משנה, תוספתא ותלמודים

(בבלי וירושלמי)

חנוכה

עם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

פסוקי הקריאה, ההפטרות והמזמור מסומנים כך בתוך הסוגיות

הסוגיא העיקרית במסכת שבת

  1. אפתילות ושמנים במקדש בבלי שבת פרק ב, כא ע״א
  2. בפתילות ושמנים בחנוכה בבלי שבת פרק ב, כא ע״א–ע״ב
  3. גנר איש וביתו בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב
  4. דמקום ההנחה בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב
  5. המאי חנוכה בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב
  6. וגובה ההנחה בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב – כב ע״א
  7. זמקום בדלת בבלי שבת פרק ב, כב ע״א
  8. חהרצאת מעות בבלי שבת פרק ב, כב ע״א
  9. טמדליקין מנר לנר בבלי שבת פרק ב, כב ע״א – כג ע״א
  10. יאכסנאי בבלי שבת פרק ב, כג ע״א
  11. יאאיזה שמן בבלי שבת פרק ב, כג ע״א
  12. יבברכה בבלי שבת פרק ב, כג ע״א
  13. יגמצות לולב כל שבעה בבלי סוכה פרק ד, מו ע״א
  14. ידחשד בבלי שבת פרק ב, כג ע״א–ע״ב
  15. טונר של שתי פיות בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב
  16. טזהעדפות חנוכה ושבת בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב
  17. יזשכר הרגיל בנר בבלי שבת פרק ב, כג ע״ב
  18. יחהזכרה בברכת המזון בבלי שבת פרק ב, כד ע״א
  19. יטהזכרה במוספין בבלי שבת פרק ב, כד ע״א–ע״ב

מגילת תענית

  1. ככל הכתוב במגלת תענית דלא למספד משנה תענית ב, ח
  2. כאמי כתב מגילת תענית בבלי שבת פרק א, יג ע״ב
  3. כבאלין יומיא דלא להתענאה בהון בבלי תענית פרק ב, יז ע״ב – יח ע״א
  4. כגאיתמר רב חייא בר אסי בבלי תענית פרק ב, יח ע״א–ע״ב
  5. כדיום ניקנור ויום טוריינוס בבלי תענית פרק ב, יח ע״ב
  6. כהבטלה מגילת תענית בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב – יט ע״ב

תענית בחנוכה

  1. כואין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים משנה תענית ב, י
  2. כזמעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד תוספתא תענית ב, ה
  3. כחאין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים בבלי תענית פרק ב, טו ע״ב
  4. כטואמר רבה כי הוינן בי בבלי עירובין פרק ג, מ ע״ב – מא ע״ב

הבאת ביכורים

  1. למן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא משנה ביכורים א, ו
  2. לאמן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא בבלי פסחים פרק ב, לו ע״ב

עוד זרעים

  1. לבבגרוגרות עד החנוכה בבלי פסחים פרק ד, נג ע״א

לא ניתנה לכתוב

  1. לגולמה הוצרכו לכך וכו׳ ומי בבלי יומא פרק ג, כח ע״ב – כט ע״א

קריאת התורה

  1. לדלכל מפסיקין משנה מגילה ג, ד
  2. להבפסח קורין בפרשת מועדות משנה מגילה ג, ה
  3. לובחנכה בנשיאים, בפורים ויבא עמלק משנה מגילה ג, ו
  4. לזוכן בחנוכה וכן בפורים תוספתא מגילה ג, ד
  5. לחבראש חדש של חנכה תוספתא מגילה ג, ט
  6. לטארבע פרשיות — לכל מפסיקין בבלי מגילה פרק ד, כט ע״א
  7. מראש חדש טבת שחל להיות בשבת בבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב
  8. מאשלש תורות בראש חודש טבת שחל להיות בשבת בבלי יומא פרק ז, ע ע״א
  9. מבראש חדש טבת שחל להיות בשבת — שלש תורות בבלי סוטה פרק ז, מא ע״א
  10. מגבחמישית חוזרין לכסדרן וכו׳ לסדר בבלי מגילה פרק ד, ל ע״ב

הלל

  1. מדשמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל תוספתא סוכה ג, ב
  2. מההלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא בבלי תענית פרק ד, כח ע״ב
  3. מוימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בבלי ערכין פרק ב, י ע״א – ע״ב

הזכרת חנוכה בתפלה

  1. מזכל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים תוספתא ברכות ג, י

הספד לתלמיד חכם

  1. מחנשים במועד מענות — בחנוכה ובפורים משנה מועד קטן ג, ח–ט
  2. מטאין מועד בפני תלמיד חכם בבלי מועד קטן פרק ג, כז ע״ב
  3. נמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה בבלי מגילה פרק א, ג ע״א–ע״ב
  4. נאנשים במועד מענות — בחנוכה ובפורים בבלי מועד קטן פרק ג, כח ע״ב

נזק בנר חנוכה

  1. נבהניח חנוני נרו מבחוץ — החנוני חייב משנה בבא קמא ו, ו
  2. נגוכן היה רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור תוספתא בבא קמא ו, כח
  3. נדבנר חנוכה פטור בבלי בבא קמא פרק ב, כב ע״א–ע״ב
  4. נהבנר חנוכה פטור — מצוה להניחה בתוך עשרה בבלי בבא קמא פרק ו, סב ע״ב
  5. נוהמוציא את תבנו וקשו לרשות בבלי בבא קמא פרק ג, ל ע״א–ע״ב

טלטול נר חנוכה בשבת

  1. נזאמר רב יהודה אמר רב בבלי שבת פרק ג, מד ע״א – מה ע״א

על כסליו מפני חנוכה

  1. נחעל כסליו מפני חנוכה משנה ראש השנה א, ג
  2. נטעל כסליו מפני חנוכה בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״א
  3. סועל כסליו מפני חנוכה ועל בבלי ראש השנה פרק א, יט ע״ב – כ ע״א

גזירות היוונים וחידוש המקדש

  1. סאארבע לשכות היו בבית המוקד משנה מדות א, ו
  2. סבלפנים ממנו סורג משנה מדות ב, ג
  3. סגבני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות תוספתא תענית ג, ז
  4. סדבני סלמאי הנטופתי תוספתא תענית ג, ח

מלכות יון ובית חשמונאי

  1. סהאור הנר בברור חיל בבלי סנהדרין פרק ד, לב ע״ב
  2. סובה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח בבלי יומא פרק א, טו ע״ב – טז ע״א
  3. סזאבני המזבח ששקצו אנשי יון — בה גנזו בית חשמונאי בבלי עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב
  4. סחמנורה של כסף ושל עץ — כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי בבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב
  5. סטדמות צורות לבנה — לא תעשון אתי בבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב
  6. עויהי בימי אחשורוש — לא מאסתים ולא געלתים בבלי מגילה פרק א, יא ע״א
  7. עאועקרון תעקר — זו קסרי בבלי מגילה פרק א, ו ע״א
  8. עבוקרטסים וכו׳ מאי קרטסים אמר בבלי עבודה זרה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א
  9. עגאין מגדלין חזירים בכל מקום בבלי בבא קמא פרק ז, פב ע״ב – פג ע״א
  10. עדמעשה שבא העומר מגגות צריפין בבלי מנחות פרק ו, סד ע״ב – סה ע״א
  11. עהובבא בן בוטא היכי אסביה בבלי בבא בתרא פרק א, ג ע״ב – ד ע״א
  12. עוההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי בבלי קידושין פרק ד, ע ע״א–ע״ב
  13. עזוהבועל ארמית בעא מיניה רב בבלי סנהדרין פרק ט, פא ע״ב – פב ע״א
  14. עחגופא אמר באלי אמר אבימי בבלי עבודה זרה פרק ב, לו ע״ב – לז ע״א

ירושלמי — מגילת תענית

  1. עטימי מגילת תענית — יום ניקנור, ובטלה מגילת תענית ירושלמי תענית פרק ב, הלכה יב
  2. פבטלה מגילת תענית ירושלמי מגילה פרק א, הלכה ד
  3. פאנדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית ירושלמי נדרים פרק ח, הלכה א

ירושלמי — הלכות חנוכה

  1. פבברכת הלולב ונר חנוכה ירושלמי סוכה פרק ג, הלכה ד
  2. פגמפני שהאור ממשך לאחוריו — לראות מטבע לאור החנוכה ירושלמי שבת פרק ב, הלכה א
  3. פדמהו להדליק שמן שריפה בחנוכה ירושלמי תרומות פרק יא, הלכה ה
  4. פהרב חונה שאל אתרוג שנטעו ירושלמי ערלה פרק א, הלכה א
  5. פוגץ שיצא מתחת הפטיש והזיק ירושלמי בבא קמא פרק ו, הלכה ח
  6. פזעל ששה חדשים השלוחין יוצאין — ועל כסליו מפני חנוכה ירושלמי ראש השנה פרק א, הלכה ד
  7. פחאין גוזרין תענית בראשי חדשים ירושלמי תענית פרק ב, הלכה יד
  8. פטשבת שחלה להיות בחנוכה ירושלמי ברכות פרק ד, הלכה א
  9. צשבת שחלה להיות בחנוכה — מזכיר של חנוכה במוסף ירושלמי תענית פרק ד, הלכה א
  10. צאשכח ולא הזכיר מעין המאורע בברכת המזון ירושלמי ברכות פרק ז, הלכה ד
  11. צבהזכיר של חנוכה בברכת הארץ ירושלמי ברכות פרק ז, הלכה ה
  12. צגההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד ירושלמי סוכה פרק ד, הלכה ה
  13. צדבראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות ירושלמי מועד קטן פרק ג, הלכה ט
  14. צהתני אמר רבי יודה כל ירושלמי סוכה פרק ה, הלכה א

ירושלמי — גזירת השמד

  1. צובראשונה גזרו שמד ביהודה ירושלמי כתובות פרק א, הלכה ה

במדבר ז, א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם

  1. צזבחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה בבלי מגילה פרק ד, לא ע״א
  2. צחתורה מגילה מגילה ניתנה — שמנה פרשיות ביום שהוקם המשכן בבלי גיטין פרק ה, ס ע״א–ע״ב
  3. צטראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין ירושלמי מגילה פרק ג, הלכה ה

במדבר ז, ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים

  1. קקריאת התורה במועדים — בחנוכה בנשיאים בבלי מגילה פרק ד, ל ע״ב – לא ע״א

במדבר ז, יא וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל־מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת־קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

  1. קאשלמה עשה שבעה ימי חנוכה — ומשה שנים עשר בבלי הוריות פרק א, ו ע״ב

במדבר ז, יב וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה

  1. קבבחנוכה בנשיאים בפורים ויבא עמלק ירושלמי מגילה פרק ג, הלכה ז

במדבר ז, עב בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן־עׇכְרָן

  1. קגאותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים בבלי מועד קטן פרק א, ט ע״א

תהלים ל, א מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד

  1. קדובשיר — שיר של תודה ושיר של פגעים בבלי שבועות פרק ב, טו ע״ב

תהלים ל, ב אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי

  1. קהודיברו הלוים בשיר — ארוממך יי ירושלמי ביכורים פרק ג, הלכה ד
§§01§§

פתילות ושמנים במקדש

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״א

§§cover-end§§

אחרי הסוגיא על ״חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו״ (כא ע״א); אחריה ״אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהן בחנוכה״ (כא ע״א–ע״ב).

״מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעין ומהן מדליקין״ — משנה סוכה ה, ג.

״׳להעלות נר תמיד׳״ — בנוסח על־התורה בגרשיים, בדפוס וילנא בלעדיהם.

תני רמי בר חמא:

״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת — אין מדליקין בהן במקדש,

משום שנאמר: לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ).״

הוא תני לה, והוא אמר לה:

רש״י והוא אמר לה — מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא.

כדי שתהא שלהבת עולה מאיליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

רש״י ולא שתהא עולה כו׳ — ולא שתהא צריכה תיקון והטייה.

תנן:

״מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מפקיעין, ומהן מדליקין״(משנה סוכה ה, ג)!?

רש״י מבלאי מכנסי הכהנים — ממכנסי הכהנים הבלואים.

רש״י ומהמיניהם — של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקיימא לן תכלת עמרא הוא ותני׳ לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש.

רש״י היו מפקיעין — קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים.

שמחת בית השואבה שאני.

רש״י שמחת בית השואבה שאני — דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית׳ היא.

תא שמע:

דתני רבה בר מתנה:

״בגדי כהונה שבלו — מפקיעין אותן, ומהן היו עושין פתילות למקדש.״

מאי לאו דכלאים!?

רש״י מאי לאו דכלאים — כגון אבנט.

לא, דבוץ.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§02§§

פתילות ושמנים בחנוכה

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״בגדי כהונה שבלו — מפקיעין אותן, ומהן היו עושין פתילות למקדש״ (על משנת ״במה מדליקין״, שבת ב, א); אחריה: ״תנו רבנן: מצות חנוכה — נר איש וביתו״.

״אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבה״.

״אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר זירא אמ׳ רב ירמיה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב, ואמרי לה אמ׳ ר׳ ירמיה אמ׳ רב״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ ר׳ זירא אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב, ואמרי לה אמ׳ רב זעיר׳ אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בכ״י וטיקן 127: ״אמ׳ ר׳ חייא אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״.

״ולא קבלה… וקבלה״ — כן בכ״י. בדפוס וילנא: ״קיבלה״, ״וקיבלה״.

״אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״ — בכ״י מינכן 95: ״א״ר יוחנן״ בלבד.

אמר רב הונא:

פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול.

אמר רבא:

מאי טעמא דרב הונא?

קסבר: כבתה — זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.

רש״י כבתה — נר חנוכה.

רש״י זקוק לה — לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה.

רש״י ומותר להשתמש לאורה — הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש.

ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת.

קסבר: כבתה — אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.

אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.

אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב?

קסבר: כבתה — אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה.

רש״י ואסור להשתמש לאורה — שיהא ניכר שהוא נר מצוה וליכא למיחש להטייה.

רש״י אין זקוק לה — הלכך בחול שרי.

אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קבלה.

רש״י ולא קבלה — שלא חשבו לסמוך על דבריו.

כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן וקבלה.

אמר: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה (כ״י מינכן 95: קבילתה) מעיקרא.

רש״י אי זכאי — אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון.

והא גמרה!?

נפקא מינה לגירסא דינקותא.

רש״י גירסא דינקותא — מתקיים יותר משל זקנה.

וכבתה — אין זקוק לה?

ורמינהו: ״מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק״!?

מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה?

לא, דאי לא אדליק — מדליק.

ואי נמי לשיעורה:

רש״י לשיעורה — שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה.

״עד שתכלה רגל מן השוק״ — ועד כמה?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

עד דכליא ריגלא דתרמודאי:

רש״י רגלא דתרמודאי — שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אקבלהקיבלה
אוקבלהוקיבלה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§03§§

נר איש וביתו

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״׳עד שתכלה רגל מן השוק׳ — ועד כמה?… עד דכליא ריגלא דתרמודאי״; אחריה: סוגיית ״מקום ההנחה״: ״תנו רבנן: נר חנוכה — מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ…״.

״מצות חנוכה — נר איש וביתו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״מצות חנוכה נר איש וביתו. איש וביתו סלקא דעתך? אלא אימא: נר איש בביתו״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״מצות נר חנוכה איש וביתו״.

״אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״אמ׳ רבה בר בר חנה״, בלי ״אמר רבי יוחנן״.

תנו רבנן:

״מצות חנוכה — נר איש וביתו, והמהדרין — נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין — בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך.

רש״י נר איש וביתו — נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד.

ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.״

רש״י והמהדרין — אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית.

אמר עולא:

פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא:

חד אמר: טעמא דבית שמאי — כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל — כנגד ימים היוצאין;

רש״י כנגד ימים הנכנסים — העתידים לבא.

רש״י ימים היוצאין — שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין.

וחד אמר: טעמא דבית שמאי — כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל — דמעלין בקדש ואין מורידין.

רש״י פרי החג — מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס.

רש״י מעלין בקדש ואין מורידין — מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.).

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל;

זה נותן טעם לדבריו — כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו — דמעלין בקדש ואין מורידין.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§04§§

מקום ההנחה

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״נר איש וביתו״ (כא ע״ב), שנסתיימה ״…לדבריו — דמעלין בקדש ואין מורידין״; אחריה: ״מאי חנוכה?״ (הברייתא על הנס).

״[ו]צריך״ — כן בכ״י (עם האות ו׳). בדפוסים רק: ״צריך״. ובכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבה וצריך״.

תנו רבנן:

״נר חנוכה — מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

רש״י מבחוץ — משום פרסומי ניסא ולא ברה״ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר.

אם היה דר בעלייה — מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

רש״י ואם היה דר בעלייה — שאין לו מקום בחצרו להניחה שם.

רש״י מניחה — מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה״ר.

ובשעת הסכנה — מניחה על שלחנו ודיו.״

רש״י הסכנה — שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע״ז שלהם כדאמרינן בגיטין (פ״ב דף יז:).

נר אחרת להשתמש לאורו

אמר רבא:

[ו]צריך נר אחרת להשתמש לאורה.

רש״י נר אחרת — לעשות היכר לדבר.

ואי איכא מדורה — לא צריך.

רש״י ואי איכא מדורה — אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש לאור המדורה ויש היכרא שהנר של מצוה היא.

ואי אדם חשוב הוא — אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת:

רש״י ואי אדם חשוב הוא — שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה.

רש״י צריך נר אחרת — דאי לא לא הוי היכר.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
א[ו]צריךצריך

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§05§§

מאי חנוכה

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ… צריך נר אחרת״; אחריה: ״תנן התם: גץ היוצא מתחת הפטיש… רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור״.

״בעשרים וחמשה בכסליו״ — כן בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 (בכ״י וטיקן 127: ״בעש׳ וחמ׳״); בדפוסים: ״בכ״ה״. ״דתנו רבנן״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 127: ״דתניא״.

״דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127: ״דלא למספד בהון״ בלבד.

מאי חנוכה?

רש״י מאי חנוכה — על איזה נס קבעוה.

דתנו רבנן:

״בעשרים וחמשה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון.

שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: כל שמן) שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.

רש״י בחותמו — בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו. ה״ג: ועשאום ימים טובים בהלל והודאה — לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה.

נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: בהלל ובהודאה).״

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§06§§

גובה ההנחה

שבת פרק ב (במה מדליקין), כא ע״ב – כב ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״מאי חנוכה?״ (הברייתא על הנס); אחריה: ״אמר רבא: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח״. בסוף כב ע״א ״ואמר רב כהנא… מאי דכתיב והבור רק אין בו מים״ — מימרא אחרת באותה שלשלת מסירה (רב כהנא בשם רב נתן בר מניומי בשם רב תנחום), שהגמרא סמכה כאן; נדפסה עמה. מקבילה: בבלי בבא קמא פרק ו, סב ע״ב.

״אמר רבינא (משום דרבה)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״משום דרבה״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבינא משמיה דרבא״; בכ״י וטיקן 127: ״משמ׳ דעולא״; ובכ״י מינכן 95 בסדר אחר: ״תני רב כהנא משמיה דרבא: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. אמ׳ רבינא: זאת אומרת…״, ובלי ״אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי״ לפניו.

״רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ר׳ יהודה אומ׳: אם הניח נר חנוכה — פטור חנוני, מפני שהניחה ברשות״.

״משמיה דרבי תנחום… משמיה דרב תנחום״ — כן בדפוס וילנא (בדפוס ונציה: ״דרב תנחום״ בשתיהן); בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 127 הראשונה: ״משמיה דרבא״; בכ״י אוקספורד 366: ״דר׳ תנחום״ בשתיהן.

תנן התם:

משנה בבא קמא ו, ו

גץ היוצא מתחת הפטיש, ויצא והזיק — חייב.

רש״י גץ — ניצוץ אישטינציל״ש.

רש״י פטיש — קורנס גדול של נפחים.

גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה — בעל הגמל חייב.

רש״י בעל גמל חייב — שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס לחנות.

הניח חנוני את נרו מבחוץ — חנוני חייב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה — פטור.

רש״י בנר חנוכה פטור — חנוני שברשות פירסום מצוה הניחה שם.

נר חנוכה בתוך עשרה

אמר רבינא (משום דרבה):

זאת אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה.

רש״י זאת אומרת — הא דקתני בנר חנוכה פטור.

דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו.

ודילמא אי מיטרחא ליה טובא, אתי לאימנועי ממצוה:

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום:

נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כסוכה וכמבוי:

רש״י פסולה — דלא שלטא בה עינא למעלה מכ׳ אמה וליכא פרסומי ניסא.

רש״י כסוכה וכמבוי — דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי.

ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום:

מאי דכתיב: וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם(בראשית לז, כד)?

ממשמע שנאמר: וְהַבּוֹר רֵק, איני יודע שאין בו מים?

אלא מה תלמוד לומר אֵין בּוֹ מָיִם — מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו:

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כא ע״ב – כב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§07§§

מקום בדלת

שבת פרק ב (במה מדליקין), כב ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה… והבור רק אין בו מים״; אחריה: סוגיית ״הרצאת מעות״: ״אמר רב יהודה אמר רב אסי…״.

״אמר רבא״ — כן בכ״י. בדפוסים: ״רבה״. ״הסמוך״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127, דפוס שונצינו. בדפוס וילנא: ״הסמוכה״. ״רב ירמיה מדפתי״ — כן בכ״י וברי״ף. בדפוסים: ״שמואל״.

אמר רבא:

נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח.

רש״י מצוה להניחה — בחצר או ברה״ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה״ב הניחו שם.

והיכא מנח ליה?

רב אחא בריה דרבא אמר: מימין;

רש״י מימין — בכניסתו לביתו לימין.

רב ירמיה מדפתי אמר: משמאל.

והילכתא: משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין:

רש״י מזוזה — קיימא לן דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
ארבארבה
אהסמוךהסמוכה
אירמיהשמואל

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§08§§

הרצאת מעות

שבת פרק ב (במה מדליקין), כב ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״מקום בדלת״ (כב ע״א), שנסתיימה ״…שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין״; אחריה: ״איתמר: רב אמר: אין מדליקין מנר לנר״.

״אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״אמר רב יהודה אמר רב אשי אמר רב״; בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 127: ״אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב אסי״ בלבד.

״יינות, (של) שמנים״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י ובדפוס ונציה: ״יינות שמנים״, בלי ״של״.

״סוכה תניא, חנוכה לא תניא; דתניא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״סוכה תניא, נר חנוכה לא תניא. סוכה מאי היא? דתניא״.

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב):

אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

רש״י להרצות — למנות.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?

מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו?

דתניא:

וְשָׁפַךְ(ויקרא יז, יג) וכסה — במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו.

רש״י במה ששפך — בידו ששפך בה ולא ברגלו.

הכא נמי: שלא יהו מצות בזויות עליו:

בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה?

רש״י נויי סוכה — פירות שתולין בה לנוי.

אמר ליה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 127: אמ׳ להו): הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.

אמר רב יוסף:

מריה דאברהם!

רש״י מריה דאברהם — לשון תמיה הוא.

תלי תניא בדלא תניא; סוכה תניא, חנוכה לא תניא.

רש״י תלי — סוכה דתניא בברייתא בהדיא כדמפרש ואזיל.

רש״י בדלא תניא — בנר חנוכה דמימרא דרב אסי הוא ואינו ברייתא.

דתניא:

״סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, אפרסקין, שקדים, ורמונים, ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות, (של) שמנים וסלתות — אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג.

רש״י ועטרה בקרמים — פארה ביריעות של צבעים שקורין אובריי״ץ.

ואם התנה עליהן — הכל לפי תנאו.״

רש״י התנה עליהן — במס׳ ביצה (דף ל:) אוקימנא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות של קידוש יום טוב ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל אבל תנאי אחר אינו מועיל.

אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם:

רש״י אבוהון דכולהו — שילמדו כולן ממנו.

רש״י דם — כיסוי הדם דנפקא לן מקרא ושפך וכסה ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצות בזויות עליו.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§09§§

מדליקין מנר לנר

שבת פרק ב (במה מדליקין), כב ע״א – כג ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה… אבוהון דכולהו דם״; אחריה: ״אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה״.

״רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד״ — בכ״י מינכן 95: ״אין מטילין מבגד לבגד… מטילין״ (וכן בדפוס ונציה בדברי אביי: ״ומטילין מבגד לבגד״); בכ״י אוקספורד 366 המחלוקת על רבי שמעון בגרירה קודמת לזו של הציצית.

״אמר רבה: גזירה שמא לא יכוין משקלותיו״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״אמר רבא״.

״אמר רב: זו נר מערבי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבא״.

״תרגמה רב פפא״ — כן בדפוס ונציה. בדפוס וילנא: ״תרגמא״.

איתמר:

רב אמר: אין מדליקין מנר לנר;

רש״י מנר לנר — דחנוכה כדמפרש טעמא לקמיה.

ושמואל אמר: מדליקין.

רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד;

ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד.

רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה;

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה.

רש״י מתירין — להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר.

רש״י הלכ׳ כר״ש — דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואף על גב דקעביד חריץ והוי תולדה דחורש או בונה ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה הש״ס בר מהני תלת נקטינהו גבי הדדי.

אמר אביי:

כל מילי דמר עביד כרב, לבר מהני תלת דעביד כשמואל: מדליקין מנר לנר, ומתירין מבגד לבגד, והלכה כרבי שמעון בגרירה.

רש״י כל מילי דמר — רבה בר נחמני. לעשות חריץ גרסינן.

דתניא:

רבי שמעון אומר:

גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב משום ביזוי מצוה.

רש״י טעמא דרב — מנר לנר משום ביזוי מצוה שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר.

אמר להו: לא תציתו ליה; טעמיה דרב משום דקא מכחיש מצוה.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא:

מאן דאמר משום ביזוי מצוה — משרגא לשרגא מדליק;

מאן דאמר משום אכחושי מצוה — משרגא לשרגא נמי אסור.

רש״י אכחושי — דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו.

רש״י משרגא לשרגא — מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם.

מתיב רב אויא:

סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב, ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר (כ״י מינכן 95: ואפי׳ לחלל עליו מעשר שני אחר, והא הכא דמשום בזויי מצוה איכא, משום אכחושי מצוה ליכא).

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר, אבל בקינסא אסר שמואל, הא לא תהוי תיובתא.

רש״י אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר — ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואף על גב דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואף על גב דצורך מצוה.

אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי, הא תהוי תיובתא!

אמר רבה:

גזירה שמא לא יכוין משקלותיו, וקא מפיק להו לחולין.

רש״י לא יכוין משקלותיו — שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך.

רש״י ומפיק להו לחולין — כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן.

רש״י מעשר שני — דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים.

מתיב רב ששת:

מִחוּץ לְפָרֹוכֶת הָעֵדֻות(ויקרא כד, ג) יערוך — וכי לאורה הוא צריך?

והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו!?

אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.

מאי ״עדות״?

אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

רש״י נר מערבי — למ״ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו׳ של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון. נרות צוצ״ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה.

רש״י כמדת חברותיה — חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר.

רש״י וממנה היה מדליק — הנרות בין הערבים.

רש״י ובה היה מסיים — הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת״כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש״מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד פרקים ה–ו, לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני יי צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני יי והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני יי מכלל דכולהו לאו לפני יי כו׳ ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה׳ נרות קודם להטבת ב׳ נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי׳ הנס מתקיים והי׳ מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה.

והא הכא, כיון דקביעי נרות, לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי!?

רש״י והא הכא כיון דקביעי נרות — במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי׳ מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא.

רש״י ואדלוקי — לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר.

קשיא בין למאן דאמר משום בזויי מצוה, ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה!

תרגמה רב פפא: בפתילות ארוכות.

רש״י בפתילות ארוכות — כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו.

סוף סוף, למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא!?

רש״י סוף סוף למ״ד כו׳ — דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור.

קשיא.

הדלקה עושה מצוה

מאי הוי עלה?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה — מדליקין מנר לנר;

רש״י אי הדלקה עושה מצוה — אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה.

ואי הנחה עושה מצוה — אין מדליקין מנר לנר.

רש״י ואי הנחה עושה מצוה — ועיקר מצותה תליא בהנחה.

רש״י אין מדליקין מנר לנר — דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי.

דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה?

רש״י דאיבעיא להו גרסי׳ — כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך.

תא שמע דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד — לא עשה ולא כלום.

רש״י היה תפוש נר חנוכה — בידו משהדליקה עד שכבתה.

רש״י ועומד — לאו דוקא אלא כן לשון הש״ס.

שמע מינה הנחה עושה מצוה!

התם, הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה.

רש״י לצרכו — להשתמש וליכא היכר ניסא.

תא שמע דאמר רבא: הדליקה בפנים והוציאה — לא עשה כלום.

רש״י בפנים — בבית.

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה — הדלקה במקומו בעינן, משום הכי לא עשה כלום.

אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, אמאי לא עשה ולא כלום?

התם נמי, הרואה הוא אומר לצורכו הוא דאדלקה.

רש״י והוציאה לחוץ — כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

רש״י אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום — דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא.

תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי: עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה.

רש״י עששית — כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ״א.

רש״י דולקת — שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת.

אי אמרת בשלמא: הדלקה עושה מצוה — שפיר.

אלא אי אמרת: הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה?

מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה.

ועוד מדקא מברכינן: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״, שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה.

רש״י ומדליקה — למצות הלילה.

הכשרים להדלקה

והשתא דאמרינן: הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש, שוטה, וקטן לא עשה ולא כלום.

אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס:

רש״י היו באותו הנס — שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כב ע״א – כג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אתרגמהתרגמא

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§10§§

אכסנאי

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס״; אחריה: סוגיית ״איזה שמן״: ״אמר רבי יהושע בן לוי: כל…״.

אמר רב ששת:

אכסנאי חייב בנר חנוכה.

רש״י אכסנאי — אורח.

אמר רבי זירא:

מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא.

בתר דנסיבי איתתא, אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי:

רש״י בתר דנסיבי — ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה.

רש״י עלי — בשבילי.

רש״י בגו ביתאי — בביתי.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§11§§

איזה שמן

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״אכסנאי״ (כג ע״א), שנסתיימה ״…צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי״; אחריה: סוגיית ״ברכה״: ״אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך״. ״ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לדיו״ (כג ע״א:5) — בתוך הסוגיא, כחלוקתו של יצחק לאווי (״איזה שמן״) וכמנחם כ״ץ (״שמן זית מן המובחר — כולל הדיו״).

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר.

אמר אביי:

מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי, אמר: האי משך נהורי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: נפיש נהוריה) טפי.

רש״י משוך נהוריה — אינו ממהר לכלות כשמן זית.

כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי, מהדר אמשחא דזיתא, אמר: האי צליל נהוריה טפי.

רש״י צליל נהוריה — צלול ומאיר.

ואמר רבי יהושע בן לוי:

כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר.

איבעיא להו: לגבל או לעשן?

תא שמע: דתני רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר, בין לגבל בין לעשן.

רב שמואל בר זוטרא מתני הכי: כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר.

אמר רב הונא:

כל השרפין יפין לדיו, ושרף קטף יפה מכולם:

רש״י קטף — פרוניי״ל של יער כמו שאנו עושים משל שרף.

רש״י שרף — גומ״א.

רש״י לגבל — מצאתי בתשוב׳ הגאוני׳ שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרורי׳ ונותן בו שמן קימעא ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו.

רש״י לעשן — נמי כדפרישית.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§12§§

ברכה

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״כל השמנים כולן יפין לנר… כל השמנים יפין לדיו״; אחריה: ״אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות״.

״ורב ירמיה אמר״ — בכ״י מינכן 95: ״ורב ירמיה בר אבא אמ׳״; בכ״י אוקספורד 366: ״ורב ירמיה בר אבא דידיה אמ׳״, כבסוכה. ״אמר רב יהודה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב״.

״רב נחמיה אמר״ — כן בדפוס ונציה; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״רב נחמן בר יצחק אמ׳״, כבסוכה.

סוגיא מקבילה: בבלי סוכה פרק ד, מו ע״א — דברי רב חייא בר אשי ורב ירמיה, ברכות המדליק והרואה, ״והיכן צונו״, שם ראיה לדברי רב ש״כל שבעה מצות לולב״, בלי קושיית רב עמרם מן הדמאי; שתי סוגיות הן, ושתיהן נדפסות.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב:

המדליק נר של חנוכה צריך לברך.

ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך.

אמר רב יהודה:

יום ראשון — הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש;

רש״י הרואה מברך שתים — שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהא לא אדליק איהו.

מכאן ואילך — מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת.

מאי ממעט?

רש״י מאי ממעט — המדליק בשאר ימים איזו מן השלש ממעט.

ממעט זמן.

ונימעוט נס!?

נס כל יומי איתיה.

רש״י כל יומי איתיה — שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו.

רש״י הרואה — העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ׳.

מאי מברך?

מברך: ״אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה״.

והיכן צונו

והיכן צונו?

רש״י היכן צונו — הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם.

רב אויא אמר: מלֹא תָסוּר(דברים יז, יא);

רש״י מלא תסור — מן הדבר אשר יגידו לך וגו׳.

רב נחמיה אמר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ(דברים לב, ז).

מתיב רב עמרם:

הדמאי — מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום ובין השמשות.

רש״י מערבין בו — עירובי חצרות ותחומין.

רש״י משתתפין בו — במבוי דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי הלכך חשוב דידיה.

רש״י ומברכין עליו — המוציא.

רש״י ומזמנין עליו — ברכת הזימון.

רש״י ומפריש אותו — אדם שהוא ערום כלומר דלא צריך לברוכי עליה בהפרשתו.

ואי אמרת: כל מדרבנן בעי ברכה, הכא כי קאי ערום, היכי מברך?

והא בעינן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ(דברים כג, טו), וליכא!

רש״י והיה מחניך קדוש — ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר.

אמר אביי:

ודאי דדבריהם — בעי ברכה, ספק דדבריהם — לא בעי ברכה.

רש״י ודאי דדבריהם — כגון נר חנוכה.

רש״י ספק דדבריהם — כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק.

והא יום טוב שני, דספק דבריהם הוא, ובעי ברכה?

רש״י ובעי ברכה — קדוש היום.

התם, כי היכי דלא לזילזולי בה.

רבא אמר: רוב עמי הארץ מעשרין הן:

רש״י רבא אמר — ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§13§§

מצות לולב כל שבעה

סוכה פרק ד (לולב וערבה), מו ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפילין מברך״; אחריה: ״תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר ׳ברוך שהחיינו׳״.

״דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב״ — כן בדפוסים; בכ״י אוקספורד 366: ״דאמ׳ ר׳ חייא בר אשי״; בכ״י מינכן 95: ״דאמ׳ רב בר אשי״; בכ״י וטיקן 134: ״דא״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן״. ובשבת כג ע״א: ״אמר רב חייא בר אשי אמר רב״ (בכ״י ובדפוס ונציה כתוב במלואו).

״רבי ירמיה אמר״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״ורב ירמיה בר אבא דידיה אמ׳״; בכ״י אוקספורד 366: ״רב ירמיה בר אדא דידיה״; בדפוס ונציה: ״רבי ירמיה דידיה״.

״נר (של) חנוכה״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״נר של חנוכה״, ובכ״י מינכן 95: ״נר חנוכה״.

״(מאי ממעט? זמן. אימא ממעט נס? נס כל יומא איתיה)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134 הוא בפנים (״מאי ממעיט? זמן. ולימעיט נס נמי? נס כל יומא איתיה״).

סוגיא מקבילה: בבלי שבת פרק ב, כג ע״א — ״המדליק נר של חנוכה צריך לברך״ וכו׳, שם עם קושיית רב עמרם מן הדמאי (״ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה״), וכאן ראיה לדברי רב ״כל שבעה מצות לולב״; שתי סוגיות הן, ושתיהן נדפסות.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

מצות לולב כל שבעה.

רש״י מצות לולב שבעה — לברכה.

ורבי יהושע בן לוי אמר: יום ראשון מצות לולב, מכאן ואילך מצות זקנים.

רש״י יום ראשון מצות לולב — דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה.

רש״י מכאן ואילך מצות זקנים — רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה.

ורבי יצחק אמר: כל יומא מצות זקנים, ואפילו יום ראשון.

והא קיימא לן דיום ראשון דאורייתא!

אימא: בר מיום ראשון.

אי הכי, היינו דרבי יהושע בן לוי!

אימא: וכן אמר רבי יצחק.

ואף רב סבר כל שבעה מצות לולב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך.

רש״י ואף רב סבר לה כל שבעה — בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה.

רש״י דאמר רב — בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא.

רבי ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך.

רש״י הרואה נר חנוכה — קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה.

מאי מברך?

אמר רב יהודה:

יום ראשון — המדליק מברך שלש, הרואה מברך שתים;

רש״י המדליק מברך — להדליק נר ושעשה נסים.

רש״י והרואה — שעשה נסים לחודיה.

רש״י מברך שתים — שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר.

מכאן ואילך — מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת.

רש״י מכאן ואילך — זמן ליכא.

ומאי מברך?

״ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר (של) חנוכה״.

והיכן צונו?

רש״י והיכן צונו — הואיל והוא מדבריהם.

מלֹא תָסוּר(דברים יז, יא).

ורב נחמן בר יצחק אמר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ(דברים לב, ז).

(מאי ממעט?

זמן.

אימא ממעט נס?

נס כל יומא איתיה).

רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא: אמר רב, כל שבעה מצות לולב.

רש״י מתני לה בהדיא — להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה.

חילופי נוסח והשלמות

סוכה פרק ד, מו ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§14§§

חשד

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״ודאי דדבריהם — בעי ברכה… רוב עמי הארץ מעשרין הן״; אחריה: סוגיית ״נר של שתי פיות״: ״אמר רב יצחק בר רדיפה אמר…״.

״אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבא״. ״(ו)אמר רבא״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ואמ׳ רבא״, ובכ״י: ״אמ׳ רבא״.

״משתי רוחות״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס וילנא: ״משני״.

״אמר רבא: מפני הרמאין״ — בכ״י מינכן 95: ״אלא אמ׳ רב פפא״. ״אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב יצחק בר פפא אמ׳ רב״.

אמר רב הונא:

חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות.

רש״י חצר שיש לה ב׳ פתחים — שיש לבית ב׳ פתחים פתוחים לחצר צריכ׳ שתי נרות נר לכל פתח כדמפ׳ טעמא משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם ויאמרו האחד אינו מקיים מצות נר.

(ו)אמר רבא:

לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת — לא צריך.

רש״י מב׳ רוחות — אחד בצפון ואחד במזרח.

מאי טעמא?

אילימא משום חשדא, חשדא דמאן?

אילימא חשדא דעלמא, אפילו ברוח אחת נמי ליבעי!?

רש״י חשדא דעלמא — בני עיר אחרת העוברין משם בשוק.

רש״י אפי׳ מרוח אחת נמי — סבורין הן שהבית חלוק מתוכו.

אי חשדא דבני מתא, אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי!?

רש״י ואי חשדא דבני מתא — שיודעים שאין חלוק.

לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי: כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק.

ומנא תימרא דחיישינן לחשד?

דתניא:

״אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום ״בל תכלה״.

רש״י לסוף שדהו — בגמר קצירו כדכתי׳ לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכן.

רש״י מפני בטול עניים — וכולהו מפרש להו.

מפני גזל עניים — שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני: ״הרי זו פאה״.

רש״י שעה פנויה — שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השד׳ העניים רואין ובאין.

ומפני ביטול עניים — שלא יהו עניים יושבין ומשמרין, ״עכשיו מניח בעל הבית פאה״.

רש״י ומפני בטול עניים — שלא היו יודעים מתי יקצור אותם.

ומפני חשד — שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: ״תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו״.

רש״י מפני החשד — שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר.

ומשום ״בל תכלה״.

אטו כולהו לאו משום ״בל תכלה״ נינהו!?

רש״י אטו כולהו — הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי.

אמר רבא:

מפני הרמאין:

רש״י אמר רבא מפני הרמאין — העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה.

רש״י ומשום לא תכלה — דמשמע שעת כילוי.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמשתימשני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§15§§

נר של שתי פיות

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״חשד״ (כג ע״א–ע״ב), שנסתיימה ״…תכלה״ נינהו!? אמר רבא: מפני הרמאין״; אחריה: סוגיית ״העדפות חנוכה ושבת״: ״אמר רבא: פשיטא לי: נר ביתו…״.

אמר רב יצחק בר רדיפה אמר רב הונא:

נר שיש לה שני פיות — עולה לשני בני אדם.

אמר רבא:

מילא קערה שמן והקיפה פתילות: כפה עליה כלי — עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי — עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה:

רש״י שתי פיות — שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד.

רש״י עשאה כמדורה — שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§16§§

העדפות חנוכה ושבת

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״נר של שתי פיות״ (כג ע״ב), שנסתיימה ״…מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה״; אחריה: סוגיית ״שכר הרגיל בנר״: ״אמר רב הונא: הרגיל בנר —…״.

אמר רבא:

פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה — נר ביתו עדיף משום שלום ביתו (כ״י אוקספורד 366: משום שלום ביתו, שנאמר: ״וידעת כי שלום אהלך״);

רש״י נר ביתו ונר חנוכה — נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות.

נר ביתו וקידוש היום — נר ביתו עדיף משום שלום ביתו.

בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום — מהו?

קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא?

בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא:

רש״י שלום ביתו — והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§17§§

שכר הרגיל בנר

שבת פרק ב (במה מדליקין), כג ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״העדפות חנוכה ושבת״ (כג ע״ב), שנסתיימה ״…נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא״; אחריה הגמרא חוזרת למשנה: ״ולא בשמן שריפה וכו׳ — מאי שמן שריפה?״.

״אפתחא דרבי אבין נגרא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אפיתחא דאבין נגרא״. ״רב חסדא הוה רגיל״ — בכ״י מינכן 95: ״רב חייא״.

״ומדלקה״ — כן בכ״י אוקספורד 23. בדפוס וילנא: ״ומדלקת לה״. ״לאקדומי״ — כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס וילנא: ״לאקדומה״.

״אמר רבא: דרחים רבנן״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רבה״.

אמר רב הונא:

הרגיל בנר (כ״י אוקספורד 366: הרגיל בנר חנוכה) — הויין ליה בנים תלמידי חכמים;

רש״י בנים תלמידי חכמים — דכתיב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה.

הזהיר במזוזה — זוכה לדירה נאה;

הזהיר בציצית — זוכה לטלית נאה;

הזהיר בקידוש היום — זוכה וממלא גרבי יין.

רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא.

רש״י דרבי אבין נגרא — חרש עצים.

אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא.

נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין.

רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי, חזא דהוה רגיל בשרגי טובא.

רש״י חליף ותני — עובר ושונה כלומר עובר תמיד.

רש״י דבי נשא — אביו ואיכא דאמרי חמיו.

אמר: גברא רבא נפק מהכא.

נפק מינייהו רב שיזבי.

רש״י נפק מינייהו — דחתנו כבנו.

רש״י בשרגא — דשבת.

דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקה.

רש״י מאחרה ומדלקת — נר של שבת סמוך לחשכה.

אמר לה רב יוסף:

תניא (דפוס ונציה, כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: תנינא): ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה(שמות יג, כב) — מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן״.

רש״י לא ימיש — קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב ויי הולך לפניהם יומם.

רש״י עמוד הענן — של יום משלים אורו לעמוד האש שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי.

סברה לאקדומי.

רש״י לאקדומי — בעוד היום גדול.

אמר לה ההוא סבא: תנינא: ״ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר״:

רש״י תנינא — שונה אני.

רש״י שלא יקדים — דלא מינכרא שהיא של שבת.

אמר רבא:

דרחים רבנן — הוו ליה בנין רבנן;

רש״י דרחים — אוהב.

רש״י הוו ליה בנין רבנן — ואהבתו עליהם כאב על בן.

דמוקיר רבנן — הוו ליה חתנוותא רבנן;

דדחיל מרבנן — הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא — משתמען מיליה כצורבא מרבנן:

רש״י ואי לאו בר הכי — שאינו רגיל לעסוק בתורה.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אומדלקהומדלקת לה
אלאקדומילאקדומה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§18§§

הזכרה בברכת המזון

שבת פרק ב (במה מדליקין), כד ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא המשנה ״אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב״ (שבת ב, ב) וגמרתה: ״…לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב״; אחריה: סוגיית ״הזכרה במוספין״: ״איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?״.

״רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא… אמר להו רב ששת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 שני מעשים: ״רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי בבונה ירושלים; אמר ליה רבא: כתפלה…״, ו״רבי יצחק נפחא איקלע לבי ריש גלותא (בכ״י מינכן 95: לבי רבא), סבר לאדכורי בבונה ירושלים; אמר ליה רב ששת: כתפלה…״.

״אסיר… מדכרינן״ — כן בנוסח הראשי (״אסיר״ גם בדפוס ונציה ובכ״י אוקספורד 366); בדפוס וילנא: ״אסור… מזכרינן״; בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״לא צריך״ במקום ״לא מדכרינן״.

״כגון שני וחמישי (ושני)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״ושני״, ובכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 אינו. ״(ואין בהן קדושה על הכוס)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ובדפוס ונציה הוא בפנים.

איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון?

רש״י בברכת המזון — בתפלה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל.

כיון דמדרבנן הוא — לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא — מדכרינן?

רש״י לא מזכרינן — לא חייבו להזכיר.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא:

אינו מזכיר, ואם בא להזכיר — מזכיר בהודאה.

רש״י אינו מזכיר — אינו צריך להזכיר.

רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, סבר לאדכורי ״בבונה ירושלים״.

אמר להו רב ששת:

כתפלה — מה תפלה בהודאה, אף ברכת המזון בהודאה:

רש״י מה תפלה בברכת הודאה — דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה.

רש״י בהודאה — בברכת הארץ.

איבעיא להו: מהו להזכיר ראש חודש בברכת המזון?

אם תימצי לומר בחנוכה דרבנן — לא צריך, ראש חודש דאורייתא — צריך;

או דילמא כיון דלא אסיר בעשיית מלאכה — לא מדכרינן?

רב אמר: מזכיר;

רבי חנינא אמר: אינו מזכיר.

אמר רב זריקא:

נקוט דרב בידך, דקאי רבי אושעיא כוותיה.

דתני רבי אושעיא: ״ימים שיש בהן קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד — ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר — מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בברכת המזון.

רש״י ואומר מעין המאורע בעבודה — לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום.

ימים שאין בהן קרבן מוסף, כגון שני וחמישי (ושני) ותעניות ומעמדות.״

רש״י שני וחמישי — משמע של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו לזוכרם ולחלקם משאר ימות השנה.

רש״י ושל מעמדות — כלומר לימים של מעמדות שהיו מתענין ארבעה תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי ומעין המאורע דידהו תפלת תענית.

״שני וחמישי״ מאי עבידתייהו?

אלא: ״שני וחמישי ושני של תעניות ומעמדות — ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה, ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר — אין מחזירין אותו, (ואין בהן קדושה על הכוס), ואין בהן הזכרה בברכת המזון:״

רש״י של תעניות — שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי [ושני] במס׳ תענית (דף י.).

רש״י ערבית — לילי כניסתן ואף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית (דף יא:) יחיד שקבל עליו תענית אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשו׳ הגאונים מצאתי ברייתא שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אף על פי שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו.

רש״י אין מחזירין אותו — דלאו דאורייתא נינהו.

רש״י בברכת המזון — של ערבית בכניסתו וכל שכן ביציאתו שכבר עבר היום.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאסיראסור
אמדכרינןמזכרינן

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§19§§

הזכרה במוספין

שבת פרק ב (במה מדליקין), כד ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: סוגיית ״הזכרה בברכת המזון״ (כד ע״א), שנסתיימה ״…ואין בהן הזכרה בברכת המזון״; אחריה הגמרא חוזרת למשנה: ״ולא באליה כו׳ — חכמים היינו תנא קמא?״.

״דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב״ — בכ״י מינכן 95: ״רב אחדבוי בר רב מתנה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בכ״י אוקספורד 366: ״רב אחא בר רב מתנה אמ׳ רב מתנה אמ׳ רב״; בדפוס ונציה: ״רב אחדבוי בר בר מתנה אמ׳ רב״.

״יום הוא שנתחייב בארבע תפלות״ — בכ״י אוקספורד 366, ביום הכפורים: ״בחמש תפלות״.

איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?

רש״י של חנוכה במוספין — בתפלת מוספין דשבת ור״ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הניסים בהודאה.

כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן, או דילמא יום הוא שחייב בארבע תפלות?

רש״י בד׳ תפילות — ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום אינה פחותה משאר תפלות של יום.

רב הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר;

רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר.

אמר אביי לרב יוסף:

הא דרב הונא ורב יהודה — דרב הוא.

דאמר רב גידל אמר רב:

ראש חדש שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש.

רש״י אין נביא בר״ח — הכא נמי הואיל אלמלא ר״ח אין מוספין בחנוכה לא בעי לאזכורי.

מי דמי?

התם — נביא בדראש חדש ליכא כלל, הכא — איתיה בערבית ושחרית ומנחה.

רש״י הכא איתיה (בשחרית וערבית) ומנחה — וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות כזו כן זו.

אלא להא דמיא: דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב: יום טוב שחל להיות בשבת — המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב.

רש״י המפטיר בנביא במנחה בשבת — מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו.

רש״י אין נביא במנחה ביום טוב — ואף על גב דאיתיה שחרית הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי לא מזכרינן.

ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום הכפורים שחל להיות בשבת — המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.

רש״י ככל הני שמעתתא — רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר.

רש״י צריך להזכיר של שבת — לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה״כ ואף על פי שאין תפלת נעילה בשבת.

רש״י יום הוא שנתחייב בד׳ תפלות — לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה.

קשיא הילכתא אהילכתא!?

אמרת: הילכתא כרבי יהושע בן לוי, וקיימא לן: הילכתא כרבא, דאמר רבא: יום טוב שחל להיות בשבת — שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב.

רש״י שליח ציבור היורד ערבית — המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו.

הכי השתא?

התם — בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה.

רש״י משום סכנת — מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור.⁠

אבל הכא — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות:

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, כד ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§20§§

כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד

תענית ב, ח

§§cover-end§§

כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד, לפניו אסור, לאחריו מתר.

רבי יוסי אומר:

לפניו ולאחריו אסור.

דלא להתענאה בהון, לפניו ולאחריו מתר.

רבי יוסי אומר:

לפניו אסור, לאחריו מתר.

חילופי נוסח והשלמות

תענית ב, ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§21§§

מי כתב מגילת תענית

שבת פרק א (יציאות השבת), יג ע״ב

§§cover-end§§

ברייתא בפני עצמה, אחרי ״ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון״ (יג ע״ב); אחריה ״ברם זכור אותו האיש לטוב… שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל״ — ענין אחר.

תנו רבנן:

״מי כתב מגילת תענית?

רש״י מגילת תענית — לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר.

אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות.

רש״י מחבבין את הצרות — שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקדוש ברוך הוא הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו׳.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

אף אנו מחבבין את הצרות,

אבל מה נעשה — שאם באנו לכתוב, אין אנו מספיקין.״

רש״י אין אנו מספיקין — לפי שהן תדירות. ל״א אין אנו מספיקין מלעשות י״ט בכל יום.

דבר אחר: אין שוטה נפגע.

רש״י אין שוטה נפגע — אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן.

דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל.

איני!?

והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל(איוב יד, כב)!?

אימא: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.

רש״י בשר מת שבחי — הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק א, יג ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§22§§

אלין יומיא דלא להתענאה בהון

תענית פרק ב (סדר תעניות כיצד), יז ע״ב – יח ע״א

§§cover-end§§

על המשנה תענית ב, ח; לפניה ״כל כהן היודע במשמר…״ (יז ע״ב); אחריה ״איתמר: רבי חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי״ (יח ע״א) — בפרשה יום ניקנור.

״גזרה מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״נגזרה״.

״שמד״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזירה״.

כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד — לפניו אסור, לאחריו מותר.(משנה תענית ב, ח)

תנו רבנן:

אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון דלא למיספד בהון:

מיוחס לרש״י דלא להתענאה בהון — שכולן אסורין בתענית ומקצתהון שיש בהן קצת חמורין כ״כ שבהספד נמי אסורין.

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה — איתוקם תמידא, דלא למיספד בהון;

מיוחס לרש״י מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה — דכל שמונה ימים נשאו ונתנו בדבר עד שנצחו את הצדוקין ועשו אותם יום טוב ודבר זה מפורש במנחות בפרק רבי ישמעאל ובמגילת תענית המצויה אצלנו.

מיוחס לרש״י מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד — שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לשון רבים הוא שיהו כולן באין מתרומת הלשכה.

מיוחס לרש״י איתוקם תמידא דלא למיספד — גרסינן. ולא גרסינן להתענאה כדמוכח בסמוך דקתני לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ואי גרסינן להתענאה א״כ היינו רבי יוסי דאמר לפניו אסור והא ליכא למימר דרבי יוסי היא דקא פריך כמאן כרבי יוסי בתמיהה מכלל דכרבנן פסיקא ליה.

מתמניא ביה עד סוף מועדא — איתותב חגא דשבועיא, דלא למיספד בהון.

מיוחס לרש״י מתמניא ביה כו׳ עד דלא למיספד — שהיו בייתוסים אומרים עצרת אחר השבת הוא שהעומר מתחיל אחד בשבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת ניטפל להן רבן יוחנן בן זכאי וא״ל שוטים מניין לכם ולא היה אדם שהחזירו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותיקנה אחר שבת כדי שיהיו מתענגים שני ימים וכו׳ ודחו אותן והלכו להן בייתוסים מכח הפסוקין על כרחן וחזרו בהן (ע״כ הג׳).

מיוחס לרש״י עד סוף מועדא — פסח.

מיוחס לרש״י חגא דשבועיא דלא למיספד — במגילת תענית [פ״א] מפרש מאי איתוקם.

מיוחס לרש״י איתוקם תמידא ואיתותב חגא דשבועיא — בענינים רבים חלקו בייתוסין עם חכמים ומפורשין במנחות ובמגילת תענית [פ״א] וה״ג התם בפ׳ ר׳ ישמעאל [ס״ה.] ת״ר אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למיספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד ומתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד.

אמר מר:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד —

למה לי מריש ירחא? לימא מתרי בניסן, וראש חודש גופיה יום טוב הוא ואסור!

אמר רב:

לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו.

מיוחס לרש״י ור״ח יו״ט הוא — דכתיב קרא עלי מועד והוי ראש חודש אב בהאי מסכתא לקמן (כט.).

ושלפניו נמי — תיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ראש חדש!

ראש חדש דאורייתא הוא, ודאורייתא לא בעי חיזוק.

דתניא:

הימים האלה הכתובין במגילת תענית — לפניהם ולאחריהם אסורין;

שבתות וימים טובים — הן אסורין, לפניהן ולאחריהן מותרין.

ומה הפרש בין זה לזה?

הללו — דברי תורה, ודברי תורה אין צריכין חיזוק;

הללו — דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

אמר מר:

מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד —

למה לי עד סוף מועד? לימא עד המועד, ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור!

אמר רב פפא:

כדאמר רב: לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו — הכא נמי: לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו.

כמאן? כרבי יוסי, דאמר: בין לפניו בין לאחריו אסור.

מיוחס לרש״י כמאן כר׳ יוסי — דמתניתין דאמר אף לאחריו בתמיהה ושבקת רבנן אי הכי דאליבא דרבי יוסי מוקמת לה למגילת תענית כ״ט באדר נמי דקתרצת לעיל דאדהכי נקט ריש ירחא דניסן דהיינו יום שלשים דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר מכ״ט יום הוא משום דקא בעי למיסר יום כ״ט תיפוק ליה דבלאו הכי הוי אסור יום כ״ט דה״ל יום דבתר כ״ח שהוא י״ט כו׳ ואסור יום שלאחריו כרבי יוסי ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו.

אי הכי, בעשרים ותשעה נמי — מאי איריא דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא? תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה!

מיוחס לרש״י לאסור את שלפניו — להכי נקט מריש ירחא דניסן לאסור את יום שלפני ר״ח בתענית כדתניא בסמוך לפניהן אסורין דאי משום ר״ח לא היה נאסר כדמפרש דדברי תורה אין צריכין חיזוק.

דתניא:

בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי, דלא יעידון מן אורייתא.

מיוחס לרש״י דלא יעידון — שלא יהו צריכין ליבטל מתלמוד תורה שנגזר עליהן שלא יעסקו בתורה.

שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.

אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה.

הלכו והפגינו בלילה, אמרו:

אי שמים! לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו?

מיוחס לרש״י אי שמים — גרסינן. אהה ה׳ להקדוש ברוך הוא היו צועקים על אותם שגזרו עליהם גזרות קשות והיו אומרים להם לפני הקדוש ברוך הוא וכי לא אחיכם וכו׳.

מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות?

ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב.

מיוחס לרש״י הפגינו — צעקו כך מתרגמינן בתהלים כל לשון שועה וצעקה לשון פגינה.

אמר אביי:

לא נצרכה אלא לחדש מעובר.

מיוחס לרש״י לא נצרכה אלא לחדש מעובר — בשנה מעוברת שיש בה שני אדר והאחד חסר דהשתא כי הוה אדר שני מלא הוה יום שלשים לפני ר״ח ניסן א״נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל׳ דמשום יום טוב דכ״ח לא מיתסר אלא כ״ט.

רב אשי אמר:

אפילו תימא לחדש חסר:

מיוחס לרש״י רבא אמר אפילו תימא חדש חסר — ואהכי נקט מריש ירחא דאי הוה אסר ליה ליום כ״ט משום בתר כ״ח לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה.

כל שלאחריו בתענית — אסור, בהספד — מותר;

וזה, הואיל ומוטל בין שני ימים טובים — עשאוהו כיום טוב עצמו, ואפילו בהספד נמי אסור.

מיוחס לרש״י דכל שלאחריו כו׳ — כלומר כל שאסור משום אחר י״ט בתענית הוא דאסור הא בהספד מותר ואהכי נקט מריש ירחא דלהוי האי כ״ט דנקט מוטל בין שני ימים משום דאי מיתסר משום דלפני יום טוב אימור לא איתסר בהספד דהאי דנקט כל שלאחריו כו׳ לאו משום דלפניו נמי אסור בהספד אלא איידי דפריך דליתסר יום כ״ט משום בתר כ״ח הוא דמיהדר ליה כל שלאחריו כו׳.

אמר מר:

מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד —

למה לי למימר מתמניא ביה? לימא מתשעה ביה, ותמניא גופיה אסור, דהוה ליה יומא דאיתוקם ביה תמידא!

מיוחס לרש״י לימא מתשעה ותמניא גופיה — י״ט הוא דהא הוה ליה מהנך ימים טובים דאיתוקם בהו תמידא כדכתיב ביה מריש ירחא עד תמניא.

כיון דאילו מקלע (ליה) מילתא ובטליניה לשבעה — תמניא גופיה אסור, דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא.

מיוחס לרש״י ה״ג: דאי איקלע מילתא ובטליני׳ לשבעה תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא דאיתותב חגי דשבועיא — דאי איקלע מילתא שאם נגזר גזירה וצריכין להתענות תוך אלו ימים טובים דתמיד ובטלו אותן להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין.

מיוחס לרש״י אכתי יומא תמניא אסור משום חגא דשבועיא — ואי קשיא אכתי לימא תשעה ואפילו אם אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסור תמניא גופיה משום קמא יומא דחג שבועיא דהוה יום שלפניו לאו פירכא הוא דהא יום טוב גופיה בטיל ואנא ליקום וליגזור קמיה יומא דאיתותב חגא דשבועיא וכה״ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס.

השתא דאתית להכי, עשרים ותשעה נמי — כיון דאילו מיקלע מילתא ובטליניה לעשרים ותמניא, עשרין ותשעה גופיה אסור, דהוה ליה יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא.

מיוחס לרש״י כ״ט נמי — דתרצת לה לעיל לא נצרכה כו׳ להכי נקט בריש ירחא דאי מיקלע כו׳.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, יז ע״ב – יח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אגזרה מלכות הרשעהנגזרה
אשמדגזירה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§23§§

איתמר רב חייא בר אסי

תענית פרק ב (סדר תעניות כיצד), יח ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

איתמר:

רב חייא בר אסי אמר רב: הלכה כרבי יוסי;

מיוחס לרש״י כרבי יוסי — דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור.

ושמואל אמר: הלכה כרבי מאיר.

מיוחס לרש״י כר״מ — סתם מתניתין דקתני לאחריו מותר.

ומי אמר שמואל הכי?

והתניא:

״רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר בהון בהון שתי פעמים? לומר לך שהן אסורין, לפניהן ולאחריהן מותרין.״

מיוחס לרש״י מה ת״ל בהון בהון — דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון וקא דריש לה כדדייק לקמן בהון משמע מיעוט. ואמר שמואל גרס.

ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

מיוחס לרש״י הלכה כרבן שמעון — דמדרבנן נינהו ולא מחמרינן כולי האי.

מעיקרא סבר: כיון דליכא תנא דמיקל כרבי מאיר — אמר הלכה כרבי מאיר;

כיון דשמעיה לרבן שמעון דמיקל טפי — אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

וכן אמר באלי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.

מיוחס לרש״י באלי — שם חכם. ה״ג: כי אמר רבי יוחנן הלכה אדלא להתענאה — דימים הכתובים במגילת תענית דלא להתענאה לפניהן אסורים ולאחריו מותרין כרבי יוסי ולא כר״מ דאמר אף לפניהם מותר אבל אדלא למספד דאין הלכה כרבי יוסי [דאמר] לפניו ולאחריו אסור אלא כר״מ דאמר לפניו אסור ולאחריו מותר.

אמר ליה רבי חייא לבאלי: אסברא לך: כי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי — אדלא להתענאה.

ומי אמר רבי יוחנן הכי?

מיוחס לרש״י ומי א״ר יוחנן הכי — דלפניו מיהא אסור כרבי יוסי.

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה,

ותנן: ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין — מותרין בהספד ותענית״.

מיוחס לרש״י מקדימין — שקראו קודם זמנה.

מיוחס לרש״י מותרין בהספד ובתענית — בני ט״ו קריאת המגילה דכרכין קודם זמנה כדמפרש התם בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מותרין אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ותענית.

אימת?

אילימא בני חמיסר, וקא קרו ליה בארביסר — ומי שרי?

מיוחס לרש״י בני חמיסר — דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר כגון שהלך לכפר וקרא עמהן דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה (דף יט.).

מיוחס לרש״י מי שרי — י״ד אפילו לבני ט״ו בהספד ותענית.

והכתיב במגילת תענית: ״יום ארבעה עשר בו ויום חמשה עשר בו יומי פוריא אינון, דלא למיספד בהון״,

ואמר רבא: לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה!

מיוחס לרש״י ואמר רבא לא נצרכה — לכתוב במגילת תענית לגזור ההספד ותענית לבני י״ד בי״ד ולבני ט״ו בט״ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים את ימי הפורים האלה וגו׳.

מיוחס לרש״י אלא לאסור את של זה בזה — כגון בני ט״ו (דקרו) בי״ד ובני י״ד בט״ו.

ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתליסר — יום ניקנור הוא!

מיוחס לרש״י בני ארביסר — נינהו כפרים ועיירות.

מיוחס לרש״י יום ניקנור הוא — לקמן מפרש ואסור בהספד ותענית.

ואלא בני ארביסר וקא קרי ליה בתריסר — יום טוריינוס הוא!

מיוחס לרש״י טוריינוס — בסמוך מפרשה.

מיוחס לרש״י וקא קרי בי״ג — כגון שחל י״ד בג׳ בשבת ומקדימין ליום הכניסה.

מיוחס לרש״י אלא בני י״ד וקרו בי״ב — שחל י״ד ברביעי בשבת והקדימו ליום הכניסה דהיינו י״ב.

אלא לאו דקא קרו ליה בחדיסר, וקתני: מותר בהספד ובתענית!

מיוחס לרש״י בחדיסר — שחל להיות י״ד באחד בשבת וכפרים מקדימין ליום הכניסה דהוו י״א ושמע מינה דאף על גב שהוא יום שלפני טוריינוס שרי בהספד ותענית.

לא, בני ארבעה עשר וקא קרו ליה בתריסר.

ודקאמרת יום טריינוס הוא — יום טריינוס גופיה בטולי בטלוהו, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

כי הא דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר,

אמרו ליה רבנן: יום טוריינוס הוא!

אמר להו: יום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהו, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

מיוחס לרש״י שמעיה ואחיה — חסידים היו ולא פירש מי הם דאותו שאכלו האריה עידו היה ולא שמעיה.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור!

אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטלוהו — משום יום ניקנור ניקום ונגזר?

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, יח ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§24§§

יום ניקנור ויום טוריינוס

תענית פרק ב (סדר תעניות כיצד), יח ע״ב

§§cover-end§§

השאלה ״מאי ניקנור ומאי טוריינוס?״ ושתי הברייתות שעונות עליה, עד ״ופצעו את מוחו בגיזרין״; לפניה הדיון ביום טוריינוס וביום ניקנור שבמגילת תענית (על משנה תענית ב, ח, ״כל הכתוב במגילת תענית״), ואחריה ״אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי״ — הגמרא על המשנה הבאה.

״מאי ניקנור ומאי טוריינוס? דתניא״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״מאי ניקנור? דתניא״; ושם ״וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, נכנסו לחיילות שלו וקיצצו בהונות ידיו ורגליו״, ו״וידים שהיו מניפות על יהודה וירושלם״.

״אימתי תפול בידי וארמסנה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ואעשה בה מה שלבי חפץ״; בכ״י וטיקן 134: ״אימתי יפלו בידי ואהרגם״.

מאי ניקנור ומאי טוריינוס?

דתניא:

ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה?

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים — תעשה בהם נקמה.

מיוחס לרש״י איפרכי — דוכוס.

מאי טוריינוס?

אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכד נצר!

מיוחס לרש״י לוליינוס ופפוס אחיו — צדיקים גמורים היו.

אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכד נצר מלך הגון היה וראוי ליעשות נס על ידו;

מיוחס לרש״י בלודקי׳ — היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב״ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד. אם מעמו כו׳.

ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי ליעשות נס על ידו.

ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו, הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו;

אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך.

מיוחס לרש״י נתחייבנו הריגה — על חטא חייבי מיתות בית דין.

אף על פי כן הרגן מיד.

אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין:

מיוחס לרש״י בגזירין — מקלות כמו גזירי עצים.

מיוחס לרש״י דיופלין — שני שרים וכן מטרופולין של מלכים לשון שרים.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, יח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§25§§

בטלה מגילת תענית

ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), יח ע״ב – יט ע״ב

§§cover-end§§

מ״איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית״ ועד ״לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים, כאן בשאר יומי״; לפניה הברייתא על ארבעת הצומות (״ונראין דברי מדבריו״), ואחריה ״על אלול מפני ראש השנה ועל תשרי מפני תקנת המועדות״ — דיבור המשנה הבא (משנה ראש השנה א, ג).

״ואמרו להם: צאו והתענו״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמר להן ר׳ יהושע: צאו והתענו״, וכן בכ״י מינכן 95 (״אמ׳ להם ר׳ יהושע״).

״שגזרה מלכות יון גזרה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״מלכות הרשעה שמד״ (בדפוס ונציה: ״מלכות יון שמד״); ״ליוחנן כהן גדול לאל עליון״ — שם: ״ליוחנן כהן גדול שהוא כהן לאל עליון״.

״אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רבא״.

״מלכות הרשעה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״המלכות״.

איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית.

רש״י בטלה מגילת תענית — ימים טובים שקבעו חכמים ע״י נסים שאירעו בהם ואסרום בתענית ויש מהן אף בהספד וכתבום במגילה אחת אלין יומיא דלא להתענאה בהו כו׳ עכשיו שחרב הבית בטלו ומותרין בהספד ובתענית.

רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום — יהיו לששון ולשמחה, אין שלום — צום.

רש״י אין שלום צום — ואף על גב דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים.

והנך נמי כי הני.

רש״י והנך נמי — דמגילת תענית כי הני משוינן להו כי היכי דהני בטלי הני נמי בטלי.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש, אבל הנך כדקיימי קיימי.

רש״י דתלינהו בבנין — דע״י החורבן הוקבעו לצום ועל ידי הבנין הוקבעו ליום טוב שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים מיום החורבן כמו שנאמר שם (זכריה ז) שהשיבם הקדוש ברוך הוא כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה וגו׳ ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

מתיב רב כהנא:

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר, ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם!

רש״י וירד ר׳ אליעזר כו׳ — ורבי אליעזר ורבי יהושע אחר חורבן הבית הוו דבימי רבן יוחנן בן זכאי רבם חרב הבית.

רש״י התענו — כלומר עשו תשובה.

אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה.

אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה?

אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא.

רש״י דמפרסם ניסא — כבר הוא גלוי לכל ישראל ע״י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו.

מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא, שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים: ״בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון״.

רש״י בתלתא בתשרי כו׳ — כך כתוב במגילה לשון ארמי בטילת אדכרתא ביטלו אזכרת שם שמים מן השטרות ובקושי יכלו לבטל שכבר נהגו העם וכששמעו חכמי׳ ובטלום הוכשר הדבר בעיניהם ונחשב להם לנס ועשאוהו י״ט.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?

הכא במאי עסקינן?

בזמן שבית המקדש קיים.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?

רש״י ותיפוק ליה כו׳ — אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית.

אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו.

רש״י לא נצרכה — הא דהדר קבעוה במגילת תענית על דבר זה אלא לאסור אתמול גם הוא בתענית כדאמרינן לקמיה הימים האלה הכתובים במגילה הם ולפניהם ולאחריהם אסורין.

שלפניו נמי, תיפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש, ראש חדש דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק?

רש״י ודאורייתא לא בעי חיזוק — לאסור לפניו ולאחריו אבל ימי מגילת תענית דרבנן וצריכין חיזוק כי היכי דלא ליתי להתענות בי״ט עצמו.

רש״י ראש חדש — מועד דאורייתא.

דתניא:

הימים האלה הכתובין במגילת תענית, אסורין בין לפניהם בין לאחריהם.

שבתות וימים טובים, הם אסורים, לפניהן ולאחריהן מותרין.

מה הפרש בין זה לזה?

הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק, הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק.

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם?

רש״י יום שלפני כו׳ — וההוא לאו דאורייתא הוא ובעי חיזוק.

אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו.

מתיב רב טובי בר מתנה:

בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא, שגזרה מלכות הרשעה גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות.

רש״י בעשרין ותמניא ביה — באדר קאי במגילת תענית.

רש״י דלא יעידון מן אורייתא — שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.

אמרה להם: בואו והפגינו בלילה.

הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים, לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?

רש״י אי שמים — כלומר למען הקדוש ברוך הוא.

וביטלום.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, אחרנייתא מוסיפין?

רש״י הפגינו — צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם.

וכי תימא הכא נמי בזמן שבית המקדש קיים, והא יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר, ורבי מאיר בתר הכי הוה, דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר וחכמים מטהרין.

רש״י ורבי מאיר בתר חורבן הוה — כמה דורות דהא בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית ור׳ אליעזר תלמידו היה ור׳ עקיבא תלמידו של ר׳ אליעזר כדאמרינן בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) ור׳ מאיר תלמידו של ר״ע כדאמרי׳ בפרק קמא דעירובין (דף יג.) כל מקום שאתה מוצא משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר׳ עקיבא אינו אלא ר׳ מאיר.

רש״י דתנן כו׳ — ר׳ יהודה בן שמוע תלמידו של ר׳ מאיר הוה.

רש״י כלי זכוכית שנקבו — שנטמאו ונקבן לטהרן מטומאתן.

רש״י אבר — עופרת לסתום את הנקב.

רש״י יהודה בן שמוע מטמא — לומר שחזרו לטומאתן ישנה ואף על פי שלא נגעו שוב בטומאה ואף על פי שאין כלי זכוכית חוזרין לטומאתן ישנה כדאמר בפ״ק דשבת (דף טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד.

רש״י וחכמים מטהרין — דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלי בתר המעמיד. ע״א כלי זכוכית טהורין שניקבו והטילו לתוכן אבר יהודה בן שמוע מטמאן טומאת כלי מתכות דאורייתא אם נגע בהן טומאה דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה (במדבר לא) הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו׳.

תנאי היא, דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסורין, דברי רבי מאיר.

רש״י תנאי היא — אי בטלה מגילת תענית.

רבי יוסי אומר:

בזמן שבית המקדש קיים אסורין, מפני ששמחה היא להם, אין בית המקדש קיים מותרין, מפני שאבל הוא להם.

והלכתא בטלו, והלכתא לא בטלו, קשיא הלכתא אהלכתא?

לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים,

כאן בשאר יומי:

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק א, יח ע״ב – יט ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אמלכות הרשעההמלכות

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§26§§

אין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים

תענית ב, י

§§cover-end§§

אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש, בחנכה ובפורים,

ואם התחילו, אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר:

אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין.

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת.

חילופי נוסח והשלמות

תענית ב, י. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§27§§

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד

תענית ב, ה

§§cover-end§§

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד,

אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר,

לרבי יהושע, ורחץ.

אמר להם רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו,

לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש רבי יהושע לבטל את דבריו,

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר,

חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל,

כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו,

עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו.

אמר רבי יהושע:

אנו שומעין לך,

נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל, ולא עירער אדם על דבריו.

חילופי נוסח והשלמות

תענית ב, ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§28§§

אין גוזרין תענית בחנוכה ובפורים

תענית פרק ב (סדר תעניות כיצד), טו ע״ב

§§cover-end§§

המשנה (תענית ב, י), סוף המתניתין שבבבלי טו ע״ב; לפניה ״אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי״ (ב, ט). הגמרא עליה בבבלי תענית פרקים ב–ג, יח ע״ב: ״וכמה הויא התחלה? רב אחא אמר: שלש; רבי אסי אמר: אחת… דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים״.

״ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל״ — בכ״י מינכן 95: ״ואם התחילו מפסיקין, דברי ר׳; ר״ג אומר: אין מפסיקין״; ושם ״וכן תשעה באב שחל להיות בשבת״.

משנה תענית ב, י

אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים;

מיוחס לרש״י בראשי חדשים — דאיקרי מועד.

ואם התחילו — אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

מיוחס לרש״י ואם התחילו — שקיבלו תענית מקודם לכן ונכנס בהן ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב ביה יום משתה ושמחה.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל ״אין מפסיקין״, מודה היה שאין משלימין.

מיוחס לרש״י שאין משלימין — להתענות כל היום אלא אוכלין סמוך לערב מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא.

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת:

המשנה לעיל: משנה תענית ב, י

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, טו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§29§§

ואמר רבה כי הוינן בי

עירובין פרק ג (בכל מערבין), מ ע״ב – מא ע״ב

§§cover-end§§

ואמר רבה:

כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי?

לא הוה בידיה.

אתאי לקמיה דרב יהודה — ולא הוה בידיה.

אמר רבא:

נחזייה אנן,

דתניא:

״תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת — אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

רש״י וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת — אף על פי שאם חל להיות בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין עכשיו שהוא שבת אוכל כל צרכו.

רש״י בשעתו — שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו דמלך והדיוט הוה.

חל להיות תשעה באב בערב שבת — מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.״

תניא:

״אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח;

רש״י מגולגלת — צלויה רכה.

ולא שהיה תאב לה, אלא להראות לתלמידים הלכה.

רש״י להראות הלכה — שאין משלימין תענית ערב שבת.

ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים.

אמר להן רבי יוסי: אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום?

רש״י מבעוד יום — שצריך לאכול מבעוד יום ומקבל תענית עליו משגמר לאכול ואף על פי שהוא שבת.

אמרו לו: אבל.

רש״י אבל — באמת.

אמר להם: מה לי ליכנס בה כשהוא מעונה, מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה?

רש״י ומה לי לצאת ממנה כשהוא מתענה — שמתחיל תעניתו מבעוד יום.

רש״י שהוא מפסיק — סעודה.

רש״י ומה לי ליכנס כשהוא מעונה — כגון שהשלים בערב שבת תעניתו.

אמרו לו: אם אמרת לצאת ממנה — שהרי אכל ושתה כל היום כולו;

תאמר ליכנס בה כשהוא מעונה — שלא אכל ושתה כל היום כולו?״

ואמר עולא:

הלכה כרבי יוסי.

ומי עבדינן כרבי יוסי?

ורמינהי:

״אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים; ואם התחילו — אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

רש״י ואם התחילו — שהתחילו להתענות כ׳ או ל׳ יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ראש חדש.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין — מודה היה שאין משלימין;

רש״י שאין משלימין — תענית בחנוכה וראש חדש להתענות כל היום.

וכן בתשעה באב שחל להיות בערב שבת.״

רש״י וכן בתשעה באב שחל בע״ש — נמי אין משלימין.

ותניא:

״לאחר פטירתו של (רבן שמעון בן גמליאל) נכנס רבי יהושע להפר את דבריו.

עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל!

רש״י חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל — רואה אני בדין ובדת שצריכין אנו להלך אחר דברי הראשונים.

כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו?

יהושע, אין שומעין לך, שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל.

ולא היה אדם שערער בדבר כלום.״

רש״י ולא היה אדם כו׳ — אלמא אין משלימין.

רש״י לבטל את דבריו — ולומר משלימין.

בדורו של רבן גמליאל — עבוד כרבן גמליאל;

בדורו של רבי יוסי — עבוד כרבי יוסי.

רש״י בדורו של רבי יוסי — דהוה בתר הכי שבקוה לדר״ג וקבעו הלכה כרבי יוסי דמותר.

ובדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל?

והתניא:

״אמר רבי אלעזר (בן) צדוק: אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין;

רש״י מבני סנאב בן בנימין — משפחה היא משבט בנימין שנפל להן גורל לקרבן עצים בי׳ באב בימי עזרא ויו״ט היה להם לעולם כדתנן בפרק בתרא דתענית.

פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה.״

רש״י לאחר השבת — שהוא עשרה באב והוי יום טוב שלנו.

טעמא דיום טוב — הא ערב יום טוב משלימין!

רש״י טעמא דיו״ט — הא בשאר ט׳ באב היו משלימין אף על פי שכל ט׳ באב הוי ערב יום טוב שלהם ורבי אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה כדתניא בביצה (דף כב:) א״ר אלעזר בר׳ צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר״ג.

אמר רבינא:

שאני יום טוב של דבריהם: מתוך שמתענין בו שעות — משלימין בו;

רש״י שאני יום טוב דרבנן — כגון האי קרבן עצים הואיל וקל הוא שמתענין בו לשעות כדקתני והתענינו בו לפיכך משלימין בו ערביות כלומר מותר להשלים ערב אותו יום טוב וליכנס לתוכו כשהוא מעונה דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית אסור נמי להשלים בו ערביות שהמשלים ע״ש מתענה במקצת שבת.

ערביות שבת, הואיל ואין מתענין בה שעות — אין משלימין בה ערביות.

אמר רב יוסף:

לא שמיע לי הא שמעתא.

רש״י לא שמיע לי הא שמעתא — דקבע עולא לעיל הלכה כרבי יוסי.

אמר ליה אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת ניהלן:

רש״י את אמרת ניהלן — רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו.

״אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים וכו׳״,

ואמרינן עלה: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבן גמליאל, אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים.

רש״י זו דברי ר׳ מאיר — דאמר לעיל משום ר״ג מודה היה שאין משלימין וכן ט׳ באב שחל להיות ערב שבת אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים.

מאי לאו אכולהו?

רש״י מאי לאו — חכמים אכולהו קיימי בין אחנוכה ופורים בין אערב שבת ומדאגמר׳ רב לר׳ יוסי בלשון חכמים ש״מ הלכה כרבי יוסי.

לא, אחנוכה ופורים.

הכי נמי מסתברא,

דאי סלקא דעתך אכולהו — הא בעי מיניה רבה מרב יהודה ולא פשט ליה!

רש״י דאי סלקא דעתך אכולהו — אמרה רב יהודה.

רש״י הא בעי מיניה רבה מרב יהודה — כדאמרינן לעיל אתא לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה.

ולטעמיך, הא דדרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה מתענה ומשלים — הא בעא מיניה רבה מרב הונא ולא פשט ליה!

רש״י מתענה ומשלים — בערב שבת.

רש״י הא בעי רבה מרב הונא — לעיל ולא פשט ליה.

אלא: הא מקמי דשמעה, והא לבתר דשמעה;

רש״י לבתר דשמעה — רב הונא מרב להאי אבל חכמים אומרים הדר אגמריה למר זוטרא ומקמיה דלישמעיה בעא רבה מיניה ולא פשט ליה.

הכא נמי: הא מקמי דשמעה, הא לבתר דשמעה.

רש״י הכא נמי — דרב יהודה לא תיקשי.

רש״י הא מקמי דשמעה — מרב.

רש״י הא לבתר דשמעה — רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו.

חילופי נוסח והשלמות

עירובין פרק ג, מ ע״ב – מא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§30§§

מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

ביכורים א, ו

§§cover-end§§

הקונה שתי אילנות בתוך של חברו, מביא ואינו קורא.

רבי מאיר אומר:

מביא וקורא.

יבש המעין, נקצץ האילן, מביא ואינו קורא.

רבי יהודה אומר:

מביא וקורא.

מעצרת ועד החג, מביא וקורא.

מן החג ועד חנכה, מביא ואינו קורא.

רבי יהודה בן בתירא אומר:

מביא וקורא.

חילופי נוסח והשלמות

ביכורים א, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§31§§

מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא

פסחים פרק ב (כל שעה), לו ע״ב

§§cover-end§§

אחרי ״מאן שמעת ליה דאמר במעשר שני נפיק ביה — רבי עקיבא״ (לו ע״ב); אחריה ״תנו רבנן: לחם עוני — פרט לחלוט ולאשישה״ — ענין אחר.

״ליה״ — בנוסח על־התורה ״לי׳״.

ורבי יוסי הגלילי — תיפוק ליה מלֶחֶם עֹנִי(דברים טז, ג): מי שנאכל באוני, יצא זה שאין נאכל אלא בשמחה!

רש״י ור׳ יוסי — למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר׳ עקיבא לא פירש אוני.

סבר ליה כרבי שמעון,

דתניא:

ביכורים אסורין לאונן, ורבי שמעון מתיר.

מאי טעמא דרבנן?

דכתיב: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹול בִּשְׁעָרֶיךָ(דברים יב, יז),

ואמר מר:

רש״י ואמר מר — במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ״ו:ד׳).

וּתְרוּמַת יָדֶךָ — אלו ביכורים;

דאיתקש ביכורים למעשר: מה מעשר אסור לאונן, אף ביכורים אסור לאונן.

ורבי שמעון — תרומה קרינהו רחמנא: כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן, אף ביכורים מותר לאונן.

רש״י תרומה מותרת לאונן — ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות.

ורבי שמעון, נהי דהיקיש לית ליה — שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו, דכתיב: וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב(דברים כו, יא)!

ההוא לזמן שמחה הוא דאתא,

רש״י זמן שמחה — בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי.

דתנן:

מעצרת ועד החג — מביא וקורא;(משנה ביכורים א, ו)

רש״י מעצרת — דתנן במנחות (דף סח:) אין מביאין ביכורים קודם לעצרת ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין דביכורים איקרו דכתיב וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו׳.

רש״י ועד החג — שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו.

מהחג ועד חנוכה — מביא ואינו קורא.(משנה ביכורים א, ו)

רש״י מהחג ועד חנוכה — אינו זמן שמחה ואינו קורא ומחנוכה ואילך אינו זמן הבאה דתניא בספרי אשר תביא מארצך כל זמן שמצויין על פני ארצך שלא כלו לחיה מן השדה.

רש״י ה״ג: שמחה כתיב בהו ושמחת בכל הטוב.

חילופי נוסח והשלמות

פסחים פרק ב, לו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§32§§

בגרוגרות עד החנוכה

פסחים פרק ד (מקום שנהגו), נג ע״א

§§cover-end§§

על המשנה ״אוכלין על הכבוש עד שיכלו פירות שביעית״ (פסחים ד, ב–ג; נב ע״ב – נג ע״א); אחריה ״תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים מילין״ — ענין אחר.

״(דתנן)״ — הסוגריים בנוסח על־התורה.

תנו רבנן:

אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל;

רש״י דליות — טריילי״ש.

רש״י אוכל — מקום כרמים ואית דגרסי של אבל והוא אבל כרמים.

אם יש מאוחרות מהן — אוכלין עליהן.

אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע.

רבי אליעזר אומר:

עד שיכלה אחרון של גוש חלב,

רש״י גוש חלב — נמי איכא זיתים טובא והוא בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו במנחות (שם).

כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע.

רש״י כדי שיהא עני יוצא כו׳ — מותר לאכול מן הכנוסין עד שיכלו בשדה כל כך שיהא עני יוצא לבקש ואינו מוצא כו׳.

אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני.

רש״י גרוגרות — תאנים יבשים.

רש״י פגי בית היני — תאנים של אותו מקום.

רש״י תקוע — מקום זיתים כדתנן במנחות (דף פה:) תקועה אלפא לשמן ומתוך שהשמן מצוי שם ורגילין בו מצויין חכמים בהן כדכתיב וישלח יואב תקועה וגו׳ (שמואל ב י״ד:ב׳).

אמר רבי יהודה:

לא הוזכרו פגי בית היני אלא לענין מעשר,

רש״י לא הוזכרו — בבית המדרש להחשב פירי אלא למעשר.

(דתנן): פגי בית היני ואהיני דטובינא — חייבין במעשר.

רש״י אהיני — תמרים.

רש״י דטובינא — מקום ואותן פגים ואותן תמרים לעולם קטנים.

אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אוכלין על של בין הכיפין, ואין אוכלין על של בין השיצין.

ורמינהי:

אוכלין בענבים עד הפסח,

בזיתים עד העצרת,

בגרוגרות עד החנוכה,

בתמרים עד הפורים!?

ואמר רב ביבי: רבי יוחנן תרתי בתרייתא מחליף.

רש״י ואמר רב ביבי — גרסינן. ולא תירוצא הוא.

רש״י תרתי בתרייתא מחליף — בגרוגרות עד הפורים בתמרים עד חנוכה.

אידי ואידי חד שיעורא הוא.

ואי בעית אימא: הא קתני בהדיא: אם יש מאוחרות מהן — אוכלין עליהן.

חילופי נוסח והשלמות

פסחים פרק ד, נג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§33§§

ולמה הוצרכו לכך וכו׳ ומי

יומא פרק ג (אמר להם הממונה צאו וראו), כח ע״ב – כט ע״א

§§cover-end§§

ולמה הוצרכו לכך וכו׳(משנה יומא ג, ב)

ומי מיחליף?

רש״י ומי מיחלף — צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה.

והתניא:

״רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה:

תימור של לבנה — מתמר ועולה כמקל;

תימור של חמה — מפציע לכאן ולכאן.״

רש״י תימור של חמה — עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג) על שם שזוקף ועולה.

תנא דבי רבי ישמעאל:

יום המעונן היה, ומפציע לכאן ולכאן.

רש״י יום המעונן — הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב.

אמר רב פפא:

שמע מינה: יומא דעיבא כוליה שמשא.

רש״י שמע מינה — מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה.

רש״י יומא דעיבא כוליה שימשא — אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט׳ עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן.

למאי נפקא מינה?

לשטוחי עורות;

רש״י לשטוח עורות — לייבש.

אי נמי לכדדרש רבא: אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמי חמה.

רש״י לא תלוש — בפסח.

אמר רב נחמן:

זוהמא דשימשא קשי משימשא — וסימניך: דנא דחלא;

רש״י זוהמא דשמשא — אותו חום של יום המעונן.

רש״י דנא דחלא — שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים.

שברירי דשימשא קשו משימשא — וסימניך: דילפא;

רש״י שברירי דשמשא — סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר.

רש״י וסימניך דילפא — קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים.

הרהורי עבירה קשו מעבירה — וסימניך: ריחא דבישרא;

רש״י הרהורי עבירה — תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה.

רש״י ריחא דבישרא — המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו.

שילהי דקייטא קשיא מקייטא — וסימניך: תנורא שגירא;

רש״י שילהי דקייטא — אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו.

רש״י וסימניך תנורא שגירא — תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים.

אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא — וסימניך: תנורא קרירא;

רש״י אישתא דסיתווא — קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ.

רש״י וסימניך תנורא קרירא — צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה.

מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא — וסימניך: טינא בר טינא.

רש״י מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא — מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד.

רש״י וסימניך טינא בר טינא — טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש.

אמר רבי אבהו:

מאי טעמא דרבי?

רש״י מאי טעמא דרבי — דאמר תימור של חמה מפצע.

דכתיב: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר(תהלים כב, א) —

מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן.

רש״י אילה זו — לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה.

אמר רבי זירא:

למה נמשלה אסתר לאילה?

לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה,

אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.

אמר רבי אסי:

למה נמשלה אסתר לשחר?

לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים.

רש״י למה נמשלה אסתר כאילת — במס׳ מגילה (דף טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני.

והא איכא חנוכה!

ניתנה לכתוב קא אמרינן.

הניחא למאן דאמר אסתר ניתנה לכתוב;

רש״י הניחא למ״ד — פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ״ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא.

אלא למאן דאמר אסתר לא ניתנה לכתוב — מאי איכא למימר?

מוקים לה כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר,

רש״י מוקים לה כרבי בנימין בר יפת — כלומר דריש להאי שחר כר׳ בנימין בר יפת.

דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת?

רש״י למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו׳ — דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיהו כו) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ״ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד.

לומר לך: מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות,

אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה — תפלתן נשמעת.

חילופי נוסח והשלמות

יומא פרק ג, כח ע״ב – כט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§34§§

לכל מפסיקין

מגילה ג, ד

§§cover-end§§

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים.

חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת.

בשניה, זָכוֹר(דברים כה, יז). בשלישית, פָרָה אֲדֻמָּה(במדבר יט, ב). ברביעית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב).

בחמישית, חוזרין לכסדרן.

לכל מפסיקין,

בראשי חדשים, בחנכה ובפורים,

בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה ג, ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§35§§

בפסח קורין בפרשת מועדות

מגילה ג, ה

§§cover-end§§

בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים.

בעצרת, שִׁבְעָה שָׁבֻעֹות(דברים טז, ט).

בראש השנה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ(ויקרא כג, כד).

ביום הכפורים, אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א).

ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים,

ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה ג, ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§36§§

בחנכה בנשיאים, בפורים ויבא עמלק

מגילה ג, ו

§§cover-end§§

בחנכה, בנשיאים.

בפורים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק(שמות יז, ח).

בראשי חדשים, וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא).

במעמדות, במעשה בראשית.

בתעניות, ברכות וקללות.

אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כלן.

בשני ובחמישי ובשבת במנחה, קורין כסדרן, ואין עולין להם מן החשבון,

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מד),

מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה ג, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§37§§

וכן בחנוכה וכן בפורים

מגילה ג, ד

§§cover-end§§

רביעית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב), ומפטירין כה אמר יי בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹודֶשׁ(יחזקאל מה, יח).

איזו היא שבת רביעית, כל שראש חדש ניסן חל להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.

היתה פרשת שקלים סמוכה לאדר,

בין מלפניה בין מלאחריה,

קורין אותה וחוזרין וכופלין אותה.

וכן בשנייה,

וכן בשלישית,

וכן ברביעית,

וכן בחנוכה,

וכן בפורים.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה ג, ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§38§§

בראש חדש של חנכה

מגילה ג, ט

§§cover-end§§

בראש חדש של חנכה קורין וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא).

בתשעה באב,

אחרים אומרים:

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי(ויקרא כו, יד).

חילופי נוסח והשלמות

מגילה ג, ט. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§39§§

ארבע פרשיות — לכל מפסיקין

מגילה פרק ד (בני העיר), כט ע״א

§§cover-end§§

המשנה (מגילה ג, ד) כולה; הגמרא עליה אחריה: ״תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים״ (כט ע״א – ל ע״ב), ועל ״לכל מפסיקין… בחנוכה״ — דברי רבי יצחק נפחא ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות״ (כט ע״ב).

״לכל מפסיקין בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים…״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכפורים״; ״ומפסיקין לשבת אחרת״ — שם: ״לשבת הבאה״.

משנה מגילה ג, ד

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — קורין בפרשת שקלים;

רש״י מתני׳ קורין בפרשת שקלים — להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה כדאמרינן בגמרא.

חל להיות בתוך השבת — מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת.

רש״י ומפסיקין לשבת הבאה — מלומר פרשה שנייה כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן.

בשניה — זכור;

בשלישית — פרה אדומה;

רש״י פרה אדומה — להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה.

ברביעית — החודש הזה לכם;

רש״י ברביעית החודש הזה לכם — ששם פרשת הפסח ובש״ס ירושלמי גרסינן אמר ר׳ חמא בדין הוא שיקדום החודש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה שהיא טהרתן של ישראל.

בחמישית — חוזרין לכסדרן.

לכל מפסיקין: בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים:

רש״י לכל מפסיקין — מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע.

רש״י למעמדות — וקורין במעשה בראשית כדקתני לקמן במתניתין.

המשנה לעיל: משנה מגילה ג, ד

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ד, כט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§40§§

ראש חדש טבת שחל להיות בשבת

מגילה פרק ד (בני העיר), כט ע״ב

§§cover-end§§

דברי רבי יצחק נפחא בשלש תורות, וקריאת ראש חדש טבת בחול ומחלוקתו עם רב דימי, עד ״והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר״; על משנה מגילה ג, ד (״ראש חדש אדר שחל להיות בשבת… לכל מפסיקין בראשי חדשים, בחנוכה״); לפניהם ״תניא כוותיה דשמואל: ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא״, ואחריהם ״איתמר: חל להיות בואתה תצוה״ — עניין אחר.

״אמר רבי יצחק נפחא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״ואף רבי יצחק נפחא סבר לה להא דשמואל, דאמר רבי יצחק נפחא״; בדפוס ונציה רק ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת…״, בלא דבריו על ראש חדש אדר.

״ורב דימי דמן חיפא״, ״כוותיה דרב דימי״ — בכ״י מינכן 95: ״ר׳ אבודימי דמן חיפה״, ובכ״י אוקספורד 366: ״ר׳ אבדימי דמן חיפה״.

״ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רבא אמ׳״; בכ״י מינכן 95 רק ״רב יוסף אמ׳: אין משגיחין בדחנוכה, ראש חדש עיקר״.

דברי רבי יצחק נפחא ״ראש חדש טבת שחל להיות בשבת״ — גם בבבלי יומא פרק ז, ע ע״א ובבבלי סוטה פרק ז, מא ע״א, קושיא על ״משום פגמו של ראשון״.

אמר רבי יצחק נפחא:

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — מוציאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בשל ראש חדש, ואחד בכי תשא.

ואמר רבי יצחק נפחא:

ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות וקורין בהן: אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה.

וצריכא, דאי איתמר בהא — בהא קאמר רבי יצחק, אבל בהך כרב סבירא ליה, דאמר: פרשת שקלים ״את קרבני לחמי״, ובשתי תורות סגי — קא משמע לן.

ולימא הא ולא בעיא הך?

חדא מכלל חבירתה איתמר.

איתמר: ראש חדש טבת שחל להיות בחול —

אמר רבי יצחק: קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה;

ורב דימי דמן חיפא אמר: קרו תלתא בחנוכה וחד בראש חדש.

אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, דתדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

אמר רבי אבין: כוותיה דרב דימי מסתברא, מי גרם לרביעי שיבא? ראש חדש; הלכך רביעי בראש חדש בעי מיקרי.

מאי הוי עלה?

רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש;

ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה.

והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חדש עיקר.

רש״י אין משגיחין — לעשות עיקר.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ד, כט ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§41§§

שלש תורות בראש חודש טבת שחל להיות בשבת

יומא פרק ז (בא לו כהן גדול), ע ע״א

§§cover-end§§

לפני הסוגיא: ״וגולל ספר תורה וכו׳ — וכל כך למה? כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה״; אחריה: ״ומברך עליה שמונה ברכות״ (המשנה). סוגיות מקבילות: בבלי סוטה פרק ז, מא ע״א; בבלי מגילה פרק ד, כט ע״ב (דברי רבי יצחק נפחא).

״רב הונא בר יהודה אמר״ — בכ״י מינכן 95: ״רב הונא בר רב יהודה״; בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב הונא בריה דרב יהושע״. ״אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת״ — בכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב הונא בריה דרב יהודה״, בלי ״אמר רב ששת״.

״ואחת של ראש חודש (טבת)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״טבת״, ובכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134 אינו. ״מביאין שלש תורות״ — בכ״י וטיקן 134: ״מביאין ספר תורה״.

ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה(משנה יומא ז, א):

אמאי? נגלול וניקרי!

אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת:

לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור.

רש״י מפני כבוד ציבור — שיהו מצפין ודוממין לכך.

ונייתי אחרינא ונקרי!

רש״י ונייתי אחרינא — שיהא נגלל לפרשה שלישית.

רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון;

רש״י משום פגמו וכו׳ — שלא יאמרו חסר הוא.

וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה.

רש״י ברכה שאינה צריכה — שיהא צריך לחזור ולברך.

ומי חיישינן לפגמא?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת — מביאין שלש תורות, וקורין אחת בענינו של יום, ואחת של ראש חודש (טבת), ואחת של חנוכה!

תלתא גברי בתלתא ספרי — ליכא פגמא, חד גברא בתרי ספרי — איכא פגמא:

חילופי נוסח והשלמות

יומא פרק ז, ע ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§42§§

ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — שלש תורות

סוטה פרק ז (אלו נאמרין בכל לשון), מא ע״א

§§cover-end§§

הגמרא על ״ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה״ (משנה סוטה ז, ז), מ״וליכרכיה לספר וליקרי?״ ועד ״חד גברא בתרי סיפרי איכא פגמא״; לפניה ״וכל כך למה? שלא להוציא לעז על ספר תורה״ — על ראש המשנה, ואחריה ״ומברך עליה שמנה ברכות״ — המשך המשנה. סוגיא תאומה: בבלי יומא פרק ז, ע ע״א.

״ואחת של ראש חדש ואחת בשל חנוכה״ — בכ״י מינכן 95 בסדר אחר: ״ואח׳ בעניינו של חנוכ׳ ואחת בעניינו של ר״ח״; בכ״י וטיקן 110–111 ״[ואחת בשל חנוכה]״ בתוספת שבין השיטין.

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה(משנה סוטה ז, ז)

וליכרכיה לספר וליקרי?

אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת:

לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור.

וליתי ספר תורה אחרינא וליקרי?

רב הונא בר יהודה אמר:

משום פגמו של ראשון;

רש״י משום פגמו — של ספר תורה ראשון שלא יאמרו מצא בו פסול.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה (כ״י מינכן 95: ראוי׳).

ומי חיישינן לפגמא?

והאמר רבי יצחק נפחא: ראש חדש טבת שחל להיות בשבת — מביא (כ״י מינכן 95: מביאין) שלש תורות, וקורא אחת מעניינו של יום, ואחת של ראש חדש, ואחת בשל חנוכה!

רש״י בעניינו של יום — פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה.

תלתא גברי בתלתא סיפרי — ליכא פגמא;

חד גברא בתרי סיפרי — איכא פגמא:

חילופי נוסח והשלמות

סוטה פרק ז, מא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§43§§

בחמישית חוזרין לכסדרן וכו׳ לסדר

מגילה פרק ד (בני העיר), ל ע״ב

§§cover-end§§

בחמישית חוזרין לכסדרן וכו׳(משנה מגילה ג, ד)

״לסדר״ — מאי?

רבי אמי אמר: לסדר פרשיות הוא חוזר;

רש״י לסדר פרשיות — שבשבתות הללו הפסיקו סדר פרשיות דלא קראו אלא ארבע פרשיות הללו.

רבי ירמיה אמר: לסדר הפטרות הוא חוזר.

רש״י לסדר הפטרות הוא חוזר — שעד הנה מפטירין מעין ארבע פרשיות הללו השנויות לעיל בברייתא.

אמר אביי:

כוותיה דרבי אמי מסתברא,

דתנן: ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות, וליום הכפורים״.

רש״י לתעניות ולמעמדות — על כרחך הני בשבת לא הוו וקתני מפסיקין ובחול ליכא הפטרה.

בשלמא למאן דאמר לסדר פרשיות הוא חוזר — היינו דאיכא פרשה בחול;

אלא למאן דאמר לסדר הפטרות הוא חוזר — הפטרה בחול מי איכא?

ואידך? הא כדאיתא, והא כדאיתא.

רש״י הא כדאיתא כו׳ — ודאי מפסיקין בחול פרשת היום אבל בשבת שיש הפטרה מפסיקין בהפטרות וקורין בהפטרה מעין המאורע.

ובתעניות למה לי הפסקה? ליקרי מצפרא בענינא דיומא, ובמנחה בתעניתא!

רש״י ובתעניות למה לי הפסקת — פרשיות לרבי ירמיה פריך דאמר היכא דאפשר לא מפסקינן תעניות כיון דאיכא קריאה במנחה למה יפסקו שחרית.

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: מצפרא כינופיא.

רש״י מצפרא כינופיא — מאספין בני אדם ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירה ויחדלו כדי שיתקבל התענית לפיכך אין פנאי בשחרית לקרות בתורה.

היכי עבדינן?

אמר אביי:

מצפרא לפלגיה דיומא — מעיינינן במילי דמתא;

רש״י במילי דמתא — בודקים אם תהיה עבירה בידם.

מפלגיה דיומא לפניא — ריבעא דיומא קרא ומפטרי, וריבעא דיומא בעו רחמי,

שנאמר: וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם רְבִיעִית הַיּוֹם וּרְבִיעִית(נחמיה ט, ג) (היום) מִתְווַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים.

ואיפוך אנא!

רש״י ואיפוך אנא — לומר דהני ב׳ רביעיות דקרא שחרית פלגינהו.

לא סלקא דעתך,

דכתיב: וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וַאֲנִי יֹושֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב(עזרא ט, ד),

וכתיב: וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי(עזרא ט, ה).

רש״י ובמנחת הערב וגו׳ — וסיפא דקרא ואפרשה כפי אל יי אלמא לפניא בעו רחמי והני קראי תרוייהו בספר עזרא.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ד, ל ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§44§§

שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל

סוכה ג, ב

§§cover-end§§

שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל. ואילו הן,

שמונת ימי החג,

ושמונת ימי חנוכה,

ויום טוב הראשון של פסח ולילו,

ויום טוב של עצרת.

חילופי נוסח והשלמות

סוכה ג, ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§45§§

הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא

תענית פרק ד (בג' פרקים בשנה כהנים), כח ע״ב

§§cover-end§§

הקושיה ״וליתני נמי באחד בניסן״ על משנה תענית ד, ה (״באחד בטבת לא היה בו מעמד כל עיקר, שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים״; בכ״י מינכן 95 דיבור המשנה בראשה: ״באחד בטבת וכו׳״), עד ״יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר״; לפניה ״לאו דנעילה… דידיה דחי, דלאו דידיה לא דחי״, ואחריה ״חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז״ — המשנה הבאה (ד, ו).

״ויום טוב (ראשון) של עצרת״ — בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134 ובדפוס ונציה: ״ויום טוב (ה)ראשון של עצרת״.

״אמר רבא: זאת אומרת״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י וטיקן 134: ״אמ׳ רבה״; בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב אשי״.

״דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום…״ — גם בבבלי ערכין פרק ב, י ע״א, ושם הגמרא על המנין (״והא חנוכה דלא… משום ניסא״).

וליתני נמי: באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים?

מיוחס לרש״י באחד בניסן — דאית ביה הלל דראש חדש.

מיוחס לרש״י קרבן עצים — (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה.

אמר רבא: זאת אומרת: הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא.

מיוחס לרש״י זאת אומרת — מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן:

מיוחס לרש״י יחיד — כלומר אפילו יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי.

שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת;

ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן:

מיוחס לרש״י ובגולה — שעושין שני ימים טובים משום ספיקא.

תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא, סבר לאפסוקינהו.

כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם.

מיוחס לרש״י דמדלגי דלוגי — כגון אנן דמדלגין לא לנו יי לא לנו ונתחיל מן יי זכרנו יברך.

מיוחס לרש״י מנהג אבותיהם בידיהן — אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי.

תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומר:

מיוחס לרש״י לא יתחיל — אינו צריך להתחיל בראש חדש.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ד, כח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§46§§

ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל

ערכין פרק ב (אין נערכין), י ע״א – ע״ב

§§cover-end§§

הסוגיא מן לשון המשנה ״שנים עשר יום בשנה מכה בחליל״ (ערכין ב, ג) עד ״כיון שגלו — חזרו להיתירן הראשון״; לפניה ״אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום״, ואחריה לשון המשנה ״לא היה מכה באבוב של נחושת״.

״הואיל ויחיד גומר בהן״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121: ״הואיל וגומרין בהן״; ״שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן״ — בכ״י מינכן 95: ״שמנה עשר יום בשנה גומרין את ההלל, ואלו הן״.

״ויום טוב (הראשון) של עצרת״ — כמו שנדפס בדפוס וילנא בסוגריים; ״הראשון״ בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה, ואינו בכ״י וטיקן 118–119 ובכ״י וטיקן 120–121.

״מתקיף לה רב נחמן בר יצחק״ — בכ״י מינכן 95: ״רב נחמן״.

דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק ״שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל״ שנויים גם בבבלי תענית פרק ד, כח ע״ב, ושם ״ובגולה עשרים ואחד״.

שנים עשר יום בשנה מכה בחליל וכו׳(משנה ערכין ב, ג)

מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121: וגומרין) בהן את ההלל;

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת;

ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

רש״י שמונה ימי חנוכה לא חשיב במתניתין משום דליכא קרבן.

מאי שנא בחג, דאמרינן כל יומא, ומאי שנא בפסח, דלא אמרינן כל יומא?

דחג — חלוקין בקרבנותיהן, דפסח — אין חלוקין בקרבנותיהן.

רש״י ימי החג חלוקין בקרבנותיהם — דפרי החג מתמעטין והולכין.

שבת, דחלוקה בקרבנותיה, לימא — לא איקרי מועד?

ראש חודש, דאיקרי מועד, לימא — לא איקדיש בעשיית מלאכה?

רש״י ראש חדש איקרי מועד — דכתיב קרא עלי מועד (איכה א׳:ט״ו) ובפ״ד דמסכת תענית (דף כט.) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד.

דכתיב הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט) — לילה המקודש לחג, טעון שירה; ושאין מקודש לחג, אין טעון שירה.

רש״י השיר — הלל.

רש״י מקודש — בעשיית מלאכה.

ראש השנה ויום הכיפורים, דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה — לימא?

משום דרבי אבהו;

דאמר רבי אבהו:

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים?

אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?!

והא חנוכה, דלא הכי ולא הכי, וקאמר — משום ניסא!

פורים, דאיכא ניסא — לימא?

אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל!

כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו כל הארצות לומר שירה;

משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה.

רב נחמן אמר: קרייתה זו היא הלילא.

רש״י קרייתה — קריאת המגילה.

רבא אמר: בשלמא התם — הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ(תהלים קיג, א) ולא עבדי פרעה;

הכא — הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!

ולרב נחמן, דאמר קרייתה זו היא הלילא — התניא: משנכנסו לארץ, לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה!

כיון שגלו — חזרו להיתירן הראשון.

חילופי נוסח והשלמות

ערכין פרק ב, י ע״א – ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§47§§

כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים

ברכות ג, י

§§cover-end§§

כל שאין בו מוסף, כגון חנוכה, ופורים,

בשחרית ובמנחה מתפלל (תפלה קצרה) שמנה עשרה, ואומר מעין המורע.

אם לא אמר אין מחזירין אותו.

וכל שיש בו מוסף, כגון ראש חדש, וחולו של מועד,

בשחרית ובמנחה מתפלל שמנה עשרה, ואומר קדושת היום בעבודה.

רבי ליעזר אומר:

בהודייה.

אם לא אמר מחזירין אותו.

ובמוספין מתפלל שבע, ואומר קדושת היום באמצע.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות ג, י. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§48§§

נשים במועד מענות — בחנוכה ובפורים

מועד קטן ג, ח–ט

§§cover-end§§

אין מניחין את המטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד, ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד.

נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות.

רבי ישמעאל אומר:

הסמוכות למטה, מטפחות.

בראשי חדשים, בחנכה ובפורים,

מענות, ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות.

נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות.

איזהו ענוי, שכלן עונות כאחת.

קינה, שאחת מדברת וכלן עונות אחריה, שנאמר:

וְלַמֵּדְנָה בְנתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה(ירמיה ט, יט).

אבל לעתיד לבא הוא אומר:

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וגו׳(ישעיה כה, ח).

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן ג, ח–ט. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§49§§

אין מועד בפני תלמיד חכם

מועד קטן פרק ג (ואלו מגלחין), כז ע״ב

§§cover-end§§

על משנה מועד קטן ג, ח (״אין מניחין את המטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד״); לפניה ״בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו… נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא״, ואחריה ״אמר עולא: הספד — על לב״ — עניין אחר. מאמר ״אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים״ — גם בבבלי מגילה פרק א, ג ע״ב (״ואמר רבה בר הונא״), בסוגיא אחרת.

״אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י מינכן 140 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמר רבה בר רב הונא״, כבמגילה ג ע״ב; ״אמר רב פפי: יום שמועה הוה״ — שם: ״אמר רב פפא״, ושם ״יום שמועה דהתם כבפניו דמי״.

אין מניחין את המטה ברחוב(משנה מועד קטן ג, ח)

אמר רב פפא:

אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים.

מיוחס לרש״י אין מועד לפני חכמים — שיכולין להספידו.

והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו — לא.

איני? והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא!

אמר רב פפי: יום שמועה הוה, וכבפניו דמי.

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן פרק ג, כז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§50§§

מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה

מגילה פרק א (מגילה נקראת), ג ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

מ״והשתא דאמרת מדינה ומדינה ועיר ועיר לדרשה״ ועד ״כבוד תורה דיחיד חמור, תלמוד תורה דיחיד קל״; לפניה ״מאן נינהו אנשים״ (דניאל י, ז) ו״מזלייהו חזו״, ואחריה ״אמר רבא: פשיטא לי, עבודה ומקרא מגילה — מקרא מגילה עדיף״ — סדר הקדימות של רבא, עניין לעצמו.

״ודלמא משקרי? גמירי״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״אמר אביי: גמירי״.

״מיד וילן יהושע״ — כן ברוב עדי הנוסח של הבבלי; בנוסח המקרא: ״וילך״. בכ״י מינכן 140: ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם, וכתיב בתוך העמק״ (יהושע ח, ט; ח, יג).

״מלמד שלן בעומקה של הלכה״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140 נוסף: ״וגמירי שכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה״; ושם ״רב שמואל בר אוניא משמיה דרב״ (בכ״י מינכן 95: ״רב שמואל בר איקא משמיה דרב גידל״).

״לא קשיא: הא דרבים והא דיחיד״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140 נוסף: ״דרבים חמור, דיחיד קל, מעבודה ופורים״.

״ואמר רבה בר הונא״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן״; בכ״י מינכן 95: ״אמר רבה בר רב הונא״.

״[וגו׳] וישתחו (לאפיו)״ — הסוגריים בדפוס וילנא; בדפוס ונציה: ״וישתחו לאפיו״, ובכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 הפסוקים עד ״עתה באתי״.

״והתנן: נשים במועד מענות…״ — משנה מועד קטן ג, ח–ט (בבלי מועד קטן פרק ג, כח ע״ב).

והשתא דאמרת מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר(אסתר ט, כח) לדרשה, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה למאי אתא?

אמר רבי יוסי בר חנינא:

להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

דאמר רב יהודה אמר רב:

כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

רש״י וישראל במעמדן — עומדין על תמידי צבור בשעת הקרבן כדתנן במסכת תענית (דף כו.) תשמרו להקריב לי במועדו היאך שומר אם אינו עומד על גביו תיקנו נביאים הראשונים כ״ד משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד כו׳.

תניא נמי הכי:

כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה.

קל וחומר מעבודה — ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן, תלמוד תורה לא כל שכן?

ועבודה חמורה מתלמוד תורה?

והכתיב: וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹומֵד לְנֶגְדּוֹ(יהושע ה, יג) [וגו׳] וַיִּשְׁתָּחוּ(יהושע ה, יד) (לאפיו).

והיכי עביד הכי?

רש״י והיכי עביד הכי — שהשתחוה לו דכתיב ויפול על פניו וישתחו.

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא!

שאני התם, דאמר ליה: כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ.

ודלמא משקרי?

גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה.

אמר לו: ״אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה״.

רש״י אמש ביטלתם כו׳ — בתשובה שהשיבו עתה באתי אנו למדין תחלת דברי המלאך האשימן בשני דברים אמש כלומר כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה [משתחשך].

רש״י ועכשיו — שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה.

אמר לו: ״על איזה מהן באת?״

אמר לו: עַתָּה בָאתִי.

רש״י עתה באתי — על של עכשיו.

מיד וילן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק(יהושע ח, יג).

רש״י מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק — לא באותו הלילה כתיב אלא בלילה שצר על העי והכי קאמר מיד חזר יהושע מדבריו וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה.

אמר רבי יוחנן:

מלמד שלן בעומקה של הלכה.

ואמר רב שמואל בר אוניא:

גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר: עַתָּה בָאתִי.

לא קשיא: הא דרבים והא דיחיד.

רש״י הא דרבים — דהתם כל ישראל הוו.

ודיחיד קל?

והתנן: נשים במועד מענות אבל לא מטפחות.

רש״י מענות — הספד על המת.

רש״י ולא מטפחות — על לבן.

רבי ישמעאל אומר:

אם היו סמוכות למטה מטפחות.

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות.

רש״י אבל לא מקוננות — והתם מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה עינוי — שכולן עונות כאחת, קינה — אחת אומרת וכולן עונות אחריה.

ואמר רבה בר הונא:

אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים.

כבוד תורה קאמרת?

כבוד תורה דיחיד חמור, תלמוד תורה דיחיד קל.

רש״י ת״ת דיחיד — ביטול מלמודו קל מעבודה ופורים.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, ג ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§51§§

נשים במועד מענות — בחנוכה ובפורים

מועד קטן פרק ג (ואלו מגלחין), כח ע״ב

§§cover-end§§

המשנה (מועד קטן ג, ח, סופה, ו־ג, ט), סוף המסכת; הגמרא עליה אחריה: ״מאי אמרן? אמר רב: ויי לאזלא, ויי לחבילא״ ושאר קינות נשי דשכנציב (כח ע״ב). ״נשים במועד… בזה ובזה אבל לא מקוננות״ — מובאת גם בבבלי מגילה פרק א, ג ע״ב (״ודיחיד קל? והתנן״).

״איזהו עינוי — שכולן עונות כאחת; קינה — שאחת מדברת״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״איזהו עינוי ואיזהו קינה? עינוי — שכולן עונות כאחת, קינה — אחת אומרת וכולן עונות אחריה״; ו״אבל לעתיד לבא כולן עונות כאחת, שנאמר: בלע המות לנצח״.

משנה מועד קטן ג, ח–ט

נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות.

רבי ישמעאל אומר:

הסמוכות למטה מטפחות.

מיוחס לרש״י מתניתין בלא פירוש.

בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים — מענות ומטפחות;

בזה וזה — לא מקוננות.

נקבר המת — לא מענות ולא מטפחות.

איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת;

קינה — שאחת מדברת וכולן עונות אחריה, שנאמר:

וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה(ירמיה ט, יט).

אבל לעתיד לבא הוא אומר:

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יי אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וגו׳(ישעיה כה, ח):

המשנה לעיל: משנה מועד קטן ג, ח–ט

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן פרק ג, כח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§52§§

הניח חנוני נרו מבחוץ — החנוני חייב

בבא קמא ו, ו

§§cover-end§§

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק, חיב.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות, ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חיב.

הניח חנוני נרו מבחוץ, החנוני חיב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנכה פטור.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא ו, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§53§§

וכן היה רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור

בבא קמא ו, כח

§§cover-end§§

גמל שטעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנס בפשתנו לתוך החנות ודלקה בנירו של חנוני, והדליק את הבירה,

[מן האגף ולפנים, בעל גמל חייב],

מן האגוף ולחוץ, חנוני חייב,

רבי יהודה אומר:

אם היתה לפניו איצטבה והדליק, פטור.

וחכמים אומרים:

אף על פי שהיתה לפניו איצטווה והדליק, חייב.

וכן היה רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות.

וחכמים אומרים:

בין זה ובין זה חייב.

כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג,

אף על פי שיש להן רשות, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא ו, כח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§54§§

בנר חנוכה פטור

בבא קמא פרק ב (כיצד הרגל מועדת), כב ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

המשנה (בבא קמא ו, ו) מובאת כאן לראיה במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ״אשו משום חציו… משום ממונו״ (כב ע״א); אחריה ״תא שמע: המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו״ — ראיה אחרת.

תא שמע:

גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה — בעל גמל חייב.(משנה בבא קמא ו, ו)

רש״י בירה — בית גדול.

הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב.(משנה בבא קמא ו, ו)

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור.(משנה בבא קמא ו, ו)

רש״י בנר חנוכה פטור — שמצוה להניחה ברה״ר לפרסומי ניסא.

בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו — חציו דגמל הוא;

אלא למאן דאמר משום ממונו — האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא!

רש״י לאו ממונו דבעל גמל הוא — אלא דחנווני.

אמר לך ריש לקיש:

הכא במאי עסקינן — במסכסכת כל הבירה כולה.

רש״י במסכסכת את כל הבירה — שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן.

אי הכי, אימא סיפא: אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב.

ואי במסכסכת, אמאי חייב?

רש״י מסכסכת — מדלקת.

בשעמדה.

עמדה וסכסכה, כל שכן דחנווני פטור ובעל גמל חייב!

רש״י כל שכן — שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא:

הכא במאי עסקינן — כגון שעמדה להטיל מימיה.

רש״י בשעמדה — עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה.

רש״י בעמדה להטיל מימיה — דאנוס הוא וסכסכה.

רישא — בעל גמל חייב, דלא איבעי ליה לאפושי בטעינה;

רש״י לאפושי — גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות.

סיפא — חנווני חייב, דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ב, כב ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§55§§

בנר חנוכה פטור — מצוה להניחה בתוך עשרה

בבא קמא פרק ו (הכונס צאן לדיר), סב ע״ב

§§cover-end§§

המשנה (בבא קמא ו, ו), סוף הפרק, והגמרא עליה עד סוף הפרק; אחריה המשנה ״מרובה מדת תשלומי כפל״ — פרק ז.

״אמר רבינא משמיה דרבא״ — בכ״י וטיקן 116: ״משמיה דרב״. ״משמיה דרבי תנחום״ — בכ״י וטיקן 116: ״משמיה דרבא״; בכ״י המבורג 165: ״משמא דר׳ תנחומא״.

מקבילה: בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב – כב ע״א (״רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור… זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה״, ודברי רב כהנא ״למעלה מעשרים אמה פסולה״).

משנה בבא קמא ו, ו

גץ שיצא (כ״י מינכן 95: שהיה יוצא) מתחת הפטיש והזיק — חייב.

רש״י מתני׳ גץ — אשטנציי״ל.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה — בעל גמל חייב.

הניח חנוני נרו מבחוץ — החנוני חייב.

רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור.

המשנה לעיל: משנה בבא קמא ו, ו

נר חנוכה — בתוך עשרה

אמר רבינא משמיה דרבא:

שמע מינה מדרבי יהודה נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה,

דאי סלקא דעתך (כ״י מינכן 95: ואי אמרת אפי׳) למעלה מעשרה — אמאי אמר רבי יהודה נר חנוכה פטור?

לימא ליה: הוה ליה לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו!

אלא לאו שמע מינה מצוה להניחה בתוך עשרה.

אמרי: לא, לעולם אימא לך אפילו למעלה מעשרה;

מאי אמרת — אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו?

כיון דבמצוה קא עסיק, כולי האי לא אטרחוה רבנן.

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום:

נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כסוכה וכמבוי:

רש״י גמ׳ למעלה מעשרים אמה — לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ו, סב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§56§§

המוציא את תבנו וקשו לרשות

בבא קמא פרק ג (המניח את הכד), ל ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

סוגיא תאומה: בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב, על המשנה ״המוציא זבל לרשות הרבים… ואם הזיק — משלם מה שהזיק; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום״ (משנה בבא מציעא י, ה); חילופיה בפנים.

״דתניא, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות מצוה״ — ליתא בבבא מציעא.

במקום ״אמר רב נחמן… משום דמשרקי״ בבבא מציעא: ״אלא מחוורתא: מתניתין דלא כרבי יהודה. אמר אביי: רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון — כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק — פטור. רבי יהודה — הא דאמרן; רבן שמעון בן גמליאל — דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום; רבי שמעון — דתנן: היה מעמידו בעלייה — צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח; ואם הזיק — משלם מה שהזיק. רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק — פטור מלשלם״.

משנה בבא קמא ג, ג

המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה.

רש״י מתני׳ לזבלים — שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.

רש״י כל המקלקלין ברה״ר — רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת״ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפילו עושין ברשות.

ההופך את הגלל ברשות הרבים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו.

רשות מצוה

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה?

דתניא, רבי יהודה אומר:

בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: לישראל) את הארץ.

רש״י גמ׳ כל שלשים יום — רשאי להניחן שם.

רש״י שעל מנת כן כו׳ — שלא יהו מקפידין על כך.

אפילו תימא רבי יהודה: מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: חייב לשלם).

והתנן, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא ברשות (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות)!

רש״י בנר חנוכה פטור — בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן.

מאי לאו משום רשות בית דין (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: רשות דבית דין)?

רש״י מאי לאו משום דברשות ב״ד — הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה״ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.

לא, משום רשות מצוה (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: רשות דמצוה).

דתניא, רבי יהודה אומר:

בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות מצוה.

רש״י מפני שהוא רשות מצוה — כלומר משום רשות ב״ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב״ד דלאו מצוה חייב.

תא שמע (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: והתניא): כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיקו חייבין לשלם (בבלי בבא מציעא פרק י, קיח ע״ב: אם הזיק חייב לשלם), ורבי יהודה פוטר!

רש״י מותרין לקלקל — כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות.

אמר רב נחמן:

מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים, ורבי יהודה היא.

רב אשי אמר:

״תבנו וקשו״ תנן, משום דמשרקי.

רש״י תבנו וקשו תנן — דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך.

רש״י משרקי — מחליקין.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ג, ל ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§57§§

אמר רב יהודה אמר רב

שבת פרק ג (כירה), מד ע״א – מה ע״א

§§cover-end§§

אמר רב יהודה אמר רב:

מטה שיחדה למעות — אסור לטלטלה.

רש״י שיחדה למעות — מיתסרא בהזמנה בעלמא ואף על פי שלא הניח עליה מעולם.

מיתיבי׳ רב נחמן בר יצחק: ״מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן״;

רש״י מטלטלין נר חדש — והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך.

ומה נר דלהכי עבידא — כי לא הדליק בה שרי לטלטולה;

מטה דלאו להכי עבידא — לא כל שכן?

אלא אי איתמר הכי איתמר:

אמר רב יהודה אמר רב:

מטה שיחדה למעות —

הניח עליה מעות — אסור לטלטלה;

לא הניח עליה מעות — מותר לטלטלה.

לא יחדה למעות —

רש״י לא יחדה למעות — אין עליה מעות בשבת.

יש עליה מעות — אסור לטלטלה;

אין עליה מעות — מותר לטלטלה.

רש״י מותר לטלטלה — ואף על גב דהניח עליה מעות בחול.

והוא שלא היו עליה בין השמשות.

רש״י והוא — שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא.

רש״י הניח עליה מעות — אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו.

אמר עולא:

מתיב רבי אליעזר: ״מוכני שלה, בזמן שהיא נשמטת — אין חיבור לה, ואין נמדדת עמה, ואין מצלת עמה באהל המת, ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות״.

רש״י מוכני שלה — גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים. מוכני — אופן.

רש״י בזמן שהיא נשמטת — כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה.

רש״י ואינה נמדדת עמה — לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ׳ סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי׳ בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ׳ דמנחות השידה ב״ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ׳ סאה טהורה השידה ואף על פי שהיא אינה מחזקת מ׳ סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואחר כך תנתן השידה לתוך הכלי.

רש״י ואינה מצלת עמה באהל המת — דאם השידה מחזקת מ׳ [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דאם כן אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר׳ יהודה אומר אף בבה״ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן.

רש״י אינו חיבור לה — דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ׳ סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול.

הא אין עליה מעות — שריא, אף על גב דהוו עליה בין השמשות!

ההיא רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה;

רש״י ההיא ר׳ שמעון היא — ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור.

ורב כרבי יהודה סבירא ליה.

הכי נמי מיסתברא דרב כרבי יהודה סבירא ליה,

דאמר רב: מניחין נר על גבי דקל בשבת, ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב.

רש״י מניחין נר — מבעוד יום.

רש״י ע״ג דקל — וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא.

רש״י ואין מניחין כו׳ בי״ט — דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן.

אי אמרת בשלמא דרב כרבי יהודה סבירא ליה — היינו דשני בין שבת ליום טוב;

אלא אי אמרת כרבי שמעון סבירא ליה — מה לי שבת ומה לי יום טוב?

רש״י מה לי שבת כו׳ — בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה.

ורב כרבי יהודה סבירא ליה?

והא בעו מיניה דרב: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא?

רש״י שרגא דחנוכתא — אחר שכבה.

רש״י מקמי חברי — שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע״ז.

רש״י חברי — שם אומה שהיתה עם פרסיים.

ואמר להו: שפיר דמי!

שעת הדחק שאני,

דהא אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הכי הלכתא?

רש״י הכי הילכתא — בתמיה.

אמר להו: כדי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

רש״י בשעת הדחק — סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ג, מד ע״א – מה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§58§§

על כסליו מפני חנוכה

ראש השנה א, ג

§§cover-end§§

על ששה חדשים השלוחין יוצאין,

על ניסן מפני הפסח,

על אב מפני התענית,

על אלול מפני ראש השנה,

על תשרי מפני תקנת המועדות,

על כסלו מפני חנכה,

ועל אדר מפני הפורים.

וכשהיה בית המקדש קים, יוצאין אף על איר מפני פסח קטן.

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה א, ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§59§§

על כסליו מפני חנוכה

ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), יח ע״א

§§cover-end§§

המשנה לבדה; לפניה סוף הגמרא על משנת ״בארבעה פרקים העולם נידון״ (״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״); אחריה הגמרא: ״וליפקו נמי אתמוז וטבת״ (צום הרביעי וצום העשירי, ומגילת תענית — יח ע״ב).

משנה ראש השנה א, ג

על ששה חדשים השלוחין יוצאין:

רש״י מתני׳ על ששה חדשים שלוחים יוצאים — שקדשו ב״ד החדש על פי עדים כשראו את החדש ומודיעים השלוחין לגולה יום שקדשוהו אם ביום שלשים וחדש שעבר חסר או ביום ל״א וחדש שעבר מלא.

על ניסן — מפני הפסח,

רש״י מפני הפסח — והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות.

על אב — מפני התענית,

רש״י ועל אב מפני התענית — והולכין כל שמונת הימים חוץ מן השבת.

על אלול — מפני ראש השנה,

רש״י על אלול מפני ר״ה — מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר״ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואף על פי שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב״ד אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו.

על תשרי — מפני תקנת המועדות,

רש״י ועל תשרי מפני תקנת המועדות — לאחר שקדשוהו ב״ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עיברו ב״ד את אלול ואם לאו כדי שלא יהא לבם נוקפן ביוה״כ וסוכות.

על כסליו — מפני חנוכה,

ועל אדר — מפני הפורים.

וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאין אף על אייר — מפני פסח קטן.

רש״י פסח קטן — פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון.

המשנה לעיל: משנה ראש השנה א, ג

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק א, יח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§60§§

ועל כסליו מפני חנוכה ועל

ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), יט ע״ב – כ ע״א

§§cover-end§§

ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים(משנה ראש השנה א, ג)

ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני?

מתניתין דלא כרבי, דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה, יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

רש״י ואלו אם נתעברה השנה — לאחר שנכנס אדר הראשון והלכו השלוחים ישבו ב״ד ועיינו ועיברוה לעשות אדר השני אחר זה.

לימא בהא קמיפלגי, דמר סבר כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון, ומר סבר כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון?

רש״י נוהגות בראשון — ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון.

לא, דכולי עלמא מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון, והכא בעיבור שנה קמיפלגי, דתניא: כמה עיבור שנה?

רש״י כמה עיבור השנה — ימי אדר הראשון שאותו עושין עיבור לשנה.

שלשים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש.

רש״י חדש — קא סלקא דעתך כ״ט ימים.

מאי שנא שלשים דידעי?

רש״י מאי שנא — למאן דאמר שלשים דאין צריך לחזור ולשלוח שלוחים על יום קידוש אדר השני.

רש״י דידעי — בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום ל״א נתקדש.

חדש נמי ידעי!

אמר רב פפא: מאן דאמר ״חדש״ — רצה חדש, רצה שלשים.

רש״י למאן דאמר חדש נמי — אין צריך להודיע דהא ידעי דלעולם חסר וביום שלשים נתקדש.

רש״י רצו חדש רצו שלשים — לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר.

העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן.

רש״י שמקדשין אותן ביום עיבוריהן — יום שלשים קרי יום עיבור שאותו עושין עיבור לחדש כשמעברין אותו שמקדשין יום שלשים של שניהם לר״ח הנכנס יום ל׳ לאדר הראשון הוא ר״ח לאדר השני ויום ל׳ של אדר השני הוא ר״ח ניסן.

למימרא דחסרין עבדינן, מלאין לא עבדינן?

רש״י למימרא דחסירין עבדינן כו׳ — בניחותא.

לאפוקי מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשותן שניהן מלאין עושין, שניהן חסרין עושין, אחד מלא ואחד חסר עושין.

רש״י אחד מלא ואחד חסר — דוקא קאמר ראשון מלא ושני חסר.

וכך היו נוהגין בגולה, ומשום רבינו אמרו: לעולם אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך שהוקבע ראש חדש בזמנו.

רש״י משום רבינו — רב.

רש״י שהוקבע ר״ח בזמנו — עד שאמרו לך הבאים מארץ ישראל קדשו ב״ד ר״ח אדר השני ביום ל׳ לאדר הראשון ועשו את הראשון חסר.

שלחו ליה למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר.

מתיב רב נחמן:

על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי.

רש״י מחללין את השבת — עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין את השבת לצאת חוץ לתחום לבא לבית דין להעיד לפניהן לפי שהמועדין כולן תלויין בשני חדשים הללו וקס״ד חילולא דשרא רחמנא משום דקביעת ירחא לפי ראיית הלבנה הוא אם מלא מלא אם חסר חסר.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר, משום הכי מחללינן אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?

רש״י משום הכי מחללין — אם ראוהו ביום ל׳ שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב״ד עד מחר ויעשו את החסר מלא.

רש״י אלא אי אמרת לעולם חסר — ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא למה להן לחלל.

משום דמצוה לקדש על הראייה.

רש״י על הראיה — על פי עדים דכתיב (שמות יב) החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא: ״על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי״.

רש״י איכא דאמרי כו׳ — קא סלקא דעתיה חילול משום מצוה לקדש על הראייה הוא.

אי אמרת בשלמא לעולם חסר, משום הכי מחללינן, דמצוה לקדש על הראייה.

רש״י משום הכי מחללינן — שאם לא יחללו נמצא שיתקדש החדש בלא עדים.

אלא אי אמרת זמנין מלא זמנין חסר, אמאי מחללינן?

רש״י אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר — מכדי בב״ד תליא כדאמרינן לקמן (דף כה.) אתם אפילו מזידים.

רש״י אמאי מחללינן — ליתקנו ב״ד שימתינו עד יום שלשים ואחד שלא לחלל עליו את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו על פיהם.

נעבריה האידנא ונקדשיה למחר!

רש״י נעבריה האידנא — מיום ל׳ זה יעברו את אדר.

אי דאקלע יום שלשים בשבת, הכי נמי!

רש״י אי דאקלע יום שלשים בשבת — וראו בו את הלבנה.

רש״י ה״נ — דמעברינן ולא מחללינן.

הכא במאי עסקינן?

רש״י הכא — דקתני מחללין כגון דאקלע יום שלשים ואחד בשבת ולא נראה החדש אתמול אלא היום דאי נמי לא אזלי מקדשי ליה בית דין האידנא דאין לך חדש יותר על שלשים ומקדשי ליה שלא על פי עדים הלכך מחללין לקדש על הראייה.

דאקלע יום שלשים ואחד בשבת, דמצוה לקדש על הראייה.

מתיב רב כהנא:

כשהמקדש קיים, מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן!

רש״י מפני תקנת קרבן — מוספי ר״ח שיקרבו בזמנן.

מדכולהו לאו משום דמצוה לקדש על הראייה, ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה.

רש״י ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה — הוי חילול שבת דידהו אלא שיהו המועדות בזמנן לפי תולדות הלבנה.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, משום הכי מחללינן, אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?

רש״י אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן — בלאו דידהו נמי האידנא מקדשינן ליה.

תיובתא!

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק א, יט ע״ב – כ ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§61§§

ארבע לשכות היו בבית המוקד

מדות א, ו

§§cover-end§§

וארבע לשכות היו בבית המוקד, כקיטונות פתוחות לטרקלין, שתים בקדש ושתים בחל, וראשי פספסין מבדילין בין קדש לחל.

ומה היו משמשות.

מערבית דרומית, היא היתה לשכת טלאי קרבן.

דרומית מזרחית, היא היתה לשכת עושי לחם הפנים.

מזרחית צפונית, בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון.

צפונית מערבית, בה יורדים לבית הטבילה.

חילופי נוסח והשלמות

מדות א, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§62§§

לפנים ממנו סורג

מדות ב, ג

§§cover-end§§

לפנים ממנו, סורג, גבוה עשרה טפחים.

ושלש עשרה פרצות היו שם, שפרצום מלכי יון.

חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות.

לפנים ממנו, החיל, עשר אמות.

ושתים עשרה מעלות היו שם.

רום המעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה.

כל המעלות שהיו שם, רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם.

כל הפתחים והשערים שהיו שם, גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם.

כל הפתחים שהיו שם, היו להן דלתות, חוץ משל אולם.

כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות, חוץ משער טדי, שהיו שם שתי אבנים מטות זו על גב זו.

כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער נקנור, מפני שנעשה בהן נס.

ויש אומרים, מפני שנחשתן מצהיב.

חילופי נוסח והשלמות

מדות ב, ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
§§63§§

בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות

תענית ג, ז

§§cover-end§§

מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות,

שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט,

כל מי שהוא כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה,

הוא מביא את הבכורים, ועושין כמין סלים ומחפן בקציעות,

ונוטל את הסל ואת הבכורים ומחפן כמין קציעות, ומניחן בסלים,

ונוטל את הסל ואת העלי על כתיפו ועולה,

כשהגיע לאותו משמר, אמרו לו לאן אתה הולך,

אמר להם לעשות שתי קציעות הללו, שני כפין של דבילה, במכתש הלז שבפניו, בעלי זה שעל כתפי,

כיון שעבר מאותו משמר, מעטרן ומעלן לירושלם.

חילופי נוסח והשלמות

תענית ג, ז. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§64§§

בני סלמאי הנטופתי

תענית ג, ח

§§cover-end§§

מהו אומר בני סלמאי הנטופתי,

שבשעה שהושיבו מלכי יון פרסדדיאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם,

כדרך שהושיב ירבעם בן נבט,

כל מי שהוא ירא חטא וכשר באותו הדור היה נוטל שני גזירי עצים ועושה אותן כמין סולם, ומניחן על כתיפו ועולה,

כשהגיע לאותו משמר, אמרו לו לאן אתה הולך,

ליטול שני גוזלות משובך הלז שבפני, בסולם זה שעל כתפי,

כיון שעבר מאותו משמר, מפרקן ומעלן לירושלם.

לפי שמסרו עצמן על התורה ועל המצות, לפיכך נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם,

ועליהם הוא אומר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל ירבעם בן נבט וחביריו הוא אומר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

חילופי נוסח והשלמות

תענית ג, ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תוספתאמהדורת ליברמן
§§65§§

אור הנר בברור חיל

סנהדרין פרק ד (אחד דיני ממונות), לב ע״ב

§§cover-end§§

אחרי ״צדק צדק תרדף — אחד לדין ואחד לפשרה״ (לב ע״ב); אחריה ״דיני ממונות פותחין כו׳״ — על המשנה. הסימנים — בימי השמד, כבירושלמי כתובות א, ה (״אור הנר בברור חיל — שבוע בן״).

תנו רבנן:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף(דברים טז, כ) — הלך אחר בית דין יפה:

אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.

תנא:

קול ריחים בבורני — שבוע הבן, שבוע הבן;

רש״י קול ריחים — שנשמעין.

רש״י בבורני — מקום.

רש״י שבוע הבן שבוע הבן — סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה.

אור הנר בברור חיל — משתה שם, משתה שם.

רש״י אור הנר בברור חיל — ביום או נרות נראים הרבה בלילה סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע.

תנו רבנן:

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף — הלך אחר חכמים לישיבה:

רש״י אחר חכמים לישיבה — בית הוועד ששם בית דין קבוע כגון אחר ר׳ אליעזר בלוד וכן כולם כל אחד למקומו.

אחר רבי אליעזר ללוד,

אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל,

אחר רבי יהושע לפקיעין,

אחר רבן גמליאל ליבנא,

אחר רבי עקיבא לבני ברק,

אחר רבי מתיא לרומי,

אחר רבי חנניא בן תרדיון לסיכני,

אחר רבי יוסי לציפורי,

אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין,

אחר רבי יהושע לגולה,

רש״י לגולה — לפומבדיתא כדתנן בר״ה (דף כב:) עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש ואמרינן (שם דף כג.) מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה.

אחר רבי לבית שערים,

אחר חכמים ללשכת הגזית.

רש״י אחר חכמים — סנהדרי גדולה.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק ד, לב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§66§§

בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח

יומא פרק א (שבעה ימים קודם יום הכיפורים), טו ע״ב – טז ע״א

§§cover-end§§

״יון״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״ (בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ובדפוס ונציה: ״יון״; בכ״י וטיקן 134: ״יוון״).

לפני הסוגיא: ״מידי דחטאת שדי אעולה״ (סדר נתינת הדם בקרנות); אחריה הגמרא מביאה ראיה שמדות רבי אליעזר בן יעקב היא: ״דתנן: עזרת נשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש… אמר רבי אליעזר בן יעקב: שכחתי מה היתה משמשת״, ״הכי נמי מסתברא… רב אדא בר אהבה אמר: הא מני — רבי יהודה היא״ (טז ע״א–ע״ב), שקלא וטריא על מדות העזרה; לא נדפסה כאן. מקבילה: בבלי עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב (אבני המזבח ששקצום מלכי יון).

״צאו והביאו טלה״ — בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366 ווטיקן 134: ״והביאו לי טלה״, וכן במשנה. ״לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״לשכת עושי לחם הפנים״.

תנן התם:

רש״י תנן התם — במסכת תמיד ולא שייך למיקבעיה בגמרא דיומא אלא משום דמיירי לעיל בשינוי כהאי גוונא מאן תנא סדר יומא ר״ש איש המצפה היא לא שמעינן ליה דאמר הכי אלא משום דשמעינן ליה דפליג אסדר תמיד מוקמי לסתמיה דפליגי אתמיד אליביה ואין שיטה כזאת מצויה בגמרא קבעה נמי להך גביה דמתוקמא נמי בהך שיטתא.

משנה תמיד ג, ג

אמר להם הממונה: צאו והביאו טלה מלשכת בית הטלאים.

רש״י הממונה — הוא הסגן.

רש״י והביאו כו׳ — לתמיד.

והלא לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית,

רש״י והלא — כמו והרי היא במקום פלוני.

רש״י במקצוע צפונית מערבית — של בית המוקד שהיה טרקלין גדול והיו מסיקין בו מדורות גדולות להתחמם שם הכהנים שהולכים יחפים על רצפת עזרה שהיא של שיש והיו במקצעותיה לשכות פתוחות כקטוניות פתוחות לטרקלין כדקתני לקמן וארבע לשכות היו שם בד׳ המקצועות אחת לשכת הטלאים וכו׳.

וארבע לשכות היו שם: אחת לשכת הטלאים, ואחת לשכת החותמות, ואחת לשכת בית המוקד, ואחת לשכה שעושין בה לחם הפנים.

רש״י לשכת החותמות — שמניחין שם חותמות של לוקח סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים כדתנן במסכת שקלים (דף ז:) ד׳ חותמות היו במקדש והיה כתוב עליהן עגל גדי זכר חוטא והן סימני כבש ואיל ופר ושלש בהמות של מצורע כל מי שמבקש נסכים בא לו אצל הממונה על החותמות ונותן לו מעות כפי נסכים שהוא צריך ומקבל ממנו חותם של אותם נסכים ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה לו החותם ומקבל ממנו נסכים וכו׳ כדמפרש התם.

רש״י לשכת בית המוקד — לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול.

רש״י שעושים בה לחם הפנים — של בית גרמו עושין שם מעשה לחם הפנים שהיו שם.

רש״י מלשכת הטלאים — שהיו הטלאים שם מבוקרין כדתנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים.

ורמינהו:

משנה מדות א, ו

ארבע לשכות היו לבית המוקד, כקטוניות הפתוחות לטרקלין, שתים בקודש ושתים בחול, וראשי פספסין מבדילין בין קודש לחול.

רש״י לבית המוקד — פתוחות לה.

רש״י שתים בקודש ושתים בחול — של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול.

רש״י וראשי פספסין — חתיכות עצים מבדילין לסימן במקום המפסיק בין קודש לחול.

ומה היו משמשות?

מערבית דרומית — היא היתה לשכת טלי קרבן;

דרומית מזרחית — היא לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים;

מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון;

צפונית מערבית — בה יורדין לבית הטבילה.

מאן תנא מדות

אמר רב הונא:

מאן תנא מדות? רבי אליעזר בן יעקב היא.

רש״י מאן תנא מדות — הא מתניתין דמסכת מדות היא.

רש״י ר״א בן יעקב היא — דסתמיה דמתניתין דמדות קיימי כוותיה.

רש״י ששיקצום מלכי עובדי כוכבים — שהקטירו עליה לעבודת כוכבים במקדש קתני בלשכת הטלאים שהוא במערבית דרומית.

חילופי נוסח והשלמות

יומא פרק א, טו ע״ב – טז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
איוןעובדי כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§67§§

אבני המזבח ששקצו אנשי יון — בה גנזו בית חשמונאי

עבודה זרה פרק ד (רבי ישמעאל אומר שלש אבנים), נב ע״ב

§§cover-end§§

שאלת רבי יוסי בן שאול מרבי על כלים ששימשו בבית חוניו, עד ״לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא״, לפני המשנה ״מבטל שלו ושל חבירו״; לפניה ״תקרובת של אוכלין מאי… תיקו״ — ענין אחר. ״גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח״ — גם בבבלי יומא פרק א, טז ע״א ובמשנה מדות א, ו.

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״לעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״לעבודת כוכבים״.

״בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון״ — בכ״י פריז 1337: ״בה גנזו מלכי בית חשמונאי אבני מזבח ששיקצום מלכי יון״.

בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש?

רש״י בית חוניו — מפרש בשמעתין בתרייתא דמנחות חוניו בנו של שמעון הצדיק שברח למצרים מפני אחיו ובנה שם מזבח ופליגי התם איכא למ״ד לשם עבודת כוכבים ואיכא למ״ד לש״ש וקמיבעיא ליה לר׳ יוסי בן שאול אליבא דמ״ד לאו בית עבודת כוכבים היא דאליבא דמ״ד דעבודת כוכבים היא לא קמיבעיא ליה דהשתא להדיוט אסורין כדאמר לעיל בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר לגבוה מיבעיא.

וקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא,

דתנן: כהנים ששימשו בבית חוניו — לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחר.

רש״י ואין צ״ל לדבר אחר — כהנים ששימשו לעבודת כוכבים אין צ״ל שלא ישמשו עוד למקדש כדכתיב ביחזקאל (מד) יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו׳ וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ומדקאמר אין צ״ל לדבר אחר מכלל דבית חוניו לאו דבר אחר הוא ואפ״ה קתני דכהנים אסירי וקמיבעיא ליה לר׳ יוסי כלים מאי.

כהנים הוא דקנסינהו רבנן, משום דבני דעה נינהו, אבל כלים לא;

רש״י כהנים דבני דעה נינהו — וידעי שנאסרו הבמות אף לשם גבוה והלכו ועבדו בבמה הוא דקנוס רבנן.

רש״י אבל כלים לא — קנסי או דלמא לא שנא.

או דלמא לא שנא?

אמר ליה: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו.

רש״י מקרא היה בידינו — בהנך דעבודת כוכבים דהיכא דמדאורייתא הוה בהו טעמא להתירא קנסוהו רבנן אף על גב דלאו בני דעה נינהו ה״נ אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי מדאורייתא קנסוהו רבנן בכלים ככהנים.

איתיביה: כׇּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ(דברי הימים ב כט, יט) —

רש״י כל הכלים — כהנים שבימי חזקיהו היו מגידין לו כל הכלים של בית המקדש אשר הזניח אחז במלכותו במעלו לעבודת כוכבים.

מאי לאו ״הכנו״ — דאטבלינהו, ״הקדשנו״ — דאקדישננהו?

רש״י הכנו והקדשנו מאי לאו הכנו דאטבלינ׳ — מטומאת עבודת כוכבים.

רש״י והקדשנום דאקדישננהו — שחזרו ומשחום בשמן המשחה. אלמא כיון דמדאורייתא לא מתסרי דהא הקדש נינהו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינהו נמי לא גזרו עלייהו הואיל ולאו בני דעה נינהו.

אמר ליה: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי!

רש״י שהחזרת לי אבדתי — זהו המקרא ששכחתי.

״הכנו״ — שגנזנום, ״והקדשנו״ — שהקדשנו אחרים תחתיהם.

רש״י שהקדשנו אחרים תחתיהן — אבל הנך קנסוהו רבנן וגנזום.

לימא מסייע ליה:

מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון.

רש״י מזרחית צפונית — שימוש ארבע לשכות שהיו במקצעות העזרה קא חשיב במס׳ מדות (משנה מדות א׳:ו׳).

ואמר רב ששת: ששקצו לעבודה זרה.

רש״י ואמר רב ששת ששיקצו׳ לעבודת כוכבים — אלמא אף על גב דלהדיוט לא מיתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזור בהו רבנן לגבי גבוה ואף על גב דלאו בני דעה נינהו. ובבית חוניו נמי אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי כלים דידיה מדאורייתא גזור בהו רבנן.

אמר רב פפא:

התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ(יחזקאל ז, כב).

רש״י התם קרא אשכח ודרוש — דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט.

רש״י דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה — מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו.

אמרי: היכי נעביד?

רש״י אמרי — הנך דבית חשמונאי כשנצחום היכי נעביד.

ניתברינהו — אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת(דברים כז, ו) אמר רחמנא;

רש״י ניתברינהו — על יד עובד כוכבים כדי לבטלן.

רש״י אבנים שלימות — שאין בהם פגימות ואפילו בפגימות סכין שתחגור בה צפורן פוסלת בהן כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין פרק א, יח.).

ננסרינהו — לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל(דברים כז, ה) אמר רחמנא.

רש״י ננסרינהו — לאחר שבירתן להשוות פגימתן לא תניף עליהם ברזל כתיב ועמדו וגנזום.

ואמאי? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו!

רש״י ונשקלינהו לנפשייהו — שהרי חולין הן וכדקאמרת ובאו בה פריצים וחללוה.

מי לא אמר רב אושעיא: בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים,

רש״י משום כספה וזהבה של ירושלים — שרובה הקדש.

והוינן בה: ירושלים הויא רובא דעלמא?

רש״י ונתברינהו — כדי לבטלן מעבודת כוכבים.

אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא מפני טבעה של ירושלים,

רש״י שיפא — ישן ביותר שנישוף מחמת יושנו ואין הצורה ניכרת.

עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר: וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ.

רש״י טריינא הדריינא שיפא — מטבעות של ירושלים. טיריינא הדריינא על שם מלכי רומי נעשו הצורות ושמם טוריינוס אדריינוס.

התם — לא אשתמשו בהו לגבוה;

הכא — כיון דאשתמש בהו לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא:

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק ד, נב ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעבודה זרהעבודת כוכבים
אלעבודה זרהלעבודת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§68§§

מנורה של כסף ושל עץ — כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי

מנחות פרק ג (הקומץ (אחר)), כח ע״ב

§§cover-end§§

הסוגיא מן הברייתא ״תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף״ על חומר המנורה (בגמרא על משנה מנחות ג, ז, ״שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה״) עד ״חזרו והעשירו עשאום של זהב״; לפניה ״כל הכלים שעשה משה… חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות״, ואחריה ״אמר שמואל משמיה דסבא: גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים״ — ענין אחר.

״תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 120–121 נוסף: ״ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב חנין״.

הברייתא ״לא יעשה אדם בית תבנית היכל״ שנויה גם בבבלי ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב ובבבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א.

תני רב פפא בריה דרב חנין קמיה דרב יוסף: מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב; עשאה של כסף — כשרה; של בעץ ושל אבר ושל גיסטרון — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר; של עץ ושל עצם ושל זכוכית — דברי הכל פסולה.

רש״י בעץ — בדיל דמתרגמינן אבצא.

רש״י גסטרון — לייטו״ן ל״א מיט״ל.

אמר ליה: מאי דעתך?

רש״י מאי דעתך — דקאמרת דרבי יוסי ברבי יהודה מכשיר בשל בעץ ופסל בשל עץ.

אמר ליה: בין מר ובין מר כללי ופרטי דרשי;

רש״י א״ל — רב פפא לרב יוסף בין למר ובין למר רבי ורבי יוסי בר״י כללי ופרטי דרשי כדאמרינן לקמן ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה מכל מקום חזר וכלל.

מיהו מר סבר: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת;

ומר סבר: מה הפרט מפורש דבר חשוב — אף כל דבר חשוב.

אמר ליה: סמי דידך מקמי דידי!

רש״י א״ל — רב יוסף לרב פפא סמי דידך הסר משנתך שאתה שונה דרבי יוסי פוסל בשל עץ ורבי נמי מכשיר בשל אבר ובעץ.

רש״י מה הפרט מפורש — זהב [שהוא חשוב] אף כל דבר חשוב כגון כסף אבל אבר ובעץ לא.

דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ — רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר.

במאי קא מיפלגי? רבי דריש כללי ופרטי, ורבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי.

רבי דריש כללי ופרטי: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת(שמות כה, לא) — כלל, זָהָב טָהוֹר — פרט, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — חזר וכלל;

רש״י ועשית מנורת כלל — דמשמע מכל דבר.

כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש של מתכת — אף כל של מתכת.

רבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת — ריבה, זָהָב טָהוֹר — מיעט, מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה — חזר וריבה;

ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

ומאי רבי? רבי כל מילי.

ומאי מיעט? מיעט של חרס.

רש״י של חרס — שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם.

אדרבה, סמי דידך מקמי דידי!

לא סלקא דעתך; דתניא: אין לו זהב — מביא אף של כסף, של נחשת, של ברזל ושל בדיל ושל עופרת; רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

רש״י לא ס״ד — דהוי דידך מתרצא דאמר ר׳ יוסי פוסל בשל עץ.

רש״י אין לו זהב — למנורה.

ותניא אידך: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה; אבל עושה הוא של חמשה ושל ששה ושל שמנה, ושל שבעה לא יעשה — ואפילו משאר מיני מתכות.

רש״י תבנית היכל — למדת אורך ורוחב וקומה שתהא דומה לו בשלשתן.

רש״י אכסדרה — אין לה מחיצה רביעית וכן אולם.

רש״י כנגד אולם — שהיה רוחבו [עשרים וגובהו ארבעים] כדאמרינן בשמעתא קמייתא דעירובין (דף ב.).

רש״י אבל עושה — המנורה של חמשה או של ששה קנים או של שמנה דאינו דומה למנורת מקדש ששם היה שבעה קנים.

רש״י ושל שבעה קנים לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות — שאינו זהב משום דדומה לשל מקדש שאף הוא כשר בשאר מיני מתכות.

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי (כ״י וטיקן 118–119, כ״י וטיקן 120–121: בית חשמונאי).

רש״י אף של עץ לא יעשה — שהרי הוא כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי.

אמרו לו: משם ראיה? שפודים של ברזל היו (כ״י מינכן 95: שפודין של ברזל היו שם) וחיפום בבעץ; העשירו — עשאום של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב.

רש״י בבעץ — בדיל אשטיי״ן.

חילופי נוסח והשלמות

מנחות פרק ג, כח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§69§§

דמות צורות לבנה — לא תעשון אתי

ראש השנה פרק ב (אם אינן מכירין), כד ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

המשנה (ראש השנה ב, ח, ראשה) והגמרא עליה, מ״ומי שרי? והכתיב לא תעשון אתי״ ועד ״להתלמד עבד… אבל אתה למד להבין ולהורות״; לפניה ״מעובר איצטריכא ליה״ — סוף הסוגיא על המשנה הקודמת, ואחריה ״מעשה שבאו שנים ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח״ — המשך המשנה ועניין אחר.

הסוגיא כולה — גם בבבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א – ע״ב (״תנן התם: דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל…״ עד ״ואיבעית אימא: להתלמד שאני, דתניא: לא תלמד לעשות״), כמעט מילה במילה; כאן נדפסה פעם אחת, במקומה על המשנה. שם: ״חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, אבל הוא עושה״, ״שפודין של ברזל היו וחופין בבעץ״, ״לא תעשון אותי, אבל שאר שמשין שרי״, ״אין הכי נמי, ומסיפיה דקרא נפקא״, ״דאוקמי ביה אנדרטא, והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי״.

״אמר רב הונא בריה דרב אידי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״בריה דרב אשי״.

״והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 בלא ״רב ושמואל״: ״והוו עיילי בה אבוה דשמואל ולוי״.

״ואיבעית אימא: להתלמד עבד״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ולא אחרים עשו לו? אלא רבן גמליאל להתלמד עבד״.

הברייתא ״לא יעשה אדם בית תבנית היכל… כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי… שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ״ שנויה גם בבבלי מנחות פרק ג, כח ע״ב.

דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה?(משנה ראש השנה ב, ח)

רש״י מתני׳ דמות צורות לבנה — .

ומי שרי?

והכתיב לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי(שמות כ, כ)?

רש״י גמ׳ לא תעשון אתי — צורות העומדים אתי.

לא תעשון כדמות שמשיי.

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן, כדתניא: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה.

אבל עושה של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות.

רש״י של חמשה — נרות.

רש״י ושל ששה — נרות.

רש״י ואפילו של שאר מיני מתכות — לפי שכיוצא בהן כשירה לפנים כדתניא (מנחות דף כח:) ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת.

רבי יוסי בר יהודה אומר:

אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי (בבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״א: בית חשמונאי).

רש״י אף של עץ לא יעשה — שכיוצא בה כשירה לפנים דרבי יוסי בר׳ יהודה דריש ליה לקרא ברבוי ומעוטי מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט חרס והכי מפרש לה במנחות (שם).

רש״י כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי — כשגברה ידם על היונים והוציאום מירושלים וטיהרו את המקדש והיו עניים ולא יכלו לעשותה של זהב.

אמרו לו: משם ראייה?

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו העשירו עשאום של זהב.

רש״י בבעץ — שטיינ״ו בלעז.

ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי?

והתניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום!

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי.

רש״י דמות ארבעה פנים — לגוף אחד כעין חיות הקדש דהיינו אתי שכסא כבוד רכוב עליהן.

אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי?

רש״י פרצוף אדם לחודיה תשתרי — שהרי הוא אחד מהן בחיות ואפ״ה אמר עד דאיכא כולהו בהדי הדדי.

אלמה תניא: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם!

אמר רב הונא בריה דרב אידי: מפרקיה דאביי (בבלי עבודה זרה פרק ג, מג ע״ב: אמר רב יהודה בריה דרב יהושע: מפרקיה דרבי יהושע) שמיעא לי, לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון אותי.

ושאר שמשין מי שרי?

והא תניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת!

אמר אביי:

לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון.

רש״י שבמדור העליון — ברקיע שביעי דדייקינן אתי אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות במדור התחתון הן ברקיע השני כדאמרינן במסכת חגיגה (דף יב:).

ושבמדור התחתון מי שרי?

והתניא: אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם(שמות כ, ד) — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, מִמַּעַל — לרבות מלאכי השרת?

כי תניא ההיא לעבדם.

אי לעבדם, אפילו שלשול קטן נמי?

רש״י שלשול — תולעת.

אין, הכי נמי, דתניא: אֲשֶׁר בָּאָרֶץ — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות, מִתַָּחַת — לרבות שלשול קטן.

רש״י אפיקים — מוצאי מים ביברי״ש בלעז.

ועשייה גרידתא מי שרי?

והתניא: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי — לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות.

שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו?

רש״י אחרים — נכרים.

והא רב יהודה דאחרים עשו לו, ואמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, סמי עיניה דדין!

רש״י והא רב יהודה — שהיתה לו צורה בטבעתו ואחרים עשאוה וא״ל שמואל דנישקליה מיניה.

רש״י סמי עיניה — כלומר השחת צורתו.

התם חותמו בולט הוה, ומשום חשדא, כדתניא: טבעת חותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה.

רש״י ומשום חשדא — שלא יאמרו ע״ז היא לו.

רש״י אסור להניחה — באצבעו.

רש״י ומותר לחתום בה — שחתימתה שוקעת.

חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה.

רש״י וכשחותמה שקוע — חתימה בולטת חותמה בולט המתכת חרות סביב סביב והצורה עומדת כמות שהיא חותמה שוקעת שהצורה חקוקה וחרותה במתכת.

ומי חיישינן לחשדא?

והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא, והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם, ולא חיישי לחשדא?

רש״י דשף ויתיב בנהרדעא — מקום הוא ויש פותרין שחרב וחזר ונבנה ותמיד היתה שכינה מצויה שם ויכניה וגלותו בנאוהו שנשאו עמהם מאבני ירושלים ועליהם נאמר (תהלים קב) כי רצו עבדיך את אבניה.

רש״י אנדרטא — צלם דמות המלך.

רבים שאני.

והא רבן גמליאל יחיד הוא?

כיון דנשיא הוא שכיחי רבים גביה.

איבעית אימא: דפרקים הוה.

רש״י והא ר״ג יחיד הוה — וניחוש נמי לחשדא.

ואיבעית אימא: להתלמד עבד, וכתיב לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת(דברים יח, ט) — אבל אתה למד להבין ולהורות:

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק ב, כד ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§70§§

ויהי בימי אחשורוש — לא מאסתים ולא געלתים

מגילה פרק א (מגילה נקראת), יא ע״א

§§cover-end§§

ארבע דעות האמוראים על ״ויהי בימי אחשורוש״ — מאיזה פסוק בתורה (רב, שמואל והברייתא, רבי לוי, רבי חייא); לפניהן הפתיחתות ״פתח לה פתחא להא פרשתא״, ואחריהן ״אחשורוש — אמר רב: אחיו של ראש ובן גילו של ראש״, הדרשה על השם.

״אמר רב: ויי והי, הדא דכתיב״ — בכ״י אוקספורד 366: ״ווי, נתקיים מה שכתוב בתורה: והתמכרתם… ואין קונה״, וכן בכ״י מינכן 95.

״שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול״ — בכ״י מינכן 95: ״שהעמדתי להם יוחנן בן מתתיה כהן גדול״ (ושמעון הצדיק בימי כשדים); בכ״י אוקספורד 366: ״שהעמדתי להם חשמונאי ובניו״.

״אספסיינוס״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״נבוכדנצר״.

״רומיים״ (פעמיים) — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״פרסיים״.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) —

אמר רב:

ויי והי! הדא דכתיב: וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹויְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וגו׳(דברים כח, סח).

רש״י [הדא דכתיב כו׳] — מה שכתב בתורה ואין קונה גזר המן שלא יהא אדם רשאי לקנות מהן לעבד.

ושמואל אמר:

לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּותָם(ויקרא כו, מד) —

לֹא מְאַסְתִּים — בימי יוונים;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי אספסיינוס;

לְכַלֹּותָם — בימי המן;

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי רומיים;

כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם — בימי גוג ומגוג.

רש״י ושמואל אמר מהכא — פתחא לא מאסתים וגו׳.

במתניתא תנא:

לֹא מְאַסְתִּים — בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה;

וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול;

לְכַלֹּותָם — בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר;

לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות;

כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם — לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

רבי לוי אמר: מהכא: וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ(במדבר לג, נה).

רש״י ואם לא תורישו וגו׳ — אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק.

רבי חייא אמר: מהכא: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם(במדבר לג, נו).

רש״י אעשה לכם — אף אלו כמעט כלו.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, יא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אאספסיינוסנבוכדנצר
ארומייםפרסיים
ארומייםפרסיים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§71§§

ועקרון תעקר — זו קסרי

מגילה פרק א (מגילה נקראת), ו ע״א

§§cover-end§§

מאמרו של רבי אבהו, אחד ממאמרי זיהוי המקומות שבסוגיא (מגילה פרק א, ה ע״ב – ו ע״א); לפניו ״אפילו הכי שדות וכרמים עדיפא ליה… ונפתלי על מרומי שדה״, ואחריו ״אמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב והסירותי דמיו מפיו״ — מאמר אחר. ״לשם זו פמייס, עקרון תעקר זו קסרי בת אדום״ — עוד בדברי רבי יצחק שם (ו ע״א), ו״קסרי וירושלים״ אחריהם.

״כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 140: ״לכדוה״, בכ״י מינכן 95: ״ולכדוה ונצחום״; ״מגדל שיר״ — שם: ״מגדל צר״ (בכ״י מינכן 95: ״צור״). בכ״י מינכן 95 הפסוק מראשו: ״אשקלון שממה ועקרון תעקר״.

אמר רבי אבהו:

וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר(צפניה ב, ד) — זו קסרי בת אדום, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוונים;

רש״י יתד תקועה — לרעה.

וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, היו קורין אותה אחידת מגדל שיר.

רש״י אחידת מגדל שיר — כבושת מגדל שיר.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, ו ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§72§§

וקרטסים וכו׳ מאי קרטסים אמר

עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ח ע״ב – ט ע״א

§§cover-end§§

״שמד על ישראל״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״גזרה״.

וקרטסים וכו׳(משנה עבודה זרה א, ג)

מאי קרטסים?

אמר רב יהודה אמר שמואל:

יום שתפסה בו רומי מלכות.

רש״י יום שתפסה בו רומי מלכות — שנלחמו עם יונים ונצחום ומלכו בכל העולם.

והתניא: ״קרטסים, ויום שתפסה בו רומי מלכות״!

אמר רב יוסף:

שתי תפיסות תפסה רומי: אחת בימי קלפטרא מלכתא, ואחת שתפסה בימי יונים.

רש״י בימי קלפטרא מלכתא — של אלכסנדריא כדאמר בהמפלת במסכת נדה (דף ל:) ונלחמו רומיים עמה ונצחוה ותפסו הם המלוכה.

דכי אתא רב דימי אמר:

תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי, ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו.

רש״י עד דשתפינהו — רומאי לישראל בהדייהו.

והכי אתנו בהדייהו: אי מינן מלכי — מנייכו הפרכי;

רש״י והכי אתנו — רומאי לישראל אי מינן מלכי כו׳.

אי מנייכו מלכי — מינן הפרכי.

ושלחו להו רומאי ליונאי: עד האידנא עבידנא בקרבא, השתא נעביד בדינא:

מרגלית ואבן טובה — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

רש״י מרגלית — אינה חשובה כאבן טוב.

רש״י בסיס — כן תרגום כנו בסיסיה. למושב חברתה להושיבה עליה.

שלחו להו: מרגלית לאבן טובה.

אבן טובה (ואינך) — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אבן טובה לאינך.

אינך וספר תורה — איזו מהן יעשה בסיס לחבירו?

אינך לספר תורה.

רש״י אינך — הוא נופך קרבונקל״א.

שלחו להו [אם כן]: אנן — ספר תורה גבן, וישראל בהדן!

כפו להו.

רש״י כפו להו — רומאי ליונאי.

עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל; מכאן ואילך אישתעבדו בהו.

רש״י עשרין ושית שנין קמו — רומאי בהימנותייהו לישראל.

מעיקרא מאי דרוש, ולבסוף מאי דרוש?

מעיקרא דרוש: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ(בראשית לג, יב);

רש״י ואלכה לנגדך — יעקב ועשו שוין בגדולה.

ולבסוף דרוש: יַעֲבׇר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ(בראשית לג, יד).

רש״י לפני עבדו — דרך השר להלך לפנים.

רש״י מעיקרא — כי קמו רומאי בהימנותייהו.

רש״י מאי דרוש — רומיים.

עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל — מנא לן?

דאמר רב כהנא:

כשחלה רבי ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה: רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.

אמר להו:

מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית — פשטה מלכות הרשעה על ישראל;

רש״י פשטה — שלטה.

רש״י מלכות — רומי.

שמונים שנה עד לא חרב הבית — גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית;

ארבעים שנה עד לא חרב הבית — גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות.

רש״י בחנות — מקום בהר הבית וחנות שמו.

למאי הלכתא?

אמר רבי יצחק בר אבדימי:

לומר שלא דנו דיני קנסות.

דיני קנסות סלקא דעתך?

והאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל!

נשתכחו? לגרסינהו!

רש״י דיני קנסות — אונס ומפתה ושלשים של עבד שנתנה תורה קצבה אחת ליקר ולזולל. ומאחר שלא ישבו בלשכת הגזית לא דנו ובטלו דיני קנסות דכתיב בתשלומי כפל שהוא קנס אשר ירשיעון אלהים דהיינו מומחין וסמוכין בשם רבי כדאמרינן בסנהדרין ומי שאינו סמוך אינו דן דיני קנסות.

אלא: בטלו דיני קנסות מישראל,

שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל:

כל הסומך — יהרג,

וכל הנסמך — יהרג,

ועיר שסומכין בה — תחרב,

ותחום שסומכין בו — יעקר.

רש״י תחום — אלפים אמה סביבות העיר.

מה עשה רבי יהודה בן בבא?

הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם,

וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע.

רש״י וסמך שם כו׳ — והני רבנן בתר חורבן הבית הוו טובא.

ורב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.

כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו!

אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך?

אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין.

אמרו: לא זזו משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה.

רש״י לולניאות — חניתות.

אמר רב נחמן בר יצחק:

לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות.

מאי טעמא?

כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו.

רש״י כי היכי דלא ליחייבו — רוצחים קטלא דאין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית.

דכתיב: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא(דברים יז, י) — מלמד שהמקום גורם.

רש״י המקום גורם — לחייב הנדון ואם אינם שם לא ידונו. והאי קרא בדיני נפשות קאי כי יפלא ממך דבר בפרשת שופטים ושוטרים בזקן ממרא.

מאה ושמנים ותו לא?

והתני רבי יוסי ברבי:

״מלכות פרס בפני הבית — שלשים וארבע שנה;

רש״י מלכות פרס בפני הבית — בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי״ד ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק״ג והורדוס אחריהם ק״ג הרי ד׳ מאות וכ׳ שנה שהיה בית שני בישובו.

מלכות יון בפני הבית — מאה ושמונים שנה;

מלכות חשמונאי בפני הבית — מאה ושלש;

מלכות בית הורדוס — מאה ושלש.

מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית.״

רש״י מכאן ואילך — ממלכות הורדוס ואילך חרב הבית ובטלה מלכותן.

רש״י צא וחשוב — והבא למנות סדר חכמים וחייהם או שני שטר חוב או שום מעשה המאורע ימנה לחורבן מעכשיו כך וכך שנים לחורבן הבית.

אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת מאה ושמונים הוו!

רש״י אלמא מאתן ושית — קודם חורבן הבית, פשטה דהא אמרן לעיל דרומיים וישראל נטלו יחד המלכות מיונים וקתני הכא דישראל מלכו קודם חורבן מאתן ושית.

אלא: עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו, ואמטו להכי לא קא חשיב להו כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.

רש״י אמטו להכי לא חשיב להו — ר׳ ישמעאל לעיל בהדי הנך דפשטה על ישראל דהא בהנהו לא שלטה עליהן דשותפי הוו.

אמר רב פפא:

אי טעי האי תנא ולא ידע פרטי כמה הוה — לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;

רש״י אמר רב פפא אי טעי האי תנא — דתנייה להך מתניתין דצא וחשוב אחר חורבן.

רש״י ולא ידע — במנין שנים שאחר חורבן הבית כמה שנים טעה בשנה שהוא עומד בה לא ידע אי שנת כ׳ היא על המאות או שנת כ״א או שתים.

רש״י נשייליה לספרא כמה — לסופר הכותב גטין ושטרות שהוא מונה למלכות יון כדאמר לקמן (דף י.) בגולה אין מונין אלא למלכות יון ואין מונין לתחלת מלכותן שהיו שש שנים מקוטעות שלא מלכו אלא בעילם ומשש שנים ואילך פשטה מלכותן ומשם והלאה מונין להן כדאמר לקמן נישייליה האי תנא לספרא כמה פרט השנים יש לו על הכלל שלו.

רש״י ונטפי עלייהו — תנא עשרין שנין אם יש לו לסופר פרט ט״ו על כללו למנין יונים יש לו לתנא ל״ה פרט על כללו למנין שני חורבן.

רש״י לחומריה — קשר כלומר סכום חשבונו ימצא כהוגן שהרי מנין הסופר מתחיל ש״פ שנים קודם החורבן כדתניא לעיל דיון נטלו מלכות לסוף ל״ד לבנין הבית הוסף עליהם שש שנים שאין מונין להן הרי תחלת מניינם לסוף מ׳ לבניינו דהיינו ש״פ קודם חורבן נמצא כשהתחיל תנא למנות לחורבן ומנה כבר כ׳ שנה נשלם כלל הסופר להיות ד׳ מאות וכשהיה לסופר אחת פרט הי׳ ליה לתנא כ׳ ואחת כשהיה לסופר עשר שנים פרט היה לו לתנא ל׳ כשהגיע הסופר לת״ק ואחת יש לו לתנא קכ״א דהוי פרטי כ״א. וה״ה דמצי למיתני נבצר מנייהו תמנן ואידי ואידי חד חושבנא ודרך קצרה נקט למלתיה.

וסימניך: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה(בראשית לא, מא) (אנכי) בְּבֵיתֶךָ.

רש״י פרטי כמה הוו — אין אדם טועה במאות אלא טועה בשנה או בשתים דהיינו פרטי דמאות ואלפים הוו כללי.

אי טעי ספרא — נשייליה לתנא כמה חשיב, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה;

רש״י ואי טעי ספרא — בפרטא דידיה נשייליה לתנא כמה פרטא דיליה ונבצר מינייהו עשרין וטעמא כדפרישית ואם יהיו לו לתנא מאתים ול׳ יהיו לו לסופר שש מאות ועשר ואם יש לתנא מאתים ועשר יהיו לו לסופר חמש מאות ותשעים. וה״ה דמצי למיתני ניטפי עלייהו תמנן אלא משום דרך קצרה נקט ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא ותוספתא אתנא משום סימנא דספרא בצירא ותנא תוספאה.

וסימניך: ספרא בצירא, תנא תוספאה.

רש״י וסימנך — שלא תתחלף הי מבצר והי מטפי.

רש״י ספרא בצירא — מדקדק בתיבות וכותבן במסורה בחסרון אותיות.

רש״י תנא תוספאה — תני תוספתא.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק א, ח ע״ב – ט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אשמד על ישראלגזרה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§73§§

אין מגדלין חזירים בכל מקום

בבא קמא פרק ז (מרובה), פב ע״ב – פג ע״א

§§cover-end§§

סוגיא תאומה, כמעט מלה במלה: בבלי סוטה פרק ט, מט ע״ב, על המשנה ״ושלא ילמד את בנו יוונית״ (סוטה ט, יד) — נדפסת כאן אחת, חילופי סוטה בתוכה. בסוטה ״כשצרו מלכי בית חשמונאי״, ״הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים״, ״בכל יום ויום״; נוסף שם ״לעז להם בחכמת יוונית״; ״נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה״ (בלי ״בחומה״ ו״על ארבע מאות פרסה״); ״ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו״; ״ועל אותה שנה״; אין שם השאלה הראשונה ״וחכמת יוונית מי אסירא״ אלא ״איני, והאמר רבי״; ״ואמר רב יוסף״ (בבבא קמא ״וא״ר יוסי״); ״מאי דכתיב״ לפני הפסוק; ״שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו, דתניא: מספר קומי״; ״אבטולוס בן ראובן״; ״התירו להן חכמת יוונית״.

אין מגדלין חזירים בכל מקום(משנה בבא קמא ז, ז)

תנו רבנן:

כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ,

ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים.

רש״י היו משלשין — אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין.

רש״י הורקנוס ואריסטובלוס — אחים היו ומריבין על דבר המלוכה.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית,

אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה — אין נמסרים בידכם.

למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר.

כיון שהגיע לחצי החומה — נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

רש״י נעץ צפרניו — תקע שכן דרך חזיר כשגוררין אותו.

באותה שעה אמרו:

ארור האיש שיגדל חזירים,

וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

רש״י ועל אותה שעה שנינו — במנחות (דף סד:) מעשה שבא העומר שהיה רגיל לבא מן הקרוב לירושלים אותה שעה בא מגנות צריפין רחוק מירושלים לפי שהחריבו בני המצור את תבואות השדה.

רש״י מבקעת עין סוכר — שם מקום.

וחכמת יוונית מי אסירא?

והתניא: אמר רבי: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית!

ואמר רבי יוסי: בבל, לשון ארמי למה? או לשון הקדש או לשון פרסי!

רש״י פרסי — לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי.

אמרי: לשון יוני לחוד, חכמת יונית לחוד.

רש״י חכמת יונית — בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה.

רש״י לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני — הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא.

וחכמת יונית מי אסירא?

והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:

עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי(איכה ג, נא) —

רש״י עיני עוללה לנפשי — לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר.

אלף ילדים היו בבית אבא:

רש״י ילדים — בחורים.

חמש מאות מהם למדו תורה,

חמש מאות למדו חכמת יונית,

ולא נשתייר מהם אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא!

אמרי: שאני בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות.

וכדתניא: ״המספר קומי — הרי זה מדרכי האמורי;

רש״י המספר קומי — לפנים במצח.

רש״י מדרכי האמורי — שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן ל״א דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן בתשובת הגאונים.

אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות.

של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.״

רש״י לספר — מרקא בין ישראל לעובדי כוכבי׳ וצריכה שימור.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ז, פב ע״ב – פג ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§74§§

מעשה שבא העומר מגגות צריפין

מנחות פרק ו (רבי ישמעאל אומר העומר), סד ע״ב – סה ע״א

§§cover-end§§

מעשה שבא [העומר] מגגות צריפין:

תנו רבנן:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין.

רש״י הורקנוס ואריסטובלוס — שני אחים היו.

היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם.

רש״י והיה שם זקן אחד — מבפנים.

למחר שלשלו להן דינרין בקופה, והעלו להן חזיר.

כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

רש״י חכמת יוונית — רמיזות.

באותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר, וארור שילמד בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.

רש״י על אותה שעה כו׳ — שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים.

כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא אייתי עומר.

רש״י מטא עומר — זמן עומר.

אכרזו, אתא ההוא חרשא, אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידיה אצריפא, אמר להו מרדכי: מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות?

רש״י ההוא חרשא — חרש שומע ואינו מדבר.

רש״י אאיגרא — גג.

רש״י מרדכי — שהיה בימי אחשורוש.

בדקו ואשכחוה.

רש״י אכרוז — הכריזו כל מי שיודע תבואה שיודיענה.

רש״י צריפא — בורזי״ל שאין לו גג אלא חד מלמעלה ומן ערבה הוא.

כי בעי לאתוי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא לאתויי.

רש״י שתי הלחם — של חטין.

אכרזו, אתא ההוא גברא חרשא, אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא, אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה עין סוכר או סוכר עין?

רש״י אעינא — בעינו.

בדקו ואשכחו.

רש״י סיכרא — חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול.

הנהו שלש נשים דאייתו שלש קינין, חדא אמרה לזיבתי, וחדא אמרה לימתי, וחדא אמרה לעונתי.

רש״י לזיבתי — אני מביא הקן זה [וכן] לימתי [וכן] לעונתי.

רש״י קן — שני עופות.

סבור מינה: זיבתי — זבה ממש, לימתי — לימתי ממש, לעונתי — לעונתה דכולהו, חדא חטאת וחדא עולה.

רש״י לימתי ממש — היינו זבה ששופעת כים.

רש״י דכולהו — תלתא קינין חדא פרידה חטאת וחדא עולה דקן יולדת וזבה אחד חטאת ואחד עולה.

רש״י לזיבתה ממש — דזבה מביאה לאחר ימי ספירה קן א׳.

רש״י לעונתה ממש — היינו נמי לעונת קרבן זיבתה ליום שמיני שלה.

אמר להו מרדכי: שמא בזוב סיכנה, שמא בים סיכנה, שמא בעינה סיכנה, דכולהו עולות נינהו.

רש״י בזוב סיכנה — שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנה למות ונדבה לקינה להביא דהויין תרוייהו עולת נדבה וזו שאמרה לימתי בים סיכנה וזו שאמרה לעונתי בעינה סיכנה.

בדוק ואשכח.

והיינו דתנן: פתחיה על הקינין — זה מרדכי.

רש״י והיינו דתנן — במסכת שקלים.

רש״י פתחיה על הקינין — על השופר ששמו קינין שהמתנדב קן מביא מעות ונותן לתוכו די״ג שופרות היו במקדש ויש בהם שנים ששמן תורים וגוזלי עולה במסכת שקלים.

למה נקרא שמו פתחיה?

שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון.

רש״י שפותח דברים ודורשן — כגון לימתי לעונתי.

רש״י ודורשן — כגון עין סוכר וגגות צריפין והיינו דקרו ליה מרדכי בלשן.

כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון, דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

רש״י בעלי קומה — שירתתו מהן בעלי דינים ולא ישקרו.

רש״י בעלי כשפים — שאם יהא הנדון מכשף והאור לא ישלוט בו יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו.

רש״י התורגמן — שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו.

אלא דהוה בייל לישני ודריש.

רש״י דהוה בייל לישני — בולל ומערבב הלשונות.

והיינו דכתיב במרדכי בִּלְשָׁן(נחמיה ז, ז):

חילופי נוסח והשלמות

מנחות פרק ו, סד ע״ב – סה ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§75§§

ובבא בן בוטא היכי אסביה

בבא בתרא פרק א (השותפין שרצו לעשות), ג ע״ב – ד ע״א

§§cover-end§§

ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש?

רש״י היכי אסביה עצה להורדוס — כדאמרי׳ לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון.

והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא!

אי בעית אימא תיוהא חזא ביה, איבעית אימא מלכותא שאני דלא הדרא ביה; דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי — עקר טורי ולא הדר ביה.

הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת.

יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא — מצלח.

קם קטלינהו לכולהו מרותיה, ושיירה לההיא ינוקתא.

כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר ״מבית חשמונאי קאתינא״ — עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא.

טמנה שבע שנין בדובשא.

איכא דאמרי בא עליה, איכא דאמרי לא בא עליה.

דאמרי לה בא עליה — הא דטמנה, ליתוביה ליצריה;

ודאמרי לה לא בא עליה — האי דטמנה, כי היכי דנאמרו בת מלך נסב.

אמר: מאן דריש מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו)?

רבנן!

קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה.

אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה.

רש״י אהדר ליה כלילא דיילי — האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא) והוא שרץ שקורין הרצו״ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו.

יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד!

אמר ליה: מאי אעביד ליה?

אמר ליה: נלטייה מר!

אמר ליה: [כתיב] גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל(קהלת י, כ).

אמר ליה: האי לאו מלך הוא.

אמר ליה: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר.

ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹור(שמות כב, כז).

אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך.

אמר ליה: מסתפינא מיניה.

אמר ליה: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא.

אמר ליה: כתיב: כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר.

רש״י השתא מיהא [דאנא ואת] — אנא ואת שנינו כאן ואין שומע.

אמר ליה: אנא הוא.

אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי, לא הוה קטילנא להו.

השתא מאי תקנתיה דההוא גברא?

אמר ליה: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג) — ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב: וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם(ישעיה ב, ב).

איכא דאמרי הכי אמר ליה: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה(במדבר טו, כד) — ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻוזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם(יחזקאל כד, כא).

רש״י הנני מחלל את מקדשי — סיפיה דקרא מחמד עיניכם.

אמר ליה: מסתפינא ממלכותא.

רש״י מסתפינא ממלכותא — כפופים היו למלכות רומיים.

אמר ליה: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא; אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה].

עבד הכי.

שלחו ליה: אם לא סתרתה — אל תסתור, ואם סתרתה — אל תבני, ואם סתרתה ובנית — עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין!

רש״י מתמלכין — נוטלין רשות.

אם זיינך עלך, ספרך כאן.

רש״י אי זיינך עלך ספרך כאן — אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד.

לא רכא ולא בר רכא — הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד.

רש״י לא רכא כו׳ — לא מלך ולא בן מלך.

רש״י קלניא מתעביד — נעשה בן חורין מאליו.

מאי רכא?

מלכותא, דכתיב: אָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ(שמואל ב ג, לט).

ואי בעית אימא מהכא: וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ(בראשית מא, מג).

אמרי: מי שלא ראה בנין הורדוס — לא ראה בנין נאה [מימיו].

במאי בנייה?

אמר רבה:

באבני שישא ומרמרא.

רש״י שישא — שיש ירוק שקורין ביי״ש.

רש״י ומרמרא — שיש לבן.

איכא דאמרי: באבני כוחלא שישא ומרמרא.

רש״י כוחלא — שיש צבוע כעין כחול.

אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא.

סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן: שבקיה, דהכי שפיר טפי, דמיחזי כי אידוותא דימא.

רש״י אידוותא דימא — גלי הים [שהם נעים ונדים והעין מתעששת בראייתן].

ובבא בר בוטא היכי עבד הכי?

והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל?

רש״י נענש דניאל — לקמיה מפרש עונשו.

מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שנאמר: לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָיךְ בְּצִדְקָה פְרֻוק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִיחַן עֲנָיִין הֵן(דניאל ד, כד) תהוי ארכא לשלותך וגו׳, וכתיב: כֹּולָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא(דניאל ד, כה), וכתיב: ולִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר וגו׳(דניאל ד, כו).

רש״י מלכי ישפר עלך — עצתי תיטב בעיניך.

רש״י במיחן עניין — בחנינת עניים.

רש״י כולא מטא — כל החלום של פורענות בא עליו.

רש״י לקצת ירחין תרי עשר — בשביל עצתו של דניאל תלה לו שנים עשר חדש.

רש״י בכן תהא ארכא לשלותך — [יהא אורך] לשלומך.

איבעית אימא שאני עבדא דאיחייב במצות, ואיבעית אימא שאני בית המקדש דאי לא מלכות — לא מתבני.

ודניאל מנלן דאיענש?

אילימא משום דכתיב: וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ(אסתר ד, ה), ואמר רב: התך זה דניאל — הניחא למאן דאמר שחתכוהו מגדולתו, אלא למאן דאמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר?

דשדיוהו לגובא דארייוותא:

חילופי נוסח והשלמות

בבא בתרא פרק א, ג ע״ב – ד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§76§§

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי

קידושין פרק ד (עשרה יוחסין), ע ע״א–ע״ב

§§cover-end§§

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא,

אמר להו: הבו לי בישרא!

אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך.

רש״י נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה — המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה שעומד כאן ליטול.

אמר: מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי?

רש״י בר שויסקל — לשון גנאי גרגרן אוכל שויסק צלי כדאמר בפסחים (דף צו.) באימורי פסח מצרים מאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו בשם רבינו הלוי.

אזלו אמרו ליה לרב יהודה — שמתיה.

רש״י שמתיה — כדאשכחן דמנדים לכבוד הרב במועד קטן (דף טז.).

אמרו: רגיל דקרי אינשי עבדי — אכריז עליה דעבדא הוא.

רש״י אמרו ליה — לרב יהודה רגיל ההוא גברא דקרי לאינשי עבדי.

אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן,

אייתי פיתקא דהזמנא.

אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא,

רש״י לקמיה דרב הונא — לימלך בו אם יש לו לילך לפני רב נחמן.

אמר ליה: איזיל או לא איזיל?

אמר ליה: מיזל לא מיבעי לך למיזל, משום דגברא רבה את; אלא משום יקרא דבי נשיאה — קום זיל.

רש״י לא מיבעי לך למיזל — לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו ואתה ראש בפומבדיתא ורב נחמן ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) משום דרב נחמן חתני׳ דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתיה דרבי יוחנן.

רש״י יקרא דבי נשיאה — שהוא חתן הנשיא.

אתא, אשכחיה דקעביד מעקה.

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור — אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה?

רש״י אסור לעשות מלאכה בפני שלשה — שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו.

אמר ליה: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא.

רש״י דגונדריתא — היינו מעקה באחד הלשונות.

אמר ליה: מי סניא ״מעקה״ דכתיב באורייתא, או ״מחיצה״ דאמור רבנן?

אמר ליה: יתיב מר אקרפיטא.

רש״י אקרפיטא — ספסל.

אמר ליה: ומי סני ״ספסל״ דאמור רבנן, או ״איצטבא״ דאמרי אינשי?

אמר ליה: ליכול מר אתרונגא.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל האומר ״אתרונגא״ — תילתא ברמות רוחא; או ״אתרוג״ כדקריוה רבנן, או ״אתרוגא״ דאמרי אינשי.

רש״י תילתא ברמות רוחא — מתוך ששליש רוחו גסה הוא משנה בדיבורו.

אמר ליה: לישתי מר אנבגא.

רש״י אנבגא — כוס שהוא רביעית והיו רגילין לשתות כוס אחד ממשקה העשוי לשתותו שחרית וקוריהו אספרגוס במסכת ברכות (דף נא.).

אמר ליה: מי סני ״איספרגוס״ דקריוה רבנן, או ״אנפק״ דאמרי אינשי?

רש״י מי סני — כלומר מכוער ושנוי לשון תורה ולשון שאר בני אדם שאתה מדבר בעמקי שפה ומתכוין היה רב יהודה לתופסו בדבריו לקנטרו להודיעו שלא היה לו להנשא עליו להזמינו לפניו.

רש״י אנפק — כוס של רביעית ולשון אנפק היה שגור בפיהם.

אמר ליה: תיתי דונג תשקינן.

רש״י תיתי דונג — תבא בתי שכך שמה.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה.

רש״י אין משתמשין באשה — שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים.

קטנה היא!

רש״י קטנה היא — רב נחמן קאמר לה.

בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

נשדר ליה מר שלמא לילתא.

רש״י לילתא — שם אשתו.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה.

רש״י קול באשה ערוה — שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני.

אפשר על ידי שליח!

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

רש״י אמר ליה רב נחמן — אפשר לשלוח לה שאילת שלום ע״י שליח.

על ידי בעלה!

אמר ליה: הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל.

רש״י אין שואלין בשלום אשה כלל — שמרגיל לבה ודעתה אצלו.

שלחה ליה דביתהו: שרי ליה תגריה, דלא נישוויך כשאר עם הארץ.

רש״י שלחה ליה — ילתא לרב נחמן.

רש״י שרי ליה תיגריה — פטור אותו מלפניך זה לשון הגמרא לומר מישרי ליה תיגריה כשממהר לעשות בקשת האיש או דינו כדי להפטר ממנו.

רש״י אמר ליה רב נחמן ע״י בעלה — אהיה אני שליח לדבר.

רש״י אין שואלין בשלום אשה — שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע״י שלוחם ויבואו לידי חיבה.

אמר ליה: מאי שיאטיה דמר הכא?

רש״י מאי שיאטיה דמר הכא — מה דרכו של אדוני לשוט הלום כלומר למה בא אדוני הנה.

אמר ליה: טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי.

אמר ליה: השתא שותא דמר לא גמירנא — טסקא דהזמנותא משדרנא למר?

רש״י שותא דמר לא ידענא — שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו.

אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדיה ואחזי ליה.

רש״י אפיק דיסקא דאזמנותא — הוציא שטר הזמנה מחיקו ששלח לו רב נחמן שיבא לפניו.

רש״י מבי חדיה — מתוך חיקו.

אמר ליה: הא גברא, והא דסקא!

אמר ליה: הואיל ואתא מר להכא — לישתעי מיליה, כי היכי דלא לימרו: מחנפי רבנן אהדדי.

רש״י לדינא מזמינא ליה — בתמיה.

רש״י לימא מר מיליה — ידבר דבר זכותו על ריבו של אותו האיש.

אמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא?

ציער שליחא דרבנן.

רש״י ציער שליחא דרבנן — ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות.

ונגדיה מר, דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן!

רש״י דרב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן — כדאמר בפ׳ קמא (לעיל דף יב:).

דעדיף מיניה עבדי ליה.

רש״י דעדיפא מיניה — חמורה ממנה עשיתי לו לקנסו.

מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא?

אמר ליה: דרגיל דקרי אינשי עבדי,

ותני: כל הפוסל — פסול, ואינו מדבר בשבחא לעולם;

ואמר שמואל: במומו פוסל.

אימר דאמר שמואל — למיחש ליה; לאכרוזי עליה מי אמר?

אדהכי והכי (אתא ההוא בר דיניה מנהרדעי).

אמר ליה ההוא בר דיניה לרב יהודה: לדידי קרית לי עבדא, דאתינא מבית חשמונאי מלכא?

רש״י אדהכי אמר ההוא בר דיניה לרב יהודה לדידי — דאתינא מבית חשמונאי קרית לי עבד.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא — עבדא הוא.

רש״י כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבד הוא — שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בניו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו להו כולם עבדים.

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה — שומעין לו, ואם לאו — אין שומעין לו?

רש״י אם קודם שבא מעשה לידו אמרה — להאי שמועה לתלמידיו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשה ואם לאו אינו נאמן להעיד בשם רבו שמא מחמת מעשה הבא לידו הוא אמר כן.

אמר ליה: הא איכא רב מתנה דקאי כוותי.

רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני; ההוא יומא אתא.

אמר ליה: דכיר מר מאי אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא?

רש״י אגודא — שפת הנהר.

אמר ליה: הכי אמר שמואל: כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא — עבדא הוא,

דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה: כל דאמר מבית חשמונאי אנא — עבדא הוא.

רש״י אמברא — על הגשר אי נמי בתוך הספינה לעבור הנהר.

נפלה מאיגרא ומיתה.

אכרוז עליה דעבדא הוא.

ההוא יומא אקרען כמה כתובתא בנהרדעא.

כי קא נפיק — נפקי אבתריה למירגמיה.

רש״י כי קא נפיק — רב יהודה.

רש״י למירגמיה — לפי שגילה את פסולם.

אמר להו: אי שתיקו — שתיקו;

ואי לא — מגלינא עלייכו הא דאמר שמואל:

תרתי זרעייתא איכא בנהרדעא, חדא מיקריא דבי יונה וחדא מיקריא דבי עורבתי, וסימניך: טמא — טמא, טהור — טהור.

רש״י זרעייתא — משפחות.

שדיוה לההוא ריגמא מידייהו, וקם אטמא בנהר מלכא.

רש״י אטמא — סתימה כדמתרגם סתמום טמונון (בראשית כו).

רש״י וקם אטמא בנהר מלכא — באותן האבנים שהשליכום בנהר עמד מכשול סתימה במי הנהר ומנע את מהלך המים.

רש״י איקרע׳ כמה כתובתא — מנשי אותה המשפחה.

חילופי נוסח והשלמות

קידושין פרק ד, ע ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§77§§

והבועל ארמית בעא מיניה רב

סנהדרין פרק ט (אלו הן הנשרפים), פא ע״ב – פב ע״א

§§cover-end§§

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״לא יהיה קדש״ — בכ״י ובדפוסים מופיע הנוסח שבסוגריים העגולים, ובמסורת הש״ס בדפוס וילנא הגיהו למה שמופיע בסוגריים המרובעים וציינו לשאילתות.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״בעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״בעבודת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותית״.

והבועל ארמית(משנה סנהדרין ט, ו)

בעא מיניה רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין — מהו?

רש״י לא פגעו בו קנאין מהו — מה עונש בדבר.

אינשייה רב לגמריה.

רש״י אנשייה רב לגמריה — שכח מה שגמר מרבו בדבר זה ולא ידע להשיבו.

אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר(מלאכי ב, יא).

אתא, אמר ליה: הכי אקריון.

אדכריה רב לגמריה:

״בגדה יהודה״ — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: [כֵּן(ירמיה ג, כ)] בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻום יְיָ;

וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים — זה משכב זכור, וכן הוא אומר: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא(ויקרא יח, כב);

רש״י וכן הוא אומר ואת זכר וגו׳ — סיפיה דקרא תועבה היא.

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְיָ — זו זונה, וכן הוא אומר: לֹא(דברים כג, יח) (יהיה קדש) [תהיה קדשה מבנות ישראל];

רש״י זונה — מופקרת ואפילו ישראלית.

רש״י קדש — מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו.

וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר — זה הבא על הגויה.

וכתיב בתריה: יַכְרֵת יְיָ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹונֶה(מלאכי ב, יב) (מאלהי) [מאהלי] יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיְיָ צְבָאוֹת —

אם תלמיד חכם הוא — לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים;

אם כהן הוא — לא יהיה לו בן מַגִּישׁ מִנְחָה לַיְיָ צְבָאוֹת.

אמר רבי חייא בר אבויה:

כל הבא על הגויה — כאילו מתחתן בעבודה זרה,

דכתיב: וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר — וכי בת יש לו לאל נכר? אלא זה הבא על הגויה.

ואמר רבי חייא בר אבויה:

כתוב על גלגלתו של יהויקים: ״זאת ועוד אחרת״.

רש״י כתוב על גלגלתו של יהויקים — משום ר׳ חייא בר אבויה נקט לה.

רש״י זאת ועוד אחרת — נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה.

זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עילויה: ״זאת ועוד אחרת״.

רש״י זקינו דר׳ פרידא — הוא ר׳ חייא בר אבויה והכי אמרי׳ בחלק.

קברה — והדר נבוג;

קברה — והדר נבוג.

אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה: קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָים(ירמיה כב, יט).

רש״י קבורת חמור — מושלך ברחובות.

רש״י נבוג — בצבצה ויצאה מקבורתה.

אמר: מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי.

שקלה, כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא.

רש״י בסיפטא — ארגז.

אתאי דביתהו, חזיתה, נפקת אמרה להו לשיבבתהא.

רש״י לשיבבתהא — לשכנותיה.

אמרי לה: האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה.

רש״י דלא קא מנשי לה — אינה נשכחת מלבו.

שגרתא לתנורא וקלתה.

רש״י שגרתה לתנורא — הסיקה את התנור.

כי אתא, אמר: היינו דכתיב עילויה: ״זאת ועוד אחרת״.

כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה — חייב עליה משום נשג״א.

רש״י חייב עליה — כלומר נענש בה משום כל אלו.

רש״י עובדת כוכבים — לא תתחתן בם כי יסיר וגו׳ כל המסירות את הלב במשמע ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא דדרך חתנות משמע ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש מינה משום כל הני.

רש״י א״א — ולאו ממש דקדושין לית להו ומיהו לא״א דמיא וחייב לפרוש הימנה שלא יהא רגיל באשת איש.

כי אתא רבין אמר: משום נשג״ז — נדה, שפחה, גויה, זונה;

אבל משום אישות — לית להו.

ואידך? נשייהו ודאי לא מיפקרי.

רש״י אבל אישות אין להם — שסתם כותית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא״א.

חילופי נוסח והשלמות

סנהדרין פרק ט, פא ע״ב – פב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעבודה זרהעבודת כוכבים
א[תהיה קדשה מבנות ישראל— (הוספה)
אהגויההכותית
א[מאהלי— (הוספה)
אהגויההכותית
אבעבודה זרהבעבודת כוכבים
אהגויההכותית
אהגויההכותית

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§78§§

גופא אמר באלי אמר אבימי

עבודה זרה פרק ב (אין מעמידין בהמה), לו ע״ב – לז ע״א

§§cover-end§§

״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.

״גוים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״אומות״.

״אומות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״אומות״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדי כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״הגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״העובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״דגויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״דעובדת כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובד כוכבים״.

״גויה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עובדת כוכבים״.

גופא, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב:

פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן — כולן משמונה עשר דבר הן.

בנותיהן מאי היא?

אמר רב נחמן בר יצחק:

גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן.

רש״י מעריסתן — מקטנותן שהן שוכבות בעריסה שקורין בריי״ץ.

וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודה זרה גזרו בהן,

דכי אתא רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן.

מאי אולמיה דשמן מפת?

אלא: על פיתן ושמנן — משום יינן;

רש״י משום יינן — שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן.

ועל יינן — משום בנותיהן;

ועל בנותיהן — משום דבר אחר;

רש״י ובנותיהן אסורין משום דבר אחר — עבודת אלילים.

ועל דבר אחר — משום דבר אחר.

רש״י ועל דבר אחר — שלא הוזכר כאן גזרו משום דבר אחר ולא משום עבודת אלילים. לקמן מפרש לה.

בנותיהן דאורייתא היא, דכתיב: לֹא תִתְחַתֵּן בָּם(דברים ז, ג)!

דאורייתא — שבעה גוים, אבל שאר אומות לא; ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר אומות.

ולרבי שמעון בן יוחי, דאמר: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי(דברים ז, ד) — לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר?

אלא: דאורייתא — אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.

זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד)!

אלא: דאורייתא — גוי הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה; אבל ישראל הבא על הגויה לא; ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על הגויה.

ישראל הבא על הגויה הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו!

רש״י פוגעין בו — בשעת בעילה לפי שאינו במיתת ב״ד וכמעשה שהיה דזמרי וכזבי.

רש״י קנאים — בני אדם המקנאין קנאתו של מקום לנקום נקמותיו.

(אמר ליה) דאורייתא — בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא.

בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו,

[דכי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו:] ישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג״א.

רש״י נשג״א — גזרו עליהן משום נדה דרבנן ואף על גב דעובדת כוכבים אין דמה מטמאה מן התורה שהרי היא כבהמה חכמים גזרו עליה ומשום שפחה משום עובדת כוכבים כאילו מתחתן בה דרך אישות ומשום אשת איש דבעולת בעל יש להן לבני נח דכתיב והיא בעולת בעל וישראל הרגיל בכך הואיל ובא עליה בנדתה אתי למיבעל נמי נדה ישראלית ואתי למינסב שפחה ועבר משום לא יהיה קדש ואתי למנסבה לעובדת כוכבי׳ ועבר אלא תתחתן ואתי למיבעל אשת איש ישראל.

כי אתא רבין אמר: משום נשג״ז!

רש״י משום נשג״ז — נדה שפחה עובדת כוכבים זונה שאם כהן הוא יש כאן משום לאו דזונה ולא לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה.

כי גזרו בית דינו של חשמונאי — ביאה, אבל ייחוד לא; ואתו אינהו גזור אפילו ייחוד.

ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו,

רש״י דאורייתא דמייחדא בהדיה כו׳ לא גרסי׳. וה״ג: כי גזור רבנן בית חשמונאי ביאה אבל ייחוד לא כו׳ ואתו אינהו — תלמידי שמאי והלל.

דאמר רב יהודה: באותה שעה גזרו על ייחוד!

רש״י באותה שעה — מעשה אמנון ותמר. והא דרב יהודה בסנהדרין בפ׳ כ״ג.

אמרי: התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דגויה לא; ואתו אינהו גזרו אפילו אייחוד דגויה.

ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא!

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין?

שנאמר: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ(דברים יג, ז) —

וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?

אלא: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.

ייחוד דאורייתא — דאשת איש;

ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה;

ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דגויה.

מאי ״על דבר אחר משום דבר אחר״?

אמר רב נחמן בר יצחק:

גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.

רש״י שיטמא בזיבה — אפילו לא ראה גזרו עליו להיות כזב.

דאמר רבי זירא:

צער גדול היה לי אצל רבי אסי, ורבי אסי אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי:

רש״י צער גדול היה לי כו׳ — כלומר טורח גדול היה לי אצלו בשאילה זו ששאלתיה ממנו כמה פעמים ולא היה בידו.

תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה?

ואמר לי: בן יומו.

וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: בן תשע שנים ויום אחד.

וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא,

דאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה? בן תשע שנים ויום אחד — הואיל וראוי לביאה, מטמא נמי בזיבה.

רש״י הואיל וראוי לביאה כו׳ — דטעמא דגזירת זיבה משום ביאה הואי כדאמרן שלא יהא תינוק של ישראל רגיל אצלו במשכב זכור הלכך לא גזרו עליה עד דחזי לביאה.

אמר רבינא:

הלכך, הא תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד — הואיל וראויה לביאה, מטמאה נמי בזיבה.

פשיטא!

רש״י פשיטא — כיון דתינוק משעה שראוי ה״ה לתינוקת.

מהו דתימא: האי ידע לארגולי, והא לא ידעה לארגולי — קא משמע לן.

רש״י מהו דתימא האי — תינוק כשראוי לביאה הוא ערום לארגולי להמשיך ישראל אצלו. אבל תינוקת בת ג׳ אף על גב דבת ביאה היא אין בה ערמומית דלא ידעה לארגולי עד שתהא בת תשעה לא נגזר עליה קמ״ל.

חילופי נוסח והשלמות

עבודה זרה פרק ב, לו ע״ב – לז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אעבודה זרהעבודת כוכבים
אגויםאומות
אאומותעובדי כוכבים
אאומותעובדי כוכבים
אגויעובד כוכבים
אהגויההעובדת כוכבים
אהגויההעובדת כוכבים
אהגויההעובדת כוכבים
אהגויההעובדת כוכבים
אדגויהדעובדת כוכבים
אדגויהדעובדת כוכבים
אדגויהדעובדת כוכבים
אגויעובד כוכבים
אגויעובד כוכבים
אגויעובד כוכבים
אגויהעובדת כוכבים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§79§§

ימי מגילת תענית — יום ניקנור, ובטלה מגילת תענית

תענית פרק ב, הלכה יב

§§cover-end§§

המשנה (משנה תענית ב, ח) והלכתה כולה. בכ״י ליידן המשנה היא משנה י״ד במשניות הבאות ברצף בתחילת הפרק, והגמרא הלכה י״ג; וכן בדפוס ונציה (״י״ד״, ״הלכה י״ג״).

סוגיא תאומה — ירושלמי מגילה א, ד (א, ד, ט–יב), על המשנה ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין, מותרין בהספד ובתענית״ (משנה מגילה א, ג), כמעט מלה במלה, מ״מתניתא דרבי מאיר״ עד ״וחנוכה ופורים״; שם בלא המשנה, ״רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי… רבי בא ורבי סימון… רבי יונתן״ (כאן ״רבי חנינה ורבי יונתן… רבי בא ורבי סימון… רבי יהושע בן לוי״), ״רבי אבון״ קודם ל״רבי יונתן״, ״עלוהי אסר בצלו״, ״לאסור שלפניו״, ובלא החזרה שבסוגריים. חלקה האחרון (״הדא דת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״) גם בירושלמי נדרים ח, א (ח, א, ז), על הנודר להתענות.

״ואתייא כיי דאמר״ — כן בכ״י ליידן ובדפוס ונציה; ״אומרה כלילי שבת וכיומו״ — בדפוס ונציה ״בלילי שבת וביומו״.

״שלמלכות יוון [היה]״ — כן הוא בסוגיא המקבילה בירושלמי מגילה א, ד ובשרידי ירושלמי; בדפוס ונציה ״משל מלכות יוון עובר״. ״לקרוכין״ (פעמיים) — בדפוס ונציה ״לקרובין״.

״(לוסר) [לאסר]״ (שלוש פעמים) — בכ״י ליידן נכתב: ״לוסר״, ואות ו׳ שונתה; בדפוס ונציה ״לאסר״.

״(ואפילו על דעתיה דרבי מאיר… לוליינוס ופפוס)״ — חזרה בכ״י ליידן, וכן בדפוס ונציה; ״בו״ שבה אינו בכ״י ליידן, ונוסף בגליון בטעות (קרבן העדה ופני משה), ואף בסוגיא המקבילה במגילה א, ד אינו.

״במדינת כולקיס״ — בדפוס ונציה ״בולקיס״.

״{לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור}״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה. ובסוגיא המקבילה במגילה א, ד אינו.

משנה תענית ב, ח

כל הכתוב במגילה די לא למיספד, לפניו אסור, לאחריו מותר.

רבי יוסי אומר:

לפניו ולאחריו אסור.

די לא להתענאה, לפניו ולאחריו מותר.

רבי יוסי אומר:

לפניו אסור ולאחריו מותר.

המשנה לעיל: משנה תענית ב, ח

מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר:

די לא למיספד — אסור להתענות;

ודלא להתענות — מותר בהספד;

ודי לא סתם כדי לא להתענייא.

אמר רבי יונה:

אילין יומיא די לא למיספד בהון, מקצתן די לא להתענייא בהון.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

מה תלמוד לומר בהון בהון שני פעמים, אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור, כהדא דתני: להן אינש דיהוי עלוהי ייסר בצלו.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

שהוא צריך להזכירן מבערב.

ואתייא כיי דאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרה כלילי שבת וכיומו.

מתניתא, או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.

וקשיא על דרבי מאיר, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופופוס.

יום תלת עשר ביה יום ניקנור.

מהו יום ניקנור?

שלטון שלמלכות יוון [היה] עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם וחירף וגידף וניאץ ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה.

ויצא אליו אחד משלבית חשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכין שלו, וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע את ידו וחתך את ראשו ותחבן בעץ וכתב מלמטן: הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה, ותליין בקונטס נגד ירושלם.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא (לוסר) [לאסר] לפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא (לוסר) [לאסר]?

(לוסר) [לאסר] לפניו לית ליה, עצמו אסור מפני ארבעה עשר.

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

ואפילו על דרבי מאיר לית היא מקשייא, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בארבעת עשר ובחמשת עשר פורייא די לא למיספד.

בשית עשר ביה שרייו למבני שור ירושלם די לא למיספד.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לוסר?

לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור מפני חמשה עשר.

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

(ואפילו על דעתיה דרבי מאיר לית הוא מקשייא, לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון?

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון.

יום שנהרג בו לוליינוס ופפוס).

בשבעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספריא במדינת כולקיס ובית זבדין והוה פרקן.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר עצמו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לוסר?

{לוסר לפניו לית ליה, עצמו אסור}.

אמר רבי יוסה:

כל אילין מילייא לא מסייען ולא תברן לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסה, לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל.

תדע לך שהוא כן, דתנינן: בריש ירחא דניסן דיתקן תמידא דילא למיספד.

בלא כך אינו אסור מחמת ראש חודש?

אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן.

מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו?

שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק, ואילו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק.

הדא דת אמר, עד שלא בטלה מגילת תענית, אבל משבטלה מגילת תענית בטלו כל אילו.

רבי חנינה ורבי יונתן תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ, אמר להם רבי יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית?

אמר רבי בא: ואפילו תימר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנן אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא.

רבי אבון ציים כל ערובת שובא.

רבי זעורה צם תלת מאוון צומין, ואית דאמרי: תשע מאוון, ולא חש למגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא: אין אתת איתא מישאלינכון, אומרון לה: בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, הלכה יב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§80§§

בטלה מגילת תענית

מגילה פרק א, הלכה ד

§§cover-end§§

על המשנה ״אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין, מותרין בהספד ובתענית״ (משנה מגילה א, ג; בכ״י ליידן א, ד): ימי מגילת תענית — ״מתניתא דרבי מאיר״, יום ניקנור, ״לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל״, ״בטלה מגילת תענית… חנוכה ופורים לא בטלו״; אחריה ״שמעון בר בא אמר״ (א, ד, יג) עניין אחר.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ב, יב (ב, יב, ב–ה), על המשנה ״כל הכתוב במגילה די לא למיספד״ (משנה תענית ב, ח), כמעט מלה במלה; שם ״רבי חנינה ורבי יונתן… רבי בא ורבי סימון… רבי יהושע בן לוי״, ״רבי יונתן״ קודם ל״רבי אבון״. וחלקה האחרון (״הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״) גם בירושלמי נדרים ח, א (ח, א, ז), על הנודר להתענות.

״רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא״ — בדפוס ונציה ״רבי יוחנן״; ״לקרוכין״ — בדפוס ונציה ״לקרובין״ (פעמיים).

״דאמר רבי מאיר״ — המלים בסוגריים המרובעים הושמטו ע״י הדומות בכ״י ליידן והושלמו שם בגיליון.

״דרבי יוסה מה״ — המגיה הוסיף בין השיטין את המלה ״מה״.

״טיריון ואמר רבי״ — בכ״י ליידן נוספה כאן בטעות מלת: ״אחא״ והועבר עליה קולמוס.

מתניתא דרבי מאיר.

[דאמר רבי מאיר:] דילא למיספד — אסור להתענות, ודילא להתענות — מותר בהספד.

ודי לא סתם כדילא להתענייה.

אמר רבי יונה:

אילין יומיא דילא להתענאה בהון, ומקצתהון דילא למיספד בהון.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה תלמוד לומר: בהון בהון שני פעמים?

אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור.

כהדא דתני: להן אינש דיהוי עלוהי אסר בצלו.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

שהוא צריך להזכיר מבערב.

ואתיא כהיא דאמר רבי זעורה בשם רב חונה: אומרו כלילי שבת וכיומו.

מתניתא או באחד עשר כרבי יוסי, או בשנים עשר כרבי מאיר.

וקשיא על דרבי מאיר: לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בתלת עשר ביה יום ניקנור.

מהו יום ניקנור?

שלטון משלמלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם, וחירף וניאץ וגידף ואמר: בשובי בשלום אתוץ את המגדל הזה.

ויצא אחד משלחשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכין שלו.

וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ.

וכתב מלמטן: הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה.

ותליין בקונטס נגד ירושלם.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

על דעתיה דרבי יוסה [מה] בא לוסר לפניו?

לית ליה: עצמו אסור מפני ארבעה עשר?

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

ואפילו על דרבי מאיר לית הוא מקשייא.

לא כן תני: בתרין עשר ביה יום טיריון.

ואמר רבי יעקב בר אחא:

בטל יום טיריון, יום שנהרג לוליינוס ופפוס.

בארבעת עשר ובחמשת עשר פורייא דילא למיספד.

בשית עשר ביה שרון למיבנא שור ירושלם דילא למיספד.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לוסר לפניו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לאסר, לאסור שלפניו!?

לית ליה: עצמו אסור מפני חמשה עשר?

בא להודיעך שהוא אסור בהספד.

בשובעת עשר ביה קמון עממיא על פליטת ספרייא במדינת כלקיס ובית זבדין והוה פרקן.

על דעתיה דרבי מאיר ניחא, בא לאסור עצמו.

על דעתיה דרבי יוסה מה בא לאסור?

אמר רבי יוסי:

כל אילין מיליא לא מסייען ולא תברן.

לא על דרבי מאיר ולא על דרבי יוסי.

לא בא אלא למנות ימים שנעשו בהן ניסים לישראל.

תדע לך שהוא כן, דתנינן: בריש ירחא דניסן דיתקם תמידא די לא למיספד, בלא כך אינו אסור משום ראש חודש!?

אבל בשבתות ובימים טובים מתענין לפניהן ולאחריהן.

מה ראיתה להקל באילו ולהחמיר באילו?

שאילו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק.

ואילו דברי סופרים ודברי סופרין צריכין חיזוק.

הדא דאת אמר: עד שלא בטלה מגילת תענית.

אבל משבטלה מגילת תענית בטלו כל אילו.

רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי תריהון אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי בא ורבי סימון אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד.

ואמרו עליו על רבי אליעזר שסיפר ועל רבי יהושע שרחץ.

אמר להן רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי בא: אף על גב דאת אמר: בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנן אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי אבון ציים כל ערובת שובא.

רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא.

רבי זעורה צם תלת מאוון דצומין.

ואית דאמרין: תשע מאוון.

ולא חש על מגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספרייה: אין אתת איתא מישאלנכון, אימרין לה: בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק א, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§81§§

נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית

נדרים פרק ח, הלכה א

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״קונם יין שאני טועם היום… שבת זו… חודש זה״ (משנה נדרים ח, א), בעניין הנודר להתענות; לפניה ״מתענין שעות״, ואחריה משנה ח, ב.

״הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית״ עד ״וחנוכה ופורים״ — כמוה בירושלמי תענית ב, יב (ב, יב, ד–ה) ובירושלמי מגילה א, ד (א, ד, יא–יב), בשינויים: שם ״רבי חנינה״ (ועמו רבי יונתן או רבי יהושע בן לוי), ״רבי בא… חנוכה ופורים לא בטלו״, ״ערובת ריש שתא… ערובת שובא״ — וכאן ״ערובת ראש השנה… ערובת סוכות״; הפתיחה כאן (״נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית״) אינה שם, ולכן נדפסה לעצמה.

יחיד שגזר עליו תענית, אוכל ושותה משחשיכה.

ואם אמר: בתענית ציבור, אוכל ושותה מבעוד יום.

נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות — לוקה ואינו צריך היתר חכם.

נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובין במגילת תענית — רבי חזקיה רבי יודן רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא: חד אמר: מתענה ואינו משלים, וחרנה אמר: לוקה ואינו צריך היתר חכם.

הדא דאת אמר עד שלא בטלה מגילת תענית.

אבל משבטלה מגילת תענית, בטלו כל אילו.

רבי חנניה ורבי יוחנן תריהון אמרי: בטלה מגילת תענית.

רבי יהושע בן לוי אמר: בטלה מגילת תענית.

אמר רבי יוחנן: אמש הייתי יושב ושונה: מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ועאל רבי אליעזר וסיפר ורבי יהושע ורחץ.

אמר להן רבי יהושע:

צאו והתענו על מה שהתעניתם.

ואת אמר: בטלה מגילת תענית!?

אמר רבי אבא: אף על גב דתמר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו.

מיליהון דרבנין אמרין: בטלה מגילת תענית.

רבי יונתן ציים כל ערובת ראש השנה.

רבי אבין ציים כל ערובת סוכות.

רבי זעורא ציים תלת מאוון דצומין, ואית דאמרי: תשעת מאוון דצומין, ולא חש על מגילת תענית.

רבי יעקב בר אחא מפקד לספרייא: אין אתת איתא מישאלינכון, אימרון לה: בכל מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים.

חילופי נוסח והשלמות

נדרים פרק ח, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§82§§

ברכת הלולב ונר חנוכה

סוכה פרק ג, הלכה ד

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד…״ (משנה סוכה ג, ד).

״אשר קידשנו במצותיו וציונו״ — בכ״י ליידן בפעם הראשונה ״קידש׳ במצות׳ וציונו״, ואחר כך ״א׳ק׳ב׳ו׳״; בדפוס ונציה ״קידשנו במצותיו וציונו״ ואחר כך ״אקב״ו״.

״על מצות {הדלקת} נר חנוכה״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה, וכן בדפוס. וראו אהבת ציון וירושלים מה שציין בזה.

העושה לולב לעצמו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר — לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו מהו אומר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב.

נתפלל בו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו.

כיצד מברכין על נר חנוכה?

רב אמר: ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו על מצות {הדלקת} נר חנוכה.

הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר: על נטילת לולב.

מה פליגין? בשאר כל הימים.

רבי יוחנן אמר: על נטילת לולב;

רבי יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים.

מה אמר רב בלולב?

מה אם חנוכה שהיא מדבריהן הוא אומר על מצות נר חנוכה, לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן.

מה אמר רבי יהושע בן לוי בחנוכה?

מה אם לולב שהוא דבר תורה אומר על מצות זקינים, חנוכה שהיא מדבריהן לא כל שכן.

לא צורכא דילא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה.

חייה בריה דרב מברך על כל פעם ופעם;

רב חונה לא מברך אלא פעם אחת בלבד.

רבי חונה בשם רב יוסף: טעמיה דרב חונה, דמאי מדבריהן ושאר כל הימים מדבריהן, מה דמיי אין מברכין עליו — אף שאר כל הימים אין מברכין עליו.

חילופי נוסח והשלמות

סוכה פרק ג, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§83§§

מפני שהאור ממשך לאחוריו — לראות מטבע לאור החנוכה

שבת פרק ב, הלכה א

§§cover-end§§

על המשנה ״במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן… ולא בזפת ולא בשעוה״ (משנה שבת ב, א), טעם הפתילות שאין מדליקין בהן.

״פתילה צריכה הצאתה״ — בכ״י ליידן תיבה זו נכתבה: ״הוצאתה״, והועבר קולמוס על אות ו׳, ונוסף ניקוד: ״הַצָאֲתָה״ להדגיש את התיקון. אך גם בהוספת המגיה בגליון שבסמוך כתב: ״הוצאתה״; ובדפוס ונציה בשני המקומות ״הצאתה״.

״אתא רבי שמואל… ברוב הדלק״, ״מדורת החלב״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון; וכן בפנים בדפוס ונציה.

״הרי אינו שכיח״ — בכ״י ליידן אות כ׳ נקודה בצירי.

רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מפני שהאור ממשך לאחוריו, והוא שוכח ומוציא את הפתילה, ועוד שלא הוצת האור ברוב הדלק.

רבי זעירה בעי: מעתה פתילה צריכה הצאתה ברוב הדלק.

{אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן: פתילה צריכה הוצאתה ברוב הדלק}.

התיבון חברייא: והא קורה הא לא הוצת האור ברוב הדלק!

התיב רבי בא בר ממל: והא ששיתא הרי לא הוצת האור ברוב הדלק!

אמר רבי שמי: לא כן אמר רבי זעירא רב יהודה בשם רב: ארבע מדורות כל שהן, מדורת הגפת, מדורת הזבל, {מדורת החלב}, מדורת גלעינים כל שהן.

ועוד מן הדא: דרבי תחליפא שאל לרב חסדא.

ולא כן אלפן רבי, שבת שחלה להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור החנוכה.

הרי אינו שכיח ומוציא את הפתילה.

הוי לית טעמא דלא משום שלא הוצת האור ברוב הדלק.

חילופי נוסח והשלמות

שבת פרק ב, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§84§§

מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה

תרומות פרק יא, הלכה ה

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות…״ (משנה תרומות יא, י; בדפוס ונציה הלכה ה), סוף המסכת.

אחר ״בחנוכה״ בדפוס ונציה: ״הדרן עלך אין נותנין דבילה וסליקא לה מסכת תרומות״ (סיום הפרק והמסכת), לא נדפס כאן.

מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה?

אמרין דבי רבי ינאי: מדליקין שמן שריפה בחנוכה.

אמר רבי ניסא: אנא לא אנא חכים לאבא, אימא הוה אמרה לי: אבוך הוה אמר: מי שאין לו שמן של חולין — מדליק שמן שריפה בחנוכה.

חילופי נוסח והשלמות

תרומות פרק יא, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמידפוס ונציה רפ״ג
§§85§§

רב חונה שאל אתרוג שנטעו

ערלה פרק א, הלכה א

§§cover-end§§

רב חונה שאל: אתרוג שנטעו למצוותו, מהו שיהא חייב בערלה?

חזר רב חונא ואמר: אתרוג שנטעו למצותו, חייב בערלה.

ולא כן תנינן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ) — ולא מן המצוה?

תמן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם — בדמים, לא מן המצוה.

ברם הכא כמה דתימר גבי שופר: יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, א) — מכל מקום.

וכא, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם ערילים לֹא יֵאָכֵל(ויקרא יט, כג) — מכל מקום.

מה בינו למשמר פירותיו לעצים?

כשם שהוא רוצה בפריו, כך הוא רוצה בעצו.

ברם הכא, רוצה הוא בפריו ואין רוצה בעצו.

ועוד מן הדא דאמר רבי חנינה: פרי, אם אומר: עצו, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג.

מה דמי לה?

זית שנטעו להדליק בו בחנוכה.

אמר רבי יוסי בר בון:

זה דבר תורה וזה מדבריהם, ואת אמר הכין?

מה דמי לה?

זית שנטעו להדליק בו את המנורה.

זה דבר תורה וזה דבר תורה.

חילופי נוסח והשלמות

ערלה פרק א, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§86§§

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק

בבא קמא פרק ו, הלכה ח

§§cover-end§§

״ודלקה בנרו של״ — מלת ״שֶׁל״ מנוקדת בכתב יד ליידן.

משנה בבא קמא ו, ו

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק — חייב.

גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנווני והדליק את הבירה — בעל הגמל חייב.

הניח החנווני את נרו מבחוץ — החנווני חייב.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור.

המשנה לעיל: משנה בבא קמא ו, ו

גץ היוצא מתחת הפטיש כול׳.(משנה בבא קמא ו, ו)

תני רבי יודן: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות.

וחכמים אומרין: בין כך ובין כך חייב.

כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות, ובא אחר והוזק בהן — חייב.

חילופי נוסח והשלמות

בבא קמא פרק ו, הלכה ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§87§§

על ששה חדשים השלוחין יוצאין — ועל כסליו מפני חנוכה

ראש השנה פרק א, הלכה ד

§§cover-end§§

המשנה כולה (משנה ראש השנה א, ג; בכ״י ליידן הלכה ד). ההלכה שאחריה דנה בעצרת ובאלול, לא בכסליו.

״ששה חדשים השלוחין״ — בכ״י ליידן נכתב: ״שלוחין״, ונוספה ה״א מעל לשורה.

משנה ראש השנה א, ג

על ששה חדשים השלוחין יוצאין:

על ניסן מפני הפסח,

ועל אב מפני התענית,

ועל אלול מפני ראש השנה,

ועל תשרי מפני תקנת המועדות,

ועל כסליו מפני חנוכה,

ועל אדר מפני הפורים.

וכשבית המקדש קיים, יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.

המשנה לעיל: משנה ראש השנה א, ג

חילופי נוסח והשלמות

ראש השנה פרק א, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§88§§

אין גוזרין תענית בראשי חדשים

תענית פרק ב, הלכה יד

§§cover-end§§

המשנה היא משנה תענית ב, י (בכ״י ליידן משנה ט״ז, והלכה ט״ו בסדר הגמרא); ההלכה דנה ברישה — ״ואם התחילו״ ובקריאה בתענית שחלה בראש חודש; ״וכן תשעה באב…״ נדון בהלכה שאחריה (ב, יד, ג).

״ובמה קורים… קורין ברכות וקללות״ — כמוה בירושלמי תענית ד, א (״במה קורין״).

משנה תענית ב, י

אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה הוא שאין משלימין.

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת.

המשנה לעיל: משנה תענית ב, י

כמה היא התחלה?

רבי בא אמר: אחת.

רבי יוסה אמר: שתים.

וכן נפק עובדא כהדא דרבי בא.

ובמה קורים?

רבי יוסה אמר: קורין ברכות וקללות.

אמר ליה רבי מנא:

בגין מודעתין דהוא תעניתא רביעין על מעיהון.

ולא ידעין דהיא תעניתא?

אמר ליה: להודיעך שקורין ברכות וקללות.

רבי יודן קפודקייא אמר קומי רבי יוסה בשם רבי יודה בר פזי: קורין בראש חודש.

קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי, אמר ליה: אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא.

אמר ליה: אבא לא אמר כן אלא בעייני טב, על ידי דאינון ידעין דהיא ריש ירחא הן קורין בראש חודש, ושאר כל המקומות קורין ברכות וקללות.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ב, הלכה יד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§89§§

שבת שחלה להיות בחנוכה

ברכות פרק ד, הלכה א

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״תפילת השחר עד חצות… ושל מוספין כל היום״ (משנה ברכות ד, א), בעניין תפילת הנעילה.

סוגיא תאומה — ירושלמי תענית ד, א (ד, א, י), באותם הדברים בסדר אחר: שם ״שבת שחלה להיות בחנוכה״ קודם ל״ראש חודש שחל להיות בתענית״, ואין שם ״אוספון עלה ראש חדש שחל להיות בתוכה״; ״ראש חודש ותענית איכן הוא מזכיר״, ״רבי אבונה״ (כאן ״רבי אבינא״); לכן נדפסו שתיהן.

״אף על פי שאין מוסף בחנוכה…״ — מה שבסוגריים המרובעים נוסף בגיליון בכ״י ליידן; וכן בפנים בדפוס ונציה.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת — מזכיר של שבת בנעילה.

אוספון עליה ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור, אף על פי שאין נעילה בראש חודש — מזכיר של ראש חודש בנעילה.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, [אף על פי שאין מוסף בחנוכה — מזכיר של חנוכה במוסף.

אוספון עלה ראש חדש שחל להיות בתוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה —] מזכיר של חנוכה במוסף.

ראש חדש שחל להיות בתענית, היאך מזכיר הוא של ראש חודש?

רבי זעורא אמר: בהודיה;

רבי אבא בר ממל אמר: בעבודה;

רבי אבינא אמר: אומר ברכה רביעית.

אמר רבי אבא: מה מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה ברכה רביעית.

וכן נפק עבדא כהדא דרבי אבא.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ד, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§90§§

שבת שחלה להיות בחנוכה — מזכיר של חנוכה במוסף

תענית פרק ד, הלכה א

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן… ובנעילת שערים״ (משנה תענית ד, א), בעניין תפילת הנעילה; לפניה ״נעילה מהו שתפטור את שלערב״, ואחריה ״במה קורין״.

״הוא מזכיר של״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה על ידי הסופר.

סוגיא תאומה — ירושלמי ברכות ד, א (ד, א, כו–כז), באותם הדברים בסדר אחר: שם ״ראש חודש שחל להיות בתענית ציבור״ קודם ל״שבת שחלה להיות בחנוכה״, ונוסף בגליון ״אוספון עלה ראש חדש שחל להיות בתוכה״; לכן נדפסו שתיהן.

רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי: יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת, מזכיר שלשבת בנעילה.

רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: שבת שחלה להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, מזכיר שלחנוכה במוסף.

אוספון עלה ראש חודש שחל להיות בתענית, אף על פי שאין נעילה בראש חודש, מזכיר שלראש חודש בנעילה.

ראש חודש ותענית איכן הוא מזכיר {של} ראש חודש?

רבי זעורה אמר: בהודייה.

רבי בא בר ממל אמר: בעבודה.

רבי אבונה אמר: אומרה ברכה רביעית.

אמר רבי בא: מה מצאנו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן ברכה רביעית.

ונפק עובדא כהדא דרבי בא.

חילופי נוסח והשלמות

תענית פרק ד, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§91§§

שכח ולא הזכיר מעין המאורע בברכת המזון

ברכות פרק ז, הלכה ד

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק״ (משנה ברכות ז, ד).

״בחולו של מועד״ — כן במקור בכ״י ליידן, וכן בשרידי ירושלמי. בכ״י וטיקן: ״של ראש חדש״. מגיה בכ״י ליידן העביר קולמוס על ״בחולו של מועד״ והחליפו בגיליון ב: ״של ראש חודש״; וכן בדפוס ונציה: ״ספק הזכיר של ראש חדש״.

״מעין המאורע. אם לא הזכיר״ (פעמיים) — כן בכ״י ליידן. בכ״י וטיקן: ״ואם״.

״אשר נתן מנוחה לעמו ישראל״ — לשון הברכה (על פי מלכים א ח, נו), לא מובאה מן הכתוב.

תני:

היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת —

רב אמר: חוזר;

ושמואל אמר: אינו חוזר.

שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: ספק הזכיר בחולו של מועד ספק לא הזכיר — אין מחזירין אותו.

אשכח תני ופליג: כל יום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד — צריך להזכיר מעין המאורע.

אם לא הזכיר — מחזירין אותו.

וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים — צריך להזכיר מעין המאורע.

אם לא הזכיר — אין מחזירין אותו.

חנן בר אבא וחברייא הוו יתבין אכלין בשבתא.

מן דאכלין וברכין, קם אזל ליה.

חזר לגבן, אשכחנון מברכין.

אמר: ולא כבר בירכנו?

אמרין ליה: מברכין וחוזרין ומברכין, דאשכחן מדכרא דשבתא.

לא אמר כן רבי בא בשם רבי חונא ורבי ירמיה מטו בה בשם רב: שכח ולא הזכיר של שבת אומר: אשר נתן מנוחה לעמו ישראל?

כן בשהסיע דעתו, וכן בשלא הסיע דעתו.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ז, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§92§§

הזכיר של חנוכה בברכת הארץ

ברכות פרק ז, הלכה ה

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד… ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים״ (משנה ברכות ז, ה), בעניין ברכת המזון.

״והמטיב״ — בדפוס ונציה ״ומטיב״.

רבי זריקן בר חמוי דרבי זריקן הזכיר של חנוכה בארץ, וקילסו אותו.

רבי בא בריה דרבי חייא בר בא הזכיר דיין אמת בהטוב והמטיב, וקלסו אותו.

חילופי נוסח והשלמות

ברכות פרק ז, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§93§§

ההלל והשמחה שמונה כיצד מלמד

סוכה פרק ד, הלכה ה

§§cover-end§§

במשניות שבכ״י ליידן, הבאות ברצף בתחילת הפרק, מתחילה כאן משנה ו׳.

משנה סוכה ד, ח

ההלל והשמחה שמונה — כיצד?

מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

סוכה שבעה — כיצד?

גמר מלוכל — לא יתיר סוכתו,

אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן, בשביל כבוד יום טוב האחרון.

תני:

שמונה עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה:

שמונת ימי החג,

ושמונת ימי החנוכה,

ויום טוב שלעצרת,

ויום טוב הראשון שלפסח ולילו.

חילופי נוסח והשלמות

סוכה פרק ד, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§94§§

בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות

מועד קטן פרק ג, הלכה ט

§§cover-end§§

המשנה היא משנה מועד קטן ג, ט, סוף המסכת; ההלכה דנה ברישה — מי שמת בחנוכה ובראש חודש (״עבדין ליה איברייא״) ובהספד; ״תני: אין מוליכין חלילין לבית האבל״ שאחריה עניין אחר.

משנה מועד קטן ג, ט

ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות.

נקבר המת לא מענות ולא מטפחות.

אי זה הוא העינוי?

שכולן עונות כאחת.

וקינה, שאחת מדברת וכולם עונות אחריה, שנאמר: וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה(ירמיה ט, יט).

אבל לעתיד לבוא מהו אומר?

בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יי אלהים דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים וגו׳(ישעיה כה, ח).

המשנה לעיל: משנה מועד קטן ג, ט

רבי תנחום בר עיליי דמך בחנוכתא, רבי דוסא דמך בריש ירחא דניסן, עבדין ליה איברייא.

סברין מימר מן דעתון דרבנן, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתון דרבנן.

רבי קרוספי דמך במועדא ועבדון ליה איברייא, סברין מימר מן דעתיה דרבי אמי, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתיה דרבי אמי.

רבי חלבו רבי בא בר זבדא בשם רב: אפילו לשעה, מן הדא: וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם(במדבר כ, א).

ואנן חמיי רבנן עניין בדיבורא?

אמר רבי ירמיה: חבירים זריזין הן ואינן באין לידי הספד.

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן פרק ג, הלכה ט. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§95§§

תני אמר רבי יודה כל

סוכה פרק ה, הלכה א

§§cover-end§§

״ארץ מצרים שנאמר״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״מלך אשור שנאמר״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף מעל לשורה.

״עסיקין באורייתא בפסוקא״ — חסר בכ״י ליידן, ונוסף בגליון.

תני:

אמר רבי יודה: כל שלא ראה דיפלי איסטבה שלאכסנדריאה לא ראה כבוד ישראל מימיו.

כמין בסיליקי גדולה היה ואסטיו לפנים מסטיו היתה.

פעמים היו בה כפליים כיוצאי מצרים.

ושבעים קתידראות שלזהב היו שם מקובעות אבנים טובות ומרגליות כנגד שבעים זקינים, וכל אחת ואחת היתה עומדת בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב.

ובימה שלעץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה.

עמד אחד מהן לקראות בתורה, היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן.

על כל ברכה וברכה שהיה מברך היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן.

אף על פי כן לא היו יושבין מעורבבין, אלא יושבין כל אומנות ואומנות בפני עצמה, שאם יבוא אכסנאי יהא מידבק בבני אומנתו, ומשם היתה פרנסתו יוצאה.

ומי החריבה?

טרוגיינוס הרשע.

תני רבי שמעון בן יוחי: בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים,{ שנאמר:} כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹוסִיפוּ לִרְאֹותָם עוֹד עַד עוֹלָם(שמות יד, יג), וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד(דברים יז, טז), וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת(דברים כח, סח).

ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו: אחת במי סנחריב מלך אשור,{ שנאמר:} הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה(ישעיה לא, א), מה כתיב בתריה: וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וגו׳(ישעיה לא, ג).

ואחת בימי יוחנן בן קרח: וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵיאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם וגו׳(ירמיה מב, טז).

ואחת בימי טרוגיינוס הרשע.

נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין.

מת בתו בחנוכה והדליקו נירות.

שלחה אשתו ואמרה לו: עד שאת מכבש את הברבריים, בוא וכביש את היהודים שמרדו בך.

חשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה.

אתא ואשכחון עסיקין {באורייתא בפסוקא}: יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ וגו׳(דברים כח, מט).

אמר לון: מה הויתון עסיקין.

אמרון ליה: הכין וכן.

אמר לון: ההוא גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה.

והקיפן ליגיונות והרגן.

אמר לנשיהן: נשמעות אתם לליגיונותיי ואין אני הורג אתכם.

אמרון ליה: מה דעבדת בארעייא עביד בעילייא.

ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס.

באותה שעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.

חילופי נוסח והשלמות

סוכה פרק ה, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§96§§

בראשונה גזרו שמד ביהודה

כתובות פרק א, הלכה ה

§§cover-end§§

המשנה וראש הסוגיא עליה; אחריה ״תני: ולאלמנה מאתים״ — ענין אחר. ״כלתו שלרבי הושעיה נכנסה מעוברת״ — מעשה על המנהג, בסוף הקטע.

״כולה״ — בכתב היד ״כול׳״, כלומר: המשנה כולה.

משנה כתובות א, ה

האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים — אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עמה.

אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים — כתובתן מנה.

בית דין שלכהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים.

״האוכל אצל חמיו״ כולה.

בראשונה גזרו שמד ביהודה,

שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו,

דכתיב: יָדְךָ בְּעֹורֶף אֹויְבֶיךָ(בראשית מט, ח).

והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן,

וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה.

התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה,

שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה, עוד היא נגררת.

מכל מקום אין סופה להיבעל מאיסטרטיוס!?

אנוסה היא, ואנוסה מותרת לביתה.

כהנות מה היו עושות?

מטמינות היו.

ויטמינו אף בנות ישראל!?

קול יוצא, ומלכותא שמעה, ואילין ואילין מתערבבין.

מה סימן היה להן?

קול מגרוס בעיר — משתה שם, משתה שם;

אור הנר בברור חיל — שבוע בן, שבוע בן.

אף על פי שבטל השמד — המנהג לא בטל.

כלתו שלרבי הושעיה נכנסה מעוברת.

חילופי נוסח והשלמות

כתובות פרק א, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§97§§

בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

מגילה פרק ד (בני העיר), לא ע״א

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

§§cover-end§§

מן הברייתא של קריאות המועדים (מגילה פרק ד, לא ע״א – ע״ב), על משנה מגילה ג, ו (״בחנוכה בנשיאים״); לפניה ״שבת שחל להיות בחולו של מועד״, אחריה פורים וראשי חדשים. ״נרות דזכריה״ — ״ראיתי והנה מנורת זהב כלה״ (זכריה ב, יד – ד, ז); ״נרות שלמה״ — ״ויעש חירם את הכירות״ (מלכים א ז, מ–נ).

״ואי מיקלעי שתי שבתות״ — בכ״י מינכן 95: ״וכד מיקלעי״; ״בתרייתא בנרות שלמה״ — שם: ״בנרות דשלמה״.

בחנוכה — בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה;

ואי מיקלעי שתי שבתות — קמייתא בנרות דזכריה, בתרייתא בנרות שלמה.

רש״י נרות דשלמה — ויעש חירום [וגו׳] ואת המנורות חמש מימין וגו׳.

רש״י נרות דזכריה — רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו׳.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ד, לא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§98§§

תורה מגילה מגילה ניתנה — שמנה פרשיות ביום שהוקם המשכן

גיטין פרק ה (הניזקין), ס ע״א–ע״ב

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

§§cover-end§§

המחלוקת ״מגילה מגילה ניתנה / חתומה ניתנה״ עם שתי הקושיות ותירוציהן; לפניה ״כתנאי: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה…״ — סוף הסוגיא על כתיבת מגילות, ואחריה ״אמר רבי אלעזר: תורה רוב בכתב ומיעוט על פה״ — מחלוקת אחרת.

״ופרשת נרות״ — בכ״י מינכן 95: ״ופר׳ נדות״; בכ״י וטיקן 130 ״נ(ד)[ר]ות״ (תוקן לנרות), ובין השיטין ״בהעלותך״.

״אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים…״ — בכ״י וטיקן 130 הוספות בין השיטין לכל פרשה (״אמור אל הכהנים״, ״בבהעלותך קח את הלוים״, ״ליטהר קודם פסח״…), ובראשן ״[באחד בניסן]״.

אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה:

תורה מגילה מגילה ניתנה,

שנאמר: אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי(תהלים מ, ח).

רש״י אז אמרתי — כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז.).

רש״י הנה באתי — עכשיו באתי לכלל.

רש״י כתוב עלי — מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם מצאתי דוד עבדי (תהלים פ״ט:כ״א) אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי.

רבי שמעון בן לקיש אומר:

תורה חתומה ניתנה,

רש״י חתומה — גמורה ומסויימה ושלימה.

שנאמר: לָקֹוחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה(דברים לא, כו) הזאת (כ״י מינכן 95: הזה).

ואידך נמי, הכתיב: ״לקוח״!

ההוא — לבתר דאידבק.

ואידך נמי, הכתיב: בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי!

ההוא — דכל התורה כולה איקרי מגילה, דכתיב: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹואֶה וָאֹומַר אֲנִי רֹואֶה מְגִילָּה עָפָה(זכריה ה, ב).

אי נמי — לכדרבי לוי,

רש״י א״נ לכדרבי לוי — איקראי מגילה אותן ח׳ פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם.

דאמר רבי לוי:

שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן:

פרשת כהנים,

רש״י פרשת כהנים — אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם.

ופרשת לוים,

רש״י פרשת לוים — קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הל כות לוים וי״א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא.

רש״י פרשת לוים — הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר.

ופרשת טמאים,

רש״י פרשת טמאים — ויהי אנשים וגו׳ משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט״ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א״כ לא יטהרו.

ופרשת שילוח טמאים,

רש״י ופרשת שילוח טמאים — וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם.

ופרשת אחרי מות,

רש״י ופרשת אחרי מות — אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת.

ופרשת שתויי יין,

רש״י ופרשת שתויי יין — לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא.

ופרשת נרות,

רש״י ופרשת נרות — בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק.

ופרשת פרה אדומה.

רש״י ופרשת פרה אדומה — לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה.

חילופי נוסח והשלמות

גיטין פרק ה, ס ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§99§§

ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין

מגילה פרק ג, הלכה ה

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)

§§cover-end§§

בהלכה על המשנה ״לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה ולפורים…״ (משנה מגילה ג, ד; בכ״י ליידן ג, ה), בסדר הקריאות כשחלו שני עניינים ביום אחד; לפניה שאלת ירמיה ספרא בראש חודש שחל בשבת.

סוגיות תאומות — ירושלמי תענית ד, א (ד, א, יג), מלה במלה, וירושלמי ברכות ד, א (ד, א, ל), כמעט מלה במלה; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי התענית והברכות בפנים. בברכות עוד: ״יצחק סחורא״, ״ראש חודש של חנוכה״, והשורה ״שאילתינהו לספרא״ רק שם. בדפוס ונציה במגילה ובתענית ״רבי אבודמא דחיפה״, ובברכות ״אבדימא״, ״שלמיה״.

יצחק סחורה שאל לרבי יצחק: ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין?

אמר ליה: קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה.

רבי פינחס רבי (ירושלמי ברכות ד, א: ורבי) סימון ורבי (ירושלמי תענית ד, א: רבי; ירושלמי ברכות ד, א: רבי) אבא בר זמינא מטי (ירושלמי ברכות ד, א: מטו) בה בשם רבי אבדומא דחיפה (ירושלמי ברכות ד, א: אבדימי דמן חיפא): קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש, להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש.

בר שילמיא (ירושלמי תענית ד, א: שלמיא; ירושלמי ברכות ד, א: שלמיא) ספרא שאל לרבי מנא: הגע עצמך שחל ראש חודש שלחנוכה להיות בשבת, ולא שבעה קרויין אינון (ירושלמי ברכות ד, א: אינון קורין)?

אית לך מימר (ירושלמי ברכות ד, א: למימר) שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש?!

(ירושלמי ברכות ד, א: שאילתינהו לספרא.)

אמר ליה: והדא שאילתיה (ירושלמי ברכות ד, א: שאילתא) דספר.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ג, הלכה ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
§§100§§

קריאת התורה במועדים — בחנוכה בנשיאים

מגילה פרק ד (בני העיר), ל ע״ב – לא ע״א

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם(במדבר ז, ב)

§§cover-end§§

המשנה (מגילה ג, ה–ו) כולה; הגמרא עליה אחריה: ״תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל…״ (לא ע״א – ע״ב), ובה ״בחנוכה בנשיאים, ומפטירין בנרות דזכריה״ (לא ע״א).

״בראש השנה בחדש השביעי באחד לחדש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י מינכן 140: ״בחדש השביעי״ בלבד; ״ביום טוב הראשון של חג״ — בכ״י מינכן 95: ״ביום הראשון של חג״.

משנה מגילה ג, ה–ו

בפסח — קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים;

בעצרת — שִׁבְעָה שָׁבֻועֹות(דברים טז, ט);

רש״י שבעה שבועות — דכל הבכור.

בראש השנה — בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ(ויקרא כג, כד);

רש״י בחדש השביעי — דשור או כשב.

ביום הכפורים — אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א);

ביום טוב הראשון של חג — קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובשאר כל ימות החג — בקרבנות החג.

רש״י מתני׳ פרשת מועדות שבתורת כהנים — שור או כבש (ויקרא כב) וביומא קמא מיירי ובברייתא אמרינן בה ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח ומאי דשייר במתניתין תנא בברייתא.

רש״י קורין בקרבנות החג — בפרשת פינחס כיצד יום ראשון ויום שני קורא המפטיר בחמשה עשר ואף על פי שיום שני הוא אין קורין בו וביום השני להראות שהוא ספק יום שני דגנאי הוא לקרות יום טוב בספק חול יום ראשון של חול המועד שהוא ספק שני ספק שלישי קורא ראשון ביום השני ותניינא ביום השלישי תליתאה ביום הרביעי הרביעי שהוא נוסף בשביל חש״מ הוא קורא את ספיקי היום ומה הן ספיקי היום ביום השני וביום השלישי וכן למחר קורא ראשון ביום השלישי שני קורא ביום הרביעי שלישי קורא ביום החמישי והרביעי ביום השלישי וביום הרביעי שהן ספיקי היום וכן תמיד הרביעי קורא מה שקרא ראשון ושני חוץ מיום אחרון של חש״מ שא״א לקרות ביום השמיני לפי שאינו מימי החג אלא רגל לעצמו לפיכך יום ז׳ של חש״מ ראשון קורין ביום החמישי שני קורא ביום הששי שלישי קורא ביום השביעי והרביעי קורא ביום הששי וביום הז׳ שהן ספיקי היום.

בחנוכה — בנשיאים;

רש״י בחנוכה בנשיאים — דהוי נמי חנוכת המזבח.

בפורים — וַיָּבֹא עֲמָלֵק(שמות יז, ח);

בראשי חדשים — וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא);

במעמדות — במעשה בראשית;

רש״י במעשה בראשית — במסכת תענית בפרק בתרא (תענית פרקים ג–ד, כו.) שנויה סדר קריאתן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים בג׳ יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי תוצא הארץ ויכולו השמים והתם (דף כז:) מפרש טעמא מאי קורין במעשה בראשית במעמדות שבשביל הקרבנות מתקיימים שמים וארץ.

בתעניות — ברכות וקללות; אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן.

רש״י ברכות וקללות — דאם בחקותי להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהן מתענין עליה.

רש״י אין מפסיקין בקללות — כדמפרש מילתא שאין שנים קורין בהן אלא אחד קורא את כולן ושנים הראשונים קורין פרשת ברכות.

בשני ובחמישי, בשבת במנחה — קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון.

רש״י קורין כסדרן — בענין סדר הפרשיות ותנאי פליגי בה בברייתא בגמרא היכן מתחיל בשני ובחמישי.

רש״י ואין עולה להן מן החשבון — כשיגיע יום שבת יחזרו מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי.

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מד) — מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו:

רש״י שנאמר וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל — אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות.

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ד, ל ע״ב – לא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

במדבר ז, י וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת־קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ

ראה ראש חודש שחל להיות בחנוכה, במה קורין

ראה קריאת התורה במועדים — בחנוכה בנשיאים

§§101§§

שלמה עשה שבעה ימי חנוכה — ומשה שנים עשר

הוריות פרק א (הורו בית דין), ו ע״ב

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה(במדבר ז, יא)

§§cover-end§§

דברי רב אחא ברבי יעקב ״שבטו של לוי לא איקרו קהל״ עם הקושיא ״אם כן חסרי להו שנים עשר שבטים״ ותירוציה, עד ״כדי לחלוק כבוד לנשיאים״; הם תשובה (״אלא״) לקושיא ״אלא מעתה נייתו פר בהוראה… טפי להו שבטים״ (ו ע״ב) בסוגיית חטאת השותפין שבצבור; אחריהם ״מאי הוי עלה?״ — חזרה לשאלה ההיא.

״אמר אביי: אפרים ומנשה… אמר רבא: והא כתיב״ — בכ״י פריז 1337: ״אמ׳ רבא אמ׳ קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והכתי׳ על שם אחיהם״.

אלא אמר רב אחא ברבי יעקב: שבטו של לוי לא איקרו קהל,

מיוחס לרש״י אלא אמר רב אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי קהל — והוא הדין לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי (ואכתי נוקמה) כרבי שמעון.

דכתיב: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וגו׳(בראשית מח, ד) —

כל שיש לו אחוזה — איקרי קהל, וכל שאין לו אחוזה — לא איקרי קהל.

מיוחס לרש״י ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם כל שיש לו אחוזה איקרי קהל — וכהנים ולוים אין להם אחוזה.

אם כן, חסרי להו שנים עשר שבטים!

אמר אביי:

אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).

מיוחס לרש״י כראובן ושמעון יהיו לי — דבתרי שבטים חשיב להו כראובן ושמעון.

אמר רבא:

והא כתיב: עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם(בראשית מח, ו) — לנחלה הוקשו, ולא לדבר אחר.

מיוחס לרש״י והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם — דלנחלה הוקשו אפרים ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב׳ פרים ואכתי חסרי להו מי״ב שבטים אלא שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים לא איקרי קהל ושותפין נינהו ולא מתוקמא כר״ש דקרא הכי משמע ומולדתך.

ולא? והא חלוקין בדגלים!

כנחלתן כך חנייתן, כדי לחלק כבוד לדגלים.

מיוחס לרש״י כנחלתם כך חנייתם — שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וציום היאך יחנו לדגליהם וכן מצינו במדרש תנחומא דיעקב אבינו תקן להם דגלים וחלק להם הארץ וכן מצינו איש על דגלו באותות באות אשר צוה להם אביהם שלאותן רוחות שנחלקו לשאת מטתו לאותן רוחות חנו לדגליהם והיינו דאמרינן כנחלתן כך חנייתן.

והא חלוקים בנשיאים!

ההוא — לחלוק כבוד לנשיאים,

דתניא: שלמה עשה שבעה ימי חנוכה (כ״י פריז 1337: שבעת ימים בחנוכת הבית), ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה? כדי לחלוק כבוד לנשיאים.

חילופי נוסח והשלמות

הוריות פרק א, ו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§102§§

בחנוכה בנשיאים בפורים ויבא עמלק

מגילה פרק ג, הלכה ז

וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יב)

§§cover-end§§

המשנה היא משנה מגילה ג, ו (בכ״י ליידן ג, ז; במשניות שבראש הפרק הלכה ח׳), סדר הקריאות במועדים; ההלכה שאחריה (ג, ז, ב) דנה ב״אין מפסיקין בקללות״ ולא בחנוכה.

משנה מגילה ג, ו

בחנוכה — בנשיאים.

בפורים — ויבא עמלק.

בראשי חדשים — ובראשי חדשיכם.

במעמדות — במעשה בראשית.

בתעניות — ברכות וקללות.

אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן.

בשיני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, ואינו עולה להן מן החשבון.

שנאמר: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מד) — מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.

המשנה לעיל: משנה מגילה ג, ו

חילופי נוסח והשלמות

מגילה פרק ג, הלכה ז. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

במדבר ז, יב וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת־קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן־עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה

ראה אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים

במדבר ז, מח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד

ראה אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים

§§103§§

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים

מועד קטן פרק א (משקין בית השלחין), ט ע״א

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר(במדבר ז, עב)

§§cover-end§§

מאמרו של רבי פרנך משמו של רבי יוחנן ודרשתו, עד ״וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון״; לפניו ״אמה כליא עורב… שבעת ימים ושבעת ימים למה לי? שמע מינה הני לחוד והני לחוד״ (״אין מערבין שמחה בשמחה״, על משנה מועד קטן א, ז, ״אין נושאין נשים במועד״), ואחריו ״רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים״ — עניין אחר.

״דתני תחליפא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״דתני רב תחליפא״.

״ולא נענה, פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם וגו׳״ — בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י מינכן 95 הפסוקים במלואם (״והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי זה מלך הכבוד…״), ובכ״י מינכן 95 נוסף: ״רהטו בתריה למיבלעיה״.

״כיון שאמר: יי אלהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך״ — בכ״י מינכן 95: ״בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך״ (תהלים קלב, י).

אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן:

אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה?

מיוחס לרש״י לא עשו ישראל יום כפורים — לפי ששבעה ימים שלפני סוכות כל יום עשו שמחה ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום.

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

מאי דרוש?

אמרו: קל וחומר: ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד — דוחה שבת, דאיסור סקילה;

מיוחס לרש״י וקרבן יחיד — של נשיאים.

מיוחס לרש״י דאיסור סקילה — דחמור מכרת.

מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרת — לא כל שכן?

מיוחס לרש״י וקרבן צבור — דמה שהיו מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור הוא.

אלא אמאי היו דואגים?

התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט.

מיוחס לרש״י התם — במשכן דגבוה הוו קרבנות.

הכא נמי, מיעבד ליעבדו; מיכל לא ניכלו ולא לישתו?

מיוחס לרש״י הכא נמי לעבדו — קרבנות מיכל לא ליכלו.

אין שמחה בלא אכילה ושתיה.

מיוחס לרש״י הכא — בחנוכת הבית דהדיוט משתה.

ומשכן דדחי שבת מנלן?

אילימא מדכתיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב) ובַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח) — דלמא שביעי לקרבנות!

מיוחס לרש״י ביום השביעי — ומשמע לן יום ז׳ היינו שבת.

מיוחס לרש״י דלמא שביעי לקרבנות — שאם הקריב נשיא ששי בערב שבת מקריב נשיא שביעי באחד בשבת ומאי שביעי שביעי לקרבן נשיא.

אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא: בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם(במדבר ז, עב) — מה יום כולו רצוף, אף עשתי עשר כולן רצופין.

מיוחס לרש״י ביום עשתי עשר יום — האי יום יתירא משמע מה יום רצוף שאין בו הפסק אף כולהו י״א יום רצוף דליכא הפסק בינתיים אפילו בשבת.

ודלמא ימים הראויין?

מיוחס לרש״י דלמא ימים הראויין — למשתה עביד משתה לאפוקי יום הכפורים.

כתיב קרא אחרינא: בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם(במדבר ז, עח) — מה יום כולו רצוף, אף שנים עשר יום כולן רצופין.

ודלמא הכא נמי ימים הראויין?

אם כן, תרי קראי למה לי?

ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן?

אילימא מדכתיב אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם(מלכים א ח, סה) — ודלמא ימים הראויין!

גמר יום יום מהתם.

מיוחס לרש״י גמר יום יום מהתם — מנשיאים דמשכן דגמרינן מתרי קראי דהוו רצופים אפילו בשבת אף משתה דחנוכת הבית הוו י״ד רצופים ואפילו [ביוה״כ].

יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

ומנלן דאחיל להו?

דתני תחליפא: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ(מלכים א ח, סו);

לְאׇהֳלֵיהֶם — שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה;

שְׂמֵחִים — שנהנו מזיו השכינה;

וְטוֹבֵי לֵב — שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר;

עַל כׇּל הַטּוֹבָה — שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ —

בשלמא לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ — דאחיל להו עון יום הכפורים;

אלא לְדָוִד עַבְדּוֹ — מאי היא?

אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש, דבקו שערים זה לזה.

אמר שלמה עשרים וארבע רננות, ולא נענה.

מיוחס לרש״י כ״ד רננות — כתיבי בפרשה בין רנה ותחנה ותפלה ובקשה.

פתח ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ז), ולא נענה.

כיון שאמר: יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב), מיד נענה.

באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.

חילופי נוסח והשלמות

מועד קטן פרק א, ט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)

במדבר ז, עח בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן־עֵינָן

ראה אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים

במדבר ח, א וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר

ראה תורה מגילה מגילה ניתנה — שמנה פרשיות ביום שהוקם המשכן

זכריה ב, יד רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְיָ

ראה בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

זכריה ד, ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל־רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשָׁהּ

ראה בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

מלכים א ז, מ וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת־הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְיָ

ראה בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

מלכים א ז, מט וְאֶת־הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב

ראה בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה

§§104§§

ובשיר — שיר של תודה ושיר של פגעים

שבועות פרק ב (ידיעות הטומאה), טו ע״ב

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א)

§§cover-end§§

הגמרא על ״ובשיר״ (משנה שבועות ב, ב), עד ״לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה״; לפניה ״ובשתי תודות… הלכך לא אפשר״, ואחריה ״בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן״ — המשך המשנה.

״ושיר של פגעים ויש אומרין שיר של נגעים… יפול מצדך אלף״ — אינו בכ״י מינכן 95 (שם: ״ארוממך יי כי דליתני ולא שמח׳ אויבי לי״); בכ״י וטיקן 140 ובכ״י וטיקן 156 ״ולא שמחת אויבי לי״ בסוף הפסוק.

״רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי״ — בכ״י וטיקן 140 ובכ״י וטיקן 156: ״מסדר להו״; בכ״י מינכן 95: ״מסרך להו״.

ובשיר(משנה שבועות ב, ב)

תנו רבנן:

שיר של תודה — בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים,

רש״י תנו רבנן שיר של תודה — היו אומרים שם בכנורות וכו׳ ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק).

ואומר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וגו׳(תהלים ל, ב),

רש״י ארוממך ה׳ וגו׳ — הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו.

ושיר של פגעים — ויש אומרין: שיר של נגעים.

רש״י ושיר של פגעים — יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב ויברך אותם משה (שמות ל״ט:מ״ג) ומה ברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם יי אלהינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.

רש״י פגעים — מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק.

מאן דאמר דנגעים — דכתיב: וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, י);

ומאן דאמר פגעים — דכתיב: יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף(תהלים צא, ז) (דפוס ונציה: בכנורות ובנבלים ובתופים).

ואומר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן(תהלים צא, א) עד כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ(תהלים צא, ט),

וחוזר ואומר: מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ(תהלים ג, א) יְיָ מָה רַבּוּ צָרָי(תהלים ג, ב) עד לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט):

רש״י ואומר ה׳ מה רבו צרי — לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנאמר מה היהודים האמללים עושים וגו׳ היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות (נחמיה ג׳:ל״ד) ואומר גם [וגו׳] אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג׳:ל״ד).

רבי יהושע בן לוי אמר (כ״י וטיקן 140: מסדר) להו להני קראי וגאני.

רש״י להני קראי — שיר של פגעים.

היכי עביד הכי?

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה!

להגן שאני.

רש״י וגני — כשהוא הולך לישן בלילה.

ואלא כי אמר אסור — דאיכא מכה (כ״י וטיקן 156: ואלא אסור היכי דמי כגון דאית ליה מכה)?

אי דאיכא מכה — אסור, ותו לא?

והתנן: הלוחש על המכה — אין לו חלק לעולם הבא!

רש״י אין לו חלק — הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו׳ (שמות טו).

הא איתמר עלה:

אמר רבי יוחנן:

ברוקק שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

רש״י ברוקק שנו — ברוקק ואחר כך לוחש.

רש״י שאין מזכירין שם שמים כו׳ — והכא קאמר כי אני יי רופאך.

רש״י דאיכא מכה — ולוחש עליה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא.

חילופי נוסח והשלמות

שבועות פרק ב, טו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
§§105§§

ודיברו הלוים בשיר — ארוממך יי

ביכורים פרק ג, הלכה ד

אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי(תהלים ל, ב)

§§cover-end§§

המשנה כולה (משנה ביכורים ג, ד–ח; בכ״י ליידן הלכה ד, ובמשניות שבו מתחילות הלכות ה׳, ו׳, ז׳ ב״הגוזלות״, ב״בראשונה״ וב״העשירים״ — וכן בדפוס ונציה). ההלכה שאחריה מפרשת את סדר הנחת הסל והגוזלות, לא את השיר.

״אויביי״ — בכתוב (תהלים ל, ב): ״איבי״; ״דיליתני״, ״שימחת״ כתיב מלא של כ״י ליידן.

משנה ביכורים ג, ד–ח

החליל מכה לפניהן עד שהן מגיעין להר הבית.

הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס עד שהוא מגיע לעזרה.

הגיע לעזרה ודיברו הלוים בשיר: אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי וְלֹא שִׂימַּחְתָּ אויביי לִי(תהלים ל, ב).

הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות, ומה שבידם נותנין לכהנים.

עודינו הסל על כתיפו, קורא מהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים כו, ג) עד שהוא גומר כל הפרשה.

רבי יודה אומר: עד אֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי(דברים כו, ה).

הגיע לאֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי, מוריד הסל מן כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו.

וקורא מאֲרַמִּי אֹובֵד אָבִי עד שהוא קורא את כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא.

בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין לפניו.

נמנעו מלהביא, התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע.

העשירים מביאין את ביכוריהם בקלתות שלכסף ושלזהב והעניים מביאין אותן בסלי נצרים שלערבה קלופה, והסלים והביכורין ניתנין לכהנים.

המשנה לעיל: משנה ביכורים ג, ד–ח

חילופי נוסח והשלמות

ביכורים פרק ג, הלכה ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)

תהלים ל, ב אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי

ראה ובשיר — שיר של תודה ושיר של פגעים

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תלמוד בבלינוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים)
משנהנוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד)
תוספתאמהדורת ליברמן
תלמוד ירושלמיכ״י ליידן (מהדורת על־התורה)
תלמוד ירושלמידפוס ונציה רפ״ג