דרשה לבר מצווה של דוד אליהו ווייספעלד – ב’ חנוכה תש”פ

מזמור שיר חנוכת הבית. שמחת החנוכה הוא שמחת חנוכת בית המקדש. ומהו ענין חנוכת הבית? שאדם תיכנן בנין שלם לגור בו, ושיכללו בכל פרטיו, עד שהגיעה עת השלמתו והוא הולך להעתיק דירתו לתוך הבית החדש אשר בנה. התחלת כניסתו לגור בביתו זה נקרא חנוכת הבית, כענין שכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, שלא התחיל לגור בו.

בנוהג שבעולם שמקיימים טקס של פתיחת השערים בשעת חנוכה זו, ומה עושים הגוים, לוקחים סרט וכורכים סביב הדלת, מזמינים את החברים ואת המכובדים, ומכבדים את המכובד שבהם לחתוך את הסרט לאות פתיחת השערים.

מה עושה יהודי, הולך אל סופר ומצווה אותו לכתוב על הקלף פרשיות שמע והיה אם שמוע, שהם פרשיות מציאות ה’ ייחודו והתקשרותו איתנו. והוא כורך פרשיות אלו במכסה יפה, ובמעמד פתיחת השערים מזמין את חבריו ואת ידידיו, ומכבד את המכובד שבהם לקבוע מזוזה זו על שער ביתו. בכך הוא מכריז שלא הוא בלבד נכנס לגור בבית הזה, אלא איתו נכנס לגור ה’ שומר דלתות ישראל.

בית המקדש הוא בית משכנו של ה’ בתוכנו. אם כן חנוכתו הוא התחלת כניסת השכינה לשכון בבית המקדש. ככתוב שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. פסוק זה היו אומרים במקדש ראשון בשעת הכנסת הארון לבית המקדש, שהארון הוא מקום משכן השכינה ככתוב ונועדתי לך שמה, וכניסתו אל בית המקדש מסמן התחלת כניסת ה’ לגור בבית, ועל כניסה זו היתה עיקר שמחת חנוכת הבית כמבואר בספר מלכים בחנוכת שלמה.

בבית שני לא היה ארון, דרשו חכמים מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן, כי גם המנורה אשר מחוץ לפרוכת, גם היא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ולפיכך כאשר חינכו חשמונאים שוב את מקדש ה’, סימנו את התחלת כניסת ה’ לתוך ביתו בהדלקת המנורה, על פתח פרוכת ההיכל מבחוץ, והדליקו נרות בחצרות קדשך, כמי שאומר אם אין מזוזה לקבוע ידליק את האור והוא תחילת כניסת האדם לביתו. וכך ציוו לנהוג בכל הדורות כל אחד בביתו, להדליק מנורת חנוכה על פתח ביתו מבחוץ, ששם ישאו שערים ראשיהם ויבוא מלך הכבוד.

שמחת בר מצוה שמחת חנוכה הוא, לא חנוכת החפצא של המקדש והארון, אלא חנוכת הגברא בר המצווה, שעליו נאמר ושכנתי בתוכם. עמלו האב והאם על בניית האדם הזה מיום הולדתו, וטרחו במשך י”ג שנה לבסס את יסודותיו ללמדו ולחנכו. סיום בנין גופו של האדם הוא בהגיעו לבן י”ג שנה, שחזקה שכבר נגמרה בניינו. ובכן צריכים להכניס את הנשמה, את השכינה, לגור במקום הזה. מה עושים? הולכים אל אותו הסופר, ומזמינים ממנו ארבע פרשיות כתובות על קלף, הם אותם הפרשיות שבמזוזה בתוספת פרשיות קדש והיה כי יביאך. מכניסים אותם בבית יפה של עור, וקובעים אותו על פתחו של אדם.

מהו פתחו של אדם? הוא בעיניים, כרמז הכתוב ותשב בפתח עיניים. העיניים הם הפתח הראשי שבו נכנסים מראות אל נפש האדם. ושם, בין עיניכם, קובעים את המזוזה, לאות כי לא גוף בלבד יש כאן אלא גם נשמה, והויה שוכן בתוך הגוף הזה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך.

כאשר ראינו בבית המקדש, לפעמים נחסר הארון, ואין הנשמה שבמחי כחה מספקת להשרות את השראת השכינה ולהראות אותה. כך גם בביתו של אדם, לפעמים אין המזוזה מספיקה להזכיר לו כי ה’ שוכן בקרבו. מה עושים, מוסיפים את המנורה משמאל. מוסיפים את תפילין של יד בשמאל, כנגד הלב שהוא הפתח השני של האדם, עינא ולבי תרין סרסורין, ושמה קובעים אות שני להודיע שהשכינה שורה בישראל.

בנוהג שבעולם להחמיא לבעל הבית בשעת חנוכת ביתו על יופי ביתו ולברכו ביישוב טוב, כך אומרים אנחנו ראו בריה שגידלתם, ויהי רצון שיתיישבו בו תפיליו, ויהיה הבית הזה לטוב לבית ישראל.