פרשת תרומה
אם עוקבים אחרי סדר הפרשיות ומדלגים על סיפור העגל שקטע את הענין באמצע (עד שיש מבקרים שטוענים שבגירסא של p בכלל אין את סיפור העגל, ואם כי זה לא מוכרח עדיין מה שהם מבחינים על המשכיות הקצב של הסיפור נראה) מקבלים המשך מאד ישיר של מסירת פרשיות אלו ועשייתם עד לסוף ספר שמות. בפרשת יתרו הגיעו בני ישראל מדבר סיני (ואפשר גם לדלג על כל הסיפור של מסירת עשרת הדברות ודיני משפטים שאינם נמשכים בסדר זה) ובסוף פרשת משפטים מתואר כיצד הענן שרה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וביום השביעי קרא למשה (שלפי הפשט אלה הם ששת ימים ראשונים של חודש סיון ובשביעי לסיון עלה משה להר ואם זה סותר שבאותו יום היה גם כל המעמד הר סיני אין זה סתירה ממש ואפשר לקיים שניהם ולא צריך לדחוק שהששת ימים האלה היו לאחרי מעמד הר סיני).
ופרשת משפטים מסתיימת ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אבל פסוק זה הוא מסכם ואין הסיפור בעצם מגיע כבר עכשיו לסוף ארבעים יום, כי כל פרשיות תרומה תצוה נראה ברור שהם הדברים שנאמרו למשה בתוך אותם ארבעים יום. ופסוק זה הוא רק כמו פסוק מסכם וכמו שיש כמה פעמים פסוק כזה שכבר בתחילת הסיפור מסכם את הזמן שלו כולו דרך משל “את המן אכלו עד בואם אל ארץ וכו'” שאינו שייך במקומו בפרשת בשלח לפי הסדר הכרונולוגי אבל הוא פסוק מסכם את כלל הסיפור ממבט מאוחר.
ובהיות משה בתוך ההר אמר לו משה את כל ציווי המשכן וכליו וסדר ההתרמה אליו שבפרשת תרומה תצוה כי תשא, ובסופו אמר לו ציווי השבת, שהוא הברית שבינו לבין בני ישראל, וככלותו לדבר נתן לו את שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים (ופה נדלג על פרק לב ולג שבהם כל נפילת העגל והחזרת הלוחות כלוחות שניות, שעכ”פ בסוף ירידתו עם לוחות שניות אנו חוזרים לענין הראשון, ולפי דעת המבקר אפשר שבסדר זה לא היו שתי לוחות כלל, אבל גם לפי פשוטו אין זה סותר את התיאור שלי כי העגל הוא כמו תקע שלא היה מתוכנן וניכר בסוף פרשת כי תשא ופרשת ויקהל שהכתוב חוזר לכסדרו ליום ירידת משה מן ההר, שנמחל להם העגל והכל חזר) ובסוף פרשת תשא מתואר ירידת משה מן ההר וקרן עור פניו, ומתואר כמין סדר הגבלה כמו שמתואר על מעמד הר סיני עצמו שאהרן והנשיאים לעצמם ושוב כל ישראל לעצמם.
ומיד ויקהל משה את כל עדת ישראל והוא אומר להם את כל מה שאמר לו ה’ בהר והוא מתחיל מן הסוף להתחלה ומספר להם את מצוות השבת ושוב מצוות התרומה למשכן וכל סדר עשייתו ועבודתו. (ואם כן אנו מבינים שויקהל זה דומה ממש ליום הקהל של הסדר האחר שבו כל קהל ישראל עמדו לפני ההר, וכן אם מסתכלים על כל זה כסדר התגלות שלם ומפורט מבינים שיש בו קהילה של כל העם והגבלה והשראת השכינה והכל). והם עושים הכל כאשר ציוה ה’.
ובסוף פרשת פקודי חוזר הכתוב לתחילת הסיפור ואומר שאותו הענן שהיה בהר סיני בתחילת ארבעים יום היה ממלא את המשכן ולא יכול משה לעלות לתוכו – ממש כפי שלא יכול לעלות אל ההר בסוף משפטים. ושוב (ביום השביעי? לא ממש אבל עכ”פ יש גם כאן סדר של שבעה ימים וביום השמיני נגלה ה’ בפרשת שמיני שמקביל לכאורה שוב לפרשה זו) ויקרא אל משה וידבר אליו, ממש אותו סיפור של סיני חזר על עצמו בסוף פקודי ותחילת ויקרא ובאהל מועד דיבר אליו את כל דיני הקרבנות שבסדר ויקרא.
כל זה נראה לי נכון בפשט הכתובים ונמצא מה שאמר רמב”ן מפורש במקרא ממש, כי לפי הסיפור הזה הציווי הראשון למשה בהר סיני היה לעשות משכן שבאותו משכן ידבר לו עוד דברי תורה. (וזה דבר מעניין להתבונן בו כיצד הדיבור הראשון של ה’ למשה הוא הדרכה כיצד יגרום שידבר אליו הלאה. כאילו היה למשה לשאול הרי אתה מדבר איתי כאן למה צריך לבנות משכן שלם שיהיה ונועדתי לך שמה אתה כבר מדבר דבר ישר את כל התורה. אבל כנראה היה מובן שמה שהוא מדבר אליו בהר הוא רק כמו הכנה לדיבור האמיתי שיהיה באהל מועד. וצריך להתבונן בזה גם מצד העבודה כשאנו אומרים שצריך לעשות משכן לשכינה שהדיבור הראשון הוא רק כיצד לעשות משכן ועם כל גדולתו הוא רק הכנה לדיבור התורה עצמו
וכן צריך להתבונן פה מה שחוץ ממצוות עשית המשכן לא נאמר כאן שום מצוה חוץ ממצוות השבת. ונמצא מה שאמרו הדרשנים שהשבת נועד להיות מקדש בזמן כמו שיש מקדש במקום הוא כמעט מפורש בכתוב עצמו, כי מצוות השבת נאמר כבר בתוך הסדר של הכנת אופן השראת השכינה עוד בטרם כל המצוות הפרטיות שנמסרו באהל מועד. ולפיכך גם קשר הענין עם ששת ימי בראשית לומר שהשבת קודמת לתורה כלומר היא מאפשרת את הדיבור שבה נמסרת התורה, ונראה שגם היום השביעי שבו קרא למשה מתכוון להקביל את זה ליום השביעי של הבריאה, ורז”ל כבר אמרו בשבת ניתנה תורה אבל ייתכן שזה מפורש במקרא ממש ונראה לי עוד שרוב דיבורי ה’ למשה בשבת היו ובכל מקום שנאמר וידבר ה’ אל משה לאמר ולא מפורש בו זמן היה זה בשבת שבאותו יום היה משה מתבודד ונכנס לאהל והיה ה’ מדבר אליו).
ולפיכך בציווי מעשה המשכן הוא חוזר לו בכל פעם שיעשה אותו כאשר הוא מראה אותו עכשיו בהר. נאמר כן בכללות בתחילה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. ובמעשה הארון נאמר שיתן לתוכו את העדות ‘אשר אתן אליך’ וזה אות ברור שכל הדיבור הזה נאמר לו בהר טרם ירד עם הלוחות. ובסוף מעשה המנורה נאמר שוב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (ורז”ל הבינו שזה מיוחד למעשה המנורה ודרשו שנתקשה משה וכו’ וצ”ע שלפי פשוטו מפורש שהוא הולך על כל הכלים האלה דהיינו שלשת הכלים שנמנו כאן ארון שולחן ומנורה וכולם הראה אותו בהר). ופה נאמר במפורש אשר אתה מראה בהר בלשון הווה שאני מראה אותך (או מראה על ידי מלאך וכדו’) פה כן תעשה לעתיד.
וכן חוזר שוב בסוף החלק של מעשה המשכן ‘והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר’, פה אשר הראית לשון עבר כי הוא מדבר ממבט של זמן ההקמה ואז יקים אותו בדיוק כאשר ראה אותו בהר. וכן שוב בסוף מעשה המזבח ‘נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו’.
אמנם אינו מובן לי למה כאשר עבר מן הכלים אל המשכן שינה את דיבורו ממה שאני מראה אותך בהווה אל מה שהראית בעבר, וכאשר הגיע לחצר כבר לא הזכיר את ההר כלל. נראה שיש כאן מין הדרגה מן הכלים אל המשכן אל המזבח אל החצר וגם צריך להבין מה שנאמר בתחלה בגוף ראשון אשר אני מראה אותך ושוב אשר אתה מראה לשון נסתר ושוב כאשר הראית לשון עבר ונסתר ושוב כאשר הראה אותך. ומורגש שיש כאן איזה הדרגה אבל איני יודע לתת לה מילים.