ספר ויקרא פרשה ראשונה – נדבת היחיד בעולה – ויקרא פרק א

פרשה ראשונה – נדבת היחיד בעולה

הפרק הראשון שלנו עוסק כולו ביחיד המנדב עולה. (ואפשר לחשוב מה אפשר ללמוד מן הסדר הזה שראשיתו נדבת עולה וכפי הנראה זהו הקרבן הכי פשוט או אולי גם הכי רווח או הכי יסודי). קם אדם בבוקר עם רצון להקריב עולה לה’.

והפרק נחלק לפי חומר הקרבן. לפעמים רוצה אדם להביא קרבן עולה מן הבקר. לפעמים מן הצאן. לפעמים מן העוף. (במה זה תלוי? אולי במה שיש לו. עשיר גדול יש לו בקר בינוני צאן עני יש לו רק עוף. או לפעמים הצליח לאדם הבקר השנה אז הוא מבטא דבקותו בבקר. וגם יש פרטים שכל אחד מאלה מבטא סוג דבקות אחרת למבינים בזה)

בחומר הקרבן יש רצון ויש דינים שאינם תלוים ברצון. הרוצה להביא קרבן עולה מסוג בהמה. יש הלכה שעליו להביא דווקא ממין זכר תמים. הנקבה אינה מתאימה לקרבן עולה כי היא נקראת יותר חלשה ולא מתאימה לקרבן כמו עולה. ותמים זה מובן שלא ראוי להקריב בעל מום לה’. (אפשר לראות כאן שיש מין נקודת מפגש בין רצון הבוחר לבין ההלכה, אתה בוחר איזה סוג אתה רוצה, ומשם ואילך יש הלכה שאומרת לך תביא דווקא זכר תמים).

עולת בקר

והכתוב מספר את הסיפור עולת בקר
הוא מביא את הבקר הזה אל פתח אוהל מועד (אותו אוהל מועד שממנו מקבל משה את כל ההוראות האלה). וסומך ידו עליו. זה דין כללי לכל הקרבנות שהבעלים סומכים ידיהם על הקרבן. הסמיכה הזו הוא כמו המעבר בין גוף האדם ורצונו אל החפץ הנקרב. כלומר צריך להיות בקרבן איזה תנועה אנושית, זה לא מכונת פחיות שמכניסים לתוכו בקר ויוצא כפרה. צריך להקריב את עצמך עם הקרבן כאילו, הסמיכה הוא ההתקשרות שהאדם מקשר את תנועת נפשו לעולה עם הבקר לעולה, והוא המעשה האחרון שהוא עושה עם הבהמה הזו לפני שהוא שוחט אותה. (כלומר אדם יש לו בהמה הוא עושה איתה הרבה דברים הוא חורש איתה מאכיל אותה וכו’. זה הכל כשהבמה שלו. כשהוא מוסר את הבהמה לקרבן הוא עושה איתה מעשה אחרון וזה סמיכה, וזהו הבהמה נהיה קרבן).
והוא שוחט את הבקר, וזהו, הבקר נכנס לסדר הקרבת הקרבן הוא כבר לא שלו.

אפילו הרצון שלו והכפרה שלו כתוב לפני זה, וסמך ונרצה לו לכפר עליו (וכבר שאלו איזה כפרה יש בעולה, אבל זה לא באמת קושיא כמו שיש תשובה שאינו על חטאים. הוא מכפר על הריחוק שלו שהתרחק מהשם). וזה פעולת הסמיכה. מכאן ואילך מצוות כהונה.
והכתוב מפרט הוראות לכהנים, מקריבים וזורקים את הדם על המזבח (אשר פתח אוהל מועד – שוב נזכר אוהל מועד ופתחו).
מפשיטים את העולה ומנתחים אותו (זה עבודה גדולה להפשיט ולנתח בקר, אבל צריך להעלות על המזבח בהמה מנותחת כראוי לא סתם מכניסים שם בהמה שלימה אלא בדוגמא של סעודת המלך ממש צריך להפשיט ולהכין את נתחי הבהמה לאכילה כאילו).
ואז נותנים אש ועצים על המזבח (מסתמא כבר יש שם אש. אבל כך סדר הסיפור אחרי שהוכן האוכל מדליקים את התנור ומסדרים עליו עצים שיהא איפה לסדר את נתחי העולה).
ומעריכים יפה את חלקי הבהמה על המזבח את הראש ואת הפדר.
וקרבו וכרעיו רוחצים לפני שנותנים על המזבח שאין זה יפה לשים את החלקים האלה כפי שהם,מ ושמים הכל על המזבח.
ועל על הסדר הזה נאמר עולה אשה ריח ניחוח להויה.

עולת צאן

ואם הוא מקריב מן הצאן, דהיינו מכשב או עז (שהם צאן, או בלשון משנה בהמה דקה), שוב זה חייב להיות זכר תמים. והוא צריך להקריב אותו ולשחוט אותו בצד צפון של המזבח דווקא (ולא כתוב בבקר צפון ולא בצאן סמיכה אבל כבר השוו רזל בדרשות ומסתברים דבריהם). וזה שיש צד מסוים לשחיטת העולה זה חשוב שכל אמה במשכן יש לו ערך וחשיבות, כמו בית כנסת עתיק חשוב מאד שמי שיושב במזרח הוא בחשיבות מסוימת ומי שיושב קצת מן הצד הוא החתן שלו ומי שיושב בדיוק בצד הבימה יש לכל זה תפקיד ומעמד מוגדר. כך צד צפון נחשב במזבח הכי חשוב ורק קרבנות עולה שמים שם.

ושוב עושים ככל הסדר האמור בבקר זורקים הדם על המזבח ומנתחים את הנתחים החשובים ורוחצים הקרב והכרעיים ומקטירים הכל המזבחה לריח ניחוח להויה.

(ויש לנו להבין שיש שני פעולות שעושים במזבח זריקת דם סביב ושריפת הקרבן עליו ולכל פעולה מאלה יש כוונה בפני עצמו זריקת הדם הוא פעולה סגולית כזאת כעין שראינו בפסח וזה פועל את הכפרה והוא כמו החלק הרוחני של הקרבת הקרבן לעומת ההקטרה שהוא אכילת מזבח והוא כמו החלק הגשמי של הקרבן לפי ערך)

עולת העוף

אם הוא רוצה להקריב קרבן מן העוף, אז צריכים לדעת את ההלכה לגבי חומר הקרבן. בעוף אין דין שזה צריך להיות תמים וזכר. כי החיות של עוף שונה לגמרי מן הבהמה. בעדר של בקר יש אולי שור אחד והרבה פרות שהשור היחיד שולט על כולן. ולכן שם הזכר מאד חשוב ויש להביא אותו לעולה. עופות אין להם עדר כזה. ולא עוד אלא שעל פי רוב אין מגדלים עופות אלא צדים אותם. ולרוב העופות הולכים זוג זוג לכל אחת יש אחד בערך. ולכן יש שם כמו השוואה בין המינים. ולא עוד אלא שברוב קרבנות העוף שהם חובה מביאים תמיד דווקא זוג, שזה יחידה חשובה של עוף. וכן לא צריך להיות תמים כי אינו גדול שיהא המום ניכר (אבל מחוסר אבר שהוא מום ניכר פוסל גם בעוף).

והנה עוף אינו גדול שיהא אפשר לעשות לו סמיכה ושחיטה והקרבת הדם וזריקה. לכן יש סדר חדש שנקרא מליקה. שהוא שהכהן לוקח את העוף בשלימות כפי שהוא ועושה את הסמיכה והשחיטה וזריקת הדם כמו בפעולה אחת שהוא לוחץ את העוף על צד המזבח בערפו עד שיצא דם.

ואז מוציאים את החלק המכוער מן הקרביים של העוף כמו שעשו לבהמה. ואין לעוף ניתוח אלא שיסוע שעושים אותו שיהא נראה גדול ומסודר יפה אבל לא יבדיל כי אינו בהמה שמנתחים אלא משסעים אותו כמו שעושים לטורקי בטנקסגיווינג מציעים אותו רחב ככה על הצלחת ושמים על המזבח.