המשנה בראש השנה עומדת על שאלת התחלת השנה וקביעת הלוח של ההלכה, ביחס הכללי של השנה ומקום חודשיה בתוכה. לפיכך היא מתחילה עם רשימת ראשי השנים, ממשיכה לבאר פרקי הדין שהם פרקי התקופות, וממשיכה לחדשים שבהם השלוחים יוצאים, וחודשים שעליהם מחללים שבת
יש בפרק א’ של ראש השנה חריזה מספרית שהולכת ארבעה ראשי שנים, בארבעה פרקים, על ששה חדשים, על שני חדשים, ומשם היא דנה בדיני עדות החודש שנמשכה לדין שני החדשים שעליהם מחללים שבת.
מתוך שמסכת ראש השנה חציה על קידוש החודש וחציה על דיני חג ראש השנה אפשר להתחיל אותה משני המקומות. אפשר לומר שכל זה נובע מתוך שם המסכת ‘ראש השנה’, שאמנם אולי עיקרו בא להסביר הלכות ראש השנה של תשרי, שהוא ראש השנה העיקרית בלשון חכמים ובלשון בני אדם (כמבואר בגמרא). אך המשנה לא יכלה להתחיל מזה עד שלא ביארה את כלל סדר השנה ההלכתית. אפשר גם לקרוא להיפך שהמשנה לא רצתה אלא להסביר את דיני החודש וממילא ראש השנה בכלל אחד מדרכי החודש. והן דרכים להגיד אותו דבר. מכל מקום משמע מסדר המסכת בסדר מועד שעיקרה לדיני ראש השנה.
כל זה עומד על הפסוק שהוא החודש הזה לכם ראש חדשים, היינו הפסוק עצמו נהג ככה שאותו מקום שפירש בו דין קידוש החודש פירש בו דין סדר השנה מאימתי התחלתו (ויש לדון כי קידוש החודש אולי דרש בפסוק זה ואילו קביעת ראש החדשים פשט וצל”ע).
המשנה הראשונה חותכת את השנה לארבע התחלות. אבל כשאתה מדקדק אינך מוצא אלא שנים. והם ראש השנה של ניסן ושל תשרי. שניהם בעצם ראשי שנים של השנה החקלאית, אלא שניסן מתחלת את השנה מן האביב, ותשרי מתחלת את השנה מן האסיף, שהוא סיום זמן העבודה.
פש גבן אחד באלול ואחד או ט”ו בשבט, אשר נקל לראות שאינם אלא פרטים בתוך ראשי השנים הגדולים. כי ט”ו בשבט הוא התנוצצותו הראשונה של האביב. וא’ באלול הוא זמן לידת הבהמות שמקביל לזמן לידת בני אדם שהוא בתשרי. והרי לדעת ר”א ור”ש גם מעשר בהמה בתשרי וזה מופת שהם חלק מענין אחד. ואפשר לראות עוד כי אביב התחדשות הצמח ודין התבואה, וכך שבט לאילן. ותשרי ראש השנה לרוב ענייני בני אדם וכך אלול לבהמה הקרוב יותר לאדם מאשר לצמח.
אפשר לומר שאלה הם כמו צלילים יותר עדינים של ראשי השנים הגדולים. כך באחד באלול מרגישים בני אדם עדינים את פעמי ראש השנה ומתחילים בו לתקוע בשופר ולעשות תשובה שהוא מצות ראש השנה. וכך בט”ו בשבט מרגישים בני אדם את פעימות האביב ומפגרים בו, כפסח שהוא זמן חירות. וזה פשר הגזרה שווה שעשה רבינו גרשום בין ארבעה ראשי שנים שכולם אסורים בתענית.
אך צריכים לדייק כאן יותר לגבי ההקשר ההלכתי כי יש עוד קישורים. התוספות מפרשים, וכן מפורש בירושלמי לשיטה אחת, שזמן ט”ו בשבט הוא לפי שהאילנות שנבטו טרם לכן הם מגשמי שנה קודמת דהיינו קדמו לראש השנה של תשרי. ואם כן ט”ו בשבט שייך לסדר תשרי שקדמה לו ולא לניסן העתיד להיות. כן מעשר בהמה מבואר בגמרא שהוא תלוי במחלוקת אם עיברו הצאן בניסן או באייר אם כן גם הוא נסמך לניסן ולא לתשרי וצל”ע.