אנסה בראשונה לסדר את סוגי הפירוש לה’ דגמים שונים.

בתחילה היה הזכר פשוט לניסים שנעשו לעם ביציאת מצרים. אפשר לחלק בזה כמה חילוקים שונים שמהם א) קביעת זכרון כללי על הנס, וזמן ומצוות להודות לה’ על הניסים שעשה לנו. ב) מזה נעשה לנו מין תחילת הקשר בינינו לה’, מתוך חובת הכרת טוב לה’ שעשה לנו הניסים הללו. ג) או יותר מהותי זיכרון לזמן ומקום שבו תחילת כריתת ברית של העם, ויציאת מצרים כסיפור השורש של העם. ד) ההזדהות של הויה כאל שהוציאם ממצרים.

הצד השווה משלב זה שהכל מדובר על זכרון יציאת מצרים הממשי והתגלות הממשית של האל שנגלה לנו שם, והיחס שלו לעם הממשי שהוציא ממצרים והביא לארץ. וזה דגם ראשון של זכר ליציאת מצרים. החולשה של הפירוש הזה הוא שההקשר הממשי הזה, הן היסטורית והן תאלוגית, אינו דבר נצחי מעל לזמן והוא ניתן לשינויים רבים כאשר עלו לארץ ושוב גלו ממנה וגלו לכל מיני מקומות פיזיים ומחשבתיים הוא איבד את הרלבנטיות שלו ובצדק אפשר לשאול עליו מה העבודה הזאת לכם.

(ומבין הראשונים הכוזרי הוא הקרוב ביותר אל תפיסה זו, אם כי גם הוא לפעמים נקרא כעושה מזה עצמו ‘הוכחה’ ואז זה כבר שייך לדגם אחר.)

כאשר התחילו לחשוב באופן יותר מופשט, (וגם היו בגלות ולא היתה היציאה הממשית ממצרים רלבנטית לא לנרטיב הלאומי ולא לעבודת השם הפרטית, ישראל בגלות הם הרבה יותר ‘בצאתי מירושלים’ מאשר ‘בצאתי ממצרים’, כנוסח הקינה), העמידו את דת ישראל בכללה על עקרונות אמונה מופשטים כמו פילוסופיה.

ראשוני המנסחים של דת ישראל במובן זה התעלמו פחות או יותר מן הסיפור. הרמב”ם העמיד מצוה ראשונה שהוא העיקר הראשון וגם בעצם העיקר היחיד (‘יסוד היסודות’) על הפסוק אנכי ה’ אלקיך, ואף פעם לא ציטט את המשך הפסוק ‘אשר הוצאתיך’.

אפשר לומר, אם המסר של יציאת מצרים היה אנכי ה’ אלקיך, הרי הרמב”ם עומד על המסר ומביא אליו בדרכים מתאימים לו. אם ניסי היציאה משחקים תפקיד אינם אלא לשמש עזר לעם להגיע אל ההכרה, אבל אליבא דאמת אין ניסים הוכחה טובה בכל מקרה ועדיף לדבר על מטרתם.

(ועם הרמב”ם חבורה שלימה של ראשונים הולכים בדרכו, האבן עזרא מנסח את זה הכי ישר כשהוא אומר בפסוק אנכי שהיציאה הוא למי שאינם פילוסופים ומי שמבין באמת אינו צריך אלא תחילת הפסוק אנכי ה’ אלקיך)

הרי לנו דגם שני של זכר יציאת מצרים. שהוא היכי תמצי להגיע אל האמונה. החולשה של הפירוש הזה שהוא מבטל כמעט את החשיבות של יציאת מצרים עצמו.

הרמב”ן לא ניחא ליה עם ההפשטה השלימה שהפשיט הרמב”ם את הכרת ה’ מתוך העולם. אבל הוא גם כבר אינו יכול לחזור אל התפיסה הממשית שקדמה לרמב”ם. שבו אנכי ה’ אלקיך כי הוצאתיך מארץ מצרים מתפרש הכי פשוט. אני הוצאתיך ובשל כך אני אלהיך (רש”י עוד מפרש קרוב לזה, כדאי הוא ההוצאה שתהיו מחויבים לי). רמב”ן קיבל לגמרי את התפיסה האמונית/פילוסופית של התורה. הוא רק חולק מהו האמונה הנכונה, והפילוסופיה שלו הוא שה’ יותר נוכח בעולם מאשר בעיני הרמב”ם, אבל הוא לא חולק על זה שציר העבודה הוא האמונה. וכלשונו, כוונת היצירה להודות לה’ שהוא ה’.

לפיכך רמב”ן מפרש אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך- ומכיון שהוצאתיך הרי אתה יודע שאני יודע ומשגיח ובעל יכולת ניסית – ולפי הפלפול הפילוסופי מוכרח מזה שאני מחדש העולם. הפירוש שלו לאשר הוצאתיך הוא הכי לא ישיר, הוא בעצם מפרש שאשר הוצאתיך הוא ראיה שאני ה’ המחדש והפועל בעולם אחרי חידושו, זה לא פירוש ישיר זה פירוש מפולפל מאד, אפשר לומר שהוא סובל משני הצדדים, הוא גם לא פילוסופי וגם לא ממשי.

הרי לנו דגם שלישי של זכר יציאת מצרים. שאינו עזר בלבד אל האמונה אבל הוא מוכיח אמונה מסוימת שלא היינו יודעים זולתו. החולשה של הפירוש הזה שהוא אינו נקרא ישירות לתוך הפסוקים וכשרמבן מפרש זכר יציאת מצרים כלומר חידוש העולם זה נשמע דחוק ורחוק.

בזמן האחרונים נוצר דגם רביעי המבקש ליצור סינתזה שבו יציאת מצרים לא תהיה סוג של ‘הוכחה’ על איזה תכונה אלוקית בדרך בלתי ישירה בלבד, וגם לא תהיה ענין ממשי היסטורי לאומי בלבד. ראש לדגם זה הוא מהר”ל (אם כי אפשר לשלשל את זה אחורה למקובלים ולזוהר), המפרש כי יציאת מצרים הוא שחידש את הענין שנקרא אלקיך, שיהיה ה’ אלהי ישראל ולא אלקי הנמצאות בלבד. הפירוש הזה מרוויח הן את המעלה שהוא יכול לפרש אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך בצורה ישירה וממשית, שבאמת ביציאת מצרים נוצר הדבר הזה מתוך ההוצאה שנעשה אלקיך. והן את המעלה שהוא אינו מוגבל לישראל ומצרים הממשיים ההיסטוריים כי הוא סוג של חידוש פילוסופי מופשט.

החולשה של הפירוש הזה שהוא מנסה לעשות לפילוסופיה משהו שהוא לא בדיוק פילוסופיה ואפשר לטעון עליו שהוא בעצם הפירוש הראשון בלבוש פילוסופי. אבל עכ”פ חשוב להבין שהוא מנסה להתחמק מן הבעיות שבשני צדדי הדילמה של הפירושים שקדמו לו. והבוחר יבחר.

הפירוש החמישי הוא בית מדרשו של הבעל שם טוב. האומר טרם שאתה דואג על גאולה כללית תדאג על גאולה פרטית. והמפרשת את זכרון יציאת מצרים כגאולת הנפש הפרטית ומה שמאפשר הכרת ה’ בנפש וגאולתו מן היצר הרע וכדו’. וגם את הפירוש הזה אפשר לשלשל אחורה לזוהר ומקובלים. (וגם בראשונים, אפשר לומר מהר”ל הוא סינתזה של הפסוק והרמב”ם. הבעש”ט הוא סינתזה של הפסוק וחובת הלבבות).

וגם הוא סינתזה בין הדעות הקודמות שמנסה להרוויח הן את הקשר לפסוקים ולתהליך ההיסטורי, הן את החידושים באצילות, והן את הרלבנטיות במקום וזמן הגלות שאין בו שייכות ישירה לנרטיב הפשוט.

החולשה בפירוש הזה שהוא יכול להוביל לדת פסיכולוגית בלבד שאין לו באמת מסורת או הקשר יותר רחב. הוא עובד רק בתוך הקשר שבו כל השפה היא תורנית אחרת זה סתם.