אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו’, אז תשבת הארץ וגו’, כל ימי השמה תשבת.
הכתוב הזה תולה את עונש הגלות באי שמירת השמיטה, כאומר, לא רציתם לתת לארץ לשבות כשישבתם עליה, הנה היא תשבות בלעדיכם, כאשר תחרב מכם.
בפשוטו זה מין ציניות של מידה כנגד מדה כזה. אבל אני חושב שניתן לקרוא אותו בצורה יותר מתוקה. אם נתבונן, החורבן והשביתה אינם שונים זה מזה כל כך. ההבדל בין העני שאין לו בית והעשיר הבורח מביתו לחופש, הוא כמעט שינוי השם בלבד. המוצלח השתעמם בשגרת הצלחתו והוא לוקח ממנה חופש, מחפש לו שביתה, וכאשר הוא מגיע אל אותו חוף נטוש להיות לבד עם השמש והגלים, הוא מוצא שם את ההומלס היושב שם מזמן, נהנה לו מן השמיים.
אם כן, מה שהכתוב הזה אומר לנו, זה שכל הדרכים מובילות לאותו מקום. השביתה הוא מגמת ההצלחה כשם שהוא מפלט הכשלון. אם בכל זאת נרצה להבין למה זה עונש וזה שכר, אין לנו לחפש את זה אלא במסלול. אם נתרגם את זה לפסיכולוגיה פשוטה זה אומר, אתה חייב לעצמך חופש מפעם לפעם. ואם תחשוב שתוכל להתחכם על זה ולעבוד רצוף, זה לא יעזור לך. אתה תגיע אל השביתה גם ככה, אלא שזה יקרה לך בהתרסקות. עדיף לתכנן מלכתחילה לשבות. ולו רק מבחינת המוכנות הנפשית לכך. בין כך ובין כך תרצה הארץ את שבתותיה.