מה שלמדנו היום בסעודת שבת
-בפשט צודק רבי יהודה וכפירוש רמב”ן בדבריו, והבאתי ראיה לזה מן הפסוק לא תוכל כלותם מהר פן ירבה עליך חית השדה, משמע שבכל מקום ענין הפחד מחית השדה הוא בעצם פחד מן החורבן שבו החיות שולטות ולא הישוב, ולכן והשבתי חיה רעה משמעותו בעצם שהיישוב יתבסס ולא יהיו בו חיות, כשם שלעומת זה נאמר בתוכחה והשלחתי בכם את חית השדה.. ונשמו דרכיכם. ומתוך המשמעות שאין זה מין נס כמכת ערוב אלא הכוונה שיתמעט היישוב וישתומם וממילא יסבלו מחיות השדה. (וזה גם פשט ברכת ה’ לנח כאשר יצא מן המבול לעולם שמם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ולכן יש כאן הקשר רחב יותר של בנין הציבלזציה המגן על האדם מפני חית הארץ שיש בזה שורשי פרשיות בראשית והתוכחה הוא חלקית ביטול דבר זה).
– לפי הפירוש הזה ה’רציונליסטי’ יותר, דווקא פשט הכתוב יותר מוחלט, כלומר הוא אינו מוציא את הכתוב מידי פשוטו אלא מפרש והשבתי כפשוטו שלא יהיו חיות.
– הרמב”ן טוען בעד שיטת רבי שמעון, לא מצד פשט הכתוב שאדרבה רבי שמעון מוציא אותו מידי פשוטו מפרש והשבתי לא שיבטל אותו אלא שלא יהיו טורפות. אבל יסוד טענתו שמה שבזמן הזה חיות טורפות זה את זה ואת בני אדם איננו דבר הוגן. בתורת ה’ תמימה הוא מתנגד לדברי הרמב”ם שכתב באגרת ‘וכי האריה בזמן הזה רשע שהוא אוכל בשר ולעתיד יחזור בתשובה ויאכל תבן’, ודעתו אכן שהאריה בזמן הזה סוג של רשע. וראייתו מפרשת בראשית שנאמר בו לכתחילה שניתן עשב השדה בלבד לאכלה לכל החיות, ונמצא מה שהם טורפות הוא מקלקול העולם אחר החטא או בזמן המבול. ולפיכך כאשר יחזור העולם לתיקונו אכן אריה כבקר יאכל תבן כפשוטו, ולפי זה והשבתי חיה רעה אינו כפשוטו אלא במובן של והשבתי את רעת החיות ולא יהיו רעים. כי העולם יחזור להיתקן ולא יטרפו החיות.
– ונמצא החקירה תלויה בדבר גדול אם יש בחוק הטבע היום שהחיות טורפות זה את זה איזה חוסר צדק. ולמשל רס”ג שאומר שכל חיה תקבל שכר בעולם הבא על שנטרפה וודאי חושב שיש בזה חוסר צדק והוא יושלם לעתיד לבוא. ולעומתו הרמב”ם צוחק על זה ולדעתו הטבע הוא מה שהוא ואין לשאול בו שאלות כאלה, ולכן לדבריו זה גם לא צריך להשתנות לעתיד. רמב”ן אולי לא נותן לחיות חלק בעולם הבא אבל הוא כן חושב שיש בזה חוסר צדק והטבע עצמו מקולקל בזמן הזה ועתיד להתתקן.
– בתי שאלה מאי נפקא מינא מכל זה, לכשיבוא המשיח נראה מי צודק. התשובה שזה נפקא מינא גדולה לגבי הסתכלות על הטבע בזמן הזה. לפי הרמב”ם הטבע הוא בסדר ואיננו צריך תיקון. לכן גם הרמב”ם אומר שאין חסרון בלקיחת תרופות למחלה כפי שאין חסרון באכילה למחלת הרעב. ואילו רמב”ן חולק בשני המקרים ולדעתו הטבע בזמן הזה איננו מתוקן ולכתחילה לא היה לרופאים בבית יראי ה’ וכן לא היו החיות טורפות.
– כולם חשבו שהשאלה אם זה בלתי צודק שהאריה אוכל את החית האחרות ואם צריך לתת להם שכר על זה הוא שאלה מאד מוזרה, ואף אחד לא חשב על זה. אבל האמת שזה שאלה עקרונית ביותר, ורק ההרגל מקהה אותו, כמו רוב השאלות הפילוסופיות. [יש בזמננו בתנועות זכויות החיות וכו’ באמת קצת דיבור על זה אפילו..]
– העירה אורחת, שדווקא לפי השיטה שלעתיד לבוא לא יהיו החיות טורפות, יוצא שיהיו יותר חידושים בתורה לעתיד. שכן אם החיות לא יטרפו כל שכן שבני אדם לא יאכלו חיות, ומה יהא על הקרבנות, הרי דווקא לשיטת רבי שמעון צריך להתאים דעת הרב קוק ודעימיה שלעתיד לבוא יהיו הכל צמחוניים. [ובאמת שזה משהו יותר רחב, כל הטיעונים בעד נצחיות התורה גם לעתיד נובעים מתפיסה של אין בין עולם הזה לימות המשיח וכו’, שכן אם העולם ישתנה בוודאי גם התורה תשתנה, והרי מסוגייתנו עצמה נובע שעתידים חיות טמאות ליטהר שכן ידוע שעיקר גדרם הוא שהם טורפים ואם כבר לא יהיו טורפים מסתמא יהיו כשרים, ואכן כך יש שפירשו מאמרי עתיד חזיר ליטהר. דווקא הרמבם האוחז בטבע הוא שמאמין שהעולם לא ישתנה וממילא גם התורה לא תשתנה, והבן]
– מי צודק? לכאורה מן העולם יש לרמב”ם טענה, כי קשה להעלות על הדעת אריה שאוכל תבן הוא צריך את הבשר למזונו, ואריה שאוכל עשב כבר יהיה כמעט מין אחר. אך אולי בזמננו עם תחליפי בשר ופיתוחים טכנולוגיים אחרים כבר אפשר לתאר שבאמת גם זה יכול להתתקן. ובאמת הטבע לא כזה קבוע כמו שהרמב”ם מדמיין, אם כי דווקא עוד יותר עיוור ממה שהוא חשב… [אך גם עדיין איזה מין אריה זה יהיה אם לא יהיה טורף..רוב הדימויים בכלל לא יעבדו, זה באמת חזון העתיד שכל העולם יהיה בהמות בייתיות כאלה? אולי..]
– לגבי פירוש לשונות ישעיהו, צריך לחשוב אם זה שהנביא שיש לו דימויים הכי מוצלחים ומוחשיים יש לו גם הנבואות הכי רחוקות מן הדעת איננו בעצמו סוג הוכחה שהוא אינו מתכון באריה לאריה אלא כמשל. הרמב”ם בהקשר הזה די משכנע בפרק מיוחד על צורת הביטוי של ישעיה. אך לאידך גיסא יש לטעון שאינו ראיה, דאכן אותו כח דמיון שמאפשר לישעיה להגיד את זה כביטוי גם מאפשר אותו לחלום על עולם ממשי שהוא מאד שונה מזה שלנו.