[פרשת ויכלו שייך לפרשה הקודמת והוא בפוסט הקודם]
לגבי חלוקת הפרקים. מבחינת הפרשיות הכל פרשה פתוחה אחת כאן עד פרק ג פסוק כא, ואז יש עוד פרשה פתוחה גדולה עד פרק ו פסוק ד. אני לא מבין את ההיגיון במסדר הפרשיות האלה, לפי ההנחה שפרשה פתוחה מסמל הפסק יותר גדול מסתומה.
לפי חלוקה הגיונית אז פרק ב וג הם סיפור אחד. ואיני מבין את הגיון מסדר הפרקים שחילקם ולא מה שחילקם במקום שחילקם. ואז פרק ד סיפור קין והבל ופרק ה’ תולדות אדם עד נח. פה חלוקת הפרקים הגיונית.
אם כבר לחלק בתוך הסיפור הגדול של גן עדן, אז זה מתחלק ככה.
ב, ד – ב, ז: יצירת האדם עפר מן האדמה.
ב, ח – ב, יד: נטיעת הגן והנהרות.
ב, טו – ב, יז – ציווי לאדם.
ב, יח – ב, כד: יצירת האשה (מעורבב עם נתינת שמות לחיות, ויש לחלק עוד חלוקה פנימית בפרשה זו)
ב, כה – ג, כד: חטא האדם ועונשו. והחלוקה הפנימית בתוך זה ברורה.
ולכן יש היגיון מסוים לחלק את הפרשה לב’ חלקים, החטא ועונשו תופס חציו וההקדמות אליו כאילו זה פרק ב’. רק שלדעתי המחלק חילק במקום הלא נכון כי פסוק ויהיו שניהם ערומים זה כבר תחילת סיפור החטא שאחד מענייניו הוא להסביר כיצד הפסיקו להיות ערומים, והנחש היה ערום מתרחז עם זה. ולא כפי שהוא חילקו בפרק הקודם והתחיל את הסיפור עם ‘והנחש’.
אלה תולדות השמים והארץ – צורת פתיחה וכותרת המחלקת את רוב ספר בראשית בסדר מסוים. יש י”א ‘אלה תולדות’ בספר בראשית, דהיינו ‘תולדות השמים והארץ’ אחד ועוד עשרה שהם תולדות בני אדם. וזה חלוקה יפה. יש גם י”א פעמים “הויה אלהים” בפרשה שלנו. היינו בסיפור יצירת האדם השני עד החטא.
וזה ה’תולדות’ היחיד שהוא מלא דמלא. וסידורם בשאר הספר הוא כך.
תולדות השמים והארץ.
תולדת אדם, נח, בני נח, שם, תרח, יצחק.
תלדות עשו (*2), יעקב.
תלדת ישמעאל.
הפרשה הראשונה פה חשובה לכל ההמשך אבל לא ברורה לי עד הסוף, ננסה. בכללות כל הסיפור הזה הוא חוזר לספר מנקודת המבט של התרבות האנושית, מה היה מקודם וכיצד הגענו למקום שאנחנו בו. והוא מתחיל מיצירת האדם עצמו, שהוא יצירה מסוימת המקשרת אותו לאדמה בצורה מסוימת, כפי שיגיד בסוף הסיפור ‘לעבוד את האדמה אשר לוקח משם’. אם כן צריך להיות לנו בראש כיצד זה נראה עכשיו ואז נבין מה הוא אומר היה וכיצד הגענו. ב’עכשיו’ של המקרא בארץ ישראל האדם עובד את האדמה, דהיינו חורש לאפשר לאדמה לקלוט וזורע. וה’ נותן גשם מן השמים ומזה גדלים הפירות בשדות. גם גדלים קצת דברים יותר מדאי גידולים פראיים, שהאדם צריך לנכש וזה עוד חלק שלישי של עבודת האדמה. ידוע גם שיש מקומות שאין בהם כ”כ טורח הם כגן הירק, כגן ה’ כארץ מצרים, שם הנהרות שוטפים ויש לחלוחית בשדה בעצמה, לא צריכים לחכות לגשם.
אז בוא נחזור לצייר את העולם לפני כל זה. קודם כל לא היה לא שיח בשדה, דהיינו סתם צמחים שצומחים מאליהם מן הגשם. כל שכן שלא היו עשב השדה, דהיינו תבואה חיטים ושעורים. ולמה, כי לא המטיר ה’ עדיין בכלל, וממילא לא גדלו השיחים. (שהוא מה שנקרא בפרשת שמיטה ספיח השדה) וגם לא היה אדם לחרוש ולזרוע ממילא לא גדלו התבואות שצריכים חרישה וזריעה.
למה הוא מספר שלא המטיר זה קשה לי, למה שלא ימטיר באמת? זה לא מובן לי. הרי לא צריכים אדם בשביל זה. נראה אולי שהוא מזהה את הצורך למטר עם הקושי של לא להיות בגן עדן, האדם זורע ואז מתפלל לגשם. ובזמן הקדום לא היה צריך לזה, הכל היה כמו במצרים ובסדום, זה שצריכים לגשם זה בעיה. זה יסתדר עם רש”י שאדם אין להתפלל. זה שצריכים להתפלל לגשם זה חלק מן הבעיה של אחרי החטא.
אבל מה היה, אד עלה והשקה. אם אד עלה אז למה לא גדלו שיח השדה? גם לא מובן לי. זה נראה שהוא רוצה לספר שמקודם היה בעיקר עצים, שהם נחשבים דברים שה’ בעצמו נוטע הם לא צריכים שום עבודה כמעט, ולא היה בכלל שיח השדה שגורם לכל הבעיות. אבל לא מסביר למה באמת שיהיה כן.
וגם נראה שהאד הזה הוא הוא הכנה ליצירת האדם. האדם נוצר מן האדמה אבל לא מעפר יבש אלא ממשהו לח כמו טיט כזה. אז האדם בעצם נוצר בדיוק כמו הצמחים של הנילוס מאיזה ערבוב של המים והעפר, בתוספת רוח חיים.
אם מבינים זה ממש כמו הפסוק ב’, שהיה ארץ שהוא עפר, ותהום שהוא האד העולה מן האדמה שהופך הכל לטיט, ורוח אלהים שזה נשמת חיים באפיו. אבל זה לא כ”כ כוונתו כאן אלא לומר שהאדם והאדמה מאד מחוברים, הוא נהיה נפש חיה כמו שאר הצמחים הוא מן העפר והמים, אבל הוא גם נפש חיה מן האוויר.
(אם רוצים משהו מקביל לגישה היוונית של יסודות פה אז באופן עקבי גם בפרק א וגם בפרק ב יש עפר מים ורוח. אש הוא לא מן היסודות פה ובכלל לא נזכר בכל סיפורי הבריאה, עד סיפור העקידה כמדומה לי שאין אש בתורה בכלל. יש אור אבל זה לא אותו דבר כמובן. הראשונים טענו שחושך זה אש ואם קבלה נקבל..)
ה’ בעצמו נוטע גן ושם בו את האדם. ומצמיח בתוך הגן כל עץ. כמו שעשה את האדם מן האדמה כך הצמיח מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. לעצים יש משהו חוץ מזה שהם למאכל, כפי שמסופר ביום השישי שנתן את העשב והעץ למאכל אדם, הוא גם נחמד למראה. זה תוספת אסתטית. זה כבר לא רק מאכל. עצים הם באמת יפים. הפירות שהאדם מגדל היום בשביל לחם לא מתקרבים ליופי של עץ.
והגן הזה הוא שותה מי נהר יוצא מעדן, ומאותו הנהר עצמו שותים כל שאר העולם אחרי שהוא נחלק לארבעה נהרות. כלומר הגן הזה לא שונה מהותית ממה שיש עכשיו על גדות הנהרות המוכרות לנו גדלים עצים נחמדים למראה וטובים למאכל. רק שם היה המקור.
לנהרות שלנו יש שמות. לנהר שבתוך הגן אין עדיין שם. מי נתן שמות אלה ועל שם מה? לא מספר.
כעת חוזר לענין הראשון אחר שהפסיק עם פירוט הנהרות. ה’ לקח את האדם (למעלה ‘שם’ את האדם, אבל זה אותו סיפור. כאן מפרש ואולי זה יותר אנושי שלקח, וכאן מדבר עמו) כאן הגן קיבל שם נוסף ‘גן עדן’. למעלה הגן היה בתוך עדן וכאן זה כאילו השם שלו, גן עדן, הגן של עדן.
גם קיבל תפקיד, זה עוד לא ציווי רק כך מצופה מאדם שיושב בגן, לעבדה ולשמרה. לא שצריך הרבה עבודה, העיקר אולי לשמרה.
והוא נותן לו מצוה. זה כבר ביטוי חזק שלא נמצא עד עכשיו לא אמירה או משהו כזה. ציווי. וממש נעתק לשון הציווי ‘לאמר’. הוא מתיר לו או מצווה אותו לאכול מכל עץ הגן. ולא מעץ הדעת טוב ורע. ומזהיר עליו בעונש שימות. (יש עץ החיים, לפי זה עץ הדעת טוב ורע זה ממש ההיפך ממנו עץ המוות. אבל לא נקרא כך..)
לפי הסדר כל זה קרה עוד בטרם נוצרה חוה. אני לא בטוח אם הכוונה פה שנבין את כל פרשה זו על סדר כרונולוגי. יכול להיות שהכל קרה כאילו בפעם אחת או בסדר יותר הגיוני והפרשה מסדר את הכל כך מסיבות שלו.
ולכן, לפי הסדר שמסופר כך. אז זה הולך כך. יש דברים שה’ אומר, לאף אחד, ‘ויאמר ‘ה אלהים לא טוב היות האדם לבדו’. הוא לא אמר זאת לאדם. זה אמירה במחשבה או בינו לבין עצמו. מה שנקרא אחר כך ויאמר אל ליבו. במקביל לזה יש מערכה תחתונה. הוא יוצר מן האדמה כל שאר החיות והעופות. (זה הסתירה הידועה אם החיות נוצרו לפני או אחרי האדם, ותלוי במה שאמרתי אם הכוונה פה לסדר). ומביא לאדם שיתן להם שמות. זה בא להסביר למה לאריה קוראים אריה ולנשר נשר, וממש מסביר ‘וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו’ – פסוק שצריך לקרוא כאילו כתוב ‘וכל נפש חיה, (השם) אשר יקרא לו האדם – הוא שמו (עד היום)’. בימים ראשונים של היצירה למעלה ה’ נתן שמות לדברים, אבל כאן האדם כבר נותן שמות. ואז הוא חוזר למערכה העליונה ומסיים בצורה מקבילה למאמר ה’ ‘ולאדם לא מצא עזר כנגדו’. עמום מי לא מצא, ה’ או האדם, מסתמא שניהם. הביאו את כל שאר החיות ועדיין לא היה החיה הזו שאנחנו מכירים בתור אשה. וזה נראה שזה בכוונה כאילו לקבל הסכמה מהאדם עצמו שלא טוב לו להיות לבדו, והחיות אינם מספיקות לזה גם אם הם גם כן קצת עונים לדבר זה, כאילו היה אפשר לקרוא לא טוב היות האדם לא ביחס לאשה אלא סתם שהוא לא מסוגל להיות לבד, אבל בסוף מתברר שכל החיות לא מספיקות להיות עזר כנגדו.
ופה הסיפור המעניין מאד כיצד נוצרה האשה לא מן האדמה אלא מצלע האדם. והאדם צריך לישן כאשר זה קורה שלא יכאב לו. זה אולי גם הפעם הראשונה שאדם ישן. אולי זה בא להסביר גם את זה. אפילו שלא כל פעם שאדם ישן הוא מתעורר עם אשה לפעמים זה קורה.. כאילו האשה שוכבת לצידו היא קשורה לשינה, בסוף יוצאים מזה ילדים. גם הצלע כאילו חסר לאדם ונמצא באשה ולכן האדם תמיד רודף להכניס משהו משלו לתוך האשה.
וה’ עושה את המעשה הזה בסתר כזה, כאשר האדם לא שם לב גונב לו צלע ומכסה אותו בבשר שלא ישים לב שחסר, ובונה את הצלע לאשה.
והוא מביא אותה אל האדם כפי שהביא את כל החיות לראות מה האדם יגיב להם ומה שם יקרא להם.
ואכן האדם שמח ואומר ‘זאת הפעם עצם מעצמי’. כאן ניכר שכל הזמן הוא חיפש את זה רק לא ידע מה הוא מחפש.
אפשר לקרוא לזה גם כאילו תפס את הגניבה.. אה זה מה שחשבתי שאני חולם בלילה שחסר לי פתאום קצת עצם ובשר.. נו אני אקרא לה אשה, היא גנובה מן האדם . (לקיחה במקרא הוא הרבה פעמים גניבה).
הרי לנו הטעם שנקראת אשה וגם הטעם שהאדם עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו, כי במקור הם בשר אחד היא גנובה מאצלו אז הוא מחזיר לעצמו את אבידתו או גניבתו.
יש שלשה פעמים ‘זאת’ באמירת האדם, זאת הפעם, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת. היא באמת זאת.
למה שאדם עוזב את אביו ואת אמו זה קושיא? ומה בדיוק התירוץ? אולי זה כי האשה לא נולדה מאדמה שהוא כאילו ההורה של אדם, היא תולדה של אשה. אז היא שייכת לו ולא להורים שלו.