רוב המדברים על נושא החוק וטעמי המצוות אם יש להם טעם, מדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, או אלוהית. כך במורה נבוכים דן סביב החקירה האם מתאים לאלוהים לעשות דבר שאין לו סיבה על פי החכמה אלא על פי רצונו. בעיני שאלה זו מופשטת מדי ומפספספת את הנקודה. הסיבתיות שיש בנפש שונה מהסיבתיות שיש בעולם, וכאשר אנחנו מחפשיפ סיבה לקיים או לא לקיים מצווה אינו מן העניין לדון אם יש למעשה טעם וסיבה מאיזה בחינה אובייקטיבית, למעשים אף פעם אין סיבה ( אלא במובן רדוקציוני של ניורולוגיה וכדומה) בדומה לסיבות טבעיות. מה שאנחנו מבקשים בטעמי המצוות הוא כמו שיש שפירשו טעם כמו חוש הטעם.
לאדם רגיש, לעשות דבר שאין לו איתו הזדהות מוחלטת, אינו באפשרי. אדם אותנטי חייב שכל דבר שהוא עושה יהיה מסונכרן עם כל הרבדים של נפשו, טבעית, שכלית, ורגשית. לכפות את עצמו הוא החטא העיקרי מבחינתו, ואין לו אל מצווה אלא ברירות נפשו. להגיד אני עושה דבר זה ככפוי בגלל החובה אינו נשמע לו מסירות אל החובה אלא סוג של אחד בפה ואחד בלב, כאילו אומר אני עושה את זה אבל איני מאמין בזה ואיני נמצא שם שכלית ורגשית. הוא מסכים לדברי אריסטו באתיקה כי העושה את הטוב מבלי הנאה בה אי אפשר לקרוא לו אדם טוב.
כאן אני מסכים למסקנת המורה (וכן דעת המקובלים ורוב ההוגים שקדמו לקאנט עם המוסר החובתי הזוועתי שלו) אשר לאמיתו של דבר אין חוק בעולם. ומה שאנחנו מכנים בשם חוק בלי טעם אינו אלא בערך מדרגה חינוכית מסוימת. שכן אין האותנטיות המדוברת מגיעה מלמטה למעלה לגמרי, כאלו האומרים אותנטי הוא ליישם את כל המידות הרעות שלך. אין זה כי אם פרא אדם. לאותנטיות עצמו מימד הטרונומי, או מלמעלה למטה. יש איזה אידיאל של סנכרון כל רבדי הנפש עם הטוב האידיאלי (וכן, אנחנו מסתכנים כאן בלהגיד שיש מהותיות של אדם אידיאלית ומוחלטת יחסית), והמגמה אל האותנטיות לפעמים הוא להתאים את הנפש שתחוש את הטוב תחת אשר רגילה לאהוב את הרע.
במילים פשוטות, לעשות מאהבה היינו לעשות מתוך הבנה והזדהות, אמנם היראה חשובה תמיד כדי להעלות את אהבת האדם לאותה עשייה נכספת. ולכן תמיד יש טעמי החוק, ויש עוד חוק שאין אנו יודעים את טעמו, דהיינו מדרגה נוספת של טוב שיש לשאוף להזדהות איתו, אהבה שעוד לא הגענו אליה. הפרה אדומה מסמלת את היראה (אדום צבע הגבורה וכו’) אך תכליתה לטהר מטומאת מת, ומהו מת, מי שאין נפשו חייה את הטוב ואת הטוהר, צריך הוא להשתמש בכלים חריפים להחיות את נפשו לאהוב את הטוב ואת האמת. אך לעולם אל תגידו האמת כבדה או מרה, כפי שמזהיר הרב במורה, כי אין לשון הרע גדול מזו, וזה מטמא את הטהורים שמדברים על היראה לצורך הנחותים מהם. האמת היא החיים בעצמם, אף אם יש מתים שאינם משיגים את זה.
לחיי נצח תענוג הטוב והטוהר. שבת שלום.