סיכום השיעור 📋
סיכום במדבר פרק ה – מצוות, מתנות כהונה, וסדר הסוטה
הנושא המרכזי
קריאה מפורטת של במדבר פרק ה, הכולל מקבץ של מצוות המשולבות בתוך המסגרת הכרונולוגית/הסיפורית של ספר במדבר, וניתוח מורחב של סדר הסוטה כנקודת מפגש ייחודית בין תפקוד המקדש לבין שיפוט אלוקי.
ההקשר המבני: חמש מצוות בבמדבר ה–ו
לספר במדבר מסגרת כרונולוגית המתחילה במפקד שתאריכו ראש חודש אייר של השנה השנייה, אך התורה כאן אינה בסדר כרונולוגי קפדני באופן מפורש. המפקד (פרקים א–ד) מוצב לפני חנוכת המשכן, אף שמבחינה היסטורית הוא היה אחריה. פרקים ה–ו מהווים מקבץ של חמש מצוות המשולבות בין חומר המפקד לבין סיפור חנוכת המשכן:
1. שילוח הטמאים מן המחנה
2. אשם גזילות — דין קרבן אשם והשבת הגזילה
3. סוטה (אשה החשודה בבגידה)
4. נזיר (נדר נזירות)
5. ברכת כהנים
—
מצווה מס’ 1: שילוח הטמאים
שלוש קטגוריות של טומאה מחייבות שילוח מן המחנה: צרוע (מי שנגוע בצרעת), זב (מי שיש לו זיבה), וטמא מת (מי שנטמא במת), בין זכר בין נקבה. הנימוק הוא “אשר אני שוכן בתוכם” — משום שהקב”ה שוכן בתוך המחנה באמצעות המשכן. לפני שהמשכן היה קיים, לא הייתה חובה לשלח את הטמאים.
ההלכה מבחינה בין שלוש רמות של מחנה — מחנה שכינה, מחנה לוייה, מחנה ישראל — עם כללים שונים לכל אחד, אף שהפשט אינו מפרט זאת. מצווה זו משתלבת באופן טבעי בסיפור: המחנות זה עתה אורגנו, ולכן עכשיו ניתנים דיני הטהרה בתוכם. הדבר הולך לפי מבנה מצווה-סיפור המוכר: ציווי ואחריו קיום (“ויעשו כן בני ישראל”).
—
מצווה מס’ 2: דין האשם / השבת הגזילה
עקרון הרמב”ן
הרמב”ן מסביר שחלק מהפרשיות בספר במדבר משמשות כנספחים או כהשלמות לדינים שנקבעו במקורם בספר ויקרא (*תורת כהנים*). מצווה זו שייכת לקטגוריה הזו, ומיקומה המדויק כאן אינו מוסבר במלואו. בעוד שמיקום מצווה מס’ 1 קשור באופן הגיוני להקמת המחנה, קשה יותר להצדיק את מיקום מצווה מס’ 2 מבחינה סיפורית.
הדין עצמו
למרות לשון הפתיחה הרחבה (“כל חטאת האדם”), הדין עוסק בבירור בחטא בין אדם לחברו — ספציפית גזילה או שבועות שקר — שכן החוטא חייב להשיב את מה שנלקח. המילה “ואשמו” מתפרשת כמשמעה שהאשמה נודעת — או שהאדם נתפס או שהוא מתוודה (“והתוודו את חטאתם”).
הדרישות: השבת הקרן (*אשם*), תוספת חומש (20%) — המובן כמעין קנס או דמי טרחה על הצער שנגרם — ונתינת שניהם לנפגע.
החידוש: אין גואל
היסוד החדש הוא “ואם אין לאיש גואל” — אם הנפגע נפטר ואין לו גואל (קרוב משפחה שיכול לתבוע בשמו), ההשבה עוברת לכהן. הכהן משמש כנציג ציבורי המקבל כספים שאין להם תובע, וזו מהווה מתנה (זכות) נוספת לפרנסת הכהנים. בנוסף, החוטא חייב להביא “איל הכיפורים” כקרבן. המילה אשם בהקשר זה עשויה להתייחס להשבה הכספית עצמה ולא לקרבן אשם, שכן האיל מוזכר בנפרד.
פסוקי מעבר על מתנות כהונה
הפרשה מסתיימת באישור מחדש שכל תרומה וקודשים של בני ישראל שייכים לכהן (“וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל”). פסוקים אלו מוכרים כלא ברורים — רש”י מביא מספר מדרשים — אך הקריאה כאן היא שהם מחזקים את העיקרון שמתנות מסוימות הולכות לכהן, בין מדין האשם ובין מהקדשות אחרות. זה מתאים לנושא הארגוני הרחב של ספר במדבר, האוסף מתנות כהונה נוספות להשלמת מה שהופיע בויקרא.
—
מצווה מס’ 3: הסוטה — מסגרת ומשמעות
הסוטה כתפקוד “חיצוני” של המקדש
המגיד השיעור ממסגר את סדר הסוטה כשייך לקטגוריה של תפקודי מקדש חיצוניים יותר. המטרה העיקרית של המקדש היא קדושה וטהרה, אך הסוטה מייצגת שימוש במקדש לפתרון סכסוכים זוגיים — תפקוד אמיתי אך שולי. הדבר מקביל לאשם גזילות, שבו הכהן הופך למעין יורש עבור חוטא שאין לו גואל. שניהם תפקידי מקדש לגיטימיים אך משניים, ולכן הם מופיעים בפרשה זו ולא בדיני הקרבנות המרכזיים של ויקרא.
שלושת התרחישים
התורה מציגה כותרת (“כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל”) ומתארת שלושה מצבים אפשריים:
1. אשתו של אדם בגדה בו אך אין עדים והבעל אינו יודע.
2. רוח קנאה עוברת על הבעל, והאשה אכן חטאה (נטמאה).
3. הבעל כועס/חושד, אך האשה חפה מפשע (והיא לא נטמאה).
המגיד השיעור מציין שהמילה קנאה בשימוש התורה קרובה יותר לכעס מאשר לקנאה, ושהניאוף מתואר בלשון טומאה משום שכל חטא מהווה צורה של טומאה.
—
מנחת הסוטה
הבעל מביא את אשתו אל הכהן יחד עם קרבן מנחה. המגיד השיעור מציע השערה רחבה יותר: אחד מתפקידי המנחות באופן כללי הוא לפתור נעלמים וספקות. מנחת הסוטה מדגימה זאת — כשאיננו יודעים מה קרה, מביאים מנחה.
מנחה ספציפית זו חסרה שמן ולבונה משום שהיא מנחת קנאות / מנחת זיכרון — מטרתה לחשוף חטא, לא לכבד. היא עשויה משעורים, הנחשבים מאכל בהמה, קרבן בדרגה נמוכה במכוון.
—
סדר הטקס — “בימוי”
הכהן מבצע רצף מפורט שנועד להטביע באשה את חומרת השבועה:
– לוקח מים קדושים — המקור אינו מפורש — ומניח אותם בכלי חרס.
– מוסיף עפר מרצפת המשכן, שלמשכן אין למעשה רצפה בנויה — רק אדמה חשופה מתחת ליריעות ולקרשים (בניגוד לבית המקדש המאוחר יותר).
– מעמיד את האשה לפני ה’, מגלה את ראשה (“ופרע את ראשה”) כצורה של השפלה/מבחן.
– מניח את המנחה בידיה בעוד הוא מחזיק את המים.
המים משנים שם מ“מים קדושים” ל“מים המרים המאררים” — צמד מילים שבו שתי המילים מעבירות את אותו רעיון. המגיד השיעור מדגיש שזהו בימוי מכוון שנועד לגרום לאשה לקבל את השבועה ברצינות מרבית.
—
השבועה וקשרה לשבועות
הסדר פועל לפי אותו היגיון בסיסי של כל שבועה, כפי שנלמד מפרשת משפטים (“שבועת ה’ תהיה בין שניהם”). ההבדל הוא רק בפירוט: כאן אנו יודעים בדיוק אילו תוצאות נובעות משבועת שקר. הכהן משביע אלה על תנאי: אם חפה מפשע, המים אינם עושים דבר; אם אשמה, באות תוצאות פיזיות — הירך נופלת והבטן צבה. מונחים אלו עשויים להיות כינויים למקום שבו נעשה החטא.
האשה עונה “אמן אמן” — זהו מקור התורה למושג אמן כקבלת שבועה. היא אינה אומרת את השבועה בעצמה אלא מאשרת אותה. הקללות נכתבות אז על ספר (מגילה כתובה), נמחות או נטחנות לתוך המים, והיא שותה את התערובת — ממש בולעת את שבועתה ותוצאותיה. המגיד השיעור מאפיין זאת כ”שבועה מאוד פיזית”.
—
המנחה על המזבח
לאחר השתייה, הכהן מבצע תנופה של המנחה, לוקח את האזכרה (המקבילה לקומץ — מנת הקומץ), ומניח אותה על המזבח. המגיד השיעור מפרש שלב זה כ”הכנסת הקב”ה לתוך המבחן הזה” — הפיכת השיפוט האלוקי למפורש באמצעות מעשה הקרבן. רק לאחר מכן הכהן משקה אותה את המים.
—
שתי התוצאות
– אם היא טמאה (אשמה בפועל): הקללות חלות בדיוק כפי שנאמר — בטנה צבה וירכה נופלת.
– אם היא חפה מפשע: “ונקתה” — היא טהורה/מזוכה, ו“ונזרעה זרע” — תלד ילדים. כל המבחן סובב סביב זרע (פוריות): הקללה מכוונת לאיברי הרבייה שלה, והברכה בהתאמה כוללת ברכת רחמה.
—
הנוסחה המסכמת: תורת הקנאות
הפרשה מסתיימת בקריאת שם זה “תורת הקנאות” — דין הקנאה. הפסוק האחרון קובע “ונקה האיש מעוון” (הבעל מזוכה/פטור מאשמה), מה שמרמז שחשדו של הבעל לא היה חסר בסיס — הדין ככל הנראה חל על מקרים עם יסוד אמיתי לחשד, לא על פרנויה גרידא. הביטוי המקביל “והאשה ההיא תישא את עוונה” יכול להתפרש בשתי דרכים:
1. היא אשמה ביצירת נסיבות שעוררו חשד, או
2. במקרים שבהם המים פוגעים בה, זהו שיפוט אלוקי במצב שבו אין עדים, מה שמסיר אשמה אנושית מהמשוואה.
—
טיעונים ומסקנות מרכזיים
– מיקום המצוות: מצווה מס’ 1 (שילוח הטמאים) משתלבת באופן טבעי לאחר ארגון המחנה. מצווה מס’ 2 (אשם גזילות) ומצווה מס’ 3 (סוטה) מובנות בצורה הטובה ביותר דרך עקרון הרמב”ן שבמדבר משלים את ויקרא, ודרך התפיסה שאלו מייצגים תפקודי מקדש שוליים יותר.
– מתנות כהונה: הן אשם הגזילות (השבה לכהן כשאין גואל) והן פסוקי המעבר מחזקים את תפקידו של במדבר באיסוף זכויות כהונה נוספות.
– הסוטה כשיפוט אלוקי: הסדר מתמודד עם מצב שבו שיפוט אנושי בלתי אפשרי (אין עדים), תוך הפעלת מנגנון אלוקי של שיפוט. הבימוי המפורט — מים קדושים, כלי חרס, עפר המשכן, קללות כתובות הנמחות במים, המנחה על המזבח — כל אלה נועדו להפוך את השבועה לרצינית ככל האפשר ולהזמין את מעורבותו הישירה של הקב”ה בפסק הדין.
– מנחות וספקות: התובנה הרחבה יותר של המגיד השיעור מקשרת את קרבן המנחה לפתרון נעלמים וספקות, כאשר מנחת הסוטה משמשת דוגמה מובהקת לכך.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק ה: פרשת המצוות
הקדמה: מבנה ספר במדבר
היום אנחנו קוראים במדבר, פרק ה. הפרק הזה, יחד עם פרק ו, הוא פרק של מצוות. כפי שדנו בהקדמה שלנו לספר, יש מצוות המפוזרות באופן מסוים באקראי בתוך המבנה הסיפורי או הכרונולוגי של ספר במדבר. לא אקרא לזה לגמרי סיפור, כי אין כאן בבירור סיפור רציף מתחילה ועד סוף, אבל יש מבנה כרונולוגי לספר. בתוכו, יש פרקים או פרשיות מפוזרים שכולם עוסקים במצוות — פרשיות של דינים, פרקים שנותנים הלכות של דברים ספציפיים.
הגענו עכשיו מארבעה פרקים שהם בבירור פרקי מפקד, התואמים לשם הספר — ספר במדבר, או “Book of Numbers” באנגלית. אולי “ספר המפקד” יהיה תרגום מדויק יותר, אם נבין ש”פקודים” גם משמעותו מינויים. אז ספר המינויים והמספרים, או מפקד — ספירת אנשים ומתן מעמדות להם, מינויים.
עכשיו יש לנו קבוצת מצוות, ואני אעבור על כל הקבוצה לאורך שני הפרקים הבאים כדי שנוכל לפחות לראות במה עוסקות המצוות האלה:
1. שילוח הטמאים (האנשים הטמאים, המזוהמים) מן המחנה
2. אשם ספציפי (קרבן אשמה) — מה קורה איתו במקרים מסוימים
3. מצוות סוטה — מה קורה עם סוטה
4. מצוות נזיר
5. מצוות ברכת כהנים
אלו חמש המצוות בקבוצה הזו, ואחר כך חוזרים לסיפור.
המבנה הכרונולוגי
כפי שדנו, יש את המפקד, שיש לו תאריך מפורש — הוא מתוארך לראש חודש של החודש השני בשנה השנייה — ואז הסיפור כאילו קופץ אחורה. זו אחת הדוגמאות הברורות לכך שהתורה אינה בסדר כרונולוגי. אמרתי שהספר בדרך כלל בסדר כרונולוגי. זה רק אחרי שמניחים שיש שלושה שלבים בספר שהם בסדר כרונולוגי.
בתוך השלבים האלה, כרגע אנחנו בשלב הראשון, שהוא הקמת המקדש והקמת המשכן, וכל מה שסביבו. זה במפורש לא בסדר, כי הספר שם את המפקד, שהיה אחרי המשכן, לפני המשכן. כשהספר נותן לנו במפורש את התאריכים והם לא בסדר, זה בא לומר לנו לקרוא את זה כאילו זה אחר כך.
במילים אחרות, המבנה הסיפורי הוא שאנחנו עדיין בסיפור חנוכת המשכן. אחרי זה, או מצורף לזה, יש את מפקד כולם סביבו. וכאן יש לנו, בין שני הדברים האלה, מצורפת איכשהו, רשימה של חמש מצוות.
עכשיו, להסביר איך כל אחת מהמצוות האלה שייכת לכאן — זה לא דבר פשוט. אבל הראשונה די ברורה.
מצווה מס’ 1: שילוח הטמאים
הראשונה פשוטה. מכיוון שהקמנו את המחנות האלה — כמובן שהקמנו אותם בסדר הפוך, נכון? בהנחה שסיימנו את המשכן וסיימנו את כל המחנות סביבו — עכשיו יש לנו את הדין של מי מותר להיות במחנה. אז זה הגיוני.
המצווה הזו גם מוצגת במפורש במבנה סיפורי. סיפורים רבים בתורה מוצגים במבנה הסיפורי הזה — כמו פרשת בראשית, כמו כל פרשיות המשכן שיש להן את המבנה הסיפורי הזה, שני החלקים האלה.
הציווי
יש לנו את המצווה: ה’ מדבר אל משה, ציווה את בני ישראל לשלח מן המחנה כל צרוע (כפי שדנו בפרשת תזריע בספר הקודם), וכל זב, וכל טמא לנפש. אז שלושת סוגי הטמאים האלה — צרוע, זב, ומי שטמא לנפש (כלומר, טמא מת) — ישולחו, בין אם הם זכר ובין אם הם נקבה, כדי שלא יטמאו את המחנה אשר אני שוכן בתוכם.
“אשר אני שוכן בתוכם” — זה כמובן המשכן. אנשים שטמאים בדרכים האלה יטמאו אותו, ולכן ישולחו.
הביצוע
והם עשו את זה. עשו מה שמשה אמר להם. שילחו מחוץ למחנה את האנשים האלה, כאשר דיבר ה’.
המורכבות ההלכתית
כמובן, ההלכה עשויה לסבך את זה. ההלכה מבינה שיש שלוש רמות של מחנה: מחנה שכינה, מחנה לוייה, מחנה ישראל. ויש רמות שונות של מי משתלח מאיפה. כל זה לא בטקסט המפורש כאן, אז אפשר לדלג על זה כרגע כי אנחנו קוראים את הטקסט המפורש.
אבל בכל מקרה, זה מתאים מאוד למקום שבו אנחנו במבנה הסיפורי, שהוא: כאן הוקם המחנה, או אפשר לומר כאן התקדש המחנה. היה מחנה לפני כן — מיציאת מצרים יש מחנה — אבל לא היו צריכים לשלח את הטמאים ממנו כי עדיין לא היה המשכן. “אשר אני שוכן בתוכם” הוא מה שגורם למחנה להצטרך להיזהר, להצטרך לשלח את האנשים האלה שטמאים. ולכן זה מה שקרה.
אז זו מצווה מספר אחת כאן, די ברור לגבי מיקומה.
מצווה מס’ 2: דין האשם הספציפי
מצווה מספר שתיים היא דבר שאי אפשר באמת להסביר את מיקומו על ידי התייחסות למקום בסיפור שבו אנחנו נמצאים. אפשר להסביר אותו על ידי עיקרון כללי כלשהו.
עיקרון הרמב”ן
לרמב”ן יש עיקרון כללי: יש כמה פרשיות אקראיות שנקבעו בספר ויקרא, בתורת כהנים, אבל יש להן השלמות, יש להן נספחים, דברים שנוספו להן שמוסיפים פרטים לפרשיות. והפרשיות האלה נמצאות בספר במדבר.
אולי אפשר לראות את זה כחלק מהמבנה המלא של ספר במדבר כמשהו שנוסף, או כשכבות החיצוניות של המחנות, השכבות החיצוניות של המשכן. אבל עדיין לא ברור למה דווקא הפרטים האלה של המצוות האלה יהיו בבמדבר ולא בויקרא, באותו מקום. אבל נראה שזה שייך לסוג הזה של סדרת מצוות, ואין לי הסבר טוב יותר למה זה כאן.
קריאת הפרשייה
מה שיש לנו כאן זו פרשייה, ואני אגיד מה היא אומרת וקצת איך היא מתפרשת. מה שהפרשייה הזו כנראה מדברת עליו — וצריך לקרוא כל פרשייה כדי לראות מה הסיפור, מה הרקע שהיא מניחה (שהיא תמיד אומרת בהתחלה), ומה היא מוסיפה.
הרקע
אז הרקע שהיא מניחה הוא כזה: ה’ מדבר אל משה, הוא מדבר אל בני ישראל: “איש או אשה” — כלומר כל אדם — שיעשו כל חטא, “יעשו מכל חטאת האדם”, “למעול מעל בה'”.
“למעול מעל בה'” אפשר כמובן להבין לגבי כל “חטאת האדם” — כל דבר, כל חטא שעושים הוא סוג של מעילה, סוג של עבירה כלפי ה’, או סוג של בגידה, סוג של בגידה או משהו כזה.
“ואשמה” — הם יהיו אשמים. אני חושב ש”ואשמה”, כפי שאולי דנתי בפרשיית האשם בפרשת ויקרא, משמעותו משהו כמו שהם ייתפסו, נדע שהם אשמים, או שהם יודו שהם אשמים.
הווידוי וההשבה
כפי שאמרנו, “והתוודו את חטאתם אשר עשו” — הם יודו שהם אשמים, אז עכשיו אנחנו יודעים שהם אשמים.
“והשיב את אשמו בראשו” — ישיב את האשם, או יחזיר את חטאו, “וחמישיתו יוסף עליו” — יוסיף חמישית, יוסיף עשרים אחוז, “ונתן לאשר אשם לו” — ייתן למי שחטא כלפיו.
אז ברור שעכשיו אנחנו מבינים שלמרות שההתחלה פתחה ב”כל חטאת האדם”, נראה שמדובר על סוג של חטא בין אדם לחברו, סוג של חטא כלפי אדם אחר, כי אחרת אי אפשר להחזיר שום דבר. אז ברור שמדובר על סוג של חטא בין אדם לחברו, שבו גנבת משהו.
הקשר לויקרא
זה מאוד מזכיר לנו משהו שלמדנו בפרשת ויקרא, שזה סוג של מקרה שבו מישהו גנב משהו, או אולי נשבע לשקר, או משהו שאפשר להישבע עליו לשקר, והוא צריך אולי אפילו להביא קרבן אשם.
אז אפשר לפרש את זה כהבאת קרבן אשם, כפי שאנחנו רואים כאן, איכשהו. למרות שזה לא באמת אומר — המילה “אשם” אולי לא מתכוונת לקרבן אשם כאן. כפי שנראה בחלק הבא, מדובר על “איל” ספציפית מלבד ה”אשם”, אז “אשם” אולי פירושו רק להחזיר את מה שלקח.
וכאן אנחנו מקבלים שהוא גם צריך להוסיף חמישית. ראינו את המספר “חמישית” הזה בכמה הקשרים קודם. נראה שזה המספר שהתורה אוהבת לתת להוספה על דברים. כאן אולי מבינים את זה כסוג של קנס. צריך להוסיף כי לקחת בלי רשות, אז זה כמו שמלבד הערך, הערך הכספי שצריך להחזיר, צריך גם להחזיר משהו עבור החטא, כמו עבור הטרחה, עבור העבודה של להתמודד עם זה, “דמי טיפול” כביכול. אז זה עשרים אחוז, וזה ניתן — שניהם ניתנים לאדם שחייבים לו.
אז זה עכשיו הדין העיקרי, וזה אולי משהו שכבר היינו צריכים לדעת מקודם.
החידוש: אין גואל
עכשיו אנחנו מקבלים תוספת, שבהחלט לא הוזכרה קודם: מה קורה אם למישהו אין גואל? שוב, זה מתייחס ללשון מסוף ספר ויקרא — מישהו מהמשפחה שלך יכול לפעמים לגאול את הקרקע שלך, כפי שראינו מהקדש או ממי שנמכרה לו.
וכנראה אנחנו מניחים כאן שהאדם שגנבת ממנו או לקחת ממנו מת, אז אין לנו אותו עצמו. אז מה קורה? אז זה כמו שאלה של מה קורה עם כסף שחייבים למישהו שאינו כאן — זה כמו כספים אבודים, כספים שאין להם תובע.
וכאן יש לנו את התשובה: זה הולך לכהן. אז זו עוד פונקציה של הכהן, איכשהו, או עוד — לא פונקציה של הכהן — עוד דרך שהכהנים מקבלים תמיכה. הם מקבלים את האשם הזה, ההחזר הזה הולך לכהנים. ואפשר להבין את הכהנים כנציגי הקהילה, אז כמו כסף ששייך למישהו אחר, כאילו הוא בקהילה, הוא הולך אליהם.
איל הכיפורים
“מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו” — מלבד איל הכיפורים, הם צריכים להביא את קרבן האשם. הוא צריך לתת את הכסף הזה בחזרה לכהן.
אישור מחדש של זכויות הכהן
וכאן יש לנו חזרה על משהו שאולי כבר ידענו: “וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל” — כל תרומה מכל הקדשים של בני ישראל, כל סוגי התרומה שייכים לכהן.
“ואיש את קדשיו לו יהיו, ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה” — פסוק לא מאוד ברור. מי הוא ה”איש” הזה שיש לו את הקדשים? נראה שזה פסוק שמאשר מחדש — אז מכיוון שיש לנו, אני מבין שהפסוק הזה הוא לא באמת פסוק שאומר לנו מה לעשות עם אשם, הוא באמת פסוק שאומר לנו בעיקר את הרמה השנייה, החידוש השני, שלפעמים זה הולך לכהן. ולכן הוא חוזר גם על מי שייכים הדברים האלה שנקראים תרומה וקדשים.
זה מאוד לא ברור — כפי שרש”י מצטט, מדרשים רבים נאמרו להסביר את זה. לא ברור מה זה אומר כפשוטו. כנראה “לו יהיו” מתכוון לכהן, אני מניח את זה, ואז יש דרך אחרת שבה זה אומר שזה הולך לכהן.
אז זה מה שאני חושב שזה אומר. אז מלבד — אני חושב שזה…
סדר הסוטה ומקומו בספר במדבר
מתנות כהונה ופסוקי מעבר
כמובן, צריך להבין מה מתחדש כאן, מה חדש כאן. משהו כמו תרומה וקדשים המוקדשים לכהן — בין אם זה הדבר הזה שצריך ללכת לכהן כי אין גואל לאשם, ובין אם זה משהו פחות ספציפי שאיכשהו עדיין הולך לכהן. זה, אני חושב, הפשט של הדבר, וזה גם הולך לכהן. אז זה איכשהו שייך לסדרת הפרשיות הזו, כי כפי שראינו, הארגון הזה של שאריות — אפשר לומר מתנות כהונה נוספות, דברים נוספים שהכהנים מקבלים — זה גם משהו ששייך לספר במדבר. למרות שחלק מזה היה בויקרא, נראה מאוחר יותר בבמדבר עוד על זה. שוב, זה לא בסדר, אבל זה איכשהו שייך למושג הכללי של הספר הזה. אני לא יכול להסביר למה זה במקום הזה.
הסוטה כפונקציה “חיצונית” של המקדש
עכשיו יש לנו מנחת סוטה, שגם כן, אני לא יכול באמת להסביר למה זה במקום הזה, אבל זה גם שייך למושג הכללי של הספר. אז זה סוג של קרבן, אבל לא סוג של קרבן כמו אלה שדנו בהם בספר ויקרא — סוג חדש של קרבן שאיכשהו שייך, שוב, למשהו כמו הדברים היותר חיצוניים. אפשר איכשהו להמשיג את הפרשה הזו, אולי את כל העניין הזה, כדברים יותר חיצוניים. בדיוק כמו שדנו, המתנה הזו שהכהן מקבל מאשם גזילות היא משהו יותר חיצוני — הכהן כאילו הופך ליורש שלו. באותו אופן, הקרבן הזה שעוסק בסוטה אפשר לראות אותו כמשהו יותר חיצוני, נכון?
עד עכשיו, היו לנו קרבנות על חטא, אבל נראה שאולי אלה נחשבו יותר בסדר, או אולי כמו לשוגג, חטאת, עבירות קטנות יותר. סוטה זה כמו בעיה גדולה. זו לא באמת הפונקציה העיקרית של המקדש. הפונקציה העיקרית של המקדש היא לטהרה ולקדושה — לקדושה וטהרה, כפי שראינו בפרשת צו וכן הלאה. אבל זו פונקציה של המקדש כפתרון בעיות זוגיות. אז זה איכשהו כמו פונקציה יותר חיצונית, אבל עדיין שייך לכהן, שייך למקדש, ולכן זה בפרשה הזו.
שלושת התרחישים המוצגים
וזה הסיפור שיש לנו. וזה הולך ככה. אני אקרא את זה באופן שאני מבין אותו. כמובן, מכיוון שיש הלכה על זה, יש הרבה הלכות על זה, ואפילו להלכה יש הרבה שינויים בתוכה. אבל בכל מקרה, מה שמדובר כאן הוא — קודם היה לנו “מעל”, “מעל בה'”, מישהו יכול לעשות סוג של בגידה או מעילה כלפי אלוקים. וכאן יש בגידה או מעילה מאישה כלפי בעלה. אבל מה בעצם קרה? עכשיו זה לא תמיד כל כך פשוט. אז זה כמו כותרת. אבל באמת, אנחנו לא באמת יודעים. אם זה ברור, אז ברור שהיו דינים על זה. אבל עכשיו, לפעמים יש דברים שקורים שאנחנו לא יודעים.
למשל, לפעמים מישהו שכב איתה, אבל בעלה לא יודע, והיא לא נתפסה. אין עדים. זה מקרה אחד.
או יכול להיות מקרה אחר. לפעמים גבר כועס או מקנא. אני חושב ש”קנאה” בתורה בדרך כלל משמעותה יותר כעס מאשר קנאה. אבל משהו כמו שהוא כועס או חשד במשהו, והוא צעק עליה, הוא כעס עליה. זה מה שהקנאה אומרת. כמובן, בהלכה מוסבר שקנאה פירושה משהו מאוד ספציפי, אבל זה לא חייב להיות כך. פירושו שהוא כעס עליה, והיא אכן נטמאה. היא הייתה טומאה. אז שוב, יש לנו את הלשון הזו של טומאה כאן. למרות שזה כמו חטא, החטא הזה נחשב לטומאה. כל החטאים באמת נחשבים לטומאה. זו טומאה.
או לפעמים מישהו כועס על אשתו, ואנחנו לומדים שהיא לא חטאה, שהיא לא נטמאה. אז עכשיו זה הדיון. אלה הבעיות. מה עושים כשלא יודעים? יכול להיות שזה קרה, ואף אחד לא ראה. יכול להיות שזה קרה, והוא אפילו כועס על זה. יכול להיות שהוא כועס, ואין לו סיבה אמיתית להיות מוטרד. הוא רק מדמיין משהו או חשד במשהו, אבל באמת לא קרה כלום.
המנחה ומשמעותה
אז יש פתרון. הפתרון הוא שהאיש מביא את אשתו אל הכהן, והוא מביא את קרבנה. אז אני חושב שזה מאוד מעניין, כי אנשים חושבים שמנחת סוטה היא הסוג היחיד של דבר שעובד ככה, כמו שאמרתי. אני חושב שבמובן מסוים — ואני חושב גם באופן כללי כל המנחות — זה רק תחושה שלי, אבל אני חושב שאחת הפונקציות של קרבן הייתה לפתור ויכוחים, לפתור שאלות, לפתור ספקות. כשלא יודעים משהו, מה לעשות, לא יודעים מה קורה, אני חושב שקרבן מנחה ספציפית יש לו את הפונקציה שלו, או אחת מהפונקציות שלו, כפתרון דברים שאנחנו לא יודעים. אז כאן אנחנו לא יודעים. אז מביאים מנחה.
עכשיו מביאים סוג ספציפי של מנחה. כבר שמענו את הדינים האלה קודם, שמנחת חוטא אין בה שמן ולבונה, אז זה מה שקורה. למה? והפסוק נותן את הסיבה. זו לא מנחה טובה. זו לא מנחה נאה. היא רק להזכיר את החוטאת, או לגלות אם חטאה. ולכן היא לא ראויה לשמן ולבונה נאים. זו מנחה מאוד פשוטה. גם ספציפית שעורים, שנחשבים לדבר נמוך יותר, משהו שאנחנו אומרים, מאכל בהמה. זה אפילו לא מאכל אדם, אבל זו רמה נמוכה יותר. זה לא כל כך נאה.
סדר הטקס — “בימוי”
והוא מביא את זה לכהן, והוא מביא אותה לכהן. עכשיו לכהן יש דבר חדש לעשות. מה שהוא עושה זה שהוא לוקח מים קדושים. איפה מוצאים מים קדושים? לא נאמר לנו. יש משהו שנקרא מים קדושים. הוא שם אותם בכלי חרס, ולוקח קצת עפר, מהעפר שעל רצפת המשכן. זכרו שלמשכן אין רצפה. יש לו גג. יש לו את היריעות, את הבדים. יש לו את הקירות, את הקרשים. אבל אין לו שום דבר מתחתיו. הוא לגמרי על הקרקע, על אדמה חשופה. מאוד מעניין. בניגוד כמובן למקדש שיהיה שונה, ואז נצטרך למצוא דרך לעשות את זה. אבל במשכן, בצורה מאוד ברורה, יש קרקע המשכן. אז הוא לוקח מעפר הזה ושם אותו לתוך המים. עכשיו מה שהוא עושה, ונראה מה קורה עם זה.
עכשיו הוא לוקח את האישה ומעמיד אותה לפני ה’. כלומר, הוא מציג אותה לפני המזבח, או לפני המקדש. הוא פורע את ראשה, מגלה את ראשה. והתהליך הזה הוא סוג של השפלה, או סוג של העמדה במבחן. הוא נותן לה — ושם על ידיה את המנחה שבעלה הביא, והכהן מחזיק את המים.
והוא קרא, נתן שם למים הקדושים. לפני חמש דקות היו מים קדושים. עכשיו פתאום — מים המרים המאררים. אז מרים, מקוללים. יש כאן אליטרציה. מרים המאררים. מרים ומקוללים. באותו מובן, הם לא באמת מרים, הם רק מרים בגלל מה שהם עושים. וזה כמו המאמית. אז זה כמו, אני חושב, בצורה מאוד ברורה, אנחנו רואים איך הם מכינים את הבמה. יש כאן בימוי. הם מכינים אותה לקחת את זה ברצינות רבה מאוד, בפחד גדול.
השבועה — הקשר לשבועות בכלל
ובאמת, מה שקורה כאן הוא סוג של שבועה, או אלה, או השבעה. ואני חושב, שוב, כמו שאמרתי, מנחה עושה את זה תמיד. גם זה אותו היגיון כמו כל שבועה. כמו שלמדנו בפרשת משפטים, בשבוע שעבר בפרשת השבוע, כל ההצגה המפורטת הזו. אבל משהו דומה. אנחנו משביעים מישהו לפני ה’, ואז אם הוא לא נשבע, זה מה שזה תמיד מרמז. כמו שאומרים — ארור. אם לא אשבע, אהיה ארור. או אם הוא נשבע לשקר, משהו רע יקרה לו.
מה שיש לנו כאן באמת לא שונה מזה בהיגיון הבסיסי שלו. זה רק הרחבה של זה. אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה רע אם היא נשבעת לשקר או אם היא לא מודה וכדומה. אז זה מה שעושים. יש לנו את הכהן שמשביע, איך נאמר, מנהל את השבועה כלפי האישה והוא אומר לה, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, תהיי נקייה, המים האלה לא יעשו לך כלום.
אבל אם כן עשית, והוא לא מסיים. אם כן עשית, זה משהו שנמצא הרבה בלשון, גם בלשון שלנו, כשנשבעים או כשמקללים, מקללים את עצמך בתנאי. זה כמו, אם עשיתי את זה, אז? ואנחנו מניחים כל מיני דברים רעים. אחר כך נראה. הוא כן נותן לה את הקללה, אבל היא לא מוצגת במפורש ביחד. או אולי יש אפשרות של ביניים, שמשמעותה שקללת השבועה היא רק הגינוי. אם לא, אז מה? ה’ יתן אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך. כלומר, האדם הבא יאמר, אני אקלל את עצמי אם לא עשיתי את זה, שמה שקרה לפלונית יקרה לי.
ומה יקרה? ירכך נופלת ובטנך, אני חושב שזה אולי מתכוון לרחם שלך יתנפח, משהו כזה. והדברים המקוללים האלה יבואו לתוך מעייך. אלה כולם מילים שונות לאיברים הפנימיים שלך. ונעשה משהו, לצבות בטן, אני בדרך כלל מפרש את זה כניפוח הבטן או הרחם וירכך נופלת. אלה גם מילים שלפעמים הן כינויי לשון נקייה ולפעמים מילים מילוליות לאיברים פנימיים. זה גם מתכוון לרחם או למקום שבו חטאה.
אמן והקללה הכתובה
והאישה מקבלת את השבועה. היא אומרת אמן אמן. מכאן אנחנו לומדים אמן מהתורה. אמן פירושו אני מקבלת. היא לא מדברת בעצמה, אבל היא מקבלת את השבועה. הכהן מנהל את השבועה והיא אומרת, אני מקבלת.
וזה מה שהוא עושה. אז עכשיו, מה הוא עושה? הוא לוקח את הקללות האלה, כותבים אותן על ספר. ספר לא אומר ספר במובן של ספר, ספר פירושו מסמך כתוב, אולי משהו כמו מגילה. והוא מוחק אותו, איכשהו טוחן אותו, או איך אומרים, שוחק אותו לתוך המים האלה ומשקה אותה את המים שיש בהם קצת עפר והמילים האלה. אז זה משהו כאילו היא ממש שותה את הקללה שלה או את השבועה שלה.
סדר הטקס והתוצאות
ואז הוא לוקח את המנחה, עושה משהו שנקרא תנופה — הוא מרים אותה. ראינו את זה עם הרבה מנחות, או הרבה קרבנות. הוא שם אותה על המזבח, לוקח את האזכרה, כמו הקומץ, שם אותו על המזבח. ואז אחרי — שזה כמו לכלול את המזבח, לכלול את ה’ במבחן הזה — ואז הוא משקה אותה את המים.
שתי התוצאות האפשריות
ואז מה קורה? אם היא טמאה, אם היא באמת בגדה בבעלה, אז מה שיקרה הוא בדיוק מה שהקללה אמרה. ואם לא, למחרת היא תהיה נקייה, ויהיו לה ילדים.
זה גם גורם לנו לחשוב שכל המבחן הזה קשור לזרע. כמו שאמרנו, זה נכנס לבטנה, לירכה — המקומות האלה, או הרחם שלה. אפשר לפרש את הכל כרחם שלה. ולכן האפשרות השנייה היא שהרחם שלה מתברך. כשנאמר ונזרעה זרע, היא נקייה — כלומר, היא מטוהרת, היא, איך נאמר, מזוכה מההאשמה שבעלה העלה. אז זה הצד השני של הסיפור, אם זה לא היה נכון.
הנוסחה המסיימת: תורת הקנאות
ואם נסיים עם סיום, זאת תורת הקנאות — אז זה החוק של מי שמקנא. או שהיא נטמאה, זו אפשרות אחת, או שמישהו מקנא והוא מביא אותה לכהן, והיא עושה את כל התורה הזו, כל החוק הזה, כל התורה הזו. ואז ונקה האיש מעוון — האיש יהיה מזוכה. כלומר, אין שום דבר רע בזה שחשדת.
אז מכאן אנחנו חושבים, כנראה שזה לא מדבר על מישהו שהוא סתם משוגע ויש לו חשדות. אנחנו מניחים שיש משהו שהחשדות האלה מבוססות עליו. אבל אם האישה אומרת — זבינא — זו אשמתה כי היא גרמה למשהו, שיהיה משהו שהחשדות מבוססות עליו. או אולי זה באמת למקרה שמשהו רע קרה לה. אפשר לומר, ובכן זו לא אשמתך, כי ככה ה’ החליט, נכון? זה מצב קשה שבו לא היו עדים, אז אנחנו לא יכולים באופן אנושי להחליט מה קרה, אבל יש לנו את הדרך האלוקית הזו להחליט מה קרה.
וזה סוף החוק הזה. כמו שאמרתי, לא ברור למה הוא כאן, אבל זה החוק הזה. ואז יש לנו חוק נוסף, זה סוף הפרק הזה. את הבא נעשה מחר.