כינו את החכמים רופאי הנפשות. הדימוי הזה חשוב מאד ברבדים שונים. אפילו כאשר פונים לחכמים בענין של ממון, הוא נדמה אל ההולך לרופא לרפא חסרון שלו, כך תלו בגמרא את הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, באמירה מי שיש לו כאב הוא שהולך לרופא. החכמה אינה באה אלא למי שיש לו את הכאב הדורש את רפואתה.
כאשר באים לתת תורה ללמד חכמה, אין התורה הזו יכולה לבוא כבעלת הטענה הראשונה, אלא כרפואה על הכאב הקיים. המוציא מחבירו אינו התורה אלא האדם הבא אליה ודורש ממנה את ריפוי הכאב שלו. התורה לא ניתנה אלא ליוצאי מצרים לאלה שיודעים את הכאב המחפשים לו מזור בחכמת התורה.
גם סידור בתי דינים בסדר נכון לחברה מתוקנת אינו נולד מתוך הנחתה מלמעלה אלא כתשובה לפתור בעיה קיימת. מתוך הכרת משה את חולשתו ומוגבלות כוחו שאינו יכול לשרת את כולם כל הזמן. ועל זה הדרך כל מידה טובה כל לימוד טוב אינו בא אלא מתוך החסרון הדורש אותו. לשבעים הבריאים בנפשם אין לתורה מה להגיד.
מה שמועה שמע יתרו ובא איזה כאב הניע אותו לחפש משהו חדש אם הוא הגיע למשהו חדש סימן שהיה לו כאב, ומתוך אותו כאב הלך לחפש אצל רופאי הנפשות תורה. כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים.