נגע צרעת – פשוט וברור

תוכן עניינים

ראו גם מה שנתבאר בשיעור זוהר תזריע מצורע

אכתוב מה שנראה האמת וצ”ע שכל המפרשים שראיתי ראשונים וחכמי זמננו הסתבכו בפירושים תמוהים. ואסדר את היסודות הפותרים הכל לפענ”ד.

א) אין דרך נורמלית לקרוא את הפרשה מבלי להבין שמדובר על מחלה ממשית שיש לה צורות רגילות של מחלה שמתפשטת ונרפאת וכו’. העובדה שהפסוק עצמו משתמש בלשון נרפא נגע הצרעת הוא הוכחה לזה. יתר על כך אי אפשר לקרוא את כל אריכות סוגי הצרעת המפורטים בתזריע (שאת, ספחת, בהרת, פרח בכולו, מחיה, שחין, מכוה, ראש, זקן, בהק, קרחת, גבחת) ולא לראות שאלה הם מופעים רבים ושונים של מחלה או של מחלות. ואילו הכל איזה ענין לא טבעי לשם מה צריכים כל החלוקות האלה וחילוקי דיניהם. ואף המאריכים לטעון שאין זה טבעי לא חשבו לפרש חילוקים הללו ואם יש איזה דרושים על זה הם רחוקים ומאולצים (ראו עקידת יצחק תזריע דרוש יפה בצרעות שונות לפי עבירות שונות).

ב) דברי חז”ל על איזה חטא בא נגע הצרעת ורמזיהם בדרכי הטהרה על דרכי התשובה מאותו החטא אינם ענין לשאלת מהות הצרעת כלל. כי פשוט שלפי הנחת חז”ל ברוב המקומות אין שום מחלה באה ללא חטא, במיוחד מחלה זו המובאת בתורה ומאריכה בה. ולכן פשוט שיש גם לעשות תשובה על זה ויתרפא המחלה גם כן. כן גם דבריהם בנגעי בתים שיש בזה צד מעלה אינם ענין לטענה שאין זה ענין טבעי אלא שה’ מסבב הסיבות שיצא מזה מעלה זו. [ומקור ברור לזה משלשת המאורות הגדולים רמב”ם רמב”ן ואב”ע שכולם נקטו בדבריהם הן מציאותה כמחלה והן מציאות הסיבה של חטא ותשובה]

ג) כבר בזמן חז”ל, ואולי קודם לכן, לא דנו ברוב דיני הצרעת לפי פרשיות אלה (אמנם יש שמצאו אזכורים יחידאיים שמשמע שתנאים דנו בדינים אלה), ולהלן נבאר למה. ולכן רוב עסקיהם בפרשיות אלה הוא על דרך דרוש וקבל שכר וקשה ללמוד מהלכות פרטיות שהוציאו שנראים מנוגדים לרעיון שזה מחלה כי הם דיברו בתיאוריה ולכן גם עיקרי דרושיהם על החטא והתשובה הוא להוציא מפרשה זו משהו מעשי לזמן שאין נוהגת המצווה בפועל.

ד) אמנם הצרעת הממשית היה ידוע גם בזמן חז”ל וגם בימינו. אע”פ שהחוקרים מסתבכים בהתאמת סימני התורה ודרכיה אל הצרעת הידוע (כבר בתרגום השבעים תרגמו leper) איני רואה בזה קושיות וחבל להתעמק בזה, כי מציאות המחלות משתנים מזמן לזמן וממקום למקום כל שכן שההבנות לגביהם משתנים, ומן הסתם גוי בזמן התורה היה וודאי מזהה את כל המציאות והסימנים וגם הפעולות והעצות אבל בהמשך נשתנה ולפי שאין כאן הלכה למעשה הרי זה ביטול תורה להתחקות אחר זה.

הרעיון לפרש צרעת של התורה כמשהו שאינו מחלה כמעט אלא שינוי צבע העור כפי שראיתי כמה מחכמי זמננו נראה מופרך מן המציאות של חומר הטומאה וגודל אזהרות הפרשה, ואדרבה נראה שכמה מבדיקות הפסוק הם להבחין בין שינוי צבע סתם לכזה שמסתיר מחלה. גם אין שום רמז בחז”ל שצרעת שהם מזכירים כקיים בזמנם אינו מראות נגעים של התורה ולהיפך מזה משמע במסכת ברכות.

ה) לפי שהשתנתה המציאות בזה (והתבטלה מוסד הכהונה ואולי מעוד סיבה דלהלן) הפסיקו לדון בפועל בדיני צרעת לפי התורה. ונהגו כסדר הרגיל בכל מחלה לפי אזהרות הרפואה של חכמת הזמן, ומצינו בגמרא בפירוש אזהרות רפואיות לא להתקרב לצרעת לפי שמדבקת, והסבר שבבל אין שכיח צרעת לפי שמימיהם יותר נקיים ולא נתנו לזה הסבר שהכל למעלה מטבע שאינו שולט בבל. [נראה שזה פשר לשון רשב”ם בתחילת פרשת נגעים שאין לנו הבנה בפרשה זו לפי דרך ארץ של בני אדם, כלומר שאין גם להתחקות אחר המציאות הטבעית וכנל לפי שאין מבינים בימינו כמו הפסוק ולא נשאר לנו אלא לדרוש בהלכה, ודלא כמי שראיתי שמפרש שרשב”ם סובר שכל הנגע הוא משהו שמיימי]

ו) לחז”ל נשאר קושיא מזה, וכי אין חיוב עלינו לכאורה לדון כדין התורה, וכדרכם לא לומר לעולם שההלכה השתנתה, השתמשו בריבוי דרכים והגדרות הלכתיות להסביר למה אין הטומאה תופסת. שצריך כהן לומר שהוא טמא. ושאינה נוהגת בגוים. ועוד דינים כאלה שכולם להקל לומר שאין חייבים לנהוג בזה. ולכן אין מזה קושיא אם זו מחלה כיצד זה משנה אם הכהן אומר או לא, כי דין זה לא נאמר לגבי המחלה שלגבי זה אכן דנים בגדרי המחלה ככל מחלה, אלא לגבי ההלכה הנשארת לכאורה גם אם הרפואה השתנתה.

גם הרמב”ם שכתב בפירוש המשניות נגעים סוף פי”ב שדיני התורה בצרעת התורה אינם הטבעיים בא ליישב הקושיא מסתירת הנהגת הרפואה של זמנו וזו של התורה ולזה אמר שאין זה אותו מחלה ולכן גם לא צריך לנהוג דיני התורה.

ז) יסוד זה הוא החשוב ביותר להבנת כל הסוגיה. הקשו, כי אם הכל מחלה וכי התורה הוא ספר רפואות. התשובה לכך שגם בזמן התורה עצמה וודאי לא הוצרכו לתורה לומר שיש לשלח את המצורע הגמור מן המחנה. ורואים שככה נהגו בכל הזמנים גם במקרא וגם מחוצה לה [וכן כתב הרמבם שדבר זה כמעט בטבע בנמי אדם לנהוג ככה]. ובאמת רוב אריכות התורה בפרשיות אלה אינם בהסגר מצורע ממשי כלל כי זה נזכר ממש בפסוק אחד או שנים. אלא עיקר חידוש התורה כאן הוא במצבים שאינם עדיין צרעת ממש כלל. אבל הם נגע צרעת. דהיינו שינוי צבע כמו נגע, שעלול להסתיר צרעת. כאן הוא עיקר חידוש התורה שכבר במצב כזה של ספק יש להיזהר ולהיסגר על ידי הכהן, ואז בודק הכהן בכל הבדיקות אם הוא מתפשט שזה סימן שיש כאן מחלה ולא שינוי צבע בלבד. וכן מזה מובנים כל שינויי ההלכות במכוה ושחין וכו’, שכל אלה הם צורות שונות שעלולים לזהות בהם סימנים מוקדמים של המחלה ובכולם יש סימנים מיוחדים כיצד לבדוק אם אכן הוא התחלה של מחלה או סתם שינוי צבע או משהו אחר שיריים של מחלה אחרת וכדומה, כשמות האמורים בתורה מספחת, צרבת השחין, צרבת המכוה, וכו’. גם היתר פרח בכולו מובן בפשטות כי אז זה לא סימן למחלה אלא איזה בעיה בעור.

יסוד זה מפורש בלשון הרמב”ן יג, ג וזה לשונו “והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך. ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה.”

אולי לפי שכל דינים אלה הם בהחמרה מספק, לכן לפעמים אפשר להקל בהם לפי הצורך, וגוים אין צריכים להקפיד עליהם לפי ההלכה כי אין התורה מקפדת להרחיק כל כך המחלה מהגוי, ולכן חתן נותנים לו שבעת ימי המשתה ומזה הקשו אם זה מחלה איך, אלא וודאי מדובר בחתן שיש לו מראה נגע ולא מצורע מסוכן ממש כי אז פשוט שמדין פקו”נ בלבד מרחיקים אותו, והלכות אלה הם שהתבטלו אחר זמן התורה אם לפי שאין אנו בקיאים בהם או לפי שהשתנת המציאות והבנתו או לפי שאין אנו במדרגה אפשרית להקפיד על הסימנים הקדומים הללו.

ח) האיסור השמר בנגע הצרעת שיש שהבינו בו איסור לדרוש ברופאים לרפא את הצרעת אין זה פירושו. אלא לפי האמור באות הקודם נגע צרעת הוא תסמין מקדים למחלת הצרעת עצמה. ולכן מזהירה התורה שלא יתחכם אדם לטפל בסימפטום ולהסתיר את זה כי זה יגרום שתפרח בו הצרעת בלי סימן מקדים וידביק גם אחרים, אדרבה יראה את נגעו אל הכהן ויתרפא.

ט) טהרת המצורע שנראה לרבים הוכחה שאין כאן ענין טבעי, איני רואה מזה שאלה כלל ואדרבה. הלא פעולות מעין אלה נמצאים כמה פעמים בתורה בפרה אדומה, ובפסח מצרים. ואפשר לומר שכל אלה הם סגוליים בלבד אבל מזה שדברים דומים חוזרים על עצמם הרי סימן שבזמנם הבינו את זה לצורת חיטוי. וייתכן שהיו משתמשים בזמנם בדם ואזוב לחטא אחרי מחלה וכו’. גם אם היה בזה אמונה על דרך הנסתר עדיין הרי זה שייך למציאות הטבעית שרפואתה כך. חשוב להבין גם שסדר זה נעשה אחר הרפואה, כלומר הוא טקס חיטוי לא טקס רפואה. הקרבנות שהמצורע מביא אינם ענין לטהרתו בעצם כלל אלא לחזרת כניסתו אל המקדש שזוקק קרבנות בכל כניסה אחר מצב שאוסר על זה, כקרבנות היולדת שאין בהם גם כפרה על חטא אלא כך הוא הסדר בכל כניסה למקדש אפילו בחגים יש דין ולא יראו פני ריקם ומקריבים תמיד עולה וחטאת.  (והדרשה שקופצת ונשבעת וכו’ תדרש).

ואם נרצה הסבר רציונלי אפשר להגיד כאברבנאל שפעולות אלה הם לפרסם שכבר נרפא הצרוע ואפשר להחזירו לחברת בני אדם. זה טקס מעבר ממצב של מצורע למצב נורמלי והוא נצרך כי אנשים מתרחקים הרבה מן המצורע וצריך פרסום מיוחד לומר שנטהר והוחזר לחברה.

(גם איסור המצורע לביתו שבעת ימים פשוט לפי שבאופן זה יש יותר חשש הידבקות כידוע ולכן מזה צריך לחשוש יותר גם שנראה שנרפא)

מכאן הם עוד 2 הערות חשובות אך לא נוגעות לעיקר הענין

י) דברי רמב”ן שנגעי בגדים ובתים אינם בטבע תמוהים לי כי בוודאי ישנם סוגי מחלות מתפשטות בבגדים ובתים ואינם אותם מחלות של בני אדם אבל יכולים גם להרוג בני אדם והם מה שנקרא בזמננו fungus. וראייתו מלשון הכתוב שאין נגעי בתים אלא בארץ צ”ע כי הלא הסיבה פשוטה שבמדבר לא היה להם בתי עצים ואבנים אלא אהלים והם בכלל טומאת בגדים.

יא) כתב ראב”ע אדם כי יהיה בעור בשרו, לרבות את הגויים כי וודאי שגם הגוי צריך להתרחק מצרעתו שהרי ידבק את ישראל. ואמנם זה היפך ההלכה וכבר תירצנו למעלה. אך בגוף דרך הפירוש לכאורה הוא צודק כי כאשר הכתוב רוצה להבחין בין ישראל לגוי היינו גר או תושב הוא מבחין בפירוש, וכותב איש איש מבית ישראל וכו’, ואדרבה נראה מזה שכאשר כתוב אדם הוא בפירוש לרבות את הגויים, וזה היפך ר”ש הידוע שאתם קרויים אדם שהוא לכאורה היפך הפשט וההגיון וצ”ע.