ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – משפטים

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם.

וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר.

רגילים לדבר על הקוריוז של היות רשימת המשפטים הפרשה הסמוכה למתן תורה. כאשר מעריכים את מתן תורה כאותו התעלות והתגלות, השיא של רוממות הרוחניות, ואילו המשפטים כאילו הם מתייחסים לדברים הכי פשוטים של חיי החומר והיום יום, הכסף, השכירות, ההיזקות, וכאלה. למעשה, לא זו בלבד שאחרי מתן תורה נאמרה פרשת משפטים, אלא שפרשת משפטים נתונה בתווך בין שני תיאורים של מתן תורה ועלייה להר סיני, כאשר התיאור הבא אחרי פרשת המשפטים עוד יותר רוחני באופיו המתאר את התגלות אלהי ישראל למשה והזקנים כסדר ההתגלות לנביאים,  ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, תיאור שלא בא כמותו בסיפור מתן תורה שבפרשה הקודמת שבה עיקרה בעשרת הדברות.

ואמנם החיים כוללים גם עשרת הדברות, גם משפטי ביזנס כסף והיזקות, וגם התקרבות לראות את השם. וכך התורה שהיא תורת חיים כוללת את שניהם ומדלגת ומערבבת בין זה לזה. אבל יש לדעת את סדר הדברים על בוריים. כי אמנם בראש החיים הוא המעמד הנבחר סיפור יציאת מצריים ומעמד הר סיני, ומתוכו נובעים סדרי משפטים ודינים, ובסוף הכל מתקשר במחזה אלוהים שמגיעה רק מתוך המשפטים האלה. כנאמר באותו פרשת התגלות שאחרי שקיבלו העם את דברי המשפטים וכרתו על כך ברית הגיעו לראות את השם.

ונבאר תחילה את סדר המשפטים המגיעים מן המקום של הברית. כי בסדרי משפט רבים שאנו מורגלים בהם שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, ואת הקדושה וההתגלות כקטגוריה מעל המשפט. ונגד שני טעויות אלו יוצאת פרשה זו. שמים את המשפט כקטגוריה מעל החיים, נראה בכך שרבים מדוברי המשפט ושופטי בתי הדינים נראים מנותקים כל  כך מההקשר האנושי שעליהם הם מדברים. יקוב הדין את ההר הם אומרים ואין מרחמים בדין. אבל בסוף ההר שהם נוקבים הוא הר סיני, אותו מעמד קהילת האנשים שעליהם מתבססת על סמכות המשפט. משפטי התורה מסופרים כולם כסיפורים. כי תקנה עבד עברי, כי יכרה איש בור, כי יכה איש, וכן הלאה. הם מתחילים מן הסיפור הפעוט, ממה שקורה לאנשים בעולם. מעובדות מוחשיות, ועל העובדות האלה פוסקים את דינם. אמנם חכמי המשפט המאוחרים שוברים את ראשם איך להשוות דין מכונית שפגעה לסיפור השור והחמור שבמקרא, אבל את דרך המקרא בהצגת המשפט כסדרת סיפורים ולא בהפיכת סיפור החיים לסדרת משפטים אין לשכוח.

הטעות השנייה הוא העמדת הקדושה כקטגוריה נפרדת מהמשפט וסדר החברתי המועיל הקבוע בחיים. דוגמאות רבות לכך, ותומכים בכך פעמים רבות גם הצד המסחרי וגם הצד הקדוש. הסוחר אינו רוצה שהשבת ייכנס לו לעסק. תן לקדושה אשר לקדושה ולכסף אשר לכסף הוא אומר, מה אני אשחרר את העובד שלי (המכונה בלשון המקרא עבדי) כסדר השבת, השבת מקודשת לאל, היא לא נכנסת לעסק שלי. באה הפרשה ואומרת תנוח בשבת למען ינוח עבדך ואמתך, השבת המקודשת עומדת על וקשורה באותו עסק פשוט שבינך לבין הפועלים שלך, לבין השור והחמור שלך. גם מצדדי הקדושה אוהבים להגיד אותו דבר. אני קדוש ועלי לא חל החוק הפשוט של המשפט. לי מותר להשתרר על אנשים, להשתמש בהם, לעשות כחפצי, כי הנה אני כהן לאל, אני עסוק בראיית אלוהים, מה לי ולמשפטים זוטרים. באה התורה ואומרת וכי יזיד איש על רעהו, מעם מזבחי תקחנו למות. אל תברח מן האחריות החברתית שלך אל המזבח אל עבודת האל, גם מן המזבח ניקח את הרוצח להענישו כשאר בני תמותה.

ואחרי שאנחנו מסלקים את שני צדדי הטעות האלה, המפרידים את השמים מן הארץ ואת הארץ מן השמים, אפשר לשמים לשרות על הארץ, עולים אנחנו על ההר לראות את אלהי ישראל. ומהו אותו ראיה, היא מפורטת כסדר החזיון לנביאים, ומייחדת מה שתחת רגלי השם. כי מה שעל הכסא, מה שמעל רגליו, כלומר חצי הקומה העליונה, לא ניתן לתיאור, (וכמבואר בפירוש נבואת יחזקאל במסכת חגיגה), אבל תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. רגלי האל הם המתוארים בפסוקים כמקום המקדש, המזבח, כארץ שעליו שוכן השם, הארץ הדום רגלי, והנה ממה נבנית אותו מקדש בארץ, מן הכסף ומן המשפטים מן העבודה של האנשים. מאותם רגליים (לשון רז"ל ממונו של אדם מעמידו על רגליו) , היא נקייה כלבנת הספיר וטהורה כעצם השמים.

באחד באדר משמיעים על השקלים, בהתקרב אל גמר חודשי החורף המיוחדים לזריעה וחרישה וכל עבודה בשדה, מעבירים את הקול שהנה הולכים לעשות מן ימי החול האלה מקדש מזבח וקרבנות, ותביאו את הכסף שהרווחתם בזה אל המקדש. אמרו לא הבין משה את המצווה הזו עד שהראהו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. אותו מקום שתחת רגליו, הראהו שהכסף מצטרף באש הקודש, וכך מתוארת מקדש העתיד כבנויה באש, באש אתה עתיד לבנותה, מתוך מטבע של אש מקום שיראה הנביא את לבנת הספיר במטבע עבודתו.

sky

השאר תגובה