לנעוץ סוף התורה לתחילתה.
***
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הויה פנים אל פנים. לכל האתות והמופתים אשר שלחו הויה לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.
הרי שלשה פסוקים מצד זה ושלשה פסוקים מצד זה וגלילת התורה מסופה לתחילתה באמצע. שלשה פסוקים אחרונים הם גניזת האור של ידעו הויה פנים אל פנים. שלשה פסוקים ראשונים הם פתיחתו מחדש מתוך תהו ובהו.
***
רבים קוראים את הפסוקים האחרונים בתנועת עוז, כקריאת שבח על משה רבינו בלבד, או כדוגמה על מעלת נבואת משה וקביעותו. אך עיקר תנועתם איננה תנועת עוז אלא קול ענות חלושה. הם הפסוקים העצובים ביותר בתורה. משה רבינו מת ומאז לא היה לנו נביא כמשה. וכמה הצטער משה עצמו על כך בטרם מותו ואמר מי יתן כל עם הויה נביאים כי יתן הויה את רוחו עליהם. ואף הבטיח בפירוש במשנה תורה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך הויה אלהיך אליו תשמעון. ואחר כל הזמן הזה עוד לא מצאנו אותו. ביקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני.
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו חיים. המספיד את החכם בתנועת עוז, ומתפעל בליבו איזה רבי גדול היה לנו. ועל עפרו מי יקום לעולם לא יהיה לנו כמותו. הרי הוא מרפה ידיהם של הכל וגורם לתורה שתשתכח. מוטב יקברוהו כבר עם החכם, שהלא הוא שם את מבטחו עם המתים. על כן מתכיפים התחלה להשלמה שלא יתעצלו ותישאר התורה שקר עם קבורתו של משה. אבל הקורא הספדו של חכם ואומר מעתה חזרנו להתחלה, מתהו ובהו יהי אור, יהיה לו אור.
***
שלש מול שלש. שלש אחרונות מורידות אותנו מידיעת הויה פנים אל פנים אל האותות והמופתים ועד המורא הגדול שנשאר לעיני כל ישראל. בראשית מחזירה אותנו שוב מבראשית שהוא זכרון שנשאר דרך הארץ היתה תהו ורוח אלהים מרחפת בו ועד ויהי אור ידעו הויה פנים אל פנים. מתוך חזק חזק שאנו מתחזקים בסיומו לפתוח את התחלתו ולנגוע בבראשית ולהאיר בויהי אור.