פרשת שופטים – משפט התשובה

תוכן עניינים

פרשת שופטים  – משפט התשובה

שופטים ושוטרים תתן לך.. למען תחיה (טז, יח-כ).

בדרך כלל קוראים את פרשת שופטים בתחילת חודש אלול, המתאפיין בהכנה לקו הדין השולט בראש השנה. ומאידך, בימין פשוטה לקבל שבים, שהוא חסד התשובה המוחק ברחמים את החסרונות, שהוא לכאורה ההיפך מאופי הדין הדורש חשבון מדוקדק על כל דבר מבלי וויתור. על היחסים האלה בין הדין  לבין החסד נוסדו תורות גדולות ועמוקות בכל חלקי התאלוגיה והפילוסופיה, אבל נשאר לי לעמוד על כך במובן הפנימי והרלוונטי.

כל דורשי הפנימיות בדרך אחד הלכו, להבין את מצוות מינוי שופטים כציווי על האדם לעשות משפט על עצמו, לחשוב את חשבון נפשו ולכלכל דרכיו במשפט ובצדק. אבל יש להבין את הציווי הזה באופן נכון, כפי שהוא נובע מדין המשפט הציבורי, ולא בצורה שגויה.

כי יש משפט לפני המעשה ויש משפט שאחרי המעשה. במימד הציבורי, המשפט שלפני המעשה הוא החקיקה הקובעת את הנכון ואת הבלתי נכון ואת דרכי ההנהגה. המשפט שאחרי המעשה עוסקת ביישוב המצב שבו נתהווה חסרון באותו סדר שקבע החקיקה. בדין פלילי ואזרחי שעברו על החוק והחזרת הסדר הנכון על כנו ומקומו. מצוות המשפט בכללותה עוסקת בשני השלבים האלה: בקביעת סדר חברתי נכון, ויישוב ערעורים שונים המתהווים בסדר שנקבע.

כך באנלוגיה למימד האישי, יש לאדם לחקוק לעצמו את הדינים ואת הדרכים שבהם עליו ללכת. לקבוע לנפשו סדר ותוכנית שבו הוא אמור ללכת. ובשלב השני, כאשר אין אפשרות לחברה שלא תצטרך לדין פלילי או ממוני, כך אין אפשרות לאדם שלא יצטרך לעשות דין לעצמו לאחר המעשה כאשר לא התנהג כפי  התוכנית שקבע לו.

לכל אחד משני צדדי המשפט ישנם קשיים מיוחדים. קשה היא החקיקה באשר היא המצאת יש מאין. כאשר אנחנו מתחילים בלוח חלק ואין לנו על מה לסמוך לייסד את סדר ההנהגה הנכונה. וגם במקום שיש תורה כתובה ומסורה שקובעת את הסדר, הרי להגיע ממנה אל ההנהגה המעשית נדרשת אישית וציבורית הוא קשה כמו המצאת יש מאין. בכך עוסקת המשך הפשרה כי יפלא ממך דבר למשפט. יפלא מורה על דבר שהוא אין. וחייבים להגיע אל המקום הנבחר כלומר למקום נביעת החיים ממקורם באין ומשם לקבוע את המשפט.

שבעתיים קשה הוא המשפט המאוחר. שכן גם היא חייבת להגיע אל מקום האין למצוא פתרון ברור למצב שנוצר, אבל מתוך הבאת הקיים כבר לשם, לא מתוך לוח חלק אלא עם משא כבד. בכך עוסקת דין השופטים, וברובד הפנימי, הוא הוא מצוות התשובה. כשם שהשופטים עוסקים בהחזרת הסדר הציבורי אחרי שהופר, כך מצוות התשובה עוסקת בהשבת הסדר האישי אחרי שהופר.

המשפט הזה הוא מיוחד שכן היא חייבת להיות משפט שני. לא די לו לשופט שיקריא את החוק הקובע שהמעשה הנעשה אסור, שהרי זה כבר נודע הוא ומה יעזור אם החוק הופר והספר נקרע. אלא צריך הוא לסדר מיוחד שיכתוב את החוק מחדש למקום שהופר בו. כך ימי התשובה הם ימי נתינת התורה בשנית בארבעים יום אחרונים ולוחות שניות. כי להגיד לחוטא שהוא חוטא אין זה עוזר לאף אחד, צריך הוא לתורה חדשה משנה תורה.

מה שזה אומר, כאשר אנחנו מסתכלים על עצמנו ומוצאים את המקומות בהם לא התנהגנו כפי הדין. דבר ראשון הוא המשפט, לקבוע שאכן אין הדבר הזה כפי החוק שהוחלט מראשית. לצורך זה יש לחזור לבראשית, להיזכר מה בכלל היתה התוכנית הראשונה, ואין זה דבר טריוויאלי בכלל, כי הראשית טבעו להישכח, וצריך לגלות כל תעלומות והמון נסתרות מבראשית. ואולי בכלל לא חקקנו לעצמנו חוק מעולם ואין בראשית. כאשר רבים בטח חשם. ודרכנו הוא לזכור מעשי עולם ולפקוד כל יצורי קדם, ובכך נעשה עיקר מטרת הדין. כי הכרזת הנכון והבלתי נכון הצודק והבלתי צודק הוא ראשית החזרת הסדר הנכון. לכן טעות הוא להבין את הדין והמשפט כמנוגד לתשובה וסליחה. כי אם החטא הוא בלבול הסדר והכנסת העולם לערפול, התשובה הוא הגדת הדין, להחזיר את דעת המשפט.

המתרגל את הדבר הזה בנפשו ידע להעיד איך הכרזת המשפט הוא השלב העקרוני בתשובה והסרת הערפול בהם אנחנו שרויים. השופטים עוסקים בתשובה, שלא יהיה ערפול במוח אלא ידיעה ברורה ומוגדרת איפה הטוב ואיפה לא טוב. קביעה שחוזרת בזמן לסקור את כל המעשים והמחשבות מבראשית ועד היום ותתן לכל אחד מהם שם ברור. ויקרא האדם שמות לכל חי. הכרזת שם כל המעשים אינו  אין זה יצירת אינפורמציה בלבד אלא הוא מעשה גמור, הוא שינוי התודעה מחטא למשפט ברור.

מצד שני, יש להבהיר את טבעו של המשפט הזה כחסד תשובה ולא כדין וקפידה. כי רבים עושים משפט לעצמם כל יום, קובעים לעצמם כמה הם רשעים ונכשלים ולא טובים. אבל אין זה תשובה כלל אלא עשיית דין אכזרי. כי הם מנסים רק לחזור על הנודע מכבר שזה טוב וזה לא. ואין זה חכמה לחזור על הדין כפי שהיה בהתעלמות מן המציאות כי בעולם ישנם חסרונות ומתוך כך שולל את לגיטימיות המציאות של הנכשל. משפט התשובה אינו מתעלם ממציאות החסרונות, הוא אינו שופט אותם ושולל מציאותם, ואינו גוזר דין מוות על כך. להיפך, מלכתחילה ידוע הוא שיש צורך לחברה במערכת משפט, שכך היא דרכה וסדרה של עולם, המשפט מתקיים למען תחיה.

גם את זה קשה להסביר מבלי נסיון. המתרגל את זה ידע להבחין בין משפט עצמי למות ומשפט עצמי למען תחיה. ההבדל שאפשר להצביע עליו הוא שהמשפט למות הוא בעצמו מת וישן, הוא אותו משפט שהיה ידוע מעולם, שזה טוב וזה לא, אין כל חידוש במחשבה זו. הוא סתם החלת מידע על מציאות. מחשבה של משפט שהוא למען תחיה הוא מחשבה מחדשת, שקובעת לעצמה עולם חדש, הוא משפט חדש המחובר לבראשית וקובע דבר חדש בעולם. זהו מחשבה שהוא פעולה, שהמעשה של לעשות את הדין הזה הוא פעולה חדשה, שזהו הבדל כללי בין רעיון למעשה. רעיון היה ויהיה תמיד אין חידוש בו. ואילו מעשה, וגם המעשה של המחשבה, מצריך עשייה חדשה עכשיו. וזהו שכתוב בספר יצירה המליך אות יו”ד – שהוא על שם המחשבה העתידית –  במעשה וקשר בו אלול בשנה.

ולמביני סוד, זהו ענין הדיון שמובא בכתבי האר”י אם הדין יותר קשה בסוף או בראש. כי בראש יש קושי באשר הוא חוקק באין והוא חריפות דין צדיקים גמורים שהוא לכתחילה גמור ואינו נותן מקום לשום דיעבד. ובסוף יש קושי מיוחד באשר הוא מגיע אחרי כל הקלקולים ושופט את כולם. אבל ביחוד מחברים את דין הסוף של תמוז אבל והאלול מקשר את זה לתשרי כלומר שמביא את הדין המאוחר להיות מחודש ולא מאוחר כפי שהסברנו ובכך נבנה היחוד מחדש ואותו דין קשה של הסוף מתהפך באופיו לדין הקשה של הראש הגמור שהוא זכרונות בראשית ואז הזכרון עולה לטובה כי הוא קובע את הרע לרע והטוב לטוב כפי שביאר הרב שיש לדינים צורך והצורך הוא לקבוע את השגוי כשגיאה ולא לתת לו להתערב עם הטוב שהוא קלקול יותר גדול.

שבת שלום ושנזכה למחשבה של חיים.