פעמיים בתורה עזבנו את משפחתינו בחרן, והלכנו אחרי משיכת לבנו באלוהים אל ארץ כנען. אברהם בפרשת לך לך ויעקב בפרשת ויצא, אני רוצה לתאר את ההבדל ביניהם ואיך אני רואה את זה בשני שלבים שקורים בחיים הישראליים ההולכים מנעימת משפחתם אחרי האלוהים.
אברהם אבינו הוא הצעיר האידיאליסט, הגיבור העוזב את ארצו מולדתו ובית אביו ללכת אחרי האידיאל הגדול. הוא אינו יודע בכלל על תחושות אביו, אחיו, אחיותיו, או מי שהוא. גם תחושותיו בעצמו לא קיימים. כל שהוא רואה הוא האידיאל, ואם מישהו רואה עצמו נפגע מזה, שיהיה, מה זה שייך אלי, בעיה שלו, אני הולך אחרי האלוהים.
אצל יעקב אבינו יש לנו סיפור שונה לגמרי. כאן הענין האלוהי הזה כבר התפתח והתיישב, היא איש העולם אוהב את נשותיו אוהב את משפחתו עובד בפרך להשיג אותם ולפרנס אותם. והם גרים בבית לבן חמיו, מסתדרים כל אחד עם החשבונות שלו. הוא לא הצעיר האידיאליסט הוא מבוגר מיושב מבין את הצורך במשפחה באהבה ביציבות, הענין שהתחיל עם המרד של לך לך התבגר והתפייס עם מציאות המשפחה השכונה והארץ.
אבל, וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. אכן לכאורה הוא מסתדר עמו, יש להם עסק משגשג ביחד והכל עובד, אבל הוא מבין שזה כבר לא. השאיפה של יעקב הוא כבר לא השאיפה של לבן. הרצונות שלהם לא מסתדרים. הוא מבין שזהו אלוהי אביו הקורא אליו שוב אל ארץ אבותיך, אתה צריך לחזור אל לך לך של אבותיך, כאן הוא לא המקום שלך.
אבל גם אחרי הקריאה הזאת הוא אינו הולך בהתעלמות מן החיים. הוא קןרא לרחל ולאה נשותיו אל הצאן, מספר להם את תחושותיו, ושואל אותם לדעתם. הם מצדם עונים לו כי אכן, מה נזכרת עכשיו, הלא נכריות נחשבנו לאבינו. הוא משחק את זה החותן היפה אבל אינך רואה איך אנחנו נכריים אצלו, גם אנחנו בנותיו, הרי מכרנו וגם אכל את כספנו. כך, מתוך הדחייה מבית אביהם, הם מבינים כל אשר יאמר אלהים אליך עשה.