“בשנת שש מאות לחיי נח וגו’ נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו”.
ענין המבול לא היה שכעס הקב”ה על הרשעים החוטאים והחליט להענישם, וחיפש ומצא כיצד יעניש אותם ומצא דרך להביא עליהם את מי המבול. אבל עניינו הוא “וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ’. האדם בארץ אין פירושו האדם-אשר-הוא-גר בארץ. אבל צריך לקרוא אותו כחטיבה אחת, התנחם על כי עשה את ‘האדם בארץ’. שבצורה זו אפשר לכנות את כל בריאת הארץ ואדם אשר עליה, שכך נקראת כל סיפור מעשה בראשית כיצירת ארץ ואדם עליה. ומשכך ‘ויאמר אמחה את האדם אשר עשיתי וגו’ עד רמש ועד עוף השמים’.
נחמה זו עניינה חזרת הרצון. ענין הנחמה פירושו תמיד שעדיין המציאות שעליה מדובר קיים, שעוד לא נעשה חורבן. אבל הרצון כבר אינו קיים. כאדם שבנה בית והתחרט עליו שבנאו, שמעתה הבית הוא כמבלי חיות וכבר אין רצון בעל הבית נמצא בתוכו. וכאילו נעקר הרצון גם למפרע כשהוא שם אל ליבו שטעה ברצותו בה מלכתחילה. כי גם אם במעשים יש סיבתיות לינארית, ואי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, הרי שהרצון אינו מתחשב בסיבתיות הלינארית הזמנית. והרצון מסוגל לומר גם אחרי אלף שנה לא רציתי באמת בכך.
ואיפה מצינו הרצון הזה שנתרצה הקב”ה במעשה בראשית. בשני ביטויים. הראשון במילת ויאמר, שאין פירושה אמירה בלבד אבל הוא גם ביטוי של היות הסכמת רצון ה’ לעשות את הנעשה בעשרה מאמרות. שבמה שמתואר שאמר, ואחרי זה ויהי. אנו למדים שהיתה רצון והסכמה מוקדמת לעשות את המעשה, וכי הוא לא נעשה כמו מהכרח אבל נעשה בכוונה תחילה דהיינו מרצון. השני הוא בביטוי וירא כי טוב. שאין הביטוי הזה בא לבטא שיפוט כי הוא טוב ולא רע, שבוודאי כבר הכל ידוע מראש שהוא טוב, אבל הוא מבטא שגם אחרי שנוסדה הבריאה על מכונה היתה היא מכוונת אל הרצון הראשון, ועדיין רצון הבורא בה כי טוב.
וכנגד הסדר הזה נאמר כאן דבר ראשון וירא ה’ כי רבה רעת האדם, מול וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב ראה כאן כי רע. וכנגד טוב ‘מאד’ שנאמר אחרי יצירת אדם נאמר כאן כי ‘רבה’ רעת האדם. בזה נשלל ראיית הטוב שאחרי הבריאה, שכבר אין ה’ מביט בבריאה ונהנה כיצד היא מכוונת אל חפצו, אבל אדרבה רעה היא. ומשכך, וינחם השם כי עשה, נתבטל הרצון שהיה מונח בתוך מעשי היצירה, כי הרצון מתבטל גם למפרע, ומשכך, ‘ויאמר אמחה’, חזר גם אל המאמר הראשון שאמר לעשות ואמר כנגדה אמחה.
***
במעשה בראשית למדנו אשר בתחילה היה הארץ תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויהיו כל מעשי הבריאה להפריד את הארץ שהיתה כולה כגוש אחד של עפר וטיט חשוך, והיתה מעורבת באור וחושך. ביום הראשון הבדיל את האור והחושך – וממנו ביום הרביעי הגביל עוד יותר ותלה את האור והחושך במאורות. ביום השני הבדיל הבדלה אנכית, והבדיל את הארץ מן השמים. ביום השלישי הבדיל הבדלה אופקית ותראה היבשה. ברגע שנראתה היבשה היה בה מקום להצמיח צמחים. ביום החמישי הוציאה הים שנבדלה ביום השלישי את הדגים, והוציאה האוויר שנוצרה מהבדלת יום השני את העופות. ביום השישי הוציאה הארץ את הבהמות והחיות, והוציאה הארץ והאוויר את האדם.
וכאשר התנחם על כל זה החזיר את הכל לתוהו ובהו על אותו הסדר. כנגד ההבדלה ביום השני ונקבעו מעינות תהום, התבטלה ההבדלה שאומרת שמי התהום לא יעלו למעלה. ונפתחו ארובות השמים, התבטלה ההבדלה שאומרת שמים עליונים לא ירדו למטה. חזר העולם לכמות שהיה טרם הבדיל אלהים בין מים למים. כיון שהתבטלה ההפרדה שיצרה את האוויר ממילא לא היה לכל בשר אשר בו רוח חיים כיצד לנשום. שכן כאשר היתה תהו ובהו היה הכל מחניק כי לא היה מקום אוויר ורוח בין המים למים. ולכן ‘כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו’.
‘וישאר אך נח’, זהו רוח אלהים שהיתה מרחפת על פני המים. כלומר גם כאשר היה העולם מים במים עוד היה איזה רוח מנשב בה, ומשורש הרוח הזה נוצרו כל עשרה מאמרות אשר הבדילו את העולם וממנו נשב רוח חיים באדם הראשון. ולכן גם כאשר הוחזר העולם לתוהו ובהו נשאר מקום לנח וכל החי אשר איתו בתיבה ששם היה רוח אלהים מנשב על פני תהום, וממנו הותחל שוב הארץ במעין חזרה על מעשה הבריאה. וכרת איתו ברית שמעתה לא יתנחם יותר.
[וממוצא הדברים נמצינו למדים שגם הבדלת היום הראשון התבטלה, ולפיכך אמרו רז”ל שלא שימשו מאורות כל זמן המבול והיה העולם חשוך כבתחילה, אבל אין זה מפורש במקרא וכנראה שהבדלה ראשונה היא דקה ויש בה נסתר שאי אפשר לפרש אותה כל כך כי היא קשה יותר לתפיסה.]
[והנה נשארו לכאורה חיות הים, וצ”ע אם לפי הפשט לא מתו מאחר שאינם בחרבה, ורז”ל עמדו הרבה על זה, ואם כן באיזה מידה נאמר שהיו חיות ים חיים כבר בתהו ובהו, ואפשר שזה קשור לסוד התנינים הגדולים שנאמר בהם בריאה מיוחדת, ואפשר שנבראו עוד קודם לכן, ועכ”פ יש בהם סדר בריאה החורג מכלל ההבדלות של מעשה בראשית ולפיכך לוויתן זה יצרת לשחק בו]