מנין לחנוכה מן התורה – פתיחה ללימודי חנוכה מן המקרא

תוכן עניינים

תוכן עניינים

המשכת חנוכה ומצוות דרבנן מן התורה

סיפור חנוכה ומצוותיה אינה נכללת בכתבי הקודש שכן סיפור חנוכה וניסיה, ואף תיקון מצוותיה, אחר שפסקה נבואה היו. וכך אמרו בגמרא (יומא כט, ב) אסתר סוף הניסים שניתנו להיכתב אבל חנוכה לא ניתנה להיכתב. הבנת כל דבר תלויה בחזרה אל מקורו, אם כן היינו סוברים שהבנת שורש חנוכה מתחילה אחר המקרא, מעניינה ומצוותיה בתורה שבעל פה. אבל כד דייקת שפיר תדע שאע”פ שחנוכה זאת הפרטית מתורה שבעל פה, אין אתה עומד על שורש עניינה אלא מהבנת מקורי ענייניה בתורה שבכתב, מדברי תורה ומדברי נביאים וכתובים.

וכך יתבונן המתבונן על רובי מצוות ועניינים שמדרבנן, ואף דרשותיהם, שהם יוצאים מתוך הכתובים ושאין בהם הבנה שלמה ללא הכרת שורש הכתובים. ולכך אמרו מה כלה מקושטת בכ”ד קישוטים אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ”ד ספרים (רש”י כי תבא לא, יח), כי בהכרת שרשי העניינים בכתבי הקודש עצמה תתקשט התורה ותעמוד חיה בפני התלמיד חכם ככלה מקושטת.

וכעין זה אמרו חז”ל “כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון[1]” כי כל מילי דרבנן מושרשים בעץ החיים הוא התורה ויוצאים ממנה בדרכי הפרד”ס ולפי המידות והשרשים והכללים שבדברי תורה הוציאו הם לימודים וענפים ופרטים. הגע בעצמך אם על כל חכמות העולם אמרו שהם כלולים במקור התורה קל וחומר בן בנו של קל וחומר דברי התורה והמצוה של חכמי ישראל עצמם נובעים ממקור התורה.

קריאות התנ”ך לחנוכה

בדרך זו הלכו רבותינו, שכאשר רצו לדעת פרשה בתורה על מכונה באש להבת כנתינתה מסיני היו חורזים מדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים[2], שכך הוא שלימות הקומה של דברי תורה וראייתם באש כצפיית המרכבה ממש להעמיד בפנינו מראה שלם של דברי תורה. וכדרכם כך עשו גם בחנוכה אע”פ שאין לו לכאורה עיקר מן התורה[3]. בוא וראה השרשת חנוכה באוריין תליתאי כפי המפורש בדברי חז”ל.

מן התורה כיצד: בכל המועדים וימי אסיפה קוראים בתורה שכתב בציבור מענייני היום, להאיר את היום במקורות דברי תורה השייכים לאותו היום[4]. תיקנו חכמים לקרוא בימי החנוכה בחנוכת הנשיאים (משנה מגילה ל, א). כי חנוכת המזבח בימי חשמונאי ענין אחד הוא עם חנוכה שבימי משה, וממשה למדנו לחגוג את חנוכת המקדש באריכות כפי שעשה משה בקרבנות הנשיאים.

מן הנביאים כיצד: בכל השבתות והמועדים מפטירים בנביאים מענייני היום. תיקנו חכמים להפטיר בשבת חנוכה בנרות דזכריה (מגילה לא, א). ואם יש שתי שבתות מוסיפים להפטיר בנרות שלמה (מגילה לא, א). בתורה מצאנו את עניין חנוכת המזבח, נוספה עליהם בנביאים הדגשת נרות המנורה, שאף הם נקשרים לחנוכת המזבח.

מן הכתובים כיצד: היו הלויים קוראים בתפלתם כל יום מספר תהלים השייך לאותו היום, להלל את השם בקריאת פסוק בעונתו, וכך נהגו אחריהם בבית הכנסת לקרוא בתפלה מעניין היום. (מסכת סופרים פרק יח) בחנוכה היו קוראים קוראים במזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך (מסכת סופרים פרק יח הלכה ג)[5]. מזמור זה הוא הודיה על שמחת החנוכה, שגם אם נכתב לחנוכת הבית בזמן שלמה, הרי הוא מתאים באותו מידה ממש לחנוכת הבית בזמן חשמונאי או לכל חנוכת הבית בזמן אחר. אם כן נוספה מן הכתובים, שמעניינם תגובת האדם כלפי התורה והנביאים, גם ההודיה של חנוכה.

הרי לנו מתקנות חז”ל חנוכה מן התורה, בחנוכת הנשיאים. חנוכה מן הנביאים, בנרות זכריה ונרות שלמה. וחנוכה מן הכתובים, במזמור שיר חנוכת הבית. ובהם הועמדה הקומה המשולשת של חנוכה. חנוכת המזבח מן התורה. נרות המנורה מן הנביאים. והודיה מן הכתובים. שלשת חלקים אלה נמשכים מן המאורע שעליהם נאמרו בתחילה בזמנם ומקומם, אל חנוכת חשמונאי שאנו חוגגים בזמננו לפי עניינה. וכאשר אנחנו עוסקים בדברי תורה של החנוכה עלינו להקדים העיון במקורות אלה להעמיד לפיהם את התורה של חנוכה כתקנת חז”ל.

[1] ראה אנצ”ת בערכו.

[2] שיר השירים רבה  א, ב:

צוארך בחרוזים, בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין שנאמר (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים.

בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו, אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר’ בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו, הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך, אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק, אמר לו לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן, וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה”ד (דברים ד) וההר בוער באש.

[3] וראה מה שנתבאר בהרחבה במאמר מצוות חנוכה מן התורה

[4] והוא תקנה ומנהג מימות משה רבינו והנביאים, כמבואר במסכת בבא קמא פב, א, ובירושלמי מגילה פ”ד ה”א שמשה תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד, וכך דרשו בבלי מגילה לא, א וידבר משה את מועדי ה’ מצוותן שיהיו קוראים כל אחד ואחד בזמנו. ובב”ח או”ח תרפ”ה למד מזה שעיקר קריאת התורה דאורייתא, אלא שאין קביעת פרשיות הקריאה מן התורה, וכעין שנתבאר בשיטת רמב”ן לגבי מצוות קריאת ההלל. וראיתי בספר תורת בדבר המלך למה”ר יצחק רייטפארט על הלכות קריאת התורה, סימן כ”א, שרצה לומר לפי זה שגם הקריאה דחנוכה מן התורה היא אע”פ שעיקר חנוכה מדברי סופרים, לפי שתקנת משה רבינו היתה לקרוא בתורה מעניינו של יום בכל יום מקודש, ולכן כיון שחנוכה קודש ממילא יש חיוב דאורייתא לקרוא בתורה מעניינו של יום. אמנם רמב”ן בשורשים מפרש להדיא שתקנות משה רבינו אינם מדאורייתא אלא הם תקנות חכמים שתיקן משה רבינו. ועל כל פנים הוא בוודאי מצוה מן התורה של תלמוד תורה, וכפי המנהג העתיק מימות משה ללמוד ענייני כל חג בחג.

[5] יש אומרים שכוונת מסכת סופרים לקריאה בבית הכנסת בלבד ויש אומרים שלדעתו אף בבית המקדש היו הלויים קוראים במזמורים אלה בחנוכה ושאר המועדים המפורטים שם. ראה המלוקט בספר חמדת רמ”ע מפאנו סימן נ”ז. ועיין גם מעשה רב סימן רמ”א ובמילואים שבמהדורה החדשה שם.