פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו’. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.
באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו’.
זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו’ וכו’.