חג יי וחג ליי

וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל (סו”פ אמור) ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה’ (סו”פ פנחס). כל המועדים נתקנו על ידי משה. חג אחד נתקן על ידי אהרן, ‘חג ליי מחר’. וחג זה נשבר כאשר ראה משה את המחולות ונהפך לאבל מחולנו, בי”ז בתמוז נשתברו הלוחות.

אך דבר מדברו לא ישוב ריקם, והסוד שיש חג ה’ וחג לה’. בפרשת בא אמר משה לפרעה ‘חג יי לנו’. אך כאשר התקין את המועדים לישראל אמר ‘וחגותם אותו חג לה’. ‘וביום השביעי חג לה’. ואמנם אחר שקבע אהרן בעגל חג לה’ לא נאמר עוד בפסח חג לה’, (אמנם נאמר פסח לה’ וחג המצות לה’), והחג היחיד שהוא חג ליי’ הוא חג הסוכות הנקרא בין בפרשת אמור ובין בפנחס ‘חג ליי’.

וההבדל מבואר בדברי רמב”ן בפרשת נדרים, שהנדר הוא לה’ והשבועה הוא בה’. ולכן הנדרים מבטלים את המצוות כי הם עולים על גבי השבועה שבו התורה. והיינו השבועה הוא אחיזה בהויה של שבעת ימי הבנין, ואילו הנדר הוא העלאת הדבר לה’ כלומר לבינה.

והיינו ששנינו כי בשבירת הלוחות קרע משה את הכתובה מצד התורה, אבל עדיין חביבותא הוא גבן, וזה מצד הנדר שמעל התורה. ונדר זה היה מראה אהרן שהיה אוהב את הבריות ואח”כ מקרבן לתורה. ולפיכך בכו אותו כל בית ישראל כי גם בשבירת כתובות היה רואה את האהבה שעליה.

וזהו הנאמר באות ל’ של אשת חיל, לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. ודרשינן אל תקרי שנים אלא שניים. היינו כי אינה מפחדת מן הקור כי ביתה כפול, היינו מקדש ראשון ומקדש שני, היינו בינה ומלכות, שבת הגדול ושבת סתם, ואם יבוא עשו אל המחנה האחת והיה המחנה הנשאר ‘ל’פליטה. המחנה ל’ נשאר לפליטה.

ולפיכך ייהפכו לששון ושמחה והאמת והשלום אהבו, היינו בריתי היתה איתו החיים והשלום, ואז ח’ג ל’ה’ מ’חר הוא חל”ם, ככתוב בתיקונים שהבינה חולם על התפארת. היינו כחולמים. וזה בחג הסוכות שהוא העתיד נגד ענני הכבוד בזכות אהרן, שהם על הסוכה כאות ל’.