סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק ו — דיני הנזיר וברכת כהנים
הקשר ומיקום בספר במדבר
פרק ו בבמדבר ממשיך את סדרת המצוות שבחלק הראשון של הספר, המתרחשות בתקופה שבין החודש הראשון לחודש השני של השנה השנייה, כאשר המשכן הוקם והמחנות סודרו. מצוות אלו ניתנו באותה תקופה או שיש להן זיקה נושאית אליה. הנזיר הוא המצווה הרביעית בסדרה זו.
קשרים לחומר הסובב:
– קשר ברמת פשט: כמו הדינים הקודמים (האשם שהולך לכהן כשאין גואל, והסוטה שמביאה קרבן לכהן), גם הנזיר בסופו של דבר מביא קרבנות לכהן.
– קשר נושאי עמוק יותר: ספר במדבר עוסק ביסודו בהתפשטות הקדושה של מחנה כהונה כלפי חוץ אל שאר המחנות — באופן מילולי ומושגי. הנזיר מייצג את ההתפשטות הזו בצורה יפה: אדם שאינו כהן, שעל ידי נדר יכול לרכוש קדושה מקבילה לזו של כהן. כשם שיש דברים קדושים מעצם טבעם ויש דברים שנעשים קדושים על ידי דיבור ומעשה של אדם (המושג הכללי של נדרים, הנלמד בהמשך הספר), כך הנזיר הוא אדם שמקדיש את עצמו לה’ ובכך מקבל על עצמו הגבלות ומעמד המעוצבים על פי דגם הכהונה.
הפתיחה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (פסוק ב)
הפרשה כוללת במפורש נשים — אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, גבר או אשה יכולים להיות נזיר/נזירה. זה בולט כהרחבה. בעוד שבנות כהנים מוגבלות בתפקידן בתוך הכהונה, כאן התורה פותחת במפורש את אפיק הקדושה הזה גם לנשים.
הפועל המרכזי יַפְלִא ניתן לתרגום כ”יבטא” — ביטוי של נֶדֶר נָזִיר, נדר מסוג ספציפי שהופך אדם לנזיר, לְהַזִּיר לה’.
שלוש קטגוריות דיני הנזיר
1. פרישה מיין ומכל מוצרי הגפן
הנזיר חייב להימנע מיין, שֵׁכָר (משקה משכר), חומץ העשוי מיין, מיץ ענבים, כל דבר הנסחט מענבים, ענבים לחים, צימוקים, ואפילו עלי גפן וגרעינים (חַרְצַנִּים וְזָג — יש מחלוקת לגבי המשמעות המדויקת של כל מונח). פרישה מוחלטת מכל תוצרת הכרם.
נקודה פרשנית מרכזית: חכמים מבינים ש”שֵׁכָר” אינו כל משקה משכר (לא וויסקי או בירה) אלא דווקא משכרים על בסיס יין. הסיבה היא שהאיסור הוא סמלי ולא רק מעשי. הדאגה המוסרית מפני שכרות חלה על כל אדם, לא במיוחד על נזיר. פרישת הנזיר מיין מקבילה לאיסור הכהן לשתות בזמן עבודה (כפי שנראה בפרשת שמיני), ואולי גם להגבלות הרחבות יותר של הכהן הגדול, שכן הוא שייך לעבודה באופן תמידי.
עיקרון חשוב: כאשר אדם מצהיר “הריני נזיר”, הוא מקבל על עצמו את הגדרת התורה לנזירות — אי אפשר להגדיר אותה באופן עצמאי. נדר יכול להיות על כל דבר, אבל נזירות היא סוג ספציפי של נדר עם קדושה ספציפית, כולל ממדים סמליים.
2. איסור גילוח השיער
תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ — השיער חייב לגדול בחופשיות (גַּדֵּל פֶּרַע — השוו לפְּרִיעַת רֹאשׁ אִשָּׁה, חשיפת/התרת שיער הסוטה). דין זה אינו מקביל ישירות לכהונה — למעשה, לכהנים עשויה להיות דרישה הפוכה. ובכל זאת יש כאן סמליות עמוקה, כפי שמעידה סיפורו של שמשון, שנקרא נזיר וכוחו האלוקי שכן בשערו.
תובנה מקורית על תפקיד השיער: לכהן יש בגדי כהונה — בגדים, מצנפת, ולכהן הגדול יש את הצִּיץ (הנקרא גם נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ) — כסמנים חיצוניים של הקדשה אלוקית. הנזיר אינו יכול ללבוש את בגדי הכהונה הללו, ולכן שערו משמש כמקבילה לכתר הכהונה שלו. הדבר נתמך בביטוי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ — “כתר אלוהיו על ראשו” — המשחק על המשמעות הכפולה של “נזר” כ”הפרשה” וכ”כתר”. ההפרשה שהנזיר מקבל על עצמו משיגה מעין הכתרה.
3. איסור מגע עם מתים
הנזיר אינו רשאי להתקרב לשום מת — עַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא — אפילו לאב, אם, אח או אחות. זה חורג מעבר לכהן הדיוט, שמותר לו (ואף מחויב) להיטמא לקרובי משפחה. הנזיר דומה בעניין זה לכהן גדול. הלשון נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ מהדהדת את מעמדו של הכהן הגדול.
הדבר הוא סמלי ולא רק מוסרי גרידא: בדרך כלל, השתתפות בלוויית קרוב משפחה והיטמאות עבורו היא מצווה. אבל הקדשת הנזיר את עצמו לה’ גוברת על כך, משום שהוא קָדֹשׁ לַה’.
מה קורה כשנזיר נטמא בשוגג (פסוקים ט–יב)
תצפית מבנית מעניינת: התורה בונה נוהל לטומאה בשוגג עבור הנזיר, אך אין נוהל מקביל לכהן שנטמא. כהן מיטהר אך אינו מביא קרבן מיוחד ואינו זקוק לכפרה על כך. הסיבה עשויה להיות שכאשר אדם מקבל על עצמו מעמד זה מרצונו, הוא נושא באחריות מוגברת — אפילו על תאונות או אונס (נסיבות שמעבר לשליטתו).
אם מישהו מת פתאום ליד הנזיר (כִּי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם), וטימא את ראש נזרו:
1. יום שביעי: הוא מגלח את ראשו (מסיים את תקופת הנזירות הזו), לאחר טהרה באפר הפרה (אֵפֶר הַפָּרָה, המפורט בהמשך בפרשת חוקת).
2. יום שמיני: הוא מביא קרבנות — שתי ציפורים (שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה), אחת כחטאת ואחת כעולה, ככפרה מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (על החטא הנוגע למת).
3. הוא גם מביא כֶּבֶשׂ (כבש) כאשם.
4. וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ — ראשו מתקדש מחדש.
5. הוא מתחיל מחדש את תקופת נזירותו: וְהִזִּיר לַה’ אֶת יְמֵי נִזְרוֹ.
6. הימים הקודמים אבודים — וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ, הם “נופלים” כי נזרו נטמא, ולכן עליו להתחיל את הספירה מחדש. זה מאשר שנזירות היא בדרך כלל לתקופה מוגדרת, לא קבועה (אם כי יש שנודרים אותה לצמיתות).
השלמת הנזירות הרגילה (פסוקים ~יג–כ)
כאשר הנזיר משלים את תקופתו כסדר, הוא מביא שלושה קרבנות:
– כבש זכר (כֶּבֶשׂ) לעולה
– כבשה נקבה (כִּבְשָׂה) לחטאת
– איל (אַיִל) לשלמים
הוא גם מביא שני סוגי מצות (בלולות בשמן ורְקִיקֵי מַצּוֹת), יחד עם מנחתם ונסכיהם. השלמים הופכים את האירוע לחגיגי — שלמים הם תמיד חגיגה.
טקס גילוח השיער: הנזיר מגלח את שערו (וְגִלַּח אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ). הטקסט לא בהכרח מתכוון לגילוח עד קרחות מוחלטת — ייתכן שהכוונה לחיתוך הצמיחה מתקופת הנזירות. השיער נשרף תחת השלמים, מה שהופך אותו לחלק מקרבן החגיגה (לא החלק שעולה על המזבח).
תהליך התנופה: הכהן לוקח את הזְּרֹעַ (שוק הזרוע), חלה אחת ורקיק אחד, מניח אותם על כפות ידי הנזיר לאחר הגילוח, ומבצע תנופה — הבאה סמלית לכיוון המזבח. הכהן מקבל את התנופה, את החָזֶה (החזה) ואת השׁוֹק (הירך), כמו בכל שלמים.
המילה נִזְרוֹ ניתנת לקריאה בשני אופנים: כתרו (השיער כנזרו) או נזירותו (הנדר עצמו).
לאחר כל זאת: וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן — הנזיר רשאי כעת לשתות יין, משוחרר מנדריו.
חתימת הפרשה (פסוק ~כא): זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר — הנזיר רשאי להביא קרבנות נוספים מעבר למינימום אם יש לו אמצעים והבטיח לעשות כן. זה מחזק את העובדה שנזירות היא וולונטרית, והקרבנות המפורטים הם המינימום החובה.
ברכת כהנים — המצווה החמישית בסדרה (פסוקים כב–כז)
משמעותה כלשון ליטורגית
זו הפעם הראשונה בכל החומש כולו שנקבעות מילים ספציפיות שיש לאומרן. קודם לכן היו דברים רבים לעשות אך שום דבר עם נוסח קבוע. וְהִתְוַדּוּ (וידוי) נצטווה אך ללא מילים קבועות. בהמשך בדברים יהיו נוסחאות וידוי, אבל ברכת כהנים היא הטקסט הליטורגי הראשון של התורה.
מהות המצווה
שאלה חשובה: האם המצווה היא לברך בנוסח ספציפי זה, או שזו מצווה להעניק ברכות מסוימות אלו? התשובה היא ככל הנראה שניהם גם יחד.
הקשר לתפילה
בהלכות תפילה של הרמב”ם, ברכת כהנים היא מרכיב מרכזי בתפילה. ייתכן שזו הצורה המוקדמת ביותר של תפילה — ברכת הכהן לעם. חוויית בית המקדש רחבה יותר מהבאת קרבנות בלבד; הכהן גם מעניק ברכות, מה שמחזק את הנושא שספר במדבר מספק את ההקשר הרחב של המשכן.
שלוש הברכות — מבנה עולה
שלוש הברכות הולכות וגדלות בהדרגה באורכן ובעושרן:
1. יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ — ה’ יברך אותך (ייתן לך את מבוקשך) וישמור עליך (יגן מפני סכנות)
2. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ — ה’ יאיר פניו אליך ויחנך
3. יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם — ה’ ישא פניו אליך וישים לך שלום
שלושתן בולטות בכך שאינן ספציפיות ונשארות כלליות — הן מבטאות את הארת פניו של הקב”ה, את תשומת לבו ודאגתו.
המנגנון התיאולוגי (פסוק כז)
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם — ברכת הכהן פועלת על ידי הנחת שם ה’ על העם. זה מתקשר ישירות לשמות/פרשת יתרו: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ — בכל מקום שבו שם ה’ מוזכר, ברכה באה בעקבותיו. שם ה’ כבר שוכן בבית המקדש (וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, לְשַׁכֵּן שְׁמִי שָׁם), אבל הכהן מניח באופן פעיל את שם ה’ על העם באומרו יְבָרֶכְךָ ה’. זה מסביר מדוע הברכות כה לא-ספציפיות: התוכן הוא פשוט נוכחותו של הקב”ה ותשומת לבו המופנית כלפי האדם. כאשר ה’ עם אדם, כל הברכות באות בעקבות כך.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק ו: הלכות הנזיר
הקשר ומיקום בספר במדבר
היום אנחנו קוראים במדבר פרק ו. כפי שדיברנו אתמול, זהו המשך של קבוצת המצוות שנמצאות בחלק הראשון, בסדרה הראשונה של ספר במדבר, שאם רוצים לשייך את זה לתקופה מסוימת, זה ממוקם בזמן שבין החודש הראשון לחודש השני של השנה השנייה, השנה שבה הוקם המשכן והשנה שבה הוקמו המחנות. והמצוות האלה איכשהו מתחברות לנושא הזה, או לזמן הזה, סליחה. או שהן ממוקמות בזמן הזה או שהן מתחברות לנושא הזה.
אז עכשיו יש לנו את המצווה הרביעית בקבוצה הזו, בסדרה הזו, וזו מצוות הנזיר. אז במובן מסוים זה מתחבר למצווה הקודמת, או לזו שלפני הקודמת, שהייתה סוג של הבטחה. היא דיברה על סוג של מתנה, משהו שמוקדש לכהן, למקדש, כמו איש אשר אין לו איש גואל — לה’ אשר מעל הולך לכהן. גם כאן אנחנו הולכים לדבר על דברים שהולכים לכהן. זו דרך אחת להסביר את הקשר. כמובן שגם הסוטה מביאה משהו לכהן, אז זה הקשר.
הקשר נושאי רחב יותר: הרחבת הקדושה
במובן רחב יותר, כפי שדיברנו, ספר במדבר עוסק איכשהו בדברים שהם ההרחבה, הפריסה של הקדושה, של המחנה עד למחנות האחרים בכל מיני דרכים, בדרכים מילוליות, ובדרכים יותר רוחניות, יותר תיאורטיות, יותר מושגיות. אז יש דרך מושגית שבה נזיר, אפשר לראות את זה גם כהרחבת הכהונה אל מחוצה לה, כי נזיר הוא בעצם, או דרך אחת להבין את זה, הוא מישהו שאינו כהן, אבל רוצה לנהוג כאילו הוא כהן, או יכול לקבל את קדושת הכהן בדרך של נדר.
נדר הוא כמו כל הנדרים, כמו שיש קודש, יש דברים שהם קודש, ואז אפשר להפוך דברים לקודש על ידי הדיבור שלך, על ידי המעשים שלך. נלמד את ההלכה הכללית של נדרים הרבה יותר מאוחר בספר הזה גם כן, אז זה שייך לשם. אבל באופן כללי כאן, כשאנחנו מרחיבים את המחנה, עוד דרך להרחיב אותו היא שאדם אחר, אדם רגיל, או מישהו יכול להפוך לנזיר, כלומר להקדיש את עצמו לה’ בדרך מסוימת, וזה ייתן לו את הדינים, הוא יידרש לנהוג בדרכים האלה, ואז כמובן הוא יביא אחר כך את קרבנו. אז זו, לדעתי, הדרך הרחבה יותר להבין את הקשר של הלכת הנזיר לספר במדבר בכלל, ולחלק הזה שלו בפרט, שהוא החלק של הרחבת הקדושה לכל המחנה.
הפתיחה: איש או אישה — הכללת נשים
וכמו בכל החלקים האלה, יש לנו את הסיפור, המסגרת, מה שקורה, או מה שהיינו יודעים על זה, ומה שהתורה מוסיפה, הדין שהיא נותנת לאותו אדם. אז זה מתחיל, דבר אל בני ישראל, איש או אשה, אז איש או אישה, זו שוב הרחבה, הרבה פעמים יש לנו איש או אישה, לא תמיד, כשכתוב רק איש, זה למעט נשים, אבל כאן יש הכללה מאוד מפורשת של נשים. אז כמובן נשים, דיברנו על בנות הלויים למשל, בנות הכהנים, מה ההלכות שלהן, אז זה ההגבלה, אבל ההלכה הזו מורחבת במפורש, אפילו אישה יכולה להיות נזירה, ויש להן אותו סוג של קדושה שיכולה להיות לכהן, או שיכולה להיות לנזיר.
אז הם יכולים, הם יביעו, ויפליא אפשר לתרגם כמשהו כמו יביע, נדר, להיות נזיר, נדר נזיר, סוג הנדר שהופך אותך לנזיר, להזיר לה’, להפריש את עצמם לה’.
שלוש הקטגוריות של דיני הנזיר
עכשיו יש כמה, בעיקר שלושה דברים שונים, שלוש הלכות, שלוש קטגוריות של הלכות שהם צריכים לקיים.
1. הפרשה מיין ומכל מוצרי הענבים
הדבר הראשון הוא להתרחק מיין. אז זה הראשון, יין או דברים שמשכרים, הוא חייב להפריש את עצמו, אפילו חומץ, אפילו חומץ העשוי מיין, שאולי עדיין יכול לשכר, או כפי שאנחנו רואים כאן, זה אולי יותר סמלי, זה לא באמת רק על שכרות, כמובן ששכרות יכולה לגרום לבעיות מוסריות, אבל יש גם דבר סמלי, הוא לא חלק מכל העולם הזה שקשור ליין.
זה איכשהו מתחבר למושג של כהן, כפי שראינו בפרשת שמיני, שכהן לא יכול לשתות כשהוא עושה את העבודה לפחות, או אולי בכלל, כהן גדול, שתמיד שייך לעבודה, יש הלכות על זה, אבל נראה שזה המושג, ונזיר עושה את עצמו בדרך הזו, אז הוא לא יכול לשתות שום יין, וזה מוסיף את כל התוספות האלה, אפשר לראות את זה כ, לפעמים אנחנו יכולים לראות את זה כסייג, כמו אל תתקרב אפילו, או אפשר לראות את זה כהפרשה סמלית.
אז הפרשה סמלית גם חשובה, יש כאן תמיד שאלה, למשל, אנחנו אומרים שכר, ואז יש אנשים שמפרשים את זה ככל דבר שמשכר, כמו שאתה לא יכול לשתות גם וויסקי, או בירה, או משהו כזה, חכמים לא אומרים את זה ככה, הם אומרים שזה אומר, יין שמשכר לא אומר דברים אחרים שמשכרים, וזה בגלל שהם קוראים את זה כדבר יותר סמלי מאשר דבר פיזי. הדבר הפיזי, הדבר המוסרי של לא להשתכר, ודברים כאלה, זה לא משהו מיוחד לנזיר, כולם צריכים להיזהר בזה.
אז, וגם לא שום דבר העשוי מענבים, משרת ענבים, כל מיץ ענבים, או כל דבר, סחוט בענבים, או מים מעורבים עם ענבים, או כל דבר כזה, כל דבר, כל ענבים בכלל, לא רק ענבים, לא רק משקאות העשויים מענבים, אלא ענבים עצמם, בין אם הם יבשים, כלומר צימוקים, או לחים, כלומר טריים, אי אפשר לאכול, או כל דבר העשוי מגפן, כל דבר העשוי מהכרמים, לפעמים אנחנו עושים דברים מעלי גפן, נכון? אז חרצנים וזג, שזה אומר משהו כמו עלי גפן, או הגרעינים, יש ויכוח על מה בדיוק כל אחד מהשניים האלה אומר, אבל אפילו הדברים האלה לא, אז שוב, הוא מופרש לחלוטין מכל סוגי הכרמים והיין, זה דבר אחד שנזיר צריך לעשות.
העיקרון: קבלת הגדרת התורה לנזירות
וזה הדין, כלומר במילים אחרות, אם אתה אומר הריני נזיר, אתה עושה את עצמך נזיר, אתה צריך לקיים את מושג הנזיר כפי שהתורה מגדירה אותו, נזיר, אתה לא יכול סתם להגדיר את זה בעצמך, אתה יכול לנדור כל מה שאתה רוצה, אבל נזיר הוא סוג מסוים של נדר שנותן לך סוג מסוים של קדושה, וכפי שאני אומר, זו קדושה סמלית, לא רק כמו קדושה מעשית, כמו להיות מוקדש למשהו, יש סמליות בזה, ולכן אתה צריך לעקוב אחרי הדינים האלה.
2. איסור גילוח השיער
הדבר השני שצריך לקיים הוא, אי אפשר לגלח את השיער, או כפי שכתוב, תער לא יעבור על ראשו, כל הזמנים האלה הוא יצטרך לתת לשיער שלו לגדול, גדל פרע, לגדול בחופשיות, ראינו את זה, פרע ראש אישה אומר לפתוח את שערה או לגלות אותה או משהו כזה, אז הנזיר לא מטפח את שערו, לא יכול לגלח את שערו, כל הזמן הזה, זה משהו שלא מצאנו לגמרי בחזרה אצלו [בדיני הכהנים], במובן מסוים אפילו מצאנו את ההפך, אבל יש כאן משהו שמתרחש.
זה הדבר האחד שמעניין ובאמת צריך יותר הסבר, אבל נראה שיש כאן סמליות מסוימת, כמובן אתם מכירים את הסיפור של שמשון, שבו יש סמליות וכמו כוח אלוקי ששוכן בשערו, שנקרא הנזיר, אז יש משהו שמתרחש עם השיער, עם אי-גילוח השיער, כל עוד הוא נזיר.
3. איסור מגע עם המת
והדבר השלישי הוא, הוא לא יכול להתקרב לאדם מת, כלומר, הוא צריך להיזהר שלא להיטמא בטומאת מת, אפילו אביו, אמו, אחיו, אחותו, כלומר, אפילו אלה שלמשל, יכולים להיטמא להם, זכרו שכהן הדיוט נטמא להם, הוא כמו כהן [גדול], זו לשון דומה, היה לנו משהו כמו כהן [גדול], נזרו, כתר ה’ על ראשו, וזה גם משחק מילים על המילה נזירות, נזירות היא הפרשה, היא גם כתר, ההפרשה שנזיר עושה משיגה סוג של הכתרה.
האופי הסמלי של ההגבלה הזו
הוא, אז שוב, זה מראה שזה דבר סמלי כאן, יש כאן משהו סמלי, שבו אני יודע שכמו מבחינה מוסרית, אתית, צריך ללכת להלוויה של הקרוב שלך, צריך להיטמא להם, זה אפילו מצווה לכהן הדיוט, או לאדם רגיל, אבל הוא, מכיוון שהפריש את עצמו והקדיש את עצמו לה’ בדרך הזו, הוא לא נטמא על ידי שהולך, על ידי שנוגע בהם, על ידי שמתקרב אליהם, קדוש הוא לה’, זו ההלכה, אלה שלושת הדברים שנזיר צריך לעשות.
דיני טומאה בשוגג
עכשיו, וזה נראה מעניין שזה מובנה כאן, אין לנו משהו דומה לכהן, אבל יש לנו משהו כזה לנזיר, אז זה מעניין לחשוב על זה, למה לכהן אין הלכה, מה הוא עושה אם הוא נטמא? כמובן, הוא נטמא, הוא צריך להיטהר, אבל לא כתוב על כמו, הוא לא צריך להביא קרבן, והוא לא צריך כפרה על זה, אז נראה שכמו, הפסוק אולי אומר משהו כמו, אם אתה מחליט בעצמך לנהוג ככה, אז אתה נושא אחריות על זה, אז אפילו אם משהו קרה בטעות, או אם זה היה אונס, אפילו כמובן, השיער שלך יכול להיגזז בטעות, או בכפייה, או בכוח, זה לא יהיה בעיה, אבל אם, לפעמים מישהו מת לידך, או איכשהו, בדרך של דבר לא מתוכנן, נכון, לפעמים אי אפשר לתכנן הכל סביבך.
משמעות השיער ככתר הנזיר
וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, וטמא ראש נזרו, ראשו, נכון, הראש שהוא קדוש, נכון, נזר על ראשו, זה היה השיער, אז נראה שאולי הנקודה של השיער, אולי זה יכול לתת לנו רמז למה הנקודה של השיער, כמו שלכהן יש בגדי כהונה, יש לו כמו סוג של כובע, או סוג של לבוש שנותן לו את כתר ה’, או כמו כהן גדול, כפי שכתוב, שנקרא גם נזר הקודש, הנזיר לא יכול לקבל את זה, אבל יש לו את השיער שלו במקום, ואם הוא נטמא, אז הוא מחלל את זה, אז נכון, הוא מחלל את הקדושה שעליו.
תהליך הטהרה
ולכן, מה שהוא יצטרך לעשות הוא, ביום שהוא מיטהר, נכון, אז ביום השביעי, נלמד בפרשת חוקת, שביום השביעי אחרי שיש עליו אפר פרה, הוא מיטהר בזה, וביום השביעי, הוא יגלח את שערו, זה כאילו הוא מסיים את הנזירות הזו, וביום השמיני, אז אחרי שהוא טהור לגמרי, הוא יביא קרבן, שתי תורים, שני יונים, או שני בני יונה, שני עופות, לכהן, והם יעשו חטאת ועולה, אלה יהיו שני הקרבנות, זו תהיה כפרה, מאשר חטא על הנפש, שהוא חטא בכך שהתקרב לנפש, לאדם מת, נפש מת, הקדושה, ואז ראשו יהיה קדוש, מחדש קדוש, אז זה כמו תיקון הבעיה של שהוא נטמא בטעות, או ב, אני לא יודע איך קוראים לזה, בטעות, באונס, בדרך לא מתוכננת, זה לא היה באשמתו.
התחלה מחדש של תקופת הנזירות
אז, שהוא צריך להביא את הקרבן הזה, כשהוא טהור, ואז הוא מתחיל מחדש לחשוב, והזיר לה’ את ימי נזרו, אז הוא מתחיל שוב, הימים כנראה כאן, אפשר, אנחנו רואים שיש כמות של זמנים, נראה גם איך, בפרשה הבאה, מה קורה בזמן הרגיל, אז נזיר זה לא משהו לנצח, בדרך כלל, כמובן, ייתכן שיש נזירים שמבטיחים את זה לנצח, אבל כנראה הדרך הסטנדרטית היא לעשות את זה לתקופת זמן, אז כאן, הוא יצטרך לנהוג כאילו תקופת הזמן שלו הסתיימה, והוא יתחיל אותה מחדש, ואז הוא יביא גם כבש בן שנתו לאשם, אז אלה, אלה שלושת הקרבנות שהוא צריך להביא, באמת, והימים הראשונים יפלו, אז הימים הקודמים ייפלו, נכון, הם ייפלו, הם יתפרקו, כי כי טמא נזרו, כי הוא טימא את נזרו, אז לכן, הוא יצטרך
טומאת הנזיר בשוגג — פתרון
אז עכשיו, זה מה שקורה אם יש תאונה, נכון, במקרה משהו קורה. עכשיו מהי הדרך הרגילה לסיים נזירות?
השלמה רגילה של הנזירות
הקרבנות המובאים בסיום
הדרך הרגילה היא, ביום שזה מסתיים, הוא מביא את קרבנו. אז עכשיו הוא מביא כבש לעולה, כבשה לחטאת, ואיל לשלמים. והוא גם מביא מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות — אז שני סוגי מצות — ועם מנחתם, עם נסכיהם.
אז מסיבה גדולה שלמה, כמו שראינו סוג של שלמים. שלמים זה תמיד מסיבה, אז יש חגיגה של סיום הנזירות. הוא מביא את זה לכהן, הם עושים את החטאת ואת העולה, הולך לכהן, נכון, את האיל הוא עושה שלמים יחד עם המצות, עם המנחה, עם הנסך. אז זה חלק מהטקס של סיום הנזירות שלו.
טקס גילוח השיער
ואז, כפי שראינו, לנזיר יש את השיער שלו. אז עכשיו, כחלק מהטקס של סיום, הוא יגלח את שערו. גלח ראש נזרו. אנחנו עשויים להבין שזה לגמרי מלא, אבל אולי זה פשוט אומר את הכמות שגדלה בזמן שהוא היה נזיר, הוא צריך לגלח. אני לא יודע אם זה אומר שהוא צריך לגלח לגמרי — זה לא כתוב כאן לפחות. מה שההלכה אומרת זה משהו אחר, אבל אנחנו מדברים על מה שכתוב כאן.
והוא ייקח את השיער הזה וישרוף אותו תחת השלמים. אז איכשהו השיער שלו נשרף, אז נראה שהשיער שהוא מגדל בנזירותו הופך לחלק מהקרבן שהוא מביא אחרי הנזירות. זה לא הקרבן שעולה למזבח, אבל חלק מהשלמים, אז זה עדיין חלק מהחגיגה, חלק מהקרבן.
תהליך התנופה
אז יש תהליך של תנופה. הכהן לוקח את הזרוע, וחלה אחת, ורקיק אחד — שני סוגי חלות — הוא שם את זה על הנזיר אחרי שהוא מגלח את נזרו. וכאן נזרו שוב אפשר לקרוא בשתי דרכים: כתרו, כי כאן זה כתרו, או כמו הנזירות שלו, הבטחת הנזירות.
והוא עושה תנופה, ואז הכהן מקבל, כמו בכל שלמים, הכהן מקבל את התנופה, את השוק, ואת החזה — החזה והרגל, הרגל הקדמית, הכהן מקבל. אז זו התנופה. תנופה היא כמו הקרבה סמלית, הבאת זה, הקרבה סמלית, הבאת זה למזבח. זה מה שזה תמיד.
הנזיר משתחרר מנדריו
ואחרי כל זה, ואחר ישתה הנזיר יין — עכשיו הנזיר חופשי מנדריו, הוא יכול לשתות יין. כמובן שהוא יכול גם לבוא במגע עם המת ולהיטמא, אבל אולי זה מובן מאליו.
החתימה: קרבנות נדבה נוספים
זה הסוף, ויש לנו כותרת עליונה וכותרת תחתונה לפרשה הזו. נניח שזה נזיר שנודר את קרבנו — לפעמים הוא יביא קרבנות נוספים, לפי כמה כסף יש לו, כפי שנדר. אז הקרבן הזה, כפי שאנחנו רואים, נזיר הוא דבר וולונטרי, אז אולי מישהו נודר שכשהוא יסיים את נזירותו, הוא יביא עוד שלמים, או עוד תודות, ודברים כאלה. הוא יכול, אבל זה המינימום שהוא חייב, אלה הקרבנות החובה.
ברכת כהנים — המצווה החמישית בסדרה
וכאן יש לנו את החלק החמישי, החלק האחרון של הפרשה הזו, שהוא המצווה החמישית בסדרה הזו, שגם אנחנו יכולים לראות עד כמה היא שייכת לסדרה הזו: מצוות ברכת כהנים.
המצווה של הנוסח עצמו
עכשיו, ליתר דיוק, זו לא רק מצוות ברכת כהנים, אלא המצווה, וזה מאוד מעניין, המצווה של *הנוסח* של ברכת כהנים. וזה מאוד מעניין: אולי המצווה היא הנוסח, אולי המצווה היא הברכה עצמה. במילים אחרות, האם אנחנו קוראים את זה כאומר, כשאתם מברכים את העם, תברכו אותם בנוסח הזה, בלשון הזו? או שזה אומר שיש מצווה לברך אותם, ולברך אותם בברכות האלה? אני חושב שזה שניהם.
אבל מעניין שזה, עד עכשיו, בחומש, לא היה לנו שום נוסח ליטורגי, כמו משהו בסגנון של “תגידו את זה”. היו הרבה דברים לעשות, לא היה שום דבר לומר. היה כמו והתוודו, אבל בלי מילים. מאוחר יותר בדברים יהיו לנו מילים של וידוי, וכדומה. כאן זו הפעם הראשונה בתורה שיש לנו מילים ספציפיות. הן לא מילים של תפילה, אבל הן מילים של ברכת כהנים.
ברכת כהנים כתפילה ראשונית
טוב, כשנלמד הלכות תפילה, ברכת כהנים, והרמב”ם למשל, נראה שברכת כהנים היא איכשהו חלק מרכזי מהתפילה. זה נראה קשור לעניין הזה, כאילו, אחת התפילות הראשונות שנאמר שהיו קיימות הן התפילה, הברכה שהכהן נותן לעם.
וכאן שוב אנחנו רואים שיש אינטראקציה: העם באים לבית המקדש וכדומה, והם לא רק באים לעשות את קרבנות החובה שלהם וכדומה. הכהן גם נותן להם ברכה. זו ברכה לכל דבר, אז יש הקשר רחב לכל העניין הזה של בית המקדש. זה לא רק כמו, תביאו קרבנות. וזה מחבר אותנו מאוד למה שאמרנו, שהמצווה נותנת את ההקשר הרחב יותר של המקדש והקרבנות.
שלוש הברכות — מבנה ותוכן
אז ככה כתוב: דבר אל אהרן ואל בניו, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם:
יברכך ה’ וישמרך — אז “יברכך” זה ייתן לך מה שאתה רוצה, וה’ ישמור אותך, נכון, ישמור אותך מסכנות.
ואז יש לנו את הברכה — אנחנו יכולים לראות כאן שהברכה הולכת ומתארכת ומתייפה, אז יש מבנה עולה מאוד יפה לשלוש הברכות האלה.
יאר ה’ פניו אליך ויחנך — זה מאוד כללי, לא כתוב מה, נכון. כל הברכות האלה בדרך כלל אומרות פרטים, אבל הן מאוד כלליות.
והשלישית היא ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום.
אז אפשר לראות בדיוק, אם מסתכלים בתמונה הזו, אפשר לראות בדיוק איך הברכה הזו בנויה. היא בנויה בצורה מאוד יפה. הכל מאוד כללי, זה לקבל את אור פניו של הקב”ה, משהו כמו, הכל הולך טוב, או כן, ה’ הולך לדאוג לך ולתת לך את תשומת לבו. תשומת לב היא דרך לתרגם את זה.
המנגנון התיאולוגי: שימת שם ה’
ועכשיו, ה’ אומר להם, מה שזה יהיה זה, ברכת הכהן היא באמת דרך אחת להבין את זה: זה לשים את שם ה’ על העם, ואז, לכן, הם מקבלים את ברכתם. ההפניה הזו היא משהו שלמדנו בסוף פרשת יתרו, במקום שנעשה ששם ה’ מושם עליו, מקבלים ברכה, כי שם ה’ מביא ברכה.
אז חלק מברכת כהנים, שם ה’ נמצא בבית המקדש, וכדומה. כתוב ששמי שוכן שם. אבל עכשיו, כשהכהן שם את שם ה’, על ידי שהוא אומר יברכך ה’, וזה מה שאמרנו, זו ברכה מאוד לא ספציפית. היא אומרת פני ה’, ברכת ה’, תשומת לבו של ה’ תהיה עליך. כשהקב”ה עם מישהו, אז יש לו את כל הברכות. אז זה באמת הטקס הפנימי, או התוכן הפנימי של הברכות האלה.
וזה סוף הפרק הזה.