קרבן אשם – ויקרא פרק ה

קרבן אשם/קרבן עולה ויורד

אחרי קרבן חטאת באים עוד סוגי קרבנות שבאים על החטא אבל אינם נקראים חטאת אלא עולה ויורד או אשם. וצריך להבין מה נשתנו בדיוק חטאים אלה שיבואו עליהם קרבן אחר בשם אחר ודינים אחרים.
ומה שנראה לי בפשט הוא שהאשם (ואני כולל בזה חטאת עולה ויורד) יש לו אופי שונה לגמרי מהחטאת. כי החטאת כפי שביארנו בסופו של דבר בא ברצון, והוא דומה מאד לעולה שבא ברצון לכפר, וההבדל רק שהחטאת בא בתור תשובה על חטא והעולה מכפר בלי שיהא בזה תשובה על חטא.
אבל אשם הוא כבר קרבן שממש בא על חטא, והיינו במילים אחרות הוא קרוב יותר לעונש על החטא מאשר לתשובה על החטא. וההבדל הוא שאשם הוא תמיד קרבן שהבית דין יחייב ויכריח אותך להביא. מאחר והם יודעים שחטאת. ובוודאי זה מכפר אבל יש לזה אופי אחר שאינו בא ברצון אלא מתוך חובה מאחר ונודע שחטאת.

ולפי זה אני מפרש הפסוק הראשון פה ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכו’. שזה אזהרה כללית שבא כהקדמה לכל הסיפור הבא אחריו. מכיוון שהאשם שיביא אדם על שבועת שקר אינו בא מרצונו אלא מעד ששמע שנשבע וראה שעבר על השבועה או שנגלה שכיחש, או על פי הודאתו בדברים שלא כ”כ שייכים לעדים, ממילא הפרשה מתחילה באזהרה על העדים שאם שמעו קול אלה (וכן לשאר החטאים דהיינו הנוגע בטמא, אלא שלזה מסתמא הכהנים כבר רואים ואין צריך להזהיר אותם) ולא יגיד ונשא עונו. ופירוש ונשא עונו פה נראה שהכוונה שחלק מאשמת העבריין הולך על העד שהיה צריך להעיד ולגרום לו להביא קרבן והוא לא מעיד ממילא נושא בעול העוון של זה שעבר. ואולי העד בעצמו צריך להביא קרבן אשם גם כן אם נתפס שראה ולא הגיד.

ומכאן הפסוק מפרט שלשה או נפש, נפש (פירוש פרט) שנגע בדבר טמא. נפש שנגע בטומאת אדם. או נפש שנשבעה לבטא בשפתים להרע או להיטיב.
והתנאי בכולם ‘ונעלם ממנו והוא ידע ואשם’. פירושו נעלם ממנו שנגע או שנשבע, והוא ידע מה שהוא עושה אחר כך, וחזל מפרשים והוא ידע כלומר נודע לו אחרי זה, ואשם, כלומר עשה משהו שאין לעשות בטומאה או עבר על שבועתו.
והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה – כלומר הוא גילה שעשה את האשמה והוא הולך לבית דין ומתוודה על כך. אז הבית דין מחייבים אותו להביא את אשמו לה’ על חטאתו. (וכאן אני לומד שעולה ויורד גדרו אשם אע”פ ששוב קוראו הכתוב חטאת כי עיקר ההבדל בין חטאת לאשם הוא אם בא מרצון או מחובה).

ומכיוון שזה דבר שאנו מכריחים אותו להביא על פי הודאתו (ויש כאן חידוש שברוב עונשי התורה אין מענישים לאדם על פי הודאתו, ולכן זה עדיין שייך לפרשת קרבנות שהוא הכל לרצונו, אבל הוא על פי הודאתו. ואני מפרש שהודאה זו הוא הדרך שבו נודע לבית דין שחטא ולא שיש איזה דין נפרד שיתוודה בפה). לכן אי אפשר לחכות עד שיהא לו שעירה או כשבה כמו בכל חטאת, ולפעמים יש אדם חוטא והוא עני ואי אפשר לו בשום אופן להביא את זה, לכן נתן לו הכתוב כמה אופציות. האופן הרגיל הוא שמביא כשבה או שעירה ככל חטאת. ואם לא תגיע ידו הוא מביא עוף שתי תורים או שתי בני יונה. ואם גם זה לא תשיג ידו הוא מביא מנחה.

וכשהוא מביא שתי תורים יש כאן דין מעניין, שאחד מהם קרב לחטאת ואחד לעולה. ומכאן אפשר ללמוד שעולה וחטאת עניינם שווה בעצם. והסיבה שמחלקים פה שני עופות לעולה ולחטאת הוא לפי שלא מספיק כאילו בעוף שיהא רק חטאת כי זה קטן מדי, לכן מביא שניים ואחד הוא עולה גמור אבל בכללות הקרבן הזה הוא כמו האימורים של החטאת, והשני לחטאת הכהנים אוכלים את כולו אחר זריקת דמו והוא כערך הנשאר בחטאת בהמה לכהנים.

וכשהוא עני ביותר (וחזל קוראים לזה דלי דלות, שאפילו שני תורים אינו יכול להשיג) הוא מביא מנחה, ודין המנחה של טאת שאין נותנים עליה שמן ולבונה שאין ראוי למנחת החוטא שתהיה מהודרת. ומקריבים ממנו הקמיצה והשאר לכהנים כמו כל מנחה ‘והיתה לכהן כמנחה’. (אפשר לראות כאן שוב מה שאמרתי שכל אכילת כהנים יש לו אב במנחה)

וכל הפירוש שלי אינו אליבא דהלכתא אבל אני חושב שגם לפי ההלכה יש בו אופי זה שאני מתאר.

קרבן אשם – אשם מעילות

יש עבירות ואופנים מסויימים שבהם אדם מביא אשם ולא חטאת (ולפי דרכי אין זה כל כך חילוק בעבירות אלא יותר באופן הבאת הקרבן, כי לפי הפשט חטאת באה על כל חטא ולאו דווקא על חייבי כריתות, ולפיכך ייחוד אשם בעבירות הללו חייבים לומר שהם מצד שנתפסו ויש בהם צד עונש ולא רק תשובה וכפרה).

הראשונה מי שחוטא במעילה, דהיינו שנהנה ממה ששייך לקודש. ואחרי שנתפס (אפשר שזה פירוש המילה ואשם, או שנתפס או שהודה). הרי הוא חייב לעשות כמה דברים. חייב לשלם את מה שלקח, וחייב להוסיף עליו קנס תוספת חמישית (וזה פחות ממה שהגונב מן ההדיוט שמשלם כפל או ארבעה וחמישה, כאן יש קנס רק של חמישית). ועוד חייב להביא קרבן אשם. ואפשר להסתכל על אשם זה כחלק מן הקנס והתשלום שלו שהרי הוא נאכל לכהנים, אם כן יש בו ממש תשלום וגם כפרה.
קרבן אשם זה חייב להביא מאיל תמים, וגם הוא חייב להיות שווה כסף שקלים. כלומר יש שיעור מינימום כמה זה צריך לעלות לו האשם, שזה כמו עונש לו, ואינו כמו חטאת רגיל שמביא מה שיכול והוא ממש ההיפך של עולה ויורד שמתחשבים בו לפי מה שהוא יכול אלא יש לו שיעור שחייב שיעלה לו סך מסוים.

 אשם כל החטאים/אשם תלוי

ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה’ אשר לא תיעשנה ולא ידע ואשם – גם הוא חייב אשם. ופסוק זה לא מובן שהרי על המקרה הזה כבר אמר בפרק ד’ שמביא חטאת. ולפיכך פירשו חז”ל שזה מדבר על מי שעשה משהו ואינו יודע אם היה איסור או היתר וחייב להביא על זה אשם שנקרא אשם תלוי. וזה פירוש ולא ידע דהיינו בכל האשמות שלמעלה כתוב והוא ידע שנודע לו שחטא, וזה לא נודע לו אלא עדיין יש לו ספק אם חטא.
ולפי דרכי זה על מי שבאו עדים שעשה אחד מכל עבירות שבתורה והוא אינו מודה בזה ולא יודע אבל נאשם בבית דין, לפיכך מכריחים אותו להביא אשם.
ופה יש פסוק שלם שמדגיש ‘אשם הוא אשם אשם לה’. שלא תאמר שזה שלא ידע אין זה חטא אלא זה ממש אשם ואשם לה’ ומביא על זה קרבן אשם.
וכל זה התחלה כי לא באמת ברור לי פירוש הפרשה הזו והוא לא נכנס כ”כ לכל המשך הפסוקים כאן.

אשם גזילות

האשם השלישי שבפרשה זו מקביל ממש לאשם מעילות, כמו שהגונב מן הקודש משלם קרן וחומש ואשם, כל מי שמעל מעל בה’, לא על ידי שנהנה מן הקדש אלא על ידי שנשבע לשקר על פקדון או גזילה מן ההדיוט. והיינו יש דרך להפוך חטא בין אדם לחבירו למעילה במקום, וזה על ידי שמכניסים לתוכו שבועת שקר, שהוא נשבע בשם ה’, ונמצא עושה גניבתו או העושק שעשק מחבירו לענין שגם פוגם בכבוד המקום שנשתמש בשמו לשקר.
והיה כי יחטא ואשם – היינו שנתפס כי באו עדים, או על פי הודאתו. שוב הוא חייב בשלשה דברים: והשיב את הגזילה או העושק או הפקדון (היינו כל דרך שיהיה שבא לידו ממון חבירו שלא כדין), ומוסיף עוד קנס חמישית, ואת הקנס הזה משלם למי שגנב ממנו לא לכהן ‘לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו’ (כאן נראה שוב שאשמתו פירוש שנאשם ויצא חייב בבית דין, שבאותו יום חייב לשלם החומש, ואינו יכול להיות יום שחטא בו). ועוד מביא אשם לה’ (וכאן כתוב בערכך, ואולי פירושו שהאשם צריך להיות שווה כמו הגזילה). וכפר עליו הכהן ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.

שמן ולבונה

ובענין שמן ולבונה של המנחה ושלילתו ממנחת חוטא. נמצא יש כאן משהו מעניין. רוב הקרבנות שייכים בעצמם הן לחוטא כתשובה והן לצדיק כקירבה. אבל יש סוג של קרבן שצריך להיות כבר צדיק כדי שתקריב אותו. והיינו השמן ולבונה של מנחה (ואולי גם עולה עצמו לפי רזל שעולה ויורד מקריב חטאת ראשונה כדי שיתאפשר לו להקריב עולה אח”כ). וזה נראה שהשמן ולבונה של המנחה שייך לענין הקטורת, שהרי הם רכיבים של הקטורת, וזה מיוחד למנחה שיש בו חלק כקטורת וזה כפי שפירשתי שמנחה הוא מתנה בעלמא מתוך מנוחה, וזה לא שייך לחוטא או בכלל כמו שיש אזהרה גדולה על הקטרת קטורת כשאין הזמן והאדם ראוי לכך ונקרא אש זרה.