בני האלהים ובנות האדם – בראשית פרק ו

ויהי כי החל האדם לרוב – עיקר מגמת האדם היה להתרבות בארץ, פרו ורבו. ויש לזה צורות פחות ויותר טובות. הריבוי גורם לבעיות שונות לעלות על פני השטח, כמו שאנחנו רואים בכל קבוצה או תרבות שיוצאת מכדי משפחה לכדי עולם, בעיקר צריך לסדר שני דברים את היחסים המיניים ואת היחסים הממוניים, פרשה זו עוסקת ביחסים המיניים ובהמשך אולי נרמז היחסים הממוניים. בפעם הראשונה זה לא הצליח אבל אחר המבול יש עוד פרשה של התרבות האדם ואז זה כבר יותר טוב, אם כי גם שם יש איזה בעיה מינית עם חם שראה ערוות אביו. וכן דור הפלגה.

ובנות ילדו להם – תמיד היו בנות ככתוב ויולד בנים ובנות. אבל הכוונה כנראה לפי התיאור שבתחילה היה די מובן לכל אחד שיש בת אחת לכל בן, בין אם זה היה ממש אחותו כמו אצל קין והבל כנראה בין אם לקחו בנות דודים, בדרך כלל באופן טבעי יש מספר מאוזן של בנים ובנות וכאשר יש קבוצה קטנה אז זה מסתדר אחד לאחד. אבל ברבות העם אז הענין נעשה פחות ברור ויכול איש אחד לומר שיקח כמה בנות, ומה יהיה עם האיש האחר שיישאר ערירי, לא בעיה שלו. ונראה לכאורה שהתורה מאד לא בעד פוליגמיה פה. גם למך הוא הראשון שהיה לו שתי נשים וזה אחר שש דורות ואנחנו רואים בשיר שלו שהיה רוצח גדול. או עכ”פ אם יש פוליגמיה אז צריך לזה איזה איזון ולא שמי שחזק (ושימו לב שלענין זה לא משנה אם זה מלאך או בן אדם, מנקודת הרס העולם התוצאה אותו דבר) יקח לו כמה נשים שהוא רוצה ‘מכל אשר בחרו’. ואז יהיה שושלות של שליטה כי המלך ניכס לעצמו את כל הנשים כמו פרעה ואבימלך בהמשך, ומזרעהם נהיה מצביאים וגבאים ורבנים וכו’ והם הגיבורים אשר מעולם אנשי השם שמשתלטים על כל העולם בדרך זה.

ובאמת נאסר על המלך להרבות לו נשים, מטעם הענין הוא הדין לכל מי שחזק זה הרי לא גזירת הכתוב. אכן זה לא מוחלט כי מותר לו כמה נשים לפי הלכה, אבל אפשר שזה כי התורה לא דורשת יותר מדאי ולא שזה האידיאל.

בני אלהים. נחלקו הפירושים כבר מדורות הראשונים אם המדובר במלאכים או בשופטים. אונקלוס מתרגם  בני רברביא וכך פירשו חכמים בפשטות בכל מקום בספרי בהעלותך פו “רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אם כך היו הזקנים עושין ק”ו לשאר בני אדם כיוצא בו ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו ב) מה היו בני הדיינים עושים היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם אם כך היו בני הדיינים עושים ק”ו לשאר הטרטין”

ובבראשית רבה “רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא”. אך למדנו מכאן שהיה מי שתירגם בני אלהיא ורשב”י ראה בזה איום עד שהוכרח לקלל אותם. ובמדרש אגדה בובר מובאים שני השיטות כלגיטימיות “ויראו בני האלהים. בני הדיינים: ויש אומרים מלאכים ממש”. והרחבת המדרש בפרקי דרבי אליעזר פרק כ”ב.

אז קשה לדעת מה מבין הפירושים ‘מסורתי’ יותר. ראשונים פשטנים נטו להגיד שהפשט הוא דיינים ומדרש עזא ועזאל רחוק כלשון רד”ק.

רמזים מתוך דיוק הכתובים הלוקאלי אם וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ המשך לזה הרי מפורש שזו רעת ‘האדם’ ולא רעת אלהים. וכן מן הפסוק בפרשה זו גופא ‘לא ידון רוחי באדם’ משמע כך, אם זה מתייחס לאותו בני אלהים. אמנם פסוק אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם קשה לפרשו על הדיינים כי מה ענין זה לנפילים.

בהקשר מקראי יותר רחב מצינו בני אלהים רק בעוד 2 מקומות ושניהם בספר איוב ושם ברור שהרוונה לסוג של מלאכים, וספר איוב חורז הרבה את ספר בראשית נראה שלפחות מצד ספר איוב הכוונה למלאכים.

באיוב – ויבואו בני האלהים להתייצב על ה’. ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים.

אמנם תהלים פב קרוב לזה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם. אך אותו מזמור לא יותר מפורש מכאן אם הכוונה לדיינים או למלאכים..

בהקשר יותר רחב כמדומה לי שאפשר להינצל מן הדיכוטמיה שבין הפירושים. אם מסתכלים על פרשה זו במקומה, כפי שהעירו פה עוד חברים. בוודאי שכל הפרשיות מבראשית ועד כאן מבטאים איזשהו דו שיח כיצד יגיע הדבר הזה שנקרא אדם לדו קיום נכון עם הדבר הזה שנקרא אלהים.

אין כזה הבדל גדול בין אלהים במובן של אלוהות ובין אלוהות במובן של שופטים או מנהיגים חזקים. בכלל אני חושב שתיאולוגיה היא קצת אובררייטד בעולם… זה לא מאד משנה אם הרבי מ*** אומר שהוא אלהים או רק הסגן שלו והשופט. התוצאה אותו דבר. בפועל מבחינה מעשית הוא האלהים של חסידיו. כך אני חושב פירוש הגמרא על המן שעשה עצמו עבודה זרה. לא בטוח אם ממש אמר אני אל שקוראים לי כך וכך, אבל זה פחות משנה. מרדכי הבין שהוא דורש גדולה לעצמו ברמה אלוהית, וזה בעצמו נקרא לעשות עצמך עבודה זרה. הרי מה בכלל הגדר של ההבדל בין קבלות מלכות בשר ודם לבין קבלת מלכות או אלהות של אל, אין מילה להבדל הזה אלא תוקף השליטה, שמלכות בשר ודם תמיד מוגבל ולא מלכות ה’. ובשר ודם ככל שדורש מלכות בלתי מוגבלת הוא עושה עצמו אלהים.

באמירת ה’ בפרשה זו נראה בפירוש שהוא בא לתת הסבר להפסקת אורך הימים שהיה ברשימה הראשונה של הדורות, ואורך ימים הוא למעשה התקרבות של אדם לחיים אלהיים, כמובן לא בהגדרה של תיאולוגים הרי מה ההבדל בין תחיה אלף שנה או חצי שנה. אבל מבחינת העולם האנושי אדם שחי אלף שנה הבין אלהים בשלב זה שזה יותר מדי גדולה לאדם, הרי חיים זה רוח אלהים שנופח בו, והוא לא רוצה לתת לבני אדם כח כזה. (שערו הרי בנפשכם שהרבה מ*** יחיה אלף שנה איזה רשע הוא יהיה. כך לפחות כולם מדברים שבעוד שלשים שנה וודאי יהיה מת וצריך להתחשב בכך. זה פשוט חישוב פוליטי מוסרי, אבל השפה התאולוגית מבטאת אותו דבר).

גם פסוק ‘לא ידון רוחי באדם לעולם’ עצמו מבטא את זה. אפשר לראות שהפירושים השונים ב’לא ידון’ אם זה מלשון דין ומשפט, או מלשון התגוררות כמו נדן של חרב, או מלשון אחרת, כולם קרובים להיות אותו דבר. דיון רוח ה’ באדם היינו שיש בבני אדם חיים ארוכים עד שהם יכולים כמעט לשפוט בעינים של ה’, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. בין אם הכוונה שהרוח מתגורר בין אם הכוונה לדין הרעיון הוא אחד, שזה הרבה מדי כח עבור בני אדם.

(בדרך כלל בימינו מבינים שיסוד תרבות ואיסורי מין הם נגד היצר, כאילו עיקר איסורי עריות נועדו נגד הכח הגדול של יצר המין, וכך גם מתארים את סיפור המלאכים פה, כאילו נכשלו ביצר הגדול, אבל זה לא מה שכתוב כאשר קוראים, גם לא במדרש. מה שכתוב הוא שהבעיה הוא של התאספות יותר מדי כח אצל איש אחד על ידי הכיבוש המיני. יסוד איסור עריות הוא באונס של בנות האדם על ידי החזקים יותר, ולא נגד יצר עריות כדבר בפני עצמו. וכמאמר חכמים הכל הוא מין אבל מין הוא כח. ולכן מובן ממילא שהמהפכה המינית שכיכול התירה את הבעיה היצרית לא עזרה כלום לבעיה של הכח ופה אנחנו נמצאים היום כידוע לכל מי שקורא את העיתון ודי בזה כאן)

התורה לא חסיד גדול של ‘הגיבורים אנשי השם’, שזה פחות או יותר המילה העברית לHeros היווני.