ניסן תשע”א
א. התחדשות שניה
החדש הזה לכם ראש חדשים . הבשורה הראשונה, המצוה הראשונה, שקיבלו כלל ישראל בגלות מצרים הוא בשורת ההתחדשות, אשר טמון במצוות קידוש החודש. אמנם יש לנו להבהיר הרבה במהות זה ההתחדשות, ובמה ההתחדשות הזאת מיוחדת מבין שאר ההתחדשות שאנחנו מכירים, שהתחדשות הזאת מיוחדת לכם, ולחיצונים דהיינו שאר אומות אין חלק ונחלה בהתחדשות הזאת, שלכן במצוה הזאת גנוז ראשית הגאולה והנצחון על פרעה ומצרים.
ונבאר תחילה מהנודע בסדר עבודתנו, אשר עיקר עבודתנו במשך השנה מתחלקת לשני תקופות, ניסן ותשרי, כשם שהעבודה הגשמית עיקרה בשני חדשים אלו כמאמר רבא לתלמידיו , ושני הדרכים האלו הנם נמצאים גם כדרכים בעבודת הנפש בכל זמן ועונה. והנה שניהם ענינם התחדשות, כי עבודת תשרי מתחלת בראש השנה, שפירושה שאנחנו עושים התחלה חדשה מחדש, ושוכחים מכל העבר ומתחילים מחדש שנה חדשה. ועבודת חודש ניסן גם היא בהכרח ההתחדשות, שמתחלת מהחדש הזה לכם, אך הוא התחדשות שבאה מתוך המשך ולא מתוך ניתוק.
כי התחדשות חיצונית, דהיינו המוכרת לנו בדרך כלל, מוכרח שבשביל שתהיה התחדשות תהיה תחילה ניתוק ושכחה מכל העבר, שאם יש ראשית שקודם להתחדשות הזו הרי אינה חדשה, ולכן מוכרח האדם להתנתק מכל וכל מהעבר ולהתחיל מחדש. ויציבא מילתא גם במערכה העליונה אשר בכל ראש השנה מתאסף החיות של השנה שעברה ועולה למקורה, וזהו שרש כל הדין דר”ה, כי מתוך שנפסק חיות השנה, מי יודע אם ראוי שתתחדש עוד הפעם. [כמ”ש באגה”ק שבתניא סי’ י”ד]
אבל התחדשות הפנימית באה דוקא מתוך המשך מה שהיה, ולא מתוך ניתוק כלל, שהאדם מתחדש במה שהוא, ולא שהוא צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש, ולכן אין בה כלל הפחד שלא יתקיים מחדש בשנה זאת, כי אדרבה מתוך מה שהיה אנחנו יודעים שיתחדש באופן מעולה יותר. וזהו שביאר הרש”ש כי בניסן הוא בחי’ בריאת פנימיות העולמות, ויש בו כל סדר תשרי, אלא שהוא מצד הפנימיות.
ובמילים אחרות, כל התחדשות רגילה יש בו צער ופחד, על איבוד כל מה שהיה, ואע”פ שמכירים שמה שהיה לא היה טוב, בכל זאת הרי יש בו טוב, ובודאי שהיו זמנים ורגעים טובים, ובשעה שמרוב הרע והחוסר אנחנו מחליטים להתנתק ולהתחיל מחדש אנחנו מאבדים גם את הטוב שכבר הצלחנו לבנות, וזהו הפחד של ראש השנה. אבל יש התחדשות פנימית ועמוקה יותר, שאדרבה נשאר כל הטוב שכבר היה, ובעצם כל מה שהיה נשאר, ועכ”ז מתחדש לגמרי, דהיינו שיש לו כל הכח שיש בהתחלה ובהתחדשות להתחיל מעתה בחיות מחודש בלי הצער והכאב שבאבידת כל העבר.
וזה הדרך מיוחד לכלל ישראל, דהיינו שמיוחד למי שעובד את ה’ בצורה שמיוסדת על היותו נבחר להיות חלק מקדושת כלל ישראל ולא רק בצורה שמיוסדת על היותו נברא ומחויב לבורא.
דכתיב זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו. ופירשו, זה א-לי היינו ממהכרה שלי, וזהו בחי’ ההתחדשות הפשוטה המוחלטת שמתחילים להכיר את הא-ל ה’ מעצמינו, וזהו השלב הראשון, אבל צריכים לזכור גם אלקי אבי וארוממנהו, ופירש”י לא בי תחילת הקדושה, מוחזקת הוא בידי מאבותי, דהיינו שאין ההתחדשות שלי מוחלטת כפשוטה, אלא הוא באה כהמשך לאלקי אבי שהם הכירוהו והשי”ת בחר בהכרתם להיות לקיום נצחי שדרך זה יקבל עבודת ישראל תמיד. אמנם לא שתיעשה דבר ישן, אלא דוקא שתהיה בו התחדשות גמורה, אבל מתוך ההמשך של אלקי אבי.
וזהו בחי’ תשובה מיראה ותשובה מאהבה, כי תשובה מיראה, שהוא דרך התשובה של תשרי, הוא בבחי’ ניתוק ושכחה מהעבר, כי אינו רוצה לדעת מעבירותיו, ותשליך במצולות ים כל חטאתינו, ונעשים כשגגות, אבל בתשובה מאהבה, שהוא הדרך של ניסן, אדרבה רוצה בכל העבר, כי זדונות נעשים זכיות, ואינו מנתק א”ע כלל מהעבר.
וזה הדרך להתחדש בלא לאבד מה שיש לנו, יש לו קיום תמידי, כי אין בו שום חסרון, וגם אחרי התיקון ישנו, ולכן הוא ראש חדשים, דהיינו שהוא ראש להתחדשות מתמדת, ולא התחדשות שא”א שתהיה אלא פע”א ושוב נעלם, כי אינו רוצה לשכוח עוד הטוב, אלא מתחדשת כסדר.
וזהו אשר ניסן ופסח באים כהמשך ישר לאדר ופורים, ולא כתשרי שאינו בא מתוך אלול אלא מצד הכנת התשובה והניקוי שבאלול, ולא שנבנה מהעבודה של אלול, ואין שום דין מדינא דגמרי המקשר אלול לתשרי, משא”כ אדר שמחוייב בד’ פרשיות ואמרו מסמך גאולה לגאולה עדיף.
ב. בניסן נברא העולם בפנימיות
ולהבין זה בעומק, מהו השרש שמאפשר שתהיה התחדשות מתוך המשך. הנה נלמד הכל מחידוש העולם, שבו מצאנו את שני סוגי ההתחדשות האלו במחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע, אם בתשרי נברא העולם או בניסן. ואמר האריז”ל כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שתלוי איזה עולם ואיזה בריאה. ובמילים אחרות, תלוי איך מסתכלים על העולם. הסתכלות החיצונית הוא שבתשרי נברא, והיינו ההסתכלות מצד העולם עצמו. ובהסתכלות הפנימית, מצד תכלית העולם שהם נשמות ישראל, בניסן נברא. והענין בקיצור וברמיזה הוא כי אנחנו צריכם לשים לעולם הזה נקודת התחלה, ולמה לא היה קודם לכן, ומצד החיצונית התחלה מוכרחת להיות בניתוק, וממילא העולם נברא בתשרי, שבו שולט ענין הניתוק מהקודם. אבל בפנימיות אדרבה התחדשות האמיתית הוא בהמשך, וממילא בניסן נברא.
כי כל הענין כאן תלוי אם אנחנו מתחילים את החשבון מהבריאה או מהבורא, שמצד הבריאה ודאי שצריך להיות לה נקודת התחלה, וממילא כל התחלה שנשים לה הוא חדש כפשוטו, אבל כשנתחיל החשבון מן הבורא, שהיה תמיד, ממילא העולם הוא כבר בהמשך, כי נברא מאת הבורא, והעולם כבר שני לו, וא”כ כשאנו מדברים על העולם כמחודש אנחנו בעצם מדברים על חידוש מתוך המשך.
וכן הוא בעבודתינו, שאם הכל מתחיל אתנו, אז וודאי שאין אנחנו יכולים מלסבול משא העבר והעוונות, ואנחנו מוכרחים להשליכם ולהתנתק מהם, אבל כשאנחנו מתחילים הכל מהבורא, וודאי שיש סיבה לכל דבר, וא”א לדון שום דבר ממעשיו ממנו לכשלון, ובוודאי יש תכלית ומציאות אמיתית לכל דבר, וממילא מצד שאנחנו תופסים את הבורא כנקודת ההתחלה לכל דבר אנחנו יכולים להתחדש ממנו, וממנו וודאי שאין לנו להתנתק.
ג. היחס של קירבה לבורא הוא נס
והסיבה לכל זאת, היא כי הבריאה מצד עצמה מוכרחת שתהיה בריחוק מהבורא, כי הם הפכיים זמ”ז, וממילא רחוקים זמ”ז בתכלית, ואי אפשר לדבר על הבריאה כדבר היוצא מהבורא, אבל מצד התכלית של הבריאה, שהם נשמות ישראל, שנוצרו להיות בקירוב אל הבורא, ממילא נקרב כל המציאות אל הבורא, וכבר יכולים אנו לדבר על הבורא כשרש והתחלה של הבריאה, כיוון שהוא נמצא בקירוב מאתו.
וזהו שאנחנו מכריזים על ידיעתנו בחידוש העולם תמיד מיציאת מצרים, כמ”ש הרמב”ן והטור, כי התחדשות הבריאה שנודע לנו מיציאת מצרים שונה לגמרי מזה שנודע לנו מבראשית. והוא מיוחדת לכלל ישראל, כמו ששאל ר’ יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח מבראשית שאם יאמרו אוה”ע וכו’, הרי שההכרה שממעשה בראשית אינה נצרכת אלא בשביל הגוים, שהיא הכרה השייכת לכם, אבל אנחנו בני ישראל צריכים להתחיל את התורה מהחדש הזה לכם. שהוא מה שאנחנו מכירים את הבורא וחידוש הבריאה מחדש ניסן ויציאת מצרים.
והחילוק הוא, כי מצד התחלת הבריאה שבתשרי, יש התחלה ויש סוף, דהיינו שהבורא ברא את העולם והוא חוץ ממנה, אבל מצד יציאת מצרים כל הבריאה הוא חלק מהבורא, דהיינו שהבורא נמצא בתוך הבריאה כל הזמן, ואינו מנותק ממנה בשום עת.
ד. משכו ידיכם מעבודה זרה
וזהו עיקר הבחירה שבחר השי”ת בנו והבדילנו מן העמים, כי כולם יכולים וחייבים לדעת את הבורא , ו”גדול שמי בגוים”, אבל סוף סוף לא יוכלו להתייחס אליו אלא ביחסים של יראה, שהוא יחס של ריחוק, אבל השי”ת בחר בנו שנזכה להתייחס אליו בקירוב ומתוך אהבה, כד”א הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואהבת עולם אהבתיך, וזהו פלא הקירוב שקירב השי”ת לאבותינו ולנו והוציאנו ממצרים, שהוא דבר שאי אפשר לתארו כראוי כלל, שהשי”ת אוהב אותנו, והיינו שאותו בורא גדול ונורא יש לו יחסים של קירבה עם בני אדם, אבל פשטות המילים שאפשר ליתן לזה הוא כי הכל נברא בשביל ישראל, וממילא רצון ומחשבת הבריאה הוא גופא נשמתינו, ובוודאי שאין לך קרוב אצל השי”ת בעצמו כמחשבתו ורצונו, וכעין המובן לנו ממחשבת ורצון בני אדם, אע”פ שאינו דומה.
והנה זה הריחוק אשר כל האומות מתייחסים בו להשי”ת הוא שרש כל העבודה זרה שיש בעולם, כאשר ביאר הר”מ ריש הלכות ע”ז סיבת ושרש טעותם שאמרו שאין ראוי לעבוד את השי”ת בעצמו כי הוא רם ונשא מהעבודה וההשפעה לעולם הזה, וביקשו לעבוד אמצעים אחרים שלהם הפקיד השי”ת הנהגת העולם. הרי ששרש כל הע”ז הוא הריחוק שהרגישו האנשים מהשי”ת, ושמה מורה עליה עבודה זרה, שזרה היא, שכל שרשה היא הזרות שבני אדם מרגישים כלפי הבורא.
ולכן כשאנו באים לקיים מצוות משכו וקחו לכם צאן, היינו ההכנה לחג הפסח שהוא להתנתק מכל העבודות הזרות שבעולם, הנכללים בשם חמץ ושאור, אנחנו צריכים בעיקר לעקור ולשרש אחרי השרש שמאחורי כל עבודה זרה, והוא הרגשת הזרות והריחוק מהשי”ת. שמקורו מההתיחסות של אומות העולם משכל אנושי להשי”ת, ולהתחיל לבנות כל עיקר הקשר שלנו אתו עמו על הקירבה שבחר בנו, פשוט להתקשר להשי”ת יידיש ולא גוייש.
אמנם ודאי שנכון הוא אשר אנחנו רחוקים מהשי”ת יותר מכל ריחוק שאנחנו יכולים לתאר, ואיך נעיז להתקרב ולגשת אליו כקרובים, ובפרט כאשר לב יודע מרת נפשו איך עוונותיהם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, צריכים לדעת שעצם הריחוק אמיתי לגמרי כלפי עצמותו הנעלם ומופשט מכל רעיון, וגם זה רק שאנחנו רחוקים ממנו אבל לא שהוא רחוק מאתנו, כי כבודו מלא עולם ואין חוץ ממנו