אמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר: תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחשת, ותחת האבנים ברזל,
אין אומרים תחנון בתשעה באב שנקרא מועד. לפי נוסח ספרד אומרים בכל תחנון וידוי. אם כן משמעות המועד הוא שבכל היום של הקינות והאיכה אין
ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו
בעצם, כאשר בתחילת בית שני שאלו האבכה בצום החמישי, נענו צום החמישי וכו' יהפכו לששון ושמחה. ומששמעו ישראל את זה מיד הבינו שיש להמשיך לצום.
נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. שאמר הפילוסוף (שכחתי איזה, שמעתי באיזה קורס על פילוסופיה הודית, ויש קירבה גם ברעיונות הוסרלנים): אין בעולם משפטים דסקריטפיביים. כולם
תסמונת תשעה באב. א) קרא עלי מועד, זמנים רגילים יש וזמנים שאינם רגילים, זמנים שמבקשים איזה טרנסנדנס על הרגיל. מבין המועדים הוא תשעה באב. שכן
(ישעיה מ, א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. היה פעם נביא ישעיה, כתב ספר שלם, שלשים ותשע פרקים, מלא נבואות זעם, אמת מרה, הטיח את האמת
הנה חיבורי על מגילת איכה, כפי שהגיעה ידי לפרש השנה, עד מילת העיר (חשבתי אסיים לפחות פסוק א..), בכל אופן אפרסמנה לקראת שבת חזון ועוד נחזה
