וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

שתי שיטות בלאו דלא תחמוד – השוואה וניגוד (תורגם אוטומטית)

Table of Contents

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהלך הטיעון: שיעור על לא תחמוד

—

1. מסגרת פתיחה: הקשר בין אדר ללא תחמוד

זהו השיעור השני או השלישי על לא תחמוד (האיסור לחמוד), שנמסר סמוך לראש חודש אדר. הטענה הפרובוקטיבית היא שלאדר יש קשר ישיר ומלא ללא תחמוד — קשר שהשיעור מבקש להדגים.

—

2. המזל של אדר — דגים

2א. הבהרה מהו בעצם מזל

הספרים הקדושים מזהים את המזל של חודש אדר כדגים. יש לתקן תפיסה שגויה נפוצה: מזלות קשורים למיקום השמש בתוך מערכת הכוכבים (גלגל המזלות השמשי), ולא ללבנה או לראש חודש. נושא זה נידון לאחרונה בשיעור על הלכות יסודי התורה.

2ב. אסטרטגיית הלחימה האסטרולוגית של עמלק

החזקוני, בהסתמך על הירושלמי, מלמד שכאשר עמלק יצא למלחמה נגד ישראל, הוא בחר באופן אסטרטגי לוחמים שהמזל האישי שלהם (“יום המזל”) היה נוח ביום הקרב. זוהי תורת אסטרולוגיה מקובלת — לכל אדם, על פי לידתו, יש זמנים שבהם הוא מצליח יותר.

2ג. אסטרטגיית הנגד של משה: “מחר” ובחירת יהושע

משה אמר ליהושע: “בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר” (שמות יז, ט). המילה “מחר” משמעותית — משה בחר זמן שיהיה נוח מבחינה אסטרולוגית ללוחמי ישראל.

[הערת אגב על טבעיות התזמון:] הרעיון שלאנשים יש זמנים טובים יותר וגרועים יותר (אנשי בוקר לעומת אנשי לילה וכו’) הוא נכון מבחינה תצפיתית ללא קשר לאסטרולוגיה. אסטרולוגיה היא רק *תיאוריה* שממפה דפוסים אלה על סימנים שמימיים.

2ד. תיאוריית החודש השלושה-עשר — חיילים שנולדו באדר ב’

צדיק מסוים הציע: בלוח השנה היהודי יש לפעמים חודש שלושה-עשר (אדר ב’ בשנה מעוברת). אין סימן מזל לחודש שלושה-עשר. לכן, לאנשים שנולדו באדר ב’ אין סימן מזל. כאשר עמלק מנסה למצוא סימן חזק יותר כדי לגבור עליהם, יש “שגיאת אפס” — אין סימן למקד או לגבור עליו.

2ה. קושיה: האם להיות בלי מזל לא אמור להיות גרוע יותר?

אם אין לך מזל, האם לא אמור להיות *יותר* פגיע, ולא פחות? זו קושיה חזקה, והתשובה הולכת נגד ההיגיון האסטרולוגי הרגיל — וזה בדיוק הנקודה שנבנית כאן.

2ו. הקושיה העמוקה יותר: הכוכבים לא הולכים לפי לוח השנה של בית הדין

קושיה הרבה יותר יסודית: החודש השלושה-עשר הוא המצאה אנושית/הלכתית ליישוב בין הלוח הירחי לשמשי. לכוכבים לא אכפת מהתאמות הלוח של בית הדין — לגלגל המזלות תמיד יש בדיוק 12 סימנים לשנת שמש. הכרזה על חודש שלושה-עשר לא אמורה לשנות דבר מבחינה אסטרולוגית. הכוכבים לא “מקשיבים” להחלטות לוח שנה אנושיות.

—

3. טיעון פילוסופי מרכזי: כיצד כוכבים משפיעים על בני אדם

3א. כוכבים נמצאים ברמת מציאות גבוהה יותר מבני אדם

כוכבים תופסים רמת מציאות גבוהה יותר מבני אדם. ראיות:

– כוכבים לעולם אינם “נשרפים” (במטפורה: אין שחיקה)

– כוכבים תמיד דייקנים; בני אדם לא

– כוכבים הם “מושלמים” — תרבותית, לקרוא למישהו “כוכב” זו המחמאה הגבוהה ביותר

– תהלים ח, ד-ה: “כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ… יָרֵחַ וְכוֹכָבִים… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ” — הרמב”ם קורא זאת כך: התבוננות בכוכבים חושפת את אפסותו של האדם בהשוואה.

3ב. לכן: כוכבים אינם שולטים ישירות בענייני בני אדם

מכיוון שכוכבים נמצאים כל כך מעל בני אדם בהיררכיה הקוסמית, אף אחד מעולם לא האמין ברצינות שכוכבים אכפת להם ישירות מחיי בני אדם או שהם שולטים בהם. יש להם “דברים טובים יותר לעשות”. לכוכבים לא אכפת מי מנצח בקרב.

3ג. עקרון התיווך: כוכבים פועלים רק דרך ההבנה האנושית

כוכבים *כן* מועילים לבני אדם (ניווט, אור וכו’), אבל רק דרך מתווך של תודעה/נשמה אנושית. הכוכב עוזר לך לנווט *כי אתה מסתכל עליו ומבין*. בלי הפעולה האנושית של הסתכלות ופירוש, הכוכב לא יכול להשפיע עליך. “אף אחד לא יוצא החוצה ושומע כוכב מדבר אליו. אתה מסתכל עליהם קודם ואז הם מדברים אליך.”

3ד. הבחנה בין סיבות עליונות לסיבות באותה רמה

הבחנה מכרעת:

– דברים ברמה שלך (חבר שדוחף אותך, החלקה על קליפת בננה) פועלים עליך ישירות, ללא צורך בתיווך הנשמה.

– דברים עליונים (כמו כוכבים) יכולים להשפיע עליך רק דרך השכל/הנשמה שלך. זהו עיקרון כללי לגבי אופן פעולתן של סיבות עליונות על ישויות נמוכות יותר.

3ה. אנלוגיה ואנלוגיה נגדית: הרופא

– הליכה לרופא: ה*שכל* שלך מביא אותך לרופא, אבל הרופא עוזר לך פיזית (זריקה, ניתוח) — לא דרך השכל שלך.

– כוכבים שונים: כוכבים יכולים רק לעזור/להשפיע עליך דרך השכל שלך. אין מנגנון פיזי ישיר.

– חריגה חלקית: אם הרופא נותן הוראות שעליך לעקוב אחריהן מנטלית, אז העזרה כן עוברת דרך השכל שלך.

3ו. האסטרולוג כמתווך פעיל, לא כמדווח פסיבי

עובדי ידע אינם צינורות פסיביים. כשם שרופא לא רק מעביר מידע אלא משתתף באופן פעיל בריפוי, וכשם שרבי מתווך באופן פעיל את התורה, כך אסטרולוג מעצב באופן פעיל את האופן שבו ההשפעה הכוכבית מגיעה לאדם. למתווך יש סוכנות אמיתית ודרגות חופש באופן שבו ההשפעה מועברת.

[סטיות צדדיות:]

– עצים וכוכבים: עצים לא מעבירים מידע לבני אדם כמו שכוכבים עושים, אם כי בני אדם יכולים ללמוד מעצים באופן דומה ללמידה מכוכבים.

– התייחסות לדיוויד דויטש: תלמיד מזכיר את טיעוניו של דיוויד דויטש שבני אדם חשובים באופן ייחודי כי הם יכולים להיות מושפעים מהכל. מוכר אך מוסט הצידה.

– האם כוכבים גורמים לתנועה? השמש שגורמת לזריחה זו לא אסטרולוגיה — זו אסטרונומיה בסיסית. הטענה של האסטרולוגיה היא על *השפעה על ענייני בני אדם*, וזה הנושא הנדון. הייתה מחלוקת קדומה בעניין, אבל “לפחות היהודים לא מאמינים שזה עובד ככה עכשיו.”

—

4. גילויו של רבי עקיבא: בני אדם קוראים למועדים

4א. הפסוק המוכיח: “אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם”

רבי עקיבא למד מפסוק זה שבני אדם (ובפרט בית דין) הם ש”קוראים” למועדים. זה לא שרירותי — הם חייבים לתעל את מה שקורה בשמיים — אבל הקריאה חייבת לעבור *דרכם*. המציאות השמימית לא נוגעת באנשים ללא תיווך אנושי.

4ב. משמעות רדיקלית: ימים יכולים לזוז

אם בית הדין מכריז שראש השנה ביום ראשון כשמבחינה אסטרונומית הוא “צריך” להיות ביום שני, אז יום שני העליון עובר ליום ראשון התחתון. ההשפעות הרוחניות הקשורות לאותו יום פועלות עכשיו ביום שבית הדין הכריז. “יום שלישי יכול לחול ביום חמישי אם בית הדין אומר כך.” זה לגמרי אמיתי — אין כאן שום דבר סובייקטיבי.

—

5. סימני מזל כמיקומים בתוך מחזורים

5א. מה באמת אומרת השתייכות אסטרולוגית

כשמחלקים את השנה (או את מחזור השמש הכוכבי) לשנים-עשר חלקים, אנשים שונים משגשגים בשלבים שונים — התחלה, אמצע, סוף וכו’. זה מה ש”השתייכות” לסימן מזל מסתכמת בו: זיקה לשלב מסוים של מחזור.

5ב. שליטה אנושית בזמן מגדירה מחדש את המחזור

מכיוון שהשפעה שמימית חייבת לעבור דרך תיווך אנושי, אם בני אדם מגדירים את הלוח שלהם מעט מוסט ממרכז המחזור האסטרונומי, ההשפעה הולכת אחרי הלוח האנושי, לא אחרי הלוח האסטרונומי. ההשפעה “האמיתית” נוחתת כשהרב או בית הדין אומרים שהיא נוחתת, לא כשהיום “האמיתי כביכול” הוא בשמיים.

—

6. דיאלוג כיתתי מורחב: התמודדות עם בלבול לגבי המנגנון

6א. הפרדוקס המרכזי

אם אתה צריך את המחזור הכוכבי כדי לתעל משהו, אבל אתה יכול להזיז אותו, אז למה אתה צריך את המחזור בכלל?

6ב. משל החשמל

לתחנת כוח יש קטבים חיובי ושלילי קבועים — אי אפשר לשנות אותם במקור. אבל כשמושכים חוטים, משתמשים בשנאים ומורידים את הזרם לרמה שלך, אפשר להפוך איזה צד הוא חיובי ואיזה שלילי בקצה שלך. החיובי האמיתי מהמקור עדיין זורם, אבל הוא מגיע למסוף ההפוך בבית שלך. באופן דומה, המציאות השמימית קבועה, אבל למתווך האנושי יש חופש אמיתי לסדר מחדש כיצד היא מתגלה למטה. שניהם נכונים בו-זמנית: אתה צריך את המקור, וגם יש לך דרגות חופש אמיתיות בתיעול שלו.

6ג. הקושיה “האם בכלל צריך את תחנת הכוח?”

אם אפשר לסדר מחדש הכל, אולי לא צריך את המקור בכלל — כמו לומר שצריך חשמל בקיר אבל לא את תחנת הכוח. זו טענה הוגנת אבל אולי מעבר לתחום הדיון הזה.

6ד. משל אורך היום

ימים מתקצרים ומתארכים פיזית במהלך השנה. אבל ההתקצרות “קורית בשבילך” כשאתה שם לב לה או כשמישהו אומר לך לשים לב. אם יש עיכוב של חמישה ימים במודעות שלך, ההשפעה של השינוי פועלת על ציר הזמן המעוכב. תהליכים פיזיים (כמו אור שמש שלוקח שמונה דקות להגיע לכדור הארץ) כבר מדגימים עיכוב, אבל תהליכים שמתווכים דרך הנפש/הנשמה מקבלים הרבה יותר דרגות חופש מעיכוב פיזי גרידא — כי אתה פועל ברמה מושגית, לא פיזית.

6ה. “איך זה בפועל גורם לך להילחם טוב יותר?”

יש אנשים שנלחמים טוב יותר בבוקר, יש אחרים אחר הצהריים. אם מניפולים את הסביבה (מכבים אורות, משנים לוחות שינה), אפשר להזיז את ה”בוקר” בשביל האנשים האלה, ואנשי הבוקר יתפקדו היטב בזמן המוזז. באופן דומה, אפשר במידה מסוימת להפוך לילה לבוקר ובוקר ללילה.

—

7. החודש ה-13 כ”זמן חופשי” — פתרון חידת אדר

7א. המנגנון

כאשר בית הדין מכריז על ראש חודש, הוא למעשה מחליט אילו אנרגיות שמשיות-מזליות ממופות לאילו חודשים. בשנה מעוברת, בית הדין כבר תיעל את כל 12 ההשפעות המזליות (שפע) ל-12 החודשים הקודמים. החודש ה-13 הוא אפוא “שארית” — ריק מתוכן שמימי מוגדר מראש — והופך לזמן שהקהילה יכולה לעשות בו כרצונה. זה “כל הטריק”.

7ב. אנלוגיה: משכורות דו-שבועיות

אנשים שמקבלים משכורת דו-שבועית מקבלים לפעמים שלוש משכורות בחודש אחד. החודש לא ארוך יותר במונחים מוחלטים, אבל הוא מכיל באופן פונקציונלי יותר משאבים בהתאם לאופן שבו לוחות זמנים שונים חופפים. באופן דומה, החודש ה-13 הוא תוצר של טריאנגולציה בין הלוח הירחי לשמשי.

7ג. אתגר תלמיד: האם זה מסביר מספיק?

ההסבר של תיעול דרך נשמות מכסה את כל טווח ההשפעות שמיוחסות באופן מסורתי להשפעה שמימית (למשל, להילחם טוב יותר ביום הולדת). האדם שנשמתו מתווכת את השפעת הכוכב *החליט* שהחודש הזה שייך לו, לא לכוכב. ההחלטה הזו היא מה שהופך את ההשפעה לפעילה — כולל השפעות מעשיות — כי הנשמה תבעה סמכות.

7ד. האם אפשר לתבוע מספר חודשים?

זה תלוי בכמה לוחות שנה אדם באמת מקיים. ליהודים מסוימים יש למעשה שני ראשי שנה (חילוני ויהודי), אבל לקחת את שניהם ברצינות קשה מאוד מבחינה פסיכולוגית כי ההיגיון של “ראש שנה” דורש שרוב השנה *לא* תהיה ראש שנה. תיעול אמיתי דורש מחויבות אותנטית, ופיצול המחויבות הזו הוא מטבעו לא יציב.

—

8. עיקרון מתגבש: “אתה עושה את המזל שלך” — אבל לא בדיוק

אתה מתעל אותו, אתה לא יוצר אותו. המילה “מתעל” היא המפתח — זה לא המזל *שלך* מכלום; אתה מתעל כוחות אמיתיים דרך התיווך שלך. תיעול זה פועל ברמת תרבויות וקהילות, לא רק ברמת יחידים.

—

9. חזרה ללא תחמוד: שני הפירושים המנוגדים

9א. סיכום מסקנת השבוע שעבר

השיעור של שבוע שעבר הסיק שלא תחמוד הוא המקבילה הפנימית של ארבע הדיברות שלפניו בעשרת הדיברות. זה לא איסור עצמאי אלא הממד הפנימי של האיסורים החיצוניים (רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר).

9ב. המחלוקת: שני פירושים ללא תחמוד

פירוש זה אינו מקובל על הכל. שני הפירושים מתאימים לשתי הבנות שונות מיסודן של מה זה אומר להיות אדם טוב:

1. הפירוש ה”שגוי” (פנימיות ממוקדת-עצמי): לא תחמוד עוסק בכך שיהיו לך רגשות, תחושות ונטיות פנימיות נכונות *לשם עצמן*. להיות טוב פירושו להרגיש את הדברים הנכונים בפנים — המיקוד הוא כולו על העצמי ומצביו הפנימיים.

2. הפירוש ה”נכון” (פנימיות מכוונת כלפי חוץ): כל פנימיות מכוונת בסופו של דבר כלפי חוץ. להיות טוב מבפנים פירושו להיות מהסוג של אדם שממנו נובעות באופן אמין פעולות חיצוניות נכונות. החיים הפנימיים חשובים כי הם מעצבים את מה שאתה עושה כלפי אחרים — לא כמטרה בפני עצמה.

—

10. הפירוש ה”שגוי”: פילון, אבן עזרא, והמלחמה בתאווה

10א. פירושו של פילון ללא תחמוד

פילון האלכסנדרוני הוא הדובר המרכזי של הפירוש הראשון. בחיבורו על עשרת הדיברות, כשהוא מגיע ללא תחמוד, הוא פותח בהתקפה מורחבת על התאווה:

– תאווה היא הגורם השורשי לכל בעיות האדם: הפרזה (אכילה, שתייה), עבירות בין-אישיות (גניבה, פגיעה באחרים), וסדרי עדיפויות מוטעים בחיים.

– מכיוון שכל המעשים הרעים מקורם ברצייה, האסטרטגיה היעילה ביותר היא לתקוף את הרצייה עצמה ולא את המעשים הרעים הבודדים.

– לא תחמוד נקרא אפוא כציווי לעקור את התאווה משורשה.

10ב. המסגרת הרחבה: אתיקה כריסון תאווה

פירוש זה משתלב במסורת רחבה יותר הנמצאת בספרות המוסר, עם שורשים באפלטון ואולי בחלקים מחז”ל: הבעיה האתית היסודית היא תאווה בלתי מרוסנת. אם אתה פשוט עושה מה שאתה רוצה, תהפוך לגרסה הגרועה ביותר של עצמך. לכן, אתיקה מסתכמת למעשה בלא ללכת אחרי התאוות שלך. לא תחמוד הופך לדיברה המסכמת שמבטאת עיקרון זה.

10ג. דוברים אפשריים נוספים

– רבנו אברהם אבן עזרא — ממוקם באופן זהיר במחנה זה, אם כי ייתכן שיש פירוש שלישי ללא תחמוד שמתאר טוב יותר את עמדתו בפועל (יידון בהמשך).

– מסילת ישרים — הרמח”ל דן בנושא זה אבל עמדתו המדויקת אינה ודאית.

10ד. למה אכפת מרצייה אם לא פועלים?

על פי פירוש זה:

– אנשים נוטים בסופו של דבר לעשות מה שהם רוצים — תאווה ומעשה אינם נפרדים בקלות.

– תאווה היא בלתי נשלטת וכאוטית — היום אתה רוצה להרוג מישהו, מחר אתה רוצה את אשת מישהו, מחרתיים אתה רוצה להיות מיליארדר. אם תאווה הופכת לקריטריון שלך לפעולה, החיים הופכים לבלתי מסודרים.

– רצייה היא תמיד רצייה לעשות — אין תאווה שאינה תאווה לפעולה. אף אחד לא חולק על זה.

–

הרוע ממוקם ספציפית בלהיות תאוותני יתר על המידה — בלהיות אדם שנשלט על ידי רצייה — ולא רק במעשים הרעים הבדידים שנובעים מכך.

10ה. הדיכוטומיה: תאווה מול שכל

יש שני סוגי אנשים — אלה שעושים מה שהם רוצים, ואלה שעושים מה שהם חושבים שנכון. זה ממופה על דיכוטומיה קלאסית (שנמצאת באפלטון, בחז”ל, במוסר) בין תאווה לשכל. בכל פעם שמישהו אומר “אל תהיה חומד”, הוא מתכוון באופן מרומז “היה אדם שמונהג על ידי שכל/ריסון/חוק במקום זאת.”

10ו. סיפור חסידי כאיור

[סיפור להמחשה:] ילד רעב או צמא, וכששואלים אותו למה הוא לא אוכל, הוא עונה: “אבא שלי לימד אותי שלא שותים כשצמאים — שותים כש*צריך* לשתות.” זה ממחיש את האימון שמאחורי גישה זו: רצייה אינה סיבה מספקת לפעולה. הנאה לא צריכה להיות האלוהים שלך או הקריטריון שלך לנכון ולא נכון.

—

11. תאווה כשורש כל הרע — הקשר ליצר הרע

כאשר חז”ל מדברים על היצר הרע כמקור הרוע, לעיתים קרובות הם לא מתכוונים ל”רצון מטפיזי לעשות רע” כלשהו (שיהיה חסר תוכן), אלא שדווקא *הליכה אחרי התאווה* — הליכה אחרי מה שאתה חושב שיהיה מהנה — היא מה שגורם לרוב התוצאות הרעות בעולם.

—

12. כיצד פירוש זה מפרש מחדש את מבנה הפסוק

12א. הרשימה אחרי לא תחמוד — פירוש הפוך

הפירוש ה”נכון” גורס שלא תחמוד חל ספציפית *על הדברים המפורטים* (אשת רעך, עבדו, אמתו וכו’) ולא מוסיף הרבה תוכן חדש מעבר לאיסורים הספציפיים. הפירוש החלופי הופך זאת: לא תחמוד מציין בעיה יסודית יותר, עמומה יותר (התאווה עצמה), והרשימה מראה את *התוצאות* — אם אתה חומד, תגיע בסופו של דבר לחמוד את כל הדברים האלה.

12ב. לא תחמוד כקטגוריה חדשה — מצוות הלב

על פי פירוש חלופי זה, לא תחמוד היא מצווה חדשה באמת, שמוסיפה קטגוריה שלמה חדשה: *מצוות הלב*. הטיעון (כפי שמנוסח על ידי חובות הלבבות והוגים דומים): אם אתה עובד רק על התנהגות חיצונית — לא לאכול מאכלות אסורות, לא לגנוב — אתה משאיר את התאווה הבסיסית שלמה, והיא המקור האמיתי של כל הבעיות. לא תחמוד מציע פתרון רדיקלי יותר, פנימי: תפסיק להיות אדם תאוותני לגמרי, ותפתור את כל הבעיות בשורשן.

12ג. הטיעון ההפוך

אם *לא* תטפל בתאווה בשורשה, בהכרח תעמוד בפני *ניסיון* שלא תוכל לעמוד בו — בסופו של דבר תאכל את החזיר. עבודה על התאווה עצמה מוצגת כדרך היעילה והיסודית יותר.

—

13. להפוך לסוג אחר של אדם — יצר טוב מול יצר הרע

13א. לא “כדור” אלא שינוי פנימי

גישה זו לא דוגלת בפתרון מהיר או בדיכוי פיזי (כמו סירוס עצמי). היא קוראת להפוך לסוג אחר מיסודו של אדם — כזה שנשלט על ידי שכל (יצר טוב) ולא על ידי תיאבון (יצר הרע).

13ב. אמירת רבי יוחנן

“לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע.” פירוש אחד: במקום למנות כל מעשה טוב ורע, טפח כיוון פנימי שבו אתה הולך אחרי היצר הטוב שלך (הדחף הטוב/השכלי) ומסרב לציית לתאוותיך. זה מוצג כפתרון פשוט יותר ומקיף יותר.

13ג. אין דבר כזה “תאווה טובה” על פי השקפה זו

תלמיד מעלה את המקרה של בחירה בין שתי תאוות — ללכת למועדון חשפנות לעומת לשבת ולחדש חידוש תורה — ומציע שתאווה אחת היא “טובה”. במסגרת זו, אין תאוות טובות. המילה “תאווה” כאן מתייחסת ספציפית לתאווה *כקריטריון לפעולה, כמקור הטוב*. הגישה הנכונה: אל תחליט על סמך לאן אתה *רוצה* ללכת; תחליט על סמך מה *נכון*. אז הדילמה מתמוססת — אתה פשוט הולך לבית הכנסת כי זה הדבר הנכון.

—

14. סטייה מורחבת: השבח המודרני לתשוקה

14א. אתגר תלמיד — תשוקה כמניע לטוב

תלמיד טוען שתשוקה ורצייה יכולות להיות מניעים נהדרים ליצירה ולתוצאות טובות — ומביא דוגמאות של חדשנים שמונעים על ידי תשוקה “יצרו עולם חדש” (למשל, המצאת המכונית, האינטרנט). גם אם התאווה עצמה בלתי נשלטת, התוצאות יכולות להיות טובות באמת, ותשוקה הכרחית להישגים גדולים.

14ב. דחייה חדה

זה נדחה בתוקף במספר רמות:

1. התוצאות אינן טובות מכוח התשוקה. אם תוצאות טובות, הן טובות *אחרי שנשלטו* — התשוקה עצמה לא תרמה דבר לטובתן. תשוקה ללא הכוונה, שכל או רעיון של הטוב היא “רעה מעצם הגדרתה.”

2. חייהם של אותם אנשים “נלהבים” הם עצמם ראיה נגד ההשקפה. החדשנים שהתלמיד מעריץ — מונעים על ידי כסף, שאפתנות, כוח, נשים — הם בדיוק הדוגמאות שטקסטים עתיקים היו מביאים כחיים שהשתבשו לחלוטין. “מודלי החיקוי שלך הם רשעים.”

3. תשוקה אינה ניתנת להבחנה מרוע מפלצתי במונחים שלה עצמה. אין דבר, במסגרת של תשוקה-כטוב, שמבחין בין החדשן הנלהב לבין רוצח סדרתי נלהב שתכנן את פשעיו בקפידה. אם תשוקה היא הקריטריון, שניהם “גדולים” באותה מידה.

4. המסגור הנכון הופך את הסיפור הסיבתי. אם מישהו אומר “זה כל כך טוב, ובגלל שזה כל כך טוב, אני רוצה את זה,” אז הטוב מוביל, לא התאווה. זה סיפור שונה לחלוטין מתשוקה כמניע.

14ג. אנלוגיית הרופא

– הרופא הרע כמעט רוצה שאנשים יהיו חולים כדי שיוכל לרפא אותם — התשוקה שלו היא באמת ל*כבוד* או להיות האחראי לריפוי.

– הרופא הטוב שונא סרטן כל כך שהוא רוצה למנוע אותו — ה”תשוקה” שלו מונעת למעשה על ידי הכרה בבריאות כטוב, לא על ידי רצון לתהילה אישית.

– בניסוח חד יותר: הרופא הרע מנסה לרפא אנשים (ממוקד-עצמי); הרופא הטוב מנסה לרפא מחלות (ממוקד-טוב).

14ד. התצפית ההיסטורית: שבח התשוקה הוא היפוך מודרני

הרעיון המודרני של שבח התשוקה הוא בדיוק הדבר שמתואר כרוע מפלצתי בכל טקסט שנכתב לפני בערך 1600. זה לא טיעון שצריך להתווכח עליו עכשיו אלא משהו שצריך לשים לב אליו — היפוך מפתיע שלכל הפחות צריך לגרום לאדם לעצור ולחשוב. חיים מונעי-תשוקה מושווים ל*אחשוורוש* (הדמות הפרדיגמטית של חיים שנשלטים על ידי תאווה במחשבה היהודית).

—

15. סטייה מורחבת: הרחבת היכולת כהרחבת התאווה

15א. טכנולוגיה כהרחבת “רצון”

הרחבת היכולת שקולה מבחינה מבנית להרחבת התאווה, ולכן בעייתית מטבעה.

– מכוניות: הרסניות מאוד. היכולת להגיע ב-17 דקות במקום שלוש שעות לא פותרת בעיה אמיתית; היא רק מרחיבה את מה שאפשר *לעשות*, וזו ההגדרה של הרחבת תאווה.

– האינטרנט: משובח בדיוק כי הוא מאפשר לאנשים לעשות “מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, איך שהם רוצים” — עצם השפה של תאווה בלתי מרוסנת. תלמיד מציע שהאינטרנט מאפשר החזר חובות מהיר יותר; זה נדחה כפנטזיה — ה*אפשרות* להחזיר חובות מהר יותר אינה זהה לאנשים ש*בפועל* מחזירים חובות טוב יותר. ההתמקדות ב”אפשרי” במקום ב”בפועל” היא עצמה הבעיה.

– צפייה בשיעור באינטרנט: צפייה בשיעור באינטרנט במקום להגיע באופן אישי הופכת את העולם לגרוע יותר. בהתחשב במצב הנפול של העולם, צפייה באינטרנט עדיפה על צפייה ב”שטויות אחרות”, אבל *היכולת עצמה* אינה טוב.

15ב. הטיעון המבני: יכולת מול טוב

טוב אינו מורכב מיכולת. טוב מורכב בדיוק מהצבת גבול ליכולת — שימוש בה רק בדרך הנכונה. המצאה ש*גורמת* לך לעשות את הדבר הנכון תהיה טובה; המצאה שרק *מאפשרת* לך לעשות דברים היא רעה, כי “לאפשר” רק מרחיב את שדה התאווה. מכוניות *מאפשרות* לך לבוא לשיעור; הן לא *גורמות* לך לבוא. מכונה ש*מכריחה* אותך לבוא הייתה המצאה טובה באמת. אבל המצאות חומריות, מטבען, הן פוטנציאל — הן יכולות רק לאפשר, לא לכוון.

לכן, ה”המצאות” הטובות באמת היחידות הן דתות, תרבויות ומערכות שעובדות על נשמות בני אדם — שמלמדות אנשים מהו טוב ומטילות גבולות. אלה ההמצאות ש*גורמות* לאנשים לפעול נכון, לא רק *מאפשרות* להם.

15ג. הממציא לא ראוי לשבח

אדם לא חייב דבר לממציא האינטרנט (או כל טכנולוגיה), כי הממציא סיפק רק את *היצר הרע* — חומר הגלם של הפיתוי והיכולת המורחבת. כשם שאדם לא חייב דבר לגופו על כך שהוא הבסיס לפעולה, כך אדם לא חייב דבר ליוצר היכולות. מה שראוי לשבח הוא מה שמגביל יכולת, לא מה שיוצר אותה. “יצירת יכולות היא תמיד רעה — זו ההגדרה של רע.”

15ד. מיתוס פרומתאוס כאישור

מיתוסים אנושיים יסודיים מציגים באופן עקבי את הרחבת היכולות כמסוכנת ורעה. ההיפוך האמיתי — הדבר ה”מוזר” באמת — הוא ההרגל המודרני לשבח בדיוק את מה שנתפס באופן מסורתי כבעיה (יכולת/תאווה מורחבת) כאילו היה הפתרון.

—

16. תשוקה לה’ אינה חריגה מהעיקרון נגד התאווה

16א. נגד הרומנטיזציה החסידית של דבקות נלהבת

המסורת החסידית של הערכת תשוקה עזה ובלתי מרוסנת — אפילו תשוקה מכוונת כלפי הקב”ה (אהבת ה’) — מתעמתת ישירות.

– המושג של *אהבה עזה* בהקשר של אהבת ה’ נדחה כחסר משמעות במובן הרלוונטי. פירוש זה מיוחס לחינוך חסידי ונקרא קריאה חסידית שגויה של הרמב”ם. הרמב”ם לא תומך בתשוקה בלתי מרוסנת לה’. הפירוש החסידי מקרין את הערכת התשוקה שלו על שפת הרמב”ם, במיוחד המשל המפורסם שלו על אהבת ה’ כמחלת אהבה. בכל פעם שמישהו משתמש במשל, המאזינים מקרינים את המושגים שלהם לתוכו, ולכן “משלים הם רעים.”

16ב. “תשוקה גדולה לה’ רק גורמת לבעיות”

זה נאמר בצורה ישירה, עם מספר מקורות:

– עולם התוהו (עולם הכאוס הקבלי): הכלים נשברו *כי הם רצו את ה’ יותר מדי*. תאווה מופרזת — אפילו לאלוקי — היא הרסנית.

– נעשה ונשמע והר סיני: כאשר עם ישראל הכריז בהתלהבות “נעשה ונשמע,” תגובת הקב”ה הייתה למעשה “בבקשה אל” — “וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם” (“הצב גבולות לעם”). כל הדרמה של סיני עוסקת ביצירת גבולות, לא בטיפוח אהבה עזה.

– משה רבנו: אף אחד לא מתאר את משה או מייסדי דתות אחרים כאנשים של “תשוקה גדולה.” הם מתוארים במונחים של *הגבלותיהם* — הרעיונות שלהם על מה טוב ומה רע. תרומתו המגדירה של משה הייתה 365 לאוין ו-248 מצוות עשה — מערכת של גבולות.

16ג. בעיית הקריטריון מנוסחת מחדש

אם תאווה/תשוקה היא *הקריטריון* של הטוב (כלומר, הדבר שהופך משהו לטוב), אז גם תשוקה לה’ היא רעה — כי התיאוריה אומרת שהקריטריון עצמו הוא הבעיה. אי אפשר לומר “תאווה בלתי מרוסנת היא רעה *חוץ* מכשהיא מכוונת לה’,” כי זה עדיין הופך את התאווה לעיקרון הפעיל. דברים טובים הם בדיוק דברים מרוסנים. ככל שאדם יותר *יקר* (מאופק/מרוסן), כך הוא טוב יותר.

16ד. עמדת הבעל שם טוב מוכרת ונדחית

תורת הבעל שם טוב שהיצר הרע הוא “דבר טוב במקום הנכון” מוכרת כמחשבה רצינית אך נדחית במסגרת זו: אם תאווה-כקריטריון היא הבעיה, אז תאווה אינה דבר טוב אפילו “במקום הנכון.” לפחות על פי תיאוריה זו, ריסון הוא טוב ופראות היא רעה.

—

17. ציוויליזציה כריסון, לא כתשוקה

17א. הניסוח

ציוויליזציה היא טובה, וההיפך מציוויליזציה הוא רע — וציוויליזציה היא ביסודה עניין של ריסון, לא של תשוקה. תשוקה עשויה להיות *הרקע* של ציוויליזציה (חומר הגלם), אבל ציוויליזציה עצמה *מבוססת על* ריסון. הרומנטיזציה המודרנית של תשוקה כמנוע ההתקדמות היא היפוך עמוק של האמת.

17ב. נישואין כמקרה בוחן

נישואין מניחים מראש תאווה מינית (זהו תנאי הרקע), אבל נישואין *מבוססים על* ריסון, ארגון והכנעת התאווה — מתן גבולות ומבנה נכונים לה. אם היית בונה את השקפת עולמך על יצר המין בלבד, לא היית מגיע לנישואין.

17ג. פולמוס נגד רטוריקת “נישואין כהנאה טובה יותר”

[סטייה צדדית / פולמוס:] דרשנים (בעלי השקפה) שמקדמים נישואין בטענה שהם יניבו הנאה טובה יותר (למשל, “תהיה לך חיי אישות טובים יותר”) מותחים עליהם ביקורת חדה. גישה זו יוצאת כנגד עצמה: אם הבסיס הוא הנאה, אז המסקנה ההגיונית היא הדוניזם — למה לקבל מבנה כלשהו בכלל? הטיעון שהנאה היא הבסיס מוביל לפירוק המבנים עצמם שמקודמים. מסגור נישואין באופן אינסטרומנטלי במונחי הנאה מערער את המשמעת שנישואין דורשים בפועל.

17ד. הדוניזם כמסקנה הגיונית של המסגרת מבוססת-ההנאה

אם הכל מבוסס על הנאה, אז הדוניזם בלתי מרוסן הוא המסקנה הרציונלית. אפילו הדוניזם נכשל במונחים שלו עצמו — “גם ככה אין לך הרבה הנאה מזה” — אבל זו בעיה נפרדת. הבעיה האמיתית היא שהמסגרת מבוססת-ההנאה לא יכולה להצדיק את המשמעת המבנית שהופכת נישואין (וציוויליזציה) למשמעותיים.

—

18. מנהגים שמוסברים על ידי המסגרת נגד התאווה

מנהגים מעשיים מסוימים מתיישבים עם תיאוריה זו נגד התאווה:

– תענית כתרגיל בדיכוי תאווה.

– הרמב”ם ורב סעדיה גאון מסבירים את *איסורי האכילה* במסגרת זו: איסורי אכילה (למשל, חזיר, בשר בחלב, גיד הנשה) מתפקדים כתרגילים בדיכוי תאווה, ללא קשר לטעמיהם המקוריים.

– פיוטו של רב סעדיה שממפה את כל תרי”ג מצוות על עשרת הדיברות הולך בעקבות פילון בהצבת כל איסורי האכילה תחת לא תחמוד, בהבנתו כאיסור היסודי נגד תאווה.

– הרמב”ם במורה נבוכים קובע במפורש שמטרה כוללת אחת (כלל) של המצוות היא *פרישות* — אימון אנשים לא פשוט לעשות מה שהם רוצים, להפוך אותם לפחות תאוותניים.

—

19. ביקורת ההשקפה המנוגדת על המסגרת נגד התאווה

19א. ההשקפה נגד התאווה אינה מפורטת דיה

המסגרת נגד התאווה נשמעת נכונה בתיאוריה — אדם פחות תאוותני יעמוד בפחות ניסיונות ויחיה חיים טובים יותר. ושני הצדדים למעשה מסכימים שתאווה לא צריכה להיות הקריטריון הסופי לפעולה; שניהם מסכימים ש”חיי תאווה” גרועים מ”חיי שכל.” הוויכוח אינו על המסקנה אלא על השאלה האם זו דרך שימושית או מדויקת למסגר כיצד שיפור מוסרי עובד בפועל.

19ב. הקושיה התיאורית: זה לא איך שאנשים באמת עובדים

הקושיה המרכזית: ההשקפה נגד התאווה מניחה שהמאבקים המוסריים של אנשים מתוארים בצורה הטובה ביותר כרגעים של החלטה האם תאווה תהיה הקריטריון שלהם. אבל זה לא איך שקונפליקטים מוסריים פנימיים מתרחשים בפועל בחיים האמיתיים. חשבו על חוויות אמיתיות של התקדמות מוסרית, נסיגה, קונפליקט פנימי — מצאו אחת שמתוארת היטב על ידי הסיפור של “הייתי מחליט אם לתת לתאווה להנחות אותי.” הטענ

ה היא שלא תמצאו. החיים המוסריים האמיתיים הם יותר מפורטים וספציפיים ממה שמסגור גרנדיוזי זה מציע.

19ג. תאווה בלתי נשלטת כמידה רעה אחת מני רבות

תאווה בלתי נשלטת היא אכן רעה — אבל היא מידה רעה ספציפית אחת מני רבות, לא הקטגוריה העליונה. היא הייתה מופיעה בחשבון מפורט ומפורט של תכונות אופי רעות, אבל היא אינה *כלל* טוב (הכללה) לכל הפרויקט של להפוך לאדם טוב.

—

20. התנגדות החכמים לפירוש נגד התאווה

20א. לא תחמוד כמעשה, לא כמידה

החכמים הניחו שלא תחמוד מתייחס למשהו שאתה עושה (מעשה), לא למשהו שאתה רוצה (תכונת אופי / מידה). הם היו “כמעט במפורש מתנגדים למצוות שבלב” — לא כי הם הכחישו את חשיבות החיים הפנימיים, אלא כי הם לא האמינו שלומר למישהו להיות אדם פחות תאוותני היא הדרך הטובה ביותר לאמן בן אדם.

20ב. בעיית הלולאה הסוליפסיסטית

הגישה נגד התאווה מובילה ללולאות סוליפסיסטיות. כשאתה מתמקד כל כך בעוצמה בלא להיות אדם תאוותני, אתה נספג כל כך בניטור עצמי עד שאתה שוכח להיות אדם טוב. הפרויקט נגד התאווה מתכנס פנימה ומאבד מגע עם הדרישות האתיות האמיתיות של החיים.

20ג. האסימטריה המרכזית: תאווה הופכת אותך לרע, אבל דיכוי תאווה לא הופך אותך לטוב

זו התובנה הביקורתית המרכזית נגד בית המדרש נגד התאווה:

– להיות אדם תאוותני זו דרך קלה מאוד להפוך לנורא — זה מוּסכם.

– אבל לא להיות אדם תאוותני זו לא דרך מהירה להפוך לטוב — זו האסימטריה המכרעת.

– בית המדרש נגד התאווה מתייחס לדיכוי תאווה כאילו הוא *מינה והלאה* (עיקרון מקיף שממנו הכל נובע). התגובה: יש לו מקום, הוא אפילו נכון במובן רחב, אבל הוא לא מעשי מספיק ולא באמת הופך אותך לאדם טוב.

—

21. עמדת החזון איש (אמונה ובטחון, פרק ג’)

21א. החזון איש כבעל ברית

החזון איש באמונה ובטחון (פרק ג’) מנסח למעשה את אותה עמדה, אם כי בצורה מסובכת. הוא ירש דרך חשיבה עתיקה אבל חסרה לו דרך נקייה לבטא אותה.

21ב. טיעוני החזון איש

1. מעט מאוד אנשים הם באמת *בעלי תאווה* טהורים (אנשים שמונעים כולם על ידי תאווה). יש כאלה, אבל זו לא הבעיה העיקרית בחיים.

2. דיכוי תאווה לא אומר לך איך לפעול. אתה יכול להיות חופשי לחלוטין מתאווה נלהבת ועדיין להיות *רשע* — אפילו *גנב*. *גניבה* לא מוגדרת על ידי רצייה של דברים; היא מוגדרת על ידי לקיחת משהו שלא שייך לך. ו”לא שייך לי” מוגדר על ידי קריטריונים חיצוניים, לא על ידי היעדר תאווה.

3. המסגרת נגד התאווה מאפשרת “גניבה אפתית” — גניבה ללא תשוקה, גניבה באופן מרוסן ומתורבת. אתה יכול להיות אדם נעים, לא תאוותני, ועדיין לגנוב — “תפוז אחד, לא שלושה.” הקריקטורה של ההדוניסט הפרוע היא נדירה; הבעיה האמיתית היא אנשים רגילים שהם מרוסנים אבל עדיין לא טובים.

4. הריסון של הציוויליזציה לא הפך אנשים לטובים. כל הריסון שהציוויליזציה הטילה לא עצר אנשים מלגנוב, לשקר (לא תענה ברעך עד שקר) וכו’. אז ריסון לא היה “הפתרון הסופי.”

5. גרוע מכך: אנשים מרוסנים הם פשוט משעממים. הם אולי לא מבצעים רוע בלתי מרוסן, אבל הם גם לא שום דבר חיובי.

—

22. טוב מוגדר על ידי מציאות חיצונית, לא על ידי זיכוך פנימי

22א. הסטנדרט החיצוני

מה טוב ומה רע מוגדר על ידי “מציאות חיצונית” — על ידי אנשים אחרים. הרמח”ל אומר שזה מוגדר על ידי *הלכה*, אבל זו רק הדרך של הרמח”ל לבטא את אותו רעיון: הסטנדרט הוא חיצוני, לא פנימי.

22ב. זיכוך ≠ טוב

להיות בעל מוסר מעובד ביסודיות לא הופך אותך לפחות *גורנישט* (כלום). זה הופך אותך לרגיש, אבל אנשים רגישים אינם אנשים טובים יותר. זיכוך ורגישות אינם זהים לטוב. התוכנית נגד התאווה מייצרת אנשים מזוככים ורגישים — אבל זיכוך אינו תחליף לעשות בפועל את מה שנכון כפי שמוגדר על ידי סטנדרטים חיצוניים וחובות כלפי אחרים.

22ג. הפרטנות של קטגוריות הלכתיות מול הכלליות של מעלה פנימית

מעמד מוסרי תלוי בהבחנות חיצוניות עדינות, לא בנטיות פנימיות רחבות:

– האם אישה מקודשת או נשואה? התשובה משנה האם חמידתה מפרה את לא תחמוד.

– האם היא חצי שפחה חצי בת חורין? אם כן, לקיחתה עשויה להוות ניאוף ממש בתוספת לא תחמוד; אם לא, המצב שונה לחלוטין.

– ללכת לחנות ולשלם את המחיר הנכון זה נורמלי; ללכת לבית של מישהו ולשלם מעט פחות או יותר מהמחיר הנכון יכול להיות רע באמת.

אלה לא חידות הלכתיות אקזוטיות — ככה החיים באמת עובדים. המציאות המוסרית היא פרטנית ומוגדרת חיצונית, והגישה של מעלה פנימית לא יכולה לתפוס פרטנות זו.

22ד. הגישה נגד התאווה לא פותרת את הבעיה שלה עצמה

בית המדרש נגד התאווה נכשל אפילו במונחים שלו עצמו. הוא טוען לספק פתרון אתי מקיף, אבל:

– הוא עשוי לטפל במקרים קיצוניים (מישהו שנשלט על ידי תאווה), אבל הוא לא מטפל בהבחנות מוסריות רגילות ויומיומיות שמהוות את רוב החיים האתיים.

– דיכוי תאווה באופן “לא מכוון” — בלי לדעת מהן הפעולות הנכונות — לא עוזר.

– אפילו מה שאדם *צריך* לרצות תלוי בידיעת מה נכון לרצות, מה שדורש ידע חיצוני (הלכה, חושן משפט וכו’).

22ה. הסתייגות מנואנסת: מידה מסוימת של דיכוי הכרחית

מידה מסוימת של דיכוי תאווה הכרחית — לא כמטרה, אלא כתנאי מוקדם ליכולת לראות מעבר לתאוות שלך. זה מושווה ל”יציאה מהאגו שלך,” אבל זה דבר פשוט מאוד, לא ההישג המיסטי שלפעמים עושים ממנו. זהו תנאי הכרחי ל*כל דבר* — אפילו לעשות חשבון.

—

23. סטייה צדדית: יופי, סובייקטיביות, וקריסת האובייקטיביות המודרנית

יש אנשים שלעולם אינם תופסים יופי כשלעצמו כי הם יכולים לרשום רק הנאה (שעוסקת בעצמי). השיח המודרני מחזק זאת בטענה ש”יופי הוא סובייקטיבי,” מה שמצטמצם לומר שאין יופי, רק הנאה אישית. זה שטויות — תוצר של “אנשים מטורפים ביותר” ששפתם הדביקה את החברה. בחיי היומיום, אנשים כל הזמן “נשלטים על ידי דברים מחוצה לנו” וכן מבינים מוטיבציה מבוססת על טוב אובייקטיבי, לא רק על רצון אישי.

—

24. לא תחמוד דורש ידע מוקדם של דיני קניין

24א. פירוש הרמב”ן: פרשת משפטים כהרחבה של לא תחמוד

הרמב”ן (מתחילת פרשת משפטים) סובר שכל הפרשה, והשיח הרחב יותר של סיני, הם הרחבה של עשרת הדיברות, וספציפית פרשת משפטים מרחיבה את לא תחמוד (לא לא תגנוב, אולי כי לא תגנוב מתייחס לחטיפה/גונב נפשות). רצייה/חמידה יכולה להיות מוגדרת רק אחרי שאתה יודע מה שייך לך ומה לא.

24ב. הרב סולובייצ’יק: בורות בחושן משפט הופכת אדם לגנב כברירת מחדל

הרב סולובייצ’יק טען שאנשים שלא לומדים חושן משפט הם “כברירת מחדל גנבים” — כי העולם הרבה יותר מסובך מהעיקרון הנאיבי “אני לא לוקח מה שלא שלי.” צריך ללמוד את הדינים המפורטים של חיובים וקניין כדי לדעת מה המצב המוסרי האמיתי שלך. התחושה ה”טבעית” של קניין אינה מספיקה.

24ג. ה”פשט השני” על לא תחמוד

זהו הפירוש השני של לא תחמוד (הראשון הוא הפירוש נגד התאווה): לא תחמוד עוסק בלהיות מהסוג של אדם שרוצה נכון, מה שדורש ידע מפורט של מה באמת שייך לך ומה לא.

—

25. שני סוגי צביעות: טעות חובות הלבבות

25א. ביקורת הנביא: צביעות התנהגותית (פשט)

הפסוק “בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי” יש לו שני פירושים:

פירוש ראשון (כוונת הנביא בפועל): אדם אומר את כל הדברים הנכונים בתפילה — ביטחון, אהבת ה’, אמון בצדק האלוקי — אבל לא חי בהתאם. כשהוא צריך משהו, הוא גונב; הוא לא באמת בוטח בה’ שיספק. “לבו רחק ממני” פירושו: אתה לא חי את מה שאתה אומר. “לב” כאן פירושו הסוג של אדם שאתה בפועל — הנטיות והמעשים המיושבים שלך, לא הרגשות הרגעיים שלך.

– אדם כזה הוא שקרן וצבוע במובן הפשוט.

– האדם ההפוך — שאומר שמע ישראל מהר, בלי רגש גדול, אבל באמת חי עם ביטחון ולא גונב — הוא “לבו קרוב לה'” למרות חוסר להט רגשי.

25ב. פירוש חובות הלבבות / החסידי: צביעות רגשית (נדחה)

פירוש שני (חובות הלבבות / חסידי): אדם אומר את מילות התפילה באופן מכני, בלי רגש, התרגשות או מסירות — לעומת מישהו שאומר אותן בעוצמה רגשית ומסירות פנימית. פירוש זה מתייחס לבעיה כאל כנות רגשית במהלך מעשה הדיבור עצמו.

25ג. דחייה חזקה של הפירוש השני

ביקורת הנביא אינה על אמירת שמע ישראל מהר או בלי רגש. “איזו מצווה זו לומר דברים? לא עוזר לאף אחד.” מישהו שמתרגש עמוקות במהלך דרשה, אין לו מחשבות זרות, הוא לגמרי “נוכח” — אבל לא באמת מאמין או חי לפי מה שהוא אומר — האדם הזה הוא מי שהנביא קורא לו “לבו רחוק ממני.” הוא “שקרן,” “בלוף.” המבחן האמיתי הוא התנהגותי ונטייתי, לא רגשי-חווייתי.

25ד. דוגמה תומכת: השמטת דניאל

דניאל לא אמר “הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא” כי הוא לא יכול היה לומר זאת בכנות — הוא לא חווה זאת כאמת באותו רגע. זה ממחיש את סטנדרט *הכנות ההתנהגותית*: השמטתו של דניאל הייתה מעשה של יושרה לגבי מה שהוא באמת האמין, לא לגבי עוצמה רגשית.

—

26. הצביעות של “להרגיש רע” תוך כדי המשך פעולה שגויה

26א. להרגיש רע לא הופך אותך לאדם טוב

מישהו שפוגע באדם אחר תוך שהוא אומר “אני מרגיש כל כך רע בשבילך” — ומתכוון לזה באמת — הוא בעצם צבוע יותר מהפסיכופת שאומר זאת בלי להרגיש. הפסיכופת רק משקר. אבל האדם שבאמת מרגיש רע ובכל זאת ממשיך בפעולה המזיקה מדגים שה”עולם הרגשות” שלו הוא חסר רלוונטיות ומשקל מוסרי. לרגשות של חרטה או אמפתיה תוך כדי התמדה בפעולה רעה אין אפילו מעלה חלקית — זה כלום. “למי אכפת מהרגשות שלך?”

26ב. יישום ללא תחמוד

מישהו שטוען “מעולם לא רציתי את זה, פשוט לקחתי את זה בלי לרצות” — וחושב שהוא לא בעבירה — טועה. הוא עובר על לא תחמוד. נוכחות או היעדר תאווה אינם הקריטריון; מעשה הלקיחה של מה ששייך למישהו אחר הוא.

—

27. הסכנה בשימוש בפנימיות כ”כלי”

27א. האם הפירוש הפנימי יכול להיות שלב ביניים?

תלמיד מציע: האם הפשט ה”פנימי” של לא תחמוד (עבודה על לא לרצות) לא יכול לשמש ככלי כדי להגיע בסופו של דבר לפשט הנכון (להיות מהסוג של אדם שפועל נכון)?

27ב. החשש: בפועל זה בדרך כלל עובד הפוך

זה אפשרי תיאורטית אבל מדאיג מאוד: בפועל, הפירוש הפנימי משמש כמעט תמיד ככלי כדי *להימנע* מהגעה ליעד הנכון. אנשים משתמשים בו כדי להרגיש טוב עם עצמם בלי לשנות את התנהגותם. זה חלקית תיאורטי וחלקית תצפיתי — נובע מצפייה באופן שבו עולם הישיבות ירש “גרסה רעה של פנימיות” שהופכת אנשים לגרועים יותר, לא לטובים יותר. הם חושבים שהם טובים כי הם “מרגישים את זה” כשאומרים שמע, או “מרגישים את זה” כשאומרים שהכאב של מישהו כואב להם.

—

28. דיכוי תאווה גם אינו מספיק

28א. הסגפן שלעולם לא חוקר מה נכון

פשוט לדרוס את מה שאתה רוצה ולעשות רק מה שאתה חושב שנכון הוא גם פרויקט פנימי וגם לא מספיק. האדם שמדכא תאווה עשוי להיות נקי מנגיעות (הטיות אישיות), אבל עדיין אדם רע אם הוא מעולם לא חקר ברצינות מה באמת נכון — מה שייך לו, מה חובותיו, מה מקומו בעולם. אלה כולן שאלות חיצוניות שדורשות מעורבות אמיתית עם המציאות. האדם שיושב ליד הסטנדר שלו ומהווה “בחור טוב” מבפנים, בלי לעשות את העבודה הזו, הוא לא בחור טוב.

28ב. אנלוגיית הבריאות

להיות אדם תאוותני מאוד זה רע לבריאות הגופנית (אכילת יתר, שתיית יתר). אבל לא להיות תאוותני לא הופך אותך אוטומטית לבריא. עדיין צריך לגלות מה באמת בריא. אין קסם שאומר שהסרת תאווה מובילה לפעולה נכונה. “אולי פשוט תאכל קוגל בלי תאווה.” חסר ברשע אינו שווה לנוכחות של מעלה. הסרת משהו רע לא פותרת את כל הבעיות.

—

29. הסדר הנכון: פנימיות באה שנייה, לא ראשונה

29א. ראשון במציאות, שני בתיאוריה

הבחנה מכרעת לגבי סדר הסיבתיות מול סדר ההגדרה:

– בסדר המציאות (סיבתית), פנימיות באה ראשונה — אנשים אכן פועלים ממצביהם הפנימיים.

– בסדר התיאוריה (הגדרתית), פנימיות באה שנייה — מה שמגדיר אדם טוב הוא איך הוא פועל, לא איך הוא מרגיש. האדם שמפסיק להיות גנב ואז יפסיק לרצות להיות גנב, וזה להיות בעל המידה של לא תחמוד.

עולם הישיבות הפך את הסדר: הם חושבים שמתקנים את הפנים קודם והחוץ עוקב. הגישה הנכונה: תקן את החוץ (מעשים, מעורבות עם מציאות וחובה) והפנים עוקב.

—

30. שקר מוגדר מחדש: אי-התאמה למציאות, לא למצב פנימי

שקר אינו אי-ההתאמה של המילים החיצוניות שלך לרגשותיך הפנימיים ברגע הדיבור. מחשבותיו של שקרן מיומן מתאימות לשקר שלו בזמן שהוא מספר אותו. אלא, שקר הוא אי-ההתאמה של מילותיך למציאות — לעובדות החיצוניות. “הדבר הכי פנימי” (מה שאנחנו קוראים אמת הלב) מוגדר למעשה על ידי מציאות חיצונית. הקריטריון לאמת מול שקר הוא מחוץ לאדם, לא בתוכו.

זה מחזק את כל המסגרת: אפילו המושג של כנות/אמת מעוגן בסופו של דבר בחיצוני, לא בפנימי.

—

31. אזכור קצר של פשט שלישי בספר החינוך

יש פירוש שלישי בספר החינוך שצריך להתייחס אליו, אבל הוא קשור ליותר מדי נושאים אחרים שייקח יותר מדי זמן לעבור עליהם. זה נשאר לפגישה עתידית.

—

32. דיון צדדי: החיי אדם על אמירת מילים

32א. עמדת החיי אדם

עמדת החיי אדם לגבי חשיבות האופן שבו אומרים את המילים (ככל הנראה של לא תחמוד או הצהרות קשורות) נדחית כלא חשובה — היא עשויה לשמש כתרגול לריכוז או מדיטציה, אבל היא לא באמת משנה.

32ב. ביקורת על שיטת החיי אדם

החיי אדם עוסק בטריקים רטוריים, לוקח מקורות שמשמעותם שונה לחלוטין ומפרש אותם מחדש כדי לתמוך בעמדתו שלו. הפשט עובד טוב יותר כדרוש (פירוש הומילטי). החיי אדם מעלה קושיה על עצמו — על תאוות שמסתחררות מחוץ לשליטה ולמה צריך מילים אם הכל בלב — אבל לא באמת עונה עליה. זו שאלה על מילים, בעוד שהחקירה כאן היא על **

מעשה**, וזו שאלה שונה מיסודה.

—

[הערה מתודולוגית מודעת-עצמית:] לאורך כל השיעור, יש הכרות חוזרות ונשנות שהרבה מזה הוא “סתם ויכוח” — פרובוקציה שנועדה לגרום לתלמידים לשים לב למשהו “ממש מוזר” בהנחות המודרניות, ולא טענות חיוביות מיושבות. יש הבחנה בין ההשקפה החיובית (שמקודמת בזהירות) לבין הפרויקט הביקורתי (שמקודם באגרסיביות).

תמלול מלא 📝

אדר, אסטרולוגיה ותיווך השפעות עליונות: שיעור על לא תחמוד

פתיחה: הקשר בין חודש אדר ללא תחמוד

המרצה: רגע, אני רק מחזיר את זה למקום. ברוכים הבאים לשיעור השני או השלישי. אם אתם לא מכירים, אני אחמד. אני הולך ללמד אתכם היום. אז היום אני הולך ללמד אחמד, או עמוס, או משהו כזה. מה הקשר של חודש אדר ללא תחמוד? הרבה מאוד! הכל! למה? כי משם מגיע החלק.

אז קודם כל אני רוצה לענות על שאלה קטנה לגבי המזל של אדר.

המזל של חודש אדר: דגים ובעיית החודש השלושה עשר

הזיהוי הבסיסי: אדר כדגים

המרצה: כתוב בספרים הקדושים שהמזל של חודש אדר הוא דגים, וזה לא נכון, כי דגים, וה”קרפיסקוס” בלטינית, דגים, פייסיס, פייסיס, אני חושב שככה מבטאים את זה, זה דג, פייסיס, פייסיס, אז הדגים, כל מי שלמד על המזלות, כולל בשיעור שלנו לפני יומיים, למד שהמזלות קשורים לשמש, נכון?

מה שמזל אומר זה שהשמש נוסעת בתוך אותו מערך כוכבים. זה פשוטו כמשמעו מה שזה אומר, נכון? ולכן אין לזה שום קשר ללבנה או לראש חודש. ולכן יש תורה מ… קראתי שכתוב בחזקוני, לא בדקתי את זה, כתוב בירושלמי — שמצאו אנשים שהמזל שלהם עובד טוב באותו יום.

אסטרולוגיה וימים מוצלחים

המרצה: אנשים אומרים בגלל שזה יום ההולדת שלהם, אני לא בטוח שזה מה שכתוב שם, אבל אנשים, כולם יודעים שלכל מזל, לכל, איך קוראים לזה? לכל אדם שיש לו חיבור לאחד מהכוכבים, כן, כמו ההורוסקופ שלו או ה… יש מילים שונות שאני מחפש. הנה הסימן שלו, נכון? כל אחד שייך לסימן. ולכל סימן יש יום מסוים בשנה מסוימת, בחודש מסוים, בחלק מסוים של הזמן, שבו הם מצליחים. אז אם אתה מתחיל משהו או עושה משהו בזמן הזה, זה היום המוצלח שלך. זו תיאוריה של אסטרולוגיה.

ולכן, אם אתה מאוד חכם בעשיית מלחמה, אז תגייס את האנשים שילחמו בשבילך להיות אלה שנמצאים ביום המוצלח שלהם. לכן.

האסטרטגיה האסטרולוגית של עמלק

תלמיד: למה זה שאתה מוצלח? למה היום מוצלח?

המרצה: בדרך כלל בגלל שנולדת באותו כוכב או בגלל האופן שבו… אני לא יודע את הלכות האסטרולוגיה כל כך טוב, אבל יש רעיון. העניין הוא שהטבע שלך בנוי ליום הזה.

תלמיד: משהו כזה, כן.

המרצה: יש חלק בזמן שעובד טוב יותר בשבילך. לדברים האלה יש גם סיבות טבעיות, כלומר טבעיות, לא שאסטרולוגיה לא אמורה להיות טבעית, אבל כולם, הדברים האלה נכונים בלי קשר. יש אנשים שהם אנשי לילה, יש אנשים שהם אנשי בוקר, יש אנשים שהם אנשי תחילת השבוע, יש אנשים שהם אנשי סוף השבוע, דברים כאלה הם דברים תצפיתיים. הם לא דברים שאסטרולוגיה המציאה. אסטרולוגיה היא רק תיאוריה. כמובן, לעולם יש כל יום מה שאתה, נכון? אסטרולוגיה היא רק תיאוריה שאומרת שאם נולדת בזמן הזה, אז אתה שייך לסימן הזה והזה, ולכן אתה הולך להצליח בתאריך הזה והזה וכן הלאה.

אז בכל מקרה, איזה צדיק חשב על תיאוריה כזו: ככה עמלק, הוא לקח אנשים שנמצאים ביום מוצלח להילחם, ולכן הם ניצחו. אז משה אמר ליהושע שאתה צריך למצוא מישהו שעושה אפילו יותר טוב. איך אתה יכול למצוא מישהו שעושה אפילו יותר טוב? נכון?

הפתרון של החודש השלושה עשר

המרצה: אז ככה הסיפור. יש לנו דבר שנקרא החודש השלושה עשר. עכשיו מה הסימן של החודש השלושה עשר?

תלמיד: אין.

המרצה: אין. אם אין לך סימן, אז אתה יכול להצליח בכל יום. אז הוא מצא אנשים שכולם נולדו באדר שני. כמובן, אל תשאלו אותי הרבה שאלות שעיבור חודש הומצא מאוחר יותר, אז זה לא יכול היה להיות, אבל בכל מקרה, הוא מצא אנשים שנולדו באדר שני. ואז כשהעמלקי בא ואומר, “אני הולך להביא אדם אחד שהסימן שלו חזק יותר מהסימן שלך,” הוא אומר, “יש כאן שגיאת אפס. אין עם מי לדבר.” הוא מחודש אדר ב’.

קושיה ראשונה: האם בלי מזל לא אמור להיות גרוע יותר?

תלמיד: טוב, זה לא אמור להיות הפוך, שאין לנו מזל וזה אמור להיות אפילו גרוע יותר?

המרצה: עוד קושיא טובה. לא, לא, אני חושב שדברים מהסוג הזה באמת הולכים נגד אסטרולוגיה. זו לא הנקודה שלי. אני לא יכול לומר שאין לי אסטרולוגיה. לפי אסטרולוגיה זה היה גרוע יותר, אבל הנקודה שלנו היא ש…

תלמיד: אני חושב שלפעמים הדברים האלה נאמרים ככה.

המרצה: לפעמים, אבל עכשיו…

תלמיד: זה לא מתחיל.

המרצה: הענין נגמר. מה שאני אומר שיש חודש שלושה עשר, זה לא אומר שיש חודש שלושה עשר.

הבעיה היסודית: הכוכבים לא הולכים לפי הלוח שלנו

המרצה: אה, הבנתי. עכשיו יש לך קושיא. זו אותה קושיא שנשאלה קודם. שזה לא הגיוני אם אתה יודע משהו על אסטרולוגיה, או משהו על איך שזה אמור לעבוד, זה לא הגיוני. כי העובדה שלעסק שלך יש בעיה עם החודשים הירחיים והשמשיים שלא מסתדרים, ולכן המצאת חכמה לעשות חודש שלושה עשר ב-7 מתוך 19 שנים, זה לא אומר לכוכבים שהכוכבים לא מקשיבים לך. שם בכל מקרה תמיד יש 12 חודשים או 12 סימנים של גלגל המזלות בכל שנה, בכל שנת שמש.

זו הקושיא הגדולה. ועכשיו אני הולך לספר לכם את התירוץ על הקושיא הזו. אתם רוצים לדעת את התירוץ?

התשובה: איך סיבות עליונות משפיעות על בני אדם

הכוכבים עליונים מבחינה מהותית על בני אדם

המרצה: התירוץ הוא כך: שאף אחד מעולם לא היה מספיק טיפש לחשוב שהכוכבים משפיעים על אנשים, במובן הזה — הכוכבים מאוד גבוהים, מאוד רחוקים. יש להם רמה במציאות שהיא הרבה יותר גבוהה מהרמה שלנו. אתם יודעים איך אני יודע, נכון? איך אני יודע שהכוכבים טובים מוסרית מאיתנו? כי הם אף פעם לא נשחקים. לאנשים יש שחיקה. ולכוכבים אין שחיקה. אנשים לפעמים מגיעים בזמן, לפעמים מגיעים מאוחר. כוכבים תמיד מגיעים בזמן. אז כוכבים מושלמים. הכוכבים מושלמים. הלוואי שיכולת להיות כוכב. קוראים לזה “אתה כוכב”. לכן כתוב, בכל פעם שאנחנו מנסים לומר שבן אדם הוא באמת מדהים, אנחנו אומרים שהוא כוכב.

זה בתנ”ך. זה בכל התייחסות תרבותית שאנחנו מכירים. כוכבים הם משהו מדהים לגבינו. הרמב”ם אומר שכשאדם יודע על הכוכבים, כמו שכתוב בתהלים, “כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו”. אז אני חושב, במילים אחרות, כשאני רואה שהכוכבים כל כך גדולים, אני מסתכל למטה על האנשים ואני אומר, האנשים האלה, הם לא עומדים מול הכוכבים. הם לא בהשוואה. הם מאוד גרועים ביחס לכוכבים.

הכוכבים לא שולטים ישירות בענייני בני אדם

המרצה: אז עכשיו, לכן, זה מאוד מוזר. אף אחד מעולם לא חשב, מכיוון שזו המחשבה הבסיסית, אף אחד מעולם לא חשב שלכוכבים אכפת ממך כשהם שולטים בחייך. הם כל כך מעבר לך, כל כך גבוהים יותר. יש להם דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלהם מאשר לדאוג מי הולך לנצח בקרב. כמובן, הם לא דואגים, אבל לכן, יש לנו הבנה בסיסית שמצד שני, כוכבים עושים לנו אור והם אומרים לנו לאן ללכת כשאנחנו במדבר או בים וכן הלאה.

עקרון התיווך: כוכבים פועלים דרך הבנה אנושית

המרצה: אבל אתם צריכים להבין שזה לא ישירות. כוכבים לא עושים לנו שום דבר ישירות, רק דרך המתווך, דרך התיווך של בני אדם, או שנאמר של נשמות אנושיות או הבנה אנושית. במילים אחרות, מכיוון שאני יכול להסתכל על הכוכב ולהבין איפה אני ביחס לכוכב, הכוכב עושה את זה דרך ההסתכלות שלי. אם לא הייתי מסתכל, הכוכב לא היה יכול לומר לי לאן ללכת. לכן אף אחד מעולם לא יוצא החוצה ושומע את הכוכבים מדברים אליו. אתה מסתכל עליהם קודם ואז הם מדברים אליך. אז הם שולטים בחייך.

תלמיד: הכל לא באמת עובד ככה?

המרצה: הכל עובד ככה, כן.

תלמיד: לא הכל.

הבחנה בין סיבות עליונות לסיבות באותה רמה

המרצה: במילים אחרות, דברים ברמה שלך לא עובדים ככה. חבר שלך דוחף אותך בלי שביקשת ממנו, בלי שהסתכלת עליו, אז זה לא עובד דרכך. או כשאתה מחליק על קליפת בננה, קליפת הבננה לא עובדת דרך הנשמה שלך. זה דבר נמוך יותר במובן מסוים שפועל עליך או משהו ברמה של הגוף שלך שפועל עליך, אבל דברים עליונים תמיד עובדים ככה או רוב הדברים העליונים.

לכן, אז אני לא מדבר כל כך על דחיפה אלא נגיד כשאתה רוצה עזרה ממישהו, נכון? זה תמיד שאתה רוצה את זה, לא תמיד, כן, אבל אתה רוצה ללכת לרופא, כן?

תלמיד: כן, אבל הרופא לא עוזר לך דרך השכל שלך, נכון? זה השכל שלך שהביא אותך אליו, אבל הוא לא עוזר לך דרך השכל שלך.

המרצה: הכוכבים יכולים לעזור לך רק דרך השכל שלך, אלא אם כן…

תלמיד: אלא אם כן הרופא אומר לך לעקוב אחרי הוראות מסוימות ואתה צריך להשתמש בשכל שלך כדי לעקוב אחרי ההוראות.

המרצה: זה נכון. אבל בדרך כלל הוא פשוט נותן לך זריקה או משהו ואז הוא לא עוזר לך דרך השכל שלך.

עצים, כוכבים ותיווך אנושי

תלמיד: עם עצים זה אותו דבר. עצים לא יכולים לעקוב אחרי הכוכבים. הם עוקבים אחרי הכוכבים.

המרצה: אבל בני אדם יכולים לעקוב אחרי עצים כמו שהם עוקבים אחרי כוכבים. אם העצים היו אומרים לך משהו. הבעיה היא שהם לא אומרים לנו כל כך הרבה דברים כמו שהכוכבים אומרים לנו.

תלמיד: דיוויד דויטש משתמש בזה כטיעון, אני חושב, לחשיבות של בני אדם במובן שהם לא יודעים שהם יכולים להשפיע על השכל שלהם, שיכול להיות מושפע מהכל.

המרצה: אוקיי, אולי. הנקודה היא שכשבני אדם מושפעים דרך סיבות עליונות או דרך הכוכבים, אז זה עובד דרך הנשמה האנושית, לא — דרך אחרת לומר את זה היא…

תלמיד: כן, אבל זה לא מה שאנחנו חושבים על חשיבה כמו אתה ובן אדם ואינטראקציות או השפעה אנושית…

המרצה: אה, ב…

הבהרת ההיקף: אסטרולוגיה מול סיבתיות פיזית

תלמיד: לא, במובן שהכוכבים, רק שיהיה ברור, במובן שהכוכבים גורמים לשמש, גורמים לשקיעה ולזריחה, זה לא מה שאני מדבר עליו. אנחנו לא צריכים אסטרולוגיה בשביל זה.

המרצה: לא, לא, זה לא עובד במובן הזה.

תלמיד: אוקיי, זה דיון שלם.

המרצה: אבל כן, האסטרולוגיה לא, היתה מחלוקת על זה בין הקדמונים, אבל אסטרולוגיה בדרך כלל לא נאמרה שעובדת בצורה הזו. לפחות היהודים לא מאמינים שזה עובד ככה.

תלמיד: באיזה מובן אתה מדבר?

המרצה: רגע, רגע, רגע, לכולם יש כל כך הרבה שאלות ואני לא יכול אפילו לסיים פסקה אחת של מחשבה. אז הנקודה שלי היא שהדרך לומר את זה היא שדברים כמו…

—

המנגנון של השפעה שמימית: איך תיווך אנושי מתעל כוחות אסטרולוגיים

מכניקת תיעול ההשפעה השמימית (המשך)

השאלה היסודית: מה הופך ימים לימים?

אתם צריכים להבין, מה זה בכלל אומר שביום מסוים זה היום המוצלח שלך? מה הופך ימים לימים, ושבועות לשבועות, ושבועות וחודשים לחודשים, ושנים לשנים?

התגלית של רבי עקיבא: “אשר תקראו אותם”

אז, רבי עקיבא גילה משהו מאוד מעניין. רבי עקיבא גילה שכתוב בפסוק, והוא אומר, אה, רגע, אנחנו אלה שקוראים להם מועדים, נכון? כמובן, אנחנו קוראים להם על סמך משהו שאנחנו יודעים. הוא לא אומר שזה שרירותי שהאנשים שקוראים לזה יכולים פשוט לעשות מה שהם רוצים. הם צריכים לתעל את הכוכבים. הם צריכים לתעל את מה שקורה בשמים, אבל הם צריכים לתעל את זה.

וזה אומר שאם האנשים האלה אומרים לך ואתה מאמין להם — כל עוד אתה מאמין; אם אתה לא מאמין להם זה לא עובד — אבל אם האנשים האלה אומרים לך שהיום יום שלישי, אז זה יום שלישי. כי יום שלישי מעולם לא נגע בך בלי לעבור דרך אנשים.

ההשלכה הרדיקלית: ימים יכולים לזוז

אז במילים אחרות, יום שלישי שהיה קודם ביום שלישי הוא עכשיו ביום חמישי. יום שלישי יכול לחול ביום חמישי, אם בית הדין אומר כך. אין בעיה עם זה. וכל זה אמיתי, אבל שום דבר לא צריך להיות סובייקטיבי כדי שכל זה יעבוד.

סימנים אסטרולוגיים כמיקומים בתוך מחזורים

אז עכשיו אנחנו מבינים שכשאנחנו אומרים שאנחנו מחלקים את הזמן בצורה אחרת, נכון? אז למשל, יש אדם — כמו שאנחנו יכולים להבין את זה — יש אנשים שאוהבים את ההתחלה של כל תקופת זמן. אז הם מצליחים. יש אנשים שמצליחים בסוף. יש אנשים שמצליחים בדיוק באמצע, וכן הלאה.

זה בעצם מה שכל השיוכים האסטרולוגיים האלה מסתכמים בו, נכון? כשאתה חותך את השנה ל-12 חלקים, או את מחזור השמש בין הכוכבים ל-12 חלקים, אז יש אנשים שנהנים מההתחלה, יש אנשים מהסוף, יש אנשים שמצליחים בשלב הזה של התהליך ואנשים בשלב ההוא של התהליך וכן הלאה.

שליטה אנושית בזמן מגדירה מחדש את המחזור

אבל עכשיו כשזה יורד לאנשים, מה שתהליכים אומרים בשבילנו קשור לאיך שאנחנו שולטים בזמן שלנו, איך שאנחנו מסדרים את הזמן שלנו. אז אם אתה מסדר את הזמן שלך קצת לא במרכז ביחס לאיך שהכוכבים מסדרים את הזמן שלהם, זה הולך לתעל את הכוכבים דרך הדרך הזו.

אז אם אמרת שראש חודש הוא ביום ראשון ובאמת הוא ביום שני, אז יום שני עבר ליום ראשון. יום שני העליון עבר ליום ראשון התחתון. ועכשיו זה יום ראשון או יום שני, מה שאתה רוצה שזה יהיה. ועכשיו כל ההשפעות שיש — אנשים, יש אנשים שאוהבים יום ראשון, יש אנשים שאוהבים יום שני — זה הולך לקרות כשהרב אמר שזה משהו, לא כשיום ראשון ה”אמיתי” כביכול הוא בשמים. מאוד פשוט.

התמודדות עם הפרדוקס המרכזי

שאלת תלמיד: בעיית התלות במחזור

תלמיד: ואם אתה לא מבין, אתה צריך להשיג את זה. אתה צריך את המחזור כדי להיות מסוגל לתעל את הכוכבים, אבל אז כשאתה לא מדויק, אז גם הכוכבים לא מדויקים.

המרצה: כן.

תלמיד: אז אתה לא צריך את המחזור מלכתחילה. מה בדיוק — הבלבול הזה הוא הבלבול שלי.

משל החשמל: מקור קבוע, תיעול גמיש

המרצה: וזה — אבל זה — זה לא — זה כל כך בסיסי שזה מעבר לנישה שבכלל צריך להיות לך את זה. כי אם יש — אם יש — אם יש כמו זרם חשמלי, כמו שאני הולך להשתמש במשל הטיפשי שכולם משתמשים בו, אבל רק כדי שתראו שאין בעיה עם המסגרת.

אם יש זרם חשמלי גדול שיש לו שני קצוות, שיש לו צד חיובי וצד שלילי, וזה קבוע, אתה לא יכול לשנות את החיובי לשלילי. אבל כדי שאני אקבל את זה, אני צריך לחבר חוט ולהביא אותו עד למטה אליי ולעשות שנאי שגורם לזה לבוא קטן מספיק כדי שאוכל לעשות בו שימוש סופי, ואז אני מביא אותו אליי.

עכשיו המקום שבו השלילי מימין והחיובי משמאל או כך — ככה זה במקור. אבל כשאני מחבר את זה אליי, אני יכול לסובב את זה לכל הצדדים אם אני רוצה, וזה הולך להיות החיובי האמיתי משם והשלילי האמיתי משם. אבל כשהם מגיעים אליי, הם הולכים להיות — הם הולכים להיות הפוכים. הם הולכים להיות בצד ההפוך. אין בעיה עם זה. זה מאוד — כל זה מאוד אמיתי.

המציאות הכפולה: צורך וחופש

גם אתה צריך אותי וגם אני באמת מתעל את הדבר. אני לא יוצר אותו מחדש. אני מתעל את הדבר הזה. ויש לי מידה מסוימת של חופש לשים אותו איפה שאני רוצה.

לתעל פשוט אומר שאתה גורם לדבר שאתה מקבל לעבוד דרך הדרך שלך, מה שזה עושה. הכוכבים אומרים היום זה היום הראשון של השנה. יש אנשים שאוהבים את היום הראשון של השנה. הכוכבים — עכשיו, כן, יש מחזור והכוכבים אמיתיים. זה מחזור אמיתי. אל תגיד שזה לא.

משל הצינורות: תיווך דרך נשמות אנושיות

ואז אמרתי, עכשיו הראשון הזה לא נוגע בי ישירות. הוא נוגע בי רק דרך כל סדרת הצינורות הזו — בני אדם, נשמות. אבל נקרא להם צינורות כדי שתבינו, כי אתם לא מבינים כשאני אומר את זה בצורה אחרת. אז בואו נקרא לזה צינורות.

ועכשיו השרברב האחרון בצינור יכול להזיז את זה יומיים או שלושה ימים או עשרה ימים — אני לא יודע כמה. יש גבול לכמה ימים אפשר להזיז, אבל אפשר להזיז קצת. ואז יהיה לך את הראשון. ואם אני אומר לך שהיום הוא הראשון כי זה מתי השנה התחילה, בואו נכוון את הכוכבים בכל התמונה הזו, אני עדיין יכול לעשות את אותו הדבר.

שאלת התלמיד: האם בכלל צריך את המקור?

תלמיד: אני לא מבין שוב. אז אולי אתה — זה הגיוני. אני צריך חשמל שייכנס לקיר שלי. אני לא צריך את תחנת הכוח בכלל. זה מה שאתה אומר.

מרצה: תודה רבה. אתה לא צריך אותה. אתה לא צריך אותה. זה הגיוני. אולי גם אני לא מבין את זה, אז אני לא יודע. אני רק מעז להציע שזה הגיוני.

תלמיד: אתה פשוט נותן משל. אני חייב להקשות על המשל הזה.

מרצה: המשל אמור להסביר לך למה המבנה הוא מאוד טבעי.

משל אורך היום: מודעות מאוחרת

הימים מתקצרים ומתארכים במהלך השנה, נכון?

תלמיד: כן.

מרצה: אבל אתה לא חייב לשים לב לזה בדיוק כשזה קורה. אם אתה שם לב בעיכוב, אז זה מתי הם התקצרו.

תלמיד: כן.

מרצה: ההתקצרות האמיתית של הימים קרתה בשבילך בזמן שבו שמת לב או בזמן שמישהו אמר לך לשים לב, נכון? אני אומר שזה ב — נגיד שזה היום שבו השמש — השינוי בשמש — זה חמישה ימים אחרי השינוי בשמש, נכון?

תלמיד: כן.

מרצה: זה בדיוק מתי השמש התחילה לגדול. זו ההשפעה של השמש עליך שהיא בעצם איך שזה, נכון?

תיווך פיזי לעומת תיווך נפשי

אני חושב שתמיד המציאות שונה כי השמש אפילו פיזית לוקח לה זמן ולוקח כמה תהליכים כדי להגיע אלינו וכן הלאה. אז הכל הוא כזה. אבל מה שאני אומר הוא שכוחות הנפש — כוח נפשי זו לא המילה — כוחות הנשמה, ברגע שהדברים עוברים דרך בני אדם, הם הופכים — הם מקבלים הרבה יותר דרגות חופש ממה שהיה להם.

תלמיד: כשאתה מדבר על כמו שהשמש לוקחת 8 דקות להגיע אלינו והכוכב שאתה רואה מת לפני 5 שנים וכן הלאה?

מרצה: כן, וזה הכל חלק — זה מעניין, נכון? אתה מדבר על מין נשמה, או מין אנושי, אבל זו שאלה אחרת. אני רק — בהנחה שזה עובד, אני עונה על שאלה בתוך מערכת.

תלמיד: כן.

מרצה: ואז תבוא לכאן להסביר את כל המערכת. אני רק אומר מה הכוונה שזה גורם לך להילחם טוב יותר?

משל הלוחם בבוקר/אחר הצהריים

יש אנשים שנלחמים — יש אנשים שנלחמים טוב יותר בבוקר, יש אנשים אחר הצהריים. עכשיו אם הדבר הזה אמיתי, זו השמש שגורמת להם עם בוקר ואחר הצהריים. זה לא המצאה אנושית. אבל אם אני מכבה את האורות ואומר להם לישון שעתיים מאוחר יותר, אז הבוקר הוא אז. ואז אנשי הבוקר שמחים אז. פשוט ככה. בדיוק כמו שאני יכול להפוך את הבוקר ללילה ואת הלילה לבוקר, אפשר — במידה מסוימת, במידה מסוימת כן, במידה מסוימת.

יישום לראש חודש

ולכן האנשים שחיים לפי ראש חודש, זה מתי החודש מתחיל. ואם זה התחיל ביום שהוא לא נכון לפי הירח, מה אכפת?

עקרון התיעול

סיכום התלמיד: יוצר את המזל שלך?

תלמיד: אז במובן מסוים, אתה יוצר את המזל שלך?

חידוד המרצה: תיעול, לא יצירה

מרצה: אתה שולט בזה, אתה מתעל את זה. זו המילה שאני אוהב — תיעול. אנשים משתמשים בה, כנראה משתמשים יותר מדי, אבל זה רק הסבר קטן של מה זה. אתה מתעל את זה, כמובן. עכשיו, זה לא שלך, זה מה שאני אומר.

אנחנו מדברים על, למשל, תרבויות וכמו בית דין הזה —

שליטת בית הדין בהשפעה השמימית ושתי קריאות של לא תחמוד

החודש השלושה עשר כ”זמן חופשי”

מרצה: לא המקור, אבל אתה הצינור. כן, וגם לא רק אתה. דברים קשה לעשות לבד, את רוב הדברים המשמעותיים. לכן יש לנו בית דין, וזה מתעל את זה.

וכשהם — אם אנחנו מניחים שאיכשהו כשהם עושים ראש חודש, אז הם מחליטים שזה החודש ה-12 של השנה הסולארית הזו בערך — אז הפעמים הבודדות שהם עושים חודש 13, הם אומרים, זה ריק, אנחנו הולכים לעשות מה שאנחנו רוצים עם זה. ואז זה באמת ככה כי הם דחפו את כל השפע, כל האנרגיות, איך שתרצו לקרוא להם, של כל 12 הכוכבים לתוך 12 החודשים הקודמים. ואז נשאר להם זמן לעשות מה שהם רוצים. זה כל הטריק.

בדיוק כמו כל דבר. אם אתה מסיים את העבודה שלך, אתה יודע שיש אנשים שמקבלים משכורת כל שבועיים. בחלק מהחודשים יש להם שלוש, נכון? איך זה יכול להיות? בחלק יש חמישה שבועות. אז אתה מקבל בשבוע הראשון, השלישי בחודש, והחמישי. מצוין. אז החודשים האלה ארוכים יותר?

תלמיד: לא.

מרצה: הם ארוכים יותר. יש בהם יותר כסף. הם באמת עוזרים, תלוי איך אתה מצליב בין לוחות זמנים שונים.

שאלת התלמיד: היקף ההסבר

תלמיד: הייחוסים שהם עושים עם זה לא ממש מתאימים. זה הולך הרבה מעבר למה שאתה אומר. זו הנקודה.

מרצה: ה?

תלמיד: מה שהם מייחסים לזה שמושפע מהדברים האלה הוא הרבה יותר ממה שההסבר שלך מציע.

מרצה: אני לא מבין. זו שאלה?

תלמיד: כן, כן.

מרצה: בסדר. יש לך הסבר איך זה עובד. הבעיה היא שהם אומרים שזה עובד לדברים שלא.

תלמיד: מי זה הם?

מרצה: הדבר הראשון שהתחלנו איתו, להילחם בימי הולדת.

תלמיד: לא, אף אחד לא עושה מה שאני אומר. אף אחד מעולם לא חשב שזה עובד בלי לעבור דרך נשמות. אז איך זה מסביר שאתה נלחם ביום הולדת או מישהו שנולד…

מרצה: לא הסברתי. הסברתי את מה שבאתי להסביר, בדיוק. כי האדם שהנשמה שלו הכוכב שלו עובר דרכה החליט שהחודש הזה שייך לו ולא לאיזה כוכב. וזה עובד. ולכן זה שייך לו, ולכן אתה נלחם טוב יותר לפי מה שהוא אמר שאתה צריך.

האם אפשר לתבוע יותר מחודש אחד?

תלמיד: אפשר שיהיה לי יותר מאחד או רק חודש אחד?

מרצה: מה הכוונה יותר מאחד?

תלמיד: אפשר שיהיו לי כל החודשים או כולם חוץ מאחד?

מרצה: בטח. כלומר אתה לא יכול שיהיה לך יותר מאחד — לא בטוח מה השאלה. לא הגעתי לשם, בסדר. אני לא מנסה — תלוי בכמה לוחות שנה אתה שומר. אתה יכול לנסות לשמור יותר לוחות שנה. כמו שיש יהודים שכתבו פעמיים בשנה כי הם שומרים גם את השנה החדשה האזרחית וגם את ראש השנה הרגיל. לרוב האנשים זה מאוד קשה. כאילו אתה לוקח אחד ברצינות והשני הוא לא אמיתי. אבל אם אתה לוקח את שניהם ברצינות באיזושהי דרך, אז אתה בסדר.

אני חושב שזה מאוד קשה כי ההיגיון של שנה חדשה הוא שיש זמנים שהם לא שנה חדשה. זה מאוד קשה כאילו — רגע, לא, זה לא אמצע השנה, זו שנה חדשה. זו שנה חדשה סינית. כולם מרגישים את זה, אנשים שעובדים בקמעונאות ובדברים כאלה.

תלמיד: בסדר, כי אתה עובד עם אנשים שונים, לאנשים האלה יש את השפע הזה, יש את הדבר הזה.

מרצה: בסדר, אתה לא מבין מה שאני אומר, אז אני לא הולך להגיד דברים אחרים. אז הסיפור הוא כזה. אני לא יודע מה כל כך קשה להבין, אבל כנראה לא ככה.

חזרה ללא תחמוד: סיכום והקדמה למחלוקת

מרצה: דיברנו בשבוע שעבר — המסקנה של השיעור הייתה שלא תחמוד הוא המקבילה הפנימית, כביכול, של כל המצוות שלפניו, או ספציפית ארבע המצוות שלפניו. זה מה שדיברנו. נכון?

תלמידים: נכון.

מרצה: עכשיו, אנחנו צריכים לדבר קצת על העובדה שזה לא באמת מקובל. יש מחלוקת גדולה על זה, והדרך שבה אנשים קוראים את זה קשורה מאוד לדרך שבה הם מבינים את כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם, שזו הדיון על איך להיות אדם טוב ומה זה אומר להיות אדם טוב, בניגוד להיות אדם שעושה דברים טובים, נכון? סתם שיהיו לו מעשים טובים.

שתי קריאות מנוגדות

אז יש שתי קריאות מנוגדות של לא תחמוד הזה, המתאימות לשיטה הלא נכונה ולנכונה.

במילים אחרות, הלא נכונה היא מה שדיברנו עליו בתחילת השיעור הקודם, שהיא סוג של פנימיות שהיא כולה ממוקדת בעצמי, כולה על זה שאני מרגיש את הרגשות הנכונים או שיש לי את הרגשות הפנימיים הנכונים, הנטיות, דברים כאלה.

והשנייה, שמבינה את כל הפנימיות כמכוונת כלפי חוץ. זה פשוט, אתה מהסוג של אדם שאפשר לסמוך עליו, או שתמיד, מתוכו יזרמו המעשים החיצוניים, אבל זה עדיין מכוון כלפי האדם. אלה שתי הקריאות.

ניסיון לתת לקריאה הראשונה יחס הוגן

אני כנראה צריך לנסות לעשות קצת יותר צדק או קצת יותר עבור הקריאה הראשונה, כי אני מניח שיש בה איזה היגיון, איזו דרך שבה היא הגיונית. כדאי? אבל אני לא יודע איך לעשות את זה. אני כנראה צריך לתת לה קצת יותר חסד איכשהו.

הקריאה ה”לא נכונה”: פילון והמלחמה נגד התאווה

זיהוי התומכים

מרצה: מה שאני יכול להגיד הוא ככה. קראתם חלק מהדברים האלה, נכון? אז מוסרנים מסוימים — אני לא בטוח מה רב לוצאטו [רבי משה חיים לוצאטו, בעל מסילת ישרים] אומר על זה. הוא מדבר על זה. אני פשוט לא זוכר איך התשובה שלו בדיוק.

אדם נוסף שנראה שהוא בצד הזה הוא רב אברהם אבן עזרא [רבנו אברהם אבן עזרא, פרשן מקרא מימי הביניים]. והאדם השלישי לפני כן שנראה שהוא בצד הלא נכון הוא יהודי בשם פילון [פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי מהמאה הראשונה].

חיבורו של פילון על עשרת הדיברות

אז פילון כתב את הספר הזה על עשרת הדיברות, כפי שדיברנו. וכשהוא מגיע ללא תחמוד, הוא נכנס לדרשה ארוכה ענקית שמתקיפה את התאווה. או ביוונית, שכחתי את המילה. המילה היא לתשוקה ותאווה. לשם הוא נכנס.

והוא מסביר שתאווה היא הדבר הכי גרוע. תאווה גורמת לכל הבעיות בעולם. גם מהסוג של בעיות של לאכול יותר מדי ולשתות יותר מדי ולגנוב ולהרגיש ולפגוע בעצמך ולפגוע באחרים, ולא להקדיש את החיים שלך לדברים הנכונים. כל סוגי הבעיות האלה מתחילים בתאווה.

הטענה המרכזית של פילון: לתקוף את הרצון בשורשו

והוא נראה אומר משהו מאוד מוזר, שהוא משהו כמו, מכיוון שכל הדברים הרעים שאנשים עושים, הם עושים כי הם רוצים, אם אנחנו רוצים לתקוף את הדבר הזה בשורשו, אנחנו צריכים לתקוף את הרצייה במקום את הדברים הרעים.

ויש לנו את המסגרת הזו, שהיא מסגרת שאנחנו מוצאים אצל הרבה מוסרנים, כאילו, אז איכשהו יש לה מקור, יש מקורות כמו אפלטון וכמה, אולי חלקים מחז”ל, שבהם אומרים דברים כמו, הבעיה היא הרצייה, או אפשר להגיד ספציפית רצייה שאינה מרוסנת על ידי השכל, נכון, אולי לא רצייה כשלעצמה, אבל זה לא תמיד — כן רצייה כשלעצמה, אבל לא לומר שאין רצונות טובים, אלא רצייה כשאתה נותן לעצמך לעשות מה שאתה רוצה.

את זה אנחנו שומעים אנשים אומרים, נכון? תן לעצמך לעשות מה שאתה רוצה, תהפוך לאדם הכי גרוע. אז לכן הדרך הבסיסית לא להיות אדם רע, הכי גרוע, היא לא סתם לעשות מה שאתה רוצה, לא ללכת אחרי התאוות שלך.

המסגרת המוסרית הכללית

אז יש כאילו הצהרה כללית שאומרת שמוסר מסתכם ב, או במובן מאוד משמעותי הוא, אל תלך אחרי התאוות שלך. וזה נקרא לתוך לא תחמוד, או אל תלך אחרי התאוות שלך, אל תהיה אדם תאוותני. אל תחיה עם התאוות שלך. כי אנשים שעושים את זה, היום הם רוצים את זה, מחר הם רוצים את זה, וכל הרעות בעולם באות מאנשים שהולכים אחרי התאוות שלהם.

זו תיאוריה שמקודמת על ידי פילון ועל ידי מי עוד? אולי מפוקפק — אני חושב שאולי אבן עזרא נראה מבין את לא תחמוד בדרך הזו או מפורשות מבין את לא תחמוד בדרך הזו. אני אראה לכם אם תרצו, אבל אני לא בטוח שהוא מבין את זה בדרך הזו. אני אגיד לכם את הדרך השלישית להבין את זה. אז זו אולי הסיבה האמיתית של אבן עזרא. אבל פילון בוודאות מבין את זה בדרך הזו.

וזו דרך להבין את החיים שאני חושב שהגיונית איכשהו להרבה אנשים. כאילו הדבר העיקרי הוא להפסיק לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאמרתי? להפסיק לעשות מה שאתה רוצה? או לנסות לא לרצות את הדברים האלה? לא לרצות כל כך הרבה. להפסיק לרצות כל כך הרבה. זה כמו מלחמה נגד הרצייה. רצייה. רצייה זה לא תרגום מאוד טוב. משהו כמו תאווה או מה שאנחנו קוראים תאוה בשפה שלנו הוא תרגום יותר טוב.

שאלות תלמידים: למה אכפת מרצייה אם לא פועלים?

תלמיד: למה אכפת לו אם אתה רוצה כל עוד אתה לא עושה את זה?

מרצה: מעניין, אנשים בדרך כלל בסוף עושים מה שהם רוצים. לא רק זה, כי אז מה שאתה עושה זה לא כל מה שאתה רוצה. והעניין הוא שרצייה, שתאווה היא משהו בלתי נשלט, נכון? משהו כמו, בסדר, היום אני רוצה להרוג אותך, מחר אני רוצה לישון עם אשתו של הבחור ההוא, ביום השלישי אני רוצה להיות מיליארדר, ביום הרביעי אני רוצה לטייל למקום כלשהו. רצייה היא משהו בלתי נשלט. אז אם זה הופך לקריטריון שלך בחיים, אז זה מאוד מבולגן. זה משהו כמו, אני חושב שזה משהו כמו התיאוריה.

תלמיד: למה זה אוטומטית מוביל לעשייה?

מרצה: רצייה פירושה רצייה לעשות. אין רצייה שהיא לא רצייה לעשות. אני לא חושב שמישהו חולק על זה. הנקודה היא שהם מבינים את הרוע כהיות של רוצה יותר מדי…

שתי הקריאות של לא תחמוד: תאווה כשורש הרע לעומת איסורים ספציפיים

הקריאה החלופית — תאווה כבעיה היסודית

הקריאה הנדיבה יותר: שני סוגי אנשים

זו קריאה קצת, כמו שאמרתי, קצת יותר נדיבה. אפשר להבין את זה ככה. יש שני סוגי אנשים. יש אנשים שעושים מה שהם רוצים. יש אנשים שעושים מה שהם חושבים שנכון. בעולם אלים. ובכן, זו דרך סבירה לתאר בני אדם. זה לא מטורף. אני חושב שזה לא עושה מספיק צדק לסוג התאווה שקיים, אבל…

אין דברים חיצוניים, נגיד, שמחזיקים אותו מלעשות מה שהוא רוצה. לפעמים, בסדר, לפעמים. אז הוא יכול להיות אדם שרוצה, אבל לא עושה יותר מזה או מה שזה לא יהיה. אבל ברוב המקרים לא, ברוב המקרים לא, נכון?

תלמיד: איפה שיש לנו את זה, אני לא בטוח למה, כאילו… אני לא יודע, נגיד שהוא מפחד שיתפסו אותו או אני לא יודע, מה שזה לא יהיה. אתה יודע, הוא פשוט לא רוצה להתמודד עם ההשלכות של הכל.

מרצה: אבל אתה יודע את האמת שאנחנו לא — בדרך כלל לא תופסים אותך. מה? בדרך כלל לא תופסים אותך. אני לא יודע אם אתה יודע — אתה שומע על אלה שנתפסו. אני לא המוצא מכאן.

במילים אחרות, אתה שואל משהו כמו למה אנשים יחשבו שתאווה — אני מתלונן אבל זו לא הבעיה. תדבר על דברים שאתה יכול לעשות — הם יכולים להיות — אתה יכול להלחיץ את כל הגלידה. לא תופסים אותך על זה. אבל למשל, אתה יכול לאכול את כל החזיר בעולם, בסדר? זו דוגמה נוספת. לא יתפסו אותך.

במילים אחרות, יש הרבה מאוד דרכים להרוס את עצמך בלי להרוס אנשים אחרים מתוך תאווה, נכון? ובדרך כלל אנשים — זה בכוחך. זה לא — זו לא השאלה אם זה הולך לקרות. אבל כמובן תאווה פירושה אני הולך לעשות את זה או לא הולך לעשות כל מה שאני מתאווה, כי בדרך כלל אתה יכול — אתה מתאווה ליותר דברים ממה שאתה רוצה — ממה שאתה מצליח לעשות או יכול לעשות. אבל אתה תעשה, וזה משהו בלתי נשלט. זה מה שאני מנסה להגיע אליו.

האמת בקריאה הזו: תאווה כקריטריון בלתי מוגבל

ההיגיון הזה אומר משהו, ואני חושב שאם רוצים להבין את זה — וזו הדרך שבה זה נכון — הייתי מבקר את זה בצורה אחרת, אבל הדרך שבה זה נכון היא שהקריטריון — הדבר שהם רואים כטוב — לא יכול להיות התשובה לשאלה מהו הטוב, מה אתה עושה, על מה אתה מבסס את ההחלטות שלך מה לעשות בחיים, לא יכול להיות מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה אליו. כי זה משהו בלתי מוגבל. זה משהו שיכול להיות כל דבר. זו נקודה אפשרית שקורית, אבל זה לא מה שאתה שואף אליו, מה שקורה.

תלמיד: שהדבר הנכון הוא משהו שאתה רוצה?

מרצה: ובכן, זה מה שמשמעות להיות אלוקי. שחמת׳ניק — פירושו אדם שעושה מה שהוא אוהב, אבל לא מה שהוא רוצה או מה שהוא מתאווה אליו. זה סוג מוזר של אדם. אנשים כאלה הם בדרך כלל הגרועים ביותר. ולכן תאמן את עצמך לא להיות אדם כזה.

הסיפור החסידי: אימון נגד התאווה

כל פעם שאתה מתאווה למשהו — אתם מכירים את הסיפור, איזה סיפור שמיוחס לרבנים שונים — כאילו הוא בסדר ואז הוא רעב או צמא או משהו כזה, והבן אדם אומר לו אז למה אתה לא אוכל? כי אבא שלי לימד אותי שלא עושים מה שרוצים, נכון? לא שותים כשצמאים. שותים כשצריכים לשתות.

זה סוג האימון שעומד מאחורי זה. אפשר לראות שזה הגיוני — לא בגלל שזה רע לעשות מה שאתה רוצה, אלא בגלל שדבר אחד הוא לא סיבה מספיק טובה לעשות דברים, או שהוא לא צריך להיות הסיבה העיקרית לעשות דברים.

אם תרצו, נוכל לומר תענוג, נכון? תענוג גופני, כי בדרך כלל כשאנשים מדברים על זה הם מדברים על תענוג גופני, נכון? אל תעשה את התענוג לאלוה שלך, נכון? אל תעשה אותו לדבר שקובע אצלך מה נכון ומה לא נכון. כי זה משהו מאוד בלתי מוגבל, מאוד פרוע, מאוד חסר ריסון.

התאווה כמקור כל הרע

ואפשר לומר סיפור שבו לכל הרעות בעולם יש את מקורן בזה. זה הסיפור שפרעה אומר. אפלטון אומר את זה לפעמים. אולי בחז״ל לפעמים הם מדברים על היצר הרע כמקור כל הרעות, ולפעמים מה שהם מתכוונים זה פשוט שהתאווה היא מקור כל הרעות.

כי אחרת ליצר הרע אין תוכן משמעותי, נכון? יצר הרע זה הרצון לעשות רע, תודה רבה. הרבה פעמים כשחז״ל מדברים על יצר הרע כמקור, כאילו יש להם את הרעיון הזה של יצר הרע כמקור הרע, מה שהם מתכוונים לומר זה שהתאווה היא מה שגורם לרוב הדברים הרעים. או בדרך אחרת, ללכת אחרי היצר הרע, נכון? במילים אחרות, ללכת אחרי מה שאתה חושב שיהיה לך מהנה.

אז זו קריאה סבירה של הפירוש הזה, של ההבנה הזו.

הביקורת של המרצה (תצוגה מקדימה)

מה חסר בגישה הזו

למה אני חושב שיש פה משהו מוזר? למה זה לא מוצא חן בעיניי?

תלמיד: אבל אז כל מה שאתה עושה זה אף פעם לא דבר שאתה מתאווה אליו.

מרצה: ובכן, כמו שאמרתי, כש… לא אמרתי את זה. אתה יכול להוסיף תאווה לדברים שאתה עושה, אבל זה לא צריך להיות הסיבה שאתה עושה אותם. שמעתם על אימונים כאלה, על אנשים שמדברים ככה, כמו מוסר. מוסר זה הכל על לא לעשות מה שאתה רוצה, לא ללכת אחרי התאוות שלך.

זה קצת מפספס את הנקודה. איזו נקודה זה מפספס? אני לא יודע אם זו הדרך הנכונה — אולי שאפשר להיות אדם שרוצה את הדברים הנכונים, ואז אתה צריך לאהוב את התאווה שלך, בעצם.

תלמיד: זה מדבר רק על אדם רע, בעצם.

מרצה: ובכן, שוב, אבל אני הולך לתת לך את התשובה שלי שוב. זה מדבר על מישהו — כשאנחנו מדברים נגד תאוות, אנחנו מדברים נגד להפוך את התאוות לקריטריון שלך לטוב. ובכן, זה הגיוני.

אז מה צריך להיות הקריטריון שלך? אה, משהו כמו — לכן תאווה בדרך כלל מוצבת מול השכל, או הריסון, או הגבול.

הדיכוטומיה: תאווה מול שכל

תלמיד: זה מה שזה אומר, נכון? תמיד יש את ה… כל פעם שמישהו אומר אל תהיה בעל תאווה, נכון? אל תהיה חמד׳ניק, אלא תהיה שכל׳ניק או משהו כזה.

מרצה: אז אל תהיה אדם סביר אלא ירא — איך אנשים עושים את זה… אני לא יודע איך אנשים עושים.

תלמיד: רציתי לומר שזה מאוד טוב.

מרצה: בדיוק. אז התיאוריה הזו אומרת — התיאוריה הזו — במילים אחרות, עשינו — דנו בזה בפעם שעברה.

פירוש מחדש של מבנה הפסוק

הרשימה הארוכה אחרי לא תחמוד: שתי קריאות הפוכות

יש את השאלה הזו למה יש רשימה ארוכה אחרי החמדה, ויש שתי קריאות הפוכות שלה. הקריאה שלי היא שהחמדה היא של אותם דברים. אבל הקריאה הזו היא ההפך — שהמקור של כל הדברים האלה הוא משהו יותר עמום ויותר בסיסי שנקרא חמדה.

אם תהיה חמד׳ניק, תגיע ל… אבל הבעיה היא שהדרך שבה הם ממסגרים את הבעיה היא שהדבר האחד הוא הבעיה. זה ההפך. ולכן הם היו אומרים שהחמדה היא מצווה חדשה. היא מוסיפה מידע — לא כמו שאמרתי בשבוע שעבר, לא כמו המהר״ש, שאומר שזה לא באמת מוסיף כלום. כל מה שזה מוסיף זה אל תהיה מהסוג של אדם שרוצה את כל הדברים האלה ועושה את כל הדברים האלה.

לא תחמוד כקטגוריה חדשה: מצוות הלב

מה שהם אומרים זה שזה מוסיף — לא, זה מוסיף דבר כללי — נוכל לקרוא לזה דרך כללית לעבוד על עצמך, נכון? דרך כללית להיות אדם טוב, שזה דבר חדש לגמרי. המצווה נראית כחושבת דברים כאלה, נכון? יש תחום חדש שנקרא מצווה, שמשמעותו משהו כמו — במקום שפשוט כמו שבעלי בתים היו אומרים — אם אתה רק הולך לעבוד על לאהוב את הדברים הנכונים או כמו לא לאכול משהו שלא שלך, או דברים שהם לא כשרים, או דברים כאלה, אז עדיין תהיה לך התאווה, שהיא מקור הבעיה, שהיא מה שגורם לכל האנשים האלה.

אז יש לי דרך פשוטה יותר בשבילך לחיות. פשוט תפסיק להיות אדם תאוותני, ואז תפתור את כל הבעיות בחיים בבת אחת, במובן מסוים. זה נראה כטיעון בעד דרך החשיבה הזו.

הטיעון ההפוך

והם אומרים את ההפך. אם לא תפתור את התאווה, אז תהיה לך תאווה אחת, ותאכל חזיר.

תלמיד: זה יהיה אותו דבר. זו לא כדור. זה סוג של עבודה.

מרצה: אותו דבר גם לפי הגישה הזו. לא כדור. לא, כדור זו לא דוגמה טובה כי כדור זה — אתה חושב על לפתור את התחושה הפיזית, כמו לחתוך את ה… להסתגף או משהו כזה. זו לא התגובה המדויקת כאן. מה שנאמר כאן זה להפוך לסוג אחר של אדם, נכון? להפוך לאדם שנשלט על ידי השכל שלו, לא על ידי ה… וכולי.

להפוך לסוג אחר של אדם — יצר טוב מול יצר הרע

אמירתו של רבי יוחנן

להפוך לאדם שנשלט על ידי — כמו שרבנים אמרו — יש הרבה נימוקים לזה. נימוק אחד יהיה לומר יש לי פתרון לכל הבעיות שלך בחיים. מה זה אומר? הוא לא אומר, ובכן, זה מפרט לעשות את כל הדברים הטובים ולא לעשות את כל הדברים הרעים. הוא אומר לא, יש לי דרך פשוטה יותר בשבילך לעבוד, או דרך פנימית יותר בשבילך לעבוד. תהפוך לסוג של אדם שהולך אחרי היצר הטוב שלו, שמשמעותו הדחף הטוב שלו — במילים אחרות, הדחף השכלי שלו — או שאפשר לומר לך אחרי התורה, ציית לחוק אם תרצה, ואל תציית ליצר הרע, אל תציית לתאוות שלך.

זה לא כל כך מטורף — זה לא כל כך מטורף כמו שהצגתי את זה. זו כל הנקודה.

הדוגמה של מועדון חשפנות מול חידוש תורני

תלמיד: לא, לא, לא, לא. אני לא מתכוון אפילו לדבר הנכון. נגיד אדם, נכון? אתה יכול או ללכת ל… יש לך חשק עכשיו לשני דברים. או ללכת למועדון חשפנות או ללכת ולחדש חידושי תורה. כן? ממש — רגע, רגע, אני הולך לספר לך משהו. זה חי בתוכי. כן? אני אומר, בתוך אותו אדם.

מרצה: כן, כן, כן. אתה הולך ועכשיו יושב לשש השעות הבאות ו…

תלמיד: אז שוב, היהודי שאומר את זה יגיד לך, יש לך בעיה נוספת מלבד ה… אתה לא… הבעיה שלך — כלומר עכשיו יש לך את הבעיה של לבחור בין התאוות האלה או להחליט איזו מהן טובה. יש לי פתרון בשבילך שיפתור את הכל. העקותא שלי — אל… כשאתה מחליט לאן ללכת הערב, אל תחליט על סמך לאן אתה מתאווה ללכת. תחליט על סמך מה נכון או על סמך מה היראה אומרת או משהו כזה. ולכן אוטומטית לא תהיה לך את השאלה הזו יותר. פשוט תלך לבית הכנסת כי זה הדבר הנכון לעשות.

מרצה: לא, לא, לא. מה שאני אומר זה שכולנו יודעים מה התאווה הטובה כאן, נכון? לעומת מה התאווה הרעה.

תלמיד: לא, תאווה היא רעה. אין תאוות טובות בזה.

מרצה: זה מה שאני שואל. האם אפשר פשוט שתהיה תאווה טובה?

הבהרת “תאווה” כקריטריון מול אהבה

תלמיד: לא, כי כשאני אומר תאווה, אני לא מתכוון לאהוב משהו. רק שיהיה ברור, המילה תאווה מתכוונת למשהו אחר כאן. המילה תאווה מתכוונת לתאווה כמקור הטוב, כקריטריון של הטוב, כקריטריון של פעולה. זה מה שאנחנו באמת מתכוונים.

מרצה: כן, כן, זה מה שזה אומר.

תלמיד: לא משנים הגדרה. זה מה שזה אומר. כל פעם שמישהו נותן לך את הדרשה הזו נגד להיות בעל תאווה, זה מה שהם מתכוונים.

תאווה כקריטריון מול תאווה כמידה: הבהרת שתי הגישות ללא תחמוד

הגדרת “תאווה” בקריאה האנטי-תאוותנית

תאווה כמקור וקריטריון של פעולה, לא סתם חיבה

תלמיד: אין תאוות טובות בזה. זה מה שאני שואל. האם אפשר פשוט שתהיה תאווה טובה?

מרצה: לא, כי כשאני אומר תאווה, אני לא מתכוון לאהוב משהו. רק שיהיה ברור, המילה תאווה מתכוונת למשהו אחר. המילה תאווה מתכוונת לתאווה כמקור הטוב. כקריטריון של הטוב. כקריטריון של פעולה. זה מה שאנחנו באמת מתכוונים.

תלמיד: אבל עכשיו אתה פשוט משנה את ההגדרה.

מרצה: כן, זה מה שזה אומר. לא משנים את ההגדרה, זה מה שזה אומר. כל פעם שמישהו נותן לך את הדרשה הזו נגד להיות בעל תאווה, זה מה שהם מתכוונים. ברור שזה על זה, נכון? והאדם השני חולק על זה, רק שיהיה ברור, זו המחלוקת.

אם לרצות משהו צריך להיות הסיבה שבגללה אתה עושה דברים. תאווה, דבר אחד זה קצת יותר מדי רחב, אבל כן, תאווה. כלומר לחשוב שזה יביא לך תענוג, או משהו כזה, או כבוד, או אולי סתם תאוות שונות אבל אז תאוות לא רציונליות אתה לא צריך לעשות שום דבר על בסיס זה כן אפילו אם הם דברים טובים הנקודה היא שתאווה היא לא דבר טוב אין תאוות טובות.

“תאווה טובה” כסתירה מיניה וביה

תאווה טובה — כשאני אומר תאווה אני מתכוון לתאווה בלתי מבוקרת, נכון? זה מה שאני מתכוון. כשאתה אומר את התאווה שהמומחה מסווה, כשאתה מדבר על משהו אחר אתה מדבר על סוג של — אגב, דרך אחרת אם אתה רוצה לפרט את זה ככה, אתה יכול לפרט את זה כמישהו שיש לו איזו תאווה מטורפת ללמוד — זה גם דבר רע. כן, צריך שתהיה לך תאווה סבירה ללמוד, אבל זו לא תאווה. אז אתה לא הולך אחרי תאווה. אתה נהנה מזה. זה לא נגד ליהנות מדברים טובים. זה נגד ההנאה, שהיא מטבעה דבר בלתי מבוקר, שתהיה המדריך של הפעולות שלך.

שתי השיטות מנוסחות מחדש: להילחם מול לתעל

אז שתי השיטות אומרות, אחת היא פשוט להילחם במושג התאווה, או לתעל את מושג התאווה. ובכן, השיטה השנייה אומרת שזו לא דרך טובה מאוד למסגר דברים. זו בעיקר שאלה של איך למסגר את הדבר ב… נגיד הפעולה עצמה שהיא רעה, הם מתמקדים באיפה — איפה ה… שזה תמיד רע. שוב, האדם הזה אומר שלא תחמוד זה דבר ש… לא, לכן הוא חולק עליך. הוא אומר שלא תחמוד אומר אל תהיה אדם תאוותני, ש… להיות תאוותן… כן.

השיטה השנייה אומרת, עכשיו נוכל לחזור לחשוב מה השיטה השנייה אומרת, כי עכשיו אתם לפחות מבינים מה הבן אדם הזה אומר. הוא לא סתם אומר דברים אקראיים, אל תעשה דברים שאתה אוהב. הוא אומר שלאהוב זו לא סיבה לעשות דברים.

הטיעון הנגדי — המסגרת האנטי-תאוותנית אינה מפורטת דיה

הסכמה על עקרונות, מחלוקת על המסגרת

עכשיו, האדם השני אומר, ובכן, הבעיה עם התיאוריה שלך היא שהיא לא מפורטת דיה. אתה חושב שאתה הולך להפוך אותי לאדם פחות תאוותני וזה נשמע נכון. זה נשמע נכון שאדם פחות תאוותני יהיו לו חיים טובים יותר ותהיה לו פחות תאוותנות, כמו שהיית אומר. נכון? יהיו לך פחות בעיות לפתור. אבל, האדם הזה יגיד לך, ואם אתה מתכוון לזה, זה במידה מסוימת נכון אפילו. אנחנו מסכימים שתאווה לא צריכה להיות הקריטריון. או בדרך אחרת לומר משהו כמו, אם אתה אומר, יש חיים של תענוג, או חיים של תאווה מול חיים של שכל, או חיים של ריסון, או חיים של דרך אחרת לומר את הטוב, אני מסכים איתך מאה אחוז. אין ויכוח על זה. אין ויכוח.

ההתנגדות התיאורית: ככה החיים המוסריים לא באמת עובדים

הוויכוח הוא אם זו דרך טובה מאוד לפרט איך לעבוד. למה? כי האדם השני אומר שאתה מניח שהדרך שבה אנשים באמת עובדים רוב הזמן היא על ידי החלטה אם תאווה היא הקריטריון שלהם. ככה החלטות מתקבלות או ככה מריבות קורות או ככה מאבקים פנימיים קורים. אבל אני חושב שזה לא באמת קורה.

אז יש כמה דברים אבל בואו — זה הדבר הראשון שהוא העיקרי שהוא היה אומר. הוא היה אומר משהו כמו לא, תאווה במובן הרחב, דווקא במובן הרחב שאתה אומר — אם אתה מדבר על תאווה בלתי מבוקרת, אף אחד לא חולק שזה דבר רע כשלעצמו. זו כמו מידה רעה. יש דבר רע ספציפי וזו עשויה להיות אחת המידות הרעות שאני אהיה נגדן כשאגיע לחשבון המפורט שלי של מידות רעות. אחת מהן היא לרדוף אחרי תאוות בלתי מבוקרות או תענוגות בלתי מבוקרים. אין בעיה עם זה.

אבל מה שאני חולק עליו זה שזה כלל טוב, זו הכללה טובה של להפוך לאדם טוב. ולמה? כי אני אומר לך תסתכל סביב בחיים, תחשוב על החיים שלך, תחשוב על הפעמים שבהן היה לך איזה שהוא התקדמות מוסרית או נסיגה או ויכוחים או קונפליקטים, קונפליקטים פנימיים וכדומה. ותמצא לי אחד שאפשר לתאר אותו היטב על ידי הסיפור הזה. ואני חושב שאין כזה.

תתאר סיפור של להתאוות למשהו. של להחליט אם תאווה היא הקריטריון. כלומר במובן הטוב של הדברים. כמו כשאתה רוצה לעשות טוב.

סטייה מורחבת — השבח המודרני של התשוקה

אתגר התלמיד: תשוקה כמניע של יצירה

תלמיד: אני חושב שתאווה היא קריטריון מאוד טוב להרבה דברים טובים. אני חושב שבעסקים, זה כמו, כן, לפעמים יש לך את התשוקה הזו, את התאווה הזו ליצור את האינטרנט.

מרצה: אה, אף אחד לא חולק שמה שאתה מתאר זה רע. זה תיאור של היצר הרע. נכון, אבל זה מביא תוצאות טובות.

תלמיד: לא, זה מביא תוצאות רעות.

מרצה: באמת?

תלמיד: כן, בטח.

מרצה: אילו תוצאות רעות?

תלמיד: כולם, אף אחד, זה כמו — ואם זה עושה משהו עם תשוקה, אני חושב שזה יוצר —

התגובה של המרצה: תשוקה לא יכולה להיות הקריטריון של הטוב

מרצה: כן, מאוד טוב. זו היפוך מודרני וקיצוני של אתיקה. תשוקה לא הופכת דברים לטובים. התוצאות לא טובות. על מה אתה מדבר? אם התוצאות טובות, הן טובות אחרי שנשלטו. הן לא טובות. על מה אתה מדבר? התוצאות לא טובות. התוצאות של ללכת אחרי התשוקות שלך הן בהגדרה רעות כי רע פשוט אומר ללא הדרכה, ללא שכל, ללא רעיון של איך זה טוב.

לא, לא, לא, לא. זה בדיוק ההפך. בדיוק ההפך. זו הדוגמה בכל ענין. רק שיהיה ברור, כל ענין דומה ישתמש בכל הדוגמאות האלה שאתה מביא כדוגמה לחיים שהשתבשו לחלוטין כי היו לו חיים רעים. הוא רודף אחרי כסף כל חייו ואחרי בנות. מה זה בכלל לחיים כאלה?

תלמיד: כן, בהחלט.

מרצה: אה, כסף, שאפתנות, כוח – זה מה שזה, נכון? מה כל כך טוב בזה? המודלים לחיקוי שלך הם רשעים.

תלמיד: אלא אם כן זו לא השאיפה שלי עכשיו.

מרצה: כן, מבוסס על – מבוסס על – מבוסס על – מבוסס על – מבוסס על מה שאני רוצה, לא מבוסס על שום רעיון של משהו אחר. אנשים עושים יותר קל, אנשים עושים הרבה – המערי באמת עשה את זה. ואז מה? מה זאת אומרת ואז מה? אז מה היה התשוקה שלהם אחרי זה? עדיין הייתה להם התשוקה, נכון?

תלמיד: תשוקה למה?

מרצה: הם לא חידשו שום דברים חדשים. הוא פשוט המציא מכונית. ואז רכב על זה. זה דבר רע. אני לא מבין למה אתה חושב שזה דבר טוב. אין לי מושג.

בעיית חוסר ההבחנה: תשוקה אינה יכולה להבחין בין טוב לרע

אם זה דבר טוב, אז אתה לא צריך תשוקה כדי להסביר למה זה דבר טוב. כשאתה הופך את התשוקה לדבר טוב, זו בדיוק הבעיה. במילים אחרות, אין שום דבר שמבחין בין מה שאתה משום מה משבח לבין הבחור שהתשוקה שלו הייתה להרוג כמה שיותר זונות ובסוף הרג 102. אני לא יודע, איזה רוצח סדרתי. תשוקה אדירה, אל תשאל אותי. והוא תכנן את זה ויצר מערכת שלמה, איך לעבוד עם זה, ואז עוד לא נתפס או כן נתפס או מה שלא יהיה, וזה היה חלק מהתוכנית. מי יודע? כלומר, תשוקה לא יכולה להיות סיבה לעשות דברים.

תלמיד: האם אמרתי את זה, אני יודע על מה אתה מדבר, אבל זה לא – אני צריך להגיע לצד השני עכשיו. אני חושב שתשוקה היא מניע נהדר ליצירה.

מרצה: שוב, אם אנחנו מדברים על סיבה שדברים יהיו טובים, דרך חיים מבוססת על זה היא כמעט ההגדרה של רוע, דווקא בדוגמאות שאתה מביא. זה מה שהיצר אומר. זה אומר שאתה חי את כל חייך בעבודת היצר ובמילוי התאוות שלך, או שאפשר לקרוא להן – דווקא התאוות הלא-מנומקות שלך.

הסדר הסיבתי הנכון: הטוב מוביל את הרצון, לא להפך

אם מישהו אומר את ההפך, אם מישהו אומר, אני חושב שזה כל כך טוב עכשיו, ומכיוון שזה כל כך טוב, אני משתוקק לזה, אז זה לא הרצון שמוביל אותך, זה הטוב שמוביל אותך. זה סיפור שונה מאוד. אבל אם אתה אומר את הסיפור כאילו התשוקה היא המניעה, הסיבה, אז זה סיפור מאוד מוזר לחשוב שהוא טוב. זה נשמע מאוד מוזר. כמו אחשורוש.

משל הרופא: לרפא אנשים לעומת לרפא מחלות

אני חושב שהרבה אנשים שהם כאלה – אני חושב שהרבה פעמים מתארים רופאים רעים כאנשים שכמעט רוצים שאנשים יהיו חולים כדי לרפא אותם. כי יש להם תשוקה כזו לרפא אנשים, נכון? וזה אפילו לא תשוקה לרפא אנשים, זו תשוקה להיות האחראי על הריפוי שלהם, נכון? זו תשוקה לכבוד, זו תשוקה לכבוד.

תלמיד: כן, כן, כן, אבל זה יהיה שונה מרופא שחושב שסרטן זה כל כך נורא שהוא רוצה לעשות משהו בנידון. בעצם, הבחור שיש לו את המדבקות לדבר.

מרצה: כן, כן, כן. הבחור שמחזיק את הספר בחזרה.

תלמיד: כן, כן, כן, בדיוק. הוא הרופא שאוהב בריאות כל כך, או חושב שבריאות היא דבר כל כך טוב שיש לו תשוקה לזה. אבל הוא בעצם מאוד טוב במה שהוא עושה. אתה צריך את הניתוח.

מרצה: כן, כן, אבל לא, לא. אני טוען שהרופא הרע הוא זה שמנסה לרפא אנשים והרופא הטוב הוא זה שמנסה לרפא מחלות.

תלמיד: אל תשכח לקחת את הספר החמישי שלך.

מרצה: בכל מקרה, אני לא הולך להיכנס לזה.

תצפית היסטורית: ההיפוך המודרני של המוסר

אתם צריכים לשים לב שיש אידיאל מודרני של שבח לתשוקה, שזה בדיוק הדבר שמתואר כרוע מפלצתי בכל ספר לפני בערך 1600. אתם צריכים לשים לב לזה לפחות. זה אחד הדברים שלי. פשוט שימו לב. יש פה משהו ממש מוזר שקורה.

אוקיי, עכשיו בואו נמשיך. אני לא שואל, אני פשוט אומר לך. תראה, זה נהדר – לא נהדר במובן של גדול. כן, אף אחד לא חולק על זה. זו הבעיה. יותר גרוע, אתה מתכוון. אתה מתכוון יותר גרוע. זה דבר ממש רע. אני ממש נגד זה. אתה צריך לבוא לכאן בשבת ולשמוע אותי מסביר למה מכוניות הן –

טכנולוגיה, תשוקה ובעיית הרחבת היכולת: ביקורת על הציוויליזציה המודרנית

הרחבת היכולת כהרחבת התאווה

טכנולוגיה ובעיית ה”אפשור”

מרצה: אבל זה הדבר הכי גרוע. או לא הדבר הכי גרוע, זה מה שנתפס באופן מסורתי כדבר הכי גרוע. אני כאן כדי להתווכח עם הפישוט הזה, אבל אתה צריך להבין מה זה. להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, זה מה שהסולטן אמר. למה להיות מסוגל לעשות כל מיני דברים יהיה דבר טוב? זה דבר רע.

תלמיד: בפי שלי –

מרצה: לא, לא, אני לא שם את זה בפי. אני אומר שהמשל הוא – נגיד כמו שאמרתי, אני רוצה לבוא לשיעור הזה כל כך, כל כך. זה יכול היה לקחת לי או 17 דקות או שזה יכול היה להיות 3 שעות.

תלמיד: לא, לא, זה סתם – אוי אלוהים, אוי אלוהים, לא, לא, זה לא נכון. קודם כל זה לא נכון, לא, לא, זה לא משל טוב כי כאילו, סתם כאילו, אתה צריך לחשוב לפני שאתה מדבר. כאילו מה אתה בכלל אומר? כאילו מה, זה פותר בעיה. זה באמת למה מכוניות –

מרצה: שצריך לבוא לשיעור הזה? אני יכול לדעת שזה לא זמן שאנחנו מראים את זה. אני אפילו לא יכול להיכנס לזה כי אם אתה צריך לחשוב על זה, כאילו אתה צריך לנסות לפרק את זה ולהבין מה עומד מאחורי המחשבה שזה טוב. כי זה לא טוב. אני לא חושב שזה טוב. אני אפילו לא חושב שזה טוב. אתה צריך לדבר עם הגיליון שלי בעוד 70 דקות. אני חושב שזה ממש רע. אני חושב שזה עושה את השיעור יותר גרוע, עושה אותך יותר גרוע, עושה את כל העולם יותר גרוע. אבל זה רק אני נותן טיעון חיובי למה זה יהיה ככה.

תלמיד: אני לא צופה בך עכשיו אונליין –

מרצה: זה עושה את זה יותר טוב? יותר גרוע, כמובן. עושה את העולם יותר גרוע. העובדה שאתה יכול לצפות בי אונליין בלי לבוא לכאן עושה את העולם יותר גרוע. כמובן שכן. עכשיו, מכיוון שאנחנו חיים בעולם הרע, האם כדאי לך לצפות בי במקום בשטויות אחרות? זו דיון אחר. אבל כמובן שהיכולת, הרחבת היכולת, היא כמו הרחבת התאווה. ולכן ככל שאדם הוא מסוג האנשים שיכולים לעשות מה שהם רוצים, וכל הטכנולוגיה הזו כשהיא משובחת, היא משובחת בדיוק בדרך הזו – היא מרחיבה את החופש של בני האדם. עכשיו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. במילים אחרות, זה עושה אותנו אנשים יותר גרועים. סוג השבח הזה הוא שבח של הרוע.

תלמיד: ובכן, האם אתה לא צריך יכולת גדולה כדי לעשות דברים טובים גדולים גם?

מרצה: כן, אבל הטוב לא מורכב מהיכולת. הטוב מורכב בדיוק מלשים גבול על היכולת ולומר שאתה עושה את זה רק בדרך הזו. עכשיו זה לא שבח לממציא. זה שבח לי שמשתמש בזה רק בדרך הטובה. אבל לכן אני לא חייב שום דבר לבחור שהמציא את האינטרנט, כי הוא רק נתן לי את היצר הרע. בדיוק כמו שאני לא חייב שום דבר לגוף שלי או למה שזה לא יהיה שהוא הבסיס של הדברים שאנחנו פועלים בחיים, הדברים שרוצים. הדבר שמקבל שבח או ראוי לשבח הוא מה ששם גבולות על זה, לא מה שיוצר את היכולת. נכון? יצירת יכולות היא תמיד רעה. זו ההגדרה של רע.

האישור המיתולוגי

מרצה: אז בואו נחזור לזה שרע כאן הוא לא כל כך רע, רק שיהיה ברור. רע הוא הבסיס של טוב, תמיד. אז הממציא של הגלגל הוא גם בחור מאוד מטורף. קראת את הסיפור? קראת אי פעם את הסיפור הזה? זה מה שכתוב שם. קראת את המיתוס של פרומתאוס? כמו היחידות הבסיסיות הבסיסיות האלה שכולן אומרות שהרחבת יכולות היא רעה. שום דבר חדש כאן. ושוב, האם זה אומר שאין מה לעשות אחרי זה? לא. אבל השבח של בדיוק מה שנתפס כבעיה כפתרון – זה היפוך אמיתי. זה ממש מוזר.

כאילו, אתה מאפשר לי לבוא לשיעור? אפשור הוא דבר רע. אתה יכול – אם היה מישהו מהם שהיה ממציא מכונה שגורמת לך לבוא כי היא לא 17 דקות, זה היה המצאה טובה. אבל אפשור הוא המצאה רעה. ולצערנו, מכוניות לא גורמות לך לבוא לשיעור. הן מאפשרות לך.

תלמיד: קו חדש של מכוניות.

מרצה: מה?

תלמיד: זה היה קו טוב של מכוניות.

מרצה: הבעיה היא שמכוניות כהמצאה חומרית לא יכולות להיות כזה. כי זה מה שחומר הוא – פוטנציאל. זה לא יכול להיות כזה. הסוג היחיד של המצאה שהיא כזו הוא דברים שממציאים דתות או שממציאים תרבויות או שממציאים איזשהן מערכות חברתיות אנושיות נפשיות שעובדות על נפשות אנושיות כדי להגביל אותן, ללמד אותן מה טוב.

טבעם של מייסדי דתות

מרצה: והאם זה קורה עם שאפתנות גדולה או תשוקה גדולה? אפשר לתאר את זה ככה, אבל מעולם לא שמעתי מישהו מתאר את משה רבנו או אפילו כל מייסד דת אחר כבחור של תשוקה גדולה. יש להם דרכים אחרות לתאר אותם. למה? לא בגלל שהם לא עבדו עם תשוקה גדולה – צריך אנרגיה רגשית גדולה, כמו שאנחנו קוראים לזה, כדי להיות כזה. אבל הסיבה שהם לא מתוארים ככה, כי זה לא הדבר העיקרי שעושה אותם מעניינים. הדבר העיקרי שעושה אותם מעניינים הוא ההגבלות שיש להם, נכון? רעיונות של מה טוב ומה רע. משה היה זה שבא עם 365 דרכים להיות רע ו-248 דרכים להיות טוב. זה היה כל העניין שלו.

נגד הרומנטיזציה של מסירות נלהבת

הקריאה השגויה החסידית של אהבת ה’

תלמיד: מה זה אומר אהבה עזה כשאנחנו מדברים על אהבת ה’, כמו התיאור של המשכו? מה זה אומר?

מרצה: לא אומר כלום. אתה לא צריך לקרוא את הספרים האלה שאומרים את הדברים האלה.

תלמיד: הרמב”ם אומר את הדברים האלה. הרמב”ם אומר –

מרצה: הרמב”ם אומר, אבל אהבת ה’ צריכה להיות כמו –

תלמיד: אוקיי, אתה לא קראת את זה.

מרצה: אתה לא קראת את זה טוב. אני יודע שזו קריאה שגויה חסידית של הרמב”ם, מאה אחוז. הרמב”ם לא אמר את זה וזה ככה. עכשיו אני הולך לספר לך על החסידים. כן. החסידים הם – אני יודע, אבל הלכת לחסידים והם נתנו לך את המשקפיים האלה ועכשיו אתה רואה את השבח המוזר והרע הזה של תשוקה בלתי מרוסנת כדבר טוב, אפילו ברדיפת הטוב. ובגלל שהם חיו אחרי, אתה יודע, תקופה מסוימת. וזה מוזר. כאילו, הרומנטיזציה הזו של תשוקה גדולה לה’. זה שטויות. תשוקה גדולה לה’ רק גורמת לבעיות.

שבירת הכלים

מרצה: שמעת פעם את הסיפור של עולם התוהו של הקבלה? שמעת? אתה יודע למה הכלים נשברו? כי הם רצו את ה’ יותר מדי. זה דבר רע. התשובה של ה’ הייתה, בבקשה אל תעשו. הם קראו את הסיפור. כל הסיפורים הם ההפך. הם יוצרים גבולות. הם לא יוצרים גאווה. הרמב”ם, כמובן, לא אומר את זה. הוא אומר את ההפך.

תלמיד: שם היה שמח עם זה.

מרצה: שם היה מאוד שמח. כמובן שיש גמרא שאומרת את ההפך, אבל מה?

תלמיד: לא, לא, לא, לא, כי כאילו יש כל כך הרבה –

מרצה: הוא לא רק מנסה להצביע על הנקודה. כמו מה שאני עושה עכשיו זה לא באמת ללמד כי אני פשוט עושה את הדבר. אבל אתם צריכים להבין שיש משהו ממש מוזר עם השבח הזה של תשוקה, אפילו במובן, דווקא במובן הזה, של רצון בלתי מרוסן. דווקא במובן הזה.

הבעיה עם משלים

תלמיד: נגיד ובכן, ואם זה טוב שלפעמים זה גורם לדברים טובים –

מרצה: לא, זה מה שהרוע אומר. הוא ממש נותן את המשל עם הבחורה. צדיק, אני יודע בדיוק למה הם מתכוונים. ואתה קורא את זה הפוך. ואתה צריך לדעת איך הרמב”ם חושב על הדברים האלה. ולהבין מה הוא מנסה לומר. בכל פעם שמישהו משתמש במשל, אתה תמיד מכניס את התפיסות שלך של המשל הזה לתוך המשל, ואתה חושב שהוא מדמיין דברים. לכן משלים הם רעים. בכל מקרה, לא היה צריך לעשות את המשל. היה יותר טוב בלעדיו. כי לפחות אנשים לא היו ממציאים דברים אקראיים. אתה יודע למה יש – אתה יודע מה הגורם ליצר הרע? אתה יודע למה עדיין יש יצר הרע? כי הנביאים השתמשו במשלים. לכן. ואז אתה כאילו, רגע, הם אמרו שזה דבר טוב. שירה שנכתבה על זה.

בעיית הקריטריון שוב

מרצה: אוקיי, עכשיו – בכל מקרה, עכשיו זו מחשבה רצינית על חיים שיש בהם כאב. זה דבר טוב במקום הנכון.

תלמיד: לא, זה מה שאני אומר. זה לא דבר טוב. אם זה הקריטריון, אז זה לא דבר טוב. לפחות התיאוריה הזו אומרת שזה לא דבר טוב. דברים טובים הם דברים מרוסנים. בדיוק ההפך. ככל שמישהו יותר יקר, יותר מאופק, הוא יותר טוב. זה גם משל מוזר שהולך לעשות אותך רע עכשיו. אבל זו הנקודה שלי. ריסון הוא טוב. ופראות היא רעה.

ציוויליזציה כריסון

העיקרון הבסיסי

מרצה: כלומר, ציוויליזציה היא טובה, ומה שהוא ההפך של ציוויליזציה, הוא רע. זה לא ברור? עכשיו אנשים באים, אה לא, ציוויליזציה מבוססת על התשוקות הגדולות האלה שהן ממש הרסניות. לא, היא לא. זה הרקע של הציוויליזציה, כן. אבל היא מבוססת על ריסון של זה.

נישואין, ציוויליזציה וביקורת על אסכולת האנטי-תאווה

ציוויליזציה מבוססת על ריסון, לא על תשוקה

היסוד של ציוויליזציה ונישואין

מרצה: ובכן, כן, אבל זה במובן מסוים, במובן של זה, שזה הבסיס. כמו, אבל נישואין מבוססים על ריסון התאווה, או הארגון שלה, נכון? הכנעתה, נתינת הגבולות הנכונים לה. על זה זה מבוסס. במובן יותר אמיתי, מאשר שזה מבוסס על זה. איך נכנסתי לזה? אבל בכל מקרה…

אם היית בונה את השקפת העולם שלך על פי היצר המיני שלך, אני חושב שכנראה לא היית מגיע לנישואין.

תלמיד: זה רע למין.

מרצה: לא, זה לא רע למין, אבל לומר שזה רע ל… לא, אני אמרתי שזה הרקע של זה, אבל זה לא הבסיס של זה. ואם אתה חושב שאנשים הרגישו את זה נכון כל ה… רק שיהיה ברור, כל בעלי ההשקפה שאומרים שצריך להתחתן כי יש מין יותר טוב, הילדים שלהם נהיים הומוסקסואלים. זה לא… הבנת מה אני אומר?

תלמיד: מאוד פשוט, כן.

מרצה: מה היה הקשר?

תלמיד: פשוט ככה.

הבעיה עם טיעונים מבוססי הנאה בעד נישואין

מרצה: אה, כי כמו המספר… הומוסקסואל במובן האמיתי, נכון? לא… לא אכפת לי עם מי אתה עושה את זה, במובן של רדיפת ההנאה במקום רדיפת סוג הדברים שמגבילים את ההנאה בדרך כלשהי או נותנים לה צורה, נכון? מגבילים אותה – לא בדרך של פחות ממנה, בדרך של לתת לה מבנה, נכון? האנשים האלה כועסים על המבנה הישן של לעשות נישואין ואז להתחיל להעמיד פנים ש… כי אז ההדוניזם הזה הוא התוצאה הנכונה. אז אם הכל מבוסס על הנאה, אז למה שלא נהיה פשוט הדוניסטים פראיים? מתברר שאין לך הרבה הנאה בלעשות את זה גם, אבל זו בעיה אחרת.

תלמיד: פראיים מה?

מרצה: הדוניזם. זו המסקנה. כאילו, למה בכלל להתאמץ? כמו שכתוב, למה אתה צריך לקנות פרה אם אתה צריך רק חלב? אז זו המסקנה אם אתה חושב שזה מבוסס על זה. אם אתה מבין שזה מבוסס על זה במובן של זה שזה המצב הקודם שממנו זה מתחיל – אם לא היה את זה, כמובן שלא היינו צריכים את זה או שזה לא היה קיים – אבל מבוסס על בדיוק ההפך מזה, מבוסס על ה… איך אנחנו קוראים לזה… המשמעת של זה, נכון? אז אתה הולך להגיע למשמעת של זה.

אוקיי, עכשיו תשמור את זה בדרמה. אתה לא הולך לפתור את מה שאתה מחפש, נכון, על ידי שתעשה את זה. לא הולך לעזור לך.

איפה אני כאן? זה… כל התיאור של הדרכים שבהן הטענה שה… היא הבעיה הגיונית במידה מסוימת, וזו הדרך שבה זה אכן הגיוני. אני חושב שזה הגיוני. אתם מסכימים איתי?

הטענה המרכזית של אסכולת נגד התאווה

העיקרון היסודי: תאווה לא צריכה להניע פעולה

מרצה: האסכולה הזו מונעת מהרעיון הנכון שתאווה בהחלט… היא בהחלט לא צריכה להיות מוטיבציה או פעולה. או שנוכל לומר משהו כמו, אתה לא צריך לחיות חיים של תאווה. זה לא צריך להיות החיים שלך. נכון. או שזה לא צריך להיות הסיבה שלך. לכן, דיכוי התאווה הוא דבר טוב.

אז עכשיו… אני אומר שזה הכלל הראשון.

תלמיד: נכון, נכון, נכון.

מרצה: לכן, הדבר שצריך לדבר עליו, במקום לדבר על לרצות את הדברים הנכונים או לעשות את הדברים הנכונים וכן הלאה, צריך להתחיל לדבר… כאילו צריך לתת דרשות נגד התאווה. זו הנקודה. לתאר כמה היא רעה וכמה היא נוראה, כמה היא טיפשית, ואז תגמלו אנשים מתאווה והם אוטומטית בעצם ילכו ל… אנשים… או שצריך לאמן אותם, צריך לתת להם תרגילים בשביל זה, נכון?

כלומר, בינתיים, רק אומר לכם ש…

מנהגים שמוסברים על ידי המסגרת של נגד התאווה

מרצה: כן, יש גם… אני יכול לספר לכם משהו כמו שיש גם מנהגים מסוימים שמוסברים בדיוק על ידי זה. רק שיהיה ברור, מה?

כן, או כמו שהרמב”ם ורב סעדיה גאון מסבירים את כל איסורי האכילה על בסיס זה, נכון? אז יש משהו אמיתי בזה, נכון?

אז ש… רב סעדיה כתב את הפיוט הזה ששם את… אומר כל הזמן זה יפה… יש את עשרת הדברות והוא הולך… הולך ושם את כל הדברים שאסור לאכול תחת לא תחמוד. כי אתם מבינים שלא תחמוד יש בו את הרעיון הבסיסי הזה של תאווה, ואכילת חזיר או אכילת בשר בחלב או גיד הנשה הם בכל מקרה, לא משנה מה הסיבה המקורית שלהם, הם עדיין מקרים של דיכוי התאווה שלך.

והרמב”ם היה אומר את זה במפורש כשהוא מדבר על… במצוות הוא נותן את זה אפילו ככלל. הוא אומר, במובן מסוים מטרה אחת, יעד אחד של כל המצוות הוא מה שהוא קורא לו פרישות, נכון? כמובן שזה מסבך את העניין, אבל דיכוי תאווה. ולכן היה אומר משהו כמו שהסיבה העיקרית או אחת הסיבות שיש את כל הדברים האלה שאנחנו לא אוכלים היא פשוט ללמד אותנו שאנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים, כמו שהילד ההוא אמר, ולאמן אותך להיות אדם פחות תאוותני.

התנגדות החכמים לקריאה של נגד התאווה

החכמים הבינו את לא תחמוד כמעשה, לא כמידה

מרצה: עכשיו מה יש לי נגד זה? אין לי שום דבר נגד זה עכשיו שאני חושב על זה. אבל התיאוריה, דעת החכמים לא הייתה כזו, נכון? אתם זוכרים שהחכמים… היו מסיבות שונות, וזה לא ברור למה, אבל החכמים הניחו שיש כאן משהו שעושים, לא משהו שרוצים. זו לא מידה. הם כמעט במפורש מתנגדים למצוות שבלב בדרך הזו — לא בגלל שהם לא האמינו בדברים שבלב, אלא בגלל שהם לא הבינו שהדרך הטובה ביותר לחנך בן אדם היא לומר לו להיות אדם פחות תאוותני.

בעיית הלולאה הסוליפסיסטית

מרצה: ואני חושב שזה בגלל שדבר אחד שאנחנו יכולים לראות שקורה כשעושים את זה, ואנחנו יכולים לראות את האנשים שמתמקדים בדרך הזו, הוא שהם מגיעים ללולאות הסוליפסיסטיות שדיברנו עליהן בפעם הקודמת, שבסוף אתה מתמקד כל כך בלא להיות אדם תאוותני, שאני שוכח להיות אדם טוב.

האסימטריה המרכזית: דיכוי תאווה לא הופך אותך לטוב

מרצה: ונראה לי שזה לא נכון, למרות שזה נכון שזה… להיות אדם תאוותני זו דרך מאוד מאוד קלה להפוך לנורא. זה נכון. אבל לא להיות אדם תאוותני זו לא דרך מהירה להפוך לטוב. זה מה שאני חושב. זה פשוט לא מספיק. התיאוריה הזו היא כאילו להיות כמו… כלומר, זה הכל. והם היו אומרים, ובכן, לזה יש את המקום שלו. התיאוריה הזו אפילו נכונה במובן רחב מאוד, אבל היא לא מעשית מספיק, היא לא נכונה מספיק. היא לא באמת הופכת אותך לאדם טוב. להיות פחות בעל תאווה לא תמיד הופך אותך לאדם טוב.

עמדת החזון איש (אמונה וביטחון, פרק ג׳)

החזון איש כבעל ברית

מרצה: אסביר לכם למה. אני חושב שהחזון איש באמונה וביטחון תופס את זה די טוב, למרות שהוא הפך את זה כל כך הרבה פעמים שזה מוזר. אבל חשבתי על זה, פרק ג׳. מתברר שהחזון איש אומר את השיטה שלי. לא, כי החזון איש הרבה פעמים כאילו ירש את הדרך העתיקה הזו של חשיבה ואין לו דרך טובה לבטא אותה, אז זה יוצא מאוד מצחיק. אבל אני חושב שהוא באמת מנסה להגיע לזה.

הטענות של החזון איש

מרצה: ומה הוא אומר, החזון איש? החזון איש אומר, רגע, רגע רגע. זה נכון שתאווה כשלעצמה, כמו תאווה סתם בתור תאווה, לשמה, זה דבר מוזר. אבל בואו נהיה ריאליסטיים. ראשית, מעט מאוד אנשים באמת כאלה. יש כאלה. אבל זו לא הבעיה הגדולה בחיים.

שנית, זה לא באמת אומר לי איך לפעול. לא… אתה יכול להיות משובע או גרייס או זבל לאכול במובן הזה ועדיין רשע גדול. אפילו רשע גדול בזמן הפנוי. אתה יכול אפילו להיות גנב. למה הוא יכול להיות גנב? כי גנב לא מוגדר על ידי זה שאני לא רוצה דברים. זה הסופי… כלומר משהו לא שייך לי. ואיך לא שייך לי מוגדר? לא על ידי מה שאני לא רוצה, נכון?

אז ההגדרה הזו, אני לא עושה מה שאתה רוצה, היא בהחלט לא מספיק טובה כהגדרה חיובית למה לעשות. היא אולי טובה כהגדרה שלילית לא להפוך את הקריטריון של כל הפעולות שלך. או שאפשר לומר במובן כללי מאוד, אז התשובה לכל השאר היא לעשות מה שנכון. אבל מי מחליט מה נכון זה משהו אחר לגמרי.

בעיית ה”גניבה האדישה”

מרצה: כלומר זה עדיין מאפשר מה שנוכל לקרוא גניבה מזדמנת. לא רק מזדמנת, אפילו… לא, אני מתכוון מזדמנת במובן של גניבה אדישה. אפילו, לא, אפילו במובן מסוים, אני חושב… אני באמת חושב… זה דבר אחד, אבל אני באמת חושב שהייתי על אותו דבר, אבל אני חושב שזה אפילו מאפשר גניבה עם רצון, רק לא בדרך הנלהבת הזו, לא בדרך פרועה, בדרך מרוסנת. אבל אתה יכול להיות בחור די נחמד — לא עם תפוז אחד, לא שלושה, נכון?

כאילו אם נדמיין את הקריקטורה של הבחור הזה שאנחנו נגדו כמישהו מוזר באמת כזה… הוא אמר שלרוב האנשים אין את היכולת להיות כאלה. רוב האנשים לא עשירים מספיק ולא חזקים מספיק כדי באמת להיות, אתם יודעים, הדוניסטים קיצוניים, באמת ללכת אחרי התשוקות שלהם. רוב האנשים… לכן כשאנחנו נותנים את הדוגמאות המטורפות האלה של ללכת אחרי תשוקה אנחנו מדברים על אנשים חזקים ביותר, נכון? כי רוב האנשים לא יכולים ללכת אחרי התשוקות שלהם. הם מוגבלים על ידי המציאות שהם חיים בה, נכון?

אבל אם ניקח את זה כסוג הדוגמה, נכון, ואז נגיד בסדר, רוב האנשים לא כאלה, אבל רוב האנשים עדיין לא… עדיין לא אנשים טובים. הם לא אמרו… כל הריסון שהציוויליזציה שמה על אנשים לא הפך אותם לאנשים טובים. הם עדיין גונבים וחומסים ועושים את זה כל הזמן. אז זה לא נראה שזה באמת היה הפתרון הסופי.

תלמיד: אפילו יותר גרוע, הם פשוט נולדו יותר גרועים מ…?

מרצה: אפילו יותר גרוע, הם פשוט נולדו אולי לא דרך תשוקה בלתי מרוסנת, אבל מה הם? נכון?

טוב מוגדר על ידי מציאות חיצונית, לא על ידי עידון פנימי

הסטנדרט החיצוני

מרצה: הדבר החשוב יותר הוא שבאופן מעניין, מה שטוב ורע מוגדר על ידי סוג של… הרמח”ל קרא לזה מציאות חיצונית, על ידי אנשים אחרים. בסדר, זה רק בגלל שאין לו דרך לומר את זה, אבל זה מוגדר על ידי אנשים אחרים.

עידון ≠ טוב

מרצה: שאתה באמת הבחור הזה עם המוסר… זה לא הופך אותך לבחור שמריח פחות מדהים. זה הופך אותך לבחור מאוד רגיש, אבל בחורים רגישים הם לא בחורים יותר טובים. זה אולי הופך אותך למאוד, כאילו, מעודן…

—

לא תחמוד וטבע הצביעות: עידון פנימי מול מציאות מוסרית חיצונית

גבולות המעלה הפנימית — למה ההלכה מגדירה טוב

טוב מוגדר חיצונית, לא על ידי עידון פנימי

מרצה: זה מה שאנחנו אומרים, נכון? אני לא אומר שזה לא עוזר. זה לא עוזר כמו שהמקדמים שלו מעמידים פנים שזה עוזר. יותר קל לראות כמה זה הרסני כשלוקחים את זה לקיצוניות ויותר קשה לראות איך לא להיות כזה עוזר. אני חושב שאנחנו יכולים להסכים. אני חושב שהתווכחנו על זה לפני כמה שבועות.

אני חושב שצריך מידה מסוימת של דיכוי רק כדי לאפשר לך—

תלמיד: כן, כן. בפעם הקודמת חלקת עליי.

מרצה: אני לא זוכר. אני חושב שזה עוזר. אני חושב שצריך מידה מסוימת של דיכוי רק כדי לאפשר לדברים אחרים לעלות לפני השטח, אפילו.

תלמיד: זה נכון, אבל זו דרך אחרת לומר דברים כמו, שוב, חזרה לדוגמה הקיצונית הזו—

מרצה: ואפשר לומר במובן עדין מסוים שכולם קיצוניים כי לאנשים יש קושי גדול מאוד אפילו לראות משהו מעבר לרצונות שלהם, כמו לראות את זה כסיבה לעשות דברים, לא לראות את זה. רוב האנשים, ואפילו כמה בעלי מוסר, מחזקים את זה על ידי שהם מעמידים פנים שזה מה שאנשים הם. זה לא. אתה פשוט, כאילו, ברמה מסוימת של, כאילו, מה שאנחנו קוראים לפעמים, אנשים קוראים לזה—

ואני נגד לקרוא לזה ככה כי זה רק מקשה לראות כמה זה פשוט. אבל יש אנשים שקוראים למשהו כמו יציאה מהאגו שלך או משהו כזה כתנאי הכרחי לכל דבר, אפילו לעשות מתמטיקה. וזה דבר מאוד פשוט. זה לא כל כך מסובך. אבל זה נכון שזה נדרש.

ויש אנשים, שוב, המקרים הקיצוניים, אני חושב, קל לראות איך זו הבעיה. יש אנשים שלעולם לא תופסים יופי כי יופי זה לא אתה. הם מקבלים הנאה מיופי. כאילו, השיח המודרני מעמיד פנים שזה הגיוני, נכון? אנחנו לא באמת יכולים לדבר על מה יפה, אנחנו יכולים לדבר על מה שאתה נהנה ממנו. יופי הוא סובייקטיבי, מה שמסתכם באמירה שאין יופי, יש רק הנאה, שהיא על עצמי.

אבל זה שטויות. אף אחד לא באמת חושב ככה. רק אנשים מטורפים קיצוניים, או אנשים — השפה שלנו, השפה של החברה שלנו נוצרה על ידי אנשים מטורפים ביותר, כמו אלה שהזכרתם קודם, ולכן מאוד קשה לנו לדבר על זה. אבל אם תסתכלו מסביב בחיי היומיום, תראו שזה לא ככה. אנחנו נשלטים על ידי דברים מחוצה לנו כל הזמן. זה לא חידוש גדול באמת. אנשים כן מבינים מוטיבציה למשהו בגלל שזה טוב ולא רק בגלל שהם רוצים את זה.

אבל למה אתה רוצה את זה? זה טוב בגלל שאתה רוצה את זה? סתם מילים.

למה הגישה של נגד התאווה נכשלת על פי הקריטריונים שלה עצמה

מרצה: אז אני חושב שזה פחות מועיל. קל לראות איך זה עוזר ושולל בעיות קיצוניות מסוימות. פחות קל לראות איך זה באמת עוזר, וגם אפילו פחות קל לראות לכן איך זה מצליח במטרות שלו עצמו, שזה כמו להגדיר איך להיות טוב בדרך כללית מאוד ולומר שטוב מורכב מזה. כי זה אולי טוב כדבר שלילי. זה לא חייב להיות טוב כדבר חיובי. ולכן, אפילו מה לרצות תלוי במה שנכון לרצות.

לא תחמוד דורש ידיעת דיני ממונות

הרמב”ן: פרשת משפטים מרחיבה את לא תחמוד

מרצה: במילים אחרות, לא תחמוד יכול להיות מוגדר רק אחרי שאתה יודע מה שייך לך ומה לא שייך לך. אם אנחנו מדברים על לא תחמוד במובן ממוני, נכון? זה אומר הרמב”ן הקדוש בשבוע שעבר בפרשת משפטים, בתחילת פרשת משפטים.

הרמב”ן אומר שפרשת משפטים וכל הדרוש שם הוא הרחבה של עשרת הדברות. במקום זאת, פרשת משפטים היא הרחבה של לא תחמוד.

למה הוא לא אומר לא תגנוב? אולי בגלל שהוא חשב שזה אומר באמת גונב נפשות. אני לא יודע. אני חושב שבגלל שהוא הבין שלרצות — עכשיו אתן לכם דבר שלישי, אני חייב לומר את הפשט השלישי גם על לא תחמוד, זה הפשט השני שאמרתי בפעם הקודמת — שלהיות סוג של אדם שרוצה זה אחרי שיודעים מה באמת שייך לך ומה לא באמת שייך לך.

הרב סולובייצ’יק: בורות בחושן משפט הופכת אדם לגנב

מרצה: ויש הרבה פרטים בזה, מה שאומר שאם אתה לא — כמו שהרב סולובייצ’יק אומר, אנשים שלא יודעים חושן משפט כברירת מחדל לא יכולים לדעת אותו. כי אנחנו לא באמת יודעים בדרך כלל מה שייך לנו או מה החובות שלנו וכן הלאה. זה לא טבעי. הדבר הטבעי של כאילו, “אני לא לוקח דברים שלא שלי” — לא, העולם הרבה יותר מסובך. זה יותר מפורט מזה. אתה צריך לברר מה החובות שלך.

נתתי דרוש ארוך מאוד על זה בשבוע שעבר בבורו פארק וזה לא עזר. אף אחד לא הבין מה אמרתי. אולי אגיד את זה שוב. בכל מקרה, כן אני יכול, אבל אין לי סבלנות לחזור על כל זה.

וזה מה שאני מבין כפשט השני. ולכן החכמה, מתברר שהיא —

דוגמה: שני סוגי צביעות

מרצה: כאילו אני רוצה לתת דוגמה שאולי אמרתי אותה כאן בהקשר אחר קודם, אבל אני חושב שזו דוגמה טובה יותר להבנת ההבדל בין הגרסה הראשונה של פנימיות לבין הגרסה השנייה, שאני חושב שהיא גרסה יותר מעשית וגם אני חושב שהיא יותר הפשט של חז”ל והפסוקים כשהם מדברים על דברים.

ביקורת הנביא — צביעות התנהגותית מול צביעות רגשית

הטעות של חובות הלבבות

מרצה: אז, אנשים כמו חובות הלבבות אוהבים לעשות את המהלך הזה, ואני חושב שזה המהלך הלא נכון. הם אוהבים לומר דברים כמו, כתוב בנביא, “בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”.

מכאן אנחנו לומדים שמה שהקב”ה רוצה זה מה שבלב שלך ולא מה שאתה אומר. אבל זה לא נכון, זה לא מה שהנביא אמר. נכון? בואו נסביר את ההבדל.

קריאה ראשונה: צביעות התנהגותית (הפשט)

מרצה: מה שהנביא אמר זה ככה. מישהו בא ואומר, בתפילה, “אני אוהב את ה׳, אני מאמין באמת, אני מאמין שרק הקב”ה שולט בהכל, ולקבל — אתה לא מקבל כלום, אתה לא מרוויח כלום מללכת בדרכים רעות,” וכן הלאה. זה מה שהוא אומר בתפילה. בסדר?

עכשיו יש שני סוגי בעיות שאפשר לקרוא להן בשם דומה עם מישהו שאומר את זה. שניהם נקראים צביעות. בסדר?

עכשיו מהי הצביעות כש — אז במובן הפשוט — אבל הנביא מבקר, הנביא מבקר מישהו שבא ואומר את כל הדברים היפים האלה על, אתם יודעים, יש לנו — אנחנו צריכים לחיות עם ביטחון והקב”ה שולט בעולם ואנחנו אוהבים את השם וכל זה.

מתברר, כל פעם שהוא חי את חייו, כל פעם שהוא צריך משהו, הוא שוכח, לא באמת חי עם ביטחון. או שהוא לא — לא גונב בגלל שהוא חושב שהקב”ה צודק. הוא גונב כי הוא לא באמת בוטח שהוא יקבל את הדברים שנצטרך בלי לגנוב, נכון? זה מה שעיקר מצוות הביטחון — לא לגנוב, נכון? אמרתי לכם את זה הרבה פעמים.

אז, זה — עכשיו, כשהוא אומר את זה, אתה שקרן. אתה לא אומר מה שאתה מאמין, מה שאתה חי. זה נקרא צבוע. וזה מה שלבו אומר — לבו רחק ממני. בסדר? אתה לא חי את זה. זה מה שלבו אומר.

ועכשיו, כמו שאמרתי, למה זה נקרא לב? כי אתה אומר את המילים הנכונות, אולי אפילו לפעמים עושה את המעשים הנכונים, אבל אתה מהסוג של אנשים שתמיד נוטים לעשות את ההפך. זה כל מה ש”לב” אומר בהקשר הזה.

קריאה שנייה: צביעות רגשית (נדחית)

מרצה: עכשיו יש פשט אחר, שהוא הפשט של חובות הלבבות, הפשט החסידי לפעמים, שלא אומר דבר כזה. אפשר לומר מילים מתוך הרגל, ואתה לא מתכוון לזה, אתה לא חושב את מה שאתה אומר, אתה לא מרגיש בלב שלך ברגע שאתה אומר — אתה לא מתרשם, אתה לא מתלהב, אתה לא מסור, אתה לא מחויב למילים שאתה אומר, אתה סתם אומר אותן.

ואז יש מישהו אחר שכשהוא אומר את זה, הוא מתכוון לזה, נכון? הוא כאילו מסור למה שהוא — מתלהב מ — לראות אותם חושבים שלהיות מתלהב או שיש מה שהם קוראים לו אנרגיה רגשית גבוהה בזה, זה הדבר הטוב. וחובות הלבבות נראה שאומר דברים כאלה לעיתים קרובות.

הדחייה החריפה של המרצה

מרצה: עכשיו, אתה יכול להבין שאם הבעיה העיקרית שלי היא הבעיה הראשונה, מישהו אולי אומר את זה מתוך הרגל והוא — לבו קרוב לה’. כי כשהוא אומר שמע ישראל, הוא חי במובן מסוים בשמע ישראל. כי הוא לא גונב בגלל שהוא מאמין שיש אלוקים שמפרנס את האנשים שלא גונבים.

עכשיו, הביקורת של הנביא היא לא שהוא אומר שמע ישראל מהר. מה אכפת אם הוא אומר את זה מהר? איזו מצוה זה לומר דברים? זה לא עוזר לאף אחד. זה בלי ברכה. אתה צועק, אתה מתרגש כל כך מלחשוב על — אין מחשבה — כאילו יש, ואתה שקרן, אתה בלופר, בלי ברכה. אתה לא מתכוון לזה. אתה לא מאמין בזה, במה שאתה אומר. אין לך מושג על מה אתה מדבר.

אני חושב שהזכרת את זה, אני חושב ששמעתי את זה, אני לא יודע אם זה פורסם, שדניאל לא אמר “הקל הגדול” — הוא לא קנה את זה, הוא לא חשב כך.

נכון, והבחור ההפוך שחושב —

[*התמלול נקטע באמצע משפט*]

הצביעות של רגשות פנימיים בלי התאמה חיצונית

לבו דחו כמניה — השקרן הרגשי

זה לבו דחו כמניה. אתה בשיעור, אתה מתרגש כל כך מהדרשה, ואתה באמת שם, אתה לא חושב שום מחשבה זרה, ואתה שקרן, אתה בלופר, לבו דחו כמניה. אתה לא מתכוון לזה. אתה לא מאמין בזה, במה שאתה אומר. אין לך מושג על מה אתה מדבר.

זה כמו כשאתה הולך ל, אני לא יודע אם הזכרת את זה, אני חושב ששמעתי את זה, אני לא יודע אם זה פורסם, שדניאל אמר, לא אמר את זה, אני לא זוכר, לא יכול היה לשקר, הוא לא חשב כך.

הבעיה של פנימיות כרגש

והבחור ההפוך שחושב שהפנימיות היא משהו בפנים — מה עם מה שאני מרגיש? כמו שהסברתי קודם, יש סיבה מסוימת למה אנשים מגיעים לחשוב דברים כאלה. הוא — זו הבעיה שאני מנסה להגיע אליה, שאתה עושה — כמו שאנשים חושבים על עבירה גם כן, נכון? העיקר שאתה אדם טוב בפנים, נכון?

“אני מרגיש כל כך רע בשבילך. תן לי את הסכין שלך, הסכין לשחוט. אני מרגיש כל כך רע.”

אני רואה אנשים עושים את זה כל יום. זה מדהים והם מחשיבים את עצמם כאנשים טובים. “כל כך רע בשבילך. אני אדם כל כך טוב.”

הצביעות הגדולה יותר של רגש אמיתי

הוא מתכוון לזה כשהוא אומר את המילים וכלום — שהוא משקר. חלק מהאנשים משקרים. אנשים הם פסיכופתים כשהם אומרים את המילים “אני מרגיש רע בשבילך, זה כואב לי יותר ממה שזה כואב לך.” לחלק מהאנשים זה לא כואב. לחלק כואב. הוא אפילו לא משקר. זה באמת כואב לו. אבל הוא צבוע יותר גדול.

כן, מילה אחרת. זו ההגדרה השנייה של מידה שאנחנו אומרים. זה מישהו שלא עושה את זה, לא אוהב לעשות את זה. אם אתה עושה את זה ואתה מרגיש רע, האם זו הסתירה? יש לך — הרגשות שלך זה מאוד חמוד, אבל אני לא — למי אכפת? זה אפילו לא רגש טוב. אין שום דבר טוב בדברים שה — אתה אפילו לא אדם טוב יותר בגלל זה. אתה יותר — כן, רגשות, בסדר. אבל הרגשות שלך — אז זה הדבר השני. זה הדבר השני.

וזה מה שהם — משהו כמו “אני מעולם לא רציתי את זה. אני פשוט לקחתי את זה בלי לרצות את זה. זה אפילו לא הרצון שלי.” לא, אתה — אז השני יכול להוביל אותך לזה, לעשות את המעשים הנכונים, נכון? אם אתה משתמש בזה ככלי, אתה תעשה — הרצון השני הוא בדיוק — תהיה מהסוג של אנשים שממון של אחרים הוא דבר שגורם לך לא לרצות אותו. תהיה מוגבל על ידי זה.

תלמיד: לא, אני יודע את זה, אבל אם אתה אוהב — זה פשוט — זה לא אומר — אני חושב שאולי אפשר להשתמש בזה ככלי להגיע לרצון הנכון.

מרצה: הראשון אתה מתכוון?

תלמיד: הראשון אתה משתמש ככלי.

מרצה: אני חושש שבדרך כלל משתמשים בזה ככלי לא להגיע לזה. לכן אני נגד זה. כי אני שם לב שאנשים שחושבים ככה — אני לא יודע, הרבה מזה הוא, חלק מזה הוא תיאורטי על אנשים קדמונים והוגים שדיברו על זה, וחלק מזה הוא אני שם לב שאנחנו מאוד — אנחנו במובן מסוים, אנחנו במובן של הישיבות שכולנו למדנו בהן, ירשנו את הגרסה הרעה הזו של פנימיות, וזה עושה אנשים גרועים יותר בדרך כלל במקום טובים יותר. כי הם חושבים שהם אנשים טובים כי כשהם אומרים שמע הם מרגישים את זה, או כי כשהם אומרים “זה כואב לי” הם מרגישים את זה. זה אותו רעיון.

דיכוי התאווה גם לא מספיק

דיכוי התאווה הוא גם דבר פנימי. כולם מסכימים שזה דבר פנימי. כמו “לא אכפת לי ממה שאני רוצה. אני עושה רק מה שאני חושב שנכון.”

כן, אבל אתה אף פעם לא חושב על מה נכון, נכון? אז זה נכון שאתה לא עושה מתוך תאווה, אפילו לא נותן את הטיעון הזה של מוסר שאתה לא שומע במתנה. לא, אתה אדם טהור מהנגיעות. אתה פשוט מרגיש אדם רע. כמו הלוואי שמישהו היה אומר לך כי אתה לא יודע מה שלך ומה לא שלך. אתה מעולם לא חשבת על זה. אתה מעולם לא השקעת הרבה מאמץ לברר מה החובה שלך, מה המקום שלך בעולם, מה שייך לך, איך אתה צריך לפעול. אלה כולם דברים חיצוניים ואתה לא בעניין של דברים חיצוניים. אתה פשוט עסוק לשבת ליד השטענדער שלך שם ולהיות בחור טוב. וזה לא בחור טוב.

זה מה שאני חושש ממנו. אתם מבינים מה אני אומר?

המשל מהבריאות — הסרת הרע לא יוצרת טוב

זה כמו שמישהו היה אומר משהו כמו — קחו דוגמה מבריאות גופנית, נכון? ברור שלהיות אדם עם הרבה תאוות לא מועיל לבריאות גופנית. אתה עלול לשתות יותר מדי, לאכול יותר מדי, וכן הלאה, נכון?

נכון.

אבל לא להיות אדם עם תאוות לא הופך אותך לבריא. אתה צריך באמת לברר מה בריא. אין קסם שאומר — אנשים טוענים שיש קסם כזה, אבל באופן כללי, זה לא באמת ככה. כמו, אין קסם שאומר שברגע שלא תאכל מתוך תאוות, תאכל בריא. אתה עלול פשוט לאכול קוגל בלי תאוות. זה לא אומר שכל הבעיות נפתרות כשאתה עושה את זה, כאילו, בחסר.

כן, זו דרך אחת. אני מרגיש שיש בעיה עמוקה יותר כאן, אבל כן, זו בעיה אחת.

הבעיה העמוקה יותר — עבודה פנימית לא מבטיחה מעשה נכון

זו הבעיה הגדולה יותר שלי. אני חושב שזה לא באמת עוזר. אתה יכול לעבוד הרבה על עצמך מבחינה דתית, הרצון יהיה גנות וזה לא קשור. זה אפילו לא עוזר. זה אולי עוזר, כמו שאמרתי. הוא אומר שזה עוזר במקרים קיצוניים. אני אפילו לא יודע.

כן, נכון. ואז כשאתה מפסיק להיות כזה ואתה מפסיק לרצות להיות גם כן, וזה נקרא שיש לך את המידה של המעשה הזה לפי דעתי. בדיוק.

הסדר הנכון — פנימיות באה שנייה, לא ראשונה

ראשונה במציאות, שנייה בתיאוריה

זה לא — זה בא ראשון בסדר המציאות כי אנשים פועלים מתוך הפנימיות שלהם. אבל זה בא שני בסדר התיאוריה. כמו מה מגדיר את האדם הטוב? כמו שאמרתי, מה מגדיר את האדם שהוא לא לבו דחו כמניה זה איך אנחנו פועלים, לא איך אנחנו — לא איך אנחנו מתכוונים למה שבפנים.

כשהוא מתכוון — כשהוא אומר, כמובן שהאדם שאומר את זה ככה, כשהוא אומר את זה גם בא במובן מסוים יותר מהפנימיות שלו. זה כמו — זה נכון שזה כמו חיצוני. הבחור שלא חי את מה שהוא — מה שהוא אומר בדרשות שלו כשהוא אומר שהוא משקר, שזה המקרה הכי ברור של מישהו שמדבר חיצונית, נכון? הפה שלו אומר את זה אבל הלב שלו לא אומר את זה.

הגדרה מחדש של שקר — התאמה למציאות, לא למצב פנימי

אבל קודם כל, לב לא אומר רגשות. לא אומר רגשות באותו רגע, נכון? זה כמו — זה הדבר המוזר הזה שבו שקר הוא לא — שקר הוא לא — ההתאמה של המצב החיצוני שלך למצב הפנימי שלך כשאתה משקר. שקרן טוב משקר גם במחשבות שלו. זה לא שכשאני משקר אני חושב, “לא, זה שקר.”

שקר הוא אי-ההתאמה של המילים שלך למציאות. עכשיו המציאות הזו היא מה שאנחנו קוראים לו הדבר הכי פנימי. אבל זו המציאות החיצונית, כביכול, הדבר מחוץ לעצמך, או לפחות מחוץ לעצמך באותו רגע, הוא הקריטריון למה שהופך את זה ללא שקר.

זה מובן?

אזכור קצר של פירוש שלישי ודיון צדדי

פשט שלישי שנדחה

יש שלישי שאני צריך להגיע אליו, אבל אני הולך לעצור כאן כי זה מחובר ליותר מדי דברים וזה ייקח לי יותר מדי זמן לסדר.

חיי אדם על אמירת מילים

תלמיד: עם החיי אדם, לגבי משהו, לא קשור, סתם בכל מקרה, מה הוא עושה עם מה שהוא אמר? איך אתה אומר את המילים?

מרצה: אני לא חושב שזה חשוב. זה אולי תרגול למשהו, כמו סתם לריכוז או מדיטציה, אבל אני לא חושב שזה חשוב בכלל. הוא נראה חושב שזה חשוב. זה מה שאני אומר. אני חושב שחיי אדם עושה הרבה מהטריקים הרטוריים האלה שבהם הוא לוקח דברים שהתכוונו למשהו לגמרי אחר ומעמיד פנים שהם אומרים מה שהוא רצה שהם יגידו.

תלמיד: אני אומר שהוא כאילו שואל את זה על עצמו. אם חמס רוצה להסתחרר בזה, למה אתה צריך את המילים האלה אם באמת הכל בלב שלך?

מרצה: בסדר, זו שאלה אחרת. אני מדבר על מעשים.

תלמיד: כן, זו שאלה על מילים. זו לא השאלה שלי, זה על מעשים.

מרצה: יותר קל ככה. אבל כמו, יותר קל ככה, זה לא מגיע למה ש — מה שהדבר האמיתי הוא.

תלמיד: כן, המילים זו שאלה אחרת באמת, אבל כן.

מרצה: בסדר, אני צריך לסדר את הוידאו.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

📌 Related Content

🎧 Listen to Audio

📺 Watch on YouTube

🎬 Watch on Website

📝 Read Transcript

  • בית
  • Languages
  • English
  • שתי שיטות בלאו דלא תחמוד – השוואה וניגוד (תורגם אוטומטית)