158. זוהר בשלח: חבקוק, נבואה, שירה – דף מ”ד ע”א- מה ע”א

השיעור היום הוקדש על ידי ידידי ר’ יגאל הרמלין שליט”א לעילוי נשמת מאיר בן יוסף וטאובה הרמלין לרגל היארצייט ט’ בשבט.

ועל ידי ידידי ר’ משה אליעזר ליברמן שליט”א, בהכרת הטוב על השיעור ולרגל יום הולדתו.

דף מקורות לזוהר

א. ויהי בשלח פרעה. קושיא עצומה ישנה על כל היציאה ממצרים, שהיו נדמים יוצאים ביד רמה, ועוד רגע רודף פרעה אחריהם והם בצרה יותר גדולה ממה שהיו במצרים, כטענת בני ישראל הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים חדל ממנו ונעבוד את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. ואם שנגאלו מצרה זאת בנס גדול בקריעת ים סוף, ואמרו על זה שירה, עדיין יתמה הלב לשם מה כל יציאת מצרים, שאנו חוגגים בליל פסח, והלא נראה שהיתה יציאה עקרה ונפולה שלא הצליחה.

ב. פתח ר’ שמעון “תפלה לחבקוק הנביא על השגיונות”. נוסח זה צריך לעמוד עליו. שכן התפלה דבר נפוץ הוא בעולם ובמקרא. ומכל מקום לא מצינו לשון “תפלה ל'” בכל המקרא אלא במקומות מועטים מאד. והם תפלה לדוד, תפלה למשה. ותפלה לחבקוק. ולא עוד, אלא שאין עוד תפלה לפלוני הנביא אלא זה. והלא גם משה היה נביא אך אין תפלה למשה הנביא אלא תפלה למשה איש האלהים. וגם שאר הנביאים כישעיה וירמיה ויחזקאל התפללו ולא מצינו להם תפלה לישעיה או תפלה לירמיה. והלא התפילה קשורה אל הנבואה ככתוב כי נביא הוא והתפלל בעדך. ועוד יש להתבונן, שהקורא תפלה זו לחבקוק לא ימצא בה דברי תפלה ובקשה אלא דברי שיר והלל ונבואה, ואם כן תהלה לחבקוק מיבעי ליה, מאי תפלה לחבקוק.

ג. בכדי להבין ענין חבקוק, שממנו נבין את יציאה זו בשלח פרעה, יש לנו לחזור אל מקורו של חבקוק. חבקוק הוא הילד של האשה השונמית שהחיה אלישע בספר מלכים ב פרק ד, שכך כתוב את חובקת בן, לשון חבקוק. אם כן עלינו לעמוד על עניינו וממנו נבין תפילתו. “ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה”. האי אשה גדולה צריך לדעת אותו. ומה גדלות יש באשה זו. אך גדולה שהיו כל ענייני ביתה מופקדים על ידה. כאשר נראה מתוך הסיפור. הזוהר שואל הלא אשה כשרה עושה רצון בעלה, ומשיב שבעלה לא היה שכיח בבית וממילא נפלו ענייני הבית עליה. על כל פנים היתה זו אשה שהנהיגה ולקחה יוזמה בביתה, היו כל ענייני הסיפור מתייחסים אליה, היו לה מוחין דגדלות, והיתה אשה. וזה מפתח ושורש שכל העניין נובע ממנו.

ד. אמרה האשה אל בעלה “הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד”. מילת ידעתי במקרא רומזת על ידיעה פנימית עמוקה. הלא הכל ידעו כי אלישע איש קדוש היה והלא זה היה תפקידו והוא היה נביא מפורסם. משמע שהאשה הזאת הכירה במשהו עדין יותר שלא הכירו בזה רוב העולם. ובכלל לדעת שאיש הוא קדוש ואיש אלהים אין די במה שאומרים העולם, כמו שאמר צדיק אחד אם אברך מתכוון ברצינות זאת יודעים רק הקב”ה ואשתו. לכן דוחה הזוהר גם את הפירושים המובאים בגמרא. אחת שלא עברה זבוב על שולחנו. שעניינו שהיה שלחנו דומה למזבח שלא נראה זבוב בבית המטבחיים שלו, וסיבת דבר זה שהנקיות מביאה לידי טהרה, ולפיכך האדם הקדוש מקפיד על הטהרה ביותר ולא יתקרבו אליו הזבובים. אך דבר זה הלא נראה לרבים ואין כאן הבחנה עמוקה של ידיעה. כן דוחה הזוהר את הפירוש השני המובא בגמרא, שלא ראתה קרי בסדיניו. והזוהר טוען כי רבים הם בני האדם שאינם רואים קרי ואין בזה דבר מיוחד או הוכחה שהוא קדוש. ועכ”פ רבים בני אדם שבמקרה במשך שהותם בביתה לא יראו קרי.

ה. אך היא עמדה על משהו אחר. דרך בני אדם שכאשר הם קמים בבוקר מיטתם מסרחת מזיעת הגוף בלילה. ואילו במיטתו של אלישע היה ריח גן עדן. דבר זה צריך לעמוד עליו. שאם הכוונה לריח גשמי פשוט הלא גם את זה יוכלו לראות גם משרתי הבית ואין צריכים להיות אישה גדולה. אבל יש כאן ענין פנימי, שייתכן שיהיה נראה גם על הריח הגשמי אבל עכ”פ עיקר המכוון לענין הפנימי. כי ביום בני אדם שולטים באבריהם וגם במחשבותיהם לפי ערך, ואין זה קדושה אלא התנהגות נאותה. בלילה מאבדים בני אדם את שליטתם על גופם במקצת, ואיבוד שליטה זו הלא הוא ראיית הקרי, ולפיכך הוה אמינה שחוסר ראיית קרי הוא ראיה שהוא אדם שבמהותו קדוש, שאין גופו בוגדת בו שיצא ממנו קרי בשינתו. אך הזוהר אינו מסתפק בזה שהלא זה שליטה בגוף. אך עוד האדם בערותו שולט במחשבותיו ודמיונותיו. ואצל רוב בני האדם כאשר הם ישנים הם מאבדים שליטה זו ורוב החלומות הבל וענייני תאוות ויצרים ופחדים. והיינו במילים אחרות רוב בני אדם מבקרים בגיהנום בשינתם ונשלטים על ידי מלאכי חבלה, וממילא גם המיטה מסרחת. אך הנביא איש אלהים הוא אשר לומד למסור מחשבתו ודעתו למעלה, כאמור בידך אפקיד רוחי. ועל ידי טהרת רעיונותיו בשכיבתו הרי לא די שאין הוא מבקר בגיהנום אלא הוא ממש מבקר בגן עדן בשינתו. כאשר תיאר האריז”ל שכאשר נשמתו עולה בלילה הוא בוחר באיזה ישיבה של מעלה ירצה ללמוד היום, ושומע שם רזי תורה, ועל כן ידעה שהוא איש אלהים קדוש.

ו. ויהי היום, מפרש הזוהר זה ראש השנה, שהוא היום הידוע. ויאמר אלישע אליה הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת מה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. פשט תשובתה שהלא אני אשה פשוטה ומה לי עם המלך או עם שר הצבא. שואל הזוהר ומה חשב אלישע מה יש לאשה עם המלך. אלא אלישע בראש השנה חרד את החרדה השייכת לאותו היום, ובהתבודדותו בעליית האשה יכל לעיין בדין העולם, כי זה תפקיד הצדיקים בראש השנה. ועל כן שאל ממנה אם יש לה לדבר אל המלך המשפט, או אל שר הצבא, ככתוב ויגבה ה’ צבאות במשפט. ותאמר בתוך עמי. כי אין ראוי לאדם לבלוט בשעת הדין כי כל הבולט ביחידותו מתעורר עליו דין. ודבר זה מובא בהרבה ספרים לראש השנה מתוך זוהר זה. אך יש כאן עומק כי ראש השנה הלא הוא יום האשה שהיא מידת המלכות, ועל כן הוא יום שלה, אך ביום שלה נמצא חרדה גדולה, ואת חרדה זו ביקש אלישע לתקן ולהעלות בעבודתו בראש השנה.

ז. ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו’. התפלל אלישע על פקידתה בראש השנה, שהוא היום המוזמן לפקידת עקרות, ואמר לה למועד הזה, היינו המועד של ראש השנה, את חובקת בן. ואכן ילדה. אך ברגע שגדל הנער ויצא אל אביו אמר ראשי ראשי ומת. והאשה הלכה אל אלישע וצעקה עליו, כאשר צעקו בני ישראל על משה, “השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תשלה אותי”. הלא אני אמרתי לך שאין היום ראוי לבלוט ואני אשה בראש השנה. והנה הבן הזה שלך מת, והרי זה פירכא על כל תפלתך שהרי מה לי ולבן מת. ואלישע אמר שהיא צודקת, אבל הויה העלים ממני. משמע שהיה ראוי לו לדעת שעל הבן הזה דין מוות, אבל בכוונה העלים ה’ ממנו, והלא דבר זה הוא הקושיא ששאלנו על ה’ בתחילת הענין, בשלמא מי שבורח מפרעה ואינו יודע אם יצליח, אבל ה’ ידע שיחזרו אל ים סוף, ולמה העלים ממשה ומבני ישראל זאת, ולשם מה כל הישועה הנכשלת הזאת.

ח. מפרש ר’ שמעון סוד הענין. כי ילד זה ניתן אל האשה. והכלל שכל דבר שנמצא במדרגת האשה דהיינו במדרגת המלכות בלבד, מיתה נקשרת בו. כי המלכות היא השופטת את העולם כענין ראש השנה, ולא ייתכן בה חיים ארוכים כי היא כמו יום אחד בלבד, לרגעים תבחננו. ולפי שניתן הילד אל אימו ולא אל אביו, שלא היה שם באותו שעה כאשר למדנו, לפיכך בהכרח מיתה נקשרה בו. אך אלישע לא ידע זאת, שאילו ידע לא היה מבקש לה בן וה’ רצה שיהיה לה בן. והיינו ביתר עומק שאופי מידת המלכות הוא ש’ה’ העלים ממנו’. יש שם חושך ואינו רואה אלא לפי אותו השעה. ולפי שעמד אלישע באותו מדרגה (שלא נקרא בבית השונמית איש האלהים אלא בכרמל, ושם היה במדרגת המידה שנקרא אלהים), לפיכך היה עליו העלמה.

ט. הלך אלישע ושם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו’. היינו הוא הבחין שאין דרך להחזיר את החיים ממקום שאין בו חיים. אבל הוסיף לילד עוד מדרגה של רוח, מכח עצמו, ומכאן ואילך היה לילד חיים כפולים, חיים של אמו וחיים של אלישע. ולפיכך נקרא חבקוק לשון חיבוק כפול, חיבוק אימו וחיבוק אלישע. הילד הזה כאשר היה לנביא, הגיע אל אותו המקום שבו פותחים כל הנביאים הוא השער לה’ מידת המלכות. ומיד נפחד. כמשל מי שנשכו כלב מפחד כל פעם ששומע כלב. והוא הכיר על בשרו את סכנת המקום הזה, היינו המקום שנקרא לילה, שהוא המקום שלפעמים מאבד אדם שלטון על גופו ועל מחשבתו, ופתח ואמר תפלה, שמהות התפלה הוא צעקת העני ככתוב תפלה לעני, ומה הוא אומר בתפלתו ה’ שמעתי שמעך יראתי, שמעתי אותך בבחינתי ולכן יראתי, אך הוא מתפלל ה’ בקרב שנים חייהו, תתן לי חיים של שנים ולא של ימים ושעות בלבד, וזו היא תפלתו.

י. כאשר היו ישראל במצרים היו עוד טרם הלידה, כאשה השונמית ובן אין לה. בא אליהם משה ואמר קומו צאו. לא ידעו כי יציאה זו איננה יכולה להיות שלמה. שכך סדר כל הדברים בתחילה לילה ואחר כך יום. בתחילה הוציא ה’ את ישראל ממצרים לילה, אבל זו מדרגת המלכות שמיתה נקשרת בה. ואכן ברגע שיצאו ישראל ממצרים והיו לבני חורין טעמו טעם מיתה. שכך הוא הסדר מי שיוצא מעבדות לחירות פתאום יש לו את החירות להרגיש צערו ופחד חירותו, ויצעקו בני ישראל אל ה’. אך מאותו הלילה נהפכה ליום, ועל כך אמרו שירה וראו את הנבואה העליונה.

158. זוהר בשלח: חבקוק, נבואה, שירה – דף מ”ד ע”א- מה ע”א
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 44:48
 
1X