א) וידבר הויה אל משה אחרי מות. ויאמר הויה אל משה דבר אל אהרן. כפילות זו ויאמר ויאמר מלמדינו שיש כאן הוה אמינא ומסקנה, אופן שהיינו חושבים ואופן שהוא על האמת. כפי שלמדנו בכל מקום שנכפלה אמירה במקרא לא נכפלה אלא ללמדנו שאין דבר זה כפשוטו. וזה כפי הכלל בכל דבר עמוק שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה. כל מה שלא שייך לטעות בה אינם דברי תורה באמת. וכפי שהוא בעדינות קריאת מקראות הללו כך הוא במציאות, דהלא פרשה זו עוסקת בסדר הביאה אל הקודש. ובביאה זו טעו נדב ואביהו כי הוה אמינא שלהם לא צדקה. וזה בהכרח ככה כי בפעם הראשונה ירדה הקדש אל העולם, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם, וחיפשו צדיקים הגדולים דרך ליכנס בה, אבל בתחילה טעו, בכדי להראות את זה שאין הקדש דבר נקל להשיגו בשטחיות אבל בהכרח אפשריים בו הטעויות. וזהו ששאמר רש”י שלא תמות כדרך שמת פלוני זה הזהירו יותר. כי כך הוא סדר הלימוד האמיתי על ידי ההוה אמינה והטעות מגיע אל האמת ולא היתה מיתתם לריק אלא היה ההוה אמינא של לימוד סוגיא זו דכניסה אל הקודש. בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.
ב) ומהו שאלה זו בסוגיה זאת שאנחנו שואלים. שאע”פ שהבא לטהר מסייעים אותו ושערי הקודש פתוחים תמיד, הרי היא צריכה את החודו של מחט של הבא לטהר. ולמצוא מפתח זו אינו דבר נקל שרוב בלבולי העולם אינו אלא לפי שנלאו למצוא הפתח, ועלינו לדרוש היטב אחר שער הכניסה מהו הבית יד ופתח השער הפותח את הקודש אלינו. ומאי קודש דא חכמה, היינו השגת רוח הקודש היינו פשוט לדעת מה לעשות בעולם הזה שזהו כל התורה כולה כל החכמה כולה שאינה איזה דבר יפה להשיג אבל הוא מענה לשאלת החיים וכל שאיננו כן אינה תורה וחכמה והשגה כלל.
ג) אמר רבי יהודה, כפילות וידבר ויאמר, הוא לפי שהם שני דרגות הידועות, ככתוב ויקרא אל משה וידבר הויה אליו, ואל משה אמר עלה אל הויה. היינו הקורא הוא שאינו מפורש בשם היא השכינה. והעונה הוא וידבר הויה אליו הוא התפארת שהוא מדרגת נבואת משה זה הדבר אשר צוה הויה. זהו הגדרת הסדר על פי הקבלה. אך עוד יש להבין משמעות הענין. ועל כך המשיך רבי יצחק בסתירת הפסוקים בתהלים, כתוב אחד אומר עבדו את הויה ביראה, וכתוב אחר אומר עבדו את הויה בשמחה, וענה רבי אבא בתחילה יש להתחיל כל עבודת ה’ ביראה, ושוב ‘וגילו ברעדה’ וזהו עבדו את הויה בשמחה, וכן כתיב מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ודבר זה הוסיף רבי אבא להסביר שוב בערכי הכינויים, עבדו את הויה ביראה הוא ספירת המלכות הנקראת יראת הויה, והיא ראשית דעת, ובאותו מקום יש לכוון כל התחלת עבודה, ככתוב בזאת יבוא אהרן היא זאת.
ד) אין כאן אוקימתא בין הפסוקים האומרת כאן בתחילה כאן בסוף. ומה בין התחלה לסוף. וספרי המוסר פירשו שכל עבודה צריכה התחלה בקבלת עול או יראת העונש, ואין דברים אלה מספיקים לסוד. אבל הענין פשוט מאד. כי השמחה היינו מצב העבודה עצמה, דשמחה היינו שלימות היינו ‘שמחה לאיש במענה פיו’ כאשר יודע האדם את טעם חייו ואת מה שעליו לעשות וכיצד לעשותו והוא עושהו הרי הוא שומח בזה. מצב זה אין בו ספק או שאלה, אין שמחה כהתרת הספיקות, ובו לא נשאלים שאלות כיצד או מה הדין. אך המבוכה הגדולה של העולם הוא כיצד להגיע אל המקום הזה, או כיצד לדעת שהגעת אל מקום זה ולא לטעות, כיצד יש לאדם בטחון דהיינו שלווה בידיעתו שהוא הולך בדרך טוב.
ה) ועל זה התשובה אחת כי אם בזאת. הוא הנקרא מידת היראה אבל אין הכוונה כאן לתנועה של פחד דווקא. אלא להסכמה. היינו המדרגה הכי פשוטה וישרה שאפשר להיות בעולם. האדם איננו צריך ואיננו יכול לדעת את כל סיבוכי המציאות להכריע ולפלפל מה הטוב. אבל נקודת בחירתו המתייחסת אליו אינו אלא אם הוא מסכים להיות טוב. שזו דרך אחרת להגיד אם הוא מקבל עליו את עול השכינה. אם הוא מסכים להיות מאנשי השכינה שהם כלי אל הכוונה שלה או אם אינו מסכים. הסכמה זו פשוטה ביותר וברורה לכל בן חמש למקרא ואינה צריכה שום פירוט או הרחבה. וככל שישנם ספיקות הרי אין מקום לקבל תשובה אלא בחזרה לבהירות זו, ולבדוק את עצמו בבדיקה זו שהוא מסכים להיות טוב, ואין להוסיף כאן מילים כמו שלא לדרוש לכבוד עצמו וכו’ כי כל אלה הם פלפולים המסבכים את הפשט. מספיק ודי והותר ‘כי אם ביראה’, להסכים שאפשר לו (“ער קען באשטיין”) להיות עבד הטוב. ומכאן ואילך הכל בידי שמים, שאין הקב”ה שואל מצד האדם כי אם יראה, וכל השאר לאהבה וללכת הכל בא ממילא ומי שיש לו זאת יש לו בטחון שהוא הולך בטוב ואיננו חושש, הולך בתום ילך בטח.
ו) נדב ואביהו שכחו לכלול את השכינה וחיפשו דברים ולא רק להסכים למציאות השכינה ולקבל כל מה שיבוא, ולכן וימותו. אך אין להאשים אותם כי היה זה בטעות כי לא ידעו. וגם בתשובה על הטעות שלהם הוזהרנו מאד ואל יבוא בכל עת אל הקודש כי אם בזאת. כי כל פעם שאדם עושה משהו גם אם הסכים וקיבל על עצמו את הטוב, הרי יבואו עליו מקטרגים מכל צד לטעון אולי היה צריך כך ואולי כך. אבל כאמור אין יכולת לאדם לכוון אל האמת מבחינה זו. ואין לאדם לקבל ביקורת אלא מנקודה אחת של השכינה. כי אסור לעשות תשובה אל השטן שהוא מקטרג אל כל דבר טוב ובא אל האדם אחרי שעשה אולי ככה ואולי ככה. אבל וודאי צריכים לשוב אל השכינה. ועל כך אמר הזוהר בפרשת ויקרא שהקם בחצות ללמוד אז השכינה מודיעה לו חטאיו והוא יכול לעשות אליה תשובה. כי את קטרוגי השטן צריכים לשלוח לעזאזל. אבל כאשר האדם מיישב דעתו בתום אז הוא מתוודע שחטא ומתוודה בפני השכינה ונסלח לו.