פרשיות יתרו ומשפטים סובבים על נקודת מתן תורה. ברצוני להאיר חוט השזור לאורך הפרשיות האלה, והוא שאין סיפור מתן תורה מתחולל כהנחתה של חוקים מלמעלה על ידי האלוהים, אלא הוא מתקיים בתוך דיאלוג בין משה, זקני העם, העם, ואלוהים. ואשר מציאות הנחלת התורה בעולם נבנית כפי בקשת העם, הנביא, הזקן, והיענותם אל בקשות האלוהים, והיענות אלוהים לפי צרכיהם ובקשתם. אפשר לראות את זה בכל נקודה בתוך הפרשיות הללו, ולראות דקויות שונות של בקשה ועניה, ואעבור מעט לפי מה שראיתי בפרשה השבת.
סיפור יתרו מופיע לפני מתן תורה, ויש בה צדדים רבים, אך המפתיע שבהם לגבי שיטת ההנחתה, הוא אשר הסידור העיקרי של הנהגת עם מול משפטים וחוקים לא התחיל כהנחתה “וידבר אלהים אל משה”, ואף לא הגיע ממשה עצמו, אלא מיתרו שבא מרחוק וראה את הצורך בכך. וכך סיים יתרו את הצעתו “אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכולת עמוד”, וכמה פירושים נאמרו בפירוש וצוך אלהים, ורש”י מפרש המלך בגבורה, אם יצוך לעשות בכך תוכל לעמוד. הרי מצוותו ממש של גבורה התחילה בהצעתו של יתרו, ואף אמר שאחרי זה יצוונו אלהים לעשות כעצתו. ובפעולת משה נאמר וישמע משה לקול חותנו ולא סופר אם נמלך בציווי האל, אבל מובן מאליו שאם קיים הרי נתקיים בכך מצווה. ואף בספר דברים נצטוו ישראל בפירוש על כך “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”.
ונראה, שסיפור יתרו שנראית מנותקת כאן מפרשת החודש השלישי, יש לשייכה למהלך שבפרשת משפטים, שכן מתחילה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שהוא הנושא שדיבר בה יתרו, שהוא מתייחס לתורה שבפירוש נובעת מלמטה, “כי יהיה להם דבר בא אלי, והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו”, משא”כ עשרת הדברים יש להם יותר צביון של עשרה כללים קבועים מלמעלה. וכן הוא מתאים להמשך הפרשה שבו מתייעץ משה עם זקני ישראל אם ישמעו בדברי ה’, וכורת איתם ברית, ומקריבים עולות וזבחים, ואוכלים לפני האלהים, שכל אלו הדברים מופיעים בפרשת יתרו ואינם מופיעים בפרשת החודש השלישי. ואפשר שפרשת יתרו הוא פרט של קבלת המשפטים והברית שבין יתרו לאלהים, ופרשת ואלה המשפטים והמשכו פרשת ואל משה אמר הוא כלל שבו מופיע אותו סדר ביחס לכלל העם.
ואמנם, אותו סדר שאנו מוצאים בפרשת יתרו אנו מוצאים בפרשת החודש השלישי, אשר כל הסיפור הסובב את עשרת הדברות הוא סיפור של דיאלוג בין האלהים לעם דרכו של משה, וכמעט עיקרו סובב סביב הרחקת העם עצמו ממגע אל האלהים ושימת הגבלות דרכם יעבור דבר האלהים אל העם, ובסיומו בקשת העם שלא ידבר עמהם עוד אלהים אלא משה. ואפשר לומר שזהו מקבילו הפנימי של פרשת יתרו. כי יתרו עומד אחרי משה ומדבר על חיצוניות הנהגת העם במשפט וסדר, ואומר למשה נבל תבול לא תוכל לבדך להנהיג את כל העם. ומעמיד בין משה לעם שורה של שרים שיפיצו את הסדר כל אחד במקומו ומדרגתו. ובפרשת התורה עומדים אנו לפני משה בינו לבין האלהים. ובו מופיע האלהים בעצמו ורוצה לדבר על העם והם עונים אותו רעיון לא נוכל לדבר עם אלהים כי נמות, ושמים את משה בינם לבין האלהים. ופה נגבלת הופעת האלהות בעצמו על משה דרך הגבלת ההר והרחקת העם מדיבור ישיר אל האלהים, והופעת התורה דרך פיו של משה.
והיה מקום לבעל דין לשאול, וכי מאחר שידוע שאין בכח בשר ודם לעמוד בדברו של האל, לשם מה הוצרך כל הסדר הזה כשקלא וטריא, הוה אמינא ומסקנה, והרי אלהים יודע הכל וגם עתידות, והיה לו לדבר מלכתחילה דרכו של משה. אבל זה שאלה למי שאינו מכיר דרכו של האלהים בכלל. כי אין האל מופיע על בני אדם בהנחתה מלמעלה כלל. וגם עצם זה שיש יראתו על פניכם כלומר רתיעה וריחוק הוא מושג רק על ידי משא ומתן ישיר של האנושות מול האלוהות. ואם יאמר לך אדם כבר למדנו בהר סיני אף אתה אמור לו היום הזה באו מדבר סיני שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. ואין תורת כל יום ויום מושגת ואין גבולותיה נקבעים אלא על ידי רצוא ושוב, שבו משה עולה אל האלהים, ואלוהים יורד בעצמו על הר סיני, ושוב יבקש האדם אל ידבר עמנו אלהים פן נמות.
[אמרו חכמים אשר הוה אמינא שבמשא ומתן של תורה גם הוא תורה ויש ללמוד בה, ויש לומר אשר ההוה אמינא השורשית ביותר בתורה הוא ידבר עמנו אלהים, ורז”ל בעצמם העירוני אל הנקודה הזו באמרם על הפסוק בדברים מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, שמשה הוכיח אותם שהם כפויי טובה, היה להם לומר תן אתה, ולמה הם דוחים את בקשת האלהים לדבר עמם, וכבר אמר צדיק אחד שאינו מבין מה שאמרו ישראל פן נמות, הלוואי נמות.
ויש ימים או נפשות אשר עולים ממקום ההוה אמינא של התורה, שהוא ההוה אמינא של ידבר עמנו אלהים, מי יתן והיה לבבם זה, מי יתן כל עם הויה נביאים, ומשם יש תורה חדשה שפורצת את ההגבלות, כלומר את הכרחי ההר עצמו שהוא כפית ההר כגיגית, כי אחרי שנתהוו תנאי ההרחקה וההגבלה הרי שוב נראה התורה כהנחתה מלמעלה והכרח, מודעה רבה לאורייתא, אבל בימי הפורים אשר מסרו נפשם אל התורה “ויעבור מרדכי”, “ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת”, דחקו ונכנסו לפנים מהגבלה, ולכן מאירים בו כל נשמות ההוה אמינא של הרצוא, אחר שהציץ ונפגע, ושאול שעלתה לו באחת, ואימא שיתסר ואימא שיבסר, כי למה שיהיו הגבלות ולא יעבור כתיב, אדרבה ויעבור מרדכי]
והנה מתוך המשא ומתן הזה נובעת התורה, ונובע אשר משה הוא שנבחר מתוך המשא ומתן הזה להיות לעם מול האלהים, פעם אחת בפנימיות התורה בפרשת החודש השלישי, ופעם שניה בחיצוניות התורה בפרשת יתרו. ונתייפה כוח משה לדבר בשם האלהים, אשר הוא סוד הנבואה שאמרו בו שכינה מדברת מתוך גרונו. וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ואין מי שעומד על עומק פסוק זה. כי כל התורה כולה יצאה מפיו של משה, והוא הפה של הקב”ה. ונאמר על משה פה אל פה אדבר בו ולא נאמר פה אל אוזן אדבר בו. כי לא דיבר פיו של אלהים לאזניו של משה אלא פיו של משה דיבר עבור פיו של אלהים. ובתוך פיו של משה נתלבש קולו של אלהים שהוא בחינת ענייה לדיבורו של משה. ויש בענייה זו שתי משמעוית של הרמת קול, כמו מתורגמן, אשר אמרו רז”ל שאלהים נעשה מתורגמן למשה, כלומר משה דיבר את דברו כפי שהוא ראה אותם בלחש, ואלהים הרים את קולו בקול אלהים שישמעו כל העם. ויש בו גם משמעות של עניה לשאלה, כי דיבורו של משה הוא תפלתו או בקשתו אל התורה, הוא הפה, והאלהים הוא הקול העונה בו.
והבן אומרו שאלהים יעננו בקול כמתורגמן, כי זה סוד התורה שבעל פה. כמו פעולת המתורגמן שמתרגם את התורה הכתובה לשפת השומעים, כך פעולת האלהים הוא פעולת התושבע”פ המתרגמת את התורה למציאות עולם ונפש השומעים. כי משה היה תורה שבכתב והוא כמו תורה כתובה, וכל עיקר בקשת יתרו היה שכבר בזמנו של משה לא היה אפשר לקבל הארת אלוהות מתוך התורה כפי שהיא כתובה אלא בתיווך השרים, וצוך אלהים. כי למעלה מדיבור משה וקול אלהים יש את המחשבה עצמה, והוא מסתורין ייחוד קבו”ה ע”י טמיר ונעלם, ואותו מחשבה נעלמת היא לבדה הא”ס, ובלעדיה נבל תבל גם אתה גם העם הזה, כי יהיו כולם כמו תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והמחשבה הזו הוא כוח התושבע”פ אשר בלב כל ישראל וכל חכם במקומו וזמנו, אשר מקשרת תורה בא”ס, ומפרשת ומביאה את התורה כפי קולו של כל אחד ואחד.
בילא”ו.