מדוע כולם החלו לחשוב שכוונה פנימית היא הדבר הטוב היחיד (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

תקציר מהלך הטיעון: בעיית הפנים והחוץ (פנימיות וחיצוניות) — מחורבן התכליתיות ועד פורים

—

1. הערת פתיחה מתודולוגית: טיבם של שיעורים אלו

כל שיעור הוא בעצם ספר שלם שנדחס לנקודת החידוש שלו. המשל: תלמיד חכם מגיע לחידוש (במקלחת), מוצא מקורות, בונה טיעון, מפרסם אחרי שנים, עובר ביקורת עמיתים, ובסופו של דבר נקודת החידוש מצטמצמת לחמש שורות באנציקלופדיה. השיעורים האלו מתחילים מהתקציר. כל אחד יכול להרחיב כל שיעור בודד לספר שלם, אבל מכיוון שממילא אף אחד לא קורא ספרים שלמים, הגרסה המרוכזת באה קודם.

השיעור של היום הוא “ספר חדש” שממשיך את הדיונים של השבועיים הקודמים. ההבנה (שהגיעה ביום ראשון, “במקלחת”) היא שכל מה שנדון עד כה מחובר זה לזה.

—

2. ניסוח מחדש של הבעיה המרכזית: פנים מול חוץ (פנימיות מול חיצוניות)

הבעיה המרכזית היא היחס בין פנימיות לחיצוניות — נושא שכולם מזכירים (במיוחד סביב פורים) אבל מעטים מגדירים בבהירות.

המתח בעמדת הרמב”ם

– מצד אחד: גישת הרמב”ם נראית מאוד *חיצונית* — ממוקדת במעשים. הקריאה החסידית ברמב”ם היא קריאה שגויה; הרמב”ם עוסק באמת בחיצוניות/מעשים.

– מצד שני: הרמב”ם לא היה “ליטוואק מודרני” שמצמצם את היהדות לביצוע מכני. המסגרת כאן מדגישה *להיות אדם*, לא להיות מכונה שמייצרת תוצרים — וזה נשמע כמו דבר *פנימי*.

השאלה המרכזית: מהי ה*נקודה* (הנקודה המהותית) של יהודי / של אדם טוב? האם היא בפנים או בחוץ? האם זו בעיית ביצה-ותרנגולת (מאיפה מתחילים?) או בעיה הגדרתית (מהי *טובה*)?

—

3. מה בכלל אומר “טוב מבפנים”?

הנקודה המרכזית של השבוע שעבר הייתה שיש שאלה אמיתית מה זה אומר להיות “טוב מבפנים”. יש שני דברים שונים ש”להיות טוב מבפנים” יכול לפירושם. (זה מסומן כ*דרשה* — מסגרת יותר דרשנית — לפני שחוזרים ל”מציאות”.)

[סטייה צדדית: ביקורת על דרשת שבת]

שמועס בשבת על המשכן טען שהמשכן צריך להיות *לפני ולפנים* (פנימי), בציטוט תורה מאחרון שזה אומר *לשמה* (לשם הדבר עצמו / בכוונה טובה), שדורש *נדבת הלב*. זו קריאה שגויה לחלוטין ברש”י — “אין שייכות”. המסקנה שהשראת השכינה שורה לא במבנה הפיזי אלא ב*לב* לא עונה על השאלה אלא מחמירה אותה: למה הלב שלך עדיף על בניין? אף אחד לא מסביר את זה. ובכל זאת יש “משהו יהודי” מאחורי האינטואיציה — רק לא ברור מה זה באמת אומר.

—

4. ניסיון להגדיר “טובה פנימית”: דיאלוג סוקרטי

מה זה אומר בשפה פשוטה כשאנשים אומרים הפנימיות של יהודי, נדבת הלב, העצמי הפנימי?

הצעת התלמיד: פנימי = מה שתואם את הנטיות האמיתיות שלך

“פנימי” אומר ששום דבר *מחוץ* ל”אתה” לא הופך אותך לטוב או רע — ה”אתה” הוא מה שהופך אותך לטוב. משל: אדם מוכשר שנכפה עליו מדי שוטר והוא גרוע בתפקיד שוטר — הוא לא אדם *רע* — יש לו 150 כישרונות אחרים (קומיקאי, סופר, מוזיקאי). ה”חיצוני” הוא המדים/התפקיד שלא תואמים מי שהוא באמת.

ביקורת שיטתית: זה לא באמת “פנימי” כלל

1. מדים זה לא חיצוניות במובן הרלוונטי — זה סתם חוסר התאמה, לא הבחנה בין פנים לחוץ. לומר שאתה “באמת” מוזיקאי ולא שוטר זה רק לומר שהכישרונות שלך נמצאים במקום אחר.

2. כישרונות הם לא “אתה” במובן פנימי עמוק — הם דברים *לגבי*ך, אולי “מקרים” אריסטוטליים. (התלמיד מתנגד ומציע שכישרונות *מרכיבים* את האדם כמו מרכיבים שעושים עוגה, ולכן כל אדם ייחודי. זה מסומן כ”קצת לא נכון” אבל לא נרדף.)

3. שני התפקידים כוללים פעולה חיצונית — להיות מוזיקאי זה משהו שאתה *עושה* עם הגוף; אנשים שומעים את זה. אם אף אחד לא שומע את המוזיקה שלך, אתה “כמו עץ שנופל ביער”. ה”עצמי” המוזיקלי הפנימי הוא רק *יכולת* — ויכולת לעשות *מה*? לנגן מוזיקה, שזו פעולה. “להיות טוב *בעצם*” (מהותית/מטבעו) מתמוטט לכלום בלי העשייה.

4. משל השולחן: שולחן שמשתמשים בו לחסום דלת הוא *שימוש לא נכון*: הוא לא מתאים למטרה הזו, הצורה והמבנה שלו לא תואמים את הפונקציה. באופן דומה, אדם שהכישרונות שלו לא מתאימים לתפקידו יתקשה ויסבול. זה אמיתי ונכון, אבל זה פשוט המושג של תפקוד נכון מול שימוש לא נכון — לא פנימיות מול חיצוניות.

המבוי הסתום שנוצר

כשאנשים אומרים “מבפנים כל יהודי הוא טוב” או “כל אדם טוב מבפנים”, למה הם באמת מתכוונים? האם הם מתכוונים שלאנשים יש נטיות טובות? לחלקם יש, לחלקם לא. האם הם מתכוונים שלבני אדם *ככאלה* יש נטיות טובות? מה זה בכלל אומר? האינטואיציה הנפוצה לגבי טובה פנימית עדיין לא קיבלה תוכן קוהרנטי. תשובה שגויה (פנימי = התאמה לנטיות/כישרונות שלך) סולקה מהדרך.

—

5. דחיית הסבר ה”התאמה”

ההצעה שפנימיות/חיצוניות ממופה על מה שדבר באמת הוא (טבעו/תכליתו) מול מה שאפשר להשתמש בו אבל הוא לא מתאים לכך היא “וורט אמיתי” (נקודה תקפה) אבל לא הסבר להבחנה בין פנימיות לחיצוניות שאנשים מפעילים. “בני אדם טובים בלהיות בני אדם” זה או טריוויאלי או חסר משמעות — זה לא הופך מישהו לאדם *טוב*. המושגים של לשמה, כוונה טובה, רצון טוב — אלה לא אותו דבר כמו נקודת ההתאמה. הם משהו אחר לגמרי. הדרשה על טובה פנימית נשארת כמעט בלתי מובנת — “תן לי משל, מה אני אמור *לעשות* בגלל הדרשה שלך?”

[סטייה צדדית: מצוות תוכחה]

תלמיד מעלה את הנקודה לגבי לראות מישהו “צולע” ולהיות מסוגל לתקן — למה לא לתקן את מי שנותן את הדרשה? זה מתחבר למצוות תוכחה אבל נדחה כדיון נפרד ומורכב. שיעור ניתן בנושא זה במונסי בראש חודש, שעסק בברייתא אחרת. [מסומן לחזור אליו מאוחר יותר.]

—

6. עיקרון מתודולוגי: “הכל צריך להיות הגיוני, כולל כל השטויות”

*יסוד* מרכזי: לא ייתכן שכולם לפני תאריך מסוים היו משוגעים, וגם לא שכולם אחרי התאריך הזה משוגעים. משהו מתמיה קרה — בין אם ב-1772 או ב-1992 או מתי ש”המודרניות” הגיעה — שגרם לאנשים להתחיל לחשוב בדרכים חדשות. השיח על פנימיות/חיצוניות הוא דוגמה: אנשים אומרים את הדרשות האלה כבר כ-400 שנה, אבל אם חוזרים אחורה יותר, אף אחד לא אומר אותן. המקורות הקדומים יותר (כשקוראים אותם בעיון, “בפשטות”) לא באמת תומכים בקריאה הזו, למרות שאנשים מקרינים אותה אחורה לתוכם. המשימה היא להבין גם מה הדרשות האלה אומרות לאנשים שאומרים אותן וגם איזה שינוי היסטורי/מושגי גרם להן להתחיל להיראות משמעותיות.

—

7. ניסיון מבטיח יותר של תלמיד: בעיית המחשבה מול הדברים

תלמיד מציע ניסיון מתוחכם יותר: עולם המחשבות שונה מהותית מעולם הדברים (חומר גלם, אובייקטים חיצוניים). אם המודל האונטולוגי הבסיסי שלך בנוי סביב “דברים בעולם”, אז מחשבות לא מתאימות למודל הזה. צריך למצוא מודל למחשבות שלא ניתן לצמצם לדברים. זה מכריח אותך להניח חושב — מישהו שהמחשבות “שייכות” לו. החושב הזה חייב להיות שונה באופן קיצוני מעולם הדברים. המהלך הקל ביותר: למי שהמחשבות שייכות — זה “אתה”, העצמי הפנימי. זה יוצר את ההבחנה בין פנים לחוץ: החושב (פנימי, פנימיות) מול עולם הדברים (חיצוני, חיצוניות).

זה מבטיח — “אנחנו הולכים לאיזשהו מקום” — אבל התלמיד קפץ צעד אחד קדימה בהתקדמות המתוכננת. *מצב השאלה* צריך קודם להיות מבוסס במלואו לפני שעוברים להסברים.

—

8. העיקרון: “אף אחד לא משוגע” — הבנה דורשת הסבר לטעויות של אחרים

הפתגם החב”די וגבולות התיקון

“א קאפ קען מען נישט איבערשטעלן” — אי אפשר לתת למישהו ראש חדש. אפשר לתת למישהו כלים, חפצים, עזרה — אבל לא דרך חדשה לראות את העולם. רבי יכול לעשות את זה, אבל לא ביום, בחודש או בשנה. להפוך את השאלה על פנימיות ל*מובנת* בכלל עבור נותן הדרשה ידרוש לשבור כמויות עצומות של קרח מושגי.

הפיל והעיוורים (פרספקטיביזם)

המשל ההודי הקלאסי: עיוורים נוגעים כל אחד בחלק אחר של פיל ומתארים אותו אחרת (זנב = חבל מפוזפז, חדק = צינור, רגל = עמוד). כל אחד אומר אמת *מנקודת המבט שלו*. מי שרואה רואה את הפיל כולו. פרספקטיביזם אומר שהמבטים החלקיים של אנשים הם *חלקית נכונים*, לא פשוט שגויים. מטרת הפילוסופיה היא לפקוח את העיניים — לראות מה שבאמת קיים. ואם אתה רואה מה שבאמת קיים, אתה חייב *בהכרח* להיות מסוגל להסביר את הטעויות של כולם.

משל רבי עקיבא איגר

הקושיות של רבי עקיבא איגר (שאלות בהלכה) הן תמיד קושיות *טובות* — בלתי ניתנות למענה אם מקבלים את כל ההנחות שלו (שלעתים לא נאמרות במפורש). אי אפשר “לענות” עליהן בתירוץ מעורפל (תירוץ דחוק). הפתרון האמיתי הוא לפרק את השאלה — להראות שההנחות הבסיסיות יוצרות עולם שבו השאלה עולה, אבל המציאות היא “משהו אחר לגמרי”, כך שהקושיא או לא מתחילה או לא מסתיימת. העיקרון של רבי נחמן: אין עולם שבו גם הקושיא היא קושיא טובה *וגם* התירוץ הוא תירוץ טוב. אחד מהם חייב לוותר.

הקריטריון לפילוסופיה טובה

אם הפילוסופיה שלך לא מסבירה למה כולם “משוגעים” — ובדיוק *באיזה אופן* הם משוגעים — אז ההבנה שלך חסרה. הבנה אמיתית של העולם חייבת להסביר את הטעויות של אחרים, לא רק לטעון את נכונות עצמה. לראות את התמונה המלאה כולל בהכרח הסבר לתמונות החלקיות ולמה הן מטעות.

—

9. היסוד התכליתי: משמעות = למה דבר מיועד

הסדר הלוגי הנכון: משמעות מובילה לאלוקים

[סטייה צדדית: ביקורת על ספר קירוב פופולרי]

ספר המיועד לנוער להגן על יהדות טוען: אם יש אלוקים ← הוא ברא את העולם מסיבה ← לכל דבר יש משמעות. אם לא ← לשום דבר אין משמעות ← אין סיבה ללכת לישיבה. זה 100% נכון בתוכן אבל הפוך בסדר הלוגי.

[סטייה צדדית: חלום “משרד המשמעות”]

חלום הומוריסטי על “משרד המשמעות” (משרד המשמעות) ממשלתי ששולח משאיות של משמעות למקומות שחסרה בהם. קומוניסטים רוצים חלוקה שוויונית של משמעות; קפיטליסטים רוצים שמשמעות תחולק לפי זכות. זה מתחבר לתופעה העכשווית האמיתית של “משבר המשמעות” — תחושה נרחבת שלחיים חסרה משמעות.

התיקון

זה לא “אם אלוקים קיים, אז משמעות קיימת.” זה “אם משמעות קיימת, אז אלוקים קיים.” משמעות היא לא משהו שאלוקים *מוסיף* לעולם חסר משמעות. אלא, משמעות (ה”בשביל-מה” / תכלית) היא מטבעם של הדברים, ומתוך כך מגיעים לאלוקים.

זה חוזר לסוקרטס ולאברהם אבינו: התובנה שאי אפשר להסביר מה דבר *הוא* בלי להסביר למה הוא *מיועד*. שולחן לא ניתן להבנה בלי התייחסות למה שולחנות מיועדים. זו תכליתיות (טלאולוגיה) — אבל המונח המועדף הוא “משמעות”, שמוגדרת כזהה: משמעות = למה דבר מיועד.

—

10. המסגרת התכליתית הקלאסית (אריסטו / השקפת התורה)

– התכלית (מטרה/שלמות) של דבר היא יותר מגדירה את מה שהוא מאשר הרכבו החומרי, סיבתו הפועלת, או מצבו הנוכחי.

– לדברים חיים במיוחד, צורה, תכלית ומהות מתכנסים — מה שדבר חי *הוא*, למה הוא *מיועד*, ומה הוא *הולך להיות* הם אותו דבר.

– תאולוגיה (מה אלוקים הוא / התכליתיות האולטימטיבית), פיזיקה (מה דברים הם), ואתיקה (הבאת דברים לשלמותם) הם אותו סוג של חקירה.

– ההבחנה של דייוויד יום בין “יש” ל”צריך” (מה שנקרא הכשל הנטורליסטי) היא שטות במסגרת הזו, כי “צריך” הוא פשוט השלמת ה”יש”.

– ספר משלי משווה ידיעה לטובה — לא בגלל שידיעת עובדות הופכת אותך למוסרי, אלא בגלל שלדעת באמת מה דבר הוא כולל לדעת את השלמתו/תפקודו הנכון. “להיות טוב” ו”לפעול נכון” הם אותו דבר.

[סטייה צדדית: הכשל של בייקון והבוטניקה של שלמה המלך]

קיומן של תכליות בטבע לא אומר לך אוטומטית מה התכליות האלה. פרנסיס בייקון ביצע את הכשל של ערבוב *קיומה* של תכליתיות עם *ידיעת* מה התכליות הן. מדע אמיתי, כשמבינים אותו נכון, הוא חקירת מה כל דבר *מיועד*. הקדמת הרמב”ם לפירוש המשנה על שלמה המלך: כשהכתוב אומר ששלמה “ידע כל עץ”, הכוונה שהוא ידע למה כל עץ *מיועד* — התכלית שלו. זו אותו סוג ידיעה כמו ידיעת תורה, שהיא “ידיעת הטוב לכל דבר”. אם הטוב קודם סיבתית לקיום החלקי של דברים שנוטים אליו, זה מה ש”תורה היא כלל העולם” אומר.

—

11. ההרס ההיסטורי של התכליתיות

הסתייגות חשובה: זה לא רק אירוע היסטורי. הדחף האנטי-תכליתי תמיד היה קיים — זה מה שאברהם אבינו נלחם נגדו (עבודה זרה). ה*יצר הרע* הוא בדיוק הנטייה הזו לראות דברים אחרת. צמצום זה להשתלשלות היסטורית גרידא, כאילו זה היה רק שינוי תרבותי מקרי, חייב להימנע.

ובכל זאת, הגרסה ההיסטורית:

– פרנסיס בייקון (*נובום אורגנום* — “מדע חדש”) ומאוחר יותר דייוויד יום ואחרים הכריזו שאין “בשביל-מה” בעולם (*אין בעולם תכלית*).

– לעולם יש סיבות אבל לא משמעויות. הם הגדירו מחדש “סיבה” כך שתוציא סיבתיות תכליתית/סופית.

– ההבדל המעשי: במקום להסביר עץ כמשהו שנוטה להיות עץ מלא (טבעו הוא המסלול שלו לקראת שלמות), הם אומרים שעץ הוא רק מה שקורה כשכוחות שונים דוחפים חומר לתצורה מסוימת. אין “להיות עץ” כקטגוריה אמיתית — רק תוצאה מקרית של כוחות מכניים.

– זו לא דרך טבעית להבין דברים — רוב האנשים הרגילים חושבים באופן טבעי במונחים של תכליות בטבע ורק “נפרצים” מזה על ידי חינוך מדעי.

היסטוריה כתוצאה של אובדן התכליתיות

האובססיה המודרנית להיסטוריה כהסבר היא תוצאה ישירה של הכחשת סיבות סופיות וצוריות. אם הסיבה האמיתית היחידה היא סיבה פועלת/חומרית (“מאיפה משהו בא”), אז להסביר כל דבר זה פשוט לעקוב אחרי ההיסטוריה שלו. ההשקפה הנכונה: מה שדבר *הוא* מוסבר על ידי לאן הוא *הולך* (תכליתו), לא מאיפה הוא בא.

[הסתייגות רטורית מודעת-עצמית]

ההוגים שנמתחת עליהם ביקורת חכמים יותר ממה שההצגה הזו גורמת להם להישמע. יש סיבות אמיתיות שהגיעו לעמדותיהם, שצריך ללמוד ברצינות. אבל זה “רק הביקורת על הספר, לא הספר”.

—

12. השלכות תאולוגיות: שלוש (ורק שלוש) תאולוגיות מודרניות

אם אין סיבות סופיות בטבע, התאולוגיה מוגבלת באופן קיצוני לכמה עמדות אפשריות בלבד:

א. המתכנן האינטליגנטי ה

וא *שד*, לא אלוקים

ה”מתכנן האינטליגנטי” של תנועת התכנון האינטליגנטי הוא לא אלוקי ישראל. הוא, לכל היותר, *נוּס*, *מלאך*, *ספירה* — אינטליגנציה, אבל לא “האחד”. אם לטבע אין תכליות מטבעו, אז הדרך היחידה להכניס תכלית לעולם היא להניח תודעה חיצונית ש*כופה* תכליות על דברים מבחוץ — כמו שנגר כופה שולחניות על עץ (לעץ יש עציות מטבעו; לשולחנות לא). זה הופך את אלוקים ליש עם תוכניות “כמו שיש לנו תוכניות”, וזה *הגשמה*. אלוקים כזה גם *צריך* דברים (העולם משרת אותו), מה שאומר שהוא לא באמת אלוקים. בחורי ישיבה שעובדים מתכנן אינטליגנטי עובדים אלוה שקר בעל גוף.

ב. שלוש האפשרויות

בהינתן הכחשת תכליות אימננטיות בטבע, יש בדיוק שלוש עמדות תאולוגיות אפשריות במודרניות:

1. דאיזם — אלוקים הוא השען הגדול (עמדת ניוטון). אלוקים עשה את העולם אבל העולם פועל בעצמו דרך סיבות מכניות/פועלות בלבד. גרסה נוספת היא דאיזם עם ניסים — אלוקים הוא השען שמדי פעם *שובר* את השעון כדי להתערב. זה מה ש”רוב האנשים האורתודוקסים המודרניים מאמינים” — “שיטה מאוד מוזרה”.

2. אתאיזם — אין אלוקים כלל (ו”הרבה אנשים דתיים הם גם” למעשה אתאיסטים).

3. פנתאיזם — אלוקים *הוא* העולם עצמו (*חסידות*, באפיון מצמצם שמוכר כפשטני מדי). הכל הוא אלוקים. אבל אם מבינים את זה חומרית, עולה השאלה האם אלוקים הזה הוא חומרי.

כל אדם דתי מודרני (חוץ מהדובר, בחצי צחוק) נופל לאחת משלוש הקטגוריות האלה. כל השלוש הן תוצאות של הכחשת תכליתיות בטבע.

—

13. המשבר האתי: מה קורה לטוב?

א. הצגת הבעיה

אם לדברים ולמעשים בעולם אין תכליות מטבעם, אז לשום מעשה אין משמעות כשלעצמו. אי אפשר להסתכל על מעשה או על דבר ולהסיק ממה *שהוא* למה הוא *מיועד*. זו “הדעה הבסיסית של כל האנשים המודרניים” (שמושוות גם ל”מה שהיצר הרע סובר” ו”מה שהשטן טען מהיום הראשון”).

ב. האנומליה של הכוונתיות האנושית

יש אנומליה בולטת: לבני אדם יש כוונות. זה החריג הקרטזיאני — הכל הוא “התפשטות” (חומר בתנועה) חוץ מהתודעה האנושית, שיש לה את התכונה המוזרה הנקראת *כוונתיות* (אינטנציונליות): היכולת להיות *על אודות* משהו אחר, *להתכוון* למשהו, להיות *מכוון לקראת* משהו.

ניתוח הכוונתיות:

– כוונה = להיות על אודות משהו אחר / להיות מכוון לקראת משהו אחר. כשאני רוצה משהו, המצב המנטלי שלי הוא *על אודות* הדבר ההוא. כשאני מתכנן, אני מכוון *לקראת* מצב עתידי.

– זה בלתי מובן בתמונה הפיזית המודרנית. אי אפשר לראות “אודותיות”. אי אפשר להסביר אותה על ידי סיבות דוחפות (פועלות) או סיבות מושכות (חומריות). אפשר להסביר אותה רק על ידי סיבתיות צורית או סופית — שהיא בדיוק מה שהוכחש.

– סיבתיות סופית היא בדיוק זה: להיות מכוון לקראת משהו אחר, לכוון למשהו אחר באופן אמיתי.

– המצב העתידי שאני מכוון אליו עדיין לא קיים, אז הוא לא יכול *לדחוף* אותי. הוא קיים “רק בראש שלי”.

ג. בעיית הגוף-נפש כתוצאה

בעיית הגוף-נפש המפורסמת בפילוסופיה הקרטזיאנית היא לא חידה עצמאית כלשהי — היא תוצאה ישירה של הכחשת כוונתיות/תכליתיות בדברים חיצוניים. ברגע שהטבע מופשט מכל “אודותיות” ו”מכוונות”, המקום היחיד שכוונתיות שורדת בו הוא בתודעה האנושית, ואז היחס בין התודעה (תכליתית במהותה) לגוף (מוגדר כלא-תכליתי) הופך לבלתי ניתן להסבר.

ד. הטוב האנושי ללא תכליתיות

במסגרת האריסטוטלית, הטוב האנושי היה פשוט הדרך הטובה ביותר לאדם להיות — המלאות או השלמות של האנושיות, הנקראת *אאודאימוניה*. הטוב האנושי לא היה שונה קטגורית מכל טוב אחר — כשם שהטוב של עץ הוא להיות עץ ממומש במלואו, הטוב של אדם הוא להיות אדם ממומש במלואו.

ברגע שהתכליתיות מוכחשת, המושג הזה של הטוב האנושי אובד. “הטוב ביותר” כבר לא קטגוריה אמיתית בטבע. מה שנשאר הוא שתי אפשרויות:

1. שיריים של המושג הישן — שברים של הרעיון של אושר/פריחה, אבל בלי הבסיס המטאפיזי.

2. משהו שבמובן מסוים עולה על מה שהיה קודם — מרומז אבל עדיין לא מוסבר במלואו.

—

14. שתי (ורק שתי) מערכות אתיות מודרניות

יש רק שתי מערכות אתיות במודרניות הקלאסית: תועלתנות ודאונטולוגיה. האפשרות השלישית — אתיקת מידות — היא הנכונה, אבל היא לא המצאה מודרנית; היא המסגרת האריסטוטלית המקורית שהמודרניות נטשה.

א. תועלתנות כעמדת ה”שיריים”

המהלך המרכזי: גם אחרי הכחשת תכלית אנושית אובייקטיבית, אנשים עדיין *מרגישים* שמחים או עצובים, עדיין חווים הנאה וכאב. אז התועלתנות (עמדת בנתם, שניטשה אהב ללעוג לה) אומרת: הטוב הוא הנאה/הרגשת אושר. זה מה ששורד אחרי הרס האושר האובייקטיבי — תחושה סובייקטיבית, פנימית.

השפלת ה”אושר”: במסגרת האריסטוטלית, אושר (*אאודאימוניה*) פירושו להיות סוג האדם הטוב ביותר — מצב אובייקטיבי. במסגרת התועלתנית, אושר מצומצם לתחושות מסוימות. המילה זהה, אבל המשמעות רוקנה.

הפיתול האלטרואיסטי וחולשתו: הדוניזם טהור נשמע ברור שלא מספיק, אז התועלתנות מוסיפה: צריך לדאוג לאושר של *כולם*. אבל למה שיהיה לי אכפת מהרגשות של אנשים אחרים? אין סיבה עקרונית בתוך המערכת. האלמנט האלטרואיסטי שאול ממסורת מוסרית ישנה יותר (*מסורה*) אבל אין לו בסיס במסגרת התועלתנית עצמה.

בעיית מכונת החוויה של נוזיק: אם אושר הוא רק להרגיש טוב, אז מכונה שמזריקה סמים ליצור הנאה מתמדת צריכה להיות הטוב האולטימטיבי. תועלתנים “סיבכו את עצמם בקשרים” בניסיון להסביר למה זה לא יהיה טוב.

הדוניזם מודרני מוזר יותר מהדוניזם העתיק: הדוניסטים העתיקים (כמו האפיקוראים) עדיין האמינו במשהו שנקרא “הטוב” — הם רק זיהו אותו עם הנאה. הדוניסטים המודרניים מכחישים שיש דבר כזה “הטוב” בכלל; הם רק יודעים שדברים מסוימים גורמים להם *להרגיש* טוב. השפה הזו (“זה גורם לי להרגיש טוב”) נפוצה מאוד — שומעים אותה אפילו ב*ישיבות*, שם אנשים אומרים “אם תורה גורמת לך להרגיש טוב, כדאי שתלמד תורה”. זה סובייקטיביזם טהור.

ב. בעיית הרגש המוסרי והאמוטיביזם

רגש מוסרי כ”עוד רגש”: הניסיון לבסס אתיקה על רגש מוסרי — תחושה מיוחדת, חוש מוסרי או מצפון, שאומר לנו מה נכון (יום והמסורת הבריטית) — מצמצם את כל הטענות המוסריות לביטויי רגש. אתיקה הופכת ל: “אני מרגיש טוב כשאתה מרגיש טוב”. זה אמוטיביזם.

הביקורת של אנסקום על המצפון: המאמר של אליזבת אנסקום “פילוסופיה מוסרית מודרנית” מבקר את מושג המצפון (המזוהה עם ג’וזף באטלר ואחרים). הרעיון שלכל אחד יש מצפן מוסרי פנימי שאומר לו אוטומטית מה טוב הוא פשוט לא נכון — היא מכירה אנשים שמבפנים רוצים להרוג את כולם. השיח הזה על “מצפון” היה נפוץ בתקופה מסוימת, כולל בקרב הוגים יהודיים כמו הרב הירש.

ההבחנה בין רגש למחשבה: במסגרת הזו, אין הבחנה אמיתית בין “רגש” מוסרי ל”מחשבה” מוסרית: מחשבה היא *על אודות* משהו, אבל אם אין דבר כזה טובה אובייקטיבית, אז “מחשבה” מוסרית היא לא על אודות שום דבר אמיתי, ולכן מתמוטטת לרגש גרידא. רגשות, מעצם הגדרתם, הם לא על אודות שום דבר — הם רק מצבים פנימיים. אז רגש מוסרי, לא משנה כמה מלובש, הוא רק עוד רגש בין רגשות, בלי סיבה להעדיף אותו על כל רגש אחר.

[סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על רגשות מול מחשבות]

תלמיד מאתגר את הטענה שאינטואיציות מוסריות הן “רק רגשות”, ומציע הבחנה משמעותית בין תחושה לאינטואיציה מוסרית. זה נדחה בתוקף בתוך המסגרת המודרנית: אם אין טובה אובייקטיבית שמחשבה יכולה להיות *על אודותיה*, אז מה שנראה כמחשבה מוסרית הוא באמת רק רגש. לנקודת התלמיד יש משקל מסוים אבל דיון מורחב נדחה.

[סטייה צדדית: טד באנדי ואוניברסליות האינטואיציה המוסרית]

תלמיד מעלה את הנקודה שאפילו רוצחים כמו טד באנדי נראים “יודעים” שמה שהם עושים הוא לא בסדר — מה שמרמז על מצפן מוסרי אוניברסלי. מובעת ספקנות (“אני לא חושב שזה נכון”), אבל הטיעון העיקרי חשוב יותר: גם אם תחושה כזו קיימת באופן אוניברסלי, היא עדיין רק עוד רגש בלי מעמד אפיסטמי מיוחד.

ג. דאונטולוגיה כאפשרות המודרנית השנייה

המבנה המרכזי: דאונטולוגיה — ציות לחוק המוסרי — היא עמדת קאנט. בניגוד לתועלתנות, היא לא מבססת אתיקה על רגשות או הנאה אלא על הכרה בחוק מוסרי וציות לו באופן בלתי תלוי במה שאתה רוצה או מרגיש.

מיפוי על קהילות יהודיות:

– תועלתנות: אף אדם *פרום* רציני לא באמת מחזיק בזה.

– דאונטולוגיה: זה בעצם מה שכל ליטוואק אומר — אתיקה כציות לחוק/מצווה.

– חסידים: לפעמים נשמעים הדוניסטיים (“הרגש האמיתי שלך הוא ה'”), אבל זה אולי באמת קרוב יותר לאושר אובייקטיבי (ההשקפה האריסטוטלית) מאשר להדוניזם מודרני — שאלה מעניינת אבל לא פתורה.

המערכת הקאנטיאנית: כללים מוסריים הם מוחלטים, אוניברסליים, ונגזרים מתבונה טהורה. המבחן הוא אוניברסליזביליות — “מה היה קורה אם כולם היו עושים את זה?” אי אפשר לרצות באופן רציונלי עולם שבו כולם משקרים, כי אתה בעצמך רוצה לחיות בעולם של אמירת אמת. לכן שקר הוא לא בסדר. זה לא יחסי לתרבות, גאוגרפיה או נסיבות — תבונה היא תבונה בכל מקום.

היחס בין מעשה לטובה הופך לרחוק: במסגרת התכליתית הישנה, הקשר בין מעשה לטובה היה ישיר ופשוט — מעשים טובים מובילים דבר לקראת תכליתו הטבעית, מעשים רעים הורסים אותו. ה*דין* (המעמד ההלכתי/אונטולוגי) הוא במעשה עצמו, לא בכוונה. במסגרת הקאנטיאנית, ללא תכליות טבעיות, הטובה של מעשה הופכת להיות על הכוונה שמאחוריו — לפעול לשם החוק המוסרי, לא לשם אושר או רצון. זה הופך את היחס בין מעשה לטובה להרבה יותר רחוק ומופשט.

דאונטולוגיה בסופו של דבר מצביעה על אלוקים: חוק מוסרי שכופה את עצמו מבחוץ, שלא ניתן לצמצום לרגשות או רצונות, בעל סמכות מוחלטת — זה בסוף אלוקים. קאנט עצמו היה נוצרי והאמין באלוקים בחלקו בגלל המציאות המורגשת של החוק המוסרי. יש גרסאות אתאיסטיות, אבל הן מגיעות להנחת משהו שפונקציונלית שקול לאלוקים.

ביקורת: דאונטולוגיה היא גם סוג של אמוטיביזם: למרות שהיא טוענת שהיא על תבונה וחוק ולא על רגש, היא גם מגיעה בסוף לסוג של אמוטיביזם — כי ה”הכרה” בחוק המוסרי, תחושת החובה, היא עצמה נחווית כסוג של רגש (משהו שנכפה עליך מבחוץ). *סוג* אחר של רגש מהרגש החם והנעים של התועלתנות, אבל בסופו של דבר עדיין רגש.

[סטייה צדדית: מקור החובה המוסרית]

שאלה האם מקור החובה המוסרית במסגרת הקאנטיאנית הוא החברה נדחית — חברה זה רק עוד אנשים. החובה חייבת לבוא ממשהו טרנסצנדנטי. שאלה על רלטיביזם תרבותי (“אם אתה חי באפריקה…”) נדחית כבעיה נפרדת שפוגעת בכל המערכות.

—

15. התזה המרכזית: הטובה הופכת לפנימית לחלוטין

הוצאת המשמעות המרכזית של המסגרת האתית הפוסט-תכליתית לחיים דתיים:

– אם טובה מוגדרת כציות לחוק המוסרי (או לרצון ה’), אז הקשר בין מעשה לטובה הוא פנימי לחלוטין — הוא שוכן בסובייקטיביות האנושית, בכוונתיות, ברצון, ב”אודותיות”.

– בעולם הפוסט-תכליתי, בני אדם הם ה*דברים היחידים* שיש להם כוונתיות או “אודותיות”. ליקום אין רגשות, אין תכליות, אין מכוונות. רק לבני אדם יש את ה”דבר המוזר, הבלתי מוסבר, הקסום הזה”.

– לכן, הדבר היחיד שיכול להיות טוב מוסרית הוא הכוונה האנושית להיות טוב. המעשה עצמו, מנותק מכוונה, אין לו משקל מוסרי.

– זה מה שמערכות חסידיות מסוימות לקחו כ*פשוט* (מובן מאליו): המקום היחיד שאלוקים נמצא בו, או הדבר הטוב היחיד, הוא הכוונה להיות טוב. זו “סוג של כוונה ריקה” — ציות לחוק המוסרי — אבל הקשר בין החוק לאדם קיים רק בתודעה.

ניסוח מפתח: “הדבר היחיד שבאמת טוב הוא כולו בלב האנושי, ובתודעה האנושית, ובכוונה האנושית, בנשמה האנושית.”

—

16. קריסת מתוך שלא לשמה בא לשמה

א. השקפת הרמב”ם (רמב”מית/אריסטוטלית) על שלא לשמה

– *מתוך שלא לשמה בא לשמה* (“מתוך שעושה שלא לשמה, בא לעשות לשמה”) הוא, עבור הרמב”ם, התהליך הרגיל של אימון/הרגל מוסרי.

– מי שלומד תורה בשביל כסף עדיין עושה משהו באמת טוב, כי טובה היא תכונה של המעשה עצמו (לימוד תורה הוא טוב אובייקטיבית). האדם אינו שלם — דעתו לא תופסת למה זה טוב, אז הוא לא עושה את זה *לשמה* — אבל למעשה נשארת טובה אמיתית.

– זה *דין* (תכונה הלכתית/אונטולוגית) במעשה, לא רק באדם.

– המעבר משלא לשמה ללשמה הוא טבעי וצפוי דרך הרגל.

ב. ההשקפה החסידית/פוסט-תכליתית על שלא לשמה

– ברגע שלמעשים אין טובה מטבעם והטובה שוכנת רק בכוונה, אז לעשות דבר טוב מסיבה לא נכונה הוא חסר ערך לחלוטין — כפי שאמר הקוצקער רבי.

– הספרות החסידית פותחת באופן עקבי בטענה מתמיהה: “שמענו ש*מתוך שלא לשמה בא לשמה*, אבל זה לא עובד. הניסיון שלנו מראה שהליטוואקים מעולם לא הגיעו ללשמה.” לכן צריך להוסיף חסידות.

– טענה זו עולה בדיוק בגלל שהתאוריה הבסיסית שגרמה לזה לעבוד (אתיקה תכליתית, הרגל) נהרסה. ברגע שטובה היא רק פנימית, אין מנגנון שבו תרגול חיצוני מוביל באופן טבעי לשינוי פנימי.

– הגישה של הבעש”ט — שכשסוף סוף מגיעים ללשמה, מעלים למפרע (*מעלה*) את השלא לשמה — היא מסגרת שונה לחלוטין מזו של הרמב”ם, שאצלו השלא לשמה כבר היה טוב באמת כשלעצמו.

ג. ההגדרה מחדש החסידית של שלא לשמה כמנטלי לחלוטין

– בהבנה העתיקה/ימי-ביניימית: מי שלומד שלא לשמה *באמת לומד אחרת*. הוא לומד רק כל עוד משלמים לו; כשהכסף נגמר, הוא מפסיק. ההבדל נראה במעשה, לא רק בראש.

– בפרשנות החסידית: שלא לשמה הוא *כולו בראש*. אפילו ללמוד להנאתך, או בגלל שאתה אישית מכיר שזה טוב, נחשב שלא לשמה — כי הלשמה האמיתי היחיד הוא לעשות את זה אך ורק בגלל שה’ רוצה בכך, בלי שום אינטרס אישי.

– זה מוביל לעולם שבו תכלית נכפית כולה מבחוץ על ידי אלוקים על עולם חסר תכלית מטבעו. העולם “ריק לחלוטין מתכלית

; רק אלוקים נותן לו תכלית, אבל הוא לא באמת נותן אפילו” — יש לו תכלית רק במובן שאלוקים אוהב את זה.

השלכה תאולוגית מסומנת: המסגרת הזו היא או פנתאיזם, *הגשמה* (האנשה/הגשמת אלוקים), או “אלוקים דמוי-אדם” — כי היא דורשת מאלוקים שיהיו לו העדפות באופן שמשקף סובייקטיביות אנושית.

—

17. כוונה: משמעות עתיקה מול מודרנית — פרשנות מחדש מרכזית

טענה נועזת וגורפת הפתוחה לאתגר:

א. המשמעות העתיקה/ימי-ביניימית של כוונה

– כוונה היא *דין* במעשה — תיאור של *מה שאתה עושה*, לא תיאור של המצב המנטלי הפנימי שלך.

– זה פותר את רוב הקשיים בסוגיית *מצוות צריכות כוונה* (האם מצוות דורשות כוונה) וב*מלאכת מחשבת אסרה תורה* (מלאכה מכוונת בהלכות שבת).

– כוונה עונה על השאלה: “למה אתה עושה את זה?” — לא “מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה?”

– זה על הכיוון הכללי והתכלית של חייך ומעשיך (“מה יש בראש שלך כל היום”), לא על מה שאתה חושב במודע בכל מיקרו-שנייה.

ב. המשמעות המודרנית/חסידית של כוונה

– ברוב הספרים החסידיים, כוונה, לשמה, ומונחים קשורים פירושם: מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה — המצב המנטלי המודע שלך ברגע המעשה.

– זה מוביל לנוהגים כמו ההכרזה לפני קריאת המגילה ש”כולם יכוונו לצאת ידי חובה” — מה שהוא קצת אבסורדי. אם באת לבית הכנסת לשמוע את המגילה, בשביל מה אחר אתה עושה את זה? השאלה “מה אני צריך לכוון בראש?” עולה רק אם כוונה היא על תוכן מנטלי רגעי ולא על תכלית המעשה.

ג. יישום: הרמב”ם על כל מעשיך יהיו לשם שמים

– הוראת הרמב”ם שכל מעשיך יהיו לשם שמים (למשל, לאכול כדי שיהיה לך כוח ללמוד) אינה על לחשוב מחשבות מסוימות בזמן האכילה.

– זה על ה*סיבה* שאתה אוכל — התשובה ל”למה אתה עושה את זה?” — שהיא עובדה על מבנה חייך, לא על המצב המנטלי שלך ליד שולחן האוכל.

ד. השלכות רחבות יותר

– ההבחנה הזו פותרת את “הסתירה של רב חיים ברמב”ם” וקשיים רבים אחרים.

– החזון איש ניסה לנסח משהו דומה אבל חסרה לו המסגרת המושגית.

ה. הסתייגות: התודעה עדיין חשובה, אבל מסיבה אחרת

מה שיש בתודעה שלך חשוב מאוד — אבל לא בגלל ה*דין* של כוונה. אלא, בגלל שהתודעה שלך היא מעשה בפני עצמה. לחשוב הוא עצמו צורה של עשייה. החשיבות של ריכוז מנטלי היא אמיתית, אבל היא נובעת ממקור אחר מהקטגוריה ההלכתית של כוונה. אלה שתי סיבות נפרדות, וערבובן מעוות את שתיהן.

—

18. לשמה כדין במעשה: שלוש קטגוריות

שלוש הקטגוריות מנוסחות מחדש:

– סתם מעשה — מעשה פשוט, לא רפלקטיבי

– לשמה — מעשה שנעשה לתכליתו הנכונה (איכות של המעשה)

– שלא לשמה — מעשה שנעשה לתכלית לא נכונה (גם איכות של המעשה)

מכיוון שבני אדם פועלים עם התודעה שלהם, כוונה מעורבת באופן טבעי — אבל היא לא *דין* עצמאי במה שיש בראש שלך.

—

19. הטעות המודרנית: טובה כלואה בכוונה

אנשים מודרניים לא יכולים לדמיין טובה ששוכנת במקום אחר מאשר בכוונה. לאחר שאיבדו את האמונה שלעולם החיצוני יש טובה אמיתית (טובה תכליתית), הם נאלצים למקם את כל הטובה בפנים. זה מוביל לאבסורדים:

– “כולם רוצים להיות טובים” — אבל לרצות להיות טוב הוא חסר משמעות אם טובה היא רק ברצייה. לרצות פירושו לרצות לעשות.

– אם טובה היא פנימית לחלוטין, אז מישהו ש*רוצה* לעשות טוב אבל מעולם לא באמת עושה שום דבר טוב עדיין נחשב “אדם טוב” — מה שמוזר.

זה לא בלבול גרידא אלא מסקנה מאולצת: ברגע שמכחישים טובה בעולם החיצוני/האמיתי, *חייבים* למקם אותה במצב הפנימי.

—

20. המחלוקת של נפש החיים והתניא כתוצר של אובדן התכליתיות

המחלוקת בין נפש החיים לתניא (או המסורות שלהם) על מה *לשמה* אומר היא תוצאה ישירה של אובדן החשיבה התכליתית — אובדן האמונה שהעולם עצמו הוא *לשמה* (תכליתי).

ברגע שהאמונה הזו נעלמת, אתה נדחק לאחת משתי אפשרויות:

1. כל הלשמה הוא בראש שלך (עמדה מסוג התניא) — טובה היא במצב הפנימי/רוחני.

2. הכל בגלל שה’ אמר כך (עמדה מסוג נפש החיים) — טובה היא בציות לצו האלוקי, בעצם מסגרת דאונטולוגית.

אם הולכים עם אפשרות 1 (הכל בראש), מתמודדים עם בעיות נוספות ומגיעים לומר “הראש שלך הוא גם אלוקים” ומהלכים מיסטיים דומים. אבל הסיבה השורשית של כל המחלוקת היא אותו דבר: היעלמות הטובה התכליתית בעולם האמיתי.

—

21. מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה — פרשנות מחדש

המאמר המפורסם שהקב”ה מצרף מחשבה טובה למעשה לא אומר שלשבת בחדר ולחשוב מחשבות טובות נחשב כמעשה. אלא:

– הכוונה היא לאדם שיש לו נטייה ממשית לעשיית טוב — עושה קבוע — שנמנע ממנו מבחוץ לפעול (המקרה של הגמרא של *נאנס ולא עשה* — נאלץ/נמנע ולא עשה).

– אדם כזה עדיין נחשב טוב כי הוא באמת עושה; משהו חיצוני רק חסם אותו.

– אבל לזה יש גבולות: אם מעולם לא היית עושה, אי אפשר לטעון זכות על מחשבות טובות. ואפילו עושה לשעבר יאבד בסופו של דבר את המעמד אם יישאר לא פעיל מספיק זמן.

[הפניה צדדית: אריסטו מול אפלטון]

יש *מחלוקת* בין אריסטו לאפלטון בנקודה הזו. אריסטו היה אומר: אם מעולם לא היה לך כסף, מעולם לא היית *בעל צדקה* — אי אפשר להיות נדיב אם מעולם לא היו לך האמצעים. רק אם פעם היה לך כסף ועכשיו אין לך, העיקרון יכול לחול.

זו הסיבה שהרמב”ם אומר שהתורה חייבת להבטיח שפע חומרי — כי בלי משאבים (כולל גוף), אי אפשר באמת לקיים מצוות. הגאון מווילנא אמר את אותו דבר: צריך גוף כדי לקיים מצוות; רק לרצות לקיים אותן בלי גוף זה “לא מעניין”.

—

22. פעילות הנשמה ללא גוף

אפילו נשמה ללא גוף עושה דברים — חושבת, יודעת, אולי רוצה — ואלה פעולות (*מעשה*) אמיתיות של הנשמה. הטובה של *נשמה* ללא *גוף* היא לא שהיא חולמת או קיימת באופן פסיבי; היא פועלת דרך מחשבה.

זו הסיבה שמחשבה כמעשה (“מחשבה כמעשה”) חלה: עבור הנשמה *כנשמה*, מחשבה היא הפעולה שלה. זה לא דבר “פנימי” במובן המודרני — זו העשייה החיצונית של הנשמה, הפעילות הראויה לה.

הרמב”ם ואחרים שמדגישים את החשיבות של מה ש”בתודעה שלך” לא מאשרים את ההשקפה הפנימיסטית המודרנית. הם אומרים שעבור התודעה כתודעה, לחשוב זה לעשות — זו הפעילות הראויה לסוג הזה של ישות.

—

23. שני סוגי חשיבה: “לחשוב כדי” מול “לחשוב על”

הבחנה מכרעת:

1. לחשוב כדי (תכנון) — אינסטרומנטלי; מכוון לפעולה עתידית. סוג חשיבה זה לא הגיוני בלי מעשה שבא אחריו. זו רק הכנה.

2. לחשוב על (התבוננות) — מחשבה שמסתיימת בחשיבה עצמה. היא השלמתה של עצמה. זה סוג החשיבה שיש לו ערך מהותי.

מסקנה חשובה מהמחשבה העתיקה: לחשוב על דברים זמניים/מעשיים לא נחשב כצורה הנעלה של חשיבה. לחשוב על *מעשה* (עניינים מעשיים) אין לו את ה*מעלה* של התבוננות אמיתית.

—

24. תורה לשמה — הרמה הגבוהה באמת היא רק בקבלה/נסתר

טענה נועזה: תורה לשמה במובן הגבוה ביותר — ללמוד תורה לשמה — חלה רק על קבלה (נסתר/תורת הסוד), לא על *נגלה* (תורה הלכתית/גלויה).

הנימוק:

– נגלה (לימוד הלכתי — למשל, הט”ז, הב”ח) הוא תמיד משועבד למעשה. זו חכמה מעשית: מה לעשות כשמקרה מסוים מתעורר. זה “לחשוב כדי” — אינסטרומנטלי.

– אפילו הניתוח ההלכתי הגדול ביותר הוא בעל ערך רק *להלכה* — לשם ידיעת מה לעשות.

– נסתר/קבלה, לעומת זאת, מורכב מדברים שהנקודה שלהם היא לדעת אותם. הידיעה היא התכלית. זה “לחשוב על” — התבוננות שמשלימה את עצמה. זה לשמה אמיתי.

זה מה ש”כל ספר” אומר ומה שהרמב”ם מרמז — תורה לשמה במובנה המלא ביותר פירושה ללמוד דברים שהם תאוריה, שערכם הוא בידיעה עצמה.

—

25. שלא לשמה בלימוד — דואג האדומי ומנגנוני החזרה

א. לומד שלא על מנת לעשות

מנקודת המבט של תורה מעשית, אם אתה לומד הלכה ולא מתכנן לעשות מה שאתה לומד, זו צורה של שלא לשמה — “לימוד חיצוני”, בלוף. המקרה הפרדיגמטי הוא דואג האדומי, שעליו נאמר *דרש, מוסיף על החטא* — הוא דרש תורה אבל זה הוסיף על חטאו. ללמוד את “הטריקים של העולם” (ידע הלכתי) בלי לתכנן לקיים אותם הופך אותך לגרוע יותר, לא טוב יותר — סוג של *דעת לאומות*, מתוחכם בידע אבל מושחת במעשה.

ב. המאור שבה מחזירו למוטב

יש עיקרון נפרד שה”אור” שבתורה מושך באופן טבעי את האדם חזרה לטוב, אפילו בלי כוונה מפורשת. זו עובדה מעניינת על הטבע האנושי — שקיעה בלימוד הלכתי נוטה להפוך אותך ליותר זהיר בהלכה, אפילו אם לא התחלת עם התוכנית הזו. אבל זה מנגנון אחר מלשמה; זו השפעה פסיכולוגית טבעית. וזה לא עובד במקרה של דואג — כשמישהו לומד באופן פעיל בלי שום כיוון למעשה, העיקרון של *מתוך שלא לשמה* לא חל, והלימוד הופך אותו לגרוע יותר.

—

26. התהליך הטבעי של הגעה ללשמה — ממחש דרך קבלה

המחשה חיה של איך *לשמה* מתפתח באופן טבעי:

– מישהו מתחיל ללמוד קבלה כי הוא חושב שזה יהיה “מגניב” או יהפוך אותו למקובל מקצועי (מהלך קריירה טוב).

– דרך תהליך הלימוד, הוא מתחיל לראות את הטובה הממשית של מה שהוא לומד.

– הוא מבין שללמוד קבלה עדיף על להיות מקובל — הלימוד עצמו הוא *תכי געשמאק* (באמת מענג/טוב).

– זה *לשמה* — וזה קורה באופן טבעי, לא דרך *עבודת ה’* מאולצת, כי אתה באמת מתחיל לראות את הטוב.

הבהרה על “געשמאק”

תלמיד שואל האם *געשמאק* הוא רק רגש. בהחלט לא (*חס ושלום*) — הכוונה היא לראות את הטוב האמיתי, לא לחוות חוויה רגשית נעימה.

תצפית אירונית

מישהו שרוצה ללמוד תורה באופן אינסטרומנטלי בלבד (לעסקים, ל*רווח*) ולא להיות מעורב באמת צריך להתנגד באופן פעיל למשיכה הטבעית לקראת לשמה — כי אחרת הוא יתחיל באמת לאהוב את זה ולעשות את זה לשמה. הרבה אנשים שהתחילו ללמוד כהצעה עסקית נמשכו בסוף באמת.

[סטייה צדדית: הסכנה בלימוד לפרנסה]

מישהו שמתחיל ללמוד תורה או קבלה עם המוטיבציה של *שלא לשמה* של עשיית כסף מגלה לעתים קרובות שהלימוד עצמו הופך למרתק — הוא מתחיל באמת לאהוב את זה (*לשמה*) ואז באירוניה מפסיק להרוויח כסף כי הוא נוטש את הפעילויות הרווחיות מסחרית. המחשה טבעית לחלוטין, לא קסומה, של איך *שלא לשמה* מוביל ל*לשמה*.

—

27. המסקנה הגדולה: פורים כגילום התזה

התכלית (הנקודה האולטימטיבית) של כל סדרת הטיעונים: פורים.

התורה החסידית מפורשת מחדש

התורה החסידית הידועה שפורים מייצג את הרעיון שחיצוניות היא גם פנימיות — הגוף (*גוף*) הוא גם קדוש (*הייליק*), לא רק הנשמה (*נשמה*). חנוכה היה על *קיום המצוות* (קיום מצוות) — מלחמה רוחנית, קרב פנימי. פורים היה על עצם הקיום (*סתם להתקיים*).

ההיפוך: מה שאנשים קוראים פנימיות הוא באמת מחשבה לחוץ

– מה שאנשים באופן מקובל קוראים פנימיות — רגש פנימי עז, תשוקה רוחנית, להיות *פארקאכט* (שקוע רגשית עמוקות) — הוא בעצם מה שהתורה קוראת מחשבה לחוץ (מחשבה/כוונה חיצונית).

– לחוש רגשות סוערים כלפי תורה, לרצות אותה בנואש, לחוש אקסטזה רוחנית — אבל לא באמת לתכנן לעשות שום דבר — זה שיא החיצוניות, לא הפנימיות.

– לתכנן באמת לעשות משהו הוא מצב מנטלי שונה לחלוטין מלהיות שקוע רגשית. לשניים אין *שייכות* (אין קשר) זה לזה.

– העוצמה הרגשית-רוחנית הזו ללא מעשה היא מה שחנוכה מייצג: “*מצוה להורות הלכת*” — מלחמה, מאבק בתחום ההארה הרוחנית. וזה מה שהיוונים מייצגים — הערצת החוויה הפנימית המנותקת מפעולה קונקרטית.

פורים הוא ההיפך: ירידה אל הקונקרטי

– פורים הוא *טרעטן למטה* — לצעוד למטה אל הפיזי, הקונקרטי.

– מצוות פורים הן: לרקוד (*טאנצן*), לתת *משלוח מנות*, לעשות סעודה (*עסן*), להיות *למטה* (למטה, בעולם הפיזי).

– לאף אחד אין דביקות בפורים — ואם מישהו טוען שיש לו, או שזה לא אמיתי, או שאין לו פורים.

– לפחות בממד של *בין אדם לחברו* (בין-אישי), זו כל הנקודה. (יש גם ממד של *בין אדם למקום*.)

—

28. הרמב”ם על שמחה: אושר הוא עובדה, לא רגש

הרמב”ם אומר שעיקר השמחה הוא *לשמח לב עניים ויתומים* — לשמח את ליבם של עניים ויתומים. זו הגדרת התורה לאושר: להיות אדם טוב.

ניסוח מפתח: “אושר הוא לא רגש, אושר הוא עובדה.” האם אתה *מרגיש* שמח זו *קליינע פראבלעם* (בעיה קטנה). אם אתה *מענטש*, כנראה שתרגיש את זה גם — אבל זה משני. המציאות האונטולוגית של אושר מורכבת מעשיית טוב ממשית לאחרים, לא מחוויית מצב רגשי סובייקטיבי.

זה הגיבוש הסופי של כל הטיעון: פנימיות אמיתית היא המעשה עצמו, המעשה הקונקרטי של טובה — לא הרגש הפנימי, לא הכוונה כמצב מנטלי, לא האקסטזה הרוחנית.

—

29. מסקנה מעשית

כולם צריכים לתת *מתנות לאביונים*, לתת לקרן המקומית שלהם, ו — בהפעלת תורה חסידית ישנה — כולם צריכים לתת באופן אישי (*אליין*), לא רק דרך מתווכים. חג שמח לכולם.

תמלול מלא 📝

בעיית הטוב הפנימי מול הטוב החיצוני: מה באמת המשמעות של “טוב מבפנים”?

פתיחה: אופיים של השיעורים הללו כספרים מרוכזים

המרצה: נור אבוי סעיב, ערב טוב. אני רוצה לומר לכם שיעור היום. אתם יודעים איך זה עובד. איך אנשים כותבים ספר? נגיד מדען גדול, אקדמאי גדול כותב ספר. זה הולך ככה: יום אחד יש לו איזה רעיון בשירותים, במקלחת. ואז הוא מוצא כמה מקורות שקשורים לזה. ואז הוא עושה פירוש על סמך זה ועוד שלושה ספרים. ואז יש לו ספר שלם. לוקח לו שנתיים לכתוב. עוד שנה לקבל אישור, ואז זה הולך לוועדת האישור שמאשרת את זה, ואז המוציא לאור מפרסם את זה, ואז הספר יוצא לאור, ואז הוא נבדק אם הוא ראוי ונסקר על ידי שני אנשים, ואז מי שכותב את האנציקלופדיה קורא את הספר או מבקש מהילד שלו לקרוא את הספר בשבילו ועושה סיכום קטן של הספר ואומר שאפשר להציג את הספר בחמש שורות וזה מה שכולם יודעים ואז הספר נשאר על המדף, נכון? ככה זה עובד.

אז הבנתי שכל שיעור שלי הוא באמת ספר שלם. רק שהוא כבר מגיע ישר לסקירה, לחידוש. אם אתם רוצים, אתם יכולים ללכת ולעבד את זה לספר שלם, אבל זה שיעור שיוצא, כי ממילא אף אחד לא הולך לקרוא את כל הספר, אז אני יכול באותה מידה להתחיל מהסיכום. והחידוש, החידוש. אבל זה נכון. כל שיעור, כמעט כל שיעור אפשר לעשות ממנו ספר שלם.

אז היום יש לי ספר חדש לכתוב. חדש זה חסר גבולות. כמובן, זה המשך של השבוע שעבר ושל השבועיים האחרונים שדיברנו על החידוש. והבנתי היום, אתמול, יום אחד במקלחת או איפשהו, והבנתי שהכל מחובר.

חזרה על הבעיה המרכזית: פנימיות וחיצוניות

זוכרים שאנחנו מדברים על בעיה כזו. איפה לוזי שלא מבין את הבעיה? אפשר לפתור את הבעיה הזו קצת? אנחנו מדברים על בעיה שאני קורא לה בעיית הפנים-חוץ, נכון? הפנימיות והחיצוניות. כולם יודעים שפורים עוסק במשהו, בפנימיות או בחיצוניות, אני לא זוכר. בכל מקרה, אלה המילים שכולם אוהבים לדבר עליהן כל הזמן.

[הפסקה קצרה בנוגע לחימום]

קר? תדליקו את זה, זה מחמם יותר מהר. וכולם יודעים שזה, תחברו את זה פה למטה או איפשהו וזה יחמם קצת יותר מהר. לא, פה יש שקע מתחתיי.

תלמיד: כן, אבל זה יפריע לך.

המרצה: בסדר, אז אתה, לא, אל תעשה את זה שם, אל תעשה את זה שם, זה ישרוט את המערכת. שם.

תלמיד: כמה רחוק זה?

המרצה: בעצם, זה לא ייפול. אותו דבר בכל מקרה. החלק הזה ייפול, זה לא, זה לא, בסדר, כן, זה בכל מקרה, חם לנו, חם מאוד.

המתח בהבנת הרמב”ם

אז מה אני אומר? אנחנו דנים בנושא הזה שנקרא פנימיות וחיצוניות. והשאלה מאוד לוחצת, במיוחד לרבי אליעזר, שהיה כאן שבוע שעבר ולא הגיע היום. מה לוחץ אותנו? שמצד אחד, אנחנו הולכים לפי הרמב”ם, אנחנו מנסים ללמד את הרמב”ם לפי שיטתו.

מצד אחד, נראה ששיטת הרמב”ם היא מאוד חיצונית. הכל עניין של מעשים, כמו, וכבר אמרתם לי, יש פירוש ברמב”ם שהחסידים קראו לא נכון וכן הלאה. אבל למרות הכל, ככה אני מבין את זה.

מצד שני, הרמב”ם היה חס ושלום, לא ליטוואק מודרני. כמובן, זו הבעיה, שאנחנו קצת תקועים, בסדר? מצד שני, אנחנו עוסקים בלהיות אדם מבפנים. אנחנו לא עוסקים בלהיות מכונה שמייצרת דברים, אנחנו עוסקים באדם שמייצר את עצם ההוויה שלו כאדם, סוג של אדם, מה שנשמע כדבר פנימי.

אז מה העיקר? מה הנקודה של היהודי? מה הנקודה של האדם הטוב? האם היא בפנים או בחוץ? השאלה מאוד מבלבלת בעניין הזה. לא רק לגבי התרנגולת או הביצה, אלא לגבי מה ההגדרה? מה המשמעות של להיות אדם טוב?

שאלת השבוע שעבר: מה המשמעות של “טוב מבפנים”?

עכשיו, שבוע שעבר נכנסנו לנקודה הזו, שנראה שיש גם שאלה, זה היה העיקר שלי שבוע שעבר, אבל אני רוצה לתת לכם יותר הקשר. אולי נבין יותר טוב מה קורה. נכנסנו לנקודה הזו שיש שאלה. מה המשמעות של להיות טוב מבפנים? מה זה בכלל אומר?

ואני אגיד לכם עכשיו, יש שני דברים שזה אומר. אני אומר יותר מדי דרוש. נחזור למציאות בקרוב. יש שני דברים שונים שזה אומר.

ביקורת על קריאה שגויה נפוצה: המשכן והלב

מה זה אומר? כולם בכל הדרשות היו צריכים לבוא ולראות אותו ולומר, תדע, גם אם אתה לובש מסכה, אתה טוב מבפנים. מה זה אומר שאתה טוב מבפנים? מה זה אומר? מה המשמעות של זה? אבל אני רציני עכשיו. אני שומע את כל הדרשות האלה.

הלכתי לבית הכנסת בשבת. מישהו נתן שמועס שלם על המשכן, לא להאמין לשמועס. וזה… זה אומר שזה צריך להיות לשמה, מה שאומר שצריך להיות כוונות טובות. קריאה שגויה לחלוטין של רש”י. אל תגידו להם. לא אמרתי להם. הייתי צריך לראות את זה. אני לא אומר לכם מי אמר את זה. זה לגמרי, לגמרי. רש”י לא מתכוון ללשמה. לא. ובכל מקרה, ולכן, זה צריך להיות וכל העניין הזה של הלב שעושה את המשכן, כי הקב”ה לא נמצא בדברים הגשמיים, הוא בלב.

כבר שמעו משיח ערב שבת שזה לא עונה על הקושיה, זה מחמיר את הקושיה. למה הלב שלך עדיף על בניין? אף אחד לא יודע. זה מה שהבחור הזה חושב. יש איזו אינטואיציה מאחורי זה, אני פשוט לא יודע מה זה אומר.

חידוד השאלה המרכזית

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים את העניין הזה של הלב, הרצון שבלב, הפנימיות של היהודי? למה אתם מתכוונים? אתם יכולים לומר לי במילים פשוטות מה זה אומר? מישהו יודע מה זה אומר? אתה יודע מה זה אומר?

תלמיד: כן, מה זה אומר?

המרצה: זה אומר שאנחנו לא משתמשים בחיצוני. זה מיקרופון. החיצוני. מה זה חיצוני לעומת פנימי? מה הם חושבים שהמילים אומרות?

תלמיד: זה אומר ששום דבר מחוץ ל”אתה” הוא לא מה שעושה את ה”אתה” טוב או רע. זה ה”אתה” שעושה אותך טוב.

המרצה: בסדר. זה מה שזה אומר. אתה יכול לפרט? תפרוש את זה. תגיד לי מה זה אומר. בשפה אחרת ובמילים שמובנות לי. מה זה ה”אתה” הזה?

ניסיון להגדיר “טוב פנימי”: דיאלוג סוקרטי

הצעת התלמיד: משל מדי השוטר

תלמיד: כן, אז נגיד שאני אדם מוכשר מאוד, נכון? ואני לובש מדי שוטר, נכון? אז אדם יכול לומר, אתה שוטר גרוע, נכון? אז עכשיו אתה אדם רע. נגיד, נכון? נגיד. במילים אחרות, המדים עכשיו אומרים לי מה אני אמור להיות, נכון? ונגיד שאני גרוע בלהיות שוטר, נכון? אז עכשיו אני “אני” רע. לא “אני” רע. יש לי 150 כישרונות טובים. אני יכול להיות הקומיקאי הכי טוב. אני יכול להיות הסופר הכי טוב. אני יכול להיות מה שאני רוצה, יש לך שוטר, אתה לא יכול להשיג שוטר, נכון? אז מה שאנשים אומרים, אז זה לא מתאים ל”אני” האמיתי. והדרך שאנשים רואים את ה”אני” היא בגלל החיצוניות של המדים.

המרצה: זה לא חיצוניות, זה יותר כמו…

תלמיד: כן, המדים אומרים לך מה אני, אני לא זה.

ביקורת המרצה: זה לא באמת “פנימי” כלל

המרצה: אז במילים אחרות, רגע, אבל להיות מוזיקאי או מה שאתה חושב שאתה באמת, זה גם מדים. כל מה שאתה אומר הוא שאתה פועל בדרך הלא נכונה למה שאתה, לא ב… אני לא יודע מה זה ה”אתה” המסתורי הזה, במובן מאוד פשוט, הכישרונות שלי הם בנגינה, לא בלהיות שוטר, עכשיו כישרונות הם דבר, זה לא אתה, זה משהו לגביך, נכון, זה מקרה של ה”אתה”, אפשר לומר, משהו לגביך.

תלמיד: לא, אני לא יודע אם זה מקרה, אני חושב שכל הכישרונות באמת מרכיבים אותך.

המרצה: כשאני אומר מקרה, אני מתכוון, זה עדיין מקרה, נכון, לא תאונת דרכים.

תלמיד: לא, אני יודע, אני מדבר ישירות לאריסטו, בעצם, מכל מה שלימדת אותו, בעבר, בעצם חשבתי על זה לאחרונה, אני חושב שמה שמרכיב את האדם הוא כל הכישרונות שלו.

המרצה: בסדר, נגיד, ולכן…

תלמיד: המרכיבים שמרכיבים עוגה לעומת לימונדה, נכון? זה מה שמרכיב את האדם, ולכן אין שני בני אדם זהים, אותו דבר, כי לכל אחד יש מרכיבים שונים, כישרונות שונים.

המרצה: אבל זה קצת לא נכון, אבל לא ניכנס לזה. אנחנו רק אומרים, אני רק מנסה להבין מה אתה מתכוון כשאתה אומר, אז הפנימי, כשאתה אומר הפנימי, אתה מתכוון לדבר שמתאים יותר לנטיות הטבעיות שלך. זה מה שאתה מתכוון. זה לא פנימי. אין שום דבר יותר פנימי בזה. זה לא בתוכך. שניהם מעשים.

הבעיה בלקרוא ליכולות “פנימיות”

בעצם, להיות מוזיקאי זה משהו שאתה עושה עם הגוף שלך, עם אנשים ששומעים את זה. אם אתה מוזיקאי ואף אחד לא שומע את זה, אתה כמעט כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא ראה אותו נופל ולא שמע אותו נופל. אתה בעצם טוב בזה. מה זה אומר? טוב במה? אתה מתכוון כמו אקדח? טוב במה? אתה בעצם טוב במה? בדיוק. אתה בעצם טוב במה?

תלמיד: בנגינה.

המרצה: זה משהו שאתה עושה. ה”להיות טוב”, שאתה קורא לזה בעצם, זה כלום. אני לא מבין. זו רק יכולת. להיות מוזיקלי. אז כשאתה ישן, אתה גם מוזיקאי? אם לא.

תלמיד: בסדר, ומה הנקודה בזה?

המרצה: לחלום חלומות מוזיקליים.

המרצה: בסדר, אז אתה עושה משהו בחלום. נגיד שחלום הוא משהו, או לא. זו שאלה אחרת.

משל השולחן: תפקוד נכון מול שימוש לא נכון

מה שאני מנסה להגיע אליו הוא, מה שאתה מדבר עליו זה פשוט אדם שעושה את הדבר הלא נכון. כמו, אני אתן לכם דוגמה, כי אנשים מבלבלים. שולחנות יותר פשוט לדבר עליהם. אני אוהב לדבר על שולחנות. כל הפילוסופים אוהבים לדבר על שולחנות. אתם יודעים למה? כי הם נותנים את השיעור ליד שולחן, בדרך כלל, בעצם. לכן. או כיסא. תשימו לב שפילוסופים אוהבים לדבר על שולחנות וכיסאות. זה בגלל שהחפץ הפיזי הכי ברור בסביבתם. הם אף פעם לא בחוץ. הם אף פעם לא רואים שום דבר חוץ משולחן וכיסא, כמו אנשי כיתות לימוד.

אז בכל מקרה, אם הייתי ליד קיר, הייתי אומר עץ. או אם הייתי אדם רגיל, הייתי אומר בן אדם. אבל בני אדם מסובכים מדי לדבר עליהם בגלל הרבה דברים. אבל בכל מקרה, אז אם נגיד, לדוגמה, אני מסביר מה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה פנימי. כשאתה אומר שזה לא פנימי, פשוט תגיד שזה לא פנימי. זה…

זה שולחן מאוד יפה, והוא השולחן הנכון לתת עליו את השיעור שלי, נגיד. אם אשתמש בו רק כדי לחסום את הדלת, זה בעיקר לא שימוש בו כשולחן. זה שימוש בו כחתיכת עץ, שהיא סוג של חתיכת עץ חזקה. היא חוסמת את הדלת. היא אולי אפילו עושה את זה טוב. היא אולי לא עושה את זה טוב, כי היא לא חזקה מספיק לחסום את הדלת. אבל היא אולי אפילו עושה את זה טוב, אבל זה עדיין לא מה שאתה קורא לזה פנימי, כי זה סוג של שימוש לא נכון. זה לא מתאים. זה מיועד, אתה מבין, לחסימת הדלת, לא הייתי צריך את הצורה המרובעת הזו, ולא הייתי צריך את הרגליים שיש לו. זה לא היה מאורגן, אז יש משהו לא מתאים או לא סימטרי, כמו שזה לא מסתדר כשאתה מנסה, נכון?

תלמיד: כן, הוא לא מתאים לחסימת הדלת, למרות שאפשר להשתמש בו לזה, אבל כן.

המרצה: ובאותו אופן אדם שהכישרונות שלו לא מתאימים להיות שוטר לא יעשה את זה טוב, או יתקשה, יסבול כי סוג האדם שהוא לא מתאים טוב למדי השוטר. זה דבר מאוד יפה ונכון, אבל אני לא רואה מה הקשר בין זה לבין פשוט לומר מה דבר הוא לעומת מה הוא מיועד, מה דבר מיועד לו, שזה מה שהוא או חלק חשוב ממה שהוא, לעומת מה שהוא לא מיועד לו אבל במובן מסוים אפשר להשתמש בו לזה, אבל הוא לא מיועד לזה.

השאלה שלא נפתרה: מה המשמעות של “כל אדם טוב מבפנים”?

אבל כשאנשים אומרים תדע שמבפנים כל אדם טוב, או אם אדם טוב, למה הם מתכוונים? הם מתכוונים לזה? מה זה בכלל אומר? יש לך נטיות טובות? ובכן, אני לא יודע. לחלק מהאנשים יש טובות, לחלק יש רעות. לבני אדם ככאלה יש נטיות טובות. מה זה בכלל אומר?

בעיית הטוב הפנימי מול הטוב החיצוני: בחינת ההופעה ההיסטורית של שיח הפנימיות/חיצוניות

דחיית ההסבר של “התאמה”

המרצה: כשאנחנו מדברים על טוב ורע, ברור שאנחנו מדברים אחרי שיש בני אדם טובים ורעים, נכון? זה אפילו לא הגיוני לומר שכולם רעים וטובים כשאתה מתכוון לומר, ובכן, בני אדם טובים בלהיות בני אדם. ובכן, כן, כנראה שהם צריכים להיות טובים בלהיות בני אדם, או לפחות צריך להיות אפשרי להיות טובים בלהיות בני אדם, אבל זה לא עושה אותם בני אדם טובים. מה אתה בכלל אומר? לא נראה שזו הכוונה.

אני מסכים שהווארט הזה, מה שאתה אומר הוא ווארט אמיתי. אני לא חושב שהוא מתאים טוב לתעדוף הזה של הפנימי. אני לא רואה שזה מה שמישהו אומר כשהוא אומר שצריך להתכוון לטוב או שצריך כוונה טובה או שצריך רצון טוב — אלה לא אותו דבר כמו מה שאתה אומר, נכון? זה משהו אחר.

אז מה זה אומר? אתה יודע מה זה אומר? באמת רציתי לצאת בסוף ולשאול אותו, “אתה יכול לומר לי מה אני צריך לעשות בגלל הדרשה שלך?” כמו, למה אתה מתכוון? אבל הבנתי שזה לא יהיה יפה, אז לא עשיתי את זה. ואני חושב על זה כל השבוע — מה זה אומר? ואז גיליתי מה זה אומר.

תלמיד: אולי זה היה מאוד יפה. יכול להיות שזה היה מאוד יפה.

המרצה: זה נכון, קשה לדעת. זו שנה חדשה, אני עדיין לא מכיר אותה טוב, אז אני לא יודע. אני צריך ללמוד אותה יותר.

סטייה קצרה: שאלת התוכחה

תלמיד: לא, זה כמו שאתה רואה אדם שצולע ואתה יכול לתקן את זה.

המרצה: זה נכון, אבל זה שמועס אחר. אז נדבר על זה, כי אתה לא טוב לנצח או שאתה כן טוב לנצח — למה אני לא עושה את זה?

תלמיד: לא, לא, זה נכון. זה קשור למצווה.

המרצה: זה דיון מאוד מסובך. היה לי דף על זה במונסי. אני לא יודע, לא שלחתי לכם את הדף, אבל נדבר על זה — ברייתא אחרת. לא זו שאני מדבר עליה עכשיו. זה שמפניה. נדבר על זה שוב, כי זה מאוד חשוב. תזכירו לי אם לא. תרשמו בהערות שלכם שאני צריך.

עיקרון מתודולוגי: הכל צריך להיות הגיוני, כולל השטויות

עכשיו, אני רוצה לומר משהו נוסף. אז אני תוהה — עכשיו, אתם זוכרים שאחד העקרונות הוא שהכל צריך להיות הגיוני, כולל כל השטויות. אני לא יודע אם אתם כבר יודעים את זה. אנחנו אומרים שלא יכול להיות שכל האנשים עד 1992 היו משוגעים. גם לא יכול להיות שאנשים מאז 1992 משוגעים.

אנחנו תמיד מנסים להבין מה זה — יש כאן איזו חידה. משהו מאוד מוזר קרה שסגר את כל האנשים מאז 1772 או 1992, מתי שזה קרה, מתי שמה שאנחנו קוראים לו מודרניות קרה להם. מתי שזה, אנחנו צריכים להבין מה זה — יש איזו חידה, משהו מאוד מוזר.

תלמיד: אתה חייב לבוא לבעיה שלי. זו הפעם הראשונה שאני שומע על זה, אני שומע על הפנימיות, החיצוניות.

מרצה: כן, אז מסיבה כלשהי, לרוב האנשים, היהודי הזה שאמר את הדרוש הזה בסגנון חסידי — זה לא אשמתו. כבר כמה מאות שנים שאנשים אומרים את הדרוש הזה. הוא חזר על דרוש של מישהו. ואם חוזרים אחורה עוד כמה מאות שנים לפני כן, אף אחד לא אומר את הדרוש הזה. כמובן, אנשים קוראים את זה לתוך הדברים. אבל כשבאמת קוראים את זה, רואים שזה תמיד איכשהו מתייחס למשהו אחר, נכון? זה מושג אחר.

אז עכשיו, זה לא באמת עובד. זה לא באמת נקרא בפשטות. אם לומדים לקרוא דברים בפשטות, רואים שזה לא נקרא בפשטות באף אחד מהמקורות הקדומים. למה? הוא לימד אותנו על הרצון הפנימי ודברים כאלה.

תלמיד: אה, כמו במשחק הדלאי לאמה?

הסבר של תלמיד: הבעיה של מחשבה מול דברים

תלמיד: אני חושב שיש בעיה שעולם המחשבות שונה מאוד מעולם הדברים, מה שעלול לגרום לך להניח, או לנסות, נניח, להבין קצת יותר על החושב, נכון? אבל החושב, אם אי אפשר לאפיין אותו במונחים של, נניח, העולם החיצוני או עולם הדברים, אתה בעצם צריך להפוך אותו למשהו אחר.

מרצה: בסדר, אז איך — אני קצת אולי — אז תסביר מה אתה מתכוון.

תלמיד: כשאני שומע שמישהו חושב שזה לא הגיוני לי, מה אני אמור לעשות?

מרצה: כן.

תלמיד: אז זה משהו שניסיתי לחשוב עליו קצת ואין לי את זה כל כך ברור בעצמי, אבל אני חושב שכשיש לך — אם יש לך תפיסה מסוימת של מה הם דברים בעולם, נכון, בוא נקרא לזה סתם חומר גלמי, נכון, ואז יש לך את עולם המחשבות הזה שאתה צריך…

מרצה: זה לא מתאים לזה.

תלמיד: כן, שאתה צריך למצוא — אנשים אומרים כל מיני דברים שאתה לא יודע מה הם מנסים לעשות. אתה צריך למצוא מודל בשבילם, נכון? מחשבות לא מתאימות למודל של עולם הדברים. אתה צריך, מלבד ליישב את המחשבות, אתה גם צריך, או אולי אתה צריך לכווץ את זה לאיזה סוג של חושב, נכון? הייתי אומר, החושב הזה צריך להיות משהו כמו מאוד רחוק מעולם הדברים. וכמעט לגמרי לא משתתף, מה שגורם לך להפוך אותו לסוג של דבר שלם. אז בסוף אתה מגיע לכך שהדרך הכי קלה לעשות את זה היא, בסדר, אז מי שהוא החושב של כל המחשבות האלה הוא ה”אתה”, נכון? זה יהיה אתה, מי שהמחשבה הזו שייכת לו, המחשבה על הכיסא, למי שהמחשבה על הכיסא שייכת לו.

מרצה: אבל איך הגעת למחשבה? רגע, אז אתה מסביר למה אנשים אומרים את זה. אתה עונה על השאלה שלי. אז רגע, תן לי לסיים את הסיבה שלי למה אנחנו צריכים לענות על השאלה הזו. אני לא יודע אם זו סיבה טובה, אבל זה מה שחשבתי.

תלמיד: לא, לא, אנחנו מגיעים למשהו. אנחנו מגיעים למשהו. אני מסכים. אני חושב שדילגת צעד אחד קדימה במהלך של השיעור שלי.

הצבת מצב השאלה

אתם מבינים את השאלה שלי? אנחנו עדיין ברמה הזו של מצב השאלה. אז אני שומע את כל התורות האלה. אנשים אומרים את התורות האלה כבר זמן מה. הם לא אומרים אותן מאז ומעולם. ונראה שזה אומר להם משהו. אני לא יודע בדיוק מה. אני חושב שקשה לפרט בדיוק מה. מטבע הדברים, ננסה להסביר את זה, ואני גם צריך להסביר מה קרה שזה התחיל להיראות הגיוני לאנשים, נכון?

במילים אחרות, כמו שאמרת — מעולם לא אמרתי את זה ככה, זה נכון. עדיין נכון שאף אחד לא משוגע. אף אחד לא משוגע במובן הזה ש — לכן יש אנשים שכן משוגעים. רק תעשה סיבה למה אני לא יכול ללכת לאדם הזה, כי אני צריך — בחב”ד אומרים שאי אפשר לתת לבן אדם ראש אחר. אפשר לתת לבן אדם יד, את, הרבה דברים. אי אפשר לתת לבן אדם ראש אחר, שזה אומר את הדרך שבה הוא רואה את העולם.

אפשר לעשות את זה — זה מה שרב עושה — אבל לא ביום, לא בחודש, לא בשנה. אז כדי שהשאלה שלי בכלל תהיה הגיונית לאותו אדם, הייתי צריך לשבור הרבה קרח, לפתוח הרבה דברים כדי שהוא יוכל לראות את העולם מהמקום שממנו אני בא.

משל העיוורים והפיל: הבנת הפרספקטיביזם

עכשיו המקום שממנו אני בא הוא שצריך להיות מסוגלים לראות את העולם — קודם, אנחנו ניכנס למה שאתה אומר, אבל קודם, לפני זה, חשבתי שאתה אומר את זה — את העולם כפי שהוא, ואז למה, מנקודות המבט השונות של אנשים שונים, הם נתקעים בדרכים שונות.

למשל, אם אני — אתם זוכרים את הסיפור של העיוורים והפיל, נכון? סיפור מאוד מפורסם שמסביר פרספקטיביזם, נכון? משל הודי מאוד של פיל. זוכרים את הסיפור?

תלמיד: אתה לא זוכר את המעשה? הדריכה?

מרצה: אבל אני יודע למה זה על פיל, אבל מאותה סיבה הם מפלספים את זה על שולחן.

תלמיד: בדיוק.

מרצה: יש משל הודי אולטימטיבי על פיל. יש חבורה של עיוורים שהם מקיפים פיל. עכשיו הם לא יודעים מה זה פיל, הם מעולם לא ראו פיל, הם היו עיוורים מלידה. אז בחור אחד עומד ליד הזנב ואומר, “זה דבר עם זנב ארוך ומפוזר.” הבחור השני שעומד ליד החדק אומר, “זה איזה צינור ארוך.” הבחור השני שעומד ליד הרגל אומר, “זה עמוד שמן וגדול,” וכן הלאה. והבחור האחר — מישהו יכול לראות את זה, אבל הם יכולים לראות רק צד אחד שלו. הם אומרים, “זו מסה אפורה גדולה.”

אז, כולם אומרים את האמת. אז בא בחור אחד שיכול לראות ואומר, “זה פיל. אתה פשוט ראית את הזנב, ואתה ראית את הראש, ואתה ראית את החדק, ואתה ראית את הרגל,” נכון?

זה הסבר טוב למה פרספקטיבה היא בעלת משמעות. כשאנשים מדברים דברים מנקודת המבט שלהם, זה חלקי כי הם עיוורים למה שהם באמת רואים. הם אפילו לא יודעים שהם רואים פיל. אבל אם אתה — מה שאנחנו תמיד מחפשים זה לפקוח את העיניים, נכון? לזה מיועדת הפילוסופיה. לזה מיועדת המחשבה. לראות באמת מה שיש, נכון?

ואז אם אתה רואה מה שיש, אתה תצטרך, בהכרח, להיות מסוגל להסביר את הטעויות של כולם.

העיקרון האריסטוטלי: אף אחד לא עושה טעויות אמיתיות

זה גם משהו שאנחנו לומדים מאריסטו. אריסטו תמיד אומר, אף אחד לא טועה. אנשים רק צודקים באופן חלקי. במיוחד אנשים חכמים. יש כמה אנשים משוגעים שאיכשהו יכולים לעשות טעויות אמיתיות. זו תהיה שאלה גדולה. אבל בדרך כלל אנשים, הסיבה שהם אומרים משהו היא כי הם מסתכלים על משהו מנקודת מבט מסוימת.

ועכשיו כשאנחנו מדברים — זה משל פיזי — אבל אנחנו מדברים על דברים מושגיים. בגלל שהדרך שבה המושגים שלהם בנויים, מכריחה אותם לראות דברים מנקודת מבט מסוימת שמובילה אותם לבעיות מסוימות, נכון? אפוריות מסוימות, חידות מסוימות שלא ניתן לפתור מנקודות המבט שלהם.

הדוגמה של קושיות רבי עקיבא איגר

כמו קושיות רבי עקיבא איגר, נכון? כל הקושיות של רבי עקיבא איגר צודקות. כולם יודעים שלרבי עקיבא איגר יש קושיא טובה — לא כל הקושיות שלו, אגב, אבל אחוז גדול מהן — הן קושיות טובות. אבל מה שהן מראות זה שרבי עקיבא איגר לא הבין כלום. חס ושלום, רבי עקיבא איגר. אתם מבינים מה אני אומר, נכון? מספרים.

אבל הקושיות של רבי עקיבא איגר הן תמיד קושיות טובות. זה כמו קושיות מאוד גדולות. זה תמיד, אם אתה מקבל את כל ההנחות שלו, שתמיד יש הרבה כאלה שהוא אפילו לפעמים לא מבין או לא מפרט, את הקושיא שלו, אי אפשר לזוז ממנה. אי אפשר להזיז אותה. אפשר להמציא תירוץ מצחיק כמו שכמה אחרונים עושים, אבל זה — כולם מבינים שזה לא תירוץ טוב.

התשובה האמיתית, צריך לפרק אותה. במילים אחרות, צריך להראות למה, איך הגענו לכאן, ולמה שום דבר מזה לא אומר כלום מזה. המציאות היא משהו אחר לגמרי. אז הקושיא לא מתחילה. זה כאילו הקושיא או לא מתחילה או לא נגמרת. אין עולם, נכון? אין עולם שבו הקושיא היא קושיא טובה והתירוץ הוא תירוץ טוב. זה לא מה שאני מנסה להגיע אליו.

הקריטריון לפילוסופיה נאותה: הסבר הטעויות של אחרים

מה שאני מנסה להגיע אליו הוא שכשאנחנו רואים את התמונה המלאה, אנחנו גם מסבירים את הטעויות. חשוב מאוד להחליט. אם הפילוסופיה שלך לא מסבירה למה כל אחד אחר משוגע, ובדיוק באיזה אופן הוא משוגע, זו הבנה גרועה, כי אז אתה לא מבין את העולם.

היסוד התכליתי: למה משמעות קודמת לאלוהים ואיך המודרניות הרסה את התכלית הטבעית

היסוד המתודולוגי והמסגרת התכליתית הקלאסית

העיקרון: פילוסופיה אמיתית חייבת להסביר את הטעויות של אחרים

ואתה גם מבין למה הוא לא רואה יותר, כי יש מישהו שחוסם את זה, מסיבה כלשהי יש חתיכת בשר בצד השני שגורמת לך לראות רק את הרגל, וכן הלאה. נכון? שטימט?

עכשיו, באותו אופן, אנחנו צריכים להסביר מה זה שגורם לכולם לראות רק — לראות את זה — איזה סוג פנימי של “אתה” או רצון. אני חושב שבדרך כלל זה מסתכם ברצון, איזה סוג של רצייה, איזה מצב פנימי של תודעה, הרגשה, משהו באדם. ואז הם מזהים את זה ככל הטוב, או הדבר הטוב העיקרי, והם חושבים שהשכינה יכולה אפילו לשרות עליו, כל כך זה דבר טוב.

ובשבילי, שום דבר מזה לא הגיוני, כי קודם כל, אני אפילו לא יודע מה זה. גם, אם כן, אני חושב שזה לא קוהרנטי, כי לרצות לעשות משהו, אני, לעשות משהו. הבנתם מה אני אומר?

ההבטחה: הסבר חדש

אז יש לי את הסיפור, אני אגלה לכם את הסוד. ולפחות אני לא מכיר מישהו אחר שהסביר את זה כל כך טוב כמוני לפני כן. זה לא אומר כלום, אבל אנשים כן הסבירו את זה, לא בהקשר היהודי, אבל אנשים כן הסבירו את זה. ומה שמו? צ’ארלס טיילור כנראה הסביר פחות או יותר את זה, ואנשים אחרים. אז אנשים כן הסבירו את זה, אבל לא מספיק כדי שזה יהיה הגיוני לנו.

אז אנחנו הולכים לעשות את זה עכשיו, וזה ספר חדש שאנחנו הולכים לכתוב, תנועה חדשה ביהדות שהולכת לפתור את כל הבעיות בגלל הדבר הבסיסי הזה.

תלמיד: אתה זוכר, מלפני הרבה זמן, עוד לפני…

מרצה: כן, אבל אז אתה צריך מודל ספציפי, נכון? לאיך ש…

תלמיד: מה שניסיתי להסביר לא היה זה, אלא להכין את הקרקע למודל הזה.

מרצה: כן, אתה הסברת למה ה…

תלמיד: למה המודל הספציפי הזה קיים.

מרצה: כן, כן, אנחנו נגיע לזה, אנחנו נגיע לזה. אנחנו לא בדיוק בדרך שלך, אבל אני אגיע לזה, כן.

תלמיד: זה קאנט, מה שניסית להסביר. למה אנחנו מגיעים לזה, כן. המעבר.

מרצה: ממ-המ. המהפכה הקופרניקנית.

סטייה: ספר הקירוב והטיעון ההפוך שלו

אז בואו נתחיל ממקום פשוט יותר למטרות שלי. אני מקווה מה שאתה מנסה לומר. אתם תזכרו את הסיפור הישן, סיפור מאוד ישן, שקשה אפילו לספר לאנשים בימינו כי הם תמיד הולכים לפרש לא נכון את החלק הראשון שלו. אבל אני מקווה שכל מי שהקשיב למספיק מהשיעורים שלנו ויודע מספיק ממה שאנחנו מלמדים כבר יודע את זה.

אתם כבר יודעים, היום ראיתי, היום ראיתי ספר, אחד מהספרים האלה שנכתבים בשביל מתבגרים שהם לא מאוד חכמים, אבל קצת חכמים, כדי להגן על היהדות בפניהם. אם אתה קצת חכם, אז אתה מיד רואה שאלה טיעונים כושלים ברובם. אבל בשביל אנשים שהם קצת חכמים, אולי זה עוזר. אם אתה מאוד טיפש, אז אתה לא צריך את הספר. אז אני לא בטוח בשביל מי הספר.

אבל בכל מקרה, בספר הזה, זה מוסבר, ומה שהוא מסביר זה נכון, אבל גם בגלל העיוורון של נבוכדנצר, הוא לא יכול להסביר את זה נכון. מסביר שהכל בעולם תלוי בדבר אחד. אם יש אלוהים. ואם יש אלוהים, אז לדברים יש תכלית.

משבר המשמעות

גם משהו שאתם צריכים לעזור לי. חלמתי הבוקר חלום שהולך להיות — שמעתם? שמעתם שיש משבר משמעות? אתם לא מספיק ביוטיוב. יש משבר משמעות. שמעתם על זה? יש הרבה משברים, כמו משבר שידוכים, משבר מנהיגות, כל מיני משברים, יש משבר משמעות, יש חוסר משמעות בעולם, משמעות.

תלמיד: משמעות, אה, אה, אה. משמעות, כי כולם תמיד עושים ישיבות.

מרצה: לא, הם תמיד עושים ישיבות, זה בגלל משבר המשמעות.

יש משבר משמעות, שמעתם על זה? אז חלמתי שהממשלה הקימה משרד משמעות, והם הולכים לחלק משמעות לכולם. כולם, הקומוניסטים אמרו שלכולם צריך להיות כמות שווה של משמעות, והקפיטליסטים אמרו, לא, לכל אחד צריך להיות כמה שהוא ראוי של משמעות, וכן הלאה. זו הולכת להיות המשרד החדש, משרד המשמעות. משרד המשמעות.

תלמיד: משרד המשמעות, בדיוק.

מרצה: והם מחלקים, ובכל מקום שהם מוצאים מקום עם לא מספיק משמעות, הם שולחים משאית גדולה עם משמעות.

אז, זה מה שחלמתי בבוקר. מי מקבל את כל החלומות הטובים, ככה, בבוקר? החלומות הטובים הם תמיד ככה לפני שמתעוררים, כשאתה חצי ישן וחצי ער. ולא הצלחתי להבין, כאילו, איך הם הולכים לחלק את המשמעות? זה היה, התעוררתי עם השאלה, כאילו, זה הולך להיות על-טבעי? זה אומר, כאילו, הם הולכים איכשהו לתת משמעות לדברים? או שזה, כאילו, איזו דרך פיזית? לא הצלחתי להבין איך הסיפור ממשיך. זו משמעות. משמעות. משרד המשמעות. לחלק משמעות. משרד המשמעות.

בסדר. כמובן, צריך לאפשר הרבה טפסים.

הסדר הנכון: משמעות מרמזת על אלוהים

בסדר. עכשיו, בקיצור, יש משבר משמעות. והיהודי הזה אמר ש… למה כל היהודים שלא צריכים לדבר בטון הזה? אתם יכולים להסביר לי? אני לא יודע. תלכו ליוטיוב. כל היהודים שלא צריכים לדבר, כולם מדברים ככה.

והיהודי הזה אמר שהכל תלוי בשאלה אחת. אם יש אלוהים, ואם יש אלוהים, אז הוא ברא את העולם מסיבה, ולכן לכל דבר יש משמעות. ואם לא, אז לשום דבר אין משמעות, ולכן אתה לא צריך ללכת לישיבה מחר בבוקר. זו בעצם האשליה של הבחור הזה והוא כתב 900 עמודים על זה איכשהו.

עכשיו זה נכון, מאה אחוז, שזה הפוך, נכון? לא אם יש אלוהים, אז משמעות. אם יש משמעות, יש אלוהים. או דרך אחת לומר את זה, נכון?

הגילוי הקלאסי: אי אפשר להסביר מה משהו הוא בלי להסביר למה הוא מיועד

למה אני מתכוון בזה? בימים הקדמונים כולם הבינו — כלומר לא כולם, זה התגלה על ידי סוקרטס ואולי אברהם אבינו — זה מה. שאין הגיון לדבר על העולם בלי להסביר למה הוא מיועד. כל דבר טבעי. לא בגלל שיש אלוהים שנותן לו משמעות. כי כדי להסביר מה משהו הוא, צריך להסביר למה הוא מיועד. זוכרים?

זה נקרא במילה הלטינית המפוארת — לטינית מזויפת, יוונית מזויפת — טלאולוגיה. אבל אנחנו לא הולכים להגיד את המילה הזו כי היא לא עוזרת לנו. אנחנו הולכים להגיד את המילה משמעות. משמעות זה בדיוק אותו דבר, נכון? מה המשמעות של משהו? למה הוא מיועד.

אי אפשר להסביר שולחן בלי להסביר למה שולחנות מיועדים. זה פשוט מה שזה. ולכן, ה”למה-מיועדות” של דברים, שאנחנו קוראים לה תכלית, או הסוף, או ההשלמה, או כל מיני מילים שאנחנו קוראים לדבר הזה, המטרה, היא יותר מה שהם מאשר ממה שהם עשויים וממה שעשה אותם למה שהם, וממה שהם עכשיו, וכן הלאה. נכון?

זוכרים את זה? נכון? כולם יודעים על הדברים הבסיסיים מאוד האלה. זו הסיבה הרביעית של אריסטו, וגם משהו, מה?

תלמיד: וגם הראשונה.

מרצה: הראשונה והשנייה והראשונה. כן, אחת מארבע הסיבות, ארבע הסיבות המפורסמות. אבל הדבר החשוב הוא שזה מה שמגדיר הכי הרבה מה דבר הוא, בוודאי לגבי דבר חי. דבר חי הוא מהסוג שבו הצורה שלו והתכלית שלו ו — ומה שהוא, הם אותו דבר.

בסדר, עכשיו בקיצור, כולם זוכרים את זה, בסדר?

האחדות של תאולוגיה, פיזיקה ואתיקה

ועכשיו לפי זה הדבר החשוב. כלומר, בהגעה לנקודה הזו, למשל, הדבר החשוב שזה עושה הוא שתיאולוגיה, או מה שהקב”ה הוא, או ה”בשביל מה” שהכל קיים בשבילו – זו הגדרה אחת של הקב”ה – ומה היא פיזיקה, מה הדברים הם, סתם מדע, ואתיקה, שהיא הפיכת הדברים למה שהם, שכל דבר ישיג את שלמותו – כל אלה הם אותו סוג של דבר, נכון?

מה שכולם יודעים או שמעו, כנראה שמעתם על דייוויד יום שאמר שיש משהו שנקרא מאוחר יותר הכשל הנטורליסטי, ש”מה שקיים” לא מחייב “מה שצריך להיות”, וזה שטויות. כי “מה שצריך להיות” הוא פשוט ההשלמה של “מה שקיים”.

יש מדע, ולכן בספר משלי, דעת שווה לטוב. זוכרים? ואף אחד לא מבין את זה היום, כי הם חושבים שדעת היא לדעת מה הדברים הם, וטוב זה להיות טוב. מה הקשר בין זה לזה? לא. טוב הוא פשוט שדברים יהיו לגמרי מה שהם, שיפעלו היטב, נכון? או שאנחנו אומרים בשפות שונות, הטוב וההיטב הם אותו דבר. להיות טוב ולפעול היטב הם אותו דבר לגבי הכל. נכון, כולם יודעים את זה. הקדמה, הקדמה חשובה, קצרה כלה.

ההרס ההיסטורי (אבל לא רק היסטורי) של התכליתיות

ואז, וזה סיפור היסטורי, אבל זה לא באמת סיפור היסטורי, ולכן צריך להפסיק לספר אותו כסיפור היסטורי. למרות שנכון שההיסטוריה הזו קרתה, אבל גם לא נכון שזה רק דבר היסטורי. תמיד היו אנשים שלא הבינו את זה. זו העבודה זרה, עבודה זרה, כשהיה צריך לשרוף את הספרים שלהם, צריך להבין שגם זה מה שהם חשבו.

זה לא חדש, כאילו, באו כמה גויים. זה מאוד, זה מאוד, יש סוג אחר של, הוא קרא לזה היצר, הדברים אחרת. אז תוציאו את כל ההיסטוריציזם מהסיפור שלנו, כי אחרת אנחנו נכנסים להיסטוריציזם, זה בטוח.

אז, אבל יש, דרך אחת לספר את הסיפור היא היסטורית, אני לא אוהב את זה, אבל אנחנו הולכים לומר את זה ככה עכשיו.

המדע החדש: הסרת התכליתיות מהטבע

מאוחר יותר באו אנשים אחרים, ימח שמם, פרנסיס בייקון, עם ה-Novum Organum שלו, מדע חדש, ומאוחר יותר אנשים אחרים, דייוויד יום, באופן מפורסם מאוד, ואחרים, אחרים, אחרים, והם אמרו שאין שום “בשביל” בעולם. אין בעולם תכלית. לעולם אין משמעות. לעולם יש סיבה אבל לא משמעות.

או שהם הגדירו מחדש את המילה סיבה כך שלא תכלול את המילה משמעות, שזה דבר מאוד מוזר לעשות, אבל זה מה שהם עשו. זוכרים?

ומה יהיה ההבדל? ורגע, ההבדל הוא שאנחנו לא מסבירים דברים לפי מה שהם בשביל, אנחנו מסבירים דברים לפי מה שדחף אותם למקום שהם נמצאים בו. במקום לומר שעץ הוא משהו שמנסה להיות עץ – מנסה לא במובן האנושי, נכון? כשאמרנו מנסה, מיד אתם מניחים שיש שם חושב, נשמה נפרדת או משהו שחושב. לא, עץ הוא סוג הדבר שנוטה לקראת להיות עץ מלא. זה מה שזה אומר להיות עץ. אי אפשר להבין את העץ.

עכשיו הם אומרים, לא, עץ הוא פשוט מה שקורה כשיש את כל הכוחות האלה שדוחפים את העץ להיות עץ, להיות משהו, להיות כלום, כי אין ישות, אין דבר כזה להיות עץ.

בסדר, זו הייתה, זו השיטה האחרת. וזו בעצם לא דרך טבעית.

ההשלכות התיאולוגיות והאתיות של הכחשת התכליתיות הטבעית

ההתמדה של חשיבה תכליתית בחיי היומיום

רוב האנשים כן חושבים שיש תכליות בטבע, רק נדפק להם בראש על ידי מורה המדעים שלהם, זה המקסימום שאתה חושב. אבל אנשים רגילים עדיין מדברים על תכליות בטבע. כמובן, זה מסובך. איזה סוג של תכליות? מה הן התכליות?

הכשל של בייקון: בלבול בין קיום תכליות לבין ידיעת תכליות ספציפיות

כל פעם, זה אחד מהכשלים הגדולים שהספר הזה, למשל, עושה. העובדה שיש תכליות לא אומרת שהתכלית היא ללמוד את המורי טויס בשבילנו. לא, יארק, יש רק שני דברים. אז אנחנו צריכים לעשות מדע אמיתי, לגלות מה התכלית של כל דבר. זהו המדע האמיתי, כפי שהרמב”ם מסביר, הוא ידע כל עץ, לא, הוא ידע למה כל עץ נועד, שזה מה שלדעת כל עץ היה, ולכן זה אותו סוג של ידיעה כמו לדעת את התורה, שהיא לדעת את הטוב לכל דבר.

בסדר, עכשיו, אבל בכל מקרה, ואם הטוב קודם סיבתית לקיום החלקי של הדברים, שנוטה לקראת הטוב, זה מה שתורה אומרת. אבל בכל אופן, דרך. זו תהיה כמו דרך יותר אפלטונית לומר דברים. הנקודה היא שעכשיו אנחנו הולכים מהר מדי. אני צריך לחזור לאופן שלי לומר את זה.

ההשקפה המודרנית: סיבות ללא תכלית

מרצה: אז בעצם יש סיבות ללא תכלית. בדיוק. יש דחיפות ללא תכלית. תכלית היא לא דבר אמיתי. עכשיו…

תלמיד: וסיבה פירושה רק מאיפה זה בא.

מרצה: בדיוק. או שזו היסטוריה.

היסטוריה כתוצאה של אובדן הסיבה התכליתית

זה העומק של למה הכל הופך להיסטוריה. כי הסבר סיבתי פירושו רק מאיפה זה בא. אל תסביר מה זה ולאן זה הולך, ולכן אני נגד היסטוריה, כי אני בעד לאן דברים הולכים, או מה הם, שזה, מה שהם מוסבר על ידי לאן הם הולכים, ולא מאיפה הם באים, כי מאיפה הם באים זה נכון, זה לא שאני מכחיש את המציאות הזו, רק שאני מכחיש שזו העובדה הכי חשובה על דברים, העובדה הכי מסבירה על דברים. ואני חושב שזה ברור לכל מי שחשב חמש שניות והפסיק לעבור שטיפת מוח.

עכשיו, אבל זה רק אני עושה רטוריקה, כמובן, יש אמיתי, האנשים האלה חכמים ממני, ממה שאני מעמיד פנים עכשיו, ויש סיבות למה הם חשבו את כל הדברים האלה וצריך ללמוד את זה ברצינות רבה, אני רק עושה סקירה קצרה לספר שלי, זו רק חזרה על הספר, זכרו, זה לא הספר עכשיו.

המשבר התיאולוגי: שלושה אלוהים אפשריים בעולם ללא תכליות טבעיות

עכשיו אם אין סיבות תכליתיות בטבע אז אז הקב”ה הופך לסוג אחר של אלוה, חשוב מאוד, התיאולוגיה נראית מאוד שונה, נכון? אז אנחנו נכנסים לשאלה של משהו שנקרא מתכנן תבוני, שהוא באמת שד, מתכנן תבוני זה מט”ט, זה לא הקב”ה, לא האלוה שלנו, אתם יודעים.

המתכנן התבוני כעבודה זרה

שמעתם פעם שהיהודים בעד תכנון תבוני? זה לא נכון. יש מתכנן תבוני לעולם, אבל הוא שד. בסדר, לא שד. אפשר לקרוא לזה נוּס, מלאך, ספירה, שכל. לא הקב”ה. לא האחד. חשוב מאוד. כן, זה אותו רעיון. ביחס להקב”ה, הכל הוא שד. אז, מבינים? אם אתם עובדים את זה, אתם עובדים אל שקר.

רבי, כל האנשים שעובדים מתכנן תבוני עובדים אל שקר שיש לו גוף. כי הם מדמיינים אותו כמי שיש לו תוכניות כמו שלנו יש תוכניות והם מדמיינים שלעולם יש משמעות באופן מזויף. לא מטבעו, אין תכליות אימננטיות, העולם בפני עצמו לא נועד לשום דבר. זה מה שהם אומרים.

אנחנו צריכים אלוה שיעשה את זה בשביל משהו כמו דבר מלאכותי, כמו שולחן שאין בו בעצמו את השולחניות שיש לו. לעץ יש עציות בתוכו, לשולחנות יש שולחניות רק על ידי כפייה מבחוץ, על ידי אנשים שעושים אותם לשולחנות. אז אלה שחושבים על הטבע, העולם, שיש לו רק סיבות חיצוניות, והקב”ה הוא סוג של שכל מחוץ לעולם שנותן לו תכליות, מבינים מה אני אומר? הוא לא באמת נותן לו תכליות אפילו, הוא רק משרת אותו באיזשהו אופן, שפירושו שהאלוה שלהם מתכוון לדברים, שפירושו שהאלוה שלהם הוא אל מזויף. בסדר, מאוד פשוט. אני לא הולך, זו רק סיכום, אז אם אתם לא מבינים בואו לשיעור אחר, אין שיעור על תיאולוגיה אבל צריך רק לדעת שזה מה שעושה את האלוה הזה, ולכן, אומר את כל זה.

שלוש (ורק שלוש) האפשרויות התיאולוגיות המודרניות

זו גם הסיבה שיש רק שתי אפשרויות במודרניות. או שאפשר להיות דאיסט או פנתאיסט, או מגשם. אלה רק שלוש אפשרויות. זו המציאות. יש או דאיסטים, אנשים שחושבים שבעצם אין אלוה בעולם.

אפשרות 1: דאיזם (אלוהי השען)

יש רק אלוה ש, כמו השען, עשה את השעון ברגש, אבל אז השעון, כביכול, עובד בעצמו, כי הם לא מבינים שום סוג אחר של סיבה, סיבה צורנית או סיבה תכליתית. השען הוא רק סיבה פועלת, נכון? הוא רק הרכיב את חלקי השעון ביחד. הוא לא המציא את הרעיון של שעונים, והוא לא עושה אחד מארבעת השעונים, בסדר? אבל, הקב”ה הוא שען גדול, זו השיטה של ניוטון, או שיטה דאיסטית אחת, לא יצחק ניוטון.

או אם אתם אומרים דאיזם פלוס ניסים, שפירושו שהקב”ה לפעמים שובר את השעון. זה מה שרוב האנשים האורתודוקסים המודרניים מאמינים. דאיזם פלוס הקב”ה הוא שען שלפעמים מתערב כדי לשבור את השעון. שיטה מאוד מוזרה, אבל זו אפשרות אחת. אני נותן סקירה קצרה מאוד, ישיכללי.

אפשרות 2: אתאיזם

שיטה שנייה היא אתאיזם, אין אלוה, או משהו כזה.

אפשרות 3: פנתאיזם (חסידות)

שיטה שלישית היא פנתאיזם, חסידות. הקב”ה הוא השעון החדש עצמו. בסדר, אלה שלוש השיטות שאפשריות לפי, כן, בערך. אלה שלוש השיטות האפשריות לפי, יותר מסובך, יותר מסובך. אבל גם חסידות היא יותר מסובכת. אני עושה פה רדוקציה גדולה.

אבל אלה שלוש השיטות האפשריות לפי התיאוריה שאין תכליות בטבע. אלה שלושת סוגי התיאולוגיה, ואתם יכולים לדעת שכל אדם דתי מודרני, חוץ ממני, הוא אחד משלושת הדברים האלה. או דאיסט, או דאיסט פלוס ניסים, שזה סוג מוזר של דאיסט, או אתאיסט, שהרבה אנשים דתיים הם גם, או פנתאיסט. לא, אלה האפשרויות. פנתאיסט פשוט ממוטט הכל. יש הכל. יש רק הקב”ה, וזה בסדר. זה בסדר. אבל הוא מבין את זה באופן חומרי, שפירושו שזו גם שאלה גדולה חומרי ומה קורה. אבל בסדר, בואו לא ניכנס לזה.

המשבר האתי: מה קורה לטוב?

עכשיו, מה אני, עכשיו, דבר שלישי, זה דילכיס תיאולוגיה שקורה. מה קורה לאתיקה? לכאן אנחנו צריכים להגיע היום. כמובן, הכל מחובר. אבל מה קורה לאתיקה? מה קורה לטוב? לטוב האנושי?

המוזרות של הבעיה

כאן, יש משהו מאוד מוזר. למה יש משהו מאוד מוזר? כמו, שמואל, שמת לב. כאן, יש משהו מאוד מוזר. כי, כי, ותן לי אחד מהסלצרים האלה, כן. כאן, יש משהו מאוד מוזר. למה? תסבירו לי למה.

כי אם דברים, או פעולות, דברים בעולם, דברים בעולם אין להם תכליות, אין להם משמעות. לשום פעולה אין משמעות בפני עצמה. במילים אחרות, אם אתה מסתכל על פעולה או מסתכל על דבר, אתה לא יכול להסביר ממה שהוא מה הוא בשביל. זו הדעה הבסיסית של כל האנשים המודרניים. או אם היצר, בואו נשכח לומר יצר, אני הולך להפסיק, אנחנו הולכים להפוך את המילה. זה מה שהיצר סובר. השטן, מהיום הראשון הוא סובר ככה.

האנומליה של הכוונתיות האנושית

ולכן, אבל, יש לנו את הדבר המוזר הזה שנקרא בני אדם. דבר מאוד מוזר, כמו שהקלף אמר, בני אדם הם חריגה. הכל הוא התפשטות חוץ מהשכל. השכל, או השכל האנושי, יש רק שכל אנושי לפיו, אולי שכל ה’. אין שכל אנושי חוץ מזה. והוא, השכל הזה, יש לו את הדבר המוזר הזה שנקרא כוונות.

עכשיו, כוונה היא משהו שלא עוקב אחרי חוקי הפיזיקה. אני אפילו לא מדבר על בחירה חופשית וכל הדברים האלה. כוונות לא הגיוניות בתמונה הפיזיקלית שדיברנו עליה. נכון? כוונה פירושה דבר שהוא אודות דבר אחר, משהו שהוא אודות דבר אחר. מובן? כשאני רוצה משהו או מתכוון, פירושו שאני מתכוון למשהו, אני אודות משהו אחר?

עכשיו, זה לא קיים. רק בשיטה הישנה שכל הדברים הם אודות משהו אחר, או אודות המצב הסופי שלהם או משהו כזה. אבל שום דבר לא אודות משהו אחר, כל דבר הוא פשוט מה שהוא. להיות אודות משהו אחר זה לא דבר פיזי, אי אפשר לראות את זה. אי אפשר להסביר את זה על ידי סיבה דוחפת או סיבה מושכת. אפשר להסביר את זה רק על ידי סוג של סיבה צורנית או על ידי סוג של סיבה תכליתית. מובן?

כי פשוטו כמשמעו מה שסיבה תכליתית היא, להיות לקראת משהו אחר, להיות אודות משהו אחר. לכוון למשהו אחר באופן אמיתי. ברור שבני אדם עושים את זה. זו תכונה מוזרה. ברור ששכל אנושי עושה את זה. אנחנו יוצרים כוונות, ואנחנו פועלים, אנחנו עושים תוכניות, אנחנו פועלים לקראת דברים אחרים, או לפחות אנחנו חושבים שאנחנו פועלים לקראת דברים אחרים. האם אנחנו פועלים לקראת דברים אחרים, זו תהיה המחלוקת. אבל אנחנו חושבים שאנחנו פועלים לקראת דברים אחרים. יש לנו חלומות, יש לנו תוכניות, יש לנו מטרות, יש לנו כיוונים, יש לנו מה שאנחנו קוראים רצונות ורצונות ותשוקות ומשאלות. כל הדברים האלה, כולם מתפרקים, מצטמצמים, לפחות לכולם יש את התכונה של להיות אודות דברים אחרים, או אפילו לא אודות, הם לקראת דברים אחרים, נכון? לקראת דברים בעתיד, לקראת אפילו עצמי בעתיד, נכון? ועצמי בעתיד לא קיים, אז זה לא יכול להיות שעצמי בעתיד דוחף אותי לקראת זה, כי הוא לא קיים. הוא קיים רק בראש שלי.

בעיית הגוף-נפש כתוצאה

אז אנחנו מגיעים למצב מאוד מוזר הזה, נכון? שנקרא באופן מפורסם בעיית הגוף-נפש בקרטזיאניזם. אבל, ודקארט ידע שזה מה שגרם לבעיה, הוא לא המציא אותה. זה מאוד ברור, אין פה איזו תיאוריית קונספירציה על המצאה. בעיית הגוף-נפש נוצרה בגלל ההכחשה של כוונה בדברים אמיתיים, בדברים חיצוניים, נכון? עכשיו, שטימט? מובן? הסיפור נכון.

אובדן הטוב האנושי

אז, לכן, משהו מאוד מעניין קרה. משהו מאוד מעניין קרה. אז, יש בעצם רק שני פתרונות לבעיה הזו. או, שוב, יש שניים או שלושה פתרונות. אין לי ברור מאוד מה שלושת הפתרונות יהיו. אבל משהו כזה.

אז, מהו הטוב האנושי? בימים הישנים, הטוב האנושי לא היה שונה מכל טוב אחר, נכון? הטוב האנושי הוא הדרך הטובה ביותר לאדם להיות. הדרך השלמה, מלאות האנושיות, מה שאנחנו קוראים, ההרמוניה, האושר, שהוא פשוט הדרך הטובה ביותר לאדם להיות.

מכיוון שאין דבר כזה הטוב ביותר במציאות, אז זה לא יכול להיות על, לא יכול להיות זה. את זה, אנחנו מאבדים את היכולת הזו. עכשיו, אנחנו נשארים עם כל מיני דברים אחרים שהם, חלקם הם כמו שיריים מזה, וחלקם, זו דרך אחת להישאר, כמו עם מה שנשאר מאושר, בלי שאושר יהיה פירושו זה. או, אנחנו מגיעים למשהו אפילו יותר ממה שהיה לנו קודם במובן מסוים. תנו לי להסביר.

שני סוגי האתיקה המודרנית

אז דבר אחד, אלה בעצם שני סוגי האתיקה שקיימים במודרניות. עכשיו אתם מבינים משהו מאוד מעניין. כנראה שמעתם שיש רק שני סוגי אתיקה.

שתי המערכות האתיות המודרניות: תועלתנות ודאונטולוגיה כשיריים של תכליתיות אבודה

שלוש המסגרות האתיות: זיהוי הנכונה

בסדר? השלישית היא אתיקת מידות, שהיא הנכונה. אבל במודרניות הקלאסית, יש רק שני סוגי אתיקה, נכון? אם אתם לא יודעים את זה, כדאי שתעשו קורס מזורז איפשהו. בכל מקרה, יש שני סוגי אתיקה.

תועלתנות: אתיקת ה”שיריים”

השיטה של בנתם והביקורת של ניטשה

תועלתנות היא השיטה של בנתם, הדבר שניטשה מאוד אהב ללעוג לו תמיד. והיא שכמובן, אין לנו אושר באופן האמיתי, באופן האריסטוטלי, שהוא ההגדרה של בן האדם, הסוג הטוב ביותר של אדם שהוא יכול להיות, כי אין דבר כזה הטוב ביותר של שום דבר.

הישרדות האושר הסובייקטיבי

אבל הדבר הזה שאנשים דיברו עליו נראה שעדיין קיים, נכון? זה מה שאני קורא לו השיטה של השיריים, או שיטת השיריים. במילים אחרות, אנשים עדיין מרגישים שמחים לפעמים, ולפעמים לא מרגישים שמחים, או שהם מרגישים הנאה לפעמים, ולפעמים לא מרגישים הנאה. אז לכן, אנחנו אומרים, מה זה טוב? הנאה. זה עדיין קיים. להרגיש שמח. תחושה פנימית.

משהו באנלוגיה לתחושה, לא תחושה, פיזית, כמו תחושה תפיסתית, שזו בעיה נוספת, אבל משהו, תחושה פנימית, רגש. איך הם קראו לזה? הרגשה. יש עוד מילה שאנשים נהגו להשתמש בה. תשוקה, הרגשה, כל הדברים האלה. זה מה שדיוויד יום אמר, השכל הוא עבד של התשוקות. זכרו, ככה הגענו לכאן.

המסתורין של רצונות סובייקטיביים

עדיין יש תשוקות, אני עדיין רוצה דברים במובן שאיזשהו רצון עולה בי איכשהו — זה מסתורי מה זה בכלל אומר כי אי אפשר להסביר את זה — אבל זו הרגשה, היא קיימת. הייתם אומרים שזה סובייקטיבי אבל זה משהו שקיים ולכן זה מה שבסופו של דבר אומרים.

הפיתול האלטרואיסטי והבעיות שלו

אז מה זה טוב? גם אם רוצים להפוך את זה למשהו שנשמע טוב, אז סתם לעסוק בהרגשות האישיות שלך של אושר והנאה נשמע ממש רע, למרות שיש אנשים שפשוט מקבלים את זה ואומרים את זה. אם רוצים להיות יותר נחמדים אומרים האושר של כולם — מסיבה כלשהי אני צריך לדאוג לכל האחרים, אני לא יודע למה — אבל עדיין יש לנו את המסורה הזו שלאושר, לאתיקה, יש קשר גם לאנשים אחרים.

אז אנחנו צריכים להעמיד פנים שזה גם על כך שכולם יהיו שמחים, אבל בסופו של דבר, כולם הדוניסטים, נכון? כולם, הדוניסטים — אני לא מתכוון לטעון שאושר הוא הטוב, כי רוב הדברים הם הטוב. סוג של הדוניסט אפילו יותר מוזר מהדוניסט עתיק, נכון?

הדוניזם עתיק מול הדוניזם מודרני

הדוניסט העתיק עדיין מאמין במשהו שנקרא הטוב, רק שהטוב האנושי הוא ההנאה הסופית. הדוניסט המודרני אומר, אין דבר כזה טוב. אני יודע שזה גורם לי להרגיש טוב. אנשים ממש אומרים את זה כל היום. אם תלכו לכל ישיבה, תשמעו אנשים אומרים את זה, אני שומע אפילו אנשים שמעמידים פנים שאומרים את זה בצורה טובה, נכון? אז לכן, אם תורה גורמת לך להרגיש טוב, אתה צריך ללמוד תורה.

אז, סובייקטיביות. לפעמים קוראים לזה סובייקטיביות. זה פתרון אחד. כמובן, זה פתרון של שיריים, זה מה שאני אומר. יש לו צורות מוסריות כלשהן רק בגלל שאנשים עדיין, גם הקדמונים דיברו על להרגיש טוב ולהיות שמח. אבל הם התכוונו להיות שמח בצורה אובייקטיבית. ועכשיו להיות שמח משנה את המשמעות שלו מלהיות סוג האדם הטוב ביותר להיות מישהו שיש לו הרגשות מסוימות.

בעיית מכונת החוויות

ואז מגיעה השאלה של, איך קוראים לזה, בניסוי הקטן הזה על, מה אם פשוט יש לי מכונה שמזריקה לך סמים כל היום שגורמים לך להרגיש הנאה? לזה אתם מתכוונים? והתועלתנים…

תלמיד: בעיית הדופמין.

מרצה: כן. התועלתנים הסתבכו מספיק כדי להבין למה זה לא יהיה טוב. לחלקם יש תשובות לזה, אבל לזה מגיעים בסופו של דבר.

חוסר ההתאמה של האתיקה התועלתנית

בסדר. עכשיו, השיטה השנייה, זו שיטה אחת, זו שיטה מהודרת, אף אחד לא באמת מחזיק ממנה. כולם מבינים שזו לא באמת אתיקה. אני חושב שכולם מבינים את זה. זה לא רק בשביל כמה אנשים מוזרים.

תלמיד: לא הונאה. פשוט לרדוף אחרי מה שמרגיש טוב.

מרצה: זה בא עם פיתול אלטרואיסטי שמנסה…

תלמיד: אלטרואיזם הוא הדבר המוזר הזה שאומר, אתה צריך לשמור על אנשים אחרים שירגישו טוב. אבל למה זה יותר טוב מזה שאני ארגיש טוב? זה לא באמת…

מרצה: שם נכנס האלטרואיזם, כמובן. האתיקה העתיקה לא מספיק אלטרואיסטית.

תלמיד: ובכן, מערמים את זה עם… זה חייב להיות מודולרי. מערמים את זה עם משהו, בסופו של דבר.

סנטימנט מוסרי ואמוטיביזם

תיאוריית הסנטימנט

מרצה: בסדר, אז בסופו של דבר אומרים שיש איזה… מה שבסופו של דבר אומרים הוא שיש סנטימנט — זו המילה שחיפשתי — סנטימנט מוסרי, נכון? יש סנטימנט שאומר שאני מרגיש טוב כשאתה מרגיש טוב. מסתבר שזו האתיקה. אתיקה היא רק עוד הרגשה. זה באמת מה ש, זה מה שנקרא אמוטיביזם, נכון?

תלמיד: אמוטיביזם, כן.

התיאוריה האנגלית והלעג של ניטשה

מרצה: בסדר, אבל זו בעצם התיאוריה המודרנית. או תיאוריה אנגלית אחת, בסדר? כמו שניטשה נהג לומר, אף אחד לא רוצה להיות מאושר, רק אנגלים רוצים להיות מאושרים. בסדר, אבל הוא מתכוון לסוג הזה של הרגל, כפו עליך את הרעיון הספציפי מאוד הזה של מה מרגיש לך טוב, מה שנקרא לפעמים מצפון, נכון?

הביקורת של אנסקום על המצפון

והמורה שלנו אליזבת אנסקום כתבה במאמר החשוב מאוד שלה בפילוסופיה מוסרית מודרנית שוב, מישהו בשם ג’וזף בישוף, באטלר, אני לא זוכר, שהכל היה על מצפון. אם פוגשים אנשים מודרניים מסוימים, כמו הרב הירש, כמה יהודים, בתקופה מסוימת, כולם מאוד מדברים על המצפון הפנימי הזה, שזו גם פרשנות אחת של הדבר הפנימי הזה. כאילו, כולם יודעים פנימית מה טוב.

ואז פרויד אמר, כן, זה הקול של אמא שלך. אבל בכל מקרה, והיא אומרת, ובכן, ברצינות? אני מכירה אנשים שפנימית באמת רוצים להרוג את כולם. זה לא ממש טוב, כאילו, הם פשוט מדמיינים שלכולם יש אוטומטית את התחושה הזו של אתיקה. זה לא מה ש, לא אמיתי, לא נכון.

המצפון כעוד הרגשה

אבל זה, אבל באמת, זו רק עוד הרגשה. אין סיבה לחשוב שזה נכון. ואתם באמת לא בטוחים שזה כאילו, אלה משחקים. כאילו, אפשר לומר את זה יפה בספר שאתה מכיר אנשים שרוצים לרצוח.

תלמיד: לא, יש אנשים שרוצחים. נכון, אפילו הרוצחים, כמו, כשטד באנדי רואיין, כאילו, הוא ידע שזה לא טוב, נכון? אפילו הבחור שרוצה ל, הוא יודע, יש לו מצפן פנימי לגבי מה זה.

מרצה: אני לא חושב שזה נכון, אבל אני לא הולך להיכנס לזה עכשיו. הנקודה שלי יותר חשובה. הנקודה היותר חשובה היא, שזו רק עוד הרגשה. אין סיבה לחשוב שההרגשה הזו חשובה יותר מכל הרגשה אחרת. רק, שוב, יש הרגשה שלא אומרת לך מה זה טוב.

ההבחנה בין הרגשה למחשבה

תלמיד: לא, אבל רגע, חכה. אני חושב שאנחנו גם מבלבלים את המילה הרגשות כאן. יש שתי הרגשות שמתרחשות. הרגשה כאן פירושה תחושה. זה כל מה שזה יכול להיות. זה מה שזה אומר בשיטה הזו. נכון, ויש כמו הרגשה כמו, אתה יודע…

מרצה: זה אותו דבר. זה מה שזה. אין, אין סוג אחר של הרגשה. זה מה שאני מנסה לומר. יש מחשבה, נכון? מחשבות הן על דברים. אבל אם אין דבר כזה טוב אז המחשבה שלך לא על שום דבר. אז מסתבר שזו הרגשה, נכון? ההבדל בין מחשבה להרגשה הוא שמחשבה היא על משהו והרגשה היא לא על שום דבר.

תלמיד: למה המחשבה שלי לא לפגוע בך…

מרצה: בואו לא נתווכח עכשיו כי אני מנסה להבין מה אתה אומר. אתה מבין מה אני אומר, אבל עכשיו בואו נמשיך הלאה.

תלמיד: לא.

מרצה: בסדר, אם לא, אז תבוא אחרי השיעור ותשאל. בסדר. התאמה ראשונה. בסדר. עכשיו, כי אני פשוט אסיים בלהסביר לך באריכות, אבל אין לי זמן לזה. זה מאוד פשוט. מה שיש לי לומר הוא ככה.

דאונטולוגיה: המערכת המודרנית השנייה

מבוא לגישה הקאנטיאנית

השיטה השנייה היא מה שאנחנו קוראים… מה השיטה השנייה? אולי זה משהו כמו מה שאתה אומר, אני לא בטוח. אבל השיטה השנייה היא מה שאנחנו קוראים דאונטולוגיה, בסדר? בסדר, הדאונטולוגיה היא ציות לחוק המוסרי. בסדר, זה מה שנחשב, וזה מה שליטאים אומרים.

מיפוי לקהילות יהודיות

השיטה הראשונה — אף יהודי לא באמת אומר את זה. אולי יש איזה יהודי מוזר שאומר את זה. כאילו, מיהודי, אני מתכוון, כאילו, אדם דתי. אבל השיטה השנייה היא בעצם מה שכל ליטאי אומר.

תלמיד: ובכן, חסידים לפעמים אומרים הדוניזם. הם פשוט אומרים שההרגשה האמיתית שלך היא הקב”ה. אבל אני לא יודע אם זה עדיין נחשב. כי זה נשמע הרבה יותר קרוב לאושר האובייקטיבי בסופו של דבר.

מרצה: אבל זה יכול להיות, במובן מסוים. חלק מהחסידים, אני מכיר אנשים שמפרשים חסידים ככה. אבל אני לא חושב שזו פרשנות קלאסית, אז אני לא יודע. זו שאלה מעניינת. ואני תוהה אם… כן, זה מאוד מסובך. בסדר.

המבנה של האתיקה הדאונטולוגית

אבל השיטה השנייה היא לומר שיש איזה… גם לזה אין מקור, וגם זה בסופו של דבר נשען על משהו כמו מה שאתה מתאר, שהם קרובים יותר למה שאתה מתאר. לא הרגשה שגורמת לי להרגיש… אני מרגיש חמים בפנים, אלא משהו כמו אני מרגיש מבחוץ משהו. אני מרגיש משהו שמוטל עלי.

זה עדיין מסתיים בסוג כזה של הרגשה, אבל — זו ביקורת על הקאנטיאניזם, שזה גם סוג של אמוטיביזם — אבל זה חייב להיות משהו, במובן מסוים, מבחוץ, או משהו כמו שקאנט אומר, אתה נותן לעצמך את החוק שלך. אבל חוק הוא בהגדרה משהו חזק ממך. ויש לך איזשהו רעיון או ציות לחוק, שלא אומר כלום.

השינוי במשמעות החוק

החוק לא אומר כלום. החוק הוא לא העובדה. בדרך הישנה, החוק הוא רק העובדה שזה טוב. אולי אתה לא יודע את זה, אז אני מודיע לך שזו הדרך הטובה להיות בן אדם. ובדרך הזו, אין דבר כזה אנשים טובים או שום דבר טוב, אבל יש דבר כזה לפעול בצורה טובה.

המרחק בין הפעולה לטוב שבה

עכשיו, מה שזה עושה, והדרך השנייה היא באמת בעיקר לאן אני מכוון. מה שזה עושה בעיקר הוא שזה הופך את הקשר בין הפעולה לטוב שבה לרחוק מאוד, נכון?

כי זכרו, אם יש סתם דברים שיש להם תכליות, אז יש דברים טובים ופעולות טובות ופעולות רעות. פעולות טובות הן אלה שמובילות את הדבר לתכליתו, ופעולות רעות הן אלה שמשמידות אותו. זה מאוד פשוט. זה דין בפעולה, זה לא דין בכוונה.

המסגרת הקאנטיאנית מוסברת

אבל אם אין דבר כזה, אבל יש לנו איזשהו רעיון, כמו רעיון מאוד כללי, משהו כמו לעקוב אחרי החוק המוסרי, או ללכת נגד ההרגשות הנמוכות שלך זה הטוב, נכון? לעשות דברים לשם ציות לחוק, ולא לשם להיות מאושר, נכון?

אם זו השיטה הקאנטיאנית, שאומרת שהטוב של פעולה מוסרית הוא בציות לאיזשהו זיהוי של חוק מוסרי, של אמת מוסרית, או טוב מוסרי, שלא קשור למה שאתה רוצה, לא קשור למה שאתה חושב, וכן הלאה. זה קשור לאיזשהו ציות לחוק מוסרי. זה מסתיים בסוג של ציות.

התיאיזם הגלום בדאונטולוגיה

תלמיד: כלפי החברה?

מרצה: החברה? לא, לא החברה. החברה היא רק עוד אדם אחד. הרבה אנשים. זה אלוקים. זה מסתיים באלוקים. זה מסתיים באלוקים. אני לא יכול לומר במפורש שזה אלוקים. אלוקים זה… אחת הסיבות שהוא מאמין באלוקים היא כי הוא מרגיש שיש חוק מוסרי. ואלוקים, אין דרך להסביר שזה לא אלוקים. יש דרכים לעשות את זה אתאיסטית גם, אבל זה מסתיים במשהו כמו אלוקים.

האתגר של יחסיות תרבותית

עכשיו…

תלמיד: אבל האם יש דרך לאתגר את זה אם, כאילו, אתה חי, נגיד, באפריקה, יש סוג אחד של דרך…

מרצה: לא איפה… לא איפה…

הפנמת הטוב: כיצד הפילוסופיה המודרנית שינתה את הכוונה ואת שלא לשמה

מקור החוק המוסרי: החברה או אלוקים?

מרצה: כלפי החברה? לא, לא החברה. החברה היא רק עוד אדם אחד, הרבה אנשים. זה אלוקים. זה מסתיים באלוקים. זה מסתיים באלוקים. אי אפשר לומר שזה אלוקים. אלוקים זה, אז אחת הסיבות שהוא מאמין באלוקים היא כי הוא מרגיש שיש חוק מוסרי. ואלוקים, אין דרך להסביר שזה לא אלוקים. יש דרכים לעשות את זה אתאיסטית גם, אבל זה מסתיים במשהו כמו אלוקים.

אבל האם יש דרך לאתגר את זה? אם אתה חי באפריקה, יש סוג אחד של דרך לעשות את זה? אני לא מודאג מזה עכשיו. יש בעיות שונות. אלה בעיות שונות. אלה בעיות. לכל השיטות האלה יהיו בעיות מהסוג הזה. אני מנסה להגיע לצורה של השיטות.

התזה המרכזית: הטוב שוכן כולו בכוונה האנושית

מה שאני מנסה להגיע אליו כאן הוא שעכשיו, אם יש לך את הרעיון הזה של מה זה טוב, וזה מה שכל ליטאי, כמו בהרבה ספרי מוסר, אני חושב, מה זה טוב, אז הקשר שלך עם זה, הדרך שבה הפעולה שלך היא טובה, הופכת למשהו מאוד פנימי.

מה פירוש “פנימי”: סובייקטיביות אנושית וכוונתיות

למה אני מתכוון פנימי? כשאני מתכוון פנימי, אני מתכוון בדיוק לדבר הזה שיש לבני אדם ולא באמת קיים בעולם. זכרו, לפי השיטה הזו, יש משהו שיש לבני אדם, שהוא סובייקטיביות, או להיות על, היכולת להיות על משהו, היכולת להיות כלפי משהו, היכולת לרצות, אפשר לומר. עכשיו אנחנו קוראים למילה הזו רצון. היכולת לרצות או לחשוק.

חשק תמיד היה דרך אנושית ספציפית להיות כלפי משהו. אבל עכשיו בני אדם הם הדברים היחידים שהם כלפי משהו. אז עכשיו חשק או כוונה הוא הדבר הזה מאוד ספציפי ומוזר ובלתי ניתן להסבר במובן מסוים, סוג אנושי של דבר, אולי זו נשמה אנושית נפרדת שיכולה לעשות את זה, שיכולה להיות על משהו אחר, שיכולה לרצות דבר אחר שלא באמת קיים. עכשיו, גם הרצון לא קיים, זה רק כמו עובדה מנטלית, זה רק משהו פנימי.

הכוונה כמקור היחיד של הטוב

ועכשיו מסתבר שזה הדבר היחיד שיכול לעשות אותך טוב. כי סתם לעשות משהו, אם אתה עושה דבר טוב מסיבות לא נכונות, זה אפילו לא שלא לשמה. זכרו, כל העניין של מתוך שלא לשמה בא לשמה לא באמת עובד בשיטה הזו. זה הפך למאוד קשה להסביר. ותשימו לב שהרבה אנשים יש להם בעיה גדולה להסביר את זה. בעוד שרבה חשב שזה פשוט והגורם המוסרי הכי ברור שיש. נכון?

למה? כי לפי הנוסח של השיטה הזו, הדבר היחיד שהופך דברים לטובים הוא הדרך שבה אתה מתכוון להיות טוב על ידי זה. בזה מורכב הטוב. הכוונה להיות טוב, הכוונה להיות החוק המוסרי האוניברסלי הזה, או הכוונה להיות כלל אוניברסלי, כל מיני ניסוחים של אותו דבר.

אבל הדרך היחידה שבה מה שאתה עושה מחובר לזה, שהמעשה שלך מחובר, היא במצב הפנימי הזה, כמעט הרגשה, אולי יותר מהרגשה אם רוצים לומר את זה ככה, אבל זו רק הרגשה, הרגשה שאני עושה דבר טוב. כי מלבד ההרגשות שלך, ואין לנו הסבר להרגשות, כי הרגשות זה הדבר האנושי המוזר הזה שלשום דבר אחר אין. אין הרגשות ביקום, נכון? ליקום לא אכפת ממך, אתם מכירים את האמירה הזו? ליקום אין הרגשות, רק לבני אדם יש הרגשות, נכון? רק לבני אדם יש כוונתיות, רק לבני אדם יש אינטנציונליות. עכשיו, לפי השיטה הזו.

לכן, הדרך היחידה שמשהו יכול להיות טוב, רק בני אדם יכולים להיות טובים מוסרית, נכון? אין, אין דרך לומר שמשהו טוב או רע בצורה אמיתית, רק בני אדם. ועכשיו ספציפית כוונה אנושית, שהיא הדבר הקסום המוזר והבלתי ניתן להסבר הזה שלבני אדם ברור שעדיין יש, גם אחרי שהתיאוריה לא הגיונית, עדיין יש להם את זה, נכון?

הניסוח החסידי: הטוב קיים רק בלב

אז עכשיו אנחנו מגיעים למשהו מאוד מוזר. אנחנו מגיעים לתיאוריה הזו ש, מה שנאמר כאן על ידי ספר התניא, שהמקום היחיד שבו הקב”ה נמצא, הדבר הטוב היחיד, הוא הכוונה להיות טוב. זו סוג של כוונה ריקה כי, או שאפשר לומר שהיא לא ריקה כי היא ציות לחוק המוסרי. אבל זו הכוונה, המתכוון. נכון, אבל אין, הקשר בין החוק לבינך לא קיים, נכון? כי זה בתוך הראש שלך. הקשר הוא גם בתוך הראש שלך, בוודאי, לפי הקב”ה, נכון?

אז הדבר היחיד שבאמת טוב הוא כולו בלב האנושי, ובשכל האנושי, ובכוונה האנושית, בנשמה האנושית, איך שרוצים לקרוא לזה.

קריסת מתוך שלא לשמה בא לשמה

ועכשיו, ראשית, זה מחמיר את הכל הרבה יותר. כמו שאמרתי, ה”מתוך שלא לשמה” מפסיק להיות הגיוני. או שהוא הופך להרבה יותר גדול, אבל המאמץ ממה שהיה פעם, נכון?

הבנת הרמב”ם: הרגל וטוב אמיתי במעשים

כי הרמב”ם אכן הסביר כדרך הרגילה של חינוך אנושי. “מתוך שלא לשמה” פירושו שאתה עושה את הדבר כרמת אימון שבה אתה עושה את הדבר אבל אתה לא לגמרי יודע למה. אתה עושה את זה בשביל ה”למה” הלא נכון, אבל אתה עדיין עושה דבר טוב. אתה עדיין אדם טוב. המעשים שלך עדיין טובים. הם באמת טובים. הם באמת טובים כי הם עושים את הדבר הטוב. הם עושים את סוג הדברים שאדם טוב היה עושה.

האם הם טובים לגמרי? לא, כי אתה במה שאנחנו קוראים הפנימיות שלך ולא טוב, כי במילים אחרות אתה לא יודע למה זה טוב. אז אתה לא עושה את זה לשם הדבר עצמו. אתה לומד לשם כסף, אבל הלימוד עדיין באמת טוב, כי טוב הוא עדיין תכונה של דברים אמיתיים. אז הלימוד עדיין באמת טוב. זה אתה, אתה שחסר לך חלק מהטוב. השכל שלך לא מבין את זה. אז אתה לא מתכוון ללימוד, אתה מתכוון למשהו אחר, אבל זה לא הופך את זה ללא טוב לחלוטין.

השיטה החדשה: שלא לשמה הופך לחסר ערך

לעומת זאת, לפי השיטה החדשה, כשאתה לומד לשם משהו אחר, זה חסר ערך לחלוטין, כמו שהקוצקער [הרבי מקוצק, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק] היה יכול לומר. זה חסר ערך לגמרי. אולי יש לזה ערך באיזה אופן מוזר, כל הספרים החסידיים מתחילים מהנחה הזו, אם אתה קורא כל טקסט חסידי, אתה רואה, כולם אומרים, ובכן, שמעתי את זה אבל זה לא קורה. כולם אומרים את האמירה המאוד מוזרה הזו. הם אומרים, ובכן, הניסיון שלנו מראה שזה לא עובד. אנחנו צריכים להוסיף משהו לזה. כי כל הליטוואקים מעולם לא הגיעו ללשמה. זה מה שהם אומרים. ולכן, אנחנו צריכים לשאול, לראות את זה, וכל מיני דברים. אבל זה לא עובד.

האמירה הזו נובעת מהחורבן של ההבנה שזה תמיד עובד. לפי תורת ההרגל, שהיא אימון מוסרי בסיסי, זה תמיד עובד, כי ברגע שאתה, כלומר, אני לא יכול לומר תמיד, עדיין יכולה להיות הבעיה הזו שלפעמים אנשים נשארים בשלב הזה תמיד, אבל זה עובד.

גישת הבעש”ט: העלאה למפרע

ראשית, זה עדיין באמת טוב. זה לא שהטוב של הבעש”ט [הבעל שם טוב, מייסד החסידות] הוא רק כמו שהבעש”ט אומר, זה יהפוך, זה יהיה “מה לשמה לשמה”, אתם מכירים את הסיפורים האלה של הבעש”ט? כלומר, אפשר לפרש את זה בדרך הנכונה, אני לא אומר, אבל אני מסביר שיש באמת טוב בלהיות, בלהעמיד פנים שאתה אדם טוב, כי טוב הוא תכונה של דברים.

האדם הטוב הזה הוא לא אדם טוב לגמרי, הוא עדיין אדם טוב למחצה, כי אפשר לומר שהלב שלו לא טוב, רק המעשים שלו טובים. אבל מעשים הם באמת טובים. הם באמת אלה שהופכים אדם טוב לאדם טוב. זה מה שנמצא במעשה, לא באדם.

אבל אם אתה מבין שאין דבר כזה טוב במעשים, יש רק טוב בלב האדם כי מעשים כשלעצמם אין להם תכלית. לא יכולה להיות להם כוונה.

השינוי במושג הכוונה: ממעשה למצב נפשי

עכשיו “כוונה” הופכת, עכשיו המילה “כוונה” היא מאוד מוזרה. יש לה פירוש חדש של המודרניות שלא היה לה מעולם קודם.

ההבנה העתיקה: כוונה כדין במעשה

“כוונה”, אם אתה קורא כל טקסט עתיק, כל טקסט מימי הביניים על כוונה, תראה שכוונה היא דין במעשה. כוונה היא תיאור של מה שאתה עושה. זה לא תיאור של המצב הפנימי שלך.

איך אני יודע את זה? תקרא כל סוגיא של “מצוות צריכות כוונה” ותראה שאין שיטה שהכלל שונה מזה. אני עושה טענה אמיתית אז אתם יכולים להתווכח איתי. אבל ככה רוב הקושיות על הסוגיא של “מצוות צריכות כוונה” ואותו דבר לגבי “מלאכת מחשבת אסרה תורה”, אין, אף אחת מאלה לא עוסקת במצב הפנימי שלך. כולן עוסקות במה שהמעשה הוא.

כי מה שמסביר מעשה, כמובן שהמצב הפנימי שלך הוא חלק מזה כשמדובר במעשים אנושיים. בני אדם פועלים באמצעות מצבים פנימיים. אני לא אומר שמצבים פנימיים לא קיימים. אני חושב שהטוב לא לגמרי, לא תלוי רק בזה, כמו שזה בנצחיות.

הטוב הוא שזה דבר טוב, כי זה לתכלית טובה.

תלמיד: וזה גם לא שלם באופן עצמאי, נכון, מהצד השני, יש לך כוונות טובות בלי מעשה.

מרצה: בדיוק. כוונות טובות הן ההיפך. בדיוק. לפי ה… כמובן. כמובן, כוונות טובות שהן רק במצב נצחי, ולא מכוונות למעשה, שזה לא דבר שבכלל הגיוני במערכת הישנה, שאיכשהו הגיוני בחדשות, כי אז זה תמיד באיזשהו אופן כזה. כי אז טוב הוא דבר נצחי, זה רק רגש, או רק סוג של נטייה, או כמו התגברות על האגואיזם שלך, או דברים כאלה, אלה דברים נצחיים לחלוטין.

התגברות על האגואיזם שלך, שזה מה שאנשים במודרניות חושבים שזה מה שהופך מעשים טובים לטובים, היא דבר נצחי לחלוטין. לאף אחד לא אכפת אם אתה מגיע להתגברות על האגואיזם או למטרות אגואיסטיות, נכון? זה המעשה שאכפת לו.

ההבדל המעשי: נראה במעשה עצמו

לכן, כשאתה קורא תיאורים עתיקים של “שלא לשמה”, תמיד יש תיאור שונה, תמיד יש תיאור של המעשה שהוא שונה, ואני חושב תמיד, גם כמעט תמיד, זה באמת שונה. מישהו שלומד שלא לשמה לומד בצורה שונה ממישהו שלומד לשמה. זה לא רק שיש לו דבר שונה בראש שלו.

נכון שהסיבה שהוא פועל בצורה שונה היא כי הוא לא מבין את הטוב שבלימוד. אז ההבדל הוא מאוד פשוט. למשל, מישהו שלמד שלא לשמה, לא לתכלית הלימוד או אולי אם הלימוד עצמו הוא תכלית לתכלית אחרת, לא משנה, לקראת זה, הוא הולך ללמוד רק כל עוד הוא מקבל כסף והשני הולך להפסיק ללמוד, נכון? ברגע שהוא לא מקבל כסף, מכבדים אותך בשביל זה. אז יש הבדל אמיתי במעשה, אתה יכול לראות את ההבדל במה שהוא עושה. זה לא רק הבדל בראש שלו.

הפירוש החסידי: הכל בראש שלך

הפירוש החסידי של “שלא לשמה” הוא כולו בראש שלך. כי לפיהם, אם אתה לומד להנאתך, למשל, במילים אחרות, כי אתה מכיר בעצמך שזה טוב, זה גם שלא לשמה. כי הם מגיעים לנתינת תכליות לעולם שהיא לחלוטין מבחוץ, שבה העולם ריק מתכלית, לא רק שהקב”ה נותן לו תכלית, אלא שהוא לא באמת נותן אפילו, נכון? זה תכליתי רק במובן שזה מה שהקב”ה רוצה, ולכן זה או פנתאיזם או הגשמה, או אלוה פיזי, אלוה דמוי-אדם, מבינים מה אני אומר?

מאוד פשוט, מאוד פשוט שטיקל תועלת.

יישום: הרמב”ם על אכילה לשם לימוד

ולכן, למשל, למדנו שבוע שעבר, את הרמב”ם הזה. שמדבר על איך אתה יכול להיות עובד ה’ בכל מה שאתה עושה אם אתה אוכל כדי ללמוד, בעצם.

עכשיו, אנשים חושבים שזה אומר שכשאתה אוכל, אתה צריך לחשוב מחשבות מסוימות. אין לזה שום קשר לזה. זה לא על מצב הנפש שלך בזמן שאתה אוכל. במילים אחרות, הכוונה, “כוונה”, בעולם העתיק, היא התשובה לשאלה למה אתה עושה את זה. זה לא התשובה לשאלה מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה. אתם מבינים את ההבדל? זה הבדל של שורה אחת מאוד.

כוונה מודרנית: מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה

בימינו, “כוונה” ו”ספרי מוסר”, “לשמה”, “כוונה”, כל המילים היפות האלה אומרות, מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה? וברמב”ם זה אומר, למה אתה עושה את זה? מה התשובה לשאלה למה אתה עושה את זה?

מה יש בראש שלך כל היום? לפעמים שבוע שעבר קראתי לזה, מה יש בראש שלך כל היום? אבל זה לא אומר הראש שלך אף פעם. זה התשובה לשאלה.

פתרון הסתירה של רב חיים ברמב”ם

זו הייתה התשובה לסתירה של רב חיים ברמב”ם. זו התשובה להרבה דברים.

תלמיד: אז התשובה למה שעכשיו אנחנו מוחאים כפיים לפני מגילה, שכולם צריכים לכוון לצאת ידי חובה.

מרצה: בדיוק. זה שטויות. הסתירה של רב חיים. כמובן, החזון איש מנסה לומר את זה אבל אין לו דרך לומר את זה. אני לא יודע אם זו תשובה נכונה. אני חושב שיש תשובה פשוטה יותר לזה, אני רק אומר, זה נשמע הרבה דברים.

כמו שאתה אומר, אין דבר כזה שאתה הולך לבית הכנסת בזמן שקוראים את המגילה, כי המצווה היא לקרוא את המגילה. מה זה אומר שאני צריך לכוון בראש שלי? מה אני צריך לכוון בראש שלי? כוונה היא לא על לכוון בראש שלך. כמובן שאתה יכול ללכת ולכוון בראש שלך, אבל זו רק המילה. זה בעצם הופך את זה לדי קטן באיזשהו אופן. זה הופך את זה למוזר.

לא, זה לוקח זמן.

הבהרה: הראש עדיין חשוב, אבל מסיבה אחרת

רק להבהיר, מה שיש בראש שלך זה מאוד חשוב. הראש שלך הוא איבר חשוב. ומה שאתה חושב בכל רגע זה דבר חשוב להתמקד בו, אבל לא בגלל הדין של כוונה, בגלל סיבה אחרת לגמרי, כי הראש שלך הוא מעשה בפני עצמו. יכולה להיות לך כוונה טובה שלום [הטקסט נקטע כאן]

לשמה כדין במעשה: פעולת הנפש וההבנה הנכונה של תורה לשמה

הטעות היסודית: מיקום הלשמה בראש ולא במעשה

מרצה: כמו שאתה אומר, יש הרבה דברים. כשאתה הולך לבית הכנסת, למה אתה קורא את המגילה? כי המסר נמצא במגילה. מה זה אומר שאני צריך לכוון בראש שלי? מה אני צריך לכוון בראש שלי? הכוונה היא לא על לכוון בראש שלך. כמובן שאתה יכול ללכת ולכוון בראש שלך. אבל זו רק המילה. זה הופך את זה למוזר.

לא, זה לוקח זמן. רק להבהיר. מה שיש בראש שלך זה מאוד חשוב. הראש שלך הוא איבר חשוב. מה שאתה חושב בכל רגע זה דבר חשוב להתמקד בו. אבל לא בגלל הדין של כוונה. בגלל סיבה אחרת לגמרי. כי הראש שלך הוא מעשה בפני עצמו.

יכולה להיות לך כוונה טובה שלא לשמה. יכולה להיות לך כוונה כמו הרש”ש על קריאת שמע. כי מה שיש ב… כי הסיבה שאתה עושה את זה היא לא כי זה טוב, אלא בגלל סיבה אחרת. זה כמו הבעל שם טוב עם השופר. אולי, אני לא יודע. לא צריך להיות לך שום כוונה. נכון? הכוונה היא רק – כן, אני לא יודע, זה מסובך. מה שקורה בסיפורים האלה, אני לא יודע מה אתם מבינים. נצטרך לעבור על כל העניין.

זה מאוד פשוט. אז זה מאוד פשוט. אז עכשיו אנחנו מבינים גם למה בימים הישנים, לשמה הוא דין במעשה. לשמה הוא דין במעשה. לשמה הוא דין במעשה. יש סתם מעשה, ויש לשמה, ויש שלא לשמה.

כמובן, מכיוון שבני אדם פועלים עם הראש שלהם, יש משהו עם הראש שלך, אבל זה לא דין במה שיש בראש שלך.

המצב המודרני: הטוב כלוא בכוונה

וזו הסיבה שכמובן, אנשים מודרניים, לא רק שלא יכולים לדמיין שהקב”ה שורה במקום אחר חוץ מהראש שלהם, הם לא יכולים לדמיין שום טוב, שזה באמת מה שהם מתכוונים, חוץ מבכוונה שלהם, שזה דבר מאוד מוזר, כי זה סוג של חסר תועלת, וזה מוביל לדבר המוזר הזה.

כולם רוצים להיות טובים. לא, אתה לא רוצה להיות טוב. רצון פירושו רצון לעשות. מה זה בכלל אומר? אבל אם כל הטוב הוא במשהו, זה איכשהו הגיוני. זה עדיין לא לגמרי הגיוני. אבל זו הסיבה שהם מגיעים לחשוב ככה, כי הם חייבים לחשוב ככה.

עכשיו, אני מראה לכם למה הם מוכרחים לחשוב ככה, בגלל המחשבה שלהם שאין טוב בעולם האמיתי, בעולם החיצוני. אז לכן, הטוב חייב להיות – אז זה לא יכול להיות לגמרי מה שאתה עושה, כי זה דבר חיצוני, וזה לא באמת טוב. אז זה חייב להיות מה שאתה עושה, ולכן זה חייב להיות שגם אם אתה עושה את זה, אם אתה רוצה לעשות משהו טוב ואתה אף פעם לא עושה שום דבר טוב, אתה עדיין בחור טוב.

תלמיד: אז איך היית יודע הרבה מזה? זה מה שדנתי הרבה פעמים. בתיאוריה שלי, זה אומר – גם אם אתה יכול מושגית לחלק אותם, עדיין יש לך בעיית מתאם, נכון? רגע אחד. זה מה שאתה אומר, נכון? כלומר, גם אם אני יכול איכשהו להפריד את הכוונה מהמעשה, אני עדיין צריך איזשהו מתאם.

מרצה: ברור, אתה חייב לפחות לומר שאתה לא רוצה את זה מספיק או משהו. זה מה שאני הייתי אומר, או מה שאנשים אחרים אומרים. כלומר, גם אנשים אחרים היו אומרים את זה, נכון?

תלמיד: אנשים אחרים, כן, הם אומרים משהו, אבל אני אומר שהתיאוריה שלהם מכריחה אותם לומר שהטוב הוא כולו במצב הפנימי ולא במצב הממשי, ולכן הם מגיעים לומר את הדברים המצחיקים האלה, בדיוק, ואז הם מגיעים לזה, כי זו שאלה גם בשבילם, הם מסכימים שזו שאלה, והם ממציאים את התשובה שלהם, ואני משתמש בשאלה הזו כדי להראות שכל העניין אבסורדי, אבל הם היו אומרים, אני חייב לומר את זה, והם חייבים למצוא תשובה, בדיוק, שהם לא משוגעים, הם משוגעים.

המחלוקת של נפש החיים והתניא: תוצר של אובדן התכליתיות

מרצה: חתיכת הפאזל העיקרית שחסרה והסיבה שגורמת לכל המוזרות הזו ולכל המחלוקת של נפש החיים והתניא או מה שזה לא יהיה – ובכן, לשמה, הכל נגרם מאובדן הלשמה בעולם האמיתי. מכיוון שאנשים מפסיקים להאמין שהעולם הוא לשמה, הם מתחילים, הם נדחקים לאחת משתי האפשרויות האלה: או שכל הלשמה הוא בראש שלך, או שהכל הוא כי הקב”ה אמר כך, שזו בעצם השיטה של נפש החיים. מבינים?

עכשיו כשאתה אומר שזה בראש שלך, אז אתה מגיע לבעיות שונות. אז לכן אתה חייב לומר שהראש שלך הוא גם אלוקות, כל מיני דברים. אבל זה הסיפור הבסיסי.

מחשבה טובה מצרפה למעשה: מפורש מחדש דרך נטייה ומעשה

פשוט אומר – מאוד פשוט – לפי התיאוריה שלי, אם לאדם יש נטייה ממשית לעשות דברים – לא אומר שאני יושב בחדר שלי וחושב מחשבות טובות. זה לא מה שזה אומר. זה כמו שהגמרא אומרת, במילים אחרות, אם אני סוג של אדם שעושה צדקה כל שנה, אבל השנה אין לי כסף בכיס, אז לשנה הזו אני עדיין אדם טוב. אבל בשלב מסוים אני לא אדם טוב. אגב, כי אני באמת עושה טוב, נכון? אתה באמת עושה.

תלמיד: או סתם יש משהו חיצוני שמונע ממך, חוסם אותך. אז אתה עדיין נחשב אדם טוב. אם מעולם לא הייתי עושה, לא הייתי עושה.

מרצה: בדיוק. אתה לא יכול לומר, אפילו אריסטו, יש מחלוקת על זה. אריסטו הולך עד כדי כך לומר, אם מעולם לא היה לך כסף, אתה אף פעם לא בעל צדקה. אם פעם היה לך כסף, והיום אין לך כסף, אז אפשר לומר – זה מה שהתורה צריכה להבטיח לך שיהיה לך כסף. כי אחרת אתה לא יכול לעשות מצוות. אתה לא יכול להיות בעל צדקה. אתה צריך גוף. זה מה שזלמן [הגר”א] אמר, אתה צריך גוף כדי לעשות מצוות. אחרת אתה יכול לרצות לעשות מצווה, הרצון הזה לא מעניין.

זה החילוק הגדול וזה, אני חושב, הנימוק למה כל זה, למה המחלוקת הזו, כל הדברים שדנו בהם. וזו תשובתו של משה רבינו למלאכים, “יש בכם” זה, “יש בכם” זה, במילים אחרות, אתה חייב להיות מסוגל לעשות את זה.

פעולת הנפש בלי גוף

זה מוביל לדיון אחר, כי יש טוב לנשמה בלי גוף, רק פעילויות שונות. זה מאוד מעניין, כשאנחנו אומרים, שני הדברים האלה לא בהכרח מתחברים. לכן יש מחלוקת עתיקה, כמו שאמרתי. המחלוקת לא הייתה, כלומר, ואין כאן משהו שאני אומר שכך הרבה אנשים חושבים. כי מה שקורה הוא שהשאלה מהו טוב לנשמה בלי גוף היא גם לעשות משהו.

אנחנו מאוד מבולבלים. אנחנו חושבים שנשמות בלי גופות לא יכולות לעשות כלום. הן עושות דברים. זה כמו לחשוב, או לדעת, או אולי אפילו לרצות, או דברים מסוג כזה, שזה עשייה. הטוב של הנשמה בלי גוף הוא לא שהוא חולם, כאילו הוא אדם עם יד, אלא שהוא חולם בבשר. בבשר. הוא בבשר. זה גם מעשה. לנשמה, זה מעשה. אולי לגוף, זה כמו מעשה. לנשמה, זה כמו מעשה. זו הפעילות שלה.

הטוב של כל דבר הוא סוג של פעילות. רק שזה לא הסוג שלך של פעילות. אז זה לא, אנחנו לא, אם אתה רוצה לחפש את הסוג הזה של דבר, לכן זה מוזר. זה מוזר. כולם גם יגידו לך שמה שבראש שלך זה מאוד חשוב. מה שבראש שלך זה מאוד חשוב. לא בראש שלך, בשכל שלך. זה מאוד חשוב כי אלה הם סוגי הדברים שהנשמה כנשמה או החושב כחושב, האדם כאדם במובן האמיתי עושה. לא בגלל שזה דבר פנימי. זה דבר חיצוני. זה מעשה. מחשבה כמעשה. מחשבה כמעשה כי זה מה שהיא עושה. היא לא רוצה שום דבר אחר.

שני סוגי חשיבה: תכנון מול התבוננות

לגוף, סתם לחשוב, לחשיבה יש שתי משמעויות. לחשיבה כאן יש שתי משמעויות שונות, נכון? חשיבה פירושה חשיבה לקראת וחשיבה ש, נכון? או חשיבה על, נכון? חשיבה לקראת פירושה פשוט תכנון. זה סתם חשיבה על אמצעים ולכן, סוג כזה של דבר לא הגיוני בלי מעשה. אבל חשיבה על דברים שהמחשבה מסתיימת בחשיבה עצמה, לכן, למשל, לפי המחשבה העתיקה, חשיבה על דברים שהם זמניים לא נחשבת כחשיבה, נכון?

חשיבה על מעשה, אין לה מעלה של חשיבה. כל המעלה של מחשבה, כמו שהתניא אומר, המעלה של מחשבה, זו העצה הגדולה, שהיא בעצם לקוחה מאריסטו, נכונה רק למחשבה על דברים אמיתיים. זה לא עובד להלכה, זו הטעות הגדולה של התניא, מנקודת המבט של אריסטו. זה לא עובד מנקודת המבט של הלכה. יש תשובה לטעות הזו, אני לא אומר שזו טעות, אני רק אומר שמנקודת המבט הזו זו טעות.

תורה לשמה: רק בקבלה, לא בנגלה

אתה לא יכול לומר, אני חושב על מה לעשות עם צדקה על פי טור, אז אתה חושב על שחיטת תרנגולות כהלכה, אז זה טוב רק, כמו שהמשיח אמר. איך יכול להיות שהחשיבה על שחיטת תרנגולות כהלכה היא טובה יותר מהשחיטה עצמה של תרנגולות כהלכה? זה לא יכול להיות טוב יותר. זה גרוע יותר. כלומר, אולי זה טוב יותר במובן מסוים כי זה מארגן את זה. זה נותן לזה צורה. זה נותן את התשובה הנכונה לשאלה הזו. אבל זה לא טוב יותר.

הדבר היחיד שהוא טוב יותר הוא חשיבה שיכולה באמת להסתיים בחשיבה. זה נקרא קריאת שמע. לכן תורה לשמה היא הדרך היחידה ללמוד קבלה. אם אתה לומד נגלה, אתה אף פעם לא לומד תורה לשמה. כי לזה אף פעם אין את המעלה של מחשבה. זה תמיד משועבד לדבר אחר, מאז ומעולם, תורה לשמה פירושה רק לימוד נסתר. כי אלה הם הדברים היחידים שמסתיימים בידיעה. המטרה שלהם היא לדעת אותם. כי כמה שכל ט”ז וכל ב”ח, זה רק מעשה קטן של מה שבתוך המקרה.

תלמיד: לזה אתה מתכוון?

מרצה: כן. כמו שאמרתי, יש סיבוכים בזה. אבל כן, הט”ז הוא רק על, לפחות מנקודת המבט של חכמה מעשית, הוא רק על מה לעשות כשהמקרה הזה קורה. ולכן, הוא על דברים שקורים.

שלא לשמה בלימוד: המקרה של דואג האדומי

אם אתה לומד את זה ואתה לא מתכנן, למשל, מהו עיקר לשמה, מהו הלשמה הגדול ביותר, שלא לשמה שמביא לידי לשמה? אם אתה לומד ואתה לא מתכנן לעשות את מה שאתה לומד, דווקא זה, מנקודת המבט הזו, יהיה לשמה. זה קצת נוגד את האינטואיציה של מה שאתה חושב.

תלמיד: לא, לא, מזה, ברמת המעשה וברמת איך שאנחנו מדרגים את המעשה זה נכון, כי זה בלוף, זה מה שאמרתי בשבוע שעבר, זה נקרא, זה נקרא שהוא לא לומד פנימית, הוא לומד חיצונית, זה נקרא—

מרצה: המשמעות של סוג כזה של לימוד, המשמעות, ה”למה”. למה אנחנו לומדים לא לדבר לשון הרע? כדי לא לדבר לשון הרע. אם אתה לומד על זה, ואתה מדבר לשון הרע, אתה מוסיף על החטא. אתה רק אומר את המילים, אבל אתה לא באמת לומד. זו המשמעות. אבל זו לא המעלה של לימוד לשמו. זה לא שלא לשמה ברמה הגבוהה באמת. יש שתי משמעויות שונות.

תלמיד: אז אם אתה לומד על לשון הרע, זה שלא לשמה?

מרצה: מה?

תלמיד: זה שלא לשמה?

מרצה: מוסיף על החטא זה נקרא. זה לא אותו דבר כמו שלא לשמה. זה מה שאני שואל. במצב הזה אנחנו יכולים לקרוא לזה—זה—זו משמעות שונה של—בשביל זה—לא, כי זו בדיוק הבעיה. זה מה ש, זה מה ש, זה הדיון. אין—מישהו שלומד בלי לתכנן לעשות את זה, יש את ה—שזה דבר אחר—לימוד על הטוב מוביל אנשים לעשות טוב. זו עובדה מעניינת על הטבע האנושי. אם אתה לומד הרבה הלכה, אתה מפסיק להיות—אם אתה לא מתכנן ל—זה פשוט קשור ל—

תלמיד: משפיע ביום שישי?

מרצה: כי אנחנו מושפעים מאוד ממה שאנחנו חושבים. אבל, בסדר, אבל זה דבר אחר. אבל אם אתה לומד כמו דואג, כמו דואג, כמו טועה, כמו שאז אני מוסיף על החטא, אז לא, אז אין מתוך שלא לשמה בא לשמה, אז זה עושה אותך גרוע יותר. אתה הופך לבעל דעת, חסר מוסר, סוג כזה של אדם, כי אתה מגלה את כל התחבולות של העולם בלי לתכנן לא לעשות אותן. אתה בעצם הופך לאדם גרוע יותר.

ההתפתחות הטבעית של לשמה: הדוגמה מהקבלה

ראש השנה הוא כשאתה לומד דברים שהם רק תיאוריה, או אפילו במובן הזה, אתה עדיין לא מתכנן לעשות את זה כמו שאנחנו אומרים מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולאט לאט, למשל, אני אומר לך שאתה צריך ללמוד קבלה. אתה אומר, למה אני צריך ללמוד קבלה? אני אומר לך, אתה תהפוך למקובל. בסדר, הגיוני. מקובל זו נקודת התייחסות טובה. אני אלמד קבלה. אז, לאט לאט אתה לומד קבלה, ואתה מבין שלימוד קבלה טוב יותר מלהיות מקובל. אולי, כי זה באמת טעים. זה לשמה, וזה קורה כל הזמן. אני רואה את זה.

אגב, זה קורה. זה לא עבודת ה’, זה קורה באופן טבעי, כי אתה מתחיל לחשוב שזה טוב. אנשים שהתחילו ללמוד קבלה כי הם חשבו שזה הולך להיות מגניב, ואז הם התחילו באמת לאהוב את זה. זה קורה עם הכל. כי אתה מתחיל לראות את הטוב, לכן אנחנו ממשיכים להסביר. אתה חושב שזה דבר רע, אז אתה צריך לעשות את זה בשביל עצמך, ואז אתה עושה את זה בשביל הכסף שלך. זו הבעיה. לכן זו לא תוכנית טובה מאוד ללמוד קבלה כדי להפוך למקובל.

תלמיד: אבל דבר רע זה על הרגשות.

מרצה: לא, לא במובן הזה. כמובן שלא. במובן של לראות את הטוב, לראות איך זה באמת טוב. לכן זו תוכנית גרועה. מישהו שרוצה ללמוד איך להפוך ל—הוא צריך לעבוד באופן פעיל בכיוון הזה כי אחרת הוא עלול להתחיל לאהוב את זה גם כשהוא לא מרוויח כסף. הרבה אנשים, אתה יודע, אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהתחילו להיכנס ללימוד, הם חשבו שזה הולך להיות עסק טוב.

פורים כשיא: חיצוניות היא פנימיות, ושמחה כעובדה

הסכנה של לימוד לשם פרנסה: המחשה מעשית

מרצה:

זו הבעיה. לכן זו לא תוכנית טובה מאוד ללמוד קבלה כדי להפוך למקובל. שטויות זה על הרגשות. לא, לא במובן הזה. כמובן שלא. במובן של לראות את הטוב. לראות איך זה באמת טוב. לכן זו תוכנית גרועה.

אם מישהו רוצה ללמוד איך להפוך למקובל, הוא צריך לעבוד באופן פעיל בכיוון הזה כי אחרת הוא עלול להתחיל לאהוב את זה גם כשהוא לא מרוויח כסף. הרבה אנשים, אתם יודעים כמה, אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהתחילו להיכנס ללימוד. הם חשבו שזה הולך להיות עסק טוב. זה הולך להיות עסק טוב. מסתבר שהוא פשוט אוהב את זה. ואז הוא הפסיק להרוויח כסף מזה כי הוא לא עושה את החלקים שמכניסים כסף, נכון?

משהו שבאמת קורה. זה דבר מאוד רגיל, זה. זה לא קסם. אבל בכל מקרה, זה לא קשור לרש”י. זה רק כדי לענות על השאלות האלה.

פורים: הגילום של “חיצוניות היא פנימיות”

התורה החסידית על פורים מול חנוכה

מרצה:

השכל. אני מגלזן. כל זקן היה אומר את התורה הזו, שפורים פירושו שהחיצוניות היא גם הפנימיות. נכון? זוכרים?

זה דבר ישן, אני מניח שזה רק בשבילו. כי פורים היה הולך לומר את זה מהגוף. אני לא חושב שזה נכון, אבל כמו חנוכה, זה היה על קיום המצוות. שפורים היה רק על עצם הקיום. נכון? על זה הם מדברים.

ואנחנו לומדים שהגוף של היהודי הוא גם קדוש. עכשיו אתם מבינים מה זה אומר, לפי השיטה החדשה שלי.

ההיפוך: מה שאנשים קוראים פנימיות הוא באמת מחשבה לחוץ

מרצה:

זה אומר שהפנימיות היא החיצוניות. אין אמונה בזה. כל הרצון הזה, זה מה שאנשים קוראים פנימיות, הוא באמת מחשבה לחוץ.

יש לך הרגשה מאוד חזקה כשאתה לומד תורה, זה כל כך עוצמתי, אתה כל כך פארקאכט ואתה אוהב את זה כל כך ואתה רוצה את זה כל כך, אבל אתה לא מתכנן לעשות את זה. כמו רוב האנשים, הם כל כך מעורבים רגשית אבל הם לא באמת מתכננים לעשות את זה. הם מתכננים לעשות משהו עם מצב נפשי שונה לגמרי מאשר להיות במצב הרגשי הזה. שני דברים שאין להם שייכות זה לזה. אז זה, זה, זה ההבחנה.

אבל זה מה שהיוונים אמרו. מה העיקר של פורים? אני רוצה לומר לכם, לאף אחד אין דביקות בפורים. לכולם יש דביקות בבלוף, או שאין להם פורים.

הירידה של פורים אל הממשי

מרצה:

בפורים יש ריקודים, ויש לנו משלוח מנות, ויש לנו סעודה, וזה למטה. זה בעולם הגשמי. זו כל הנקודה, לפחות מההתחלה, לפחות בממד של בין אדם לחברו. זו כל הנקודה.

הרמב”ם על שמחה: שמחה היא עובדה, לא הרגשה

מרצה:

כמו שהרמב”ם אומר, עיקר שמחה, הרמב”ם אומר, פירושו ממש לשמח לב עניים ויתומים. זה מה שעושה, זה מה ששמחה היא. שמחה פירושה להיות בן אדם טוב.

בין אם אתה מרגיש את זה ובין אם לא, זו בעיה קטנה, אבל זו לא הנקודה. שמחה היא לא הרגשה, שמחה היא עובדה. ואם אתה מתנהג כבן אדם כלפי אנשים אחרים, זו השמחה.

מסקנה מעשית: מתנות לאביונים

מרצה:

אז בקרוב, כולם צריכים לתת כסף למתנות לאביונים המקומיות שלהם, וזו תורה חסידית ישנה שצריך לתת בעצמך, וכולם שיהיה להם יום טוב שמח.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

English, Podcast, Shmone Prakim English, בית המדרש עיון למחשבה, סוגיות, שמונה פרקים, שמונה פרקים פרק ד
February 26, 2026
February 26, 2026