נר שישי שבת חנוכה – רני ושמחי בת ציון

תוכן עניינים

רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. חכמינו בחרו להתחיל מכאן את הפטרת שבת חנוכה, שהוא במראה המנורה של זכריה, לומר שנבואה זו צריך לקרוא אותה כהקדמה אל מראה המנורה אשר אם מבינים אותה מבינים ממילא את פרטי המנורה (ולפיכך אף לא המשיכו לכל פרטי פתרון מראה המנורה). ובוודאי מתחילים רני ושמחי לומר זוהי רינת ושמחת ימי החנוכה שנקבעו לימי שמחה והלל, הוא שמחת "הנני בא ושכנתי בתוכך", הוא פתרון מראה המנורה.

הענין בהקשרו הפרטי כמו הכללי, הוא נבואת חזרת השכינה לבית שני. כי האריכו רז"ל (ראה פסיקתא רבתי פיסקא לו רני ושמחי. נראה לי שפסקא זו עיקרה לחנוכה אע"פ שנרשמה בין ז דנחמתא, כי יש שם שבע נחמות חוץ מזה, ואולי היו קוראים אותה אף בנחמתא לפעמים) כיצד לא שרתה שכינה כראוי בבית שנ.  ודבר זה מפורש הוא בכתובים שם שאמר התרחשתא שיישארו כהנים המסופקים בספקם "עד עמוד כהן לאורים", כי בבית שני לא היה גילוי על ידי אורים ותומים, ואף לא ארון. ועוד מפורש שם שהיו כהנים וזקנים בוכים בחנוכת בית שני לפי שלא היה בכבוד והדר והשראת שכינה כמו בבית ראשון.

השכינה איננה כמובן הדבר היחיד שחסרה לנו בתחילת בית שני בעליית עזרא. זה לא כאילו הכל היה בסדר מבחינה גשמית ורוחנית אלא ששכינה לא היתה. גם המצב הדתי של העולים לא היה הכי יפה, כמבואר בכל ספרי עזרא ונחמיה. גם המצב הפוליטי שלהם לא היה כל כך יפה, כמתואר שם. אפילו בניית המקדש שהחלו בו היתה בנייה מסכנה מאד, ברשות המלך הפרסי ונתונה ללחצים הפוליטיים עליו מאת העמים שסביבם כל העת. אך אפשר להסתכל על חסרון השכינה כעל הדבר המרכז בתוכה את כל החולשה הזו. חז"ל קישרו את הדברים ואמרו השכינה לא שרתה בבית שני לפי שלא היה בו חירות פוליטית והוא נבנה על ידי כורש. אם כן השראת השכינה כרוכה ביחד עם חירות פוליטית כאשר נבנה את הבית בכח עצמנו ולא ברשות האומות תהיה גם השראת השכינה הטהורה עליו.

כאשר אנחנו קוראים את נבואות זכריה וחגי על הבית השני (ואולי גם נחמות ישעיה) צריכים אנחנו לקרוא אותם בעיקר כמנבאים את החזרת השכינה לישראל. כאשר המצב שהתנבאו בתוכה היה המצב שהכי היה מודגש בו חסרון השכינה. כאשר נמצאים בגלות מובן הדבר שאין השראת השכינה גלויה. אך כאשר חזרנו לארצנו, אז דווקא התחילו לבכות יותר בעמדם בחנוכת הבית השני וחשו כי חסרה בו אור השכינה. כלפי תלונה זו מנבאים זכריה וחגי את נבואות נחמותיהם. מנבאים הם כי אמת נכון הדבר כעת אין חזרה זו שלימה, ועוד לא הגיעה זמן הגאולה השלימה, אך עוד תבוא זמן ויהיה הדבר מושלם. וכך אמר זכריה כי מי בז ליום קטנות ושמחו. אף אלה שבזו לבנין הקטן שלנו כאשר יבוא נבואתי ישמחו.

אמנם התנבא זכריה על זרובבל, אך ככל הנראה גם בזרובבל לא התקיימו הדברים הגדולים שניבא עליהם זכריה, עד שהבאים אחריו העתיקו את נבואתו "הנני מביא את עבדי צמח" על המשיח העתיד לבוא. כי אמנם זכריה פתר את חזונו על זרובבל שבא בזמנו, אבל גם זרובבל לא הצליח להחזיר את השכינה על מקומה. וכדרך כל נבואות בית שני שאיחרו להתקיים, עדיין חיכו ישראל להם במשך ימות הבית ואף אחרי חורבנו שיתקיימו בגואל עתידי.

ואימתי התקיימו נבואות אלה, אימתי התחילו ישראל לבנות את הבית בהשלכת עול האומות מעל צווארם, ובהשכנת שכינה בתוכם, הוי אומר בימי חשמונאים. אם חסרון השכינה תלויה היתה בבניית הבית ברישיון כורש, הרי חזרתה וודאי תלויה היתה בחידוש וחנוכת המקדש תוך עצמאות שנרכשה על ידי חשמונאים מידי יוונים.  ועל כך אומרים אנחנו הלל בחנוכה, הללו עבדי ה' ולא עבדי יון, ולא יכלנו לומר הלל בימי עזרא אלא לבכות שעדיין עבדי אחשורש היינו (ודוק היטב כי פורים כמו עליית עזרא ברשיון מלך פרס היה, וחגיגת הפורים קשורה עם חגיגת העלייה בימי עזרא כאשר נתבאר לנו שם. ובפסיקתא רבתי ב פירשו בפירוש הבדל חנוכה ופורים לגבי הלל בכך), אבל עכשיו שניצחנו את היונים וחינכנו את המקדש בהשראת השכינה, הללו עבדי ה'.

הרי, רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך.

***

ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא. תחת אשר אנו נלווים לגוים היום ונתונים לתנודות תמיכתם בנו וסובלים מהלשנות הגוים אשר סביבנו, נהיה אנחנו מובילים אז, ונלוו גוים רבים אל ה', וכולם יהיו לי לעם, ושכנתי בתוכך. אף נבואה זו בימי חשמונאים התקיימה והתגיירו גוים רבים ביניהם.

מכאן ואילך באים שני נבואות. ראשונה נבואת החלפת בגדי יהושע הכהן הגדול. שניה נבואת המנורה ושבעה קניה, האבן ושבעה עיניה. דעת לנבון נקל כי אלה הם שני חלקי מילוי המקדש וחנוכתו. כאשר קראנו בפרשת תצוה סדר חנוכת המקדש, להלביש לכהנים בגדי כבוד ותפארת, ולמשוח את כלי המקדש בשמן משחת קודש. נבואות הללו אינם אלא נבואות חנוכת המקדש, בבגדי כהונה כראוי לכהן גדול, ובהדלקת המנורה בה המראה את השראת השכינה וכוללת משיחת הכלים כשמן השופע על המנורה.

באותו העת עוד לא לבש יהושע הכהן הגדול את בגדי כהונה הראויים לו, כי עניים היו ולא הספיקה ידם להלבישו כראוי לו. והיה השטן עומד על ימינם להשטין על מלאכת המקדש תדיר. אלה הגויים אשר כתבו שטנה על יהודה וירושלים (רש"י). ויאמר ה' יגער ה' בך השטן ולא תצלח קטרוגם עוד. ויען ויאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו. ואמר ישימו צניף טהור על ראשו. לפי הנראה היה דבר המלאך להלביש את יהושע מחלצות, והוסיף על זה זכריה עצמו שילבישו אותו גם צניף. הלבשת הבגדים איננה באה מאליה, צריכה היא לנביא שילביש אותם אל הכהן. ואלה הם גם דברי המלאך המעיד ביהושע, אם בדרכי תלך וגו'. הלבשת בגדי כהונה צריכה לזכות, היא איננה יכולה להיות על חינם, צריכה היא לקדושת הלובשו שיעלו עליו ולדבר הנביא שיסכים עליו.

הכתוב אינו מפרש אם אכן שמרו יהושע ובניו את דרך ה', אך בהמשך הדרך וודאי שקלקלו כהנים גדולים ולא שמרו את דרכו, כמסופר בדברי ימי מלחמת חשמונאים, וכלפי הימים ההם נאמר לא היה לזרע יהושע מהלכים בין העומדים, אבל גם נבואה זו נשארה לכהן גדול של ימי החנוכה, כי באותו העת עברה עוון כהונה וודאי ונקראו בשם צדיקים וחסידים, ואז לבשו בגדי כבוד ותפארת.

***

אבן ניתן לפני יהושע, הוא אבן הראשה בידי זרובבל, הוא אבן בדיל ביד זרובבל, אבן הזאת צריכה פיתוח. כמו "ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש להויה". כאשר נחסר להם כהן לאורים, הוא כאילו ביד הכהן אבן, שהוא מבגדי כהונה, וצריך להיות אבני חן מתנוססות על אדמתו, אבל כאשר האבן סגורה היא כמשא כבד בפני הכהן, כעוון המונע ממנו ללבוש את בגדי קודש שהם בגדי כבוד ותפארת יקר השראת השכינה והנבואה. אז נדמה האבן להר הגדול בפני זרובבל המונעת בפניו את דרכו, כאשר לא שמרו כהנים וישראל את דרכם.

הנני מפתח פיתוחיה, אחרות את האותיות על האבן, ותראו כי על אבן אחת שבעה עיניים. שבעה אלה הם עיני ה' המשוטטות בכל הארץ. כאשר מצינו בהמשך נבואות זכריה ובעוד כתובים, יש להשגחה עליונה כמו שליחים המשוטטים בארץ. אלה נקראים עיני הויה, ושבעה הם, וגם השטן בתוכם. שיטוט זה בארץ לפעמים לטובה לפעמים לרעה. כאשר יורדים עיני ה' ורואים רע בארץ הם עולים ומקטרגים. אך גם ירידת השכינה לשכון בארץ תתכנה בשם פיתוח שבעה עינים אלה, כאשר תבוא ושבע נערותיה לשכון בארץ, יראו הכל כי עיני ה' איתם, לא עזבם ולא הניחם, וזוהי שימת עין שאמר ה' לשים עינו וליבו על מקום המקדש, והנוגע בכם נוגע בבבת עיני.

בבית שני לא היה שם ארון ובו לוחות אבנים חרוטים באצבע אלוהים. אבל אמרו אבן היתה שם מימי נביאים הראשונים ונקראת אבן שתיה. אבן זו שיכנה בתוכה את מקום השכינה בבית שני ועליה נתן כהן גדול קטורת ביום הכיפורים. אבן זו היא הנפתחת לשבעה עינים, תשואות חן חן לה. טובי רואי היו מפתחים בה אותיות ומתנבאים בה כאשר התנבאו כהנים ראשונים באורים ותומים.

***

וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. האי קרא אוקמוה. והוא הוא 'הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו'. התעוררות גדולה ועמוקה התעורר כאן הנביא כי התעוררה כאן ההשגחה העליונה לפקוח עיניה על הארץ ועל המקדש. התעוררות שהיא לער כמתעורר משינתו. ויאמר אלי מה אתה רואה, הלא הנך בעצמך רואה משהו, תספר לי מה אתה רואה ואספר לך מה אתה רואה.

***

ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו'. מנורה זו הוא פתיחת שבעה עינים על האבן. כאשר נתבאר לנו פעמים רבות, היתה עיקר עדות השכינה בבית שני עדות המנורה. אבן שתיה בפנים היתה ודוממת היתה כאבן. אך המנורה הנערכת מחוץ לפרוכת העדות גלויה היתה יותר. והיתה היא לעדות על השכינה. כבר אמרנו שעיקר נבואה זו שעוד תחזור השכינה לשכון במקדש וכליו. והנה ביטוי היותר גדול של השראת השכינה הוא במנורה.

כל כלי המקדש שימושיים הם, מזבח להקריב בו קרבנות קטורת להריח בו שולחן להניח בו לחם הפנים. אך המנורה איננה שימושית היא נועדת לשם כבוד. כאשר מוצאים אנחנו בהדלקת נרות שבת ויום טוב שאינם להארה בלבד, אבל עיקרם לשם כבוד, ככתוב וכבדתו. וכאשר מדליקים מנורות לפני השרים או בסעודות חשובות לאו דווקא להאיר את החושך אבל להראות להם כבוד. הכבוד הוא השכינה.

בזמן שלא שרתה שכינה במקדש, מסתבר שאף לא הדליקו את המנורה. ואיני יודע להראות מתי התחילו להדליקה ומה היה בין נבואת זכריה לימי חשמונאים, כי את חנוכת המזבח השלימו ואף את חנוכת הבית, אבל עיקר החנוכה שנקראת על שם המנורה לא היה עד ימי חשמונאים. החנוכה הוא הוא כניסת השכינה למקדש. וכניסה זו הוא הוא הדלקת המנורה.

***

תואר מנורה זו מיוחדת מכל מנורות שבעולם. לא היתה זו מנורה בלבד, שצריכים להביא אליה שמן ונרות להדלקה ממקום אחר. אף לא היו צריכים לעשות מנורה זו מן הזהב הטהור המובא לה ממקום אחר. אבל היתה מנורה זו עומדת בין שני עצי שמן. והיו עצי שמן אלה גדלים ועולים עד מעל למנורה, ושם היו זיתיהם נופלים מאליהם לתוך בית הבד של זהב, שתי צנתרות הזהב, והיה השמן נמשך מאליה לתוך מעין שעמדה מעל ראש המנורה, וגולה על ראשה, והיה השמן נמשך ממעיין זה דרך שבעה מוצקות לתוך שבעה נרות המנורה, ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. אף זהב המנורה עצמו כאילו היה נשפך מתוך צנתרות זהב אלה, המריקים מעליהם הזהב. ופתרון זה הוא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, כאשר המנורה נמלאת מאליה כך דבר ה' ביד זרובבל נעשה מאליו. (כל זה עולה מדברי רש"י והמפרשים)

בולט הדבר (ופלא לי שלא מצאתי כרגע מי שיפרשנו) שזהו ממש נבואה על נס פך השמן והדלקת המנורה, כאשר מצאו כמו מאליו בנס פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול "שתי צנתרות הזהב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ" (והם יהושע וזרובבל כפי המפרשים). ושמן זו הספיקה להם שמונה ימים, כאילו הוא נשפך מאליו לתוך המנורה משבעה המוצקות. אף המנורה עצמה מאליה היתה נעשית כדברי המדרש וזה מעשה המנורה, ואף בימי חשמונאי מצאו שם שפודים של ברזל ועשאוהו למנורה, כמו המנורה עצמה נמצאה מאליה.

והיה כל זה לסימן כי מאליה נסעה שכינה אלינו בתואר המנורה, ולא צפינו להתגלות הגדולה הזו, לא בהכנת ליבנו ולא בהתעוררות עצמית, אלא כאיש אשר יעור משנתו, ופתאום נראה המראה הגדול הזה, כאשר נסעו עגלות הנשיאים ונסעה מרכבת יחזקאל ונשאו פרות שנשאו ארון מאליהם, כך מרכבת המנורה נמלאה שמן מאליה והיתה מאליה.

***

ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי הלא ידעת מה אלה. ואמר לא אדני. כי נבואות זכריה כחידות סתומות. ופירשו בה לפי שהיה בזמן חותם הנבואה היתה נבואתו בלתי ברורה. אך לעולם היתה עיקר נבואתו נבואת הנבואה עצמה. המראות האלה שחזה זכריה ברורים הם כשמש בצהריים. אלא מצד המתבוננים הם נראים עלומים, אינם אלא כאבן הזאת שצריכים לפתוח פיתוחיה, או כמו שאומרים בימינו, התמונה כולה נמצאת בנגטיב צריך רק לפתח את התמונה. רימז המלאך לזכריה אכן התקשית במראה המנורה, ואפרשנה לך, אך באמת אינך צריך את הפירוש שלי, צריך אתה לדעת מה אלה מעצמך. והבאים אחריך שיראו את קיום נבואות אלה בזמניהם וודאי לא יצטרכו אפילו להמשיך את קריאת הפסוק עד לפסוקי הפתרון, כי ידעו מה אלה.