—
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א’. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
—
לאורך כל התנ”ך, כאשר הקב”ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר – צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב”ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
—
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
– כשנשאלים “מהו יהודי?” אנשים אומרים: “אנחנו מאמינים שה’ נתן לנו את התורה.”
– הם לא אומרים: “אנחנו מאמינים שה’ הוציא אותנו ממצרים.”
– כשנשאלים “למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?” – אנשים עונים: “כי זו מצווה (מהתורה).” אף אחד לא אומר: “כדי לזכור את יציאת מצרים.”
– גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* – כלומר, התורה – לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: “אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים.” מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח – אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
עמדת הרמב”ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* (“איך אתה יודע?”) אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב”ם “קצת אשם” בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה – אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
—
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף “האזינה עמי תורתי”, וכו’), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
– הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: “ה’ הוציא אתכם ממצרים – למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?”
– הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, “אבל ה’ הוציא אותך ממצרים!” לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה’* חי.
—
השינוי הזה עתיק מאוד – חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: “לכן הנה ימים באים נאם ה’ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון…” – אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים – היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
—
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* (“בדיעבד” – בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים – היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא “תורה של פורים” (הוראת בדיחה) – זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה (“כפה עליהם הר כגיגית”). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה – בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין “אמת” ל”טוב”: אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש”י אומר “מאהבת הנס”, אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז”ל משקפת זאת – יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
—
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה – בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר – “אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'” – הוחלפה.
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ“הקדמה לה'” – מה יהודי אומר על מי ה’ כשהוא עומד לפניו?
– “אלקי אברהם יצחק ויעקב” – קשר למסורת אבות/מסורה.
– “האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון” – ה’ כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו’), כלומר בערך “קונה הכל”.
– “מביא גואל לבני בניהם” – ה’ כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי – גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
החתם סופר שואל: אם ה’ היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
—
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|—|—|—|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה’ |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין – בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה – התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה’ הוא עסקאי/היסטורי: ה’ הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי “אהיה אשר אהיה” – “אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה].”
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: “אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה – מי יוציא אותנו מגלות?” אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: “אבל בינתיים ה’ מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה…” – המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
—
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: “אני לא עושה אחת חדשה – אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!” ה’ יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה’ לכאורה – התשובה היא: “אני מאמין בגאולה” – היא תחזור.
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים “התורה.” אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה’ הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים “אני מאמין בביאת המשיח” אבל אף אחד לעולם לא שר “אני מאמין בתחיית המתים”. אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה – היא מקיימת את היחס החי עם ה’.
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* – אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר “אשר הוצאתיך ממצרים” וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
—
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר “גאל ישראל” לבד יהיה קצת שקר – “סדר מזויף” – מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: “כן ה’ אלקינו… יביאנו למועדים ולרגלים אחרים” – הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה’ הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה’ יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו – “כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו.” היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ”מצרים שלנו.”
ר’ אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל “מה זה רלוונטי לי?” – והתשובה היא אף פעם לא פשוט “זו מצווה.” התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
זכירת עמלק – אפשר לשאול “מה אתה רוצה ממני?” עבור אנשים היסטורית, “זו מצווה” אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח – לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
מדרש תנחומא “הודפס לא נכון” – הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: “נאמן אתה” – שהוא יגאל אותנו; “אשר בחר בנביאים טובים” – “נביאים טובים” כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
“נביאים טובים” פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). “נביאים רעים” יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: “מזל שה’ לא מצא נביאים רשעים.” הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף – לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר’ שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר – תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה’ הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות – כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח – כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה’ ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
—
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה’ באה מ”שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” (ישעיהו מ:כו) – כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* – כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי – כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
– הרמב”ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
– אבן עזרא מביא שאלת ר’ יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
– משתתף מעלה את השאלה מה “אשר הוצאתיך ממצרים” באמת אומר מעשית – “יצאת ממצרים – מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי.”
– הודאה כנה: **”אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו”** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
– ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר – *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
—
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית (“יש למי לסמוך”), אבל דרך שלישית מוצגת: “ניגון העתיד” (*מגינת העתיד*) – הרעיון ש”מה שהיה הוא שיהיה”. גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה – קריעת ים, וכו’ – משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה’ יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה – כל הגישות ליציאת מצרים – נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
—
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה’ זיהה את עצמו – “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה’ לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה’. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד – בסדר לילדים קטנים, ל”והגדת לבנך” (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה’.
1. לא מספיק מצד ה’ (*מצד האיבערשטער*):
– זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה’. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה’ עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה – אירוע אחד לעם אחד.
– זה כמו לקרוא למישהו “אב” על סמך מעשה הצלה בודד – הגדרה חלשה של אבהות.
– זה לא מגלה את ה*מהות* של ה’, לא מבטא מה “ה'” באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
– כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
– מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
– מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה’? איזה אלוקים הם יעבדו – זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה’ על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי – זה מכווץ את היחס עם ה’ לפנקס הכרת טוב.
—
כדי להבין יציאת מצרים כראוי – יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה’ *נכון* – יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב”ם תופס מקום אמצעי או כפול – קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
—
הרמב”ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה’ מלבד ידיעת ה’ כמו שהוא באמת.
– כל השאר – ה’ מבצע פעולות, עושה טובות – טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
– האמת היא: צריך לדעת את ה’ עצמו (*ידיעת ה’*). זה היה כל הפרויקט של הרמב”ם.
– זו “חוצפה גדולה” – אפילו לומר שה’ *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
– כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב”ם, עבודה זרה ממש.
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב”ם עושה *ידיעת ה’* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א’). פסוק המקור שלו הוא “אנכי ה’ אלקיך.” אבל כל פעם בודדת שהרמב”ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב”אנכי ה’ אלקיך” – מוחק “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
– הרמב”ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
– אבל בהקשר של ידיעת מי ה’, הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
– לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה’ תוך שימוש באלפי פסוקים – יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
במקום יציאת מצרים, הרמב”ם מתמקד בפרשת כי תשא – במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה’: “הודיעני נא את דרכך” ו”הראני נא את כבודך”.
– זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה’.
– תגובת ה’ שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
—
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ”אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” דרך “פוקד עוון אבות על בנים” וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף – איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים “ה’ ה’ אל רחום וחנון” וכו’. אותה נקודת סיום מבנית (“לא ינקה”) מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה – פרשנות חדשה למי ה’.
הרמב”ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה’. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב”ם. מורה נבוכים חלק א’ הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
כשמשה עצמו שאל את השאלה “מי ה’?” – וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה – נאמר למשה “לא יראני האדם וחי”. אבל ה’ כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות – “ה’ ה’ אל רחום וחנון”. באופן קריטי, ה’ לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה’ בא להתגלות למשה, הוא לא אמר “אני זה שהוצאתי אותך ממצרים.” הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב – היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת “אשר העלוך”. גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת “אשר העלוך”.
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה’ המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה – שלוש עשרה מידות – המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה’.
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב”ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין “קטן מאוד” (במונחים של משמעות תיאולוגית).
—
בכל פעם שהרמב”ם מצטט את הפסוק “אנכי ה’ אלקיך,” הוא חותך אותו לפני “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ”ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב”ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב”ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם “יש אלוקים” – זה אומר שהוא משגיח, וכו’.
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ”ג (או סמ”ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון – כי הסמ”ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב”ם עצמו לא כתב את זה כך – הרמב”ם כתב רק “אנכי ה’ אלקיך” בלי “אשר הוצאתיך.”
—
האם זה אומר שהרמב”ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב”ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א’, שהוא קיום הרמב”ם לנוסח ההגדה: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.”
הרמב”ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: “לדעת כי אני ה’ אלקיכם” – לדעת שאני ה’ אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה’ – אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פ”א מציג את הבעיה היסודית:
– כולם ידעו במקור על ה’ – אדם הראשון ידע.
– אבל יש בעיה עמוקה: ה’ ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה’ לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר “ה’ עשה את זה ישירות” – אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה’ עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב”ם אומר שה’ נקרא “אלקי האלקים” – אלוקי האלוהים. מה “אלוהים” אומר כאן? לא אלילים – זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם – הם שלוחי ה’, אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד – כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי – זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
הרמב”ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב”ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת – הם באמת עושים דברים – בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב”ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב”ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב”ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה – צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב”ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים – הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב”ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
—
הבנת הרמב”ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים – הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב”ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה’ יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה’ יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
הרמב”ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה’ הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית – המלך תמיד יכול לעקוף אותו – אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
—
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
– אדם רגיל רואה רק את המיידי – אביו תרח “מנהל את העולם”
– אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם – זה כבר רמה של מדע/ידע
– חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה – חייבת להיות סיבה גדולה יותר
– תובנה מרכזית: אותה “סיבה גדולה יותר” היא עדיין לא ה’ – לפי הרמב”ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק – חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה’.
– המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה’ אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) – רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
“ה’ אינו גוף” לא רק אומר שה’ אינו אדם – אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה’ אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא “אינו גוף”. להגיע להבנה של מהו ה’ באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
—
דור אנוש הגיע למסקנה: “המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות” – זה בעצם טיעון סביר. הרמב”ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב”ן מספק הסבר; הרמב”ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
—
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים – אריסטו, וכו’) שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה’ הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה’ הייתה ידיעה – לדעת ש”יש שם” – המצווה הראשונה.
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם – הם חושבים שהאליל ממש הוא ה’
2. המשכילים מעט – הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר – אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
– חכם גדול מגלה את האמת המלאה
– הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
– תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
– חכם חדש חייב לבלות “500 שנה” לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
– הרמב”ם קובע: “צור העולמים – לא הכירו בו בעולם” – זו המציאות של גלגל חוזר
—
הרמב”ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
– אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
– אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה – אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו “מרומים” לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
– הראב”ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב”ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל”מי ברא את העולם?” זמינה בקלות – “מלאך.” רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: “מי ברא את המלאך?” – וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם – להגיע לידיעה אמיתית של ה’ קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
—
אברהם נקרא “אלוקי אברהם” בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי – הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה’:
– לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי – הוא ידע שה’ מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
– תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: “אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת – המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל.”
– הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה – לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת “אלוקים אחר” – זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה’, אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה’. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
– חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית – אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
– אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
– לפני אברהם, אנשים ידעו על ה’ אבל לא עבדו את ה’ ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
– אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה – קרבנות, תפילות, שירי הלל – מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
– הוא בנה מזבח “לה'” – התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה’.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל “אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?” האב עונה: “לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא – זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה’ עצמו.” הילד שואל: “מה ה’ מקבל מקרבן?” התשובה: “*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*” – סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) – אבל הפנה אותם לה’ לבדו. ההכרזה “*לשם אשה ריח ניחוח לה’*” היא מה שהופך את המעשה.
אם הרמב”ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ”שאלה טובה” אבל נשארת לא פתורה.
—
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב – הרמב”ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה’ והוראה.
—
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
– הלוויים זכרו – הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
– רוב היהודים האחרים שכחו – כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
– יוסף דיבר לפרעה על “אלוקים”, אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים – “אלוהים אחרים” – איזה כוח חזק, בעצם “אלוהות” אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
– יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים “מפני דרכי שלום”, מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
– אפילו יעקב – למרות היותו אב – המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
העיקרון “*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*” – כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה – אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז “*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*” – ה’ יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הרמב”ם מציג את המצב בחדות – היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה – שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה’ בהכרח נשחקת – התבטא מחדש במצרים.
—
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה’ – תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי (“מנהג אבותינו”), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה’ נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה’ באופן קולקטיבי.
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה – כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה “מתן תורה” *הוא* “יציאת מצרים” – היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
—
הרמב”ם מסביר את שאלת משה לה’ באריכות. משה שואל: “כי יאמרו לי ‘מה שמו’ – מה אומר להם?”
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות – אתה יכול לקרוא לה’ כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
– בעיה 1: מי אומר שה’ שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
– בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): “מי ה’?” – מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על “אהיה אשר אהיה”.
הרמב”ם מפרש “אהיה אשר אהיה” (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו “מחויב המציאות” – “זה שקיים מכוח קיומו שלו.” זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של “שער היחוד” – מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה’ המוחלט – ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו’). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה – בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה “לא עולה על דעת אף אחד.” גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. “אהיה אשר אהיה” היה רגע התגלות כזה – פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
—
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ”זכות” ליציאה:
הרמב”ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה – הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב”ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה”קליפה” של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה’) – שני הממדים נוכחים.
הרמב”ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה’ – סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה’). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
—
הפרשנות הכוללת של הרמב”ם ליציאת מצרים:
– המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
– זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
– “מצרים” יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
– המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים “מצרים” לגמרי כמטאפורה ל”עולם עבודה זרה”, אבל הנקודה של הרמב”ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
—
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה’ – זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים (“והגדת לבנך”) ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת “מה נשתנה”, וכו’ – כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה – ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה’.
—
הרמב”ם אומר “כי אני ה'” – הוא לא אומר “אנכי ה'”. ההבחנה חשובה:
– לדעת שה’ קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית – זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
– החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב”ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
הרמב”ם מתאר מערכת – **”שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'” – שתהיה תמיד ידיעת ה’ בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ”אנכי ה’ אלקיך” מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה’ נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** – עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל”מה נשתנה” – ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
—
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה קובע: “כשם שישראל מובדלים מהאומות – מעובדי עבודה זרה – באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם” – לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה’. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה’ דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
—
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות – זה “בחינות”, לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב”ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים – במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים “כמה אלוהים יש?” הם עונים: אחד. לא “אחד שהוא שלושה,” לא “אחד עם בחינות” – פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב”ם.
—
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
– העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי – שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים – מה שהדת העממית מציגה.
– האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל “בחינות של דבר אחד”.
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
– הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
– המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים – אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
הרשב”ש (ר’ שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: “הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה – מה ההבדל הגדול?” זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: “אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון…”
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות – אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
—
– חידוש משה רבינו לא היה “אנכי ה’ אלקיך” (העובדה הגולמית של קיום ה’) – זה תמיד היה ניתן לידיעה.
– החידוש היה “לא יהיה לך” – הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
– זה פועל בשלוש רמות:
1. “לא יהיה לך” – אין אלוהים אחרים
2. “לא אלוהיך” – שלילה עמוקה יותר
3. “לא תעשה לך” – אל תעשה שום פסל או דמות – האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
—
שני פשטים נוספים נשארים להציג – המקושרים לרמב”ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: “דאס איז די נקודה” – זו הנקודה המהותית.
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א’, אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב”ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב”ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב”ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. וכך לאורך כל התנ”ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב”ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל… במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו’, כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר… אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים… מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו’ וכו’. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו… אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב”ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב”ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט… אומרים את הפסוק “תעבדון את האלקים”, כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש… התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת… דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת… יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת…
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב”ם אמת! הרמב”ם סובר ‘מעמד הר סיני ומתן תורה’! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב”ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב”ם, הרמב”ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב”ם… רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב”ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם ‘לעיני כל העם’ ו’יחידי’, יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב”ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ”פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
אתה אומר ‘יהודי’, זה מה שהוא… או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים… אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר ‘לשם יחוד’, ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’, ‘זכר ליציאת מצרים’ מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב”ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? “ואשלח לפניכם”, לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח’ בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? “האזינה עמי תורתי”, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, יצאו ממצרים, ו… אתכם לא נטשו, והקב”ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב”ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב”ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב”ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, “ואהבתי אתכם”, “לכתך אחרי במדבר”, כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב”ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש… וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב”ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר ‘לא יאמר עוד חי ה” וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא ‘חי ה”, אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה’ לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או… מה שכתוב ‘אשר העלה מארץ צפון’ וכו’, אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב”ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו’ כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב “אשר העלה מארץ צפון” וכו’, אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב”ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו’ את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה אחרת היא “קבלוהו מאהבה”. “קבלוהו מאהבה” זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב”ה או הקב”ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה”קבלוהו מאהבה” זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש”י אומר “מאהבת הנס”.
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. “קבלוהו מאהבה” פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה… אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה… כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
אפילו חז”ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות… מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה… מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש… מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב”ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב”ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה’, מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא… האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה… הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו’. ואחר כך זה ממשיך ככה.
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, “אין קורין אבות אלא לשלושה”, אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו’. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. “מביא גואל לבני בניהם”.
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא “מביא גואל”. כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר “מביא”, הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב”ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב”ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב”ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב”ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב”ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל… זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו… אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה… מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב”ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
כי הפשט הוא ש… זה… זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול… לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
זה הפשט של “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר”, אפשר לומר “אשר יאמר”, יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש”אשר יאמר” מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, “מאהבת התורה” ולא “מאהבת הנס”. והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו’ וכו’. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב”ה, הקב”ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. “אהיה אשר אהיה”, אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש… ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב”ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו…
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב”ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, ‘אני מאמין בגאולה’, זה הולך תמיד…
רואים שיהודים… אצל הרבה מאוד יהודים… ההיסטוריה אמרה שאנחנו… כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב”ה הולך להביא משיח.
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד… אתה רואה אפילו היום, שרים ‘אני מאמין בביאת המשיח’, מאיפה זה בא? ‘אני מאמין בתחיית המתים’, מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב ‘האומר אין תחיית המתים’, לא כתוב ‘האומר אין ביאת המשיח’, כן? רואים שזה חשוב לאדם.
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו ‘אשר הוציאנו ממצרים’, טוב עכשיו, ‘הגאולה הלילה הזה’. אם לא, אתה רואה אפילו ב… כן?
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה ‘גאל ישראל’? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, כן? ‘אשר גאלנו ממצרים’, בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’, כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב”ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב”ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו’, כי הקב”ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב”ה הולך להוציא אותנו מגלות, “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו”, כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב”ה הולך להוציא אותנו ממצרים – מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר’ אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר ‘מצוה’, הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. “זכור” הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה…
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב”ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי… כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? “ונאמן אתה” שהוא יגאל אותנו. טוב ה”אשר בחר בנביאים טובים”, מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה… אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר “מזל שהקב”ה לא מצא נביאים רשעים”. אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק… הוא מצא גימטריא, כתוב “נח”, המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על… יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר’ אלעזר, הוא אומר ר’ שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות… לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר’ שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר’ שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש… הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר’ שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות… וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות… אפשר… הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש… הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם… אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים… בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב”ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה… הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום… הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך… בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב”ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של… והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא ‘שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’, והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה… הוא אומר את זה, הוא אומר… מה שאין כן… אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א’, שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב”ן לא החזיק כך, הרמב”ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ… זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה… כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה… ואפילו רואים את זה… אבל אבן עזרא ענה לחמיו… זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
מרצה: ו… מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש… שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש… זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. “מרדכי וישראל ונער ונער”. זה…
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב… אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש… אחד הנביאים, ישעיהו הנביא… אחד ראה אמא יפה… מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף… הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר… משה רבינו… לא כל כך… כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל… זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
למשל… עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי… אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב”ה לא כועס, הקב”ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל’והגדת לבנך’, שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב”ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב”ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב”ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב”ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב”ה על טובותיו, ומי שהקב”ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב”ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב”ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב”ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב”ה, זה לא מוציא את המהות של הקב”ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם…
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש’והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב”ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש”ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב”ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב”ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב”ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב”ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב”ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון היה מהלך הרמב”ם. והרמב”ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר… זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב”ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום… בשום… אתה אומר בשום, הרמב”ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב”ה, קשר אמיתי עם הקב”ה, זה רק להבין את הקב”ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב”ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב”ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב”ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב”ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה ‘אינו גוף’, כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר ‘אינו בעל תארים’ ו’אינו… ואינו… ואינו…’, מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב”ה שהרמב”ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב”ם.
ורואים שהרמב”ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק… איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: “אנכי ה’ אלקיך”! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב”ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב”ם.
הרמב”ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב”ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של “אנכי”, הוא חותך אותו לפני “אשר הוצאתיך”. הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב”ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב”ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב”ם. כאן יש לרמב”ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב”ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב”ה אמר שמשה ביקש “הודיעני נא את דרכיך”, “הראני נא את כבודך”. הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב”ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב”ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב”ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב”ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב “אנכי ה'”. הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י”ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש”ע, כתוב ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון וכו’, זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י”ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י”ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש”ע, שם כתוב ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י”ג מדות.
הרמב”ם החזיק י”ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב”ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב”ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א’ זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י”ג מדות. כן, מה שקוראים י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו… לא כתוב, אני לא מבין מי…
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב”ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב”ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב”ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב”ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב”ם מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב”ה.
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם ‘אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה’אשר העלוך’. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב ‘אשר העלוך’. וכשהקב”ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב”ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
כי זו השגה שלא עומד ‘בריאת שמים וארץ’ גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב”ם בטח הלך, הרמב”ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק ‘מארץ מצרים’, הוא אומר, את הפסוק ‘אנכי’, הוא חותך אותו לפני ‘אשר הוצאתיך’, הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ”ג, כן הוא הולך כולו מהרמב”ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב”ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו’ כל הברכה הראשונה עד ‘ימי עולם’ מהעליונה…
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ”ג רואים… סמ”ג או סמ”ק, אני לא זוכר… מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה’יגלינו’ הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת… אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב”ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב”ם לא כתב ‘אשר הוצאתיך’, הוא כתב רק ‘אנכי ה’ אלקיך’.
מה אבל הרמב”ם… אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב”ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב”ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק… כולם, זה לקח סדר… אבל אתה מתכוון שהרמב”ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב”ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה’, כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב”ה קודם. איך עומד הפשט?
ברמב”ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ הוא הקיום של הרמב”ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א’ כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב”ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר… בשנה שעברה… אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב”ם… ומה אומר הרמב”ם שם… זה שיעור רמב”ם יומי… ומה כתוב שם… מה אומר הרמב”ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
אבל, מה שכתוב ברמב”ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב”ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה’, כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב”ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב”ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב”ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב”ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב”ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב”ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה… למה התחיל לרדת גשם? כי הקב”ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב”ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב”ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב”ם אומר שהקב”ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב”ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב”ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו’ וכו’ וכו’.
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב”ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב”ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב”ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם… הם… אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח… הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם… זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות… זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב”ם הוא קצת… יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב”ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב”ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב”ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב”ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב”ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב”ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב”ן לא, אבל הדרך שהרמב”ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב”ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב”ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב”ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב”ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב”ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב”ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב”ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב”ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב”ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב”ה מנהל את העולם רק אותו צריך… רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית… לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב”ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב”ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב”ם. לא צריך את הקב”ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב”ה. למה הרמב”ם קורא לזה הקב”ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב”ה. זה מה שנקרא הקב”ה.
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב”ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב”ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם…
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב”ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב”ה, זה לא דבר פשוט.
ה”אינו גוף”, “אינו גוף” אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב”ה הוא אדם. “אינו גוף” לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא “גוף”, יש גדול יותר מ”אינו גוף” גם. אבל בואו נגיד “אינו גוף”, לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש…
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר “המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו”ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו”. זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב”ם אומר שזה שטויות. הרמב”ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב”ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב”ם לא אומר שום הסבר. הרמב”ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב”ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב”ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח… הם הבינו את הקב”ה.
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב”ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב”ה הוא the high of the high, הקב”ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז… כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש… אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם…
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב”ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג’, הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
ועד שהרמב”ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב”ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב”ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו… אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב”ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב”ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב”ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
איך… זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה… זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר… בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את… החכם יודע, הוא יודע שהקב”ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב”ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר “אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב”ה”.
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
לא רק את זה, הולכים לומר… אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב”ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב”ה. לפני כן רק ידעו מהקב”ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב”ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב”ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב”ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה’. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: “מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?” הוא יאמר… טוב מאוד.
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה’. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב”ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה’, אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה’.
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב”ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב”ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה’. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב “כי יאמרו אליכם בניכם”. זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: “למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?” תאמר: “אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה’ עצמו.”
שואל הילד קושיה: “מה יש לה’ מקרבן?” אומר לו: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”. כך אומר הרמב”ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה’ עצמו. בדרך כלל ה’ נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה’ עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו “תפילה לה’, תפילה לבורא”, ה’ לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו “מדינת יד” לה’, וכך הילדים יעבדו את ה’. יהיה “שם שם נזכר”. כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: “תפסיקו לעבוד עבודה זרה”. הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: “אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה’? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה”. יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה’. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה’? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב “לשם אשה ריח ניחוח לה'”, אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב”ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה’, ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
אבל אברהם חידש… אברהם יצחק חידש… אפילו הרמב”ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב”ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
“אחרי הודיע אלוקים”, פרעה אומר ליוסף: “אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת”. כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך… יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב”ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא… לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף… כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד… אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה… אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן… מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא…
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה… משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב”ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב”ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב”ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב”ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב”ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש… בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה…
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש… בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה’. זו העובדה.
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
המרצה:
הרמב”ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר “מה שמו מה אומר אליהם”, מתרגם הרמב”ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב”ם, מה זה אומר “מה שמו”? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב”ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב”ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה’ שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא “מי השם?” מי אומר שיש ה’?
המרצה:
אומר הרמב”ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה’. הרמב”ם כועס מאוד כשהרמב”ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה’, כולם האמינו בה’, רק זה מה שהרמב”ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב”ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב”ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב”ם מתרגם ‘אהיה אשר אהיה’, מה משה גילה? אומר הרמב”ם, משה רבינו שאל את ה’ “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?”, לומר מילה לא יכול לעזור.
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב”ם, חייב להיות ש’אהיה אשר אהיה’, קשה לי להגיד כך, אומר הרמב”ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב”ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש’אהיה’ פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
מרצה:
כך מפרש הרמב”ם את הפרשה של “מה שמו”, ש”מה שמו” חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב”ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה’ אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב”ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב”ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב”ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר… זה מספיק לרמב”ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב”ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב”ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב”ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב”ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב”ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב”ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה…
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב”ה. משהו כזה… זה זורק לגמרי החוצה…
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן… זה פירוש הרמב”ם ב”אשר קבצנו ממקומות עבודתו”. הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה… שיש אלוה, לידע… שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב”ם אומר שזה הוסבר, הרמב”ם הוא חידוש, הרמב”ם מפרש על ה’מה שמו’, שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב”ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר ‘אלוהיכם עמכם’, זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה… והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב”ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב”ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב”ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב”ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב”ה. מי שיודע את הקב”ה, הוא ‘מה שמו’, אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי… יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’, ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
מרצה:
וזה דבר שהוא… לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב”ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או… שלא זה הדבר… או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב”ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים… אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר… הרמב”ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב… כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק… אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט… לרמב”ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים…
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב”ם, אבל אולי בשבוע הבא… אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן… יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב”ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב”ן ויותר קבלה רמב”ן.
הרמב”ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב”ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב”ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב”ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה’ — הוא לא אומר אנכי ה’, נכון? כי לדעת את הקב”ה, זה לא פשט שיודעים את הקב”ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב”ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב”ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
זה יש מערכת שהרמב”ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה’ אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא “מה נשתנה”, הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף… לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו”ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב”ם בכל הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם”, צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב”ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב”ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד’ רמב”ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב”ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב”ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה”ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב”ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב”ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב”ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב”ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב”ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים… אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו ‘כדלעיל’, אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב”ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה ‘אנכי ה’ אלקיך’. זו מצווה אמת, יש מצווה ‘אנכי ה’ אלקיך’ עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
אבל החילוק הוא באמת ‘לא יהיה לך’, לא ‘לא אלהיך’, ‘לא יהיה לך’ זה אולי גם פשוט ‘לא תעשה לך’.
כן, רמה שלישית, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב”ם.
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.
—
The lecture addresses a problem that has been long in the making. Some listeners have already heard parts of a series on Hilkhot Avodah Zarah, Chapter 1. There is a possible connection to the division of *middot* (character traits) and Pesach, but that remains unworked-out and is set aside.
—
Throughout Tanakh, when God identifies Himself, He consistently says: *”I am the Lord your God who took you out of Egypt”* (“Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim”). The Zohar counts fifty mentions, but the actual occurrences are far more — one must *cut down* to reach fifty, not add. This pattern runs through Chumash, Nevi’im, and beyond.
Conclusion: The God of the Jews is defined as the God who took them out of Egypt. Yetziat Mitzrayim is the foundational self-identification of God in the Jewish textual tradition.
—
Despite this overwhelming textual evidence, in lived Jewish experience, most Jews identify primarily with Matan Torah (the giving of the Torah), not with Yetziat Mitzrayim.
– When asked “What is a Jew?” people say: “We believe God gave us the Torah.”
– They do not say: “We believe God took us out of Egypt.”
– When asked “Why do you keep mitzvot / grow peyot / daven?” — people answer: “Because it’s a mitzvah (from Torah).” Nobody says: “To remember Yetziat Mitzrayim.”
– Even when a mitzvah is explicitly *zekher l’yetziat Mitzrayim*, the operative framework is still the *mitzvah system* — i.e., Torah — not the Exodus experience itself.
Formulation: “We are Jews of Matan Torah, not Jews of Yetziat Mitzrayim.” Matan Torah = Shavuot; Yetziat Mitzrayim = Pesach — these are different focal points with different implications.
The Rambam’s position regarding Ma’amad Har Sinai as proof, and the Kuzari’s similar argument, are acknowledged as valid discussions. However, the question of *proof* (“How do you know?”) is not the interest here. The focus is on the lived meaning and functional role of Yetziat Mitzrayim vs. Matan Torah. The Rambam is “a bit guilty” of contributing to the Matan Torah–centered orientation. He draws a deeper distinction between Yetziat Mitzrayim (witnessed by 600,000 but not in the same direct revelatory mode) and Matan Torah — but the real difference is deeper than the standard reading.
—
In the prophetic literature (Yirmiyahu, Shmuel, Tehillim/Asaf’s psalm “Ha’azina ami torati,” etc.), the Exodus narrative functioned as a living motivational force:
– The prophets rebuked Israel by invoking: “God took you out of Egypt — why don’t you serve Him? Where is your *hakarat ha-tov*?”
– This rhetoric made sense to the people; it was their lived story, their *mesorah* to their children, their explanation for how they came to live in Eretz Yisrael.
But today this rhetoric does not work. Telling a yeshiva student struggling with his yetzer hara, “But God took you out of Egypt!” would not be effective. It is no longer a living *orot la-avodat Hashem* (a light/energy for serving God).
—
This shift is very old — going back to the beginning of Bayit Sheni (Second Temple period), possibly connected to the era of Abaye and Rava or earlier.
Textual support: Yirmiyahu 23:7–8 states: *”It shall no longer be said ‘As the Lord lives who brought up Israel from Egypt,’ but rather ‘who brought up Israel from the land of the north…’”* — This prophetic statement itself signals the displacement of Yetziat Mitzrayim as the primary reference point.
Bold claim: The prophecy that Yetziat Mitzrayim will become *batel* (nullified/secondary) has already been fulfilled. Even when we still mention it (as a mitzvah obligation), we mean other things by it — it functions as a *tafel* (secondary element), not the *ikkar* (primary).
—
What replaced Yetziat Mitzrayim as the living core?
This refers to the return from Babylonian exile. It functioned as a replacement narrative during or after the Second Temple period. People would cite this verse, tell their children on Pesach about a *second* redemption. But this was acknowledged as a *lesser* redemption (“b’dieved” — after the fact, not ideal). It worked, Jews survived, the covenant’s conditions carried over. However, this version too had a limited shelf life — it applied only until the next exile or the ultimate redemption.
This is the Talmudic teaching that during the Purim story, the Jews re-accepted the Torah voluntarily, out of love. This is not a “Purim Torah” (a joke teaching) — it is deeply serious and historically descriptive.
Key philosophical claim: The reason a Jew keeps the Torah *today* is ultimately rooted in Purim, not Sinai. At Sinai, acceptance was coerced (“He held the mountain over them”). At Purim, Jews recognized that the Torah is good — intrinsically valuable.
Distinction between “true” and “good”: Truth (*emes*) is one thing, but goodness (*tov*) is even more. Love (*ahavah*) comes from recognizing goodness. Rashi says “me’ahavat ha-nes” (from love of the miracle), but the deeper meaning is: they recognized the Torah’s inherent goodness.
This marks a paradigm shift: Torah becomes more central than the Exodus. Chazal’s literature reflects this — there are vastly more midrashim praising Torah’s value than discussing the Exodus itself.
—
A Jew is now defined as someone who walks with the Torah, loves the Torah, and is loved by the Torah — whether the acceptance is from love or awe. The older identity — “we are the generation taken out of Egypt, so we have a deal with God” — has been replaced.
The opening blessing of the Shemoneh Esreh functions as an “introduction to God” — what does a Jew say about who God is when standing before Him?
– “God of Abraham, Isaac, and Jacob” — connection to ancestral tradition/mesorah.
– “Ha-El ha-Gadol ha-Gibor v’ha-Nora, El Elyon” — God as Creator; the second blessing elaborates on nature (rain, wind, etc.), meaning roughly “Master/Creator of all” (*Koneh ha-kol*).
– “Meivi Go’el livnei v’neihem” — God as the one who brings the redeemer (Mashiach).
How does Mashiach enter the very first blessing? This is significant — redemption is presented as a core identifying feature of the Jewish God, not a peripheral belief.
The Chatam Sofer asks: If God hypothetically did *not* bring Mashiach, would Jews be exempt from Judaism? His answer: Belief in Mashiach is not an independent *ikkar* in the sense that Judaism couldn’t exist without it. A Jew must believe everything in the Torah (including Mashiach), but it’s not a standalone foundational principle. This reflects a Torah-centered Jewish mindset: the Torah is inherently obligatory and good; Mashiach is part of Torah but not the structural foundation.
Textual note: Some scholars (*chokerim*) argue that certain parts of this liturgical passage are later additions not found in older versions (*nuschaot*).
—
| | Torah-Centered Jew | Exodus-Centered Jew |
|—|—|—|
| Basis of identity | Torah is intrinsically good | God’s historical acts of redemption |
| Mashiach | Important but not structurally essential | Absolutely essential — without it, the whole system collapses |
| Abraham’s precedent | Abraham had Torah *before* the Exodus — Torah precedes and transcends it | The specific Jewish story *begins* with the Exodus |
| Crisis in exile | Torah remains good regardless | If redemption doesn’t come, there’s a fundamental problem |
The Exodus-centered Jew cannot do without Mashiach. For this Jew, the entire relationship with God is transactional/historical: God took us out of Egypt, will give us the Land, and will redeem us again. If that redemption doesn’t come, there’s a crisis of faith. This Jew’s God is defined by “Ehyeh asher Ehyeh” — “I will take you out of Egypt [and its future equivalents].”
The *Edah Hachareidit* (ultra-Orthodox anti-Zionist community) exemplifies the Exodus-centered Jew: “I want the *old* [covenant] back — who will take us out of exile?” If the old redemptive pattern has ended, they insist on waiting for its restoration rather than accepting a new framework.
The painful question this Exodus-centered Jew must face: “But meanwhile God is tormenting us, meanwhile He makes Holocausts, meanwhile our people perish…” — the theological crisis of a redemption-based faith confronting unredeemed suffering.
—
If the specific Jewish covenant (belonging to Abraham, Isaac, Jacob, the whole story) has ended, one might need to create a new one. But the Exodus-centered Jew rejects this: “I don’t make a new one — I want the old one. The old one is coming back!” God will take us out of exile. Even if one asks about suffering, the Holocaust, and the apparent absence of God — the answer is: “Ani ma’amin ba-geulah” (I believe in the redemption) — it will come back.
There is a distinction between yeshiva Jews and simpler/ordinary Jews (our grandmothers). Yeshiva people, when asked why they are Jewish, typically answer “the Torah.” But for most ordinary Jews, they believed in the Torah not because it says so in the Torah, but because God is going to bring Mashiach. The Torah’s authority was grounded in the promise of future redemption.
A telling cultural fact: People sing “Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach” but nobody ever sings “Ani ma’amin b’techiyat ha-metim” (resurrection of the dead). Yet the Mishnah lists denial of resurrection as heresy, not denial of Mashiach’s coming. This shows that belief in Mashiach is existentially important to people in a way that resurrection is not — it sustains the living relationship with God.
Believing things written in the Torah is important because it builds the *relationship* — but only when things are currently good. When things are good, one can say “who took us out of Egypt” and it resonates. But when things are not good, one needs the future-oriented dimension of redemption.
—
After the *churban* (destruction of the Temple), the Tannaim added to the Pesach blessing: saying “Ga’al Yisrael” (who redeemed Israel) alone would be somewhat false — “a fake seder” — since we are still in exile. So they appended: “So too, Hashem our God… should bring us to other festivals and holidays” — a promise of future redemption. This reframes the Pesach seder: We don’t celebrate Pesach merely because God took us out of Egypt in the past, but because He is going to take us out again, just as the Jews in Egypt made their seder in anticipation of the coming exodus.
Rav Saadia Gaon asks why Yetziat Mitzrayim is so important and answers: because the Exodus demonstrates that God will redeem us from our current exile — “just as He did for our ancestors, so He will do for us.” The Exodus is a paradigm for future redemption from “our own Egypt.”
R’ Elazar HaKalir wrote piyyutim (liturgical poems) for virtually every prayer occasion. Every single piyyut ends with Mashiach’s coming. HaKalir always asks “What is this relevant to me?” — and the answer is never simply “it’s a mitzvah.” The answer is always: Mashiach is coming. There is not a single piyyut whose conclusion (*kalos*) does not end with the coming of Mashiach.
Remembering Amalek — one might ask “what do you want from me?” For people historically, “it’s a mitzvah” was never the sufficient answer. The answer was always connected to Mashiach.
Midrash Tanchuma (and related midrashic collections) record actual sermons delivered in synagogues. Every single weekly *drasha* ends with Mashiach’s coming — not generically, but showing from that week’s parsha how one can derive that Mashiach will come.
The Midrash Tanchuma was “printed wrong” — it originated in Eretz Yisrael where the Torah was read on a three-year cycle. So sometimes the midrash comments on a seemingly random verse mid-parsha, because that’s where a different *kriah* (reading) began. Each reading unit ends with Mashiach, and when you understand the three-year cycle structure, you see this pattern clearly.
The Haftarah is read primarily to say that Mashiach is coming. The blessings on the Haftarah state this explicitly: “Ne’eman atah” — that He will redeem us; “Asher bachar b’nevi’im tovim” — “good prophets” meaning prophets who deliver *good* (comforting, redemptive) prophecies.
“Good prophets” means those who prophesy good things (consolation and redemption). “Bad prophets” would be those whose harsh prophecies we don’t read as haftarot. Someone quipped: “Lucky that God didn’t find wicked prophets.” The connection between the weekly parsha and its haftarah is often tenuous — sometimes just a shared word or a *gematria*. The real point of the haftarah is the messianic content, not the parsha connection.
The Zohar in Parshat Shemot extensively discusses when Mashiach will come. R’ Shimon bar Yochai himself acknowledges that Mashiach is not coming quickly — there will be a long wait. The Zohar asks: what sustains Jews in this long exile? The answer: Jews come to the Beit Midrash every week and read the promises of salvation and consolation that God assured them would happen. The Zohar presents this not as *drush* (homiletics) but as describing reality — this is how Jewish survival in exile actually works.
This is all one coherent approach (*shitah*) to the Seder and to Pesach — everything we say points to the pattern that just as there was once Yetziat Mitzrayim, God will continue to take us out of exile. This is the kind of God we have.
—
A student of the Kotzker Rebbe said his inspiration (*hit’orerut*) for serving God comes from “Lift up your eyes on high and see who created these” (Isaiah 40:26) — i.e., from contemplating creation. The Kotzker Rebbe rejected this: that’s fine for a non-Jew too. A Jew needs inspiration from Yetziat Mitzrayim.
This connects to the Kuzari (Ma’amar Aleph): a Jew is not defined by *briyot ha-olam* (creatures of the world / creation) but by *asher yatzar* (the specific forming/redemptive act) — i.e., the particular historical relationship, not universal cosmology.
– The Ramban held somewhat differently from this position.
– The Ibn Ezra brings R’ Yehuda HaLevi’s (Kuzari’s) question and offers a different answer: the whole point is to *train* the ability to make this declaration.
– A participant raises the question of what “asher hotzi’acha mi-Mitzrayim” actually means practically — “You came out of Egypt — what do you want to do about it? It doesn’t speak to me.”
– An honest admission: “I don’t know anyone for whom this actually speaks to them” in the way the Kuzari frames it. The creation-based approach (*briyot ha-olam*) is more intuitively accessible.
– A defense of the Kotzker is attempted: perhaps he means something different — *hashra’ah* (inspiration) for action, not just theological identification.
—
The Kotzker’s approach is acknowledged as legitimate (“yesh l’mi lismokh”), but a third path is introduced: the “melody of the future” (*maginat ha’atid*) — the idea that “what was, will be” (*mah she’haya hu she’yihyeh*). This approach reads the Exodus as a template for future redemption.
The prophet Isaiah, throughout nearly his entire book, repeatedly invokes Yetziat Mitzrayim as a proof and model for the future redemption (*geulah ha’atidah*). He argues the future redemption will be similar — splitting of the sea, etc. — using the Exodus as a lens to understand what God will do again.
Critical pivot: Everything discussed so far — all the approaches to Yetziat Mitzrayim — remains on the level of pshat, the surface level, the world of action (*olam ha’asiyah*). There is a much deeper subject (*tifere noseh*) that must be addressed.
—
The basic narrative: We were in Egypt, someone took us out, at Matan Torah God identified Himself — “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeticha” — He’s the God who rescued you, so you owe Him obedience; if not, He’s angry.
Everyone understands this is a mashal (parable). God doesn’t literally get angry. The whole framing is *mugshom* (anthropomorphic/corporeal) and represents an extremely constricted, narrow way of understanding God. All deeper thinkers (*m’amikim*) across all schools agree that this simple reading is a very weak thing — fine for small children, for “v’higadeta l’vincha” (telling your child at the Seder), but it remains in the realm of *olam ha’asiyah* and doesn’t capture the real nature of God.
1. Insufficient from God’s side (*mitzad ha’Eibershter*):
– It’s just one small act among God’s infinite reality. Creation of the world itself may be just one small thing God did (as the Tanya likes to say). Yetziat Mitzrayim is even smaller — one event for one people.
– It’s like calling someone a “father” based on a single act of rescue — a weak definition of fatherhood.
– It doesn’t reveal the *mahut* (essence) of God, doesn’t express what “God” truly means.
2. Insufficient from our side (*mitzad anu*):
– How long must one maintain *hakarat hatov* (gratitude) for the Exodus? A thousand years? Ten thousand? The world will end and you’re still thanking?
– What about converts (*gerim*) who weren’t at the Exodus? What do they owe?
– What about the prophetic vision (Zechariah, the Shemoneh Esreh prayer) that all nations should serve God? Which God will they serve — the one who took *us* out of Egypt? That means nothing to them.
In his *sha’ar* on *hakarat hatov*, the Chovot HaLevavot says one must thank God for His favors, and whoever received more favors must thank more. This is reductive — it shrinks the relationship with God to a gratitude ledger.
—
To understand Yetziat Mitzrayim properly — more theologically, more essentially, speaking about God *correctly* — there are two opposite approaches (*mahalachim*), possibly three (with the Rambam occupying a middle or dual position — one reading on the pshat level, one on the sod level).
—
The Rambam represents the highest approach in a specific sense: he was the thinker who cared about no attribute, no description, no characterization of God other than knowing God as He truly is.
– Everything else — God performing actions, doing favors — is good for *chinuch* (education), for children. It is not the truth.
– The truth is: one must know God Himself (*yedi’at Hashem*). This was the Rambam’s entire project.
– This is a “great chutzpah” — even saying God is *eino guf* (not corporeal) requires a thousand years of explanation. Then you must add: He has no attributes (*eino ba’al ta’arim*), and negate everything humans think they mean.
– Anything less than this pure knowledge may even constitute, in the Rambam’s view, actual idolatry (*avodah zarah*).
A striking textual observation: The Rambam makes *yedi’at Hashem* the first mitzvah (Yesodei HaTorah, chapter 1). His source verse is “Anochi Hashem Elokecha.” But every single time the Rambam quotes this verse in the context of this mitzvah, he cuts it off at “Anochi Hashem Elokecha” — deleting “asher hotzeticha me’eretz Mitzrayim” (who took you out of Egypt).
– The Rambam knew the full verse. In other contexts he quotes complete verses even when only part is relevant.
– But in the context of knowing who God is, he never once mentions Yetziat Mitzrayim.
– Throughout the entire first part of the Moreh Nevuchim (and much of the second), where he discusses understanding God’s nature using thousands of verses — Yetziat Mitzrayim is never mentioned.
Instead of Yetziat Mitzrayim, the Rambam focuses on Parshat Ki Tisa — specifically the passage *after* the Golden Calf, where Moshe asks God: “Hodi’eni na et drakhekha” (show me Your ways) and “Har’eni na et kvodekha” (show me Your glory).
– This implies that until this point, Moshe himself didn’t fully know who God is.
– God’s response there never mentions Yetziat Mitzrayim.
—
The first two verses of the Ten Commandments contain almost all of the Thirteen Attributes of Mercy. The sequence runs from “Anochi Hashem Elokecha asher hotzeiticha” through “Poked avon avos al banim” and continues through to the end of the Thirteen Attributes. However, in the middle, something different is substituted — where the Exodus narrative would appear, instead we find “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun” etc. The same structural endpoint (“lo yinakeh”) appears in both Ki Tisa and the Commandments.
Conclusion: The Thirteen Attributes are essentially the same framework as the opening of the Ten Commandments, but with a completely new content replacing the Exodus reference — a new interpretation of who God is.
The Rambam held that the passage of the Thirteen Attributes (the *parsha* in Ki Tisa) is the primary source in the Torah for understanding what God is. He extensively discussed Aristotle’s Nicomachean Ethics in connection with this, and virtually every word in those two chapters (of Moreh Nevuchim) received the Rambam’s interpretation. Moreh Nevuchim Part I is more or less a commentary on that parsha.
When Moshe himself asked the question “Who is God?” — and when angels ask the same question — Moshe was told “no man can see Me and live.” Yet God did tell him something: the Thirteen Attributes — “Hashem, Hashem, El Rachum v’Chanun.” Critically, God said nothing about the Exodus from Egypt.
According to those who claim the Exodus is the central matter (*davar merkazi*) of Judaism, this is very strange. When God came to reveal Himself to Moshe, He did not say “I am the one who took you out of Egypt.” He did not invoke the plagues or the splitting of the sea. Instead, an entirely new revelation, a new type of *hasaga* (apprehension), was given.
The Golden Calf demonstrated that the Exodus framework itself had a problem. The people said about the calf: “These are your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt” (*eleh elohecha Yisrael asher he’elucha me’eretz Mitzrayim*). The calf was able to co-opt the very same Exodus language! There is nothing inherent in the Exodus narrative that logically prevents making a golden calf — the Exodus alone does not exclude idolatry. A certain mindset can build the calf using the same “asher he’elucha” framework. Both the true commandment and the idolatrous claim use the same “who brought you up” language.
Therefore, after the calf, the entire Exodus-based self-identification of God is set aside, and a completely new revelation comes — the Thirteen Attributes — representing a fundamentally different kind of knowledge of God.
This new revelation mentions neither the Exodus nor the Creation of heaven and earth.
Creation of heaven and earth is almost never mentioned outside of Sefer Bereishis. The Torah barely speaks of the creation of the world beyond that. The Rambam similarly did not build his theology primarily on creation, because he held that even creation is a “very small” matter (in terms of theological significance).
—
Whenever the Rambam cites the verse “Anochi Hashem Elokecha,” he cuts it off before “asher hotzeiticha me’eretz Mitzrayim” — the Exodus clause does not interest him for the purpose of defining the first commandment. Others have noted this: the Smag (Sefer Mitzvot Gadol) follows the Rambam in Sefer HaMitzvot but then goes further, bringing the Ramban’s view that the first commandment means more than just “there is a God” — it means He supervises (*mashgiach*), etc.
The Satmar Rebbe once gave a *drasha* at an assembly against the Zionists, arguing that from the Smag (or Smak) one can see that not believing in Zionism is the first principle — because the Smag extends the first commandment all the way to the first *galus* (exile). This works according to that *shita*, but the Rambam himself did not write it that way — the Rambam wrote only “Anochi Hashem Elokecha” without “asher hotzeiticha.”
—
Does this mean the Rambam didn’t value the Exodus at all? No. The Rambam’s understanding of the Exodus is found in Hilchot Avodah Zarah, Chapter 1, which is the Rambam’s fulfillment of the Haggadah’s formula: “Originally our ancestors were idol worshippers, and now God has brought us close to His service.”
The Rambam explains there why the Exodus was necessary: “lada’as ki Ani Hashem Elokeichem” — to know that I am Hashem your God. The Exodus is not primarily about gratitude for a favor (taking us out, killing their firstborn, saving ours). Rather, the Exodus was a means of discovering better who God is — a cognitive/theological event, not merely a historical liberation.
The printed editions of this chapter make it hard to study because they compress approximately 15 sections into just three, obscuring the structure.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah Ch. 1 lays out the fundamental problem:
– Everyone originally knew about God — Adam HaRishon knew.
– But there is a deep problem: God created and initiated everything, He is the First Cause. However, God does not run the world directly in any visible way. There is nothing in the world one can point to and say “God did that directly” — perhaps a miracle, but even miracles require careful analysis.
The causal chain: Why does it rain? Because there are clouds. Why clouds? Because it’s winter. Why is winter different? Because the sun is farther away. Why is the sun farther? Because of the celestial spheres (*galgalim*). What moves the spheres? Angels. And so on upward.
Everything is true simultaneously: It is true that God made everything, but it is also true that the world operates through intermediate forces (*kochos*). The Rambam says God is called “Elohei ha’Elohim” — the God of gods. What does “Elohim” mean here? Not idols — it means angels, forces, the powers that run the sun every day. It is a great *chiddush* (novelty) to be the God of the angels, because there is a very reasonable argument (the argument of Nimrod, or of the generation of Enosh) that one should serve/honor these intermediate forces, since they are the ones actually running things.
The world is run by multiple layers of forces (*olamos*). We are in the lowest world, with almost no control. Above us are higher powers that govern us. If one wants things to go well, one must appeal to them — they are God’s agents (*sheluchim*), but they are the practical reality.
Prayer, sacrifices, giving honor — all of these naturally gravitate toward the intermediate forces, because they are the ones visibly operating. This is the entire subject (*noseh*) of idolatry: it is not irrational — it follows from the observable structure of the world.
The Ramban explains that one actually does receive power from these forces (unlike praying to a virus, which does nothing). The Rambam understood the celestial forces as genuinely active — they actually do things — unlike a dead idol (*alil*) which does nothing. The stars, in the Rambam’s understanding, genuinely run the world (astrology is wrong only because it is the wrong *method* of understanding the stars, not because the stars lack influence).
However, whether the Ramban’s framework is exactly the same as the Rambam’s remains uncertain. This is a deep inquiry (*chakirah amukah*) — one must account for the entire Kabbalistic framework as well. The matter is flagged as unresolved.
Key distinction: The Rambam’s understanding of star-worship is not the same as worshipping a dead idol. The stars/angels actually do things — they are real forces. The Rambam’s point is precisely that this makes idolatry a serious intellectual temptation, not mere foolishness.
—
The Rambam’s understanding of the intermediate forces (שרים/מלאכים) is not like worshipping a dead rock. These forces are real agents — they act, they have genuine existence and power. The Rambam explicitly states in Shemoneh Perakim that angels have free will (בחירה), though with one crucial difference from humans: they can only choose good, never evil. This parallels how God has free will yet cannot do evil.
Our assumption that will requires the ability to choose evil is challenged by the fact that God has will yet cannot choose evil. This was discussed in a previous shiur and is not elaborated further here.
The Rambam himself brings the analogy: God is like a king who governs through a governor (שליח). The governor is not the ultimate authority — the king can always override him — but under normal circumstances, the governor makes decisions independently. This is how the intermediate forces (מלאכים, כוכבים) operate in the world. They are genuine decision-makers within a delegated framework, more like two people interacting than like a mechanical force.
—
Given this layered system of powers, even recognizing that there is a God above all these forces is an enormous intellectual feat (*chiddush*). Abraham’s journey is paradigmatic:
– An ordinary person sees only the immediate — his father Terach “runs the world”
– A slightly wiser person realizes the sun has greater power than any human — this is already a level of science/knowledge
– A deeper thinker grasps the entire astronomical system and realizes it cannot be self-generating — there must be a greater cause
– Key insight: That “greater cause” is not yet God — according to the Rambam, it’s an angel. One must then investigate the entire world of angels, understand how it works, and then realize that even *that* is insufficient — there must be something higher still. Only *then* does one arrive at God.
– The Kabbalists add further layers: what you think is God may only be a sefirah, and one must understand the entire system of sefirot, and even beyond that there is yet another level (Ein Sof).
This is a natural progression of understanding (*mהלך השגה*) — most people never complete it.
“God is not a body” doesn’t merely mean God isn’t a human — nobody ever thought that literally. It means God is not the universe, not the first sphere, not any single force. Even an angel is “not a body.” Reaching the understanding of what God truly is requires centuries of intellectual work.
—
The generation of Enosh reasoned: “the king sits in his palace, only the great sages understand that a king exists; I deal with the traffic policeman who gives me tickets” — this is actually a reasonable argument. The Rambam calls it foolishness (שטות) but does not explain why it’s foolishness. The Ramban provides an explanation; the Rambam does not. This is identified as a major unresolved problem.
—
There were always great sages (Chanoch, Metushelach, Noach, and among non-Jews — Aristotle, etc.) who understood the full picture: that all intermediate forces are servants (עבדים), that God is the ultimate source of everything. For them, the primary service of God was knowledge — knowing that “there exists” (שיש שם) — the first commandment.
Two levels of people always existed:
1. The masses (המון עם) — they think the idol literally is God
2. The slightly educated — they learn that the idol symbolizes the stars, and are satisfied with this explanation. This explanation is not false — but it is incomplete.
The recurring cycle:
– A great sage figures out the full truth
– He cannot transmit it effectively to the next generation
– Within a few generations, knowledge degrades back to worshipping intermediate forces
– A new sage must spend “500 years” rediscovering what was already known
– The Rambam states: “The Rock of the universe — no one in the world recognized Him” — this is the reality of a revolving cycle (*galgal ha-chozer*)
—
The Rambam says Abraham did not learn from Shem and Ever (despite other midrashim saying he did). Possible reasons:
– Perhaps one must arrive at this understanding independently
– Perhaps Abraham simply couldn’t find a teacher — if most of the world, even the wise, were “fooled” about the basic truth, finding the right sage would require extraordinary fortune
– The Raavad already cites contradictory midrashim against the Rambam’s account
The deeper point: The answer to “who created the world?” is readily available — “an angel.” Most people would be satisfied with that answer. Abraham’s greatness was pushing further: “Who created the angel?” — and this requires far deeper investigation.
This was the drama and reality of the world until Abraham: a constant cycle where truth was discovered, lost, rediscovered, and lost again. This remains the ongoing situation of the world — arriving at genuine knowledge of God is extraordinarily difficult, and most people, even intelligent ones, stop short at intermediate explanations.
—
Abraham is called “the God of Abraham” (*Elokei Avraham*) precisely because he discovered something genuinely new. His innovation was not merely intellectual — he proposed two practical solutions to the structural problem of forgetting God:
– Before Abraham, there was no prohibition against idolatry. The wise person who served intermediary forces had a legitimate calculation — he knew God was above them. There was nothing formally wrong with what he did.
– Abraham’s insight: Even if the original practitioner (like Enosh) had correct intentions, the system inevitably causes forgetting within a few generations. He tells Enosh, in effect: “You’re righteous, you do everything correctly, but you make one mistake — your system causes every fourth person to forget the whole matter, and within another generation people know only the forces/powers and not the Supreme Being at all.”
– Abraham’s solution: Completely prohibit idolatry — not just the worship itself, but all its accessories, customs, temples, cities where it’s practiced, buying from its merchants. He created hundreds of commandments and fences (*gederim*) around the burial of idolatry.
Key redefinition of idolatry: עבודה זרה does not necessarily mean worshipping “another god” — it means worshipping any intermediary force between you and God, even one that genuinely exists and is not truly separate from God. Abraham declared this forbidden nonetheless.
– Some of the prohibited practices were indeed foolish (*shtuyot*), but some were not inherently foolish at the basic level — yet all were prohibited regardless.
– Abraham himself approached this with *chesed* (kindness/persuasion), but Moses later escalated: anyone who touches idolatry is subject to the death penalty, no discussion, whether willing or not.
– Before Abraham, people knew about God but did not serve God directly. All worship/service was directed at intermediary forces.
– Abraham introduced the radical idea of performing worship — sacrifices, prayers, songs of praise — directed at the First Cause Himself.
– He built an altar “to God” (*la-Hashem*) — the Torah records this as the first altar explicitly dedicated to God.
The pedagogical mechanism: The genius of this system is that it creates a mechanism of remembrance (*zekhirah*). When a child asks “Father, for whom are you making this sacrifice?” the father answers: “Not for this star, not for that star — that is idolatry, punishable by death. I make this sacrifice for God Himself.” The child asks: “What does God get from a sacrifice?” The answer: “*nachat ruach lefanai she’amarti v’na’aseh retzoni*” — satisfaction that His will was fulfilled.
The paradox: While Abraham prohibited all idolatrous practices, he simultaneously adopted certain forms from those very practices (temples, sacrifices, prayers, liturgical orders) — but redirected them toward God alone. The declaration “*l’shem isheh rei’ach nicho’ach la-Hashem*” (for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God) is what transforms the act.
If the Rambam says sacrifices were instituted as a counter to idolatry, what about Adam’s sacrifices mentioned in Midrash? The Torah text itself doesn’t mention Adam making sacrifices (only Midrash does). This is acknowledged as “a good question” but left unresolved.
—
Abraham’s innovations were not prophetic commands or written law — the Rambam says Abraham did not receive these as formal commandments. Rather, Abraham determined this was the right thing to do, and the practice was adopted. Isaac and Jacob continued the practice. Abraham himself agreed that the tribe of Levi should be appointed (*memuneh*) over divine service and teaching.
—
The system broke down when the Israelites went to Egypt:
– The Levites remembered — they sat and learned and maintained the truth.
– Most other Jews forgot — because there was still no formal law (*Torah*), no binding legal system. The Abrahamic tradition was a custom (*minhag*), not a commandment (*mitzvah*). Someone who served idolatry faced no punishment.
– Joseph spoke to Pharaoh about “God” (*Elokim*), but what did Pharaoh understand by that word? Pharaoh understood it as referring to some intermediary deity — “elohim acherim” — some powerful force, essentially another “deity” in the pagan framework, not the Supreme Being.
– Joseph himself may have participated in Egyptian religious customs “for the sake of peace” (*mipnei darkhei shalom*), since there was no formal prohibition yet. Before Moses, this was permissible.
– Even Jacob — despite being a patriarch — the situation was complicated. Perhaps outside the Land of Israel different rules applied. Multiple Midrashic traditions and the complexity of the matter are acknowledged.
The principle “*azla l’karta azla b’nimusa*” — when you go to a city, follow its customs — meant it was natural and even considered proper for the Israelites in Egypt to participate in local religious festivals. Being a bad neighbor was socially unacceptable.
Moses’ revolution was declaring “*u-v’khol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim*” — God will execute judgment on all the gods of Egypt. The idea that you should not participate in your neighbors’ religious practices, even at the cost of social friction, was a radical innovation.
The Rambam presents the situation sharply — the Jews served idolatry in Egypt. Some Midrashim agree, as do verses in Ezekiel. This is debated, and some want to defend (*melameid zekhut*) the Jews, but the core point stands even in a more charitable reading: as long as the prohibition was merely a pious custom (*middat chasidut*) rather than binding law, it could not prevent the masses from forgetting. The structural flaw identified at the beginning — that without formal, enforceable law, knowledge of God inevitably erodes — reasserted itself in Egypt.
—
The problem of idolatry was never that *no one* served God — there were always righteous individuals (e.g., the tribe of Levi) who maintained truth. The real problem was that this remained a matter of private family custom (“minhag avoseinu”), not a universal law or system. As long as the entire surrounding world served idols, knowledge of God gradually eroded. The fact was that the world had collectively forgotten God.
Moses came at the time of the Exodus with a tremendous chiddush: he brought back Abraham’s original teaching that one must not serve idolatry, and he added that this is now a mitzvah (commandment) — i.e., it became formalized as law, not merely personal conviction.
The Exodus and Matan Torah are conceptually linked. Though the Torah was given later at Sinai, in this sense “Matan Torah” *is* “Yetziat Mitzrayim” — the Exodus is the moment this project begins.
—
The Rambam explains Moses’ question to God at length. Moses asks: “When they ask me ‘What is His name?’ — what shall I say?”
Simply stating a name is meaningless — you can call God any name and it proves nothing. The real issue was twofold:
– Problem 1: Who says God sent you? (This could perhaps be resolved by a miracle/sign.)
– Problem 2 (the deeper problem): “Mi Hashem?” — Who says there *is* a God at all?
Important qualification: The Jews were *not* atheists (*apikorsim*). Rather, they were idolaters: they believed in various intermediate forces (angels, stars, constellations) but had lost awareness of the one, primary God who stands behind everything. The problem was that living within the normal order of the world, it is very difficult to speak about “Ehyeh Asher Ehyeh” (I Am That I Am).
The Rambam interprets “Ehyeh Asher Ehyeh” (following Rav Saadia Gaon) as meaning “the Necessary Existent” (*mechuyav ha-metzi’ut*) — “the One who exists by virtue of His own existence.” This was not merely a name but a condensed philosophical argument, a brief version of the “Gate of Unity” (*Sha’ar HaYichud*) — adapted to the people’s level of understanding.
The point was not to add *another god* to Egypt’s already full pantheon. Egypt had plenty of gods. What was missing was the concept of God’s absolute unity — a being of an entirely *different category* from all specific deities (who represent particular forces of nature, specific constellations, etc.). Moses had to convey something that is prior to all definitions and categories.
> ### [Side Digression: Classroom Exchange on Simplicity]
> A student raises a question about whether this insight seems too simple. The response: it seems simple *now* only because someone once taught it. Before it was articulated, no one grasped it — just as one can see thousands of idols in India today and it “occurs to no one.” Many basic discoveries seem obvious only after they are first revealed. “Ehyeh Asher Ehyeh” was such a moment of revelation — profoundly simple on the surface, but deep in true understanding.
—
Beyond the intellectual teaching, Moses also gave the Jews practical commandments even before Sinai. The Midrash identifies two mitzvot given in Egypt as a “merit” (*zekhut*) for the Exodus:
The Rambam explains that the Egyptians worshipped the lamb (the ram/Aries being the head of the zodiacal signs, the greatest celestial force). Slaughtering the lamb was an act of shattering idolatry — physically destroying the object of Egyptian worship. This is one of the Rambam’s major proofs that sacrifices (*korbanot*) in general are connected to anti-idolatry. He cites earlier sources (Targum and others) for this reading. Some of the sacrifice is burned (destroying the “shell”/*klipah* of idolatry) and some is eaten (as a korban to God) — both dimensions are present.
The Rambam himself states that one reason for circumcision is that it serves as a sign in the flesh of belief in God — a marker identifying the believers. Abraham had already instituted this; Moses formalized it as a commandment. This is based more on a *drasha* (homiletical reading) than the plain text of the narrative.
Structural pairing: Pesach = the *negative* dimension (breaking idolatry); Milah = the *positive* dimension (establishing service of God). Together they constitute Moses’ complete program.
—
The Rambam’s overall interpretation of Yetziat Mitzrayim:
– The objective of the Exodus was not merely physical liberation from slavery.
– It was the establishment of a system to break idolatry and institute the worship of the one God.
– “Egypt” can be understood both literally and metaphorically: Egypt was the epicenter of idolatry (the world of stars, constellations, angels, intermediate forces). Leaving Egypt means breaking free from that entire framework.
– The Kabbalists go further and read “Mitzrayim” entirely as a metaphor for the “world of idolatry,” but the Rambam’s point is that even on the *factual, historical* level, this is what happened at the Exodus.
—
The key chiddush of the Exodus:
> The novelty was not that there could exist a lone righteous sage who knows God — that had always been possible, among Jews and non-Jews alike. The novelty was the creation of a system that could be transmitted to children (“ve-higadeta le-vinkha”) and that children would not forget.
This is why the Haggadah and the Seder emphasize telling children, asking “Mah Nishtanah,” etc. — because the entire point is the perpetuation of the system. And it has worked: it has been a very long time, and there are still Jews who do not serve idolatry — and eventually even the non-Jewish world learned from this.
The system is built on two pillars: (1) the prohibition of idolatry, and (2) the positive institution of serving God.
—
The Rambam says “Ki Ani Hashem” (for I am God) — he does not say “Anochi Hashem” (I am God). The distinction matters:
– Knowing that God exists is NOT the chiddush of Yetziat Mitzrayim. That knowledge was always available to the *yechidei segulah* (exceptional individuals) through rational inquiry — it’s an intellectual matter accessible at all times.
– The chiddush of Yetziat Mitzrayim is the nullification of idolatry (*bittul avodah zarah*). The Exodus demonstrates something *practical* and new.
Therefore, if one wants to give a Pesach shiur based on the Rambam, one should teach from Hilchot Avodah Zarah, not Hilchot Yesodei HaTorah. Yesodei HaTorah is always true, but it’s not the specific innovation of the Exodus.
The Rambam describes a system — “sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem” (that there should always be knowledge of God in the world). This is a far greater chiddush than “Anochi Hashem Elokecha” from Yetziat Mitzrayim. Previously, knowledge of God was maintained only by isolated wise individuals. The Exodus created a communal, perpetual system — an entire nation dedicated to preserving monotheism.
Personal admission: This remains very difficult to fully understand. It connects to the “Mah Nishtanah” — children don’t truly understand, and perhaps adults barely do either. It requires deep work to explain properly.
—
The Rambam in Hilchot Avodah Zarah states: “Just as Israel is separated from the nations — from idol worshippers — in their beliefs, so must they be separated in their actions” — not eating their bread, not drinking their wine, not eating their meat.
This separation is not because no individual gentile can know God. A non-Jew can eat pork and still arrive at knowledge of God through philosophical inquiry. The separation exists because of the communal mission: ensuring that the system of transmitting pure monotheism to future generations remains intact.
—
Christians also believe in one God. The great theologians among them claim the Trinity is really unity — it’s “aspects” (*bechinot*), not separate gods. Kabbalistic language can even be marshaled to explain such ideas. So what is the real Jewish objection?
The Rambam’s answer (as framed here):
> What does a Christian actually worship in practice? A created being (*nivra*). That is the fact. Whatever the theologians say about aspects, unity, and mystical explanations — in reality, the common Christian worships a human being, a creature.
> What did Jews throughout history give their lives for? So that when their children are asked “How many gods are there?” they answer: ONE. Not “one that is three,” not “one with aspects” — simply ONE.
This is the entire point of the Exodus and Moshe Rabbeinu’s mission according to the Rambam.
—
The deepest distinction between Judaism and all forms of idolatry/Christianity, formulated as a principle about educational direction:
Among the nations (including Christianity and ancient idolatry):
– The common people and children are taught multiplicity — three gods, twenty-five gods, six hundred gods — whatever the popular religion presents.
– The wise elite/philosophers know that ultimately it’s all “aspects of one thing” (*bechinot*).
Among the Jews, it is precisely the reverse:
– The children and common people are taught first and foremost: There is only ONE God. Full stop.
– The great mystics/mekubalim, when they go deeper, discover ten sefirot, multiple aspects and powers — but this comes *after* the foundation of absolute unity is established.
The Rashbash (R. Shlomo ben Shimon Duran) reported that someone once said to a mekubal: “The gentiles believe in three and you believe in ten — what’s the big difference?” This is acknowledged as a genuine question with a genuine answer, but the answer lies precisely in the *direction* of education described above.
Some Jews have been accused of speaking about their Rebbes in terms that come dangerously close to deification. The response is always: “But it’s only a *bechinah* (aspect), it’s written in the sources, it’s true…”
The response: The essence of Judaism is what you tell the children, not what you think in the deepest truth. The deep truth involves aspects, levels, and mystical categories — but the *chinuch* (education), the first message, must be uncompromising monotheism. When that line blurs, it approaches the very structure of avodah zarah.
—
– Moshe Rabbeinu’s chiddush was NOT “Anochi Hashem Elokecha” (the bare fact of God’s existence) — that was always knowable.
– The chiddush was “Lo yihyeh lecha” — the active, communal, perpetual rejection of idolatry and the establishment of a nation that would transmit pure monotheism to its children forever.
– This operates on three levels:
1. “Lo yihyeh lecha” — no other gods
2. “Lo Elohecha” — a deeper negation
3. “Lo ta’aseh lecha” — don’t make any image or likeness — the practical prohibition, including not intermarrying with idolaters
—
Two more pshattim remain to be presented — associated with the Ramban: one more in the mode of peshat (plain meaning) and one more in the mode of Kabbalah. These are deferred to the next session, with the third possibly reserved for the Seder itself.
Final statement: “Das iz di nekudah” — This is the essential point.
Instructor:
זייגער. יא, זייגער. ס’איז אזוי אזוי. איך וויל זאגן אזא שיעור, ער האט שוין געהערט א חלק פון די שיעור אין די הלכות עבודה זרה [Hilkhot Avodah Zarah: Laws of Idolatry from Maimonides’ Mishneh Torah] פרק א’, אבער איך וויל ארויסברענגען מיין פראבלעם וואס איך האב.
אזוי, נאכדעם אפשר קען מען לערנען אויך וועגן מידות [middot: character traits], וויאזוי צעטיילט זיך די מידות? נאר טראכטן צו מען קען עס אריינקרעקן מיט פסח [Pesach: Passover], ס’איז נאך נישט געטראכט קיין גוטע וועג וויאזוי מען קען.
סאו, וואס איך וויל רעדן וועגן איז אזוי. איך וויל זאגן אזוי וואס איך טראכט. ס’איז א ידיעה אז דער אייבערשטער האט ליב צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt]. חומש [Chumash: the Five Books of Moses] אלעמאל. אנדערע ווערטער, יא דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאגט אז עס שטייט פופציג מאל יציאת מצרים, אבער עס איז געשריבן א סאך מער מאל כדי צו שטימען די פופציג דארף מען ארויסשניידן, מען דארף נישט צולייגן.
אנדערע ווערטער, ווען דער אייבערשטער אידענטיפיצירט זיך, דאס איז די הקדמה. איינע פון די הקדמות. דער אייבערשטער, ווען ער רעפרעזענט זיך, ער זאגט, ווער בין איך? ער זאגט, איך בין דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. אזוי פעימאסלי “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzetikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. און אזוי לאורך די גאנצע תנ”ך [Tanakh: the Hebrew Bible] זעט מען דאס. נישט נאר א חומש. כמעט איבעראל, ווען דער נביא [navi: prophet] זאגט וואס דער אייבערשטער האט מיט אידן, וואס הייבט זיך אן די גאנצע זאך. אלעמאל רעדט מען פון יציאת מצרים. דאס איז א קלארע זאך.
אז אנדערע ווערטער, די אידישקייט, אדער דער גאט וואס די אידן גלייבן אין, איז דער וואס האט ארויסגענומען די אידן פון מצרים. אזוי קומט אויס פון די אלע פסוקים [pesukim: verses] און פון די אלע מקורות [mekorot: sources].
יעצט, אונז האבן געלערנט פאראיאר א שיעור, א סיריעס פון זיבן שיעורים דא. און זייט דעמאלטס איז שוין אלעס, מסתם אלעס, איז דארט ראנג שוין. אבער עס הייסט איך האב געכאפט אז אלעס איז געווען ראנג, אדער נישט ריכטיג, אדער נישט מדויק [meduyak: precise]. אבער כפנים [bifnim: internally], עס איז דא א גרויסע שאלה, די שאלה וואס איך וויל וויסן, עס איז א נוגע למעשה [nogea lema’aseh: practically relevant]. עס האט אלעס אלע אנדערע ווערטער מען קען זאגן אז עס האט אלע מיני שיטות [shitot: approaches/methods] אין אידישקייט, פון ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities], אחרונים [Acharonim: later rabbinic authorities], מקובלים [mekubalim: Kabbalists], פון די סופים, חסידים [Chassidim: Hasidic Jews], וכו’, יעדער איינער פון זיי האט אן אנדערע פשט [peshat: interpretation], וואס איז דער טייטש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
וואס איז געווען דער אויפטוה, פאר וואס מען דארף עס, אדער וואס ער מיינט, יעדער איינער לויט וויאזוי ער פארשטייט די גאנצע זאך, פארשטייט ער די נושא [nosa: topic] פון יציאת מצרים.
איך מיין אז עס איז נישטא קיין יוצא מן הכלל [yotze min haklal: exception], אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו טראכטן אזוי, אונז מיינט צו זאגן… ביי אונז, אזוי ווי איך בין נתחנך [nitchanekh: educated/raised] געווארן, די מענטשן… מען רעדט תורות [torot: Torah teachings], וואס מען קען די תורות זאגן, אז א מענטש טראכט אמת’דיג, אז א מענטש דאוונט [davens: prays], אדער אז א מענטש פינקטליך ווי מען זאגט, אז ער טראכט צו זיך אליינס: וואס איז דאס דער גאט? וואס איז דאס די זאך אידישקייט? רוב מענטשן גייען נישט זאגן יציאת מצרים.
איך מיין אז רוב מענטשן גייען זאגן די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law]. אונז זאגן נישט אונז זענען די אידן פון יציאת מצרים, מיר זאגן די אידן וואס האבן א תורה. רוב מענטשן וואס איך קען. ניין? וואס איז א איד? ער האט א תורה, ער גלייבט אין די תורה, אנדערע ווערטער מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Mount Sinai]. מתן תורה איז די מעשה [ma’aseh: event] פון שבועות [Shavuot: the holiday of Weeks], און נישט די מעשה פון פסח. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע נקודה [nekudah: point] אפילו.
תורה מיינט אז עס איז דא א געזעץ, עס איז דא א תורה, עס איז דא א רצון השם [retzon Hashem: the will of God], וכו’ וכו’. יציאת מצרים איז געווענליך נישט די זאך. וואס? מען זאגט תורות, מען רעדט וועגן יציאת מצרים, מען זאגט אז פסח ביינאכט איז די יסוד [yesod: foundation] פון די אמונה [emunah: faith], און אלע מיני זאכן, בט למעשה [be-lemaaseh: but in practice], in reality, וויאזוי עס איז אין לעבן, מיין איך אז רוב פון אונז… אפשר דא יוצאים מן הכלל, מענטשן וואס האבן מער געלערנט אדער אנדערש, אבער רוב פון אונז, אז א גוי פרעגט דיך וואס ביזטו? וואס איז דאס א איד? זאגט ער אונז זענען אידן, אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט געגעבן די תורה. אונז זאגן נישט אונז גלייבן אז דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים.
ער פרעגט דיך וואס איז דער אויבערשטער? זאגט ער מתן תורה. איך זאג נישט אז עס איז נישט געבינדן, מען קען אפילו זאגן אז מתן תורה איז איין פשט אויף יציאת מצרים, אויב מען וועט זאגן אזוי. עס איז דא פארשידענע פשטים אויף יציאת מצרים, דער פשט וואס רוב פון אונז גייען איז דער פשט… מען זאגט די פסוק “תעבדון את האלקים” [ta’avdun et ha-Elokim: you shall serve God], די אלע זאכן. בסדר [beseder: okay], אבער ס’איז אנדערש. איך מיין אז ס’איז אנדערש. ענק זענען נישט מסכים [maskim: agree]?
כלפי די וועלט איז דאס יציאת מצרים, כלפי די אידן איז דאס די תורה. די אידן ווען… די רייכע תקופה [tekufah: period] איז געווען א סיום. אבער איך טראכט, איך מיין אמת’דיג, דאס הייסט… דרך אגב [derekh agav: by the way], מען קען רעדן וועגן דעם אסאך מער. דהיינו [dehaynu: that is to say], ער איז געווען א איד פון יציאת מצרים, אדער א איד פון מתן תורה.
Student:
אה, דאס הייסט… איך האב מיר א הקדמה וועגן דעם, ער זאגט אזוי: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’ [esek she-nitma’et rubo ke-man de-leita dami: a matter whose majority has been nullified is considered as if it doesn’t exist – a Talmudic principle].
Instructor:
יא, אוקעי, דאס איז שוין א פראוו [proof], איך וויל נישט אריינגיין אין פראווס, איך מיין אז פראוו איז נישט די ריכטיגע נושא, פראוו איז א שאלה: וויאזוי ווייסטו? וויאזוי פארענטפערסטו פאר דיין קשיא [kushya: difficulty/question] וויאזוי ווייסטו? איך רעד נישט פון דעם, איך וויל וויסן…
Student:
אה, וועגן די תורה! דער רמב”ם [Rambam: Maimonides] אמת! דער רמב”ם האלט ‘מעמד הר סיני [ma’amad Har Sinai: the standing at Mount Sinai] אין מתן תורה’! אמת! די כוזרי [Kuzari: the philosophical work by Rabbi Yehuda Halevi], זיי אלע רעדן וועגן די נושא! יא, יא, יא, אמת! אמת! א גאנצע מסכת [masekhet: tractate]! איך האב א פשט אין יענעם רמב”ם!
Instructor:
אבער עס איז נאך אלץ, אמת, אוקעי, סאו באלד מען רעדט וועגן דעם רמב”ם, דער רמב”ם איז א ביסל שולדיג אין דעם, איך מיין שולדיג, נישט נאר דעם, דער רמב”ם… ווארט איין מינוט, איך וויל נאך קודם זיך מסכים זיין מיט דעם פאקט, פאקטיש איז, ער איז גערעכט, ס’איז א גוטע ריזאן, איך זאג נישט, יציאת מצרים אויך, ס’איז דאך א שווערע רמב”ם ווען ער זאגט אז מען האט נישט געזען יציאת מצרים אויך ‘לעיני כל העם’ [le-einei kol ha-am: before the eyes of all the people] און ‘יחידי’ [yechidi: individually], ס’איז דא א חילוק [chiluk: distinction], אבער ס’איז א טיפערע חילוק ווי מען מיינט סתם, אז אויף דעם איז נישט קיין ראיה [re’ayah: proof], ס’איז דא אזא ראיה אויף יציאת מצרים ווי אויף מתן תורה, ובפרט [u-bifrat: and especially] ס’איז אויך געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן דארטן, איך מיין ס’איז ממש וואס מען האט געזען די המצאה [hamtza’ah: the reality/existence], נישט דאס איז דער חילוק, דער חילוק איז טיפער.
דער רמב”ם מיינט אין דעם עפעס, ס’איז אן אנדערע שיטה צו לערנען, אבער עכ”פ [akhaf: in any case], איך מיין אז אונז זענען נישט אידן פון יציאת מצרים, אונז זענען רוב פון אונז, רוב פון אונז זענען אידן פון מתן תורה.
דו זאגסט ‘א איד’, דאס איז וואס ער… אדער אפילו זאגן: פארוואס דאווענסטו? פארוואס טוסטו א מצוה [mitzvah: commandment]? פארוואס מאכסטו פאות [pe’ot: sidelocks]? זאגן… א נארמאלע מענטש, יא, אפילו וואס איך קען, איך קען נישט קיינעם וואס זאגט ער פראוועט פאות ווייל ער וויל געדענקען יציאת מצרים. ניין, ער פראוועט פאות ווייל ס’איז א מצוה! אודאי דער פשט פון די מצוה איז זכר ליציאת מצרים [zekher li-Yetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], פארוואס דארף מען א מצוה? אלס פשט ס’זאל גיין דורך די מצוה, אן די מצוה האב איך גארנישט, איך זאג סתם צו די מאמע יציאת מצרים, קען איך זאגן וואס איך וויל.
אה, דאס איז א מצוה, ער זאגט ‘לשם יחוד’ [leshem yichud: for the sake of unification – a kabbalistic formula], ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’ [lekayem mitzvat sipur Yetziat Mitzrayim: to fulfill the commandment of recounting the Exodus], ‘זכר ליציאת מצרים’ וואטעווער, אודאי דער פשט פון די מצוה איז וויכטיג, ס’איז א יסוד, אבער די ריעליטי איז אז אונז לעבן מיט די תורה אדער מיט די מצוות [mitzvot: commandments], דאס איז די תורה.
עס איז נישט אין יציאת מצרים, קיינער פון אנדערע וועג פון די זאגן.
אין די נביא [navi: prophet] זעט מען און אויך שוין דער חומש, איך מיין אז די נביא איז מער אפשר מער קלאר אז די נביא קען זאגן פאר די אידן אז ענק זענען שקצים [shekatzim: abominations], מיר נישט צו רעדן, אייבערשטער האט ענק ארויסגענומען פון מצרים, און ענק צאלן אים גארנישט צוריק, יא? ס’איז נישט שפירטס א הכרת הטוב [hakarat ha-tov: gratitude] וואס?
שמואל [Shmuel: the prophet Samuel] זאגט דען, יא? “ואשלח לפניכם” [va-eshlach lifneikhem: and I sent before you], נישט נאר שמואל, איך דענק נישט אויף די דף ח’ בבא קמא [daf ches Bava Kama: page 8 of tractate Bava Kama], איך האב צוזאמענגעקליבן אלע פסוקים פון יציאת מצרים, איך האב נישט געברענגט אלע נביאים, באט מען זעהט אז עס איז קיינמאל קיין פראבלעם, אסף [Asaf: one of the Levitical singers in the Temple] האט געזאגט, יא? “האזינה עמי תורתי” [ha’azinah ami torati: Give ear, my people, to my teaching – Psalm 78:1], “אשר אבותינו סיפרו לנו” [asher avoteinu sipru lanu: which our fathers told us – Psalm 78:3], דאס איז איינע פון די הגדות [haggadot: Passover narratives], די גיגאנטישע לבני קרח [livnei Korach: to the sons of Korach], יא? עס איז דא א מזמור [mizmor: psalm] וואס שטייט אין תהילים [Tehillim: Psalms], ער זאגט, הערטס אויס, איך האב די חלקות צענען פאר אייער קינדערלעך וואס איז געווען, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, איז ארויס פון מצרים, און… ענק האט מען נישט געפוילט, און אייבערשטער האט עס געהאלטן צוליב, און קיצור [kitzur: in short], ער זאגט א דרשה [drashah: sermon], עס מאכט סענס פאר זיינע קינדער.
דער פסוק רעדט דאך פשוטי של מקרא [peshuto shel mikra: the plain meaning of Scripture], איך מיין אפשר אפילו פשוטי של מדרש [peshuto shel midrash: the plain meaning of the Midrash], דאס איז דער טאטע, און ער זאגט, דער אייבערשטער האט דיך ארויסגענומען פון מצרים, פארוואס ביסטו נישט קיין מענטש, פארוואס רעדסטו נישט מיט אים, פארוואס דינסטו אים נישט וואס איז געווען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פארוואס טוסטו די אנדערע עולות [olot: burnt offerings], יא, איך גלייב נישט אז עס איז דא עני פלאץ אין די וועלט, אפשר חוץ מיר אויף וועג די מדרש [midrash: homiletic interpretation] שיעור, אבער חוץ פון דעם, אפשר קיין שום פלאץ אין די וועלט וואו מען קען זאגן די דרשות, אז עס גייט עפעס אויפטון.
רבותי [rabbotai: gentlemen], גיי זאגן פאר דיינע קינדער, איך מיין קינדער, גיי זאגן פאר די בחורים [bachurim: young men] אין ישיבה [yeshivah: Torah academy], עס איז דאך עד היום [ad ha-yom: until today] דא שוועריקייטן מיט זיין יצר הרע [yetzer ha-ra: evil inclination], זאג אים, אבער דער אייבערשטער האט דיך ארויסגעהויבן פון מצרים, תעבדו את האלקים, זיי דיך א שטיקל מענטש, הכרת הטוב, עבודה היום [avodah ha-yom: service today], ס’איז דאך יא יציאת מצרים, האט ער דאך גענומען דיינע בכורים [bikurim: first fruits], נישט זייערע בכורים, איך גלייב נישט אז עס גייט ארבעטן.
אמאל גייט עס ארבעטן, מען קען רעדן וועגן דעם, מען קען עס פארשטיין, איך זאג נישט אז איך פארשטיי עס נישט, אבער פאקטיש אז דאס זאל זיין דאס אורות לעבודת השם [orot la-avodat Hashem: lights/energies for serving God], איך זעה נישט אז דאס איז א זאך וואס קען, אז דאס איז א זאך וואס קען, וואס ארבעט, וואס איז נישט קיין לעבעדיגע זאך, אבער אין די פסוק איז עס געווען לעבעדיג, מען זעט אז אבוויעסלי אז די נביא זאגט דאס, פראוואד אז ס’איז געארבעט.
בעיסיקלי הערט ירמי’ הנביא [Yirmiyahu ha-navi: the prophet Jeremiah] וואס שרייט אז דער אייבערשטער האט דאך שוין ארויסגעהויבן די אידן פון מצרים, “ואהבתי אתכם” [ve-ahavti etkhem: and I loved you], “לכתך אחרי במדבר” [lekhtekh acharai ba-midbar: your following Me in the wilderness – Jeremiah 2:2], אלע זאכן. מיינט אז די אידן האבן פארשטאנען. עס האט דאך שוין לאנג צייט נאך יציאת מצרים.
ווען ירמיה הנביא האט דאס געזאגט, אבער דאס איז נאך געווען די וועלט וואו זיי האבן געלעבט, מען האט געטראכט אזוי, אזוי האט מען דערציילט פאר די קינדער, אזוי איז געווען די מסורה [mesorah: tradition]. מען האט אלץ גערעדט פון דעם, יעדער האט געוואוסט וויאזוי זענען זיי אהער געקומען. זיי וואוינען דאך דא אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], לאמיר זאגן, יא ביז בית ראשון [Bayit Rishon: the First Temple] זיכער קען מען דאס זען, מען וואוינט דא, וויאזוי זענען זיי אהער געקומען?
איך האב אמאל געהערט מצרים, דער אייבערשטער האט ארויסגענומען, האט דאס געברענגט פון מצרים צו ארץ ישראל, די גאנצע מעשה. זיכער האט דאס געהאט עפעס א מינינג, ס’האט געמאכט סענס, ס’האט גערעדט צו מענטשן. היינט רעדט עס נישט צו קיינעם, נישט אויף דעם אופן [ofen: manner].
קענסטו דאס זאגן וועגן די גאולה [geulah: redemption]? ס’איז דא א פסוק וואס… און דאס האבן די רעדערס ארגיו’ד, און דאס האבן מיר פלענינג מיט דעם.
Student:
מען דארף בלייבן אונזערע רעדערס?
Instructor:
ניין, איך מיין גראדע פערסאנאלי, אז איך ווייס נישט קיין ממש א ראיה.
Student:
ווען מיינסטו אז ס’איז טשעינדזשד?
Instructor:
איך מיין אז ס’האט זיך געטשעינדזשד דעמאלטס ווען ס’איז געווען די מדורא דאביי ורבא [the era of Abaye and Rava – fourth-generation Babylonian Amoraim]. דאס איז דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] זאגט אזוי אין מסכת שבת [Masekhet Shabbat: tractate Shabbat], איך מיין נישט ממש דאס, אבער איך מיין אז דאס איז שוין געטשעינדזשד פון תחילת בית שני [techilat Bayit Sheni: the beginning of the Second Temple period], אין א געוויסן זין.
דער פסוק האט דאך געזאגט ‘לא יאמר עוד חי ה” [lo ye’amer od chai Hashem: it shall no longer be said ‘as the Lord lives’ – Jeremiah 23:7] און ס’מיינט דאך דעמאלטס, ס’מיינט דאך בית שני [Bayit Sheni: the Second Temple period]. מען זאגט שוין טאקע נישט ‘חי ה”, מען זאגט עס, אמת, ס’איז א טפל [tafel: secondary]. דער עיקר [ikkar: primary] זאגט מען, וואס מען זאגט בעיקר איז צוויי אנדערע זאכן. דאס מיין איך, אויב איך בין גערעכט מיט’ן פאקט אז יציאת מצרים ארבעט נישט בתורת אורות לעבודת ה’ [be-torat orot la-avodat Hashem: as lights/energies for serving God] פאר קיינעם וואס איך קען, איז טראכט איך אז דאס איז שוין אזא זייער אלטע מעשה.
און דאס וואס מען זאגט אז יציאת מצרים גייט בטל ווערן [batel veren: be nullified], מיינט אז עס איז שוין בטל געווארן. אז עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזוי ווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, ס’בלייבט א מצוה צו רעדן וועגן יציאת מצרים, אבער אפילו ווען מען רעדט יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מען מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן. אדער… דאס וואס עס שטייט ‘אשר העלה מארץ צפון’ [asher he’elah me-eretz tzafon: who brought up from the land of the north – Jeremiah 23:8] וכו’, אבער דאס האט דאך אויך געארבעט ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption].
Student:
ווען ס’וועט זיין, אדער ווען ס’איז געווען?
Instructor:
יא, קען זיין אפילו בתוך בית שני [betokh Bayit Sheni: within the Second Temple period] אויך, מען האט געזאגט דאס. מסתמא [mistama: presumably] מענטשן, זיי האבן געזאגט דעם פסוק, האט ער געזאגט פאר די קינדער פסח’ליך, אוודאי איז געווען יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען. ס’איז געווען ווי א ביסל א קלענערע גאולה, אדיאבא, אדיאבא. בסדר, למעשה [lema’aseh: in practice] ס’איז געלונגען, מיר זענען דא, מ’דארף לעבן.
אדער נישט אינטערעסט, נאכאמאל ארויסשיקן, וכו’ די אלע זאכן. דאס איז דאך די תנאי [tnai: condition], די ברית [brit: covenant] פון יציאת מצרים. עס איז דורכגעגאנגען נאכאמאל. דאס איז איין גירסא [girsa: version], די אנדערע גירסא איז פדי מהוה [pidui mehoveh: ongoing redemption].
עס איז שוין בטל געווארן. מען זאגט עס, אזויווי די גמרא [Gemara: the Talmud] זאגט, עס בלייבט א מצוה [mitzvah: commandment] צו רעדן וועגן יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], אבער אפילו ווען מ’רעדט פון יציאת מצרים, מיינט מען נישט נאר יציאת מצרים, מ’מיינט אנדערע זאכן.
וואס מיינט מען יא? בעיסיקלי צוויי זאכן, אדער דאס וואס עס שטייט “אשר העלה מארץ צפון” [asher he’elah me’eretz tzafon: who brought them up from the land of the north] וכו’ [etc.], אבער דאס האט זיך אויך געארבעט נאר ביז זמן הגאולה [zman ha-geulah: the time of redemption], ווען ס’וועט זיין אלע, אדער ווען ס’איז געווען יא, עס קען זיין אפילו בתוך בית שני [within the Second Temple period], אויך מ’האט געזאגט דאס, און מסתמא [presumably] מענטשן האבן געזאגט דעם פסוק [pasuk: verse], אדער מ’האט געזאגט פאר די קינדער פסח [Pesach: Passover], אבער אדרבה [on the contrary], ס’איז געווען יציאת מצרים, און דער אויבערשטער האט אונז נאכאמאל ארויסגענומען, ס’איז דאך געווען א ביסל א קלענערע גאולה [geulah: redemption], אדיעבד אדיעבד [b’dieved b’dieved: after the fact, not ideal], בסדר [fine], למעשה [in practice] ס’איז געלונגן, מ’זענען דא, מ’דארף ביהיווען, מ’דארף ביהיווען, אדער נישט אינטערעסאנט נאכאמאל ארויסשיקן וכו’ די אלע זאכן, דאס איז דאך דער תנאי [condition], די ברית [covenant] פון יציאת מצרים, ס’איז אריבערגעגאנגען נאכאמאל.
דאס איז איין גירסא [version], איין גירסא.
אן אנדערע גירסא איז “קבלוהו מאהבה” [kibluhu me’ahavah: they accepted it out of love]. “קבלוהו מאהבה” איז דער טייטש, איך ווייס נישט, אונז זענען שולדיג פאר’ן אויבערשטן אדער דער אויבערשטער איז שולדיג פאר אונז, עס קען זיין אז ער איז גאר שולדיג פאר אונז ביי דעם סטעידזש. אדער קומט דאך אויס, איך האב דאך נישט קיין חשבונות [accounts/calculations] צי עס בלייבט די ברית אדער נישט, אבער אונז האלטן נאך אלץ די תורה [Torah: the Jewish Bible/Law], ס’לויפט דאך אויס גאנץ געשמאק, ס’דארף מען סיי ווי טון.
דאס דאך אנגעהויבן די זאך, אז די תורה איז גאר שטערקער פון יציאת מצרים, פורים [Purim: the holiday commemorating the events of the Book of Esther]. פאר דעם איז פורים נישט קיין פורים תורה [Purim Torah: humorous Torah teachings traditionally given on Purim], דאס איז גאר ערנסט, מ’זאגט עס פטור פורים תורה אלעמאל. מענטשן מיינען אז דער “קבלוהו מאהבה” איז עפעס א פורים תורה. מ’זאגט, קיינער רעדט נישט פון דעם, איך האב קיינמאל געהערט, יא, די אלע רשעים [reshaim: wicked people] רעדן דאך פון מתן תורה [Matan Torah: the giving of the Torah at Sinai] אפילו, פארוואס דארף מען גלייבן אין די תורה וואס איז געווען זעקס און צוואנציג טויזנט, איך ווייס וואס, ס’איז געווען מתן תורה.
אבער די ריאליטי, אויב מען נעמט ערנסט די גמרא, איך מיין אז עס איז זייער ערנסט, עס איז געזאגט געווארן אלס א ברייתא [Baraita: a Tannaitic teaching not included in the Mishnah] אדער אגדתא [Aggadata: non-legal rabbinic teaching], מען קען זאגן וואס מען וויל, אבער מיר זעט אויס אז עס דעסקרייבט א זייער היסטארישע זאך, אז אין אמת’ן דארף א איד טראכטן, פארוואס האלט מען היינט די תורה? וועגן פורים. נישט וועגן פורים, מאהבת הנס [me’ahavat ha-nes: from love of the miracle], וואס רש”י [Rashi: Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary Torah and Talmud commentator] זאגט “מאהבת הנס”.
אבער איך מיין אז עס מיינט טיפער פון דעם. “קבלוהו מאהבה” מיינט, מ’האט איינגעזען אז די תורה איז גוט. מ’האט פארשטאנען אז די תורה איז גאנץ גוט. וואס אנדערש וועסטו טון? עס איז אן… אמת’דיג. יא, אמת’דיג איז איין זאך. אבער גוט איז אפילו מער. און גוט איז א אהבה [ahavah: love]. אמת’דיג איז גוט, אבער קען מען אריינגיין אין די חילוקים [distinctions]. אבער אהבה מיינט… ווייל מ’דערקענט אז עס איז גוט.
It’s doing more and more.
דאס איז פשוט פשט [simple straightforward meaning]. דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן די זאך. מען רעדט פון די תורה מער ווי מען רעדט פון יציאת מצרים.
אפילו חז”ל [Chazal: the Talmudic sages] מיין איך, מ’קען טרעפן זייער אסאך מדרשים [midrashim: rabbinic homiletical teachings], זייער אסאך רעדן פון די מעלה [virtue/excellence] פון די תורה, ווי גוט ס’איז די תורה אין אלע מיני וועגן. מען טרעפט זייער ווייניג דרשות [sermons/teachings]… מען טרעפט דרשות וועגן יציאת מצרים, אבער א פאָר. די ספעיס, איך האב אמאל גערעדט, איך זאג נישט ווייל מ’האט נישט געלערנט די פרשה [parshah: Torah portion]. וואס? פונעם טרעפט. יא, די איידיע פון תורה, אפילו די איידיע, עס הייסט די צענטראלע זאך פון וואס איז א איד, א איד איז איינער וואס גייט מיט די תורה, וואס ער האט ליב די תורה, די תורה האט אים ליב, עס באקומען, עס געבן, עס איז מקבל מאהבה מיראה [mekabel me’ahavah mi-yirah: accepting from love and awe]… וואטעווער, אבער מ’רעדט פון די תורה, ווייל די תורה איז דער טייטש… וואס?
יא, רייט, אמאל דער טייטש פון די רילידזשין, די זאך וואס א איד איז געווען, א דור וואס זענען א דור וואס מ’האט ארויסגענומען פון מצרים, א ממילא [consequently] האבן אונז עפעס א דיעל מיט’ן אייבערשטער, מ’דארף טון זיינע מצוות [mitzvot: commandments] כדי עס זאל גיין ווייטער, אדער ווייל עס זענען חייב הכרת הטוב [obligated in gratitude], וואס זאל נאר זיין, האט זיך געטוישט דער דיעל, עס זענען דא צוויי אנדערע לעסאנס, איך מיין עד היום הזה [until this very day], אויב מען קוקט אין די סידור [siddur: prayer book] למשל [for example].
איך טראכט אלעמאל פון ברכות אבות [Birkat Avot: the first blessing of the Amidah] פון די סידור, ברכות אבות איז דאך ווי מ’אינטראדוסט דאך צו דער אייבערשטער, יא? זאגט ברוך אתה השם [Baruch Atah Hashem: Blessed are You, God], וואס שטייט דארט? ווער איז א מענטש גייט דאווענען? ווער איז דער גאט וואס ער גייט דאווענען צו? יא? אזוי ווער איז דאס?
עס איז דא א לאנגע ליסט, ס’איז דא א לאנגע ליסט פון וואס ער איז, יא? אלקינו ואלקי אבותינו [Elokeinu ve’Elokei avoteinu: our God and God of our fathers], יא, וואס איך פארשטיי, אקעי, דאס איז שוין אן אנדערע שמועס. אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב [Elokei Avraham, Elokei Yitzchak, ve’Elokei Yaakov: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob]? זייער גוט.
חוץ פון דעם איז ער… האל הגדול הגבור והנורא קל עליון [Ha-El ha-Gadol ha-Gibor ve-ha-Nora, El Elyon: the great, mighty, and awesome God, supreme God]. יא, איך ווייס נישט פונקטליך וואס יענעס צו מיינט. איך מיין, עס מיינט אזוי ווי… ער טוט אויף די וועלט, ער איז דער בורא [Creator]. איך מיין, די צווייטע ברכה רעדט מער פון די בריאה [creation], פון די טבע [nature], פון די רעגן, און די ווינט, און אזעלכע זאכן. אבער איך מיין אז ס’מיינט מער ווייניגער אז ער איז דער בורא.
קונה הכל [Koneh ha-kol: Master/Possessor of all], קונה הכל מיינט זיכער, קונה טייטש בורא, אדער באזיצער, אדער מחדש [renewer], וכו’. און נאכדעם פירט זיך עס אויס אזוי.
און באמת וואלט מען געקענט סטארטן די ענדע, פירט זיך עס אויס “וזוכה חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה” [ve-zokher chasdei avot u-meivi go’el livnei veneihem lema’an shemo be’ahavah: and remembers the kindnesses of the fathers and brings a redeemer to their children’s children for His name’s sake with love]. האסטו אמאל געטראכט וויאזוי עס קומט אריין משיח [Mashiach: the Messiah] אין די ערשטע ברכה?
באמת וואלט מען געדארפט וויסן דאס. ס’איז זייער אינטערעסאנט. וואס ווערט דארט ספעציפיק געזאגט? די ברכה איז שוין אז מיין ביט איז שוואך, אבער איך רוף עס אינטראדוקשאן.
העלאו, אבער שלום עליכם [shalom aleichem: peace be upon you], וויאזוי הייסט איר? וויאזוי הייסט אייער גאט? יא, זאגסט פאר משה [Moshe: Moses], וואס איז דער גאט וואס מען גייט דאווענען צו? א מענטש דארף דאך וויסן, וואס איז ער? אקעי, דער וואס אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our father] האט געדאווענט צו. אקעי, איך האב געהערט פון אברהם אבינו, יצחק אבינו [Yitzchak Avinu: Isaac our father], איך קען אפשר צולייגן שפעטערדיגע, אבער מ’טאר נישט, “אין קורין אבות אלא לשלושה” [ein korin avot ela li-shloshah: we only call the three patriarchs “fathers”], אבער ס’מיינט איך בין אנגעבינדן אין די מסורה [mesorah: tradition] פון די אבות [avot: patriarchs], יצחק האט גערעדט מיט די זעלבע. אקעי.
און וואס נאך? אקעי, דער וואס האט געמאכט די גאנצע וועלט און ער פירט עס ברחמים וחסדים [be-rachamim va-chasadim: with mercy and kindness] וכו’. אקעי, און וואס נאך? דער וואס ער גייט ברענגען משיח. פארוואס גייט ער עס ברענגען? ווייל ער געדענקט נאך די אבות, ער האט א קאנעקשאן. אקעי. “מביא גואל לבני בניהם” [meivi go’el livnei veneihem: brings a redeemer to their children’s children].
און באמת איז דאס איינס פון די עיקרים [ikkarim: fundamental principles], אז ער איז דער גאט וואס גייט ברענגען “מביא גואל”. יא, מ’דארף דאך צוקומען צו רעדן דורך די מחלוקת [dispute], אבער דאס ספעציפיק גאט, אדער דאס וויאזוי איך ווייס אז ס’איז דא א גאט, אדער וויאזוי איך מיין איך שטיי פאר א חכם [wise person], נאר וואס איז די מעשה, וואס רעד איך, וואס פארשטיי איך וועגן דעם גאט, וואס איז דער טייטש אז ער איז מיין גאט, אלקינו ואלקי אבותינו, איינס פון די טייטשן איז, אז ער איז דער וואס גייט אונז אויסלייזן.
און ער זאגט “מביא” [meivi: brings – present tense], ער מיינט שוין, ער האלט אויפן וועג. וואס? לשון הוה [present tense], מביא, יביא [will bring]. אבער עס איז א וויכטיגע זאך, דער גואל [go’el: redeemer] וואס ער גייט ברענגען, דאס איז איינע פון די מעין פארטס.
דער חתם סופר [Chatam Sofer: Rabbi Moshe Sofer, 1762-1839] האט געפרעגט א קשיא [question], אז אויב ס’שטייט נישט אז ביאת המשיח [the coming of the Messiah] איז אן עיקר, אדער אויב דער אויבערשטער וואלט נישט געברענגט משיח, וואלט מען געווען פטור [exempt]? דאס איז א הודאה מקבלי המה [an admission from those who accept it]. דער חתם סופר זאגט אין א פעימאס תשובה [responsum], ער האלט אז דער אויבערשטער וואלט געזאגט אז עס איז נישט קיין עיקר אין די סענס אז עס קען נישט זיין אן דעם קיין אידישקייט.
שטודענט: גרייט, אז עס שטייט אין די תורה אז דער אייבערשטער ברענגט משיח, ער גלייבט אז אלעס וואס שטייט אין די תורה איז אמת [true], אבער אויב דער אייבערשטער מאכט חלילה [God forbid] אן אויסנאם און ס’איז נישטא קיין משיח, גייט ער ווערן פטור פון אידישקייט?
אינסטרוקטאר: די עשרת השבטים [the ten lost tribes] זענען טאקע געווארן פטור, אבער נישט וועגן דעם ווייל זיי זענען געווארן גוים [non-Jews], אבער ער איז פטור. איך פרעג דאס גראדע אלס וואס מאכט ער דער עיקר, אמונה [belief] אין משיח? אה, ער זאגט אז די עשרת השבטים איז געווארן פטור. אה, איך פארשטיי דעם יא, יא. אה, ס’איז אן אנדערע זאך וואס ער זאגט דא, אקעי.
עניוועיס, אבער ער פרעגט א קשיא און איך מיין אז דאס ברענגט ארויס זייער גוט די יהודי בלא אמונה [Jew without faith – but here meaning a specific type], וואסערע סארט איד. ער זאגט אז די תורה איז גוט, אבער ער זאגט דאס איז מחויב המציאות [necessarily existing], אבער ווי ער אנערקענט דעם אמת, ווי ער זאגט דאס איז א חיוב [obligation], ס’איז א גוטע זאך, אויב מיר ווילן בלייבן אין גוטס און ס’זאל לעבן לנצח נצחים [forever and ever], דארף מען אינוועסטעד בלייבן.
אקעי, דארט מען קען רעדן, ער רעדט נישט וועגן דעם ווארט, אבער דאס איז א ספעסיפיק חלק דאס חלק. לאמיר זאגן אז אן דאס חלק מיינט עס האט נישט קיין מינינג, איך ווייס נישט פונקטליך, אבער פונקט דעם משיח, דער אייבערשטער וועט געבן שכר בעולם הבא [reward in the World to Come], עפעס אן אנדערע סארט שכר, ס’איז א חילוק [distinction]. פונקט דעם משיח דארף עס זיין?
דאס וואס דער חתם סופר, ער האלט אז עס דארף נישט זיין, ער וואלט עס ארויסגענומען פון די עיקרים ווען מען פרעגט אים. איך מיין ער רעדט דאס ארויס, ער איז זיך מחלק [disagrees], ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי עיקרים, נאר א מענטש דארף גלייבן אין אלעס וואס שטייט אין די תורה, אבער… דאס איז וויאזוי א תורה איד טראכט, א יהודי בלא אהבת התורה [a Jew without love of Torah – meaning a different type] טראכט, אזוי מיין איך.
ס’איז אביסל פאני ווייל כאילו [as if]… אקעי, איך מיין יא, אזוי זאגט דער חתם סופר.
שטודענט: און אן אנדערע איד וועט זאגן אז ניין, דאס הייסט ניין, קען זיין דאס וואלט געווען אן אנדערע סארט אידישקייט, אבער דער אנדערע סארט אידישקייט, א צווייטע איד קען זאגן אז ער קען נישט אנדערש ווי דאס וואס זיי ברענגען ארויס דא. ער קען נישט, דעם סארט קען מען, קען מען אלעס, דו קענסט גארנישט מאכן, איך מיין ס’איז דא נאך עפעס א מצוה וואס שבע מצוות בני נח [the seven Noahide commandments] זענען גאנץ עפעס פטור פון גארנישט.
אבער א מענטש קען זאגן אז מיין עיקר עולם הבא [World to Come], מיין אמונה אין עולם הבא איז פארט פון מיין ערשטע ברכה אין שמונה עשרה [the Amidah prayer]. איך קען נישט, דרך אגב [by the way] איך מיין אז דאס גאנצע סדר שטייט נישט, איך דענק אז ס’איז א שפעטערדיגע הוספה [later addition] אויב איך געדענק, די חוקרים [scholars] טענה’ן, אין די אלטע נוסחאות [versions] שטייט עס טאקע נישט, אבער דער… וואס זאגט ער יא?
אינסטרוקטאר: אין מיין ספר שטייט עס אלעס.
שטודענט: ער זאגט אז מען קען נישט זיין א איד, מען קען נישט רעדן, איך קען נישט רעדן מיט’ן אייבערשטער, מיט’ן אידישן אייבערשטער וואלט אונז גערעדט, און זאגן אז ער גייט ברענגען משיח.
ווייל די פשט איז אז… עס איז… עס מיינט דאס אז עס גייט נישט? עס איז נישט גוט אז משיח זאל קומען? ניין, דאס מיינט אז ער זאגט דיר אז מען מוז זיין אויף א גוטע וועג, עס איז כביכול [so to speak]… ניין, דאס איז אן אנדערע וועג פון די כביכול. דאס איז די אנדערע פשט פון די כביכול.
דאס איז די פשט פון “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר” [lo yomar od chai Hashem asher he’elah va-asher yomar: they will no longer say ‘as God lives who brought up…’ but rather ‘who will say…’], מען קען זאגן “אשר יאמר”, ווייסט וואס? אז אונז זענען אין גלות [exile], און וואס זאגן אונז? אונז זאגן אז “אשר יאמר” פון ארץ צפון [eretz tzafon: the land of the north], וואס ער וועט אונז אויסלייזן.
מיט אנדערע ווערטער, דאס זאגט א יציאת מצרים’דיגע איד. עס זענען דא צוויי סארט אידן. עס זענען דא די כביכול אידן וואס זיי טייטשן נישט אזוי ווי איך האב געטייטשט, “מאהבת התורה” [me’ahavat ha-Torah: from love of the Torah] און נישט “מאהבת הנס”. און זיי זאגן, עס איז אלעמאל געווען א תורה, עס איז גוט צו טון די תורה, און זיי האבן נישט געכאפט אפשר.
יענער איד וואס פרעגט אפשר א קשיא, וואס זיין זיידע, פארוואס האט זיין זיידע געדארפט האבן יציאת מצרים? עס איז געווען א תורה און ס’איז גוט אן דעם? מען קען זאגן, ער קען זיין א קלענערע מדריגה [level], מען קען שוין אנקומען אמאל שפעטער, מען קען זאגן א תירוץ [answer], מען דארף ענטפערן די קשיא.
מיין אמת, אברהם אבינו האט דאך געהאט די תורה פאר יציאת מצרים. ס’איז דא א תורה פאר יציאת מצרים, רייט? אוודאי אזוי. דער איד דארט, ער האלט די תורה פאר יציאת מצרים. דער איד וואס טראכט אזוי, ער טראכט אז ניין, מיין גאנצע אידישקייט איז יציאת מצרים.
אבער יציאת מצרים מיינט אז ער גייט מיך ארויסנעמען פון מצרים, ער וועט מיך נעמען צו ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], ער וועט מיר געבן מיין אייגענע פלאץ, וכו’ וכו’. און אויב ס’איז נישט, איז דא א פראבלעם. איז יענער איד האט אן אנדערע תירוץ פאר די קשיא. ער זאגט אז ער קען נאר דינען דעם אייבערשטער, דער אייבערשטער וואס ער קען איז נאר דער וואס ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
יעצט איז טאקע א שווערע מינוט, פונקט טאקע, וואטעווער, מען דארף אויסווארטן די קץ [end], וואס זאל נאר זיין די מעשה, ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות בבל [Babylonian exile], פון גלות אדום [Roman exile], וועלכע גלות עס איז יעצט, ער גייט. דאס איז דער גאט, דאס וועט זיין גאט’ס באזיס אין די פיוטשער. “אהיה אשר אהיה” [Ehyeh asher Ehyeh: I will be what I will be], איך גיי דיך ארויסנעמען פון מצרים.
די קאנעקשן, דאס איז די סארט מענטשן וואס… און עס זענען דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן. פארוואס? ווייל נישט יעדער איינער פארשטייט אז די תורה איז אזוי גוט, און אפילו אויב יא, נישט יעדער איינער די ספעציפישע זאך פון פונקט זיין א איד, אז ער זאגט א גוטע תורה. און בשיטה’ן [systematically] גוטע תורות, איך ווייס נישט, די ספעציפישע זאך פון זיין א איד, וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב עס האט זיך געענדיגט, דארפן מיר מאכן א נייע, דעיס איז די עדה החרדית’דיגע [Edah Hachareidit: ultra-Orthodox anti-Zionist community] זאך, איך וויל דער אלטע, אויב דער אלטע איז צוריק קומען, ווער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות?
א מענטש קען אפילו פרעגן, אקעי, אבער דער אויבערשטער דערווייל פייניגט, דערווייל פייניגט ער און ער מאכט האלאקאוסטס, ביז דערווייל גייען אונזער…
די ספעציפיק זאך פון זיין, פון זיין א איד וואס באלאנגט צו די אברהם, יצחק, יעקב, די גאנצע מעשה, אויב ס’האט זיך געענדיגט, דארף מען דאך מאכן א נייע. דאס איז די עדה קבליה זאך. איך זאג, איך מאך נישט קיין נייע, איך וויל דער אלטע. דער אלטע איז צוריק קומען! ער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות, און א מענטש קען אפילו פרעגן, אוקעי, אבער דער אויבערשטער לאזט אונז פייניגן, די וועלט פייניגט אונז, מ’מאכט האלאקאסטס, ביז דערווייל גייען אונז נישט האלטן די מצוות, ס’וועט אונז צוריק קומען. איך זאג, ‘אני מאמין בגאולה’ [Ani ma’amin b’geulah: איך גלייב אין דער גאולה], עס גייט דאך אלעמאל…
מ’זעהט דאך אז אידן… ביי זייער אסאך אידן… די היסטאריע האט געזאגט אז אונז… אזוי ווי די ישיבה לייט, אז מ’פרעגט זיי פארוואס זענען אידן, געווענליך זאגן זיי די תורה [Torah]. אבער איך מיין אז ביי זייער אסאך פשוט’ערע אידן, איך ווייס נישט פשוט’ערע, אונזערע באבעס, רוב פון זיי וואלטן נישט געגלייבט די תורה ווייל עס שטייט אין תורה, זיי וואלטן געגלייבט די תורה ווייל דער אויבערשטער גייט ברענגען משיח [Mashiach: דער געזאלבטער, דער מעשיח].
אזוי איז אונז געזאגט געווארן, ס’איז געווען זייער א… זעהסטו אפילו היינט, מ’זינגט ‘אני מאמין בביאת המשיח’ [Ani ma’amin b’viat ha-Mashiach: איך גלייב אין דעם קומען פון משיח], וואס קומט דאס אריין? ‘אני מאמין בתחיית המתים’ [Ani ma’amin b’techiyat ha-metim: איך גלייב אין דער אויפשטייונג פון די טויטע], קיינמאל געהערט איינער זאל זינגען. קיינמאל נישט! ס’איז דאך נישט אזא גרויסע עיקר [ikar: הויפט פרינציפ]. ס’איז געווען אפילו אין די משנה [Mishnah] שטייט ‘האומר אין תחיית המתים’ [ha-omer ein techiyat ha-metim: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין אויפשטייונג פון די טויטע], עס שטייט נישט ‘האומר אין ביאת המשיח’ [ha-omer ein biat ha-Mashiach: דער וואס זאגט עס איז נישטא קיין קומען פון משיח], יא? זעהט מען אז עס איז וויכטיג פאר א מענטש.
פארוואס עס איז וויכטיג? איך מיין אזוי ווי דער חתם סופר [Chatam Sofer] זאגט, איך גלייב אסאך זאכן וואס שטייט אין תורה. וואס איז דעיס וויכטיג? דעיס איז וויכטיג ווייל דעיס בויעט די relationship וויבאלד עס איז יעצט גוט. ווען יעצט איז גוט, קען מען זאגן יעצט ‘אשר הוציאנו ממצרים’ [asher hotzi’anu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים], ס’איז יעצט גוט, ‘הגאולה הלילה הזה’ [ha-geulah ha-lailah ha-zeh: די גאולה דעם נאכט]. אויב עס איז נישט, דו זעהסט אפילו אין… יא?
דעי טויש פון די future פון די גאולה, זעהסטו עס אפילו אין די ברכה וואס אונז זאגן פסח [Pesach] ביינאכט, יא? ס’איז א סוף פון די תנאים [Tannaim: די משנה-צייט רבנים] וואס האבן עס צוגעלייגט נאך די חורבן [churban: די צעשטערונג פון בית המקדש], מ’זאגט גייסט מאכן א ברכה ‘גאל ישראל’ [ga’al Yisrael: האט געגאלט ישראל]? ס’איז א שטיקל שקר. מיין איך, ס’איז אמאל געווען, דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, יא? ‘אשר גאלנו ממצרים’ [asher ga’alanu mi-Mitzrayim: וואס האט אונז געגאלט פון מצרים], שכוח, אבער איך בין דאך נישט געגאנגען, מ’מאכט א fake סדר [seder: די פסח צערעמאניע].
דאך איז ניין, ער לייגט צו ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’ [ken Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu yagi’enu l’mo’adim ul’regalim acherim: אזוי, השם אונזער גאט און גאט פון אונזערע עלטערן, זאל אונז ברענגען צו אנדערע מועדים און רגלים], יא? ער זאגט אים ער גייט אונז ארויסנעמען, א פשט, דאס איז אויך א נייע פשט אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: דער ארויסגאנג פון מצרים], אדער דאס איז א נייע version פון די זעלבע יסוד. אונז מאכן פסח נישט ווייל דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים. און ווייל ער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים, אזוי ווי די אידן האבן געמאכט אין מצרים, אזוי זאגן די חסידישע ספרים, יא? און אין מצרים האבן זיי געמאכט א סדר, פארוואס? השי”ת [HaKadosh Baruch Hu: דער הייליגער, געבענטשטער איז ער] עושה א סדר, מ’האט געמאכט א קרבן פסח [korban Pesach: דער פסח קרבן] וכו’, אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים.
די זעלבע זאך, דער פסוק, האסטו אויך געזען, רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] למשל זאגט, ער פרעגט די שאלה פארוואס יציאת מצרים איז אזוי וויכטיג, און ער זאגט דער תירוץ [teiruts: ענטפער] איז, ווייל ביי יציאת מצרים זעט מען אז דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון גלות [galut: גלות], “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו” [k’mo she’asah la’avoteinu ken ya’aseh lanu: אזוי ווי ער האט געטון פאר אונזערע עלטערן, אזוי וועט ער טון פאר אונז], אזוי. דאס איז א זייער בעיסיק וועג פון טראכטן פון יציאת מצרים, ווייל דער אייבערשטער גייט אונז ארויסנעמען פון מצרים – פון אונזער מצרים.
בעיסיקלי פארוואס ער האט געזאגט אונזער מצרים, ער רעדט אפילו פון די פשוט’ע גלות.
און מ’זעט אלע פיוטים [piyutim: ליטורגישע לידער], איך מיין, יא, ר’ אלעזר הקליר [Rabbi Elazar HaKalir] האט געשריבן פיוטים אויף יעדע תפילה [tefilah: תפילה] אין די וועלט כמעט, און אלעמאל דער מפרש [mefaresh: קאמענטאטאר] ער נעמט ארויס, יא, די ערשטע פון די עלטסטע אזוי פיל דרשות [drashot: דרשות] אויף מועדים [mo’adim: יום טוב], אויף ימים טובים [yamim tovim: יום טובים], אויף שבתות [Shabbatot: שבתים], ער פרעגט אלעמאל די שאלה: וואס איז מיר נוגע? יא, וואס איז רעלעוואנט?
א שיינע מעשה, ס’איז געווען שבת זכור [Shabbat Zachor: דער שבת פון געדענקען], יא? מ’דארף געדענקען עמלק [Amalek], אוקעי, וואס ווילסטו פון מיר? א מצוה [mitzvah]? ביי מענטשן איז נישט געווען קיין תירוץ אז ס’איז א מצוה. ער זאגט קיינמאל נישט ‘מצוה’, ער רעדט פון מצוה אבער נישט דאס איז דער תירוץ.
דער תירוץ איז אלעמאל משיח’ס קומען. ער באמערקט אז ס’איז נישט דא קיין איין פיוט וואס דער קאלוס [kalos: סיום] ענדיגט זיך נישט מיט משיח’ס קומען, און עס אלעמאל קאנעקט זיך זייער גוט מיט די נקודה [nekudah: פונט]. “זכור” [Zachor: געדענק] ברענגט ער א מדרש [Midrash], איך מיין ס’איז דא דא א מדרש מיט אלעס, דרך אגב דער מדרש איז דאס וואס האט אנגעהויבן, יא.
אז משיח גייט קומען, און ס’איז א חלק [chelek: טייל] פון די וואס מ’האט געגעבן די תורה. יא, יא, ס’איז זייער וויכטיג.
די מדרש, די מדרש פון, איך מיין, מדרש חכמים [Midrash Chachamim] וואס איז אונזער מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], וואס איז געשריבן נאך די דרשות וואס מען קען זען, מדרש רבה [Midrash Rabbah] איז שוין אנדערש אויסגעשטעלט. אבער מדרש תנחומא און אנדערע מדרשים וואס ס’איז אפגעשריבן וואס מען האט געדרשנט, די תנאים צו וועמען מ’האט געדרשנט אין שול, יעדע דרשה ענדיגט זיך אז משיח גייט קומען, און נישט סתם בולע זיין גוים.
כמו שדי פרשה [parashah: וואכנדיגע תורה אפטיילונג] שטייט, זעט מען אז משיח גייט קומען. כמעט יעדע סינגל פרשה, ס’איז נישט דא קיין איין פרשה וואס ענדיגט זיך נישט, אויב איך געדענק, ס’איז נישט דא קיין פרשה…
ווייל דער פראבלעם איז אז דער מדרש האט מען געדרוקט ראנג. ווייל דער מדרש, איך ווייס מדרש תנחומא, איך לערן יעדע שבת, אין מדרש תנחומא איז דאך פון ארץ ישראל [Eretz Yisrael], סא אין ארץ ישראל האט מען געליינט די תורה אין דריי יאר.
פון דעם זעט מען מדרש סאמטיימס ער דרש’נט שוין די ערשטע פסוק אין די פרשה, נאכדעם עפעס א רענדאם פסוק אינמיטן, ווייל דארט האט זיך אנגעהויבן די קריאה [kriah: ליינונג] פון אן אנדערע קריאה. און יעדע מאל ווען איין פסוק פארטיגט זיך, זעסטו עס ענדיגט זיך אלעמאל מיט משיח, אלעמאל מיט וויאזוי משיח גייט קומען.
יעדע סינגל וואך, יעדע סינגל דרשה ענדיגט זיך, און אלעמאל האבן זיי געוויזן אין מדרש אז זיי קענען בעסער מאכן דרשות ווי די היינטיגע דרשנים [darshanim: דרשן-רעדנער] וואס זאלן מבלבל [mevalvel: פארמישן] זיין די יונגער. יעדע מאל האט ער געטראפן א וועג, פון דעם לערנט מען זיך אז משיח גייט טאקע קומען. יעדע מאל, ס’איז איינער פון די מכאן שמשיח יבוא [mi-kan she-Mashiach yavo: פון דא אז משיח וועט קומען]. יעדע סינגל פרשה האט ער געהאט אזא לימיט.
די זעלבע זאך, רבי אלעזר הקליר, יעדע סינגל זאך, נישט דא קיין איין, די ערשטע ברכה [brachah: ברכה], די צווייטע, אלעמאל קומט עס אן, און די אייבערשטער זאל אונז אויסלייזן און משיח זאל קומען, און מיר וועלן הערן די מלאכים [malachim: מלאכים] זינגען קדוש קדוש קדוש [Kadosh Kadosh Kadosh: הייליג הייליג הייליג], אקעי. אבער דאס איז יעדע סינגל זאך. און איך האב געזען… יא, די זעלבע זאך די הפטורה [Haftarah], רייט? האסטו שוין געזאגט מפטיר [maftir], ווען מען דארף הפטורה.
די הפטורה ליינט מען נאר צו זאגן אז משיח גייט קומען דערווייל. יעדע הפטורה, כמעט, איך האב נישט אלע, פארדעם איז דא מחלוקת’ן [machlokot: מחלוקות] אין די נוסח [nusach: נוסח], אין וועלכע הפטורה מען זאגט, איז שווער צו זאגן, אבער אין די ברכות פון הפטורה שטייט דאס, רייט? וואס זאגט מען די ברכה? “ונאמן אתה” [v’ne’eman atah: און געטריי ביסטו] אז ער וועט אונז אויסלייזן. ס’איז גוט די “אשר בחר בנביאים טובים” [asher bachar b’nevi’im tovim: וואס האט אויסגעקליבן גוטע נביאים], וואס מיינט נביאים טובים [nevi’im tovim: גוטע נביאים]? וואס זאגן נחמות [nechamot: טרייסטונגען]? יא, גוטע נביאים, וויאזוי שלעכטע נביאים? שלעכטע נביאים זענען אזעלכע… מען זאגט די הפטורות וואס מען ליינט נישט.
אפילו דאס זענען אמת’דיג גוטע נביאים? יענער זאגט “א מזל אז דער אייבערשטער האט נישט געטראפן נביאים רשעים [nevi’im resha’im: שלעכטע נביאים]”. איך מיין נביאים טובים מיינט פרייליכע גוטע נביאים, מיינט זאגן גוטע נביאות [nevuot: נבואות], און פאר דעם, אין די קריאת התורה [kriat ha-Torah: תורה ליינונג] שטייט דאך נישט דאס, אבער יעדע וואך ענדיגט מען מיט די הפטורה וואס זאגט אז משיח גייט קומען.
און פאר דעם אסאך מאל מען פרעגט אפילו די קשיות [kushyot: שוועריגקייטן], עס שטימט נישט אזוי גוט די קאנעקשן פון די פרשה מיט די הפטורה, אבער די עיקר [ikar: הויפט זאך] רעדט מען וועגן משיח. עס איז נישט קיין חילוק [chiluk: אונטערשייד]… ער האט געטראפן א גימטריא [gematria: נומערישע ווערט פון אותיות], עס שטייט “נח” [Noach], די ווארט נח שטייט אין די הפטורה, ממילא ליינט מען דאס פרשת נח [Parshat Noach]. ס’איז נישט קיין מורא’דיגע קאנעקשן פון די תוכן [tochen: אינהאלט] פון די פרשה.
איך האב געזען אין זוהר [Zohar] אין פרשת שמות [Parshat Shemot], ער רעדט וועגן א… עס איז אפאר פלעצער אזא שמועס אין די זוהר, עס איז אפאר פלעצער ווען די זוהר האט א שמועס. אויב ער זאל זאגן, ער מיינט נישט ר’ אלעזר [Rabbi Elazar], ער זאגט ר’ שמעון [Rabbi Shimon], ער זאגט אז וויאזוי מ’האלט זיך אין גלות… איין לשון איז משיח גייט נישט קומען, נאכדעם זאגט ער ר’ שמעון זאגט אליין משיח גייט נישט קומען, מ’דארף ווארטן נאך א לאנגע צייט. אזוי שטייט נישט, ר’ שמעון קומט א דינג, איך זאג איך זעה משיח גייט נישט קומען אזוי שנעל, נאך יעצט ווען מ’האט שוין געמיינט אז… דאס איינציגסטע וואס איך האב דאס געכאפט אז עס גייט נישט אזוי שנעל געשען ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai], עס גייט נישט קומען! רואיג.
וואס גייט מען טון? ס’איז איינע פון די זאכן וואס ער זאגט אז מען גייט טון… און ווען ער זאגט גייט טון, מיינט ער דאך נישט די גשמיות’דיגע פראבלעמען, די אידישקייט… מ’קען דאך… אונזער רעלעישן איז דורכאויס פון מצרים. דאס רעדט זיך אין פרשת שמות, אויך די זוהר גאנצע זוהר פרשת שמות רעדט ווען משיח גייט קומען. כמעט די גאנצע זוהר. איך רעד כמעט נישט וועגן ציסענסערייען ווען… אלעס רעדט ווען משיח גייט קומען.
און וואס גייט מען טון? ס’איז דא אזא לאנגע גלות. איז איינער דארט זאגט סימנים [simanim: סימנים] וויאזוי מ’קען דאס גיין קומען, נאכדעם שטייט אין זוהר דארט… איך מיין אז עס איז אין כי תשא [Ki Tisa], איך דענק נישט, לעצטנס האב איך אים געזעהן, אדער אין אנדערע פלעצער שטייט אין אנדערע פלעצער… עניקעיס, ער זאגט אז די אידן האלטן זיך אין גלות, אז זיי קומען אין בית המדרש [Beit Midrash: שטוב פון לערנען] יעדע וואך און זיי ליינען די אותם הישועות והנחמות [otam ha-yeshuot v’ha-nechamot: די זעלבע ישועות און נחמות] וואס דער אייבערשטער האט זיי צוגעזאגט אז עס גייט געשען, און דעם… ער טייטש דאס אן א פסוק, וואס שטייט דארט, ער טייטש דאס אן א פסוק, איך דענק נישט.
דאס איז א פאקט, דער זוהר פארשטייט נישט קיין… ער זאגט נישט קיין דרוש [drush: הומילעטישע אויסלייגונג], ער מסביר [mesbir: דערקלערט] דעם reality. אז אזוי… אקעי, דאס איז אלץ איין שיטה [shitah: שיטה], דאס איז אן אמת’יגע פשט [pshat: פשוט’ער זין] פון דעם סדר און פון פסח, אז אלעס זאגט מען אז אזוי ווי עס איז געווען אמאל יציאת מצרים, עס גייט ווייטער זיין דער אייבערשטער זאל אונז ארויסנעמען פון גלות, און דאס איז דער סארט גאט וואס אונז האבן.
תלמיד: עס איז געווען דער יונג ווייס איך דער מאסטער פון זייערע basic master אין די סוגיא [sugya: תלמודישע טעמע] פון… און דער רבנים האט געפרעגט פאר זיין תלמיד [talmid: תלמיד], יא? וואס איז זיין התעוררות [hit’orerut: אויפוועקונג] פאר עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאט]? קאצקער רבי [Kotzker Rebbe], יא? און ער האט געזאגט אז זיין התעוררות איז ‘שמעו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’ [s’u marom eineichem u’r’u mi bara eleh: הייבט אויף אייערע אויגן און זעט ווער האט דאס באשאפן], און דער רבנים האט געזאגט ער איז נישט מסכים [maskim: שטימט צו], ווייל מ’דארף א איד, דאס איז גוט פאר א גוי אויך, א איד דארף האבן התעוררות פון יציאת מצרים.
אינסטרוקטאר: וואס? אז נישט. דער… ער זאגט דאס אוועק, ער זאגט… מה שאין כן [mah she-ein ken: וואס איז נישט אזוי]… איך דענק אז דער שם משמואל [Shem MiShmuel] ברענגט דאס און ער זאגט אז עס שטייט אין כוזרי [Kuzari] מאמר א’ [Ma’amar Aleph: ערשטע מאמר], אז א איד איז נישט פון בריות העולם [briyot ha-olam: די באשאפענע פון דער וועלט], אשר ברא אלוקים לעשות [asher bara Elokim la’asot: וואס גאט האט באשאפן צו טון], נאר אשר יצר אלוקים [asher yatzar Elokim: וואס גאט האט געפארמט].
תלמיד: אה, זייער גוט, זאל דאס זיין אונזער פראבלעם. אקעי, זייער גוט, זייער גוט, דארפן מיר זאגן פראבלעם. דער רמב”ן [Ramban] האט נישט אזוי געהאלטן, דער רמב”ן האלט איין ביסל אנדערש. יא.
אינסטרוקטאר: סאו, יא יא, רייט. עמ… דאס איז רבי אברהם אבן עזרא’ס [Rabbi Avraham Ibn Ezra] קשיא [kushya: שוועריגקייט], דער אבן עזרא ברענגט פון רבי יהודה הלוי [Rabbi Yehuda HaLevi], ער פרעגט א קשיא אויפן כוזרי. דער אבן עזרא האט אן אנדערע תירוץ, ער זאגט דעם גאנצן פוינט איז צו טרענירן דעם פאקט אז ער וויל דאס קענען זאגן.
תלמיד: אה, אקעי, פארוואס דארף ער דאס קענען זאגן?
אינסטרוקטאר: נאו, באט איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען דעם מעשה פון די… ווייל איך פארשטיי די קאצקע רבין, איך פארשטיי נישט וואס… און אפילו מ’זעט דאס… אבער אבן עזרא האט דאך געענטפערט פאר זיין שווער… עס איז זייער שווער, וואס הייסט נעמען ארויס אלעס פארוואס השם הוציאך ממצרים [Hashem hotzi’acha mi-Mitzrayim: השם האט דיך ארויסגענומען פון מצרים]? איך ווייס נישט וואס דאס מיינט בכלל. דו זאגסט אז די גירסא [girsa: ווערסיע] איז מתן תורה [Matan Torah: געבן די תורה]?
תלמיד: ניין, מ’זאגט אזוי. מ’זאגט אז מ’דארף עס נעמען נישט פון בריות העולם, נאר פון מתן תורה.
אינסטרוקטאר: איך געדענק אז עס שטייט יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה איז בערך די זעלבע זאך.
אינסטרוקטאר: ניין, ניין, אזוי ווי דו האסט גערעדט פריער אז מ’דארף טרענירן די זאכן.
תלמיד: סאו, איך ווייס נישט. עניוועי, עס רעדט זיך פון די סוגיא. יענע וואסער רעדט זיך קלאר פון די סוגיא.
אינסטרוקטאר: און… וואס מיינט עס? איך זאג, איך קען נישט קיינעם וואס… אז דו ביסט ארויסגעקומען פון מצרים, וואס ווילסטו טון וועגן דעם? איך הער, דאס איז א חילוק אויף די מעשה, דאס רעדט נישט צו מיר, איך ווייס נישט. איך קען נישט קיינעם וואס עס רעדט צו אים. אשר ברא אלוקים לעשות, איך זאג דיר, איך ווייס נישט. חוץ פון אים, איך ווייס נישט צי עס איז דא איינער וואס… דאס איז מער קיין ריעל, איך מיין, איך פארשטיי בריות העולם פארשטיי איך, עס קען אפילו זיין טוב וחסד [tuv va-chesed: גוטס און חסד] פאר דיך היינט, דאס פארשטיי איך.
תלמיד: דאס איז אונזער פראבלעם, דו דארפסט עס איבערטייטשן.
אינסטרוקטאר: זייער גוט, אבער דער קאצקער רבי איז דאך געווען א גרויסער איד, יא? מ’קען דאך זאגן יש לומר לזכותו [yesh lomar l’zechuto: מען קען זאגן צו זיין זכות], יא?
תלמיד: דאס איז מיין פראבלעם, ער זאגט נישט דעם מעשה אזוי ווי דו מיינסט עס דא, ער זאגט וויאזוי נעמסטו א השראה [hashpa’ah: השפעה] פון אשר ברא אלוקים לעשות.
אינסטרוקטאר: איך ווייס נישט, מ’דארף דאך זאגן די לשון [lashon: שפראך] וואס שטייט דא.
תלמיד: א השראה, דאס איז עפעס אנדערש, דאס מיינט אן השראה וואס דו טוסט.
אינסטרוקטאר: איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג.
The third way is from Megillas Esther [Megillat Esther: די מגילה פון אסתר]. “Mordechai v’Yisroel v’Na’ar v’Na’ar” [מרדכי וישראל ונער ונער]. This is a…
ס’איז אלעס גוט, אבער דער קאצקער רבי איז געווען א גרויסער איד. מ’קען יש למי לסמוך [yesh l’mi lismokh: עס איז אויף וועמען זיך צו פארלאזן], יא, דאס מיין פראבלעם. איך זאג נישט, איך זאג ווי נעמסטו השראה [hashro’ah: אינספּיראַציע]? איך זאג ווי דארף זיין דער לשון [lashon: שפּראַך] וואס שטייט אין… איך זאג אז עס איז דא א דריטע וועג. די דריטע וועג איז מנגינת העתיד [maginat ha’atid: די מעלאדיע פון דער צוקונפט], מה שהיה הוא שיהיה [mah she’hayah hu she’yihyeh: וואס איז געווען איז וואס וועט זיין]. דאס איז א וועג וואס איך פארשטיי, ווייל איך האף אז עס וועט קומען פאר וועטעווער רעיזאן, ס’קען זיין א רעיזאן, עס מאכט סענס צו מיר.
וואס זעסטו א פשט אין יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: די אויסגאַנג פון מצרים]? עס איז א געוויסע… איינער פון די נביאים [nevi’im: פּראָפעטן], ישעי’ הנביא [Yeshayahu HaNavi: דער פּראָפעט ישעיהו]… איז איינער געזען א שיינע מאמע… עס ווייזט זיך אז ישעי’ הנביא איז כסדר [k’seder: כּסדר, דורכאויס], דער גאנצער ספר [sefer: בוך] כמעט [kim’at: כּמעט], ער ברענגט אריין ניצט צו יציאת מצרים צו פראווען די גאולה העתידה [geulah ha’atidah: די צוקונפֿטיקע גאולה]. ער איז מסביר [mesbir: דערקלערט] עס גייט זיין בעסער די זעלבע, עס זאל אלע מיני לשונות [leshonot: שפּראַכן], אבער אין די זעלבע איידיע מיט א קריאת ים סוף [Kriat Yam Suf: די שפּאַלטונג פון ים סוף]… ער פרובירט זייער שטארק צו לערנען פון יציאת מצרים מיט די גאולה וואס גייט זיין וואס ער איז מנבא [menabei: פּראָפעצייט] אויף.
משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער לערער] מאכט די דרוש [drush: דרשה, לימוד] אויף תמותי [tamuti: איך וועל שטאַרבן] אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: דאָס לאַנד פון ישראל], יא. אבער רעדט נישט… משה רבינו… נישט אזוי… יא, ער רעדט אויך אסאך משיח’ס [Moshiach’s: משיח’ס] וועג און אנדערע זאכן. עניוועיס, יא. סאו, דאס איז אלעס די אידן פון יציאת מצרים, עס איז דא אזעלכע סארט אידן, אקעי. יעצט, אונז דארפן אבער… דאס מאכט סענס לויט די אלע וועגן וואס אונז האבן געזאגט.
למשל… יעצט, אונז דארפן זאגן אבער, עס איז זייער וויכטיג צו כאפן, אז דאס איז נישט גענוג, דאס איז נאך אלץ על פי פשט [al pi pshat: לויט דעם פּשוטן פארשטאנד], עס איז אלץ על פי… איך ווייס נישט, עס רעדט זיך פון דעם עולם הזה [olam hazeh: דער דאָזיקער וועלט]. עס איז דא אסאך א גרעסערע פשט, אסאך א טיפערע נושא [noseh: טעמע]. און וואס איז דער טיפערע נושא? דער טיפערע נושא איז, אז ס’איז זייער גוט מען איז ארויס פון מצרים, און איינער האט אונז ארויסגענומען, אקעי, זייער א בעיסיק זאך, ס’איז נישט געשען פון זיך אליין, עפעס א גאט האט עס געטון? וויאזוי ווייסט ער וועלכער גאט? אה, ער איז געקומען, און מתן תורה [Matan Torah: די געבונג פון דער תורה] האט אונז געזאגט וועלכער גאט ס’איז. און ווער עס איז געווען, און אנכי [Anochi: איך בין] איך בין עס געווען. אשר הוצאתיך [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען], יישר כח [yasher koach: דאַנק], מען האט א דין ודברים [din u’dvarim: א געריכט און רייד], מען טוט וואס ער הייסט, און אויב נישט האט ער א ברוגז.
דאס איז א פשוט’ער מעשה [ma’aseh: געשיכטע], יעדער איינער פארשטייט אז דאס איז א משל [mashal: משל, פּאַראַבעל], יא? דער אויבערשטער איז נישט ברוגז, דער אויבערשטער עס קלערט זיך זייער מוגשם [mugshom: מוגשם, קערפּערלעך] אין א געוויסן זין די גאנצע זאך. איז חוץ פון דעם וואס עס איז מוגשם, איז עס אויך א זייער מצומצם’דיגע [metzumtzam’dige: באַגרענעצטע] וועג פון פארשטיין גאט. עס איז קלאר אזוי, איך מיין נישט עס איז קלאר, איך מיין אז אלע שיטות [shitot: מעטאָדן] וואס איך גיי יעצט זאגן זענען מסכים [maskim: שטימען איבערײן], דו האסט געפרעגט וואס איז מסכים, אלע מער מעמיקים [ma’amikim: טיפערע דענקער] זענען מסכים אז דאס איז א גאנץ א שוואכע זאך.
דאס הייסט עס איז גוט פאר קליינע קינדער, פאר א ‘והגדת לבנך’ [v’higadeta l’vincha: און דו זאָלסט דערציילן דיין זון], פרעגן וואס איז פשט ער מאכט מצוות [mitzvot: געבאָטן], יא דער אויבערשטער האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, אוקעי ס’מאכט נישט הענט און פיס, מען מאכט דעם פשט וואס איך האב געזאגט, ער גייט ארויסנעמען, דאס איז אלעס זייער פשוט, זייער אויף די שפראך פון די ראשונים [Rishonim: פרי מיטלאַלטערלעכע רבנים] און מקובלים [mekubalim: קבלה-געלערנטע] וואס מען רעדט אלץ פון עולם העשיה [olam ha’asiyah: די וועלט פון טאָן].
אין די אויבער וועלט איז געווען עפעס א מעשה אויך צו רעדן אויף א פאר מענטשן וואס זענען געווען אין מצרים, איין פאלק, ס’איז זייער א מצומצם’דיגע זאך, ס’איז אלץ אין א געוויסן זין ס’האט אפילו מען קען זאגן אן אנדערע שטאפל פרעגן די קשיא [kashya: שווערקייט], ס’איז אלץ נישט קיין זאך, דאס הייסט וואס וואלט געווען ווען ער וואלט ווען נישט געבויט די עדה [eidah: קהילה], איך ווייס נישט וואס, מען טייטשט שוין די גאנצע מעשה מיט יוסף [Yosef: יוסף], מען פארקויפט נישט יוסף, whatever געווען די cause מיט יציאת מצרים, וואלט נישט געווען דאס, וואלט נישט געווען דער אויבערשטער?
ס’איז זייער מצומצם, זייער א קליינע וועג פון relate צו גאט, ס’איז זייער קטנות [katnut: קליינקייט], ס’איז מוחין דקטנות [mochin d’katnut: קליינע באַוווּסטזיין] שיינע משל אבער ס’איז פשוט’ע מעשה. ס’איז גוט פאר וואס ער זאגט דא, ס’איז גוט פאר פשוט’ע מענטשן וואס האבן געהאט די קשיא, איך ברענג ארויס די קשיא וואס זיי פארענטפערן, זיי פרעגן די קשיא זייער גוט, ווען מען קען נישט זאגן דער אויבערשטער טוט מיר אליינס טובות [tovot: גוטע זאכן], ער האט מיר געגעבן פרנסה [parnasah: לעבנסאונטערהאַלט], ער האט מיר געגעבן קינדער, איך ווייס נישט וואס, און וועגן דעם, עס איז זייער גוט, אמת, אבער מען פארשטייט אז קיין religion בויט מען נישט אויף דעם.
דאס איז גוט פאר די פאר מענטשן וואס האבן געהאט די טובה [tovah: גוטע זאך], עס איז זייער שיין, אבער ס’איז נישט די גאנצע גאט, צוויי זאכן, ס’איז קודם כל [kodem kol: אין ערשטן אָרט] נישט די גאנצע גאט, לכאורה [l’kho’orah: אויף דעם ערשטן בליק] אז ס’איז דא א גאט whatever that means איז עס א סך א גרעסערע זאך, אלע בריאות העולם [briyot ha’olam: די שאַפונגען פון דער וועלט], קען זיין אז בריאות העולם איז אויך נאר איינע פון די קליינע זאכן וואס דער אויבערשטער האט געטון, זאגט וואס דער תניא [Tanya: ספר התניא] האט ליב צו זאגן. אבער at least איז, ס’איז א ליסט א גרויסע מעלה קלות חשיבות [kalut chashivut: ליכטקייט פון חשיבות] מצרים, ס’איז דאך איינע פון די זאכן וואס מ’שעמט זיך פאר דער וועלט.
רייט? און לאמיר זאגן ס’איז עפעס א גרויסע מעשה, ער איז דער טאטע וואס האט אים פארלוירן, ער איז דאס מאל געטראפן און מ’האט אים געהאלפן אין די צרה [tzarah: צרה] וואס ער האט געהאט. דאס מיינט א טאטע, דאס איז א שוואכע פשט אין די ווארט טאטע, ס’איז איין פעולה [pe’ulah: אַקציע] וואס דער טאטע האט געטון. און דאס פארשטייסטו די בעסטע, ס’איז די מיוחד [meyuchad: באַזונדער] פאר דיר, ס’רעדט צו דיר זייער שטארק, ס’איז שטארק, דו מאכסט זיך שטארק, מ’מוז רעדן מיט רגש [regesh: געפיל], ס’איז זייער emotional, ס’איז זייער גוט, אבער ס’איז א ביסל בעביש.
איך מיין די נקודה [nekudah: פּונקט] איז, דאקע קען מוגשם זיין. דאס קען זיין, איין מינוט, אבער מ’האלט נאך דעם, מ’האט שוין געמאכט די action, יעצט ווילן אונז פארשטיין דעם proud.
סאו, דאס מסכים זיין מיינט קשיא, איך מיין דאס איז די קשיא behind א סאך זאכן וואס מ’פרעגט דא. ווייסט וואס איך מיין? אז דו זאגסט, דער רמב”ן [Ramban: נחמניה] פרעגט א קשיא, וואס שטייט אשר הוצאתיך, ער זאגט די גאנצע תורה [Torah: די תורה]. פארוואס ער דארף זאגן דעם טעם [ta’am: סיבה], פארוואס זאגט ער נישט פשוט טייטש וואס איך האב ביז יעצט.
זיי האבן פארשטאנען אז עס איז נישט גענוג. ער איז נישט מסכים אז עס איז עפעס wrong דערמיט. ער זאגט נישט אז עס איז עפעס wrong דערמיט. דער חובת הלבבות [Chovot HaLevavot: חובות הלבבות] זאגט אין זיין שער [sha’ar: טויער, קאַפּיטל] פון הכרת הטוב [hakarat hatov: דאַנקבאַרקייט], איך געדענק, אז יא, מ’דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף זיינע טובות, און דער וואס דער אייבערשטער האט געטון מער טובות, דארף אים דאנקען מער. פון דעם די אידן דארפן טון א ביסל מער עבודת השם [avodat Hashem: דינסט פון גאָט], ווייל דער אייבערשטער האט געטון מער טובות.
ס’איז א שוואכע, ס’מאכט עס אזוי קליין, ס’זאל נישט זיין אז אויף דעם זאל מען זאגן אשר הוצאתיך מארץ מצרים. יא, ס’איז נישט מאקסימום דאנקען דעם אייבערשטן אויף יציאת מצרים, מ’דארף אפילו הכרת הטוב א ביסל, אבער ס’איז נישט גענוג. ס’איז נישט גענוג מצד דעם אייבערשטן, ס’איז זייער א קליינע מעשה וועגן דעם אייבערשטן, ס’גייט נישט ארויס די מהות [mahut: עסענץ] פון דעם אייבערשטן, ס’גייט שוין ארויס וואס מיינט א גאט. אמת, א ביסל גייט ארויס, איך מיין ס’איז זייער שוואך.
און צווייטנס, ס’איז נישט גענוג פאר אונז. מ’קען אפילו פרעגן, אזוי ווי די קשיא פון עקידת יצחק [Akeidat Yitzchak: עקדת יצחק] פרעגט, אוקעי, ווי לאנג, וויפיל יארן גייט מען נאך הכרת הטוב זיין פאר יציאת מצרים? טויזנט יאר? אוקעי, צוויי טויזנט, צען טויזנט יאר? אוקעי, די וועלט גייט זיך ענדיגן, און דו ביסט נאך דא. און וואס איז מיט די גרים [geirim: גרים, קאָנווערטן] וואס זענען נישט געווען ביי יציאת מצרים? איך מיין זיי זענען אויך…
אז וואס איז מיט זיי? אקעי, איז א גר [ger: קאָנווערט], ווי חמי’סט מיט אים. מען וויל דאך אז ‘והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’ [v’hafach el amim safah berurah likro kulam b’shem Hashem: און איך וועל איבערקערן צו די פעלקער א קלאָרע שפּראַך צו רופן אַלע אין דעם נאָמען פון גאָט]. יא? זכריה [Zechariah: זכריה] דער נביא זאגט אז אלע גוים [goyim: נאַציעס] זאלן ווילן דינען דעם אייבערשטן. וואס שטייט אין די תפילה [tefilah: תפילה]? נישט פון תס”ח [Taf-Samech-Chet: 1948], פון תפילת שמונה עשרה [Tefilat Shemoneh Esreh: די אַכצן-ברכות תפילה]. אקעי. פון די ישנ’דיגע תפילה האלטן אז די גוים זאלן אויך דינען דעם אייבערשטן. און וואס גייען זיי דינען? וועלכער אייבערשטער? דער וואס האט אונז ארויסגענומען פון מצרים? וואס האבן זיי דערפון? עס איז אמת! עס איז א פראוו [proof: באַווייז]! דאס איז שוין א תירוץ [teiretz: ענטפער]. אבער עס מאכט נישט קיין סענס. די מעשה, פשוט’ע מעשה, מאכט נישט קיין סענס.
פאר דעם איז דא אסאך דרעגן צו פארשטיין דאס מעשה אנדערש. צו פארשטיין טיפער, מער טעאלאגיש, מער בעיסיק, מער גערעדט פון דעם אייבערשטן ריכטיג, די מעשה. וואס זענען זיי? מען דארף רעדן וועגן צוויי אפאקערטע מהלכים. At least צוויי. עס איז דא א דריטע, וואס איז דער רמב”ם [Rambam: משה בן מימון, מיימאָנידעס], וואס איז ערגעץ אינצווישן די צוויי, אדער אפשר דער רמב”ם זאגט ביידע, איין פשט פשוט איין פשט סוד [sod: סוד, געהיימניס], איך ווייס נישט. דא צוויי אדער דריי פארקערטע מהלכים וועגן דעם. עס וועלן פירן נאך, אבער איך דארף דא זאגן דאס, איך האב געפרובירט צו געבן א סטרוקטור פשוט צו פארשטיין.
דער ערשטער מהלך איז געווען דער רמב”ם’ס מהלך. און דער רמב”ם אין א געוויסע זין איז דער העכסטער… דאס הייסט די העכסטע מיין איך צו זאגן אז דער רמב”ם איז געווען דער איד וואס האט נישט געקערט וועגן קיין שום תואר [to’ar: אַטריבוט], קיין שום… קיין שום… די זאגסט קיין שום, דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פארן עכטן פארשטיין דעם אייבערשטן, עכטע קאנעקשן מיט דעם אייבערשטן, איז נאר צו פארשטיין דעם אייבערשטן אזוי ווי ער איז. אלעס אנדערש, נישט מאכט נישט אז דער אייבערשטער טוט פעולות [pe’ulot: אַקציעס] און ס’טוט זיך אלע זאכן, אבער עס איז אלעס גוט פאר חינוך [chinuch: דערציִונג]. דאס הייסט פאר קינדער, עס איז נישט דער אמת. דער אמת איז מען דארף וויסן דעם אייבערשטן אליין, דאס איז געווען דעם רמב”ם’ס גאנצע זאך.
עס איז א גרויסע חוצפה [chutzpah: עזות], ס’מיינט צו זאגן עס איז א גרויסע עזות, עס איז זייער שווער, און דער רמב”ם ווייסט אז עס איז זייער שווער, אפילו צו זאגן די ווארט ‘אינו גוף’ [eino guf: ער איז נישט קערפּערלעך], ווייל מען דארף טויזנט יאר מסביר זיין פאר מענטשן וואס ס’מיינט. ס’איז נישט קיין סימפל זאך. און נאכדעם זאגסטו אז עס איז נישט גענוג, דארף איך אויך זאגן ‘אינו בעל תארים’ [eino ba’al ta’arim: ער האָט נישט קיין אַטריבוטן] און ‘אינו… ואינו… ואינו…’, וואס מענטשן מיינען צו זאגן. אבער דאס איז דער אייבערשטער וואס דער רמב”ם קערט וועגן. אלעס אנדערש האלט ער איז אפשר אפילו עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה]. אדער אמת’דיגע עבודה זרה. דאס איז געווען דער רמב”ם.
און מען מערקט דער רמב”ם האט געמאכט דאס א מצוה [mitzvah: געבאָט] פון ידיעת השם [yedi’at Hashem: וויסן פון גאָט], יא? די ערשטע מצוה און די ערשטע פרק [perek: קאַפּיטל] אין יסודי התורה [Yesodei HaTorah: גרונטלאַגן פון דער תורה]. ער זאל עמערקן אז וועלכע פסוק [pasuk: פּסוק] שטייט עס? דער פסוק… ווי איז דער פסוק וואס שטייט דעם מצוה? ער ברענגט דאך די גמרא [Gemara: תלמוד]: “אנכי ה’ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: איך בין גאָט דיין גאָט]! דאס איז דער מקור [makor: מקור] אז דו האסט א מצוה פון ידיעת השם.
און דער רמב”ם יעדן מאל וואס ער ברענגט דעם פסוק אין דעם קאנטעקסט פון דעם מצוה, און אפשר אפילו יעדן מאל, האקט ער אפ דעם פסוק דארט: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. דער גאנצער רעשט פונעם פסוק, דיליטעד. עס שטייט נישט קיינמאל אינעם רמב”ם.
דער רמב”ם האט געקענט דעם גאנצן פסוק, ער האט נישט פארגעסן דעם גאנצן פסוק, און ווען ס’איז נוגע [nogei’a: רעלעוואַנט] ברענגט ער גאנצע פסוקים, אפילו אמאל וואס עס פעלט נישט אויס פאר זיין ענין [inyan: ענין], סתם [stam: נאָר] א פסוק אין ענין, ככל פסוקי המקרא [k’chol pesukei hamikra: ווי אַלע פּסוקים פון דער תנ”ך]. עס איז נישט אזוי סימפל אפצוצושניידן א פסוק אינמיטן ווען מ’קוואוט [quote: ציטירט] עס, און דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער קוואוט גאנצע פסוקים אפילו ער מיינט נאר א חלק [cheilek: טייל], ווייל אזוי גייט עס דאך.
אבער יעדע מאל וואס ער ברענגט די מצוה פון “אנכי”, האקט ער עס אפ פאר “אשר הוצאתיך” [asher hotzeticha: וואָס האָב דיך אַרויסגענומען]. ער רעדט קיינמאל נישט פון יציאת מצרים דארט. ער רעדט וועגן יציאת מצרים, אבער אין דעם קאנטעקסט פון וויסן ווער דער אייבערשטער איז, ווען ער האט געשריבן א גאנצע ערשטע חלק פון מורה [Moreh: מורה נבוכים, גייד פאַר די פאַרווירטע], איך מיין אין דעם צווייטן חלק, האלב פון עס אט-ליסט רעדט וועגן פארשטיין דעם אייבערשטן, קיין איינמאל וועט ער נישט דערמאנען יציאת מצרים דארט.
ער רעדט פילאסאפיע, מיט טעאלאגיע, מיט פשט פון פסוקים, טויזנטער פסוקים. ער האט פסוקים ווען ער רעדט וועגן דעם חקירה [chakirah: אונטערזוכונג] פונעם רמב”ם. דא האט דער רמב”ם חוץ פון דעם וואס ער רעדט אלס פילאסאף, סתם פארשטאנד, איז דא געוויסע פרשיות [parshiyot: פּאַרשיות] אין די תורה וואס אנטהאלט אזא רעדן וועגן וואס דער אייבערשטער איז. איך ווייס נישט וועלכע פרשה [parshah: פּאַרשה], הע?
וועלכע פרשת כי תשא [Parshat Ki Tisa: פּאַרשת כי תשא]? דער עגל [eigel: גאָלדענער קאַלב]? נישט דער עגל, נאכן עגל. דער אייבערשטער האט געזאגט אז משה [Moshe: משה] האט געבעטן “הודיעני נא את דרכיך” [hodi’eini na et derachecha: מאַך מיר באַקאַנט דיינע וועגן], “הראני נא את כבודך” [har’eini na et kevodecha: ווייז מיר דיין כּבוד]. די פסוקים, דער דיסקאשן פון משה, וואס עס זעט אויס פשוט משה וויל וויסן ווער דער אייבערשטער איז, אין אנדערע ווערטער ביז יעצט האט ער נישט געוויסט. און דער אייבערשטער ענטפערט נישט קיינמאל דארט יציאת מצרים, דארט האט ער באמערקט.
אורי אלטר [Uri Alter: אורי אַלטער] האט געשיקט זייער שיין, ער האט געשריבן די צוויי, און ווען עס האט זיך געווען צובראכן די לוחות [luchot: לוחות], האט דער אייבערשטער דארט געקומען און געמאכט נאך א ברית [brit: בונד], ער האט דארט געקראטן נאך א ברית, און געגעבן דאך א נייע ברית, און דער סדר [seder: אָרדענונג] דארף מען פארשטיין דארט. דארט איז געקומען דער אייבערשטער און געזאגט פון דאס ניי ווער ער איז, רייט? א נייע ברית, ניי איבערגעזאגט די עשרת הדברות [Aseret HaDibrot: די צען געבאָטן], אדער די חלקים פונעם פרשת משפטים [Parshat Mishpatim: פּאַרשת משפּטים] האט ער איבערגעזאגט נאכאמאל די גאנצע זאך, און דארט שטייט וואס? שטייט נישט “אנכי ה’”. ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים [Yud-Gimel Midot HaRachamim: די דרייצן אַטריבוטן פון רחמנות]. אדער איז די ערשטע פאר, נוח השם, נקח ראשי [nekach roshi: לאָמיר נעמען די ערשטע], יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים [Hashem erech apayim: גאָט איז לאַנג-געדולדיק], פוקד עוון אבות על בנים [pokeid avon avot al banim: באַזוכט די זינד פון עלטערן אויף קינדער], עס גייט אז דאך ביז די ענד פון אידל אין אידל שוין רחמים [rachamim: רחמנות], נאר דערמיטן שטייט ערפעס אנדערש, ווען מען האט עס געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, עס שטייט ווער איז דער רב, שטייט ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון [v’chanun: און גנעדיק] וכו’ [v’chu: און אַזוי ווייטער], עס איז די זעלבע פלאץ ווי עס פירט זיך אויס די צווייטע דיבה [dibah: דיבור, געבאָט], פוקד עוון אבות על בנים,
שטייט די שלוש עשרה מדות, ער האט געזאגט אזוי, קענסט קוקן די ערשטע צוויי פסוקים פון די עשרת הדיברות, שטייט כמעט אלע י”ג מדות שהרחמים, אדער איז די ערשטע פאר, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, ס’גייט אזוי דורך ביז די ענד פון י”ג מדות שהרחמים.
נאר אינדערמיט שטייט עפעס אנדערש, ווען מ’האט געטוישט, שטייט נישט יציאת מצרים, ס’שטייט ווער איז דער רבוש”ע, דארט שטייט ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ ווען ס’פירט זיך אויס, די זעלבע פלאץ ווי ס’פירט זיך אויס, דער צווייטער דיבור, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, יא, לא ינקה שטייט בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, ס’איז ממש די זעלבע מעשה, באט אן יציאת מצרים, א נייע פשט, דער י”ג מדות.
דער רמב”ם האט געהאלטן י”ג מדות דער פרשה, דאס איז דער מקור, דער עיקר מקור אין די תורה פאר זיין הבנה פון וואס דער אייבערשטער איז, ער איז זייער שטארק גערעדט, וועגן ניקאמאכוס’ס עטיק, און זייער אסאך כמעט מפרש געווען יעדע ווארט אין דער פרשה, נישט אלעס כסדר, אבער איינער האט זיך צוזאמגענומען אויף יעדע ווארט פון די צוויי פרקים דארט, דער רמב”ם פשט דערויף, דעריבער איז געווען זיין צענטראל מורה נבוכים חלק א’ איז מער ווייניגער א פירוש אויף יענער פרשה.
אמת, אין זיינע תפילות, אין זיינע תפילות, אבער נישט בתורת תפילה. ווען משה רבינו אליינס האט געפרעגט די שאלה, ווער איז גאט? יא? ווען מלאכים פרעגן די שאלה, זאגט מען זיי לעסט סייד פנים ואינני, משה רבינו האט מען געזאגט, אויכעט, יא, אפשר, יא? לא יראני אדם וחי, און אויכעט האט מען אים עפעס יא געזאגט, יא? זייער געוועט, ער האט אים עפעס יא געזאגט.
וואס האט ער אים געזאגט? אט די י”ג מדות. יא, וואס מ’רופט י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, ער האט אים נישט געזאגט גארנישט פון יציאת מצרים. ער האט אים געקענט זאגן… שטייט נישט, איך פארשטיי נישט ווער…
לאמיר טראכטן, לויט די וואס זאגן אז יציאת מצרים דאס איז דער דבר מרכזי, דער עיקר זאך. עס איז זייער פאני. לעצטע וואך, מיינעס, עס איז נישט געווען אז ער איז געווען צוריק יציאת מצרים, און דער אייבערשטער האט געזאגט, ווען ער האט זיך געקומען צו גיין דער אייבערשטער האט געזאגט, ווער בין איך? דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים? זאגט דער אייבערשטער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, ער זאגט נישט אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, ער זאגט נישט גארנישט, און משה רבינו זאגט, קום אהער, איך וויל דיך פארשטיין בעסער דער אייבערשטער, כדי צו פירן די אידן, דער רמב”ם איז מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי צו פירן די אידן דארף מען וויסן דעם אייבערשטער.
אבער ווי קומט דאס אריין אין א באדערפעניש? דאס איז א גוטע שאלה, פונקט נאך דעם עגל האט מען דאס געדארפט וויסן. ווייל אפשר ווייל דאס מיינט צו זאגן, איך וועל דאס זאגן פארוואס.
לאמיר דאס הערן לויט א חסידישע פשט, ווייל דער אייגעל האט געוויזן אז יציאת מצרים האט א פראבלעם, עס האט זיך אויך געזאגט ‘אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. דער אייגעל איז געווען דאס זעלבע וואס האט געטשיפט דאס זעלבע, עפעס א טעות וואס מען קען דא האבן, באמת, אייגעל קען אויך זיין יציאת מצרים. עס איז דא גארנישט אין יציאת מצרים וואס זאל סותר זיין צו מאכן אן אייגעל, עס איז דא, אבער עס זאלן נישט פארשטאנען, מסתם איז דא.
א געוויסע מיינדסעט פארקערט, יא, אז מיט דעם בויעט מען דער ‘אשר העלוך’. אבער זעהסטו כאילו אז אויף ביידע שטייט ‘אשר העלוך’. און ווען דער אייבערשטער זאגט פאר משה ווער ער איז, ער זאגט אים ווי פארסייז, זאג זיי צוריק! דער אייבערשטער וואס האט ארויסגעפירט פון מצרים, דו האסט נאך געמאכט צען מכות מיט קריעת ים סוף. די גאנצע מעשה גייט אוועק, עס קומט א נייע פשט, א גאנצע נייע גילוי, א גאנצע נייע סארט השגה.
ווייל דאס איז א השגה וואס שטייט נישט ‘בריאת שמים וארץ’ אויך נישט דארט. דארף מען פארשטיין, בריאת שמים וארץ שטייט כמעט קיינמאל נישט, נאר אין ספר בראשית, חוץ פון דעם, די תורה רעדט כמעט נישט פון בריאת העולם. אבער על כל פנים, דאס איז א נייע וועג. דער רמב”ם איז זיכער געגאנגען, דער רמב”ם איז נישט געגאנגען מיט בריאת העולם כמעט אויך נישט, ווייל ער האלט אז אפילו בריאת העולם איז זייער קליין.
אבער ער גייט אלעמאל ווען ער זאגט דעם פסוק ‘מארץ מצרים’, זאגט ער, דעם פסוק ‘אנכי’, האקט ער עס אפ פאר ‘אשר הוצאתיך’, עס זעהט אים נישט פארט. מען קען זען קלאר, מענטשן האבן צוגעשטעלט דעם סמ”ג, יא ער גייט אלץ פון דעם רמב”ם אין ספר המצוות, און מען איז מדייק אז ווען ער ברענגט די מצוה, ער גייט ווייטער, און ער איז מסביר, ער ברענגט דעם רמב”ן, ער איז מסביר אז די ערשטע מצוה מיינט מער פון אז עס איז דא א גאט, עס מיינט אז ער איז משגיח, און ער האט וכו’ די גאנצע ערשטע ברכה ביז ‘ימי עולם’ פון די אייבערשטע…
סאטמאר רב האט געזאגט אמאל א דרשה דא, און געזאגט אז ער האט געמאכט ביי זיין אסיפה איין טאג קעגן די ציונים, האט ער געזאגט אז פון דעם סמ”ג זעט מען… סמ”ג אדער סמ”ק, איך געדענק נישט… פון דעם זעט מען אז נישט גלייבן אין ציונות איז דער ערשטער עיקר, ווייל ער פירט אויס ביז די ‘יגלינו’ דער ראשון. ווייל דאס איז זייער גוט לויט די שיטה וואס זאגט… איך מיין עס איז לאפוקי ציונות און אן אנדערע חקירה, אבער ער איז גערעכט לויט יענע שיטה, אבער דער רמב”ם האט דעם פירוש נישט אזוי געשריבן. דער רמב”ם האט נישט געשריבן ‘אשר הוצאתיך’, ער האט געשריבן נאר ‘אנכי ה’ אלקיך’.
וואס אבער דער רמב”ם האט… אה יעצט, איך האב ענליך מיינען שם תאמר אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן פון יציאת מצרים. דער רמב”ם האט נישט געווארן, טיין שטו דעם פראביקן געזאגט נישט אויפהערן… אלע, עס האט גענומען א סדר… אבער עסטו מיינען אז דער רמב”ם האט נישט געהאלטן אז יציאת מצרים איז א בעיסיק זאך אין אידישקייט אפילו דעם? עסטו מיינען, קאמא שמא לן נישט? וויאזוי ווייסט איך אז נישט? ווי שטייט דער רמב”ם’ס פשט פון יציאת מצרים? נישט די פשט אז מען דארף דינען דעם אייבערשטן, ווייל מען האט אונז קענען א טובת ארויסגענומען פון מצרים און געהארגעט זייערע בכורים, און געראטעוועט אונזערע בכורים, נאר די פשט אז יציאת מצרים אין א געוויסע וועג האט מען אויסגעפונען בעסער ווער דער אייבערשטער איז פריער. ווי שטייט דער פשט?
אין דער רמב”ם, אין זיין משנה תורה שטייט עס אין הלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ איז דער רמב”ם’ס קיום פון מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, אין פרק א’ ווען ער ברענגט א הגדה ווען ער זאגט דאס, ער רעפערענצט דאס זעלבע דעם לשון, נישט אין די נוסח הגדה אין דעם פרק ווי ער איז מסביר. און דארט איז דער רמב”ם מסביר זיין מהלך פאר וואס מען האט געדארפט יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
יא, געדענקט? געווען א שיעור וועגן דעם לעצטע וואך… לעצטע יאר… אבער לעצטע וואך איז געווען א שיעור אין די רמב”ם… און וואס זאגט דער רמב”ם דארט… דאך א רמב”ם יומי שיעור… און וואס איז געשטאנען דארט… וואס זאגט דער רמב”ם דארט, מ’דארף דייקן און מדייק זיין די גאנצע פרק. די דרוק מאכט עס אזוי שווער ווייל ער לייגט אראפ דעם גאנצען פרק אין דריי סעיפים, אמת’דיג איז עס אזא 15 סעיפים, אבער דער דרוק איז, ווען ס’איז געווען א הגדה האבן זיי געמיינט אז עס קען עס צו זיין א בישאפ.
אבער, וואס עס שטייט אין דער רמב”ם איז אזא חידוש. חידוש נפלא מאוד. דער רמב”ם זאגט, ווען מען דארף נאכמאכן נאך איינער דאמער פון דער פרשה פון אהיה אשר אהיה, עס איז נאך א פרשה וואס ווייזט אז יציאת מצרים האט עפעס מיט שם ה’, ווען מען האט אנגעקומען. אבער קודם לאמיר זאגן וואס שטייט אין הלכות עבודה זרה.
אין הלכות עבודה זרה שטייט אזוי: ס’איז דא א פראבלעם וואס הייסט עבודה זרה. בעצם יעדער איינער ווייסט פון דעם אייבערשטן, אדער עס האט זיך אנגעהויבן אזוי, ס’איז א נארמאלע זאך צו פארשטייען, אדם הראשון אליסט האט געוויסט. אקעי, אזוי שטייט אין די אנהייב הלכות עבודה זרה.
אבער, עס איז דא א בעיה. וואס איז די בעיה? איך גיי עס זאגן שארפער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ דארט, ווייל איך מיין אז דער רמב”ם היט זיך נישט צו מכשול זיין אידן חס ושלום אין עבודה זרה, ער מאכט עס קלאר, דאס איז נישט קיין מוזיקער פראבלעם. אבער דער פראבלעם איז גרעסער ווי דער רמב”ם לייגט עס אראפ, און אנדערע ספרים האבן עס מסביר קלארער.
אז ס’איז דא א גרויסע פראבלעם, ס’איז דא א גאט וואס ער האט אנגעהויבן אלעס, דער איינס פאר אלעס, פון אים הייבט זיך אלעס אן, און אזוי ווייטער. אבער די וועלט פירט נישט דער אייבערשטער דירעקט. נישטא קיין איינע זאך אין דער וועלט וואס מען קען זען אויף דעם, אפשר א נס, מען דארף אפילו אויף א נס מדייק זיין. אבער נישטא קיין שום זאך וואס דער אייבערשטער, וועסטו זאגן וויאזוי איז עס געקומען? פארוואס איז געווארן דער… פארוואס האט אנגעהויבן צו רעגענען? ווייל דער אייבערשטער האט געוואלט ס’זאל רעגענען. אונז זאגן אזוי, ס’איז אמת.
אבער ס’איז אויך אמת אז ס’רעגנט ווייל ס’איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס? ווייל אין ווינטער איז דא וואלקענעס. פארוואס איז דא וואלקענעס אין ווינטער? ווייל די שטערנס זענען עפעס אנדערש, די זון איז ווייטער פון אונז אין ווינטער. מילא, פארוואס איז די זון ווייטער? ווייל עפעס א גאנצע סדר, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, ס’איז דא גלגלים וואס פירן די זון, די העכערע גלגלים וכולי וכולי. פארוואס פירן די גלגלים? וואס דא מלאכים וואס פירן זיי, און אזוי ווייטער. דאס זענען אלץ אמת. ס’איז אויך אמת צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אלץ געמאכט, אבער דאס איז אן טיפערע וועג.
אבער די וועלט אין reality ארבעט דורך די אלע כוחות. דער רמב”ם זאגט אז דער אייבערשטער הייסט אלהי האלהים. וואס איז דער טייטש אלהים? אפגעטער? וואס איז דער חילוק? דער טייטש איז דער גאט פון אפגעטער? אלהים מיינט מלאכים. מלאכים און די וואס פירן די זון יעדן טאג. ס’איז א גרויסער חידוש צו זיין דער גאט פון די מלאכים.
ווייל ס’איז א גאר א גוטע סברה. די סברה פון נמרוד, אדער אפילו פון דור אנוש, איז געווען אז מען דארף דינען. וואס מיינט דינען? דינען מיינט געבן כבוד, געבן respect פאר די אלע כוחות וואס פירן אונז. דאווענען, ס’איז די גאנצע נושא. דאווענען, ס’איז דאך חובת דאווענען, מאכן קרבנות. קיצור, מען קען מדייק זיין אויף וואס, אבער א קרבנות איז אמת אז דא די אלע כוחות און די וועלט ווערט געפירט דורך זיי. ווער פירט די וועלט? דער תירוץ איז די שטערנס, דאס איז דער תירוץ.
דאס האט דער רמב”ם אמת’דיג אזוי געהאלטן. astrology איז נישט אמת ווייל ס’איז די wrong וועג פון פארשטיין די שטערנס. מענטשן מיינען, ווייסן אז דער רמב”ם האט אמת’דיג געהאלטן אז די שטערנס פירן די וועלט. פארוואס אין זומער איז ווארעם און אין ווינטער איז קאלט, און פארוואס נאך אלע שינויים וואס איז דא? ווייל די שטערנס זענען אנדערש, צוויי פירן עס, און פארוואס די שטערנס לינקס דא, די שטערן האט א מן השמים, א מלאך וואס פירט עס וכו’ וכו’ וכו’.
די טרוט איז אז עס איז דא א סאך פון, קענסט עס רופן כוחות, גאט, די ווארט אלקים אין די תורה וואס איז טייטש גאט, מיינט דאך נאר א כוח, א פירער, א געוועלטיגער בעל כוח, וואס איז דא אן אומצאל כוחות און זיי זענען מסודר אין א געוויסע סדר, און די וועלט ווערט געפירט דורך עולמות של מעלה ממנו, נאכדעם איז נאך העכער, עס זענען דא אמווייניגסטנס דריי עולמות אין רמב”ם, און אזוי פירט זיך די וועלט.
אונז געפינען זיך אין די נידריגסטע עולם, און אונז זענען נישט בעל הבית אויף גארנישט, איך מיין אביסל ווער עס איז א מלך אדער א טאטע וכדומה, אבער איבער אים איז דא כוחות עליונים מעליו, וואס זיי זענען בעל הבית אויף אים, זיי פירן אים, און אויב מען וויל אז עס זאל גיין עפעס גוט דארף מען זיי פרעגן, ווייל זיי זענען דעם אויבערשטנס שלוחים קענסטו זאגן, אבער דאס איז דער פאקט.
דער רמב”ן איז מסביר די גאנצע זאך פון עבודה זרה. יא, אז מען נעמט טאקע כוח פון זיי. ניין, ער זאגט אז זיי זענען… זיי זענען… דו קענסט נישט דאווענען צו קיין וויירוס, יא? נו, ס’איז דאך פשוט, דער וויירוס איז דער כוח וואס מאכט אים דעם מענטש, ער קען נישט שטיין, ער קען דאווענען צו אים ביז מארגן אינדערפרי, נו, ס’איז דאך אן איינציגע מעשה, יא? ער קען דאווענען, ער קען בעטן, אבער דער כוח… דער כוח וואס מאכט אים נישט פילן גוט איז דער מלאך המות, יא? נו.
און ער טענה’ט אז די זון, אלע מלאכים זענען… דאס איז אזוי ווי א וויירוס. אבער איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. מיט אנדערע ווערטער… דאס איז א תורה, דאס איז שוין א חידוש. איך ווייס, איך ווייס אזוי שטייט, איך בין נישט זיכער אז עס איז ריכטיג. עס איז א חקירה, איך ווייס, עס איז א חקירה עמוקה.
עס זעט אויס צו מיר, איך מיין אז דער רמב”ם איז אביסל… עס איז דא ריזן צו טראכטן. בקיצור, עס איז צו פשוט דאס, עס זעט אויס צו מיר, ווייל מען דארף פארשטיין, עס איז נישט קיין שיבה וואס מען גייט דאך טראכטן אין גאנץ קבלה און קיין דאס אריינבויען און אזוי ווייטער. נישט אזוי סימפל, עקזעקטלי. לאמיר נישט אריינגיין דערין, איך וויל נאר זאגן, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס דו זאגסט איז אמת, עס שטייט אין רמב”ן און אין אנדערע פלעצער. עס זעט מיר אויס עס איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך, דאווענען איז א פאני ווארט. וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עגזעקטלי, איך מיין איך פארשטיי וואס דאס מיינט ווען ס’איז דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד, לויט’ן רמב”ם רעדט נישט פון דאווענען אין זיך צו עבודה זרה. געבן א ספעק, מכבד זיין, מאכן כבוד דעם יום טוב, איך ווייס וואס. מאכן עפעס א סעודה לכבודו, איז די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען, אפשר אנדערע נישט, אבער די וועג וויאזוי דער רמב”ם האט פארשטאנען אין די כוכבים איז נישט די זעלבע וועג ווי אן אליל. אן אליל איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז זיי טוען. ער איז א פונקט.
ס’איז נישט פונקט, ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך. דאווענען איז א פאני ווארט, וואס איך ווייס נישט וואס ס’מיינט עקזעקטלי, איך פארשטיי וואס מען מיינט ווען מען זאגט דאווענען. אבער מען זאגט געבן כבוד [kavod: honor, respect]. לויט’ן רמב”ם [Rambam: Maimonides] רעדט מען נישט פון דאווענען אין עבודה זרה [avodah zarah: idolatry]. געבן א רעספעקט, מכבד זיין [mekhabed zayn: to honor], מאכן כבוד פאר א יום טוב [yom tov: holiday], איך ווייס וואס. ס’מאכן עפעס א דבר לכבודו [davar likhvodo: something in his honor], איז דער וועג ווי די ראשונים [Rishonim: early medieval rabbinic authorities] האבן פארשטאנען, אפשר דער רמב”ן [Ramban: Nachmanides] נישט, אבער דער וועג ווי דער רמב”ם האט פארשטאנען די כוחות [kochot: forces, powers], איז נישט די זעלבע וועג ווי א סלע [sela: rock, stone]. א סלע איז א טויטע זאך, ס’טוט נישט גארנישט. דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דער שר [sar: angelic prince, minister] טוט. ער איז א פועל [po’el: agent, actor], ער טוט.
וואס? ניין, נישט חוקי הטבע [chukei hateva: laws of nature]. חוקי הטבע איז א מאדערנע ווארט, דער רמב”ם קען נישט דעם ווארט בכלל. ניין ניין, זיי זענען אמת’דיגע טעבלס [actual agents], זיי זענען מענטשן, זיי זענען כאילו [ke’ilu: as if, so to speak] מענטשן. זיי האבן בחירה [bechirah: free will, choice]. דער רמב”ם זאגט בפירוש [befeirush: explicitly] אין שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters, Maimonides’ introduction to Ethics of the Fathers] אז זיי האבן בחירה, יא. זיי האבן דאס אליינס. דער רמב”ם זאגט בפירוש אין מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed], וואס שטערט אונז אז מלאכים [malachim: angels] האבן בחירה? די איינציגע חילוק [chiluk: difference] פון זיי און מענטשן, אז זיי קענען נישט בוחר זיין ברע [bocher zayn b’ra: choose evil]. ביי אונז זאגט מען אז א מענטש האט בחירה, מיר זאגן אז ער האט א יצר הרע [yetzer hara: evil inclination], ער קען טון שלעכט. א מלאך [malach: angel] טוט אלעמאל די זעלבע זאך, אבער ברצונו [birtzon: by his will], ער טוט נישט אליינס. ער האט א רצון [ratzon: will]. ס’איז אן אנדערע וועג וויאזוי מיר פארשטייען רצון.
דאס גייט צוריק צו אונזער שיעור וואס מיר האבן גערעדט, וואס מיינט רצון? אונז מיינען אז רצון מיינט אז מען קען טון שלעכט. דער אויבערשטער האט אויך בחירה און ער קען נישט טון שלעכט, יא? סא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם. אבער איך קען נישט אריינגיין אין דעם.
איך וויל זאגן, ס’איז דא אן עכטע פראבלעם. ס’איז דא אן עכטע פראבלעם אז דער אויבערשטער פירט נישט די וועלט דירעקט. ער פירט דאס דורך א סך כוחות, ס’רופט זיך שליחים [shlichim: messengers, agents]. קענסט זאגן, אפילו דער רמב”ם דארף מען פונקטליך פארשטיין וואס ער מיינט. אבער זיי האבן יא אמת’דיגע געוויסע ישות [yeshut: existence, being]. ס’האט עפעס א כח. ווען איך זאג כח, מיין איך נישט א כח אזוי ווי די טיש וואס איך שטופ. איך מיין אזוי ווי איך וואס איך שטופ, און מיין טאטע גייט עס נישט שטופען. מער אזוי ווי צוויי מענטשן. א בעסערע משל [mashal: parable, analogy], ס’שטייט אין דעם, אזוי ווי ישעיה [Yeshayah: the prophet Isaiah] זאגט. אין די ראשונים שטייט דער משל. אזוי ווי דער מלך, דער רמב”ם אליין ברענגט דעם משל. אזוי ווי א מלך האט זיין שליח, דער גאווערנאר. אוודאי ער איז נישט דער בעל הבית [ba’al habayit: master, owner]. דער מלך קען אים אלעמאל אווער-רולן, ער קען אים זאגן פונקטליך וואס צו טון. אבער געווענליך נישט. דער נארמאלער סדר [seder: order, arrangement] איז, אז דער מיטל-מענטש, ער איז מחליט [machlit: decides]. אפילו ביי דער רמב”ם איז עס אביסל אנדערש, ווייל ס’איז דא מער קלארע געזעצן, אבער עט די ענד אוו דע דעי, ס’איז מער אזוי ווי צוויי מענטשן. און דאס זענען די מיטל’דיגע כוחות וואס זענען דא אויף די וועלט.
און ס’איז טאקע דא אזוי פיל כוחות, נישט נאר דעם, איך וויל נאך אפילו טיפער גיין. דאס איז איין זאך, קודם כל ס’איז דא אלע כוחות אויף די וועלט, סא צו זאגן אז דער אויבערשטער פירט די וועלט נאר אים דארף מען… נאר אים דארף מען מכבד זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל. צווייטנס… נאר, לאמיר זאגן בעסער, נאך איין זאך. סאו קודם כל איין זאך, די ערשטע זאך איז, וויבאלד ס’איז דא די אלע כוחות, איז קודם כל אפילו צו וויסן פון אז ס’דא אן אייבערשטער ביאנד דעם איז א גרויסע חידוש [chiddush: novel insight, innovation].
אין אנדערע ווערטער, וויאזוי הייבט זיך אן א מענטש צו טראכטן פון א גאט? אזוי ווי אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather], יא, ער זעט שטערנס דא אויף די וועלט, ער גייט ווייטער, פארוואס גייט ער ווייטער? פארוואס טראכט אברהם אבינו פון די זון? ווייל יעדער קען זען אז די זון מאכט אזוי פיל זאכן, ס’איז זיכער העכער, ס’איז זיכער שולט אויף די וועלט אין א סאך וועגן, און ער הייבט אן צו טראכטן די זון. יא, יעצט, מען קען גיין ווייטער פון די זון.
העכער די זון איז דא עפעס א מלאך, לאמיר זאגן, נאך יענעם מלאך איז דא נאך א מלאך, און ס’איז טאקע דא די אלע מלאכים. יעצט, געווענליך א מענטש וויאזוי ער פארשטייט די causes פון זאכן, וואס מאכט יעדע זאך, די נארמאלע שכל [seichel: intellect, understanding] פון רוב מענטשן, און רוב מענטשן וואס זענען נישט קיין גאר גרויסע חכמים [chachamim: wise people, sages], ווען מען זאגט אמונה [emunah: faith] זאגט מען עס שוין גלייך, אבער בדרך חכמה [bederech chochmah: through wisdom], אנדערע ווערטער וואס מענטשן כאפן אמת’דיג, איז וואלט ער אנגעקומען א חכם דארף עס פארשטיין, א פשוט’ער מענטש בלייבט אפילו אונטער די זון.
ווען אברהם אבינו האט געמיינט אז די זון האט געמאכט די וועלט, איז שוין געווען א חכם. אקעי, אנדערע מענטשן האבן אפשר געזאגט, באט ס’איז שוין געווען א חכם, ווייל א נארמאלע מענטש ער קוקט דא ער זעט אז זיין טאטע פירט די וועלט, איך ווייס נישט, א תרח [Terach: Abraham’s father] פירט די וועלט. אה, די זון. ניין, דער גאנצער תרח איז, די זון איז שטערקער פון אים. אויב מען וויל אמת’דיג עפעס א טובה [tovah: favor, good] פון איינעם דארף מען בעטן די זון, נישט תרח. דאס איז שוין א חכמה [chochmah: wisdom]. דאס איז שוין א לעוול פון science, פון ידיעה [yedi’ah: knowledge], right?
יעצט, איינער איז נאך גאר א טיפערע חכם און ער קוקט, ער פארשטייט די גאנצע מערכת הכוכבים [ma’arechet hakochavim: the system of stars], די גאנצע אסטראנאמיע, מען פארשטייט, אזוי ווי אין מדרש [midrash: rabbinic homiletical literature] שטייט אין א זייער simple וועג, יא, די לבנה [levanah: moon] קומט דאך ביינאכט, קומט דאך אויס ווי די זון איז נישט דא, אבער דאס איז נישט ממש א טענה [ta’anah: claim, argument], ער האט עס נאר פארשטאנען טיפער, ס’מיינט צו זאגן א זייער simple וועג פון זאגן א טיפערע זאך, אז דער גאנצע סיסטעם כהכל בהכל מכל [the entire system as a whole] קען זיך נישט אליינס מאכן, דאס מוז זיין נאך א גרעסערע כח.
יעצט איך וויל אייך זאגן א חידוש, ענק מיינען אז יענער גרעסערער כח איז דער אייבערשטער, ס’איז נישט, ס’איז א מלאך, אזוי זאגט דער רמב”ם. מ’דארף נישט דעם אייבערשטער נאכנישט ביי דעי stage, מ’דארף נאך גאר קיין ראיה [ra’ayah: proof] פאר’ן אייבערשטער. פארוואס דער רמב”ם רופט דעם אייבערשטער. מען דארף נאכדעם פארשטיין וואס מיינט א מלאך, און ערשט אויספארשן דעם גאנצן עולם המלאכים [olam hamalachim: the world of angels] ווי דאס ארבעט. און אויך מוז מען זען אז דאס איז אלץ נישט גענוג, עס מוז זיין העכער דעם מלאך נאך עפעס א זאך. יא? און העכער דעם איז דער אייבערשטער. איז דאס וואס איז גערופן דער אייבערשטער.
די מקובלים [mekubalim: Kabbalists] זאגן אז דאס איז אויך נישט ריכטיג, ווייל דאס וואס דו פארשטייסט איז נאר א ספירה [sefirah: divine emanation in Kabbalah]. ספירה איז נישט ממש דער אייבערשטער. דו דארפסט פארשטיין די גאנצע מערכת הספירות [ma’arechet hasefirot: the system of sefirot], נאר דאס צו פארשטיין וואס מיינט דער אייבערשטער. און נאך טיפער, די מקובלים זאגן אז עס איז נאך איינס אן טאפ פון יענץ. יא? דאס איז נאר א מהלך פון השגה [mahalach shel hasagah: a process of understanding]. א נארמאלע מהלך וואס א מענטש…
מענטשן האבן אנגעהויבן מיט דעם וואס זיי האבן געוואוסט פון דער אייבערשטער, אבער וויבאלד ס’איז זייער א טיפע זאך צו זאגן דעם ווארט אייבערשטער, ס’איז נישט קיין סימפל זאך.
דער “אינו גוף” [eino guf: not a body], “אינו גוף” מיינט אז ער איז נישט קיין מענטש, יא? דאס ווייסט יעדער. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט דער אייבערשטער איז א מענטש. “אינו גוף” מיינט נישט די גאנצע וועלט. א מלאך איז אפילו אויך נישט קיין “גוף”, ס’איז דא גרעסער פון “אינו גוף” אויך. אבער לאמיר שוין זאגן “אינו גוף”, נישט די ערשטע גלגל [galgal: sphere, celestial sphere], נישט די גאנצע אוניווערס. נישט קיין איין כח וואס מ’דארף נעמען הונדערט יאר צו אויספיגערן אז עס איז דא א כח בכלל. די וואס זענען געווען סטאק ביי די ערשטע כחות, ביי די לבנה האלטסטו נאך. אנקומען צו די זון און צו די נעקסטע לעוול איז שוין א גרויסע זאך. דאס איז א ריזיגע שווערע זאך, ס’איז גאר א טיפע זאך. נישט נאר ס’איז א טיפע זאך, רוב מענטשן פארשטייען עס נישט, נאר מ’זאגט עס בבחינת אמונה [bivchinat emunah: in the aspect of faith] ווייל אברהם אבינו האט אונז אויסגעלערנט צו זאגן. ווייל רוב מענטשן וואלטן נישט אנגעקומען דערצו. דאס איז איין זאך, דאס איז דער ערשטער גרעסער פון דעם וואס איז דא. און פון דעם קומט אויס די צווייטע זאך אז…
וממילא, ס’מאכט עכט actually sense לכאורה [lechorah: seemingly, apparently] צו וואס ווען איינער זאגט “דער מלך זיצט אין זיין פאלאץ, ער איז זייער גרויס, אפשר די גאר גרויסע חכמים, די מיניסטערס, די חכמים פארשטייען בכלל אז עס דארף זיין א מלך. איך פארשטיי די traffic light policeman וואס גיבט מיר א ticket. איך רעד גלייך, איך רעד נאר מיט אים”. דאס איז די סברה [sevara: logical reasoning] פון דור אנוש [dor Enosh: the generation of Enosh]. ס’איז גארנישט קיין שוואכע סברה. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז שטותים [shtuyot: foolishness]. דער רמב”ם זאגט אז ער רופט עס א שטות, אבער ער איז נישט מסביר [mesbir: explaining] פארוואס איז עס א שטות? די רמב”ן זאגט פון דעראון א הסבר [hesber: explanation] פארוואס איז עס א שטות, דער רמב”ם זאגט נישט קיין הסבר. דער רמב”ם מאכט עס sound א בעסערע כח, ער איז מסביר מתחילה [mehatechilah: from the beginning] וואס די טעות [ta’ut: error] איז געווען, קיינער זאל נישט דינען א חוץ אים דעם אייבערשטן. אבער ער איז נישט מסביר פארוואס איז עס א שטות? איז דא דא א גרויסע problem. יעצט, לאמיר געדענקען, דאס איז איין זאך.
עס איז געווען אלעמאל גרויסע צדיקים [tzaddikim: righteous people], גרויסע חכמים וואס זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה [ma’aseh: story, matter], אזוי ווי חנוך [Chanoch: Enoch], מתושלח [Metushelach: Methuselah], תנחומא [Tanchuma], נח [Noach: Noah], איך ווייס ווער. און ביי די גויים איז אויך דא, איך ווייס מען קען רעדן פונעם פסיד [possibly referring to a sage], איך ווייס שלמה המלך [Shlomo HaMelech: King Solomon] האט אראפגעברעכט אריסטו [Aristotle] האט פארשטאנען אפשר צו אזוי ווייטער. זיי האבן פארשטאנען די גאנצע מעשה.
און זיי ממילא זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז אמת, אפשר עס איז דא די אלע כוחות, אבער דער אמת’דיגער כח, דער אמת’דיגער מקור [makor: source] פון אלעס איז דער אייבערשטער. און ממילא די אלע חכמים וואס האבן געטון למעשה [lema’aseh: in practice] ווייס איך נישט, מען דארף מדייק זיין [medayek zayn: to be precise], אבער זיי זענען זיכער… זיי האבן פארשטאנען דער אייבערשטער.
און וואס דינט מען דער עיקר [ikar: essence, main thing] דער עבודת השם [avodat Hashem: service of God] זיך צו וויסן דער אייבערשטער? דאס איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג חכמים עפעס א קנאק שאף אפילו יענץ איז א ספק [safek: doubt], אבער דאס איינציגע זאך איז די דאזיגע אמונה אדער די דאזיגע ידיעה אז עס איז דא שיש שם [she’yesh shem: that there is (a God)], דאס איז דער ערשטער מצוה [mitzvah: commandment] שיש שם, וואס וויסן מיר פון קיין האבן גארנישט? דאך וויסן, רייט? דאס איז די גאנצע זאך. דאס איז די איינציגע זאך וואס מען קען אמת’דיג טון פאר אים.
יעצט וואס האבן זיי געטון די אלע חכמים לגבי [legabei: regarding] עבודה זרה, לגבי די אנדערע זאכן? איך ווייס, עס האט פארשטאנען אז עס איז אלץ subservience, אלץ עבדים [avadim: servants], אלץ דער אייבערשטער איז the high of the high, דער אייבערשטער איז תכלית [tachlit: purpose, ultimate end] פון אלע זאכן. דאס איז אלעמאל געווען חכמים.
Now the big problem which is, אז אפילו מען פארשטייט דאס אלעס, דער טאטע האלט פארשטייט דאס, דער גרויסער חכם פארשטייט דאס, אבער זיינע קינדער פארשטייען דאס נישט. קען גאר זיין עס איז זייער שווער צו מסביר זיין, עס איז איין פראבלעם. אוקעי, לאמיר זאגן מען קען עס זאגן, עס איז דא א גרעסערע פראבלעם.
ווייל למעשה פארשטייט די אלע חכמים, פארשטייט ער דאך אז מען דארף דינען למעשה, דארף מען דינען די אלע כוחות ממוצעים [kochot memutzaim: intermediate forces], די אלע מלאכים, די אלע כוכבים [kochavim: stars]. אפילו דאס פארשטייט שוין אז מען דינט אמת’דיג א כח וואס איז א גרויסע מדריגה [madreigah: level, spiritual level], ווייל די רוב מענטשן מיינען אז מען דינט די געטשקע, די פסל [pesel: idol, statue], די סטאטוע, און די חכמים זאגן ווייסטו עס מיינט נישט די סטאטוע, עס מיינט די מלאכים. דאס איז בערך וואו רוב מענטשן קומען אן ווען מען מאכט דעם פאקט.
איז… יא יא, איך גלייב דאס איז טאקע, קודש הקדשים [kodesh hakodashim: holy of holies]. וואס דאס איז נאך א סטעפ אין די מעשה, נאך א סטעפ אין די היסטאריע. אבער עס איז דא… אוקעי, אמת, עס איז נאך זאכן וואס מאכן ערגער דעם מצב, אבער עס איז גענוג, עס איז גענוג שלעכט אזוי. סאו יעצט איז דא א ריזיגע פראבלעם. דער פראבלעם איז אז אפילו דער חכם…
יעדער מאל וואס עס קומט א נייע חכם, אזוי ווי חנוך, אזוי ווי דארף ער נאכאמאל ארבעטן פאר 500 יאר אויסצוגפינען אז עס איז דא א גאט. ווייל ער, פאר א פאר דורות האט מען שוין געלערנט פון די כוחות וואס מען דינט. נאר דער חכם ווייסט וואס? אפילו דער חכם, יא לאמיר פארשטיין.
ס’דא צוויי לעוועלס מענטשן אלעמאל. ס’דא דער המון עם [hamon am: the masses] וואס זיי מיינען נעבעך אז דער אייבערשטער איז דער דלי [dli: bucket]. וויאזוי מיינען זיי? זיי מיינען ממש אזוי? בערך! ער פארשטייט דאך נישט בעסער, ער פארשטייט וואס ער זעהט.
נאכדעם איז דא א אינגל ווערט א ביסל קליגער, פרעגט ער זיין טאטע גלייך: העלא? מען דינט א דלי? וואס גייט דא פאר? זאגט אים זיין טאטע: ניין, ס’דא א חכמה וואס דו פארשטייסט נישט. ער גייט אין קאלעדזש, ער איז א מסביר. די דלי איז א רמז [remez: hint, allusion] אויף די שטערן. אקעי, ער איז העפי. רוב מענטשן זענען העפי נאך דעם הסבר. עס איז אפילו אמת דער הסבר. דער הסבר איז נישט שקר [sheker: falsehood].
און ביז ווי דער רמב”ם זאגט: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם [Tzur Olamim lo hayah makiro adam ba’olam: the Rock of the universe, no person in the world recognized Him]. דער צור [tzur: rock, foundation] איז די source. צור טייטש איז source דא. יא, דער מקור פון אלעס. קיינער ווייסט נישט דעם.
דאס איז די רעאליטי וואס עס איז א גלגל החוזר [galgal hachozer: revolving cycle]. עס מאכט זיך א פיינע חכם און דארפסט האבן א מסביר. פאר וואס איז אברהם אבינו? דער רמב”ם זאגט אז אברהם אבינו האט געלערנט פון חנוך אדער פון מתושלח. אקעי, עס איז שוין נישט געווען ביי אים, פון שם ועבר [Shem v’Ever: Shem and Ever, Noah’s son and great-grandson].
עס איז דא אנדערע מדרשים וואס זאגן אברהם אבינו האט געלערנט ביי שם ועבר. דער רמב”ם זאגט אברהם אבינו האט עס געדארפט אליינס אויספיגערן. פארוואס? ער האט אנגעהויבן טראכטן ווער עס האט דאס באשאפן?
ניין, דא זאג איך, די מעשה איז נישט אזוי סימפל, ס’איז עכט א סאך טיפער. ווייל דער תירוץ [teiretz: answer] פאר ווער עס האט דאס באשאפן איז א מלאך. רוב די וועלט וואלט געווען העפי מיט דעם תירוץ. ווער האט באשאפן דעם מלאך?
נאר, איי מין, איך קען נישט יעצט מסביר זיין, ס’איז א סאך מער קאמפליקעיטעד ווי די מעשה. סאו גלייב מיר. וואס? זייער גוט. אמת. נאר דאס דארף א שיעור. א דיפערענט שיעור. הערטס דער שיעור אויף יציאת מצרים [Yetziat Mitzrayim: the Exodus from Egypt], ס’איז א זמן אז מען זאל פארשטיין די אלע זאכן. ווער עס פארשטייט נישט דארף מען זיך מער מתעמק זיין [mit’amek zayn: to delve deeper].
אבער די פוינט דא איז, אז אברהם אבינו… איך האלט אינמיטן זאגן. אברהם אבינו האט נישט געלערנט ביי שם ועבר. פארוואס נישט? איך ווייס נישט, ס’קען זיין ווייל מען דארף עס אליינס פארשטיין, ס’קען אויך זיין ווייל ס’איז אים נישט געלונגען. איי מין, ס’דא א מדרש וואס זאגט ער האט געלערנט ביי שם ועבר, אפשר איז ער געגאנגען נאכדעם.
איך ווייס נישט פארוואס דער רמב”ם ציטירט נישט יענעם מדרש, ער גייט מיט אנדערע מדרשים, אפשר איז עס א סתירה [stirah: contradiction]. איך מיין אז דער ראב”ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David, 12th century critic of Maimonides] ברענגט שוין אנדערע מדרשים וואס זאלן שטימען נישט מיט די רמב”ם’ס מעשה.
אבער עס קען זיין פשוט פארוואס, ס’איז דאך שווער, וויאזוי, עס איז דאך דא, אויב רוב וועלט זענען פארנארט, אפילו די חכמים זענען פארנארט, וויאזוי מיסינג די בעיסיק זאך? ער דארף דאך האבן א ריזיגע מעלה [ma’alah: virtue, merit]. וואס פונקט ער, איינער וואס וועט מוכן זיין צו הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף עס אליין אויספיגערן.
דאס איז די ריאליטי, א חוץ פון דעם, דאס איז די ריאליטי. עס איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די דראמא פארציילט, דאס איז געווען די סיטואציע פון די וועלט ביז אברהם אבינו, דאס איז אויך די סיטואציע פון די וועלט.
וויאזוי… עס איז דאך א דראווא וועלט אינאיינעם, אפילו די חכמים [chachomim: wise people] זענען אינאיינעם, די missing are the basic זאך, ער דארף זיך האבן א ריזיגע מזל [mazal: luck] אז פונקט דער איינער וואס וועט אים הערן זאל טרעפן דעם חכם. ער איז נישט געטראפן, ער דארף אליינס אויספיגערן.
This is the reality. חוץ פון דעם, this is the reality. ס’איז זייער שווער. איז דאס איז געווען די… דאס איז געווען די situation פון די וועלט ביז אברהם אבינו [Avraham Avinu: Abraham our forefather]. This is also the situation פון די וועלט היינט. אנדערע ווערטער, דאס איז די נארמאלע סדר [seder: order] וויאזוי די וועלט וואלט געארבעט, ווען נישט עפעס א גרויסן חידוש [chiddush: innovation] וואס אברהם אבינו איז מחדש [mechadeish: innovated] געווען און נאכדעם משה [Moshe: Moses] נאכמער.
וואס איז געקומען אברהם אבינו? אברהם אבינו איז געקומען א ריזן חידוש, אויסגעפינען א נייע זאך. פארדעם זאגט מען אלוקי אברהם [Elokei Avraham: the God of Abraham], דאס איז די זאך. אויסגעפינען א נייע זאך. א נייע חידוש. אברהם אבינו האט געזאגט… לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין דעם חידוש לגבי [legabei: regarding] מתושלח [Metushelach: Methuselah], לגבי חנוך [Chanoch: Enoch]. לאמיר זאגן מען פארשטייט שוין אבער ס’איז די אלע לעוועלס, די אלע מלאכים [malachim: angels/intermediary forces] וואס זענען נישט די ערשטע זאך. ס’איז פיין און גוט אבער מען גייט עס פארגעסן.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך גיי אייך זאגן צוויי זאכן וואס ענק זאלן טון, כדי [kedei: in order] צו solve’ן די problem. צוויי זאכן וואס מען זאל טון.
די ערשטע זאך איז, מען גייט אסר’ן [oser: prohibit] עבודה זרה [avodah zarah: idolatry] באיסור חמור [be’issur chamur: with a severe prohibition]. ביז דעמאלטס איז נישט געווען אן איסור [issur: prohibition]. ס’איז נישט אמת’דיג אן איסור, ווייל דער וואס דינט דעם… דער חכם ווייסט, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז העכער דעם, ער האט א ריכטיגע חשבון [cheshbon: calculation/reasoning].
אברהם אבינו, לויט ווי איך לערן דעם רמב”ם [Rambam: Maimonides], אברהם אבינו האט נישט קיין חילוק [chiluk: distinction] געווען אויף דעם חשבון. דאס הייסט, לאמיר זאגן די אנוש [Enosh], דער וואס ווייסט יא, דער צווייטער האט שוין פארגעסן, ס’האט אים שוין נישט קיין חשבון. אבער לאמיר זאגן אפילו מיט אנוש, אברהם אבינו זאגט פאר אנוש, ער זאגט “ביסט א הייליגער איד, דו טוסט אלעס ריכטיג, אבער דו מאכסט איין טעות, אז דיין situation, דיין system מאכט אז יעדער פערטער מענטש פארגעסט פון די גאנצע מעשה, און נאך א דור מיינט אזא מענטש וואס האט אינגאנצען פארגעסן פון די ערשטע זאך. מען ווייסט פון די אלע כחות [kochos: forces], מען ווייסט נישט פון דעם אייבערשטן”.
האט אברהם אבינו געזאגט, איך האב אן עצה [eitzah: solution]. ס’איז א שווערע עצה, ס’איז דא קשיות [kushyos: difficulties] אויף די עצה, אבער דאס איז די איינציגסטע עצה וואס ארבעט. זיין עצה איז אזוי: קודם כל [kodem kol: first of all] מען גייט נישט דינען עבודה זרה. דאן ווערט ער מחדש געווען אז עס איז דא א זאך עבודה זרה, פארדעם האט ער געהאט פיר הונדערט פרקים במסכת עבודה זרה [perakim bemasechta avodah zarah: chapters in the tractate on idolatry]. ער האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עס איז דא א זאך פון עבודה זרה.
ווייל אונז מיינען אלעמאל אז עבודה זרה מיינט אן אנדערע גאט. עבודה זרה מיינט שוין קיין אנדערע גאט, אבער ער מיינט אכסאך א כוח אינצווישן דיך און גאט. נישט אן אנדערע גאט, נישט אן אן אנדערע גאט. דער עבודה זרה איז נישט אמת’דיג מחולק [mechulek: divided/separate] מיט גאט.
ס’איז יא, אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט אסר’ן עבודה זרה. נישט נאר אסר’ן עבודה זרה, מ’גייט אסר’ן כל תשמישי עבודה זרה [kol tashmishei avodah zarah: all accessories of idolatry], און יעדער מנהג [minhag: custom] וואס עבודה זרה האבן. מ’גייט מאכן הונדערטער מצוות [mitzvos: commandments] און הונדערטער גדרים [gedarim: fences/protective measures] וואס יוגן די קבורת עבודה זרה. מ’גייט נישט טונקען איין זאך וואס עבודה זרה טוט. נישט גיין אין זיין היכל שטיבלעך, נישט גיין א שטאט וואו ס’איז דא עבודה זרה, נישט קויפן פון איינעם וואס פארקויפט עבודה זרה.
מ’גייט זיך מסרחק [mesareich: distance] זיין פון די אלע זאכן. א חלק פון זיי זענען טאקע שטותים [shtusim: foolish things], ווייל עס קומט דאך אלעמאל צו שטותים מיט לאקשן. אבער א חלק פון זיי זענען די בעיסיק זענען נישט שטותים. מ’גייט זיך עניוועיס מסרחק זיין.
נישט נאר דעם, מ’גייט זאגן… איך מיין דאס האט נאך אברהם אבינו געזאגט, אברהם אבינו איז געגאנגען מיט חסד [chesed: kindness]. אבער משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher] גייט זאגן, מ’גייט הארגענען ווער ס’דינט עבודה זרה.
ווער ס’טאַטשט נאר עבודה זרה, איז געענדיגט מיט אים. מ’רעדט נישט מיט אים. ס’איז חייב מיתה [chayav misah: liable to death penalty]. סיי ער וויל יא און סיי ער וויל נישט, מ’רעדט נישט מיט אים. דאס איז איין ריזיגע אויפטרייסל וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען וואס מ’האט נישט געגעבן ביז דעמאלט. ביז דעמאלט האט מען מעגט דינען עבודה זרה. מ’האט געמעגט, ס’האט נישט געהאט קיין שום איסור. אברהם אבינו זאגט די עז ליד, אז מ’זאל פארגעסן די גאנצע זאך, מ’טאר נישט. איין חידוש נפלא [chiddush nifla: wondrous innovation].
חידוש נאמבער טו, האט ער געזאגט, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. ס’איז געוואוסט אז ביז דעמאלט האט מען נישט געדינט דעם אויבערשטן. פאר דעמאלט האט מען נאר געוואוסט פונעם אויבערשטן. ס’איז באמת לכאורה [lech’orah: seemingly] די איינציגסטע וועג וואס מען קען אים דינען. דאס הייסט דער רמב”ם זאגט, קראו וקנהו מקום לעבודתו [kara’u vekanahu makom la’avodaso: they called and established a place for His service]. ס’איז טייטש, וויאזוי וועט מען נעמען דעם אויבערשטן? ער גייט אויף די ערשטע הימל, מ’קען נישט נעמען דעם אייבערשטן ווי דא. נעמען מיינט איך האב אים, מ’פארשטייט בעסער. ס’איז קירבה בדאורייתא [kirvah be’oraisa: closeness in Torah terms].
אבער אברהם אבינו זאגט עניוועיס, מ’גייט דינען דעם אויבערשטן. אין אנדערע ווערטער, מ’גייט נעמען געוויסע פון די זאכן. ס’איז אינטערסאנט. אין צייט וואס ער איז מקיש [makish: compares/equates] אלע עבודה זרה, מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] נעמט ер געוויסע פון זייערע זאכן. דאס הייסט למשל [lemoshal: for example] מאכן א מקדש [mikdash: temple], מאכן קרבנות [korbanos: sacrifices], מאכן תפילות [tefillos: prayers] אדער סדרי תפילות [sidrei tefillos: prayer orders], עפעס תפילות, עפעס א זאך אלעמאל דא איך ווייס. אבער דריי תפילות א טאג, וואטעווער, אברהם אבינו האט טאקע מתקן [metaken: established] געווען שחרית [shacharis: morning prayer].
מ’גייט מאכן מצוות עבודות וואס מ’טוט צו וועמען? צו דעם ערשטן גאט.
קיינער חנוך האט נישט געמאכט קיין קרבנות צום ערשטן גאט. קיינער האט נישט געמאכט קרבנות? אפילו חנוך, קען זיין ער האט געדינט און געמאכט קרבנות פאר עפעס א כוחות. ס’איז א סגולה [segulah: spiritual remedy] געווען, אזוי קומט מען אן צו די כוחות. איך ווייס שוין, ס’איז נישט געהאט קיין איסור עבודה זרה. אבער אברהם אבינו זאגט, מ’גייט יעצט אסר’ן, און מצד שני מ’גייט נעמען געוויסע פעולות [pe’ulos: actions]. נאר א חלק, נישט אלע. א חלק פון די תפילות, אזוי ווי מאכן המגדות, אזוי ווי מאכן קרבנות, אזוי ווי מאכן תפילות, מאכן עבודות, זאגן שירות ותשבחות [shiros vetishbachos: songs and praises].
מען גייט עס טון, מען גייט עס זאגן, מען גייט עס פרעגן. די קינדער וועלן פרעגן: “וואס טוסטו טאטי? פאר וועמען מאכסטו דעם קרבן?” ער וועט זאגן… זייער גוט.
ער האט געמאכט א מזבח [mizbe’ach: altar]? פארוואס האט ער געמאכט א מזבח? אין דעם תורה שטייט ער האט געמאכט א מזבח, ער האט דאס ערשטע מאל געמאכט א מזבח לה’ [laHashem: to God]. ער האט געמאכט א מזבח? יא, דאס איז א גרויסע קשיא [kushya: difficulty] פונעם רמב”ם, איך גיי נישט אריין אין אנדערע וועגן, אבער אדם [Adam] האט געדינט דעם אייבערשטער, באט לויט וואס איך זאג האבן זיי נישט געדינט דעם אייבערשטער.
לאמיר נישט זאגן די סודות [sodos: secrets], איך זאג נישט אויס וואס איז געווען מיט אדם הראשון [Adam HaRishon: the first man]. עס איז א פעימאס קשיא פונעם רמב”ם, וואס ער זאגט אז די קרבנות איז געווען קעגן עבודה זרה. יא, דער רמב”ם האט א קשיא דא, ער האט דא א שטארקע קשיא, אבער איך גיי נישט אריין.
די פוינט איז אז אין ערגעץ שטייט נישט אין פסוק [posuk: verse] אז ער האט געמאכט א קרבן, עס שטייט נאר אין מדרש [Midrash]. אבער עניוועיס, לאמיר אפלאזן יענע קשיא, א גוטע קשיא.
אבער דאס איז זיכער אז אברהם אבינו איז מחדש געווען, מען גייט סיי מאכן איסור עבודה זרה, און סיי עבודה לה’ [avodah laHashem: service to God]. מען גייט מאכן קרבנות, און די עבודה גייט זיין אזוי ווי עס שטייט “כי יאמרו אליכם בניכם [ki yomru aleichem beneichem: when your children will say to you]”. דאס איז א גרויסע חידוש. דיין קינד, דיין אינגעלע גייט דיך פרעגן: “פארוואס טאטי, פאר וועמען מאכסטו א קרבן?” וועסטו זאגן: “איך מאך נישט א קרבן נישט פאר דעם שטערן, נישט פאר יענעם שטערן, דאס איז עבודה זרה. ווער עס מאכט א קרבן פאר זיי, חייב מיתה. פאר וועמען מאך איך א קרבן? פאר דעם אייבערשטער אליין.”
פרעגט דאס אינגל א קשיא: “וואס האט דער אייבערשטער פון א קרבן?” זאגט ער אים: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני [nachas ruach lefanai she’amarti vena’asah retzoni: satisfaction before Me that I said and My will was done].” אזוי זאגט דער רמב”ם אויף אברהם אבינו א חידוש נפלא.
וואס איז די גרויסע אויפטו דא? די אויפטו איז אזוי, צוויי זאכן. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה [zechirah: remembrance]. קודם כל, דאס גייט זיין א זכירה, ס’איז זייער שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס ארבעט, אבער דער פאקט איז אז עס ארבעט. דאס גייט זיין א זכירה פאר דעם אייבערשטער אליין. געווענליך ווערט דער אייבערשטער פארגעסן, און פארוואס פארגעסט מען אים? ווייל מען טראכט פון די אלע כוחות, און עס איז זייער שווער צו פארשטיין דעם אייבערשטער אליין. די טבע [teva: nature] איז אז מען פארגעסט, און אזוי גייט מען נישט פארגעסן.
אלעס גייט מען זאגן זיין נאמען. אמת אז די קינדער גייען נישט אלעס פארשטיין, אבער מען גייט זאגן “תפילה לה’, תפילה לבורא [tefilah laHashem, tefilah laBoreh: prayer to God, prayer to the Creator]”, דער אייבערשטער לא ישבות מכל תמידו [lo yishbos mikol tamido: will not cease from all His continuity]. מען גייט דאס אלעס זאגן. און מצד שני גייט מען מאכן א פאזיטיווע זאך, מען גייט זאגן “מדינת יד” פאר דעם אייבערשטער, און אזוי גייען די קינדער דינען דעם אייבערשטער. ס’גייט זיין “שמעו שם נזכר [sham shem nizkar: there His name is mentioned]”. אזוי, דאס איז דער חידוש פון אברהם אבינו געווען.
אברהם אבינו האט געארבעט אויף מעשים [ma’asim: actions], גערופן מענטשן, זיי געזאגט: “הערט אויף צו דינען עבודה זרה”. ער איז מסביר [mesbir: explained] געווען די אלע סברות [svaros: logical arguments], די נאך סברות וואס איך ווייס נישט. אבער ער איז מסביר געווען, מען זאל געזאגט אז מען דארף אויפהערן דינען די אלע מיטלס, די כוחות.
אגב [agav: by the way], איינער זאגט עס האט א כח, ער איז שוין א בקי [baki: expert], קוק אויף דיין אינגל, דיין אינגל ווייסט אז עס האט א כח? ניין, ער ווייסט נישט. ער ווייסט אז עס איז דא העכער פון דעם? ער ווייסט נישט. דו דארפסט אים מאכן אויפהערן דאס.
אז פרעגט א קשיא: “אוקעי, אז וויאזוי גיי איך זאגן פארן אינגל וועגן דעם אייבערשטן? איך קען דאך אים נישט מסביר זיין די אמת’דיגע פשט [pshat: simple meaning], ער דארף דאך זיין בר מצווה [bar mitzvah]”. ווייסט וואס? האב א פשוט’ע וועג, גיי מאך קרבנות פארן אייבערשטן. און וויאזוי גייט ער וויסן אז די קרבן איז פארן אייבערשטן? מען גייט זאגן. וויאזוי ווייסט מען? מען זאגט עס לשמו [lishmo: for His sake], פאר דעם שטייט דאך “לשם אשה ריח ניחוח לה’ [lesheim isheh rei’ach nicho’ach laHashem: for the sake of a fire-offering, a pleasing aroma to God]”, מען זאגט.
איי, דו וועסט זאגן אז עס איז נאר א שטיקל הכשמה, אמת, ס’א פראבלעם, מען וועט זאגן אז ער מיינט נישט אמת’דיג. מיט פרימוס מען קען, דער רמב”ם האט עס מצדיק [matzdik: justified] געווען, ער זאגט מען זאגט, און מען זאגט אז דאס איז פארן אייבערשטן, און נישט פאר קיינע פון די כוחות. דאס איז די סיקרעט!
אבער אברהם האט מחדש געווען… אברהם יצחק מחדש געווען… אפילו דער רמב”ם זאגט נישט בנביאה [binevi’ah: through prophecy], דאס איז נישט בכתב [bichsav: in writing] געווען, נישט קיין מצווה [mitzvah: commandment]. ער זאגט אזוי איז ריכטיג צו טון, און אזוי האט מען אנגעהויבן צו טון. אברהם אבינו האט אזוי געטון, יצחק [Yitzchak: Isaac] האט אויך געטון פאר יצחק, ער האט אויך געמאכט קרבנות, און יעקב [Ya’akov: Jacob], און אזוי ווייטער, ביז זיי זענען געגאנגען קיין מצרים [Mitzrayim: Egypt].
יעצט האט זיך אנגעהויבן א פראבלעם. ס’זענען געווען אלעמאל אידן וואס האבן געדענקט, לוי [Levi], שבט לוי [shevet Levi: the tribe of Levi] האבן געדענקט, האבן געדענקט, טאקע אברהם אבינו האט אליין מסכים [maskim: agreed] געווען אז זיי זאלן זיין די וואס זענען ממונה [memuneh: appointed] אויף די עבודת השם [avodas Hashem: service of God], וואס זאלן לערנען דאס אויס. אבער אלע אנדערע אידן האבן כמעט [kim’at: almost] פארגעסן, נישט כמעט פארגעסן, האבן פארגעסן.
ס’הייסט וואס, פארוואס האבן זיי פארגעסן? לאמיר פארשטיין. ס’איז נאך נישט געווען קיין עסק, זיי זענען אויסן געווען, זיי האבן געוויסט אז די אידן, די מנהג ביי סיי וועלכע איד איז נישט צו מאכן עבודה זרה, אבער ס’איז נישט געווען קיין חיוב [chiyuv: obligation], ס’איז נישט געווען קיין תורה [Torah]. תורה מיינט צו זאגן, איינער וואס דינט עבודה זרה מען האט אים גארנישט געטון. ער גייט נאך זיין מנהג.
אין מצרים איז דא אן אנדערע זאך. יוסף הצדיק [Yosef HaTzaddik: Joseph the Righteous], יוסף הצדיק האט גערעדט פאר פרעה [Pharaoh] וועגן אלקים [Elokim: God], יא? וואס האט פרעה געטראכט ווען ער זאגט דאס ווארט אלקים? דער רמב”ם זאגט דאך דאס, אבער איך זאג עס א ביסל מער גראב ווי ער זאגט. יא, יוסף האט גערעדט פאר פרעה וועגן גאט. וואס פארשטייט פרעה וועגן גאט? פרעה גייט אמאל אפ פון דעם גאט? וועלכע אלקים מיינט ער? אלקים אחרים [Elokim acherim: other gods]!
“אחרי הודיע אלקים [acharei hodi’a Elokim: after God has made known]”, פרעה זאגט פאר יוסף: “אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת [acharei hodi’a Elokim oscha es kol zos: after God has made all this known to you]”. יא? וועלכער גאט סקראייבט פאדן פאר א גוט יאר? עפעס א געטשקע, די זעלבע בעיסיקלי. עפעס א געטשקע. עפעס א געטשקע.
איז דאס עפעס אנדערש. אקעי, מ’דארף… ס’איז דא מיט דיך. ס’איז דא צוזאמען טיפער ווי דאס. איך מאך עס א ביסל מער פשוט. דער רמב”ם מאכט עס טיפער ווי דעם. אבער דער פרשה [parshah: Torah portion] האט נישט… אמווייניגסטנס האבן די מענטשן דאס נישט פארשטאנען. זיי האבן געמיינט אז יוסף… יא, ס’קען זיין אז יוסף האט נישט געדינט עבודה זרה. ס’שטייט אפשר אין מדרש.
ס’קען זיין אז יוסף האט פאר א לצורך ענין [letzoreich inyan: for a necessary purpose], מפני דרכי שלום [mipnei darchei shalom: for the sake of peace], זיך משתתף [mishtateif: participated] געווען אין די מנהגים פון מצרים. איך ווייס נישט. איך קען זיך נישט אריינלייגן.
איך קען זיך פארשטעלן אז יא, ס’איז שוין אוסער. ס’קען זיין אבער אז דעמאלטס עובד… איך טראכט נאר הויך. ס’איז דאך נישט קיין מצוות. נאך משה’ן [Moshe: Moses] טוט מען דאס נישט. אבער יוסף הצדיק איז געווען פאר דעם זמן עובד. דעמאלטס האט מען געמעגט לפי א לצורך ענין. מ’האט פארשטאנען אז דאס דארף מען טון, און מ’האט עס געטון. ס’איז דאך נאכנישט געווען קיין מנהג פון אפגעזונדערט זיין פון עבודה זרה.
אבער דו זעסט אפילו יעקב וואס איז געווען אליהי אביכם [Elohei avichem: the God of your fathers]. ס’איז עפעס קאמפליקעיטעד. ס’איז געווען… אפשר האבן מיר געהאלטן אז נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel] טוט מען יא… וואטעווער, אלע מינע תורות [kol minei toros: all kinds of explanations]. מ’האט געדינט עבודה זרה, וממילא [umemeilah: and consequently]…
אבער ס’איז דאך נארמאל, מענטשן גייען אין א נייעם פלאץ. ס’איז אפילו ריכטיג. איך מיין, וויאזוי זאגט מען? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא [azla lekarsa azla benimusa: when you go to a city, follow its customs]. מ’דארף זען אז יענער מאכט א יום טוב [yom tov: holiday] פאר זיין געטשקע. ס’איז נארמאל!
די תורה… משה רבינו האט געמאכט א ריזיגן חידוש! ובכל אלוקי מצרים אעשה שפטים [uvechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim: and upon all the gods of Egypt I will execute judgments], ס’זאלסט נישט גיין! מיין זאך איז א שלעכטע נעיבער, רייט? ס’איז וויכטיגער דער ענין נישט צו דינען עבודה זרה, ווי זאלסט זיך פאטשקען מיט דיין קאזין, מיט לויטער אייניקלעך דארט פון בנות מואב [bnos Moav: daughters of Moab], יא? ס’איז א גרויסער חידוש געווען.
דער נארמאלער וועג וואס די אידן האבן זיך געפירט אין מצרים איז פשוט נישט אזוי. גאמב”ך, איך ווייס שוין שטייט אין מדרש זיי האבן זיך אויסגעמישט. אקעי, איך ווייס נישט. דער רמב”ם לייגט עס אנדערש. מ’סיגט אויף דער רמב”ם אז ער לייגט עס אראפ אביסל צו שארף. אבער מ’זעט דאך זעקס און זיבעציג פסוקים אמת. ס’איז דאך מדרשים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם. ס’איז דאך פסוקים וואס שטימען מיט’ן רמב”ם, אזוי ווי יחזקאל [Yechezkel: Ezekiel].
ס’איז דא אויך א קאמפליקעיטעד וואס האט לויט אים געטראכט און יעקב וועגן געזאגט אליהי אביכם. יא, אפילו אברהם אבינו. ס’איז קאמפליצירט די אלע זאכן. אבער דער פוינט וואס איך זאג איז וועגן די מציאות [metzi’us: reality] אין מצרים, אז דער רמב”ם זיכער לייגט עס אזוי אראפ די מעשה, און אפילו ווען מ’וויל מלמד זכות זיין [melamed zechus: judge favorably] אויף די אידן, איז נאך פלאט נאכאלץ א נקודה [nekudah: point] אזוי כולו על המזבח [kulo al hamizbe’ach: entirely on the altar], נאר אביסל מער בדקות [bedakdus: with precision].
און ס’קען אנקומען דאס קומט אויס אז נאכאמאל, די אידן האבן געדינט עבודה זרה אין מצרים. רוב פון זיי, נישט אלע. א חלק. אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקען, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז ס’איז נישט דא, אז קיינער, יעדער איינער דינט עבודה זרה.
די פראבלעם איז דאך, אפילו עס איז דא א פאר צדיקים [tzaddikim: righteous people], לוי’ס האבן געדינט, זיי זענען געווען חכמים, זיי זענען געזעצן אין כולל [kollel: house of study], און זיי האבן דארט געלערנט די אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, וואס קען זיין א מידת חסידות [midas chasidus: pious trait], יא? ס’איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן. און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, ס’איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווי לאנג ס’איז נאר אזוי ווי א מידה [middah: trait/custom]…
Instructor:
אבער די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז… לאמיר געדענקן, די פראבלעם פון עבודה זרה איז נישט אז קיינער גייט נישט און דינט עבודה זרה. די פראבלעם איז דאך, אפילו ס’איז דא א פאר צדיקים, שבט לוי [the tribe of Levi] האבן געדינט לכל הפחות דעם אמת, און זיי האבן אפילו נישט געדינט עבודה זרה, האט עס געהייסן עבודה זרה בשיטות [idolatry was still the dominant system]. עס איז נישט געווען קיין געזעץ פון די אלע מענטשן.
און דא איז די זעלבע, די פראבלעם וואס מיר האבן געזאגט, איז נישט געווען געזאגט אמת’דיג, ווייל ווילאנג ס’איז דא אזא מין מנהג אבותינו [family custom of our forefathers] אז מיר דינען נישט עבודה זרה, און מ’האט עס געהאלטן זייער גוט, און מ’האט געדענקט, און ביי אונז איז נישט איינגעפירט. אבער למעשה [in practice], אויב די גאנצע עולם [world] און די גאנצע וועלט, להבדיל מצרים [Egypt, to distinguish], אלע דינען די געטשקעס דארטן, צוביסלעך מ’ווייסט נישט מער פונעם אויבערשטן. דאס איז די פאקט.
Instructor:
איז געקומען משה רבינו [Moses our teacher] ביי יציאת מצרים [the Exodus from Egypt], און דאס איז דער טייטש פון יציאת מצרים. אמת, דאס מיינט מתן תורה [the Giving of the Torah], עס איז נישט גלייך ביי יציאת מצרים, אבער אין דעם זין הייסט מתן תורה יציאת מצרים. פארשטייסט? משה רבינו קומט מיט א נייע חידוש [innovation], און ער האט געזאגט, צוריקגעגאנגען, צוריקגעברענגט די נושא [topic] פון אברהם אבינו [Abraham our forefather], אז מ’דינט נישט עבודה זרה, און ער האט אפילו צוגעלייגט אז ס’איז א מצוה [commandment].
Instructor:
דער רמב”ם [Rambam/Maimonides] מסביר באריכות גדול [explains at great length] דעם נושא פון די שליחות [mission] פון משה רבינו אין פרשת שמות [the Torah portion of Shemot/Exodus], אז משה רבינו האט געזאגט “מה שמו מה אומר אליהם” [What is His name? What shall I say to them?], טייטש דער רמב”ם, יא? דא דארף מען מסביר זיין דעם נקודה [point], טייטש דער רמב”ם, וואס הייסט “מה שמו”? ווען ער זאגט א נאמען, ווייסט עפעס? איך קען דיר זאגן א נאמען פון היינט ביז מארגן, מיינט עס גארנישט. רוף עס אזוי, רוף עס אזוי. וואס מיינט עס צו זאגן?
טייטש דער רמב”ם אז ס’מוז זיין אז מ’זאגט השם השם [one must say God’s actual name]. ווען משה רבינו האט געפרעגט, די אידן האבן געזאגט ער גייט מיך נישט גלייבן, יא? זאגט דער רמב”ם ס’איז געווען צוויי אנדערע פראבלעמען. איין פראבלעם איז, ווער זאגט אז דער אויבערשטער האט דיך געשיקט? אויף דעם קען אפשר העלפן א מופת [a miraculous sign]. אבער א צווייטע פראבלעם, א גרעסערע פראבלעם איז “מי השם?” [Who is God?] ווער זאגט אז ס’איז דא אן אויבערשטער?
Instructor:
זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן. דער רמב”ם איז זייער ברוגז ווען דער רמב”ם זאגט חלילה [God forbid] אז ס’איז געווען אידן וואס האבן נישט געגלייבט אינעם אויבערשטן, אלע האבן געגלייבט אינעם אויבערשטן, נאר דאס פארשטייט דער רמב”ם, ער זאגט נישט אז זיי זענען געווען אפיקורסים [heretics], דער רמב”ם זאגט זיי זענען געווען עובדי עבודה זרה [idol worshippers]. זיי האבן געוואוסט אז ס’איז דא די אלע כוחות [forces] אינצווישן, דאס איז ערשט נישט געווען די שאלה.
דער רמב”ם זאגט, די פראבלעם, וויבאלד ווען מען לעבט אין די נארמאלע סדר העולם [natural order of the world], איז זייער שווער צו רעדן וועגן אהיה אשר אהיה [I Am That I Am]. וואס דער רמב”ם טייטשט ‘אהיה אשר אהיה’, וואס האט משה אויפגעטון? זאגט דער רמב”ם, משה רבינו האט געפרעגט דעם אייבערשטן “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?” [And they will say to me, ‘What is His name?’ What shall I say to them?], זאגן א ווארט קען זיך נישט העלפן.
Instructor:
אמת, אמת, נאך א גוטע קשיא [good question]. ער זאגט דער רמב”ם, ס’מוז זיין אז ‘אהיה אשר אהיה’, איך האב שווער מעג אזוי זאגן, אז זאגט דער רמב”ם אז דאס מוז זיין, אז דאס איז א זייער קורצע וועג צו מסביר זיין פאר מענטשן דעם מציאות ראשון [the First Existent]. ס’מוז זיין א שטיקל פרוף [proof] בקיצור גדול [in great brevity], דער רמב”ם איז מסביר וויאזוי ס’קען זיין, און ער זאגט דאך פאר רב סעדיה גאון [Rav Saadia Gaon] אז ‘אהיה’ איז טייטש א מחויב המציאות [the Necessary Existent], הנמצא אשר נמצא [the Existent who exists], און דערפאר סאמהאו דאס איז א וועג פון אויסלערנען, דאס איז א שטיקל ראיה [proof], עס איז נישט סתם געזאגט א ווארט, איך קען אויך זאגן א ווארט.
שם השם [God’s name], עס איז אויסגעזאגט א קיצור [abbreviation] פון שער היחוד [the Gate of Unity], לפי דרכם, לפי השגתם [according to their way, according to their understanding]. יא, דער רמב”ם האלט אז אלע שמות [names] זענען… אוקעי.
Instructor:
אזוי טייטשט דער רמב”ם די פרשה [Torah portion] פון “מה שמו”, אז “מה שמו” מוז זיין צום אויסגעזאגט, ער זעט אויסגעזענט אויף א ווערזשן, דער רמב”ם האט גערעדט אויף א אנדערע חכמת הקבלה [wisdom of Kabbalah], עפעס א נוסח [version] פון שער היחוד, ער האט זיך אויסגעזענט, אנדערש איז נישטא קיין וועג, ווייל צו זאגן אז עס מוז זיין א גאט, איז זיך דאך גענוג געטער געווען, עס איז אן א שיעור [without measure] געטער, מצרים איז געווען א גאנצע בוק פון געטער, איז קיינעם נישט געפעלט קיין גאט, עס האט געפעלט דעי איינס, דעי ה’ אחד [God is One], דעי איינציגער גאט, דעי זאך וואס איז פאר אלעס, און צו זאגן אז עס האט נאך א נאמען, נאכאמאל דאס לייגן אין די ליסט, צו לייגן נאך איין גאט, איז נישט דאס ווארט, אה ער איז שטערקער, ווער עס איז שטערקער, דארף מען זיך מסביר זיין, נישט איינער שטערקער, עס איז אן אנדערע סארט זאך ווי די אלע געטער, די אלע געטער זענען ספעציפישע זבובים גפנים [specific flies and vines – i.e., particular deities], אדער ספעציפיק הגדרות כוחות הטבע [specific definitions of natural forces], די אלע הגדרות [definitions], און איך מוז זאגן עפעס וואס איז פאר די אלע הגדרות, וכולי וכולי וכולי [and so on and so forth], און דאס איז ער מסביר געווען.
Student:
[Question about the simplicity of this insight]
Instructor:
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים [distinctions], מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה [revealed] געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
Instructor:
משה רבינו קומט מיט א ריזיגע חידוש צו אידן, די זעלבע חידוש פון אברהם אבינו, אבער זיי האבן עס פארגעסן, און געזאגט, קודם כל [first of all] אז ס’איז דא א גאט, נישט אז ס’איז דא א גאט אין די סענס אז ס’ספעציפישע תהילה [specific praise] זענען געווען תאותן [their desires], איך מיין אז דער רמב”ן [Ramban/Nachmanides] אפשר מיינט, האט דאס געמיינט, אבער עס איז נישט דאס דער פשט [plain meaning] פון דעם רמב”ם, נאר אז ס’איז דא א גאט אין די סענס נישט דער אלהים [the gods], נאר דער להבדיל אלהים [the God, to distinguish], א גרויסן חידוש האט ער זיי געזאגט.
יא יא אמת, דאס זאגט מען אין ישראל אשר… דאס איז גענוג פאר דעם רמב”ם. אקעי, עניוועיס, אלץ גוטע קשיות מיט תירוצים [good questions with answers], אבער דאס זאגט דער רמב”ם, און חוץ פון דעם האט עס אויך געזאגט די תורה, עס זאגט שפעטער אז דאס האט ער שוין געגעבן דעמאלטס, ווייל דער רמב”ם איז דער וואס זאגט דאס מיינט ער, אויך איז דא שוין מדרשים [Midrashic sources] וואס זאגן, אז וואס דער אייבערשטער האט שפעטער געגעבן אלע מצוות [commandments], לילך עולם ואחרים [to go to the world and others], מיט די אלע עונשים [punishments] פון עבודה זרה, וואס איז שוין ממש געמאכט געווארן א געזעץ, אבער משה רבינו אין מצרים האט שוין אנגעהויבן מיט דעם.
וואס האט ער געטון? געגעבן צוויי מצוות, וואס דו געדענקסט? דאס שטייט אין מדרש, יא? ער האט געדארפט האבן עפעס א זכות [merit], ער האט געדארפט עפעס א זכות, ער האט געדארפט עפעס אויפטון די יציאת מצרים, און וואס איז געווען די איין מצוה? פסח [Passover sacrifice]. וואס איז פסח? זאגט דער רמב”ם, פסח איז ביטול עבודה זרה [nullification of idolatry].
דאס איז איינע פון די רמב”ם’ס גרויסע ראיות [proofs], אז קרבנות [sacrifices] האט צו טון מיט אנטי עבודה זרה, ווייל ער ברענגט, עס שטייט שוין אין תרגום [Targum – Aramaic translation] און נאך אזוי, ער ברענגט שוין א פריערדיגע מקור [earlier source], אז פארוואס האבן זיי געשאכטן, ער טייטשט דעם פסוק [verse] ביי משה, פארוואס האבן זיי געשאכטן דעם טלה [lamb]? ווייל די מצריים [Egyptians] האבן געדינט דעם טלה.
אין אנדערע ווערטער, משה רבינו לערנט זיי אויס נישט נאר אז עס איז דא א גאט, דאס איז משה אליין, ער לערנט זיי אויך אויס מצוות, און ער זאגט אז דער אייבערשטער האט געהייסט שעכטן די געטשקע [slaughter the idol]. וואס זאל שעכטן די געטשקע? עס האט זיך טאקע אנגעהויבן מיט’ן טלה, עס איז נישט קיין ווערטל, און אפשר האט דער שעפסטער [Aries – the ram constellation] טאקע אפילו א שייכות [connection] דערצו, איך ווייס נישט! אז דו ווייזט ווי א שטארקע פוינט די יציאת מצרים איז געווען, אז דאס איז געווען די נקודה. אז ער איז מחדש [innovating] געווען די איסור עבודה זרה [prohibition of idolatry], מיט די קרבן פסח [Passover sacrifice] האבן זיי געשאכטן די עבודה זרה פון מצרים. די גרעסטע עבודה זרה, אזוי ווי דער טלה איז דער ראש המזלות [head of the constellations], וואס עס איז…
Student:
אה, ער גייט עס ביידע, עס אינקלוד ביידע, אלע קרבנות אינקלוד די ביידע זאכן אין א געוויסע זין. פארוואס? ווייל א חלק איז אזוי זאגט ער, וואס דארף מען פארברענען, א חלק איז מען עסט, א חלק פארברענט מען פאר די קליפה [shell/husk – Kabbalistic term for evil forces], א חלק עסט מען אלס א קרבן פאר’ן אייבערשטן. עפעס אזוי… עס ווארפט דאך אינגאנצן ארויס…
Student:
די אבדזשעקט [objective] פון יציאת מצרים איז געווען דאס? די גאנצע אבדזשעקט פון יציאת מצרים דאס איז געווען?
Instructor:
יא, יא, יא… דאס איז דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר קבצנו ממקומות עבודתו” [who gathered us from the places of His service]. ער זאגט פאר אברהם. יא, יא, אוודאי. פארוואס נישט? ווייל ער איז געבליבן ביי די דעה [opinion], ער גייט אלעמאל צוריק אזוי ווי ער איז געגאנגען ביי אברהם און יצחק. דאס איז א ריזיגע חידוש אז ער זאל אונטערנעמען א נייע סארט עצה [plan] פאר די גאנצע זאך.
Instructor:
אבער די עצה איז די צוויי זאכן, קודם כל די ידיעה [knowledge], ידיעה… שיעש אליהם [that there is a God], צו יעטש… אז ס’איז דא דער איין, דער ערשטער גאט, דאס האט מען זייער שפעטער אויסגעפילט, דאס האט מען אויסגעזאגט בדרך קיצור [in a brief manner]. דער רמב”ם זאגט אז עס איז אויסגעדינט, דער רמב”ם איז דאך א חידוש, דער רמב”ם טייטשט אויף דעם ‘מה שמו’, אז סאמהאו, אפשר דאס וואס דו זאגסט, אפשר נישט ממש, אבער דאס וואס מען זאגט, וואס איז דאך פשוט אז עס מוז דאך זיין א עבודה [work/effort], קען זיין דאס אז דאס איז א חידוש? אפשר פאר עס איז געווען אהיה אשר אהיה האט מען עס נישט געכאפט. קען זיין אז עס איז זייער סימפל, אבער עס איז סימפל ווייל איינער האט דאך עס אויסגעלערנט.
ווען דער ערשטער האט עס אויסגעזאגט, זעסטו דא עבודה זרה אויף די וועלט? אדער עמיצער זעט דא טויזנטער עבודה זרה’ס אין אינדיע. ס’איז נישט איינגעפאלן פאר קיינעם? ס’איז א סאך חילוקים, מען קען אריינגיין טיפער. וואס איך מיין אמת’דיגערהייט. ס’איז דא סאך אזא, זאגט דיך עס אלעמאל, ס’איז דא סאך סאך בעסיג זאכן וואס מען האט איינמאל דערפונדן, ס’איז אמאל נתגלה געווארן, און דעמאלט, אהיה אשר אהיה, האט דער אייבערשטער אויסגעזאגט פאר די אידן, יא ער טראכט אריין, ס’איז זייער פשוט, אמת’דיג פארשטיין איז טיפער, אבער יעדע אינגל קען עס פארשטיין.
ס’איז געווען דעסטמאל משה רבינו אויסגעלערנט פאר די אידן, און דערויסגעלערנט אז עס איז נישט גענוג דעסטמאל צו טון, מ’דארף אויכעט שחטן עבודה זרה, מ’דארף נעמען די עבודה זרה נעמען שחטן, מבער זיין [nullify], מבטל זיין [cancel], דורך דעם עס האט נישט זיין מער דעיס ‘אלוקיכם עמכם’ [your gods are with you], ס’איז דיינע קינדער און נאמן הטעות [and the name of error], אויב מ’וואלט געשחטן וואלט ווייטער געדינט דעם טלה, ווייל ס’איז דער רשע המזלות [head of the constellations], ס’איז דער גרעסטער מלאך [angel], ס’קומט זיך אים אסאך כבוד [much honor], וואלטן די קינדער צוריק וואלטן געפאלן צו עבודה זרה.
וויבאלד די עיקר [main point] איז דער תיקון [rectification] פון משה רבינו’ס פאר די קינדער, ס’איז ממשיך זיין [continuing] דער זאך, ס’איז דאס זאגט מען די יעצטיגע מאכן א נייע ענין [matter] פון שחטן עבודה זרה, צו ברעכן עבודה זרה, דאך עפעס צו ברעכן די עבודה זרה דארט פאר אלע עמלקים indications דער עמלק איז weaker. ס’איז אלץ פארט פון די זאך, נאר דאס צו ברעכן עבודה זרה… און האסט געזאלט אויך מאכן עבודת השם [service of God]. איך האב געוואלט טראכטן אז דאן פסח איז צו ברעכן די עבודה זרה, און דאן מילה [circumcision] איז עפעס עבודת השם.
דער רמב”ם אליין זאגט אז איינער פון די טעמים [reasons] פון מילה איז עס א סימן בבשרנו [sign in our flesh] אז עס איז גלייבן אין דער אייבערשטער. אז דאס זענען די מאמינים [believers], און דאס איז געווען, אברהם אבינו האט שוין דאס געמאכט, און משה האט עס געמאכט פאר א מצווה, ווייטער. אבער מילה, דאס שטייט נישט ממש אין די פרשה האבן דאס געמאכט, נאר א דרשה [homiletical interpretation] אויכעט. על כל פנים [in any case], דער פסח, קורבן פסח, דעיס איז דער רמב”ם איז פרשטעט אויף קורבן פסח, און דאס איז געווען א ריכטיגע חידוש פון יציאת מצרים.
Instructor:
אן אנדערע ווערטל אין א סכנה איז נישט פשט אז דעיס דער אייבערשטער האט נישט ארויסגענומען פון מצרים, דאס ווייסט און דאס ווייזט א נייע זאך וועגן דער אייבערשטער. דער וואס ווייסט דער אייבערשטער, דער איז ‘מה שמו’, אויב וואס טוט עס אלץ? די איסור עבודה זרה און דער חידוש פון עבודת השם. עס איז געווען כדי [in order to]… יציאת מצרים איז די צייט. און ווער עס וויל טייטשן א ביסל מער אזוי ווי דרך משל [as an allegory], וואס די מקובלים [Kabbalists] גייען אינגאנצן זאגן אזוי, איז צו זאגן אז מצרים איז דער עולם העבודה זרה [the world of idolatry], דער עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’ [the world of stars and constellations and angels, etc.], און ארויסגיין פון מצרים טייטש מיט צעברעכן דאס. דער מעטאפארישער יציאת מצרים, און דאס האט מען טאקע געטון ביי דער פאקט שיציאת מצרים. עס איז נישט נאר א משל [parable] אז מצרים איז א משל פאר עבודה זרה. ביי יציאת מצרים האבן אנגעהויבן די ערשטע די זאך פון משה רבינו, פון צעברעכן עבודה זרה און פון מאכן מצוות און עבודת השם.
Instructor:
און דאס איז א זאך וואס איז… פארדעם רעדט מען אזוי סאך פאר די קינדער פון מצרים, עס שטייט אין פסוק, מה נשתנה [What is different? – the Four Questions], די אלע זאכן. ווייל דאס איז דער עיקר חידוש, איז נישט אז עס קען זיין א צדיק וואס ווייסט, א חכם יחיד בדורו [a unique sage in his generation] וואס ווייסט פונעם אייבערשטן. דאס איז געווען אלעמאל, עס קען אלעמאל זיין, סיי ביי די גויים, סיי ביי אידן. נישט דאס איז די זאך דער חידוש פון יציאת מצרים.
דער חידוש פון יציאת מצרים איז אז עס איז דא אזא סארט סיסטעם וואס מען קען איבערגעבן פאר די קינדער, און וואס די קינדער גייען נישט פארגעסן דערפון, עס איז דא אלעמאל ניסיונות [tests/trials] פון עבודה זרה אפילו. עס האט געלונגען, יא. עס האט געלונגען די סיסטעם, עס איז יעצט שוין א לאנגע צייט צוריק, עס איז נאך אלס דא אידן וואס דינען נישט עבודה זרה, נישט נאר אידן, ווען אלע גויים האבן זיך שוין אויסגעלערנט דערפון. עס האט גאנץ גוט געלונגען די סיסטעם, און די סיסטעם איז געבויט אויף די איסור עבודה זרה און חידוש פון עבודת השם.
Student:
וואס איז געווען ביי יציאת מצרים? עס איז געמאכט געווארן כלא היה [as if it never was], אדער… אז נישט דאס איז די זאך… אדער קען מען זאגן אז עס איז דעמאלטס?
Instructor:
בשעת [at the time of], מיין פשט איז אז, דער רמב”ם’ס פשט איז אז, בשעת יציאת מצרים… דעמאלטס איז עס געשען! נישט, אז ווען מען רעדט פון יציאת מצרים, רעדט מען פון די חידוש וואס איז געווארן מזמן יציאת מצרים ואילך [from the time of the Exodus onward]. אדער דו ווילסט זאגן מעטאפאריש, זאלסטו זאגן אז מצרים איז טאקע געווען דער מקור [source] פון עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, מען קען אויך אזוי זאגן, אבער דאס איז שוין… דער רמב”ם רעדט שוין נישט פון דעם, אפשר שוין אין א אנדערע פלאץ, איך דארף טראכטן, ערשט אין דער… ווען ער רעדט פון די כהן [priest], איך דארף נאכקוקן… איך מיין אז דאס איז דער טייטש, לויט דעם פשט… דער רמב”ם האט א ביאור [explanation] א פשט אין די גאנצע יציאת מצרים…
Instructor:
איך דארף אפשר זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, באט אפשר נעקסטע וואך… האבן מיר שוין געזאגט צוויי פשטים?
Student:
איך האב נאר געזאגט איינס? איך האב נאך צוויי.
Instructor:
ניין, ניין, זאל… איך האב נאך אמת, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטים פון דעם רמב”ן אקשולי, יא.
Student:
אמת, אבער דא איז מער פשט רמב”ן און מער קבלה [Kabbalah] רמב”ן.
דער רמב”ם דא ברענגט א פשט אין גאולת מצרים [Geulat Mitzrayim: the Redemption from Egypt] בכלל.
איך האב געוואלט זאגן די פארקערטע פשט אין רמב”ם, אבער אפשר נעקסטע וואך.
אזוי ס’איז דא דריי פשטות, איך האב שוין געזאגט צוויי פשטות.
איך האב שוין געזאגט צוויי? איך האב נאר געזאגט איינס? אה, אמת, איך האב נאך צוויי.
ניין, ניין, איך האב נאך צוויי אנדערע פשטות אין רמב”ם.
אמת, איך האב נאך עפעס, ס’איז נאך צוויי אנדערע פשטות, צוויי חידושים פון רמב”ם עקשועלי, יא, אמת.
אבער עס איז שוין 10:30.
איינס, וואס איז פריער דא? וואס איז דער שיעור, איז נישט גענוג דעיס?
כי אני ה’ [Ki Ani Hashem: For I am God] — ער זאגט נישט אנכי ה’ [Anochi Hashem: I am God], רייט? ווייל צו וויסן דער אייבערשטער, ס’איז נישט פשט מ’ווייסט דער אייבערשטער פון יציאת מצרים.
מען קען וויסן דאס ביטול עבודה זרה [bittul avodah zarah: nullification of idolatry] דורך יציאת מצרים, דעי חידוש [the innovation].
דער רמב”ם ברענגט דא הלכות עבודה זרה [Hilchot Avodah Zarah: Laws of Idolatry], ס’איז צוויי אדער דריי הלכות.
פסח [Pesach: Passover] רעדט זיך פון הלכות עבודה זרה, נישט אויב מ’וויל זאגן א שיעור פסח אין רמב”ם דארף מען זאגן הלכות עבודה זרה נישט הלכות יסודי התורה [Hilchot Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah].
הלכות יסודי התורה איז אמת אלעמאל, איך מיין ס’איז נישט קיין סתירה [stirah: contradiction].
אבער ס’איז נישט דער חידוש פון יציאת מצרים איז ביטול עבודה זרה, אבער דאס איז א זאך וואס איז א חידוש, דער פראקטישע.
דאס איז דא א סיסטעם וואס דער רמב”ם זאגט שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם [sheyihyeh ba’olam tamid yedi’at Hashem: that there should always be knowledge of God in the world], דאס איז א סאך א גרעסערע חידוש פון אנכי ה’ אלקיך פון יציאת מצרים.
ווייל דאס איז אלעמאל געווען די יחידי סגולה [yechidei segulah: exceptional individuals], ס’איז א שכל’דיגע זאך, מ’קען אנקומען דערצו, ס’איז אלעמאל דא.
דאס איז א זאך וואס רעדט זיך אין דעם חג [chag: holiday], עד היום הזה [ad hayom hazeh: until this very day] פארשטייט מען נישט אזוי דעם חידוש, איך פארשטיי עס נישט, איך מוז זאגן אז עס איז מיר זייער שווער, ווייל איך האב דאך אלעמאל די קשיא [kushya: question] “מה נשתנה” [Mah Nishtanah: “What is different?” — the Four Questions], די קינדער פארשטייען דאך טאקע נישט, און כולי האי [kuli hai: all this] ואולי [ulai: perhaps] עפעס מ’דארף פארשטיין, ס’איז א גאר טיף שווערע זאך מסביר צו זיין, ס’איז נישט אזוי סימפל.
אבער סוף כל סוף [sof kol sof: in the end]… ניין, א ביסל ארבעט איז עס, אבער ס’לוינט זיך טאקע פאר דעם גאנצן חלק, עפעס פארשטיין דא.
דו האסט דאך קודם [kodem: first] א ריזיגע רעיון, מ’דארף זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט לכבוד דעם [lichvod dem: for the sake of this], איך מיין יא.
אזוי ווי איך זאג, די השקפה [hashkafah: worldview] פון עכ”ם [akum: non-Jews] ער זאגט אז ס’איז נאך דא קושיות [kushyot: questions], ס’איז אמת, ס’איז אן אנדערע השקפה.
אבער א גרויסע חלק, אידן זונדערן זיך אפ, דער רמב”ם אין גאנץ הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם” [k’shem she’Yisrael muvdal min umot ha’olam min ovdei avodah zarah b’de’oteihem: just as Israel is separated from the nations of the world — from idol worshippers — in their beliefs], מ’דארף זיין מובדל במעשים [muvdal b’ma’asim: separated in actions], נישט עסן זייער ברויט, נישט טרינקען זייער וויין, נישט עסן זייער פלייש, אלעס נאר וועגן דעם, נישט ווייל עס איז דא איין מענטש וואס ווייסט דעם אייבערשטן.
עס קען זיין א גוי וואס פרעסט חזיר [chazer: pig/pork] און ער ווייסט דעם אייבערשטן, ער מאכט זיך עפעס א חקירה [chakirah: philosophical inquiry] דארט. אבער אונז קריגן אונז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט, IT’S TRUE, מ’מוז זיך קריגן מיט די גאנצע וועלט נאר ווייל מ’טענה’ט אז זייער דרך גייט נאך די אייניקלעך, חלק ד’ [chelek dalet: part four] רמב”ם מיט די נשים [nashim: women] די קינדער די פשוט’ע מענטשן מיינען אז אונז נאך אמאל אונז האלטן זיך אזוי גרויס.
גייען פארגעסן פון דעם אייבערשטן און אונז גייען יא געדענקען אבער אויך נאר מיט זאגן ווייל אונז ווייסט אונז פארשטייען דאך אויך נישט וואס ער מיינט, לעצט מיר שבו בתפיסה [shavu b’tfisah: we return to grasping] ביי.
אונז זאגן AT LEAST שמע ישראל [Shema Yisrael: Hear O Israel], AT LEAST אונז זאגן שמע ישראל דריי געטער אזוי ווי זיי זאגן, AT LEAST אונז זאגן השם אחד [Hashem echad: God is One], און לכבוד דעם האבן מיר געמאכט די גאנצע זאך, דאס איז דאך א גרויסע חידוש, דאס איז תוספות יו”ט [Tosafot Yom Tov: a classical Torah commentary] אבער עס איז נישט קיין דבר פשוט [davar pashut: simple matter] פאר מיר.
מ’דארף נאך א געוויסע זין דארף מען עס פשוט פארשטיין, מ’מוז גיין לערנען אנדערע מאל, NEXT WEEK איז בעסער וואס האט נישט די פרעשור.
אבער דאס איז א זייער שווערע זאך, מ’מיינט עס א גרויסע RISK א גרויסע אויפטו, עס האט אמת’דיג א סך אויפגעטון.
איך מיין קענסט טראכטן, איך מיין אונז געדענקען נישט די צייטן פון משה רבינו ווען ער האט זיך געקריגט מיט די כנענים [Kena’anim: Canaanites] דארט, אבער די אידן וואס זענען זיך געקריגט מיט די מינים [minim: heretics] איז אביסל מער קאמפליצירט ווייל זיי גלייבן דאך אויך אין די אחדות השם [achdut Hashem: unity of God].
אבער אידן וואס זענען געווען יארן פאר טויזנט יאר און זיך געאקשנ’ט זיך נישט צו שמד’ן [shmad: apostasy/forced conversion] נאר וועגן א דקדוק [dikduk: fine point], דאס דארף מען ארויסהאבן.
וואס די גאנצע חילוק פון אידישקייט מיט CHRISTIANITY איז, ער גלייבט אויך אין א גאט, נאר וואס זאגן אונז אויף זיי?
וואס זאגן די חכמי התורה [chachmei haTorah: Torah sages] אפילו מ’קען זאגן גאט האט גאט א זון פאר בחינות [bechinot: aspects], על פי קבלה [al pi kabbalah: according to Kabbalah] קען מען אלעס פארענטפערן.
ניין, וואס זאגן אונז?
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ [teiretz: answer] אויף די קשיא?
וואס וואלט דער רמב”ם געזאגט?
פאר וואס מ’האט גענומען די אידן פאר טויזנט יאר וואס מ’האט געזאגט: קום אהער מאך דיך פאר א נער, בייג דיך פאר דעם צלם [tzelem: idol/image] און ס’וועט זיין גוט.
וואס האבן די אידן געזאגט?
עס איז עבודה זרה, אוקיי, אבער לאמיר טראכטן טיפער, אונז זענען מקיש [makish: comparing/equating] אז ס’איז גאר אז ס’איז דא כוחות [kochot: powers/forces] מיט די אלע זאכן וואס זיי זאגן עס איז דא בחינות, ער זאגט צה”ל [tzahal: acronym, unclear in context] דא WHATEVER רוח הקודש [ruach hakodesh: holy spirit], עס איז נישטא קיין אזא בחינה די שכינה [Shechinah: Divine Presence] איז דא אלס בחינות.
וואס זאגן אונז?
וואס איז דער אמת’דיגער תירוץ?
איך זאג שוין אז ס’איז נישט קיין MISTAKE וויאזוי זיי פארשטייען עס, דאס איז שוין פרטים [pratim: details] מ’קען זיך דא קריגן.
וואס אונז זאגן אמת’דיג איז אז אלעס איז פיינע ווערטער אבער אונז האלטן אז ענקערע קינדער דינען דעם יוזל [Yozel: derogatory term for Jesus] און דינען נישט דעם אייבערשטן, אזוי האלטן אונז.
מ’קען זאגן פון היינט ביז מארגן אז אלעס איז איינס, קיינער פארשטייט דאס נישט, דער רמב”ם זאגט דאס נישט, אפשר די גרויסע חכמים [chachamim: sages] פארשטייען, אפשר די מלאכים [malachim: angels] פארשטייען עס.
אפשר פארשטייען די מלאכים און אויך נישט, איך מיין ס’איז צו טיף!
די קינדער זיכער פארשטייען עס נישט. די קינדער דינען א מענטש, א נברא [nivra: created being].
דאס איז דער פאקט, דאס איז אמת, true. וואס דינט א קריסט? ער דינט א נברא.
In the end, ער זאגט, עס פרעגן די גלחים [galochim: priests], מען דארף מסביר זיין [mesbir zayn: to explain]. עס מיינט יא, עס מיינט נישט, ס’איז א בחינה, ס’איז אראפ, ס’איז ארויף.
In reality דאס דינט ער. אונזערע אידן זאגן, אונז גייען זיך אקשנ’ען מיט מסירות נפש [mesirut nefesh: self-sacrifice], כדי [kedei: in order that] אז די קינדער זאלן, ווען מ’פרעגן וועלכע וויפיל געטער איז דא, זאלן זאגן איינס. That’s all. פאר דעם אויפטון.
נישט זאגן איינס וואס איז דריי, וואס איז בחינות. פארדעם, פארדעם, right?
חוץ נאך וואס ס’איז שטותים [shtuyot: nonsense], איך גיי נישט אריין אין דעם, יעדע עבודה זרה מישט זיך אריין אמאל שטותים מיט לאקשן [lokshen: noodles — Yiddish idiom for nonsense], דעמענטס [elements], צווייפלס [doubts]. דאס איז דאך נישט דער עיקר [ikar: essence]. דער עיקר איז נאר די זאך.
און לכבוד דעם זענען מיר אידן. דאס איז געווען משה רבינו’ס חידוש ביי יציאת מצרים, מיינען דער אייבערשטער האט געשיקט משה.
עס איז א ריזיגע זאך. ס’איז א גרויסע חילוק.
יעדע פיצי פיצי זאך אין שורש [shoresh: root] האט א ריזיגע תוצאה [totzaah: result] שפעטער.
אמת, אמת, מ’קען זאגן דאס. ס’איז נישט א fundamental זאך. אפילו א משל [mashal: parable] אנדערש, קען זיין, קען זיין, קען זיין אן אנדערע זאך.
Yeah, אבער דארפסט פארשטיין, ס’איז נישט פשט אז אונז רעדן זיך איין אז אונזערע קינדער פארשטייען די גאנצע אמת וויאזוי ס’איז.
ס’איז דא איין גרויסע חילוק. אז וויאזוי מ’האט אראפגעברענגט די מעשה [ma’aseh: deed/story] פון דעם גרויסן באשעפער צו פארשטיין אויף א קליינע level.
מען קען נאך דערויף האבן טענות [te’anot: claims/arguments], אז וואס איז דאס, די סתירה [stirah: contradiction] קען מען פארשטיין. אבער דאך פארשטייט מען גארנישט, מ’קען נאר זאגן.
תלמיד: וואס מיינסטו?
מגיד שיעור: דאס איז נאך א reason, איך האב נישט געזאגט, דאס איז נאך א טענה ביי עבודה זרה, איך קען דאך נישט זאגן אלע טענות אויף איינמאל.
מצד שני [mitzad sheini: on the other hand] האבן מיר א solution פאר יענע טענה, ווען אונז מאכן אויך געוויסע משלים [meshalim: parables], אבער אונז אקשנ’ען זיך זייער שטארק צו זאגן אז ס’איז נאר א משל.
זיי אקשנ’ען זיך נישט אזוי שטארק. דאס איז די חילוק, יא?
איך האב א סאך חברים [chaverim: friends] וואס מוטשען זיך אלעמאל, וואס איז די חילוק אין קבלה, אידן האבן דאך אויך.
דער רשב”ש [Rashbash: R. Shlomo ben Shimon Duran] האט שוין איינמאל געזאגט, יא, אז די גוים גלייבן אין דריי און אונז גלייבן אין צען, וואס איז די גרויסע חילוק? יא?
קען זיין די קשיא, right? קען זיין א תירוץ.
יא, דער רשב”ש ברענגט אז איינער האט געזאגט פאר איינעם פון די מקובלים [mekubalim: Kabbalists], אז די גוים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית [ma’aminim hashalosh v’atem ma’aminim ha’asirit: believe in the three and you believe in the ten]. איינער האט געזאגט אז ס’איז אמת’דיג גלייך, זיי זאגן אויך אז ס’איז אמת’דיג גלייך.
So, ס’איז דא חילוקים [chilukim: distinctions] אין תורת הקבלה [Torat haKabbalah: Kabbalistic teachings] עפ”י עומק [al pi omek: according to depth] אין אלע מיני זאכן.
דער בעיסיק חילוק אין די רעאליטי איז אזוי, אז ביי די אידן זאגט מען פאר די קינדער עס איז איין גאט, נאכדעם זאגט מען פאר די גרויסע מקובלים וואס זיי זאגן צולאות [tzelaot: unclear term] אז דא זענען צען.
ביי די גוים זאגט מען פאר די קינדער אז דא זענען דריי. נאכדעם די גרויסע חכמים ווייסן אז עס איז איינס. פארשטייסטו דעם חילוק?
מען זאגט… מען זאגט אז עס איז דא דריי. רייט, רייט. ס’איז דער ריזיגער חילוק אין די חינוך [chinuch: education].
דער עיקר חילוק פון אידישקייט מיט גוישקייט, אפילו ביי עבודה זרה, די עובדי עבודה זרה [ovdei avodah zarah: idol worshippers], זיי האבן אויך געזאגט ‘כדלה לעילא’ [kidlah le’eila: as mentioned above], אבער דאס זאגן די חכמים, וואס זאגן דאס? די פשוט’ע מענטשן האבן געוואוסט וויפיל געטער עס איז דא, פינף און צוואנציג, ווייסטו, זעקס הונדערט, דאס ווייסט א נארמאלער מענטש. א חכם זאגט יא, אלעס איז נאר בחינות פון איין זאך.
וואס זאגט א איד? אונז מאכן פונקט פארקערט, פאר די קינדער זאגט מען עס איז נאר דא איינס, זאלסט וויסן וויפיל בחינות, וויפיל כוחות עס זענען דא, אה, דענק אבאוט איט, פיגור איט אוט. דאס איז דער גאנצער חילוק.
דאס איז וואס דער רמב”ם איז מסביר וועגן משה רבינו. דער חידוש פון משה רבינו איז נישט געווען ‘אנכי ה’ אלקיך’ [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God]. דאס איז א מצוה [mitzvah: commandment] אמת, ס’איז דא א מצוה ‘אנכי ה’ אלקיך’ אליין, אבער די גאנצע זאך איז אנצוקומען צו דעם.
אבער דער חילוק איז אמת’דיג ‘לא יהיה לך’ [Lo yihyeh lecha: You shall have no (other gods)], נישט ‘לא אלהיך’ [Lo Elohecha], ‘לא יהיה לך’ דאס איז אפשר אויך א פשוט’ע ‘לא תעשה לך’ [Lo ta’aseh lecha: You shall not make for yourself].
יא, דריטע לעוועל, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה [pesel v’chol temunah: graven image and any likeness] וכל כיוצא בזה [v’chol kayotza bazeh: and all similar things], ווייל אפשר האסטו אמאל געוואלט מאכן עבודה זרה פארטי, יא? פארשטייסטו דעם חומש [chumash: the Five Books of Moses], אמת? זאלסטו נישט מאכן קיין שידוך [shidduch: marriage match] מיט זיי.
ס’איז דא א נפקא מינה [nafka minah: practical difference], אבער א סאך אידן האבן געטענה’ט אז עס איז דא געוויסע חסידות [Chasidut: Hasidic movements] און זאכן וואס זיי רעדן צו פיל צו זייערע רבי’ס, און מען האט כמעט [kimat: almost] געמאכט אים כמעט א גאט, און נאכדעם זאגן מיר זיי, אבער עס איז דאך נאר א בחינה, עס שטייט טאקע, עס איז אמת, אבער וואס גייט דיין קינד טראכטן? עבודה זרה איז אויך אט אמת.
די עיקר אידישקייט איז וואס מ’זאגט פאר די קינדער, נישט וואס מ’טראכט אמת’דיג. וואס מ’טראכט אמת’דיג איז תורה עמוקה [Torah amukah: deep Torah], יעדע זאך איז דא בחינות און מעלות [ma’alot: levels] און בחינות. עס קען זיין, איך ווייס נישט וואס איז די הלכה למעשה [halachah lema’aseh: practical law], איך זאג נאר אן איידיע [idea].
עניוועי [anyway], דעיס איז דער פשט פון יציאת מצרים אדער דער רמב”ם.
שוין, מען דארף נאר זאגן נאך צוויי פשטים, אי”ה [im yirtzeh Hashem: God willing] נעקסטע וואך זאגן מיר אלעס נאך איין פשט, ווייס איך נישט. ביי די סדר [Seder: Passover Seder] וועלן מיר זאגן די דריטע פשט.
דאס איז די נקודה [nekudah: point].
This shiur examines the fundamental question of Jewish identity: are we defined by the Exodus from Egypt or by receiving the Torah at Sinai? The instructor argues that while contemporary Jews primarily identify through Torah and mitzvot, the biblical text consistently emphasizes yetziat Mitzrayim as God’s primary identification. The Rambam’s approach is analyzed in depth, explaining how the Exodus represented a revolutionary system: the prohibition of avodah zarah (idolatry) and the establishment of direct service to God, creating a framework that could be transmitted to children across generations. This stands in contrast to the pre-Abrahamic world where knowledge of God was limited to exceptional individuals who would inevitably be forgotten. The shiur explores how Moshe Rabbeinu’s innovation at the Exodus wasn’t merely philosophical knowledge of God, but rather a practical system ensuring that even simple people and children would maintain pure monotheism, distinguishing Judaism fundamentally from other religions that may acknowledge one God philosophically but teach their children about intermediary powers.
Please support our beis medrash
https://www.paypal.com/donate/?hosted_button_id=SMGXBETTK3Z94
make a monthly membership
את הגדרת מצרים כמקום שבו שלטה האלילות אשר עיקר דרך משה רבינו הוא לעקור אותה, ולפיכך נעשה יציאת מצרים בעצם יציאה ממקום האלילות והערווה, ניתן לראות יפה מחידושו של רבינו בפירוש האיסור לשוב לשבת בארץ מצרים.
ואלה דבריו הלכות מלכים ומלחמות פרק ה:
ז.
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה:
ח.
ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים י”ז:ט”ז), “לא תוסיף עוד לראותה” (דברים כ”ח:ס”ח), “לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם” (שמות י”ד:י”ג). ואלכסנדריא בכלל האיסור:
ט.
מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה:
י.
וייראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יתר מכל הארצות, שנאמר “כמעשה ארץ מצרים” וכו’ (ויקרא י”ח:ג’):
יש להבין הלכה זו כראוי בהקשרו. הרמב”ם מסדר בפרק זה את ענין מגורי ישראל, כלומר הצורך בשליטת מלך נכון על ארץ מסוימת בכדי לתקן בה את התקנות הראויות לחברה שלימה. ולפי המראה הזה הוא מסדר את כל ענין מלחמת מצוה שהוא כיבוש ומחיית ז’ עממים, ומחיית עמלק, והאיסור לשוב מצרימה, והאיסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ.
ודע שכל הלכה שסידר במקום זה כמצווה יש בה חידוש גדול, שכן למרות שכל אלה מבוססים על הפסוקים ויש בהם במאמרי חכמים לסמוך את כל דבריו, מכל מקום לא מצאנו לפניו מי שיסדר כל זה כהלכה פסוקה למעשה. ולא נמצאו לעניינים אלה החשובים ביותר לכאורה דיונים ראויים במשנה ובגמרא כפי שניתן למצוא על רוב המצוות שבתורה. וגם לאחריו לא נמצא כן דיון הלכתי ראוי בכל אלה. והרי רבינו עצמו גר במצרים כידוע ולא מצינו שדן בשאלת ההיתר בזה (למרות האגדות). וישראל בכל הדורות לא מצינו שחששו לכל זה בפועל אלא התגוררו באשר התגוררו כפי הצורך וההכרח. ולפי זה צריכים לדעת מה טעם רבינו בסידורו את כל זה.
אך יש בכל המראה שהוא מסדר בפנינו פה הבהרה עצומה של כל המצוות והפסוקים וההלכות האלה למעשה, בהיותם מאורגנים בחזון אחד של המלכות הנכונה, ככותרת הלכות מלכים ומלחמותיהם. ורבינו מראה בזה את כוחו הגדול לצרף את משפטי התורה והדרכותיה לכדי הדרכה אחת שלימה, ולא נשאר מצוה אחת שיש לקיימה כהלכתא בלא טעמא, בפרט בעניינים החמורים הללו. וראה כיצד בנושאים הכי חמורים אלה הוא מכריע הלכה מתוך סברות דעתו ללא ראיה מוצקה, מרוב בהירות הענין כאשר נסדר באור זה.
כל הפסוקים המדברים על האיסור לשוב מצרימה לכאורה קשה לראות כיצד הם ‘מצוות’ כלל. והרי הפסוק הראשון (בסדר התורה) הוא הבטחת משה רבינו לישראל כאשר פחדו מפני המצרים על הים סוף ‘אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם’. והכיצד נעשה הבטחה כזו אל מצוה ואיסור לגור למצרים. ונגד זה ממש הם דבריו בתוכחה ‘והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה’ וכי יעלה על הדעת שהתוכחה אומר שישיב אותם בדרך אשר יש איסור בדבר, ומה להם ולאיסור כאשר הם גולים. אלא הוא אומר ממש תתבטל הבטחה זו שהייתם בטוחים שאתם חופשיים ממצרים, ותשובו למצרים, ולא עוד אלא שתהיו במצב יותר גרוע ממה שהייתם בעת ששהיתם בגלות מצרים, שאז הייתם לפחות עבדים ואוכלים ושותים כעבדים כאשר אמרתם במדבר את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כדין עבדים, ובשעת הגלות תתמכרו לעבדים ושפחות ואין קונה. וכאשר קרה כל זה בזמן גלות בית ראשון כידוע. לא נשאר אלא פסוק אחד בפרשת המלך ‘רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה’ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד’. והנה הפסוק הזה אם שהוא בפרשת הלכה וכבר יש לדמות שיש בו איסור, הרי מתוך מהלך הפרשה בוודאי איננו מוסיף איסור נפרד אלא שהוא מוסיף טעם לאיסור הרבות סוס. וכאשר אמרו חכמים על זה הפסוק עצמו שהוא מקרא שנתגלה טעמו כלומר שהטעם לאיסור הרבות סוס נגלה במקרא זה, ולא שהוא איסור נפרד בפני עצמו. והרי פסוק זה בפירוש מציין אל מה שאמר להם לא תוסיפון לשוב, והיינו בהכרח דבריו שבפרשת בשלח. ומשמעות הענין הוא אמנם שיש רע בחזרה למצרים, והרי זה רע וודאי וכי לחינם יצאנו משם ואנחנו מודים על כך. ואפשר שמתכוון כאן למה שהוא סיום התוכחה שבעוון המלך סופם לשוב בדרך הזה עוד, או שכוונתו שכאשר יזדקקו למצרים ויסמכו עליו הרי סופם שישובו למצרים על ידי זה וזה גרוע, ופירוש ראשון עיקר שהרי כתוב ‘ולא ישיב את העם מצרימה’, כל העם במשמע.
ואל תשיבני שהדין הזה מדרש למרות שאינו פשט הכתוב, דלמה יפרש רבינו שבשלשה מקומות הזהיר הכתוב על כך, ואמנם הם דברי חכמים במכילתא וירושלמי, ויש לדון אם כוונת המכילתא שיש בדבר איסור או שאיננו עצה טובה, וכוונת המכילתא לדרוש שבגלל שסמכו על מצרים נפלו, ולא להביא מקורות ופסוקים לאיסור. וכבר ידוע שדרכו של רבינו להביא בכל מקום פסוקים המראים את האיסור בפשטות ללא צורך בדרשה, ובמקום שיש צורך בדרשה לפרש יציאת הדין מן הפסוק הוא מפרשה, ומה כוונתו בכל האריכות הזו.
אך פירושו של דבר יתבהר מתוך סוף דבריו. שבו מחדש חידוש גדול ועצום. למרות שכאשר חושבים על זה מצד מסוים הוא מוכרח. כי רבינו עורך ניסוי מחשבתי. ואומר נכון נניח שיש איסור לשוב מצרימה. מה יהא הדין אם יכבוש אותו מלך ישראל על פי בית דין. נכון שיהא בדבר דין כיבוש יחיד ונצטרך לדון אם נוהגת בו קדושת כל הארץ, אך מכל מקום מסוגיית כיבוש יחיד למדנו שהרשות ביד מלך ישראל לפי הסנהדרין לכבוש כל ארץ שהוא רוצה בכך, ובתנאי שהקדים לכבוש את ארץ כנען. והארץ הזו מתקדש ולו קדושה מועטת. וכי יעלה על הדעת שבכלל כוונת האיסור לשוב מצרימה הוא שלא נכבוש את מצרים לעולם. ומה אם יבוא המשיח ונכבוש את מצרים וכי עדיין יהיה איסור לישראל לגור בתוכה. בוודאי הדעת נותנת שלא.
אם כן ההכרח אומר, שלא הארץ מצרים הגיאוגרפית היא טמאה. אלא ביאור עמוק יותר יש בדבר. והביאור הזה מיישב גם את הבאת הפסוקים הללו. רגילים אנחנו להבין שיציאת מצרים הוא טובה שהטיב הקב”ה עמנו. וכן ישיבת ארץ ישראל הוא טובה שנתן לנו את הארץ הזאת. (וכפי הרגיל אצל הדנים לשיטה שאין כיבוש ארץ ישראל מצוה, אומרים אינו אלא הבטחה). ולפי ההבנה הזו אמנם הטובה הזו פרטית וספציפית. במקרה היינו עבדים במצרים ומשם הוציאנו ובמקרה הביאני לארץ הטובה והכניע בפנינו את הגוים אשר שם ועל כן עלינו להודות. אבל הרמב”ם לא מסוגל לקרוא כך את התורה, סתם מסמך ניצחון של גוי אחד על שכניו המעבידים אותו או על הנלחמים איתו שהוא לוקח את ארצם על לא דבר. דבר זה ביזיון התורה הוא. אלא בוודאי יש כאן אמת כללית ונצחית שהיא המתלבשת בכל הטובות הללו. ואם אמת יש בכך, חזר הדין שמצוות הם ולא טובות הקב”ה עלינו בלבד. שכן מהו המצווה אם לא פעולת ועשיית הטוב והאמת בעולם. אם כן יציאת מצרים ויישוב ארץ ישראל שניהם הבטחות ושניהם מצוות באותו המידה. יציאת מצרים מפורשת כטובה ומפורשת כמצוה, שכן יש ממש מצוה לצאת ממצרים ולא לשוב לגור בה. וכך יש טובה שנתן לנו הארץ ומצוה לעלות לארץ ישראל ולא לצאת הימנה.
ואת האמת הזאת הוא מוצא בפסוקים מפורשים בתורה. שכן מה אנחנו יודעים מהתורה על אנשי ארץ כנען ועל אנשי ארץ מצרים. אומר הפסוק בפירוש, מעשה ארץ כנען ומעשה ארץ מצרים גרועים הם. ועליכם ללמוד לא לעשות אותם. ואלה היו הארצות שבהם גדלנו לעם. ייתכן שהיו מעשיהם גרועים ממעשי שאר האומות כדברי מדרשים וייתכן שלא, אבל עכ”פ התנגדותנו אליהם איננו התנגדות אישית כי אם רעיונית. הם עשו מעשים רעים וכל עיקר התורה הוא להוציאנו ממעשים רעים אלה. אשר כללם הוא רעת הדעות כלומר העבודה זרה ורעת המידות כלומר התועבות בעריות. אשר שניהם מפורשים על מצרים וכנען. ולפי שהאדם נמשך אחר אנשי מקומו ואין תיקון שלם אלא בתיקון המדינה, לפיכך לא די לאדם פרטי לברוח אלא עיקר תורת משה הוא לייסד את המדינה השלימה במקום המדינה הרעה שהוא מצרים וכנען.
אלא ששני דרכים שונות הם בהתנגדותנו אל המעשים אלה. וחלוקה זו איננה אמיתית מצד העצם אלא מצד הנסיבות שהיינו בהם. לגבי רעת מצרים לא מצאנו באותה העת פתרון להלחם בהם ולהכניע את כל אליליהם בהשמדה. אמנם סופר לנו שהקב”ה עשה מעשה באלהי מצרים, אך לא היה במעשה זה די שנישאר במצרים ונעבוד שם את ה’. אלא הוציאנו לגמרי משם. וכפי הדין הנפסק בהלכות דעות שעל האדם לעזוב את המדינה שמנהגיה רעות. והוצאה זו היא מצוה חיובית. שלעולם אין לנו לגור במצרים שנימשך אחר מעשיה הרעים. ולא הותר אלא לזמן מועט שאין חשש שימשך אחרי מעשיהם. כי החשש העיקרי אינני הימשכות אדם פרטי אחר מעשה מצרים אלא הימשכות חברה שלימה לדרכים חרבות אלה, וזה לא ייתכן אלא בהשתקעות. וכנאמר ‘ולא ישיב את העם מצרימה’.
אבל אין זה דרך לברוח אל המדבר, כפי הרמוז בהלכות דעות, שהוא ממש המדבר שאליו ברחו ישראל לזבוח לה’ ביציאתם ממצרים. אבל המדבר איננו מקום ישוב. ועדיין צריכים אנחנו לייסד מלכות דקדושה. מלכות זו התאפשר לנו ונצטווינו לייסד אותה בארץ כנען. ואין העמדת מלכות זו אלא בביעור עבודה זרה וכל עובדיה, ככתוב בהרבה פסוקים מפורשים שזו עיקר סיבת השמדת אנשי כנען, שלא נלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. ולאמיתו של דבר אין דין זה מיוחד לאנשי כנען (אלא המיוחד הוא אולי השמדת כל נשמה שהוא הכרחית בשלב הראשון של ייסוד מלכות קדושה, וברגע שזו כבר התקוממה בעולם אפשר לסמוך עליה שתגייר את השאר בלי להשמיד כל נשמה אלא בחינוך הקטנים לכך) אלא בכל מקום שנשלוט נצטווינו לעקור ממנו עבודה זרה ועובדיה, וכדין הריגת העובד עבודה זרה וכדין עיר הנדחת שהוא ממש הדין של לא תחיה כל נשמה החל על הכלל המושחת עד כדי עבודה זרה.
אבל משהעמדנו מלכות קדושה אחת בארץ כנען, כבר יכול להיות שיתאפשר לנו בעתיד לשלוט גם בארץ מצרים ולבער משם את העבודה זרה, שזהו משמעות הכיבוש על פי בית דין כלומר בייסוד שלטון התורה שם. ואז בוודאי לא תהיה ענין ‘יציאת מצרים’ והאיסור לשוב מצרימה כלל. כי כל הענין הזה הוא זהה לענין ביעור עבודה זרה. ובוודאי עדיף שגם מצרים תהיה מלכות קדושה, וכפי העתיד להיות בסוף.
וראה עד כמה היה פירוש זה ברור בדעת רבינו שפסק אותו להלכה. ופשוט בעיני שזה היה עיקר ההיתר שסמך עליו בישיבתו בארץ מצרים, מאחר וכבר נתבער ממנה עבודה זרה על ידי הכיבוש המוסלמי, וכדבריו בכמה מקומות עליהם. ולא שסמך על כל מיני היתרים טכניים מפוקפקים ראה הגהות מיימוניות, דכל זה יועיל לדבר קטן אבל לא לעיקר הענין לא לגור במקום שמשחית את הנפש וגורמת לעשות כמשיהם. אע”פ שאין מלכותם זו תקנה גמורה כמובן מכל מקום האיסור לשוב מצרימה ליכא לנו. שהרי אין דין ‘כיבוש מלך ישראל ועל ידי בית דין’ מין גזירת הכתוב אלא לפי טעמו שלא יהיו מעשיה רעים. וקרוב בעיני שלא כתב כל דין זה של כיבוש מלך ישראל אלא להוכיח ממנה את סברת הדין שהוא שלא ללמוד ממעשיהם הרעים.
ונמצאנו למדים שעיקר יציאת מצרים שהוא גם עיקר מצוות כיבוש ארץ כנען והשמדת שבעה עממים, הוא גופא היציאה מיד אלהי נכר. ושזו מצוה דרמיא עליה דאיניש בכל שנה ושנה, בבחינת חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, והלכה פסוקה הוא בהלכות מלכים ומלחמות.
מבוסס על דרשת הפסח לר’ חסדאי קרשקש
על פי מאמר ד”ה ששת ימים תאכלו מצות בסידור עם דא”ח וביאוריו.
וביאור מקורות בעל התניא בדברי הכוזרי והרמב”ן