ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך וגו’. וספרת לך שבע שבתות שנים וגו’.
מצורות הכתיבה החביבה על המקרא, הוא ספירת הזמן, ואחריה קביעת השביתה. כך המקרא מצווה על השבת “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת”, כך הוא מצווה על השמיטה, כך הוא מצווה על היובל, כך הוא מצוה על ספירת העומר. ראוי שנתבונן במבנה הזה. שהרי בפשטות כוונת הענין אינו אלא לקבוע את מצוות השביתה, וספירת זמן העבודה יכולה לשמש רק כציון קביעת זמנה. אבל מורגש שיש כאן יותר מזה, כאילו העבודה בשש הוא חלק מהותי מהשביתה בשביעית, וכך נמסרת צורת המצוות האלה במקרא פעמים רבות. גם חז”ל תפסו בחלק ממצוות הספירה כספירת העומר שיש כאן אמירה נבדלת לספור את הימים, היינו שהספירה הוא ענין העומד בפני עצמו ואינו רק כסימן לדעת את תאריך חג השבועות.
רעיון השביתה הוסבר במחשבותינו פעמים רבות, לטועמי סודה כפעם בפעם היא ידועה ידיעה חייה, “טועמיה חיים זכו”, ולסגורים הימנה היא נשארת תעלומה – “גוי ששבת חייב מיתה”. כרוב פרסומה רוב העלמה, וטכניקות רבות המציאו בני אדם להזכיר להם אותה ולהביאם אל המנוחה. המנוחה הוא מגמת כל עבודה, הוא הביטחון הנכסף בכל טרחות בני אדם, הוא הגאולה שחולמים עליה. ובכל זאת בתולה היא ואיש לא ידעה. גם אחרי הידיעה חוזרת היא להיות בתולה, שהבתוליות מהותי לה ולא מקרי. וגם אחרי שדובר בה פעמים אינספור דורשת היא יגיעה לחוות אותה מחדש לאותו רגע.
זוהי המשמעות הראשונה בספירת הימים השבועות והשנים. עתות השביתה אינם קבועים להם כחוק המונחת מלמעלה וכקביעות. הם צריכים להיקבע מחדש בכל פעם. השבת צריכה להיעשות כל שבוע מחדש, היא לא מופיעה בתאריך קבוע מלמעלה וההסתכלות בלוח אינה אלא להדריך אותנו אל מקומה אשר היא שם. ימי השבוע בונים אותה בכל שבוע מחדש. והיא אינה אותה שבת שהיתה בשבוע שעבר. בכל פעם שהאדם מתכוון להיכנס לשבת צריך הוא לעשות ששת ימים ולשבות בשביעי. הוא עשייה מקורית יש מאין, ואין השבת שעברה יכולה לתת אלא זכר וסימן ומפת דרכים להגיע לשם, היא עצמה נוצרת מאין כל פעם.
—
יש רובד נוסף בענין הזה, והוא מתקיים על היסוד הזה עצמו. מעיין השביתה אינו מקום שקיים ללא יחס אל העבודה והיגיעה. הגעת האדם מן ההישגיות, מן הרכושנות הפנימית, אל השקט השלם, אל העונג השלם, אינה מתקיימת בדרך ניתוק מההישגיות אל העונג, הנירוונה. זה לא שיש מקום של עונג, ומקום של יגיעה, והאדם נופל כל העת מן הגן עדן הענוג אל העולם העכור, והוא צריך להיחלץ מעולם החול אל עולם השבת. ההישגיות של ימות החול, הבלבולים של ימות החול, ההטרדות של ימות החול, הם עצמם נהיים חלק מן ההארה.
הקבלה מספרת את זה ככה. בשעת בריאת העולם נפלו ניצוצות האלוהות בכל מדרגות העולמות. תכלית העבודה הוא להרים את אותם ניצוצות מן המקום שנפלו שם, דרך מדרגות העלייה, עד שהם חוזרים למקומם. אבל החזרה הזו אינו השבת אבידה בלבד, הוא מציאת זיווג. אותם הניצוצות כשהם עולים למעלה הם חוזרים ומעוררים את המקור העליון, והם עצמם מתהפכים בחזרתם לשפע המוחין והייחוד. כלל זה נודע בספרי הקבלה בשם “הבירורים הם הם המוחין”.
כאשר אתה נכנס לספור את ימי העבודה, העמל, והיגיעה, סופר כל צער בפני עצמו, כל עיכוב בפני עצמו, הספירה הזאת כבר הוא חצי הגאולה. בכדי להגיע אל השבת, אל השמיטה, אל היום החמישים. צריכים לספור כל שלב בערפל ובבלבול בפני עצמו. הספירה הזאת עצמה הוא כבר חצי הגאולה (ובשפת הקבלה מוחין דאח’), להכיל כל חלק בבלבול שהוא ההיות בעולם בפני עצמו, כל פרט בפני עצמו וכל כלל בפני עצמו “מצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי”, מתוך ההתבהרות של ספירת כל חלק בפני עצמו, וחישובם לכדי המספר השלם, נוצרת השביתה. השביתה הנכונה איננה הבריחה מטרחת ימות החול אל עולם קסום נפרד. הוא הכללת כל פרט מימות החול תחת אותו שביתה. האדם אינו מגיע אל מנוחתו השלם בבריחה למקום נוח, אלא בהגעה אל המקום שנותן לו להכיל בתוכו כל פרט מימי העמל.
—
מי יתן ונצליח ללכת בדרך הזאת, להבהיר לעצמנו כל יום כל פרט כל פירור כל צער. לא לנסות לתקן אותו, או לשנות אותו. רק לספור אותו. להגיע מן השבת אל השמיטה אל היובל אל השער החמישים.