כבר באמצע המכות, בציווי ה’ למשה שילך לפרעה להזהירו על מכת ארבה, נאמר שמתוצאותיו, או מטרותיו ותכליותיו, של כל המכות הוא ‘למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו’. גם תוכן הסיפור הזה כבר נאמר שם ‘את אשר התעללתי במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם’. ומטרת הסיפור הזה, ‘וידעתם כי אני ה’.
שמות י, א – ב
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה
בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה
כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי
אֶת־ לִבּוֹ֙
וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו
לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּוֹ:
וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗
אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם
וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם
וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:
שורש ‘לספר’ לבנים וקיומו במקרא
פרשה זו היא הראשונה שנאמר בה השורש ספ”ר ביחס ליציאת מצרים לבנים וממנו לשון ‘סיפור יציאת מצרים’, שבהגדה שלנו, ‘מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים’, ‘וכל המרבה לספר ביציאת מצרים’, וממנו לשון הרמב”ם שיש מצוות עשה ‘לספר ביציאת מצרים’.
ואכן כך קיימו ישראל מיד, שהרי כאשר שמע חותן משה את אשר עשה ה’ למשה ולישראל אשר הוציאם מיד מצרים, נאמר ‘ויספר משה לחותנו’, וכך היו ישראל מקיימים במאות השנים אחר כך, עד שאמר גדעון (שופטים ו, יג) ‘ואיה כל נפלאותיך אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו יי’. וכך הזכיר אסף את שסיפרו אבותיו ושהוא ממשיך ומספר לבניו (תהלים עח, ג-ו) ‘אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות יי.. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם’. וסיים (תהלים עט, יג) ‘ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך’.
טעם הסיפור לבני בנים במכת ארבה
רואים אנחנו כי סיפור זה מתייחס דווקא לדבר יוצא מן הכלל במשך הדורות, כה נדיר עד שיש לספר עליו לבנים ובני בנים. והיינו כמפורש בהמשך האזהרה, אשר ארבה זה הוא “אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה”. ונאמר בביאתו ‘לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן’. ודבר כזה שלא היה מימות האבות ואבות האבות, ולא יהיה בזמן הבנים ובני הבנים, יש לספר עליו לבנים ובני בנים. גם הנביא יואל, המספר על ארבה שהיה בזמנו, המושווה לארבה שהיה במצרים ובלשונות דומים (עד שרש”י בפרשת בא צריך ליישב מה ביניהם) אומר (יואל א, ג) ‘עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר’.
כאשר בדקנו אחר שורש ספ”ר והבחנתו משורשים אחרים הנמצאים בעניינו, כמו ‘דיבור’, ‘אמירה’, ‘הגדה’, אשר לכאורה כולם נמצאים בעניינו (‘אמירה’ ו’הגדה’ נמצאים בפרשיות שאלת הבנים דלהלן, דיבור לא נמצא) שמנו לב אל שני דברים. הראשונה ששורש ספ”ר יש לו עוד משמעות נבדלת לכאורה, שהוא ענין מנין, דהיינו ספירה כמו ספירת העומר. (אנחנו מורגלים לומר בזה סיפור ובזה ספירה, אבל בתורה לא נמצא תמיד הבחנה כזו, והרי ישנם פסוקים שאין הכרעה בהם אם הם סיפור או ספירה, כמו ‘עצמו מספר’). השנית, ששורש זה מופיע בסיפור דברים ארוכים בלבד. פירוש, אי אתה יכול להחליף את הפעל ‘ספר’ בפעל ‘אמר’, בסיפור פשוט כמו ‘ויאמר לו כן’, לא נוכל לומר ‘ויספר לו כן’. הנושא של ‘ספר’ הוא תמיד דבר ארוך. כמו כן אתה יכול לומר ‘ויספר המן לזרש אשתו את כל אשר קרהו’, מבלי לפרט מה הם המילים שאמר אשר קרהו, ואינך יכול לומר ‘ויאמר המן לזרש אשתו את כל אשר קרהו’, כי הפעל אמ”ר מתייחס תמיד לתוכן הדבר הנאמר, ויש לפרט מהו הנאמר, ואילו לספר כבר יש בו מעצמו משמעות של סיפור ארוך ואתה מבין שפירט להם את כל אשר קרהו. אכן הבחנה זו מתאחדת עם הראשונה, שכן כך הוא דבר המונה שהוא מונה אחת ושתיים ושלוש, כך הוא דרך המספר שהוא מספר דבר אחד ושניים ושלש (‘דבר’ שונה עוד משניהם באשר הוא מתייחס לפעולת הדיבור ואיננו חייב להתייחס לתוכן כלל, שהרי אתה אומר ‘דבר אליו ואמר כך וכך’. ואילו ‘הגדה’ מתייחס תמיד לגילוי דבר שלא היה נודע, כדלעיל, ונמצא שקרוב בעניינו לסיפור אבל אינו מחייב סיפור ארוך).
ומצינו להתאחדות זו גם בשפות אחרות, כמו באידיש שלמנות הוא ‘צו ציילען’, ולספר הוא ‘דערציילען’. או באנגלית שלמנות הוא count ולספור הוא recount. וטעם הדבר אחד, שלספר הוא פעולה שונה מאשר להגיד או לדבר, שהוא תמיד מונה דברים הרבה לומר אחד הדברים האלה קרה כך ואחר כך קרה כך ועל ידי זה הוא מסדר את ההווה בעולם בסדר סיפוריו.
אם כן מבינים אנחנו את הופעת הפעל הזה דווקא באזהרת מכת ארבה, כאשר הנושא הוא הצדקת ריבוי האותות והמכות שעשה ה’. שכן זהו הנושא הכללי של דברי החיזוק שאומר השם בהקדמת המכות, כאשר זו כבר אחר המכה השביעית וכבר ישאל השואל וכי לא די היה בשבע מכות שאתה מוסיף עוד לשלוח ולהזהיר ולהכות ולחכות שמא ישלח פרעה, והרי נאמר די או ישלח או שנסיים איתו. אבל הקב”ה עונה לזה ואומר שכל זה הוא ‘למען תספר’, שיהיה לך הרבה מכות, לספור ולמנות, כדרך שאנחנו מונים את המכות במדרש ארמי אובד אבי, ובשפיכת היין, אחת ואחת אחת ושתיים אחת ושלש, שריבוי סיפורי מספרי זה הוא התעללותו במצרים, ורוב אותיותיו אשר שם בם.
ולפיכך מתאים הפועל הזה גם כאשר הסיפור יש בו פרטים מרובים לא רק בתוכן סיפורו כי אם גם בהעברת הסיפור לדורות הרבה, בנך אחת בן בנך שנים והוא יעביר את אותו הסיפור לבניו ולבני בניו לדור אחרון, לדור ודור נספור את הדורות שעברו הסיפורים הללו. (ולכן בסיום הסדר שהתחיל ‘למען תספר’, יש שיר המנין והספירה, אחד מי יודע, ואחריו מתחילים לספור ספירת העומר, יום אחד יום שני).