובן״.

המדרש קורא ״ואל יתיצב״ (במסורה: בל יתיצב), ״אידין״, ״לירח בול״ (במסורה: בירח), ״ולכל משפטיו״ (במסורה: משפטו), ״נשיו הטו לבבו״ (במסורה: את לבבו), ״ועובד וישי הוליד את דוד״ (במסורה: ועבד הוליד את ישי וישי).

מקבילות לשלמה: במדבר רבה יד, א (בפרשה קא, פתיחתא: לי גלעד ולי מנשה) ובבלי סנהדרין פרק יא, קד ע״ב — ״בקשו לצרף את שלמה עמהם… יצאתה בת קול ואמרה להם: חזית איש מהיר במלאכתו… מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה״. דרשה אחרת על הפסוק: קהלת רבה א, א (״אל תקרי לפני מלכים אלא לפני מלאכים״ — אבנו של רבי חנינא בן דוסא).

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ז, נא) —

כך פתח רבי תנחומא בירבי:

הוא זה שאמר הכתוב, שאמר רוח הקודש על ידי שלמה:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ(משלי כב, כט) — זה יוסף:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ(בראשית לט, יא).

רבי יהודה אומר:

יום זיבול נילוסזיבול נילוס — יום חג עליית הנילוס (שהשקה וזיבל את השדות) היה, והכל יצאו לזיבול נילוס, והוא נכנס לעשות מלאכתו.

ורבי נחמיה אומר:

יום תיאטרון וקורקסיןתיאטרון וקורקסין — יום מחזות ומרוצי סוסים (קרקס).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזתנזדרזת — מיהרת, נחפזת במלאכתך — חייך, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב:

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו).

ואל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים — לפני פוטיפר החשוך.

משה

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה משה:

וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר(שמות ג, א) — מזדרז במלאכתו.

וכן ברועים עשה שלום ביניהם,

וכן בנותיו של יתרו: שדלה והשקה לצאנם של אילו, ודלה והשקה לצאנם של אילו —

וְגַם דָּלֹה דָלָה(שמות ב, יט).

אמר רבי יהודה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזת מלאכתו — לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב:

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה(שמות ח, טז).

אמר לו רבי נחמיה:

עשיתה את הקדש חול! לא כשם שדרשת לִפְנֵי פַרְעֹה,

אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזתה במלאכתך לִפְנֵי פַרְעֹה —

בא ועשה סרסורסרסור — מתווך, שליח בין שני צדדים ביני לבין בני, שנקראו מלכים:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים(שמות יט, ו).

ואל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים — זה פרעה החשוך.

דניאל

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — במלכים, זה דניאל:

וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ(דניאל ח, כז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נזדרזת במלאכתך;

לשעבר היתה יושב ומשמר שערי בשר ודם — וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּאבתרע מלכא — בשער המלך(דניאל ב, מט);

עכשיו שנזדרזת במלאכתך — בא והיזקק לבית המקדש:

אידיןאידין — אז שֵׁשְׁבַּצַּר דֵּךְ אֲתָא יְהַב אֻושַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָאששבצר דך אתא יהב אושיא די בית אלהא — ששבצר הזה בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים(עזרא ה, טז).

ולמה נקרא ששבצר? באו שש צרות בימיו:

צרתו בבור;

וצרת חנניה וחביריו בכבשן האש;

וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּאודתא נפקת וחכימיא — והדת (הגזרה) יצאה, והחכמים מתו וּבְעוֹ דָּנִיֵּאלובעו דניאל — וביקשו את דניאל(דניאל ב, יג) וחביריו להתקטלאלהתקטלא — להיהרג;

וגלות יהויכין,

וגלות יהוייקים,

וגלות צדקיה.

שלמה ובית המקדש

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה שלמה.

באיזו מלאכה? במלאכת בית המקדש.

את מוצא אותו: כשבנה ביתו — הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה;

וכשבנה בית המקדש — הוא בנה אותו לשבע שנים.

וַיְהִי מקץ עֶשְׂרִים שָׁנָה וגו׳(מלכים א ט, י), אֶת בֵּיתוֹ(מלכים א ז, א);

וכן: בַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה לירח בּוּל וגו׳(מלכים א ו, לח),

אֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה, וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים —

סבור שמא ביתו גדול היה משל הקדוש ברוך הוא. לאו!

אלא בביתו נתעצלנתעצל — התמהמה, התרשל, ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל.

ולא עוד, אלא הקדים כבודו של הקדוש ברוך הוא לכבודו.

לכך נתן אומר לאביו: הַאַתָּה(שמואל ב ז, ה)? לֹא(דברי הימים א יז, ד)!

אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי:

שמשראיתשמשראית — שמשראית — משעה שראית עצמך יושב בבית ארזים — תבעתתבעת — ביקשת, דרשת בניין בית המקדש,

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב וגו׳(דברי הימים א יז, א).

אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת הוא לירח בּוּל כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָיו ולכל משפטיו,

ואחרכך: וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה.

לפי שנזדרז במלאכת בית המקדש — זכה להתייחש עם מלכים וצדיקים.

למה?

אמר רבי יהושע בן לוי:

ראוי היה שלמה להימנות עם שלשה מלכים וארבעה הדיוטותהדיוטות — אנשים פשוטים (שאינם מלכים) ששנו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא:

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ לְבָבוֹ(מלכים א יא, ד).

ועל שנזדרז במלאכת בית המקדש — לא נתייחס עמהם, עם אילו המלכים החשוכים: ירבעם ואחאב ומנשה,

אלא זכה להתייחס עם המלכים הצדיקים.

ראש ליחסים

חָזִיתָ אִישׁ מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים —

בקירבקיר — משוער: בקיאות, או: ביחס (של ירבעם ואחאב) של ירבעם ושל אחאב.

ולא עוד, אלא אמר רבי לוי:

שנעשה ראש ליוחסיםליוחסים — לשלשלת היחוס, לדורות הייחוס:

תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פרץ הוֹלִיד(רות ד, יח) חצרון,

עד שמגיע:

וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב(רות ד, יט),

וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה(רות ד, כ),

וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד(רות ד, כא),

ועובד וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד(רות ד, כב).

ודוד הוליד את שלמה — כך היה צריך לומר; ואינו אומר אלא וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם(דברי הימים א ג, י).

אמר רבי לוי:

עשה אותו ראש ליחסים.

וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם — מי גרם לו לכן?

על שנזדרז במלאכת בית המקדש;

ומלאכת בית המקדש היא פרשה שלום עליו,

כמה שכתב: וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה —

ותהי שלום כל המלאכה.

תרגום לעבריתזיבול נילוס יום חג עליית הנילוס (שהשקה וזיבל את השדות) תיאטרון וקורקסין יום מחזות ומרוצי סוסים (קרקס) נזדרזת מיהרת, נחפזת סרסור מתווך, שליח בין שני צדדים בתרע מלכא בשער המלך ששבצר דך אתא יהב אושיא די בית אלהא ששבצר הזה בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים ודתא נפקת וחכימיא והדת (הגזרה) יצאה, והחכמים ובעו דניאל וביקשו את דניאל להתקטלא להיהרג נתעצל התמהמה, התרשל שמשראית שמשראית — משעה שראית תבעת ביקשת, דרשת הדיוטות אנשים פשוטים (שאינם מלכים) בקיר משוער: בקיאות, או: ביחס (של ירבעם ואחאב) ליוחסים לשלשלת היחוס, לדורות הייחוס אידין אז

בשִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה

שיר השירים רבה, פרשה א, א · פתיחתא ראשונה · נוסח אחר · האיש המהיר במלאכתו: יוסף, משה, דניאל, הצדיקים ורבי חנינא בן דוסא

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי־מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל־יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים(משלי כב, כט)

נוסח אחר של הפתיחתא שבפסיקתא רבתי ו, ב (לעיל, א): יוסף, משה ודניאל כמותה; כאן גם ״אלו הצדיקים״ ומעשה רבי חנינא בן דוסא, ואין שלמה ובית המקדש — הפתיחתא באה אל ״שיר השירים אשר לשלמה״.

״יום ניוול וזיבול (היה)״ — ״היה״ נמחק במאגרים. ״וסרסא״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים כצורה חריגה); בוילנא ״וסירסו״.

קטע דניאל (״דבר אחר… זה דניאל״) ו״הוי לפני מלכים יתיצב… בכבשן האש״ — בסוגריים מרובעים במאגרים, ואינם בדפוס וילנא. ״לו פת בגו״ — בגליון, תחת ״ביתו״ שנמחק בשיטה; ״בל יתיצב לפני חשוכים… בכבשן האש״ — בגליון. בכתב היד מנויות חמש צרות בלבד.

מעשה רבי חנינא בן דוסא: אחרי ״למדברה של עירו״ הגהת הסופר בגוף כתב היד (מסומנת במאגרים $…$): ״פי׳: ברחובה של עירו״ — אינה בפנים. ״חמש מאות זהובים״ (בכתב היד בפעם השנייה ״ת״ק״) — בוילנא ״מאה זהובים״. ״דומה לנו (ולנו)״ — הכפל נמחק במאגרים.

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה(שיר השירים א, א).

זה שאמר הכתוב על ידי שלמה מלך ישראל, ברוח הקדש ורוח נבואתה,

דכתיב: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים(משלי כב, כט).

יוסף

אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה יוסף,

דכתיב: וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ(בראשית לט, יא).

רבי יהודה ורבי נחמיה.

רבי יהודה אומר: יום ניוול וזיבולניוול וזיבול — הזבלת השדות (בעליית הנילוס), יום תיאטרון היה.

רבי נחמיה אומר: יום טיאטרוןטיאטרון — תיאטרון, בית מחזות של נילוס היה, והלכו כולן לראות,

והוא נכנס למלאכתו לחשב חשבונותיו של רבו.

רבי פינחס אמר בשם רבי שמעון בר אבא:

כל מי שהוא משמש את רבו כראוי — סופו יצא לחירות.

לפיכך לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים.

ומנין אנו למדין? מיוסף:

על ידי ששימש את רבו כהוגן — יצא לחירות, ועמד לפני פרעה מלך מצרים,

שנאמר: וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אל יוֹסֵף וַיְרִיצֻוהוּ מִן הַבּוֹר(בראשית מא, יד).

בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים — זה פוטיפר,

שהחשיך הקדוש ברוך הוא את עיניו וסרסאוסרסא — וסירס אותו.

משה רבינו

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה משה רבינו, שהיה זריז במלאכת המשכן.

לפיכך לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב — זה פרעה,

שנאמר: הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה(שמות ח, טז).

בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים — זה יתרו.

אמר לו רבי נחמיה:

עשית קדש חול!

אלא לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב — זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ(שמות לד, כח).

בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים — זה פרעה, שנקרא חשך,

שהחשיך לו הקדוש ברוך הוא ולארצו,

שנאמר: וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות י, כב).

דניאל

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה דניאל,

שנאמר: וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ(דניאל ח, כז).

זה ששבצר, שהיה עושה לו פת בגופת בגו — מעדני המלך (מאכל שולחן המלך);

לפיכך נזדרז במלאכת בית המקדש, וזכה להאריך ימים,

שנאמר ויחי דָּנִיֵּאל עַד שְׁנַת אַחַת וגו׳(דניאל א, כא).

ולא עוד, אלא לשעבר היה בשער המלך,

שנאמר: וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּאבתרע מלכא — בשער המלך(דניאל ב, מט);

עכשו, שנזדרז במלאכתו — אֲתָא יְהַב אֻשַּׁיָּא דִּי בֵית אֱלָהָאאתא יהב אשיא די בית אלהא — בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים(עזרא ה, טז).

הוי לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב — לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא;

בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים — לפני נבכדנצאר החשוך.

ולמה נקרא שמו ששבצר? לפי שבאו שש צרות בימיו:

גלות יהויכין, גלות יהויקים, גלות צדקיה,

וצרתו בגוב אריות, וצרת חביריו חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש.

הצדיקים

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — אלו הצדיקים, שהם עסוקין במלאכתו של הקדוש ברוך הוא.

לפיכך לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב — שמתיצבים בתורה,

שנאמר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו).

בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁוכִּים — אלו מלכי הרשעים,

שנאמר: וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם(ישעיה כט, טו),

וכתיב: יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות(תהלים לה, ו).

מעשה ברבי חנינא בן דוסא

דבר אחר:

חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ — זה רבי חנינא בן דוסא.

אמרו: פעם אחת ראה אנשי עירו מעלין עולות ושלמים.

אמר: הכל מעלין עולות לירושלם, ואני איני מעלה כלום — מה אעשה?

מיד יצא למדברה של עירו,

ומצא שם אבן אחת; ישב וסידקה וכיתתה וכרכמה.

אמר: הרי עלי להעלותה לירושלם.

ביקש לשכור לו פועלים.

אמר להם: מעלין אתם לי האבן הזאת לירושלם?

אמרו לו: תן לנו שכרנו חמש מאות זהוביםזהובים — דינרי זהב, ואנו נעלה לך אבניך לירושלם.

אמר להם: וכי מאין יש לי חמש מאות זהובים ליתן לכם?

ולא מצא לשעה, ומיד הלכו להם.

מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמשה מלאכים בדמות חמשה בני אדם.

אמרו לו: רבי, תן לנו חמשה סלעיםסלעים — מטבעות כסף (סלע = ארבעה דינרים) ונעלה לך אבניך לירושלם, ובלבד שתתן ידך עמנו.

ונתן ידו עמהם — ונמצאו עומדין בירושלם.

ובקש לתת להם שכרן — ולא מצאם.

בא המעשה אל לשכת הגזית, ואמרו: דומה לנו, רבינו, שמלאכי השרת העלו לך אבניך לירושלם!

מיד נתן השכר שהשכיר למלאכים — לחכמים.

וקראו עליו: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ.

תרגום לעבריתניוול וזיבול הזבלת השדות (בעליית הנילוס) טיאטרון תיאטרון, בית מחזות וסרסא וסירס אותו פת בגו מעדני המלך (מאכל שולחן המלך) בתרע מלכא בשער המלך אתא יהב אשיא די בית אלהא בא, נתן (הניח) את יסודות בית האלהים זהובים דינרי זהב סלעים מטבעות כסף (סלע = ארבעה דינרים)

חילופי נוסח והשלמות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אנזדרזתנזרזרת
אאישאימ׳
אמזדרזמזררז
אבבורבכור
אלהתקטלאלהתקלא
אמלאכהמלאכת
אהאתההאתם
אשנזדרזשנזדווג
אהחשוכיםהחשובים
אעםעל
אמהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכיםבל מי וא ית לפ נח חש
אפרץפרץ פֶּרֶץ
אוְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב(רות ד, יט),— (הוספה)
אוְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה(רות ד, כ),— (הוספה)
אוְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד(רות ד, כא),— (הוספה)
אובןוכן
אובןוכן
בלפני— (הוספה)
בבְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם— (הוספה)
במלך— (הוספה)
באבניךאביך
באבניךאבנך
באבניך— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
§§161§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסא: פתיחתא ב: מה גדלו מעשיך יי

וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, מ)

״מה גדלו מעשיך יי״ — עולמות בתוך עולם; המשכן שנגמר בכ״ה בכסליו והוקם בניסן, והמקדש שנגמר במרחשון ונפתח בתשרי — ״עלי לשלם לו״: חנוכת בית חשמונאי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אמַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ג · פתיחתא שנייה · עולמות בתוך עולמות; המשכן שנגמר בכסליו והוקם בניסן, והמקדש שנגמר במרחשון ונפתח בתשרי — עלי לשלם לו

מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ(תהלים צב, ו)

״[ברא מזיקין ומלאכי השרת]״ — בכתב היד סימן חסר (+) לפני ״ומלאכי השרת רואים את המזיקים״, והושלם מן הדפוס (״ברא מזיקין״ — תוספת המהדיר שם בסוגריים מרובעים). ״עד אחד בניסן״ — בכתב היד ״על״, ותוקן במאגרים; ״ש[ה]קימו״ — הה״א הושלמה במאגרים.

״לימלם אדם אחר משה״ — בכתב היד ״אחד״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״אחר״. ״אמר זבדי בן לוי״ — בדפוס ״אמר ר׳ זבדי בן לוי״. ״הקדוש ברוך הוא שחשב״ — בדפוס ״שחשב״ בלבד. ״אפשר שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו״ — בדפוס ״היאך הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו״.

המדרש קורא ״וביום החדש הראשון באחד לחדש הקים״ (במסורה: ביום… תקים), ״עוגות״, ״בירח האיתנים״.

מקבילות: תנחומא, פקודי יא (בפרשה סא, ויביאו את המשכן אל משה) — ״לשלשה חדשים, תשרי ומרחשון וכסליו… מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת יצחק… מה גדלו מעשיך יי — שהיה חושב לערב שמחת המשכן בשמחת יצחק״, ושם בשם רבי חנינה ״באדר נגמרה מלאכתו״; במדבר רבה יג, ב (בפרשה נב, פתיחתא: עורי צפון ובואי תימן) — ״לפי שמלאכת המשכן נגמרה בכ״ה בכסליו, ועמד המשכן מקופל עד ראש חדש ניסן״. דרשות אחרות על ״מה גדלו מעשיך יי״: פרקי דרבי אליעזר יט (אדם הראשון), סדר אליהו רבה ב (גלגל חמה ומיני הבריות).

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) —

זה שאמר הכתוב:

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ(תהלים צב, ו).

בא וראה נפלאתיו של הקדוש ברוך הוא: בורא עולמות לתוך עולם.

עולמות לתוך עולם

בורא עולמו — ברא בו בני אדם ומזיקים:

והמזיקים רואים את בני אדם, ובני אדם אינם רואים את המזיקים.

ברא מזיקין ומלאכי השרת:

ומלאכי השרת רואים את המזיקים, והמזיקים אינם רואים למלאכי השרת.

ברא מלאכי השרת והמזיקים ובני אדם —

הוא רואה את הכל, ואין בריא רואה אתו.

מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ.

המשכן שנגמר בכסליו

אלא מהו מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ?

אמר רבי חנינה:

בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן, ועשה מקופלמקופל — מפורק ומקופל, לא מוקם עד אחד בניסן,

שהקימו משה באחד בניסן,

כמה שכתב: ובְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הקים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, ב).

וכל זמן שהיה מקופל, היו ישראל מלמלמיםמלמלמים — מרננים, מתלוננים בלחש על משה לומר:

למה לא הוקם מיד? או שמא דופידופי — פגם, מום אירע בו?

הקדוש ברוך הוא, שחשב לערבלערב — לצרף, להסמיך שמחת משכן בחדש שנולד בו יצחק — שבניסן נולד יצחק.

ומניין? אלא כשהמלאכים באין אצל אברהם, מהו אומר לשרה? לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת(בראשית יח, ו) — שהיה הפסח;

ואמרו לו: שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה(בראשית יח, י).

מהו כָּעֵת חַיָּה?

אמר זבדי בן לוי:

סורטה סרטוסורטה סרטו — שריטה שרטו (סימן) לו על הכותל, ואמרו לו: כשתבא השמש לכאן.

לא עשה אלא, כיון שבא ניסן והוקם המשכן — עוד לא לימלם אדם אחר משה.

ומעתה הפסיד בכסליו, שנגמרה המלאכה בו? לאו!

אלא מהו וַתִּשְׁלַם? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו.

מה שלם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת בית חשמונאי.

המקדש שנגמר במרחשון

אף שלמה גמר מלאכת בית המקדש בחדש מרחשון:

וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה(מלכים א ו, לח). מהו בְּיֶרַח בּוּל? בירח שהביא הקדוש ברוך הוא את המבול.

ונעשה נעול שנים עשר חדש, והיו הכל מלמלמים על שלמה לומר:

לא בנה של בת שבע הוא? אפשר שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו, בית המקדש?

והאלהיםוהאלהים — באלהים! — לשון שבועה שחשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד אברהם — בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים(מלכים א ח, ב) — זה חדש תשרי.

למה הוא קורא אותו ירח האיתנים? החדש שנולד בו אברהם — מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).

וכל אותם שנים עשר חדש שעשה נעול, אף על פי שהיתה כל מלאכת בית המקדש גמורה —

והואיל והיה נעול, כמי שלא עשה בה כלום.

כיון שנפתח בחדש המועדותבחדש המועדות — בחודש תשרי, חודש החגים, והקריב הקרבנות, ויורד אש —

אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שלמה המלאכה — וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

והפסיד מרחשון? לאו!

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו.

תרגום לעבריתמקופל מפורק ומקופל, לא מוקם מלמלמים מרננים, מתלוננים בלחש דופי פגם, מום לערב לצרף, להסמיך סורטה סרטו שריטה שרטו (סימן) והאלהים באלהים! — לשון שבועה בחדש המועדות בחודש תשרי, חודש החגים

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אברא מזיקין ומלאכי השרת:— (הוספה)
אעדעל
אה— (הוספה)
אאחראחד

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§162§§

דרשות הפסוקים · מלכים א ז, מ–נ

וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת־הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ(מלכים א ז, מ)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסב: ויכל חירם לעשות את כל המלאכה

וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ(מלכים א ז, מ)

״ותשלם כל המלאכה״ — בבית המקדש שלמה מלאכת ששת ימי בראשית; לא מת ולא חלה אחד מן האומנין; שבט דן ושבט יהודה שותפים; האבנים נבנות מאליהן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אכל המלאכה — מלאכת ששת ימי בראשית

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ד · דרשת הפסוק · ״ותשלם כל המלאכה״ · בבית המקדש שלמה מלאכת ששת ימי בראשית, ולכך נקרא שלמה

״ותשלם כל המלאכה״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״ותשלם מלאכת המלאכה״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; לפניו מחק הסופר ״ותשלם מלאכת ששת ימי בראשית״. בדפוס ״מלאכת השמים וארץ ותשלם כל המלאכה״.

מקבילות: בדפוס ״מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות״ (בראשית ב, ג), ובכתב היד ״ויכל אלהים ביום השביעי וגו׳״.

דבר אחר:

ותשלם המלאכה אין כתב, אלא וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מלאכת ששת ימי בראשית:

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳(בראשית ב, ב).

אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית ב, ג) — ועשה אינו אומר כן, אלא לַעֲשׂוֹת: עדיין יש מלאכה אחרת.

כיון שבא שלמה ובנה בית המקדש, אמר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שלמה מלאכת ששת ימי בראשית —

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

לכך נקרא שלמה — שהשלים הקדוש ברוך הוא מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו.

בותהי שלום — לא נפסק כלי המלאכה

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ה · דרשת הפסוק · ״ותשלם״ · ותשלם — ותהי שלום: לא מת ולא חלה אחד מן האומנין

״לכך ותהי שלום״ — בכתב היד ״לא כך״; בדפוס ״(לא כך) [לכך]״. ״לא מגריפות ולא קורדום״ — בדפוס ״לא [נשבר] מגרופות ולא קורדום״. ״ולא נפסק אזורי מנעלו״ — בדפוס ״(אזורי מנעלו) [איזורו ומנעלו]״.

״את תמה״ — הסופר מחק ״אם״ וכתב ״את״; ״תמה״ — בכתב היד ״תמח״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״את תמיה״. ״כל מצרי שעלה״ — בדפוס ״(שעלה) [שעלו]״. ״שלהקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״של^הק׳״, בצירוף.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם(מלכים א ז, נא) — ותהי שלום:

כל האומנין שהיו בונין בו —

לא מת אחד מהם,

ולא חלה אחד מהם,

לא חש עיניוחש עיניו — חש בעיניו, כאבו עיניו;

לא מגריפותמגריפות — יעים, כלי גריפה ולא קורדוםקורדום — גרזן, קרדום;

ולא נפסק אזורי מנעלואזורי מנעלו — רצועות נעלו,

ולא נפסק כלי המלאכה,

ולא כלו ולא נשבר אחד מהם.

לכך: ותהי שלום לכל המלאכה.

ואם תמה את —

אמר רבי אלעזר:

לכבודו של בשר ודם כך נעשה:

כל מצרי שעלה עם יעקב לקבורתו עם יוסף — וַיַּעַל יוֹסֵף וגו׳(בראשית נ, ז) — לא נפסק סנדלו של אחד מהם;

ועל בניין ביתו שלהקדוש ברוך הוא את תמה שנעשה כן?

תרגום לעבריתחש עיניו חש בעיניו, כאבו עיניו מגריפות יעים, כלי גריפה קורדום גרזן, קרדום אזורי מנעלו רצועות נעלו

גשלמה נפשם של האומנין

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ו · דרשת הפסוק · ״ותשלם״ · כששלמה המלאכה מתו האומנין, ועלי לשלם להם מתן שכר

״בניינים״ — בכתב היד ״בינונית״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״בניינים״. ״ויהוא אומרים״ — בכתב היד ״ויהוא אומ׳״; בדפוס ״ויהיו אומרים״.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — כיון שהשלימו האומנין את המלאכה, שלמה נפשםשלמה נפשם — תמו חייהם.

עכשיו דרשת שלא חלה אחד מהם ואף לא חש בעיניו, ועכשיו אתה אומר: כיון ששלמה המלאכה, מתו הם?

אמר הקדוש ברוך הוא:

שלא יטלו אותם אומות העולם ויבנו עמהם בניינים,

ויהוא אומרים: אילו הם שבנו עם שלמה בית האלהים, בית המקדש.

מהו וַתִּשְׁלַם? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם להם מתן שכר —

וַתִּשְׁלַם.

תרגום לעבריתשלמה נפשם תמו חייהם

דשני שבטים שותפים — דן ויהודה

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ט · דרשת הפסוק · ״ותשלם כל המלאכה״ · במשכן ובמקדש שותפים שבט דן ושבט יהודה; אין אדם מחליף בצירו

״[שבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן]״ — בכתב היד סימן חסר (+) אחרי ״למטה״, והושלם מן הדפוס. ״[א]שה״ — האל״ף הושלמה במאגרים. ״והיה [שדי] בצרך״ — בכתב היד סימן חסר במקום ״שדי״, והושלם מן הפסוק (וכן בדפוס).

״משבט דן״ — כך בכתב היד ובדפוס (״ממטה דן״), כדברי הימים ב ב, יג (״בן אשה מן בנות דן״); במלכים א ז, יד: ״ממטה נפתלי״. ״הוא האלהים ובצירנו ואנחנו עמך״ — בדפוס ״אתה הוא אלהינו ובצירנו ואנו עמיך״.

דבר אחר: וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) —

אתה מוצא: כשנעשה המשכן, שני שבטים היו שותפים במלאכתו.

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא:

שבטו של דן ושבטו של יהודה.

שבטו של יהודה — בצלאל: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם וגו׳(שמות לא, ב), לְמַטֵּה —

שבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן.

וכן במלאכת בית המקדש שני שבטים הללו היו שותפים:

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ז, יג) — בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא(מלכים א ז, יד) משבט דן;

ושלמה בן דוד — שהוא משבט של יהודה.

אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא:

מיכן שאין אדם צריך להיות מחליף בצירומחליף בצירו — מחליף את מבצרו, את מגינו (הקדוש ברוך הוא):

וְהָיָה שַׁדַּי בצרך(איוב כב, כה) — הוא האלהים ובצירנו, ואנחנו עמך.

אמר דוד: כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וגו׳(תהלים צה, ז).

תרגום לעבריתמחליף בצירו מחליף את מבצרו, את מגינו (הקדוש ברוך הוא)

המאיליה היתה נבנית — אבן שלמה מסע נבנה

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ז · דרשת הפסוק · ״כל המלאכה״ · האבנים נוסעות ועולות ונבנות מעצמן; הכל מסייעים את המלך

״כל המלאכה״ — בכתב היד ״כל המש׳״. ״ופורחת ועולה״ — בכתב היד ״ופורחת העול׳״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״ופורחת ועולה״. ״בשהבנותה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״והבית בהבנותו״. ״תמה״ (בשני המקומות) — בכתב היד ״תמח״; ״אתה״ — הסופר מחק ״אם״ וכתב ״אתה״.

המדרש קורא ״והתיית אבן חדא ושמת על פום גובא״ (במסורה: והיתית אבן חדה ושמת על פם גבא), ״זבול״.

דבר אחר:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מהו כׇּל הַמְּלָאכָה?

מאיליה היתה נבנית, ופורחתופורחת — ועפה, מתרוממת ועולה.

הבית כשהיתה נבנה אינו אומר כן, אלא —

אמר רבי ברכיה הכהן בירבי:

בשהבנותה אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּעמסע — נוסעת (מעצמה) נִבְנָה(מלכים א ו, ז).

מהו מַסָּע?

אמר רבי בירכה:

נוסעת עצמה ועולה, ונבנת מעצמה.

היא מה ששלמה אמר בשירתו:

בניתי בית זבול לך איינו אומר כן, אלא בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻול לָךְ(מלכים א ח, יג) —

בניין הייתי בונה, והאבנים פורחת ועולות מעצמן.

ואם תמה את — לצדיק אחד עשה הקדוש ברוך הוא כן:

והתייתוהתיית — והובאה אֶבֶן חדאחדא — אחת וְשֻׂמַת עַל פֻּום גֻּובָּאושמת על פום גובא — ונשמה על פי הבור (גוב האריות)(דניאל ו, יח).

ומאיכן היה להם בבבל אבן?

ורבותינו אומרים:

מארץ ישראל נתגלגלה ובאתה לשעה קלהלשעה קלה — ברגע, בזמן קצר.

ומה אם בשביל צורך בשר ודם עשה המקום כן — על בניין ביתו של הקדוש ברוך הוא אתה תמה שהיה נעשה כן?

הכל מסייעים את המלך

דבר אחר: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹותוֹ —

אמר רבי הונא בשם רב יוסף:

הכל מסייעים את המלך — אפילו הרוחות, ואפילו המזיקין.

תרגום לעבריתופורחת ועפה, מתרוממת מסע נוסעת (מעצמה) והתיית והובאה חדא אחת ושמת על פום גובא ונשמה על פי הבור (גוב האריות) לשעה קלה ברגע, בזמן קצר

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אכלמלאכת
בלכךלא כך
בתמהתמח
גבנייניםבינונית
דשבטו של דן — אהליאב בן אחיסמך למטה דן.— (הוספה)
דאִ— (הוספה)
דשדי— (הוספה)
ההמלאכההמש׳
הועולההעול׳
התמהתמח
התמהתמח

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§163§§

וְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כׇּל־הַכֵּלִים האהל הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ נְחֹשֶׁת מְמֹרָט(מלכים א ז, מה)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסג: נחשת ממרט

וְאֵת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ נְחֹשֶׁת מְמֹרָט(מלכים א ז, מה)

״נחשת ממרט״ — כלי המקדש של משה (חליל, צלצל, מכתשת) שנפגמו ותיקונם לא הועיל, ושני כלים שלא עלתה להם ארוכה ״שנים חמודות כזהב״; חירם זכה לגן עדן שעשה משכן כמשה; ״מכלי קרב״ — כלי משה שבבית עולמים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת כלה רבתי, מדרש זוטא §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאלו כלים שנפגמו בבית הראשון

תוספתא ערכין ב, ג–ה · ברייתא · חליל, צלצל ומכתשת מימות משה; תיקונם לא הועיל; ״נחשת ממורט״; רבי נתן: שני כלים

הברייתא בנוסח אחר בבבלי ערכין פרק ב, י ע״ב (להלן ב, ובסוגיא ה); וכן בירושלמי סוכה ה, ו (להלן ד): ״חליל שלמקדש שלמשה היה… אילו שני כלים שנשתברו בביניין הראשון ולא עלתה עליהן ארוחה״. אחריה בתוספתא (ב, ו): ״רבן שמעון בן גמליאל אומר: שילוח היה מוצא מים בכאיסר״.

חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה

פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה

נטלו צפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.

צלצלצלצל — מצלתיים, כלי הקשה של נחושת שבמקדש של נחשת היה ומימות משה היה

נפגם שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שתקנוהו ולא היה קולו ערב כמות שהיה.

מכתשת שבמקדש של נחשת היתה ומימות משה היתה

נפגמה ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ותיקנוה ולא היתה כהלכתה

ונטלו את פגימתה חזרה לתחילתה.

אלו כלים שנפגמו בבית הראשון ולא עלתה להן ארוכה

ועליהן הוא אומר נְחֹשֶׁת מְמֹורָט(מלכים א ז, מה)

ועליהן הוא אומר כְלֵי נְחֹשֶׁת מֻוצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹות כַּזָּהָב(עזרא ח, כז)

מלמד שהיתה יפה כשנים כזהב

רבי נתן אומר:

שני כלים היו

שנאמר שְׁנַיִם.

תרגום לעבריתצלצל מצלתיים, כלי הקשה של נחושת

באבוב היה במקדש

ברייתא, בבלי ערכין פרק ב, י ע״ב · ברייתא · נוסח אחר · אבוב, צלצול ומכתשת מימות משה; שני כלים שנשתיירו ממקדש ראשון — ״נחושת ממורט״

הברייתא מתוך הסוגיא בבבלי ערכין פרק ב, י ע״ב – יא ע״א (להלן ה). בין ״כזהב״ ובין דברי רבי נתן בסוגיא: ״רב ושמואל — חד אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וחד אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב; תני רב יוסף: שניהם שקולין כאחד של זהב״.

״נחושת ממורק״ — כן ברוב כתבי היד; בכתוב: ״מרוק״; בדפוס וילנא בסוגריים. ״כזהב״ — כן ברוב כתבי היד, וכן בכתוב; בדפוס וילנא: ״(מזהב)״.

תנו רבנן:

אבובאבוב — חליל, כלי נשיפה של קנה היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב; נטלו את צפויו, והיה קולו ערב כמות שהיה.

צלצול היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם; ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב; נטלו את תיקונו, והיה קולו ערב כמות שהיה.

מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים. נתפגמה, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה; נטלו את תיקונה, והיתה מפטמת כמו שהיתה.

אלו שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה, ועליהם אמר דוד נְחֹושֶׁת מְמֹורָט(מלכים א ז, מה), נְחֹושֶׁת ממורק(דברי הימים ב ד, טז);

ועליהם הוא אומר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻוצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדֹות(עזרא ח, כז) כזהב.

תניא, רבי נתן אומר:

שניים היו, שנאמר ״שנים״ — אל תיקרי ״שנים״ אלא ״שניים״.

תרגום לעבריתאבוב חליל, כלי נשיפה של קנה

גשבעה נכנסו בחייהם לגן עדן

מסכת כלה רבתי, פרק ג · ברייתא וגמרא · נכנסו בחייהם לגן עדן · שבעה שנכנסו בחייהם לגן עדן, וזכותו של כל אחד מהם: סרח, בתיה, חירם, עבד מלך, אליעזר, יעבץ

״אליעזר… על דפלחיה לאברהם״ — הראיות שבקובץ: ״הקרה נא לפני היום״ (בראשית כד, יב), ״כי הקרה יי אלהיך לפני״ (בראשית כז, כ), ״ויבא לו יין וישת״ (בראשית כז, כה) ו״ריח בני כריח שדה״ (בראשית כז, כז) — כך בקובץ.

״כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם״ — כך בקובץ, ואינו לשון מקרא.

מקבילות: מסכת דרך ארץ זוטא, פרק א — ״תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן״, ובהם חנוך, אליהו ומשיח, בלא ראיות; אוצר מדרשים, מדרש עשר גליות — ״עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן״.

הברייתא נדפסה גם על ״ויבא לו יין וישת״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת תולדות, ועל ״ויאמר בוא ברוך יי״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת חיי שרה.

שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן:

סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור,

עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם,

ובן בנו של רבי יהודה הנשיא, ויעבץ;

ויש אומרים: אף רבי יהושע בן לוי.

סרח — דכתיב בה: אָנֹכִי שלומי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כ, יט) —

אני שהשלמתי מנין הנכנסים לגן עדן.

ובתיה בת פרעה — דכתיב: יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה(דברי הימים א ד, יח).

אמר הקדוש ברוך הוא: איני קורא למשה אלא בשם שקראתו,

שנאמר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה(שמות ג, ד).

הוא שדוד אומר: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים(תהלים יח, יז).

יִקָּחֵנִי — וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ(שמות ב, ה) — מלמד שנוסף באמתה עד שהגיע לתיבה;

יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים — כִּי מִן הַמַּיִם משיתיהו(שמות ב, י).

אמר הקדוש ברוך הוא:

הואיל וזאת הביאה ישועה לישראל והוצאתן לחיים — הריני מאריך לה בחיים עם ישראל.

כרתי עם אבותיכם ברית, והם בהלכות אבותיהם;

זאת, שבאת ועזבה מלכות בית אביה ונדבקה בם — אני משלם לה.

חירם מלך צור — משום מאי זכהמשום מאי זכה — בשביל מה זכה?

משום שעשה משכן כמו שעשאו משה,

דכתיב: וְאֵת כׇּל הַכֵּלִים האהל אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ(מלכים א ז, מה).

מאי ״אהל״? זה אהל מועד.

ועבד מלך הכושי — דאסקיהדאסקיה — שהעלה אותו (מן הבור) לירמיה,

דכתיב: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אצילות יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן(ירמיה לח, יב),

וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אותו מִן הַבּוֹר(ירמיה לח, יג).

ואליעזר — על דפלחיהעל דפלחיה — על ששירת אותו לאברהם.

אימתי? כיון דאמרכיון דאמר — כיון שאמר: הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם(בראשית כד, יב),

וכתיב: כִּי הִקְרָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי(בראשית כז, כ);

ולהלן מנא לןמנא לן — מנין לנו? דכתיב: וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ(בראשית כז, כה),

ואומר: רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז).

ובן בנו של רבי יהודה הנשיא — גמראגמרא — מסורת היא (ואין לה ראיה מן המקרא);

ורבי יהושע בן לוי נמינמי — גם — גמרא.

ויעבץ — מנא לן?

דכתיב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי(דברי הימים א ד, י).

ואית דמייתין ליה מהכאואית דמייתין ליה מהכא — ויש שמביאים אותו (את הראיה) מכאן: וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עׇצְבִּי.

ומנא לן ״מרעה״ זו מיתה?

דכתיב: כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק(ישעיה נז, א),

ותנא: אלמלא רעות שבאות לעולם — לא היו הצדיקים נאספים בלא זמנם.

ויעבץ בקש על עצמו לבלתי עצבו —

תרגום לעבריתמשום מאי זכה בשביל מה זכה דאסקיה שהעלה אותו (מן הבור) על דפלחיה על ששירת אותו מנא לן מנין לנו גמרא מסורת היא (ואין לה ראיה מן המקרא) נמי גם ואית דמייתין ליה מהכא ויש שמביאים אותו (את הראיה) מכאן כיון דאמר כיון שאמר

חלק ב

דברי האמוראים

דחליל שלמקדש שלמשה היה

ירושלמי סוכה ה, ו · סוגיא

בהלכה על המשנה ״אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש…״ (משנה סוכה ה, ה; בכ״י ליידן הלכה ו), בין דברי הכלים שבמקדש (נבל, כינור, עוגב, מגריפה).

״{מינהון}״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה; בדפוס ונציה ״תריי מינהון״.

חליל שלמקדש שלמשה היה ושל קנה היה.

נשבר ותיקנוהו ולא היה קולו ערב כמות שהיה.

חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה.

צלצל שלמקדש שלמשה היה ושלנחושת היה.

נשבר ותיקנוהו ולא היה מצלצל כמות שהיה.

חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה.

מכתשת שלמקדש שלמשה היה ושלנחושת היה.

נשברה ותיקנוה ולא היתה מפטמת כמו שהיתה.

חזרו ונטלוה וחזרה לכמות שהיתה.

אילו שני כלים שנשתברו בביניין הראשון ולא עלתה עליהן ארוחה.

עליהן הוא אומר: נְחֹושֶׁת מָרוּק(דברי הימים ב ד, טז) — נחושת ממורק.

וּכְלֵי נְחֹושֶׁת מֻוצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹות כַּזָּהָב(עזרא ח, כז).

תרין אמורין:

חד אמר: חד מינהון כתריי דדהבחד מינהון כתריי דדהב — אחד מהם (שקול) כשניים של זהב;

וחורנהוחורנה — והאחר אמר: תריתרי — שניים (מהם) {מינהון} כתריי דדהב.

תרגום לעבריתחד מינהון כתריי דדהב אחד מהם (שקול) כשניים של זהב וחורנה והאחר תרי שניים (מהם)

האבוב היה במקדש — כלי המקדש ותיקונם

בבלי ערכין פרק ב, י ע״ב – יא ע״א · סוגיא · אבוב, צלצול ומכתשת מימות משה; שני כלים ממקדש ראשון; השילוח; הרדולים; המגריפה

הגמרא על לשון המשנה ״לא היה מכה באבוב של נחושת״ (ערכין ב, ג) כולה, מן ״פתח בחליל ומסיים באבוב?״ עד המגריפה ו״מתניתא גוזמא״; לפניה ״כיון שגלו — חזרו להיתירן הראשון״, ואחריה לשון המשנה ״ועבדי כהנים היו״.

״אבוב… צוה המלך וציפוהו זהב״ — בכ״י וטיקן 118–119: ״צוה וציפוהו זהב״, בלי ״המלך״.

״נחושת ממורק״ — כן ברוב כתבי היד; בכתוב: ״מרוק״; בדפוס וילנא בסוגריים; בכ״י מינכן 95: ״נחשת ממורט״ פעמיים, ובכ״י וטיקן 120–121 אינו.

״כזהב״ — כן ברוב כתבי היד, וכן בכתוב; בדפוס וילנא: ״(מזהב)״, בסוגריים, וכן בכ״י וטיקן 118–119 ובדפוס ונציה: ״מזהב״.

״הרדולים לא היה במקדש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121: ״הרדולים היה במקדש״, ובכ״י מינכן 95: ״והיה קולו ערב ומערבב את הנעימה״.

״אמר רבא בר שילא״ — בכ״י מינכן 95: ״רבה בר שילא״.

לא היה מכה באבוב של נחושת וכו׳(משנה ערכין ב, ג)

פתח בחליל ומסיים באבוב?

אמר רב פפא: היינו חליל, היינו אבובהיינו חליל, היינו אבוב — הוא חליל הוא אבוב (שם אחד לכלי אחד); ואמאי קרי ליה חלילואמאי קרי ליה חליל — ולמה קורא לו ״חליל״?? דחלי קליהדחלי קליה — שקולו מתוק (נעים).

רש״י דחלי קליה — מתוק קולו לשמוע.

תנו רבנן:

אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב; נטלו את צפויו, והיה קולו ערב כמות שהיה.

רש״י חלק — קלוף.

רש״י דק — טינב״ש. גילדו דקה.

צלצול היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם; ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב; נטלו את תיקונו, והיה קולו ערב כמות שהיה.

רש״י צלצל — שני כלים מכין זה ע״ג זה וקולם דקה וקורין להן צנב״ש.

מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים. נתפגמה, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה; נטלו את תיקונה, והיתה מפטמת כמו שהיתה.

רש״י מפטמת את הבשמים — שבה היו כותשין סממני הקטרת והיה קולה צלול ומפטמת הבשמים יפה ונותנת בהן ריח כדאמרי׳ בכריתות (דף ו:) השוחק אומר היטב הדק הדק היטב שהקול יפה לבשמים.

אלו שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה, ועליהם אמר דוד נְחֹושֶׁת מְמֹורָט(מלכים א ז, מה), נְחֹושֶׁת ממורק(דברי הימים ב ד, טז);

רש״י שני כלים — צלצל ומכתשת נחושת.

רש״י ממורט — דק שיכולין לקפלו.

רש״י ממורק — קלל לויישנ״ט.

ועליהם הוא אומר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻוצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדֹות(עזרא ח, כז) כזהב.

רב ושמואל — חד אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב;

וחד אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב.

תני רב יוסף: שניהם שקולין כאחד של זהב.

תניא, רבי נתן אומר: שניים היו, שנאמר ״שנים״ — אל תיקרי ״שנים״ אלא ״שניים״.

רש״י שניים — שני צלצלים ושני מכתשות.

תני רבן שמעון בן גמליאל:

שילוח היה מקלח מים בכאיסרבכאיסר — בעובי (נקב בגודל) איסר — מטבע קטן; צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו; וחזרו ומיעטוהו, והיה מקלח מים — לקיים מה שנאמר אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל גבור בִּגְבוּרָתוֹ(ירמיה ט, כב).

רש״י בכאיסר — פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר.

רש״י אל יתהלל חכם — שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון על פי הגבורה נעשו דכתיב הכל בכתב מיד יי עלי השכיל כל מלאכת התבנית (דברי הימים א כ״ח:י״ט).

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדולים לא היה במקדש.

מאי הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנאטבלא גורגדנא — משוער: תוף מקשקש (כלי הקשה רועש), מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

רש״י ומערבב את הנעימה — כשהיה קול זה מסיים.

רש״י הרדווליס טבלא גורגדנא — זוג ועינבל שקורים אישקליט״א.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל:

מגריפהמגריפה — כלי נגינה בעל נקבים רבים (עוגב) היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.

רש״י מגריפה — שבה גורפין את דשן המזבח. וודי״ל והוא כעין כף.

רש״י עשרה נקבים היו בה — ובכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה וקנה היו בו י׳ נקבים ובכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.

במתניתא תנאבמתניתא תנא — בברייתא שנה (התנא): היא אמה וגבוה אמה, וקתא יוצא הימנהוקתא יוצא הימנה — וידית יוצאת ממנה, ועשרה נקבים היו בה, כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניךוסימניך — וסימן לדבר — מתניתא גוזמאמתניתא גוזמא — הברייתא — דברי הגזמה.

רש״י וסימניך — שלא תטעה מי אמר מאה מי אמר אלף.

רש״י מתניתא גוזמא — דרך משניות לשנות גוזמא כגון הנך דאמר בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (דף צ:).

תרגום לעבריתהיינו חליל, היינו אבוב הוא חליל הוא אבוב (שם אחד לכלי אחד) ואמאי קרי ליה חליל ולמה קורא לו ״חליל״? דחלי קליה שקולו מתוק (נעים) בכאיסר בעובי (נקב בגודל) איסר — מטבע קטן טבלא גורגדנא משוער: תוף מקשקש (כלי הקשה רועש) מגריפה כלי נגינה בעל נקבים רבים (עוגב) במתניתא תנא בברייתא שנה (התנא) וקתא יוצא הימנה וידית יוצאת ממנה וסימניך וסימן לדבר מתניתא גוזמא הברייתא — דברי הגזמה

חלק ג

מדרשים מאוחרים

וטוֹבָה חׇכְמָה — זה משה; מִכְּלֵי קְרָב — זה שלמה

מדרש זוטא, קהלת ט, יח · דרשה · שלמה הקריב רק בכלי משה; החליל, הצלצל והמכתשת; המגריפה; הקולות הנשמעים מיריחו; הנבל; השילוח

לפניה בכתב היד שני ״דבר אחר״ על הפסוק (״זה חכמתו של יעקב אבינו… זה עשו״; ״זו חכמתה של סרח בת אשר… של יואב״), שאינם על פסוקנו ולא נדפסו כאן.

הסוגריים המרובעים — השלמות בובר: ״חד אמר: חד מנהון כתרין דדהב, וחורנא אמר: תרי מנהון כתרין דדהב״ — תחת ״חד אזל מנהון בתרין דדהב״ שבכתב היד; ״וכל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר״ ו״מדברי שניהם היתה מוציאה אלף מיני זמר״; חמשת ״מיריחו היו שומעין״ האחרונים (בכתב היד ״קול העץ שעשה בן קטיע אכי לכיור״, ובובר ״מוכני״); ״בכנויו״; ״הרחיבו״ ו״חזרו״. תיקוני בובר עוד: ״(אלף) [מאה]״ — בכתב היד ״אלף״ (בדברי ״וחד אמר״), ״(מקוור) [מכוור]״, ״(ניגון) [נימון]״.

״כתוב אחד אומר בנבל וכתוב אחד אומר בכנור״ — אין הכתובים מסוימים. ״על ידי עור שהיה עבוד… נימון יתידות״ — כך בכתב היד ובבובר; בירושלמי סוכה ה, ו: ״על ידי עור שאינו עבוד ועל ידי נימין יתירות״. ״חמשה קולות״ — כך בכתב היד, והמנין שבהמשך גדול מזה.

מקבילות: ירושלמי סוכה ה, ו (לעיל ד, ובהמשך שם: ״היא נבל היא כינור… מגריפה, רב ושמואל… שילוח היה מוציא מים כאיסר״); משנה תמיד ג, ח (״מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח… אמר רבי אליעזר בן דגלאי״); בבלי ערכין פרק ב, י ע״ב – יא ע״א (לעיל ה).

דבר אחר:

טוֹבָה חׇכְמָה(קהלת ט, יח) — זה משה;

מִכְּלֵי קְרָב — זה שלמה:

אף על פי שעשה עשרה מנורות, עשרה שלחנות,

בבית עולמים לא היו מקריבים אלא בכלים שעשה משה.

מכאן אמרו:

חליל שבמקדש — של משה היה, של קנה היה;

ונשבר ותקנוהו, ולא היה קולו ערב כבתחלה;

חזרו ונטלוהו, וחזר לכמות שהיה.

צלצל שבמקדש — של משה היה, של נחושת היה;

נשבר ותקנוהו, ולא היה קולו ערב כמו שהיה;

ונטלוהו, וחזר לכמות שהיה.

מכתשת שבמקדש — של משה היה, של נחושת היה;

ונשברה ותקנוהו, ולא היתה מפטמת כמות שהיה;

חזרו ונטלוה, וחזרה לכמו שהיתה.

אלו שני כלים שנשברו בבנין ראשון, ולא היה עולה עליהן רוחארוחא — רווחה, תקנה (ארוכה),

ועליהן הוא אומר: נְחֹושֶׁת מְמֹורָט(מלכים א ז, מה),

וכתיב: וּכְלֵי נְחֹושֶׁת מֻוצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹות כַּזָּהָב(עזרא ח, כז).

תרין אמוראין:

חד אמר: חד מנהון כתרין דדהבחד מנהון כתרין דדהב — אחד מהם (שקול) כשניים של זהב;

וחורנא אמר: תרי מנהון כתרין דדהבתרי מנהון כתרין דדהב — שניהם (שקולים) כשניים של זהב.

מגריפה —

רב ושמואל.

חד אמר:

עשרה נקבים הוו בה, וכל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר;

וחד אמר:

מאה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר.

מדברי שניהם היתה מוציאה אלף מיני זמר.

תני:

חמשה קולות היו נשמעין מיריחו:

מיריחו היו נשמעין קול שער הגדול כשנפתח;

מיריחו היו שומעים קול מגריפה;

מיריחו היו שומעין קול צלצל;

מיריחו היו שומעין קול החליל;

מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז;

מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטיע מוכנימוכני — מכונה, גלגל (להשקעת הכיור) לכיור;

מיריחו היו שומעין קול השיר;

מיריחו היו שומעין קול השופר;

ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם בכנויו.

מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת.

אמר רבי אלעזר בן דלגא:

עזים היו לאבא בהרי מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת.

אמר רבי חייא בר אבא:

כתוב אחד אומר ״בנבל״, וכתוב אחד אומר ״בכנור״ — הא כיצד?

הוא נבל, הוא כנור.

ולמה נקרא שמו נבל? שהיה מנבל כל מיני זמר.

אמר רבי הונא בשם רב יוסף:

על ידי עור שהיה עבוד, על ידי נימון יתידות היה מנבל כל מיני זמר.

תני, רבי שמעון בן יוחי אומר:

בראשונה היה שילוח מוציא מים בכאיסר.

אמרו: בואו ונרחיבה, וירבו המים.

הרחיבו ונתמעטו מימיו;

חזרו וגררוהו, ונתרבו מימיו.

תרגום לעבריתרוחא רווחה, תקנה (ארוכה) חד מנהון כתרין דדהב אחד מהם (שקול) כשניים של זהב תרי מנהון כתרין דדהב שניהם (שקולים) כשניים של זהב מוכני מכונה, גלגל (להשקעת הכיור)

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מסכת כלה רבתי, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בכזהב(מזהב)
הכזהב(מזהב)
וחד אמרחד אזל
וכתריןבתרין
ווחורנא אמר: תרי מנהון כתרין דדהב— (הוספה)
ווכל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר— (הוספה)
ומאהאלף
ומדברי שניהם היתה מוציאה אלף מיני זמר.— (הוספה)
ומיריחו היו שומעין קול החליל;— (הוספה)
ומיריחו היו שומעין קול גביני כרוז;— (הוספה)
ומיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטיע מוכני לכיור;— (הוספה)
ומיריחו היו שומעין קול השיר;— (הוספה)
ומיריחו היו שומעין קול השופר;— (הוספה)
ובכנויו— (הוספה)
ומכוורמקוור
ונימוןניגון
והרחיבו— (הוספה)
וחזרו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת צוקרמנדל
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מסכת כלה רבתינוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
מדרש זוטאמהדורת בובר
§§164§§

בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן(מלכים א ז, מו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסד: בככר הירדן יצקם המלך

בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ(מלכים א ז, מו)

״ואת הככר״ (דברים לד, ג) — הראה הקדוש ברוך הוא למשה את שלמה עושה כלי בית המקדש בככר הירדן, ״בככר הירדן יצקם המלך״, וחזר וראה אותם גולים

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְאֶת הַכִּכָּר — כלי בית המקדש

ספרי דברים, פסקא שנז · דרשת הפסוק · ״ואת הככר״ · שלמה עושה כלים לבית המקדש בככר הירדן

בפינקלשטיין ״כלים לבית המקדש״.

מקבילה: מדרש תנאים לדברים לד, ג (להלן ב) — ״שהראה לו המקום שלמה עוסק בכלי בית המקדש… וחזר וראה אותן גולין בכל המדינות״.

וְאֶת הַכִּכָּר(דברים לד, ג) —

מלמד שהראהו שלמה בן דוד שעושה כלים בבית המקדש.

נאמר כאן וְאֶת הַכִּכָּר,

ונאמר להלן בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ(מלכים א ז, מו).

בשלמה עוסק בכלי בית המקדש — וחזר וראה אותן גולין

מדרש תנאים לדברים לד, ג · דרשת הפסוק · ״ואת הככר״ · נוסח אחר · הראה למשה את שלמה עוסק בכלי המקדש, וחזר וראה אותם גולים

הדרשה מתוך דרשות מדרש תנאים על דברים לד, ג: לפניה ״ואת הנגב״ (ארץ הנגב בשלותה, פני כל הדרום, מערת המכפלה), ואחריה ״בקעת ירחו״ (גוג ומגוג; גן עדן) ו״עד צוער״ (גיהנם; מצירי ישראל) — דרשות אחרות, שאינן על פסוקנו.

וְאֶת הַכִּכָּר(דברים לד, ג) —

מלמד שהראה לו המקום שלמה עוסק בכלי בית המקדש,

שנאמר: בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ(מלכים א ז, מו);

וחזר וראה אותן גולין בכל המדינות.

חילופי נוסח והשלמות

ספרי דברים, מדרש תנאים לדברים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ספרי דבריםכתב יד לונדון 341
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
§§165§§

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כׇּל־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְיָ אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב(מלכים א ז, מח)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסה: ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב

וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב(מלכים א ז, מח)

עשרה שלחנות ועשר מנורות עשה שלמה — חמשה מימין של משה וחמשה משמאלו; לא היו מסדרין ומדליקין אלא בשל משה, או על כולם; שלשה שלחנות — מעלין בקודש ולא מורידין; ״זהב סגור״; ברייתא דמלאכת המשכן

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה: עשר שולחנות ועשר מנורות עשה שלמה

אעשר שולחנות ועשר מנורות עשה שלמה

תוספתא מנחות יא, ט–י · הלכה · לא היו מסדירין ומדליקין אלא בשל משה; רבי יוסי ברבי יהודה — על כולם; רבי אלעזר בן שמוע — שני שלחנות של זהב

״ויעש שלחנות זהב עשר״ — כך בתוספתא, ובכתוב (דברי הימים ב ד, ח): ״ויעש שלחנות עשרה״; ״ויעש מנורות זהב עשר״ — בכתוב (שם ד, ז): ״ויעש את מנרות הזהב עשר״; ״את המנורה ונרותיה לבער מבערב בערב״ — בכתוב (שם יג, יא): ״ומנורת הזהב ונרתיה לבער בערב בערב״; ״זהב״ שאחרי ״את השלחנות ועליהם לחם הפנים״ אינו בכתוב (שם ד, יט).

מקבילות: ירושלמי שקלים ו, ג (להלן ב) — ״חמשה מימין שלחנו שלמשה וחמשה משמאלו… רבי יוסי בירבי יהודה אומר: על כולם היה מסדר״; בבלי מנחות פרק יא, צט ע״א (להלן ג), ושם הדעות בהיפך: ״רבי אלעזר בן שמוע אומר: על כולם היו מסדרין… רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא היו מסדרין אלא על של משה״, ו״שלשה שלחנות״ — ״שנים שהיו באולם… אחד של כסף ואחד של זהב… ואחד של זהב בפנים״; ברייתא דמלאכת המשכן ח (להלן ו).

עשר שולחנות עשה שלמה

שנאמר וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת(דברי הימים ב ד, ח) זהב עשר

ואף על פי כן לא היו מסדירין אלא על של משה

שנאמר וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב(מלכים א ז, מח):

עשרה מנורות זהב עשה שלמה

שנאמר וַיַּעַשׂ מנורות זהב עֶשֶׂר(דברי הימים ב ד, ז)

אף על פי כן לא היו מדליקין אלא בשל משה

שנאמר את המנורה וְנֵרֹותֶיהָ לְבָעֵר מבערב בָעֶרֶב(דברי הימים ב יג, יא)

מה מנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה

מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

על כל השלחנות היו מסדירין

שנאמר אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט) זהב

ובכל מנורות היו מדליקין

שנאמר את מנורות ונרותיהן לבערן כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר(דברי הימים ב ד, כ)

משום רבי אלעזר בן שמוע אמרו:

מה תלמוד לומר אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זהב

זה שלחן גדול של זהב שהיה לפנים מבהיכל

ושלחן שהיה באולם על פתחו של בית שעליו היו נותנין לחם פנים ישנה.

בעשרה שולחנות ועשר מנורות עשה שלמה

ירושלמי שקלים ו, ג · הלכה · סוגיא

על המשנה ״שלשה עשר שולחנות היו במקדש… ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד״ (משנה שקלים ו, ד; בכ״י ליידן הלכה ג).

״ואת המנורה נכח השלחן על ירך המשכן תימנה״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה, והשוו שמות מ, כד. בפסוק (שמות כו, לה): ״צלע״.

״ואת השלחן תתן״ — בכתוב (שמות כו, לה): ״והשלחן תתן״; ״כמשפטו״ — בכתוב (דברי הימים ב ד, ז): ״כמשפטם״.

״(לאור) [לכור]״ — תיקון שבכ״י ליידן; בדפוס ונציה ״לכור״.

עשרה שולחנות עשה שלמה: וַיַּעַשׂ שֻׁולְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאל(דברי הימים ב ד, ח).

אין תימראין תימר — אם תאמר: חמשה בדרום וחמשה בצפון, והלא אין השולחן כשר אלא בצפון, שנאמר: ואת הַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן(שמות כו, לה).

מה תלמוד לומר: חמשה מימין וחמשה משמאל?

אלא חמשה מימין שלחנו שלמשה וחמשה משמאלו.

אף על פי כן לא היה מסדר אלא שלמשה בלבד, שנאמר: אֶת הַשֻּׁולְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים(מלכים א ז, מח).

רבי יוסי בירבי יהודה אומר:

על כולם היה מסדר, שנאמר: אֶת הַשֻּׁולְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט).

תני:

מזרח ומערב היו נתונין, דברי רבי.

רבי אלעזר בירבי שמעון אומר:

צפון ודרום היו נתונין.

מאן דאמר: מזרח ומערב — ניחא, כולהן ראויין לשירות.מאן דאמר: מזרח… — מי שאומר: מזרח ומערב — מיושב, כולם ראויים לשירות. מי שאומר: צפון ודרום — נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון. והרי שנינו: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, משוך מן הכותל כשתי אמות כלפי הצפון, ומנורה כנגדו בדרום!

מי שאומר: מזרח ומערב — מיושב, כולם ראויים לשירות.

מאן דאמר: צפון ודרום — נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון.

מי שאומר: צפון ודרום — נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון.

והא תני: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, משוך מן הכותל כשתי אמות כלפי הצפון ומנורה כנגדו בדרום.

והרי שנינו: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, משוך מן הכותל כשתי אמות כלפי הצפון, ומנורה כנגדו בדרום!

מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית חולק את הבית מחציו ולפנים, משוך קימעא כלפי הצפון.

וכולהם היו נתונין משליש הבית ולפנים.

עשר מנורות עשה שלמה, [שנאמר:] וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹורוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כמשפטו(דברי הימים ב ד, ז).

אין תימר חמש בצפון וחמש בדרום — והלא אין המנורה כשירה אלא בדרום, שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹורָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן על ירך המשכן תֵּימָנָה!

מה תלמוד לומר: חמש מימין וחמש משמאל?

אלא חמש מימין מנורתו שלמשה וחמש משמאלה.

אף על פי כן לא היה מבעיר אלא שלמשה בלבד, שנאמר: וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹותֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב(דברי הימים ב יג, יא).

רבי יוסה בירבי יהודה אומר:

על כולם היה מבעיר, שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹורוֹת וְנֵרֹותֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר(דברי הימים ב ד, כ).

וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִכְלוֹת זָהָב(דברי הימים ב ד, כא) — הן כילו זהבו שלשלמה.

רב יהודה בשם אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן (לאור) [לכור] ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד, לקיים מה שנאמר: כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹותָהּ וגו׳(שמות לז, כד).

תני, אמר רבי יוסי בירבי יהודה:

מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר והיתה יתירה דינר זהב, והכניסוה לכור שמונים פעם ולא חסרה כלום.

ויאות: עד דלא יקום על ברריה הוה חסר סגין, מן דו קיים על ברריה לא חסר כלום.ויאות: עד דלא… — ובדין: עד שלא עמדה על בריה (על זיקוקה הגמור) היתה חסרה הרבה; משעמדה על בריה — לא חסרה כלום.

ובדין: עד שלא עמדה על בריה (על זיקוקה הגמור) היתה חסרה הרבה; משעמדה על בריה — לא חסרה כלום.

תרגום לעבריתאין תימר אם תאמר

געשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא בשל משה

בבלי מנחות פרק יא, צט ע״א · הלכה · סוגיא · שולחנות שלמה ומנורותיו — על של משה או על כולם; מעלין בקודש ולא מורידין

הסוגיא מן הברייתא ״עשרה שלחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרין אלא על של משה״ (בגמרא על משנה מנחות יא, ו–ז) עד ״בתחילה תשמישי מזבח, ועכשיו גופו של מזבח״; לפניה ״כתלמיד היושב לפני רבו״ — סוף סוגיית מזרח ומערב, ואחריה ״אשר שברת ושמתם בארון״ — ענין אחר.

״(את)״ — כמו שנדפס בדפוס וילנא בסוגריים; בכתוב: ״ומנורת הזהב ונרתיה לבער בערב״.

״אמר רבי״ — בכ״י מינכן 95: ״אמר רבי מאיר״; בכ״י וטיקן 120–121: ״אמר רבי אמי״.

״ועכשיו גופו של מזבח״ — בכ״י מינכן 95: ״ולבסוף״.

תנו רבנן:

עשרה שלחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרין אלא על של משה, שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב(מלכים א ז, מח).

רש״י את השלחן — לשון יחיד.

עשר מנורות עשה שלמה, ולא היו מדליקין אלא בשל משה, שנאמר: (את) מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹותֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב(דברי הימים ב יג, יא).

רבי אלעזר בן שמוע אומר: על כולם היו מסדרין, שנאמר: אֶת הַשֻּׁולְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט);

רש״י על כולן היו מסדרין — פעמים בזה פעמים בזה.

ובכולן היו מדליקין, שנאמר: אֶת הַמְּנֹורוֹת וְנֵרֹותֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר(דברי הימים ב ד, כ).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

לא היו מסדרין אלא על של משה.

אלא מה אני מקיים ״ואת השלחנות אשר עליהם לחם הפנים זהב״? אלו שלשה שלחנות שהיו במקדש:

שנים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב —

רש״י שנים שהיו באולם מבפנים — אצל פתח ההיכל אחד של כסף ואחד של זהב והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שייש משום דשייש לבן ככסף.

על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין;

רש״י בכניסתו — כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש.

רש״י ועל של זהב ביציאתו — ושם היה מונח עד שיוקטרו הבזיכין כדקתני מתניתין.

רש״י שמעלין בקודש — כגון בכניסתו מניחו על של כסף וכשמגיע להיכל מסדר על של משה שמצופה זהב הרי עלייה ולא מורידין לכך ביציאתו מניחו על של זהב.

אחד של זהב בפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.

ומנא לןומנא לן — ומנין לנו דאין מורידין? אמר רבי, דאמר קראדאמר קרא — שאמר הכתוב: וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו(שמות מ, יח).

רש״י ויקם משה את המשכן וגו׳ — מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד שמע מיניה אין מורידין ואי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים ש״מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים ל״א מעיקרא ויקם משה את המשכן (שמות מ) דהיינו יריעות שבתחילה פורס היריעות ולא הורידן בהקמת העמודים והאדנים אלא אחז היריעות בידו עד שהקים כולן.

ומנלןומנלן — ומנין לנו דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב, דאמר קרא: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁותָם וְעָשׂוּ אֹותָם רִקֻּועֵי פַחִים צִיפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻום לִפְנֵי יְיָ וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יז, ג) — בתחילה תשמישי מזבח, ועכשיו גופו של מזבח.

תרגום לעבריתומנא לן ומנין לנו דאמר קרא שאמר הכתוב ומנלן ומנין לנו

דעשרה שולחנות ועשר מנורות עשה שלמה — של משה באמצע

בבלי מנחות פרק יא, צח ע״ב · הלכה · סוגיא · שולחנות שלמה ומנורותיו — ״של משה באמצע״; מחצי הבית או משליש הבית

הסוגיא משתי הברייתות ״עשרה שולחנות עשה שלמה המלך״ ו״עשר מנורות עשה שלמה״, שהן אחת בלשונן ובראייתן, עד ״מר קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל״, שהוא על שתיהן (בגמרא על משנה מנחות יא, ו, על השלחן); לפניה ״בארבעה הוו דרו להו״ — נושאי הארון, ואחריה ״מזרח ומערב היו מונחין״ — מחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון, שקלא וטריא לעצמה.

״ויעש את המנורות הזהב עשר״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 120–121 ובדפוס ונציה אין ״הזהב״.

״אלא של משה באמצע״ — בכ״י מינכן 95 קודם לכן: ״על ירך המשכן תימנה״, המשך הכתוב.

תנו רבנן:

עשרה שולחנות עשה שלמה המלך, שנאמר: וַיַּעַשׂ שֻׁולְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאל(דברי הימים ב ד, ח).

ואם תאמר: חמשה מימין הפתח וחמשה משמאל הפתח — אם כן מצינו ששולחן בדרום, והתורה אמרה: וְהַשֻּׁולְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן(שמות כו, לה)!

רש״י וא״ת — האי מימין ומשמאל דפתח קאמר.

רש״י אם כן מצינו חמש שולחנות בדרום — שהפתח היה באמצע ההיכל בכותל מזרחי ונמצאו חמשה שבשמאל דרך כניסה כולם בדרום.

אלא: של משה באמצע, חמשה מימינו וחמשה משמאלו.

רש״י אלא של משה באמצע חמשה מימינו — בדרומו וחמשה משמאלו בצפונו וכולן בצפון ההיכל ולקמן מפרש היכי מנחי.

תנו רבנן:

עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת המנורות הַזָּהָב עֶשֶׂר כמשפט וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חמשה מִיָּמִין וחמשה מִשְּׂמֹאל(דברי הימים ב ד, ז).

ואם תאמר: חמשה מימין הפתח וחמשה משמאל הפתח — אם כן מצינו מנורה בצפון, והתורה אמרה: וְאֶת הַמְּנֹורָה נֹכַח הַשֻּׁולְחָן!

אלא: של משה באמצע, חמשה מימינה וחמשה משמאלה.

תני חדא: מחצי בית ולפנים היו מונחין;תני חדא: מחצי… — שנויה (ברייתא) אחת: מחצי הבית ולפנים היו מונחים; ושנויה (ברייתא) אחרת: משליש הבית ולפנים היו מונחים. ואין זה קשה: זה (התנא) — מונה את בית קדשי הקדשים עם ההיכל, וזה — אינו מונה את בית קדשי הקדשים עם ההיכל.

שנויה (ברייתא) אחת: מחצי הבית ולפנים היו מונחים;

רש״י תני חדא מחצי הבית ולפנים — מונחין כל השולחנות ואין אחד מהן בחצי מן החיצון לצד הפתח.

ותני חדא: משליש הבית ולפנים היו מונחין.

ושנויה (ברייתא) אחרת: משליש הבית ולפנים היו מונחים.

ולא קשיא:

ואין זה קשה:

מר — קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל,

זה (התנא) — מונה את בית קדשי הקדשים עם ההיכל,

מר — לא קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל.

וזה — אינו מונה את בית קדשי הקדשים עם ההיכל.

רש״י למר קא חשיב כו׳ — שההיכל ששים אמה ארכו כדכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה ליי וגו׳ (מלכים א ו׳:ב׳) ומאותן ששים היו עשרים בדביר כדכתיב (שם) ולפני הדביר עשרים אמה וגו׳ וההיכל ארבעים כדכתיב (שם) ארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני והשולחנות יושבים בעשרים אמה של היכל של צד הדביר מאן דתני משליש הבית חשיב כל הששים אמה של דביר ושל היכל ומאן דתני מחצי הבית ולפנים לא חשיב אלא היכל לחודיה.

חלק ב

דברי האמוראים

הזהב סגור

ירושלמי יומא ד, ד · סוגיא

מתוך ״שבעה זהבים הן: זהב טוב, זהב טהור, זהב סגור, זהב מופז, זהב מזוקק, זהב שחוט, זהב פרויים״ (ירושלמי יומא ד, ד), בהלכה על המשנה ״בכל יום היה חותה בשל כסף… והיום חותה בשל זהב״ (משנה יומא ד, ד); כל אחד מן הזהבים נדרש לעצמו.

מקבילות: במדבר רבה יב, ד ושיר השירים רבה ג, ט — ״ולמה קרי ליה כסף? שהיה מכסף בעד כל הזהבים״ (בשיר השירים רבה: ״שהיה מכסיף בעד כל בעלי זהבים״).

הסוגיא כולה, ״שבעה זהבים הן״, נדפסה על ״וזהב הארץ ההוא טוב״ — במדרש דרבי יצחק, פרשת בראשית; במדבר רבה יב, ד ושיר השירים רבה ג, ט נדפסו כאן בפרשה מה (פתיחתא: אפריון עשה לו המלך שלמה), סעיפים ב ו־ו.

זהב סגור — שהיה מכסיף בעד כל הזהבים שהיו שם.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק: כתיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻוקָּק לָטוּחַ קִירוֹת(דברי הימים א כט, ד) הבית וְאֶת כׇּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב(מלכים א ו, כב), ואת אמר אכןואת אמר אכן — ואתה אומר כאן (כסף)??

אלא שהיה מכסיף בעד כל הזהבים שהיו שם.

תרגום לעבריתואת אמר אכן ואתה אומר כאן (כסף)?

חלק ג

מדרשים מאוחרים

ושלחן שעשה משה במדבר — ועשרה שלחנות שעשה שלמה

אוצר מדרשים, ברייתא דמלאכת המשכן, ח · דרשה · מדות השלחן ולחם הפנים; בזיכי הלבונה; שלחנות שלמה — לא היה מסדר אלא בשל משה, או על כולן

״(פרק ח׳)״ — בראש הפסקה במהדורת אייזנשטיין. ״ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו…״ — שמות כה, כג.

מקבילות: משנה מנחות יא, ה (״השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה… דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה… אבא שאול אומר: שם היו נותנים שני בזיכי לבונה״); ירושלמי שקלים ו, ג (לעיל ב) — ״חמשה מימין שלחנו שלמשה וחמשה משמאלו… רבי יוסי בירבי יהודה אומר: על כולם היה מסדר״; תוספתא מנחות יא, ט–י (לעיל א).

שלחן שעשה משה במדבר — ארכו שתי אמות, ורחבו אמה, וקומתו אמה ומחצה,

שנאמר: וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ(שמות כה, כג).

רבי יהודה אומר:

באמה של חמשה טפחים.

מכאן אמרו:

שלחן — ארכו עשרה ורחבו חמשה,

ולחם הפנים — ארכו עשרה ורחבו חמשה;

נתן ארכו של לחם כנגד רחבו של שלחן,

קופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן —

נמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן.

רבי מאיר אומר:

ארכו של שלחן שנים עשר טפחים ורחבו ששה טפחים,

ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה;

קופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן,

וטפחיים ריווח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת בהם.

אבא שאול אומר:

שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

אמרו לו: והלא כבר נאמר: וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה(ויקרא כד, ז)!

אמר להם: והלא כבר נאמר: וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ)!

אף על פי שעשה שלמה עשרה שלחנות, וכולן היו כשרין לעבודה,

שנאמר: וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה משמאל(דברי הימים ב ד, ח).

אם תאמר: חמשה מן הדרום וחמשה מן הצפון — הלא שלחן מן הדרום פסול!

אלא מה תלמוד לומר: חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה משמאל?

חמשה מימין שלחן של משה, וחמשה משמאל שלחן של משה.

אף על פי כן לא היה מסדר אלא בשל משה בלבד,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים(מלכים א ז, מח).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

על כולן היה מסדר,

שנאמר: וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים(דברי הימים ב ד, יט).

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת צוקרמנדל
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§166§§

וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב(מלכים א ז, נ)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסו: והספות והמזמרות והמזרקות

וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר(מלכים א ז, נ)

״אשר בסף״ (שמות יב, כב) — רבי ישמעאל: אין סף אלא אסקופה; רבי עקיבא: אין סף אלא כלי, ״והספות והמזמרות״; ונותן בסף כלי ובסף מזוזה

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ — אין סף אלא אסקופה

מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה ו · דרשת הפסוק · ״אשר בסף״ · ״אשר בסף״ — רבי ישמעאל: אסקופה; רבי עקיבא: כלי, ״והספים והמזמרות״

״שעוקה חוצץ בצד האיסקופה״ — במאגרים ״שע?ו/ד?קה חוצץ ב()[צד]״; בהורוביץ–רבין ״שעוקה חוקק בצד האסקופה״.

בהמשך הפסקה: ״ונתנו על שתי המזוזות — מבפנים״ (רבי ישמעאל, רבי יונתן, רבי יצחק), ״אם הקדים זה לזה״, ״שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים״, ״על הבתים אשר יאכלו אתו בהם״ ו״ואכלו את הבשר״ — דרשות אחרות, שאינן על פסוקנו.

הדרשה שנויה שוב במכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יא, על ״וטבלתם בדם אשר בסף״ (שמות יב, כב), כמעט מלה במלה, ושינוייה בתוך השורות. שם אין ״שומע אני: בין ביד בין בכלי? תלמוד לומר״, והדרשה פותחת ״אשר בסף — מגיד הכתוב״, ולפניה ״וטבלתם בדם — שיהיה בדם כדי טבילה״; שם ״בצד״ בכתב היד; ובפסוקים: ״אמות הספים״, ״והספים והמזמרות״ וגו׳ (בלי ״והמזרקות״).

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ(שמות יב, ז) —

שומע אני: בין ביד בין בכלי?

תלמוד לומר: אֲשֶׁר בַּסַּף(שמות יב, כב) —

מגיד הכתוב שעוקהשעוקה — שגומה, חפירה קטנה חוצץ בצד האיסקופה, ושוחט בתוכה.

אין סף אלא איסקופהאיסקופה — מפתן הפתח,

שנאמר: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וגו׳(יחזקאל מג, ח),

וכתיב (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יא: ואומר): וַיָּנֻועוּ אַמּוֹת הַסִּיפִּים(ישעיה ו, ד);

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:

אין סף אלא כלי,

כשהוא אומר (מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יא: שנאמר): והספים וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וגו׳(מלכים א ז, נ).

תרגום לעבריתשעוקה שגומה, חפירה קטנה איסקופה מפתן הפתח

בוּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף — בסף כלי ובסף מזוזה

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יב, ב · דרשת הפסוק · ״אשר בסף״ · נוסח אחר · ״בסף״ — כלי או מזוזה; הכלי קרוי סף, ״והספות״; רבי עקיבה: נותן בשניהם

קטע גניזה פטרבורג, פירקוביץ׳ Evr. II A 268. הקטע קרוע בדרשת ״וטבלתם בדם אשר בסף״; ההשלמות בסוגריים הן של המהדיר במאגרים, אם לא נאמר אחרת.

״שיהא בדם כדי טבילה״ — השלמת אפשטיין–מלמד, וכך במכילתא דרבי ישמעאל, פסחא יא (״שיהיה בדם כדי טבילה״). בהמשך השלים אפשטיין–מלמד: ״אשר בסף — שומע אני בסף כלי או בסף מזוזה, מפני שהכלי קרוי סף ומזוזה קרויה סף. ומנין שהכלי קרוי סף…״, ואחרי ״והספות״: ״והמזמרות. ומנין שהמזוזה קרויה סף? שנאמר בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי. תלמוד לומר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות״. מזה הוכנס בטקסט רק לשון הפסוק ״והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות״, שבלעדיו אין לדרשה ״בסף שיכול ליגע״ פשר.

״והספו׳״ בקטע — נפתח ״והספות״ (מלכים א ז, נ: ״והספות והמזמרות״). ״ליגע״ — מסופק בקטע.

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, פסחא ו ופסחא יא (לעיל, סעיף א) — ״אין סף אלא אסקופה… דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: אין סף אלא כלי״; כאן הכלי והמזוזה שניהם קרויים סף, ורבי עקיבה נותן בשניהם.

הדרשה מתוך סימן ב של המכילתא לפרק יב, על ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף״: לפניה ״לקיחה — אגודה״ (רבי יהודה וחכמים) ו״אזוב״ (משנה נגעים יד, ו), שאינן על פסוקנו.

״וכל הכלים היו נעשים ממנו: הספות… זהב סגור״ (במדבר רבה יב, ד; שיר השירים רבה ג, ט) נדפס בפרשה מה (פתיחתא: אפריון עשה לו המלך שלמה), סעיפים ב ו־ו.

וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם(שמות יב, כב) —

שיהא בדם כדי טבילה.

… בַּסַּף כלי, או בַּסַּף מזוזה,

מפני …;

… שהכלי קרוי סף?

שנאמר:

וְהַסִּפּוֹת(מלכים א ז, נ) ….

… שנאמר:

בְּתִתָּם סִיפָּם אֶת(יחזקאל מג, ח) ….

תלמוד לומר:

וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות —

בסף שיכול ליגע.

אמור מעתה:

בַּסַּף כלי, ולא בַּסַּף מזוזה.

רבי עקיבה אומר:

הואיל ושני כתובים קיימין,

יהא נותן בסף כלי ובסף מזוזה.

שירי הדם היה שופך על יסוד האסקופה.

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבצדב
בבדם כדי טבילה— (הוספה)
בבסף— (הוספה)
ב…— (הוספה)
ב…— (הוספה)
ב…— (הוספה)
בשהכ— (הוספה)
ב…— (הוספה)
ב…— (הוספה)
בשנ— (הוספה)
ב…— (הוספה)
בתלמוד לומר:— (הוספה)
בוהגעתם— (הוספה)
באל— (הוספה)
בהמשקוף— (הוספה)
בואל— (הוספה)
בשתי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי וקטעי גניזה מניו יורק ומקיימברידג׳
§§167§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסז: והפתות לדלתות הבית

וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים(מלכים א ז, נ)

״והפותות לדלתות הבית״ — אף הבלוטין והפותחות שתחת הציר היו של זהב, ובלעדיהם לא היתה המלאכה שלימה; ״ויבא שלמה את קדשי דוד אביו״ — למה לא נצרך להם, לשבח ולגנאי

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אהפותות של זהב — ויבא שלמה את קדשי דוד אביו

פסיקתא רבתי, פסקא ו, ח · דרשת הפסוקים · ״והפותות לדלתות הבית״, ״ויבא שלמה את קדשי דוד אביו״ · הפותות של זהב; למה לא נצרך שלמה לקדשי דוד — לשבח ולגנאי

״אחריו״ — בכתב היד ״אחרין״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״שתחת הקיר״ — בדפוס ״שתחת הציר״. ״ולמה לא צרך להם״ — בדפוס ״ולמה צריך להם״.

״מבתי עבודה זרה״ — בכתב היד ״מכתי ע׳ז״, מסומן במאגרים כצורה חריגה; בדפוס ״מבתי עכו״ם״. ״מחריב״ — הסופר מחק ״מקרב״ וכתב ״מחריב״. ״חטא אזל דמוך״ — כך בכתב היד (ארמית, החי״ת מסופקת), ואינו בדפוס. ״בתי אלהינו״ — בכתב היד ״בתי א׳ינו״; בדפוס ״בית אלהינו״. ״נעידו״ — בדפוס ״נינערו״. ״שנים״ (שלש שנים) — בכתב היד ״שלים״, ותוקן במאגרים. ״להחיות בו״ — בכתב היד ״בי״, מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״תאסווריות״ — האל״ף מסופקת; בדפוס ״תסבריות״. ״מי שהיה מתקין״ — בדפוס ״מה שהיה מתקן״.

המדרש קורא ״והפותות אשר לדלתות הבית״ (במסורה: והפתות לדלתות).

מקבילות: במדבר רבה יב, ד ושיר השירים רבה ג, ט — ״מהו פותות? רבי יצחק מגדלאה אמר: זה פותה שתחת הציר; רבי סימאי אמר: אילו פותחות. ללמדך שאפילו דבר קל לא היה חסר בית המקדש״ (בשיר השירים רבה השמות בהיפך: ״רבי יצחק מגדלאה אמר: אלו חפי פותחת; רבי סימי אמר: זה פותה שתחת הציר״).

״מהו פותות״ של במדבר רבה ושל שיר השירים רבה נדפס בפרשה מה (פתיחתא: אפריון עשה לו המלך שלמה), סעיפים ב ו־ו, בתוך דרשתם על ״אפריון״.

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה(מלכים א ז, נא) — מה כתב למעלן?

וְהַפֹּותוֹת אשר לְדַלְתוֹת הַבַּיִת(מלכים א ז, נ). מה אחריו? וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה.

רבי יצחק מגדליה אומר: הבלוטיןהבלוטין — הכפתורים, הבליטות שבפותחותשבפותחות — שבצירי הדלתות, שבשקעי הצירים היו של זהב.

ורבי סימון אומר: אף הפותחות שתחת הקיר היו של זהב.

ואילו היו הפותחת חסירה בלטבלט — כפתור, בליטה אחד — לא היתה המלאכה שלימה.

אשר לְדַלְתוֹת הַבַּיִת — מה אחריו? וַתִּשְׁלַם.

ויבא שלמה את קדשי דוד אביו

וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קׇדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו — ולמה לא צרך להם?

יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי.

דרוש לשבח:

דוד בקש על הדבר. אמר לו:

רבון העולמים, צופה אני בנבואתי שסוף בית המקדש עתיד ליחרב,

וכל מה שהפרשתי — מבתי עבודה זרה שהייתי מחריב;

שלא יהוא הגוים אומרים: מה היה דוד סבור? חטא אזל דמוךחטא אזל דמוך — חטא, הלך ומת (משוער);

החריב בתי אלהינו ועשה בית לאלוהו — נעידונעידו — נתעוררו, קמו אלהינו וגבו נקמתםוגבו נקמתם — ונפרעו, גבו את נקמתם, והחריבו בית אלוהו!

לפיכך נתפלל שלא יצרך להם שלמה.

ומי שדורש לגנאי:

על שבא הרעב בימי דוד שלש שנים,

והיה לדוד כמה תאסווריותתאסווריות — אוצרות צבוריםצבורים — ערומים, אצורים כסף וזהב, מי שהיה מתקין לבנות בית המקדש,

והיה צריך להוציאו להחיות בו את הנפשות — ולא עשה כן.

אמר לו האלהים:

בניי מתים ברעב, ואת צובר ממון לבנות בו בניין?

לא היתה צריך אלא להחיות בו נפשות.

הואיל עשית כן — חייך, אין שלמה נצרך ליטול הימנו כלום.

וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה — הרי שלמה המלאכה, ולא צריך לו שלמה:

וַתִּשְׁלַם כׇּל הַמְּלָאכָה, וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קׇדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו.

תרגום לעבריתהבלוטין הכפתורים, הבליטות שבפותחות שבצירי הדלתות, שבשקעי הצירים בלט כפתור, בליטה חטא אזל דמוך חטא, הלך ומת (משוער) נעידו נתעוררו, קמו וגבו נקמתם ונפרעו, גבו את נקמתם תאסווריות אוצרות צבורים ערומים, אצורים

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאחריואחרין
אמבתימכתי
אשניםשלים
אבובי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§168§§

מזמור שיר חנכת הבית לדוד (תהלים ל)

״מזמור שיר חנכת הבית לדוד״, שאומרים בחנוכה. ההלכה מפסיקתא רבתי ב — ״נר של חנוכה מאימתי היא מצותו״ — והמשנה והברייתות על ״ארוממך״ שאמרו הלוים; הפתיחתות מפסיקתא רבתי ב וממדרש תהלים; ודרשות הפסוקים, כסדרם.

הלכה

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסח: הלכה: נר של חנוכה מאימתי היא מצותו

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

זמן הדלקת נר חנוכה ומקומו, למה מדליקין נרות וקורין את ההלל בחנוכה ולא בפורים, ושבע חנוכות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי §§cover-end§§

חלק א

הלכה

אנר של חנוכה מאימתי היא מצותו

פסיקתא רבתי, פסקא ב, א · הלכה · ילמדנו · זמן הדלקת נר חנוכה ומקומו, למה מדליקין נרות וקורין את ההלל בחנוכה ולא בפורים, ושבע חנוכות

״רבי יוסי״ — בדפוס: ״רבי אסי״. ״ומצאו בו שפידין של ברזל״ — בדפוס: ״מצאו שם שמונה שפודין של ברזל״. ״לשעבר היינו עבדים ליוון״ — בדפוס: ״לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון״. ״ובחנוכת של עולי גולה״ — בכתב היד ״עולה גולה״, ותוקן כדפוס (״[עולי] גולה״).

מקבילות: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״ ו״אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו״ — ברייתות בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב; ״שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ״ — בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).

ילמדינו רבינו: נר של חנוכה מאימתי היא מצותו?

שנו רבותינו:

משתשקע החמה עד שתסלק רוב הרגלשתסלק רוב הרגל — עד שיפסקו רוב העוברים והשבים מן השוק.

ולאיכן הן מדליקין?

היה דר בעלייה ובה חלון נוטה לרשות הרבים — מדליק;

בשעת הסכנה — מדליק בתוך ביתו.

ואסור לעשות לאורו מלאכה.

רבי יוסי אמר: אסור לראות לאורו.

ולמה מדליקין נירות בחנוכה?

אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יוון,

שנאמר: וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל(זכריה ט, יג) בני יוון,

נכנסו לבית המקדש, ומצאו בו שפידיןשפידין — שפודים, מוטות ברזל של ברזל, וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות.

ולמה קורין את ההלל?

מפני שכתב בו: אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ(תהלים קיח, כז).

ולמה אין קורין בפורים?

כתב: לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ז, ד) — ואין קורין,

ובחנוכה קורין?

אלא מלמד שאין קורין את ההלל אלא על מפלתה של מלכות,

ומלכותו של אחשורוש הייתה קיימת — לכך לא קראו;

אבל במלכות יוון, כיון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא, התחילו נותנין המנוןהמנון — שיר הלל, שירת שבח ואומרים:

לשעבר היינו עבדים ליוון, ועכשיו עבדיו של הקדוש ברוך הוא אנו:

הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ(תהלים קיג, א).

וכמה חנוכת הם? שבע חנוכת, ואילו הם:

חנוכת שמים וארץ — שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א).

ומה חנוכה היה שם? וַיִּתֵּן אֹותָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וגו׳(בראשית א, יז).

וחנוכת החומה — שנאמר: וּבַחֲנֻוכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם(נחמיה יב, כז).

ובחנוכת של עולי גולה — שנאמר: וְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָא(עזרא ו, יז) דנא וגו׳.

ובחנוכת הכהנים — זו שאנו מדליקין.

וחנוכת העולם הבא — שנאמר: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּירוֹת וגו׳(צפניה א, יב).

ובחנוכת הנשיאים — זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

וחנוכת המקדש — מה שקראו בעניין במזבח: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתשתסלק רוב הרגל עד שיפסקו רוב העוברים והשבים שפידין שפודים, מוטות ברזל המנון שיר הלל, שירת שבח

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעוליעולה
או— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
§§169§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קסט: הלכה: בחנוכה ארוממך

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

״ארוממך יי כי דליתני״ — שירם של הלוים בהבאת הביכורים לעזרה, שיר של תודה בקידוש העיר והעזרות, ושיר של יום בחנוכה; ״בכל הטוב — זה השיר״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

משנה, ספרי דברים, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים, מדרש זוטא §§cover-end§§

חלק א

הלכה

הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר

אהגיע לעזרה — ודברו הלוים בשיר

משנה ביכורים ג, ד · הלכה · משנה · הבאת הביכורים: החליל, אגריפס נוטל הסל, ושיר הלוים בעזרה — ״ארוממך״

המשנה גם בראש הסוגיא בירושלמי ביכורים ג, ד (להלן ב), ושם עד סוף הפרק (ג, ד–ח). לפניה (ג, ג): ״החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם… הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם״.

״אויבי״ — בכתוב (תהלים ל, ב): ״איבי״.

החליל מכה לפניהם עד שמגיעין (תוספתא ביכורים ב, י: כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע) להר הבית.

הגיעו להר הבית, אפלו אגריפס המלך נוטל הסל (תוספתא: את הסל) על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה.

הגיע לעזרה ודברו (תוספתא: דברו) הלוים בשיר,

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי(תהלים ל, ב).

בודיברו הלוים בשיר — ארוממך יי

ירושלמי ביכורים ג, ד · הלכה · סוגיא

המשנה כולה (משנה ביכורים ג, ד–ח; בכ״י ליידן הלכה ד, ובמשניות שבו מתחילות הלכות ה׳, ו׳, ז׳ ב״הגוזלות״, ב״בראשונה״ וב״העשירים״ — וכן בדפוס ונציה). ההלכה שאחריה מפרשת את סדר הנחת הסל והגוזלות, לא את השיר.

״אויביי״ — בכתוב (תהלים ל, ב): ״איבי״; ״דיליתני״, ״שימחת״ כתיב מלא של כ״י ליידן.

משנה ביכורים ג, ד–ח

החליל מכה לפניהן עד שהן מגיעין להר הבית.

הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס עד שהוא מגיע לעזרה.

הגיע לעזרה ודיברו הלוים בשיר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי וְלֹא שִׂימַּחְתָּ אויביי לִי(תהלים ל, ב).

הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם נותנין לכהנים.

עודינו הסל על כתיפו, קורא מהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים כו, ג) עד שהוא גומר כל הפרשה.

רבי יודה אומר: עד אֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי(דברים כו, ה).

הגיע לאֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי, מוריד הסל מן כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו.

וקורא מאֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי עד שהוא קורא את כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא.

בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין לפניו.

נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע.

העשירים מביאין את ביכוריהם בקלתותבקלתות — בסלים שלכסף ושלזהב והעניים מביאין אותן בסלי נצריםבסלי נצרים — בסלים קלועים מזרדים שלערבה קלופה, והסלים והביכורין ניתנין לכהנים.

תרגום לעבריתבקלתות בסלים בסלי נצרים בסלים קלועים מזרדים

שיר של תודה

גשיר של תודה — ארוממך יי כי דליתני

ברייתא, בבלי שבועות פרק ב, טו ע״ב · הלכה · ברייתא · שיר של תודה בקידוש העיר והעזרות — ״ארוממך״; שיר של פגעים — ״יושב בסתר עליון״, ״מזמור לדוד בברחו״

הברייתא מתוך הסוגיא בבבלי שבועות פרק ב, טו ע״ב (להלן ד), על ״ובשיר״ שבמשנה (שבועות ב, ב: ״אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא… בשתי תודות ובשיר״). בין ״שיר של נגעים״ ובין ״ואומר יושב בסתר עליון״ — דברי הגמרא: ״מאן דאמר דנגעים — דכתיב: ונגע לא יקרב באהלך; ומאן דאמר פגעים — דכתיב: יפול מצדך אלף״.

תנו רבנן:

שיר של תודה — בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים,

ואומר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב),

ושיר של פגעים — ויש אומרין: שיר של נגעים.

ואומר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן(תהלים צא, א) עד כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ(תהלים צא, ט),

וחוזר ואומר: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א) יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי(תהלים ג, ב) עד לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט).

דובשיר — שיר של תודה ושיר של פגעים

בבלי שבועות פרק ב, טו ע״ב · הלכה · סוגיא · שיר של תודה בקידוש העיר — ״ארוממך יי כי דליתני״; שיר של פגעים — ״יושב בסתר עליון״, ״מזמור לדוד בברחו״; הלוחש על המכה

הגמרא על ״ובשיר״ (משנה שבועות ב, ב), עד ״לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה״; לפניה ״ובשתי תודות… הלכך לא אפשר״, ואחריה ״בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן״ — המשך המשנה.

״ושיר של פגעים ויש אומרין שיר של נגעים… יפול מצדך אלף״ — אינו בכ״י מינכן 95 (שם: ״ארוממך יי כי דליתני ולא שמח׳ אויבי לי״); בכ״י וטיקן 140 ובכ״י וטיקן 156 ״ולא שמחת אויבי לי״ בסוף הפסוק.

״רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי״ — בכ״י וטיקן 140 ובכ״י וטיקן 156: ״מסדר להו״; בכ״י מינכן 95: ״מסרך להו״.

ובשיר(משנה שבועות ב, ב)

תנו רבנן:

שיר של תודה — בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים,

רש״י תנו רבנן שיר של תודה — היו אומרים שם בכנורות וכו׳ ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק).

ואומר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב),

רש״י ארוממך ה׳ וגו׳ — הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו.

ושיר של פגעים — ויש אומרין: שיר של נגעים.

רש״י ושיר של פגעים — יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם יי אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.

רש״י פגעים — מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק.

מאן דאמר דנגעים — דכתיב: וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, י);מאן דאמר דנגעים… — מי שאומר ״נגעים״ — משום שכתוב: ונגע לא יקרב באהלך; ומי שאומר ״פגעים״ — משום שכתוב: יפול מצדך אלף.

מי שאומר ״נגעים״ — משום שכתוב: ונגע לא יקרב באהלך;

ומאן דאמר פגעים — דכתיב: יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף(תהלים צא, ז) (דפוס ונציה: בכנורות ובנבלים ובתופים).

ומי שאומר ״פגעים״ — משום שכתוב: יפול מצדך אלף.

ואומר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן(תהלים צא, א) עד כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ(תהלים צא, ט),

וחוזר ואומר: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א) יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי(תהלים ג, ב) עד לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט):

רש״י ואומר ה׳ מה רבו צרי — לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר מה היהודים האמללים עושים וגו׳ היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות (נחמיה ג׳:ל״ד) ואומר גם [וגו׳] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג׳:ל״ד).

רבי יהושע בן לוי אמר (כ״י וטיקן 140: מסדר) להו להני קראי וגאני.רבי יהושע בן… — רבי יהושע בן לוי היה אומר את המקראות האלה (בלילה) וישן. היאך עשה כך? והרי אמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפא בדברי תורה! להגן (מפני המזיקים) — שונה. ואלא כשאמר ״אסור״ — כשיש מכה? אם כשיש מכה — רק אסור, ולא יותר? והרי שנינו (במשנה): הלוחש על המכה — אין לו חלק לעולם הבא! הרי נאמר עליה: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו, לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה.

רבי יהושע בן לוי היה אומר את המקראות האלה (בלילה) וישן.

רש״י להני קראי — שיר של פגעים.

היכי עביד הכי?

היאך עשה כך?

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה!

והרי אמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפא בדברי תורה!

להגן שאני.

להגן (מפני המזיקים) — שונה.

רש״י וגני — כשהוא הולך לישן בלילה.

ואלא כי אמר אסור — דאיכא מכה (כ״י וטיקן 156: ואלא אסור היכי דמי כגון דאית ליה מכה)?

ואלא כשאמר ״אסור״ — כשיש מכה?

אי דאיכא מכה — אסור, ותו לא?

אם כשיש מכה — רק אסור, ולא יותר?

והתנן: הלוחש על המכה — אין לו חלק לעולם הבא!

והרי שנינו (במשנה): הלוחש על המכה — אין לו חלק לעולם הבא!

רש״י אין לו חלק — הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו׳ (שמות טו).

הא איתמר עלה:

הרי נאמר עליה:

אמר רבי יוחנן:

ברוקק שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

ברוקק שנו, לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה.

רש״י ברוקק שנו — ברוקק ואחר כך לוחש.

רש״י שאין מזכירין שם שמים כו׳ — והכא קאמר כי אני יי רופאך.

רש״י דאיכא מכה — ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא.

בחנוכה — ארוממך

השיר של יום בחנוכה

מסכת סופרים, פרק יח, ג · הלכה · המזמור שאומרים בחנוכה — ״ארוממך יי״

ההלכה רשימת המזמורים שאומרים במועדים אחר ששת המזמורים של כל יום (יח, א–ב); אחרי חנוכה: ״בפורים — שיגיון לדוד; ביום הראשון של פסח — הללו את שם יי, ויש אומרים: אלהים אל דמי לך… ובחג השבועות — הבו ליי בני אלים״. נדפס כאן רק מה שעל חנוכה.

בחנוכה — אֲרוֹמִמְךָ יְיָ(תהלים ל, ב).

חלק ב

דברי התנאים

ווְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב — בכל מיני שמחות

ספרי דברים, פסקא שא · דרשת הפסוק · ״ושמחת בכל הטוב… אתה והלוי והגר אשר בקרבך״ · משנה · שמחה ושיר; ביכורים מנכסי אשתו; הגרים אינם מתודים

״ולבתיך״ — כך בכתב היד (במסורה ״ולביתך״). בפינקלשטיין ״מנכסי אשתו וקורא״.

משנה מעשר שני ה, יד (״ישראל וממזרים מתודין, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ״).

וְשָׂמַחְתָּ(דברים כו, יא) — בכל מיני שמחות.

בְכׇל הַטּוֹב — זה השיר.

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ ולבתיך — מלמד שאדם מביא ביכורין מנכסי אשתו.

אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ —

מיכן אמרו:

ישראל וממזרין יכולין להתודות, אבל לא גרים(משנה מעשר שני ה, יד).

חלק ג

מדרשים מאוחרים

זשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים — ישראל נאים בזמן הביכורים

מדרש זוטא, שיר השירים ב, א · דרשה · ישראל בזמן הביכורים: השור, העטרה, הסגנים, ושיר הלוים בעזרה — ״ארוממך״

״והשור בראשם״ — בכתב היד ״והשיר״, ובובר ״השור״. ״(אודך) [ארוממך]״ ו״(מאד)״ אחרי ״כי דליתני״ — תיקוני בובר.

מקבילה: משנה ביכורים ג, ג–ד (לעיל א) — ״והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו… הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם… הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר״.

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים(שיר השירים ב, א) —

שאין שושנה נאה בעולם אלא שושנת העמקים.

כדרך שהשושנה נאה — כך ישראל נאים בזמן הבכורים,

שהיה שבט יהודה מביא, והשור בראשם, ועטרה של זהב בראשם.

הגיעו למקדש — היו השליחים מעטרים את בכוריהם.

הקריבו — היו מביאים ענבים ותאנים ותמרים,

והשיר היה מכה לפניהם,

והיו הסגנים והפחות והגזבריםהסגנים והפחות והגזברים — ממוני הכהונה, המושלים וממוני ההקדש עומדים מפניהם.

הגיעו לעזרה — היו הלוים מכים בשיר ואומרים:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי(תהלים ל, ב).

לכך נאמר: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים —

שממנו שבח למי שברא העולם.

תרגום לעבריתהסגנים והפחות והגזברים ממוני הכהונה, המושלים וממוני ההקדש

חילופי נוסח והשלמות

משנה, ספרי דברים, ירושלמי, בבלי, מסכת סופרים, מדרש זוטא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
זוהשורוהשיר
זארוממךאודך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
מדרש זוטאמהדורת בובר
§§170§§

פתיחתות על ׳מזמור שיר חנכת הבית לדוד׳

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קע: פתיחתא א: יעלזו חסידים בכבוד

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

״יעלזו חסידים בכבוד״ — כבוד הצדיקים בפטירתם: שלש כיתות של מלאכים מטפלות בהם, הם מקלסים במשכבותם ושפתותיהם דובבות בקבר; ״אגורה באהלך עולמים״ — שמו של דוד אינו זז מבית המקדש, ״מזמור שיר חנכת הבית לדוד״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

פסיקתא רבתי, ירושלמי, בבלי, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

איַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד

פסיקתא רבתי, פסקא ב, ב · פתיחתא · כבוד הצדיקים בפטירתן, שהם מקלסים במשכבותם, ושמו של דוד שאינו זז מבית המקדש

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה)

״בנוהג שבעולם אדם מת״ — בכתב היד ״אר׳״ (מסומן בו כמשובש), ותוקן כדפוס. ״ואם לרשעים״ — בכתב היד ״ואין לרשעים״, ותוקן כדפוס. ״יבא שלום״ (בפעם השלישית) — בכתב היד ״ובא שלום״ (מסומן כמשובש). בכתב היד סימן חסר אחרי ״לכך נאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם״, והושלם מן הדפוס: ״בכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם״.

״אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי בבתי כניסיות״ — כתב היד משובש כאן (״א׳ר. יהו א׳ בשמי (לעול׳) בבת כניסיות״, ״לעול׳״ מחוק), ותוקן כלשון הדפוס: ״אלא מהו הדבר הזה שאמר אגורה באהלך עולמים? אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות״.

נוסח אחר של הפתיחתא: מדרש תהלים ל, ג (להלן ב), בסדר אחר ובתוספות (״שלום בואך״, ״ככומר של ענבים״, ״לשלמה אינו אומר״).

בדפוס: ״הקב״ה אינו כן״ מוגה ל״הצדיקים אינו כן״; ״זה צדיקו של עולם, שנאמר: וכבוד יי יאספך״; ״ינוח על משכבו״; ״אין שלום אומר יי לרשעים״; ״כמה שנאמר דובב שפתי ישנים״, בלא ״וחיכך כיין הטוב״.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה).

באיזה כבוד?

בכבוד של הקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים בשעת פטירתן מן העולם.

בנוהג שבעולם אדם מת — אם יש לו בנים, בניו מטפלמטפל — עוסק בצרכי הקבורה, מלווה את המת בו;

הקדוש ברוך הוא אינו כן,

אלא אמר רבי יצחק:

הקדוש ברוך הוא מטפל בצדיקים.

מניין? וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ(ישעיה נח, ח) — זה צדקו של עולם.

וכן בשעה שהצדיק נפטר מן העולם,

אמר רבי חייא הגדול:

שלש כיתות של מלאכים מטפלין בו:

אחת אומרת: יָבא בשלום(ישעיה נז, ב);

ואחת אומרת: יָנוּחוּ עַל משכבו;

ואחת הולכת לפניו ודוממתודוממת — ושותקת, כמה שהכתוב: הֹולֵךְ נְכֹוחוֹ.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יאשיה:

הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לו: יָבא שָׁלוֹם.

מן הרשעים את למד, שהקדוש ברוך הוא אומר להם: אין לכם שלום,

כמה שכתב: אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים(ישעיה מח, כב).

ואם לרשעים הוא אומר בפיו אֵין שָׁלוֹם —

קל וחומר לצדיקים, שיאמר להם: יָבא בשלום.

הוי, שהקדוש ברוך הוא אומר לצדיקים: יָבא שָׁלוֹם.

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם —

בכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם.

מהו יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם?

שהם מקלסים להקדוש ברוך הוא שם.

אמר רבי חמא ברבי יוסי:

אין בין החיים לצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד,

והם מקלסים להקדוש ברוך הוא שם, שנפשותם בצרור החיים,

כמה שכתב: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹונִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים(שמואל א כה, כט).

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.

ואין יְרַנְּנוּ אלא לשון קילוסקילוס — שבח, הלל,

כמה שכתב: קוֹל רִינָּה וִישׁוּעָה(תהלים קיח, טו).

דבר אחר: ״ירננו״

דבר אחר:

יְרַנְּנוּ — מהו כן?

אמר רבי יוחנן:

בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר: כך אמר רבי עקיבא, כך אמר רבי שמעון בן יוחי —

שפתותיהם רוחשותרוחשות — נעות, מרחשות (כמדברות) שם,

כמה שנאמר: וְחִיכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב וגו׳ דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים(שיר השירים ז, י).

לכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד וגו׳.

אגורה באהלך עולמים

לפיכך אמר דוד: אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים(תהלים סא, ה).

וכי עלתה על דעתו של דוד שהוא חי לעולם?

אמר: יהי רצון שיאמרו בשמי בבתי כניסיות ובבתי מדרשות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,

אף על פי שאת מת — אין שמך זז מביתי לעולם,

אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך, ואומרים שירים משלך: מזמור לדוד.

ולא עוד, אלא הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש,

אף על פי ששלמה בנך בונה אותו — בשמך אני כותבו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמטפל עוסק בצרכי הקבורה, מלווה את המת ודוממת ושותקת קילוס שבח, הלל רוחשות נעות, מרחשות (כמדברות)

בשלש כיתות מטפלין בצדיקים — שפתותיו דובבות בקבר

מדרש תהלים, מזמור ל, ג · פתיחתא · נוסח אחר · שלש כיתות מטפלות בצדיק; ״שלום בואך״; מקלסים להקדוש ברוך הוא; שפתותיו דובבות בקבר; ״אגורה באהלך עולמים״ — ״לדוד״ ולא ״לשלמה״

״זהו שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״זש׳ה״. ״צדיקים חיים״ — לפניו בכתב היד ״(הב)״, מחוק. ״דובבות״ — התי״ו נוספה בכתב היד. ״אגורה״ — בכתב היד ״אגודה״, מסומן כמשובש. ״אלא״, ״אני״ ו״הבית״ (שלפני ״לדוד״) — תיקוני המהדיר במאגרים, בכתב היד ״אלע״, ״אנו״, ״חבית״. ״קל וחומר בניו״ — כך בכתב היד; בדפוס בובר: ״קל וחומר לצדיקים״.

בדפוס בובר (מזמור ל, ג) כמעט מלה במלה; שם עוד ״שלש כיתות [של מלאכים]״, ״שפתותיו דובבות בקבר ורוחשות״ ו״שיהו אומרים מזמורות שלו״.

מקבילות: פסיקתא רבתי ב, ב (לעיל א), ושם ״רבי חמא ברבי יוסי״ (כאן ״רבי חייא בר יוסי״), ״רבי יצחק: הקב״ה מטפל בצדיקים״, ובדבר האחר על ״ירננו״ — ״כך אמר רבי עקיבא, כך אמר רבי שמעון בן יוחי״; בבלי כתובות פרק יב, קד ע״א (להלן ה), מפי רבי אלעזר: ״שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו: בא בשלום, ואחת אומרת: הולך נכחו, ואחת אומרת לו: יבא שלום ינוחו על משכבותם״; ירושלמי שקלים ב, ה ובבלי יבמות פרקים י–יא, צז ע״א (להלן ג, ד) — ״אגורה באהלך עולמים״ ו״דובב שפתי ישנים… ככומר של ענבים״.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

זהו שאמר הכתוב:

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה).

אמר רבי חייא הגדול:

בשעה שהצדיקים נפטרין מן העולם — שלש כיתות מיטפלין בהן:

אחת אומרת: יָבא שָׁלוֹם(ישעיה נז, ב);

ואחת אומרת: יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם;

ואחת אומרת: הֹולֵךְ נְכֹוחוֹ —

ומהלכות לפניו.

אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יאשיה:

הקדוש ברוך הוא כביכול הוא בעצמו אומר לו: שלום בואך.

ומניין את למד? מן הרשעים,

שנאמר: אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים(ישעיה מח, כב).

אם לרשעים אומר אֵין שָׁלוֹם —

קל וחומר בניו, שהוא אומר להן: שלום.

הווי, שהקדוש ברוך הוא אומר לצדיקים: יָבא שָׁלוֹם.

ולכך נאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד.

באיזה כבוד?

בכבוד שהקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם,

שהן מקלסין להקדוש ברוך הוא שם.

אמר רבי חייא בר יוסי:

אין הפרש בין צדיקים חיים לצדיקים מתים אלא דיבור בלבד,

והם מקלסין להקדוש ברוך הוא, שגנז נשמותיהן בצרור החיים,

שנאמר: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים(שמואל א כה, כט).

יְרַנְּנוּ — אין יְרַנְּנוּ אלא לשון קילוס,

כמה דאת אמר: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאׇהֳלֵי צַדִּיקִים(תהלים קיח, טו).

אמר רבי יוחנן:

בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר: כך אמר פלוני —

שפתותיו רוחשות ודובבות בקבר,

שנאמר: וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב(שיר השירים ז, י).

מהו דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים?

ששפתותיו דובבות ככומרככומר — כערמת ענבים (שמניחים בה ענבים להבשיל) של ענבים.

לכך: יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.

כך אמר דוד: אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים(תהלים סא, ה).

וכי עלת על דעתו של דוד שהוא חי לעולמים?

מהו ״לעולמים״?

אמר רבי יהודה:

שיהו אומרים מזמורות משמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אף על פי שאתה מת — אין שמך זז מביתי לעולמים,

אלא על כל קרבן וקרבן אומרים שירה על שמך: מזמור לדוד.

ולא עוד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא:

הואיל ואתה חשבת לבנות בית המקדש,

אף על פי ששלמה בנך בונה אותו — על שמך אני כותבו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

״לשלמה״ אינו אומר, אלא לְדָוִד.

תרגום לעבריתככומר כערמת ענבים (שמניחים בה ענבים להבשיל)

חלק ב

דברי האמוראים

גאגורה באהלך עולמים — שיהו דברי נאמרין בבתי כניסיות

ירושלמי שקלים ב, ה · סוגיא · רבי יוחנן הקפיד שלא נאמרה שמועה משמו — ״אגורה באהלך עולמים״; שפתותיו רוחשות בקבר, ״דובב שפתי ישנים״

תאומות: ירושלמי ברכות ב, א; ירושלמי מועד קטן ג, ז. המעשה בבבלי יבמות פרק י, צו ע״ב – פרקים י–יא, צז ע״א (להלן ד), ושם ״אגורה באהלך עולמים״ מפי רב יהודה אמר רב, ״שפתותיו דובבות בקבר״ מפי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, והמקרא מפי רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא (כאן: שמעון בן נזירא בשם רבי יצחק).

״רבי יוחנן הוה מסמיך…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

״ורבי יוחנן מאי כולי…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

רבי יוחנן הוה מסמיך ואזיל על רבי חייה בר אבא, והוה רבי אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה, ואמר: הלין תרתין מיליא הדין בבלאה עביד ביה: חדא דלא שאיל בשלומיה, וחדה מיטמר.רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה הולך נסמך על רבי חייא בר אבא, והיה רבי אליעזר רואה אותו ומתחבא מפניו. אמר (רבי יוחנן): שני דברים אלה עשה לי הבבלי הזה: אחד — שלא שאל בשלומי, ואחד — שמתחבא. אמר לו רבי יעקב בר אידי: כך נוהגים אצלם: הקטן אינו שואל בשלום הגדול, שהם נוהגים ומקיימים: ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו. אמר לו (רבי יעקב בר אידי): מהו לעבור לפני הצלם הארור (של עבודה זרה)? אמר לו (רבי יוחנן): מה, אתה חולק לו כבוד? עבור לפניו וסמא את עיניו! אמר לו: יפה עשה רבי אליעזר שלא עבר לפניך. (אמר רבי יוחנן:) ועוד עשה הבבלי הזה, שלא אמר שמועה משמי.

רבי יוחנן היה הולך נסמך על רבי חייא בר אבא, והיה רבי אליעזר רואה אותו ומתחבא מפניו. אמר (רבי יוחנן): שני דברים אלה עשה לי הבבלי הזה: אחד — שלא שאל בשלומי, ואחד — שמתחבא.

אמר ליה רבי יעקב בר אידי:

אמר לו רבי יעקב בר אידי:

כך נהגין גבהון.

כך נוהגים אצלם:

זעירא לא שאיל בשלומיה דרבה, דאינון נהגין ומקיימין: רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ(איוב כט, ח).

הקטן אינו שואל בשלום הגדול, שהם נוהגים ומקיימים: ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו.

אמר ליה: מהו למיעבד קמי דארורא צילמא?

אמר לו (רבי יעקב בר אידי): מהו לעבור לפני הצלם הארור (של עבודה זרה)?

אמר ליה: מה את פליג ליה יקר?

אמר לו (רבי יוחנן): מה, אתה חולק לו כבוד?

עבור קמוהי וסמי עינויי.

עבור לפניו וסמא את עיניו!

אמר ליה: יאות רבי אליעזר עבוד דלא עבר קמך.

אמר לו: יפה עשה רבי אליעזר שלא עבר לפניך.

ועוד עביד הא בבלאה דלא אמר שמעתא משמיה.

(אמר רבי יוחנן:) ועוד עשה הבבלי הזה, שלא אמר שמועה משמי.

נכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי.

אמר לו: רבי, כך היה מעשה בית הכנסת של טרסייםטרסיים — אנשי טרסוס, עושי כלי נחושת היה בנגר שיש בראשו גלוסטראגלוסטרא — כפתור, ראש עבה (של הבריח).

שנחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן.

וקרעו סלקא דעתךסלקא דעתך — עלה על דעתך!?

אלא שניקרע ספר תורה.

והיה שם זקן אחד, ורבי יוסי בן קיסמא.

אמר: תמוהני אם לא הוה בית הכנסת זה עבודה זרה.

וחזר ואמר: הכדין מחבריההכדין מחבריה — וכי כך (ינהגו) בחברו?.

ניכנס לפניו רבי יעקב בר אידי.

אמר לו: כתיב: כל אשר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה(יהושע יא, טו) יהושע וגו׳.

וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר: כך אמר משה~?

אלא יהושע יושב ודורש ויודעין שהתורה של משה היא.

אף אתה אלעזר יושב ודורש, הכל יודעין שתורה שלך היא.

אמר להן: מפני מה אי אתם יודעין לרצות כבן אידי חברינו.]

[ורבי יוחנן מאי כולי האי?[ורבי יוחנן מאי… — ורבי יוחנן — למה כל כך (הקפיד)? שרצה שיאמרו שמועה משמו.

ורבי יוחנן — למה כל כך (הקפיד)?

דבעי דיימרון שמעתא משמיה.

שרצה שיאמרו שמועה משמו.

דאף דוד ביקש עליה רחמים, שנאמר: אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עולמית אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה(תהלים סא, ה).

וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקיים לעולמים!?

אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אזכה שיהו דבריי נאמרין בבתי כניסיות ובתי מדרשות.

שמעון בן נזירא בשם רבי יצחק אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, שפתיו רוחשות עמו בקבר.

שנאמר: דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁינִים(שיר השירים ז, י) — מה כמר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר.

מה הנאה לו?

בר נזירא אמר: כהדין דשאתי קונדיטון.בר נזירא אמר:… — בר נזירא אמר: כמו השותה יין מתובל (קונדיטון). רבי יצחק אמר: כמו השותה יין ישן — אף על פי שאין בו (עוד) טעם (בפיו, הטעם נשאר).

בר נזירא אמר: כמו השותה יין מתובל (קונדיטון).

רבי יצחק אמר: כהדין דשאת חמר עתיק, אף על גב דלית ליה טעמא.]

רבי יצחק אמר: כמו השותה יין ישן — אף על פי שאין בו (עוד) טעם (בפיו, הטעם נשאר).

תרגום לעבריתטרסיים אנשי טרסוס, עושי כלי נחושת גלוסטרא כפתור, ראש עבה (של הבריח) סלקא דעתך עלה על דעתך הכדין מחבריה וכי כך (ינהגו) בחברו?

דיהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה

בבלי יבמות פרק י, צו ע״ב – פרקים י–יא, צז ע״א · סוגיא · רבי אלעזר אמר שמועה ולא אמרה משם רבי יוחנן — ״אגורה באהלך עולמים״; שפתותיו דובבות בקבר ככומר של ענבים

תאומה: בבלי בכורות פרק ה, לא ע״ב. המעשה בירושלמי שקלים ב, ה (לעיל ג), ושם ״יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה״ (בירושלמי: ״אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כניסיות ובבתי מדרשות״).

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

אזל רבי אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דרבי יוחנן.אזל רבי אלעזר… — הלך רבי אלעזר ואמר שמועה בבית המדרש, ולא אמרה משמו של רבי יוחנן. שמע רבי יוחנן — הקפיד.

הלך רבי אלעזר ואמר שמועה בבית המדרש, ולא אמרה משמו של רבי יוחנן.

שמע רבי יוחנן — איקפד.

שמע רבי יוחנן — הקפיד.

עול לגביהעול לגביה — נכנסו אצלו רבי אמי ורבי אסי,

אמרו ליה: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטראגלוסטרא — כפתור, ראש עבה (של הבריח),

רש״י בנגר שיש בראשו גלוסטרא — שראשו עב וראוי לשחיקת שומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו לענין נעילת דלת רבי אלעזר אוסר לנעול בו ורבי יוסי מתיר לפי שיש תורת כלי עליו ומותר לטלטלו.

שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן?

קרעו סלקא דעתךסלקא דעתך — עלה על דעתך? אלא אימאאלא אימא — אלא אמור: שנקרע ספר תורה בחמתן.

והיה שם רבי יוסי בן קיסמא,

אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודה זרה — וכן הוה.

הדר איקפד טפי,הדר איקפד טפי… — חזר והקפיד יותר, אמר: גם (עשיתם אותנו) חברים?

חזר והקפיד יותר,

אמר: חברותא נמי?

אמר: גם (עשיתם אותנו) חברים?

רש״י חברותא נמי — את תלמידי אתם עושים חבירי שאתם מביאים לי ראיה מרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים.

עול לגביה רבי יעקב בר אידי,

אמר ליה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(יהושע יא, טו) —

רש״י וכן עשה יהושע — העיד עליו המקרא שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפילו מה שאמר סתם שהרי א״א בכל דבר ודבר שאמר יהושע אמר כך אמר משה ואפילו הכי אסהיד קרא דמפי משה הוה.

וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה?

אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא;

אף רבי אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעין כי שלך היא.

אמר להם: מפני מה אי אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו?

ורבי יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האיקפיד כולי האי — מקפיד כל כך?

דאמר רב יהודה אמר רב:

מאי דכתיב: אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים(תהלים סא, ה)?

וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים?

אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.

רש״י שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה — שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה — שפתותיו דובבות בקבר.

רש״י דובבות — נעות לשון דבר שמרתיח ומבצבץ.

אמר רבי יצחק בן זעירא, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים שמעון נזירא:

מאי קראהמאי קראה — מהו המקרא (שממנו לומדים)? וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים(שיר השירים ז, י) —

ככומרככומר — כערמת ענבים (שמניחים בה ענבים להבשיל) של ענבים:

מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב,

רש״י כומר — כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין ויינו נוח לצאת כמו מכמר בישרא דתמיד נשחט (פסחים פרק ה, נח.).

רש״י דובב — היין רוחש ונע ויוצא למעלה. דובב פריט״ה.

אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה — שפתותיהם דובבות בקבר.

תרגום לעבריתעול לגביה נכנסו אצלו גלוסטרא כפתור, ראש עבה (של הבריח) סלקא דעתך עלה על דעתך אלא אימא אלא אמור קפיד כולי האי מקפיד כל כך ואיתימא ויש אומרים מאי קראה מהו המקרא (שממנו לומדים) ככומר כערמת ענבים (שמניחים בה ענבים להבשיל)

השלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו

בבלי כתובות פרק יב, קד ע״א · סוגיא · פטירתו של רבי; שלש כיתות של מלאכי השרת לצדיק — ״יבא שלום ינוחו על משכבותם״ — ושלש כיתות של מלאכי חבלה לרשע

בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה,

אמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה;

יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי.

יצתה בת קול ואמרה: יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם(ישעיה נז, ב).

רש״י ולא נהניתי בעולם הזה — [אפילו] לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי.

״על משכבך״ מיבעי ליה!״על משכבך״ מיבעי… — (הקשו:) ״על משכבך״ היה צריך לומר! (השיבו:) זה מסייע לדברי רבי חייא בר גמדא,

(הקשו:) ״על משכבך״ היה צריך לומר!

מסייע ליה לרבי חייא בר גמדא,

(השיבו:) זה מסייע לדברי רבי חייא בר גמדא,

דאמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול:

בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, צדיק פלוני בא.

אומר להם: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו: יָבא בשלום יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.

רש״י יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום — ואחר כך ינוחו צדיקים על משכבותם.

אמר רבי אלעזר:

בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו:

אחת אומרת לו: בא בשלום;

ואחת אומרת: הולך נכחו;

רש״י הולך נכחו — בדרך ישרה.

ואחת אומרת לו: יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.

בשעה שהרשע נאבד מן העולם, שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו:

אחת אומרת: אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים(ישעיה מח, כב);

ואחת אומרת לו: לְמַעֲצֵבָה(ישעיה נ, יא) ישכב;

ואחת אומרת לו: רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה אֶת עֲרֵלִים(יחזקאל לב, יט).

חילופי נוסח והשלמות

פסיקתא רבתי, ירושלמי, בבלי, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאדםאר׳
אואםואין
איבאובא
אבכבוד שהוא עושה להם בשעת סילוקן מן העולם.— (הוספה)
אאמרא׳ר
איהי רצון שיאמרויהו א׳
בש— (הוספה)
באגורהאגודה
באלאאלע
באניאנו
בהביתחבית
דעבודה זרהעבודת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
מדרש תהליםמהדורת בובר
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§171§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעא: פתיחתא ב: ולך יי חסד

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

״ולך יי חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ — מדת פורענות עקרה ומדת טובה עושה פירות; הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד; מחשבה טובה מצטרפת למעשה ומחשבה רעה אינה — דוד חשב לבנות את המקדש ונכתב על שמו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אוּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ

מדרש תהלים, מזמור ל, ד · פתיחתא · ״ולך יי חסד״ · מדת פורענות עקרה ומדת טובה עושה פירות; כף מאזנים מעויין; מחשבה בישראל ובאומות; דוד חשב לבנות את המקדש

וּלְךָ־אֲדֹנָי חָסֶד כִּי־אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג)

״זהו שאמר הכתוב״ — בכתב היד ״זש׳ה״; ״רבי אליעזר אומר״ — ״אומר״ נוסף בכתב היד; ״מה הקדוש ברוך הוא עושה״ (הראשון) — ״עושה״ בגליון; ״(הוא)״ אחרי ״כותבה״ — מחוק; ״איבדו״ (וכי איבדו לבן ליעקב) — בכתב היד ״א?ב?״ מחוק ו״איבדו״ נוסף. ״שיעשינה״, ״הונא״, ״לעשות״ — תיקוני המהדיר במאגרים.

״כי אתה יי חסכת למטה מעונינו״ — בכתוב (עזרא ט, יג): ״כי אתה אלהינו חשכת למטה מעוננו״; ״הוי חשבי און ופעלי רע על משכבם״ — בכתוב (מיכה ב, א): ״על משכבותם״; ״הוה… להצלותיה״ — בכתוב (דניאל ו, טו): ״הוא… להצלותה״.

״ולך יי חסד״ — כך בכתב היד (בכתוב, תהלים סב, יג: ״ולך אדני חסד״).

בדפוס בובר (מזמור ל, ד) כמעט מלה במלה; שם ״רבי אלעזר״ (כאן ״רבי אליעזר״), ״ומיד הכף מכריעות״, ראית רבי נחמיה ״וישמע ויכתב ספר זכרון…״ ו״אבל בנכרי״ (כאן ״אבל אומות העולם״); ובסופו, בסוגריים: ״מכאן שכל מי שמצטער על הדבר נקרא על שמו, שכן מצינו במשה על שנצטער בתורה… זכרו תורת משה עבדי, וכן דוד נצטער… אם אבא באהל ביתי… נקרא על שמו, שנאמר: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״.

מקבילות: תוספתא פאה א, ב–ד (להלן, ב); ירושלמי פאה א, א (להלן, ג–ד) — ״מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה… הדא דתימא בישראל, אבל בגוים חילופין… ועד מיעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה… מחמס אחיך יעקב״, ״הקב״ה חוטף שטר אחד מן העבירות… ולך יי חסד״; בבלי קידושין פרק א, מ ע״א (להלן, ה) — ״מאי ולחשבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״. וראה מדרש תהלים (בובר) ל, ב, בפרשה קעב (מזמור שיר חנכת הבית לדוד).

נוסח אחר של הדרשה, ״מהו לך יי חסד… הזכות אינה עקרה… מחשב לעשות מצוה ונאנס… לשלמה אינו אומר אלא לדוד״ (מדרש תהלים סב, ד), עם מעשה נתן ו״כי דמים רבים שפכת״ — בפרשה קעב: מזמור שיר חנכת הבית לדוד, ליד פסיקתא רבתי ב, ג–ד.

דבר אחר:

שִׁיר חֲנֻוכַּת(תהלים ל, א).

זהו שאמר הכתוב:

וּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג).

רבי יהודה ורבי נחמיה אמרו:

מידת פורענות — עקרה;

מידת טובה — עושה פירות,

שנאמר: זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד(הושע י, יב).

מה הקדוש ברוך הוא עושה?

גובה מן האדם עוונותיו, וחוזר ונותן לו שכרו.

רבנין אמרי:

אפילו עוונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת,

שנאמר: כִּי אַתָּה יי חסכת לְמַטָּה מֵעֲוֺנֵינוּ(עזרא ט, יג).

רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא.

רבי אליעזר אומר:

כף מאזנים מעוייןמעויין — שקול, מאוזן (שתי כפותיו שוות) הוא — כאן עוונות, כאן זכיות.

מה הקדוש ברוך הוא עושה? מטה כלפי חסד,

שנאמר: וּלְךָ יי חָסֶד.

וכתיב: נֹושֵׂא עָוֺן(מיכה ז, יח).

רבי יוסי בר חנינא אומר:

מה הקדוש ברוך הוא עושה?

חוטף שטר חוב אחד מן העונות, ומיד הזכיות מכריעות,

שנאמר: נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

רבי נחמיה אמר:

חשב אדם לעבור עבירה — אין הקדוש ברוך הוא חושבה עד שיעשינה;

ואם חשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, עד שלא עשאה —

מיד הקדוש ברוך הוא כותבה כאילו עשאה,

שנאמר: וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז).

אבל אומות העולם:

אם חשב לעשות רעה, אפילו לא עשאה — הוא כותבה כאילו עשאה,

שנאמר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי(דברים כו, ה).

וכי איבדו לבן ליעקב?

אלא על ידי שחשב לאבדו — חשב לו הקדוש ברוך הוא כאילו איבדו.

ואם חשב לעשות מצוה — אינו כותבה עד שיעשינה,

שנאמר: וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הוה מִשְׁתַּדַּר להצלותיהועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה — ועד ביאת השמש היה משתדל להצילו(דניאל ו, טו).

אף על פי שחשב להצילו — לא נחשב לפני הקדוש ברוך הוא עד שעשה.

וישראל, שחשב לעשות עבירה ולא עשה — אין הקדוש ברוך הוא חושבה עד שעשאה,

שנאמר: הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל משכבם(מיכה ב, א).

אמר רב הונא:

אמר דוד: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי.

חשב לעשות מצוה, אף על פי שלא עשאה — הקדוש ברוך הוא מעלה עליו כאילו עשאה.

תדע לך שכן:

דוד חשב לעשות בניין בית המקדש, אף על פי שלא בנאו — נכתב על שמו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמעויין שקול, מאוזן (שתי כפותיו שוות) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה ועד ביאת השמש היה משתדל להצילו

חלק ב

דברי התנאים

בזכות יש לה קרן ויש לה פירות — מחשבה טובה המקום מצרפה

תוספתא פאה א, ב–ד · ברייתא · זכות עושה פירות ועבירה אינה; מחשבה טובה מצטרפת למעשה, מחשבה רעה — רק כשעושה פירות

ההלכה הב׳ פותחת ״על אילו דברים נפרעין מן אדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא: על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל לשון הרע כנגד כולם״. ״(הא מה אני מקיים)״ — כפל בתוספתא, בסוגריים. ״אם און ראיתי בלבי לא ישמע יי״ — בכתוב (תהלים סו, יח): ״און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני״; ״על העם הזה פרי מחשבות׳״ — בכתוב (ירמיה ו, יט): ״אל העם הזה פרי מחשבותם״.

מקבילות: מדרש תהלים ל, ד (לעיל, א); ירושלמי פאה א, א (להלן, ג) ובבלי קידושין פרק א, מ ע״א (להלן, ה).

זכות יש לה קרן ויש לה פירות,

שנאמר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי וגו׳(ישעיה ג, י).

עבירה יש לה קרן ואין לה פירות,

שנאמר אוֹי לְרָשָׁע רָע(ישעיה ג, יא).

אם כן מה אני מקיים וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וגו׳(משלי א, לא),

עבירה שעושה פירות יש לה פירות,

שאין עושה פירות אין לה פירות.

מחשבה טובה המקום ברוך הוא מצרפה,

מחשבה רעה אין המקום מצרפה,

שנאמר אם און רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי,

הא מה אני מקיים שִׁמְעִי הָאָרֶץ(ירמיה ו, יט) (הא מה אני מקיים) הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה על הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם,

אלא מחשבה שעושה פירות המקום מצרפה עם המעשה,

מחשבה שאינה עושה פירות אין המקום מצרפה עם המעשה.

חלק ג

דברי האמוראים

גמחשבה טובה המקום מצרפה למעשה — בגוים חילופין

ירושלמי פאה א, א · סוגיא · הזכות קרן ופירות; מחשבה טובה מצטרפת בישראל, ובגוים חילופין — ״ועד מעלי שמשא״, ״מחמס אחיך יעקב״

הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות.

הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ(ישעיה ג, י).

עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ(ישעיה ג, יא).

מה אני מקיים וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם(משלי א, לא)?

אלא כל עבירה שעשת פרי יש לה פרי, ושלא עשת פרי אין לה פרי.

מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה.

מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה.

מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה, דכתיב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(מלאכי ג, טז).

מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה: אָוֶן אִם רָאִיתִי בליבי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי.

הדא דתימאהדא דתימא — זה שאמרת (נאמר) בישראל, אבל בגוים חילופיןחילופין — להפך: מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה.

מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה.

מחשבה טובה אין המקום מצרפה, דכתיב: וְעַד מֶיעָלֵי שִׁמְשָׁא הוה מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵיהּועד מיעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה — ועד ביאת השמש היה משתדל להצילו(דניאל ו, טו), ולא כתיב: לשיזביהלשיזביה — להצילו (ולא כתוב שהצילו).

מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה: מקטל מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב(עובדיה א, י) — וכי הרגו?

אלא מלמד שחשב עליו להורגו, והעלה עליו הכתוב כאילו הרגו.

תרגום לעבריתהדא דתימא זה שאמרת (נאמר) חילופין להפך ועד מיעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה ועד ביאת השמש היה משתדל להצילו לשיזביה להצילו (ולא כתוב שהצילו)

דנושא עון — חוטף שטר אחד מן העבירות

ירושלמי פאה א, א · סוגיא · רובו זכיות, רובו עבירות; ״נושא עון״ — חוטף שטר אחד; ״ולך יי חסד״ — אי לית ליה את יהיב ליה מן דידך

תאומה: ירושלמי קידושין א, י.

״חנינא נושא עונות״ — כן בכ״י וטיקן. בכ״י ליידן: ״עון״.

״את יהיב ליה מן…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן.

רובו זכיות — יורש גן עדן;

רובו עבירות — יורש גיהנם.

אמר רבי יוסי בן חנינא:

״נושא עונות״ אין כתיב כאן, אלא נֹושֵׂא עָוֺן(מיכה ז, יח) —

הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות, והזכיות מכריעות.

אמר רבי אלעזר:

וּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג) — ואי לית ליה, [את יהיב ליה] מן דידך.ולך יי חסד… — ולך יי חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו — ואם אין לו (מעשים), אתה נותן לו משלך. זו היא שיטתו של רבי אלעזר,

ולך יי חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו — ואם אין לו (מעשים), אתה נותן לו משלך.

היא דעתיה דרבי אלעזר,

זו היא שיטתו של רבי אלעזר,

דרבי אלעזר אומר: וְרַב חֶסֶד(שמות לד, ו) — מטה כלפי חסד.

המחשבה טובה מצרפה למעשה — ולחושבי שמו

בבלי קידושין פרק א, מ ע״א · סוגיא · צדיק טוב ורשע רע; הזכות קרן ופירות; ״ולחושבי שמו״ — חשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה

״אני מקים הנני״ — כן בדפוס וילנא. בנוסח שלנו בפסוק: ״הִנֵּה אָנֹכִי״.

אמר רבא:

רב אידי אסברא לי: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ(ישעיה ג, י), וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב?

רש״י רבי אידי אסברא לי — אינו דומה לאלו דהנך כולהו הבריות נהנין ממנו ונמצא טוב לשמים וטוב לבריות ובההוא כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו דבהאי קרא כתיב כי טוב כי פרי מעלליו יאכל בחייו אבל בשילוח הקן טוב לשמים הוא ואין כאן טוב לבריות ולא כתיב ביה כי פרי מעלליו יאכל והלכך לא תנייה גבי אוכל פירותיהן בעולם הזה.

אלא, טוב לשמים ולבריות, זהו צדיק טוב; טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב.

כיוצא בדבר אתה אומר: אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ(ישעיה ג, יא).

וכי יש רשע רע ויש שאינו רע?

אלא, רע לשמים ורע לבריות, הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע:

רש״י רע לשמים ורע לבריות — כגון רוצח וגזלן וגנב.

רש״י רע לשמים ואינו רע לבריות — מגלה עריות מבזה מועדים אוכל חלב.

הזכות, יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב וגו׳.

עבירה, יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר: אוֹי לְרָשָׁע רָע וגו׳.

רש״י אין לו פירות — אין נפרעין ממנו יותר מכדי רשעו.

ואלא, מה אני מקיים וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּועֲצֹותֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ(משלי א, לא)?

עבירה שעושה פירות יש לה פירות, ושאין עושה פירות, אין לה פירות.

רש״י עבירה שעושה פירות — כגון חילול השם שאדם חשוב עובר עבירה ואחרים למדין ממנו לעשות כן.

מחשבה טובה, מצרפה למעשה, שנאמר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹושְׁבֵי שְׁמוֹ(מלאכי ג, טז).

מאי ולחושבי שמו?

אמר רב אסי:

אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה;

מחשבה רעה, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע(תהלים סו, יח) יי.

ואלא, מה אני מקים: הנני מֵבִיא אֶל הָעָם הַזֶּה רעה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם(ירמיה ו, יט)?

מחשבה שעושה פרי, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

רש״י מחשבה שעושה פירות — שקיים מחשבתו ועשה.⁠

רש״י מצרפה למעשה — ונפרעים ממנו אף על המחשבה.

חילופי נוסח והשלמות

תוספתא, ירושלמי, בבלי, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אי— (הוספה)
אהונאהננא
אלעשותלאשות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מדרש תהליםמהדורת בובר
תוספתאמהדורת ליברמן
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§172§§

דרשות הפסוקים · תהלים ל

מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעב: מזמור שיר חנכת הבית לדוד

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

״לשלמה אינו אומר אלא לדוד״ — שלמה בנה ודוד חשב לבנות, והבית נקרא על שמו; ״מזמור״ — בית ראשון, ״שיר״ — בית שני, ״ותרפאני״ — על יד חשמונאי ובניו; כשנברא המקדש ובשנחרב — בשירים; שבע חנוכות, וחנוכת העולם הבא בנרות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

שיר אחד או שלשה

אשיר אחד או שלשה

שיר השירים רבה, פרשה א, ו · דרשת הפסוק · ״שיר השירים״ · ״שיר השירים״, ״שיר המעלות לשלמה״ ו״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ — שלמה אמרן ותלאן בדוד

״ורבי יודה ברבי סימון אמר״ ״סברין מימר…״ — בוילנא בלשון קרובה.

הדרשה מתוך סימן ו של שיר השירים רבה לפסוק א (״כל מעשיו משולשין״); אחריה ״שלש מעלות עלה שלמה״ ושאר שלשותיו — דרשות אחרות על ״שיר השירים״, שאינן על פסוקנו.

דבר אחר:

שִׁיר הַשִּׁירִים(שיר השירים א, א).

רבי איבו ורבי יהודה ברבי סימון.

רבי איבו אמר:

שִׁיר — חד, הַשִּׁירִים — תרין; הא תלתא.שיר — חד… — שיר — אחד, השירים — שנים; הרי שלשה. ורבי יהודה ברבי סימון אמר: שיר השירים — כולו אחד. ושני אלה האחרים — מה אתה עושה בהם? שיר המעלות לשלמה, ואחד: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. סבורים לומר: דוד אמרן, ואתה תולה אותן בדוד (?)

שיר — אחד, השירים — שנים; הרי שלשה.

ורבי יודה ברבי סימון אמר:

ורבי יהודה ברבי סימון אמר:

שִׁיר הַשִּׁירִים — כולה חד.

שיר השירים — כולו אחד.

ואלין תרתין אחרניתא מה את עבד לון?

ושני אלה האחרים — מה אתה עושה בהם?

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה(תהלים קכז, א), וחד מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

שיר המעלות לשלמה, ואחד: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

סברין מימר: דוד אמרן, ואת תולה אותן בדוד,

סבורים לומר: דוד אמרן, ואתה תולה אותן בדוד (?)

שנאמר: כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ(שיר השירים ד, ד).

אלא מה שיר השירים — שלמה אמרה ותלה אותה בדוד,

אף אלו — שלמה אמרן ותלה אותן בדוד.

״לשלמה״ אינו אומר אלא ״לדוד״

בהַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת — לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת

פסיקתא רבתי, פסקא ב, ג · דרשת הפסוק · ״לדוד״ · שני הכתובים בבניין הבית, ותפלת שלמה שנענתה בזכות דוד

״דבר אחר: האתה תבנה — שאתה מיסדו״ — בכתב היד: ״לא אתה תבנה — שאין אתה (תבנה) מוסרו״, והמלים מסומנות בו כמשובשות; תוקן כלשון הדפוס (״דבר אחר האתה תבנה שאתה מיסדו, לא אתה תבנה שאין אתה משכללו״). ״לא אתה תבנה — שאין אתה בונה״ (בדבר האחר השני) — בכתב היד ״אתה תבנה״ (מסומן כמשובש), ותוקן כדפוס.

בדפוס נוסף אחרי ״שבנך יבנה אותו״: ״אתה הקדמת כבודך לכבודי… אבל שלמה בנך מקדים כבודי לכבודו״, ו״האתה תבנה — שהוא נקרא על שמך, שאילולי אתה לא ירדה האש״. בדפוס: ״כמה תפילות סדר [שלמה] ולא ירדה האש״; ״דבי רבי שילא״; ״זכרה לחסדי דוד עבדך״ כמקרא; ״יי העלית מן שאול חיי״.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

כתיב אחד אומר: הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת(שמואל ב ז, ה),

וכתוב אחד אומר: לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת(דברי הימים א יז, ד).

מהו כך? היאך אתה מקיים שני הכתובים?

אלא לֹא אַתָּה תִּבְנֶה — שאין אתה בונה;

הַאַתָּה תִּבְנֶה — שבנך יבנה אותו.

דבר אחר:

הַאַתָּה תִּבְנֶה|לא אתה תבנה — שאתה מיסדו;

לֹא אַתָּה תִּבְנֶה — שאין אתה משכללומשכללו — משלימו, גומרו.

דבר אחר:

לֹא אַתָּה תִּבְנֶה|אתה תבנה — שאין אתה בונה;

הַאַתָּה תִּבְנֶה — שאילולי אתה לא ירדה האש.

כיצד?

אלא כיון שנבנה, כמה תפלות סדר שלמה, ולא ירדה האש.

אמר רבי חלבו בשם דבית רבי שילהדבית רבי שילה — של בית מדרשו של רבי שילה:

הלך והביא ארונו של דוד אביו,

אמר לו: רבון העולמים, אם אין לי מעשים — עשה בשביל חסדיו של דוד אבא.

מיד ירדה אש,

כמה שכתב: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זכור נא לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב).

מה כתב אחריו? וכלות שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה וגו׳(דברי הימים ב ז, א).

ואם אין אתה למד מיכן שהביא שלמה ארונו של דוד אביו מן קברו —

אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם דבית רבי שילה:

כתב מלא הואכתב מלא הוא — מקרא מפורש הוא:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב), הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי(תהלים ל, ד).

לפיכך אמר שלמה: הואיל ובזכות דוד אבי עשה הקדוש ברוך הוא, הריני אומר שירות חנוכת הבית לשמו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמשכללו משלימו, גומרו דבית רבי שילה של בית מדרשו של רבי שילה כתב מלא הוא מקרא מפורש הוא

גכי דמים רבים שפכת

פסיקתא רבתי, פסקא ב, ד · דרשת הפסוק · ״לדוד״ · למה לא בנה דוד את הבית ונקרא על שמו: הדמים ששפך, וחורבן הבית תחת ישראל

״בקרבנות״ — בכתב היד ״בקרב׳״ (אפשר גם: ״בקרבות״); בדפוס: ״כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות״.

בדפוס: ״בא נתן הנביא ואמר לו לא תבנה לי הבית״, בלא ״מהו הדברים האלה״; ״אמר רבי יהודה בר אלעאי: אמר לו הקב״ה: דוד, אל תירא״; ״כצבי ואיל… שנאמר: הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל… על הארץ תשפכנו כמים״ (דברים יב, טו–טז); ״שאם אתה בונה אותו״; ״שכן כתב: באהל בת ציון״, בלא ״דרך קשתו כאויב״.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).

בא וראה: שלמה בונה את הבית, והוא נקרא לשמו של דוד.

מהו הדברים האלה?

אלא היה דוד ראוי לבנות, ובשביל דבר אחד לא בנה אותו, ואף על פי שחשב לבנותו.

בא נתן ואמר: לא תבנה, כמה שכתב: לֹא תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת(דברי הימים א יז, ד).

למה? כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה(דברי הימים א כב, ח).

כיון ששמע דוד כך — נתיירא,

אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר רבי יהודה:

אל תתיירא, חייך, כך הם לפניי כצבי וכאייל.

לכך נאמר שָׁפַכְתָּ אַרְצָה — ואין אַרְצָה אלא צבי ואיל,

כמה שכתב: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם(דברים יב, כד).

דבר אחר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, כך היו לפני כל דמים ששפכת בקרבנות.

מניין? שכן כתיב: כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ לְפָנָי.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אין לְפָנָי אלא קרבנות,

שנאמר: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְיָ(ויקרא א, ה).

אמר לו דוד: אם כן, למה אין אני בונה אותו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שאם אתה בונה הוא — הוי קיים ואינו חרב.

אמר לו: והרי יפה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: גלוי וצפוי לפני שעתידין לחטאת, ואני מפיגמפיג — מפיס, משכך חמתי בו ומחריבו, וישראל ניצולין.

מניין? שכן כתיב: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ(איכה ב, ד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,

הואיל וחשבתה לבנותו, אף על פי ששלמה בנך בונה אותו — לשמך אני כותבו:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

תרגום לעבריתמפיג מפיס, משכך

דוּלְךָ יי חָסֶד — הואיל וחשבת לבנותו

מדרש תהלים, מזמור סב, ד · דרשת הפסוק · נוסח אחר · ״לך יי חסד״ — הקדוש ברוך הוא גובה עוונות משלו; חשב לעשות מצוה ונאנס — כאילו עשאה: דוד, נתן, ״כי דמים רבים שפכת״, ״לדוד״ ולא ״לשלמה״

סימני כתב היד: ״אדם דליק ובחור עובר עבירה״ — ״דליק״ מסומן כמשובש; ״כי אתה יי חשכת״ — ״יי״ מסומן כמשובש (בכתוב, עזרא ט, יג: ״כי אתה אלהינו חשכת למטה מעוננו״); ״ואני בעניי הכינותי״ — ״ואני״ מסומן (בכתוב, דברי הימים א כב, יד: ״והנה בעניי״); ״והניח יי לו״ (בכתוב, שמואל ב ז, א: ״ויי הניח לו״) ו״ואני יושב… וארון ברית יי״ — מסומנים; ״לא״ (״בקש יי לו״) — בכתב היד ״לא״, מסומן. ״האתה תבנה לי בית״ — בכתב היד ״האתה לא תבנה״, ו״לא״ מחוק; ״לא אתה תבנה״ — ״לא״ נוסף; ״לא תבנה בית״ — בכתב היד ״לא אתה תבנה לי בית״, ו״אתה״ ו״לי״ מחוקים; ״רבים״ — בכתב היד ״הרבה״, מסומן. ״אילולי״, ״הדמים״ — תיקוני המהדיר במאגרים; ״איני״ — בכתב היד ״אינו״, מסומן.

״זכור יי לדוד את כל עונותו״ — כך בכתב היד (במסורה: ענותו). ״ולך יי חסד״ — כך בכתב היד (בכתוב, תהלים סב, יג: ״ולך אדני חסד״).

מקבילות: פסיקתא רבתי ב, ד (לעיל ג) — ״בא נתן ואמר: לא תבנה… אמר רבי יהודה: אל תתיירא… כצבי וכאייל… גלוי וצפוי לפני שעתידין לחטאת… דרך קשתו כאויב״; פסיקתא רבתי ב, ג (לעיל ב) — ״היאך אתה מקיים שני הכתובים״.

נוסח אחר של הדרשה, הפתיחתא ״ולך יי חסד… מידת פורענות עקרה, מידת טובה עושה פירות… דוד חשב לעשות בניין בית המקדש… נכתב על שמו״ (מדרש תהלים ל, ד) — בפרשה קעא: פתיחתא: ולך יי חסד.

וּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ(תהלים סב, יג).

מהו לְךָ יי חָסֶד?

רבי יהודה ורבי נחמיה.

רבי יהודה אומר:

הזכות אינה עקרה, ועושה פירות,

שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם(ישעיה ג, י);

אבל העבירה עקרה,

שנאמר: וּלְךָ יי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ.

יש לך אדם שיש בידו עשר מצות ועשר עוונות — אם כן, יצאו אלו באלו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה כן,

אלא בתחילה גובה ממנו עוונותיו, ואחר כן נותן לו שכרן של מצות.

אמרו רבותינו:

משלם לו שכר זכיותיו,

אבל אינו מדקדק על עבירותיו, ואינו מדקדק להיפרע ממנו כמה שחטא,

שנאמר: כִּי אַתָּה יי חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מעונינו(עזרא ט, יג).

ואף כאן: כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ —

״מעשהו״ אינו אומר, אלא כְּמַעֲשֵׂהוּ.

ומהו ״למטה״? הוא גובה את אלו משלו.

כך אדם דליק ובחור עובר עבירה, וראוי למות.

מה הקדוש ברוך הוא עושה?

תולה לו עד שישא אשה ויוליד בנים,

והקדוש ברוך הוא נוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה שעבר —

נמצא הקדוש ברוך הוא גובה שלו משלו.

יש חסד גדול מזה?

הוי אומר: לְךָ יי חָסֶד.

רבי נחמיה אומר:

מהו כְּמַעֲשֵׂהוּ?

יש לך אדם מחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — והקדוש ברוך הוא כותבה עליו כאילו עשאה.

מניין את למד? מדוד, שהיה מצטער לבנות בית המקדש,

שנאמר: זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל(תהלים קלב, א) עונותו אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ(תהלים קלב, ב),

אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי(תהלים קלב, ג),

ואני בְעׇנְיִי הֲכִינוֹתִי(דברי הימים א כב, יד).

וכן הוא אומר: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ והניח יי לוֹ מִסָּבִיב(שמואל ב ז, א).

התחיל מהרהר בלבו ואומר: ואני יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים(שמואל ב ז, ב) וארון ברית יי יֹושֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.

אמר לו נתן הנביא:

אילולי שעלת במחשבה בלבו של הקדוש ברוך הוא שתבנה לי בית — אף בלבך לא היה עולה;

שכך הכתיב עלי הקדוש ברוך הוא: בִּקֵּשׁ יְיָ לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ(שמואל א יג, יד).

מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא על ידי נתן,

שנאמר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל נָתָן לֵאמֹר(שמואל ב ז, ד) הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת(שמואל ב ז, ה).

וכתוב אחר אומר: לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי(דברי הימים א יז, ד) בית.

היאך יתקיימו שני כתובים הללו?

אלא לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי בית — שאין אתה בונה אותו;

הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת — שאף על פי ששלמה בנך בונה אותו, על שמך נקרא.

וראוי היה דוד לבנותו,

אלא אף על פי כן שבא נתן ואמר לו: לֹא תִבְנֶה בַיִת כִּי דָּמִים(דברי הימים א כב, ח) רבים שָׁפַכְתָּ.

כיון ששמע דוד כך — נתיירא.

אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר רבי יהודה בר אילעאי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא, חייך,

כל הדמים ששפכת — כאייל וצבי,

שנאמר בהם: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם(דברים יב, כד).

אמר לפניו: אם כן, למה איני בונה אותו?

אמר לו: אם אתה בונה אותו — הרי הוא קיים ואינו חרב לעולם.

אמר לפניו: והרי יפה!

אמר לו: גלוי וצפוי לפני שישראל עתידין לחטוא, ואני מפיג בו חמתי ומחריבו, וישראל נוצלין.

הדא הוא דכתיב:

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב(איכה ב, ד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אף על פי שאין אתה בונה אותו, הואיל וחשבת לבנותו — על שמך אני כותבו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

״לשלמה״ אינו אומר, אלא לְדָוִד.

למה? שחשב בלבו לבנותו.

הרי למדנו:

כל מי שמחשב לעשות מצוה, אף על פי שנאנס ולא עשאה — הקדוש ברוך הוא מעלה עליו כאילו עשאה.

המִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם — מי חשב לעשות מצוה ונאנס

מדרש תהלים, מזמור ל, ב · פתיחתא · ״מי הקדימני ואשלם״ · מילה, ציצית, מעקה; חשב לעשות מצוה ונאנס — כאילו עשאה; דוד חשב לבנות את המקדש ונקרא על שמו

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)

ובסוגריים (תוספת המהדיר מכתב יד אחר); אינו בכתב היד שהוא עיקר המהדורה.

מקבילות: במדבר רבה יד, ב; ויקרא רבה כז, ב; פסיקתא דרב כהנא, שור או כשב, ב — ״מי הקדימני ואשלם… מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג״ (פרשה קד).

הפתיחתא ״מי הקדימני ואשלם״ של במדבר רבה, ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא נדפסה בפרשה קד (פתיחתא: מי הקדימני ואשלם).

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

זהו שאמר הכתוב:

מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם(איוב מא, ג) —

מי חישב בלבו לעשות מצוה לפני, ולא השלמתי לאחריו?

מי עשה מילה — ולא נתתי לו אני קודם הבן?

מי עשה ציצית — ולא נתתי לו אני קודם הטלית?

מי עשה מעקה לגגו — ולא נתתי לו אני קודם הבית?

מי חשב בלבו לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה — שאני מעלה עליו כאילו עשאה?

שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש, ונקרא על שמו,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

בית המקדש של מטה מכוון כנגד של מעלה

ומכון לשבתך — מכוון כנגד בית המקדש של מעלה

מדרש תהלים, מזמור ל, א · דרשת הפסוק · בית המקדש של מטה מכוון כנגד של מעלה; ״דביר קדשך״ — מקום שהדיבור יוצא לעולם

״לית מילתא פליגא״ — כך בכתב היד, בדברי רב חסדא. בכתב היד אין פסקה ב למזמור.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

אמר רב חסדא:

לית מילתא פליגאלית מילתא פליגא — אין הדבר שנוי במחלוקת, שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה,

שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ(שמות טו, יז) — אל תיקרי ״מכון״ אלא ״מכוון״.

אמר רבי אבא:

מן הדהמן הדה — מזו (מן המקרא הזה): בְּנׇשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קׇדְשֶׁךָ(תהלים כח, ב).

מהו אֶל דְּבִיר קׇדְשֶׁךָ?

מקום שדיברות קדושה יוצאין לעולם:

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה(ישעיה ב, ג).

רבי חנינא אמר:

מקום שהדיבור יוצא לעולם, והבריות מתייראין,

שנאמר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ(תהלים סח, לו).

תרגום לעבריתלית מילתא פליגא אין הדבר שנוי במחלוקת מן הדה מזו (מן המקרא הזה)

״מזמור״ — בית ראשון, ״שיר״ — בית שני

זותרפאני — על יד חשמונאי ובניו

מדרש תהלים, מזמור ל, ו · דרשת הפסוקים · המזמור על הגלויות: בבל, מדי ופרס, יון — ״ותרפאני״ על יד חשמונאי ובניו, ״זמרו ליי חסידיו״ בני מתתיה; מרדכי והמן; כנסת ישראל בגלות

מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיׇּרְדִי־בוֹר זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי־עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ שְׁמַע־יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה־עֹזֵר לִי הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, א–יג)

״ולבקר״ — בכתב היד ״ובבקר״, הבי״ת מסומנת כמשובשת; ״סילקתה״ — בכתב היד ״שילקתה״, השי״ן מסומנת; ״הטוב״ — הטי״ת מסופקת; ״ויללה״ — תיקון המהדיר במאגרים (בכתב היד ״וולה״). ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד ״כד׳א״, ספק.

״ולא שימחת אויבי לי״, ״שיועתי״, ״וחוניני״ — כתיב כתב היד.

מדרש מזמור ל על חנוכה: ״זמרו ליי חסידיו — אלו בני מתתיה״; ושבע החנוכות — ״וזו של עכשיו, של בית חשמוני״ (להלן ט).

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

מִזְמוֹר — על בניין בית ראשון, בימי שלמה;

שִׁיר — על בניין בית שני, בימי עזרא.

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי(תהלים ל, ב) — מגלות בבל,

כמה דאת אמר: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט).

וְלֹא שִׂימַּחְתָּ אֹויְבַי לִי — במדי ופרס.

יְיָ אֱלֹהָי שִׁיוַּעְתִּי אֵלֶיךָ(תהלים ל, ג) — בגלות יון;

וַתִּרְפָּאֵנִי — על יד חשמונאי ובניו.

חִיִּיתַנִי מִיׇּורְדִי בוֹר(תהלים ל, ד) — שגזרו עלי כמה שמדות כדי להורידני לגיהנם.

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו(תהלים ל, ה) — אלו בני מתתיה.

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ(תהלים ל, ו) — לפי שאין זעמו של הקדוש ברוך הוא אלא רגע;

חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ — לעולם ולעלמי עולמים.

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי — זה מרדכי,

כשאמרה זרש להמן: יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה(אסתר ה, יד),

ולנו כל ישראל בביכיה ויללה;

וְלַבֹּקֶר — וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ(אסתר ז, י),

וכתיב: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה(אסתר ח, טז).

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט(תהלים ל, ז) —

אמרה כנסת ישראל:

כשהייתי בשלוותי בארץ ישראל, הייתי אומרת: ״לא אמוט לעולם״.

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ(תהלים ל, ח) —

וכיון שחטאתי, מיד סילקתה שכינתך, והָיִיתִי נִבְהָל.

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא(תהלים ל, ט) — מתוך הגלות,

ואמרתי: מַה בֶּצַע בְּדָמִי(תהלים ל, י).

שְׁמַע יְיָ וְחׇונִיני(תהלים ל, יא) —

ואתה שלחת דברך הטוב, והפכתה המספד למחול.

כתחילה: אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים(אסתר ד, ג),

ולבסוף: שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב(אסתר ט, יט).

וכל כך — לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד(תהלים ל, יג),

שחילקתה מכבודך לישראל.

כשנברא בית המקדש — בשירין ובזימרין

חוְאַתָּה מָרוֹם לְעֹולָם יְיָ — כשנברא בית המקדש וכשנחרב

מדרש תהלים, מזמור צב, ט · דרשת הפסוק · בין ״יי נתן״ בין ״יי לקח״ — ״יהי שם יי מבורך״: המקדש נברא בשירים ונחרב בשירים

״ידך מן עיליתא״ — כך בכתב היד. אחריה בפסקה: ״ותרם כראם קרני״ (דוד והראם; ״ויבן כמו רמים מקדשו״) ו״בלותי בשמן רענן״ — דרשות על פסוקים אחרים במזמור צב, שאינן על פסוקנו.

וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹולָם יְיָ(תהלים צב, ט).

אמר רבי ברכיה:

לעולם ידך מן עיליתאלעולם ידך מן עיליתא — לעולם ידך על העליונה.

אמר רבי יהודה בן פלייא:

בין יְיָ נָתַן בין וַיְיָ לָקָח — יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ(איוב א, כא).

כשנברא בית המקדש — בשירין ובזימרין,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א);

וכשנחרב — בשירין ובזימרין,

שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ(תהלים עט, א).

ואומר: וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹולָם יְיָ.

תרגום לעבריתלעולם ידך מן עיליתא לעולם ידך על העליונה

חלק ב

חתימה

טשבע חנוכות

פסיקתא רבתי, פסקא ב, ה · חתימה · שבע חנוכות מבריאת העולם ועד חנוכת העולם הבא, שאף היא בנרות

בכתב היד סימן חסר אחרי ״וחנוכת השיני — כשכתב״, ובא אחריו ״(וחנו..)״ מחוק; הפסוק הושלם מן הדפוס (״וחנוכת בית שני — שנאמר: והקריבו לחנוכת בית אלהא וגו׳״). ״וחנוכת של העולם הבא״ — בכתב היד ״וחכונת״ (מסומן כמשובש). ״כאור חמה״ — כך בכתב היד, אחרי ״(חמא)״ מחוק.

בדפוס: ״וחנוכת החומה — שנאמר: ובחנוכת חומת ירושלים״; ״וחנוכת העולם הבא, שאף היא יש בה נרות״. וראה פסיקתא רבתי ב, א (הילמדנו), שבע החנוכות בסדר אחר.

דבר אחר:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

שבע חנוכת הם:

חנוכת ברייתו של עולם — שכתב: וַיְכֻלּוּ(בראשית ב, א),

ואין וַיְכֻלּוּ אלא חנוכה, שכתב: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת(שמות לט, לב).

חנוכת משה — כשכתב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).

וחנוכת המזבח — כשכתב: זֹאת חֲנֻוכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).

וחנוכת בית הראשון — כשכתב: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

וחנוכת השיני — כשכתב: וְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָאבית אלהא — בית האלהים וגו׳(עזרא ו, יז).

וחנוכת חומת ירושלם.

וזו של עכשיו — של בית חשמוני.

וחנוכת של העולם הבא, שאף הוא יש בה נירות,

כמה שכתב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר חמה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָיתַיִם(ישעיה ל, כו).

תרגום לעבריתבית אלהא בית האלהים

חילופי נוסח והשלמות

שיר השירים רבה, פסיקתא רבתי, מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בהַאַתָּה תִּבְנֶה|לא אתה תבנה— (הוספה)
בשאתה מיסדושאין אתה מוסרו
בלֹא אַתָּה תִּבְנֶה|אתה תבנה— (הוספה)
גש— (הוספה)
דאילוליאילולו
דהאתהאתה
דרביםהרבה
דהדמיםהימים
דאיניאינו
זויללהוולה
זולבקרובבקר
זסילקתהשילקתה
טוְהַקְרִיבוּ לַחֲנֻוכַּת בֵּית אֱלָהָא וגו׳(עזרא ו, יז).— (הוספה)
טוחנוכתוחכונת

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786; ובמקצת הסעיפים: מהדורת בובר
§§173§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעג: אז ישיר משה

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א)

עשר שירות — השמינית ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ ולא לשלמה: לפי שנתן דוד נפשו עליו נקרא על שמו; ״אז״ לשעבר ולעתיד; עשר השירות כנגד עשרה נסים שעל הים

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, תנחומא, פתרון תורה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אאָז יָשִׁיר מֹשֶׁה — ״אז״ לשעבר ולעתיד לבוא

מכילתא דרבי ישמעאל, שירה, פרשה א · דרשת הפסוק · ״אז ישיר משה ובני ישראל״ · ״אז״ לשעבר ו״אז״ לעתיד לבוא; ״אז ישיר״ — תחיית המתים מן התורה; משה שקול כישראל

״ויש אז לעתיד לבוא״ — האל״ף והזי״ן של ״אז״ מסופקות בכתב היד. ״פסח״ — בכתב היד ״פס׳״.

המדרש קורא ״אז אמר דוד״ (דברי הימים א טו, ב: דויד), ״אז תיראי ונהרת״ (ישעיה ס, ה: תראי), ״כאייל״ (ישעיה לה, ו: כאיל).

אחרי ״כנגד כל ישראל״ בפרשה — ״את השירה הזאת״, עשר שירות (להלן ד). מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו, א (להלן ב); תנחומא, בשלח י (להלן ג) — ״לשעבר, ויש אז לעתיד… כולהון לשעבר״.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א) —

יש ״אז״ לשעבר,

ויש ״אז״ לעתיד לבוא.

אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים(שמות ד, כו);

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה;

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל(במדבר כא, יז);

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ(יהושע י, יב);

אָז אָמַר דָּוִד(דברי הימים א טו, ב);

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, יב) —

הרי אילו לשעבר.

יש ״אז״ לעתיד לבא:

אָז תִּירְאִי וְנָהַרְתְּ(ישעיה ס, ה);

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח);

אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּיל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);

אָז תִּפָּקַחְנָה(ישעיה לה, ה);

אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה(ירמיה לא, יג);

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ(תהלים קכו, ב);

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ —

הרי אילו לעתיד לבא.

רבי אומר:

״אז שר משה ובני ישראל״ אינו אומר כן,

אלא: אָז יָשִׁיר —

נמצינו למידים שתחיית המתים מן התורה.

מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

משה שקול כישראל,

וישראל שקולין כמשה,

בשעה שאמר משה שירה כנגד כל ישראל.

ב״אז״ לשעבר ולעתיד לבוא — ״משה ובני ישראל״

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו, א · דרשת הפסוק · ״אז ישיר משה״ · נוסח אחר · ״אז״ לעתיד לבוא; תחיית המתים מן התורה; משה שקול כנגד ישראל

קטע גניזה פריס, כל ישראל חברים, IX 126. ראש הקטע קרוע; אפשטיין–מלמד משלים לפניו בסוגריים ממקור מאוחר (״אז״ לשעבר ו״אז״ לעתיד לבוא, כבמכילתא דרבי ישמעאל, לעיל א), ואחרי הפסוקים שבקטע — ״לעתיד לבוא״ באותיות קטנות. בפתיחה עוד: ״ולהלן הוא אומר ויאמינו בדבריו ישירו״ (תהלים קו, יב).

״אז ידלג״ — הזי״ן, הדל״ת והכ״ף מסופקות בקטע. ״פינו״ ו״אז יאמרו״ — השלמות אפשטיין–מלמד לקרע, מן הפסוקים. ״כן אלא״, ״התורה״, ״ישראל וישראל״ — השלמות מאגרים.

״לתחית״ — כתיב הקטע. מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (לעיל א); תנחומא, בשלח י (להלן ג).

… אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);

אָז תִּפָּקַחְנָה(ישעיה לה, ה);

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ(תהלים קכו, ב);

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ.

לתחיית המתים

רבי אומר:

״אז שר משה ובני ישראל״ אין כתיב כן, אלא:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א) —

נמצינו למדין לתחית המתים מן התורה.

משה שקול כנגד ישראל

… מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

מגיד הכתוב שהיה משה שקול כנגד ישראל, וישראל שקולין כנגד משה,

בשעה שאמר את השירה.

כנגד כל ישראל

דבר אחר:

מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

מלמד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל.

ג״אז״ לשעבר ולעתיד — ״וכי שירה אחת היא?״

תנחומא, בשלח י · דרשת הפסוק · ״אז ישיר משה… את השירה הזאת״ · נוסח אחר · ״אז״ לשעבר ולעתיד; משה שקול כנגד כל ישראל; השמינית ״חנוכת הבית לדוד״ — שנתן דוד נפשו עליה; מה שנתן משה נפשו עליו; יהושפט; התשיעית שיר השירים

״ויש אז״ — בכתב היד ״וי׳א״ (בשני המקומות). ״בגוים״ — הוי״ו מסופקת. ״ומנין שנתן נפשו על התורה, שנאמר: ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה״ — כפול בכתב היד, ומחוק.

״כדמפרש לעיל״ — בתנחומא עצמו, קודם לכן בסימן זה (להלן ו): ״וכנגדן אמרו לו ישראל עשר שירות״.

המדרש קורא ״אז ימלא שחוק פינו ושפתינו תרועה״ (תהלים קכו, ב: ולשוננו רנה), ״ויחנכו את בית יי המלך וכל ישראל״ (מלכים א ח, סג: וכל בני ישראל), ״כי אמצא מקום ליי״ (תהלים קלב, ה: עד אמצא), ״ועתה ראה ביתך דוד״ (מלכים א יב, טז: עתה), ״ויועץ כל העם… בהדרת קדש… אומר הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו״ (דברי הימים ב כ, כא: ויועץ אל העם… להדרת קדש… ואמרים הודו ליי כי לעולם חסדו).

מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (לעיל א; להלן ד) — שם השמינית ״ויבן שלמה את הבית ויכלהו״, נתן נפשו על ישראל ״והם עמך ונחלתך״, על הדינים ״ויצא ביום השני״, והתשיעית — יהושפט; כאן ״ויחנכו את בית יי״, ״ויזכר ימי עולם משה עמו״, ״ויאמר לרשע למה תכה רעך״, יהושפט בלי מנין, והתשיעית — שיר השירים.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א) —

לשעבר,

ויש אז לעתיד.

כיוצא בו אתה אומר:

אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו);

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל(במדבר כא, יז);

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ(יהושע י, יב);

אָז אָמַר דָּוִד(דברי הימים א טו, ב);

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, יב) —

כולהוןכולהון — כולם לשעבר.

ויש אז לעתיד:

אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ(ישעיה ס, ה);

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח);

אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים(ישעיה לה, ה);

אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל(ירמיה לא, יג);

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ(תהלים קכו, ב) ושפתינו תרועה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם —

כל אלו לעתיד;

מיכן למדנו תחיית המתים מן התורה.

מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

משה שקול כנגד כל ישראל,

דאמר: מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

משה אמר שירה כנגד כל ישראל.

אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת —

וכי שירה אחת היא?

והלא עשר שירות הן,

כדמפרש לעיל.

שירה השמינית:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

והלא שלמה אמרה,

שנאמר: וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְיָ הַמֶּלֶךְ וְכׇל(מלכים א ח, סג) ישראל!

אלא לפי שנתן דוד נפשו עליה — נקרא על שמו.

וכן הוא אומר:

זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻונּוֹתוֹ(תהלים קלב, א),

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב(תהלים קלב, ב),

אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי(תהלים קלב, ג),

כי אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ(תהלים קלב, ה),

הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר(תהלים קלב, ו).

ראה מה כתיב בו: ועתה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד(מלכים א יב, טז).

הא למדת: לפי שנתן נפשו עליה — נקראת על שמו.

וכן משה נתן נפשו על התורה — ונקראת על שמו.

ומנין שנתן נפשו על התורה?

שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).

ומנין שנקראת על שמו?

שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

נתן נפשו על ישראל — ונקראו על שמו,

שנאמר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ(ישעיה סג, יא),

וכתיב: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).

נתן נפשו על הדינים,

דכתיב: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ(שמות ב, יג).

מלפני הדין ברח, ולדין חזר,

שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).

והלא המשפט לאלהים הוא!

אלא לפי שנתן נפשו עליו — נקרא על שמו.

וכן כתיב ביהושפט:

וַיִּוָּעַץ כל הָעָם וַיַּעֲמֵוד מְשֹׁורְרִים לַיְיָ וּמְהַלְלִים בהדרת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ(דברי הימים ב כ, כא) אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כי טוב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מה נשתנה הודיה זו מכל הודאות שבתורה?

שנאמר בכולן ״כי טוב״,

וכאן לא נאמר ״כי טוב״.

כביכול, לא היתה שמחה לפניו במרום על איבודן של רשעים.

ומה על איבודן של רשעים אין שמחה לפניו —

על איבודן של צדיקים על אחת כמה וכמה!

שצדיק אחד שקול כנגד כל העולם,

שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

שירה התשיעית — של שלמה,

שנאמר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה(שיר השירים א, א).

העשירית — לעתיד לבוא:

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה(תהלים צח, א).

תרגום לעבריתכולהון כולם

דעשר שירות — ״חנוכת הבית לדוד״ ולא לשלמה

מכילתא דרבי ישמעאל, שירה, פרשה א · דרשת הפסוק · ״את השירה הזאת״ · עשר שירות; ״חנוכת הבית לדוד״ — לפי שנתן דוד נפשו עליו; שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם; יהושפט; תשועה של זכר לעתיד לבוא

״והלא תורת אלהים היא, שנאמר: תורת יי תמימה. מה תלמוד לומר זכרו״ — תוספת בגליון כתב היד. ״שנאמר: כי המשפט לאלהים הוא״ — בכתב היד ״ומה תלמוד לומר״ מחוק, ו״שנאמר״ בגליון; ״ומה תלמוד לומר: שפטים ושוטרים״ — ״ומה תלמוד לומר״ בגליון. ״במשה שנתן נפשו על הדיינין״ — בכתב היד ״שנאמר״ מחוק, ו״שנתן״ בגליון. ״כי לעולם חסדו״ — לפני ״לעולם״ כתוב בכתב היד ״טוב״, ומחוק. ״שכל הודייות שבתורה״ — כפול בכתב היד, והשני מחוק. ״עשירית״ — בגליון. ״אם יולד זכר״ — ״אם״ כפול בכתב היד, והשני מחוק.

״אבידתו של צדיק אחד״ — בכתב היד ״אבידתן״, ובמאגרים מסומן כצריך עיון. ״מזמר שיר״ — כך בכתב היד (בפעם השנייה).

המדרש קורא ״ויועץ כל העם… בהדרת קודש בצאתו לפני החלוץ אומר הודו ליי כי לעולם חסדו״ (דברי הימים ב כ, כא: ויועץ אל העם… להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואמרים), ״תהלתו בקצה הארץ״ (ישעיה מב, י: מקצה הארץ). ״וכן הוא אומר: הודו ליי כי לעולם חסדו״ — כך בכתב היד; במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (להלן ה): ״שלא נאמר בה כי טוב״.

אחרי ״תשועת עולמים״ בפרשה: ״ליי — ליי אמרוה ולא לבשר ודם״, ״ויאמרו לאמר״, ״אשירה ליי״ (משל מלך בשר ודם), ״מפי עוללים ויונקים״ — דרשות על שאר מלות הפסוק, שאינן על פסוקנו.

מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו, ב (להלן ה) — ״ויבנה שלמה את הבית ליי״, ״והיכן נתן דויד נפשו על הבית״; תנחומא, בשלח י (לעיל ג; להלן ו) — עשר השירות כנגד עשרה נסים, והשמינית ״וכי דוד חנכו? שלמה חנכו!״, והתשיעית — שיר השירים; פתרון תורה, האזינו (להלן ז) — עשר שירות במנין אחר, והתשיעית דוד ״כשיסד הבית״.

אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת(שמות טו, א) —

וכי שירה אחת היא?

והלא עשר שירות הן!

הראשונה — במצרים,

שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט).

השנייה — שנאמרה על הים,

שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

שלישית — שנאמרה על הבאר,

שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר(במדבר כא, יז).

רביעית — שאמר משה,

שנאמר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּוב וגו׳(דברים לא, כד).

חמישית — שאמר יהושע:

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(יהושע י, יב).

ששית — שאמרה דבורה וברק,

שנאמר: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק וגו׳(שופטים ה, א).

שביעית — שאמר דוד:

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה(שמואל ב כב, א).

שמינית — שאמר שלמה:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

וכי דוד בנאו?

והלא שלמה בנאו,

שנאמר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ(מלכים א ו, יד)!

ומה תלמוד לומר: מִזְמר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד?

אלא לפי שנתן דוד נפשו עליו — נקרא על שמו.

וכן הוא אומר:

זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻוֹנתוֹ(תהלים קלב, א),

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב(תהלים קלב, ב),

אִם אָבֹוא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳(תהלים קלב, ג),

עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ(תהלים קלב, ה),

הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ(תהלים קלב, ו).

מהו אומר?

עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד(מלכים א יב, טז).

הא לפי שנתן דוד נפשו עליו — לכך נקרא על שמו.

וכן את מוצא:

שכל דבר ודבר שאדם נותן נפשו עליו — נקרא על שמו.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם, ונקראו על שמו.

נתן נפשו על התורה — ונקראת על שמו,

שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

והלא תורת אלהים היא,

שנאמר: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה(תהלים יט, ח)!

מה תלמוד לומר: זִכְרוּ?

אלא לפי שנתן נפשו עליה — נקראת על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על התורה?

שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם(שמות לד, כח),

ואומר: וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם(דברים ט, ט).

הא לפי שנתן נפשו על התורה — נקראת על שמו.

נתן נפשו על ישראל — ונקראו על שמו,

שנאמר: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).

והלא עם יי הם,

שנאמר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ(דברים ט, כט),

ואומר: בֶּאֱמֹור לָהֶם עַם יְיָ אֵלֶּה(יחזקאל לו, כ)!

ומה תלמוד לומר: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ?

אלא לפי שנתן נפשו על ישראל — נקרא על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על ישראל?

שנאמר: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא וגו׳(שמות ב, יא),

ואומר: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו׳(שמות ב, יב).

הא לפי שנתן נפשו על ישראל — נקרא ישראל על שמו.

נתן נפשו על הדיינין — ונקראו הדינים על שמו,

שנאמר: שֹׁופְטִים וְשֹׁוטְרִים תִּתֶּן לְךָ וגו׳(דברים טז, יח).

והלא הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז),

שנאמר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא!

ומה תלמוד לומר: שֹׁפְטִים וְשֹׁוטְרִים?

אלא לפי שנתן נפשו על הדינים — נקרא הדיינים על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על הדיינין?

שנאמר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי(שמות ב, יג),

ואומר: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ וגו׳(שמות ב, יד),

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וגו׳(שמות ב, טו),

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וגו׳(שמות ב, טז),

וכתיב: וַיָּבֹואוּ הָרֹועִים וַיְגָרְשׁוּם(שמות ב, יז).

מדיינין ברח, ולדיינין חזר:

צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).

הא לפי שנתן נפשו על הדינין — נקראו הדיינין על שמו.

תשיעית — שאמר יהושפט,

שנאמר: וַיִּוָּעַץ כל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁורְרִים לַיְיָ וּמְהַלְלִים בהדרת קֹודֶשׁ בצאתו לִפְנֵי הֶחָלוּץ(דברי הימים ב כ, כא) אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מה נשתנית הודייה זאת מכל הודייות שבתורה?

שכל הודייות שבתורה נאמר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א),

וכן הוא אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

אלא, כביכול, לא היתה שמחה לפניו במרום:

על אובדן של רשעים לא היתה שמחה לפניו —

קל וחומר על אבידתו של צדיק אחד, שהוא שקול כנגד העולם כולו,

שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

עשירית — לעתיד לבוא,

שנאמר: שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בקצה הָאָרֶץ(ישעיה מב, י),

ואומר: שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים(תהלים קמט, א).

שכל השירות שעברו קרויות בלשון נקבה:

כשם שהנקבה יולדת — כך התשועות שעברו היה אחריהן שעבוד.

אבל התשועה העתידה קרויה לשון זכר,

שנאמר: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹולֵד זָכָר(ירמיה ל, ו) —

כשם שאין הזכר יולד — כך התשועה העתידה לבוא אין אחריה שעבוד,

שנאמר: יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְיָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים(ישעיה מה, יז).

הכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו, ב · דרשת הפסוק · ״את השירה הזאת״ · נוסח אחר · עשר שירות; מה שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו; תשועה של זכר

״השירה״, ״ראשונה״, ״שנאמרה״, ״ישיר״ — השלמות לקרע. ״שביעית שאמר דוד ליי״ — המהדיר במאגרים מחק את ״ליי״ הראשון, כפל של לשון הפסוק, וכך כאן; כך גם באפשטיין–מלמד.

אחרי ״אלא לפי שנתן נפשו עליה״ הקטע קרוע עד ראש עמוד 72. אפשטיין–מלמד משלים בסוגריים: ״נקראת על שמו. והיכן נתן משה נפשו על התורה — ויהי שם עם יי… ואשב בהר. נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו, שנאמר לך רד כי שחת עמך. וכי עמו של משה הן, והלא עם יי הם, שנאמר והם עמך ונחלתך. ואומר״ — ואחריו בקטע ״באמור להם עם יי אלה״ (יחזקאל לו, כ).

״נקראו על שמו״ — בקטע ״על שמן״, ובמאגרים מסומן כצריך עיון; תוקן כלשון שבכל הפסקה. ״ויפן כה וכה״ — בקטע ״ויפן כהונה״, ובמאגרים מסומן כצריך עיון; תוקן כפסוק. ״ואומר״ שלפני ״צדקת יי עשה״ — השלמת אפשטיין–מלמד לקרע.

״הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו״ — לשון התפילה ולא לשון הפסוק בדברי הימים ב כ, כא (שם ״הודו ליי כי לעולם חסדו״, בלי ״כי טוב״), וזה עיקר הדרשה. ״אין״ ו״ההוא״ — היו״ד והוי״ו תוספת המהדיר במאגרים.

המדרש קורא ״ויבנה שלמה את הבית ליי״ (מלכים א ו, יד: ויבן שלמה את הבית ויכלהו) ו״הללויה שירו ליי״ (תהלים קמט, א: הללו יה).

״כך תשועה העתידה ל…״ — הכ״ף בתיקון המהדיר; סוף הקטע קרוע, ואפשטיין–מלמד משלים אותו ממקור מאוחר (כבמכילתא דרבי ישמעאל, לעיל ד: ״אין אחריה שעבוד, שנאמר ישראל נושע ביי תשועת עולמים״).

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (לעיל ד; שם ״ויבן שלמה את הבית ויכלהו״, והתשיעית — יהושפט); תנחומא, בשלח י (לעיל ג; להלן ו).

אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת(שמות טו, א) —

וכי שירה אחת היא?

והלא עשר שירות הן!

עשר שירות

ראשונה — שנאמרה במצרים:

הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל וגו׳(ישעיה ל, כט).

שנייה — שנאמרה על הים:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וגו׳(שמות טו, ב).

שלישית — שנאמרה על הבאר:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר כא, יז).

רביעית — שאמר:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לא, ל).

חמישית — שאמר יהושע:

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיְיָ וגו׳(יהושע י, יב).

ששית — שאמרה דבורה:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וגו׳(שופטים ה, א).

שביעית — שאמר דוד:

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ(שמואל ב כב, א).

שמינית — שאמר שלמה:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת וגו׳(תהלים ל, א).

הבית נקרא על שם דוד

וכי דויד בנאו?

והלא שלמה בנאו,

שנאמר:

ויבנה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת(מלכים א ו, יד) ליי וגו׳!

אלא שנתן דויד נפשו עליו — נקרא על שמו.

והיכן נתן דויד נפשו על הבית?

שנאמר:

זְכוֹר יְיָ לְדָוִיד(תהלים קלב, א) — וכולי עניינאוכולי עניינא — וכל הענין (עד סופו).

מה נאמר לו?

עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד(מלכים א יב, טז).

הא כל דבר ודבר שאדם נותן נפשו עליו — נקרא על שמו.

שלשה דברים של משה

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן, ונקראו על שמו.

נתן נפשו על התורה — ונקראת על שמו,

שנאמר:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וגו׳(מלאכי ג, כב).

וכי תורת משה היא?

והלא תורת יי היא,

שנאמר:

תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה(תהלים יט, ח)!

אלא לפי שנתן נפשו עליה …

… בֶּאֱמֹור להן עַם יְיָ אֵלֶּה וגו׳(יחזקאל לו, כ).

אלא לפי שנתן משה נפשו על ישראל — נקראו על שמו.

והיכן נתן משה נפשו על ישראל?

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וגו׳(שמות ב, יא),

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו׳(שמות ב, יב).

נתן נפשו על הדינין — ונקראו על שמו,

שנאמר:

שֹׁפְטִים וְשֹׁוטְרִים תִּתֶּן לְךָ וגו׳(דברים טז, יח).

וכי של משה הן?

והלא כבר נאמר:

כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז);

ואומר:

כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְיָ וגו׳(ישעיה ל, יח);

ואומר:

אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל וגו׳(תהלים פב, א)!

אלא לפי שמסר נפשו עליהן — נקראו על שמו.

והיכן מסר נפשו על הדינין?

הרי הוא אומר:

מִי שָׂמְךָ וגו׳(שמות ב, יד),

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וגו׳(שמות ב, טו);

ואומר:

צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וגו׳(דברים לג, כא) —

מדינין הלך, לדינין חזר.

הא כל דבר ודבר שאדם נותן נפשו עליו — נקרא על שמו.

תשיעית ועשירית

תשיעית — שאמר יהושפט:

וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁורְרִים לַיְיָ(דברי הימים ב כ, כא).

וכי מה נשתנית הודאה זו מכל הודאות שבתורה,

שלא נאמר בה ״הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו״?

כביכול אין שמחה לפני המקום באבדן של רשעים;

קל וחומר באבדו של צדיק ההוא, שהיה שקול כנגד הכל,

שנאמר:

וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

עשירית — לעתיד לבוא,

שנאמר:

שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ וגו׳(ישעיה מב, י);

ואומר:

הללויה שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים(תהלים קמט, א).

נקבה וזכר

כל תשועות שעברו נקראו על שם נקבה:

כשם שהנקבה יולדת — כך תשועות שעברו יש אחריהן שעבוד.

אבל תשועה הבאה לעתיד לבוא נקראת על שם זכר:

כשם שאין זכר יולד, כענין שנאמר:

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹולֵד זָכָר וגו׳(ירמיה ל, ו) —

כך תשועה העתידה ל….

תרגום לעבריתוכולי עניינא וכל הענין (עד סופו)

ווְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ — עשרה נסים ועשר שירות

תנחומא, בשלח י · דרשת הפסוק · ״ואתה הרם את מטך״ · נוסח אחר · עשרה נסים נעשו על הים; משל ההולך בדרך ובנו עמו; כנגדן עשר שירות — הרביעית ״ויהי ביום כלות משה״, השמינית ״חנוכת הבית לדוד״, מתוך שנתן נפשו עליו

״ונטה את ידך״ — ״את״ תוספת המהדיר במאגרים, כפסוק. ״וזאב מלפניו״ — בכתב היד ״ללפניו״, ותוקן במאגרים. ״וכי דוד חנכו״ — בכתב היד ״הנכו״, ובמאגרים תוקן בספק. ״נקרא על שמו״ — בכתב היד ״נקרא״ וסימן חסר אחריו; הושלם כלשון שבהמשך. ״שנתנה נפשה עליו״ — בכתב היד ״נפשו״ מחוק, ו״נפשה״ בגליון; ״שנתנה נפשה על אומתה״ — ״נפשה״ בגליון.

המדרש קורא ״רכבת בים סוסיך״ (חבקוק ג, טו: דרכת בים סוסיך).

אחרי ״נקראת על שמם״ בסימן: ״אז ישיר משה — ויאמינו ביי״, בשכר אמנה (דרשה על פסוק אחר, שאינה על פסוקנו); אחריה חתימת המסכת (״חסלת מסכת ויהי בשלח״), ואחריה הדרשה על ״אז ישיר משה״ שלעיל (ג).

מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (לעיל ד) — עשר שירות, והרביעית שם ״ויהי ככלות משה לכתוב״; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טו, ב (לעיל ה).

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ(שמות יד, טז) —

עשרה נסים נעשו להם על הים:

נבקע להם את הים;

ונבקע להם כמין כיפה,

שנאמר: נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו וגו׳(חבקוק ג, יד);

ונחלק לשנים,

שנאמר: וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ;

ונעשה יבשה,

שנאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כט).

ונעשו כמין טיט,

שנאמר: רכבת בַיָּם סוּסֶיךָ חֹומֶר מַיִם רַבִּים(חבקוק ג, טו);

ונעשו המים פירורין,

שנאמר: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם(תהלים עד, יג);

ונעשו סלעים סלעים,

שנאמר: שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם;

ונעשו גזרים,

שנאמר: לְגֹוזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים(תהלים קלו, יג).

ונעשו ערמות ערמות,

שנאמר: וּבְרוּחַ אַפֶּךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם(שמות טו, ח);

ונעשו כמו נד,

שנאמר: כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים;

ויצאו להם כדי מים מתוקים מתוך מלוחים;

וקפאו תהומות המים ככלי זכוכית,

שנאמר: קָפְאוּ תְהֹומֹות.

רבי יהודה אומר:

הרי מקראות עשר ממקומות הרבה.

משל לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה מנהיג בנו.

באו לסטים לשבותו מלפניו — החזירו לאחוריו;

בא הזאב ליטלו מאחריו — נתנו לפניו;

ראה ליסטים מאחריו וזאב מלפניו — נתנו על זרועותיו.

אף כך הקדוש ברוך הוא לישראל:

הים לפניהם, ומצרים לאחוריהם —

קָחָם עַל זְרוֹעֹותָיו(הושע יא, ג).

התחיל מצטער — פרש עליו בגדו,

שנאמר: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ(תהלים קה, לט);

הרעיב — נתן לו לחם,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד);

צמא — נתן לו מים,

שנאמר: וַיּצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע(תהלים עח, טז).

וכנגדן אמרו לו ישראל עשר שירות:

הראשונה — במצרים,

שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט);

השניה — על הים,

שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א);

השלישית — על הבאר,

שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת(במדבר כא, יז).

הרביעית — אמר משה:

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א);

החמישית —

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיְיָ בְּיוֹם תֵּת יְיָ אֶת הָאֱמֹרִי(יהושע י, יב);

הששית —

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹועַם(שופטים ה, א);

השביעית —

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת(שמואל ב כב, א).

השמינית —

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

וכי דוד חנכו?

שלמה חנכו!

אלא מתוך שנתן נפשו עליו — נקרא על שמו.

כיוצא בו:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד) —

והלא אחות שניהם היתה!

אלא מתוך שנתנה נפשה עליו — נקראת על שמו.

כיוצא בו:

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה(בראשית לד, כה) —

והלא אחות כמה שבטים היתה!

אלא מתוך שנתנו נפשם עליה — נקראת על שמם.

כיוצא בו:

עַל דְּבַר כׇּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹותָם(במדבר כה, יח) —

וכי אחותם היתה?

אלא מתוך שנתנה נפשה על אומתה — נקראת על שמם.

חלק ב

מדרשים מאוחרים

זעשר שירות נאמרו — תשע לשעבר ועשירית לעתיד לבוא

פתרון תורה, האזינו · דרשה · עשר שירות · עשר שירות: אדם, אברהם על המלכים, ליל הפסח, הים, הבאר, האזינו, יהושע, דבורה, דוד ושלמה, ושיר לעתיד לבוא

מתוך דרשות ״האזינו השמים״; לפני זה שלוש דרשות על ״האזינו״ (הצדיקים גוזרים, משה שהשתיק את השמים, משה וישעיה), שאינן על פסוקי הפרשה.

״ומצא״ — בדפוס ״ומצא(ה)״, וה״א מחוקה. ״למתגאה על הגיאים״ — אחריו בדפוס בסוגריים ״(שבחיות ארי)״. ״כיון שמת משה״ — לפניו בדפוס ״וכי בירח אחד מתו (אילא)״, והמלה מחוקה; ״אז ידבר יהושע… ואימתי אמר שירה זו״ — אחרי ״שירה״ בדפוס בסוגריים ״(שיהושע אמ׳)״. ״שירה החמישית״ — בדפוס ״שיר[ה]״; ״ועוד שיר אחד״ — בדפוס ״שיר(ה)״.

המדרש קורא ״הרימותי ידי לאל עליון״ (במסורה: הרמתי ידי אל יי אל עליון), ״ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה״ (שמות יב, לז: סכתה), ״ואכחיד״ (זכריה יא, ח: ואכחד), ״היום אחל תת״ (דברים ב, כה: היום הזה אחל תת), ״ביום הזה אחל גדלך״ (יהושע ג, ז: היום הזה). ״וישמע הכנעני״ (במדבר כא, א) — המדרש מביאו על סיחון.

עשר השירות — מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (לעיל ד): שם הראשונה במצרים (״השיר יהיה לכם״), ואין שם שירת אדם ושירת אברהם, והשמינית — שלמה, ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״; וכן תנחומא, בשלח י (לעיל ג, ו).

עשר שירות נאמרו, הן יתירות מן השירות שנאמרו לפני הקדוש ברוך הוא:

תשע לשעבר,

ועשירית לעתיד לבוא.

ראשון — אמר אדם הראשון, כשנגרש מגן עדן בליל שבת, ומצא מנוחה ואמר שירה,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

השיני — אמר אברהם אבינו כנוצח על המלכים,

שנאמר: הֲרִימֹותִי יָדִי לאל עֶלְיוֹן וגו׳(בראשית יד, כב),

ואומר: אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי וגו׳(ישעיה ה, א).

שיר השלישית — שאמרו ישראל במצרים, בשעה שאכלו ישראל את הפסח,

שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ וגו׳(ישעיה ל, כט).

כשאכלו ישראל את פסחיהן, נגלה הקדוש ברוך הוא מן השמים במצרים, ומתו כל בכוריהם.

מהר באו עבים וישבו על פתחיהם שלישראל,

והיה אדם — הוא ואשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו — ישב עליו, והוליכן לארץ ישראל בלילה,

שנאמר: הוֹצִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה(דברים טז, א).

ומנין שהלכו לארץ ישראל?

שנאמר: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּותָה וגו׳(שמות יב, לז),

וכן הוא אומר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וגו׳(בראשית לג, יז).

וכשבאו לסכתה, חישב בית דין של מעלה ואמר:

עכשיו יאמרו מצרים: הבריח אותן!

אילא אחזירם למצרים, כדי שיצאו ביום לעיני הכל,

שנאמר: לְעֵינֵי כׇּל מִצְרָיִם(במדבר לג, ג).

שירה הרביעית — זו שאמרו משה וישראל על הים,

שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות טו, א).

באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה תחלה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: יאמרו ישראל תחלה, ואחר כך אתם.

מנין? שנאמר: קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים וגו׳(תהלים סח, כו) —

קִדְּמוּ שָׁרִים — אילו מלאכי השרת,

אַחַר נֹגְנִים — אילו ישראל.

מה הן קִדְּמוּ שָׁרִים?

מלמד שבקשו מלאכי השרת לומר שירה תחלה;

אמר להן הקדוש ברוך הוא: יאמרו נגנים תחלה, ואחר כך אתם.

וכשאמרו ישראל — התחילה מרים ונשים בשירה, ואחר כך אמרו ישראל, ואחר כך מלאכי השרת עמהן,

שנאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם וגו׳(שמות טו, כ),

וכתיב אחריו: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם וגו׳(שמות טו, כא).

מה הוא כִּי גָאֹה גָּאָה?

אמר רבי שמעון בן לקיש:

שירו למתגאה על הגיאים.

שירה החמישית — זו שירת הבאר,

שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר כא, יז).

באר — בזכות מרים היתה,

המן — בזכות משה,

וענני הכבוד — בזכות אהרן.

היתה הבאר עולה עמהן להרים ולגבעות;

וכשהיו חונים — היתה מתחלקת לשנים עשר שבילין, לכל שבט ושבט, והיתה עוברת על פתחיהן.

בשנת ארבעים, שמתה מרים בניסן — נסתלקה הבאר,

שנאמר: וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר וגו׳(במדבר כ, א),

וכתיב אחריו: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וגו׳(במדבר כ, ב).

חזרה הבאר בזכות משה.

ואחר — מת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד,

שנאמר: וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וגו׳(במדבר כ, כט) —

אל תהי קורא וַיִּרְאוּ, אילא וייראו.

מיד שמע סיחון שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד — מיד בא עליהן סיחון,

שנאמר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי וגו׳(במדבר כא, א).

וחזרו שנים בזכות משה.

מת משה — נסתלקו שלשתן,

שנאמר: וָאַכְחִיד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד(זכריה יא, ח).

וכי בירח אחד מתו? והלא מרים מתה באחד בניסן, ואהרן מת בחדש אב, ומשה מת בחדש אדר בשבעה!

אילא, כיון שמת משה — נסתלקו שלשתן.

שירה שישית — משה אמר,

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לא, ל),

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה וגו׳(דברים לא, יט).

ומה שירה היתה? שנאמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳(דברים לב, א).

שירה שביעית — זו שירה שיהושע אמר על מפלת אויבים,

שנאמר: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(יהושע י, יב).

ואימתי אמר שירה זו? בשעה שהעמיד חמה ליהושע, כדרך שהעמיד חמה למשה.

ומנין שהעמיד חמה למשה?

שנאמר: הַיּוֹם אָחֵל תֵּת וגו׳(דברים ב, כה),

וביהושע כתיב: ביום הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ וגו׳(יהושע ג, ז).

במשה כתיב: אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וגו׳,

וכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וגו׳.

ואימתי וְרָגְזוּ וְחָלוּ? בשעה שאני מעמיד לך חמה.

ואימתי העמיד לו חמה? בשעה שעשה מלחמה בעמלק.

ולמה העמיד לו?

אמרו: עמלק היה יודע במזלות, והוא מעמיד מזל קשה כנגד מזל רך, כגון ארי כנגד מזל שור, ונתקלל ולא יודע, ונקלל.

ולבסוף מה כתיב בה? וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(יהושע י, יא).

שירה השמינית — זו שירת דבורה וברק על מפלת יבין וסיסרא,

שנאמר: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וגו׳(שופטים ה, א).

ומה היה דבר שאמרו שירה בשעה שנפל סיסרא לפניהם?

כשיצאו ישראל ממצרים רדפו אחריהם שש מאות רכב,

שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב(שמות יד, ז).

וכשנפלו לים, אמרו ישראל: שמה, כשאנו עולים מצד אחד — כך מצריים עולים מצד אחד!

אמר הקדוש ברוך הוא לשרה שליםלשרה שלים — לשר של הים (המלאך הממונה על הים): פליטפליט — פלוט, הקא אותם ליבשה.

אמר לפניו: רבונו שלעולם, עבד שרבו נותן לו מתנה — חוזר ונוטלה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אתן לך אחד ומחצה.

אמר לו: ומי ערב?

אמר לו: אני ערב.

אמר לו: כלום עבד שתובע את רבו בדין?

אמר לו: נחל קישון ערב.

מיד פלטן, שנאמר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יד, ל).

ובימי דבורה בא עליהן תשע מאות רכב ברזל,

שנאמר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ וגו׳ כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת וגו׳(שופטים ד, ג).

שירה תשיעית — כניצל דויד מכף כל אויביו ומיד שאול,

שנאמר: לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד יְיָ לְדָוִיד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַיְיָ וגו׳(תהלים יח, א),

ואומר: וַיְדַבֵּר דָּוִיד לַיְיָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת וגו׳(שמואל ב כב, א).

ועוד אחר שירה אמר דויד, כשיסד הבית,

שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

שיר העשירי — אמר שלמה על כנסת ישראל,

שנאמר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה(שיר השירים א, א).

ועוד שיר אחד יאמר לעתיד לבוא, בבוא מושיע וגואל — בחייכם ובחיי כל בית ישראל,

שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה וגו׳(ישעיה כו, א),

ואומר: מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ וגו׳(תהלים צח, א).

תרגום לעבריתלשרה שלים לשר של הים (המלאך הממונה על הים) פליט פלוט, הקא

חילופי נוסח והשלמות

מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, תנחומא, פתרון תורה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ב…— (הוספה)
בפינופ…
באז— (הוספה)
ביאמרו— (הוספה)
בן— (הוספה)
באלא:— (הוספה)
ברה— (הוספה)
ב…— (הוספה)
בשראל— (הוספה)
בוישראל— (הוספה)
במשה— (הוספה)
דאבידתואבידתן
ההשירה— (הוספה)
האשונה— (הוספה)
הנאמרה— (הוספה)
הישיר— (הוספה)
ה…— (הוספה)
הבאמור…מור
ה…— (הוספה)
העל ישראל— (הוספה)
השמושמן
הההם— (הוספה)
הויגדל…גדל
הכהכהונה
הוכה— (הוספה)
הונקראו— (הוספה)
המשה ה— (הוספה)
המשפט— (הוספה)
הנפשו ע— (הוספה)
ההוא א— (הוספה)
הואומר:— (הוספה)
הדבר— (הוספה)
הי— (הוספה)
הו— (הוספה)
הך— (הוספה)
ה…— (הוספה)
ואת— (הוספה)
ומלפניוללפניו
וחנכוהנכו
ועל שמו— (הוספה)
זה— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי וקטעי גניזה מניו יורק ומקיימברידג׳
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
פתרון תורהמהדורת אורבך
§§174§§

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי(תהלים ל, ב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעד: ארוממך יי כי דליתני

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי(תהלים ל, ב)

מעשה מרדכי והמן בזכות מצות העומר: כשרכב מרדכי על הסוס נחלק מזמור ל בין מרדכי, תלמידיו, המן, אסתר וישראל, ורבי פנחס — בקריאת שמע היה עוסק; ובפרק שירה העכבר אומר ״ארוממך יי כי דליתני״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, אסתר רבה, פסיקתא רבתי, מדרש אבא גוריון, מדרש פנים אחרים, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אאל תהי מצות העומר קלה בעיניך — היא שעמדה להם בימי המן

ויקרא רבה, פרשה כח, ו · דרשת הפסוק · ״והבאתם את עמר״ · זכות העומר: ירושת הארץ, שלום בית, גדעון, חזקיהו, יחזקאל, ומרדכי שרכב על הסוס — מזמור שלשים

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיׇּרְדִי־בוֹר זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי־עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן מַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ שְׁמַע־יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה־עֹזֵר לִי הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, ב–יג)

בתוך הפסקה (לפני דברי רבי יצחק) בא במאגרים קטע מכתב יד לונדון 340: ״כוליה פרשתא דהפסקתא עד אמר רבי פינחס: ובקרית שמע היה עוסק ולא הפסיק, למען יזמרך כבוד ולא ידום״ — הפניית הסופר לפסיקתא דרב כהנא (פסקא ח), שבמקומה לא העתיק את הפרשה; אינה בטקסט.

״זכה אברהם אבינו״ — לפניו בכתב היד ״הקדוש ברוך הוא״, ונמחק במאגרים. ״רבי ישמעאל אומר״ — במרגליות ובפסיקתא ״רבי שמעון בן לקיש״, כהקדמה שבפסקה ה (״רבי יוחנן וריש לקיש היא״). ״ויאמר [הנה] חלום חלמתי״, ״והיה [כל] מעבר״ — בכתב היד מקום ריק, והושלם על פי הפסוק. ״מריצין״ — הסופר תיקן מ״מדצין״. ״שמואל״ — בכתב היד ״שמו׳״.

מעשה מרדכי והמן בכתב היד בארמית קצרה ומשובשת: ״[אמרו ליה]״ בגליון; ״מומיה״ מסופק במאגרים (במרגליות ״טמיה״, בפסיקתא ״סימו דידה״); ״בלנהא (בכתב היד: כלבהא)״ תוקן על פי ״בלנוי״ שבהמשך ועל פי הפסיקתא; ״אסר […] ועל אסחי״ — בכתב היד מקום ריק (בפסיקתא ״אסר זוניתיה״); ״מעבין קומון פנתון קומי סקלטור״ — כך בכתב היד, ובפסיקתא ״מעביד קומי ספנתון קימי סקלטור״; ״בכפר (בכתב היד: בספר) קרינוס״ ו״דגרמת (בכתב היד: דגמרת)״ — תיקוני המאגרים והפסיקתא. ״על הסוס (בכתב היד: הוס)״ — הסמ״ך הושלמה במאגרים.

נוסחים אחרים של מעשה מרדכי — פסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ה (להלן, ב); אסתר רבה י, ה (להלן, ג); פסיקתא רבתי, פסקא יח, עם כל הסדרה ״היא שעמדה להם״ (להלן, ד); ובמדרשים המאוחרים — מדרש אבא גוריון ו, מדרש פנים אחרים ו ומדרש מגילת אסתר (להלן, ה–ח).

בתהלים ל: ״שועתי״ ו״למען״ — הסופר מחק יו״ד ווי״ו; ״כי רגע (בכתב היד: יגע) באפו (בכתב היד: באפי)״ ו״בשלוי (בכתב היד: בשלוה)״ — מסומנים במאגרים ״כך״, ותוקנו על פי המסורה. במרגליות גם ״רוח הקדש אומרת: למען יזמרך כבוד״, והדברים על קריאת שמע בשם רבי פינחס (וכן בהפניית לונדון); בכתב יד פריז בשם רבי יצחק.

״ומרומם — ארוממך יי כי דיליתני״: ״כל שפרט דוד כלל אותו הרשע בפסוק אחד״ (ויקרא רבה יג, ה) — בפרשה כה (וחשך זו יון), סעיף ד; ונוסח התנחומא, ״נבוכדנצר אמר מרומם, דוד אמר ארוממך״ — בפרשה קעה (וירא פרעה כי חדל המטר).

אל תהי מצות העומר קלה בעיניך

רבי יוחנן אמר:

אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען.

הדא הוא דכתיב:

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻורֶיךָ(בראשית יז, ח) —

אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר(בראשית יז, ט).

רבי ישמעאל אומר:

לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

שעל ידי מצות העומר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו.

הדא הוא דכתיב:

וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וגו׳(במדבר ה, טו).

בימי גדעון

רבי אבהו אמר, אמר לה רבי סימון, אמר לה רבי יהושע בן לוי, אמר לה:

היא שעמדה להם בימי גדעון:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים מִתְהַפֵּךְ(שופטים ז, יג).

צְלִיל שְׂעֹורִים —

רבנין אמרין:

על שצילל עליהם אותו הדור מן הצדיקים.

ובזכות מה ניצלו? בזכות צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים.

ואיזו זו? מצות העומר.

בימי חזקיהו

רבי שמואל בר נחמן:

היא שעמדה להם בימי חזקיהו:

וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה וגו׳(ישעיה ל, לב).

וכי יש מלחמות תנופה לאותו הדור? אלא הוי אומר: זו מצות העומר.

בימי יחזקאל

ורבנן אמרין:

היא שעמדה להם בימי יחזקאל:

וְאַתָּה קַח לְךָ חטים וּשְׂעֹורִים וגו׳(יחזקאל ד, ט).

רבי חמא ברבי חנינה אמר: ריבה בה שעורים.

ורבי שמואל בר נחמן אמר: דברים שהן מריצין את בני מעים.

רבי שמואל אמר:

תמן אמריןתמן אמרין — שם (בבבל) אומרים: עבדין מינה חררה לכלבאעבדין מינה חררה לכלבא — עושים ממנה (מן הפת ההיא) עוגה לכלב — ולא טעמאולא טעמא — ואינו טועם אותה.

המטרונה ורבי יוסי בן חלפתא

מטרונהמטרונה — גבירה, אשה מכובדת (רומית) אחת שאלה את רבי יוסי בן חלפתא:

כמה צער מצטער אותו צדיק! כמה עבדים וכמה שפחות היו לו, והם מכזבים במאכל ובמשתה!

אמר לה: להודיעך, שבכל מקום שישראל בצער — הצדיקים עמהם בצער.

בימי המן: מרדכי ותלמידיו

רבי לוי אמר:

היא שעמדה להם בימי המן.

את מוצא: כיון שראה מרדכי המן בא לקראתו וחרבו שלופה בידו, אמר:

דומה אני שהרשע הזה בא להרגני.

אמר לתלמידים: ברחו לכם, שלא תכוו בגחלתי!

אמרין ליה: בין לחיים בין למות — עמך אנו.

מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד להתפלל.

במה אתון עסוקין?

אתא המן ויתב ליה גביהון.אתא המן ויתב… — בא המן וישב לו אצלם. אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרו ליה: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין במקדש. ומה היה אותו העומר — של זהב ושל כסף? של חטים ושל שעורים? אמרו לו: של שעורים. אמר להם: ובכמה היה שוויו (מחירו)? בעשרה קנטרים (ככרות)? אמרו לו: הרבה הרבה — עשרה מנים. אמר להם: קומו, שנצחו (המנים) שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי). כיון ששמע (המן) שגמר (מרדכי) מלהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה. אמר לו: וכי אבזה אני את המלכות? יש אדם שלובש לבוש המלך ואינו רוחץ? הלך וביקש את הבלן ולא מצאו. מה עשה? חגר (את מתניו), ונכנס ורחץ אותו. כיון שיצא, אמר לו: חבוש את העטרה הזאת. אמר לו: וכי אבזה אני את המלכות? יש אדם שחובש עטרה ואינו מסתפר? הלך וביקש ספר ולא מצאו. מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו. התחיל (המן) נאנח. אמר לו (מרדכי): מה אתה נאנח? אמר לו: אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר! אמר לו: וכי כך שאלתי אותך? וכי אין אני מכיר את אביו של אותו האיש, (שהיה) בלן בכפר קרינוס? והרי אתה מוצא (בידך) את כלי הספרות שלו! אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה. אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן. אמר לו: וכי אין אני איש זקן? אמר לו: וכי לא אתה הוא שגרמת לעצמך? אמר לו: קום, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי. ועלה ורכב — לקיים לכם מה שנאמר:

בא המן וישב לו אצלם.

אמר להון: במה אתון עסוקין?

אמר להם: במה אתם עוסקים?

אמרו ליה: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין במקדש.

ומה ההוא עומרא — דדהב ודכסף? דחטין ושעורין?

ומה היה אותו העומר — של זהב ושל כסף? של חטים ושל שעורים?

אמרין ליה: דשעורין.

אמרו לו: של שעורים.

אמר לון: ובכמן הות מומיה? בעשרה קינטרין?

אמר להם: ובכמה היה שוויו (מחירו)? בעשרה קנטרים (ככרות)?

אמרין ליה: סגין סגין בעשרה מנין.

אמרו לו: הרבה הרבה — עשרה מנים.

אמר לון: קומון, דנצחון מינכון לעשרתי אלפי קינטירין דכספא.

אמר להם: קומו, שנצחו (המנים) שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי).

בלן וספר

כיון דשמע די חסל מי מצליה, אמר ליה: סב לבוש הדין לבושיא.

כיון ששמע (המן) שגמר (מרדכי) מלהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה.

אמר ליה: מה אני מבזי מלכותא? אית בר אינש דלביש לבוש מלכא ולא סחי?

אמר לו: וכי אבזה אני את המלכות? יש אדם שלובש לבוש המלך ואינו רוחץ?

אזל בעא בלנהא ולא אשכחיה. מה עבד? אסר … ועל אסחי.

הלך וביקש את הבלן ולא מצאו. מה עשה? חגר (את מתניו), ונכנס ורחץ אותו.

כיון דינפק, אמר ליה: לבוש הדין כלילא.

כיון שיצא, אמר לו: חבוש את העטרה הזאת.

אמר ליה: מה אני מבזי מלכותא? אית בר אינש לבוש כלילא ולא מספר?

אמר לו: וכי אבזה אני את המלכות? יש אדם שחובש עטרה ואינו מסתפר?

אזל בעא ספרא ולא אשכחיה. מה עבד? אזל לביתיה ואיתי ספירא, ויתיב ליה מספר ליה.

הלך וביקש ספר ולא מצאו. מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו.

שרי מתנח. אמר ליה: מה מתנח?

התחיל (המן) נאנח. אמר לו (מרדכי): מה אתה נאנח?

אמר ליה: ווי ליה לאבוי דההוא גברא — מעבין קומון פנתון קומי סקלטור, עבד בלנוי וספר!

אמר לו: אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר!

אמר ליה: וכה הוא שאילית לך? לית אנא חכים לאבוי דהוא גברא, בלנוי בכפר קרינוס?

אמר לו: וכי כך שאלתי אותך? וכי אין אני מכיר את אביו של אותו האיש, (שהיה) בלן בכפר קרינוס?

ואת משכחת מאני ספירא דידיה!

והרי אתה מוצא (בידך) את כלי הספרות שלו!

ואתה על במותימו תדרך

אמר ליה: קום רכוב על הדין סוסיא.

אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה.

אמר ליה: לית בי כח, דאנא גבר סב.

אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן.

אמר ליה: ולית אנא גבר סב?

אמר לו: וכי אין אני איש זקן?

אמר ליה: ולית את הוא דגרמת לנפשך?

אמר לו: וכי לא אתה הוא שגרמת לעצמך?

אמר ליה: קום, דאנא ממיך קדלי ואת דריס עלוי.

אמר לו: קום, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי.

וסלק ורכב — למיקיימא לכון מה דאמר:

ועלה ורכב — לקיים לכם מה שנאמר:

וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ(דברים לג, כט).

מזמור שלשים

וכיון שרכב על הסוס, התחיל מקלס להקדוש ברוך הוא ואומר:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב);

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ(תהלים ל, ג);

יְיָ הֶעֱלִיתָ וגו׳(תהלים ל, ד).

תלמידוי מה היו אומרים?

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וגו׳(תהלים ל, ה);

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ וגו׳(תהלים ל, ו).

אותו רשע מהו אומר?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי וגו׳(תהלים ל, ז);

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ העמדת(תהלים ל, ח).

אסתר מה היתה אומרת?

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא(תהלים ל, ט);

מַה בֶּצַע בְּדָמִי וגו׳(תהלים ל, י).

ישראל מה היו אומרים?

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי(תהלים ל, יא);

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי וגו׳(תהלים ל, יב).

בקרית שמע היה עוסק

אמר רבי יצחק:

קרית שמע היה עוסק, ולא הפסיק:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג).

תרגום לעבריתתמן אמרין שם (בבבל) אומרים עבדין מינה חררה לכלבא עושים ממנה (מן הפת ההיא) עוגה לכלב ולא טעמא ואינו טועם אותה מטרונה גבירה, אשה מכובדת (רומית)

בהיא שעמדה להם בימי המן — מזמור שלושים

פסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ה · חתימה · נוסח אחר · המן מוצא את מרדכי ותלמידיו עוסקים במצות העומר

רבי לוי חותם את סדרת ״היא שעמדה להם״: המן מוצא את מרדכי ותלמידיו עוסקים במצות העומר; עשרה מנים שנצחו עשרת אלפים קנטרין של כסף; המן בלן וספר ומרדכי רוכב — ומזמור שלושים נחלק בין מרדכי, תלמידיו, המן, אסתר וישראל.

נוסח אחר של סוף ויקרא רבה כח, ו (לעיל, א), בארמית שלמה יותר: כאן ״והסוס בידו״ (בויקרא רבה ״וחרבו שלופה בידו״), ״נוחו לכם, לא תכוו בגחלתי״ (שם ״ברחו לכם, שלא תכוו״), ״סגין סגין בעשרין; סגין סגין בעשרה מניי״, הפסוקים מתהלים ל במלואם, ודברי הסיום בשם רבי פנחס (שם בשם רבי יצחק).

דומה אני שהרשע הזה בא להרגני

רבי לוי אמר: היא שעמדה להם בימי המן.

את מוצא: כיון שראה מרדכי להמן בא לקראתו והסוס בידו,

אמר: דומה אני שהרשע הזה בא להרגני.

אמר לתלמידיו: נוחו לכם, לא תכוו בגחלתי.

אמרין ליה: בין מחיים בין ממות — עימך אנן.אמרין ליה: בין… — אמרו לו: בין בחיים בין במות — עמך אנו. מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד לו להתפלל. בא אותו הרשע וישב לו אצלם. אמר להם: במה אתם עוסקים? אמרין ליה: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש. אמר להם: ומה היה העומר הזה — של כסף? של זהב? של חטים? של שעורים? אמרו לו: של שעורים. אמר להם: בכמה היה שוויו (מחירו) — בעשרה קנטרים (ככרות)? אמרו לו: הרבה הרבה — בעשרים; הרבה הרבה — בעשרה מנים. אמר להם: קומו, שנצחו עשרת המנים שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי). כיון שגמר מלהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה. אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שלובש את לבוש המלך ואינו רוחץ? הלך וביקש את הבלן ולא מצאו. מה עשה? חגר את חגורתו, נכנס ורחץ אותו. כיון שיצא, אמר לו: קח, חבוש את העטרה הזאת. אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש לך אדם שחובש עטרת המלך ואינו מסתפר? הלך וביקש ספר ולא מצאו. מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו. התחיל (המן) נאנח. אמר לו: מה לך נאנח? אמר לו: הלא אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר! אמר לו: ומה השאלה הזאת לך? וכי אין אני מכיר את אביו של אותו האיש, (שהיה) בלן וספר בכפר קרנוס? ואתה מוצא שאלה כלי הספרות שלו! אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה. אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן. אמר לו: וכי אין אני איש זקן? אמר לו: וכי לא אתה הוא שגרמת לעצמך? אמר לו: קום, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי. ועלה ורכב — לקיים לכם מה שאמר הכתוב: ואתה על במותימו תדרוך.

אמרו לו: בין בחיים בין במות — עמך אנו.

מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד לו להתפלל.

במה אתון עסיקין?

אתא ההוא רשיעא ויתב ליה גבהין.

בא אותו הרשע וישב לו אצלם.

אמר להון: במה אתון עסיקין?

אמר להם: במה אתם עוסקים?

אמרין ליה: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש.

אמר לון: ודמה הוה הדין עומרה — דכסף? דדהב? דחיטין? דשערין?

אמר להם: ומה היה העומר הזה — של כסף? של זהב? של חטים? של שעורים?

אמרין ליה: דשערין.

אמרו לו: של שעורים.

אמר לון: בכמן הוה סימו דידה — בעשרה קינטינרין?

אמר להם: בכמה היה שוויו (מחירו) — בעשרה קנטרים (ככרות)?

אמרין ליה: סגין סגין בעשרין; סגין סגין בעשרה מניי.

אמרו לו: הרבה הרבה — בעשרים; הרבה הרבה — בעשרה מנים.

אמר לון: קומון, דנצחון עשרתי מניכון לעשרתי אלפי קנטרינרין דכספא.

אמר להם: קומו, שנצחו עשרת המנים שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי).

בלן וספר

כיון דחסל מי מצלי, אמר ליה: סב לבוש הדן לבושה.

כיון שגמר מלהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה.

אמר לה: מה את מבזה מלכותה? אית ברנש לבוש לבושה דמלכא דלא סחי?

אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שלובש את לבוש המלך ואינו רוחץ?

אזל בעי בלנהא ולא אשכחיה. מה עבד? אסר זוניתיה, על ואסחותיה.

הלך וביקש את הבלן ולא מצאו. מה עשה? חגר את חגורתו, נכנס ורחץ אותו.

כיון דנפק, אמר ליה: סב לבוש הדן כלילא.

כיון שיצא, אמר לו: קח, חבוש את העטרה הזאת.

אמר ליה: מה את מבזי מלכותה? אית לך ברנש לביש כלילא דמלכא דלא מספר?

אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש לך אדם שחובש עטרת המלך ואינו מסתפר?

אזל בעי ספרא ולא אשכחיה. מה עבד? אזל לבייתיה ואייתי מני ספריה, ויתב ליה מספר ליה.

הלך וביקש ספר ולא מצאו. מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו.

שרי מיתנח. אמר ליה: מה לך מיתנח?

התחיל (המן) נאנח. אמר לו: מה לך נאנח?

אמר ליה: לא ווי ליה לאבויי דההוא גברא, מעביד קומי ספנתון קימי סקלטור — עבד בלניי וספר!

אמר לו: הלא אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר!

אמר ליה: ומה היא שאילה לך? לית אנה חכים לאבויי דההוא גברא בלנאי לספר וספר בכפר קרנוס, ואת משכח דאילין מני ספירה דידיה?

אמר לו: ומה השאלה הזאת לך? וכי אין אני מכיר את אביו של אותו האיש, (שהיה) בלן וספר בכפר קרנוס? ואתה מוצא שאלה כלי הספרות שלו!

ואתה על במותימו תדרוך

אמר ליה: קום רכיב על הדן סוסיא.

אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה.

אמר ליה: לית בי חילה, דאנה גבר סב.

אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן.

אמר ליה: ולית אנה גבר סב?

אמר לו: וכי אין אני איש זקן?

אמר לה: ולא את הוא דגרמת לנפשך?

אמר לו: וכי לא אתה הוא שגרמת לעצמך?

אמר ליה: קום, דאנה ממיך קדלי ואת דריס עלוי, וסליק ורכב —

אמר לו: קום, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי. ועלה ורכב —

למקיימיה לכון מה דאמר כתבה: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

לקיים לכם מה שאמר הכתוב: ואתה על במותימו תדרוך.

מזמור שלושים

וכיון שרכב על הסוס, התחיל מקלס להקדוש ברוך הוא ואומר:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹויְבַי לִי(תהלים ל, ב),

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי(תהלים ל, ג),

יְיָ הֶעֱלִיתָ משאול נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיׇּרְדִי בוֹר(תהלים ל, ד).

תלמידיו מה היו אומרים?

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ(תהלים ל, ה),

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִינָּה(תהלים ל, ו).

אותו הרשע מה היה אומר?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים ל, ז),

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ העמדת לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל(תהלים ל, ח).

אסתר מה היתה אומרת?

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל יי אֶתְחַנָּן(תהלים ל, ט),

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִיתֶּךָ(תהלים ל, י).

ישראל מה היו אומרים?

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה עֹוזֵר לִי(תהלים ל, יא),

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב).

אמר רבי פנחס: בקרית שמע היה עסוק, ולא הפסיק:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד לֹא יִדֹּום וגו׳(תהלים ל, יג).

גוַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ — ביש גדא

אסתר רבה, פרשה י, ה · דרשת הפסוק · נוסח אחר · צערו של המן, שבחי מרדכי ואסתר בתהלים ל, ובתו של המן

וַיִּקַּח הָמָן אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת־מׇרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, יא)

״עמוד לבוש״ (בראש הפסקה) — בכתב היד ״עבוד לבוש״; בהמשך בכתב היד ״עמוד ולבוש״, וכן בדפוס. ״תלמידיו״ — במאגרים ״+תלמיד<יו>״, היו״ד והוי״ו בגליון. ״ואני אמרתי״ — בכתב היד ״ואנ״. ״מה כנסת ישראל אומרת״ — ״מה״ מסופק. ״דאמרינן״ — בכתב היד ״דאמרי׳״.

נוסח אחר של מעשה מרדכי שבויקרא רבה כח, ו ובפסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ה (לעיל, א–ב): כאן ״ביש גדא״ בפי מרדכי, מצות העומר אינה נזכרת, אסתר אומרת ״יי ברצונך העמדת… כי רגע באפו״, כנסת ישראל ״שמע יי וחנני״ ורוח הקדש ״למען יזמרך כבוד״, ובסופו בתו של המן שהשליכה עצמה ומתה.

המדרש קורא ״העמדת להררי עוז״ (במסורה: העמדתה), ״פתחת שקין״ (במסורה: שקי).

בדפוס מתחלקים הפסוקים אחרת: מרדכי אומר תהלים ל, ב–ד; תלמידיו ל, ה–ו; ״אותו רשע״ ל, ז–ח; אסתר ל, ט–י (״אליך יי אקרא״); כנסת ישראל ל, יא–יב; רוח הקדש ל, יג. בכתב היד ״יי ברצונך העמדת״ בפי אסתר, ו״כי רגע באפו״ אחריו. בדפוס גם ״אמש אני הייתי עסיק״, ״השליכה עצמה לארץ ומתה״.

ביש גדא

דבר אחר:

וַיִּקַּח הַלְּבוּשׁ(אסתר ו, יא) —

אתא לגביה מרדכי, אמר: עמוד לבוש.אתא לגביה מרדכי,… — בא (המן) אצל מרדכי, אמר: עמוד, לבש. כמה רע מזלו של אותו האיש (כלומר: מזלי)! אני הייתי עוסק להתקין לו צלב, והקדוש ברוך הוא מתקין לו עטרה; אני מתקין לו חבלים ומסמרים, והקדוש ברוך הוא מתקין לך לבוש מלכות; אני ביקשתי מן המלך לצלוב אותך על הצלב, והוא אומר לי להרכיב אותך על הסוס. עמוד ולבוש! ועשה לו כל מה שאמרנו למעלה.

בא (המן) אצל מרדכי, אמר: עמוד, לבש.

כמה ביש גדא דההוא גברא!

כמה רע מזלו של אותו האיש (כלומר: מזלי)!

אני הייתי עוסק להתקין לה צליבא, וקודשא בריך הוא מתקין לה כלילא;

אני הייתי עוסק להתקין לו צלב, והקדוש ברוך הוא מתקין לו עטרה;

אנא מתקן לה חבלים ומסמרים, והקדוש ברוך הוא מתקן לך לבוש מלכו;

אני מתקין לו חבלים ומסמרים, והקדוש ברוך הוא מתקין לך לבוש מלכות;

אנא בעי מן מלכא למצלב יתך על צליבא, והוא אומר לי למרכב יתך על סוסיא.

אני ביקשתי מן המלך לצלוב אותך על הצלב, והוא אומר לי להרכיב אותך על הסוס.

עמוד ולבוש!

ועבד ליה כל מאן דאמרינן לעיל.

ועשה לו כל מה שאמרנו למעלה.

ארוממך יי כי דליתני

כיון דרכיב, התחיל מקלס להקדוש ברוך הוא:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי(תהלים ל, ב),

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי(תהלים ל, ג).

תלמידיו אמרו:

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו(תהלים ל, ה).

אסתר אומרת:

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ העמדת לְהַרְרִי עֹוז(תהלים ל, ח);

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

אותו רשע היה אומר:

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים ל, ז).

מה כנסת ישראל אומרת?

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי(תהלים ל, יא),

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שקין וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב).

רוח הקדש אומר:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד(תהלים ל, יג).

בתו של המן

בתו של המן נשקפה מן החלון לראות בצליבא.

כיון שראת מרדכי רוכב, ואביה מכריז לפניו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ —

השליכה עצמה ומתה.

דוְהֵנִיף אֶת הָעֹומֶר לִפְנֵי יְיָ לִרְצֹונְכֶם — היא שעמדה להם בימי המן

פסיקתא רבתי, פסקא יח · דרשת הפסוק · נוסח אחר · כיצד היו מניפין את העומר; זכות העומר: ירושת הארץ, שלום בית, גדעון, חזקיה, יחזקאל, ומרדכי שרכב על הסוס

נוסח אחר של ויקרא רבה כח, ו (לעיל, א) ושל פסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ג–ה (לעיל, ב — סוף הסדרה), כמעט מלה במלה בלשון הפסיקתא; בראשו ״כיצד היה מניפין״ (בפסיקתא דרב כהנא בסימן ג), ושם ״רבי יוחנן״ ו״רבי שמעון בן לקיש״ (בויקרא רבה ״רבי ישמעאל״). ״והסוס בידו״ כבפסיקתא דרב כהנא (בויקרא רבה ״וחרבו שלופה בידו״); ״עשרים ושתים שנה בכפר קרינוס״ — כאן בלבד; ״אמר רבי יצחק אמר רבי פנחס: בקריאת שמע היה עוסק״ — בויקרא רבה בשם רבי יצחק, בפסיקתא דרב כהנא בשם רבי פנחס.

״טעמיה״ (בדפוס: טעמאי), ״מניכון״ (מיניכון), ״ממצלי״ (מה מצלי), ״לבושא״ (כלילא) — תיקוני המהדיר בדפוס; ״אמר״, ״תנופה״, ״כלילא״, ״בעי״ — השלמותיו. ״עוזר לי״ — בדפוס ״לנו״ ובצדו ״לי״, כמקרא. ״ואל שדי אתחנן״ — כך בדפוס (במקרא: ואל אדני).

וְהֵנִיף אֶת הָעֹומֶר לִפְנֵי יְיָ לִרְצֹונְכֶם(ויקרא כג, יא).

כיצד היה מניפין?

רבי חמי בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא:

מוליך ומביא — כדי לבטל רוחות קשות;

מעלה ומוריד — כדי לבטל טללים קשים.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אומר:

מוליך ומביא — למי שהעולם כולו שלו;

מעלה ומוריד — למי שהעליונים והתחתונים שלו.

ורבי אבין אמר: דרבי יודא ורבי נחמיה היא.

רבי יעקב בר אביי בשם רבי יודא בר סימון — רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

רבי יוחנן אמר:

לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניכם,

שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען,

שנאמר: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻורֶיךָ וגו׳(בראשית יז, ח) —

על מנת: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר(בראשית יז, ט).

ואיזה זה? מצות העומר.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניך,

שעל ידי מצות העומר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו.

הדא היא דכתב:

וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹורִים וגו׳(במדבר ה, טו).

ואיזה זה? מצות העומר.

בימי גדעון

רבי אבהו, ואמרי לה רבי יהושע בן לוי, ורבי שמואל בר נחמני ורבנן.

רבי יהושע בן לוי אמר:

היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר:

וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ ויהפכו לְמַעְלָה ויפל הָאֹהֶל(שופטים ז, יג).

מהו צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים?

רבנין אמרין:

על שצליל עליהם אותו הדור מן הצדיקים.

ובזכות מה ניצלו? בזכות לֶחֶם שְׂעֹורִים.

ואיזו זו? מצות העומר.

בימי חזקיה

רבי שמואל בר נחמן אמר:

היא שעמדה להם בימי חזקיה:

וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ עָלָיו בְּתֻופִּים במחולות וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם(ישעיה ל, לב).

וכי יש מלחמות תנופה באותו הדור?

הוי אומר: זו מצות העומר.

בימי יחזקאל

ורבנין אמרין:

היא שעמדה להם בימי יחזקאל:

וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין ושעורין וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹוחַן וְכֻוסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְלָחֶם למספר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ(יחזקאל ד, ט).

מהו לְלָחֶם? ריבה בה שעורים.

רבי שמואל בר נחמן אמר:

דברים שהם מצירים את בני מעים.

שמואל אומר:

תמן אמרין: עבדיה מיניה חררא לכלבאעבדיה מיניה חררא לכלבא — עושים ממנה (מן הפת ההיא) עוגה לכלב — ולא טעמיהולא טעמיה — ואינו טועם אותה.

המטרונית ורבי יוסי בן חלפתא

שאלה מטרוניתמטרונית — גבירה, אשה מכובדת (רומית) את רבי יוסי בן חלפתא.

אמרה לו: כמה צער נצטער אותו הצדיק!

כמה עבדים וכמה שפחות יש לו — והם מבזין בו במאכל!

בסוף אמר לה: להודיעך, שבכל מקום שישראל בצער — הצדיקים הווין עמהם בצער.

בימי המן

רבי לוי אמר:

היא שעמדה להם בימי המן.

בזמן שראה מרדכי להמן שבא לקראתו והסוס בידו,

אמר: דומה אני שרשע זה להרגני בא.

ואמר לתלמידיו: בירחו לכם, שלא תכוו בגחלתי.

אמרו: בין לחיים בין למות — עמך אנו.

מה עשה? התעטף בטליתו ועמד לו להתפלל.

אתא ההוא רשע ויתיב להון גביהון.אתא ההוא רשע… — בא אותו הרשע וישב לו אצלם. אמר להם: במה אתם עסוקים? אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש. אמר להם: ומה היה העומר הזה — של כסף וזהב, או של חטים ושעורים? ואמרו לו: של שעורים. אמר להם: וכמה היה שוויו (מחירו) — בעשרים ככרות או בעשרה ככרות? אמרו לו: הרבה — עשרה מנים. אמר להם: קומו, שנצחו עשרת המנים שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי). כיון שגמר מלהתפלל, אמר: קח, לבש את הלבוש הזה. אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שילבש לבוש המלך אם לא רחץ? הלך וביקש בית מרחץ ולא מצא. מה עשה? חגר חגורה, נכנס ורחץ אותו. אחר שיצא, אמר לו: קח, חבוש את העטרה הזאת. אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שיחבוש עטרה אם לא הסתפר? הלך וביקש ספר ולא מצא. מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו. והתחיל (המן) נאנח. אמר לו: מה לך נאנח? אמר לו: אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר! אמר לו: ומה השאלה הזאת לך? וכי לא ראיתי אני את אביו של אותו האיש, שהיה בלן וספר עשרים ושתים שנה בכפר קרינוס? והרי אתה מוצא שאלה כלי הספרות שלו! אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה. אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן — ואתה הוא שגרמת לעצמך. אמר לו: קום, עלה, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי. ועלה ורכב — לקיים לכם (מה שנאמר):

בא אותו הרשע וישב לו אצלם.

אמר להון: במה אתם עסוקים?

אמר להם: במה אתם עסוקים?

אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש.

אמר להון: ודמה הוה הדין עומרא — דכסף וזהב, או דחיטין ושערין?

אמר להם: ומה היה העומר הזה — של כסף וזהב, או של חטים ושעורים?

ואמרין ליה: דשערים.

ואמרו לו: של שעורים.

אמר להון: וכמה הות טימי דידיה — בעשרים קנטירין או בעשרה קנטירין?

אמר להם: וכמה היה שוויו (מחירו) — בעשרים ככרות או בעשרה ככרות?

אמרין לו: סגין בעשרה מנין.

אמרו לו: הרבה — עשרה מנים.

אמר להון: קיימון, דנצחין עשרת מניכון לעשרת אלפין קינטרי דכספא.

אמר להם: קומו, שנצחו עשרת המנים שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף (שלי).

בלן וספר

כיון דחסיל ממצלי, אמר: סב לבוש הדין לבושא.

כיון שגמר מלהתפלל, אמר: קח, לבש את הלבוש הזה.

אמר ליה: ומה את מבזה מלכותא? אית בר נש דילבש לבושא דמלכא אי לא סחי?

אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שילבש לבוש המלך אם לא רחץ?

אזל בעי בי בני ולא אשכח.

הלך וביקש בית מרחץ ולא מצא.

מה עבד? אסר זוניתא, על ואסחיי.

מה עשה? חגר חגורה, נכנס ורחץ אותו.

בתר דנפק, אמר ליה: סב לבוש הדין כלילא.

אחר שיצא, אמר לו: קח, חבוש את העטרה הזאת.

אמר ליה: מה אתה מבזה מלכותא? אית בר נש דילבש כלילא אי לא מספר?

אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם שיחבוש עטרה אם לא הסתפר?

אזל בעי לספר ולא אשכח.

הלך וביקש ספר ולא מצא.

מה עביד? אזל לבייתיה ואייתי מאני ספר, ויתיב ליה מספר ליה.

מה עשה? הלך לביתו והביא כלי ספרות, וישב לו ומספר אותו.

ושרי מיתנח.

והתחיל (המן) נאנח.

אמר ליה: מה לך מתנח?

אמר לו: מה לך נאנח?

אמר ליה: ווי ליה דאבוה דההוא גברא — מיעביד קומספנטון קומסקרטור, עבד בלני וספרא!

אמר לו: אוי לו לאביו של אותו האיש (כלומר: אוי לי) — ממי שעשו אותו שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר!

אמר ליה: ומה הוא שאילה לך? לית אנא חמיתיה אבוה דההוא גברא עבד בלני וספר עשרים ושתים שנה בכפר קרינוס?

אמר לו: ומה השאלה הזאת לך? וכי לא ראיתי אני את אביו של אותו האיש, שהיה בלן וספר עשרים ושתים שנה בכפר קרינוס?

ואת משכח דאילין מאני ספרא דידיה!

והרי אתה מוצא שאלה כלי הספרות שלו!

ואתה על במותימו תדרוך

אמר ליה: קום רכיב על הדין סוסיא.

אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה.

אמר ליה: לית בי חילא, דאנא גבר סב — ואת הוא דגרמת לנפשך.

אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן — ואתה הוא שגרמת לעצמך.

אמר ליה: קום סק, דאנא מאמיך קדלי ואת דריס עלי.

אמר לו: קום, עלה, שאני משפיל (מרכין) את צוארי ואתה דורך עלי.

וסליק ורכיב — למקיימא לכון:

ועלה ורכב — לקיים לכם (מה שנאמר):

וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

מזמור שלשים

כיון שרכב על הסוס, התחיל מקלס להקדוש ברוך הוא:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹויְבַי לִי(תהלים ל, ב),

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי(תהלים ל, ג),

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיׇּרְדִי בוֹר(תהלים ל, ד).

תלמידיו מה היו אומרים?

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ(תהלים ל, ה),

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה וגו׳(תהלים ל, ו).

אותו הרשע מה היה אומר?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים ל, ז),

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ העמדת לְהַרְרִי עֹוז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל(תהלים ל, ח).

אסתר מה הייתה אומרת?

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא ואל שדי אֶתְחַנָּן(תהלים ל, ט),

מַה בֶּצַע בְּדָמִי וגו׳(תהלים ל, י).

ישראל מהו היו אומר?

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה עֹוזֵר(תהלים ל, יא) לי,

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי וגו׳(תהלים ל, יב).

אמר רבי יצחק, אמר רבי פנחס:

בקריאת שמע היה עוסק, ולא הפסיק, שנאמר:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג).

תרגום לעבריתעבדיה מיניה חררא לכלבא עושים ממנה (מן הפת ההיא) עוגה לכלב ולא טעמיה ואינו טועם אותה מטרונית גבירה, אשה מכובדת (רומית)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

מעשה מרדכי והמן

הוַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ — ואבוקות דולקות לפניו

מדרש אבא גוריון, פרק ו · דרשת הפסוק · ״ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש״ · המן מבקש לבטל את הגזירה; מרדכי ותלמידיו במצות העומר; המן בלן וספר; מזמור שלשים בפי מרדכי, תלמידיו, המן, אסתר וישראל

נוסח אחר של המעשה שבויקרא רבה כח, ו ובפסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ה (לעיל, א–ב): כאן בראשו דברי המן למלך (״הלא אני ואתה כתבנו להשמיד״) וחרבונא והשרים ההולכים עמו; ״בא לרומסני בסוסו״; ״עשרה מעי דידכון לעשרת אלפא כיכרא כסף דידי״; ״היו מקלסין לפניו ואבוקות דולקות לפניו״; ובסופו ״ולא הספיק לגמור״.

״כתבנו״ — בדפוס ״כתבני״ ובצדו ״כתבנו״. ״סך לבוש״ — כך בדפוס (בפסיקתא ״סב לבוש״). ״ואל יי אתחנן״ — כך בדפוס (במקרא: ואל אדני).

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וגו׳(אסתר ו, י),

וַעֲשֵׂה כֵן לְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי.

אמר ליה: אדוני המלך, הלא אני ואתה כתבנו להשמיד ולהרוג לו ולכל זרעו!

אמר ליה: אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

באותה שעה קרא אחשורוש לחרבונא ולשרים אחרים שילכו עמו.

אמר להם: הזהרו שלא יפיל דבר מכל אשר דבר.

וילכו עמו.

כיון שראהו מרדכי, חשב ואמר: כמדומה אני שרשע זה בא לרומסני בסוסו.

אמר לתלמידיו: ברחו, שלא תכוו בגחלתי.

אמרו לו: בין לחיים בין למות — עמך אנו.

מה עשה? נתעטף בטליתו ועמד בתפלה.

אדהכי קרב אותו רשע ויתיב ליה גבי תלמידיו.אדהכי קרב אותו… — בינתיים קרב אותו רשע וישב לו אצל תלמידיו. אמר: במה אתם עוסקים? אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין. אמר להם: במה היה — של כסף או של זהב? אמרו לו: של שעורים. אמר לו: בכמה הוא שוויו (מחירו) — בעשרה או בעשרים ככרות? אמרו לו: הרבה הרבה — עשר מעות. אמר להם: קומו, שנצחו עשר המעות שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף שלי. משהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה של המלכות. אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם לובש לבוש המלכות ואינו רוחץ? הלך וביקש בלן ולא מצא. מה עשה? חגר את חגורתו ורחץ אותו. כיון שנכנס (שחזר), אמר לו: חבוש את העטרה הזאת. אמר לו: וכי יש אדם שחובש עטרה ואינו מסתפר? הלך וביקש ספר ולא מצאו. מה עשה? הלך לביתו והביא את כלי הספר, וספר אותו. התחיל (המן) נאנח. אמר לו מרדכי: מה זה? אמר לו: אוי לו לאותו האיש (כלומר: לי) — ממי שהיה שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר! אמר לו: וכי אין אני מכיר את אביו של האיש הזה, שהיה בלן וספר בכפר קורינוס כמה שנים? ואלה היו כלי הספרות שלו! אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה. אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן. אמר לו: וגם אני איש זקן. אמר לו: אתה גרמת לעצמך. אמר לו: קום, רכב, ואני משפיל (מרכין) את צוארי, ודרוך עלי. ועלה ורכב — לקיים מה שנאמר:

בינתיים קרב אותו רשע וישב לו אצל תלמידיו.

אמר: במה אתן עסוקין?

אמר: במה אתם עוסקים?

אמרו לו: במצות העומר, שהיו ישראל מקריבין.

אמר להם: במה הוה — דכספא או דדהבא?

אמר להם: במה היה — של כסף או של זהב?

אמרו ליה: דשערין.

אמרו לו: של שעורים.

אמר ליה: בכמה הוא טימיה דידיה — בעשרה או בעשרים קונטירין?

אמר לו: בכמה הוא שוויו (מחירו) — בעשרה או בעשרים ככרות?

אמרו ליה: סגין סגין בעשרה מעי.

אמרו לו: הרבה הרבה — עשר מעות.

אמר ליה: קומו, דנצחן עשרה מעי דידכון לעשרת אלפא כיכרא כסף דידי.

אמר להם: קומו, שנצחו עשר המעות שלכם את עשרת אלפים ככרי הכסף שלי.

מן דמצלי, אמר ליה: סך לבוש הדין לבושא דמלכותא.

משהתפלל, אמר לו: קח, לבש את הלבוש הזה של המלכות.

אמר ליה: מה את מבזה מלכותא? אית בר נש לביש לבושא דמלכותא ולא סחי?

אמר לו: וכי מבזה אתה את המלכות? יש אדם לובש לבוש המלכות ואינו רוחץ?

אזיל בעי בלנא ולא אשכח.

הלך וביקש בלן ולא מצא.

מה עביד? אסר זירתיה ואסחיה.

מה עשה? חגר את חגורתו ורחץ אותו.

כיון דעל, אמר ליה: לבוש הדין כלילא.

כיון שנכנס (שחזר), אמר לו: חבוש את העטרה הזאת.

אמר ליה: ואית בר נש דלביש כלילא ולא מספר?

אמר לו: וכי יש אדם שחובש עטרה ואינו מסתפר?

אזיל בעי ספרא ולא אשכחיה.

הלך וביקש ספר ולא מצאו.

מה עביד? אזיל לביתיה ואייתי מאני דספרא, וספר ליה.

מה עשה? הלך לביתו והביא את כלי הספר, וספר אותו.

שרי מתנח.

התחיל (המן) נאנח.

אמר ליה מרדכי: מאי האי?

אמר לו מרדכי: מה זה?

אמר ליה: ווי לההוא גברא, מדעביד קומיס פנטון קוזמוקלטור — איתעבד בלן וספר!

אמר לו: אוי לו לאותו האיש (כלומר: לי) — ממי שהיה שר על הכל ושר ממונה, נעשה בלן וספר!

אמר ליה: ולית אנא חכים לאבוי דהאי גברא, דהוה בלן וספר בכפר קורינוס כמה שנין?

אמר לו: וכי אין אני מכיר את אביו של האיש הזה, שהיה בלן וספר בכפר קורינוס כמה שנים?

ואילין הוה מאני ספרא דידיה!

ואלה היו כלי הספרות שלו!

אמר ליה: קום רכוב על הדין סוסיא.

אמר לו: קום, רכב על הסוס הזה.

אמר ליה: לית בי כח, דאנא גבר סיב.

אמר לו: אין בי כח, שאני איש זקן.

אמר ליה: ואנא נמי גבר סיב.

אמר לו: וגם אני איש זקן.

אמר ליה: את גרמת לנפשך.

אמר לו: אתה גרמת לעצמך.

אמר ליה: קום רכיב, ואנא מימיך קדלי, ודרוס עלי.

אמר לו: קום, רכב, ואני משפיל (מרכין) את צוארי, ודרוך עלי.

וסליק ורכוב — לקיים מה שנאמר:

ועלה ורכב — לקיים מה שנאמר:

וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

כיון שרכב על הסוס, היו מקלסין לפניו, ואבוקות דולקות לפניו,

והוא משבח להקדוש ברוך הוא:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹויְבַי לִי(תהלים ל, ב),

יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי(תהלים ל, ג),

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיׇּרְדִי בוֹר(תהלים ל, ד).

תלמידיו אמרו:

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ(תהלים ל, ה),

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּוקֶר רִנָּה(תהלים ל, ו).

אותו רשע מה אומר?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים ל, ז),

יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹוז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל(תהלים ל, ח).

אסתר אומרת:

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא ואל יי אֶתְחַנָּן(תהלים ל, ט),

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ(תהלים ל, י).

ישראל אמרו:

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה עֹוזֵר לִי(תהלים ל, יא),

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב).

רבי פנחס אמר:

בקריאת שמע היה עסוק, ולא הספיק לגמור:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג).

ובָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה — בלילה ההוא נדדה שנת המלך

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · פתיחתא · ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ · אין הקדוש ברוך הוא משהה את ישראל בצרה; ארבעה ״בלילה ההוא״ בלילי פסחים; נדדה שנת אבות העולם, מלאכי השרת ומלך מלכי המלכים; ספר הזכרונות; המן מגלח את מרדכי ומרכיבו

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה(תהלים ל, ו)

הפסקה פותחת ב״זה שאמר הכתוב: בערב ילין בכי ולבקר רנה״ וממשיכה בדברים אחרים על ״בלילה ההוא״ ובמעשה המן ומרדכי עד ״ונפלה ומתה״ — יחידה אחת בנוסח ב.

דברי ״רבי חמא בר גריון… לך ונדוד את שנתו״ בסוגריים מרובעים בדפוס. ״ויהי בחצי הלילה״ — בדפוס ״ויהיה״ ובצדו ״ויהי״. ״ילכדנו״, ״חטאתו יתמך״, ״בלבבה״ — תיקוני הדפוס על פי המקרא (בפנים: ילכדו, חטאתיו יתמוך, בלבה); ״איה חסדיך הראשונים אדני״ — בדפוס השם המפורש, ותוקן ״אדני״ כמקרא.

נוסח אחר של ״באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך שממונה על השינה״ — במדרש מגילת אסתר (להלן, ח). מעשה מרדכי והמן ו״ואתה על במותימו תדרוך״ — כנוסח ויקרא רבה כח, ו (לעיל, א) בשינויים גדולים: כאן המן מרחיצו ומספרו בעצמו, ״אמר רבי לוי: איפשר לדברים הללו?״, ומרדכי אומר ״הודו ליי כי טוב״ עד שהוא גומר את כל הפרשה.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, א).

זה שאמר הכתוב:

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה(תהלים ל, ו).

אין הקדוש ברוך הוא משהה את ישראל בצרה,

אלא בשעה שהן קוראין אותו — הוא עונה אותם.

ובשביל שהיו ישראל מתייראין, מה עשה הקדוש ברוך הוא? נדד שנתו של אחשורוש,

ובשביל כך עשה כל אותה הטובה למרדכי.

והיו ישראל מצירין בערב, והשכימו בבקר מזמרין להקדוש ברוך הוא.

לכך נאמר: בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

ארבעה ״בלילה ההוא״ בלילי פסחים

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.

אמר רבי חלבו:

בארבעה מקומות נאמר ״בלילה ההוא״, וארבעתן היו בלילי פסחים —

שנים משל רחל, ושנים משל לאה,

לקיים מה שנאמר: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז).

שתיהן שקולות זו כזו, מה שעמד מזו עמד מזו:

מזו עמדו מלכים, ומזו עמדו מלכים;

מזו עמדו נביאים, ומזו עמדו נביאים.

ובשתי לילות של פסח נעשו נסים על ידי בניה של זו,

שנאמר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה(שמות יב, כט) —

זה היה ליל פסח, ונעשו נסים על ידי משה, שהיה מבני בניה של לאה.

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳(מלכים ב יט, לה) —

ואותו לילה ליל פסח היה.

שעלה סנחריב, והיה רבשקה שם.

הלך והציץ על פתח החומה של ירושלים, ושמע אותן קוראין הלל.

ואמר לסנחריב: לך וחזור לאחוריך, למה אלהיה של אומה זו עסוק הוא להיות עושה להם נסים בלילה הזאת.

והיה מבזה על ירושלים.

כשראה אותה, אמר: בשביל העיר הזאת הקטנה הייתי מייגע כל הצבא הזה?

היה מבזה עליה, שנאמר: יְנֹופֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן(ישעיה י, לב).

ואמר לחיילותיו: לינו הלילה, ובשחרית אנו נוטלין אותה אבן אבן והולכין.

כנף משלי ממלאה כל ארץ ישראל, שנאמר: וְהָיָה מֻוטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹוחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל(ישעיה ח, ח).

ושלשה עשר מסעות הלך בו ביום לבא לירושלים, שכן הוא אומר:

בָּא אל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן וגו׳(ישעיה י, כח),

עוֹד הַיּוֹם בְּנֹוב לַעֲמֹוד.

אמר לחיילותיו: מחר נשכים ונוטלין אותה אבן אבן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין מבקשים ישינים אלא עוררין.

לכך נאמר עליהם: לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה(ישעיה יז, יד).

מה עשה הקדוש ברוך הוא? וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ ויך בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וגו׳(ישעיה לז, לו).

ואותו הלילה ליל הפסח היה, ונעשה הנס הזה על ידי חזקיה, מבני בניה של לאה.

ושנים על ידי בניה של רחל,

שנאמר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר(שופטים ז, ט) יי אל גדעון קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה —

ליל הפסח היה, שכך כתוב: וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹורִים(שופטים ז, יג) — זהו העומר, שהוא קרב בפסח.

ואחת בימי מרדכי, שהוא מבני בניה של רחל.

לכך נאמר: בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.

נדדה שנת אבות העולם

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא — הוא הלילה שנגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו,

שכן הוא אומר: וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה(בראשית טו, ה).

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא — הוא הלילה שנעשה מלחמה על סיסרא,

שנאמר: הַכּוֹכָבִים מִמְּסִילּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא(שופטים ה, כ).

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא — נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה,

שכן כתיב: הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז(זכריה יא, ב) — ואין ברוש אלא אברהם, שהוא ראש לאבות.

בו בלילה נדדה שנת משה ואהרן, שנאמר: קוֹל יִלְלַת הָרֹועִים כִּי שֻׁודְּדָה אַדַּרְתָּם(זכריה יא, ג).

בו בלילה נדדה שנת כל ישראל, והיו בוכין ומספידין שנמכרו להמן לטבח.

בו בלילה נדדה שנת מרדכי, שהיה מתיירא מפני המן, שאמר: למחר אני צולבו.

נדדה שנת מלך מלכי המלכים

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא — נדדה שנת מלאכי השרת, שנאמר: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻוצָה(ישעיה לג, ז).

לא נאמר שנתו של אחשורוש, אלא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ — שנת של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

וכי יש שינה במרום?

אלא כשישראל חוטאים — כביכול עושה עצמו כישן, שנאמר: עוּרָה לָמָּה תִישַׁן וגו׳(תהלים מד, כד);

וכשישראל עושין רצונו של מקום — הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד).

רבי חמא בר גריון אמר: כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותו הלילה —

אסתר היתה עסוקה בסעודתו של המן, מרדכי עסוק בשקו ובתעניתו, המן היה עסוק בקורתו.

אמרו ישראל: רבונו של עולם, כתבת בתורה: אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ(במדבר כז, ח) — ואני להשמיד להרוג ולאבד.

אמר: כל הדין ממונא למאן הואכל הדין ממונא למאן הוא — כל הממון הזה — למי הוא?? תרעא ליפתח, וליעול, וליסב כל מאן דבעיתרעא ליפתח, וליעול, וליסב כל מאן דבעי — יפתח השער, ויכנס ויקח כל מי שרוצה.

באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך שממונה על השינה: בני בצרה, והרשע הזה ישן על מטתו? לך ונדוד את שנתו.

נדדה שנת גבריאל — ספר הזכרונות

דבר אחר:

בַּלַּיְלָה הַהוּא — נדדה שנת גבריאל, שהיה מטרף לבו של אחשורוש מפני תפלתו של מרדכי.

אמר: כפוי טובה, לך ושלם טובה לבעליה — למרדכי.

התחיל אומר: מי עשה לי טובה, שלא עשיתי לו טובה?

שכן הוא אומר: לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹונוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וגו׳.

אמר רבי לוי:

בנו של המן היה נוטרו של מלך, והיה עומד וקורא לפניו.

ופתח את הספר וקרא את הכתב לפניו.

וַיִּמָּצֵא כָתוּב(אסתר ו, ב) — התחיל גל את הספר, וקפץ לפניו אֲשֶׁר הִגִּיד מׇרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, וגל את הספר.

אמר לו המלך: עד מתי אתה גל את הספר? קרא מה שלפניך!

אמר: איני יכול לקרות.

גל הספר — ונמצא כתוב: אֲשֶׁר הִגִּיד מׇרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ.

ויש אומרים: לא נמצא כתוב אֲשֶׁר הִגִּיד מׇרְדֳּכַי, אלא הכתובים נקראין מעצמן,

שכן הוא אומר: וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ —

״והיו קוראים״ לא נאמר, אלא וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים — היה הכתב נקרא מעצמו.

ויש אומרים: אליהו בא וכתבן.

מפני מה? שכן כתיב: וַיִּמָּצֵא כָתוּב, ואין אומר ״וימצא״ אלא למה שאבד.

וכיון שאבד, והיו מזכירין לפניו מרדכי — היתה שנתו באה.

התחיל לומר: מה כבוד נעשה לאיש הזה?

שכן כתיב: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמׇרְדֳּכַי עַל זֶה(אסתר ו, ג).

אמרו לו: לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.

אף ישראל — כשהיו מזכירין לפניו, היה ישן.

מי בחצר

כיון שהתחיל לישן לעיתותי בקר — המן דופק על פתחו.

אמר המלך: מי הוא זה? לא יבא בשלום לפני!

כשישן המלך, היה רואה בחלומו המן עומד והסייף בידו, והיה מבקש להרוג את המלך,

והיה המן נכנס שלא ברשות.

נבעת המלך משנתו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר(אסתר ו, ד) —

והלא כל היום הזה מי אמר ״מי בחצר״? אלא שראה בחלומו שהיה המן מבקש להרגו.

אמרו לו: הִנֵּה הָמָן עֹומֵד בֶּחָצֵר(אסתר ו, ה).

אמר: אינו חלום — אלא אמת הוא.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבא.

כיון שבא, אמר לו המלך: מַה לַּעֲשׂוֹת לאיש אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, ו).

וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ —

למודים הם הרשעים לומר בלבן.

וכן הוא אומר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ(בראשית כז, מא),

וכתיב: הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד(ישעיה מז, ח),

וכתיב: וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.

התחיל מתגאה: לְמִי יַחְפֹּוץ הַמֶּלֶךְ? מי גדול ממני? מי מכובד ממני? כל מה שאני שואל — לעצמי אני שואל.

אמר לו: אדוני המלך, אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, ז) —

יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ביום שמלך,

וסוס אשר רכב עליו המלך ביום שמלך,

וכתר מלכות שניתן בראשו ביום שמלך.

כיון ששאל הכתר — נשתנו פניו של מלך.

אמר: זו היא שראיתי בחלומי, שהוא היה מבקש להרגני.

כיון שראה המן כן — לא הזכיר את הכתר.

חזר ואמר: וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס וגו׳(אסתר ו, ט).

אמר לו המלך: לך וַעֲשֵׂה כֵן לְמׇרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי(אסתר ו, י).

אותה שעה נבהל המן, וגרם לו מיתה.

עליו אמר שלמה: עֲווֹנֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ(משלי ה, כב) —

היה סבר שהיה שואל לעצמו ולנפשו, ולא שאל אלא למרדכי.

על המן אמר דוד: חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וגו׳(תהלים נט, יג),

ועל מרדכי כתיב: יְמַלֵּא יְיָ כׇּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ(תהלים כ, ו).

היושב בשער המלך

אמר לו: אדוני המלך, הרבה מרדכי יש בגוים!

אמר לו: הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

אמר לו: הרבה מרדכי ישנו בעולם!

אמר לו: מרדכי הַיְּהוּדִי.

אמר לו: בבקשה ממך, אל תעשה אותי שחוק בכל המדינות.

האיש הזה שאתה רוצה לכבדו — שונאי הוא, שירדתי עמו בפרוזביטים, ואינו ראוי לכבדו בכבוד הזה.

והצליב התקנתי, ובאתי ונכנסתי לשאול אותו ממך,

ושלחתי כתב לכל האחשדרפנים והפחות —

ואת מבקש לגדל את מרדכי עלי?

אמר לו המלך: עד מתי אתה מרבה שיחה לפני?

אותה שעה הלך המן לבית גנזי המלך, ונטל הלבוש וגדולי המלכות עמו, ומשך את הסוס עמו.

ובא מבשר את מרדכי.

אמר לו: מה אתה יושב? הרי נכנס המן לשאול אותך מן המלך לתלות אותך!

עד מתי אלהים יחרף צר

אותה שעה הלך מרדכי וחילק את החכמים לצד אחד, והתלמידים לצד אחד —

יונקים חלוצי שדים,

תלמידים קרועי בגדים,

נשים שערן סתור,

בניהם כבני צאן שמנעו מהן חלב —

והיו בוכין ומספידין על מרדכי ועל נפשותיהן.

והן היו אומרים: עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר(תהלים עד, י).

הוא ששמואל אמר לשאול, שראה בנבואה מספד הזה:

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאׇזְנָי(שמואל א טו, יד).

ושמע הקדוש ברוך הוא את תפילתן ואת תפלת מרדכי.

ועליהם אמר דוד: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וגו׳.

אמר רבי לוי:

כשראה מרדכי את המן שהיה מושך הסוס — היה מתיירא.

אמר: כך שאלני — למרמסני בסוס.

ראה אותו כך, וספקלטורוספקלטור — והתליין (הממונה על ההריגה) עמו.

ואמר מרדכי לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג) —

מה מועיל לפניך אם יהרגני זה הרשע, והוא יהיה משתבח?

באותה שעה אמר מרדכי: אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁונִים(תהלים פט, נ) אדני נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ.

ואחר כך אמר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי.

הפכת מספדי למחול לי

כיון שקרב המן אצלו, אמר לו: אתה יושב, וריבונך ומרך הורג אותי — שנצחו שקליך לעשרת אלפים ככר כסף דילידילי — שלי!

אמר לו מרדכי: אתה בקשת לבטל מה שאמר דוד:

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב).

אמר לו המן: הסר את שקך, ולבוש את הלבוש הזה, ורכוב את הסוס הזה.

אמר לו: שוטה שבעולם! אני יושב על האפר וגופי מנוול — ואני לובש לבוש מלכות?

איני לובש עד שתרחיצני ותספרני.

הלך ובקש ספר — ולא מצא.

התחיל עומד והיה מגלחו, שכן הוא אומר: וַיְסַפֵּר הָמָן(אסתר ו, יג).

ביקש להרחיצו — ולא היה שם פרביטים; ושטף המן את המרחץ.

אמר רבי לוי:

איפשר לדברים הללו?

כל חכם שדורש שלא כהוגן — כנביא מתנבא שקר.

וכן הוא אומר: וְנָשְׂאוּ את עֲוֺנָם כַּעֲוֺן הַדֹּורֵשׁ כַּעֲוֺן הַנָּבִיא יִהְיֶה(יחזקאל יד, י).

ואמר לו מרדכי: כתיב בתורה: שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ(דברים ז, כו).

ואתה על במותימו תדרוך

משהרחיצו, אמר לו: רכוב על הסוס.

אמר לו מרדכי: בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַושׁ מִשָּׁמֶן(תהלים קט, כד) —

שהתעניתי עליך ועל ביתיך, ואין בי כח לישב על הסוס.

השפל במותיך, ואדרוך עליהן, ואבוא על הסוס.

מיד כרע המן לפני מרדכי, ונתן מרדכי רגלו על צוארו של המן, ונגע פיו של המן לארץ.

אמר מרדכי: הבטיחנו הקדוש ברוך הוא כשאנו עושין רצונו, כתיב:

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ וגו׳(דברים לג, כט), וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ.

כשעלה מרדכי על הסוס, היו הכל מקלסין לפניו, ואבוקות דולקות כנגדו.

והוא אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קיח, א),

עד שהוא גומר כל הפרשה כולה, והן עונין אחריו.

אמר רבי לוי:

המן קרא: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ(אסתר ו, יא),

וישראל עונין: לא המלך שבארץ, אלא המלך שבשמים.

בתו של המן הציצה בעד החלון, וראתה אותו באותו קלון — ונפלה ומתה.

תרגום לעבריתכל הדין ממונא למאן הוא כל הממון הזה — למי הוא? תרעא ליפתח, וליעול, וליסב כל מאן דבעי יפתח השער, ויכנס ויקח כל מי שרוצה וספקלטור והתליין (הממונה על ההריגה) דילי שלי

זבַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה — והכתוב צווח

מדרש פנים אחרים, נוסח ב, פרק ו · דרשה · ״זמרו ליי חסידיו… כי רגע באפו״ — סוף הדבר נתפש המן בקלון

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה(אסתר ו, א).

והכתוב צווח:

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ(תהלים ל, ה),

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וגו׳(תהלים ל, ו).

סוף הדבר — נתפש בקלון,

ואמר לו: קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וגו׳(אסתר ו, י).

חהמלאך הממונה על השינה — פתח ואמר: ארוממך

אוצר מדרשים, מדרש מגילת אסתר · דרשה · ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״ · המלאך הממונה על השינה; האותיות שפרחו מספר הזכרונות; מרדכי פותח ״ארוממך״, תלמידיו, המן, אסתר וישראל; המן שנפל על המטה

״המלאך הממונה על השינה״ — כנוסח מדרש פנים אחרים (לעיל, ו). ״א״ר יוחנן… נקרא חכם״ ו״הגם לכבוש את המלכה״ — בבלי מגילה פרק א, טז ע״א (״אמר רבי יוחנן: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם — נקרא חכם״; ״אמר רבי אלעזר: מלמד שבא מלאך והפילו עליה; אמר: ויי מביתא ויי מברא״).

״על אחת כמה וכמה״ — בדפוס ״עאכו״כ״. ״אמר רבי אלעזר״ — בדפוס ״א״ל אלעזר״, ותוקן על פי הבבלי. ״[לאומה שלימה]״, ״[מלאך]״, ״[ווי מדברא ווי ממתא]״ — בסוגריים בדפוס. ״על פי הגורל״ — בדפוס מצוין ״במדבר כ״ו נ״ז״.

בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, א).

אמר הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על השינה:

בני בצרה, והרשע אחשורוש ישן? לך תדוד שנתו.

ירד ונדד שנתו, וחבטו בקרקע כמה פעמים,

ואומר: כפוי טובה! עשה טובה למי שעשה לך טובה.

וַיֹּאמֶר המלך לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹונוֹת.

והיו עשרה בני המן סנקטוריםסנקטורים — סופרים, מזכירים (של המלך) למלך, וקראו בו.

כיון שבאו לזכות מרדכי — דלגו בו ולא קראו אותו.

פרחו האותיות ובאו וטורפות על פני אחשורוש, והיו התיבות נראות מאליהן.

ואל תתמה על זה:

שהרי לעשות שלום בין שבט לשבט היה הגורל מדבר, דכתיב: עַל פִּי הַגּוֹרָל(במדבר כו, נו) —

ליתן חיים לאומה שלימה — על אחת כמה וכמה!

אמר רבי יהודה ברבי אילעאי:

כל אותו הלילה היה אחשורוש רואה המן וחרבו שלופה בידו, ומעביר עטרה מעל ראשו, ומבקש להורגו.

אתעראתער — התעורר ואמר: דין חלמא הוא חזיתדין חלמא הוא חזית — חלום הוא זה שראיתי??

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא וגו׳(אסתר ו, ד),

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וגו׳(אסתר ו, י).

אמר לו המן: יש כמה מרדכי!

אמר לו: הַיְּהוּדִי.

אמר לו: יש כמה יהודים ששמם מרדכי!

אמר: הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אַל תַּפֵּל דָּבָר ממנו.

כיון שיצא, התחיל ממעט בפסיעותיו; אמר בלבו: שמא המלך יחזור.

כיון דחזא דלא הדר ביהכיון דחזא דלא הדר ביה — כיון שראה שלא חזר בו, אמר: ההוא מלכא שטיא הואההוא מלכא שטיא הוא — אותו המלך שוטה הוא.

אמר רבי לוי:

כיון שראה מרדכי המן בא והסוס בידו, אמר: דומה לי שהרשע בא להרגני.

בא אצלו ואמר לו: לבוש זה המלבוש של מלך, ותרכב על סוסו, כי כן צוה.

באותה שעה פתח ואמר:

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי(תהלים ל, ב),

שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי(תהלים ל, ג).

ואמרו תלמידיו:

זַמְּרוּ לַיְיָ חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ(תהלים ל, ה).

ואותו רשע אמר:

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים ל, ז).

ואסתר היתה אומרת:

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא ואל יי אֶתְחַנָּן(תהלים ל, ט),

מַה בֶּצַע בְּדָמִי וגו׳(תהלים ל, י).

ישראל היו אומרים:

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי וגו׳(תהלים ל, יא),

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי וגו׳(תהלים ל, יב).

ואחר כך אמר מרדכי: בתענית אני יושב, ואינו יכול לעלות על הסוס.

וגחיןוגחין — והרכין הרשע ראשו, ודריךודריך — ודרך מרדכי על צוארו, וסליקוסליק — ועלה על הסוס.

והרכיבו על שוקיאשוקיא — שווקים של שושן, ואמר: כָּכָה יֵעָשֶׂה וגו׳(אסתר ו, יא).

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכׇל אֹוהֲבָיו וגו׳(אסתר ו, יג), וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו.

מאי שנא הכא דקאמרמאי שנא הכא דקאמר — מה שונה כאן שאומר אֹוהֲבָיו, ולהלן חֲכָמָיו?

אמר רבי יוחנן:

לומר שכל המספר דבר חכמה, אפילו מאומות העולם — נקרא חכם.

כתיב: וְהָמָן נֹופֵל עַל הַמִּטָּה(אסתר ז, ח) — ״נפל״ מבעי ליהמבעי ליה — היה צריך (לכתוב)!

אמר רבי אלעזר:

שהפילו מלאך עליה, ואמר: ווי מדברא ווי ממתאווי מדברא ווי ממתא — אוי מן השדה (מבחוץ), אוי מן העיר (מבפנים)!

הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה.

מיד נתלה המן, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה(אסתר ז, י).

שתי שכיבות הללו למה?

אחת למלכו של עולם, ואחת לאחשורוש.

דבר אחר: אחת של אסתר, ואחת של ושתי.

וכשם שקלקל ובטל עצת המן — כך יבטלו כל מחשבות שוטנינו, וישיב גמולם בראשם.

תרגום לעבריתסנקטורים סופרים, מזכירים (של המלך) אתער התעורר דין חלמא הוא חזית חלום הוא זה שראיתי? כיון דחזא דלא הדר ביה כיון שראה שלא חזר בו ההוא מלכא שטיא הוא אותו המלך שוטה הוא וגחין והרכין ודריך ודרך וסליק ועלה שוקיא שווקים מאי שנא הכא דקאמר מה שונה כאן שאומר מבעי ליה היה צריך (לכתוב) ווי מדברא ווי ממתא אוי מן השדה (מבחוץ), אוי מן העיר (מבפנים)

פרק שירה

טשיר לשרצים — עכבר מה הוא אומר

אוצר מדרשים, פרק שירה, שיר לשרצים · דרשה · שירת השרצים: השרצים, הצפרדע, הנחש, העקרב, החולדה, החתול, העכבר — ״ארוממך יי כי דליתני״ — החומט, הזבוב, השממית, הנמלה, החסיל וצפורת כרמים

״שיר לשרצים״ — כותרת הפרק בדפוס. השיר כולו כאן, ובו העכבר אומר ״ארוממך יי כי דליתני ולא שמחת אויבי לי״; שיר העופות, ובו הסנונית אומרת ״למען יזמרך כבוד״ — בפרשה קפא (למען יזמרך כבוד ולא ידם).

שרצים מה הם אומרים?

יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא).

אילים שבשרצים מה הם אומרים?

יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹושָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם(תהלים קמט, ב).

צפרדע מה היא אומרת?

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

נחש מה הוא אומר?

סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד).

עקרב מה הוא אומר?

טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט).

חולדה מה היא אומרת?

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הללויה(תהלים קנ, ו).

חתול מה הוא אומר?

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻום יְיָ(עובדיה א, ד).

עכבר מה הוא אומר?

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹויְבַי לִי(תהלים ל, ב).

חומט מה הוא אומר?

כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹוךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ(תהלים נח, ט).

זבוב מה הוא אומר?

בשעה שאין ישראל עוסקים בתורה:

קוֹל אֹומֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כׇּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכׇל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה(ישעיה מ, ו),

יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם(ישעיה מ, ח);

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ וּרְפָאתִיו(ישעיה נז, יט).

שממית מה היא אומרת?

הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה(תהלים קנ, ה).

נמלה מה היא אומרת?

נֹותֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, כה).

חסיל מה הוא אומר?

יְיָ אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹוק אֱמוּנָה אֹומֶן(ישעיה כה, א).

צפורת כרמים מה היא אומרת?

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי(תהלים קכא, א).

חילופי נוסח והשלמות

ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, אסתר רבה, פסיקתא רבתי, מדרש אבא גוריון, מדרש פנים אחרים, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אהנה— (הוספה)
אכל— (הוספה)
אאמרו ליה— (הוספה)
אבלנהאכלבהא
א…— (הוספה)
אאמר— (הוספה)
אבכפרבספר
אדגרמתדגמרת
אהסוסהוס
ארגעיגע
אבאפובאפי
אבשלויבשלוה
בבגחלתיבגחלתן
בההואהוא
בהדיןהדך
בדשעריןדשעריך
בבלנהאכלנהא
בליהלי
באמרתיאמרת
געמודעבוד
גואניואנ
דאמר— (הוספה)
דתנופה— (הוספה)
דטעמיהטעמאי
דמניכוןמיניכון
דממצלימה מצלי
דלבושאכלילא
דכלילא— (הוספה)
דבעי— (הוספה)
דלילנו
הכתבנוכתבני
וויהיויהיה
ורבי חמא בר גריון אמר: כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותו הלילה —— (הוספה)
ואסתר היתה עסוקה בסעודתו של המן, מרדכי עסוק בשקו ובתעניתו, המן היה עסוק בקורתו.— (הוספה)
ואמרו ישראל: רבונו של עולם, כתבת בתורה:— (הוספה)
וואני להשמיד להרוג ולאבד.— (הוספה)
ואמר: כל הדין ממונא למאן הוא? תרעא ליפתח, וליעול, וליסב כל מאן דבעי.— (הוספה)
ובאותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למלאך שממונה על השינה: בני בצרה, והרשע הזה ישן על מטתו? לך ונדוד את שנתו.— (הוספה)
ובלבבהבלבה
וילכדנוילכדו
וחטאתוחטאתיו
ויתמךיתמוך
ואדנייי
חלאומה שלימה— (הוספה)
חמלאך— (הוספה)
חווי מדברא ווי ממתא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
אסתר רבהכתב יד וטיקן 291
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
מדרש אבא גוריוןמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
§§175§§

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעה: וירא פרעה כי חדל המטר

וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי(תהלים ל, ב)

הרשעים בצרתם מכניעין עצמן ומשעברה חוזרין לקלקולן: נבוכדנצר קילס ״משבח ומרומם ומהדר״ כדוד — ״מרומם״ כנגד ״ארוממך יי כי דליתני״ — וכיון שראה עצמו בגדולה התחיל מתגאה

תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּולֹות — נבוכדנצר אמר מרומם, דוד אמר ארוממך

תנחומא, וארא יז · דרשה · הרשעים בצרתם מכניעין עצמן; נבוכדנצר קילס כדוד — ״משבח… ומרומם… ומהדר״ — ומשראה עצמו בגדולה התגאה; ״תם עונך בת ציון״

נוסח הדפוס (תנחומא ורשא, וארא יז) כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים; שם ״רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן״, וכאן ״רבי שמואל בשם רבי חלבו״.

״וגו׳״ אחרי ״וירא פרעה כי חדל״ — השלמת המאגרים. ״מלכותא״ — בכתב היד ״מלכות׳״. ״בבל״ — אות מסופקת בכתב היד.

מקבילות: תנחומא בובר, וארא כב (״כשם שקילס דוד בכל ספרו״, בלי פסוקי דוד); שמות רבה יב, ז (נבוכדנצר ופרעה, בלי ההשוואה לדוד); ויקרא רבה יג, ה (״כל שפרט דוד כלל אותו הרשע בפסוק אחד״, בשבעה פסוקים); מדרש תהלים ה, י (״כל מה שפירש דוד בספר תהלים כלל אותו רשע בפסוק אחד״).

״כל שפרט דוד כלל אותו הרשע בפסוק אחד… ומרומם — ארוממך יי כי דיליתני״ (ויקרא רבה יג, ה) — בפרשה כה (וחשך זו יון), סעיף ד.

וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּולֹות(שמות ט, לד).

לבם של רשעים (תנחומא (ורשא), וארא יז: כך הן הרשעים) — כל זמן שהם בצרה, מכניעין עצמן;

משהצרה עוברת — חוזרין לקילקולן.

נבוכדנצר, כשהיה בצרה, אמר:

כְּעַן אנא נְבֻוכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא דִּי בכל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט וְאֹרְחָתֵיהּ דִּין וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִיל לְהַשְׁפָּלָה(דניאל ד, לד).כען אנא נבוכדנצר… — עתה אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר את מלך השמים, אשר כל מעשיו אמת ודרכיו משפט, ואת ההולכים בגאוה יכול להשפיל.

עתה אני נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר את מלך השמים, אשר כל מעשיו אמת ודרכיו משפט, ואת ההולכים בגאוה יכול להשפיל.

אמר רבי שמואל בשם רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן:

אילולי שהקדוש ברוך הוא דן את הלבבות ומחשבות (תנחומא (ורשא), וארא יז: והמחשבות) —

קילס נבוכדנצר בפסוק זה כשם שקילס דוד בספר תילים:

נבוכדנצר אמר מְשַׁבַּח, דוד אמר שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְיָ(תהלים קמז, יב);

נבוכדנצר אמר מְרוֹמֵם, דוד אמר אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי(תהלים ל, ב);

נבוכדנצר אמר מְהַדַּר, דוד אמר הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).

וכיון שראה עצמו בגדולה, התחיל מתגאה (תנחומא (ורשא), וארא יז: שנאמר):

עָנֵה נבוכדנצר וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אנא בניתא לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקָף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי(דניאל ד, כז).ענה נבוכדנצר ואמר… — ענה נבוכדנצר ואמר: הלא זו היא בבל הגדולה אשר אני בניתיה לבית מלוכה, בתוקף חוסני ולכבוד הדרי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוד אתה מתגאה? שנאמר: עוד הדבר בפי המלך, קול מן השמים נפל: לך אומרים, נבוכדנצר המלך — המלכות עברה ממך.

ענה נבוכדנצר ואמר: הלא זו היא בבל הגדולה אשר אני בניתיה לבית מלוכה, בתוקף חוסני ולכבוד הדרי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: (תנחומא (ורשא), וארא יז: רשע,) עוד אתה מתגאה?

שנאמר: עוֹד מִלְּתָא בְּפֻום מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָא עֲדָת מִינָּךְ(דניאל ד, כח).

שנאמר: עוד הדבר בפי המלך, קול מן השמים נפל: לך אומרים, נבוכדנצר המלך — המלכות עברה ממך.

הוי: כל זמן שהרשעים בצרה — מכניעין עצמן;

עברה הצרה — חוזרין לקלקולן.

וכן וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל וגו׳ וַיֹּוסֶף לַחֲטֹוא —

אומות העולם (תנחומא (ורשא), וארא יז: הנכרים) מוסיפין לחטא;

אבל ישראל — תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב),

פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת אֱדוֹם (תנחומא (ורשא), וארא יז: וגו׳, אמן).

חילופי נוסח והשלמות

תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוגו׳— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§176§§

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיׇּרְדִי־בוֹר(תהלים ל, ד)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעו: יי העלית מן שאול נפשי

יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי(תהלים ל, ד)

כשהכניס שלמה את הארון ולא נכנס, ולא ירדה האש, עד שאמר ״זכרה לחסדי דוד עבדך״ — באותה שעה חיה דוד, כמו שאמר ״יי העלית מן שאול נפשי״; ״ושבח אני את המתים״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

קהלת רבה, תנחומא §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים — דוד: האש שירדה בזכותו

קהלת רבה, פרשה ד, ב · דרשה · שלמה מתפלל ואין האש יורדת עד ״זכרה לחסדי דוד״; חיה דוד באותה שעה או ארונו הביא

אחת מארבע הדרשות שבפסקה על ״ושבח אני את המתים… וטוב משניהם״ (קהלת ד, ב–ג): דור אנוש ודור המבול; משה ומלאכי החבלה; דוד; ויחזקאל בבקעה — כל אחת שלמה בפני עצמה ונחתמת ב״ושבח אני את המתים״.

״עד שאמר״, ״וככלות״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״רבי יודה בר אליעאי״ — בדפוס ״ר׳ יודה ברבי לעיי״.

המדרש קורא ״זכרה לחסדי דוד״ (במסורה: דויד), ״העלית משאול נפשי״ (במסורה: מן שאול).

כעין זה — ״באותה שעה חיה דוד, שכן דוד אומר: יי העלית מן שאול נפשי״ — בתנחומא וארא ז ובשמות רבה ח, א (להלן, ב), בשם רבי ברכיה בשם רבי חלבו.

רבי שמואל בר נחמן פתר קריה בדודפתר קריה בדוד — פירש את הכתוב בדוד:

בשעה שבנה שלמה בית המקדש, בקש שתרד אש מן השמים — ולא ירדה.

הקריב אלף עולות — ולא ירדה.

נתפלל עשרים וארבע תפלות — ולא ירדה.

עד שאמר: זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד(דברי הימים ב ו, מב) —

מיד ירדה, שנאמר: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה(דברי הימים ב ז, א).

רבי יודה בר אליעאי ורבנין.

רבי יודה אמר: חיה דוד באותה שעה.

ורבנין אמריורבנין אמרי — והחכמים אומרים: ארונו הביא.

ולא פליגיולא פליגי — ואינם חולקים.

מאן דאמרמאן דאמר — מי שאמר חיה דוד באותה שעה — הוא שדוד בפיו אומר: יְיָ הֶעֱלִיתָ משאול נַפְשִׁי(תהלים ל, ד);

וכתוב אחד אומר: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ — דהוא קיים קדמךדהוא קיים קדמך — שהוא עומד לפניך.

ומאן דאמר ארונו הביא — הדא הוא דכתיב:

זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ.

ועל אותה שעה נאמר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים(קהלת ד, ב) — כגון אני וחבורתי.

תרגום לעבריתורבנין אמרי והחכמים אומרים ולא פליגי ואינם חולקים מאן דאמר מי שאמר דהוא קיים קדמך שהוא עומד לפניך פתר קריה בדוד פירש את הכתוב בדוד

בשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם — ארונו של דוד

תנחומא, וארא ז · פתיחתא · נוסח אחר · שלמה מכניס את הארון ואין הפתח מקבלו, עד שהביא ארונו של דוד; ״באותה שעה חיה דוד״; השערים שבקשו לקוץ ראשו

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, ז)

שמות רבה ח, א — כמעט מלה במלה, וחילופיו בפנים; אין בו ״והכל ממך לדרוש״ ולא ״שנאמר: יי אלהים אל תשב פני משיחך״ שאחרי ״מיד נענה״, ותפלת שלמה שם ״אל תשב פני משיחך״ בלבד; ״רבי ברכיה בשם רבי חלאבו״.

״לפתח״ — הפ״א השלמת המאגרים. ״שכחו״ — מסומן במאגרים כמשובש; בשמות רבה ״שבתו״. ״את ראשו״ — בכתב היד מקום ריק, והושלם משמות רבה (״בקשו לקוץ את ראשו ולהמיתו״). ״החייתני״ — כך בכתב היד (במקרא: חייתני).

אחריו בתנחומא (וארא ח) ובשמות רבה (ח, א): ״דבר אחר: מי הוא זה מלך הכבוד — שהוא חולק כבוד ליראיו״, מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו… והקדוש ברוך הוא קרא למשה בשמו — ״ראה נתתיך אלהים לפרעה״ — דרשה אחרת; כעין זה במדרש תהלים כד, יא (בפרשה קה, סעיף ג). נוסח אחר של השערים שדבקו — במדבר רבה יד, ג ומדרש תהלים כד, י (בפרשה קה, סעיפים א–ב); והמחלוקת ״חיה דוד באותה שעה / ארונו הביא״ — בקהלת רבה ד, ב (לעיל, א).

וַיֹּאמֶר(שמות ז, א) אלהים (שמות רבה ח, א: יי) אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה.

כתוב (שמות רבה ח, א: הדא הוא דכתיב): שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם(תהלים כד, ז).

שלמה אמר הפסוק הזה בשעה שהכניס את הארון (שמות רבה ח, א: ארון) לבית קדש הקדשים (שמות רבה ח, א: קדשי הקדשים).

עשה ארון של עשר אמות, והכניס את הארון הראשון (שמות רבה ח, א: הראשון) לתוכו, ונשא אותו.

כיון שהגיע לפתח בית המקדש —

היה הפתח של עשר אמות, והארון של עשר אמות,

ואין עשר אמות יכולות (שמות רבה ח, א: יכולין) ליכנס לתוך עשר אמות (שמות רבה ח, א: עשר);

ועוד, שהיו טעונים (שמות רבה ח, א: טעונין) בו.

כיון שבאו להכניסו — לא היה יכול.

עמד שלמה והיה מתבייש, ולא היה יודע מה לעשות.

התחיל (שמות רבה ח, א: והתחיל) מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא.

מה עשה שלמה?

אמרו רבותינו:

הלך והביא ארונו של דוד (שמות רבה ח, א: אביו), והיה מתפלל ואומר:

יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ(דברי הימים ב ו, מב).

אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו:

באותה שעה חיה דוד — והכל ממך לדרוש —

שכן דוד אומר: יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי החייתני מִיׇּרְדִי בוֹר(תהלים ל, ד).

והיה שלמה אומר: רבונו של עולם (שמות רבה ח, א: רבון העולמים), עשה בזכותו של זה —

זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ.

מיד נענה,

שנאמר: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.

מה כתיב אחריו?

וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מן השמים וַתֹּאכַל(דברי הימים ב ז, א) את העולה ואת השלמים וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַבָּיִת.

ורוח הקדש צווחת ואומרת:

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶינָה(קהלת ד, ב).

התחיל שלמה אומר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

באותה שעה בקשו השערים לירד ולקוץ את ראשו,

שהיו סבורין שעל נפשו הוא אומר מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.

אמרו לו: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, י)?

אמר להם: יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.

כיון שאמר להם כך — שכחו (שמות רבה ח, א: שבתו).

אילולי כן, בקשו לקוץ את ראשו ולהמיתו.

חילופי נוסח והשלמות

קהלת רבה, תנחומא. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
בפ— (הוספה)
באת ראשו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
§§177§§

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה(תהלים ל, ו)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעז: כי רגע באפו חיים ברצונו

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו)

״כי רגע באפו״ — כמה זעמו של הקדוש ברוך הוא? רגע, ובלעם לבדו ידע לכוין אותו; בתוך כעסו הוא מתרצה, ומתרצה לישראל עוד קודם שלקו; כמה הוא רגע — אתמול ״ולחנה אין ילדים״

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי, מדרש תהלים, מדרש שמואל, בתי מדרשות, קטעי מדרשים מן הגניזה §§cover-end§§

חלק א

דברי התנאים

אוכמה זעמו? רגע

ברייתא, בבלי עבודה זרה פרק א, ד ע״ב · ברייתא · ״אל זועם בכל יום״ — וכמה זעמו? רגע; וכמה רגע; ואין בריה יכולה לכוין אותה חוץ מבלעם

הברייתא בשתי סוגיות שבבבלי — ברכות פרק א, ז ע״א (להלן, ב: ״דתניא: ואל זועם בכל יום״) ועבודה זרה ד ע״ב (להלן, ד: ״תנו רבנן״), וחילופי ברכות כאן בפנים; בסנהדרין קה ע״ב (להלן, ג) הדברים בלשון הגמרא, בלי ״וכמה רגע״. סוף הברייתא אינו מפורש; כאן עד ״ויודע דעת עליון״, ומשם בלשון הגמרא.

״אל זועם״ — בברכות ״ואל זועם״. וכעין זה במדרש שמואל ג, א (להלן, ז): ״ושמואל אמר: רגע אחד מחמשת אלפים וששת רבוא ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה״.

תנו רבנן:

אֵל זֹועֵם בְּכׇל יוֹם(תהלים ז, יב) — וכמה זעמו? רגע.

וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה (בבלי ברכות פרק א, ז ע״א: אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה) בשעה — זו היא רגע.

ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע (בבלי ברכות פרק א, ז ע״א: שעה), חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה:

וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).

חלק ב

דברי האמוראים

בומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא — וכמה זעמו? רגע

בבלי ברכות פרק א, ז ע״א · סוגיא · ״ואל זועם בכל יום״ — רגע, ובלעם היה יודע לכוין אותה שעה; ״למען דעת צדקות יי״; ״כי רגע באפו״; אימת רתח

מ״ומי איכא רתחא״ עד ״מיד כועס הקדוש ברוך הוא״; אחריה ״ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם״ — מאמר אחר בשרשרת. מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״ב (להלן, ג) ובבלי עבודה זרה פרק א, ד ע״א–ע״ב (להלן, ד) — נדפסו שלשתן זו בצד זו, שאינן תאומות מלה במלה: בעבודה זרה נוספו ״דעת בהמתו״ (מעשה האתון) ודברי רב יוסף, ו״רגע — כמימריה״ בשם ״אמימר ואיתימא רבינא״ (כאן ״רבי אבין ואיתימא רבי אבינא״); בסנהדרין אין הברייתא בראש, ו״אל זועם בכל יום — וכמה זעמו? רגע״ בא אחר ״מה אקב״, בלי שם רבי אלעזר ואביי, ומעשה המין בנוסח אחר.

״ההוא מינא״ — כן בכתבי היד ובדפוס ונציה. בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״צדוקי״.

״דתניא: ואל זועם״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״דכתיב״; בכ״י אוקספורד 366: ״דתנו רבנן״.

״אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה״ — בכ״י מינכן 95: ״אחת מחמש ריבוא וששת [ושמנת] אלפים ושמנה מאות ושמנים [ושמנה]״; בכ״י פריז 671: ״וששת אלפים ושמנה מאות ושמונים ושמונה״; בכ״י אוקספורד 366: ״וששת אלפים ושמונה מאות״.

״אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להם לישראל״.

״אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ואיתימא ר׳ חנינא״. ״תנא משמיה דרבי מאיר״ — בכ״י אוקספורד 366: ״דר׳ יהושע בן לוי״.

״ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וכתיב: גם ענוש לצדיק לא טוב״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 671 בסדר אחר: ״גם ענוש לצדיק לא טוב — ואפילו במינאי; מאי טעמא? ורחמיו על כל מעשיו״.

הדרך אל הסוגיא: ״ומי איכא רתחא״ שואל על דברי רבי יוחנן משום רבי יוסי שלפניו: ״מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב: פני ילכו והנחותי לך… המתן לי עד שיעברו פנים של זעם״ (ברכות פרק א, ז ע״א, בסוגיא הקודמת).

ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הואומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא — וכי יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא??

אין, דתניאאין, דתניא — כן, ששנינו (בברייתא): וְאֵל זֹועֵם בְּכׇל יוֹם(תהלים ז, יב).

וכמה זעמו? רגע.

וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים, ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע.

ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).

השתא דעת בהמתו לא הוה ידעהשתא דעת בהמתו לא הוה ידע — עכשיו, דעת בהמתו לא היה יודע, דעת עליון הוה ידעדעת עליון הוה ידע — דעת עליון היה יודע??

רש״י דעת בהמתו לא הוה ידע — במסכת עבודה זרה מפרש לה בפ״ק.

אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה,

והיינו דאמר להו נביא לישראלוהיינו דאמר להו נביא לישראל — וזהו שאמר להם הנביא לישראל: עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(מיכה ו, ה).

מאי לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ?

אמר רבי אלעזר:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע.

שאלמלי כעסתי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

והיינו דקאמר ליה בלעם לבלקוהיינו דקאמר ליה בלעם לבלק — וזהו שאמר לו בלעם לבלק: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ(במדבר כג, ח), מלמד שכל אותן הימים לא זעם.

וכמה זעמו? רגע.

וכמה רגע?

אמר רבי אבין, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רבי אבינא:

רגע — כמימריהרגע — כמימריה — רגע — כדי לאמרו (כאמירת המלה ״רגע״).

ומנא לן דרגע רתחומנא לן דרגע רתח — ומנין לנו שרגע (אחד) הוא כועס??

שנאמר: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

ואיבעית אימא מהכאואיבעית אימא מהכא — ואם תרצה, אמור (נלמד) מכאן: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇור זָעַם(ישעיה כו, כ).

רש״י מאי קרא — דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו.

ואימת רתחואימת רתח — ומתי הוא כועס??

אמר אביי:

בהנך תלת שעי קמייתאבהנך תלת שעי קמייתא — באותן שלש השעות הראשונות (של היום), כי חיורא כרבלתא דתרנגולאכי חיורא כרבלתא דתרנגולא — כשמלבינה כרבולתו של התרנגול וקאי אחד כרעאוקאי אחד כרעא — ועומד על רגל אחת.

רש״י בתלת שעי קמייתא — באחד מרגעי תלת שעות ראשונות.

כל שעתא ושעתא נמי קאי הכיכל שעתא ושעתא נמי קאי הכי — (והלא) בכל שעה ושעה גם כן עומד כך!!

כל שעתא — אית ביה שורייקי סומקיכל שעתא — אית ביה שורייקי סומקי — בכל שעה — יש בה (בכרבולת) פסים אדומים, בההיא שעתא — לית ביה שורייקי סומקיבההיא שעתא — לית ביה שורייקי סומקי — באותה שעה — אין בה פסים אדומים.

רש״י שורייקי — טיי״ש בלעז.

ההוא מינא דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוידהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי — שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראיהוה קא מצער ליה טובא בקראי — היה מצער אותו הרבה בפסוקים (בטענות מן המקרא).

יומא חד, שקל תרנגולאיומא חד, שקל תרנגולא — יום אחד לקח תרנגול, ואוקמיה ביןואוקמיה בין — והעמידו בין כרעי דערסא ועיין ביהדערסא ועיין ביה — של המטה, והסתכל בו; סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייהסבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה — חשב: כשתגיע אותה שעה — אקללנו.

כי מטא ההיא שעתא — נייםכי מטא ההיא שעתא — ניים — כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם).

אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכישמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי — למד מכאן: אין זה דרך ארץ לעשות כך, וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט) כתיב,

וכתיב: גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב(משלי יז, כו).

רש״י לצדיק לא טוב — לענוש את הבריות.

תנא משמיה דרבי מאירתנא משמיה דרבי מאיר — שנה (התנא) משמו של רבי מאיר:

בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא:

תרגום לעבריתומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא וכי יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא? אין, דתניא כן, ששנינו (בברייתא) השתא דעת בהמתו לא הוה ידע עכשיו, דעת בהמתו לא היה יודע דעת עליון הוה ידע דעת עליון היה יודע? והיינו דאמר להו נביא לישראל וזהו שאמר להם הנביא לישראל והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק וזהו שאמר לו בלעם לבלק ואיתימא ויש אומרים רגע — כמימריה רגע — כדי לאמרו (כאמירת המלה ״רגע״) ומנא לן דרגע רתח ומנין לנו שרגע (אחד) הוא כועס? ואיבעית אימא מהכא ואם תרצה, אמור (נלמד) מכאן ואימת רתח ומתי הוא כועס? בהנך תלת שעי קמייתא באותן שלש השעות הראשונות (של היום) כי חיורא כרבלתא דתרנגולא כשמלבינה כרבולתו של התרנגול וקאי אחד כרעא ועומד על רגל אחת כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי (והלא) בכל שעה ושעה גם כן עומד כך! כל שעתא — אית ביה שורייקי סומקי בכל שעה — יש בה (בכרבולת) פסים אדומים בההיא שעתא — לית ביה שורייקי סומקי באותה שעה — אין בה פסים אדומים דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי היה מצער אותו הרבה בפסוקים (בטענות מן המקרא) יומא חד, שקל תרנגולא יום אחד לקח תרנגול ואוקמיה בין והעמידו בין דערסא ועיין ביה של המטה, והסתכל בו סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה חשב: כשתגיע אותה שעה — אקללנו כי מטא ההיא שעתא — ניים כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם) שמע מינה לאו אורח ארעא למעבד הכי למד מכאן: אין זה דרך ארץ לעשות כך תנא משמיה דרבי מאיר שנה (התנא) משמו של רבי מאיר

גויודע דעת עליון — לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה

בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״ב · סוגיא · נוסח אחר · ״ויודע דעת עליון״ — דעת בהמתו לא הוה ידע; שהיה יודע לכוון אותה שעה; ״כי רגע באפו״; אימת רתח; ״גם ענוש לצדיק לא טוב״

הדרשה על ״ויודע דעת עליון״ (במדבר כד, טז) עד ״מיד כועס״; לפניה ״כרע נפל שכב וגו׳״ — סוף הדרשה הקודמת, ואחריה ״ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו״ — פסוק אחר. מקבילות: בבלי עבודה זרה פרק א, ד ע״א–ע״ב (בנוסח אחר ובהרחבה) ובבלי ברכות פרק א, ז ע״א.

״(וגו׳ אותן היום [הימים] לא זעם יי)״ — מחוקים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״וגומ׳ אותו היום לא זעם יי וכמה זעמו רגע אל זועם בכל יום״, ובכ״י מינכן 95: ״[תנא] אותו היו׳ לא זע׳ יי וכמ׳ זעמו רגע וכמ׳ רג׳ א״ר אבין ואיתימ׳ ר׳ אבינ׳ רגע כממרי׳״.

״[לך]״ — הוספת מגיהי וילנא; אינו בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה.

״אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי״ — בכ״י מינכן 95 נוסף: ״[דכתי׳ ורחמיו על כל מעשיו]״ (כבבלי עבודה זרה פרק א, ד ע״ב).

וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז) —

השתא דעת בהמתו לא הוה ידעהשתא דעת בהמתו לא הוה ידע — עכשיו, דעת בהמתו לא היה יודע, דעת עליון הוה ידעדעת עליון הוה ידע — דעת עליון היה יודע??

רש״י דעת בהמתו לא הוה ידע — מאי בעיא לאהדורי כדמפרש דאמרי ליה שרי בלק מאי טעמא לא רכבת אסוסיא.

מאי דעת בהמתו?

דאמרי ליהדאמרי ליה — שאמרו לו: מאי טעמא לא רכבת סוסיאלא רכבת סוסיא — אינך רוכב על סוס?

אמר להו: שדאי להו ברטיבאשדאי להו ברטיבא — שלחתי אותם (את הסוסים) למרעה (באחו לח).

רש״י ברטיבא — באחו לרעות עשבים לחים.

אמרה ליה: הֲלא אָנֹכִי אֲתֹונְךָ(במדבר כב, ל) — לטעינא בעלמאלטעינא בעלמא — לשאת משא בלבד;

אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי — אקראי בעלמאאקראי בעלמא — באקראי בלבד (פעם אחת);

רש״י אקראי בעלמא — כשאין לי סוס מזומן. אמרה לו מעודך.

מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה —

רש״י אמר להו לטעינא בעלמא — לישא משאות ולא לרכוב. אמרה ליה אשר רכבת עלי.

ולא עוד, אלא שאני עושה [לך] מעשה אישות בלילה;

רש״י מעשה אישות — שאתה בועלי.

כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן: הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם: וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת(מלכים א א, ב).

רש״י סוכנת — מחממת.

אלא מאי ״ויודע דעת עליון״?

שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

והיינו דקאמר להו נביא לישראלוהיינו דקאמר להו נביא לישראל — וזהו שאמר להם הנביא לישראל: עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹותוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים ועד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ(מיכה ו, ה).

רש״י מן השטים ועד הגלגל — משחטאו בשטים ועד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל עשיתי עמהם צדקות הרבה.

מאי לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ?

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע, שאילמלא כעסתי כל אותן הימים — לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

רש״י כל אותן הימים — שהיה בלעם מצפה לקללכם בשעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה כל הקללות מתקיימות.

היינו דקאמר ליה בלעם לבלקהיינו דקאמר ליה בלעם לבלק — זהו שאמר לו בלעם לבלק: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח) (וגו׳ אותן היום [הימים] לא זעם יי).

אֵל זֹועֵם בְּכׇל יוֹם(תהלים ז, יב) — וכמה זעמו? רגע,

רש״י אל זועם בכל יום — קרא הוא.

רש״י כמה זעמו רגע — כדמפיק ליה מקרא כי רגע באפו חיים ברצונו.

שנאמר: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וגו׳(תהלים ל, ו).

רש״י ה״ג: לא זעם יי — אותן הימים לא זעם יי.

איבעית אימאאיבעית אימא — אם תרצה, אמור: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹור דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇור זָעַם(ישעיה כו, כ).

אימת רתחאימת רתח — מתי הוא כועס??

בתלת שעי קמייתא, כי חוורא כרבלתא דתרנגולאבתלת שעי קמייתא, כי חוורא כרבלתא דתרנגולא — בשלש השעות הראשונות (של היום), כשמלבינה כרבולתו של התרנגול.

רש״י בתלת שעי קמייתא — של יום זמן קימה שכל שלש שעות זמן קימה לעמוד ממטתו וכועס הקדוש ברוך הוא בשעה שרואה המלכים שמשתחוים לחמה בשעה שמניחין כתריהם בראשם כדלקמן.

רש״י כרבלתא — קירשת״א בלעז.

כל שעתא ושעתא נמי חווראכל שעתא ושעתא נמי חוורא — (והלא) בכל שעה ושעה גם כן היא לבנה!!

רש״י כל שעתא נמי חיורא — רוב שעות מתלבנות ומכספת שאינה כל שעה בחוזק אדמימות.

כל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקיכל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקי — בכל שעה ושעה יש בה (בכרבולת) פסים אדומים, ההיא שעתא לית ביה סוריקי סומקיההיא שעתא לית ביה סוריקי סומקי — באותה שעה אין בה פסים אדומים.

רש״י סורייקי סומקי — אפילו כשמכספת יש בה שורות שורות אדומות מאד כרגילותם אבל אותה שעה כולה מכספת.

ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליהההוא מינא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליה — אותו המין שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי, שהיה מצער אותו.

יומא חד נקט תרנגולתאיומא חד נקט תרנגולתא — יום אחד לקח תרנגולת ואסר ליה בכרעיה ואותיבואסר ליה בכרעיה ואותיב — וקשר אותה ברגלה (למטה), וישב (לצפות בה); אמר: כי מטא ההוא שעתא, אילטייהאמר: כי מטא ההוא שעתא, אילטייה — אמר: כשתגיע אותה שעה — אקללנו.

כי מטא ההוא שעתא — נמנםכי מטא ההוא שעתא — נמנם — כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם).

אמר: שמע מינה לאו אורח ארעאשמע מינה לאו אורח ארעא — למד מכאן: אין זה דרך ארץ, דכתיב: גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב(משלי יז, כו) — אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכיאפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי — אפילו על המינים אין ראוי לו לומר כך.

רש״י גם ענוש לצדיק לא טוב — אין נכון לצדיק שיהא מעניש ולא הוה ליה איניש נענש בשבילו.

תנא משמיה דרבי מאירתנא משמיה דרבי מאיר — שנה (התנא) משמו של רבי מאיר:

בשעה שהחמה זורחת, והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה — מיד כועס.

תרגום לעבריתהשתא דעת בהמתו לא הוה ידע עכשיו, דעת בהמתו לא היה יודע דעת עליון הוה ידע דעת עליון היה יודע? דאמרי ליה שאמרו לו לא רכבת סוסיא אינך רוכב על סוס שדאי להו ברטיבא שלחתי אותם (את הסוסים) למרעה (באחו לח) לטעינא בעלמא לשאת משא בלבד אקראי בעלמא באקראי בלבד (פעם אחת) כתיב הכא כתוב כאן וכתיב התם וכתוב שם והיינו דקאמר להו נביא לישראל וזהו שאמר להם הנביא לישראל היינו דקאמר ליה בלעם לבלק זהו שאמר לו בלעם לבלק איבעית אימא אם תרצה, אמור אימת רתח מתי הוא כועס? בתלת שעי קמייתא, כי חוורא כרבלתא דתרנגולא בשלש השעות הראשונות (של היום), כשמלבינה כרבולתו של התרנגול כל שעתא ושעתא נמי חוורא (והלא) בכל שעה ושעה גם כן היא לבנה! כל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקי בכל שעה ושעה יש בה (בכרבולת) פסים אדומים ההיא שעתא לית ביה סוריקי סומקי באותה שעה אין בה פסים אדומים ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליה אותו המין שהיה בשכנותו של רבי יהושע בן לוי, שהיה מצער אותו יומא חד נקט תרנגולתא יום אחד לקח תרנגולת ואסר ליה בכרעיה ואותיב וקשר אותה ברגלה (למטה), וישב (לצפות בה) אמר: כי מטא ההוא שעתא, אילטייה אמר: כשתגיע אותה שעה — אקללנו כי מטא ההוא שעתא — נמנם כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם) שמע מינה לאו אורח ארעא למד מכאן: אין זה דרך ארץ אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי אפילו על המינים אין ראוי לו לומר כך תנא משמיה דרבי מאיר שנה (התנא) משמו של רבי מאיר

דוכמה זעמו — רגע; ויודע דעת עליון

בבלי עבודה זרה פרק א, ד ע״א–ע״ב · סוגיא · נוסח אחר · ״אל זועם בכל יום״ — רגע, ובלעם היה יודע לכוין אותה; ״למען דעת צדקות יי״; אימת רתח; לא ליצלי צלותא דמוספי ביחיד

הברייתא ״אל זועם בכל יום — וכמה זעמו? רגע״ והסוגיא עליה, עד ״הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין״; לפניה ״רב פפא רמי: כתיב אל זועם בכל יום וכתיב לפני זעמו מי יעמוד… כאן ביחיד כאן בצבור״ — קושיא בפני עצמה, ואחריה ״יום מעיד טרף בעגל, סימן״ ו״גופא, אמר רבי יהושע בן לוי״ — ענין אחר. מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״ב (בלא הברייתא ובלא דברי רב יוסף) ובבלי ברכות פרק א, ז ע״א.

״עליכם לא נשתייר״ — כן בכתבי היד. בדפוס וילנא נוסף כאן ע״י הצנזורה: ״מעובדי כוכבים״.

״אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה״ — בכ״י מינכן 95: ״אחד מחמש׳ רבוא ושש׳ אלפי׳ ושמנ׳ מאו׳ ושמני׳ ושמנ׳״; בכ״י פריז 1337: ״אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה״.

״שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים״ — בכ״י פריז 1337: ״שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלא כעסתי בימי בלעם הרשע״.

״אמר אמימר ואיתימא רבינא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י פריז 1337: ״ר׳ אבין ואיתימא ר׳ אבינא״ (כבבלי סנהדרין פרק יא, קה ע״ב, בכ״י מינכן 95).

״[בקראי יומא חד]״, ״[ואוקמיה בין כרעיה דערסא]״, ״[ורחמיו על כל מעשיו כתיב]״ — הוספות מגיהי וילנא; אינן בדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95 ״אייתי תרנוגל׳ ואסרי׳ בכרעי׳ דפורייה״. בכ״י פריז 1337: ״ר׳ יהושע בן לוי הוה ליה דינא בהדי גוי״.

תנו רבנן:

אֵל זֹועֵם בְּכׇל יוֹם(תהלים ז, יב) — וכמה זעמו? רגע.

וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה — זו היא רגע.

ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה:

וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).

אפשר, דעת בהמתו לא הוה ידעאפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע — אפשר? דעת בהמתו לא היה יודע — דעת עליון מי הוה ידעדעת עליון מי הוה ידע — דעת עליון היה יודע??

מאי דעת בהמתו לא הוה ידע?

בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריהבעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה — בשעה שראו אותו שהיה רוכב על חמורו, אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיאלא רכבתא אסוסיא — אינך רוכב על סוס?

אמר להו: ברטיבא שדאי ליהברטיבא שדאי ליה — למרעה (באחו לח) שלחתי אותו.

רש״י ברטיבא — באחו.

רש״י שדאי ליה — השלכתיו לרעות.

מיד — וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן: הֲלא אָנֹכִי אֲתֹונְךָ(במדבר כב, ל)!

אמר לה: לטעינא בעלמאלטעינא בעלמא — לשאת משא בלבד.

אמרה ליה: אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי!

אמר לה: אקראי בעלמאאקראי בעלמא — באקראי בלבד (פעם אחת).

אמרה ליה: מֵעוֹדְךָ ועד הַיּוֹם הַזֶּה;

ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה.

כתיב הכאכתיב הכא — כתוב כאן: הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, וכתיב התםוכתיב התם — וכתוב שם: וּתְהִי לוֹ סֹוכֶנֶת(מלכים א א, ב).

רש״י סוכנת — לשון מחממת.

אלא מאי ״ויודע דעת עליון״?

שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

והיינו דקאמר להו נביאוהיינו דקאמר להו נביא — וזהו שאמר להם הנביא: עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹותוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים ועד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְיָ(מיכה ו, ה).

רש״י מן השטים ועד הגלגל — עד באכם אל הגלגל שהפלתי לפניכם שונאיכם.

אמר רבי אלעזר:

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים, שאם כעסתי עליכם — לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

והיינו דקאמר ליה בלעם לבלקוהיינו דקאמר ליה בלעם לבלק — וזהו שאמר לו בלעם לבלק: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ(במדבר כג, ח).

וכמה זעמו? רגע.

וכמה רגע?

אמר אמימר, ואיתימאואיתימא — ויש אומרים רבינא:

רגע — כמימריהרגע — כמימריה — רגע — כדי לאמרו (כאמירת המלה ״רגע״).

ומנלן דרגע הוה ריתחיהומנלן דרגע הוה ריתחיה — ומנין לנו שרגע (אחד) היה כעסו??

דכתיב: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

רש״י כי רגע באפו — אלמא דרגע הוי אפו.

ואיבעית אימא מהכאואיבעית אימא מהכא — ואם תרצה, אמור (נלמד) מכאן: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇור זָעַם(ישעיה כו, כ).

אימת רתחאימת רתח — מתי הוא כועס??

אמר אביי:

בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולאבתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא — בשלש השעות הראשונות (של היום), כשמלבינה כרבולתו של התרנגול.

כל שעתא ושעתא מחוור חיוראכל שעתא ושעתא מחוור חיורא — (והלא) בכל שעה ושעה היא לבנה!!

כל שעתא — אית ביה סורייקי סומקיכל שעתא — אית ביה סורייקי סומקי — בכל שעה — יש בה (בכרבולת) פסים אדומים, ההיא שעתא — לית ביה סורייקי סומקיההיא שעתא — לית ביה סורייקי סומקי — באותה שעה — אין בה פסים אדומים.

רש״י סורייקי — נוקייש לשון לע״ז כמו חוטין חוטין ולשון ישמעאל קורין לחוט סוריאק.

רבי יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינאהוה מצער ליה ההוא מינא — היה מצער אותו אותו המין [בקראי; יומא חדבקראי; יומא חד — בפסוקים (בטענות מן המקרא); יום אחד] נקט תרנגולאנקט תרנגולא — לקח תרנגול [ואוקמיה בין כרעיה דערסאואוקמיה בין כרעיה דערסא — והעמידו בין רגלי המטה] ועיין ביהועיין ביה — והסתכל בו; סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייהסבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה — חשב: כשתגיע אותה שעה — אקללנו.

כי מטא ההיא שעתא — נימנםכי מטא ההיא שעתא — נימנם — כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם).

אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכישמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי — למד מכאן: אין זה דרך ארץ לעשות כך.

רש״י לאו אורח ארעא — לכוין שעת זעמו.

[ורחמיו על כל מעשיו כתיב], וכתיב: גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב(משלי יז, כו).

תנא משמיה דרבי מאירתנא משמיה דרבי מאיר — שנה (התנא) משמו של רבי מאיר:

בשעה שהמלכים (כ״י פריז 1337: שחמה זורחת כל מלכי מזרח ומער׳) מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה — מיד כועס [הקדוש ברוך הוא].

אמר רב יוסף:

לא ליצלי איניש צלותא דמוספילא ליצלי איניש צלותא דמוספי — לא יתפלל אדם תפלת המוספים בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחידבתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד — בשלש השעות הראשונות של היום, ביום הראשון של ראש השנה, ביחיד,

רש״י בתלת שעי קמייתא — בשעת חרון.

דלמא כיון דמפקיד דינאדלמא כיון דמפקיד דינא — שמא, כיון שהדין נפקד (נערך עכשיו), דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחידלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי — שמא יעיינו במעשיו ותדחה (תפלתו).

אי הכי, דצבור נמיאי הכי, דצבור נמי — אם כן, (תפלת) הציבור גם כן (לא תתפלל בשעה זו)!!

דצבור — נפישא זכותיהדצבור — נפישא זכותיה — (תפלת) הציבור — מרובה זכותה.

אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לאאי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא — אם כן, (תפלת) יחיד של שחרית גם כן לא (יתפלל בשעות אלו)!!

רש״י דצפרא נמי — בתפלת יוצר.

כיון דאיכא צבורא דקא מצלו — לא קא מדחיכיון דאיכא צבורא דקא מצלו — לא קא מדחי — כיון שיש ציבור שמתפללים (בשעה זו) — אין (תפלתו) נדחית.

רש״י צבורא מצלו — שחרית בכל מקומות. תפלת מוספין הואיל וזמנה כל היום והיא שיחת שחרית וצהרים יש שמתפללין אותה בבקר ויש מאחרין.

והא אמרתוהא אמרת — והרי אמרת: שלש ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה!

רש״י והא אמרת — ראשונות יושב ועוסק בתורה שניות דן והכא אמרת בקמייתא דן.

איפוךאיפוך — הפוך (את הסדר).

ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוךואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך — ואם תרצה, אמור: לעולם אל תהפוך.

תורה — דכתיב בה ״אמת״, דכתיב: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּור(משלי כג, כג) — אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין;

רש״י אמת קנה — הוצא הוצאות על תלמוד תורה.

רש״י ואל תמכור — בחנם למוד אחרים.

דין — דלא כתיב ביהדלא כתיב ביה — שלא כתוב בו ״אמת״ — הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין:

רש״י דין לא כתיב ביה אמת — והא דכתיב משפטי יי אמת (תהלים י״ט:י׳) במשפטים הכתובים בתורה וציום לישראל קא משתעי דלעיל מיניה כתיב פקודי יי ישרים. מוספי כל השנה הן שבח וסיפורי מעשה אבל מוסף ראש השנה מתוך שהוא מתפלל מלכיות זכרונות שופרות מיפקד דינא טפי ואל יפרוש אדם עצמו מן הצבור.

תרגום לעבריתאפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע אפשר? דעת בהמתו לא היה יודע דעת עליון מי הוה ידע דעת עליון היה יודע? בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה בשעה שראו אותו שהיה רוכב על חמורו לא רכבתא אסוסיא אינך רוכב על סוס ברטיבא שדאי ליה למרעה (באחו לח) שלחתי אותו לטעינא בעלמא לשאת משא בלבד אקראי בעלמא באקראי בלבד (פעם אחת) כתיב הכא כתוב כאן וכתיב התם וכתוב שם והיינו דקאמר להו נביא וזהו שאמר להם הנביא והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק וזהו שאמר לו בלעם לבלק ואיתימא ויש אומרים רגע — כמימריה רגע — כדי לאמרו (כאמירת המלה ״רגע״) ומנלן דרגע הוה ריתחיה ומנין לנו שרגע (אחד) היה כעסו? ואיבעית אימא מהכא ואם תרצה, אמור (נלמד) מכאן אימת רתח מתי הוא כועס? בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא בשלש השעות הראשונות (של היום), כשמלבינה כרבולתו של התרנגול כל שעתא ושעתא מחוור חיורא (והלא) בכל שעה ושעה היא לבנה! כל שעתא — אית ביה סורייקי סומקי בכל שעה — יש בה (בכרבולת) פסים אדומים ההיא שעתא — לית ביה סורייקי סומקי באותה שעה — אין בה פסים אדומים הוה מצער ליה ההוא מינא היה מצער אותו אותו המין בקראי; יומא חד בפסוקים (בטענות מן המקרא); יום אחד נקט תרנגולא לקח תרנגול ואוקמיה בין כרעיה דערסא והעמידו בין רגלי המטה ועיין ביה והסתכל בו סבר: כי מטא ההיא שעתא, אלטייה חשב: כשתגיע אותה שעה — אקללנו כי מטא ההיא שעתא — נימנם כשהגיעה אותה שעה — נמנם (נרדם) שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי למד מכאן: אין זה דרך ארץ לעשות כך תנא משמיה דרבי מאיר שנה (התנא) משמו של רבי מאיר לא ליצלי איניש צלותא דמוספי לא יתפלל אדם תפלת המוספים בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד בשלש השעות הראשונות של היום, ביום הראשון של ראש השנה, ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא שמא, כיון שהדין נפקד (נערך עכשיו) דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי שמא יעיינו במעשיו ותדחה (תפלתו) אי הכי, דצבור נמי אם כן, (תפלת) הציבור גם כן (לא תתפלל בשעה זו)! דצבור — נפישא זכותיה (תפלת) הציבור — מרובה זכותה אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא אם כן, (תפלת) יחיד של שחרית גם כן לא (יתפלל בשעות אלו)! כיון דאיכא צבורא דקא מצלו — לא קא מדחי כיון שיש ציבור שמתפללים (בשעה זו) — אין (תפלתו) נדחית והא אמרת והרי אמרת איפוך הפוך (את הסדר) ואיבעית אימא: לעולם לא תיפוך ואם תרצה, אמור: לעולם אל תהפוך דלא כתיב ביה שלא כתוב בו

הכִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ — בתוך כעסו הוא מתרצה

מדרש תהלים, מזמור ב, יז · דרשה · בשר ודם בכעסו אינו ברצון; הקדוש ברוך הוא בתוך כעסו הוא מתרצה

לפניו בפסקה — ״נשקו בר״ (רב ורבי חייא: ברה של תורה, ברה של תשובה) ומשל המלך שכעס על בני המדינה ופייסו את בנו — על ״נשקו בר״.

״כשהוא״ הכפול — נמחק בכתב היד. ״כמעט״ ו״על אומות העולם״ — בכתב היד מקום ריק, והושלמו מדפוס בובר (״ואמר כי יבער כמעט אפו על אומות העולם, אשרי כל חוסי בו״).

כעין זה — ״מתרצה להן קודם עד שלא לקו״ — בקטעי הגניזה (להלן, ט).

דבר אחר:

כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ(תהלים ב, יב).

בשר ודם, כשהוא בכעס — אינו ברצון, וכשהוא ברצון — אינו בכעס;

אבל הקדוש ברוך הוא, כשהוא בכעס — בתוך כעסו הוא מתרצה,

שנאמר: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

ואומר: כִּי יִבְעַר כמעט אַפּוֹ על אומות העולם;

אַשְׁרֵי כׇּל חוֹסֵי בוֹ — אלו ישראל, שהן חוסין בו.

וכִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ — מעט, כאדם שכועס על בנו

מדרש תהלים, מזמור עו, ד · דרשה · כשהבאת בדין את ישראל בגלות לא קצפת עליהם כפי חוזק אלהותך, אלא מעט; ושארית חמה לאומות ליום הדין

הפסקה מפרשת את המזמור פסוק אחר פסוק (עו, ד–יג); כאן הדרשה על ״כי חמת אדם תודך שארית חמת תחגר״.

״ההודאה״ — בכתב היד ״ההוד׳״, תוספת מסופקת; ״קצפת״ — בכתב היד ״קפצת״, מסומן במאגרים כמשובש; שניהם על פי דפוס בובר.

כִּי חֲמַת אָדָם(תהלים עו, יא) —

כשהבאת בדין את ישראל בגלות, היא היתה ההודאה שלך,

שלא קצפת עליהם כפי חוזק אלהותך,

אלא מעט, כאדם שכועס על בנו ועל תלמידו,

כמו שנאמר: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ(תהלים ל, ו).

אבל שְׁאֵירִית חֵמֹות — שנשארו לך — תַּחְגֹּור אותם לשפוט אומות העולם ליום הדין.

זכמה הוא רגע — אתמול ״ולחנה אין ילדים״

מדרש שמואל, פרשה ג, א · פתיחתא · כמה הוא רגע: כדי לאומרו, כהרף עין, או חלק אחד מאלפי השעה; אתמול ״ולחנה אין ילדים״ והיום ״כי פקד יי את חנה״

הפתיחתא לפרשה ג (״כי פקד יי את חנה״, שמואל א ב, כא). ״וגו׳״ — בכתב היד ״וגומ׳״. על שיעור הרגע — כעין הברייתא שבבבלי (לעיל, א), במספר אחר.

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה וגו׳(תהלים ל, ו).

כמה הוא רגע?

רבי ברכיה בשם רבי חלבו: כדי לאומרו.

ורבנין אמרין: כהרף עין.

ושמואל אמר:

רגע אחד מחמשת אלפים וששת רבוא ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה.

אתמול — וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב),

והכא את אמרוהכא את אמר — וכאן אתה אומר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה וגו׳(שמואל א ב, כא).

הויאהויא — הוי, הרי זה:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

תרגום לעבריתוהכא את אמר וכאן אתה אומר הויא הוי, הרי זה

חלק ג

מדרשים מאוחרים

חפ״ץ ק״ר — שהוא פוצע וקורע ומשחית את העולם ברגע אחת

בתי מדרשות ח״ב, ״זמנין דרש מראשו לסופו״, פרק ה, פ״ץ ק״ר · דרשה · הקדוש ברוך הוא מחריב שמים וארץ ברגע, ונשאר כסא הכבוד לבדו; מחשבותיו מן הבוקר ועד הערב ומאה ועשרים אלף עולמות חדשים

לפניו בפרק: ״פ״ץ — על שום שפיו צוה ונבראו משרתיו; ק״ר — שהוא קורא את כולן״. ״עמודי״, ״ידיו״, ״אלפים״ — בסוגריים בדפוס. ״כי אלף שנים בעיניך״ — בדפוס מצוין ״תהלים צ, יד״, והפסוק בתהלים צ, ד. בסופו בדפוס ״סליק״.

דבר אחר:

פ״ץ ק״ר — שהוא פוצע וקורע וטורף שמים וארץ זה על גבי זה מתחת שתי זרועותיו,

ומשחית את כל העולם כולו ברגע אחת,

שנאמר: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

ולא נשתייר מהן אלא כסא הכבוד בלבד, והקדוש ברוך הוא יושב עליה בכבודו לבדו,

שנאמר: וְנִשְׂגַּב יְיָ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא(ישעיה ב, יז).

ומהו לְבַדּוֹ?

שאפילו חיות שבמרכבה, ואופנים, וכרובים, וגלגלים, ושרפים, טפסרים ואראלים — יסופו עמהן,

שנאמר: וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל(דברים לב, לט).

ומפני מה לא הניח הקדוש ברוך הוא את חיות הקודש שבמרכבה, ואת אופנים ושרפים וכרובים וגלגלים וטפסרים ואראלים, שהן עומדין לשמשו ולשמש כבודו?

כדי שלא ימצאו פתחון פה אפילו אחד מכל העומדין לפניו בשמשות,

לומר: אנו בראנו עם הקדוש ברוך הוא חודשות עולם,

שנאמר: אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא(ישעיה מו, ד) —

אני עשיתי את העולם, אני אשא דורות העולם;

אני אסבול להחריב את העולם, אני אמלט מכל העולם.

אותו היום — אלף שנים יהיה בשנת בני אדם,

שנאמר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם וגו׳(תהלים צ, ד).

מן הבוקר ועד הערב חשב הקדוש ברוך הוא על כסא הכבוד, והעמיק מחשבות חדשות, עצות נחמדות,

שנאמר: עֲצַת יְיָ לְעוֹלָם תַּעֲמֹוד וגו׳(תהלים לג, יא).

וכל דבר ודבר חשב במחשבות לבו מאתים וארבעים ושמונה פעמים:

האיך אברא תהומות,

האיך אברא גובהי מרום,

האיך אברא עמודי שחקים,

האיך אברא יסודי עולם,

האיך אברא שבעה עמודי אדמה,

האיך אברא סדרי שמים.

וגמר כל דבר ודבר במעמקי מחשבות לבו, בגודל חכמת דעתו,

שנאמר: כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וגו׳(שמואל א ב, ג),

ואומר: מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹותֶיךָ(תהלים צב, ו).

מערב עד בוקר יורד מכסא הכבוד, ורוכב על שביבי אש,

וסודר סדרי עולמות חדשות באצבעות ידיו —

סדרי עליונים כנגד סדרי תחתונים,

וסדרי תחתונים כנגד סדרי עליונים —

עד שגמר מאה ועשרים אלפים עולמות, מאה ועשרים אלפים רקיעים, מאה ועשרים אלפים אדמה,

שנאמר: מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ,

ואומר: וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ ולא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ(ישעיה סד, ג) —

״עשה״ לא נאמר, אלא יַעֲשֶׂה.

לבוקר קראן והעמידן בעולם, והיו באין ועומדין לפניו,

שנאמר: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה עֹומְדִים לְפָנַי וגו׳(ישעיה סו, כב).

טוַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ — מתרצה להן קודם שלקו

קטעי מדרשים מן הגניזה, לסדר ״ויתן אל משה ככלתו״ · פתיחתא · בשר ודם מתרצה לחבירו אחר המריבה; הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל קודם שלקו, עד שלא עשו העגל

אחריו בקטע: ״וירא העם כי בשש… מה אהרן יכול לעשות? השיאן לדברים אחרים״ — דרשה אחרת, והקטע נקטע בה. ״ברצונו״ — בקטע ״ברצ׳״; ״וגו׳״ — בקטע ״ג׳״.

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּותוֹ(שמות לא, יח).

זה שאמר הכתוב:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ(תהלים ל, ו).

אין מדתו שלהקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.

בשר ודם עושה מריבה עם חבירו, ואומר לו כל דבריו הראשון ומוכיח עליהן, ואחר כך נתרצה לו;

והקדוש ברוך הוא אינו כן — אלא יודע שישראל חוטאין, מתרצה להן קודם עד שלא לקו.

ועד עכשו לא עשו עגל — הוא אמר למשה עליהן.

לכך נאמר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה וגו׳ כְּכַלֹּותוֹ — שכלה לדבר את כל מעשה עגל, ונתרצה לו,

שנאמר:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ וגו׳.

חילופי נוסח והשלמות

בבלי, מדרש תהלים, מדרש שמואל, בתי מדרשות, קטעי מדרשים מן הגניזה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
במינאצדוקי
בכרעיכרעי׳
דנשתיירנשתייר מעובדי כוכבים
הכמעט— (הוספה)
העל אומות העולם— (הוספה)
וההודאהההוד׳
וקצפתקפצת
חעמודי— (הוספה)
חידיו— (הוספה)
חאלפים— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מדרש תהליםמהדורת בובר
מדרש שמואלנוסח מאגרים (האקדמיה ללשון העברית)
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
§§178§§

מַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ(תהלים ל, י)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעח: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת(תהלים ל, י)

״מה בצע בדמי״ — אמרה כנסת ישראל: הבית שהיתה לך הנאה ממנו חרב והצדיקים נהרגו; ודוד מבקש: אנו המסכת ואתה האורג — כשאתה עמי בקצף מיד אני מת

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מדרש תהלים §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אוּבֹוצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְיָ — הבית שהיתה לך הנאה ממנו

מדרש תהלים, מזמור י, ד · דרשה · ״בוצע״ — כמו ״מה בצע בדמי״: הבית שהיתה לך הנאה ממנו חרב, והצדיקים נהרגו, והשונאים קיימים

לפניו בפסקה: ״כי הלל רשע על תאות נפשו״ ודברי רבי אליעזר בן יעקב על ״ובוצע ברך נאץ״ (הגוזל סאה של חיטין ומפריש חלה ומברך — אינו מברך אלא מנאץ). בדפוס בובר נוסף כאן: ״אין בוצע אלא הנייה״.

״והחריבוהו״ — בכתב היד ״והחריבוהן״, מסומן במאגרים כמשובש.

״אסתר מה היתה אומרת? אליך יי אקרא… מה בצע בדמי״ — במעשה מרדכי והמן, בפרשה קעד (ארוממך יי כי דליתני); ״אין הנאה לך במתים… וכן דוד אמר: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת״ (מדרש הלל) — בפרשה קנו (שבע שמחות את פניך).

דבר אחר:

וּבֹוצֵעַ בֵּרֵךְ(תהלים י, ג) — כמה שנאמר: מַה בֶּצַע בְּדָמִי(תהלים ל, י).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם,

בית אחד שהיה לך הנאה ממנו — עמדו השונאים והחריבוהו;

והן קיימין, והוא חרב.

והצדיקין שהיה לך הנייה מהן — עמדו הרשעים והרגו אותם, וניאצו שמך עליהם;

והן קיימים.

ביַסְּרֵנִי יְיָ אַךְ בְּמִשְׁפָּט — אנו המסכת ואתה האורג

מדרש תהלים, מזמור לח, א · פתיחתא · יסרני בייסורין טובים ולא בקצף; משל האורג שאינו מכה בחזקה כשהשתי חלשה — ״מה בצע בדמי״; היודע להכות מכה בנחת

יַסְּרֵנִי יְיָ אַךְ־בְּמִשְׁפָּט אַל־בְּאַפְּךָ פֶּן־תַּמְעִטֵנִי(ירמיה י, כד)

״לא בקצף״ הכפול ו״(בש)״ שלפני ״בזמן שאורג״ — נמחקו בכתב היד. ״אשרי״ — היו״ד נוספה בכתב היד. ״בצע״ — בכתב היד מקום ריק, והושלם על פי המקרא (וכן בדפוס בובר: ״וכן הוא אומר מה בצע בדמי ברדתי אל שחת״). ״בו סכנה״ — בכתב היד ״בה״, מסומן במאגרים כמשובש.

מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים לח, א) אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי(תהלים לח, ב).

זה שאמר הכתוב:

יַסְּרֵנִי יְיָ אַךְ בְּמִשְׁפָּט(ירמיה י, כד).

״במשפט״ אין כתיב כאן, אלא אַךְ בְּמִשְׁפָּט — יסרני בייסורין טובים.

וכן הוא אומר: יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה(משלי יט, יח) — יסרהו, אבל לא למות.

הזהר: אֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ.

אמר דוד: אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי.

טובה היא התוכחת, וכן הוא אומר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ(משלי ג, יב) —

אבל לא בקצף.

לכך נאמר: אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי.

טובים הם היסורין, אבל אני אומר: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּייַסְּרֶנּוּ יָּהּ(תהלים צד, יב) —

אבל אנו קיצרי רוח.

אמר דוד להקדוש ברוך הוא: רבון העולמים,

אנו חוטאים ואתה קוצף, ומתוך כך אנו נגאלין,

שנאמר: הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ(ישעיה סד, ד).

אלא כבוש לנו אחת אחת,

וכן הוא אומר: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּושׁ עֲוֺונֹותֵינוּ(מיכה ז, יט).

לכך נאמר: יְיָ אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי.

משל האורג

האורג הזה —

בזמן שאורג ויודע שהשתישהשתי — שחוטי השתי (חוטי האורך שבמסכת) שלו יכול לעמוד — הוא אורג בחזקה במרגןבמרגן — בכלי האורג שבו מהדק (מכה) את הערב;

ובזמן שיודע שאין יכול לעמוד — אינו מכה בחזקה.

אנו המסכתהמסכת — האריג המתוח על הנול, ואתה האורג.

אין בנו כח — לא לקצף, לא לחימה.

וכן הוא אומר: חׇונִיני יְיָ כִּי אֻומְלַל אָנִי(תהלים ו, ג).

וכשאתה עימי בקצף ובחימה — מיד אני מת.

וכן הוא אומר: מַה(תהלים ל, י) בצע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת.

מי שאינו יודע להכות — מכה במקל על המוח או על העינים;

מי שהוא יודע להכות — מכה בנחת:

כופתו ומכהו על גבו, ולא על גבי ראשו ועל עיניו, שלא יסמא את עיניו,

אלא מכה במקום שאין בו סכנה.

וכן הוא אומר: מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ אֲשֶׁר הֻוכֵּתִי בֵּית מְאַהֲבָיי(זכריה יג, ו).

מה המכות האלה גרמו לי? להאהב לאבי שבשמים.

תרגום לעבריתשהשתי שחוטי השתי (חוטי האורך שבמסכת) במרגן בכלי האורג שבו מהדק (מכה) את הערב המסכת האריג המתוח על הנול

חילופי נוסח והשלמות

מדרש תהלים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוהחריבוהווהחריבוהן
בבצע— (הוספה)
בבובה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מדרש תהליםמהדורת בובר; ובמקצת הסעיפים: כתב יד קמברידג׳ Or. 786
§§179§§

שְׁמַע־יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה־עֹזֵר לִי(תהלים ל, יא)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קעט: שמע יי וחנני

שְׁמַע יְיָ וְחׇנֵּנִי(תהלים ל, יא)

״שמע יי וחנני יי היה עוזר לי״ — בפי ישראל במעשה מרדכי והמן, ובמדרש תהלים: ואתה שלחת דברך הטוב והפכת המספד למחול

§§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אישראל מה היו אומרים

״ישראל מה היו אומרים? שמע יי וחנני יי היה עוזר לי, הפכת מספדי למחול לי״ — במעשה מרדכי והמן: ויקרא רבה כח, ו; פסיקתא דרב כהנא, פסקא מצות העומר, ה; אסתר רבה י, ה (״מה כנסת ישראל אומרת? שמע יי וחנני״); פסיקתא רבתי, פסקא יח; מדרש אבא גוריון ו; מדרש מגילת אסתר — בפרשה קעד (ארוממך יי כי דליתני), סעיפים א–ה, ח.

״שמע יי וחנני — ואתה שלחת דברך הטוב, והפכת המספד למחול״ (מדרש תהלים ל, ו) — בפרשה קעב (מזמור שיר חנכת הבית לדוד).

חילופי נוסח והשלמות

. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

§§180§§

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קפ: הפכת מספדי למחול לי

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי(תהלים ל, יב)

הרואה חלום ונפשו עגומה יטיבנו בפני שלשה, ויאמרו שלש הפוכות — ״הפכת מספדי למחול לי״ — שלש פדויות ושלש שלומות

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

בבלי §§cover-end§§

חלק א

דברי האמוראים

אהרואה חלום ונפשו עגומה

בבלי ברכות פרק ט, נה ע״ב · סוגיא · הרואה חלום ונפשו עגומה — יטיבנו בפני שלשה: ״טבא הוא וטבא ליהוי״, ושלש הפוכות, שלש פדויות ושלש שלומות

לפני הסוגיא: ״וכי לא חזא איהו, מעליותא הוא?… דחזא ולא ידע מאי חזא״ (חלומותיו של דוד); אחריה: ״אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בהדי הדדי״ — תפלת ״רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך״, ענין אחר.

״אמר רב הונא בר אמי״ — בכ״י אוקספורד 366: ״א״ר חנן בר אמי״; בכ״י פריז 671: ״א״ר חנין בר אמי״; בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב הונא״ בלבד.

״׳יפתרנו׳?! והאמר רב חסדא… אלא אימא: יטיבנו בפני שלשה״ — אינו בכ״י מינכן 95, ושם: ״ילך ויפתרנו בפני שלשה, לייתי תלתא דרחמי ליה״.

כעין ״שלש הפוכות״ — בירושלמי ברכות ה, א, בתפלת הרואה חלום קשה: ״כשם שהפכת את מי המרה למתיקה… ואת קללת בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות הקשין… הפכת מספדי למחול לי… למען יזמרך כבוד״.

״ישראל מה היו אומרים? שמע יי וחנני… הפכת מספדי למחול לי״ — במעשה מרדכי והמן, בפרשה קעד (ארוממך יי כי דליתני); ״והפכתה המספד למחול — כתחילה אבל גדול ליהודים… ולבסוף שמחה ומשתה״ (מדרש תהלים ל, ו) — בפרשה קעב (מזמור שיר חנכת הבית לדוד); ״אתה בקשת לבטל מה שאמר דוד: הפכת מספדי למחול לי״ (מדרש פנים אחרים ו) — בפרשה קעד, סעיף ו.

אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן:

הרואה חלום ונפשו עגומה — ילך ויפתרנו בפני שלשה.

״יפתרנו״?!

והאמר רב חסדאוהאמר רב חסדא — והרי אמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריאחלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא — חלום שאינו פתור — כאגרת שאינה נקראת!

אלא אימאאלא אימא — אלא אמור: יטיבנו בפני שלשה.

ליתי תלתאליתי תלתא — יביא שלשה (אנשים) (כ״י מינכן 95: לייתי תלתא דרחמי ליה; כ״י אוקספורד 366: ליזיל ויתיב באפי תלתא דרחמו ליה) ולימא להו: ״חלמא טבא חזאי״ולימא להו: ״חלמא טבא חזאי״ — ויאמר להם: ״חלום טוב ראיתי״.

ולימרו ליה הנךולימרו ליה הנך — ויאמרו לו אלה (השלשה): ״טבא הוא וטבא ליהויטבא הוא וטבא ליהוי — טוב הוא וטוב יהיה, רחמנא לשוייה לטברחמנא לשוייה לטב — הרחמן ישימהו לטובה. שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבאשבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא — שבע פעמים יגזרו עליך מן השמים שיהיה טוב — ויהיה טוב״.

ולימרוולימרו — ויאמרו שלש הפוכות, ושלש פדויות, ושלש שלומות.

שלש הפוכות — הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה(תהלים ל, יב), אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻורִים וּזְקֵנִים יַחְדָּיו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וגו׳(ירמיה לא, יג), וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹוךְ וגו׳(דברים כג, ו).

שלש פדויות, דכתיב: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי וגו׳(תהלים נה, יט), וּפְדוּיֵי יְיָ יְשֻׁובוּן וגו׳(ישעיה לה, י), וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה וגו׳(שמואל א יד, מה).

שלש שלומות, דכתיב: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ וּרְפָאתִיו(ישעיה נז, יט), וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וגו׳(דברי הימים א יב, יט), וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וגו׳(שמואל א כה, ו).

תרגום לעבריתוהאמר רב חסדא והרי אמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא חלום שאינו פתור — כאגרת שאינה נקראת אלא אימא אלא אמור ליתי תלתא יביא שלשה (אנשים) ולימא להו: ״חלמא טבא חזאי״ ויאמר להם: ״חלום טוב ראיתי״ ולימרו ליה הנך ויאמרו לו אלה (השלשה) טבא הוא וטבא ליהוי טוב הוא וטוב יהיה רחמנא לשוייה לטב הרחמן ישימהו לטובה שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא שבע פעמים יגזרו עליך מן השמים שיהיה טוב — ויהיה טוב ולימרו ויאמרו

חילופי נוסח והשלמות

בבלי. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§181§§

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג)

מדרש דרבי יצחק

חנוכה · קפא: למען יזמרך כבוד ולא ידם

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג)

״למען יזמרך כבוד ולא ידום״ — חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום; יונה בתפלתו: אתה מוחל לעונם כדי ליתן כבוד לשמך; והסנונית בפרק שירה אומרת אותו

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

מסכת סופרים, בבלי, אוצר מדרשים §§cover-end§§

חלק א

הלכה: קריאת המגילה בלילה וביום

איזמרך כבוד בלילה, ולא ידום ביום

מסכת סופרים, פרק יד, טו · הלכה · מגילת אסתר נקראת בלילה ונשנית ביום — ״יזמרך כבוד״ בלילה ״ולא ידום״ ביום; רבי מאיר ו״קריות קריות״

כעין דברי רבי יהושע בן לוי ורבי חלבו אמר עולא ביראה בבבלי מגילה פרק א, ד ע״א (להלן, ב), ושם ״למען יזמרך כבוד ולא ידום״ — בלי הפירוש ״בלילה… ביום״.

אמר רבי לוי:

מגילת אסתר צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום,

שנאמר: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום(תהלים ל, יג) —

יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד — בלילה,

וְלֹא יִדֹּום — ביום.

לפיכך נהגו לקרותה במוצאי שבתות שתים.

רבי מאיר, כי החליף בכנישתאכי החליף בכנישתא — כשעבר (ליד) בית הכנסת, שמע קליהון דסדראישמע קליהון דסדראי — שמע את קולותיהם של קוראי הסדרים.

אמר לוןאמר לון — אמר להם: עד מתי אתם עושים את התורה קריות קריות?

אמרו לו: משום לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד.

ושבקוןושבקון — והניח להם.

תרגום לעבריתכי החליף בכנישתא כשעבר (ליד) בית הכנסת שמע קליהון דסדראי שמע את קולותיהם של קוראי הסדרים אמר לון אמר להם ושבקון והניח להם

בחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום

בבלי מגילה פרק א, ד ע״א · הלכה · סוגיא · קריאת המגילה בלילה וביום — ״אלהי אקרא יומם… ולילה״, ״למען יזמרך כבוד ולא ידום״; אעבור פרשתא דא ואתנייה

מאמרו של רבי יהושע בן לוי, עד ״איתמר נמי… ולא ידום יי אלהי לעולם אודך״; לפניו מאמריו ״נשים חייבות במקרא מגילה״ ו״פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום״ ודיונם, ואחריו ״אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה״ — דיבור המשנה (מגילה א, א).

״לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״מיניה (משמיה) דרבי יהושע בן לוי״; ושם ״אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר״.

ואמר רבי יהושע בן לוי:

חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דֻומִיָּה לִי(תהלים כב, ג).

רש״י ולשנותה ביום — זכר לנס שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה.

רש״י אקרא — במזמור למנצח על אילת השחר הוא שנאמר על אסתר כדאמרינן במסכת יומא (דף כט.) למה נמשלה אסתר כאילת כו׳.

סבור מינהסבור מינה — סברו (השומעים) מדבריו: למקרייה בליליאלמקרייה בליליא — לקרוא אותה בלילה ולמיתנא מתניתין דידה ביממאולמיתנא מתניתין דידה ביממא — ולשנות את המשנה שלה (משניות המגילה) ביום.

רש״י סבור מינה — בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלה״ק ולשנותה ביום היו סבורין דהאי ולשנותה לשון שונה משנה הוא.

אמר להואמר להו — אמר להם רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבאלדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא — לי עצמי נתפרש הדבר מפי רבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשיכגון דאמרי אינשי — כמו שאומרים בני אדם: אעבור פרשתא דא ואתנייהאעבור פרשתא דא ואתנייה — אגמור פרשה זו ואשנה אותה (אחזור ואקרא אותה שנית).

רש״י אעבור פרשתא הדא ואתניה — אסיים פרשה זו ואשנה אותה פעם שניה.

רש״י למיתני מתני׳ דידה — משניות של מסכת מגילה.

איתמר נמיאיתמר נמי — נאמר גם (בפירוש), אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג):

רש״י ביראה — דמן בירי.

רש״י יזמרך כבוד — ביום ולא ידום בלילה והאי קרא במזמור ארוממך יי כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש וקריאת מגילה שבח הוא שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא.

תרגום לעבריתסבור מינה סברו (השומעים) מדבריו למקרייה בליליא לקרוא אותה בלילה ולמיתנא מתניתין דידה ביממא ולשנות את המשנה שלה (משניות המגילה) ביום אמר להו אמר להם לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא לי עצמי נתפרש הדבר מפי רבי חייא בר אבא כגון דאמרי אינשי כמו שאומרים בני אדם אעבור פרשתא דא ואתנייה אגמור פרשה זו ואשנה אותה (אחזור ואקרא אותה שנית) איתמר נמי נאמר גם (בפירוש)

חלק ב

מדרשים מאוחרים

תפלת יונה

גוַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת — כדי ליתן עוז וכבוד לשמך

אוצר מדרשים, מדרש יונה · דרשה · צערו של יונה במעי הדגה ותחת הקיקיון; תפלתו: במדת רחמים תנהיג את עולמך — אתה מוחל לעונם כדי ליתן עוז וכבוד לשמך

״כי עם יי החסד״ — בדפוס מצוין ״תהלים ק״ל ג׳״, והפסוק בתהלים קל, ז.

מרוב חמה שהיה ליונה במעי הדגה — נשרפו בגדיו, וכל שערת גופו וראשו וזקנו,

והיו זבובים ויתושים ונמלים ופרעושים שרויים עליו ומצערין אותו מכל צד,

עד שביקש נפשו למות, שנאמר: קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי(יונה ד, ג).

מיכן אמרו חכמים:

כל מי שיש בידו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש,

או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו —

סוף בא לידי צער גדול.

והקדוש ברוך הוא מה עשה? העלה קיקיון על ראש יונה בלילה, כשהוא נם.

ובשחרית עלו עליו מאתים ושבעים וששה עלים, וכל עלה ועלה ארבע זרת וטפח,

וארבעים איש יכולין לישב בצל הקיקיון לכבוש את השמש.

זימן הקדוש ברוך הוא תולעת, והכה את הקיקיון ויבשהו ומת.

והיו זבובין ויתושין שרויין עליו ומצערין אותו מכל צד,

עד ששאל את נפשו למות, שנאמר: וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת(יונה ד, ח).

באותה שעה זלגו עיניו דמעות לפני הקדוש ברוך הוא,

עד שירד הקדוש ברוך הוא ואמר לו: מפני מה אתה בוכה?

שמא יש לך צער על הקיקיון, שלא עמלת בו ולא גידלתו, ולא הכנסת בתוכו זבלין ולא השקיתו מים,

ולילה אחד היה ויבש — כך חסת עליו;

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה(יונה ד, יא)?

באותה שעה נפל יונה על פניו לפני הקדוש ברוך הוא,

ואמר לפניו: רבונו של עולם, כלום היא לפניך מדת הדין?

במדת רחמים תנהיג את עולמך, ונאה לך תהלה,

שכן כתיב: ליי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת(דניאל ט, ט),

שנאמר: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ד, לא),

וכתיב: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן(מיכה ז, יח),

וכתיב: חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ(תהלים לג, ה).

ולא עוד, אלא שאתה יושב על כסא רחמים — רחמים בימינך, וסליחה וחסד מלפניך, ופדות מאחריך,

שנאמר: כִּי עִם יְיָ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת(תהלים קל, ז),

וכתיב: וְיָשֹׁב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ(ישעיה נה, ז).

גבורות רחמיך הרבים לא הייתי יודע, וחסדיך הרבים לא הייתי מגיד,

שאין מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך.

יפה עשית, יפה פעלת, יפה רחמת,

יפה חננת, יפה סלחת,

יפה קרעת להם שטר חובתם, יפה נחמת על רעתם.

מִי אֵל כָּמוֹךָ וגו׳ —

אלא כולו תשבחות:

כסאך תהלה, כבודך תפארה, אשר מעשה ידך נעימים;

גופך ישועה, פניך כמאיר כל אור, עיניך מקור כל זוהר;

פיך אמת, שפתותיך חיים;

אמת חסדך הגדול על שארית נחלתך,

שאתה מקדים להם רחמים בכל עת ובכל שעה,

אתה מוחל לעונם כדי ליתן עוז וכבוד לשמך,

שנאמר:

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג).

פרק שירה

דשיר לעופות — סנונית מה היא אומרת

אוצר מדרשים, פרק שירה, שיר לעופות · דרשה · שירת העופות: התרנגול בשבעה קולות, התרנגולת, היונה, האווזים, הנשר, החסידה, העורב, העגור — והסנונית אומרת ״למען יזמרך כבוד״

״שיר לעופות״ — כותרת הפרק בדפוס. ״גן עדן״ — בדפוס ״ג״ע״. ״מה הן אומרות״ — בדפוס ״מן הן אומרות״. שיר השרצים, ובו העכבר אומר ״ארוממך יי כי דליתני״ — בפרשה קעד (ארוממך יי כי דליתני), סעיף ט.

תרנגול מה הוא אומר?

בשעה שבא הקדוש ברוך הוא אצל הצדיקים בגן עדן, זולפיםזולפים — מזלפים, נוטפים כל אילני גן עדן בשמים, ומרננים ומשבחים;

ואז גם הוא מתעורר ומשבח.

ואומר בקול ראשון:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, ז),

מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה(תהלים כד, ח).

בקול שני אומר:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד(תהלים כד, ט),

מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה(תהלים כד, י).

בקול שלישי אומר:

עמדו צדיקים ועסקו בתורה, שיהיה שכרכם כפול לעולם הבא.

בקול רביעי אומר:

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ(בראשית מט, יח).

בקול חמישי אומר:

עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ(משלי ו, ט).

בקול ששי אומר:

אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם(משלי כ, יג).

בקול שביעי אומר:

עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ(תהלים קיט, קכו).

תרנגולת מה היא אומרת?

נֹותֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, כה).

יונה מה היא אומרת?

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה(שיר השירים ב, יד).

ואומרת:

כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עׇרְבֵנִי(ישעיה לח, יד).

אווז הבית מה הוא אומר?

שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכׇל נִפְלְאוֹתָיו(תהלים קה, ב).

אווז הבר מה הוא אומר?

כשרואה ישראל עוסקים בתורה, אומר:

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ(ישעיה מ, ג).

ועל מציאות מזונותיו אומר:

בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז).

נשר מה הוא אומר?

וְאַתָּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹוד כׇּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹון כׇּל בֹּוגְדֵי אָוֶן סֶלָה(תהלים נט, ו).

חסידה מה היא אומרת?

דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְיָ כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ(ישעיה מ, ב).

רחמה מה היא אומרת?

אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ(זכריה י, ח).

עורב מה הוא אומר?

מִי יָכִין לָעֹורֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹוכֶל(איוב לח, מא);

נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹורֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ(תהלים קמז, ט).

זרזיר מה הוא אומר?

וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כׇּל רֹואֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ(ישעיה סא, ט).

עגור מה הוא אומר?

הוֹדוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ(תהלים לג, ב).

סנונית מה היא אומרת?

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּום יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ(תהלים ל, יג).

צפור מה היא אומרת?

גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹוחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי(תהלים פד, ד).

ציה מה היא אומרת?

אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה(תהלים צז, יא).

צפי מה הוא אומר?

בִּטְחוּ בַיְיָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים(ישעיה כו, ד).

טסית מה היא אומרת?

עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).

פרגיות מה הן אומרות?

יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד).

תרגום לעבריתזולפים מזלפים, נוטפים

חילופי נוסח והשלמות

מסכת סופרים, בבלי, אוצר מדרשים. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דמהמן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
מסכת סופריםנוסח פרויקט השו״ת
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32 (יד שלישית)
בראשית רבהפרשה כב: כתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בפרשה זו); פרשה ו: כתב יד וטיקן 30, עם השלמות מכתב יד וטיקן 60
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291
תוספתאמהדורת ליברמן, ובמסכתות שלא הגיע אליהן מהדורת צוקרמנדל
אוצר מדרשיםמהדורת אייזנשטיין
משנהנוסח פרויקט השו״ת
תוספתאמהדורת ליברמן
מגילת תעניתהמגילה — כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 2298 (מהדורת ורד נעם); הפירוש, נוסח ארוך — כתב יד פרמה 2298, ובחסרונו כתב יד קמברידג׳ Add. 648; נוסח קצר — כתב יד אוקספורד 867
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786
בראשית רבהפרשה ב: כתב יד וטיקן 60 (כתב יד וטיקן 30 חסר בתחילתו); פרשה טז: כתב יד וטיקן 60, עם השלמה מכתב יד לונדון 340 (כתב יד וטיקן 30 חסר כאן); פרשה מד: כתב יד וטיקן 30 (יד שנייה), עם השלמות מכתב יד וטיקן 60 וכתב יד לונדון 340
פסיקתא רבתיכתב יד פרמה 3122
פרקי דרבי אליעזרכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 866
תנחומאכתב יד קמברידג׳ Add. 1212
אסתר רבהכתב יד קמברידג׳ 495
שמות רבהכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
אגדת בראשיתכתב יד אוקספורד 2340
במדבר רבהכתב יד מינכן 97, השלמה מכתב יד ירושלים 24°5977
מדרש משלימהדורת בובר
ילקוט שמעונינוסח פרויקט השו״ת
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד ראשונה)
תנחומא בוברכתב יד אוקספורד 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A; מן ״ושני עשר בקר״ ואילך כתב יד אוקספורד 151; השלמות מן המקבילות
פסיקתא רבתימהדורת איש שלום
מדרש תהליםמהדורת בובר
משנת רבי אליעזרמהדורת אנלאו
מדרש אבא גוריוןמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
מדרש פנים אחריםמהדורת בובר (ספרי דאגדתא על אסתר)
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיהגהות ר׳ אברהם הלחמי וקטעי גניזה מניו יורק ומקיימברידג׳
איכה רבהכתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד פרמה 3122 (בפתיחתא כ״ג)
סדר עולם רבהנוסח פרויקט השו״ת
מדרש עשר גליותאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
מגילת אנטיוכוסנוסח פרויקט השו״ת, הנוסח המערבי שבסידורים
בתי מדרשותמהדורת ורטהיימר
מעשה חנוכהכתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית של בוואריה, Cod. hebr. 117
מדרש לחנוכהקטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954)
מעשה יהודיתאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין, מוגה על פי בית המדרש לילינק
פסיקתא דרב כהנאכתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A
שיר השירים רבהכתב יד וטיקן 76
תנחומא (ורשא)דפוס ורשא
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שנייה)
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340, והפסקה האחרונה מכתב יד פריז 149
מדרש ילמדנונוסח פרויקט השו״ת
ספרי במדברכתב יד וטיקן 32
ספרי זוטאהמובאות ״זוטי״ בילקוט שמעוני, כתב יד אוקספורד 2637
קטעי מדרשים מן הגניזהנוסח פרויקט השו״ת
ספרי דבריםכתב יד לונדון 341
במדבר רבהדפוס וילנא
סדר אליהו רבהכתב יד וטיקן 31
ספראכתב יד וטיקן 66
בראשית רבהכתב יד וטיקן 60 וכתב יד וטיקן 30 (שמתחיל בסוף פרשה זו)
מכילתא דרבי ישמעאלכתב יד אוקספורד 151
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאיכתב יד פטרבורג Evr. II A 268
פתרון תורהמהדורת אורבך
תנחומאכתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212
ויקרא רבהכתב יד לונדון 340
מדרש תנאים לדבריםמהדורת הופמן
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30 (יד שלישית)
במדבר רבהכתב יד מינכן 97
דברים רבהכתב יד אוקספורד 147 (מהדורת ליברמן)
אבות דרבי נתן, נוסח אכתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים, Rab. 25
קהלת רבהכתב יד וטיקן 291, עם גרסת דפוס פיזרו רע״ט
בראשית רבהכתב יד וטיקן 30
ויקרא רבהכתב יד פריז 149
אוצר מדרשיםאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
מדרש שמואלנוסח מאגרים (האקדמיה ללשון העברית)
מסכת כלה רבתינוסח פרויקט השו״ת
משנת רבי אליעזרנוסח פרויקט השו״ת
מדרש זוטאנוסח פרויקט השו״ת
מסכת דרך ארץנוסח פרויקט השו״ת
פתרון תורהנוסח פרויקט השו״ת
מדרש תדשאאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
מדרש ילמדנוקטעים מילקוט תלמוד תורה, נוסח פרויקט השו״ת
ברייתא דמלאכת המשכןאוצר מדרשים, מהדורת אייזנשטיין
ספראכתב יד וטיקן 31
אותיות דרבי עקיבאבתי מדרשות ח״ב, מהדורת ורטהיימר
אבות דרבי נתן, נוסחא שלישיתנוסח פרויקט השו״ת
איכה רבהמהדורת בובר
אבות דרבי נתן, נוסח בכתב יד וטיקן 303
רות רבהכתב יד אוקספורד 164
ספרי דבריםכתב יד וטיקן 32
תוספתאמהדורת צוקרמנדל
מדרש זוטאמהדורת בובר
מדרש תהליםכתב יד קמברידג׳ Or. 786; ובמקצת הסעיפים: מהדורת בובר
אסתר רבהכתב יד וטיקן 291
מדרש תהליםמהדורת בובר; ובמקצת הסעיפים: כתב יד קמברידג׳ Or. 786