על ביעור חמץ

בפרשיות ויקרא אנחנו קוראים על הקרבנות. רוב הקרבנות באים לכפר על החטא. לוקחים בהמה, שוחטים אותה, שורפים אותה, אוכלים ממנה, והוא הכפרה על החטא. בעידן שאנחנו בו, אין אנו רואים מובן בטקס הזה ומה הקשר בינו לבין כפרה וטהרה. חלק מהניתוק הזה קשור למציאות חיינו. כאשר אין אנחנו חיים בעולם שבו בהמות חיות ועופות הם חלק ברור של ההווי שלנו, אנחנו קונים אותם בסופרמרקט, בנוסף על כך שענין הקרבנות רחוק מאתנו, הרי החפצים שבהם הם נעשים עוד יותר רחוקים מאתנו.

אבל בוא נדמה את זה לחפצים שאפשר לראות אותם ממלאים בחיינו את המקום של הבהמות של פעם. המכונות, המכשירים, המחשבים, התופסים להם שטח במרחב חיינו ביחד עם המין האנושי, שעליהם אנחנו מבטאים יחסי בעלות, שליטה, ושימוש. איך היה נראה קרבן רכב, היה החוטא מביא את המכונית שלו אל הכהן, אם עשיר הוא מביא קדילק מפואר, אם דל הוא מביא את הטרנטה שלו, והכהן לוקח גרזן ומנפץ את הרכב לרסיסים, אחרי זה הוא מדליק מדורה ושורף אותו על גבי מזבח.

איזה מין מובן אני רואה בטקס כזה של השחתה? ובכן, בהשחתה יש ניקוי, יש פינוי. החיים שלנו מתמלאים חפצים על גבי חפצים, יצירות על גבי יצירות, טכנולוגיות על גבי טכנולוגיות. ובאיזשהו שלב אנחנו מאבדים שליטה. אנחנו חוטאים. רוב הדברים שאנחנו נקשרים להם ובהם מסבך את ניהול החיים שלנו עד שאין אנו רואים ישר. כאשר אנחנו נפגשים עם התוצאות של הערבוביה הזו, מגיע מקום לטקס כפרה. בחיים המודרניים שלנו אין אנחנו מכירים בכלל טקסי כפרה, טקסי ניתוק, היטהרות. המציאות בנויה ככה שהיא תמיד חייבת להיות משועבדת לכל השרשרת האינסופית של החפצים שאנחנו מסובבים בהם.

כמה יפה זה היה אילו היו מייחדים יום אחד בשנה להשחתה. תחת אשר אנחנו עוסקים כל הזמן באסיפת חפצים ובשמירה עליהם, כמעט מתוך חרדת קודש. היה מתאים להמציא טקס שבו אחת בשנה כל אחד מביא את החפצים שהוא מרגיש שהם תוקעים אותו בחיים ושורף ומנפץ אותם בחגיגה גדולה. היו תרבויות שהיה מסודר בהם מין ריטואל כזה. (אני לא נזכר כרגע בדיוק במקורות, אם מישהו זוכר שיציין..). מין שריפת העולה, ראשו על כרעיו ועל קרבו. תקח את הבהמה הזו שכבר מימות אבות אבותיה אתה מפתח, מקדם, שומר, מאכיל, פשוט תשחוט אותה, תזרוק את הדם שלה לכל עבר, תשרוף אותה כליל. זהו הניקוי מן החטא.

אחת בשנה אנחנו מקיימים טקס ביעור חמץ, אני רוצה לקרוא אותה כאן כטקס השחתת המורכבות שמסבכת אותנו בחיים. הטכנולוגיה הבסיסית ביותר הוא החימוץ. באיזשהו שלב החליטו בני אדם שתחת לאכול את הלחם שלהם מצה יהיה יותר טעים שיהיה חמץ, וגילו איך מחמיצים עיסה. זהו השלב הראשון בפיתוח המורכבות של החיים, כאשר בביקוש אחרי הנאה ונוחות אנחנו משתעבדים לאינסוף מורכבויות שאנחנו מאבדים עליהם שליטה.

שריפת חמץ, וכפי שהורחב במנהג הדורות להתקיים בטקס שריפה גדול, ובהרחבה לשבועות שלמים של ביעור כל מה שיכול להיות דומה לחמץ, הוא הקתרזיס הזאת, הביטוי של התחושה שאומר לנו מדי פעם תקח גרזן ותפוצץ את המכונית, את המחשב, את הטלפון, תשרוף אותה במדורה גדולה ותרקוד סביבו. וכשם שאנחנו מבערים את החמץ כך יתבער היצר הרע וכל מרעין בישין מן העולם.

Fuoco 4

השאר תגובה